summary
stringlengths 67
615
| article
stringlengths 215
141k
|
|---|---|
הכל חוקי, אבל עיתונאי "ליברל" נכשלו כישלון חרוץ במבחן המוסרי; העסקתו של עמנואל רוזן בעיתון היא אמירה חד-משמעית לנשים בתקשורת: זב"שכן; תגובה לרוגל אלפר
|
רוגל אלפר יצא אתמול בנאום הגנה חוצב להבות שכולו הגנה על "ליברל", המגזין החדש של נבזלין, שבחר להעסיק את עמנואל רוזן (ואת אלפר עצמו). אחרי פתיחה דמגוגית ומופרכת בצורת סיפור מד"ב על מסכנותו של רוזן, מתפנה אלפר לקבוע כי במדינת חוק מותר ל"ליברל" להעסיק את רוזן כיוון שהוא לא הורשע בעבירה פלילית, ההליכים נגדו הסתיימו ללא הגשת כתב אישום, מבחינה חוקית הוא חף מפשע, ונוסף לכך הוא כבר הורשע ונענש בזירה הציבורית. באופן מפתיע, אלפר, שרק לפני כמה שבועות קבע מעל דפי "הארץ" שגם דברים חוקיים יכולים להיות לא מוסריים, לא מצליח לעשות את ההפרדה הזאת במקרה רוזן. אף אחד לא טוען שיש בעיה חוקית בהעסקתו של רוזן. על-פי כל קריטריון משפטי האיש חף מפשע. אבל התפיסה שלפיה החוק הוא חזות הכל היא היתממות במקרה הטוב או התקרנפות במקרה הפחות המוצלח. חברה אנושית חייבת לשפוט אנשים וסיטואציות גם על-פי ערכים מוסריים. ובמבחן המוסרי, רוזן, "ליברל" והטאלנטים הבכירים שמקשטים את רשימת הכותבים של העיתון נכשלים כישלון חרוץ. רוזן כשל במבחן המוסרי לאורך שנים. העדויות היו ברורות והעידו על שיטת פעולה קבועה: במשך השנים שבהן עבד במערכות תקשורת שונות השתמש רוזן במעמדו, ובשיטות חיזור אגרסיביות יצר סביבת עבודה שנשים רבות תיארו כעוינת ומטרידה. אין מדובר במקרה אחד של תלונה אנונימית שלא הבשילה לכדי כתב אישום. עדות אחרי עדות מתוארת התנהגות קלוקלת, כזאת שאולי לא עוברת את הרף הפלילי, אבל היא מספיק קיצונית כדי שטאלנטים אחרים יסרבו לעבוד איתו. מספיק גרועה בשביל שמנכ"ל חברת החדשות יעביר אותו מתפקידו. חוקי, אבל מסריח. שלא לדבר על העובדה שרוזן מעולם לא התנצל/התחרט/חזר בתשובה/הגיב ציבורית לעדויות נגדו. מבחינתו, כך נדמה מהצד, מהרגע שהוסרה העננה הפלילית, הכל התחיל לחזור למסלול. הכשל המוסרי של אנשי "ליברל" ושל הכותבים ששתקו על צירופו של רוזן נובע מהתעלמות מעובדה בסיסית: הרחקתו של רוזן מהתקשורת אינה ענישה. היא אמצעי מניעה. לאורך השנים, על-פי העדויות שהצטברו, קלף מרכזי של רוזן בשיטת החיזור שלו היה "אני הטאלנט ואני יכול לקבוע את גורלך". ההרחקה מהתקשורת לקחה את זה ממנו. קבלתו כשווה בין שווים ברשימת הכותבים המכובדת של "ליברל", ושתיקתם של הכותבים הבכירים כמו אודי סגל, נדב איל ודנה וייס, הן מתן לגיטימציה מחודשת למעמדו כטאלנט ועיתונאי בכיר. אקט שפירושו מתן כוח לאדם שכבר הוכיח בעבר שהוא עושה בו שימוש אולי חוקי, אך בוודאי מפוקפק. אבל חמור מכך, העסקה של רוזן היא אמירה חד-משמעית לנשים בתקשורת: זב"שכן. אז מה אם הוא הופך את מקום העבודה לסביבה לא נעימה? אז מה אם הוא אגרסיבי? אז מה אם הוא אובססיבי? תתמודדו. הוא הטאלנט, אתן עובדות פשוטות. כל עוד זה חוקי, הכל הולך.
|
מפרסמים מאיימים בחרם על "ניוז אוף דה-וורלד" לאחר שבמסגרת חקירת האזנות הסתר, הואשם הטבלואיד בציתות לטלפון של ילדה אחרי שנחטפה ונרצחה
|
"הגרדיאן" דיווח אתמול כי כמה מהחברות הידועות בבריטניה הודיעו כי ישקלו אם להמשיך לפרסם בעיתון "ניוז אוף דה-וורלד", שבשליטתו של איל התקשורת רופרט מרדוק. זאת, בשל הזעם הציבורי הגובר בעקבות הגילוי האחרון בפרשת האזנות הסתר המיוחסות לעיתון: פריצה לתא הקולי של מילי דאוולר, ילדה בריטית שנחטפה ונרצחה בשנת 2002, מחיקת הודעות וחבלה בחקירת המשטרה. פרשת האזנות הסתר שהתרחשו במערכת "ניוז אוף דה-וורלד" התפרסמה לראשונה לפני חמש שנים וטרם הסתיימה. הפרשה החלה בגילוי כי הכתב לענייני בית-המלוכה של העיתון, בשיתוף עם חוקר פרטי, צותת לתאים קוליים של בני משפחת המלוכה. גם אחרי שהשניים הורשעו ונגזר עליהם עונש מאסר, נמשכו הגילויים בפרשה. עיתונאים ועורכים אחרים בטבלואיד הבריטי נאשמים שהאזינו לסלבריטאים, פוליטיקאים, וכעת, מאשימה המשטרה, גם לתא הקולי של ילדה נעדרת. נגד העיתון הוגשו עשרות תביעות אזרחיות מאנשים שהתא הקולי שלהם נפרץ, והעיתון צפוי לשלם עשרות מיליוני ליש"ט בהסדרי פשרה. פורד, אן-פאואר, הליפקס, טי-מובייל ואורנג הן החברות הגדולות הראשונות שהודיעו על כוונה להחרים את העיתון. חברת האנרגיה אן-פאואר היתה הזריזה ביותר להגיב לגילוי. דוברת החברה אמרה כי "אנו לוקחים לתשומת לבנו את התהיות שמעלות הטענות החדשות בדבר פריצה טלפונית שבוצעה על-ידי ניוז אוף דה-וורלד. אנחנו בודקים מהם הצעדים האפשריים". גם בנק הליפקס אישר כי הוא בודק אפשרויות בנוגע לפרסום בעיתון והוסיף: "אנו רגישים לעמדותיהם של לקוחותינו וניקח אותן בחשבון". פורד הרחיקה לכת יותר מכולן כאשר הצהירה כי "תשתמש באמצעי תקשורת אחרים, בתוך תאגיד ניוז-אינטרנשיונל ומחוצה לו, במקום להציב פרסומות של פורד בניוז אוף דה-וורלד", זאת עד שתתבררנה תוצאות החקירה. דובר של טי-מובייל אמר: "כרגע אנחנו בוחנים את עמדת הפרסום שלנו בניוז אוף דה-וורלד לאור הטענות החדשות, וממתינים לתוצאות החקירה המשטרתית הנמשכת". מתחרתה אורנג הגיבה באופן דומה. החלטת החברות לשקול מחדש את הפרסום בעיתון עלולה לפגוע קשות בהכנסותיו ובאלו של העיתון הגדול הנוסף השייך לניוז-אינטרנשיונל, "הסאן". על-פי הערכות בתעשיית הפרסום, אן-פאואר הוציאה מיליון ליש"ט על פרסום בשני העיתונים בין יוני 2010 למאי השנה; הליפקס הוציאה 1.5 מיליון ליש"ט, ופורד 600 אלף ליש"ט. מעלליו של העיתון עוררו זה מכבר מחאה נרחבת מצד גולשים ברשתות החברתיות, שקראו לקוראי העיתונים להחרים את "ניוז אוף דה-וורלד" ולמפרסמים למשוך ממנו את פרסומותיהם. דף ייעודי נוצר כדי לעודד משתמשי טוויטר לצייץ בדרישה מחברות מסוימות להפסיק את הפרסום בעיתון. אחרים הרחיקו לכת וקראו להחרמה ישירה של החברות עצמן, אם אלה לא יעבירו את כספי הפרסום שלהן לאמצעי תקשורת אחרים. משתמשי טוויטר אף פירסמו את מספר הטלפון של מערכת החדשות של "ניוז אוף דה-וורלד" באינטרנט ועודדו את חבריהם להתקשר ולהביע את כעסם. עובד בעיתון סיפר שמערכת החדשות מקבלת ללא הרף טלפונים מאנשים ה"צועקים קללות אל תוך האפרכסת ומנתקים".
|
דיון בתביעת יאסר עוקבי, שפוטר אחרי שפירסם כתבה על משפחה בדואית שנפגעה מטיל • מנכ"ל רשת המקומונים של "מעריב" העיד: "לא מחלק עיתונים בחורה" • בא כוחו של עוקבי בתגובה להצעת השופט לפשרה: לא יכולים להחריש על פגיעה בעיתונאי שפעל לפי כללי האתיקה
|
בבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע נפגשו השבוע העיתונאי יאסר עוקבי, ומעסיקו לשעבר, מנכ"ל רשת "המקומון" אודי פרידמן. לפני כשנתיים וחצי, לקראת סיום מבצע "צוק איתן", פוטר עוקבי מהמקומון "שבע" שאותו ערך במשך כעשור. עוקבי טען כי פיטוריו נבעו מהחלטתו המקצועית הלגיטימית לפרסם בעיתון כתבה על משפחה בדואית מאזור דימונה שנפגעה קשות במהלך "צוק איתן" מרקטה שנורתה מרצועת עזה אל היישוב הבלתי ממוגן. אב המשפחה, עודה אל-וואג, נהרג כתוצאה מהפגיעה, ובתו התינוקת נפצעה קשה. עוקבי ריאיין את האלמנה חיתאם אל-וואג, ופרסם את הראיון עמה על פני שלושה עמודים במקומון. עוד באותו היום זומן לשימוע, ובהמשך פוטר מתפקידו. באמצעות באת כוחו עו"ד גילת ויזל-סבן ועורכי-הדין מורן סבוראי ואמיר בשה מארגון העיתונאים טען עוקבי כי פוטר בגלל מילוי חובתו הציבורית, וכי פיטוריו מנוגדים לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. הוא דרש מחברת שבע תקשורת בע"מ, המוציאה לאור של המקומון, פיצוי בסך כ-200 אלף שקל. במקומון טענו כי הפיטורים נבעו מתפקודו הלקוי כעורך לאורך תקופה ארוכה ולא בשל פרסום אותה כתבה. באמצעות עורכי-הדין טליה יונתן ורון דינור טען המקומון כי הנהלת העיתון ביקשה לבצע שינויים משמעותיים במקומון אך עוקבי לא הצליח לתרום להם והתעלם מהצרכים החדשים של כלי התקשורת. לפי הנהלת המקומון, עוקבי נדרש להכין תוכנית לשינוי פניו של "שבע", אולם הצעתו נגעה לצד העיצובי בלבד ולא ענתה על דרישות ההנהלה. במקומון הכחישו מכל וכל כי ברקע לפיטוריו של עוקבי עומדת סיבה פוליטית או קשר כלשהו למוצאו או עמדותיו האישיות. ביום שני האחרון נחקרו עוקבי ופרידמן בפני השופט צבי פרנקל מבית-הדין לעבודה בבאר-שבע. כשהמנכ"ל פרידמן עלה לדוכן העדים, הוא נשאל על-ידי עורכת-הדין ויזל-סבן מדוע החליט להתקשר לעוקבי בשעת בוקר ב-24 ביולי 2014, היום שבו פורסמה הכתבה על פגיעת הרקטה במשפחה הבדואית. עוקבי, הזכירה לו, טוען כי במהלך אותה שיחה נזף בו בגין הכתבה שפרסם. פרידמן טען כי אינו זוכר מה היה בשיחה, והוסיף שדי בכך כדי להבין את החשיבות שיש לתת לה. מכל מקום, הסביר, אותה כתבה על הפגיעה במשפחה הבדואית היתה רק עוד שלב אחד בשרשרת ארוכה של מקרים שבהם התאכזב מיכולותיו ושיקול דעתו המקצועי של עוקבי, ובוודאי לא גורם משמעותי בהחלטה לפטרו. "זו פשוט עוד נקודה על קו", שב והסביר פרידמן לאורך עדותו, תוך ניסיון להמעיט בחשיבות הכתבה. עם זאת, פרידמן הודה בחקירתו כי מעולם קודם לכן לא התקשר אל עוקבי בשעת בוקר מוקדמת בעקבות כתבה שפורסמה במקומון. "זה בהחלט היה טלפון חריג", אמר המנכ"ל פרידמן. "אנחנו לא מתערבים במה שהמערכת כותבת, אני לא משפיע על מה שמחליט העורך, אבל זה גם היה בוקר חריג בבאר-שבע". פרידמן סיפר כי באותו השבוע היה בעיר, חווה את האזעקות וראה את מצוקת התושבים. עו"ד ויזל-סבן הזכירה לפרידמן כי לא הסתפק בטלפון, ובהמשך היום שלח לעוקבי מכתב זימון לשימוע לפני הפיטורים. "זה לא מעיד על משקל מיוחד שיש לכתבה הזו בעיניך?", שאלה. "לא", השיב פרידמן, וחזר על טענתו כי הזימון לשימוע הוא "פשוט עוד נקודה על קו רציף" שנמתח לאורך למעלה משנה קודם לכן. בעקבות פרסום הכתבה על המשפחה הבדואית שיגר פרידמן מייל לעוקבי, ובו פירט בין היתר את חוסר שביעות רצונו משיקול הדעת העיתונאי שהוביל את העורך לפרסם את הכתבה. כשנשאל אם היו מקרים קודמים שבהם שיגר לעוקבי מייל ובו ביקורת על שיקול הדעת העיתונאי שלו השיב פרידמן כי הוא "לא איש של מיילים". במקום זאת, הוסיף, היה מגיע דרך קבע למערכת המקומון ומשוחח עם העורך על העיתון. כדוגמה לחוסר שביעות רצונו מעוקבי סיפר פרידמן כי המקומון שערך התבלט בלעומתיות כלפי גורמים שונים בעיר. כך, לדוגמה, ראש עיריית באר-שבע הזמין את עוקבי לשיחה, אולם זה, טען פרידמן, לא הגיע – ובמקום זאת טען כי על ראש העירייה להגיע אליו. "זה חוסר שיקול דעת בעיני", הבהיר פרידמן, תוך כדי שעוקבי מחייך ממקומו באולם בית-הדין ומניד ראשו בשלילה. בשלב מסוים, טען פרידמן, כל הגופים העירוניים החרימו את העיתון בשל התנהלותו של עוקבי וסירבו אף לשלוח קומוניקטים למערכת. "מנכ"ל החברה הכלכלית בעיר אמר לי: אני לא רוצה להעביר לעיתון שבע כלום, לא לטוב ולא לרע. [...] כשאני הייתי עם ראש העיר הוא אמר לי: אני לא רוצה להעביר לו כלום. גם העוזר של ראש העיר וגם הדובר של עיריית באר-שבע אמרו אותו הדבר, משהו במשקל של לא מעוקצו ולא מדובשו". עם זאת, פרידמן הודה כי לאף אחת מהדוגמאות הללו אין זכר בכתובים, לא בתכתובת מייל עם עוקבי ולא בתיק האישי של העורך לשעבר. "הכל היה בעל-פה מולי בפגישות עבודה", הסביר פרידמן. עו"ד ויזל-סבן שמה דגש על כך שדווקא במקרה של הכתבה על הפגיעה במשפחה הבדואית יש תיעוד בכתובים, ושאלה: "האם אתה טוען שלכתבה של יאסר על המנוח עודה אל-וואג ולראיון עם האלמנה שלו לא היה שום חלק בהחלטה שלך לפטר את מר עוקבי?". "ספציפית לכתבה עצמה בוודאי שלא", השיב פרידמן. "גם ציינתי וכתבתי ואמרתי לו שאני חושב שהנושא הוא ראוי וחשוב, אבל השאלה אם הבמה, בתוך עיתון באר-שבעי, לתושבי באר-שבע, האם זה המקום". פרידמן הזכיר בעדותו כי עוקבי עבד באותה תקופה במקביל הן כעורך "שבע" והן ככתב ב"ישראל פוסט", החינמון שמכונה כיום "מעריב הבוקר" ושייך גם הוא לקבוצת התקשורת של אלי עזור. "שישים את זה שם", אמר מנכ"ל רשת המקומונים, "זו ידיעה ברמה לאומית". לדבריו, עוקבי לא היה אפילו צריך להפעיל חברים כדי שיוכל להעביר את הידיעה הזו לבמה לאומית. "שירים טלפון לגולן בר-יוסף" (עורך "ישראל פוסט" באותה תקופה), אמר פרידמן, "זו הבמה". בהמשך הסביר פרידמן כי המקומון הבאר-שבעי אינו המקום המתאים לפרסום הכתבה גם משום שהוא "לא מחלק עיתונים בחורה", יישובו של המנוח, שעמד במרכז הכתבה. "אנחנו מחלקים עיתון לתושבי באר-שבע, בבאר-שבע", אמר, וטען כי "הכתבה הזו היא כתבה שהבמה שלה והגודל שלה והעת שלה לא היו נכונים". לדבריו, כלי תקשורת מקומי חייב להתמקד "בחינוך, בבריאות, בקו הרקיע של העיר, במה שמעניין משפחות מבאר-שבע עם שני ילדים וכלב". כשעו"ד ויזל-סבן הפנתה את תשומת לבו לכך שכתבת השער בגיליון שבו פורסמה הכתבה על המשפחה הבדואית עסקה במותו של חייל מנתיבות אמר פרידמן כי "ההתעסקות באדם בנתיבות זהה בחוסר הרלבנטיות שלה לתושבי באר-שבע". עם זאת הודה פרידמן כי לא כתב לעוקבי מייל על כך שהקדיש את כתבת השער לחייל הרוג מנתיבות. עוד קודם לעדותו של פרידמן נחקר עוקבי בפני בית-הדין. עוקבי נשאל על הרכב מערכת "שבע" תחת עריכתו, והעיד כי במקומון עבדו ארבעה עיתונאים. הוא עצמו כעורך וכתב, כתב נוסף, מזכיר מערכת ועורך מדור הספורט. בנוסף, סיפר, מזכירת המערכת היתה אחראית על טור הרכילות של המקומון. עוקבי נשאל על-ידי עו"ד יונתן האם בעקבות מינויו של פרידמן למנכ"ל המקומון הציג בפניו תוכנית עבודה כתובה. "הצגתי למר גולן בר-יוסף [שהיה אחראי גם על רשת המקומונים] כל תוכנית שהיתה לי בעניין המערכת", השיב עוקבי. כשעו"ד יונתן חזרה על שאלתה טען עוקבי כי "למר פרידמן היו תוכניות אחרות לגמרי, המערכת היתה בסוף סדר העדיפויות שלו". כשנשאל בשלישית האם הציג בפני פרידמן תוכנית עבודה מסודרת השיב עוקבי בשלילה. בהמשך חקירתו הפנתה עו"ד יונתן את תשומת לבו של עוקבי לכך שמתוך 55 עמודים שתופס תמליל השימוע שנערך לו, הדיון על הכתבה שעוסקת בבדואים תופס בקושי ארבעה עמודים. נקודה נוספת שעליה עמדה עו"ד יונתן נסמכה על דיווח שפורסם באתר זה, ולפיו באי כוחו של עוקבי הודיעו בדיון קודם כי אינם מעוניינים בגישור כיוון שהם "רואים את התיק כעקרוני". "הכסף לא באמת מעניין אותך בתיק הזה", אמרה עו"ד יונתן. "הכסף לא מעניין אותי", אישר עוקבי. על רקע אמירה זו גישש השופט פרנקל לגבי האפשרות למצוא את עמק השווה בין הצדדים ולסיים בכל זאת את התיק על דרך הפשרה, ולהגיע ל"פתרונות הצהרתיים". עו"ד אמיר בשה, מבאי כוחו של עוקבי מטעם ארגון העיתונאים, אישר בפני השופט כי אכן היו בעבר מגעים לגישור. לדבריו, באי כוח המקומון הציעו פיצוי כספי, אולם מבחינת ארגון העיתונאים מדובר בתיק שצריך להתברר עד סופו משום שהוא אכן עקרוני. באי כוחו של עוקבי טענו כי כדי להגיע לפשרה יש צורך בהצהרה של הנהלת "המקומון" כי נפל פגם בשיקול הדעת המקצועי שלהם כשהחליטו לפטר את עוקבי. באי כוח רשת "המקומון" הבהירו כי לא ינפיקו שום הצהרה שכזו. לטענתם, באי כוחו של עוקבי מנסים להשיג "כל מיני הצהרות עקרוניות על גב של מקומון בבאר-שבע", ואין מקום לכך. "בלי ההכרה של הצד הנתבע בעניין העקרוני, שהיה שיקול דעת מוטעה בפיטורים שלי", אמר עוקבי, "אני לא חושב שיהיה אפשר להגיע לפשרה". בא כוחו עו"ד בשה הדגיש: "הנקודה שמעניינת אותנו היא פגיעה בעיתונאי על רקע פעילותו לפי כללי האתיקה. על כך אנחנו לא יכולים להחריש. המון עיתונאים מחכים לראות מה יהיו תוצאות פסק הדין הזה. ענף העיתונות נמצא בתקופה קשה, העיתונאי מוצא את עצמו במאבק מול גורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה העיתונאית, ולכן יש חשיבות מאוד גדולה בניהול התיק הזה". 37124-04-15
|
בעיות חמורות של זהות מגדרית, הרבה יותר מדי מספרים, שני ניקויי מס במקור ועוד תרגילי חשבונאות יצירתיים בעיתונות העברית
|
מעצמה במשבר שיעור האבטלה בארה"ב הגיע לשיא מטורף של 42.18%! או שבאתר "דה-מרקר" (5.3.10) פשוט התבלבלו בכותרת המשנה בין אלפים למיליונים. כיתוב תמונה סוכנות הידיעות AP תיקנה באחרונה כיתוב של תצלום, 65 שנה אחרי שהפיצה אותו לראשונה. התצלום צולם על-ידי היפנים ב-1942, נלקח שלל על-ידי האמריקאים ונשלח לסוכנות הידיעות, שהפיצה אותו עם תיאור שלפיו מדובר בתיעוד של "צעדת המוות של באטאן", מסע בן 100 ק"מ של 75 אלף חיילים אמריקאים ופיליפינים שהיו שבויים בידי היפנים בחצי האי באטאן. גיימס אי. לאב, ששירת שם בצעירותו, ראה את הכיתוב השגוי בשנה שעברה בכתבה ב"Albuquerque Journal", ושלח מכתב תיקון. לדבריו, לא מדובר בצעדת המוות, אלא בקבורת המתים במחנה האסירים או’דונל, שהתרחשה אחרי המסע. כתב העיתון בדק את הנושא, ריאיין חיילים נוספים ששירתו שם והסכימו עם הדברים, וכתב על כך ידיעה. בעקבות הפרסום פתחה סוכנות AP בחקירה שנמשכה שישה חודשים ואיתרה את התמונה המקורית בארכיונים הלאומיים בוושינגטון. שם, לצד התיאור השגוי, הופיעה הערה ללא תאריך מפי קולונל אמריקאי בדימוס, שטען גם הוא שאין מדובר בצעדת המוות, אלא בקבורת המתים. בעקבות הגילוי תיקנה הסוכנות את הכיתוב. מבוא ללוגיקה סלין לסאג נאשמת ברצח, ועורכת-הדין שלה מצוטטת כאומרת שמרשתה "אינה מכירה בעובדות, אולם גם לא נותנת להן כל הסבר" (ynet, 15.3.10). עיתונאי עצור אינו יכול להסתנן למצרים ולהיעצר ynet ,15.3.10. לפעמים איבר הוא רק איבר העורך ב-ynet (15.3.10) מצא דרך למתוח ביקורת על האירוע המוזיקלי ששודר באתר. מתימטיקה למתחילים "רישומי מזכירות הממשלה מגלים: בשנה אחת בילו השרים 715 ימים – יותר משנתיים – מחוץ לישראל", דווח ב"ידיעות אחרונות" (18.3.10). רישומי מזכירות "התיקונים" מגלים: בשנתיים יש כ-730 ימים, ו-715 ימים הם פחות משנתיים, ולא יותר. רון קופמן כתב ב"ישראל היום" (10.3.10): "על שכר של מאמן זר יש מס בשיעור 25 אחוזים ויש הוצאות דיור. רכב וטלפון סלולרי יש לכולם. כך שגם מיליון יורו זה 1.25 מיליון ברוטו לפחות". 1.25 מיליון יורו פחות 25% מס זה כבר פחות ממיליון, עוד לפני ההוצאות הנוספות. ברשימת "שחקני האול-סטאר הרווחיים ביותר" לשנת 2009 ("גלובס", 11.2.10) מדורג לברון גיימס במקום הראשון עם הכנסות של 40 מיליון דולר. במקום השני נמצא קובי בראיינט, עם 5 מיליון דולר יותר. חוק המספרים השגויים "3,000 אלף דולר" נשמע כמו מלאנתלפים כסף (אתר "הארץ", 11.3.10). ואם זה נשמע הרבה, מה תגידו על "קנס של 30 מיליון אלף"? (כתבה של "דה-מרקר" באתר וואלה, 12.3.10). עריכה/הגהה/האחדה יאיר דקל מצא "ניקוי מס" ("דה-מרקר", 19.3.10), ולא בפעם הראשונה (אתר "דה-מרקר", 21.5.07). לשלושה איותים שונים זכתה מפלגת האופוזיציה המצרית באתר "הארץ" (14.3.10): "אלופאד", "אלופד" ו"אלואפד". במאי בלשון נקבה הוא "במאית" או "בימאית"? ב"ידיעות אחרונות" (19.3.10) מפגינים פלורליזם. שטיפת מוח בפרסום אובססיה קלה למזרקי סיליקון במודעה במוסף טיולים של "מקור ראשון" (19.3.10). חדשות הספורט רוביק רוזנטל סקר ב-nrgמעריב (18.3.10) את ספר הציטוטים החדש בסדרת "הוצא מהקשרו". הוא ציטט משם את הטעות המפורסמת "הוא יכול לשחק או באירופה או בספרד", וייחס אותה בטעות לשחקן אלון נוימן במקום לשחקן הכדורגל אלון מזרחי. יונייטד ניצחה את פולהאם 3:0. או אולי 3:1. מה שבטוח: פירקנו אותם! (אתר ערוץ הספורט, 16.3.10) יצחק הסוף ז"ל (אתר "כלכליסט", 14.3.10) מין (ז/נ) בן 21 נמצאה ללא רוח חיים (ynet, 17.3.10). הלכה לעולמו (אתר ערוץ 7, 13.3.10). האיש רכבה על אופניה (וואלה, 16.3.10). החומה הצינית: מודעות מתנגשות בכתבות לא נולדים להיות מנהיגים (אתר "הארץ", 2.3.10). ועכשיו לתחזית מזג האוויר השתגע. או שמישהו חמד לצון והפך את מצלמת הרשת שמוצגת בערוץ מזג האוויר של אתר ה"אייריש טיימס". תודה לסייענים עופר ב., דור צח, Tomim 770, אוהד קצין, אבי סגל, בעז נכטשטרן, אורן פרסיקו, יאיר דקל, איתי הרשנהורן, רועי רוטמן, יעקב לקס, יובל עצמון, אהוד קינן ,צבי טלית, רותם שמחה, אלעד יאיר ועדנה פרידמן. כמה מהתיקונים פה פורסמו במקור במקומות אחרים: הטוויטר של goatscapes והטוויטר של אלעד יאיר. צילום רובומחשבון: (firepile (cc-by נתקלתם בטעויות מעניינות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.
|
מוסף התרבות החדש של "מעריב", "זורנל", הוא עיתון מחכים, מעניין, עשיר ומעוצב, שספק אם יוכל לשרוד
|
אתמול כתבתי כאן כי על-פי הפרומו שעושים ב"מעריב" למוסף התרבות החדש שלהם – הבטחה להצצה לחייהן של שתי דוגמניות – עולה החשש כי מדובר בעוד מוצר נחות שבעיתונות העברית מחליף את העיסוק בתרבות. היום מצורף לעיתון המוסף עצמו (בעל השם הטיפשי "זורנל"), והחשש התבדה ונפוג: מדובר בעיתון מחכים, מעניין, עשיר ומעוצב, שהאתגר העיקרי שהוא מציב למבקר הוא מציאת מלים נרדפות לסופרלטיבים שגורים. "זורנל" משלם אמנם את מס כתבות היחצנות לדוגמנית (יעל בר-זוהר לשגיא בן-נון), לטאלנט (אורי גוטליב עם ליאת להב) ולכוכב הריאליטי (אלירז שדה לאלון הדר, עם הציטוט הנפלא: "יוסי גיספן למד תמלילנות?"), אולם מפצה את הקורא הדו-אונתי בשלל כתבות, מאמרים וטורים של מי שהם באמת טובי הכותבים היום בתחומם. עצם הבחירה לפתוח את המוסף בטור של נועם יורן, שכתיבתו נמצאת בין מאה למאה מיליון דרגות מעל כל מי שכותב היום בישראל על טלוויזיה, היא אמירה, בעידן שבו כתיבה על תרבות פופולרית הפכה שם נרדף לחלטורה. טלוויזיה היא הנושא של רוב הטקסטים במוסף (וגם של תמונת השער הנפלאה של רלי אברהמי), עם טור מצוין כתמיד של נעה ידלין השנונה, מאמר פרובוקטיבי ומעניין של מאיר שניצר (אחד משניים, השני על קולנוע) שנראה כמי שהצבע חזר לו ללחיים, סקירה מצחיקה של כרמית ספיר-ויץ ועוד כתבות וטורים של אודי הירש הנוקב, חגי לוי הצולפני, איתי זיו, הילו גלזר, אלעד בילו, רוגל אלפר, ניב הדס ודני קרפל. כתבה מעדות מוספי החלטורה מונה את "100 רגעי השיא והשפל" בטלוויזיה. למרבה האירוניה, חתום עליה אבי משולם, מי שעד לפני רגע ישב על כיסא העורך הראשי של "מעריב", וממנו גייס מספר נכבד מאנשי המוסף, שעבדו תחתיו בוואלה. עוד במוסף, טור יחצנות צילומי ("הדבר הבא") של כוכבי בידור, שאפשר להתנחם בכך שהוא מלווה בטקסט קידום מכירות רגיל ולא בקשקשת המאוסה של תמר קרוון, החתומה על טור דומה ב"ידיעות אחרונות". ויש גם ראיון: עופר מתן עם שבי גביזון, שאלה-תשובה- שאלה-תשובה, בלי שאר רוח מגזיני, אבל גם בלי בלבולי מוח מגזיניים. העיצוב תואם את התוכן: מאופק בלי להיות משעמם, יצירתי בלי להיות מעיק, ויזואלי בלי להיות מתחנף. מרקם הנייר מתאים בול לגודלו (בולשיט פלצני? בניגוד לעפיצות – מלה שאין לה מסומן במציאות – לתכונות הפיזיות של העיתון יש, כך אני סבור, משמעות מיידית, גם אם לא מודעת, להחלטה של הקורא להמשיך לקרוא בו או בכלל לפתוח אותו. "השבוע" של "הארץ", למשל, או מוסף "ספרים" של העיתון, הם דוגמה להתאמה כושלת בין גודל הנייר, עוביו ותוכנו). אז למה ב"מעריב" החליטו לשווק את כל הטוב הזה באמצעות קדימון – יום אחר יום אחר יום – שהבטיח הצצה ליעל בר-זוהר? (אפילו היום, על שער "מעריב", מפרסמים את "זורנל" באמצעות הפניה לכתבות על יעל בר-זוהר ואלירז שדה) הממהרים להשיב יאמרו ודאי: ציצים מוכרים, וציצים מוכרים מוכרים עוד יותר, ומה אתה רוצה. אבל זה כשל שיווקי נורא: הרי מי שיפנה ל"זורנל" בשל ההבטחה של "מעריב" להציץ לחייה של כוכבת בידור עם ציצים גדולים יתאכזב מרות, ול"מעריב" יהיה עוד לקוח ממורמר. ההבטחה הזו, המאבטחת את עצמה באמצעות פנייה למכנה משותף רחב ונמוך, מפילה עצמה כך בפח. "זורנל", על פי גליונו הראשון, אינו עשוי מהדי.אן.איי של "מעריב" של העשורים האחרונים, בטח ובטח שלא כיום, עם עורך נמוך מצח כמו ניר חפץ (אפילו פיזית, הלוגו "מעריב" כמעט בלתי מורגש ב"זורנל"). יש לקוות ש"מעריב" לא ידחה את האיבר הזר, אולם באותה מידה יהיה טיפשי מצדו לדמיין שצמחה לו עוד פטרייה על הרגל. אגב עורכים, ב"זורנל" לא מציינים את שם העורך. עמית שהם, העורך, הוא כנראה בחור צנוע. גם אודי הירש וניב הדס, סגני העורכים. זו צניעות מרשימה משום שהמוסף, אם לא הבהרתי את עצמי עד כה, באמת טוב. המבחן, כמובן, רק מתחיל. "זורנל" אמור להיות מוסף יומי, וזו בשורה לקוראי "מעריב", השאלה אם ייתנו לו להיות מה שהוא. אם ייתנו לכישרון שהתאסף שם במערכת להמשיך להתבטא, או שיחנקו אותו, כנהוג. "היום אני יודע", כותב רוגל אלפר, שהטור שלו מוקדש לרטרוספקטיבה של עבודתו כמבקר טלוויזיה ממקום שבתו הנוכחי כעושה טלוויזיה, "הכריחו אותם לעבוד מהר מדי, לא נתנו להם מספיק אמצעים, לחצו אותם ורדו בהם, הכסף לא הספיק מלכתחילה ואיכשהו כל הזמן קיצצו ממנו, ובאמצע הפרויקט הם קיבלו הוראה להתחיל מהתחלה בחצי כסף". אלפר מתאר כך את התירוץ של מי שהיו מושאי הביקורות הקטלניות שלו. כעת, הוא כותב, הוא מבין כי זה אינו תירוץ – זהו הסבר. זו, כמובן, שטות. בחצי מהכסף אפשר לעשות חצי מהעבודה, אבל חצי מעבודה טובה היא עדיין עבודה טובה – רק פחות ממנה. הבעיה האמיתית של כל-כך הרבה מהטלוויזיה והעיתונות שלנו, בעיה שאלפר כשהיה מבקר – לפני שהיה עורך ו"טאלנט" – הצביע עליה שוב ושוב, אינה שהם לא עשויים מספיק טוב, אלא שהם לא טובים. הבעיה אינה טמונה בכך שהם מציעים פחות מאותו דבר, אלא בדבר עצמו שהם מציעים. הוויתור מתרחש לא כשמגיע הקיצוץ, אלא עוד בשלב הקונספט. ההתהדרות בציצים וריאליטי אינה פרי עבודתם של עיתונאים מוכשרים עם אילוצי תקציב, אלא של עיתונאים גרועים, פחדנים המבזים את מקצועם ואת עצמם. הסכנה האורבת ל"זורנל" אינה קיצוץ בתקציבו, אלא בכנפיו. זו סכנה ברורה ומיידית. מתוך סקירת העיתונות היומית מה-28 בספטמבר השנה
|
נאום נתניהו בקונגרס סוחף את "ישראל היום" ואת "הארץ" | ברם, לכיוונים שונים | והאחים עופר מככבים
|
אז איך היה הנאום? הצלחה מסחררת והחמצה מסחררת, כמובן. תלוי איזה עיתון אתם קוראים. "נתניהו נשא נאום מעורפל: יהיו התנחלויות שיישארו מחוץ לגבול", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", אבל אין שום דבר מעורפל בסיקור של "הארץ" את הנאום שנשא ראש הממשלה נתניהו אתמול בקונגרס האמריקאי. "החמצה", קובעת כותרת מאמר המערכת של "הארץ" (אגב, בפעם הקודמת שמאמר המערכת של "הארץ" הוכתר באותה כותרת, הוא כוון כלפי האפיפיור, שביקר בארץ ולא ביקש סליחה מהיהודים). "החמצת חייו", קובעת באופן נחרץ עוד יותר כותרת טור הפרשנות של ארי שביט, המודפס על רקע כחול חגיגי על השער. כותרות ההפניות לטורי הפרשנות האחרים: "נאום למשוכנעים", "האליבי של ביבי", "מנותק מהמציאות", "נאום השקרים", "לא צרציל, שמיר". המסקנה של מאמר המערכת: "לישראל מגיע מנהיג אחר". "ראש הממשלה בנימין נתניהו זכה אתמול להזדמנות יוצאת דופן להציג חזון של שלום צודק ובר-קיימא לישראל ולפלסטינים. מיליונים צפו בנשימה עצורה בנאומו בפני שני בתי-הקונגרס של ארה"ב. הם ציפו לנאום מכונן, שיפרוץ את המבוי הסתום בשיח המדיני על הסדר קבע ויוביל לסיום סכסוך הדמים בין שני העמים", נכתב במאמר המערכת. "תחת זאת היינו עדים לאותם מסרים ישנים, מלל של תעמולה, הפחדה ושלילת השכן". "דברים אלה נכתבים לפני נאום נתניהו בקונגרס. ובכל זאת, לא קשה להסתכן בהערכה כי הישגיו בוושינגטון יהיו מוגבלים", נכתב במאמר במדור הדעות של "הארץ" (ניבה לניר, "עוגן לסירוב"), והרי לכם כל התורה הפרשנית כולה במשפט אחד. "איחדת את הקונגרס לתמיכה בישראל", מצטטת הכותרת הראשית של "ישראל היום", "כך אמרו חברי הקונגרס לרה"מ לאחר נאום סוחף", סוחפת כותרת המשנה, "לקול תשואות סוערות הציג נתניהו את עקרונותיו", היא ממשיכה. "שני צעדים בכיוון השלום", מבשרת כותרת ההפניה על השער לטורו של דן מרגלית. "ארה"ב תהיה איתנו" היא זו של בועז ביסמוט. "הקונגרס הריע לנתניהו", נכתב בכותרת לרוחב הכפולה הפותחת של העיתון, וחלק גדול ממנה תפוס בתצלום של נתניהו מחייך בשביעות רצון, "מוקף חברי קונגרס" המריעים לו. 11 עמודים מוקדשים לסיקור הנאום, כמה מהם תחת הלוגו "רגע היסטורי". הנאום מודפס במלואו על פני שני עמודים (הטקסט הארוך ביותר שהתפרסם ב"ישראל היום"?). "יצא בתחושת ניצחון" היא כותרת אחת הידיעות ("אחד הרפובליקאים באולם שאל: למה שלא נריץ את נתניהו לראשות המפלגה?"). "נתניהו לא נכנע ללחצים" היא כותרת של ידיעה אחרת. "ישראל היום" מדגיש כי נתניהו פירט את עקרונותיו בנאום. זה דגש צפוי. אתמול היתה הכותרת הראשית של העיתון "נתניהו לקונגרס: אלה עקרונותינו". היום מפרט "ישראל היום" את העקרונות הללו בכותרת על השער: "לא לגבולות 67, ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל, פליטים יוכלו לשוב רק למדינה הפלסטינית, חלק מההתנחלויות יישארו מעבר לגבול". מדוע חשוב ללשכת ראש הממשלה להדגיש שלנתניהו יש עקרונות? ניתן לשער כי זו תשובה לביקורות הרווחות בתקשורת כלפי נתניהו – שאין לו עקרונות, שהוא מבלף, שהוא מושך זמן, שהוא רק רוצה לשרוד פוליטית. שהוא לא ימני, לא שמאלני, לא בשרי ולא חלבי. יותר מפובליציסט אחד כתב בתקופה האחרונה כי הוא מייחל שנתניהו יביע עמדה, ולא חשוב מה תוכנה. זו, כאמור, התלונה העניינית העיקרית של "הארץ" היום ("נתניהו נשא נאום מעורפל"), אלא שהיא אינה מכוונת להתנהלותו של נתניהו בשנתיים האחרונות, אלא דווקא לנאום שבו, לפי "ישראל היום", פורטו עקרונותיו. ב"הארץ" כותבים מה לא מצא חן בעיניהם בנאום. אפשר לתמצת זאת כך: "לא לגבולות 67, ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל, פליטים יוכלו לשוב רק למדינה הפלסטינית, חלק מההתנחלויות יישארו מעבר לגבול". ומה בעיתונים האחרים? כמו שתי יונות השלום היוצאות מכובעיהם של נתניהו ואובמה ומתנגשות זו בזו בקריקטורה של מושיק ב"מעריב", כך המשטמה היוקדת ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" לנתניהו מתנגשת בפטריוטיות הטבלואידית המובנית ומובילה לסיקור מאוזן יותר, המפגין מעט יותר נכונות לערב בדיווח ובפרשנות גם התרחשויות ולא רק משאלות לב. "ראיתי את רבין נואם באוזני חברי הקונגרס בקדנציה השנייה שלו; ראיתי את אולמרט. שניהם התקבלו בהתלהבות גדולה מאוד ונשאו נאומים מרשימים. נתניהו עבר אותם", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "נתניהו הוא הדובר הטוב ביותר שיש לישראל בארצות-הברית. הדגש הוא על המלה דובר". מנהיג הימין הישראלי אומר על בימת הקונגרס אמירות שמאלניות יותר מאלו של רבין, מציין בן-דרור ימיני ב"מעריב". "בכל נאום יש לנתניהו ויתור חדש, וזה לא עוזר", הוא מתלונן. הרושם בעולם הוא ש"אבו-מאזן הוא הסרבן ונתניהו הוא הפשרן". "זה היה נאום טוב, אבל נתניהו יודע מצוין שהתנאים שהציב אתמול הם נון-סטרטר מוחלט, שאין פלסטיני בעולם שיקבל אותם", מסכם יפה בן כספית את הדיסוננס שבין תוכן לסגנון שמאפיין אירועים חדשותיים מילוליים כמו נאומים. "כאשר גולדה מאיר ראתה את בגין וסאדאת מופיעים ביחד, היא אמרה: פרס נובל אולי מגיע להם, אבל אוסקר ודאי מגיע", מסכם ברנע. "נתניהו קיבל אתמול את האוסקר שלו". יש ב"הארץ" גם התייחסויות לנאומו של אובמה. "אובמה כרפורמטור ערבי" היא כותרת מאמרו של סלמאן מצאלחה, הכותב על השחיתות והדיכוי בעולם הערבי ומצר על כך שמי שנשא את נאום אובמה, "נאום של רפורמטור ערבי", לא היה מנהיג ערבי. אמנם מצאלחה מסייג: נאומו של אובמה היה של רפורמטור ערבי רק "אם נתעלם מההתייחסות לסכסוך הישראלי-פלסטיני". מנגד הוא מזכיר גם כי התירוץ הקבוע של המנהיגים הערבים, שבאמצעותו הם מתחזקים את השחיתות והדיכוי, הוא האיבה לישראל. אם כן, דרושים: רפורמטור ערבי ולוגיקן ערבי. גם אלוף בן כותב על נאום אובמה, משווה אותו למרקס ומכנה אותו "רדיקל" (ב"הארץ" אלה סופרלטיבים). בן מאבחן כי אובמה נואש ממנהיגי האזור והוא פונה מעל ראשיהם ישירות לאזרחים. תובנות אלו מובילות אותו לחזור על התנהלות מקוממת קבועה של "הארץ": ייאוש מהישראלים ופנייה מעל ראשיהם לאומות העולם ולאויבי ישראל. "אם הפלסטינים רוצים להשיג הגדרה עצמית וזכויות אזרח, עליהם לנהוג כתוניסאים וכמצרים – לצאת למאבק המוני לא אלים, ולסמוך על אמריקה שתיתן להם גיבוי ותמנע מישראל לירות בהם ברחובות. זה התרגום המעשי של דוקטרינת אובמה, יורשם המודרני של מרקס, טרוצקי וצה גווארה". רותם סלע מדווח כי "עולה מנתוני חברות הדלק" ש"אם לא יחולו עד סוף השבוע שינויים דרמטיים במחירי הדלק בעולם או בדולר היציג", אז "מחירי הבנזין צפויים לרדת בסוף החודש ב-22 אגורות לליטר". ההשערה הזו הופכת לכותרת הראשית של "עסקים", מוסף "מעריב", שמצדה אינה מתייחסת כלל לתוכן הידיעה: "בלי טובות משטייניץ". "החדשות הרעות", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ממון", מוסף "ידיעות", "בעקבות עליית מחירי הפחם בעולם, צפוי מחיר החשמל לזנק בקרוב ב-5% לפחות. החדשות הטובות: בשבוע הבא צפוי מחיר הדלק סוף-סוף לרדת – ב-20 אגורות לליטר". עידו אפרתי מדווח ב"עסקים", על פני עמוד שלם ועם הפניה בשער, על פתיחת קניון חדש במוסקבה בבעלות אפריקה-ישראל שבשליטת לבייב. "לב לבייב: יש לי תחושת ניצחון, עשיתי הכל להצלת החברה" היא כותרת הכתבה. מה פירוש "הכל"? האם ב"הכל" נכללים גם אזרחי ישראל שהלוו ללבייב את כספם באמצעות המשקיעים המוסדיים, ולא זכו לקבל את התמורה שלבייב הבטיח? "יכולתי לקנות את האג"חים בנזיד עדשים, לשלם 7 מיליארד שקל ולמחרת לחייך עם עליית השווי. אבל בחרתי לנהוג אחרת", אומר לבייב, וב"עסקים" מדגישים את הציטוט. לא צריך להיות דוקטור לכלכלה כדי להתפעל מהשחצנות חסרת הביסוס הנשקפת מהאמירה הזו. מספיק להיזכר בפרצוף העגום של לבייב שכיכב בכמה מהעיתונים בתקופה שבה הסתובב כביכול עם 7 מיליארד שקל מיותרים בכיס. "הכותב היה אורח אפריקה-ישראל", נכתב בכל מקרה בסוף הכתבה. גם סיון איזסקו מ"כלכליסט" היה במוסקבה, והוא מדווח לעיתון על רשמיו מפתיחת הקניון. "ביקור בפרויקט הדגל של אפריקה-ישראל – קניון אפימול המרהיב במוסקבה – מלמד שהאופטימיות של לבייב עדיין לא הצליחה למלא את הקניון בשוכרים ובקונים", נכתב בכותרת המשנה. "הקניון נפתח עם שיעורי תפוסה נמוכים יחסית של כ-61% בלבד", נכתב בכתבה. ועוד ב"עסקים": הדר חורש דן בהמלצה המתוקשרת של שרי התיירות והסביבה על החלופה המועדפת להתמודדות עם סכנת הצפת המלונות בים המלח. כזכור, השרים המליצו על "קציר מלח" ולא על העתקת המלונות או בניית סוללות. כדי למנוע את התנגדות האוצר, כותב חורש, הם התייחסו גם לשאלת המימון, שלא נדרשו לה, וקבעו כי חברת כיל של האחים עופר, הבעלים של מפעלי ים המלח, שעבודות הכרייה שלהם גרמו לבעיית ההצפה – היא שתממן את הפרויקט, שעלותו מוערכת במיליארדי שקלים. הפואנטה של חורש היא שהטלת המימון המלא על האחים עופר היא הצהרה ריקה ("הצהרה לוחמנית חסרת תוקף"), משום ש"למדינה אחריות חלקית עד מלאה", בין היתר משום שהמלונות נבנו אף שסכנת ההצפה היתה ידועה; ומשום שלמרות שכיל "מגלגלת מדי שנה בשנה כ-20 מיליארד שקל", העלות המשוערת של הקציר, 7 מיליארד שקל, "שווה לרווח הנקי של החברה במשך שנתיים". שיבקשו מלבייב. רגע, יש עוד הרבה חדשות היום בקשר לאחים עופר. "בזן מציגה: שן תחת עין", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט" (עם הלוגו "בלעדי"). "בקרוב יחליט בית-המשפט אם לאשר פשרה שלפיה בזן תיתן 650 אלף שקל לפרויקט חינוכי כדי להשתיק תביעה ייצוגית של 150 מיליון שקל על זיהום", נכתב בכותרת המשנה. מארק שון, שחתום על הידיעה, הוא מי שדיווח בתחילת השבוע על הסכם פשרה בעייתי של חברה אחרת של האחים עופר, כיל. אבל לא אלו החדשות. "ארה"ב מאיימת בהטלת סנקציות על האחים עופר", מדווחת כותרת אחרת על שער "כלכליסט". "האחים עופר: מעולם לא מכרנו אוניות לאיראן", נכתב בכותרת המשנה. נדמה שאלו הכותרות הרכות ביותר שהאחים עופר זכו להן היום. ההאשמה של ממשלת ארה"ב כי הם היו מעורבים במכירת מכולה לחברה איראנית מופיעה היום בשערי כל העיתונים. קבלו תיקון: לא בזה של "מעריב". "סרקוזי: האינטרנט מכרסם בשליטת הממשלות באזרחים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", שם איתן אבריאל מדווח מהפורום הבינלאומי G8 בפריז. האמירה של סרקוזי היא הבסיס ל"פרויקט מיוחד" של "דה-מרקר" תחת הכותרת "הרשת מבעבעת". "האינטרנט מוטט תעשיות שלמות – ותרם לנפילת משטרים במדינות ערב. חברות הטכנולוגיה מגדילות את שוויין בעזרת המימון הזמין והפוטנציאל האדיר בשווקים המתעוררים. עכשיו מודאגים גם מנהיגים במערב מכוחה של הרשת – ונשיא צרפת קורא לבכירי תעשיית האינטרנט להדק את התיאום עם ממשלות בעולם", נכתב בכותרת המשנה. מעל הפרויקט מרחפת השאלה שהנפקת לינקדאין ביעבעה בתקשורת הכלכלית בישראל: האם הבועה הטכנולוגית חוזרת? "היו שהשוו את ההתקדמות הטכנולוגית להתפוצצות הקמברית – ההאצה באבולוציה בכדור הארץ, שאירעה, בין היתר, משום שהתא שוכלל והפך ליחידת חיים סטנדרטית", נכתב בכתבה הפותחת את המוסף. "ייתכן שההשוואה מופרזת". "ביטול הפחתת דמי הקישוריות יחסל את התחרות בשוק הסלולר עוד לפני שנולדה. לכן זה לא יקרה", נכתב בכותרת המשנה לטור פרשנות של גילעד נס ב"כלכליסט". שערי המוספים היומיים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מוקדשים לאשת הטלוויזיה האמריקאית אופרה וינפרי, שתשדר הערב את התוכנית האחרונה בהגשתה. "היא רזתה, היא השמינה, מיליונים העריצו אותה, מיליונים אחרים לעגו לה, אבל אף אחד לא התעלם ממנה", נכתב בכותרת המשנה על שער "24 שעות" של "ידיעות". גם רזתה וגם השמינה, איך אפשר להתעלם. על שער מוסף "גלריה" של "הארץ": ראיון עם איימי בנדר, מחברת הספר "טעמה העצוב של עוגת הלימון". "האם זה מקרי שמשוררות מעולם לא הצטיינו בסטייל?", שואלת כותרת על שער "סגנון", מוסף "מעריב". ואפשר להוסיף: "או עורכות של מגזיני נשים במודעות עצמית?".
|
הנהלת "ידיעות אחרונות": אנחנו בקשיים כלכליים עצומים; עובדי הדפוס: בידינו נתונים המוכיחים כי מצב העיתון מצוין. תוכיחו
|
האם מצבו הכלכלי של "ידיעות אחרונות" מצדיק פיטורים וקיצוצים במשכורת עובדי הדפוס, או שהעיתון עודנו מרוויח מאות מיליוני שקלים בשנה? זו השאלה שעמדה אתמול במוקד דיון מקדמי שנערך בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. בעוד שהנהלת קבוצת ידיעות-אחרונות טענה בשבוע שעבר כי מצבה הכלכלי של הקבוצה קשה ובשל כך נאלצה לצמצם בשנה האחרונה 7.5% מסך כוח האדם, עובדי הדפוס בעיתון, המאורגנים במסגרת הסתדרות העובדים הכללית, טוענים כי אין להם מידע מוסמך באשר לאיתנות הכלכלית של העיתון וכי להערכתם מצבו דווקא אינו בכי רע. נציגות העובדים פנתה בשבוע שעבר לבית-הדין, באמצעות עורכי-הדין אשר חלד, רותי בודוביץ-סגיר ושרי אמרוסי-ישי, וטענה כי "התייחסות הנהלת העיתון לכל העיתונות הכתובה כמקשה אחת מהווה ניסיון, חסר תום לב, לנצל הזדמנות להיפטר מעובדים ותיקים מאורגנים אשר עלות העסקתם גבוהה. זאת ללא כל קשר למצבה הכלכלי של קבוצת ידיעות-אחרונות עצמה". לטענת באי-כוחם של העובדים, לא במקרה נמנעה הנהלת הקבוצה מלטעון במפורש כי העיתון סובל מהפסדים. "הניסיון להציג את ידיעות אחרונות כעיתון פשוט ודל אמצעים הנאבק על חייו מול עיתון עשיר הממומן על-ידי גורמים בעלי הון הינו ניסיון ציני אשר כל המצוי בהוויה הישראלית יודע שאין בו דבר וחצי דבר", נכתב בכתב התשובה שהגישה ההסתדרות לבית-הדין. אתמול הגישה הנהלת העיתון את תגובתה לכתב התשובה של העובדים וטענה, באמצעות עורכי-הדין אריאל שמר ואשר סלע, כי "המטרה היחידה של המבקשת היא מטרה טקטית, קרי - להעלות טענות בלתי נכונות, על מנת למנוע את תהליך הצמצומים ולגרום לעיתון להיכנס למאבק ממושך ויקר". אתמול נערך דיון סוער למדי בין הצדדים. אולמו של השופט שמואל טננבוים התמלא עד אפס מקום בעובדי הקבוצה. מצד ההנהלה נכחו יעקב כפיר, המשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות", וסמנכ"ל התפעול והלוגיסטיקה אלון בוברמן. מטעם העובדים נכחו אנשי דפוס ומסדרה רבים, כמה מהם מועמדים לפיטורים. הנוכחות היתה כה גדולה עד שלא היה די מקום בספסלי האולם ורבים מהעובדים נעמדו במעברים שבין הספסלים ואף התיישבו על רצפת האולם, כדי שלא להפסיד את הדיון בעניינם. באי-כוחם של הצדדים סתרו זה את דבריו של זה, האשימו איש את רעהו בשקרים ואף הרימו את קולם לכדי צעקות. בא-כוחה של ההנהלה, עו"ד שמר, טען כי הנהלת "ידיעות אחרונות" מוכנה להציג נתונים בדבר מצבו הכלכלי של העיתון בפני בא-כוחם של העובדים או נציג ההסתדרות, והוסיף כי כל טענה אחרת מצד בא-כוחם של העובדים אינה אלא "פירוטכניקה עבור בית-המשפט". יחד עם זאת, עו"ד שמר הדגיש את חשיבות הסודיות של הנתונים על מצבו של העיתון. "יש חברות שבהן להצגת הנתונים אין משמעות גדולה על מצב החברה והשוק", אמר. "בתחום שאנחנו מדברים עליו, לאינפורמציה יש משמעות אדירה, כי ההתנהלות של העיתון היא מול שוק קוני המודעות, שבכל הרחה של משבר מתלבשים על העניין ומנסים בגינו לסחוט הפחתות במחיר ובכך מאיצים תהליכים שאלמלא כן לא היו מתרחשים". בא-כוחם של העובדים, עו"ד חלד, טען מנגד כי רק אתמול בלילה הוצע לו לעיין בנתוני העיתון, וכי השיב כי אין לו די הבנה כלכלית כדי לפסוק בעניין. עו"ד חלד הציע שההנהלה תציג את הנתונים בפני גורם מוסכם, שיחווה דעתו בדבר מצבו הכלכלי של העיתון. "אם יחזור אלינו ויגיד שהעיתון במצב כזה שמצדיק [צמצומים], אנחנו נשב ונדון כמו בני-אדם מבוגרים", אמר. "אני מוכן לקבל כל נתון, ואומר לאנשי ידיעות אחרונות שעובדי ידיעות חרדים מאוד שלא ייפגע. הם רוצים לעבוד בעיתון הזה עוד שנים, כולם מתפרנסים מאותו מקום". בא-כוחה של ההנהלה טען בתשובתו כי העיתון מצפה מעובדי הדפוס להסכים ראשית כל להפחתה זמנית של 10% משכרם, תוך כדי הדיונים על עתידם. "הפחתת השכר היא לא פתרון אלטרנטיבי באופן מלא", ציין. "היא מכסה רק חלק קטן מהעלויות שאותן אנחנו מבקשים לחסוך. [...] העיתון מרגיש שלייצר חריג דווקא אצל העובדים האלה מול כל האחרים, הם משתכרים הכי הרבה בעיתון ביי-פר, ודווקא אצלם לעשות חריגים, זה לא אסתטי". בא-כוחם של העובדים התנגד נחרצות להצעה לקצץ בשכר וכינה אותה "דרישה מוגזמת". לדבריו, "כל הנתונים שלנו מלמדים שמצב העיתונות לא טוב, אבל מצב ידיעות אחרונות מצוין. אנחנו מצוידים בנתונים שידיעות אחרונות מצבו מצוין". בהמשך הוסיף עו"ד חלד: "אגב, לא בדקתי בכמה הפחיתו המנהלים שיושבים כאן בשכרם. ואולי באיזשהו רגע יתברר כתוצאה מבדיקתו של הבודק המוסכם שבתקופה שבה בוכים וצועקים שצריך לשלוח הביתה אנשים בני 50 ו-60 עם משפחה וילדים ערב חג הפסח, אולי דווקא בתקופה הזו קומץ של אנשים שמרוויחים מאות אלפים ומיליונים תיגברו את המשיכות שלהם. אולי יתברר שהעיתון לא מרוויח מיליארד כמו חברת סלולר, אבל אולי הוא מרוויח מאתיים מיליון. גם זה ייתכן". השופט טננבוים קבע מועד לדיון נוסף בתיק אחרי פסח והחליט כי על הצדדים לנצל את הזמן כדי להיפגש ולהסכים על זהות מומחה שיעיין בנתונים ויפסוק אם מצבו הכלכלי של "ידיעות אחרונות" אכן מצדיק קיצוצים ופיטורים. 61486-01-13
|
האם ציבור המשקיעים הרוצה להיעזר בעיתונות הייעודית חייב לקרוא את כל העיתונים הכלכליים היוצאים בישראל?
|
"קוטל החיידקים מרחובות בדרך לקוקה-קולה", בישרה אתמול הכותרת הראשית של "כלכליסט". הכתב גולן חזני חשף בידיעה בלעדית את הסיבה לעליית המניה של חברת הביוטק ח.מר-תעשיות בעשרות אחוזים בשבועות האחרונים: חברת סטארט-אפ בשם אופלון, שבבעלות חלקית של חברת ח.מר, פיתחה מוצר המחסל חיידקים ומסוגל להאריך חיי מזון ומשקאות. לאחרונה, כך דווח בדו"חות של ח.מר לבורסה, נערך ניסוי במוצר מול חברה גדולה לייצור משקאות. חזני חשף אתמול כי מדובר בחברת קוקה-קולה, והפנה את תשומת לב הקוראים לכך שבעקבות הצלחת הניסוי עשוי להיחתם הסכם פיתוח בין החברה לענקית המשקאות העולמית. הכותרת הראשית ב"כלכליסט" הובילה בתוך יום אחד לזינוק במחזור העסקאות של מניית ח.מר-תעשיות, ממחזור ממוצע של כ-2.5 מיליון שקל למחזור של למעלה מ-13 מיליון שקל, ולעלייה נוספת בערכה של המניה בשיעור של למעלה מ-7%. זהו כמובן מידע רלבנטי למשקיעים. להבדיל מקמפיינים שהעיתונים הכלכליים נוהגים להבליט, במקרה הזה מדובר במידע טכני שדיווח על אודותיו הוא התפקיד הבסיסי של מדורי שוק ההון בעיתונות הכלכלית. אך לא כל קוראי העיתונים והאתרים הכלכליים יכלו ללמוד על התמורה במניית החברה. באתרי "גלובס" ו"דה-מרקר" לא דווח אתמול לאורך כל יום המסחר על הזינוק במניה או על הניסוי המוצלח מול חברת קוקה-קולה. אפילו במדורי סיכום יום המסחר בבורסה לא הוזכרה מניית מר, לא ב"דה-מרקר" ולא בעיתון "גלובס", וזאת להבדיל מ"כלכליסט", שכמובן החמיא לעצמו על החשיפה, ומאתר "ביזפורטל", שציין את דבר עליית המניה באופן ענייני. חברות אחרות דווקא זכו לתשומת לב. לחברת מיקרומדיק, למשל, הוקדשה ידיעה ב"גלובס" בעקבות זינוק של 5% בערכה. במדור "אחת העם" של "גלובס", מדור המציע "זרקור על המניה הקטנה שעשתה את היום", נכתב על מניית פרוקוגניה, שעלתה בכמעט 20%. גם בגליונות עיתון "גלובס" שחולק אמש למנויים ניכרה התעלמות גמורה ממניית ח.מר-תעשיות, מהמוצר של אופלון, וכמובן גם מהחשיפה של "כלכליסט". נראה שהמוצר של ח.מר מסוגל לחסל לא רק חיידקים, אלא גם ידיעות עיתונאיות. עורכי "דה-מרקר", לעומת זאת, החליטו לא להתעלם מהחדשה, ופירסמו הבוקר על פני עמוד שלם כתבה מאת יורם גביזון על חברת הסטארט-אפ אופלון והמוצר החדשני שפיתחה, תוך הדגשת הזינוק שחל אתמול במחזור מניית ח.מר, אך בלי להזכיר את תרומת "כלכליסט" לעניין. אולי הגיע הזמן להפריד את לוחות הבורסה בישראל לשלושה פרסומים נפרדים, אחד לכל עיתון. כך לפחות יידעו המשקיעים כי כל המידע הרלבנטי להם מוגש ללא התחשבנויות על קרדיט המתחרים.
|
השידורים מופצים מתחנות ממסר באיטליה לאירופה, אפריקה והמזרח-התיכון • הבדיקה: בעקבות טענת ארגון צרפתי כי הערוץ עובר על הוראות האיחוד האירופי האוסרות שידורי שנאה והסתה לטרור • בישראל ניסה משרד התקשורת לפעול נגד הערוץ, אך נכשל
|
הרשויות באיטליה החלו במהלך שעשוי להוביל לחסימת שידורי הערוץ הלבנוני אל-מיאדין בשטחי האיחוד האירופי, צפון אפריקה והמזרח התיכון. רגולטור השידורים האיטלקי AGCOM פתח החודש בחקירה נגד הערוץ, בחשד להפרת חוקי הרגולציה של האיחוד האירופי בשידוריו הלווייניים. החקירה באה בעקבות פניית ארגון צרפתי, שפועל לחסימת שידורי ערוצי תעמולה עוינים בשטחי האיחוד האירופי. אל-מיאדין, ערוץ לבנוני בתמיכה איראנית, נוסד לפני כעשור בתור אלטרנטיבה פרו-שיעית לאל-גזירה, ומזוהה עם עמדות חיזבאללה ואיראן. אל-מיאדין ואל-גזירה, יחד עם אל-ערביה הסעודי, הם שלושת ערוצי החדשות הערבים הבינלאומיים הפופולריים ביותר. במלחמה הנוכחית מביע הערוץ תמיכה מובהקת בחמאס. בישראל הופעלו תקנות לשעת חירום כדי לחסום את הגישה מישראל לאתרי האינטרנט של הערוץ. בשבוע שעבר פקע תוקף ההוראה ועל כן הורה שר התקשורת קרעי, בהסכמת שר הביטחון יואב גלנט ובאישור הקבינט, על הארכת הפעלת התקנות ב-30 יום. אתמול (17.2) אישר את החסימה השופט שי יניב, סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. "מצויים אנו בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל", כתב השופט יניב בהחלטתו. "במהלך הדיון החסוי הוצגה בפניי חוות דעת של גורמי הביטחון, בצירוף חלק מהחומר הגולמי ששימש תשתית לחוות דעת זו. בנוסף לכך שמעתי עדות מאת איש שירותי הביטחון ועדות נוספת", כך השופט. "שוכנעתי כי על רקע המצב הביטחוני המיוחד, שידורי ערוץ הטלוויזיה אלמיאדין בשלושת אתרי האינטרנט נשוא הבקשה – פוגעים באופן ממשי בביטחון המדינה". אלא שלמרות הסיכון הביטחוני, לפעולות ממשלת ישראל נגד "אל-מיאדין" משמעות שולית בלבד. החסימה עליה הורה שר התקשורת שלמה קרעי חלקית וקלה לעקיפה, הערוץ עדיין משדר ביוטיוב וברשתות חברתיות אחרות, ובעיקר - הוא עודנו נקלט באופן חופשי ברחבי העולם, כולל בישראל, בשידורי לוויין. ארגון צרפתי בשם ועדת דני דידרו, על שמו של הסופר והפילוסוף הצרפתי שכתב את האנציקלופדיה המודרנית הראשונה, נוסד לפני כשנה כדי לחסום את שידורי התעמולה של הקרמלין באזור האיחוד האירופי. הארגון, שמאגד אנשי אקדמיה ומומחים לתקשורת, החל לפעול לאחרונה גם נגד ערוץ אל-מיאדין. סעיף 6 בהוראת האיחוד האירופי 2018/1808 אוסר על שידור הסתה לאלימות או שנאה כלפי קבוצת אנשים או קריאה לביצוע מעשה טרור. דו"ח שפרסם החודש אנדרה לאנג, רכז ועדת דני דידרו, מבקש להוכיח כי אל-מיאדין אכן מסית לאלימות וקורא לטרור. בארגון מסתמכים על פרסומים של המרכז למורשת המודיעין על שם מאיר עמית, ממר"י וקאמרה, וכן על דיווחים בתקשורת, על מנת לקבוע כי אל-מיאדין מפיץ הכחשת שואה, טענות אנטישמיות לפיהן היהודים שולטים בתקשורת העולמית, ודברי עידוד לטרור, כולל ראיונות רבים עם מנהיגי ארגוני טרור בעזה ובלבנון. בדו"ח מוזכר גם סרטון תעמולה שהפיקו באל-מיאדין המבקש לשכנע ישראלים לנטוש את המדינה. לפי דו"ח ועדת דידרו, ערוץ אל-מיאדין מגיע באמצעות שידורי הלוויין שלו לכ-300 מיליון בתי אב ברחבי העולם, מתוכם 65 מיליון באזור המזה"ת, כ-133 מיליון נוספים באירופה ועוד כ-120 מיליון בצפון אמריקה. הערוץ, כך עלה מבדיקת הוועדה, נקלט באמצעות ארבעה לוויינים, שלושה מהם של חברת Eutelsat, שניים מאלו מכסים את אירופה והשלישי את צפון אפריקה ומזה"ת. הלוויין הרביעי, בצפון אמריקה, מופעל בידי חברת Intelsat. מבלי להיכנס לפרטים הטכניים, המפורטים בדו"ח, התברר כי התשדורת אל לווייני Eutelsat מגיעה מתחנות ממסר הממוקמות באיטליה. בתשובה לפניית ועדת דני דידרו מסר גאקומו לסורלה, נשיא AGCOM, כי הערוץ הלבנוני מעולם לא ביקש וממילא לא קיבל אישור מרגולטור השידורים באיטליה להעביר את תכניו בלוויין שתחת סמכות הרגולציה האיטלקית מאז החל את שידוריו בשנת 2012. לפיכך הורה לסורלה לבצע חקירה זריזה כדי לאתר את המיקום המדויק של תחנות הממסר של הערוץ ולקבוע האם אלה נתונות תחת סמכות הרשויות באיטליה. ככל שיימצאו תחנות ממסר שכאלה, מבהיר נשיא AGCOM, תיבחן התלונה של הוועדה לגבי מהות השידורים של אל-מיאדין. משם פתוחה הדרך לחסימת שידורי הערוץ באיחוד האירופי, בצפון אפריקה ובמזה"ת. בנוסף להסרת ערוץ אל-מיאדין מהלוויינים, בוועדת דידרו קוראים לנציבות האירופית לבחון גם את חשבונות הערוץ ברשתות החברתיות השונות כדי לקבוע האם יש מקום לחסום גם אותם.
|
"ישראל היום" מתכונן לתקיפה | "ידיעות אחרונות" לדו"ח המבקר על אשכנזי וברק | ב"הארץ" לא מרפים מדברי החנופה לנתניהו | ב"מעריב" עסקים כרגיל
|
בשערי העיתונים מופיעה היום תמונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מדליק נרות חנוכה יחד עם צמרת מערכת הביטחון בבסיס בשומרון, שבשבוע שעבר פרצו אליו נערים מתפרעים. ב"ישראל היום" התצלום מופיע על השער כאייטם בפני עצמו. ב"מעריב" נתניהו, וברק לצדו, מופיעים כתמונה המרכזית תחת הכותרת הראשית, העוסקת בשינוי עמדותיה של ארה"ב ביחס לסוגיית הגרעין האיראני כך שתתאמנה לעמדותיהם התקיפות של ברק ונתניהו. ב"הארץ" תמונתו של נתניהו מתבונן בנרות (הומאז לשליט צפון-קוריאה המנוח?) היא התמונה המרכזית על השער, אולם היא מובאת בהקשר של התקרית המביכה שגרמה לשכתו אתמול, בטקס הזכרון לחללי השריפה בכרמל. "בסביבתו של ראש הממשלה אמרו אמש", נכתב בכיתוב, "כי קטעי הקריינות בטקס האזכרה לקורבנות השריפה בכרמל, ששיבחו את פועלו, היו תקלה חמורה שלא היתה צריכה להתרחש". "הארץ" מגדיל לעשות ומקדיש את מאמר המערכת לטקס אתמול. במאמר מואשם נתניהו בגאוותנות וברדיפת כבוד, בחוסר צניעות, בניסיון להשפיע על דעת הקהל לקראת פרסום דו"ח מבקר המדינה על מחדלי ההנהגה בהקשר לשריפה בכרמל, ב"תשוקה לקבל קרדיט בכל מחיר", ב"תחושה שמקפחים אותו ולא מכירים בגדולתו כמנהיג", בחוסר יכולת להודות בטעות ובהאשמת התקשורת ברדיפה. מהרשימה הארוכה הזו נשמטה האשמה בניפוח דברים ובנטייה להגזמה. לא רק "הארץ" ממשיך לעשות צימעס מההתנהלות השטותית של לשכת ראש הממשלה. "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות", הצליח למצוא זווית עיתונאית שולית במיוחד כדי לעסוק באירוע, האפיזודי בפני עצמו, של דברי הרהב שלשום בטקס, ומקדיש את כתבת השער שלו לדן כנר, הקריין שדיקלם את הדברים מתוך הנייר (כנר מסר: "ברוך השם, אני מרגיש מצוין"). "ידיעות אחרונות" הוא גם היחיד המוותר על תמונתו של נתניהו המדליק על השער. זו מופיעה בעמ 3 תחת הכותרת הצה"לית "נר ראשון בחטמ"ר" ("רה"מ בבסיס המותקף"). על השער מחליפים את ראש הממשלה ילדי גן מגבעתיים. אם יש עצה תקשורתית שלא צריך בשבילה דוברים ויועצים הרי היא שלא להתחרות על הבמה בילדים (ובכלבים). התבטאות של שר ההגנה האמריקאי מגיעה היום לכותרות הראשיות של "מעריב" ו"ישראל היום". "ארה"ב מודה שאיראן תוכל לייצר נשק גרעיני בתוך שנה", נכתב בזו של "מעריב", ו"עכשיו גם ארה"ב: פצצה בתוך שנה" בזו של "ישראל היום". כותרות הגג והמשנה לכותרת הראשית ב"ישראל היום" הן תמצות של הכחש, הערפל והדעה הקדומה הסובבים את הסיקור העיתונאי של סוגיית הגרעין האיראני: "בפנטגון נבהלו: דברי פאנטה על איראן היפותטיים. שר ההגנה האמריקאי החריף את הטון נגד טהרן: ננקוט כל צעד שיידרש כדי לעצור אותם. דובר הפנטגון הרגיע אמש: אין בידי ארה"ב מידע מודיעיני חדש. גורם בטחוני בישראל: יש פער בין מה שהאמריקאים יודעים לבין מה שהם עושים". לפי בועז ביסמוט ב"ישראל היום", הפער בין ההצהרה הלוחמנית של פאנטה כעת ובין זו הפייסנית (כלפי איראן, והתקיפה כלפי ישראל) שנאמרה באחרונה היא כנראה כדי "לחזר אחרי הקול היהודי" לקראת בחירות 2012. לפי נדב איל ב"מעריב", הסתירה בין הדברים שאמר פאנטה נעלמת ברובה אם מעיינים בדבריו במלואם, ולא רק במשפט האחד שהעיתונים בחרו לצטט. "ידיעות אחרונות" ממשיך לעקוב אחרי הנושא שהסעיר את העיתונות הישראלית כולה לפני כמה ימים (לפני שפיארו את ביבי בטקס זיכרון, לפני שגילו כי יש שעות נפרדות לגברים ולנשים בבריכות שחייה), ומקדיש כותרת ראשית ל"סמכות מעצר לחיילי צה"ל". "היום יאושרו צעדים נגד מתפרעי הימין", נכתב בכותרת הגג, ו"כמו כן צפוי אלוף פיקוד המרכז לאשר: חיילים יוכלו להשתמש נגד יהודים באמצעים לפיזור הפגנות, שהופעלו רק נגד פלסטינים". כנראה עקב הוכחת היעילות הגדולה שלהם על הפלסטינים. "הארץ" נושא עיניו אל מעבר לגבולות ארצנו הקטנה. "אסד מאבד שליטה", קובעת הכותרת הראשית שלו, "10,000 ערקו מצבא סוריה". "יותר ממחצית המתגייסים לשלושת המחזורים האחרונים בצבא סירבו לשרת", נכתב בכותרת המשנה. "חשש במערב מזליגת הנשק הכימי והרקטות של סוריה לחיזבאללה". "ישראל היום" מקדיש מקום בשער לדיווח הקשור לדו"ח המבקר על השריפה בכרמל, אותו דו"ח שצלו נקשר למהומה התקשורתית סביב טקס הזכרון שלשום. "קציני משטרה נגד דו"ח המבקר: עוד יפילו עלינו את התיק", נכתב בה. כותרת המשנה מתייחסת לכל העניינים האמורים לעיל: "עיכוב נוסף בפרסום דו"ח השריפה בכרמל. הסיבה: החמרה בממצאים. כ-20 קציני משטרה בדימוס מתכוונים לצאת למאבק ציבורי. רה"מ למקורביו: דברי השבח באזכרה לא היו אמורים להיאמר". הידיעה עצמה, של איציק סבן, היא דיווח על דיווח של ערוץ 2. בידיעה נפרדת באותו עמוד (7), מביאים שלמה צזנה וגדעון אלון באריכות את גרסת נתניהו, אנשיו ומקורביו לאירוע שלשום (בקצרה: התקשורת אשמה). הנה מה שאמר נתניהו עצמו: "לא כתבתי את זה ולא הייתי מודע לכך שהדברים נכתבו. הם גם לא היו אמורים להיאמר במעמד הזה, למרות שהם נכונים". כך בדיוק. מבקר המדינה מככב גם בשערי "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", בקשר לדו"חות ביקורת שונים. "אשכנזי וברק העידו אצל המבקר", נכתב בכותרת על שער "ידיעות"; "פרשת הרפז: לקראת הגשת הדו"ח, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר נקראו לעדות נוספת על מסמכים מלשכותיהם", נכתב בכותרת המשנה. בדיווח עצמו כותב יוסי יהושוע כי "ההערכות הן כי המבקר אינו מתכוון לנקות אף אחד מהצדדים בפרשה, אך צפויות הפתעות בנוגע לחלוקת האחריות ולחומרת הממצאים שנאספו עד כה". ב"ידיעות אחרונות" מתייחסים גם לדו"ח הביקורת הצפוי על שירותי הכבאות. "גורמים משפטיים טוענים כי דו"ח המבקר על השריפה בכרמל יהיה חריף במיוחד", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של טובה צימוקי. "על אלי ישי תוטל אחריות אישית, ועל ראש הממשלה נתניהו, שר האוצר שטייניץ והשר לבטחון פנים אהרונוביץ תוטל אחריות כוללת". "מבקר המדינה: ראשי ערים מועלים בכספי ציבור", נכתב בכותרת על שער "הארץ" (רויטל חובל). עמודים 7-6 מוקדשים לסיקור הדו"ח. הנה כותרות הידיעה הראשית: "קשרי הון-שלטון ושימוש אסור בכספי הרשויות"; "מבקר המדינה מצא כי כמה ראשי ערים הפרו כללים בסיסיים של מינהל תקין. שתי ערים שההתנהלות של ראשיהן הוזכרה בדו"ח שוב ושוב - נתניה ואלעד". לצד תמונותיהם של ראש עיריית אלעד יצחק עידן וראש עיריית נתניה מרים פיירברג מופיעות ב"הארץ" גם תמונותיהם של ראש מועצת גדרה יואל גמליאל ("פינוקים באוטו"), ראש עיריית פתח-תקווה יצחק אוחיון ("מחלקים נכסים") וסגן ראש עיריית בית-שמש מאיר בלעיש ("ממנים מקורבים"). את עידן ("בזבוז על תדמית") ופיירברג ("נאומים יקרים") מאשימים (בין היתר) בבזבוז כספים על פרסומי תעמולה וכתיבת נאומים. "סגנון זה הכל בחיים. בלי הדבר הזה שייחד ויחדד אותך, אתה כלום, סתם אחד כמו כולם", פותח שגיא גרין, עורך המוסף "ספרים", ביקורת שכתב ומתפרסמת היום במוסף, ועניינה ספרו של זאן אשנוז "לרוץ", על סיפור חייו של הרץ הצכי אמיל זטופק, "שכל אישיותו, כל מה שייחד אותו - כל סגנון הריצה שלו, כפי שמבהיר הספר - התבסס על כך שהאיש היה חסר סגנון". "עם הראש הנוטה הצדה", ממשיך גרין לתאר, "עם הבעת הסבל על פניו, עם נשימותיו הקולניות, בלי שום חוש קצב, בלי טכניקה ובלי חן, מכונה עם מנוע יוצא מהכלל שחיברו אליו ברישול את גוף הרכב". לצדה של הביקורת מתפרסמת ביקורת אחרת, של אברהם בורג, גם הוא ברצים, כך מתברר, על אודות ספר הריצה האוטוביוגרפי של כתב הביון של "הארץ", יוסי מלמן, שגם הוא, מסתמא, ברצים. "תמיד שקוע בתוך עצמו, מכונס. מרוכז", מתאר בורג את מלמן, "רץ מוזר, לא יפה כמו איילה אתיופית ולא מרשים כברדלס קנייתי - הוא הרץ היהודי, כנמלט תמיד מפני פוגרום ופניו אל תקווה חדשה". זה המקום להזכיר ביקורת שהתפרסמה בגיליון הקודם של המוסף ולא הספקתי להעיר עליה כאן, זו של האב והבן, יחיעם וגידי וייץ, ההיסטוריון הוותיק והעיתונאי החוקר של "הארץ", על הספר "שרון: חייו של מנהיג" שכתב גלעד שרון, בנו, ושיצא באחרונה לאור. הווייצים מצטטים הספד מעריץ שכתב שרון האב על דיין, ובו תיאר אותו כענק, מנהיג מורם מעם, ומתח ביקורת חריפה על מבקריו, שהונעו מ"קנאה האישית וטינה פוליטית". "קריאה חוזרת בהספד הזה", הם כותבים, "מעוררת את התחושה כי לא על דיין המנוח כתב אותו שרון, אלא דווקא על עצמו. רוח הדברים של המאמר הקצר ההוא דומה באופן מדהים לרוח הנושבת מן הביוגרפיה החדשה שכתב על אריאל שרון בנו גלעד". "כל הצדדים הפחות יפים, החסרונות, החולשות והכתמים השחורים של האב נמחקו לחלוטין מהספר הקומיסרי שכתב הבן", כותבים עוד השניים. "בספר הזה אריאל שרון הוא אדם נטול פגמים או צללים, שתרם את התרומה העצומה ביותר לבטחונה של מדינת ישראל: על-פי הספר, הוא אדריכל הניצחון האמיתי של מלחמת ששת-הימים; הוא האיש שחזה, בניגוד לכל השאננים והמנותקים, את מלחמת יום-הכיפורים ובסוף ניצח אותה; הוא שאחראי להפצצת הכור בעיראק; הוא שהביס את הטרור המשתולל; והוא שניצח על המלחמה הראשונה והמוצלחת בלבנון. כל אירוע שנוי במחלוקת שבו נטל אביו חלק עובר בידי הבן האוהב שיפוץ קוסמטי יעיל יותר מזה שתעניק רונית רפאל ללקוחותיה: מהטבח בקיביה ועד פעולותיה של יחידה 101; ממרד הקצינים במלחמת ששת-הימים ועד למאבקי האגו בצמרת המטכ"ל במלחמת יום-הכיפורים". "בספרו מלמן מתאר כיצד נהפך להיות לוחם בסיירת, עיתונאי מוצלח, סופר בעל שם ואתלט-על", כותב בורג. "לקרוא את אוטוביוגרפיה של ריצה זה לקרוא את תולדות התהוותה של הישראליות המודרנית". זטופק היה "שוליה במפעל הנעליים באטה שחלם להיות כימאי ושנא לרוץ", כותב גרין. "[...] יד המקרה והגורל היו חזקים ממנו: בתחרות שאירגן מקום העבודה שלו, ונכפתה עליו, נחשף הסוד שהיה נסתר אפילו מפניו: הוא ידע לרוץ ומהר. ומהרגע שנחשף סודו, הוא לא הפסיק לרוץ, לפעמים כמו נס על נפשו, לעתים כמו רץ בעל-כורחו, אבל רץ". "ישראל היום" מקדיש הפניה בשער לפשיטה של כונס נכסים על ביתו ועסקיו של השף וכוכב הטלוויזיה אייל שני. על שער "עסקים" של "מעריב", לצד תמונתה של אשה בביקיני, מתפרסמת ההפניה "כוסית: סיון קליין. הקולקציה החדשה". "המודיעין האמריקאי עסוק כעת בהלקאה עצמית לאחר שהתברר כי אנשיו גילו על מותו של קים גונג איל מהדיווח בטלוויזיה הצפון-קוריאנית יומיים לאחר שנפח את נשמתו", נכתב בדיווח של אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות".
|
עובדי הדפוס של "ידיעות אחרונות" דורשים שיוחזרו להם הפרשי שכר רטרואקטיביים בסך של כמיליון שקל
|
22 מעובדיו של דפוס "ידיעות אחרונות" הגישו באחרונה תביעה בסך של כמיליון שקל, בדרישה לקבל מחברות ידיעות-אחרונות בע"מ, דפוס ידיעות-אחרונות בע"מ ודפוס גלעד בע"מ הפרשי שכר רטרואקטיביים. התובעים, שעובדים במחלקת המסדרה של דפוס העיתון, מאורגנים בוועד עובדי הדפוס, המאוגד במסגרת הסתדרות העובדים הכללית. בתביעה שהוגשה בתחילת החודש לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו, באמצעות עורכי-הדין אשר חלד, רותי בודוביץ-סגיר ושרי אמרוסי-ישי, טוענים העובדים כי העיתון מסרב להשיב להם הפרשי שכר שנשללו מהם בניגוד להסכמים הקיבוציים, וזאת למרות פסיקה של בית-הדין הארצי לעבודה ממאי 2008, שקבע כי אופן החישוב של שכרם לא עלה בקנה אחד עם ההסכמים הקיבוציים. לפי האמור בתביעה, בעקבות פסיקת בית-הדין הארצי החל העיתון לשלם לעובדים את שכרם בהתאם להסכם הקיבוצי משנת 2000, אולם הוא עומד בסירובו להעביר להם את הסכומים שמגיעים להם עבור העבודה בשנים שלפני פסיקת בית-הדין הארצי (2000–2008). עיקרה של המחלוקת נעוץ בתוספת כספית מיוחדת בגין עבודה במשמרת מוצאי שבת או מוצאי חג. בשנת 2008, בעקבות פסיקה של בית-הדין הארצי לעבודה, פנה הוועד למשנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות", יעקב כפיר, בטענה כי על העיתון "לערוך חישוב עבור כל עובד ועובד, החל משנת 2000 ועד היום, ולשלם לעובדים את ההפרשים להם הם זכאים, בתוספת ריבית והצמדה החל משנת 2000 ועד מועד התשלום". בא-כוחו של העיתון סירב לבקשה וטען כי בית-הדין הארצי סיפק "סעד הצהרתי" בלבד, שאינו מחייב את העיתון לתשלום. "פסק הדין לא קבע מועד כלשהו, ובוודאי לא נקבע בו כי הוא חל רטרואקטיבית", נכתב בתגובת העיתון. מאז התנהל משא-ומתן בין הצדדים, אולם לא צלח. "פרשנותו של העיתון, כאמור במכתב תשובתו", טוענים כעת התובעים, "מנציחה את הנזק שגרם לתובעים ומהווה ניסיון פסול להתחמק מתשלום הפרשי שכר המגיעים לתובעים מכוח ההסכמים הקיבוציים החלים ועל-פי פסק דין מפורש וחד-משמעי של בית-הדין הארצי הנכבד. קבלת טענתו המופרכת של העיתון תוביל לכך שהעיתון ייצא נשכר מהפרת הוראות ההסכם הקיבוצי החל עליו". על בסיס נתוני הנוכחות ותלושי השכר של העובדים, דורשים באי-כוחם סכומים של עשרות אלפי שקלים לכל עובד, המסתכמים יחדיו ב-937,224 שקל (כולל הצמדה וריבית עד לספטמבר 2012). נוסף לכך מתבקש בית-הדין לפסוק "הוצאות משפטיות משמעותיות", וזאת משום ש"זו אינה הפעם הראשונה בה נאלצים עובדי הדפוס בעיתון לפנות בתביעות אישיות נגד העיתון בעניינים שהוכרעו בבית-הדין הארצי ועל אף זאת אינם מקוימים על-ידי העיתון". טרם הוגש כתב הגנה. 8099-02-13 עוד על עובדי הדפוס נגד ידיעות אחרונות "העיתון במשבר כלכלי" הנהלת "ידיעות אחרונות" הצהירה בדיון משפטי על "ירידה דרסטית במספר העמודים המיוצרים בדפוס" של לפחות 17% מאז 1999; הסכם קיבוצי חדש עם כמה מעובדי המסדרה אורן פרסיקו 29.04.2014 "ידיעות אחרונות": אנחנו עלולים להגיע למצבו של "מעריב" הסכם קיבוצי חדש לעובדי הדפוס ב"ידיעות אחרונות". ההנהלה: אנחנו העיתון היחיד בישראל שמקיים כיום עבודה מאורגנת בהיקפים גדולים. ההסתדרות: ההנהלה מתעקשת לפטר דווקא את העובדים המאורגנים אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז 12.09.2013 בית-המשפט יקבע כמה שווה "ידיעות אחרונות"? הנהלת "ידיעות אחרונות": אנחנו בקשיים כלכליים עצומים; עובדי הדפוס: בידינו נתונים המוכיחים כי מצב העיתון מצוין. תוכיחו אורן פרסיקו 20.03.2013 דפוס קבוע הנהלת "ידיעות אחרונות" נגד עובדי הדפוס בבית-הדין לעבודה: בשנה החולפת פיטרנו 7.5% מהעובדים בקבוצה, והפיטורים יימשכו גם השנה. "כל ההוויה בעיתון היא של קיצוצים" אורן פרסיקו 14.03.2013 "ידיעות אחרונות": אנו בקשיים כלכליים ועד עובדי הדפוס וההגהה של "ידיעות אחרונות" עתר בשמם של עשרות עובדים שפוטרו, כך לפי הוועד, במטרה להחליפם ב"כוח עבודה זול של עובדים צעירים ובלתי מאורגנים" אורן פרסיקו 03.02.2013
|
לאחר שני פיגועים שגבו את חייהם של כמה עיתונאים, הכריז ארגון הטרור המוסלמי בוקו-האראם, המוביל את העימות הבין-דתי בניגריה, כי שם לו למטרה לפגוע בתקשורת התומכת במשטר הדמוקרטי
|
כמה עיתונאים נהרגו ביום חמישי האחרון בניגריה, בשני פיגועי טרור שכוונו נגד עיתון הנחשב לתומך בממשלה הנוכחית, בראשותו של הנשיא גודלאק גונתן ממפלגת העם הדמוקרטית (PDP). ארגון מוסלמי, בוקו-האראם (Boko Haram, "חרם על חינוך מערבי"), לקח אחריות לפיגועים. הארגון, שמטרתו היא החלת חוקי השריעה על צפון ניגריה, המוסלמי ברובו, מוביל את העימותים החריפים בין מוסלמים לנוצרים במדינה. גם ארבעה ימים לאחר הפיגועים, שכוונו נגד משרדי העיתון "היום הזה", מהמשפיעים בעיתוני ניגריה, מספר הנפגעים הסופי אינו ידוע ועומד על בין שבעה לעשרה הרוגים וכמה עשרות פצועים. לא ברור כמה מבין ההרוגים והפצועים הם עיתונאים. פיצוץ אחד אירע במשרדי העיתון בבירה אבוגה, ופיצוץ נוסף אירע ליד משרדים שהעיתון חולק עם כלי תקשורת אחרים (ה"סאן", "מומנט" ו"טריביון") בעיר קאדונה שבצפון המדינה. לפי הדיווחים, בקאדונה אירע באותו יום פיגוע נוסף, שמטרתו אינה ברורה. על-פי הוועדה להגנת עיתונאים (CPJ), מחבל מתאבד הסיע גיפ ממולכד אל משרדי "היום הזה" באבוגה. בפיצוץ נהרגו חמישה, ובהם שני מאבטחי הבניין. חמישה עובדים נוספים של העיתון נפצעו. מספר הנפגעים היה יחסית נמוך משום שרוב העיתונאים היו מחוץ לבניין לצורכי עבודתם. עד לתקרית מוסר גרסה אחרת, שלפיה המחבל המתאבד נכנס אל הבניין ברגל, בתואנה שהוא מעוניין לרכוש מודעה בעיתון. לפי עדות זו, המחבל נכנס מן הכניסה האחורית, מאחר שהכניסה הקדמית נחסמה לזרים בעקבות איומים על העיתון. ישראל איוובגו, מנכ"ל קבוצת התקשורת המוציאה את העיתון, מסר ל-CPJ כי הפיצוץ גרם נזק רב לבניין והביא לעצירה בהוצאה לאור של העיתון מאחר שגם מכונות הדפוס ניזוקו. בנוגע לפיצוץ בצפון המדינה, לפי הדיווח באתר העיתון הניגרי "ונגארד", תושבים הגרים ליד משרדי "היום הזה" בקאדונה תפסו אדם חשוד בהטמנת פצצה והיכו אותו עד זוב דם. לפי עדות אחד הפצועים בפיצוץ, ההמון שלח את המחבל אל בניין נטוש, שם הסתיר את המכונית, כדי שינטרל את הפצצה, אולם הוא הפעיל אותה. בדיווח של סוכנות הידיעות רויטרס נכתב כי אזרחים מנעו ממכונית תופת להתנגש בבניין, אולם אחד משני בני-אדם שהיו במכונית יצא ממנה ובידו הפצצה, שאותה השליך לעבר שניים שניסו לעכבו. הפצצה התפוצצה וקטלה אותם מיד, יחד עם אנשים נוספים ששהו במקום. על-פי הדיווח ב"ונגארד", המשטרה מסרה כי שלושה בני-אדם נהרגו בפיגועים ו-25 נפצעו. על-פי דיווח מוקדם יותר של רויטרס, ארבעה בני-אדם נהרגו בפיצוץ. סוכנות הידיעות AP דיווחה אתמול על לפחות שבעה הרוגים. לפי דיווח של "היום הזה" שהתפרסם אתמול, בשני הפיצוצים נהרגו, "ככל הנראה", עשרה בני-אדם. בשנה וחצי האחרונות לקח הארגון בוקו-האראם אחריות על רצח של למעלה מ-500 בני-אדם בכמה פיגועי טרור. אתמול התקיף הארגון אוניברסיטה נוצרית בצפון המדינה, התקפה שגבתה את חייהם של לפחות 16 ניגרים. אולם כעת נראה כי הארגון מתכוון להתייחס לעיתונאים כמטרות קבע להתקפותיו. לאחר הפיגועים בשבוע שעבר אמר אבול קאקה, דובר בוקו-האראם, לאתר החדשות הניגרי "פרימיום טיימז" כי "היום הזה" נבחר משום ש"חטאיו" גדולים יותר משל כלי תקשורת אחרים, אולם הארגון מתכוון להמשיך "להכות באופן קשה" אמצעי תקשורת שיפרסמו פרסומים שהם בעיני אנשי הסיעה "לא הוגנים". הוועדה להגנת עיתונאים, ארגון בינלאומי שמקום מושבו בניו-יורק, גינתה את הפיגועים וקראה לשלטונות הניגריים להגן על אמצעי התקשורת. לפי הוועדה, בניגריה נהרגו מאז 1992 עשרה עיתונאים בשל עבודתם ושמונה אחרים נהרגו בנסיבות לא ברורות. במהלך החודשים האחרונים, לפני הפיגועים של יום חמישי, רצחו אנשי בוקו-האראם ביריות שני עיתונאי טלוויזיה, צלם וכתב, בשתי הזדמנויות שונות. אתמול אמר הנשיא גונתן לעיתונות הניגרית כי בוקו-האראם מכוונים את התקפותיהם אל אמצעי התקשורת כדי למשוך תשומת לב בינלאומית. גונתן אמר את הדברים במסגרת התייחסות למשבר קואליציוני שנוצר כתוצאה מתגובות ממשלתיות לפיגועים נגד העיתונאים. בניגריה מספר התושבים הגדול ביותר בין מדינות אפריקה: כ-160 מיליון איש, כמחציתם מוסלמים ומחציתם נוצרים. רוב תושבי המדינה משתכרים פחות מ-2 דולרים ליום והחשמל נדיר. לצד שידורי רדיו בגלים קצרים של ה-BBC ושל תחנות מקומיות, עיתוני דפוס הם כלי התקשורת החזק במדינה. על-פי כתב AP גון גמברל, העיתונות בניגריה מזכירה לעתים את זו של ברוני התקשורת של המאה ה-19 בארצות-הברית, "עת פוליטיקאים וטייקונים שלטו באמצעי תקשורת רבים ורשיונות לשידורי טלוויזיה ניתנו על-ידי קציני צבא למי שחפצו ביקרו". "היום הזה" הניגרי שייך לאיל התקשורת המקומי נדוקה אובייאגבנה, בעל קשרים הדוקים עם צמרת השלטון ועם המפלגה השלטת, PDP. כתב רויטרס מזכיר כי לפני כעשור פירסם בעל טור ב"היום הזה" הערה לא מחמיאה על הנביא מוחמד, והמהומות שפרצו גבו את חייהם של כ-100 בני-אדם. העיתון, שנוסד ב-1995, נפוץ בכ-100 אלף עותקים והיה העיתון הניגרי הראשון שהודפס בצבע. העיתון מתפאר בהתנגדותו לשלטון הצבאי ששרר בניגריה עד 1999. "זו נסיגה לימי המשטר הצבאי של לפני 1999, כשעיתונאים נרדפו על-ידי כוחות הביטחון וכמה עיתונאים אף נרצחו", כתב העיתונאי אמקה מדונגו בעיתון הניגרי "פאנץ" לאחר הפיגועים. ברם, הטרדות ברמות חומרה משתנות של עיתונאים על-ידי אנשי כוחות הביטחון נמשכות גם בשנים האחרונות, כך על-פי הוועדה להגנת עיתונאים. "מה שאינו ראוי למות בעדו אינו ראוי לחיות בעדו", אמר אובייאגבנה בתגובה להתקפות על עיתונאיו. לפי AP, העיתונות בניגריה נהנית מחופש ביטוי ומפרסמת ביקורת על פוליטיקאים ודמויות אחרות בעלות עוצמה ציבורית. ברם, מצבה הכלכלי של העיתונות בכי רע, ומוסר התשלומים הירוד תורם להתרחבות של תופעת "המעטפות החומות", עיתונאים הלוקחים שוחד דרך קבע ממושאי סיקורם. עוד מדווח ב-AP כי אובייאגבנה סבל ממבוכה ציבורית גדולה כשלפני כמה חודשים השתלט אלמוני על חשבון הטוויטר של העיתון ודרש ממנו לשלם את שכרם של עיתונאים, שהתעכב במשך חודשים. אחד הפצועים בפיצוץ בקאדונה מסר ל"ונגארד": "בבקשה, אם יש לכם דרך להעביר מסר לאנשים שעושים לנו את זה, תגידו להם שאם יש להם בעיה עם הממשלה, הם צריכים למצוא דרך לפתור אותה. הם צריכים לעזוב אותנו במנוחה משום שאנו רק עסוקים בניסיון להתפרנס כדי לאכול [...] אלו דברים מהסוג שאנחנו רואים בטלוויזיה או שומעים עליהם ברדיו", הוא אמר על הפיצוץ. יום למחרת התקפות התופת הרצחניות על עיתונאי ניגריה, נהרגו שלושה עיתונאים נוספים ושישה נפצעו, ביניהם אחד השרוי בתרדמת, לאחר שאוטובוס העיתונאים שבו נסעו נפגע בתאונה. משאית זבל שנהגה איבד שליטה התנגשה בשיירת כלי רכב שליוו את מושל המחוז וגרמה לתאונת שרשרת. מיד לאחר מכן נשמעו קולות לחקור את האירוע בחשד שההתנגשות היתה מכוונת.
|
היועצת מ"כולנו" ופוליסי עקפו את הצינון בצורה חוקית למהדרין. איך? הכירו את "צינון פנים". אותה יועצת תישאר במשך תקופת הצינון בתוך משרדי פוליסי כמו נסיכה במגדל, ולא תבקר בכנסת או תיצור קשר עם ח"כים. זה לא ממש עוזר לנו
|
ליו"ר "כולנו" ח"כ רועי פולקמן יש המון כוח. פולקמן הוא המביא והמוציא של כחלון במשכן הכנסת. ולפולקמן, כמו לאחרים, יש יועצת בכירה שהשתתפה בכל הפגישות. יועצת שהייתה חשופה לכל המידע בו עסק פולקמן מול אנשי מקצוע, שרים ואפילו ראש הממשלה. הנושאים? בין השאר "התאגיד", מס דירה שלישית, רפורמה במפעל הפיס והגברת התחרות בבנקים. אלא שאותה יועצת דילגה לאחרונה לחברת הלובינג העצומה פוליסי. מי הלקוחות של פוליסי? למשל "התאגיד". למשל "מפעל הפיס". למשל "התאחדות הקבלנים" ואיגוד הבנקים. למה ציינתי אותם? הציצו בפסקה למעלה ותבינו את הערך של היועצת הזאת. ואלו רק דוגמאות. נכון, הדילוגים האלו שגרתיים. אז למה אני מטריח אתכם? כי יש חוק חדש. חוק שקובע צינון ליועצים פרלמנטאריים שחוצים את הקווים להיות לוביסטים. מעולה? לא. היועצת מ"כולנו" ופוליסי עקפו את הצינון בצורה חוקית למהדרין. איך? הכירו את "צינון פנים". אותה יועצת תישאר במשך תקופת הצינון בתוך משרדי פוליסי כמו נסיכה במגדל, ולא תבקר בכנסת או תיצור קשר עם ח"כים. זה עוזר לנו? לא ממש. כפי שתארתי בפניכם- כל המידע פנים בסוגיות שעל הגריל הפרלמנטארי – עבר למי שיש לו יותר כסף מכם ואינטרס שונה משלכם. אז לא סתם החליטו לשלם ליועצת שכר במשך תקופת הצינון. בוריס קרסני (בעלי חברת הלובי פוליסי) לא הקים קרן לתמיכה ביועצים פרלמנטריים. היא ישבה בפגישות רגישות, מכירה את עמדות בעלי התפקידים, ובדיוק איך דברים עובדים. לא סתם ב"פוליסי" עובדים כמעט 300 לשעברים מהמערכת הציבורית. הצינון נקבע בדיוק בגלל זה: כדי שבעלי ממון לא ידוגו עובדים מתוך המערכת לקידום עניינם לעומת אלו שידם אינה משגת. העובדה שבפוליסי מסכימה לשלם לה שכר במשך חודשים ארוכים בהן היא יכולה לתפקד רק כ"לוביסטית פנים" – רק ממחישה את חשיבות הצינון. היועצת לא עברה על החוק, והיא גם ממש לא היחידה. זה העיקרון. זה שהחוק הנוכחי גרוע ולא מספק. מה אפשר לעשות? לתמוך בח"כים שמקדמים את נושא הצינון, להצטרף לצבא השקיפות הדיגיטלי שאני מקים בימים אלו לפעולות אקטיביסטיות מהכורסא (פרטים בקרוב. מוזמנים כבר לשלוח לי הודעה בפייסבוק). "מאה ימים של שקיפות" ו #המפצח בפוסט משותף- ממשיכים במאבק נגד הדלתות המסתובבות. והנה חדשות טריות ומעצבנות: בשבועות האחרונים סיפרנו לכם על המהירות המסחררת שבה מסתובבות הדלתות (לינק בתגובה הראשונה) ועל מי שדואג לסובב אותן (בתגובה השנייה): החוק אומנם קובע תקופת צינון בת שנה – אבל בכירי השירות הציבורי מבקשים קיצור על התנהגות טובה וכמעט כולם (94%) מקבלים. מה זה אומר? שבכירי רשות שוק ההון חוצים את הקווים ועובדים בחברות הביטוח, המפקחים על הבנקים סופרים את הכסף מעברו השני של הדלפק ואלה שאמונים על התחרות ברשות להגבלים עסקיים- מנצלים ביום שאחרי את הידע שצברו בשירות הציבורי- כדי לפגוע באותה תחרות עצמה. כפי שדיווחנו לכם, מי שבמקרים רבים דואג לסובב את הדלתות הוא הלוביסט החזק בישראל- בוריס קרסני. כמעט כל ראשי פוליסי – חברת הלובינג שבבעלותו- היו בעברם בכירים מאד בשירות הציבורי. ממפכ"ל משטרה בדימוס ועד יו"ר סיעת ישראל ביתנו. אלא שהגילוי החדש שלנו מפתיע אפילו אותנו: גילית רובינשטיין- הייתה עד לפני חודש רכזת החקיקה של סיעת כולנו, יד ימינו של יו"ר הסיעה ח"כ רועי פולקמן. אלא שלאחר שעזבה את הכנסת זינקה היישר לזרועותיו של בוריס קרסני. תקנות הכנסת שנכנסו לתוקף לאחרונה קובעות אומנם חצי-שנה צינון ליועצים פרלמנטאריים – אבל ב"פוליסי" מצאו באג בחוק וקלטו אותה בכל זאת, תוך הבטחה שתעסוק בשדלנות פנים משרדית, ולא תגיע בתקופה המדוברת לכנסת. כדי שתבינו למה כדאי לקרסני להעסיק אותה ולמה זה רע מאד לכולנו- הנה רשימת קצרצרה של יוזמות שבהן טיפלה רובינשטיין כשעבדה למענכם: חשוב להדגיש שרובינשטיין היא ממש לא היחידה שמדלגת מבית המחוקקים היישר לחיק השדלנות. לא נגענו עדיין ב"לובי שחור" – חברות שדלנות שמצליחות להתחמק מפיקוח דרך לקונות בחוק. ככל שתרצו שנמשיך לעסוק בכך – אנא כתבו לנו בתגובות. בכנסת העדיפו להישאר צמודים ללשון החוק ומסרו לנו בתגובה כי: "הזכות לחופש עיסוק היא זכות יסוד חוקתית המעוגנת בחוק-יסוד: חופש העיסוק. לפיכך כל הגבלה על עיסוק חייבת להיות מפורשת בחוק. סעיף 67 לחוק הכנסת קובע כי מי שהיה יועץ פרלמנטרי לפחות שנה, לא יפעל "כשדלן בכנסת" בששת החדשים שלאחר סיום עבודתו בכנסת. נוכח הזכות החוקתית לחופש עיסוק, אין לקרוא לסעיף זה עניינים שאינם קבועים בו. כך, החוק אינו מטיל איסור על יועץ פרלמנטרי לעבוד במשרד לוביסטים עם סיום עבודתו בכנסת (ככל שאין בעבודתו, משום פניה לח"כים או עבודה כלוביסט בכנסת), והוא רשאי אף לפעול מול משרדי הממשלה". מפוליסי הבהירו בתגובה: "קודם לתחילת העסקתה של העובדת המדוברת, נועצנו עם היעוץ המשפטי של הכנסת, והובהר לנו באופן חד-משמעי שאין כל מניעה להעסקתה, כל עוד לא תעבוד בכנסת. הגדלנו והחמרנו באופן וולונטרי את הוראת החוק בדמות צינון בעבודה מול חברי כנסת שלא בתוך גבולות המשכן. כיוון שהזכות לחופש העיסוק היא זכות חוקתית, כל ניסיון להעניק לחוק הקיים פרשנות כאילו הוא אוסר על העובדת לעבוד בחברת לובינג לא יעמוד במבחן החוק, ולא במבחן הצדק". נדגיש: היועצת אכן עובדת מתוך משרדי פוליסי ולא מגיעה לכנסת בתקופת הצינון. אולם לא סתם משלמים את שכרה במשך חצי שנה. היא ישבה בפגישות רגישות. היא מכירה את עמדות בעלי התפקידים. הצינון נקבע בדיוק בגלל זה: כדי שבעלי ממון לא ירתמו עובדים מתוך המערכת לקידום עניינם לעומת אלו שידם אינה משגת. העובדה שפוליסי מסכימה לשלם לה שכר במשך חודשים ארוכים בהן היא יכולה לתפקד רק כ"חצי לוביסטית" – רק ממחישה את חשיבות הצינון.
|
"האמירה כי הביטוי הפורנוגרפי חוסה בצלו של חופש הביטוי – לאמור, כי חופש הביטוי כולל גם את הביטוי הפורנוגרפי – אינה אמירה מובנת מאליה"
|
בג"ץ 03 / 5432 בג"ץ 03 / 5477 ש.י.ן – לשוויון ייצוג נשים ו-11 אח בג"ץ 5432/03 יושבת-ראש ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה, חברת-הכנסת גילה גמליאל ו-52 אח בג"ץ 5477/03 נגד 1. המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין 2. עו"ד דורית ענבר, יושבת-ראש המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין 3. פליי טי.וי. בע"מ 4. די.בי.אס שירותי לוויין (1998) בע"מ (Yes) 5. תבל תשדורת בינלאומית לישראל בע"מ 6. מת"ב מערכות תקשורת בכבלים בע"מ 7. ערוצי זהב ושות בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק [3.3.2004] לפני הנשיא א ברק, המשנה לנשיא ת אור והשופטים א מצא, מ חשין, ד דורנר, י טירקל, ד ביניש, א ריבלין, א פרוקציה, א א לוי, א גרוניס העותרים טוענים כנגד האישור שנתנה המשיבה 1 לשידור ערוצי ארוטיקה ופורנוגרפיה בטלוויזיה בכבלים ובטלוויזיה בלוויין. לטענתם, האישור מנוגד לסעיף 6כה(2) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן – החוק), האוסר על שידורים שיש בהם משום תועבה, כמשמעו בחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובפרט כאלה שעניינם "הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני". לטענת המשיבים, יש בפסילת הערוצים משום פגיעה בזכויות יסוד ובאוטונומיה האישית. לגישתם, אין הערוצים נופלים בגדר האיסור שבחוק, אשר חל על מצבים שבהם נוהגים בבן אנוש כבחפץ או ככלי נטול אישיות ורצון משלו, ולא נועד לאסור כל הצגת עירום או ארוטיקה בשידורי הטלוויזיה. בית-המשפט העליון פסק: א. (1) פרשנות הביטוי הרלוונטי לעניין הנדון, כמו גם הקביעה אם השידורים הנדונים נכנסים למסגרתו, עשויים להיות כרוכים במידה של שיקול-דעת. עם זאת השאלה הפרשנית, כמו גם עיקר השאלה ה"עובדתית", הינן שאלות משפטיות. אף כי הרשויות המשפטיות – היועצים המשפטיים של המועצה, וכמובן היועץ המשפטי לממשלה – רשאיות בהחלט להתחשב בהערכה המקצועית-התקשורתית של חברי המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, הרי שמבחינת המדינה הסמכות לפרש את החוק ולקבוע את תחולת איסור הקבוע בו על מקרה ספציפי נתונה ליועצים המשפטיים (79ב – ג). (2) קשה לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה כי מאחר שהחוק ניתן לפירושים שונים, אזי למועצה נתונה רשות להחליט לפי שיקול-דעתה. קיומן של אפשרויות פרשנות שונות הינו תחילת המהלך הפרשני המקצועי, ולא סיומו. ככל ששאלה משפטית פרשנית מסובכת או מורכבת יותר, ופתרונה כרוך במידה רבה יותר של שיקול-דעת, מומחיות וניסיון מקצועי, כך חשוב שהחלטת המדינה תתקבל בידי הרשויות המוסמכות שלה בתחום הרלוונטי, הוא המשפט (79ד – ה). (3) במקרים שבהם קיימת מחלוקת בשאלה משפטית בין המדינה לבין גורם אחר, המחלוקת תועבר להכרעתו של בית-המשפט. במקרים אלה, דוגמת המקרה דנן, ההכרעה השיפוטית אינה בגדר ביקורת שיפוטית גרדא על הענייניות והסבירות של שיקול-הדעת שהרשות הפעילה בשאלה המשפטית, אלא על בית-המשפט, במסגרת תפקידו המובהק לפרש את החוק, לבחון בעצמו את השאלה ולהכריע בה (79ה – ו). ב. (1) כמה שיקולים תומכים בפרשנות המשיבה 1 לסעיף 6כה(2) לחוק (להלן – הסעיף): ראשית, פרשנות המשיבה לסעיף מתיישבת עם הגיונו הפנימי. החוק מפנה ל"תועבה" כמובנה בחוק העונשין, והחוק עצמו קובע את הפרות האיסורים שבו כעבירות פליליות. ממילא פרשנות ההוראות שבחוק צריכה להיעשות בזהירות תוך מודעות להשלכות הפירוש על היקף האחריות הפלילית (80ב). (2) שנית, החלופות האחרות בסעיף אוסרות על הצגה מפורשת של יחסי-מין קשים או פדופיליה. פירוש מרחיב של החלופה של "הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני" ככולל כל הצגה של יחסי-מין או של תכנים המיועדים לגירוי מיני אינו עולה בקנה אחד עם התכנים הקשים שבחלופות האחרות, שעל שידורם נקבעה סנקציה דומה, ואף מייתרן למעשה (80ד). (3) שלישית, יש להתחשב בשינוי שהכניסה הכנסת בנוסח הנוכחי לעומת הנוסח הקודם של הסעיף. הנוסח הנוכחי השמיט את החלופות של "בדרך של הצגת יחסים מיניים או בדרך של הצגת מעשים המיועדים לעורר גירוי מיני", שקודם לכן הצטרפו לחלופה של "הצגת אדם כחפץ זמין לשימוש מיני". מכאן עולה כי לדעת הכנסת ישנם תכנים שהם הצגת יחסים מיניים או מעשים המיועדים לגירוי מיני שאינם נופלים לגדר איסור ה"החפצה" (80ה – 81א).ו (4) לבסוף, חוק סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים, תשס"א-2001 מחיל עצמו במפורש על משדרי פורנוגרפיה, וממילא הוא מכיר בקיומה של אפשרות חוקית לשדרם (81ב). ג. (1) התוצאה שעל-פיה החוק אינו אוסר על כל הצגה של יחסי-מין או תכנים המיועדים לגירוי מיני, מתבקשת גם מעקרונות היסוד החוקתיים שלאורם יש לפרש את החוק. לעניין זה נראה כי שידורים פורנוגרפיים נופלים לפחות בגדר שתי זכויות יסוד: חופש הביטוי וחופש העיסוק. בבחינת הזכות לחופש הביטוי נקודת המוצא היא שכל ביטוי, יהיה תוכנו אשר יהיה, "מכוסה" על-ידי ההגנה החוקתית. הביטוי הארוטי והפורנוגרפי – ובכללו אף כל תיאור של אקט מיני, קל כקשה – אינו שונה בהקשר זה. הוא חלק מן היצירה האנושית בתקופה המודרנית, מקדם את השיח הציבורי ומשפיע על העמדות המשתתפות בו (81ג – ז). (2) גישה מרחיבה זו להיקפו של חופש הביטוי הולמת במיוחד את המשפט הישראלי, שבו ההגנה על זכויות היסוד אינה מוחלטת. הפרשנות המרחיבה לחופש הביטוי אינה מכריעה באיזון בינו לבין זכויות ואינטרסים אחרים אלא אך מאפשרת איזון כזה, כך שהדיון מתמקד במידת ההגנה הניתנת לזכות. שאלה זו נבחנת על יסוד המטרות העומדות בבסיס חופש הביטוי, שעיקרן ההגשמה העצמית של בני-האדם, קידום ההליך הדמוקרטי והעשרת שוק הרעיונות התורמת לגילוי האמת. אכן, הערך החברתי של הביטוי ביצירה הפורנוגרפית הוא נמוך, וככלל הוא אמצעי נחות להעברת מסריו ועמדותיו. פורנוגרפיה אף עלולה לפגוע ולהזיק, ועל-כן היא זקוקה לעתים לריסונו של הדין הפלילי. בכך היא דומה לביטוי הגזעני, הכלול אף הוא בחופש הביטוי. אך הנזק שבביטוי אינו מוציא אותו, ככלל, מגדר חופש הביטוי (82ג – ד, ו). (3) בהתאם, גם ההגנה החוקתית על חופש העיסוק המעוגנת בחוק-יסוד: חופש העיסוק פורסת חסותה על תעשיית הפורנוגרפיה (83א – ב). ד. (1) אל מול זכויות יסוד אלה עומדים כמה שיקולים העשויים להתנגש בהן. שיקול בולט הוא האינטרס הציבורי להגנה מפני פגיעה ברגשות. לעניין זה השאלה הינה אם הפגיעה היא "קשה, חמורה ורצינית". בבחינת עוצמת הפגיעה יש להתחשב בטיבה של הפגיעה ובמקורה. הבדיקה אינה מתמקדת בעוצמת סבלם האישי של הנפגעים, אלא היא נגזרת מההשקפות הנורמטיביות של החברה בהנחה כי עצם השידורים גורמים לפגיעה ברגשות. עם זאת ככלל הנחשפים לתוכני השידורים אינם "קהל שבוי". אין חובה או כורח לצפות בשידורים, אלא ההפך הוא הנכון – יש צורך בפעולה אקטיבית ומודעת כדי לעשות כן. במצב עניינים זה פוחתת רמת ההגנה מפני הפגיעה. המסקנה היא אפוא כי בפגיעה ברגשות כשלעצמה המיוחסת לקיומם של השידורים אין כדי להצדיק פגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיסוק שאינה מתחייבת מלשונו הברורה של החוק (83ד, 84א, ג, ו). (2) בליבת הזכות לכבוד מצויה הגנה מפני השפלה. עם זאת שאלה לא פשוטה היא אם כבוד האישה נפגע עקב שידורים ארוטיים או פורנוגרפיים בכבלים ובלוויין, שכן אף בסוגיית הנזק שבתעשיית הפורנוגרפיה בכללותה קיים ויכוח ער. ניתן להניח כי שידורים פורנוגרפיים אכן פוגעים בכבוד האישה. עם זאת גם הזכות לכבוד אינה זכות מוחלטת, וממילא הנחה זו מובילה לבחינת האיזון החוקתי בין זכות האישה לכבוד לבין הזכויות לחופש הביטוי ולחופש העיסוק (84ז – 85ב, ד – ה). (3) על האיזון החוקתי להיעשות על רקע המציאות החברתית הקיימת, המגלמת את השקפות החברה באשר למותר ולאסור בה. אין להתעלם מכך שפורנוגרפיה הינה חוקית וזמינה במכלול מדיומים זולת טלוויזיה בכבלים ובלוויין. במצב עניינים זה הפגיעה בכבוד הנשים מתוספת של שידורים ארוטיים או פורנוגרפיים בטלוויזיה בתכנים קלים יחסית אינה יכולה להיות קשה במיוחד. נוסף על כך פרשנות מרחיבה של האיסור שנקבע בחוק, שתסטה במידה ניכרת מן הנורמות החברתיות המקובלות, תפתח פתח רחב לפסילת תכנים מיניים רבים המשודרים במכלול ערוצי הטלוויזיה, הכבלים והלוויין. יש להיזהר מפני חזרה לימי העבר של צנזורה אינטנסיבית, שקשה ליישבה עם חברה דמוקרטית ופתוחה, המכבדת את זכויות האדם (85ו – 86א). ה. (1) מקום שבו זכות חוקתית מתנגשת באינטרס שאינו בעצמו בגדר זכות חוקתית חלה דרישה למידתיות, כלומר לאיזון אנכי. המידתיות כוללת התאמה בין האמצעי הפוגע לבין מטרת הפגיעה, בחירת האמצעי שפגיעתו בזכות היא הפחותה וקיומו של יחס סביר בין התועלת שבהגשמת אותה התכלית הראויה לבין הנזק מהפגיעה בזכות. לעומת פיסקת ההגבלה השואפת למזער את פגיעת האינטרס בזכות, בהתנגשות בין זכויות יש לשאוף, על-ידי ויתור הדדי, להפחית את הפגיעה בזכויות העומדות בכל צד של המתרס. זהו איזון אופקי (87ו – 88א). (2) פרשנות המשיבה 1 הינה פרשנות נכונה, שכן היא מגשימה את האיזונים החוקתיים הנדרשים. היא מגשימה את האיזון האנכי בכך שההגנה מפני פגיעה ברגשות, שאינה בעצמה זכות יסוד והמבטאת אינטרס ציבורי בעל משקל מוגבל, נעשית על-ידי פגיעה מידתית בזכויות לחופש הביטוי ולחופש העיסוק. כך אין איסור מוחלט על השידורים, אלא באיסור נכללים אך תכנים קשים תוך שבמסגרת שיקול-דעתה הטילה המשיבה 1 הגבלות על שעות שידורי הערוץ, על אופן שיווקו ומכירתו ועל ההיחשפות אליו. פרשנות זו אף מגשימה את האיזון האופקי, שלפיו הזכויות משני צדי המתרס נסוגות, שכן המשדרות אינן יכולות להגשים את זכותן לחופש ביטוי ועיסוק באופן מלא, ומנגד נסוגה גם הזכות לכבוד בכך שהשידורים אינם נאסרים, ומותרים לשידור תכנים "קלים" יחסית בכפיפות למגבלות שהוזכרו (88ג – ה). ו. (אליבא דשופט מ חשין): האמירה כי הביטוי הפורנוגרפי חוסה בצלו של חופש הביטוי – לאמור, כי חופש הביטוי כולל גם את הביטוי הפורנוגרפי – אינה אמירה מובנת מאליה. אכן לכל אדם זכות ביטוי, כל עוד הכוונה היא לזכות מסוג החופש וההיתר. לכל אדם גם אינטרס להביע עצמו בכל דרך הנראית לו, ובלבד שיהיה ידוע כי אינטרס זה יבוא בשוק האינטרסים, ועשוי הוא להתנגש באינטרס נעלה הימנו. קשה לקבל כי הפורנוגרפיה, בעיקר הפורנוגרפיה הקשה, הגזענות, ההסתה, ההמרדה ושאר רעות-מראה כמותן, תיכנסנה אל זירת המאבק באינטרסים חברתיים אחרים וכתר מלכות של חופש הדיבור על ראשן (92ה, 93ב – ד). ז. (אליבא דשופט י טירקל): אפילו מכוסה הביטוי הפורנוגרפי על-ידי הזכות לחופש ביטוי, ניתן הוא להגבלה. המשיבה 1 פירשה את ההוראה שבחוק – "הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני" – כ"חלה על מצבים בהם נוהגים בבן אנוש כבחפץ או ככלי נטול אישיות ורצון משל עצמו, ולא בכל מקרה בו הצגת האדם נועדה לעורר גירוי מיני או שאדם מוצג בהקשר מיני". ספק גדול אם זאת הפרשנות הראויה. אולם אפילו מפרשים את ההוראה כחלה על כל מקרה של הצגת אדם בהקשר מיני, הרי למשיבה 1 שיקול-דעת כיצד מיישמים את ההוראה, ולפי החלטתה אין בשידורים האמורים משום שידורים הנכללים במסגרת השידורים האסורים בחוק. בשיקול-דעת זה אין מקום להתערב, מן הטעם שלפי הכללים המקובלים בית-המשפט לא ישים את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של הרשות המינהלית שעליה הוטלה החובה להחליט בדבר. אכן, קיימים ספיקות גם לגבי החלטתה של המשיבה 1 בדבר יישומה של ההוראה, אך כאמור לעיל לא די בכך כדי להתערב בהחלטתה; קל וחומר שאין מקום להתערב משהמשיבה 1 הגבילה בהחלטתה את השידורים בהגבלות העושות את הצפייה בשידורים לעניין שבצנעה (94ד – ז, 95ב – ה). עתירות למתן צו-על-תנאי. העתירות נדחו. יוסי עבאדי – בשם העותרים בבג"ץ 5432/03; סמדר בן-נתן – בשם העותרים בבג"ץ 5477/03; אבי ליכט – בשם המשיבות 2-1; צבי בר-נתן, רקפת פלד, אבישי חלפון, רון גזית, בנימין רוטנברג, אמיר ונג – בשם המשיבה 3; מוריאל מטלון, ליאור פורת – בשם המשיבה 4; אורי רהט – בשם המשיבות 7-5. לקריאת פסק הדין המלא
|
ינון מגל, שהחל להעיד באולם המחוזי בירושלים, הוא מהכוכבים הגדולים של התקשורת החדשה • נצלול לעדותו כדי לגלות איך מסתירים תעמולה מאחורי פרקטיקות עיתונאיות • כיצד משקרים בעזרת הומור • איך מתחסנים מביקורת חיצונית • כיצד הנאמנות מחליפה את האמון • מדוע צריך לנופף בדגל הדתי • ולמה צריך להתרחק מעיסוק במוסר האישי • אורן פרסיקו ושוקי טאוסיג מפרקים את משפט השחיתות החשוב בתולדות התקשורת בישראל
|
הפקה: אוהד סטון לאוהבי ספוטיפיי: הנה הקישור. לחובבי רסס: הנה הקישור. למאזיני גוגל פודקאסט: הנה הקישור. למשתמשי אפל פודקאסט: הנה הקישור. למעוניינים להתחיל להאזין מההתחלה: פרק 1. או: פרק 0. לסיקור המלא של משפט המו"לים: הנה הקישור. להרחבה: הליצן של נתניהו הגיע לאולם משפט המו"לים: "הציוצים שלי זה סוג של בדיחות והומור וכל מיני דברים כאלה", העיד ינון מגל, עורך "וואלה" לשעבר וכיום מבכירי הביביסטים בתקשורת, כשנשאל על התבטאויותיו בדבר קונספירציית "תפירת התיקים" • השופטים אסרו על הפרקליטות לחקור את מגל כעד עוין, למרות שסתר שוב ושוב את הגרסה שמסר במשטרה ושירת בעדותו את גרסתו של הנאשם נתניהו • לדברי מגל, שהרבה להתלוצץ, רוב ההוראות המושחתות שקיבל ממנכ"ל "וואלה" אילן ישועה לא היו קשורות לנתניהו דווקא "היה איזה סוג של גועל מהתקשורת, כמה הכל מלוכלך ומזוהם": ינון מגל סיפר פרטים נוספים על ה"אביוז" שספג ממנכ"ל "וואלה" אילן ישועה בזמן שהיה העורך הראשי של האתר • ההתערבויות הבלתי פוסקות, וההעדפה של האינטרסים האישיים של ישועה ושל הבוס הגדול אלוביץ על פני האינטגריטי העיתונאי • בין השאר נדונה בהרחבה פרשת העסקתו של הפובליציסט אלדד יניב לכל הפרקים של פודקאסט "משפט המו"לים" של "העין השביעית"
|
ערוץ הספורט משתמש באתר האינטרנט שלו כדי לקדם את ערוצי הטלוויזיה, גם על חשבון הגולשים | הפרובינציאליות של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" | ויש מה לקרוא ב"גלובס"
|
בעיתונות של היום, במיוחד באינטרנט, יש המון פטנטים לדחוף פרסומות לקוראים – החל מדרכים אגרסיביות חסרות בושה, וכלה בדרכים סמויות וערמומיות. יש גם דרך שאם תרצו, אפשר להגדיר אותה כ"שיווק מוצר עצמי במסווה גלוי של כתבה עיתונאית". מבולבלים? הנה ההסבר. ערוץ הספורט הוא תחנת טלוויזיה שמפעילה ערוצים בתשלום. היא שילמה הרבה כסף תמורת זכויות שידור על ליגות שונות, וצריכה לעבוד קשה מול המתחרים בקרב על כיסם של הצופים. לערוץ הספורט יש גם אתר אינטרנט שבשנתיים האחרונות רשם נסיקה יפה, בעיקר הודות לתוכני וידיאו בלעדיים. מדובר באתר מקצועי שעובד בסטנדרטים עיתונאיים, אלא שפעמים רבות הם מתכופפים בפני שיקולים מסחריים. כך ערוץ הספורט משדר כמעט מדי יום משחק או שניים בשידור ישיר באחד מארבעת ערוציו, ואילו האתר דואג להעלות אותם שידורים על ראש שמחתו. תקראו לזה פרומו, תקראו לזה חימום, אבל אפשר לראות בזה גם כתבה יחצנית במסווה של פרסום עיתונאי. למשל, אם בערב משדרים את ברצלונה מול ולנסיה, תעלה בצהריים כתבה ראשית באתר שתספר על התקופה הנפלאה שעוברת בארסה או על המאמן המצליח שלה. בכל מקרה זו תהיה כתבה שתעסוק באחת משתי הקבוצות. כותרת המשנה תדגיש כמובן את מועד השידור באותו ערב. בבוקר יום שישי האחרון עלתה באתר ערוץ הספורט ידיעה שסיפרה על הכנותיהן של הפועל רעננה והפועל רמת-גן לקראת משחק הליגה הלאומית בצהריים. במקביל לאותו משחק נערכו באותה ליגה שני משחקים לא פחות מעניינים, אבל אף אחד מהם לא זכה לקמצוץ של אזכור. למה? כי את רעננה מול רמת-גן שידרו בערוץ הספורט, אז באתר חשבו שכדאי לכם מאוד לדעת על המשחק ולשריין לעצמכם את שעת הצפייה. לעומת זאת, חשבו באתר ערוץ הספורט, הפועל חיפה והפועל באר-שבע לא כל-כך מעניינות אותנו היום. אולי בשבוע הבא. דוגמה נוספת שתחדד את הנושא: הליגה האנגלית היא הליגה מספר אחת באירופה מבחינת העניין שהיא מעוררת בקרב אוהדים בישראל. לא רק מפני שמשחקים בה ארבעה ישראלים; ככה זה מקדמת דנא. אלא שהזכויות על הפרמיירליג באנגליה נמצאות בידי צרלטון, יריבת ערוץ הספורט. מבחינת סדר חשיבות בערוץ הספורט, הליגה האנגלית היא רק שלישית, אחרי ספרד ואיטליה. ככזו, לא תמצאו את האנגלים מככבים בכותרת הראשית באתר, אף שהם מספקים דרמות וסיפורים לא פחות משניתן למצוא בספרד. אלא שבשבוע שעבר קרה נס: אתר ערוץ הספורט פירסם שתי כתבות ראשיות, יום אחרי יום, על קבוצות אנגליות. האם שיקולים עיתונאיים הכריעו סוף-סוף? תשכחו מזה. באותו שבוע שידרו בערוץ הספורט שני משחקים מגביע הליגה האנגלי (הזכויות בגביע שייכות לערוץ הספורט). בלעדיהם, לא היה סיכוי שקוראי אתר ערוץ הספורט היו זוכים לדעת למה ליברפול בדרך לאליפות, או לקרוא כתבה מגזינית מושקעת על מאמן ארסנל. אני לא רוצה להיות צדקן יותר מדי. ברור שכל עיתון או אתר יקדמו עניינים שעוזרים לאינטרסים המסחריים שלהם. אישית, אין לי מושג כיצד הייתי נוהג במקום עורך האתר, שמחויב בהוראה מלמעלה לקדם תוכני שידור. השאלה היא אם יש בכלל דרך שבה אפשר לתמרן את הדברים כך שלא יחטאו לשיקול העיתונאי הטהור. הפרובינציאליות של מדורי הספורט באה לידי ביטוי גם בהאדרת פועלם של ישראלים המשחקים בחו"ל. כל פיפס קטן שלהם מתואר כאן כמהלך ענק שכל אירופה מדברת עליו. בברנזה הספורטיבית נוהגים לגחך על התופעה הזו עם ציטוטים דמיוניים בסגנון: "יוסי בניון החל במהלך לשער בהוצאת חוץ, שאחרי ארבעה מהלכים הסתיים בשער". במשך זמן מה נדמה היה שהתופעה חולפת, אבל ביום ראשון היא שוב הרימה את הראש. רוברטו קולאוטי, החלוץ הארגנטיני של נבחרת ישראל המשחק במנשנגלדבך, היה מעורב ב-2:2 המכובד מול באיירן מינכן. כמה דקות לאחר שהוכנס למשחק, הוא בישל את השער השני. "הארץ" ו"מעריב" שמרו על איפוק, אבל שני העיתונים האחרים התלהבו מאוד. הכותרת ב"ידיעות אחרונות": "זה רוברטו" (רמז לקשר הברזילאי הבינלאומי בעל אותו שם). ב"ישראל היום" הלכו רחוק יותר עם הכותרת "רוברטו קולאוטי עצר את באיירן מינכן". לא פחות. את הקרדיט לא קיבלו זה שבישל את השער הראשון, או שני הכובשים, אלא קולאוטי בלבד. לא יכול להיות שזה קשור לעובדה שהוא אחד משלנו. יניב טוכמן מ"מעריב" היה הראשון לקבל מארקדי גאידמק את הראיון שכולם חיכו לו בעקבות מפלתו בבחירות בירושלים ("כבר לא אכפת לי מאף אחד במדינה הזו"), הישג שקיבל קרדיט במרבית אתרי הספורט. ב"גלובס" מתפרסם מדור ספורט (עם אוריינטציה כלכלית כמובן), ויש בהחלט מה לקרוא שם. מומלץ. בספורט "הארץ" מיהרו לסגור עיתון ביום ראשון בלילה, ואפילו לא חיכו לתוצאה מספרד בין רקראטיבו לברצלונה, משחק שהסתיים ב-23:47. מייל
|
עדות ינון מגל: נמשך שיתוף הפעולה בין איש התקשורת מנאמניו הבולטים של נתניהו לבין סנגורו של רה"מ, שחקר אותו חקירה נגדית • השניים התעכבו על רשת האינטרסים המושחתת ב"וואלה", מקוקה-קולה ועד בנק הפועלים, בניסיון להרחיק את האש מהנאשם • אגב כך נחשף הצידוק הפנימי לקיומה של התקשורת הביביסטית: ממילא "הכל רע והכל מושחת והכל לא ראוי" • משפט המו"לים, שלב העדויות
|
על דוכן העדים במשפט המו"לים עמד ינון מגל, וכבר אחרי רבע שעה הכריז שהוא עייף. בניגוד ליום העדות הראשון שלו, שדמה לעתים לתוכנית בידור, לאורך מרבית הדיון היום (6.9) נראה מגל כבוי, כמעט מסכן. אפילו כששילב את משפט המחץ היידישאי שלו, "האסטו געהערט א-מעשה", באחת התשובות שסיפק בחקירתו לא נענה ברעמת צחוק ומחיאות כפיים. ניכר בו כי היה מעדיף להחליף את בית-המשפט המחוזי בירושלים באולפן הרדיו של 103FM. שם לפחות הוא יכול להתווכח עם בן כספית, שותפו להגשת התוכנית. באולמם של השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם, לא היה למגל עם מי להתנצח. פעם אחר פעם השיב "כן" לאה אחרי "כן" לאה לעשרות שאלותיו, הנחותיו וקביעותיו של עו"ד בעז בן-צור, בא-כוחו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. "כן" ועוד "כן" ועוד "כן", שלפעמים הומר ב"נכון" או "ברור". פעם אחת, אחרי שהשופטים קטעו את עו"ד בן-צור באמצע השאלה וביקשו ממנו להתקדם לשאלה הבאה כיוון שלא היתה תועלת בקו החקירה שלו, ניצל מגל רגע של שקט ואמר: "התשובה היא כן". אולם מדי פעם במהלך הדיון הרחיב העד בדיבור מעבר לאישור טענות הסנגור. "זה מסוג התיאוריות קונספירציות שאנשים כל היום מתעסקים בהן", אמר כשנדרש להתייחס לתכתובת שהוצגה לו בין הבוס שלו לשעבר, מנכ"ל "וואלה" אילן ישועה, לפוליטיקאי גדעון סער. "חארטות נו", הוסיף, "כל היום אנשים מתעסקים בקונספירציות". "הכל מגעיל מגעיל מגעיל!", אמר בהזדמנות בהמשך, כשהציגו לו כיצד סיקרו את העולם הפוליטי באתר בתקופה שהוא היה העורך הראשי. על סיקור סידורי הלינה של ראש הממשלה נתניהו בביקור בסין אמר: "זה מניפולציה. נו, יש פה מניפולציה. ברור. אבל זה חלק מהתקשורת לעשות מניפולציות, ממלכת המניפולציות". בהזדמנות אחרת פלט: "זה מכונת רעל!". הביקורות האלו, על הפצת תיאוריות קונספירציה ומניפולציות וסיקור פוליטי מגעיל ורעיל עשויות היו להיות בעלות תוקף, אלמלא הדובר היה מגיש "הפטריוטים", התוכנית הפופולרית ביותר בערוץ 14, ערוץ שמוביל כיום את מכונת הרעל של נתניהו, תוך הסתה גלויה נגד מתנגדיו הפוליטיים, הפרחת תיאוריות קונספירציה מופרכות, וערבוב בוטה בין תכנים חדשותיים לפרסומיים, בין מגישת חדשות לתועמלנית ובין פרשן ליועץ פוליטי. "אני חושב שאנשים לא יודעים עד כמה יד רוחצת יד בכל האירוע של התקשורת ופוליטיקאים ועיתונאים, שלפחות אז, לתפיסתי, מועלים בתפקידם", אמר מגל, שמשדר בערוץ שקיבל לאורך השנים הטבות מפליגות מהפוליטיקאי הבכיר ביותר שהיה כאן ובמקביל העניק לו שרותי תעמולה. מגל קבל בדבריו על התערבויות מהסוג שאפיין את ישועה, מנכ"ל "וואלה" בתקופתו כעורך ראשי של האתר, אבל התייחס בדבריו לכל כלי התקשורת הגדולים, אז כהיום: "בקשות, ותוריד, ותעלה, ותכניס, ועורכים ראשיים שמכירים את זה, וכולם משחקים את ההצגה כאילו הם מנהלים פה איזו תקשורת הוגנת, הגונה, נקייה, נטולת פניות וכולי כשהכל מתחת זה כל סוג של שמור לי ואשמור לך, ומרמים, וכאילו לא מגלים את האמת, לא מגלים איך עושים את הנקניקיות". מהבחינה הזו ערוץ 14 אכן שונה. שם לא מנסים אפילו להעמיד פנים של תקשורת הוגנת, הגונה, נקייה ונטולת פניות. הערוץ, שגאה להיות ביביסטי, מצדיק את ההטייה הבוטה שלו לטובת ראש הממשלה בהטייה ארוכת השנים של התקשורת המרכזית נגדו, ומתגאה בכך שהוא לפחות אינו "מעמיד פנים". היום, אגב, זכה מגל בתואר "איש השנה בתקשורת הימין" בסקר הבטאון "מלוכדים ניוז". "אם תיכנס לפיד של ינון-ניוז בטוויטר", אמר מגל לעו"ד בן-צור בשלב מסוים בעדות, "אתה תראה זאנר מסוים, שהרוב יהיה שם, כמעט הכל, ביקורת נגד השמאל ותמיכה בימין. זה התפיסת עולם שלי. אני כלי תקשורת, יש לי חצי מיליון עוקבים, אני מקבל כל הזמן אינפורמציות משרים ואנשים ומה שאני רוצה אני מעלה ומה שלא רוצה לא מעלה". "אותו דבר זה פה", הוסיף בהתייחסו לאתר "וואלה" של תקופתו, "רק שם זה הרבה אנשים עם עורכים ומסגרת וכל הדבר הזה, אבל צריך להבין את זה - זה אנשים עם תפיסת עולם. כולם באותה תפיסת עולם ומייצרים זאנר מסוים. כמו שאומרים ינון או ערוץ 14 יש לו תפיסת עולם אז זו תפיסת עולם הפוכה, הכל נגד נתניהו". הקביעה של מגל, כי באתר "וואלה" של תקופתו "הכל היה נגד נתניהו", שזרה את יום העדות כולו. הסנגור הציג לעד עשרות כתבות, מאמרי דעה ודיווחים מ"וואלה" שהציגו את נתניהו באור שלילי ונלעג, ופעם אחר פעם שאל את מגל מה היה חושב הגולש הסביר שהיה נתקל בפרסומים הללו. פעם אחר פעם התקבלה התשובה: אתר "וואלה" היה אתר עוין לנתניהו, שתכניו נוצרו בידי חבורה של עיתונאים שעוינים את נתניהו. התשובה הזו מסייעת כמובן לסנגורים. לפי כתב האישום שהוגש בפרשה המכונה "תיק 4000" נתניהו העניק הטבות רגולטוריות בשווי מאות מיליוני שקלים לקבוצת בזק שבשליטת שאול אלוביץ, בתמורה להשפעה שהעניק לו אלוביץ על הסיקור באתר "וואלה", שאף הוא היה בשליטתו. התביעה מתמקדת במקרים שבהם אלוביץ קיבל מסרים מדוברים ושליחים של נתניהו ורעייתו שרה, העביר אותם למנכ"ל ישועה, שבתורו הנחית הוראות למערכת. ההגנה מתמקדת בכל היתר. לצד הטענה כי הסיקור הכללי של נתניהו היה שלילי עד כדי כך שההתערבויות, ככל שהתרחשו, בטלות בשישים, ההגנה הדגישה היום פעם נוספת כי ישועה נהג להתערב בכל, בלי קשר לנתניהו. מגל אישר שישועה התערב בעניינים כלכליים, עניינים שנוגעים לכלי תקשורת אחרים וכן עניינים שנוגעים לפוליטיקאים שאינם ראש הממשלה בנימין נתניהו. חלק מהמקרים שהציג עו"ד בן-צור מאירים את מארג הכוחות ששלט באותה תקופה במשק הישראלי. במרץ 2014 קיבל מגל מסר מישועה: "כתבה על ידיעות מול שלדון. תוציא התמונה של נוני והאזכור שהוא עומד מאחורי זה". כשנה אחר-כך, ב-2 במאי 2015, בשעה 22:40, העביר המו"ל אלוביץ למנכ"ל ישועה הודעה שקיבל מהמאכער ניר שלום, ששימש איש קשר בינו לבין ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" ונאשם מספר 4 במשפט המו"לים. מעדותו של ישועה כבר למדנו שמוזס היה "אישיות מוגנת" ב"וואלה", מולו ניסה אלוביץ לכונן מאזן אימה. "תסתכל בוואלה ברנזה. עוד פעם כתבה נגד הגדול", כתב שלום לאלוביץ באותו ערב של מאי 2015, כש"הגדול" במקרה זה הוא מוזס (במקרים אחרים, היה זה נתניהו). "הוא השתולל עלי עכשיו", הוסיף שלום וציטט את מוזס: "יותר שלא תעיז לבקש ממני דברים לעזור [לאלוביץ]". שלום סיים את המסר ב"חבל", ואלוביץ ביקש מישועה לפעול בעניין, כדי לשמור על נתיב תקשורת פתוח עם בעל השליטה באתר המתחרה ynet. "רואה עכשיו, מנסה לתפוס את ינון מגל", עדכן ישועה את אלוביץ בשעה 2:17 לפנות בוקר ופנה לעורך שלו. "דבר איתי בהול ברגע שאתה יכול לא משנה השעה", כתב ישועה למגל. כעבור כחצי שעה, לקראת השעה שלוש אחר חצות וכנראה אחרי ששוחח עם מגל טלפונית, כתב ישועה לעורך: "תסביר שם שאנחנו מסתבכים בתביעה קשה. להוריד התמונה מיד, להוריד הטון, לקבור הידיעה ובבוקר להעיף. רק זה חסר לי עכשיו תביעה של ידיעות. זה רציני אנחנו מסתבכים". "אסור היה לשים תמונה של נוני", הסביר היום מגל כשנחשף לתכתובת בבית-המשפט. "וזה עד כדי כך בהול שבשתיים בלילה צריך להתכתב בנושא הזה?", תהה עו"ד בן-צור. "ברור", השיב מגל, "נוני צריך גם ב-4 בבוקר". עו"ד בן-צור לא שאל מדוע, ומגל לא השיב. מנוסח ההודעה ששיגר שלום לאלוביץ, אפשר להבין מדוע סניגורו של הנאשם מס 1 לא רצה להרחיב, ומדוע העד, איש התקשורת מס 1 של הנאשם מס 1, לא ביקש זאת ממנו. בניגוד לדברי מנכ"ל "וואלה" בזמן אמת, מוזס כלל לא איים בתביעה אלא רק הבהיר לאלוביץ כי יסרב לעזור לאינטרסים של בעל השליטה בבזק בפעם הבאה שיתבקש - בהתאם לנרטיב שמציע כתב האישום. גורם נוסף שזכה לחסינות ב"וואלה", כך לפי עדותו של מגל, היה בנק הפועלים. כשנשאל היום על הוראה לשנות סיקור של חברת קוקה-קולה אישר כי הסיבה היא הרצון של ישועה שלא לפגוע בתקציבי הפרסום שהזרימה החברה, ששולט בשוק המשקאות המתוקים המסוכנים לבריאות, לאתר "וואלה". "אסור היה לפרסם על קוקה-קולה שום דבר", אמר מגל ומיד הוסיף: "גם על בנק הפועלים, שום ביקורת, כלום. שום ביקורת, הם יכולים לעשוק את כל עובדיהם, אסור לפרסם". מגל תירץ זאת בכך שגם הבנק היה מפרסם גדול, אולם לאלוביץ היה אינטרס נוסף לסייע לבנק הפועלים. הוא חב לבנק מיליארדי שקלים. בעדותו של ישועה במשטרה אמר: "ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, היתה הוראה קבועה של שאול לשמור עליו כי לשאול היו הלוואות מבנק הפועלים [...] לגבי בנק הפועלים ההוראה הייתה חד משמעית בקטע הזה, להיזהר עם בנק הפועלים, לא לגעת וגם קיבלתי הוראות ספציפיות משאול לא לגעת באיש הזה, במשנה שלו. אני זוכר את השמות של האנשים". בעדותו בבית-המשפט נשאל ישועה על מקרה מה-29.7.2015, כשפנה לאבי אלקלעי, שהחליף את מגל בתפקיד העורך הראשי, וביקש ממנו לשנות ידיעה שעסקה בחשדות נגד אחיו של מנכ"ל הבנק קינן. "אני מבין שאנחנו נחושים להרוס את העבודה עם בנק הפועלים", כתב ישועה לאלקלעי. כשהתכתובת הוצגה למנכ"ל "וואלה" לשעבר הוא העיד כי כשכתב לאלקלעי על "העבודה עם בנק הפועלים" התייחס למערכת היחסים עם הבנק כמפרסם גדול ולא חשף בפני העורך את הסיבה האמיתית לרגישות - הלוואות המיליארדים של הבנק לאלוביץ. "ציון קינן מנכ"ל בנק הפועלים, היתה הוראה קבועה של שאול לשמור עליו כי לשאול היו הלוואות מבנק הפועלים", העיד ישועה, בדומה לעדותו של מגל היום. כשנשאל מדוע, אם כך, תירץ בפני אלקלעי את ההתערבות בשיקולים עיתונאיים מקצועיים לכאורה, השיב בשאלה: "מה את רוצה שאני אגיד לו, שלשאול יש הלוואה מבנק הפועלים ואני מבקש ממך להוריד את ההודעה?". לצד מוקדי הכח הגדולים, מהתכתובות שהוצגו היום למגל עלה כי ישועה היה רגיש לביקורות גם כלפי ערוץ 10 (שהתמזג בהמשך עם רשת ושינה את שמו לערוץ 13) שנוהל אז בידי חברו יוסי ורשבסקי וכלפי "הארץ" שהיה בעבר שותף ב"וואלה" ושישועה תיאר את המו"ל שלו, עמוס שוקן, כמורו ורבו. ב-16.3.2013, לדוגמה, פנה מגל לישועה ושאל אותו: "יש עניין עם דוד אברהם?", אברהם כתב מדור הברנזה באותה תקופה, המדור שהוקדש לסיקור עולם התקשורת. ישועה השיב: "הוא כתב על כך שבהארץ הוקם במהירות ועד עובדים על רקע סגירת העכבר", כלומר מוסף "עכבר העיר". "אולי זה נכון", הוסיף המנכ"ל, "אבל נראה מגמתי". "כן, כן", אמר מגל בבית-המשפט אחרי שראה את התכתובת, "גם עם שוקן כל הזמן היה עניינים של להיזהר עם שוקן וכאלה". עו"ד בן-צור המשיך והציג תכתובת של ישועה בנוגע לערוץ 10: ב-4 באוגוסט 2013, אחרי שבמדור הברנזה ב"וואלה" התפרסמה ידיעה על "גל עזיבות" בנענע10, אתר האינטרנט של ערוץ 10, כתב ישועה למגל: "שלחתי לך משהו טפל בזה חשוב! עשה טובה טפל בנענע10 הוא [ורשבסקי] מטריף אותי ויגמלו לנו ויגרמו לנו נזק חבל. תהיה חכם לא צודק הוא יכול להזיק לנו פי מאה תוריד את זה וזהו". "גם ורשבסקי", אישר מגל, "היה צריך להיזהר עם 10, הם עובדים איתנו והוא עוזר לנו, גם שם היה צריך להיזהר". "אז זה אחד ממופעי הזהירות", אמר עו"ד בן-צור. "כן, הייתי צריך להיות נהג זהיר", התלוצץ מגל. "אבל שים לב להתבטאויות החריפות, הוא יכול להזיק לנו פי מאה, אמר הסנגור ועמד לרגע על נקודה שגם היא למרבה הצער לא פותחה בחקירה של מגל: היחסים ההדדיים בין כלי התקשורת, בעליהם, מנכ"ליהם ועורכיהם. יחסים של צנזורה הדדית, כשכל כלי תקשורת נמנע במכוון מלדווח על הבעיות של האחר, כדי שכשהוא עצמו ייקלע למשבר לא ייאלץ להתמודד עם דיווחים לא נוחים על כך בכלי התקשורת האחרים. התוצאה של צנזורה הדדית שכזו היא עיקור התחרות בשוק התקשורת. לפי האתוס העיתונאי המקובל, ריבוי כלי התקשורת אמור להוביל למגוון דעות ולרשת של ביקורת הדדית, כשכל כלי תקשורת מחפה על נקודות העיוורון של האחר. בפועל, מתקיימות מאחורי הקלעים מערכות יחסים של תן וקח או של מאזן אימה שמובילות למניעת מידע מהציבור. על תפיסתו העיתונאית של מגל אפשר היה ללמוד מיחסו לחלק מהפרסומים שהוצגו בפניו. עו"ד בן-צור הציג למגל ידיעה מאת לילך ויסמן שהגיעה אל דף הבית של "וואלה" מ"גלובס", האתר הכלכלי של"וואלה" היה עימו הסכם שיתוף תכנים ושלישועה היו יחסי ידידות עם המנכ"ל שלו, איתן מדמון. הידיעה חשפה כי "נתניהו ניהל חשבון בנק במקלט מס באי גרזי". אולם מבחינת עורך "וואלה" לשעבר, לא היה בידיעה עניין של ממש לציבור. "יש חשיבות שאדם פרטי מעביר 2,500 דולר למשרד עורכי הדין שלו?", תהה הסנגור לנוכח המידע שבידיעה. "לא", השיב מגל. "לא מבין את האירוע כל כך". בזמן אמת דווח באתר "העין השביעית" על היעלמותה הזריזה של הכותרת מדף הבית של "וואלה". מגל, בתגובה, לא הסביר שמדובר בידיעה מיותרת אלא כי "נתנו מקום לסקופ שאינו שלנו כפוֹלוֹ, אך גם נדיבותנו למתחרים אינה בלתי מוגבלת". מקרה אחר שהציג עו"ד בן-צור למגל נגע לידיעה שנשאבה אף היא מ"גלובס" לדף הבית של "וואלה", ונשאה את הכותרת "נתניהו רוכש מרמי לוי מוצרים ב-8,300 שקל בחודש - על חשבון משלם המסים". "למה הכתבה הזו שרוכשים מוצרים מרמי לוי... איזה ערך חדשותי אתה מוצא בה?", שאל עו"ד בן-צור. "אם אני זוכר נכון העורך של הבוקסה הזו [של הכלכלה] היה איש שמאל די רדיקלי, אז זה מסתדר לי עם האגנדה", השיב מגל. עו"ד בן-צור הביע גם תמיהה מעושה על ביקורת טלוויזיה שטענה כי סרט תיעודי שנעשה על נתניהו היה למעשה "סרט תעמולה בתחפושת". מגל היה שותף לסלידה. "מי כתב את זה?", שאל. "לילך וולך", השיב הסנגור. "עוד שמאלנית ממורמרת", פסק העד. כשנשאל על ידיעה נוספת שהגיעה מ"גלובס" ועסקה בסידורי הלינה של בני-הזוג נתניהו, הפעם במסעם לסין, אמר מגל: "על פרס לא היו עושים את זה. ליאיר לפיד לא היו עושים את זה. כל הסנטימנט הוא של נגד ביבי. הכל רע והכל מושחת והכל לא ראוי והכל שלילי, שלילי, שלילי. כאילו עדר שרץ, כולם רצים באותו כיוון, כולם אותו דבר. זה האתר? זה כל התקשורת ככה [...] אנטי נתניהו, רק לא ביבי. זה אותם אנשים שמפגינים בקפלן כותבים את הכתבות ועורכים את הכתבות ומנהלים את המחלקות בוואלה. אוקיי? זה אותם אנשים. זהו, פשוט. אז במקום להניף שלט הם עושים את זה באתר". "עכשיו בוא נדבר על העזיבה שלך את וואלה", אמר עו"ד בן-צור למגל בשלב מסוים בחקירה. לפי עדותו של מגל במשטרה, אחד הגורמים לעזיבתו היו ההתערבויות של ישועה בעניין נתניהו. בחקירתו הראשית נסוג מגל לגרסה לפיה ההתערבויות בכלל, ולאו דווקא בעניין נתניהו, גרמו לו לעזוב את האתר. עו"ד בן-צור שאף למחוק כליל את גרסתו המקורית של מגל, ולטעון שרק התערבויות בנושאים אחרים גרמו למגל לעזוב את "וואלה". כדי לממש את החזון השאפתני הזה הציג הסנגור של נתניהו לעורך "וואלה" לשעבר שלל מסרים שבהם כתב לישועה שהוא שוקל לעזוב את תפקידו. "אני אעשה לך איזשהו ספוילר", הבטיח עו"ד בן-צור, "בכל ההתכתבויות שלך, כל פעם שאתה אומר שאתה הולך להתפטר או לא מגיע, שם אחד לא קיים. שם אחד. איזה שם, אתה יודע?". "נתניהו", השיב מגל כמו תלמיד טוב. "נתניהו לא מופיע", אישר הסנגור, "ושרה נתניהו לא מופיעה". "כן", הדהד מגל את דבריו. עו"ד בן-צור הציג למגל מקרה שבו כתב ישועה לאלוביץ: "הוא הודיע על התפטרות...", בכוונו לעורך מגל. ההקשר: החלטת הבעלים והמנכ"ל להסיר לבקשת גדעון סער ידיעה על גאולה אבן. במקרה אחר זעם מגל על הורדת טור מאת אלדד יניב על מרטין שלאף ואביגדור ליברמן (שגם הוא היה ב"רשימה המוגנת" של ישועה, לדבריו בהנחיית אלוביץ). "אגב, מה אנחנו רואים? יניב, גדעון סער", אמר עו"ד בן-צור. "נכון", השיב מגל. "איזה שם אמרתי לך שלא מופיע בכל ההתכתבויות?", חקר הסנגור את העד. "נתניהו", אמר מגל. אחרי עוד כמה שאלות על גדעון סער, כשהשופטים הביעו חוסר סבלנות, הסביר עו"ד בן-צור שהתכלית בקו החקירה היא "להראות שעניין העזיבה שלו, האם זה קשור בנתניהו ובמפרסמים או שהיה פה סיפור אחר לגמרי". עו"ד בן-צור המשיך בחקירתו בנושא ומגל העיר: "אני חייב להגיד לך שאתה מעורר את זיכרוני לדברים ששכחתי, במובן של עד כמה דברים שלא קשורים לנתניהו היו דומיננטיים, במובן של הגועל שלי להתפטר וללכת מהמקום הזה". "אמרתי לך שם אחד לא מופיע שם", הצהיר עו"ד בן-צור בהמשך. "ראינו על מה אתה כותב אני מתפטר". אולם היה לפחות מסר רלוונטי אחד שחמק מעיניו הבוחנות של עו"ד בן-צור. ב-3.5.2014 נדרש ישועה לפרסם ב"וואלה" ידיעה שלפיה בני הזוג נתניהו הקדימו לעלות לקברו של יוני נתניהו ז"ל, אחיו של ראש הממשלה, כדי להימנע מהפרעה למשפחות השכולות. בשעה 20:55 כתב לישועה זאב רובינשטיין, מקורבה של שרה נתניהו: "אח שלי, בבקשה". כעבור זמן קצר השיב ישועה: "טופל". ואכן, ארבע דקות לאחר פניית רובינשטיין פורסמה ב"וואלה" ידיעה שכותרתה "ראש הממשלה נתניהו הדליק נר לזכר אחיו יוני". כרבע שעה מאוחר יותר קיבל ישועה הודעה ממגל בזו הלשון: "אילן יקר, בפעם הבאה שתורה לעובדים הכפופים לי הוראות בענייני תוכן שלא דרכי אראה זאת כפיטורים. תודה ושבוע טוב". לא רק שההגנה מכירה היטב את האירוע, עו"ד זק חן, סנגורם של בני-הזוג שאול ואיריס אלוביץ, נאשמים 2 ו-3, הוא מי שהביא את ישועה עצמו, במאי 2021, לאשר כי איום ההתפטרות שקיבל ממגל קשור ככל הנראה להתערבותו בעניין הפרסום על נתניהו ורעייתו. השמות בנימין ושרה נתניהו אמנם לא מוזכרים, כפי שחזר והצהיר עו"ד בן-צור, אך זה רק מפני שבשלב זה כבר לא היה צורך להזכירם. 67104-01-20 להורדת הקובץ (PDF, 1.61MB)
|
"הארץ" חושד, לא מרשיע | דלק ישראל מפטרת 200 עובדים | שלמה ארצי מתקבל בשירה
|
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא היחידה שעוסקת הבוקר בענייני השעה. "דין וחשבון", נכתב מעל תצלום של אשר הלל פלמר ובנו יונתן, שנרצחו לפני שבועיים בפיגוע. לפי כותרת המשנה, "מבצע מוצלח של כוח מסתערבים בפיקודו של סגן-ניצב י, הלוחם המעוטר ביותר במערכת הביטחון", הוא שהביא למעצר שני פלסטינים שהודו בהשלכת אבנים על המכונית שבה נסעו האב ובנו. במסגרת קטנה יותר בשער העיתון מדווח כי תלמיד ישיבת יצהר בן 18 וחצי נעצר בחשד להצתת המסגד בטובא-זנגרייה. בעמ 6 מדווחים עקיבא נוביק, יוסי יהושוע ורוני שקד כי אתמול הותר לפרסום דבר מעצרם של שני פלסטינים החשודים ברצח פלמר ובנו. הכותרת חד-משמעית – "המעגל נסגר: נתפסו מיידי האבנים" – ומתעלמת מהעובדה שהחשודים טרם הורשעו. השניים נעצרו ביום שלישי, נחקרו והודו במעשה. שלשום התבשרו על כך בני משפחת פלמר. אחיה של האלמנה והאם השכולה, אהרן פרץ, מצוטט כמי שהביע סיפוק והודיע שהמשפחה תדרוש עונש מוות. ח"כ מיכאל בן-ארי, כך מדווח, קרא לשנות את נהלי הפתיחה באש בשטחים ולהתייחס מעתה אל יידויי אבנים כאל נסיון רצח. בתחתית עמ 6 מדווחים ירון דורון, עקיבא נוביק, אושרת נגר-לויט ואיתן גליקמן על מעצרו של החשוד בהצתת המסגד בצפון המדינה. הכותרת נפתחת במלה "חשד". עורך-דינו אומר כי החשוד מכחיש את החשדות וכי אין ראיות הקושרות אותו למעשה. "לא חינכנו אותו להצתות", מצוטטים בני משפחתו של החשוד, "אך יש לו חברים ביצהר ויש לו חיים משלו שם". לא מובאת תגובת תושבי טובא-זנגרייה. בלי קשר לאשמתם או אי-אשמתם של שני החשודים מכאן, והחשוד השלישי מכאן, יש להניח כי לו היו נותנים לשב"כ לפעול ביד חופשייה כלפי יהודים כפי שהוא פועל מול ערבים, היה שיעור ההודאות וההרשעות משתפר. מכל מקום, כתבי "ידיעות אחרונות" מספקים פרטים על מפקד יחידת המסתערבים של מג"ב, שביצעה את מעצר החשודים ברצח פלמר ובנו. מדובר ב"סגן-ניצב י, שנחשב לקצין המעוטר ביותר במערכת הביטחון, ומי שזכה בעיטור העוז, בצל"ש המפכ"ל ובצל"שים נוספים". בדיווחי העיתונים האחרים חסרים הפרטים הללו, שאינם רלבנטיים לאיש פרט לאותו קצין ולכתב שמהללו, אך יש בהם פרטים על עצם המקרה, שנעלמו מהדיווח ב"ידיעות אחרונות". למשל, שעל-פי החשד משליכי האבנים עשו זאת מתוך מכונית נוסעת. כמו "ידיעות אחרונות", גם "ישראל היום" ו"מעריב" מתייחסים להודאה של החשודים בהשלכת האבנים כהרשעה. הכותרות כמעט זהות: "החשבון נסגר: נעצרו רוצחי אשר ויונתן פלמר" ו"החשבון נסגר: נעצרו רוצחי פלמר". ב"הארץ", לעומת זאת, מדווח כי "2 פלסטינים חשודים שיידו אבנים על מכונית פלמר ובנו וגרמו למותם". חיים לוינסון ואנשיל פפר מדווחים עוד כי "בפרקליטות הצבאית יצטרכו להחליט כעת אם להגיש נגדם כתב אישום על רצח או הריגה". כפי שניתן ללמוד מהכותרות המצוטטות לעיל, גם במחלוקת זו הכריעו עורכי כל העיתונים, למעט "הארץ". כמו "ידיעות אחרונות", כל יתר העיתונים מדגישים בכותרת הידיעה על מעצר החשוד בהצתת המסגד כי מדובר בחשוד בלבד. ב"ישראל היום" מביאים איציק סבן ודני ברנר ציטוט מפי טלאל הייב, תושב הכפר טובא-זנגרייה, שאמר: "חשוב לנו מאוד שמי שעשה מעשה נפשע כזה ייתפס ויבוא על עונשו". בידיעה של "מעריב" [עדי חשמונאי, עמיחי אתאלי ואבי אשכנזי] מצוטט תושב אחר, וליד הייב, שאמר: "קשה לי להגיד שפרסום המעצר הרגיע את הרוחות, כי הרוחות כבר נרגעו מאליהן. עכשיו אנשים מוטרדים מגל המעצרים של עשרות תושבים מהכפר בחשד למעורבות בהתפרעויות". ב"הארץ" לא מובאת תגובת תושבי טובא-זנגרייה למעצר, אך מוזכרת תגובת ח"כ זהבה גלאון. "הרמטכ"ל: כדי לנצח צריך לדעת לירות", היא הכותרת הראשית של עיתון "ישראל היום" הבוקר. "הופתעתי למקרא העמוד הראשון של הארץ", כתב יואל אורבך, תושב ירושלים, במכתב שפורסם אתמול במדור המכתבים של "הארץ". אורבך התייחס לעמוד השער של עיתון יום רביעי. "נמצא בו מקום לידיעה על מדיניות מחלקת המנויים של התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, ולידיעה על השקת אייפון 4s", ציין אורבך, "אבל הידיעה על פטירת אדם שהיה דמות משמעותית בפוליטיקה הארצית כחנן פורת – נדחקה לעמוד מס 8". ביתר העיתונים נמצא שלשום מקום בעמוד הראשון לאזכור מותו של פורת. "ידיעות אחרונות" הקדיש למותו רצועה דקה בתחתית השער ו"מעריב" הדפיס בתחתית עמוד השער תצלום בגודל בינוני של הנפטר. "ישראל היום", לעומת זאת, הקדיש לפורת כותרת בולטת למדי בעמוד השער, לצד תצלום וקטע מדברי הספד מאת הרב יוחנן פריד. הבוקר היוצרות התהפכו. הכותרות הראשיות של "הארץ" ו"מעריב" זהות, ומוקדשות למותו של מייסד חברת אפל, סטיב גובס – "האיש ששינה את חיינו". בראש שער "הארץ" הפניה לשלושה טקסטים על גובס: מאמר המערכת, רשימה מאת סגן המו"ל גיא רולניק, ומאמר מאת שיזף רפאלי. כמה פסקאות מדברי הספד שחיבר שי גולדן מתפרסמות מתחת לכותרת הראשית של "מעריב". "הארץ" מקדיש למות גובס את שלושת העמודים הפותחים בקונטרס החדשות. ב"מעריב" הכפולה השנייה מוקדשת לו. "ידיעות אחרונות" מדפיס בתחתית עמוד השער הפניה בולטת לדיווח על מות גובס ומקדיש לנושא אף הוא את כפולת העמודים השנייה בקונטרס החדשות, אלא שזו מציעה יותר רקע שחור מאשר טקסט (מודעה שחורה למיזם נדל"ני משתלבת באווירת האבל). קוראי "ידיעות אחרונות" שמעוניינים בסיקור מעט מעמיק יותר מתבקשים לפתוח את המוסף "ממון", שם מתפרסם פרופיל של האיש [אילאיל בן-צור–לרון] ורשימה לזכרו מאת רענן שקד. ב"ישראל היום" מתפרסמת רצועה צרה בראש השער שמפנה את הקוראים לעמ 18, שם מדווח אילן גטניו על מותו של מייסד חברת אפל ומספק טור נלווה. ב"דה-מרקר" ממשיך חיים ביאור לעקוב אחר שביתת עובדי מפעל חיפה-כימיקלים. אחרי למעלה מחמישה חודשי שביתה, מדווח ביאור, העובדים הפגינו אתמול ליד המפעל והבעירו צמיגים במחאה על העיכובים בהשלמת המשא-ומתן עם ההנהלה. "הוועד מתנגד לכוונת ההנהלה להעדיף העסקת עובדים באמצעות חוזים אישיים על חשבון עובדים מאורגנים שמועסקים במסגרת ההסכם הקיבוצי", נמסר בדיווח. "גלובס" דיווח אתמול כי חברת דלק-ישראל, שבבעלות יצחק תשובה, פיטרה בשבועיים האחרונים כ-200 מתדלקים. על-פי הדיווח, מאת יובל אזולאי, הפיטורים נבעו מהצו הממשלתי שהורה לחברות הדלק בישראל לקצץ במרווח השיווק. "הקיצוץ במרווח השיווק, שהביא לפגיעה מהותית בתוצאות החברה", מצוטטת הודעת חברת דלק בידיעה, "חייב אותה לפעול במגוון תחומים לצמצום השפעת הפגיעה האמורה ובין היתר לצמצום היקף כוח האדם, מעבר תחנות לשירות עצמי ועוד". עוד מדווח כך: "בחברת סונול, חברת הדלק היחידה שעובדיה מאוגדים ומיוצגים בידי ועד מסודר, היקף הפיטורים מצומצם יותר. עד כה הוא הסתכם בכמה עשרות עובדים. עדיין לא ברור אם יש בכוונת החברה להמשיך לפטר עובדים ואם חברות נוספות, כמו פז ודור-אלון, מתכוונות לנקוט צעדים דומים". בפיטורי 200 מתדלקים מממשת חברת דלק את האיומים שהשמיעה עם היוודע דבר הצו המורה על קיצוץ מרווח השיווק. לפני כחודש דיווחה החברה לבורסה על ההשפעות הצפויות של הצו וציינה כי "ההשפעה השלילית הישירה של ההפחתה האמורה לעיל על הרווח הגולמי של החברה לשנת 2010, מבלי להתחשב בפעולות שבכוונת החברה לנקוט למיתון היקף ההשפעה הכספית של ההפחתה האמורה ובהיקף הצלחת פעולות החברה כאמור, מוערכת על ידי החברה בכ-80 מיליוני שקל (כ-61 מיליוני שקל לאחר מסים על הכנסה)". במחצית הראשונה של 2011, יש לציין, עמד הרווח הגולמי של החברה על כ-400 מיליון שקל. על-פי הערכות אנשי מגדל-שוקי-הון, "הורדת מרווחי השיווק לא צפויה לפגוע באופן מהותי ברווח חברות הדלק בטווח הרחוק". האם בינתיים ההורדה במרווחי השיווק הובילה את חברת דלק ישראל להפסדים? אם כן, כמה כבדים ההפסדים? האם ייתכן שחברה מרוויחה מפטרת 200 עובדים בתוך שבועיים ואיש אינו פוצה קול? מקריאת הידיעה ב"גלובס" התשובות לשתי השאלות הראשונות אינן ברורות, ואילו השאלה השלישית כלל אינה מועלית. סבר פלוצקר מקדיש חלק נכבד מטורו הקבוע במהדורת יום שישי במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" לשיחה עם אורי יוגב, לשעבר הממונה על התקציבים באוצר "והיועץ הכלכלי – בה הידיעה – לנתניהו בראשית כהונתו השנייה". יוגב "מותח ביקורת קטלנית" באוזני פלוצקר על המלצות ועדת התחרותיות ("ריכוזיות") ועל המלצות ועדת טרכטנברג. הביקורת על ועדת טרכטנברג נוגעת לתחום המסים. לדעת יוגב, אין להעלות את מס החברות, מס רווחי ההון ומס ההכנסה על ההכנסות הגבוהות, כפי שהומלץ. למעשה, לדעתו יש להמשיך להוריד את מס החברות. "ישראל צריכה לשאוף להיות מדינה עם מס חברות הנמוך בעולם". לפי יוגב, "להטיל על המגזר העסקי גזירות מס כשבעולם מתחולל משבר כלכלי, גובל בחוסר אחריות לאומית". יוגב מבקר את ההיגיון הכלכלי מאחורי ההמלצות ומוסיף: "ההסבר היחיד שיש לי לגזירות המס של טרכטנברג הוא רצון אידיאולוגי לפגוע במגזר העסקי". הוא מבקר גם את ההתערבות של ועדת התחרותיות ("הריכוזיות") במבנה פירמידיאלי של חברות הנסחרות בבורסה. "בסוף נמצא את עצמנו בגללן [ההמלצות של הוועדה] במקום יותר גרוע מהיום". בינתיים, ב"ישראל היום", שלמה צזנה, דן לביא ויעל ברונובסקי מדווחים כי ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי להביא את המלצות ועדת טרכטנברג לאישור הממשלה ביום ראשון הקרוב, בתקווה שהפעם יזכה לתמיכת השרים. בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות של "הארץ" מתפרסמת מודעה גדולה מטעם "המועצה הציבורית של אלע"ד [אל עיר דוד]", המזמינה את הציבור לבקר ב"מנהרת המסתור", "חוויה מרגשת של חיבור עבר והווה בדרכם של עולי הרגלים מלפני כ-2,000 שנה". בראש המודעה תצלום של המנהרה והציטוט "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו". בכפולה השנייה של קונטרס החדשות של "הארץ" מתפרסמת מודעה גדולה מטעם עיר-עמים, המזמינה את הציבור "לגלות את ירושלים בלי קלישאות". "ירושלים עיר לכולם?", נכתב, "חופש פולחן לכל הדתות? צעדים חד-צדדיים? העיר שחוברה לה יחדיו? [...] בסוכות עולים לירושלים להכיר את המציאות בשטח מקרוב". זה חודשים ארוכים שלא התפרסם כמעט במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מדור מכתבים למערכת שלא כלל התייחסות לטורו של יאיר לפיד מהשבוע הקודם ("קראתי בעיון את המאמר של יאיר לפיד והסכמתי עם כל מלה שנאמרה בו", נכתב הבוקר במכתב מאת אייל דותן מרעננה). בתדירות נמוכה יותר הופיעו במדור התייחסויות לטורו הקבוע של רענן שקד ("ראוי להתייחס בתשומת לב לעצותיו הנבונות של רענן שקד", נכתב הבוקר במכתב מאת אריה הירש מקריית-חיים). כמה מהמכתבים האלה לא הוסיפו טענה בעלת ערך לנושא הדיון שהעלה בעל הטור, וכללו דברי חנופה בלבד. במבט מהצד נראה כאילו מדובר בתחזוקה שוטפת מטעם מערכת המוסף לדימוי החיובי של שני הכותבים ולאגו שלהם. בשבוע שעבר הצטרף שלמה ארצי לכותבי הטורים הקבועים במוסף, והבוקר מקבלים את פניו שני מכתבים על טורו מהשבוע שעבר, שמתפרסמים לפני המכתבים הכמעט קבועים על טוריהם של לפיד ושקד. אסתר אטיס מטירת-הכרמל כתבה לו: "שלמה ארצי, ענית על הציפיות שלי". שיבולת ברזני מירושלים שלחה שיר: "פתאום קם אדם/ בבוקר ממש, פותח את העיתון/ ומוצא טור חדש. משפשף את עיניו/ כולו השתאות, הנה שלמה ארצי/ בשלל דברי הגות. סנש הלכה לקיסריה/ הוא בא משם, מנגן את מלותיו – ושלא ייגמר לעולם". הטור של ארצי, גם השבוע, תופס שלושה עמודים במוסף. אתמול היתה ל"ידיעות אחרונות" ידיעה בלעדית [איתמר אייכנר] על ילד בן שש מנהריה בשם נועם מור-יוסף, שביקש שיקשטו את עוגת יום-ההולדת שלו בתמונתו המסוכרת של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. "בתחילה אני ובעלי נורא צחקנו וחשבנו שמדובר במשהו חולף, אולם הילד התעקש", צוטטה האם. הבוקר חולקים כל העיתונים שמחה חדשה. זוכה פרס נובל בכימיה, פרופ דן שכטמן, נפגש עם ראש הממשלה והעביר לו שיעור קצר על תגליתו המדעית. המפגש תועד על-ידי עמוס בן-גרשום, צלם לע"מ, ותצלומו מתפרסם הבוקר בכל העיתונים. ב"מעריב" מוקדשת לפגישה ידיעת תצלום תחת הכותרת "המורה שכטמן", שבסיומה מדווח דרך אגב על זהות הזוכה בפרס נובל בספרות. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה חדשותית מאת הכתב המדיני איתמר אייכנר, הכתב איתן גליקמן והכתב לענייני מדע דודי גולדמן, תחת הכותרת "שיעור בכימיה לנתניהו", שעיקרה מוקדש לא למפגש עם ראש הממשלה, אלא לאירועים אחרים ביומו של הזוכה הטרי בפרס נובל. ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה חדשותית מאת הכתב המדיני שלמה צזנה תחת הכותרת "שיעור בכימיה לראש הממשלה". הידיעה כוללת שני תצלומים של ראש הממשלה ופרופ שכטמן וציטוטים ארוכים מפי ראש הממשלה. "אני מבטיח שיהיו עוד ישראלים רבים שיקטפו את פרסי הנובל בתחומים השונים בזכות ההשקעה של הממשלה בחינוך", מצוטט נתניהו. עוד מדווח כי נתניהו הוסיף כי "במסגרת התקציב הדו-שנתי אישרה הממשלה תוספת של 7.5 מיליארד שקלים לתקציב ההשכלה הגבוהה. כמו כן, בשיתוף שר החינוך ושר המדע, נפתחו השנה ארבעה מרכזי מצוינות באוניברסיטאות להשבת מדענים יורדים. יש עוד שישה מרכזים כאלה שצפויים להיפתח". ב"הארץ" מדווח על הפגישה הכתב לענייני מדע אסף שטול-טראורינג. לפי הדיווח, נתניהו אמר "כי הוא מבטיח שעוד ישראלים רבים יזכו בפרסי נובל בזכות השקעת הממשלה בחינוך". הבטחה זו, שמוזכרת בגוף הידיעה, מתגמדת לנוכח הכותרת "שכטמן: מדענים חשו מושפלים מהקיצוצים". מי שיקרא בעיון בידיעה את התלונות של שכטמן על מצב מערכת ההשכלה בישראל יגלה כי לדעתו הממשלה הנוכחית דווקא פועלת לשיפור המצב שאליו הובילו קודמותיה. "יהיו לנו עוד זוכים בפרס נובל" הוא הציטוט שנבחר לכותרת ראיון שהעניק שכטמן לאורי משגב, המתפרסם הבוקר במוסף החג של "ידיעות אחרונות". "אני לא שותף לנבואות הזעם", הוא מצוטט בגוף הראיון, כשהוא נשאל על עתיד האוניברסיטאות. "הבעיה היא בחלקי המערכת שמכשירים את האנשים הצעירים שמגיעים לאוניברסיטאות – התיכונים, חטיבות הביניים, בתי-הספר היסודיים. שם, לפחות עד השנים האחרונות, נעשתה עבודה פחות טובה". איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי הזוכים בשני המקומות הראשונים בתחרות הזמר העולמית לצעירים יהודים "הללויה" החליטו לעלות לישראל. יורי ילון מדווח ב"ישראל היום" כי כ-70 צעירים יהודים מארה"ב הגיעו לישראל כדי ללמד אנגלית בהתנדבות. רויטל חובל מדווחת ב"הארץ" כי היישוב גסר א-זרקא מנותק ממים כבר שבועיים, וזאת בשל חוב לחברת מקורות. במדור המכתבים של "הארץ" מגדיר אורי אבנרי את נטילת הקרדיט של יוסי קליין, עורך "חדשות" לשעבר, על חשיפת פרשת קו 300 בעיתונו כ"כזבים חסרי שחר". לפי אבנרי, שלושה צלמים תיעדו את חוטפי האוטובוס מורדים ממנו חיים: אלכס ליבק מ"חדשות", שמוליק רחמני מ"מעריב" וענת סרגוסטי, שעבדה בעיתונו "העולם הזה". למחרת האירוע הזעיקה אותו סרגוסטי למערכת כיוון שחשבה שבתצלומה נראה אחד החוטפים חי והולך על רגליו. "כתבתי מאמר שבו רמזתי שהיה כאן פשע מלחמה", נזכר אבנרי, ומציין כי הצנזורה השמיטה חלק מהמאמר ואסרה על פרסום התמונה. "באותה שעה פנה השב"כ לחדשות ולמעריב, והם הסכימו מרצונם לוותר על פרסום תמונותיהם", הוא מוסיף. רק בעקבות איום בעתירה לבג"ץ התירה הצנזורה לפרסם את התמונה, והיא הופיעה על שער "העולם הזה" ב-25 באפריל. "נראים בה אנשי השב"כ המובילים את אחד החוטפים כשהוא הולך על רגליו, ותת-אלוף יצחק מרדכי מכה בקת האקדח בעורף החוטף", כותב אבנרי. "זה פוצץ את הפרשה". התמונות של "חדשות" ו"מעריב", הוא מציין, פורסמו למעלה מחודש אחרי כן. "חדשות", מזכיר אבנרי, נסגר בשל חשיפת הקמת ועדת החקירה הסודית לבדיקת האירוע, לא בשל חשיפת האירוע עצמו. שי ניב כותב ב"גלובס" על חלקה של התקשורת בסיקור מחאת הרופאים. במוסף "גלובס" התפרסם ראיון שערך לי-אור אברבך עם עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של תנועת "הצלחה". הבלוגר ריצרד סילברסטיין מפנה את תשומת לב הגולשים לרשימה שפורסמה לפני שנתיים ב"הארץ" והביאה השבוע להדחת סגן השגריר בוושינגטון.
|
"ישראל היום" נלחם בהטיה הליברלית של המציאות | "מעריב" מעניק בולטות לביקורת של ליברמן על המשטרה | "ידיעות אחרונות" מבקר את נפתלי בנט על עמדתו ביחס לעבודה המאורגנת
|
"למציאות, כידוע, יש הטיה ליברלית", טען הקומיקאי סטיבן קולבר בנאום שנשא ב-2006 בפני נשיא ארה"ב דאז, גורג בוש, ותא הכתבים של הבית-הלבן. דוגמה טובה לכך מספקים הימים האחרונים, שבהם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מותקף מכל עבר על החלטתו לנאום בפני הקונגרס האמריקאי זמן קצר לפני הבחירות לכנסת ובלי תיאום עם נשיא ארצות-הברית. השמאל בישראל טוען כי ינצל את הבמה לתעמולת בחירות ויפגע ביחסים עם הבית-הלבן; הבית-הלבן משגר מסרים מאיימים במיוחד; אפילו הפרשנית השמרנית פגי נונן ב"וול-סטריט גורנל" מתחה ביקורת על ההופעה הצפויה. בראש שער "הארץ" מתנוססת הבוקר הכותרת "בכירים אמריקאים: נתניהו שיחק בפוליטיקה על חשבון היחסים עם ארה"ב, קרי נפגע". אמיר אורן מדווח בפנים העיתון כי לדברי הגנרל האמריקאי בדימוס פול איטון, הזמנתו של נתניהו לנאום בפני הקונגרס עלולה "לגרום להסלמה במעשי איבה מצד כוחות הפועלים בשליחות איראן, לשבש את הלחימה בארגון המדינה-האיסלאמית (דאע"ש) ולפגוע בבטחון ארה"ב וישראל". חמי שלו מדווח כי הביקור המתוכנן של נתניהו גרם בינתיים לקריסת התמיכה הדמוקרטית בחקיקת סנקציות חדשות נגד איראן – ההפך מהמטרה המוצהרת של הביקור. "יהיה קשה לבטוח בנתניהו בעתיד", מצוטט בכותרת הראשית של "מעריב" אדם המזוהה כ"גורם אמריקאי בכיר" שדיבר עם חדשות ערוץ 2. הפרשן שלמה שמיר, שתמצית ממאמרו מתפרסמת בשער העיתון, מגדיר את הנאום הצפוי של נתניהו "מעשה מדיני נפשע שלא היה עולה בדעתו של כל ראש מדינה אחר", ומזהיר מפני ההשלכות. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "הממשל על הנאום בקונגרס: בגידה באמון". בדיוק בשביל ימים שכאלה המציא שלדון אדלסון את "ישראל היום". עיתון אחד גדול אל מול כל השמאל (וגורמים בוגדניים בימין שמתעקשים לדווח על אירועים מתוך המציאות ולא על התגובות להם מטעם לשכת ראש הממשלה). "חיוני שרה"מ יופיע, למנוע הסכם רע", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. זהו ציטוט, שלפי העיתון נאמר על-ידי "גורמים המקורבים ללשכת רה"מ" (עמוס רגב?). כל הכפולה הפותחת מוקדשת להגנה על הנאום הצפוי. כתבי העיתון מביאים בהרחבה מדברי ה"גורמים המקורבים ללשכת רה"מ". הללו מסבירים כי הקונגרס צפוי להכריע בהסכם המתגבש עם איראן, ועל כן ההופעה של נתניהו מולו היא "קריטית" ונובעת ממניעים "מדיניים ובטחוניים בלבד". לדברי ה"מקורבים", "הגיע הזמן שהשמאל יפסיק להתרפס ולהיכנע. ההתרפסות של השמאל מעוררת שאט נפש". בהמשך, ולשם הגיוון, מובא ציטוט התומך בנתניהו גם מפי "גורם בכיר בסביבת רה"מ", וכן ציטוט נוסף מפי סגן השר אופיר אקוניס. על הביקורת בישראל ובארצות-הברית מדווח בעומק הטקסט, ללא הבלטה. לצד הדיווח החדשותי המתמקד בתגובות לשכת ראש הממשלה לביקורת על נתניהו מתפרסם טור דעה, מאת דרור אידר, וזאת תחת הכותרת "הנאום הנכון במקום הנכון". אידר מציג את עצמו כמי שנהנה לראות את מתנגדי נתניהו זועמים וטוען כי ממשל אובמה "משתגע" ו"מפעיל את סוכניו בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית" כדי לתקוף את ראש ממשלת ישראל. לסיום, אידר מצטט טוקבק. "ידיעות אחרונות" אינו מתאמץ לבקר הבוקר את נאומו הצפוי של נתניהו. הידיעה על כך מתפרסמת בתחתית עמ 8. לעיתון יש כלי נשק טריים יותר במערכה שהוא מנהל מול ראש הממשלה. "נהגנו בזהירות יתרה בנתניהו", מצוטטת פרקליטות המדינה, מתוך תגובה שמסרה לבית-המשפט בתשובה לעתירה שהוגשה נגד סגירת תיק "ביביטורס". תלם יהב מביא בגוף הידיעה ציטוט מפורט יותר (לקריאת המסמך המלא): "אכן ההתנהלות בגדרי הליך הבדיקה נשוא העתירה אינה אופיינית להליכי בדיקה אחרים מבחינת משכה ופעולות הבדיקה שנערכו. אולם כך נעשה בנסיבות העניין וכן מחמת הזהירות היתרה שהוחלט לנקוט עקב ההשלכות הציבוריות והמוסדיות הכרוכות בפתיחה בחקירה נגד ראש הממשלה". (נעדרים מהידיעה ב"ידיעות אחרונות": שמותיהם של עורכי-הדין שעתרו בשמו של ח"כ מיקי רוזנטל, יובל יועז ואלעד מן, וכן שמו של חושף הפרשה, רביב דרוקר.) ב"ישראל היום" מדווח על עמדת הפרקליטות בידיעה קצרצרה, בת 101 מלים בלבד, מאת עדנה אדטו. תחת הכותרת "היועמ"ש: עומדים מאחורי סגירת תיק נסיעות נתניהו", מדווחת אדטו על עמדת הפרקליטות ואף מצטטת מתוך התגובה אותו המשפט שמצוטט בידיעה של יהב ב"ידיעות אחרונות". ברם, הביטוי "זהירות יתרה" נשמט מהציטוט שמופיע ב"ישראל היום". במקום זאת מצוטטת תגובת הפרקליטות כך: "אולם כך נעשה עקב ההשלכות הציבוריות והמוסדיות הכרוכות בפתיחת חקירה נגד ראש ממשלה". "פרשת ישראל-ביתנו: האוצר יבדוק עסקות של מיליארדים ברכבת הקלה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר. אבי בר-אלי מדווח על התפתחויות חדשות בפרשת השחיתות המקיפה שנחשפה לאחרונה. לפי דיווחו, "בימים הקרובים צפויה רשות החברות הממשלתיות לפרסם מכרז למינוי בודק חיצוני לבחינת המהלכים שהביאו את נ.ת.ע לנסות להתקשר עם חברת הייעוץ הבינלאומית PB (פרסונס-ברינקרהוף) לצורך ניהול פרויקט הקו האדום של הרכבת הקלה. זאת, בפטור ממכרז ובהיקף כולל של כ-800 מיליון שקל לכל הפחות". בעוד ש"דה-מרקר" מדווח על חשדות לשחיתות, "מעריב" הוא העיתון היחיד שמדווח בהבלטה על טענות שפירסם בסוף-השבוע שר החוץ אביגדור ליברמן בחשבון הפייסבוק שלו נגד משטרת ישראל. פרשנו הבכיר של "מעריב", בן כספית, המשמש מדי פעם גם עורך-על של העיתון, החמיא לא פעם לליברמן במהלך מערכת הבחירות הנוכחית, עד להתפוצצות פרשת השחיתות במפלגתו. מאז שנחשפו החשדות לשחיתות התמתנה התמיכה הגלויה, אולם הבוקר שוב ישמח אביגדור ליברמן לפתוח את גליון "מעריב". "שר החוץ: המשטרה עוברת על החוק, מסלפת ומדליפה", נכתב בראש עמ 14 של העיתון. אבירם זינו, יפעת קונפינו-לוי ואריק בנדר מדווחים כי ליברמן פירסם "פוסט חריף במיוחד" שבו תקף את המשטרה, זאת בעקבות דיווח בחדשות ערוץ 2 כי מאמן הכדורסל פיני גרשון העיד שסגנית שר הפנים פאינה קירשנבאום שילמה מיליון שקל ליו"ר מינהלת הליגה הלאומית כדי שיתאם לה ראיון בתוכניתו ברדיו האזורי. כתבי "מעריב" מצטטים את תגובתו של השר ("האשמה עלובה ומגוחכת"), ובהמשך מביאים את תגובת ישראל-ביתנו לדברים שאמר ראש אגף החקירות במשטרה לשעבר, ניצב בדימוס יואב סגלוביץ, שטען כי היה צריך להעמיד את ליברמן לדין בפרשת "חברות הקש". "אם כבר, ראוי שסגלוביץ, ביחד עם גורמי המשטרה האחרים, יתנצלו בפני ליברמן על הרדיפה ועינוי הדין שגרמו לו במשך שנים ארוכות", אמרו במפלגה. רק ב"ישראל היום" מתפרסמת הבוקר ידיעה בולטת על ביקור צפוי של הנשיא ראובן ריבלין בניו-יורק לרגל יום-השואה הבינלאומי. יורי ילון מדווח בראש עמ 21 כי הנשיא אמר לפני עלייתו למטוס: "תחושת שליחות מלווה אותי בדרכי לנאום בפני אומות העולם במסגרת יום-הזיכרון לשואה". כן נכתב בידיעה: הנשיא ריבלין עתיד לנאום בפני עצרת האו"ם ולהשתתף בחנוכת תערוכת יד-ושם המוצבת בבניין האו"ם. לא נכתב בידיעה: בין המאזינים לדבריו בעצרת האו"ם יהיו גם ד"ר מרים ושלדון אדלסון, בעלי "ישראל היום" והתורמים הגדולים ביותר של יד-ושם. יהודה שרוני מדווח במדור הכלכלי של "מעריב" כי היום יתקיים דיון מסכם במשרד האוצר במטרה לגבש מתווה חלופי למבנה משק הגז בישראל. "ההבנות המתגבשות", כותב שרוני, כוללות מכירת אחזקותיה של קבוצת דלק בקידוח תמר ופיצול שיווק הגז מהתפעול השוטף. כמו כן יימכרו האחזקות בקידוחי הגז כריש ותנין, שבבעלות השותפויות. עם זאת, קבוצת דלק תמשיך להחזיק בקידוח לווייתן ולשווק את הגז שייצר. בין התומכים בהבנות הללו מונה שרוני את קבוצת דלק, ראש המועצה הכלכלית יוגין קנדל ומנכ"לית משרד האנרגיה אורנה הוזמן-בכור. בין המסתייגים מההבנות הללו מונה שרוני את קבוצת נובל-אנרגי האמריקאית, נציג הממונה על ההגבלים וראש אגף התקציבים. משום מה מפרט שרוני רק לגבי ההתנגדות של נובל-אנרגי להבנות הללו, ואינו מסביר מדוע הממונה על ההגבלים מתנגד. "קמפיין האיחוד הערבי יתמקד בעידוד לבוא להצביע", נכתב בכותרת ידיעה מאת גקי חורי המתפרסמת בתחתית עמ 4 של "הארץ". מאמר המערכת של העיתון נרתם לקמפיין ונושא הבוקר את הכותרת "ערבים, צאו להצביע". בגוף המאמר נטען כי "רשימה ערבית שתזכה למספר גדול של מנדטים תמצב את הערבים כגוף פוליטי שלא ניתן יהיה עוד להתעלם ממנו". ב"ידיעות אחרונות", שפצח בקמפיין לעידוד ההצבעה עם ההכרזה על הבחירות לכנסת, הגיעו הבוקר לרגע מבחן: האם לעודד גם את הצבעתם של האזרחים הלא-יהודים במדינת ישראל? התשובה של "ידיעות אחרונות" חיובית. תחת ידיעת תצלום המוקדשת לרשימה הערבית המאוחדת מתפרסם בעברית ובערבית מאמר מאת העיתונאי נזיר מגלי, הקורא לבעלי זכות ההצבעה בקרב החברה הערבית בישראל לממשה. ב"ישראל היום" מדווחים על איחוד המפלגות הערביות מבעד לידיעה שלפיה מפלגת ישראל-ביתנו צפויה להגיש עתירה לפסילת הרשימה. "האיחוד בין המפלגות הערביות מוכיח לכולם שכנראה אין הבדל בין חנין לחנין, ודב חנין הוא בדיוק כמו חנין זועבי", מצוטטת הודעת המפלגה. במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערך מתי סיבר עם אביו של סמי אל-געאר, שנהרג לפני כשבועיים ברהט במהלך מבצע משטרתי לתפיסת עברייני סמים, אף שלא היה חשוד בסחר בסמים ולא היה יעד לפעולת המשטרה. "הייתי בבית", אומר חאלד אל-געאר, "פתאום שמעתי צעקות ממש חזקות מחוץ לבית שלנו, הרבה צעקות, לא הבנתי במה מדובר. יצאתי החוצה וראיתי את הבן שלי סמי כשהוא פגוע בבטנו. יצאתי יחף וצעקתי לשוטרים שהבן שלי לא קשור והוא בכלל ישב בבית שלו. [...] צעקתי להם: אתם הרגתם את הבן שלי!. הם שמו עלי אזיקים ברגליים ובידיים, היכו אותי בכל הגוף, שברו לי את היד, השתמשו עלי בשוקר חשמלי על החזה, ותוך כדי כל הזמן הזה הם קוראים לי מחבל ומבטיחים לי שיטפלו גם בי אחר-כך". סיבר מעניק לחאלד אל-געאר שטח נרחב לפרוש את טענותיו, ומוסף "24 שעות" ראוי לשבח על האומץ להציג פנים אנושיות לקורבן לא-יהודי, אולם ההשפעה של כתבה כזו במוסף היומי בטלה בשישים לעומת ההתעלמות המתמשכת בזמן אמת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מאירועים שבהם אזרחים שאינם יהודים נהרגים מידי כוחות הביטחון של ישראל. "העד הושתק לנצח", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המוקדשת לחיסולו של עד מרכזי בחקירת ראש ארגון פשיעה. תלם יהב מדווח בכפולה הפותחת של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", על מה שהוא מגדיר "המתקפה של בנט נגד העבודה המאורגנת". בדומה לאתר ynet, גם "ידיעות אחרונות" מציג בביקורתיות את דברי בנט, שהביע התנגדות לוועדי עובדים. "שר הכלכלה עורר סערה", נכתב בכותרת המשנה. "הוא ספג שריקות בוז ממשתתפי הכנס", מדווח יהב בגוף הטקסט. זו הזדמנות טובה להזכיר כי בדומה להנהלת אתר ynet, גם הנהלת "ידיעות אחרונות" ניהלה מאבק מתמשך בעובדיה שהתארגנו במסגרת ארגון העיתונאים בישראל, תוך שהיא משתפת פעולה עם אגודת העיתונאים בתל-אביב. על כך ספגה הנהלת "ידיעות אחרונות" ביקורת מבתי-הדין לעבודה. הנה כך כתבו שופטי בית-הדין הארצי: "[...] לא נוכל לסיים הדברים בלי להביע, בלשון המעטה, העדר קורת רוח מאופן התנהלות ידיעות אחרונות כמעסיק בהליך זה וממידת מעורבותו לטובת אגודת העיתונאים. "[...] בהליך זה, חרף הצהרותיה החוזרות ונשנות, ידיעות אחרונות רחוקה היתה מלהיות משקיפה אובייקטיבית מהצד לקביעת הארגון היציג אצלה, ומשוא פניה להעדפת אגודת העיתונאים על פני הארגון ניכר ובלט. לכן, למשל, בעוד שבטופסי ההצטרפות מטעם ארגון העיתונאים מצאה ידיעות אחרונות ליקויים אין-ספור, לא נמצא כל דופי בטופסי ההצטרפות שהגישה האגודה, ומעבר לזאת, לאורך ההליך כולו טענה טענות דומות לטענות האגודה. זאת, חרף העובדה שאין ספק כי ידיעות אחרונות היתה מודעת למספר חברי אגודת העיתונאים הקטן והרחוק מדרישת השליש לקיום ארגון עובדים יציג על-פי חוק הסכמים קיבוציים". "קרנות הפנסיה מיטבית, הראל ומבטחים המשתלמות ביותר בעשור האחרון", מודיעה הבוקר הכותרת הראשית של "כלכליסט", המפנה לבדיקה נרחבת שערך שאול אמסטרדמסקי. בשבוע שעבר פירסם "כלכליסט" ממצאים של בדיקה אחרת, שבחנה את התשואות של קופות הגמל בישראל בשנה החולפת. לפי "כלכליסט", קופות הגמל של אקסלנס הובילו את טבלת תשואות הקופות הגדולות. לפי "גלובס", שאף הוא פירסם בשבוע שעבר את מסקנותיו בנוגע לתשואות של קופות הגמל, דווקא קופות הגמל של ילין-לפידות הן שעומדות בראש הדירוג. ב"דה-מרקר" מצאו כי בית-ההשקעות אלטשולר-שחם הציע את התשואות הטובות ביותר. בית-ההשקעות פסגות לא נתן לממצאים השונים בכל עיתון לבלבל אותו, ופירסם בעיתונות הכלכלית מודעות שלפיהן דווקא קרן הגמל שלו היא שהובילה בתשואות ב-2014. כעת נותר לראות כיצד יגיבו בפסגות לבדיקה החדשה של "כלכליסט" בנוגע לקרנות הפנסיה. גלעד שרון פונה מעל בימת מדור הדעות של "ידיעות אחרונות" אל יהדות ארגנטינה וקורא לה לעלות לישראל. "גם פה מנסים לרצוח יהודים", מודה שרון, "אבל פה המחיר גבוה, אנחנו גובים אותו בעוצמה, ואין אפשרות להמיר אותו בתלושי הנחה. ומעל הכל, פה זה שלנו". ב"הארץ", ובעיתונים אחרים, מדווח כי רשת סטימצקי נסוגה מהחלטתה למכור את גליונות המגזין "שרלי הבדו" בחנויותיה, זאת בעקבות מחאת מוסלמים. את המגזין אפשר יהיה לרכוש רק דרך אתר האינטרנט של הרשת. ב"ידיעות אחרונות", ובעיתונים אחרים, מדווח כי ארגון המדינה-האסלאמית (דאע"ש) הפיץ סרטון שבו נראית לכאורה הוצאתו להורג של עיתונאי יפני. מאיר עוזיאל כותב במדור הדעות של "מעריב" על אפרים קישון, דרישתו בימי מלחמת וייטנם להביע בוז לצפון וייטנם ועמדתו של יהונתן גפן בסוגיה. בתחתית עמ 5 של "הארץ" מתפרסמת מסגרת הנושאת את הכותרת "תיקון טעות" ובה נכתב: "בהמשך לכתבת התוכן השיווקי שהתפרסמה בדה-מרקר ביום שישי 23.1.15. מר רוני בריק הוא סגן נשיא התאחדות בוני הארץ ומנהל אגף יזמות ובנייה, ולא כפי שנכתב". שישה עמודי פרסום סמוי נכללו בגליון "דה-מרקר" מיום שישי האחרון. באחד מהם פורסמה מודעה הנחזית לידיעה שבכותרתה הוענק לבריק התואר "נשיא התאחדות בוני הארץ". כל מי שקרא בעיון את עמודי הפרסום הסמוי ב"דה-מרקר" הבחין בטעות, שכן כמה עמודים קודם לכן התפרסמה מודעה הנחזית לידיעה שכותרתה הבהירה כי נשיא התאחדות בוני הארץ הוא נסים בובליל. למעשה זו היתה כל הכותרת של המודעה הזו, שנחזתה לידיעה. אולם במחלקה המסחרית של "הארץ" לא לקחו סיכון ודאגו לפרסם תיקון. לזכותם של אנשי המחלקה המסחרית ייאמר כי בניגוד למערכת העיתונאית, המפרסמת פעמים רבות תיקונים תחת הכותרת "הבהרה", למפרסמים אין בעיה לקרוא לילד בשמו (חוץ מלקרוא לפרסום סמוי פרסום סמוי, כמובן).
|
לבקשת הפרקליטות, נמחק כתב האישום שהגישה נגד פעיל זכויות בעלי החיים גארי יורופסקי בגין תקיפת העיתונאי אראל סג"ל
|
כתב אישום שהוגש נגד פעיל זכויות בעלי החיים גארי יורופסקי, בגין תקיפת העיתונאי אראל סג"ל, נמחק השבוע לבקשת פרקליטות המדינה. לפני כשנה צולם דיון במסעדה טבעונית בתל-אביב בהשתתפות סג"ל בנושא הטבעונות וזכויות בעלי החיים עבור "המערכת", תוכנית של רשת, זכיינית ערוץ 2. במהלך הצילומים הגיע למקום יורופסקי והצטרף לדיון. לפי כתב האישום, סג"ל לא ידע כי יורופסקי יצטרף לדיון, ומשהגיע סירב לשוחח איתו בשל התבטאויות עבר שלו נגד נשים הלובשות פרווה. בשלב זה, כך לפי כתב האישום, "התקרב אליו הנאשם [יורופסקי], נגע באצבעו במעיל העור שלבש המתלונן [סג"ל] ואמר לו: צריך לאנוס אותך, ואת ילדיך, כי אתה לובש מעיל עור, ומיד בהמשך קירב הנאשם את פניו אל פני המתלונן, ובעודו במרחק סנטימטרים בודדים אמר למתלונן: תן את המכה הראשונה". "כעת, הפרצוף של גרי יורופסקי במרחק סנטימטרים משלי", כתב סג"ל על המקרה באתר nrg. "אני יכול לראות את השערות באף שלו. הוא מתגרה בי לתת את המכה הראשונה אחרי שאיחל שיאנסו אותי ואת ילדי משום שאני לובש מעיל עור. האיש פסיכופת. הוא מחפש דם. אני שוקל מה לעשות. בריחה לא באה בחשבון, אבל אני פסיבי. מכה ראשונה תהפוך אותי לתוקפן. מה עושים? מתכוננים לנגיחה. להזיז את הראש בזמן". בכתב האישום נטען כי סג"ל שמר על איפוק, אולם אז "תקף אותו הנאשם בכך שדחף את המתלונן מהכיסא עליו ישב, והמתלונן נפל על הארץ". בעקבות המקרה הגיש סג"ל תלונה במשטרה נגד יורופסקי, וזו החליטה להעמידו לדין בגין תקיפה. יורופסקי עצמו לא הכחיש כי דחף את סג"ל, אולם טען בפורום פומבי כי עשה זאת "מתוך הגנה עצמית". מאז התקיימו כמה דיונים בתיק, אולם יורופסקי לא נכח בהם. הוא עזב את המדינה זמן קצר לאחר העימות עם סג"ל ושב לארה"ב. בדיון שהתקיים השבוע ביקשה פרקליטות המדינה למחוק את האישום ולחלט את הערבות של יורופסקי, בסך 2,000 שקל. שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב–יפו, מעין בן-ארי, קיבלה את הבקשה, חילטה את הערבות ומחקה את כתב האישום. 39336-03-14
|
העובדה שרק עכשיו מתפרסמות העדויות על התנהלות צה"לית מחפירה במלחמת עזה מעוררת תהייה באשר למזג הצייתני של העיתונות; הרעש שליווה את הפרסום הוא המחשה לנטייתה להיסחף אחר אירוע מוגבל ולהפוך אותו לצונמי
|
במלאת חמישים שנה לטבח בכפר קאסם, שיחזר העיתונאי תום שגב ב"הארץ" את האופן שבו נודע הדבר לציבור: כבר ביום האירוע המחריד כתב מישהו מקיבוץ החורשים מכתב למאיר יערי, מנהיגה של מפ"ם, וסיפר לו על כך. משלוח מכתבים של חיילים מהחזית לראשי מפלגות היה מנהג נפוץ גם באותה תקופה, ובאמצעותם קיבלו הפוליטיקאים מידע על עוולות, בזיונות והתנהלות לא נאותה בתוך צה"ל. יערי הורה ללטיף דורי, מזכיר המחלקה הערבית של מפ"ם, לבדוק את העניין. למחרת הטבח יצא דורי לכפר קאסם, לא הורשה להיכנס לתחומי היישוב, הצליח בכל זאת ליצור קשר עם המוכתר ולמד ממנו שפצועי התקרית מאושפזים בבית-החולים בילינסון. דורי סר לבית-החולים, גבה עדויות מניצולי הטבח, החתים אותם עליהן והעביר את ממצאיו ליערי. הסיפור הנורא לא פורסם בעיתונות משום שראש הממשלה דוד בן-גוריון הפעיל את הצנזורה הצבאית, אבל הוא עבר מפה לאוזן ונחשף בהדרגה: חברי-הכנסת מאיר וילנר ותופיק טובי מהמפלגה הקומוניסטית ניצלו את חסינותם הפרלמנטרית כדי להזכיר את דבר הטבח בנאומיהם באולם המליאה (דבריהם נמחקו מהפרוטוקול), לאחר מכן פירסם "הארץ" ידיעה מעורפלת על המקרה, אך הסיפור במלואו זוועתו נגול מעל דפי "העולם הזה". במשפט שהתנהל נגד אנשי משמר-הגבול שרצחו ללא הבחנה 43 תושבים ששבו לתומם לבתיהם בלי שידעו כי הוכרז בסביבה עוצר, טבע השופט בנימין הלוי את הקביעה המכוננת: פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה היא בלתי חוקית בעליל. רצה לומר, על חיילים, החייבים לכאורה בציות מלא לפקודות, להפעיל שיקול דעת, גם בעת קרב, בבואם ללחוץ על ההדק. פרסום העדויות בסוף השבוע על התנהלות מחפירה של חיילים ומפקדים זוטרים בעת מבצע "עופרת יצוקה" (ב"הארץ", "מעריב" וערוץ 10), מעורר תהייה אם התקשורת הישראלית של 2009, הפעלתנית, העדכנית, החודרנית, אינה מזכירה בהתנהלותה את המזג הצייתני של העיתונות משנותיה הראשונות של המדינה. חלפו חודשיים עד שרשמיהם הקשים של החיילים שפעלו בעזה נודעו לציבור, וגם זאת לא כל-כך בזכות יצר התחקיר של עיתונאים סקרנים כמו הודות ליוזמתו של איש מילואים, דני זמיר, מפקד המכינה הקדם-צבאית אורנים. זמיר הוא שדובב את החיילים, העלה את דבריהם על הכתב ופירסם אותם בבטאון המוסד שהוא מנהל. במלים אחרות, הכתבים הצבאיים, שבעת המבצע בעזה קיבלו בכניעה את תכתיביהם של דובר צה"ל ושל הצנזורית הראשית, ופיטמו את הציבור בגרסאות הרשמיות – לא גילו תושייה מספקת לחשוף את האמת על התנהלות צה"ל במלחמה. עשתה זאת, כמיטב יכולתה, עיתונאית אחת, עמירה הס ב"הארץ", שמאז שניתן לה להגיע לעזה היא מספרת לקוראיה על העקבות המבישים שהותירו שם כמה מהחיילים ועל עדויות קשות שהיא גובה מפלסטינים שחזרו לבתיהם. אלא שהס מתויגת כעיתונאית מוטה, המזדהה עם הסבל הפלסטיני, ולכן דיווחיה לא עוררו תהודה ציבורית ממשית, בניגוד לרעש העצום שקם ביומיים האחרונים בעקבות כתבותיהם של הפרשנים הצבאיים עמוס הראל ב"הארץ" ועפר שלח ב"מעריב" ובערוץ 10. הרעש כשלעצמו מעורר קושי: האין הוא המחשה נוספת לנטיית התקשורת הישראלית להיסחף אחר אירוע מוגבל או פרסום אקראי, משני בחשיבותו, ולהפוך אותו לצונמי? התיעוד שפורסם כולל אלפי מלים שמתוכן ניתן לזהות שני מקרים שלכאורה דגל שחור אכן מתנוסס מעליהם: קלע ישראלי הרג בשוגג אם פלסטינית ושני ילדיה; אשה זקנה נורתה למוות מרחוק בנסיבות שלכאורה לא היו מוצדקות. מנגד, העדויות מעלות גם התנהגות המודרכת על-ידי שיקול דעת הפוך: מפקד זוטר וחייל מחליטים על דעת עצמם להפר פקודה ולא לירות בפלסטיני זקן הנמצא בשטח אש משום שהם מגיעים למסקנה כי הוא אינו מסכן איש; חיילים ומפקדים מנסים לשכנע את חבריהם המתלהמים לפעול בקור רוח ולא לכלות את חמתם בפלסטינים; כמה מהחיילים מנקים ומסדרים את הבתים שבהם שהו בזמן המבצע. בעדויות יש ממצא נוסף: האווירה האופפת את החיילים (לפחות כמה מהם) היא של התלהבות דתית, שנאה עזה לפלסטינים באשר הם, ויד קלה על ההדק. הלך הרוח הזה גורם לחיילים ולמפקדים לא לתת את הדעת למשמעותה של הוראה – שיש לה לעתים השלכה גורלית – שהם נותנים לפלסטינים: לפנות את בתיהם ולחפש מחסה בחלקים אחרים של העיר, כשהם נעים בנתיבים חשופים לאש כוחותינו. אלה אינם ממצאים של מה בכך, והם מציגים תמונה בעייתית של התנהלות צה"ל ושל הצופן הערכי והמוסרי המדריך אותו. האם הם מצדיקים את המהומה שחולל פרסום העדויות? קשה לפסוק כל עוד הכתבים הצבאיים אינם מספרים לציבור עד כמה לקט הרשמים שהופיע בבטאון המכינה הוא שיקוף של הלך רוחות רווח בצה"ל כולו, או שהוא תופעה חריגה שפגעה ביחידה אחת או שתיים בלבד.
|
תגובת זעם מוצדקת על התנהלות מקצועית בעייתית, או ניסיון להטיל טרור על עיתונאי העושה מלאכתו נאמנה? פרקליטות המדינה תוקפת את גיא פלג, הכתב לענייני משפט של ערוץ 2
|
קרע של ממש נפער השבוע בין פרקליטות המדינה לכתב חברת החדשות של ערוץ 2 גיא פלג, המסקר את פעילותה. בפרקליטות המדינה הביעו אי-אמון בפלג ויעצו לחברת החדשות למנות אדם אחר לתפקיד הכתב לענייני משפט. בחברת החדשות מגבים את הכתב וטוענים כי הפרקליטות מנסה להלך עליו אימים, כחלק ממאמץ להשתיק ביקורת לגיטימית שהוא מותח על פעולותיה. ביום ראשון האחרון שיגר עו"ד עמית אופק, העוזר הראשי לפרקליט המדינה, מכתב תלונה חריג בחריפותו אל מנכ"ל וסמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אבי וייס וחיליק שריר. עיקרו של המכתב – קובלנה על התנהלות פלג בכל הנוגע לכתבה על זיכוי הנאשמים ברצח שקד שלחוב ז"ל. בכתבה, ששודרה במהדורה המרכזית של ה-30 לאפריל 2009, טען פלג כי הפרקליטות החליטה שלא להיענות להצעתו של הרוצח המורשע ירון סנקר לשמש עד מדינה במשפט שלחוב, תמורת הפחתת עונשו, וכי כתוצאה מכך הנאשמים ברצח שלחוב זוכו. דומה כי מה שהלהיט את הפרקליטות להגיב באופן חריף היו מלות הסיכום של הכתבה: "בהעדר גוף ביקורת על הפרקליטות", אמר פלג, "איש לא ישלם את המחיר על גל הכשלונות הזה. אז מה הפלא שהפשע מנצח וחוגג, ואנחנו נקבל חזרה ברחובות רוצחים אלימים ומסוכנים". בתשובה להאשמה זו ואחרות שהעלה פלג בכתבתו, היה בפרקליטות מי שהגיע למסקנה כי יש להעמיד את הכתב במקומו ולהוכיח לפרקליטים המשרתים במשרד כי המערכת מגבה אותם באופן מלא. לאורך שבעה עמודי המכתב שיצא מהפרקליטות, ונכתב על דעת פרקליט המדינה, מוצגות טענות שונות באשר למקצועיותו של פלג. לפי המכתב, פלג סובל מ"אי-היכרות בסיסית עם החומר המדווח", ומשום כך הגיע למסקנות שגויות באשר לאחריות הפרקליטות לזיכוי הנאשמים ברצח שלחוב. לא זו אף זו, בפרקליטות מטילים ספק עקרוני בהבנתו של פלג את נבכי המשפט וחומרי התחום שהוא מסקר. "דומה, שלא סקירה עובדתית, אחראית וזהירה של תוצאת משפט הרצח העסיקה את הכתב", נכתב על-ידי פרקליטות המדינה, תוך ציון העובדה כי אף שהועברה תגובה מהפרקליטות לכתב, לא היה לה כל זכר במהדורת החדשות של ערוץ 2. "עם מה שנראה כאפס מידע, או לכל היותר מידע סתמי, חלקי ושטחי ביותר, ספק אם מלכתחילה היה למר פלג סיכוי של ממש להגיע לתובנות הראויות לשידור", נכתב בהמשך, ועוד נטען כי "תמונת הדברים שהוצגה בכתבה והפרשנות שצורפה לה, מבלי לתת ביטוי לתגובתנו, אולי משדרת את תפיסתו של הסנגור, אך מעוותת לחלוטין את המציאות בפני הציבור ומוליכה אותו שולל – הן בהעדר עובדות רלבנטיות והן בהצגת דברים חלקית – לגבי ההליך המשפטי שנוהל, תוצאותיו ודרך התנהלות הפרקליטות בפרשה". לדעת פרקליטות המדינה, "הכתבה חוטאת לתכלית הכללית העומדת בבסיס הסיקור התקשורתי". במכתב שיצא מהפרקליטות נכללו גם ציטוטים מתוך מסרונים ששלח פלג אל דובר משרד המשפטים, משה כהן, לאחר הפצת תגובת הפרקליטות לנאמר בכתבה (תוך הדגשת שגיאות כתיב שנפלו במסרונים). "או שאתה שקרן או שאתה רשלן שלא בודק", כתב פלג לדובר, והודיע בהמשך על מעבר לנוהל עבודה חדש מולו: "הטרור התקשורתי שלך לא מפחיד אותי. גם כך תמיד היו לך בחדשות 2 צינורות מכובדים יותר. נעבור אך ורק להתכתבות. קצתי בסגנונך ובשקריך". בהמשך המכתב מתייחסת הפרקליטות לכתבה אחרת שהכין פלג לחברת החדשות של ערוץ 2, בנוגע לחקירת רון תורגמן במשטרה. לדעת הפרקליטות, זו כתבה "המייצרת שוב דרמה מלאכותית חסרת אחיזה במציאות". במכתב נאמר גם כי כתבה זו מצטרפת אל קודמתה בכך ש"הביקורת לא בוססה על אדני אמת, אלא לכל היותר על רשמים בשלט רחוק בהם הוזן הכתב, ושאותם שידר". בסיומו של המכתב מביעה הפרקליטות את העמדה הבאה: "נכון יהיה אם תשקלו את האפשרות כי בעתיד תופנינה אלינו שאלותיכם באמצעות אדם שיהיה בקיא בנושאי העשייה שלנו, ושיהיה נכון לסקר באובייקטיביות את התחום". אין חולק על כך שתגובת הפרקליטות לכתבה של פלג על זיכוי הנאשמים ברצח שלחוב לא שודרה במהדורת חדשות ערוץ 2, אך הגרסאות באשר לפרטי המקרה שונות. מוסכם על שני הצדדים כי פלג העביר בשעה מוקדמת אחר הצהריים ביום שידור הכתבה בקשה לתגובה, וכי התגובה הועברה אליו לפני שידור המהדורה המרכזית, אך כל צד טוען ללוח זמנים מעט שונה, באופן שתואם יותר את עמדתו. יתר על כן, בעוד שבמכתב שיצא מפרקליטות המדינה מוסבר מדוע לא ניתן מעמד של "עד מדינה" לירון סנקר, התגובה לכתבה שיצאה באותו יום מטעם דובר משרד המשפטים, משה כהן, הכחישה באופן גורף את הבסיס לפרסום של פלג, כלומר את עצם ההצעה שהעמיד סנקר בפני הפרקליטות. לפי עמדת חדשות ערוץ 2, הכחשה זו, שהופצה בין כל חברי תא כתבי המשפט, נסתרת על-ידי מסמכים המצויים בידי פלג ומעידים על ההפך הגמור. בחברת החדשות רואים בהכחשה זו מעשה לא אחראי, שנעשה בטרם בדיקה ראויה אם אכן קיימים מסמכים שכאלה. הפצת ההכחשה היא שהובילה את פלג לשליחת המסרונים הבוטים המצוטטים במכתב הפרקליטות. לכך מצטרפת העובדה כי המכתב החריף, שעליו חתום העוזר הראשי לפרקליט המדינה, נשלח בתפוצה רחבה ביותר, לא רק לפלג עצמו ולראשי חברת החדשות של ערוץ 2, אלא גם לכל הפרקליטים בשירות המדינה. במלים אחרות, עשרות אנשים שפלג בא עימם במגע יומיומי מתוקף תפקידו קיבלו לידיהם מסמך שמציג אותו באור שלילי ביותר. לא רק שבמכתב מוטל דופי במקצועיותו של פלג; כלולים בו, כאמור, ציטוטים מחילופי מסרונים בין פלג לדובר משרד המשפטים, אשר בדרך כלל אין עושים בהם שימוש פומבי. ההדגשה של טעויות כתיב שנפלו במסרונים של פלג רק מוסיפה לעלבון (יש לציין שבמכתב לא מצוטטים כלל המסרונים ששלח דובר המשרד אל כתב חדשות 2). במערכת חברת החדשות של ערוץ 2 רואים בכך מעשה שנועד בראש ובראשונה להשפיל את פלג. כפי שאפשר להבין מאחד המסרונים שמצוטטים במכתב, הקשר בין כתב המשפט של ערוץ 2 לדובר משרד המשפטים עבר לבסיס של התכתבות בלבד כבר בסוף החודש שעבר. בעקבות שיגור המכתב מהפרקליטות יש להניח כי היחסים בין הכתב לדובר התערערו עוד יותר. גם אם במשרד המשפטים ממשיכים לשתף פעולה באופן פורמלי עם פלג, יש להניח כי במקרים מסוימים תינתן עדיפות למתחריו. אם יימשך מצב שכזה לאורך זמן, עלול להתערער גם הגיבוי שמעניקה חברת החדשות של ערוץ 2 לפלג. בימים אלה עמלים בחברת החדשות על ניסוח מכתב תגובה שיענה באופן מפורט לטענות הפרקליטות. בינתיים נמסרה מחברת החדשות של ערוץ 2 התגובה הבאה: "אנו שוללים מכל וכל את הטענות אשר הועלו במכתב ההשמצות של הפרקליט. מבירור יסודי שערכנו עולה כי כתבנו פעל ללא דופי. למען הסר ספק, אנו עדיין עומדים מאחורי העובדות שפירסמנו בחדשות ערוץ 2 במקרים המפורטים. גיא פלג הוא מהעיתונאים הבכירים, המקצועיים והאמינים הפועלים כאן, והוא לבטח כתב המשפט הטוב בישראל. אנו מתקוממים על הסגנון המשתלח של אדם אשר איננו מכירים, אולם נראה כי אינו בקיא בעובדות הבסיסיות ביותר. מיותר לציין שהוא, או איש מטעמו, לא טרח לברר איתנו את טענותיו בטרם הפיץ אותן לכל דיכפין. חדשות ערוץ 2 לא ייכנעו לניסיון השקוף להלך אימים על מי שמפרסם ביקורת לגיטימית ומוצדקת. אנו מתחייבים כי גם בעתיד, אם יהיה צורך בכך, לא נהסס לבקר – במקצועיות ותוך גילוי אחריות – את פרקליטות המדינה". לקריאת המסמך המלא (קובץ TIF)
|
עיתון. נוסד ב-1909 בירושלים לקהל עדת ה"ספרדים" בעיר. העיתון היחידי שיצא לאור בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה. גליונו האחרון יצא לאור ב-1917
|
נוסד ב-1909 בירושלים בעריכת אברהם אלמליח, אותו החליף כעבור זמן קצר חיים בן עטר. העורכים היו עוזריו של אליעזר בן יהודה בעיתונים שהוציא והושפעו מדרכו העיתונאית, והעיתון מילא תפקיד חשוב ב"מלחמת השפות". פנה לקהל עדת ה"ספרדים" בעיר. בתחילה יצא לאור פעמיים בשבוע, ומ-1912 במתכונת יומית. היה העיתון היחיד שיצא לאור בארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה. גליונו האחרון יצא בערב הפסח של 1917 (תרע"ז), זמן קצר לפני שנתחדשה העיתונות העברית בארץ עם הכיבוש הבריטי. אין לבלבל עם העיתון הרוויזיוניסטי "חרות" או עם עיתונם של א אלמליח ומ לניאדו "החרות", שיצא לזמן קצר ב-1933. אברהם אלמליח חיים בן עטר האנציקלופדיה העברית, כרך ו: ארץ ישראל, "העיתונות העברית", עמ 1057-1069. "300 שנה לעיתונות היהודית בעולם, 1675-1975", קובץ מאמרים, ההסתדרות הציונית העולמית, משרד החוץ, הקונגרס היהודי העולמי, האיגוד העולמי של עיתונאים יהודים", ירושלים, 1975.
|
צופי ערוץ הספורט זועמים על זליגת תכנים, בערוץ מסבירים שיש פשוט יותר מדי כאלה | המרדף אחרי זהותו של המאמן הצהוב החדש, צעד אחרי צעד | וואלה, שיחקו אותה | ותיקון: אבי מלר יודע גם יודע איפה שיחק מאנציני
|
לערוץ הספורט היסטוריה מפוארת של זליגת תכנים. והפעם על הפרק: פורמולה 1. עד לפני כשלוש שנים שודרו מירוצי המכוניות בערוץ 5 הפתוח והחינמי. בהמשך הועברו לערוץ חמש פלוס, שהיה בזמנו בתשלום וכיום נכלל בחבילת הערוצים לצופי הכבלים. בשבוע שעבר הופתעו חובבי הפורמולה לשמוע שמירוץ סיום העונה ישודר בערוץ חמש פלוס לייב. רוצים לצפות? שימו 30 שקל על השולחן. בימים שלפני השידור אפשר היה לראות בערוץ הספורט ובאתר האינטרנט שלו תנועה ערה של גלגלים ונהגים: קדימונים מושקעים, כתבות ראשיות באתר ואפילו נושא מרכזי לדיון בתוכנית "יציע העיתונות". אם המירוץ הזה היה משודר בערוץ פתוח, ספק אם בערוץ הספורט היו מתאמצים כל-כך לפאר אותו. זעם אוהדי הספורט המוטורי היה כה גדול עד שביום ראשון הגיש עורך אתר הרכב "נטקאר", רוני אהרנוביץ, צו מניעה לבית-המשפט בדרישה להשיב את השידור לספורט 5 פלוס. בבקשה נכתב: "אין זאת הפעם הראשונה וגם לא השנייה שערוץ הספורט מנסה לסחוט את ציבור הצופים. הערוץ כבר נקנס פעמים רבות בעבר בגין זליגת שידורים ואף הוגשה נגדו תביעה ייצוגית, ואולם הפעם מתעלה הערוץ על עצמו, והתניית מירוץ הגמר בתשלום נוסף מזכירה התנהגות של סוחר סמים שכונתי. את כל העונה מקבלים הלקוחות ללא תשלום – אבל על המנה הזאת הם נדרשים לשלם אקסטרה". בערוץ הספורט כלל לא ידעו על הפנייה לבית-המשפט, אבל גם במעמד צד אחד דחה השופט יהודה זפט את הבקשה בגלל נימוקים טכניים. עוד ספיחון לסיפור: במייל נזעם שקיבלתי התלונן אחד הצופים שלא רק שגזלו ממנו את הצפייה חינם בפורמולה, גם טוקבק מחאה ששלח לערוץ צונזר ולא פורסם. אלא שבדיקה פשוטה עם אנשי ערוץ הספורט גילתה שהפעם ידיהם נקיות ושיקוליהם ענייניים. בעוד שכל המירוצים העונה נערכו אחר הצהריים, נפל מירוץ הסיום על שעת ערב והתנגש עם שידורים ישירים אחרים: ערב הכדורסל של ישראל בערוץ 5 ומשחק מהליגה הספרדית בערוץ 5 פלוס. דוברת הערוץ, גלית הופמן: "היינו בין הפטיש לסדן. היה ברור שכל החלטה שלא נקבל תגרום להתקוממות ולזעם הצופים. כל השיקולים של סמנכ"ל התוכן שלנו, אייל אופנהיים, מונעים מתוך מחויבות נטו לספורט. במקרה הזה לא היתה ברירה, ולכן העדפנו בסופו של דבר להעביר את הפורמולה לערוץ בתשלום, מפני שכאן מדובר בהכי פחות צופים מאשר לכדורסל הישראלי ולכדורגל הספרדי. התייעצנו בנושא עם מועצת הכבלים והלוויין, וקיבלנו את אישורם למהלך". הכל טוב ויפה, רק שבמקרה הזה לא היה מזיק אם ערוץ הספורט, המושמץ כל שני וחמישי בגלל זליגה, היה מפרסם הבהרה להחלטתו. כך היה חוסך זעם מיותר, מונע פנייה לבית-משפט ומנער מעליו את היריב המושבע, אתר ONE, שלא מפספס שום הזדמנות להשמיץ את מתחרהו על זליגות. אם ב-ONE היו עושים עבודה עיתונאית אלמנטרית ופונים לקבל תגובה, הם היו יורדים הפעם מהעץ. תקשורת הספורט לחוצה, מלחיצה וקצרת רואי. בספורט כמו בספורט, חיים את הרגע, והאמוציות משחקות תפקיד ראשי. לפחות מחצית מהכתבים אוהדים את הקבוצות שהם מסקרים, ההצלחה חשובה להם לא פחות מלאחרון האוהדים, ואת דעתם על מה שצריך לקרות בקבוצה הם מביאים בסיקור בצורה ישירה או מרומזת. מכבי תל-אביב היא סיפור גדול העונה, בגלל הבעלים החדשים, הכסף הגדול ורמת הציפיות. פיטוריו של המאמן רן בן-שמעון השבוע בעקבות שרשרת כשלונות הם הזדמנות לבדוק כיצד התנהלו הכתבים מול הקבוצה המסוקרת ביותר בארץ. לאחר ההפסד בשבת לקריית-שמונה היה ברור שצפוי משהו גדול. איך יודעים? דיווחים מתלהמים וכתבים נרגשים. הדינימיקה היתה כזו: הרחוב הכתיב את המהלך הרצוי – המאמן הביתה. הכתבים, שרובם כאמור אוהדי הקבוצה, העניקו גיבוי לרחוב, והנהלת מכבי תל-אביב נכנעה ללחץ המאורגן. כל הכותרות אחרי ההפסד בשבת עסקו בהתערערות מעמדו של בן-שמעון. ככל שחלפו השעות, סומנה ההחלטה הצפויה. האתרים סיפרו על ישיבת הנהלה אל תוך הלילה. מה נאמר בה? לא כולם ידעו בבירור. תומר לוי מאתר ערוץ הספורט גישש באפלה: "בן-שמעון מתנדנד"; אמירה שיכולה להתפתח לכאן או לכאן. ב-nrg כתב יניב טוכמן כי הישיבה הסתיימה ללא החלטה. רענן ברנובסקי מוואלה טען: "מחכים להחלטת הבעלים אלכס שניידר". דברים דומים נכתבו גם באתר ONE. לי בוץ מ-Ynet ניסתה לשמור על שפיות, אבל בסופו של יום יתברר שלא היתה בכיוון, אחרי שבמוצאי שבת אחר חצות דיווחה: "מעמדו של בן-שמעון יציב והוא צפוי להישאר". אשר גולדברג מטלספורט היה נחרץ ובדיעבד גם המדויק מכולם: "ההנהלה המליצה לפטר את בן-שמעון, מחכים להחלטת שניידר". בעיתונים שנסגרו בחצות וחצי ולא ידעו מה תהיה תוצאת הפגישה הלילית, וניסו לשחק עם הכותרות כך שיישארו רלבנטיות גם בבוקר. כולם היו בכיוון. "מעריב" החליט על "נקסט" ככותרת שער, שאפשר לפרש אותה גם כהבעת דעה. "ידיעות אחרונות" היה ברור יותר: "נגמר הגיבוי". "הארץ" היה ממוקד: "הסכמה בהנהלה בצורך לזעזע". רותם גרוסמן מ"ישראל היום" היה מסויג בידיעה שכתב, אבל עורכיו הפציצו בכותרת ישר לעניין: "בן-שמעון יפוטר השבוע". הכותרת אמנם הגשימה את עצמה עוד באותו יום, אבל בעת שנכתבה היתה פזיזה. במקביל לדיווחים על הצפוי למאמן, ניסו הכתבים לנחש מי ימונה במקומו. אתר ערוץ הספורט החל ראשון עם הספקולציות כשזרק את שמות המאמנים הבכירים הפנויים: יצחק שום ורוני לוי. לאחר מכן הוסיפו גם את מוטי איווניר וגיא לוי, סתם בשביל כיסוי תחת. אין סיכוי שההתאחדות תשחרר את איווניר מאימון הנבחרת הצעירה. אבל שיהיה. מצחיק היה לראות את רוב האתרים מיישרים קו בהמשך ומוסיפים את שמו של איווניר. הפחד מפספוס אוכל אותם, אז זורקים כמה שיותר שמות. בסוף אחד מהם יגשים את עצמו והם יוכלו להתהדר ב"כפי שפורסם אצלנו בלעדית". Ynet המשיכו לחפש את הצפון. אחרי שבוץ דיווחה כי בן-שמעון לא יפוטר, היא נשברה לקראת הצהריים ועלתה עם כותרת ראשית כי רוני לוי הוא המועמד המוביל למכבי תל-אביב. בסיומו של יום יתברר כי Ynet מדורג בתחתית הטבלה של סיקור המשבר הזה. ב-ONE הוסיפו שני שמות לגלריית המועמדים: ניצן שירזי ואורי מלמיליאן. בדיווח של ONE אפשר היה למצוא גם משפט הזוי ועילג במיוחד: "המקורבים של כל המועמדים מפעילים לחץ כבד למנות אותם דרך תקשורת, דרך טלפונים של חברים משותפים וברמזים עבים לקחת אותם". בשעות אחר-הצהריים המאוחרות חלה התפתחות דרמטית בעלילה: מסיבת עיתונאים בדרך. האתרים עברו לנוהל חירום – מי יפרסם ראשון את ההחלטה. הפערים יהיו של דקות ספורות, אבל כל שנייה חשובה במירוץ היוקרתי אל פסגת האגו. שעה לפני תחילת מסיבת העיתונאים כבר בישרו האתרים בוודאות כי הבעלים אלכס שניידר החליט לפטר את בן-שמעון. יניב טוכמן מ-nrg פירסם ראשון את הפתרון לחידה המסקרנת מכולן: מה הלאה. הוא דיווח שמרקו בלבול יהיה המאמן ואבי נמני מאמן-על. שמותיהם של שום, מלמיליאן ואיווניר נושרים בביישנות מהגלריה ומתאדים עד לפעם הבאה. אף עיתונאי לא העלה את האופציה של נמני את בלבול, וגם לא היה בכיוון. חצי שעה לפני מסיבת העיתונאים כולם מתיישרים עם nrg. המשמעות: עוד בטרם החלה המסיבה כבר נהפכה הודעת הפיטורים, שטרם נמסרה רשמית, לפאסה מוחלט. מסיבת עיתונאים אמורה לשמור בסוד על תכניה, אחרת תאבד את גורם ההפתעה ותהפוך לבלתי מעניינת. מי כמו אביב בושינסקי, לשעבר יועץ התקשורת של ראש הממשלה וכיום יו"ר מכבי תל-אביב, יודע זאת. מוזר שדווקא עסק שנמצא בשליטתו יצא משליטה, והמידע הודלף לכמה עיתונאים. בשורה התחתונה: מרדף מרתק של עיתונאים בניסיון להשיג את קצב האירועים. בסך-הכל הרוב תיפקד היטב ועמד במשימה. הנהלת מכבי תל-אביב קיבלה החלטה קשה, אבל פופוליסטית. התנהלות שקולה יותר היתה גורמת לכל תקשורת הספורט להפוך לבדיחה עצובה. רק בעוד חודשיים נדע אם המהלך של מכבי תל-אביב הצליח. בינתיים, 0:1 לתקשורת. עוד נקודה מעניינת: אתר ערוץ הספורט ו-ONE העבירו את מסיבת העיתונאים בשידור ישיר. השידור בערוץ הספורט הקדים את מתחרהו בכמעט חצי דקה. במושגים של שידור ישיר זה כמעט נצח. מדור הספורט באתר וואלה ממשיך להיות הטוב והמרתק מבין האתרים. גם ללא תוכני וידיאו מובחרים או פרישה רחבה של כתבי שטח, הוא מצליח לעורר עניין וליזום אייטמים מקוריים, בעיקר הודות לכוח הכתיבה המשובח שלו. כזו היתה למשל הכתבה של ארז מיכאלי ביום שישי האחרון, שעסקה בהשפעת התקשורת על רמת משחקי הכדורגל בארץ. וכל זה עוד בלי שאמרתי מלה על הסאטירה מבית היוצר של וואלה בכיכובו של יועד אלפרון המצוין (גם אם לא תמיד מלוטש). הנאה מובטחת. תיקון: בטור הקודם כתבתי על שאלת טריוויה בערוץ הספורט שהתפקששה. מתברר שהיא היתה מנוסחת כך שנשאה מוקש קטן. השאלה היתה מי מבין ארבעה מאמנים (ששמותיהם פורטו בשאלה) לא השתתף בגמר ליגת האלופות. זו הוקמה למעשה בשנת 1993, בעוד שרוברטו מאנציני (התשובה הנכונה) שיחק בגמר ב-1992, בזמן שהמפעל נקרא עדיין "גביע האלופות". שאלה מתחכמת, אבל אבי מלר, שחיבר אותה, לא טעה כלל וכלל, ועימו הסליחה. לתגובות והערות: [email protected]
|
כשיו"ר העבודה לשעבר נחשף כמי שעומד מאחורי מסע השמצות ברשת נגד יו"ר יש עתיד יאיר לפיד - הוא אפילו לא התנצל ורק אמר - ככה כולם עושים • אבל חשוב לומר - זה אולי קורה כל הזמן, אבל זה ממש לא צריך להיות הנורמה • זיכרון של פיל - זרקור על לשעברים שפגעו בציבור
|
"הגיע הזמן שמישהו יחקור מי מימן את הקמפיין הזה. מי משלם לכל האנשים האלו שיושבים כל היום בפייסבוק ובטוויטר ומלכלכים עלי ועל אנשי יש עתיד", אמר ראש הממשלה יאיר לפיד באחת מישיבות הסיעה של מפלגתו באמצע 2018. נקודת הזמן: עדיין לא מערכת בחירות, אלא עוד תקופת השמצות "רגילה". לפיד התייחס לעמודי פייסבוק אנונימיים שצצו ברשת ועסקו בעיקר בהכפשת שמו. באותם עמודים לא היה זכר למי שעומד מאחוריהם ולפיד באופן טבעי כיוון את ההאשמות ליו"ר הליכוד בנימין נתניהו. רק חשיפה של דפנה ליאל מערוץ 12 הביאה את מי שעמד מאחורי הקמפיין הזה להודות: יו"ר העבודה דאז אבי גבאי. הוא אפילו לא התנצל ומסר בתגובה לכתבה כי מדובר בחלק מכללי המשחק וכי כולם עושים את זה. "מפלגת העבודה נחושה לנצח את הבחירות הבאות ולהחליף את שלטון נתניהו", אמר אז. "לשם כך שוכר מטה הבחירות בין היתר שירותים בתחום המדיה הדיגיטלית מחברות ויועצים חיצוניים – בדיוק כפי שעושה כל מפלגה פוליטית בישראל". עוד הוסיף בתגובה כי "מיותר לציין שהכל נעשה אך ורק על פי החוק, מדווח ומבוקר כמתחייב". למען הסר ספק: מדובר במשחק מלוכלך שפוגע בדמוקרטיה. אז הוא עוד היה חוקי בגלל שהחוק שקובע מה מותר ומה אסור נחקק לפני 60 שנה. ולמרות ניסיונות חוזרים ונשנים לשנות אותו הוא תמיד נתקל בהתנגדות. כעת, לאחר שהחוק שונה ברגע האחרון לפני פיזור הכנסת – זה לא רק מלוכלך מוסרית – אלא לא חוקי. אבל הבעיה הכי גדולה היא שהיכולת של המפלגות לממן קמפיינים כאלו נשענת על כסף ציבורי שאינו שקוף. החברה שהפעילה את אותם עמודים בשם מפלגת העבודה אומנם נחשפה – חברת "ספוטלייט" עליה אין כמעט מידע. אבל זו רק הדלפה אחת מתוך מאות. על רוב החברות שמשמשות את הפוליטיקאים להשמצות אנחנו אפילו לא שומעים. תארו לכם שמפלגת העבודה הייתה מחויבת לפרסם את כל החברות שאיתן היא מתקשרת ואת כל שמות האנשים שלהם היא שילמה. האם היא תוכל להמשיך לעשות זאת – יכול להיות שכן. אבל זה יהיה הרבה יותר קשה (וכעת כבר לא חוקי) להסתיר את השקר. מאז הקמפיין המלוכלך ההוא עברו ארבע שנים, ועוד נהר של השמצות רבות מספור. אבל במסגרת קמפיין הבחירות של "שקוף" החלטנו להעלות בחודשים הקרובים מחדש את כל הכתבות והאירועים שקרו בשנים האחרונות עם הכסף שלנו שמבוזבז באופן שערורייתי ולא שקוף. כסף שחוזר ופוגע בנו. בכמה כסף מדובר? במערכת הבחירות הקרובה צפויות המפלגות לקבל כ-200 מיליון שקלים לטובת הקמפיין. זה בנוסף לכ-170 מיליון שקלים שקיבלו במסגרת מימון שוטף מאז הבחירות האחרונות ועוד יותר ממאה מיליון שקלים – חוב מסבבי הבחירות הקודמים. גם בבחירות הקרובות המפלגות צפויות להפעיל בעצימות גבוהה קמפיינים ארסיים ואנונימיים ברשת בסכומים מפלצתיים. ומאחר שהחוק שונה ממש לאחרונה זה כבר לא חוקי. כעת הגיעה השעה לשלב הבא והחשוב: השקפת כספי המפלגות. החלטנו על האשטג חדש – #זהכסףשלי. הפיצו את הכתבה עם ההאשטג כדי שהפוליטיקאים ידעו שאיכפת לנו מה הם עושים עם מאות מיליונים כל שנה.
|
"העותרת לא הביאה שום ראיה של ממש, אף לא ראיות נסיבתיות, כדי לתמוך בטענה שההתייעצויות לקראת מינוי המליאה החדשה והמועצה החדשה לא היו אמיתיות, כנדרש"
|
בג"ץ 00 / 8404 בג"ץ 00 / 8405 האגודה לזכות הציבור לדעת נגד 1. שר התקשורת 2. ממשלת ישראל בג"ץ 00 / 8404 האגודה לזכות הציבור לדעת נגד 1. השרה לאיכות הסביבה 2. ממשלת ישראל בג"ץ 00 / 8405 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק [4.4.2001] לפני השופטים מ חשין, י זמיר, י טירקל בבג"ץ 5933/98 [1] פסל בית-המשפט את החלטת הממשלה למנות את חברי מועצת רשות השידור; בבג"ץ 3073/99 [2] נפסלה החלטת הממשלה למנות את חברי המועצה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. בשתי העתירות נפסלו ההחלטות בשל פגמים שנפלו בהליך המינוי, ובמיוחד בשל אי-קיום נאות של חובת ההיוועצות הקבועה בחוקים המסמיכים את הממשלה למנות את המועצות האמורות (חוק רשות השידור, תשכ"ה-1965 וחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, תש"ן-1990 (להלן – חוק הרשות השניה)). לאחר מתן פסקי-הדין בעתירות הקודמות החלו השרים האחראים בהליכי מינוי של מליאות חדשות למועצות האמורות. בין היתר פנו השרים במכתבים אל עשרות ארגונים וגופים שונים, מקצתם הנקובים בחוקים המסמיכים בתור גופים שיש להיוועץ עמם, ורובם גורמים שאינם נקובים בחוק במפורש, אך הם בחזקת "גופים אחרים" שעמם נדרשו השרים להיוועץ בהתאם לחוקים המסמיכים. במכתבים צוינו הוראות החוק בנוגע לכשירות המועמדים לכהן במליאות, והגופים שאליהם הופנו המכתבים התבקשו להציע מועמדים מטעמם. בנוסף, קוימו פגישות עם הגופים הנקובים בחוק כבעלי מעמד לעניין ההיוועצות, והשרים אף נענו לפניות יזומות של גופים אחרים להציע מועמדים מטעמם. בסך הכול קיימו השרים התייעצות כדלקמן: לגבי מליאת רשות השידור – עם 97 גופים; לגבי מועצת הרשות השנייה – עם 61 גופים. הרשימות הראשוניות של המועמדים למליאות הועברו לעיון ולתגובה של הגופים המייעצים ונתקבלו מהן הערות. לאחר שהשרים גיבשו, כל אחד, את רשימת המועמדים הסופית למליאות, הם העבירו אותן לבחינה ולאישור של הוועדה לבדיקת מינויים הפועלת לפי חוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975. ולבסוף הועברו רשימות המועמדים לאישור הממשלה. העותרת תוקפת את הליכי המינוי לעיל בטענה כי ההיוועצויות שבוצעו היו פורמאליות בלבד, וכן בטענה כי הרשימות הסופיות שגיבשו השרים אינן מאוזנות מבחינה פוליטית. מכאן העתירה. בית-המשפט העליון פסק: [...] ב. (1) חוק רשות השידור וחוק הרשות השניה מחייבים, בלשון דומה, התייעצות עם שתי קבוצות של גופים: בקבוצה הראשונה – גופים שהחוקים מפרטים, כגון ארגוני סופרים ומורים ומוסדות להשכלה גבוהה; בקבוצה השנייה – גופים ציבוריים אחרים. אף שהדבר לא נאמר במפורש, ברור שגם לפי חוק הרשות השניה ההתייעצות צריכה להיעשות בדרך-כלל עם גופים שיש להם זיקה לענייני שידור כפי שנקבע בחוק רשות השידור. התייעצות עם גופים אחרים שאין להם כל זיקה לענייני שידור עלולה לעורר חשש מפני חדירת שיקולים זרים להליך ההתייעצות (561ד – ה). (2) על השר מוטלת חובה להיוועץ עם גופים שהחוקים מפרטים. אולם לגבי הגופים הנכללים בקבוצה השנייה (גופים ציבוריים שיש להם זיקה לענייני שידור) אין אפשרות מעשית, ואין גם צורך שההיוועצות תבוצע עם כולם, ולשרים יש בעניין זה שיקול-דעת רחב (562ב – ד). (3) לאור הזיקה הרופפת שבין העותרת לבין ענייני שידור, לא הייתה חובה חוקית על השרים להיוועץ דווקא בעותרת. זאת, במיוחד, לאור הרשימה הרחבה של גופים שיש להם זיקה לענייני שידור שנכללו בהליך ההיוועצות. עם זאת, בפועל, פנו השרים לעותרת והציעו לה להשתתף בהליך ההיוועצות. אלא שהעותרת סירבה להשתתף בהליך ותבעה שהשרים יעניקו לה "מעמד פורמאלי" בהיוועצות. לכך לא הייתה העותרת זכאית. יוצא, שאפילו היו השרים חייבים להיוועץ בעותרת, הרי יצאו ידי חובתם (563ב – ה, 564א). (4) הלכה היא כי די בכך שהגוף המייעץ יקבל הזדמנות נאותה לייעץ, ואין מקום לשתק את ההליך המינהלי עד שיואיל, אם בכלל, לייעץ. אשר-על-כן לא הייתה לשרים כל עילה לסכל את הליך המינוי רק משום שהעותרת סירבה להצעות שניתנו לה להשתתף בהליך ההיוועצות (564ג). (5) העובדה ששר קודם קיים התייעצות עם העותרת לגבי מינוי מליאה קודמת או מועצה קודמת אינה יוצרת תקדים מחייב: היא אינה מקנה זכות לעותרת ואינה יכולה להטיל על כל שר חדש חובה, שהחוק אינו מטיל, לקיים התייעצות עם העותרת לגבי מינוי כל מליאה וכל מועצה בכל זמן בעתיד (562ז – 563א). (6) העותרת לא הביאה שום ראיה של ממש, אף לא ראיות נסיבתיות, כדי לתמוך בטענה שההתייעצויות לקראת מינוי המליאה החדשה והמועצה החדשה לא היו אמיתיות, כנדרש. אין די בחשד שמעלה העותרת לגבי חוסר הכנות שבהיוועצות כדי לפסול את הליך ההתייעצות (567ה). ג. (1) העובדה, כשלעצמה, שמי שמונה לתפקיד מסוים הוא בעל זיהוי פוליטי, אינה מהווה עילה משפטית לפסילת המינוי. עם זאת היותו של גוף שמונה (כגון מליאת רשות השידור) מורכב כולו ממועמדים שהומלצו על-ידי סיעות בכנסת, בהתאם לכוחן היחסי, עשויה לשמש כראיה נסיבתית לכך שנפלו פגמים בהליך המינוי (568א, ג). (2) קיימים גופים ציבוריים רבים שעל-פי מהותם ועל-פי כוונת החוק שהקימם, אינם בעלי אופי פוליטי. לכן גופים כאלו אינם נדרשים גם להיות "מאוזנים" מבחינה פוליטית. שכן, עצם העלאת דרישה כזו תגרום לעיוות הליך מינוי הגופים תוך שהגורם הממנה ייאלץ לבחון את הזיהוי הפוליטי של המועמדים, שהוא שיקול זר לחוק המסמיך (568ו – 569א, ז – 570א). (3) העותרת גם לא הוכיחה את טענתה לגבי "הזיהוי הפוליטי" של חברי המליאות שמונו, וטענותיה בעניין זה נותרו סתומות. ככל שבית-המשפט יכול להעריך, הרכב המליאות שמונו, כאשר רוב המועמדים בהן הוצעו על-ידי גופי הייעוץ, משקף מגוון של זהויות, השקפות ותחומים ואין עילה שבית-המשפט יתערב בו (570ה – 571ב, 572א, ה). ד. (1) פגמים קלים בהליך המינהלי, שבפועל לא היה בהם כדי לגרום עוול ואף לא היה בהם כדי לשנות את התוצאה, אין בהם, בדרך-כלל, כדי לפסול את ההחלטה המינהלית, במיוחד בהליך מינהלי מורכב שביטולו כרוך בנזק ממשי (573ה – ו). (2) במקרה הנדון נפלו בהליך המינוי כמה פגמים קלים, שהכבד שבהם הוא בהחלטת המשיבה 1 בבג"ץ 8405/00, השרה האחראית לרשות השידור, להוסיף בשלב האחרון של המינוי ארבעה מועמדים לרשימת המועמדים הסופית למועצת רשות השידור (574א – ב). (3) במצב רגיל היה מקום שהשרה תבקש התייחסות של גופי הייעוץ למועמדים שנוספו לרשימה, ואולם, בנסיבות שנוצרו, ולאור לחץ הזמן שבמסגרתו התנהל הליך המינוי, ספק אם היה ניתן, באופן מעשי, לקיים סיבוב נוסף של התייעצות עם גופי הייעוץ. אשר-על-כן, בנסיבות העניין, ועל-פי מבחן של שכל ישר והגינות, אין בפגם זה כדי לבטל את הליך ההתייעצות ועמו את מינוי המועצה (575א – ב, ד – ה). עתירות למתן צו-על-תנאי. העתירות נדחו. יורם שפטל, דורון בקרמן – בשם העותרת; דינה זילבר, סגנית לפרקליטת המדינה – בשם המשיבים. לקריאת פסק הדין המלא
|
השבוע: סמוטריץ מתנצל בפני לאה פדידה על מעידת לשונו, אנחנו מביאים תקציר של "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם מציגים את "מדד ההצבעות" החדש שלנו
|
סיקור צל סמוטריץ: השבוע הרביעי סיקור צל סמוטריץ: השבוע השישי השבוע בכנסת (למעשה שבועיים, לאחר שבשל שירות מילואים התעכב הפרסום בשבוע שעבר, ננסה להשלים את תמונת המלאה) "אין, לא היה ולא יהיה דבר כזה עם פלסטיני" ביום שני (18/11) עבר בכנסת חוק סילוואן/עיר דוד. החוק מאפשר בניית שכונת מגורים באתרים לאומיים – אך נוסח עם מגבלות רבות כך שיכשיר את הבנייה רק בתוך עיר דוד (אתר ארכיאולוגי בירושלים), ולא בשמורות טבע אחרות. בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי) אומנם לא יזם את החוק, אך היה מעורב בקידומו. כאשר עלה לדבר במליאה פירט את העובדות הנוגעות לעיר דוד וגם ניצל את ההזדמנות להביע את דעתו על קיומו של עם פלסטיני (בכותרת). מתנצל בפני לאה פדידה על פליטת פה לא מכוונת באותו יום שני, ניהל סמוטריץ חלק מישיבת המליאה ועשה פדיחה קטנה: הוא קרא לחברת הכנסת לאה פדידה (המחנה הציוני), "לאה פדיחה". סמוטריץ התנצל באותו הרגע, לאחר מכן באופן אישי ובהמשך גם בטוויטר. פדידה, שכנראה נפגעה מאוד, עלתה לבימת המליאה שבוע לאחר מכן ותקפה את סמוטריץ על כלל אמירותיו כנגד מגזרים שונים בחברה הישראלית. סמוטריץ עלה לבמה אחריה והתנצל שוב בפני פדידה. פליטת הפה של סמוטריץ לא מעניינת לטעמנו, מאחר והיא אכן נראית כטעות בתום לב. אנחנו בוחרים לכתוב על הנושא דווקא בזכות התנהגותו המכבדת של סמוטריץ לאחר התקרית: התנצלויות חוזרות ונשנות אינן מובנות מאליהם באקלים הבריוני הרוחש היום בכנסת. מספיק לציין את מספר דוגמאות מהשבועות האחרונים, כמו המקרה בו מירי רגב (הליכוד) קראה למיקי רוזנטל (המחנה הציוני) "מר שקשוקה" (ועשתה זאת בכוונה גמורה), או שלל ההתבטאויות המבישות של אורן חזן (הליכוד), בין היתר כלפי חברי כנסת הסובלים מנכות. עם זאת, סמוטריץ גם דאג להבהיר שהוא לא מתנצל על אמירותיו הכלליות שפדידה ציטטה מן העבר – אלא רק באופן אישי כלפיה. חוזר לתקוף את היועצת המשפטית דינה זילבר ביום רביעי (14/11), במסגרת דיון שיזמה האופוזיציה על הפגיעה בשומרי הסף, עלה סמוטריץ לבימת הכנסת ותקף את סגנית היועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר. להזכירכם, זילבר התבטאה בחריפות נגד חוק היועצים המשפטיים ובעקבות כך דרש סמוטריץ משרת המשפטים איילת שקד לפטר אותה. בנאומו, טען סמוטריץ כי חברי האופוזיציה מגנים על שומרי הסף רק כל עוד הם משרתים את עמדתם. בהמשך התייחס גם לזילבר ישירות: "הגברת הזאת שמובילה ליברליזם פונדמנטליסטי, טוטליטרי, דיקטטורי, שמבקש לחנך לחשיבה מחדש. הגברת הזאת, אדוני היושב-ראש, שלא מאפשרת לקיים אירועים נפרדים לגברים ונשים, גם לא לאנשים שזו אמונתם; שמנהלת מלחמת חורמה ורודפת כמו בציד מכשפות כל מי שמעז לחשוב קצת אחרת ממנה. מי שמעז טיפה – אתם יודעים מה? להיצמד למסורת של 3,000 שנה וקצת לערער על התפיסה הנאורה והחדשנית שלה – רודפת אותו, היא מדברת על עם צייתני, מחונך שחשיבתו אחת? היא לא מתביישת. היא הרי זו שמנסה לחנך את כולנו מחדש בכסות כאילו של שומרי סף, כאילו של משפט, כאילו של נאורות. זו צביעות. שומרי הסף הללו, בתפקידם הזה, הם צבועים. אתם, חבריי בשמאל, ששומרים עליהם כשהם משרתים את עמדותיכם, ומתנגחים בהם כשהם מעיזים לחשוב אחרת מכם, אתם צבועים. החמאה נוזלת לכולם מהראש, תיזהרו לא להחליק. זה חלק. תודה". לאור הנאום וההתייחסות האישית, נראה כי סמוטריץ מאותת שהסאגה עם זילבר טרם הסתיימה וכי הוא לא ינוח עד שזו תודח מתפקידה. נציין כי היועמ"ש מנדלבליט הודיע השבוע כי זילבר תחזור להשתתף בדיונים הנוגעים לחוק היועצים המשפטיים (להרחבה, ראו: "זילבר מקלקלת לסמוטריץ את החגיגה" בשבוע השלישי לסיקור). בוועדות ביום שלישי בשבוע שעבר (13/11) אמור היה להתקיים דיון נוסף בנושא הקצאת קרקעות החטיבה להתיישבות (הצעת החוק מבקשת להקנות לגוף הפוליטי סמכות לניהול קרקעות ביהודה ושומרון). אגב, זה אחד מהחוקים שזילבר מתנגדת אליהם בנחרצות. בסיקור הקודם, הזכרנו גם את התנגדותה של ציפי לבני (המחנה הציוני) לחוק, בטענה הוא עשוי להוביל את חיילי צה"ל לבית הדין בהאג. לבני דרשה דיון בוועדת החוץ והביטחון – ונראה כי אכן הצליחה לקיימו: כאשר הדיון שהיה אמור להתקיים בוועדת חוק חוקה ומשפט בוטל – ועבר במקומו לוועדת החוץ והביטחון. מה היה שם? אנחנו טרם יודעים. האם לבני הצליחה לתקוע את החוק של סמוטריץ? ימים יגידו. מה שאנחנו כן יודעים הוא שרק השבוע לא עלה חוק נאמנות בתרבות של מירי רגב להצבעה בכנסת מחשש לתבוסה צורמת של הקואליציה. אפילו חברי מפלגתה אותתו שאין בכוונתם לעמוד מאחוריה בנושא. ואם זה מסמן לנו משהו לעתיד הקרוב, אז נראה כי חוקים מעוררי מחלוקת יפסיקו לעלות להצבעה בקואליציית 61 הנוכחית. מדוע יצא בצלאל סמוטריץ להגנת חיליק בר (המחנה הציוני)? חיליק בר (המחנה הציוני) בילה את תשעת הימים האחרונים בסין – במקום בהצבעות קריטיות במליאה. באופן מפתיע, בחר סמוטריץ לחזק את בר על נסיעתו לחו"ל: "אני לא טוב בדברים האלה ובד"כ לא משתתף במשלחות לחו"ל, אבל הן מאוד חשובות ותורמות הרבה ליחסי החוץ הפרלמנטריים שלנו. חיליק משרת את מדינת ישראל בתחום הזה בצורה נהדרת, וכשאפשר להתקזז (כך שזה לא משפיע על התוצאות) לא נכון לבטל, בטח לא מעכשיו לעכשיו. סתם פוגע באמון ובשם הטוב של הכנסת". ובעצם למה לא? המרוויחה העיקרית מהנסיעות המרובות של בר היא הקואליציה. מה הניע את סמוטריץ לצייץ בנושא והאם בר פנה אליו לחיזוק? שאלנו – וכרגיל לא קיבלנו תשובה. חיליק בר – עדיין חסר בונוסים בונוס 1: מדד ההצבעות תכלית קיומו של חבר כנסת, וכל נבחר ציבור למעשה, היא לייצג את הציבור. בקצה התהליך, במובן הפשוט ביותר, התכלית מתממשת בין השאר על-ידי הצבעות. בכנסת זה מתרחש במליאה או בוועדות. מה הדרך בה צועד חבר הכנסת לשם קבלת ההחלטה הנכונה ביותר? זו כבר החלטה שלו. יש ח"כים שחורשים את הוועדות ולומדים את החומר לפרטי פרטים – וישנם כאלה "רובוטים" שמצביעים כפי שראש המפלגה קובע להם. לטעמנו, לח"כ יש אחריות ישירה בכל פעם שהוא מרים את היד או לוחץ על כפתור. ויש לומר כי לעיתים, דווקא יישור הקו עם המשמעת הקואליציונית הוא הדבר האחראי לעשות (לדוגמא כאשר ישנם חוקים עם השלכות תקציביות רחבות). אי לכך ובהתאם לזאת: המצאנו מדד חדש! "מדד ההצבעות" בודק את אחוז ההשתתפות של הח"כ מסך כלל ההצבעות האלקטרוניות שהתקיימו במליאה. כלומר: אנו סופרים את כמות הפעמים שהצביע חבר הכנסת ומחלקים אותה בסך כל ההצבעות שהתקיימו בכנסת העשרים. את המידע אנו שולפים מאתר הכנסת. חשוב לציין כי המערכת של הכנסת איננה כוללת כרגע את פירוט ההצבעות השמיות (ואנו עובדים מול הכנסת לתיקון הבעיה). אז איפה עומד סמוטריץ במדד? בכנסת העשרים, נכון לכתיבת שורות אלו, התקיימו 7,284 הצבעות. סמוטריץ הצביע ב- 4,875 – שהן 67% מההצבעות. בשביל להבין את המידע, כמובן שצריך לבצע השוואה לחברי כנסת אחרים. לשם כך, בחרנו כמה מהח"כים הידועים כפעילים ביותר: דוד אמסלם (ליכוד): 65%רועי פולקמן (כולנו): 82%יעל כהן פארן (המחנה הציוני): 56%. והשוונו גם לכאלו שידועים כמעט פחות פעילים (בלשון המעטה): ציפי לבני (המחנה הציוני): 46%יאיר לפיד (יש עתיד): 35%גלעד ארדן (הליכוד): 44% (הבאנו אותו כדוגמא לשר שבאופן טבעי נוכחותו בכנסת מצומצמת ומוגבלת – והוא עדיין הצביע יותר מלפיד). ומתוך כוונה להבין טוב יותר מה מתרחש ברשימה המשותפת, בחרנו גם חבר כנסת אחת שידועה בפרובוקציות רבות – חנין זועבי. היא הצביעה 35% – ובכך נכנסת יחד עם לפיד למועדון הבושה, גם בתחום ההצבעות. רועי פולקמן, שיאן ההצבעות מהנתונים שבדקנו עד כה ולסיום, בדקנו גם את חיליק בר, שעל הטיסות המרובות שלו כתבנו פה למעלה. למרבה ההפתעה, הוא דווקא דואג לממש את זכות ההצבעה שלו באחוזים גבוהים (81%), וזאת למרות ריבוי הטיסות לחו"ל – כל הכבוד! בונוס 2: תוכנית סמוטריץ לסיפוח – "גרעון במובהקות הדמוקרטית" בסיקור השבוע החולף דיווחנו על מציאת אתר האינטרנט הנעלם של סמוטריץ. האתר מוקדש כולו ל"תוכנית ההכרעה" – הפתרון של סמוטריץ לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אז היום, לאחר קריאת המסמך המפורט (המתפרס על למעלה מ- 20 עמודים), אנחנו מסכמים עבורכם את עיקרי התוכנית. עיקרי המבוא לתוכנית ההכרעה: "תוכנית ההכרעה המוצגת כאן, מכילה פתרון אמיתי, וחשוב מכך אפשרי ומעשי, לסיום הסכסוך, ולבואו של שלום אמת" (ע 3). "חלק מהנחות היסוד של הבנת המצב היא כי תפיסת המוצא שנגזר על הארץ הזו להכיל בקרבה שני קולקטיבים בעלי שאיפות לאומיות סותרות (…) רק כאשר אחד הצדדים יוותר, ברצון או בכורח, על מימוש שאיפתו הלאומית בארץ ישראל יבוא השלום המיוחל, וניתן יהיה לקיים כאן אורח חיים של דו קיום אזרחי (…) מי שייאלץ לוותר על השאיפה למימוש זהותו הלאומית כאן בארץ ישראל הוא הצד הערבי" (ע 7). שלבי התוכנית של סמוטריץ לפתרון הסכסוך: שלב א: החלת הריבונות על שטחי יהודה ושומרון והכרעה התיישבותית. מטרת המהלך להציב עובדות בשטח על-ידי עידוד מאות אלפי יהודים לעבור לגור באזור. הכרעה זו תביא לגדיעת החלום לשתי מדינות לשני עמים. שלב ב: הצגת שני מסלולים אפשריים לערבים: ויתור על השאיפה הלאומית, קבלת זכויות פרט כולל הצבעה מקומית – אך ללא זכות הצבעה לכנסת: סמוטריץ לא סוגר כליל את האפשרות לקבלת זכות הצבעה ארצית בסוף הדרך, אך מתנה זאת בשירות צבאי, הפגנת נאמנות מוחלטת וגם במספר הפלסטינים שיבקשו לקבל את הזכות. אפשרות אחרת שמוצעת היא כי האזרחים הערבים יצביעו לפרלמנט הירדני. כיצד מתמודד סמוטריץ עם טענת האפרטהייד שמניעת זכויות הצבעה עלולה לעורר? "לכל היותר, מרכיב חסר בסל החירויות, או אם נרצה – גרעון במובהקות הדמוקרטית".הגירה: חלופה שניה שמציע סמוטריץ לערבים שיסרבו לוותר על שאיפותיהם הלאומיות הוא "רילוקיישן" (הוא באמת משתמש במילה הזו, ע 19). סמוטריץ מציע סל תמיכה שיעודד עלייה על מטוס לעבר "עתיד טוב יותר". לטענתו "מדינת ישראל יכולה, וכדאי לה, להיות נדיבה כלפי ערבים שיעדיפו לחיות בארצות אחרות". שלב ג: הכרעה צבאית. "יהיו כנראה – לפחות בתחילת הדרך – כאלה שיתקשו להשלים עם הכרעת הסכסוך (…) להרוג את מי שצריך להרוג, לאסוף את הנשק עד הכדור האחרון, ולהשיב את הביטחון לאזרחי ישראל". זה הפתרון שמציע סמוטריץ לערבים שישארו ויסרבו לוותר על שאיפתם הלאומית. הוא אינו בוחן כליות ולב – ולכן מסתפק באי-מעורבות פעילה כדי לא להטיל את כוח זרועו של צה"ל, כלומר: ההכרעה הצבאית תכוון רק כנגד המתנגדים האקטיבים. מתוך תוכנית ההכרעה של סמוטריץ. איור: מנחם הלברשטט בהמשך סמוטריץ מציג מספר פתרונות להתמודדות עם אתגרים כמו תגובת המערכת הבינלאומית, החשש מצדקת הדרך, מידת ההיתכנות הפוליטית למהלך והאתגר הדמוגרפי. על כולם הוא הוא מנסה לתת מענה. כל אחד בוודאי יגבש דעה אישית שונה על "תוכנית ההכרעה". עובדה אחת שלדעתי (עידן), לא ניתן להתעלם ממנה, היא כי בלב התוכנית, סמוטריץ מוכן לוותר על היותה של ישראל מדינה דמוקרטית למען הגשמת חזונו לסיפוח יהודה ושומרון. ובכל מקרה, המסמך הוא לא פחות מקריאת חובה ליריביו ואוהדיו הפוליטיים של סמוטריץ. מדוע? כי כפי שראינו במהלך סיקור הצל – סמוטריץ לא רק מדבר, אלא מצליח לממש את תוכניתו במהלכיו הפרלמנטריים. נראה כי כרגע הוא בעיצומו של השלב הראשון – והתוכנית היא מפת הדרכים שלו. סיקור צל סמוטריץ: השבוע השישי השבוע בכנסת (למעשה שבועיים, לאחר שבשל שירות מילואים התעכב הפרסום בשבוע שעבר, ננסה להשלים את תמונת המלאה) "אין, לא היה ולא יהיה דבר כזה עם פלסטיני" ביום שני (18/11) עבר בכנסת חוק סילוואן/עיר דוד. החוק מאפשר בניית שכונת מגורים באתרים לאומיים – אך נוסח עם מגבלות רבות כך שיכשיר את הבנייה רק בתוך עיר דוד (אתר ארכיאולוגי בירושלים), ולא בשמורות טבע אחרות. בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי) אומנם לא יזם את החוק, אך היה מעורב בקידומו. כאשר עלה לדבר במליאה פירט את העובדות הנוגעות לעיר דוד וגם ניצל את ההזדמנות להביע את דעתו על קיומו של עם פלסטיני (בכותרת). מתנצל בפני לאה פדידה על פליטת פה לא מכוונת באותו יום שני, ניהל סמוטריץ חלק מישיבת המליאה ועשה פדיחה קטנה: הוא קרא לחברת הכנסת לאה פדידה (המחנה הציוני), "לאה פדיחה". סמוטריץ התנצל באותו הרגע, לאחר מכן באופן אישי ובהמשך גם בטוויטר. פדידה, שכנראה נפגעה מאוד, עלתה לבימת המליאה שבוע לאחר מכן ותקפה את סמוטריץ על כלל אמירותיו כנגד מגזרים שונים בחברה הישראלית. סמוטריץ עלה לבמה אחריה והתנצל שוב בפני פדידה. פליטת הפה של סמוטריץ לא מעניינת לטעמנו, מאחר והיא אכן נראית כטעות בתום לב. אנחנו בוחרים לכתוב על הנושא דווקא בזכות התנהגותו המכבדת של סמוטריץ לאחר התקרית: התנצלויות חוזרות ונשנות אינן מובנות מאליהם באקלים הבריוני הרוחש היום בכנסת. מספיק לציין את מספר דוגמאות מהשבועות האחרונים, כמו המקרה בו מירי רגב (הליכוד) קראה למיקי רוזנטל (המחנה הציוני) "מר שקשוקה" (ועשתה זאת בכוונה גמורה), או שלל ההתבטאויות המבישות של אורן חזן (הליכוד), בין היתר כלפי חברי כנסת הסובלים מנכות. עם זאת, סמוטריץ גם דאג להבהיר שהוא לא מתנצל על אמירותיו הכלליות שפדידה ציטטה מן העבר – אלא רק באופן אישי כלפיה. חוזר לתקוף את היועצת המשפטית דינה זילבר ביום רביעי (14/11), במסגרת דיון שיזמה האופוזיציה על הפגיעה בשומרי הסף, עלה סמוטריץ לבימת הכנסת ותקף את סגנית היועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר. להזכירכם, זילבר התבטאה בחריפות נגד חוק היועצים המשפטיים ובעקבות כך דרש סמוטריץ משרת המשפטים איילת שקד לפטר אותה. בנאומו, טען סמוטריץ כי חברי האופוזיציה מגנים על שומרי הסף רק כל עוד הם משרתים את עמדתם. בהמשך התייחס גם לזילבר ישירות: "הגברת הזאת שמובילה ליברליזם פונדמנטליסטי, טוטליטרי, דיקטטורי, שמבקש לחנך לחשיבה מחדש. הגברת הזאת, אדוני היושב-ראש, שלא מאפשרת לקיים אירועים נפרדים לגברים ונשים, גם לא לאנשים שזו אמונתם; שמנהלת מלחמת חורמה ורודפת כמו בציד מכשפות כל מי שמעז לחשוב קצת אחרת ממנה. מי שמעז טיפה – אתם יודעים מה? להיצמד למסורת של 3,000 שנה וקצת לערער על התפיסה הנאורה והחדשנית שלה – רודפת אותו, היא מדברת על עם צייתני, מחונך שחשיבתו אחת? היא לא מתביישת. היא הרי זו שמנסה לחנך את כולנו מחדש בכסות כאילו של שומרי סף, כאילו של משפט, כאילו של נאורות. זו צביעות. שומרי הסף הללו, בתפקידם הזה, הם צבועים. אתם, חבריי בשמאל, ששומרים עליהם כשהם משרתים את עמדותיכם, ומתנגחים בהם כשהם מעיזים לחשוב אחרת מכם, אתם צבועים. החמאה נוזלת לכולם מהראש, תיזהרו לא להחליק. זה חלק. תודה". לאור הנאום וההתייחסות האישית, נראה כי סמוטריץ מאותת שהסאגה עם זילבר טרם הסתיימה וכי הוא לא ינוח עד שזו תודח מתפקידה. נציין כי היועמ"ש מנדלבליט הודיע השבוע כי זילבר תחזור להשתתף בדיונים הנוגעים לחוק היועצים המשפטיים (להרחבה, ראו: "זילבר מקלקלת לסמוטריץ את החגיגה" בשבוע השלישי לסיקור). בוועדות ביום שלישי בשבוע שעבר (13/11) אמור היה להתקיים דיון נוסף בנושא הקצאת קרקעות החטיבה להתיישבות (הצעת החוק מבקשת להקנות לגוף הפוליטי סמכות לניהול קרקעות ביהודה ושומרון). אגב, זה אחד מהחוקים שזילבר מתנגדת אליהם בנחרצות. בסיקור הקודם, הזכרנו גם את התנגדותה של ציפי לבני (המחנה הציוני) לחוק, בטענה הוא עשוי להוביל את חיילי צה"ל לבית הדין בהאג. לבני דרשה דיון בוועדת החוץ והביטחון – ונראה כי אכן הצליחה לקיימו: כאשר הדיון שהיה אמור להתקיים בוועדת חוק חוקה ומשפט בוטל – ועבר במקומו לוועדת החוץ והביטחון. מה היה שם? אנחנו טרם יודעים. האם לבני הצליחה לתקוע את החוק של סמוטריץ? ימים יגידו. מה שאנחנו כן יודעים הוא שרק השבוע לא עלה חוק נאמנות בתרבות של מירי רגב להצבעה בכנסת מחשש לתבוסה צורמת של הקואליציה. אפילו חברי מפלגתה אותתו שאין בכוונתם לעמוד מאחוריה בנושא. ואם זה מסמן לנו משהו לעתיד הקרוב, אז נראה כי חוקים מעוררי מחלוקת יפסיקו לעלות להצבעה בקואליציית 61 הנוכחית. מדוע יצא בצלאל סמוטריץ להגנת חיליק בר (המחנה הציוני)? חיליק בר (המחנה הציוני) בילה את תשעת הימים האחרונים בסין – במקום בהצבעות קריטיות במליאה. באופן מפתיע, בחר סמוטריץ לחזק את בר על נסיעתו לחו"ל: "אני לא טוב בדברים האלה ובד"כ לא משתתף במשלחות לחו"ל, אבל הן מאוד חשובות ותורמות הרבה ליחסי החוץ הפרלמנטריים שלנו. חיליק משרת את מדינת ישראל בתחום הזה בצורה נהדרת, וכשאפשר להתקזז (כך שזה לא משפיע על התוצאות) לא נכון לבטל, בטח לא מעכשיו לעכשיו. סתם פוגע באמון ובשם הטוב של הכנסת". ובעצם למה לא? המרוויחה העיקרית מהנסיעות המרובות של בר היא הקואליציה. מה הניע את סמוטריץ לצייץ בנושא והאם בר פנה אליו לחיזוק? שאלנו – וכרגיל לא קיבלנו תשובה. חיליק בר – עדיין חסר בונוסים בונוס 1: מדד ההצבעות תכלית קיומו של חבר כנסת, וכל נבחר ציבור למעשה, היא לייצג את הציבור. בקצה התהליך, במובן הפשוט ביותר, התכלית מתממשת בין השאר על-ידי הצבעות. בכנסת זה מתרחש במליאה או בוועדות. מה הדרך בה צועד חבר הכנסת לשם קבלת ההחלטה הנכונה ביותר? זו כבר החלטה שלו. יש ח"כים שחורשים את הוועדות ולומדים את החומר לפרטי פרטים – וישנם כאלה "רובוטים" שמצביעים כפי שראש המפלגה קובע להם. לטעמנו, לח"כ יש אחריות ישירה בכל פעם שהוא מרים את היד או לוחץ על כפתור. ויש לומר כי לעיתים, דווקא יישור הקו עם המשמעת הקואליציונית הוא הדבר האחראי לעשות (לדוגמא כאשר ישנם חוקים עם השלכות תקציביות רחבות). אי לכך ובהתאם לזאת: המצאנו מדד חדש! "מדד ההצבעות" בודק את אחוז ההשתתפות של הח"כ מסך כלל ההצבעות האלקטרוניות שהתקיימו במליאה. כלומר: אנו סופרים את כמות הפעמים שהצביע חבר הכנסת ומחלקים אותה בסך כל ההצבעות שהתקיימו בכנסת העשרים. את המידע אנו שולפים מאתר הכנסת. חשוב לציין כי המערכת של הכנסת איננה כוללת כרגע את פירוט ההצבעות השמיות (ואנו עובדים מול הכנסת לתיקון הבעיה). אז איפה עומד סמוטריץ במדד? בכנסת העשרים, נכון לכתיבת שורות אלו, התקיימו 7,284 הצבעות. סמוטריץ הצביע ב- 4,875 – שהן 67% מההצבעות. בשביל להבין את המידע, כמובן שצריך לבצע השוואה לחברי כנסת אחרים. לשם כך, בחרנו כמה מהח"כים הידועים כפעילים ביותר: דוד אמסלם (ליכוד): 65%רועי פולקמן (כולנו): 82%יעל כהן פארן (המחנה הציוני): 56%. והשוונו גם לכאלו שידועים כמעט פחות פעילים (בלשון המעטה): ציפי לבני (המחנה הציוני): 46%יאיר לפיד (יש עתיד): 35%גלעד ארדן (הליכוד): 44% (הבאנו אותו כדוגמא לשר שבאופן טבעי נוכחותו בכנסת מצומצמת ומוגבלת – והוא עדיין הצביע יותר מלפיד). ומתוך כוונה להבין טוב יותר מה מתרחש ברשימה המשותפת, בחרנו גם חבר כנסת אחת שידועה בפרובוקציות רבות – חנין זועבי. היא הצביעה 35% – ובכך נכנסת יחד עם לפיד למועדון הבושה, גם בתחום ההצבעות. רועי פולקמן, שיאן ההצבעות מהנתונים שבדקנו עד כה ולסיום, בדקנו גם את חיליק בר, שעל הטיסות המרובות שלו כתבנו פה למעלה. למרבה ההפתעה, הוא דווקא דואג לממש את זכות ההצבעה שלו באחוזים גבוהים (81%), וזאת למרות ריבוי הטיסות לחו"ל – כל הכבוד! בונוס 2: תוכנית סמוטריץ לסיפוח – "גרעון במובהקות הדמוקרטית" בסיקור השבוע החולף דיווחנו על מציאת אתר האינטרנט הנעלם של סמוטריץ. האתר מוקדש כולו ל"תוכנית ההכרעה" – הפתרון של סמוטריץ לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אז היום, לאחר קריאת המסמך המפורט (המתפרס על למעלה מ- 20 עמודים), אנחנו מסכמים עבורכם את עיקרי התוכנית. עיקרי המבוא לתוכנית ההכרעה: "תוכנית ההכרעה המוצגת כאן, מכילה פתרון אמיתי, וחשוב מכך אפשרי ומעשי, לסיום הסכסוך, ולבואו של שלום אמת" (ע 3). "חלק מהנחות היסוד של הבנת המצב היא כי תפיסת המוצא שנגזר על הארץ הזו להכיל בקרבה שני קולקטיבים בעלי שאיפות לאומיות סותרות (…) רק כאשר אחד הצדדים יוותר, ברצון או בכורח, על מימוש שאיפתו הלאומית בארץ ישראל יבוא השלום המיוחל, וניתן יהיה לקיים כאן אורח חיים של דו קיום אזרחי (…) מי שייאלץ לוותר על השאיפה למימוש זהותו הלאומית כאן בארץ ישראל הוא הצד הערבי" (ע 7). שלבי התוכנית של סמוטריץ לפתרון הסכסוך: שלב א: החלת הריבונות על שטחי יהודה ושומרון והכרעה התיישבותית. מטרת המהלך להציב עובדות בשטח על-ידי עידוד מאות אלפי יהודים לעבור לגור באזור. הכרעה זו תביא לגדיעת החלום לשתי מדינות לשני עמים. שלב ב: הצגת שני מסלולים אפשריים לערבים: ויתור על השאיפה הלאומית, קבלת זכויות פרט כולל הצבעה מקומית – אך ללא זכות הצבעה לכנסת: סמוטריץ לא סוגר כליל את האפשרות לקבלת זכות הצבעה ארצית בסוף הדרך, אך מתנה זאת בשירות צבאי, הפגנת נאמנות מוחלטת וגם במספר הפלסטינים שיבקשו לקבל את הזכות. אפשרות אחרת שמוצעת היא כי האזרחים הערבים יצביעו לפרלמנט הירדני. כיצד מתמודד סמוטריץ עם טענת האפרטהייד שמניעת זכויות הצבעה עלולה לעורר? "לכל היותר, מרכיב חסר בסל החירויות, או אם נרצה – גרעון במובהקות הדמוקרטית".הגירה: חלופה שניה שמציע סמוטריץ לערבים שיסרבו לוותר על שאיפותיהם הלאומיות הוא "רילוקיישן" (הוא באמת משתמש במילה הזו, ע 19). סמוטריץ מציע סל תמיכה שיעודד עלייה על מטוס לעבר "עתיד טוב יותר". לטענתו "מדינת ישראל יכולה, וכדאי לה, להיות נדיבה כלפי ערבים שיעדיפו לחיות בארצות אחרות". שלב ג: הכרעה צבאית. "יהיו כנראה – לפחות בתחילת הדרך – כאלה שיתקשו להשלים עם הכרעת הסכסוך (…) להרוג את מי שצריך להרוג, לאסוף את הנשק עד הכדור האחרון, ולהשיב את הביטחון לאזרחי ישראל". זה הפתרון שמציע סמוטריץ לערבים שישארו ויסרבו לוותר על שאיפתם הלאומית. הוא אינו בוחן כליות ולב – ולכן מסתפק באי-מעורבות פעילה כדי לא להטיל את כוח זרועו של צה"ל, כלומר: ההכרעה הצבאית תכוון רק כנגד המתנגדים האקטיבים. מתוך תוכנית ההכרעה של סמוטריץ. איור: מנחם הלברשטט בהמשך סמוטריץ מציג מספר פתרונות להתמודדות עם אתגרים כמו תגובת המערכת הבינלאומית, החשש מצדקת הדרך, מידת ההיתכנות הפוליטית למהלך והאתגר הדמוגרפי. על כולם הוא הוא מנסה לתת מענה. כל אחד בוודאי יגבש דעה אישית שונה על "תוכנית ההכרעה". עובדה אחת שלדעתי (עידן), לא ניתן להתעלם ממנה, היא כי בלב התוכנית, סמוטריץ מוכן לוותר על היותה של ישראל מדינה דמוקרטית למען הגשמת חזונו לסיפוח יהודה ושומרון. ובכל מקרה, המסמך הוא לא פחות מקריאת חובה ליריביו ואוהדיו הפוליטיים של סמוטריץ. מדוע? כי כפי שראינו במהלך סיקור הצל – סמוטריץ לא רק מדבר, אלא מצליח לממש את תוכניתו במהלכיו הפרלמנטריים. נראה כי כרגע הוא בעיצומו של השלב הראשון – והתוכנית היא מפת הדרכים שלו. (למעשה שבועיים, לאחר שבשל שירות מילואים התעכב הפרסום בשבוע שעבר, ננסה להשלים את תמונת המלאה) ביום שני (18/11) עבר בכנסת חוק סילוואן/עיר דוד. החוק מאפשר בניית שכונת מגורים באתרים לאומיים – אך נוסח עם מגבלות רבות כך שיכשיר את הבנייה רק בתוך עיר דוד (אתר ארכיאולוגי בירושלים), ולא בשמורות טבע אחרות. בצלאל סמוטריץ (הבית היהודי) אומנם לא יזם את החוק, אך היה מעורב בקידומו. כאשר עלה לדבר במליאה פירט את העובדות הנוגעות לעיר דוד וגם ניצל את ההזדמנות להביע את דעתו על קיומו של עם פלסטיני (בכותרת). באותו יום שני, ניהל סמוטריץ חלק מישיבת המליאה ועשה פדיחה קטנה: הוא קרא לחברת הכנסת לאה פדידה (המחנה הציוני), "לאה פדיחה". סמוטריץ התנצל באותו הרגע, לאחר מכן באופן אישי ובהמשך גם בטוויטר. פדידה, שכנראה נפגעה מאוד, עלתה לבימת המליאה שבוע לאחר מכן ותקפה את סמוטריץ על כלל אמירותיו כנגד מגזרים שונים בחברה הישראלית. סמוטריץ עלה לבמה אחריה והתנצל שוב בפני פדידה. פליטת הפה של סמוטריץ לא מעניינת לטעמנו, מאחר והיא אכן נראית כטעות בתום לב. אנחנו בוחרים לכתוב על הנושא דווקא בזכות התנהגותו המכבדת של סמוטריץ לאחר התקרית: התנצלויות חוזרות ונשנות אינן מובנות מאליהם באקלים הבריוני הרוחש היום בכנסת. מספיק לציין את מספר דוגמאות מהשבועות האחרונים, כמו המקרה בו מירי רגב (הליכוד) קראה למיקי רוזנטל (המחנה הציוני) "מר שקשוקה" (ועשתה זאת בכוונה גמורה), או שלל ההתבטאויות המבישות של אורן חזן (הליכוד), בין היתר כלפי חברי כנסת הסובלים מנכות. עם זאת, סמוטריץ גם דאג להבהיר שהוא לא מתנצל על אמירותיו הכלליות שפדידה ציטטה מן העבר – אלא רק באופן אישי כלפיה. ביום רביעי (14/11), במסגרת דיון שיזמה האופוזיציה על הפגיעה בשומרי הסף, עלה סמוטריץ לבימת הכנסת ותקף את סגנית היועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר. להזכירכם, זילבר התבטאה בחריפות נגד חוק היועצים המשפטיים ובעקבות כך דרש סמוטריץ משרת המשפטים איילת שקד לפטר אותה. בנאומו, טען סמוטריץ כי חברי האופוזיציה מגנים על שומרי הסף רק כל עוד הם משרתים את עמדתם. בהמשך התייחס גם לזילבר ישירות: "הגברת הזאת שמובילה ליברליזם פונדמנטליסטי, טוטליטרי, דיקטטורי, שמבקש לחנך לחשיבה מחדש. הגברת הזאת, אדוני היושב-ראש, שלא מאפשרת לקיים אירועים נפרדים לגברים ונשים, גם לא לאנשים שזו אמונתם; שמנהלת מלחמת חורמה ורודפת כמו בציד מכשפות כל מי שמעז לחשוב קצת אחרת ממנה. מי שמעז טיפה – אתם יודעים מה? להיצמד למסורת של 3,000 שנה וקצת לערער על התפיסה הנאורה והחדשנית שלה – רודפת אותו, היא מדברת על עם צייתני, מחונך שחשיבתו אחת? היא לא מתביישת. היא הרי זו שמנסה לחנך את כולנו מחדש בכסות כאילו של שומרי סף, כאילו של משפט, כאילו של נאורות. זו צביעות. שומרי הסף הללו, בתפקידם הזה, הם צבועים. אתם, חבריי בשמאל, ששומרים עליהם כשהם משרתים את עמדותיכם, ומתנגחים בהם כשהם מעיזים לחשוב אחרת מכם, אתם צבועים. החמאה נוזלת לכולם מהראש, תיזהרו לא להחליק. זה חלק. תודה". לאור הנאום וההתייחסות האישית, נראה כי סמוטריץ מאותת שהסאגה עם זילבר טרם הסתיימה וכי הוא לא ינוח עד שזו תודח מתפקידה. נציין כי היועמ"ש מנדלבליט הודיע השבוע כי זילבר תחזור להשתתף בדיונים הנוגעים לחוק היועצים המשפטיים (להרחבה, ראו: "זילבר מקלקלת לסמוטריץ את החגיגה" בשבוע השלישי לסיקור). ביום שלישי בשבוע שעבר (13/11) אמור היה להתקיים דיון נוסף בנושא הקצאת קרקעות החטיבה להתיישבות (הצעת החוק מבקשת להקנות לגוף הפוליטי סמכות לניהול קרקעות ביהודה ושומרון). אגב, זה אחד מהחוקים שזילבר מתנגדת אליהם בנחרצות. בסיקור הקודם, הזכרנו גם את התנגדותה של ציפי לבני (המחנה הציוני) לחוק, בטענה הוא עשוי להוביל את חיילי צה"ל לבית הדין בהאג. לבני דרשה דיון בוועדת החוץ והביטחון – ונראה כי אכן הצליחה לקיימו: כאשר הדיון שהיה אמור להתקיים בוועדת חוק חוקה ומשפט בוטל – ועבר במקומו לוועדת החוץ והביטחון. מה היה שם? אנחנו טרם יודעים. האם לבני הצליחה לתקוע את החוק של סמוטריץ? ימים יגידו. מה שאנחנו כן יודעים הוא שרק השבוע לא עלה חוק נאמנות בתרבות של מירי רגב להצבעה בכנסת מחשש לתבוסה צורמת של הקואליציה. אפילו חברי מפלגתה אותתו שאין בכוונתם לעמוד מאחוריה בנושא. ואם זה מסמן לנו משהו לעתיד הקרוב, אז נראה כי חוקים מעוררי מחלוקת יפסיקו לעלות להצבעה בקואליציית 61 הנוכחית. חיליק בר (המחנה הציוני) בילה את תשעת הימים האחרונים בסין – במקום בהצבעות קריטיות במליאה. באופן מפתיע, בחר סמוטריץ לחזק את בר על נסיעתו לחו"ל: "אני לא טוב בדברים האלה ובד"כ לא משתתף במשלחות לחו"ל, אבל הן מאוד חשובות ותורמות הרבה ליחסי החוץ הפרלמנטריים שלנו. חיליק משרת את מדינת ישראל בתחום הזה בצורה נהדרת, וכשאפשר להתקזז (כך שזה לא משפיע על התוצאות) לא נכון לבטל, בטח לא מעכשיו לעכשיו. סתם פוגע באמון ובשם הטוב של הכנסת". ובעצם למה לא? המרוויחה העיקרית מהנסיעות המרובות של בר היא הקואליציה. מה הניע את סמוטריץ לצייץ בנושא והאם בר פנה אליו לחיזוק? שאלנו – וכרגיל לא קיבלנו תשובה. תכלית קיומו של חבר כנסת, וכל נבחר ציבור למעשה, היא לייצג את הציבור. בקצה התהליך, במובן הפשוט ביותר, התכלית מתממשת בין השאר על-ידי הצבעות. בכנסת זה מתרחש במליאה או בוועדות. מה הדרך בה צועד חבר הכנסת לשם קבלת ההחלטה הנכונה ביותר? זו כבר החלטה שלו. יש ח"כים שחורשים את הוועדות ולומדים את החומר לפרטי פרטים – וישנם כאלה "רובוטים" שמצביעים כפי שראש המפלגה קובע להם. לטעמנו, לח"כ יש אחריות ישירה בכל פעם שהוא מרים את היד או לוחץ על כפתור. ויש לומר כי לעיתים, דווקא יישור הקו עם המשמעת הקואליציונית הוא הדבר האחראי לעשות (לדוגמא כאשר ישנם חוקים עם השלכות תקציביות רחבות). אי לכך ובהתאם לזאת: המצאנו מדד חדש! "מדד ההצבעות" בודק את אחוז ההשתתפות של הח"כ מסך כלל ההצבעות האלקטרוניות שהתקיימו במליאה. כלומר: אנו סופרים את כמות הפעמים שהצביע חבר הכנסת ומחלקים אותה בסך כל ההצבעות שהתקיימו בכנסת העשרים. את המידע אנו שולפים מאתר הכנסת. חשוב לציין כי המערכת של הכנסת איננה כוללת כרגע את פירוט ההצבעות השמיות (ואנו עובדים מול הכנסת לתיקון הבעיה). אז איפה עומד סמוטריץ במדד? בכנסת העשרים, נכון לכתיבת שורות אלו, התקיימו 7,284 הצבעות. סמוטריץ הצביע ב- 4,875 – שהן 67% מההצבעות. בשביל להבין את המידע, כמובן שצריך לבצע השוואה לחברי כנסת אחרים. לשם כך, בחרנו כמה מהח"כים הידועים כפעילים ביותר: והשוונו גם לכאלו שידועים כמעט פחות פעילים (בלשון המעטה): ומתוך כוונה להבין טוב יותר מה מתרחש ברשימה המשותפת, בחרנו גם חבר כנסת אחת שידועה בפרובוקציות רבות – חנין זועבי. היא הצביעה 35% – ובכך נכנסת יחד עם לפיד למועדון הבושה, גם בתחום ההצבעות. ולסיום, בדקנו גם את חיליק בר, שעל הטיסות המרובות שלו כתבנו פה למעלה. למרבה ההפתעה, הוא דווקא דואג לממש את זכות ההצבעה שלו באחוזים גבוהים (81%), וזאת למרות ריבוי הטיסות לחו"ל – כל הכבוד! בסיקור השבוע החולף דיווחנו על מציאת אתר האינטרנט הנעלם של סמוטריץ. האתר מוקדש כולו ל"תוכנית ההכרעה" – הפתרון של סמוטריץ לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אז היום, לאחר קריאת המסמך המפורט (המתפרס על למעלה מ- 20 עמודים), אנחנו מסכמים עבורכם את עיקרי התוכנית. עיקרי המבוא לתוכנית ההכרעה: "תוכנית ההכרעה המוצגת כאן, מכילה פתרון אמיתי, וחשוב מכך אפשרי ומעשי, לסיום הסכסוך, ולבואו של שלום אמת" (ע 3). "חלק מהנחות היסוד של הבנת המצב היא כי תפיסת המוצא שנגזר על הארץ הזו להכיל בקרבה שני קולקטיבים בעלי שאיפות לאומיות סותרות (…) רק כאשר אחד הצדדים יוותר, ברצון או בכורח, על מימוש שאיפתו הלאומית בארץ ישראל יבוא השלום המיוחל, וניתן יהיה לקיים כאן אורח חיים של דו קיום אזרחי (…) מי שייאלץ לוותר על השאיפה למימוש זהותו הלאומית כאן בארץ ישראל הוא הצד הערבי" (ע 7). שלבי התוכנית של סמוטריץ לפתרון הסכסוך: בהמשך סמוטריץ מציג מספר פתרונות להתמודדות עם אתגרים כמו תגובת המערכת הבינלאומית, החשש מצדקת הדרך, מידת ההיתכנות הפוליטית למהלך והאתגר הדמוגרפי. על כולם הוא הוא מנסה לתת מענה. כל אחד בוודאי יגבש דעה אישית שונה על "תוכנית ההכרעה". עובדה אחת שלדעתי (עידן), לא ניתן להתעלם ממנה, היא כי בלב התוכנית, סמוטריץ מוכן לוותר על היותה של ישראל מדינה דמוקרטית למען הגשמת חזונו לסיפוח יהודה ושומרון. ובכל מקרה, המסמך הוא לא פחות מקריאת חובה ליריביו ואוהדיו הפוליטיים של סמוטריץ. מדוע? כי כפי שראינו במהלך סיקור הצל – סמוטריץ לא רק מדבר, אלא מצליח לממש את תוכניתו במהלכיו הפרלמנטריים. נראה כי כרגע הוא בעיצומו של השלב הראשון – והתוכנית היא מפת הדרכים שלו.
|
אי-אפשר להעמיס על סדרת המופת "עבודה ערבית" את התקווה לאחווה בין יהודים לערבים בישראל. התיקון יבוא רק בשינוי תודעה, שבלי התגייסות התקשורת כולה, לא יתרחש
|
– לא, אמגד, לא מעניין אותי הפקעת קרקעות. נו, מה יהיה? מחר אני סוגר עיתון ואתה לא הבאת לי כלום, שום דבר. איפה החושים שלך? אין לך כלום? כלום? – יש איזה כבשה... – מה יש? – שום דבר. – מה כבשה? איזה כבשה? – יש איזה כבשה, שכשהיא שומעת שהחיילים אומרים גיבּ אל-הווייה... סתם, עזוב... היא שומעת גיבּ אל-הווייה ו – אז היא רצה לכיס של הרועה ומוציאה את התעודת זהות. אבל נראה לי שזה סתם סיפור. – וואי, זה סיפור ענק. זה גדול. זה סיפור שער. אמגד, רוץ תשיג ראיון, וחסר לך שזה לא בלעדי. (העורך אמנון לכתב אמגד, בחיפוש אחר נושא למגזין. "עבודה ערבית", עונה 1, פרק 2) קשה היה להתלהב מדמותו הקלישאית של העורך (וילוזני) בעונה הראשונה של "עבודה ערבית", דמות שנתפרה בדמותם הקלישאית של עורכי עיתונים כפי שהיא נתפסת בטלוויזיה. נוירוטים, וורקוהוליים, צרי אופק, רודנים, שנראים בגמילה נצחית מהחיים האמיתיים. במבט בוחן עולה החשש שהמציאות מתקרבת מהר מדי אל הקלישאה. אמגד (נורמן עיסא), גיבור הסדרה ויציר כפיו של סייד קשוע, הוא סטריאוטיפ לא רק של עובד ערבי, אלא של עיתונאי ערבי שעובד בעיתון עברי שצוותו יהודי והוא פונה לקהל יהודי. עיתון שברוח הקלישאה מעסיק גם ערבי אחד, שמכסה לרוב עניינים מקומיים כמו ספורט, תאונות ופשע, ועניינים ערביים כמו ספורט, תאונות ופשע. כצו הקלישאה, עיתונאי ערבי צריך להביא סיפור ערבי. וכיוון שחיי הערבים – ובוודאי צרותיהם – משעממים ומעייפים את הקורא העברי, צריך למצוא את הסיפור הנכון. את הסיפור המוזר, המעניין, השטחי, האידיוטי, המופרך מיסודו, שיעורר לרגע את קורא העיתונים היהודי מקהות החושים שלו ויאשרר את כל מה שהוא חושב על הערבים. הרי ערבים נוטים לטבוע בחופים אסורים לרחצה, לדרוס את ילדיהם בנסיעה לאחור ולרצוח על כבוד המשפחה בשאר הזמן. לשווא מנסה אמגד לשכנע את עורכו שיאפשר לו לכתוב על הפקעת קרקעות, כאילו שאינו יודע כי הערך החדשותי של אפליית ערבים שואף לאפס, לפחות עד שמפגינים יחסמו את כביש 65 ויקבלו את מנת הגז המדמיע שתחולק להם ביד נדיבה (מי אמר שאין אפליה מתקנת?). ומהו על-פי הסדרה הסיפור הנכון, גיזת הזהב הטבלואידית, אם לא אגדה אורבנית-אגררית על רועה שיש לו כבשה חכמה, עיישה שמה, שמסוגלת לזהות מג"בניק ובתנאי שזה ידרוש בתקיפות הראויה את תעודת הזהות של נותן לחמה. אם כל התנאים הללו יתמלאו כהלכה, עיישה תגיש לחייל-השוטר את התעודה במו פיה. ערבי עם חוש הומור? מה זה פה! קשוע בוודאי פרץ לאחד המושבים בשרון וגנב משם כמה חביות של הומור יהודי מזוקק, חד אבחנה ומועשר באירוניה עצמית, ויצר מהן את הסיטקום הטוב ביותר שנכתב כאן. נראה כי כל הומור המדוכאים שצבר העם היהודי בשנות גלותו נדד אל יצירותיו של קשוע. הבורגנות הישראלית המפונקת, העסוקה בעצמה, כמו כל קבוצות הקנאים מפיצי שנאת האחר, אינה יכולה עוד להיות יורשת טבעית למתת ההומור היהודי הטרום-פטריוטי. סייד קשוע הוא לארי דייוויד שלנו, וכערבי טוב הואיל לשאת בנטל ולהיות למייצג הקומי של הישראליות המטורללת. בעוד שהחברה האמריקאית מנסה לאחות את קרעיה בדבק הקורקטיות הפוליטית, בא קומיקאי כמו לארי דייוויד ופועל לקלף את שכבת המייק-אפ העבה ולחשוף את המסתתר מאחורי העמדת הפנים שהתהליך הזה מחולל. בהשוואה אליו, סייד קשוע מתעד את השלב החברתי המפותח פחות, שבו הכל חשוף ונטול עכבות. יחסי יהודים וערבים עדיין נמצאים בתקופת הבוטות הישירה. השנאה המוצהרת (כאדם וכישראלי אני לא מתבייש לומר את מה שאני חושב) עודנה יוקדת כאן כאש התמיד. בתוך החשיכה הכבדה הזו מסתמן סייד קשוע כגורם הריכוך היחיד בלב הקרע העמוק ביותר בחברה הישראלית, שמרכיביה מתגבשים בנפרד, גב אל גב, מתוך עוינות גלויה. לתרומתו הצנועה של קשוע לפירוק שנאות ולריכוך מסוים של חומרת המצב מגיעות מלוא התשואות. גדולתו של קשוע היא בכך שהשכיל להפוך את האבסורד הקיומי שבתוכו מנווט את חייו הערבי אזרח ישראל לקומדיית מצבים ידידותית לצופה היהודי הסביר. באמצעות בן-דמותו, אמגד, עושה קשוע מסלול הפוך לזה של לארי דייוויד. הוא משקיע מאמץ קומי מודע לעצמו, ומסגל כל מניירה אפשרית כדי להתקבל כשווה בחברה היהודית ולהשתלב בעולמה, וזאת תוך ניסיון פתטי שלא להינתק בשל כך ממשפחתו וממורשתו. התוצאה, הן במקרה דייוויד והן במקרה קשוע, היא פארסה מבריקה המציגה עירום ועריה את הקלישאות הנלעגות שכל הצדדים מבוססים בהן. כנס שכותרתו "עבודה ערבית – בין קומדיה למציאות" נערך בשבוע שעבר במכון הישראלי לדמוקרטיה (שהוא גם מו"ל "העין השביעית"), בשיתוף עם קשת, זכיינית ערוץ 2. המשתתפים היו תמימי דעים באשר לגודל ההישג של הסדרה, בהפיכת המתח הטעון בשתי חברות, היהודית והערבית, שנגזר עליהן לחיות בדו-קיום, לקומדיית מצבים דוברת עברית-ערבית שוטפת המשודרת זו עונה רביעית בפריים-טיים של הערוץ המסחרי הנצפה ביותר בטלוויזיה. "אוכל שניצל, חי בשכונה יהודית וכותב רק עברית", כך מתארים מנחי "האח הגדול" את אמגד, המתקבל כדייר הבית ומתחזה, כדרישת ההפקה, ליהודי. נדמה כי זהו סייד קשוע המתאר את עצמו. לימודים במוסדות המצוינות – בפנימייה התיכונית למדעים ואמנויות בירושלים (במגמת ספרות מורחבת) ובמדעי החברה והרוח באוניברסיטה העברית – הקנו לו, בן למשפחה קומוניסטית מטירה, היכרות טובה ויכולת לפנות אל הקהל היהודי בשפתו, והוא עושה זאת בכישרון ייחודי בספריו ובטוריו בעיתונות. אף כי אינו משייך עצמו לשום זרם פוליטי, קשוע חושף את עצמו לביקורת משני קצות החברה, היהודית והערבית. קשוע הוא אחד הכותבים היחידים בינינו שכתיבתם גובה מהם ומבני משפחתם מחיר אישי, ואינה נטולת סיכונים. קולו של קשוע הוא קול ייחודי בזירה שבין יהודים לערבים. אין בו מנהיגות סוחפת ולא קריאה לפעולה, אבל טוריו ודמויותיו מספקים הזדמנות כמעט יחידה להציץ לנפשו המיוסרת של ערבי החי במדינת ישראל – כמיהה להתקבל לצד החשש מלהתנתק, וכל זה תוך רתיעה מן האתנוצנטריות החוצה כל גבול בחברה היהודית. לתפיסתם של ארגוני דו-קיום מקומיים ומערביים, היצירה המשודרת היא כלי יעיל לקירוב לבבות ולריכוך המפגש בין קבוצות עוינות בזירת סכסוך אתני, דתי או לאומי. סדרות משודרות, מ"סמי וסוסו" ועד "רחוב סומסום", נחשבות היום מושא געגועים ותרופת פלא לקירוב לבבות. סקר שערך מכון פאנלס עבור קשת מלמד כי 62.4% מן הציבור סבורים שהתקשורת הישראלית היא האמצעי העיקרי להיכרות הציבור היהודי עם אורח החיים של הערבים אזרחי ישראל. השאלה הגדולה היא מה מקבל הציבור הישראלי-יהודי מכלי התקשורת שלו, חוץ מערבים טובעים, סכסוכי עבריינים וחשודים בסיוע לטרור. אם התפתחה דו-לשוניות בין ארבע חמישיות החברה היהודית בישראל לבין החמישית הערבית, הרי שהיא חד-סטרית. בעוד שהציבור הערבי הוא דו-לשוני מכורח הנסיבות, הן בהיותו תוצר של מערכת החינוך הישראלית והן מטעמים שימושיים, הציבור היהודי מאבד כליל את השפה הערבית. זו אינה נתפסת עוד, כבשנות קום המדינה, כשפה זרה שנייה שיש בה צורך תרבותי ותכליתי. אם המדינה מעודדת היום לימוד ערבית, הרי זה בעיקר לצורך היכרות מודיעינית של השכן והאויב. בני דורי, תלמידי שנות ה-60, עדיין זכו לשנתיים אינטנסיביות של לימודי ערבית בתיכון. וגם אם לידע הזה לא היה שימוש רב בחיי היומיום, היה בו מימד חיוני להשתלבות במרחב ובתרבות האזור. היום אני מתקשה להבין כיצד אנשים המיטיבים להתבטא בעברית מתייחסים לשפתם כאילו ירדה משמים, בלי להכיר את המבנה הלשוני ואת אוצר המלים המשותף לשתי השפות האחיות בדם ("דם" זה דם ו"רוח" זו רוח). לימוד השפה הוא דלת הכניסה הראשית לתרבות, והיכרות ישירה עשויה לרכך משמעותית את ההזרה והניכור וליצור בסיס עמוק יותר להידברות ולהערכה הדדית. עברית היא תוצר של המרחב השמי, אותו מרחב שאליו נכספנו באלפי שנות הגלות. מצער לקרוא, בהקשר הזה, נתון נוסף מתוך הסקר שנערך בהזמנת קשת, המפיקה ומשדרת את "עבודה ערבית". אפשר אמנם למצוא שמץ נחמה בכך שלמרות הכל "השפה הערבית בטלוויזיה מפריעה" רק לשליש מן הישראלים, אבל מדאיגה העובדה כי 58% מבני ה-18–20 שנדגמו ציינו כי השפה הערבית מפריעה להם. אם המגמה הזאת תימשך ללא התערבות מערכת החינוך, וללא מהפכה תקשורתית אמיתית, מידת הנתק שבין יהודים לערבים עלולה להתעצם בשנים הקרובות. סקרים ומחקרים כמותיים שנעשו על-ידי חוקרי תקשורת, מהם עבור הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה, בדקו את נוכחות קבוצות המיעוט בערוצי הטלוויזיה המסחרית בישראל. עוד באמצע העשור הקודם פירסמה עמותת אגנדה סדרה של מחקרים שמהם עולה כי הערבי מוצג בתקשורת במסגרת "פריזמת האיום" ולא כאזרח מן השורה שהוא חלק אינטגרלי מן החברה הישראלית. בתקשורת הישראלית הערבי הוא "האחר". המחקרים ממחישים ומאשרים את הגלוי לעין. נוכחות ערבים בכלי התקשורת היהודיים בעברית היא בעיקר בהקשרים ניטרליים ושליליים. יותר מנוכחותם, בולט העדרם. על העובדה שאת צופי הטלוויזיה הערבים לא סופרים אפשר ללמוד מדו"חות הרייטינג היומיים של ועדת המדרוג לטלוויזיה. אלה מגלים כי רוב כלי התקשורת בוחרים להציג את אחוזי הצפייה על-פי החתך המוזר "משקי בית יהודיים". זאת, אף כי רוב הערבים דוברים עברית, ואילו רבים מן היהודים (שליש מן העולים מחבר המדינות) אינם נחשפים כלל לשידורים בעברית. אישים ערבים שרואיינו על-ידי ד"ר טל פבל ממכללת נתניה ל"דו"ח התקשורת בישראל 2012" טוענים כי התקשורת בישראל היא תקשורת יהודית לחלוטין. לטענתם, כל ממלאי התפקידים בה רואים את ההוויה הישראלית אך ורק מנקודת המבט היהודית, וכך היא מוצגת לכל אזרחי המדינה. הבדלנות הזו באה לידי ביטוי גם בדפוסי צריכת התקשורת בקרב הציבור הערבי, שם התפתחו ערוצי תקשורת בערבית ובמקביל גברה החשיפה לערוצי טלוויזיה מהעולם הערבי. חוקרים שונים הצביעו בעשור האחרון על הטיה ברורה בסיקור הערבים בישראל, הנובעת, בין היתר, ממה שכתבים ועורכים תופסים כמצופה מהם. בשנות האינתיפאדה השנייה וגם אחריה (ובמלחמת לבנון השנייה) הופיעו האזרחים הערבים בישראל בעיקר בנושאים הקשורים בעימות המזרח-תיכוני ובהקשר שלילי שבו הוצגו כ"גיס חמישי". נוכחות מוגברת של ערבים נדירה בנושאי כלכלה, תעשייה, מסחר ועסקים ונפוצה בנושאי פשיעה ואסונות, בעיקר ברמת הכרוניקה. התקשורת העברית מבדילה בין כיסוי אסונות שמעורבים בהם יהודים, שזוכים להרחבה יתרה, לאסונות שמעורבים בהם ערבים ומדווחים בריחוק ובצמצום. רבות מהדמויות הערביות המופיעות על המרקע הן של פוליטיקאים וחברי-כנסת. נוסף להם, ניתנת עדיפות לדברו של האיש ברחוב. נדירה הצגת פרשנים ערבים בכלל, וכמעט שאינה קיימת בנושאים שאינם קשורים בציבור הערבי בפרט. בין דמויות הערבים ניכרת נוכחות מוגברת של דמויות פרובוקטיביות. הגישה התקשורתית מתאימה אפוא את עצמה לציפיותיו של הצופה הישראלי-היהודי המצוי, שאינו יודע דבר על התרבות הפופולרית הערבית העכשווית ואין לו כל סקרנות לגביה או עניין בה. מה קוראים אזרחי ישראל הערבים, במה הם צופים, לאיזו מוזיקה הם מאזינים? מיהם גיבורי התרבות הערבים החיים בישראל, חוץ מהכדורגלן (מוות לערבים) והמתאבק שקיבל מדליה וההיא שמבשלת ב"מאסטר שף" וזו מ"האח הגדול" (רנין – לא חנין מן המשט), שנועדה לספוג הטפות מוסר משכניה הפטריוטים בקרב על המיליון? בתוכניות הריאליטי ניתן ייצוג לערבי או לערבייה, אחד או אחת בלבד, כאילו שניים זו התארגנות עוינת. המניע לכך אינו בהכרח מאמץ להציג את הישראליות לגווניה, ונראה יותר כמחולל פרובוקציה. לא בכדי אמגד גיבורנו חייב היה להפוך בעונה 3 לכוכב ריאליטי המתחזה ליהודי עם ביוגרפיה פלמ"חניקית מרהיבה שתגבש נגדו, כשתיחשף, את כל דיירי הבית. הרושם הוא כי סיכוייהם של משתתפים ערבים בריאליטי לקבל תגובות טובות גוברים ככל שהם א-פוליטיים וככל שאינם נראים או נשמעים כערבים וחפים מכל איום. "ערבים מורידים רייטינג" היא אקסיומה שהיתה תקפה עד פרוץ עידן הריאליטי, אבל גם בהפקות הריאליטי יש להם תפקיד ברור – לשמש שק החבטות של הצדקנים. אמנם נתוני החשיפה הגבוהים של "עבודה ערבית עונה 4" באים ברובם המכריע מחתך "משקי הבית היהודיים" (23.5%, בהשוואה ל-20.2% מתוך "משקי בית בכלל האוכלוסייה"), ובכל זאת יש בנתונים הללו שביב של תקווה. בישיבות מערכת "הארץ" בראשית שנות ה-90, כאשר עלתה השאלה מהם הלכי הרוח בציבור הערבי בסוגיה מסוימת, היו חברי המערכת הוותיקים מתאמצים לשלוף ציטוטים מפי הגנן הערבי שעובד בחצרם או השיפוצניק שעימו החליפו מלים בדרכם לעבודה. נהגתי לגחך למשמע הדיווחים המהימנים הללו, ובה בעת שאלתי את עצמי מה פשר ההתנשאות כלפי הדוברים. האם, בניגוד למצטטים את הגנן, לי יש חבר ערבי? התשובה היא לא. יש לי בדוחק כמה מכרים ואפילו ידיד או שניים, אבל חבר נפש כמו מאיר (מריאנו אידלמן), חברו של אמגד, שחי עם חברתו אמאל (מירה עווד), ולשניים נולד תינוק ("איך לקרוא לו? שמואל? תחריר?") – זו פנטזיה גמורה, בדיה טלוויזיונית. ולכם יש חבר ערבי כזה? ככלל, נוכחותם של כתבים ערבים בכלי התקשורת הארציים דוברי עברית היא מצומצמת עד אפסית. עוד פחות מזה אפשר למצוא עורכים ערבים בכלי התקשורת העבריים בישראל. העיתונות הישראלית עשירה בסיפורי אי-הצלחה בקליטת עיתונאים ערבים. אפשר לטעון נגד חוסר העניין בעיתונות העברית ביחס לקליטת עיתונאים ערבים, אבל אי-אפשר להתעלם מן המכשולים העומדים בפני ערבי אזרח מדינת ישראל המבקש לעבוד בעיתון עברי. אלה הם המכשולים העיקריים בקליטת עיתונאים ערבים בתקשורת: מכשול השפה, מכשול ההכשרה, מכשול ההתערות ומכשול הלב החצוי. מכשול השפה, בעיקר בעיתונות הכתובה, לא תמיד מזוהה מיד. ככלל, שפתם של כתבי העיתונות רחוקה משלמות, ובעיתונות הכתובה בימיה הטובים נהוג היה כי צי של עורכים ומתקינים עמל על ליטוש טקסטים שאינם עומדים בדרישות הסף. עם הידלדלות במספר העורכים, עולה הדרישה לכותבים מיומנים שקל יותר להביאם לדפוס. אבל מה שנכון בנוגע לכרוניקה החדשותית אינו נכון לגבי הכתיבה המגזינית, שבה נדרשות מן הכותב מיומנות לשוניות וסגנוניות גבוהות בהרבה. במקביל, מכשול ההכשרה הפך קריטי. לפני שקמו בתי-ספר לעיתונאות, נהוג היה לקבל עיתונאים משני מקורות: מן המקומונים, בתקופת פריחתם, ומגלי-צה"ל, שמקיימת מערך הכשרה תכליתי ומאפשרת לכתבי התחנה לרכוש ניסיון מעשי רב. היחלשותם הניכרת של המקומונים והנטייה של סטודנטים לעסוק בעיתונות טלוויזיה הותירה את השליטה במרחב ההכשרה העיתונאית ליוצאי גל"צ. התחנה הצבאית הפכה למסננת העיקרית בהכשרת עיתונאים, ואולי שלא מרצונה גם למחסום כמעט הרמטי בפני כתבים ערבים. גם מי שהתקבל לא היה יכול לנוח על זרי התהילה. לצד שאלת ההכשרה והקבלה לעבודה עומדת שאלת הקידום. תקרת הזכוכית מעל לראשו של כתב ערבי נמוכה מאוד, והקידום אטי. ההתערות במרכזי התקשורת, בעיקר בתל-אביב, מקשה על צעירים ערבים, שרובם באים מערי השדה. קשה עוד יותר ההתערות בברנזה העיתונאית. אם בהייטק חבר מביא חבר (וכולם יוצאי 8200), בתקשורת ההשתייכות לקהילה המקצועית, הרישות והנגישות קובעים לא במעט את מעמדו של העיתונאי ומשפיעים מהותית על הישגיו. אם להוסיף לכך את יוקר המחיה ואת הקושי המיוחד במציאת דיור, מכשול ההתערות הופך קריטי. כתבים מקומיים ואזוריים הם בדרך כלל פרילנסרים, וריחוקם מן המערכת המרכזית פוגע בהתפתחותם המקצועית, בוודאי בקידומם. אם להוסיף לכך את העובדה שצעירים ערבים נוטים להשתלב במקצועות עצמאיים (עריכת-דין, רפואה, חשבונאות, הנדסה), עבודה כשכיר בעיתון לא נתפסה כאפשרות מפתה גם בשנות השגשוג, וודאי שלא בשנות הצמצום. אם בכל זאת עיתונאי ערבי עושה את כברת הדרך הקשה ומשתלב בלב-לבה של מערכת עיתון ארצי בעברית, מבשילה השאלה הקשה מכולם: עד כמה יוכל להזדהות עם התכנים המשודרים. עם הדעות הקדומות, הקלישאות, הסיקור המוטה בנושאים לאומיים. עבודתו של עיתונאי ערבי בעיתון עברי אינה מובנת מאליה בקהילתו, ולא תמיד מתקבלת בברכה עובדת היותו חלק מן המערך הפטריוטי שהעיתונות העברית מציגה הן בימות שגרה ובמיוחד בימי עימות ומלחמה. כדאי להזכיר כאן בקיצור את סיפורו של כתב צעיר ב"הארץ", ערבי מהגליל, שהצטיין בקורס ההכשרה שערך העיתון לעיתונאים ערבים והחל לעבוד ככתב בצפון. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, עם פיגועי התאבדות תכופים במקומות ציבוריים ובאוטובוסים באזור חיפה. אותו כתב התבקש לתגבר את הכיסוי החדשותי בעיר ובסביבתה, ובשעת פיגועים הוזעק לבתיהם של החללים, לעתים יחד עם אנשי הבשורה. היה עליו לדובב את בני המשפחה, לאסוף פרטים ביוגרפיים על אודות המנוח ולהשיג תמונת דיוקן שישגר לעיתון. אף אחד מעמיתיו של אותו כתב לא נקלע למצבים כה רגישים בסביבה כה טעונה, תוך שהוא נאלץ להסתיר את זהותו ומבטאו. האם עיתונאים יהודים כותבים בעיתונות המסחרית הערבית? כמעט שלא. לשלמה בוחבוט, יו"ר השלטון המקומי, יש טור קבוע באחד העיתונים, הנכתב בעברית ומתורגם. יואב שטרן, לשעבר כתב "הארץ", כותב (בערבית) טור במקומון באזור ואדי ערה. בעיתונות המפלגה הקומוניסטית כתבו בעבר יהודים, כמה מהם כתבו ערבית ואחרים תורגמו מעברית. לעתים מתרגמים העיתונים הערביים מאמרי דעה שנכתבו בעברית לערבית. מעטים הם היהודים שמסוגלים לכתוב מאמר פובליציסטי בערבית עיתונאית ראויה, אבל גם לכך אין ביקוש רב מצד הקורא הערבי. הציבור הערבי צורך עיתונים בעברית, ואין בעיה להגיע אליו דרכם. תשמע, אתה לא יכול לאכול את הכבש ולהשאיר אותו שלם. אם אתה רוצה עיתון ישראלי, אז אתה צריך לעשות כתבות כאלה. או שתחפש לך עיתון ערבי. (בושרה, אשתו של אמגד, על דרישת העורך שייקח על עצמו את משימת הכבשה) לא יהיה זה נכון להעמיס תקוות יתר על סדרה מצוינת כ"עבודה ערבית" ולצפות שתצליח, בכוח ההגחכה, להניע דברים בכיוון של הכרה, הבנה, הכלה ופיוס. סיטקום הוא סיטקום, וכשם שארצי בנקר לא חיסל בשנות ה-60 את הגזען האמריקאי הלבן (שאינו מתבייש לומר את אשר על לבו), וכשם שלארי דייוויד אינו מצליח לערער את יסודות האפליה המתקנת, אין להניח שסיטקום אהוב שירוץ בפריים במשך עשר עונות יחולל תיקון של ממש. שום דבר לא יזוז ללא תהליכי שינוי משמעותיים שיבואו מתוך החברה הישראלית-יהודית, ובראש וראשונה מתוך התקשורת העברית.
|
דיל ביבי-נוני לא היה הפעם הראשונה שבה סדר היום והחופש המערכתי של "ידיעות אחרונות" נמכרו בתמורה לקידום אינטרסים זרים • למעשה, זהו אחד המאפיינים המובהקים של העיתון
|
קוראי "ידיעות אחרונות" שפתחו הבוקר את העיתון קיבלו שיעור בכלכלה. יצרנית הגיליון שהם אוחזים בידם, כתב בעל הטור רענן שקד בכפולה הפותחת, היא בסך הכל גוף עסקי, תאגיד פרטי ככל התאגידים, שפועל לפי עקרונות השוק החופשי. "מוזס הוא בעליו הפרטיים של עיתון, וככזה זכותו למכור, לקנות, לשנות, לשקף ובמידה מסוימת גם להכתיב קו כמיטב הבנתו ורצונו", כתב שקד על בעל הבית. "זכותו של מוזס – וזכותו של עיתון – לייצג אגנדה. זכותם לשנות אגנדה. זכותם לשכור לעבודה עיתונאים המייצגים השקפת עולם מסוימת", הוסיף שקד. בכך, לדבריו, נבדל מוזס מראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמוכר נכס שמעולם לא נרשם על שמו – הדמוקרטיה הישראלית. "ידיעות אחרונות הוא רכוש פרטי. מדינת ישראל איננה כזו", חרץ. שקד כמובן צודק. בדומה למפעל לטיטולים, למכבסה שכונתית או מיזם הייטק, גם עיתון הוא עסק. "ידיעות אחרונות" היא חברה הפועלת לצורכי רווח, ולבעליה יש זכות חוקית ומוסרית לנווט את עסקיו כראות עיניו. אך זוהי לא כל התמונה. מה ששקד וחלק מעמיתיו ברחוב מוזס כנראה לא הפנימו הוא שלא כל אינטרס עסקי הוא אינטרס ראוי, ולא כל מהלך שנראה עסקי הוא מהלך חוקי. עורך אחראי של עיתון יכול לייצג אגנדה, ומובן שהוא יכול לשנות אותה. ואולם, כשהוא עושה זאת לא ממניעים מקצועיים אלא בתמורה לפגיעה בעיתון המתחרה – הוא פוגע בעיתון, ובמקרה הספציפי של מוזס ייתכן גם שמדובר בשוחד. עורך אחראי של עיתון רשאי לשכור לעבודה עיתונאים המייצגים השקפת עולם מסוימת, אך כשהוא עושה זאת לא כדי לרענן את השורות אלא בשביל לרצות את ראש הממשלה ולפגוע בעיתון המתחרה – הוא שוב פוגע בעיתון, ושוב ייתכן שמדובר בשוחד. ובכל זאת, למרות ש"ידיעות אחרונות" הוא גוף עסקי, יש משהו אחד ששקד חושב שאסור למוזס לעשות. "הוא אינו יכול למכור או לקנות חדשות", קובע הפובליציסט. זה לא. למרבה המבוכה, זה דווקא אחד הדברים שבהם התמחו מוזס וכפיפיו בשנים האחרונות: סחר בחדשות. על רקע הדיון השוצף על ההשחתה שפשתה ב"ידיעות אחרונות", לא מעט מבעלי הדעה שכחו או בחרו לשכוח עובדה פשוטה: אל מול הסחר-מכר שבו נחשד כעת מוזס עומדת מציאות שבה גורמים פוליטיים, עסקיים וציבוריים נוהגים לרכוש תוכן חיובי ממערכת "ידיעות אחרונות" – לא "על-פי החשד" ולא "לפי טענת", אלא כך בדיוק, חד וחלק. בעיתון של מוזס, שר או בעלים של חברה גדולה יכול להיכנס לבניין המערכת, להציע סכום כסף ולקבל תמורתו ידיעות חדשותיות המקדמות את ענייניו, ובחתימתם של כתבי המערכת. זו עובדה. עד לפני זמן לא רב, מי שהיה שואל את העורך רון ירון על עסקאות מכר מהסוג הזה היה נענה בהכחשה גורפת. "בידיעות אחרונות לא מתפרסם תוכן בתשלום", מסר ירון ל"העין השביעית" בשנת 2015. ירון לא אמר אמת. נתונים ומסמכים פנימיים שפורסמו כאן ובכלי תקשורת אחרים בשנים האחרונות הוכיחו כיצד ידיעות חדשותיות היו חלק אינטגרלי מעסקאות שנחתמו עם קבוצת "ידיעות אחרונות", בעיתון ובאתר החדשות שלו, ynet. פרשת "תיק 2000" חשפה כיצד הסכים מוזס להעמיד על המדף את סדר היום ואת החופש המערכתי של "ידיעות אחרונות" בתמורה למהלך שייטיב עם עסקיו. אלא שלא היתה זאת הפעם הראשונה שבה סדר היום והחופש המערכתי של העיתון הונחו על המדף, ואף נמכרו, בתמורה לקידום אינטרסים זרים, חיצוניים למעשה העיתונאי. למעשה, זהו אחד המאפיינים המובהקים של העיתון בשנים האחרונות. שר החינוך לשעבר, שי פירון, שילם ל"ידיעות אחרונות" מיליוני שקלים ובתמורה קיבל סיקור חיובי של פעולותיו כשר. שר המדע לשעבר, יעקב פרי, ביצע עסקה דומה. בנק הפועלים משלם סכומים עלומים כבר כמה וכמה שנים ומקבל בתמורה כתבות ו"פרויקטים" המקדמים את יעדיו התדמיתיים. קוקה-קולה, תנובה, אוסם, קק"ל, רשות הטבע והגנים ועוד שלל גופים גדולים וחזקים זכו בשנים האחרונות לסיקור מערכתי חיובי ב"ידיעות אחרונות" תמורת תשלום, ותוך טשטוש העסקאות ואף הכחשתן. עובדי "ידיעות אחרונות" חוזרים ואומרים שהחשיפה המטלטלת על המשא-ומתן המושחת שקיימו מוזס ונתניהו היכתה אותם בתדהמה. יכול להיות, אך יש לתהות אם כולם גם לא ידעו על שאר המשאים-והמתנים שהביאו להזניית העיתון – שחלקם צפו בדיווחים עיתונאיים ובהליכים משפטיים, ואחרים הם ידע כללי האצור בקודקודיהם של עובדי הקבוצה. אתמול בבוקר, מעל גבי עמוד השער של "ידיעות אחרונות", הצהיר ירון בחתימתו כי אם היה מתבקש לשנות את הקו של העיתון כחלק מעסקה עם ראש הממשלה, הוא וכל יתר העובדים היו קמים ועוזבים. עוד באותו יום, בשעות הערב, נחשף בחדשות ערוץ 2 כי לפי מוזס, נציג של נתניהו היה אמור לפנות לירון כדי לגרום לו "להזיז את הספינה". ייתכן שרון ירון כבר הזיז אותה בעבר. "אני אומר לרון ביום ראשון שידברו איתו, זו ההתחלה. היו כמה דברים קטנים, אחד או שניים, שהוא ביקש וזה קרה", ציטט גיא פלג דברים שאמר מוזס לנתניהו באחת משיחותיהם הסודיות. האם אכן דיברו עם ירון? אילו "דברים קטנים" הוא לכאורה ביקש, ומה קרה איתם? ערב לפני שהתייצב במשטרה ומסר עדות על מעורבותו האפשרית בפרשה, ירון נמנע מלהתייחס לגילויים. כפי שלא מסר אמת בנוגע לעסקאות הפרסום הסמוי של "ידיעות אחרונות", לא מן הנמנע שגם לא מסר אמת לקוראיו בנוגע ל"תיק 2000". חשיפת הבחישה המשותפת של מוזס ונתניהו בשוק התקשורת פגעה באופן אנוש במוניטין של קבוצת "ידיעות אחרונות" ועובדיה, אך היא גם העניקה להם הזדמנות יוצאת דופן לנקות את האורווה. ממוזס, אך גם מהעורכים שבהם השתמש כדי לבצע את התערבויותיו הפסולות. הדרך לבצע ניקיון יסודי שכזה היא לא באמצעות תירוצים, התפתלויות והטעיות מהסוג שנדפס בימים האחרונים במאמריהם של בעלי הטור והעורך הראשי, אלא באמצעות התבוננות נכוחה בשפל שאליו הידרדר כלי התקשורת החשוב וכריתת ברית מחודשת – הפעם לא עם מושאי הסיקור ותקציבי המיליונים שלהם, אלא עם הציבור.
|
"ידיעות אחרונות" מצניע את הדיווח על כתב האישום החמור נגד פוליטיקאי בכיר | "כלכליסט" מגיש את עמדת מונופול הגז | רק ב"ישראל היום" שמעו משפט שנאמר בתדרוך לכתבים הצבאיים
|
"בשנים האחרונות היה לי מאוד קשה לעבוד, כשהמסר שיוצא מהסצינה הכוללת של הפוליטיקה בישראל זה שהיא מושחתת וצינית, לא אכפתית ולא דוברת אמת. זה מה שהציבור והנוער חושבים עלינו, והרגשתי שזה יותר מדי בשבילי", אומרת לימור לבנת בראיון לנורית דברת במוסף "ליידי גלובס", לרגל פרישתה מהחיים הפוליטיים. "אילו דרישות וציפיות היו ממך במערכת הפוליטית שגרמו לך לגועל?", שואלת דברת ולבנת משיבה: "היו גם מקרים ממש קשים, למשל כשחבר מרכז בכיר בחיפה הגיע אלי, כשרת החינוך, הוציא מכיסו פתק עם שם ומספר טלפון ואמר לי: זאת המנהלת בבית-הספר התיכון של הבן שלי, שבגלל שישה שליליים מסרבת לאפשר לו לעלות כיתה. צלצלי ותגידי לה עכשיו שתחזור בה מיד. כשסירבתי, הוא צעק: בשביל זה עשיתי אותך שרה? אני אצא נגדך בפריימריז. הוא אכן עשה זאת וגרם לי נזק רב". "בן-אליעזר פגע בתקינות, בטוהר המידות ובאמון הציבור", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט", ציטוט מתוך טיוטת כתב האישום שהוחלט להגיש נגד השר לשעבר ("כפוף לשימוע") באשמת "קבלת שוחד, הסתרת מט"ח בשווי מאות אלפי דולרים, מסירת הצהרות כוזבות והעלמת הכנסות", לשון הכותרת. "בן-אליעזר יואשם בלקיחת שוחד של מיליונים", נכתב בכותרת על שער "הארץ". האישום, כותבת רויטל חובל, יהיה "בחמש פרשיות שוחד, הלבנת הון, מרמה והפרת אמונים ועבירות מס". "לפי טיוטת כתב האישום המסתמנת", כותבת חובל, "ב-2007–2014, כאשר כיהן כח"כ וכשר, קיבל בן-אליעזר שוחד מאנשי עסקים שונים, ששימש אותו, בין היתר, לרכישת נדל"ן [...] לפי החשד, בשנת 2011 פנה בן-אליעזר לאיש העסקים אברהם נניקשווילי, ביקש וקיבל ממנו 400 אלף דולר (כמיליון וחצי שקל) בתמורה לעזרתו כשר התמ"ת לנניקשווילי ושותפו גקי בן-זקן. על-פי החשד, בן-אליעזר פעל למינוי מקורבו של נניקשווילי לסגן יו"ר הפורום העסקי ישראל-רוסיה, וכן הפעיל את קשריו כשר הממונה על מועצת הנפט יחד עם ראשת לשכתו דאז, איילת אזולאי, לשיפור סיכוייה של חברת שמן שבבעלות נניקשווילי ובן-זקן לעמוד בתנאים לקבלת רשיון קידוח באתר מד-אשדוד. רשיון הקידוח ניתן לחברת שמן לאחר לחצים שונים שהופעלו על-ידי בן-אליעזר, בעזרת ראשת לשכתו, ובאמצעותה, על חברי מועצת הנפט". "כל הסיבות שהממשלה לא תמהר לפקח על מחירי הגז" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט". "חברות הגז נעמדו בשבוע האחרון על הרגליים האחוריות נוכח האפשרות שהמדינה תטיל פיקוח על מחירי הגז, אבל גם המדינה עצמה עדיין חוששת מהמהלך: מחיר גז בפיקוח עלול למנוע את פיתוח מאגר לווייתן, להרתיע מהתעניינות ברכישת מאגרי כריש ותנין ולהכשיל סיוע לחברות שירצו להיכנס לשוק. בשבוע הבא תחשוף הממשלה את המתווה המלא להסדרת שוק האנרגיה לשימוע ציבורי", נכתב בכותרת המשנה לראשית. "הרי הממשלה מחליטה באופן עצמאי אם היא מכניסה מוצר כלשהו לפיקוח, לא משנה אם מדובר בשמנת חמוצה או בגז טבעי, אז למה היא בכלל צריכה לקבל את הסכמת חברות הגז? לשאלה הזו יש תשובת שרשרת, שבה כל שלב קשור לשלב הבא. זה מתחיל במאגר תמר ונגמר באיום האיראני, כי הרי אי-אפשר בלי", כותבים שאול אמסטרדמסקי וליאור גוטמן. השניים מזכירים כי התחרות המקורית שהיתה קיימת בתחום הגז – מול הגז המצרי – נעלמה עם ההפיכה בשכנה מדרום, וכי חברת החשמל משלמת כיום למונופול הגז (המורכב מחברת נובל-אנרגי, חברת דלק של יצחק תשובה וחברת ישראמקו של – כנראה – קובי מימון) מחיר כפול מזה ששילמה למצרים. בהמשך הם מגישים את מה שנראה כגרסה של חברות הגז לסיפור: העלות האדירה של פיתוח וייצוא הגז, שהם מעמידים על 13 מיליארד דולר, לא תאפשר קביעת מחיר נמוך משום שהבנקים לא יממנו את הפיתוח במציאות כזו. מחיר נמוך גם "ינציח את המונופול" משום ש"הטלת פיקוח על מחיר הגז הטבעי עלולה למנוע כניסה של שחקנים חדשים". נוסף לכך, "המדינה לא באמת יודעת לפקח" (טענה שדוגמה לה ניתנה אתמול בידיעה של אופיר דור ב"כלכליסט" ולפיה חברת בזק הרוויחה 11 מיליארד שקל עודפים משום שמשרד התקשורת לא עידכן כנדרש את המחיר המפוקח של דקת שיחה). "כל הגורמים האלה מעידים על כך שלא יהיה פיקוח מחירים קבוע, אף שיש כאן מונופול שמסוגל לקחת לעצמו רווחי יתר", כותבים אמסטרדמסקי וגוטמן. "מה בכל זאת יהיה? המתווה שפקידי הממשלה מציעים הוא לקבוע תקופה של כחמש שנים עד לכניסה של שחקנים חדשים לענף, ובמהלכן הממשלה תקבע מחיר תקרה לגז – סוג של פיקוח מחירים מוגבל בזמן. אבל גם פה יש בעיה – החברות לא מוכנות לקבל אף מודל שמציעה הממשלה. [...] חברות הגז סירבו לשמוע על אפשרויות הפיקוח, ובאוצר טוענים שהן פוצצו את השיחות. המועצה הלאומית לכלכלה ומשרד האנרגיה נוטים לתמוך דווקא בחברות הגז, ואילו משרד האוצר נשאר לבד בצריח בניסיון להוריד את המחירים". בסופה של הכתבה מוזכר כי נתניהו (השולט במשרד האנרגיה דרך מקורבו השר יובל שטייניץ ובמועצה הלאומית לכלכלה דרך מקורבו יוגין קנדל) מעוניין בפיתוח ומכירה מהירים של הגז כדי למנוע תרחיש של תחרות מול ספקי גז איראני ברגע שיוסרו מעליהם הסנקציות. כזכור, אתמול פירסמה ענת רואה ב"כלכליסט" דברים שאמר הממונה על ההגבלים העסקיים הפורש, דייוויד גילה: "אני חושב שפיקוח מכל סוג שהוא גורם למחירים לרדת, וזה הדבר שחברות הגז הכי לא רוצות. ומכיוון שהן הכי לא רוצות את זה, אם אני מחבר את זה לכוח שיש להן מול משרדי הממשלה, אז אני צופה שזה לא יקרה. כלומר, ברגע שיהיה מישהו שינסה לעשות את זה, אז יעצרו אותו כך או אחרת. כי אם אומרים להן, תורידו את המחיר בצורה אפקטיבית, זה מפריע להן אפילו יותר משינוי מבני. יש להן את היד על השיבר. הן אומרות, אם תכפו עלינו הורדת מחירים, אז לא נפתח את המאגר, ואז ייגרמו לכם נזקים. זה גורם לממשלות להסס". היום ב"כלכליסט", לצד הכתבה של אמסטרדמסקי וגוטמן, מודפסת גם בוקסה ובה דיווח של גוטמן על דיון בוועדת הכספים בנושא הגז: "צריך לחלק את הגז בין כולם ולא לתת אותו לכמה אנשים עשירים", הוא מצטט את יו"ר הוועדה ח"כ משה גפני. "מחירי הגז בישראל גבוהים מאוד, אפילו כפולים ממקומות מסוימים בעולם". בהמשך כותב גוטמן: "גפני ביקש מנציג יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה מוריס דורפמן, סגנו של יוגין קנדל, להסביר את עמדת הממשלה, אולם הוא רק השיב שהממשלה טרם גיבשה את עמדתה בנושא". "חיפה הופכת לחצר האחורית של אירופה", נכתב בכותרת הגג לידיעה של הדס גליקו ב"כלכליסט". "מוצרי הדלק של בזן יוצאים לחו"ל, הזיהום נשאר בחיפה"; "בזן הגדילה בשנים האחרונות את היקף היצוא של מוצרי דלק שעוברים תהליך טיהור בבתי-הזיקוק בחיפה, וכיום כמעט מחצית מהם נמכרים מחוץ לישראל. חברת מועצת העיר חיפה עינת קליש-רותם: הציבור החיפאי הוא סוג של עולם שלישי". "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שאינו מקדיש הפניה משער העיתון לידיעה על כתב האישום נגד בנימין בן-אליעזר בעבירות שחיתות. "דה-מרקר" ממשיך להזהיר מפני הרס מערכת התכנון בישראל על-ידי פוליטיקאים בניסיון לקצור רווחים לטווח הקצר: "אם כולם שונאים את הוועדה המחוזית – סימן שהיא עושה עבודה טובה", נכתב בכותרת הכתבה של נמרוד בוסו, הפותחת את הגיליון. "החרם הכתום" היא הכותרת הראשית של "מעריב". "הצד השחור של אורנג" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "אורנג כבר לא פרטנר" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", המציגה, באופן נדיר, שנינה לא רעה. העילה לפרץ הקריאייטיב של מנסחי הכותרות הראשיות בטבלואידים הישראליים היא דברים שאמר מנכ"ל החברה הצרפתית אורנג, שהחברה הישראלית פרטנר מחזיקה בזיכיון שלה: "לו יכולתי הייתי מנתק את הקשרים עם ישראל כבר מחר, אבל זה ייקח זמן". "מנכ"ל אורנג העולמית תומך בחרם", קובעת כותרת הגג לראשית על שער "ידיעות". "ישראל: סטירת לחי", נכתב בהמשכה. ב"ישראל היום" ממשיכים לסקר בהרחבה את סוגיית החרם בלי להתייחס למציאות העומדת בבסיסה: העובדה שישראל מחזיקה בשטחי אדמה שכבשה במהלך מלחמת המגן בשנת התשכ"ז. מהבחינה הזו, כמו גם מכל בחינה אחרת, ההתנהלות של "ישראל היום" היא שיקוף של מדיניותו של בנימין נתניהו, המכהן כבר בקדנציה רביעית כראש ממשלת ישראל. זאת, על אף שלפי הדיווחים האחרונים, בין השאר ב"ישראל היום", מדיניות זו הובילה לכך שסכנת "החרם על ישראל" הפכה מעיסוק הזוי למראה בעיתון "הארץ" לבעיה לאומית שהממשלה מעמידה בראש סדר העדיפויות שלה. אבל אין באמת צורך לדאוג: ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווח על דיון בכנסת שבו הכריזה שרת המשפטים איילת שקד: "נחרים את מי שמחרים אותנו". בפתח גליון "ישראל היום", מכשיר לעיצוב דעת קהל והתערבות בענייניה הפנימיים של ישראל במימון של מאות מיליוני שקלים המגיעים מאזרח זר, מציע דרור אידר להילחם בארגונים המנסים לעצב את דעת הקהל ולהתערב בענייניה הפנימיים של ישראל "באמצעות החוקים הקיימים: חובת הגשת דו"חות לרשם העמותות ואכיפת חוק השקיפות", ולהתייחס אליהם כמי שנתונים במלחמה עם ישראל, "ובמלחמה כמו במלחמה". "נתיב הכסף: מאירופה לעמותות השמאל", נכתב בכותרת ידיעה של שלמה צזנה המתפרסמת בעמוד העוקב בחינמון הממומן בנתיב כסף המגיע מאמריקה. הידיעה כולה מתבססת על מידע גלוי שהעמותות חושפות על-פי חוק, אבל "ישראל היום" ושלמה צזנה לא היו מסוגלים לחפש בגוגל בעצמם, והיו צריכים את הארגון NGO-מוניטור שיעשה זאת עבורם. אגב, גם הארגון ש"ישראל היום" מנצל כדי שיעשה עבודה עיתונאית במקומו ממומן בחלקו בכסף זר. בחלקו האחר הוא ממומן על-ידי כסף שאת מקורו הוא אינו מוכן לחשוף. "ביבי זכה בראשות הממשלה רק בגלל שמתנגדיו מהשמאל ממש הגזימו במאבק חסר תקדים נגדו, וזה הרגיז מאוד את הליכודניקים הוותיקים והצעירים כאחד", אומרת לבנת ל"גלובס". "[...] היו גם קמפיינים עוינים שמומנו בכסף של גורמים אינטרסנטיים [...] כל הגורמים השמאלניים שנאבקו בו בלי סוף עשו בסופו של דבר פעולה הפוכה". "איזנקוט יצמצם את סמכויותיה של הרבנות הצבאית", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "קצין בכיר התייחס אתמול למדיניות החדשה: נדאג שהרבנות תעסוק בפעילות שעניינה רבנות, וחיל החינוך יעסוק בחינוך", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, של עמוס הראל וגילי כהן. "2 רקטות נורו אמש לדרום", נכתב בכותרת במעלה שער "ידיעות אחרונות", לצד הסטמפה "הירי התחדש". ב"ישראל היום" ההפניה על השער, "אזעקת אמת: 2 נפילות בדרום", בולטת פחות וכוללת את המלה "טפטופים". "מאז מבצע צוק איתן, בעזה יש שקט שלא היה כמותו מאז ראשית שנות האלפיים", מצטטים ב"ישראל היום" "גורם צבאי בכיר". על אף שאותו גורם, המכהן גם כראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל, מצוטט גם בעיתונים האחרים, הציטוט הזה נעדר מהדיווחים שם. בשער "הארץ" מפנים לידיעה במוסף "גלריה" של יהונתן ליס ועדי דברת-מזריץ – הראשון כתב הכנסת של העיתון והשנייה כתבת ב"דה-מרקר". "רגב לא מחכה: ועדה תבדוק שינוי או ביטול חוק הספרים", נכתב בכותרת הידיעה. בסופה של הידיעה מצוטטת רחלי אידלמן, יו"ר התאחדות המו"לים ומי שדחפה לחקיקת החוק. אידלמן היא גם בתו של גרשום שוקן ואחת משלושת בעלי העיתון מטעם משפחת שוקן. הידיעה עצמה מגוונת ומביאה קולות בעד ונגד החוק. ערוץ 10. "ערוץ 10 ניצח, ארנון מילצן ויוסי מימן הפסידו", נכתב בכותרת דיווח של אופיר דור ב"כלכליסט". "ההשקעה של קבוצת RGE בערוץ צפויה להגיע עד 218 מיליון שקל. הבעלים יוסי מימן וארנון מילצן, שהשקיעו בו כמיליארד שקל, יקבלו רק כ-5–10 מיליון שקל". העסקה טעונה אישור של רשות ההגבלים והרשות השנייה, ש"אמורה לבדוק את פירמידת השליטה ב-RGE, שאינה מחויבת בדיווח על בעלי המניות שלה". טעות שולית ב׳ישראל היום׳. בקטנה נו pic.twitter.com/TQg4H8vzCb — ירח טוקר (@hadover1) June 4, 2015 דני וסלי. עוד בראיון עם לבנת ב"ליידי גלובס": השרה לשעבר מספרת כי האופן שבו הוצגה בטלוויזיה, כפוליטיקאית כוחנית, הזיק לה מאוד. "אותי, לעומת זאת, יצפאן חיקה בהופעה קבועה שלו בטלוויזיה, והציג דמות אלימה וצעקנית. זה היה ממש נורא, ולא יכולתי כבר לשנות את הדעה השלילית שהתגבשה עלי. מאוד נפגעתי והחלטתי לעשות מעשה. גיליתי שהמפיק של יצפאן זה דני וסלי, חבר לי משנים. נפגשתי איתו, ורק אז הקטע המשמיץ הוסר, אבל הזיכרון כבר נחרט בקרב הציבור". סיון כהן. עוד ב"ליידי גלובס": ראיון עם סיון כהן, מי שככתבת בחדשות ערוץ 10 זכורה כחתומה על אחת הפדיחות המביכות בתולדות הטלוויזיה הישראלית. כהן מקדמת את תוכנית החדשות ("חברתית-כלכלית") שהיא מגישה באותו ערוץ: "מגיע לי ומגיע לתוכנית יותר הכרה ברנזאית, ולא רק שיכירו אותה ברחוב", היא קובלת. הגם שהמראיינת, לימור אבן, שואלת את כהן שוב ושוב על האירוע ההוא – היא לא תוהה כיצד זה על אף שבערוץ הודיעו כי היא מועמדת לשימוע לפני פיטורים, כהן קיבלה בו תפקיד של מגישת תוכנית. היא גם לא מנסה לפצח את קשר השתיקה שכהן מעידה שגזרה על עצמה בקשר להתנהלות והאחריות המערכתית לדיווח במהדורת החדשות המרכזית על אגדה אורבנית מצוצה מן האצבע. אוכלי נבלות. רצועה בצד עמוד השער של "ידיעות אחרונות" מקדמת את גליון סוף-השבוע של "ידיעות אחרונות" באמצעות צילום חודרני של בחורה צעירה שאביה רצח את אמה.
|
מפעילי אתר פורנוגרפי יחויבו לפצות את מפיקי סרט הפורנו "מרותקות לבסיס 1" בשל הפרת זכויות יוצרים
|
חברת ארו-סנטר בע"מ, בעליה אלון שעשוע ואחיו אסף שעשוע, שעבד בחברה, הפרו את זכויות היוצרים של תומר הרפז וניר שחר, שהפיקו את הסרט הפורנוגרפי "מרותקות לבסיס 1", כך קבע לאחרונה השופט ד"ר עמירם בנימיני מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. הרפז ושחר (הפועלים יחדיו בשוק הפורנוגרפיה תחת השם "למינגס-הפקות") יצרו לפני קרוב לעשור את הסרט "מרותקות לבסיס 1". לפי התצהירים שהגישו לבית-המשפט, הם כתבו את התסריט, רכשו קלטות צילום, ליהקו שחקנים (בתשלום של 1,500 דולר לכל שחקן), הזמינו צלם מומחה וביימו את הסרט. לאחר מכן כתבו את המוזיקה, ערכו את חומר הגלם ורכשו מכל השחקנים בסרט את הזכויות. "הפקת הסרט המוגן ארכה כארבעה חודשים", הצהיר שחר בפני בית-המשפט. מאמצע 2004 החלו לשווק ולמכור את הסרט במכונות להשכרת סרטי וידיאו ובחנויות הפורנו בישראל. "מכירות הסרט המוגן עלו יפה, ולמינגס-הפקות מוכרת ומפיצה אותו גם היום", העיד שחר בתצהירו. כמה חודשים לאחר שהחלו להפיץ את הסרט, גילו שחר והרפז כי עותק בלתי מורשה של הסרט נמכר באתר השייך לארו-סנטר. בהמשך גילו עותקים של הסרט באתרים אחרים שלטענתם שייכים לחברה. בתביעה שהגישו לבית-המשפט באמצעות עורכי-הדין דוד בלום וכפיר מילר, טענו כי הנתבעים לא רק הפרו את זכויות היוצרים שלהם, אלא גם את הזכות המוסרית שלהם, משום שבאתרים שבהם הופיע עותק מהסרט הפורנוגרפי לא ניתן להם קרדיט כיוצריו. האחים שעשוע טענו בפני בית-המשפט באמצעות עו"ד מירי כרמל-ורסנו כי האחריות לאתר האינטרנט ארו-סנטר ואתרים אחרים שזוהו כשייכים להם היא של "מר איציק לוי בעל השם המסחרי ILI2005". לדבריהם, אותו לוי הוא שיזם והוציא לפועל את הקמת האתרים. "מר איציק לוי, על דעת עצמו בלבד, ככל הנראה, העלה תמונות מהסרט המדובר לאתר", העיד אלון שעשוע והוסיף: "יש לי השערה פרועה שאיציק לוי והתובעים חברו יחד על מנת לתבוע ולהוציא כספים במרמה מאיתנו". עוד טענו הנתבעים כי הסרט "מציג שחקנים במדי צבא ההגנה לישראל, כאשר הם מבזים את מדי צה"ל". לאור עקרון "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" ביקשו הנתבעים מבית-המשפט לקבוע כי אין מקום לפצות את התובעים ולתת להם "ליהנות מפרי עוולתם". בית-המשפט קיבל את התביעה. השופט בנימיני מצא כי זכויות היוצרים של הסרט אכן שייכות להרפז ושחר והשתכנע שקיים קשר בין הנתבעים לאתרים שבהם הוצג הסרט ("עדותם [...] הותירה רושם בלתי מהימן בעליל", ציין השופט בנימיני). אשר לאחריותו של איציק לוי, קבע השופט בנימיני כי "לא הוכח כלל קיומו של אדם בשם איציק לוי, שיש לו קשר כלשהו לתובענה זו". באשר לטענת ביזוי המדים, השופט בנימיני ציין כי בסיכומיהם חזרו בהם הנתבעים מטענת "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". לאחר בחינת הראיות קבע השופט בנימיני כי הנתבעים אחראים אישית להפרת זכויות היוצרים של הסרט והוציא צו מניעה קבוע האוסר עליהם להמשיך בהפרה. בעוד כחודשיים יחל השלב השני במשפט, שבו יהיה על בית-המשפט להכריע באשר לגובה הפיצוי שישולם ליוצרי הסרט. בינתיים חויבו הנתבעים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורכי-דין בסך 35 אלף שקל. ת"א 1932-07
|
עיתונאי הסתר מגלים פרצוף מחוצקן | העיתונים מתעניינים פתאום בפרשת השבוע | יצחק לאור נעלם מ"הארץ" ומ"ידיעות אחרונות"
|
יום מפתיע היה אתמול, ולכן למרות מזג האוויר הקיצי והרגוע שנחת עלינו באמצע פברואר, שערי העיתונים מדווחים על סערות ועל רעידות אדמה. ההפתעה הראשונה היא חשיפת חוליית החיסול שרצחה את בכיר חמאס מחמוד אל-מבחוח, על-ידי לא פחות מאשר משטרת דובאי (פרס הכותרת הולך לאמיר אורן על "פוטו רצח"). ההפתעה השנייה היא הודעתה של גליה מאור על פרישתה מהמירוץ לתפקיד יו"ר בנק לאומי. שתי ההפתעות האחרות, או לפחות אחת מהן, מעניינות את הציבור, מן הסתם, הרבה יותר מהראשונות, והן קשורות לסטיות ופשעים מיניים. הראשונה היא חשיפת ערוץ 10 כי נגד המשורר, הסופר והמבקר, איש השמאל הקיצוני יצחק לאור, יש חשדות לכאורה להטרדה מינית מדרגות חומרה שונות. השנייה, המהדהדת פי כמה, היא האשמה בדבר התנהגות מינית בעייתית לכאורה, כנראה הטרדה מינית על רקע הומוסקסואלי, מצד הרב מוטי אלון, מי שנחשב עד כה לאחד הרבנים הנערצים בציונות הדתית ואהוד גם על חילונים רבים. שערי העיתונים היום נראים כמו פרסומת למשקפיים. על כולם מתנוססות 11 תמונות פספורט של אנשים ששמונה מתוכם עוטים משקפיים עבי-מסגרת ובעלי נוכחות. לבד מ"ידיעות אחרונות", היחיד שמפרסם גילויים חדשים בפרשת הרב מוטי אלון, שמונת הממושקפים וחבריהם זוכים לכותרת הראשית בכל העיתונים. "משטרת דובאי פירסמה את תמונות חברי החוליה שהתנקשה בבכיר החמאס אל-מבחוח", מדווחת כותרת "הארץ". שלושת הטבלואידים מפרסמים כולם כותרת זהה (כן, "המחסלים", נו מה). הצילומים שהציגה משטרת דובאי שאובים מהמוני מצלמות הפזורות בעיר ומתעדים את פעילותם של החשודים בחיסול, צעד אחרי צעד במשך כמה ימים (ומוכיחים אחת ולתמיד שנסיכות המפרץ הזו היא סט של תוכנית ריאליטי). ב"ישראל היום" ההתרגשות עולה על גדותיה. "כזה דבר עוד לא ראינו", קובעת כותרת הגג. כותרת המשנה פותחת במלים "כמו בסרט הוליוודי", וטורו של יואב לימור, שתמציתו מודפסת על השער, נפתח במלים: "זה היה מדהים, מרתק, מפחיד". "ברור שחברי החוליה הביאו בחשבון קיומן של מצלמות אבטחה בתוך המלון [...] לא בטוח שמי שהורה על החיסול הביא בחשבון את הנחישות ואת העיקשות של משטרת דובאי. התחקיר כולל הרבה יותר מבדיקה אקראית על סרטי מצלמות המעקב. יש כאן הצלבת מידע ומאמץ עצום של איסוף נתוני מצלמות ונתוני תקשורת מכל רחבי העיר", כותב רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות". מדוע מרושתת דובאי במספר כזה של מצלמות אבטחה? "בעקבות שני חיסולים שתפסו כותרות בינלאומיות: זמרת הפופ הלבנונית סוזן תמים, שנרצחה בקיץ 2008, ומנהיג המורדים הצצנים סולים ימייב, שחוסל לפני שישה חודשים", כותבת סמדר פרי ב"ידיעות אחרונות". העיתונים מדווחים כי מפקד משטרת דובאי, קולונל דאחי חלפאן, נזף בחמאס על שמבחוח נכנס לדובאי בלי להודיע ועם דרכון מזויף, "סיבך את דובאי והפר את ריבונותה". העיתונים מופתעים לא רק ממקצועיותה של משטרת דובאי, אלא מכך שסוכני המוסד ("החשודים כסוכני מוסד", על-פי אחד העיתונים) אינם תואמים את הפנטזיות הרומנטיות שלהם. לפי לימור, "זה מה שמדהים בעסק הזה. תסתכלו על התמונות [...] מישהו מהם נראה לכם כמו רוצח מקצועי? מקסימום כמה פקידי בנק, חבורה של אנשי עסקים מדרג בינוני, מרצים באקדמיה ובחורה אחת שיכלה להיות מתנדבת בקיבוץ". "מתברר שכל המחסלים האימתניים, הזרוע הארוכה של מדינת ישראל, הם בסך-הכל חבורה של משקפופרים", כותב ברגמן. יש משהו מדאיג בהתבטאויות האלה ואחרות המופיעות היום בעיתונים העבריים, בהתרגשות הזו מפאות ושפמים מזויפים ובאכזבה המפעפעת מ"רגילותם" של ה"מחסלים". התחושה כאילו עיתונאינו הם חבורת משקפופרים שטופי הורמונים שראו פחות מדי "סרטים הוליוודיים" אינה נעימה. לא נעימה גם הזילות והסחבקיות של העיתונאים המדווחים ודנים בעניינים של חיסולים ורציחות. לא נעימה לכן גם הכותרת ב"מעריב" (ששתי כפולות העמודים שהוא מקדיש לנושא נראות כאילו הורכבו בחיפזון באישון ליל), הקוראת: "שחר פאר מציגה: חיסול ממוקד בטורניר טניס". בעוד ברגמן מבהיר שהוא מתבדח, הבהרה כזו אינה מצורפת לאינפוגרפיקה המעטרת את כפולת העמודים המוקדשת לסיפור ב"ידיעות אחרונות", ובה נראים "המחסלים" כשלצד כל אחד מהם כיתוב המסביר כיצד הסתווה. הנה למשל גונתן לואיס גרהאם מבריטניה. האמצעי שלו: "לא נראה אנגלי". גאוני. גם מה שכותבים שאר העיתונאים המומחים לענייני סוד וסתר מעורר גיחוך. יוסי מלמן כותב טור פרשנות תחת הכותרת "שיטות הפעולה מזכירות את הפעולות של המוסד". הכיצד? "המחסלים" דאגו לטוס בטיסות שונות, ללון בבתי-מלון שונים, לשוחח בקווים קשים לאיכון ולהסתוות. אלו הן, אם כן, שיטות הפעולה של המוסד. זאת בניגוד לשיטות פעולה של ארגוני ביון אחרים, שעובדיהם נוהגים להגיע למשימות חיסול בטיול מאורגן, כשהם לובשים חולצות עם הכיתוב "צוות חיסול 1". האם מדובר באמת בסוכני מוסד? לפי הבולטות שמעניקים העיתונים לסיפור, נראה שברור להם כי אכן כך. אבל משטרת דובאי דווקא לא הפנתה אצבע מאשימה כזו. "אני לא מוציא את האפשרות הזאת מהתרחישים שלנו", מצוטט חלפאן, "אבל לפי שעה אנחנו מתייחסים אליהם כאל שכירי חרב". לפי חלפאן, הדרכונים של ה-11, ממדינות שונות באירופה, אינם מזויפים. עוד נכתב בעיתונים כי נעצרו שני פלסטינים, אחד מהם בכיר ברשות, שכנראה הוסגרו לדובאי מירדן בחשד שהיו מעורבים בחיסול. לפי מלמן, מעצרים אלה הם "נקודה התורפה היחידה שעלולה להוביל לכיוונו של הארגון שעמד מאחורי הביצוע". כאמור, שתי שערוריות מין נחשפו אתמול בחדשות בטלוויזיה ובאינטרנט. השונות בבולטות של כל אחת מהן בעיתונים היום – בולטת בפני עצמה. בעוד הפרשה שהרב מוטי אלון עומד במרכזה תופסת את הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות", ומופיעה באופן בולט על שערי "מעריב" ו"ישראל היום" וגם על שער "הארץ", הרי שהפרשה הלכאורה חמורה יותר, שהאנטי-גיבור שלה הוא יצחק לאור, לא מגיעה לשער של אף עיתון, ומוצנעת גם בעמודים הפנימיים, אם בכלל. מדוע זה כך? האם משום שמוטי אלון שייך למגזר שהתקשורת לא אוהדת (דתי, רב, ואם כך בטח ימני ומתנחל), ולאור שייך למגזר שהתקשורת אוהבת לכאורה לחבק (שמאלני, יפה נפש, משורר)? בחירת הכותרות באתר נענע10 של ערוץ 10, שמהדורת החדשות שלו דיווחה על פרשת אלון ותוכנית התחקירים שלו "המקור" היא שחשפה את פרשת לאור (בתחקיר שטרם שודר במלואו), יכולה להעיד כי אכן כך: "שערוריית מין בציונות הדתית" מול "סערה בעולם הרוח". אבל ההסבר האמיתי הוא כנראה הפוך: יצחק לאור הוא אמנם עורכו של כתב-עת נחשב ("מטעם") ומבקר, משורר וסופר מוערך – אלא שהחשיבות וההערכה הזו היו נחלתם של חוגים מצומצמים. הרב מוטי אלון היה לעומתו אדמו"ר של ממש, שבמסגרת תפקידיו כאיש חינוך נותן שיעורים, כותב ספרים ואף מנחה תוכנית פרשת שבוע בטלוויזיה, הגיע לעשרות ומאות אלפי אנשים. לכן נפילתו של מי שהוא אחרי הכל אלמוני למדי מעניינת את העיתונים פחות מנפילתו של מי שדמותו ידועה ופופולרית. מובן שמתווספת לכך העובדה הבנאלית שפרשת אלון נחשפה על-ידי גורם חיצוני, וכל כלי התקשורת התנפלו עליה במקביל, בעוד פרשת לאור נחשפה על-ידי כלי תקשורת מסוים, ובכך נקלעה לסבך השיקולים הזרים שסביב ידיעות מעקב בכלי תקשורת מתחרים. מה הם פרטי האירוע? פורום "תקנה", שבו חברים רבנים חשובים לצד אישי ציבור ואקדמיה דתיים, פירסם אתמול הודעה מרעישה, שלפיה היעלמותו המפתיעה של הרב אלון מהחיים הציבוריים לפני שנים אחדות היתה בעקבות אולטימטום שהציגו לו, אחרי שהובאו אליהם ראיות כי הרב עשה דברים "נגד הקדושה והמוסר". כעת, נכתב בהודעה, משעבר הרב על תנאי האולטימטום וחזר "לייעץ ביחידנות", הפעיל הפורום את הסנקציה ופירסם את העניין. השאלה המעניינת ביותר העולה מן הסיפור היא – האם בישראל של המאה ה-21 פועל גוף המטיל סנקציות על אנשים ופועל במקום שלטון החוק? על-פי הפרסומים בעיתונים היום, חברי הפורום התייעצו קודם לנקיטת פעולה כלשהי עם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ועם עוזרו, ומאחר שהמתלונן או המתלוננים על מעשיו של הרב לא הסכימו להגיש תלונה במשטרה, הסכים היועץ לדרך הפעולה של הפורום. עדיין נותרו שאלות רבות פתוחות בסוגיה זו, והעיתונאים, יש לקוות, יבררו אותן עד תום בימים הקרובים. במה בדיוק מואשם הרב אלון? מהודעת הפורום לא ברור כלל מה הם המעשים. אחד מחברי הפורום אומר לכתבי "הארץ" חיים לוינסון ויאיר אטינגר כי "אנחנו לא עוסקים בטהרת המחנה", אלא מדובר במעשים של ניצול מרות כלפי אחרים. גם ב"ידיעות אחרונות" אין עוסקים בטהרת המחנה. הכותרת הראשית היא "הרב ביקש שאתפשט. רעדתי", זאת תחת כותרת הגג "צעיר מספר לידיעות אחרונות על הטרדה מינית". כותרת עמ 4 היא "הרב אמר לי להוריד תחתונים". אלו כותרות מהסוג שלמקראן אפשר לשמוע את רחש הלשון העוברת בליקוק על שפתיו של העורך. טובה צימוקי מדווחת ב"ידיעות אחרונות" על פגישת הפורום עם מזוז וכותבת כי מדובר בשתי מתלוננים שונים. ניסן שטראוכלר מביא "מונולוג" של אחד מהם, בעילום שם. מה אומר אלון? הוא מכחיש מכל מכל, טוען כי מדובר בתלונה אחת של תלמיד "לא יציב בנפשו". מדוע, אם כן, הסכים לצאת לגלות ולפרוש מכל תפקידיו הציבוריים? זו היתה טעות, היא התשובה הלא משכנעת. תמונתו של אלון עם תלמידיו, אתמול בביתו, כשהם נראים שמחים ועולצים, היא התמונה המובילה של הסיקור בכמה מהעיתונים. גם החשדות כלפי לאור מעורפלים, אולם הם חמורים, לכאורה כמובן, מאלה המוטחים באלון. לפי נסלי ברדה, מי שתיחקרה את העניין עבור תוכנית "המקור" בערוץ 10, מדובר ב"ארבע עדויות לפחות המתחילות בהטרדה מינית מילולית ומגיעות עד דברים בדרגת חומרה גבוהה הרבה יותר". לאור מכחיש את כל הטענות ואומר כי מדובר ב"רדיפה" וב"לינץ", ופרקליטיו "מזכירים כי לא הוגשו תלונות במשטרה". למרות העניין לציבור שבידיעה על החשדות לפשעי מין מצד יצחק לאור, ואפילו למרות הפיקנטיות והסנסציה שבידיעות על חשדות לעבירות מין של משורר ואיש שמאל ידוע, העניין זוכה רק לידיעות קצרות ב"ישראל היום" וב"מעריב", הצמודות לסיקור הנרחב מאוד על פרשת אלון. לפי הפרסומים, התלונות כלפי לאור הן על אירועים שהתרחשו במהלך עשרים השנים האחרונות, והיו ידועות עד כדי כך שעלו לו באובדן, פעם אחר פעם, של מקומות עבודה במוסדות שונים. אם הדברים אכן כך, עולה השאלה המטרידה: מדוע המשיך עיתון "הארץ" להעסיק את לאור ככותב וכמבקר במוסף "תרבות וספרות" ובמוסף "ספרים"? יותר מכך, לפי הידיעה ב"ישראל היום", כמה מהמעשים נעשו במסגרת עבודתו של לאור ב"הארץ" כלפי נשים שעבדו איתו. עיתון "הארץ" נקט קו חריף ובלתי מתפשר בענייני פשעים מיניים. כך למשל אחד ממאמרי המערכת שהוקדשו לפרשת קצב הכריז בפתוס כי "ההחלטה הדרמטית והאמיצה של מזוז [להגיש כתב אישום נגד קצב] צריכה לשמש לחברה הישראלית כולה הזדמנות לעצור ולבחון את יחסה לנשים. העבירות שבהן נחשד קצב אינן מקרה פרטי וחד-פעמי, הן צמחו על קרקע שאיפשרה אותן ויש להן הקשר חברתי רחב הרבה יותר; אי-אפשר עוד להתעלם ממנו ולהדחיקו". האם ההדחקה הגיעה גם ל"הארץ" עצמו? אולי כן, ואולי ב"הארץ" לא שמעו על החשדות נגד לאור. אולי. מה שבטוח הוא כי אין היום ב"הארץ", לא בקונטרס החדשות, לא במוסף "גלריה", לא ב"חלק ב" ולא ב"דה-מרקר", זכר לחשדות נגד לאור. גם ב"ידיעות אחרונות" אין זכר לפרשה. אפשר לנחש כי במקרה זה מדובר בסיבה מהסוג האינפנטילי ביותר: "ידיעות אחרונות" נמצא בריב עם רביב דרוקר ועפר שלח, מגישי "המקור", שבה נחשפת הפרשה. ונקנח בציטוט של לאור, מתוך ראיון שנתן בזמנו ל"כל העיר": "משהו כנראה קורה לאנשים במוסד האקדמי. בכניסה, כמו שמפקידים בגדים, הם מפקידים את הליבידו. אתה נכנס: יש לך נשק עליך? יש לך ליבידו? תפקיד אותו בבקשה". זו היתה אמורה להיות סאגה שתעסיק את הכלכלונים זמן ארוך הרבה יותר, אבל הנה פתאום גיבורת הפרשה נענתה למה שביקשו ממנה חלק גדול מהפרשנים, והם נותרו עם סיפור, חצי סיפור. גליה מאור, מנכ"ל בנק לאומי, הודיעה על פרישתה מהתמודדות על תפקיד יו"ר הבנק – ועוד עשתה זאת בבלוג ("כבר לא צריך מסיבת עיתונאים" היא כותרת טור הפרשנות של איילה צורף ב"דה-מרקר"). "פעלתי כדין ובאופן שקוף", היא כתבה שם, "לא במחשכים עשיתי זאת, לא במסתור, לא בדרכי עורמה". מי עשה במחשכים ובעורמה? לפי "כלכליסט", מדובר במתמודדים אחרים על התפקיד, מטעם המדינה, המחזיקה במניות הבנק. "הודעת הפרישה של גליה מאור מהמירוץ לראשות בנק לאומי סוללת את דרכם של מקורבי הפוליטיקאים לתפקיד. המועמד המוביל הוא משה טרי. איתן רף: הקמפיין שנוהל נגד מאור אינו ראוי", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער העיתון. מו"ל העיתון יואל אסתרון והעורכת הראשית שלו גלית חמי משנסים מותניהם וכותבים שניהם טורים על ההתפטרות ועל השלכותיה. "המעורבות הפוליטית-אינטרסנטית הזו חייבת להדאיג אותנו יותר מהשאלות המשפטיות והפרוצדורליות הנוקדניות שהוארו בזרקורים", כותב אסתרון, ומאשים את שר האוצר שטייניץ ואת שר האוצר השני, נתניהו, כי הם בחשו בקלחת נגד מאור כדי לקדם מועמדים מטעמם. מי המועמדים? ב"כלכליסט" מונים שמונה ומחלקים אותם לשלוש קבוצות: "המפתיעים" (דוד ברודט, אריה מינטקביץ ואברהם ביגר), "המקורבים" (אורי יוגב, משה טרי ואיזי תפוחי) ו"העצמאים" (אהוד שפירא וויקטור מדינה). עוד מדווחים העיתונים כי גם דוד קליין, שאת מועמדותו קידם בעל המניות שלמה אליהו במה שיצר סערה בפני עצמה, לא יוכל להתמודד לתפקיד על-פי עמדת רשות ניירות ערך (זו גם הכותרת הראשית של "עסקים"). מדוע ביקר כאן יו"ר המטות המשולבים האדמירל מייקל מאלן? לפי הדיווחים אתמול, ביקורו נועד לבשר לישראל כי ארה"ב מתכוונת לנקוט צעדים חריפים נגד איראן ולהרתיע את הממשלה בירושלים מתקיפה צבאית באיראן. לפי הדיווחים היום בעיתונים, הביקור התמקד, בעצם, בעיקר במטרה השנייה. "האמריקאים לא סומכים עלינו", מספרת כותרת מאמרו של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות". "אזהרה ידידותית" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ", הדן בנושא זה בדיוק וקורא לישראל לשעות לאזהרה ולא לתקוף את איראן. הקריקטורה בעמוד הדעות של העיתון (עמוס בידרמן) מציירת את נתניהו וברק משחקים משחקי מלחמה כשגו ביידן, סגן נשיא ארה"ב העתיד לבקר כאן בשבוע הבא, רץ מזיע לעצור אותם. בעמ 8 של "הארץ" מדווחת נטשה מוזגוביה כי "רשת CBS חשפה שציוד מתקדם מתוצרת ארה"ב עושה את דרכו לאיראן". הידיעה שלה נפתחת במשפט "שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון מגבירה את הלחץ המילולי על איראן". אחת הכותרות היום על שער "הארץ" קוראת: "נתניהו במסר עקיף לחמאס: לא תהיה הצעה טובה יותר בנושא שליט". מי שתיווך את המסר, לפי ברק רביד, הוא נשיא רוסיה דמיטרי מדוודב, שאיתו נפגש אתמול נתניהו במוסקבה. עוד לפי רביד, הרוסים מסרו לישראל כי לא יוציאו לפועל, בשלב זה, עסקה למכירת טילים נגד מטוסים לאיראן. "הארץ" מדווח על השער כי עידן עופר (מ"משפחת עופר") מחק את תביעת הדיבה שהגיש נגד העיתונאי מיקי רוזנטל בגין סרטו "שיטת השקשוקה". דיווח כזה לא נמצא ב"ידיעות אחרונות". בעמ 7 של "הארץ" מדווח כי אילנה דיין הגישה לבית-המשפט העליון את ערעורה על פסק הדין נגדה בפרשת סרן ר. בחלק ב של "הארץ" מדווח על חילופי התבטאויות קשים בין שדרני הרדיו גבי גזית ואריה גולן.
|
העיתונים מדווחים על פסיקת בג"ץ ומנסים להביא קולות אותנטיים של "תושבי דרום תל-אביב" | השינוי של יאיר לפיד עוד לא כאן | והאם עורך-הדין של תנועת אם-תרצו נוהג בחוכמה?
|
"כליאת המסתננים ושלילת חירותם לשלוש שנים הן פגיעה אנושה ולא מידתית בזכויותיהם, בגופם ובנפשם. אסור לנו לשכוח את ערכינו הבסיסיים. בדמוקרטיה לא כל האמצעים כשרים", מודיעה הכותרת הראשית החריגה באורכה שמתפרסמת הבוקר על שער "הארץ", בעקבות פסיקתם של תשעה שופטי בג"ץ שפסלו תיקון לחוק למניעת הסתננות שחוקקה הכנסת ב-2012. החוק שנפסל איפשר למדינת ישראל לכלוא בני-אדם שנכנסו לשטחה בניגוד לחוק לתקופה של עד שלוש שנים בלי להעמידם לדין ולהרשיעם בביצוע עבירה כלשהי מלבד עצם חציית הגבול. "בלתי חוקתי, משפיל – ופסול", נכתב בראש רשימה שהיא תקציר קביעותיהם של השופטים, המתפרשת על כל עמ 3 של "הארץ". "בלב פסק דינו של בג"ץ בעניין חוק ההסתננות", כותב הפרשן המשפטי אייל גרוס, "עומדת הצבעה על הפסול שבמדיניות ישראל. מצד אחד, המדינה הכירה בכך שאי-אפשר לגרש את מרבית האוכלוסייה עליה חל החוק, ומצד שני היא לא בדקה את מעמדם של רוב מבקשי המקלט על-פי אמנת הפליטים והתייחסה אליהם כאל פושעים". "הארץ", שכותביו ועורכיו צידדו בשנים האחרונות בהגנה על פליטים, מבקשי מקלט, מהגרים לא-יהודים, עובדים זרים וכיוצא באלו, מדגיש הבוקר באופן המתבקש מכך את ההחלטה התואמת את תפיסות המערכת. יחסם של יתר היומונים לפסיקה המהדהדת, שקבעה כי נבחרי הציבור הישראלים העבירו ועובדי הציבור יישמו חוק הסותר את ההגדרה הבסיסית של המושג "חירות", משתנה על-פי הגדרותיהם הנוכחיות של שאר העיתונים למושג זה. "בג"ץ שם גבול" היא כותרתה של רשימת פרשנות מאת ברוך קרא המוקדשת להשלכותיה של הפסיקה, שהיא הבוקר הטקסט הראשי בכפולה הפותחת של "מעריב". בשנה האחרונה נוהגים מדי פעם עורכי החלק החדשותי של "מעריב" לוותר על הדיווח ולדלג ישר לפרשנות. כך קורה שחרף רוחב היריעה שמציעה הרשימה של קרא, הכתב והפרשן המשפטי של ערוץ 10, וחרף ידיעה מאת יוחאי עופר ויובל גורן על ההשלכות והתגובות לפסיקה – קוראי "מעריב" אינם זוכים הבוקר לדיווח של ממש על תוכנה של ההחלטה. בטור אחר המתפרסם ב"מעריב" כותב אביב לביא על ההתפתחות המתבקשת: "יש רק בעיה אחת עם פסק הדין החשוב, האמיץ והמנומק שפירסמו אתמול שופטי בג"ץ, בו אסרו על מדינת ישראל להשליך בני-אדם לכלא לשלוש שנים בלי משפט: הוא סימן את תחילתו של סיבוב נוסף של ספינים ושקרים נאלחים מצד הממשלה ושופריה". בסך-הכל, הסיקור של "מעריב" הבוקר אוהד את החלטת בג"ץ. הגם שהפניית השער על הפסיקה שובצה במסגרת לא גדולה בתחתיתו (מעליה: הגרעין האיראני וטבח בארצות-הברית), טור מאת בן-דרור ימיני, המנגח את הפסיקה ("המעצר היה אמצעי פגום. ביטול אופציית המעצר הוא צעד הרבה יותר פגום"), נדחק גם הוא – למדור הדעות. בניגוד לטוריהם של קרא ולביא, המאמר של ימיני אינו זוכה להפניה מהשער. ב"ידיעות אחרונות", שכותרתו הראשית מוקדשת הבוקר לרצח של שתי ילדות בידי אמן בירושלים, לא נוקטים עמדה מובהקת: "בג"ץ ביטל חוק המסתננים", מודיעה כותרת בן-גוריונית אינפורמטיבית בתחתית השער, המפנה את הקוראים לכפולה הפותחת. הידיעה הראשית, שעליה חתומים תלם יהב, טובה צימוקי ויובל קרני, מביאה תמצות של הפסיקה ומצניעה את תגובת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלפיה יבחן את קידומו של חוק חלופי. בולטת בהעדרה הודעה רשמית שהפיץ אתמול השר המופקד על אכיפת חוקי ההגירה בישראל, שר הפנים גדעון סער (במקומו מצוטטים לצד נתניהו יו"ר הכנסת ויו"ר מרצ). "זהו פסק דין קלאסי משום שהוא מגן על החלשים מפני שלילת החירות בלי הליך משפטי ראוי", כותב הפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות" בועז אוקון, המסביר מדוע לדידו מדובר בהחלטה מתבקשת. "זהו פסק דין קלאסי משום שהוא שולל מאסר בלי עילה משפטית. זהו פסק דין קלאסי משום שהוא מהווה ביטוי לסלידה מפני ענישה קולקטיבית והתייחסות סטריאוטיפית לאדם", כותב אוקון. "פסק הדין הוא שיאה של המהפכה החוקתית שהתחילה בפסק הדין של בנק המזרחי שניתן ב-1995", מוסיף הפרשן. "אז קבע בית-המשפט העליון, בעקבות השופט אהרן ברק, שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נהנה מעליונות נורמטיבית, ושחוק שסותר את זכויות היסוד ניתן לביטול. בית-המשפט הבהיר אז שמכאן ולהבא המחוקק אינו כל יכול והוא אינו יכול להתיר פגיעה באדם ללא דין וללא דיין. מאז בוטלו כ-10 הוראות חוק, והביטול הנוכחי הוא ההדגמה המרשימה ביותר לאמירה זו". "בדרום תל-אביב זועמים: אין דין ואין דיין", מודיעה כותרתה של ידיעת מסגרת המתפרסמת בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". הידיעה מוקדשת ל"תושבי שכונות דרום תל-אביב", שעל-פי כותרת המשנה, "הקימו סוכת אבלים". הידיעה, שעליה חתומים הכתבים ירון קלנר, ראובן וייס ותלם יהב, ממוסגרת ככזו המביאה את קול ההמון בשכונות העניות שבהן התיישבו רוב המהגרים. מיהם התושבים הזועמים? אדם אחד המתגורר ב"אזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב" ושני פוליטיקאים מקומיים. את "סוכת האבלים", מתברר מקריאת הכתבה, הקימה סיעה מקומית. מה שנבחר כתוכן הראוי לבוקסה ב"ידיעות אחרונות" הוא הבוקר הכותרת הראשית של "ישראל היום", המספק את הסיקור הביקורתי ביותר של הפסיקה וקובע כי החלטת השופטים עוררה "סערה". "תושבים בדרום תל-אביב זועמים על החלטת בג"ץ: חיינו הפכו לגיהנום", קובעת כותרת הגג להפניה המרכזית בשער החינמון, שכותרתה "החוק, הפסילה והסערה". בהפניית השער מובלטת הודאת השופטים שלפיה "פסק הדין יהיה קשה לתושבי דרום תל-אביב", כמו גם היוזמות לחקיקת "חוק עוקף בג"ץ". כפי שלעתים קורה בעיתון זה במקרים שבהם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עולה לכותרות בהקשרים לא-חיוביים, שמו ותוארו מתומצתים בתיבה "רה"מ", שאליה נלווה הבוקר ציטוט בלתי מחייב שלפיו "נמשיך לטפל בבעיית ההסתננות". בתוככי העיתון, בכפולה הפותחת, נכתב בגדול: "התוצאה תהיה קשה לציבור", ככל הנראה ציטוט מעובד מתוך פסיקתה של השופטת עדנה ארבל (כמנהג "ישראל היום" לעתים קרובות, האמירה שבכותרת אינה מיוחסת באופן בהיר לדובר כלשהו). גם כאן מוצנעת נוכחותו של נתניהו, שאינו מוזכר כלל בכותרות, בשמו או בתוארו (במקומו, מובלט שר הפנים גדעון סער). טור מאת דן מרגלית קובע כי מדובר ב"החלטה ראויה" המשדרת "מסר מסוכן". הפסיקה, עולה מטורו של מרגלית, מזמנת דילמה ערכית: מצד אחד, מדובר ב"החלטה ערכית הראויה למדינה דמוקרטית, ששוללת מעצר ומאסר ללא משפט"; מצד שני, "הכרעת בג"ץ עשויה להתפרש ביבשת השחורה כחולשה". כך או כך, מציין מרגלית, הגדר שהקימו ראש הממשלה, שר הפנים (הקודם) והשר לבטחון פנים בגבול עם מצרים תמנע מהזרים לנצל אותה חולשה. טור נוסף, קצרצר, מאת הפרשן המשפטי אביעד הכהן, נושא את הכותרת "חירות ואחריות" ואינו מותח ביקורת על הפסיקה. העמוד הבא, שכותרתו היא "לשופטים אין מושג מה אנחנו עוברים כאן", מוקדש ברובו ל"תושבי דרום תל-אביב", כלומר לשני תושבים, לפוליטיקאי ולהודעה דוברותית מטעם סיעה מקומית (אותו פוליטיקאי ואותה סיעה מהדיווח ב"ידיעות אחרונות"). הפוליטיקאי השני שצוטט ב"ידיעות אחרונות", חבר מועצת עיריית תל-אביב שלמה מסלאווי, מספק ל"ישראל היום" טור פרי עטו שכותרתו "ומה עם כבוד האדם והחירות שלנו?". טור הצד מוקדש ל"מבקשי המקלט" (כלומר, לשני מבקשי מקלט ששוחחו עם "ישראל היום"). גם ב"הארץ" מקדישים הבוקר ידיעה לרחשים שעוררה פסיקת בג"ץ בקרב תושבי דרום תל-אביב. "מסיבוב בשכונת התקווה כמה שעות אחרי ההחלטה עולה כי מעטים בלבד שמעו עליה", כותב רועי ציקי ארד. "למעשה, גם אף אחד מהם לא ממש הכיר את החוק שבג"ץ ביטל", הוא מוסיף, ומזכיר: "בנוסף, שכונות הדרום מורכבות מאנשים שונים, שכדרכו של עולם, הם בעלי דעות שונות". ובכל זאת עלה בידו של ארד למצוא מקומיים שהסכימו להביע את דעתם על הסוגיה. גם אלו שאינם שבעי רצון מכניסתם של המהגרים לשכונותיהם אינם מצדדים בכליאתם הממושכת בלא משפט. אחרים טוענים כי המהגרים דווקא מסייעים לכלכלה ולרווחה. "השינוי כבר כאן", הכריזה כותרת השער האופטימית של המוסף הכלכלי "ממון" מבית "ידיעות אחרונות", שהוקדשה למסקנה המתבקשת מתרגיל חשבונאי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולפיו התמ"ג של מדינת ישראל גבוה בעשרות מיליארדי שקלים ממה שחשבו עד לא מזמן (מהלך שהפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון, סבר פלוצקר, כינה "המהפך של הכלכלה הישראלית"). האדם המצוטט בכותרת, שר האוצר וחביב העיתון יאיר לפיד, ניצל את המומנטום שסיפקו הנתונים המפתיעים ולקח קרדיט: "קל מאוד להאשים", תקף, "מן הראוי שכל מי שהיו להוטים להאשים אותי בכל הרעות של הכלכלה הישראלית, כאשר היה כאן רע, יידעו גם לומר כעת מלה טובה ולהבין שהשינוי לטובה שהבטחתי כבר כאן". אבל זה היה לפני שבוע. נתונים חדשים שפירסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרנסים הבוקר כותרות קודרות בעיתוני הכלכלה. "קטר הצמיחה לא מצליח להניע" ו"הקטר העיקרי של המשק ייעצר עד סוף השנה", מודיע העיתון "כלכליסט" לקוראיו בשער ובכפולה השנייה (אם אינו מצליח להניע, כיצד ייעצר?). "תחזית עגומה של הלמ"ס: המשק יצמח ב-2013 ב-3.4% בלבד, בדומה ל-2012", מפרטת כותרת המתפרסמת במוסף "גלובס על הבוקר". "הצפיפות גדלה, קשה יותר למצוא עבודה – אך הישראלים מאושרים יותר", מודיעה הכותרת ב"דה-מרקר". דו"ח בנושא דיור שפירסם שלשום בנק ישראל מוסיף עוגמת נפש. "נוטלי המשכנתאות בסכנה, אך מצבם של שוכרי הדירות מדאיג לא פחות", קובע ניתוח מאת אריק מירובסקי המתפרסם ב"דה-מרקר". "בנק ישראל הורס ללפיד את החגיגה: לא ניתן להפחית מסים", קובעת כותרתה של ידיעה מאת אדריאן פילוט המתפרסמת ב"גלובס על הבוקר". על-פי כתב "גלובס", בבנק ישראל סבורים כי "יש להמשיך לקצץ בהוצאה ואף להעלות מסים כבר בשנה הבאה", ואף מפרטים באילו שיעורים. "בנק ישראל הכריז אתמול שאין הוקוס-פוקוס", מפרשנת מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר". "אי-אפשר לנפנף במטה קסם, במקרה זה מטה קסם ששמו חישוב מחדש של התוצר בישראל, ובכך לצפות שכל הצרות הכלכליות של ישראל ייפתרו", היא כותבת, ומחדדת: "בניתוח שלו, בנק ישראל מוציא את האוויר מהבלון של כל מי שהתכוון לבטל העלאת מסים או קיצוצים בתקציב". "60% מהישראלים מרוצים ממצבם הכלכלי", מבשרת כותרתה של הידיעה המרכזית במדור הכלכלה של "ישראל היום", הנפתחת במלים "למרות הכל, אין כמו בארץ". התחזיות בנוגע לצמיחה המואטת והעלאת המסים נדחקות לטורי הצד. "בחודש האחרון החלו לפעול ברשת החברתית פייסבוק כמה צעירים וצעירות פעילים במיוחד מבחינה פוליטית", כותבת יעל פרידסון ב"מעריב", בכתבה המוקדשת ל"חיילים הפיקטיביים של מלחמת הבחירות" בירושלים. "הם מעלים כתבות ולינקים נגד ראש העיר ניר ברקת, מוחים על מצב הניקיון בעיר ועל הביטחון האישי בשכונות התפר כמו הגבעה-הצרפתית ופסגת-זאב, וקוראים לבחור במשה ליאון, מועמד הליכוד לראשות העיר. אלא שבדיקת מעריב של אותם פרופילים מעלה אפשרות שמדובר במתחזים". פרידסון מפרטת שורה של ממצאים העשויים להעיד כי אכן מדובר במתחזים מטעם מטה הבחירות של המתמודד ליאון. במטה הבחירות של ליאון, מנגד, מסרו ל"מעריב" הכחשה נמרצת של תרחיש זה, וטענו כי הפרסומים המיטיבים עם המועמד מופצים בכלל על-ידי יריביו, בניסיון לטמון לו מלכודת. דרהי. בגליון "גלובס" מאמש דיווח לי-אור אברבך כי הממונה על ההגבלים העסקיים יבדוק מהי זיקתו של פטריק דרהי, בעל השליטה בחברת הכבלים הוט, לערוץ החדשות הרב-לשוני החדש i24 News. אברבך מציין כי "על-פי ההערכות בשוק, העביר דרהי לערוץ כ-20 מיליון יורו. על-פי החברה, מדובר בתרומה בלבד ממניעים אידיאולוגיים ולא בהשקעה". עוד מציין אברבך כי "בעלי הערוץ הרשמיים הם המנכ"ל פרנק מלול ואיש עסקים לוקסמבורגי בשם ניקולה רוטקופף", ובכך רומז כי לערוץ יש גם בעלים שאינם רשמיים. דרהי, מצוין בכתבה, אינו מורשה בשלב זה לצרף לחבילת ערוצי הכבלים שהוא מספק לצרכן הישראלי ערוץ נוסף בבעלותו. קול-ישראל. כתבה נוספת מאת אברבך מוקדשת לטענותיהם של עובדי קול-ישראל, "החלק הרווחי והמצליח של רשות השידור", הקובלים על גובה והרכב משכורותיהם בעקבות ההחלטה לקצצן מטעמי מצוקה תקציבית קשה. אברבך מציין כי בניגוד לערוץ 1, קול-ישראל "הוא גוף שמרוויח כסף". מי שינסה להסתמך רק על הנתונים המופיעים בכתבה יסיק שלא כך: על-פי הערכות בלתי מיוחסות המופיעות בכתבה, בשנת 2012 היו הכנסות קול-ישראל מפרסומות כ-90 מיליון שקל; התקציב השנתי של קול-ישראל, מצוין בסמוך, הוא כ-236 מיליון שקל. כיצד אפוא ייתכן שמדובר בגוף רווחי? בכתבה לא מצוין כי את ההפרש מכסה אגרת הרדיו, בסכום כולל של מאות מיליוני שקלים בשנה, הנכפית על תושבי ישראל שבבעלותם מכונית. בכתבה לא מצוין גם כי הכנסותיה מפרסום של רשת תחנות הרדיו הציבוריות נמצאות בצלילה עמוקה כבר יותר מעשור, וכי רק לפני 12 שנה הצליחה קול-ישראל להרוויח מפרסום סכום שנתי של 221 מיליון שקל. הגבול שבין נאצי לפשיסט. עו"ד נדב העצני, שייצג את עמותת הימין אם-תרצו בתביעת הדיבה נגד אלו שכינוה "פשיסטית" (תביעה שנדחתה ברובה ולדברי העצני תיבחן שנית על-ידי שופטי בית-המשפט העליון), מפרסם הבוקר במדור הדעות של "מעריב" מאמר תגובה לטענה שלפיה "הימין החליט להשתיק את השיח הדמוקרטי באמצעות תעשיית תביעות סרק קנטרניות". עו"ד העצני כופר בקביעת שופט בית-המשפט המחוזי רפאל יעקובי, ולפיה יש קווי דמיון בין תפיסותיהם של אנשי אם-תרצו לתפיסותיהם של פשיסטים, ומייחס לפעילי שמאל ישראלים ניסיון להשליט "דיקטטורה מחשבתית ומושגית". "גם האדם הסביר יכול לשפוט, האם ייתכן שתנועה ציונית ודמוקרטית תהיה מושא של מסע שיסוי והוקעה חסר שחר", כותב האדם המייצג תנועה שאחת מפעילויותיה הבולטות היתה מסע שיסוי והוקעה (מוצדק, לשיטתה). "בית-המשפט העליון כבר קבע שאסור לקרוא לאדם אחר נאצי, גם כאשר הוא איש כ"ך ויריב פוליטי מר. וכידוע, נקבע בתיק אם-תרצו שאסור לרמוז שהתנועה דוגלת בתורת הגזע הנאצית", כותב עו"ד העצני בהתייחס לטענה היחידה שקיבל השופט יעקובי, ולפיה אין ממש בדבריו של אחד הנתבעים, שקשר בין העמותה הימנית לדגילה בתורת גזע. "אם כך, מהו הטרור המשפטי הטמון בפנייה לבית-המשפט, בבקשה לשים תמרור ולקבוע שאסור לקרוא תנועה פשיסטית למי שאינה כזו?". עו"ד העצני, שאינו מסביר כיצד קביעת בית-המשפט בנוגע לנאציזם נוגעת לקביעתו האחרת בנוגע לפשיזם, עושה בחוכמה כשהוא מקדיש את רוב הטור להתבטאויות ישנות של מזכ"ל שלום-עכשיו יריב אופנהיימר, של פעילות מחסום Watch ושל "השמאל הקיצוני". הוא עושה בחוכמה גם כשאינו מזכיר כי בשל התביעה היקרה שהוביל ניתן יהיה מעתה לכנות את לקוחותיו "פשיסטים" בלי לחטוא לאמת (בכפוף לפסיקת בית-המשפט העליון).
|
עם מעצרו של יעקב טייטל בחשד למעורבות בפשעי שנאה חמורים, הוקם ביישובו, שבות-רחל, צוות הסברה. שיחה עם הנוגעים בדבר מעלה כי דוברים הם חלק אינטגרלי מצוותי החירום ביישובי השטחים כבר יותר מעשור
|
[הכתבה הוכנה ביום חמישי, ה-15.10.09, ומתפרסמת רק כעת בשל מגבלות צו איסור הפרסום] שמועות על זהותו של החשוד בשורה של פשעי שנאה חמורים, ובהם רצח שני פלסטינים והטמנת פצצה בביתו של פרופ זאב שטרנהל, מתרוצצות כבר כמה ימים בשיחות בעל-פה, באימיילים, בטוקבקים ובפורומים ברשת. אולם כלי התקשורת צייתו לצו איסור פרסום שהוצא בעניין וסיפקו רק רמזים למביני דבר. אתמול בבוקר (14.10.09) קיבלו תושבי שילה שבבנימין הודעה ממזכירות היישוב על החשדות נגד תושב שבות-רחל, יישוב-הבת הצעיר של שילה הוותיקה. פניות של התקשורת, נאמר בהודעה, יופנו לדוברי היישוב. בהודעה הופיעו גם "כללי אצבע" לתושבי היישוב באשר להתנהלות מול התקשורת: גינוי והוקעה של "המעשים החמורים" ושל רצח ואלימות בכלל, והדגשה כי פושע צריך לשלם על מעשיו, "ואין משנה מאיזה מחנה הוא בא". לצד זה, עמידה על חזקת החפות של חשודים וביטחון בכוחה של הקהילה לספק משען למשפחה במצוקה. הסעיף האחרון בהכוונה התרה: "אל לנו ליפול ברשת של גורמים אינטרסנטיים שיהיו מעוניינים להכפיש את שמה של ההתיישבות בכל מחיר", וביקש מתושבי שילה להניח את המגע עם התקשורת לדוברים הרשמיים של שבות-רחל. ההתנהלות הזו אינה מובנת מאליה. ממתי ממנים דובר ליישוב? והאם לכל יישוב ביו"ש יש דובר? ישראל מידד, תושב שילה, העוסק שנים רבות בתקשורת והיה מנכ"ל אגודת זכות הציבור לדעת, פירסם את ההודעה בבלוג שלו, "The Right Word", יחד עם מספרי הטלפון של הדוברים הנבחרים. "האמת שכן", הוא עונה בתשובה לשאלה האחרונה. לדבריו, כבר יותר מעשור שבמסגרת צוות החירום המיוחד (צח"י), הקיים בכל יישוב, פועלים גם דוברים. "הצוותים נועדו להתמודד עם כל מיני מקרי חירום ביישוב", אומר מידד. "הצוות מורכב מנציגי כל הוועדות הפועלות בשגרה ביישובים: רווחה, מזכירות, לוגיסטיקה, כמובן ביטחון, ויש גם מישהו שממונה על התקשורת, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. בשני הכיוונים יש צורך להפריך שמועות, לאשש מידע וכדומה. לאירוע כמו זה המתרחש עכשיו מתייחסים במתכונת צח"י". אלא שהאירוע שמידד מזכיר, שעל פרטיו מוטל צו איסור פרסום, נוגע לאדם פרטי. האם תושבי היישוב מניחים כדבר שבשגרה כי מעשיו של אדם פרטי המתגורר ביישוב הם עניינו של היישוב כולו? אחת מהדוברים שמונו היא דקלה בן-פזי, תושבת שבות-רחל ומורה במקצועה. "ברור שהמעשה הוא של אדם אחד, התקשורת מבינה שזאת פעולת יחיד", היא טוענת, "אבל אנחנו יישוב דתי, התנחלות בפי התקשורת. מאוד אוהבים לתייג אותנו כקולקטיב, ואני צריכה להתייחס לקולקטיב הזה. הקהילה עומדת חסרת ישע כלפי ההאשמות שכולנו קיצונים וכולנו אשמים, וצריך מישהו שיעמוד וידבר". ובכלל, היא אומרת, "אני לא מייצגת את המשפחה [משפחת החשוד]. האשה [אשת החשוד] לא מדברת בכלל עם התקשורת ושכרה עורך-דין שמייצג אותה". ובכל זאת, האם דברור של יישוב בהקשר לחקירת מעשי רצח ואלימות אינו מעמיק את הזהות של היישוב עם המקרה, במקום להחליש אותו? "אני לא מדברת כחשודה", היא אומרת, "אני לא מרגישה שאני מחפה על המעשים או המחשבות של מישהו, אלא נותנת שירות לקהילה שלי". כיצד בוחרים דובר ליישוב שלם וכיצד מכשירים אותו לתפקידו? "זאת בחירה של כל יישוב, כמו שהוא בוחר כל נציג בצוות החירום. מן הסתם בוחרים במישהו שקרוב לתחום", אומר מידד. "אני, למשל, הייתי אחראי על הדוברות בשפה האנגלית בצוות שלנו בשילה. במקרה שלפנינו הכניסו גם את רב היישוב לצוות הדוברות. לדעתי זו טעות למנות אנשים שלא מקבלים הכשרה מסודרת, אבל בכל מקרה, אצלנו הם צוברים הרבה ניסיון". "ההכשרה המקצועית שעברנו מינימלית", מספרת בן-פזי. "שתי השתלמויות לדוברים של המועצה". כעת, עם גל השמועות, צורפו אנשים נוספים לצוות ונעשו פעולות הכנה. "נפגשנו אתמול עם דובר המועצה האזורית ודובר מועצת יש"ע ושכרנו את שירותיו של איש תקשורת מקצועי, אמנון שומרון [לשעבר עורך השבועון מקור ראשון], שינחה אותנו. כשיוסר הצו ונדע באמת במה דברים אמורים, ייתכן שחלק מהדוברות יעבור לטיפול מועצת יש"ע". אילו הנחיות העברתם לתושבים? "הגישה שלנו כיישוב היא אותה גישה מאז ומעולם: הכנסת אורחים. ביקשנו מתושבים לא להתראיין, אבל אני לא מונעת מאף אחד להתראיין ולא מונעת מאנשי תקשורת להיכנס ליישוב ולנסות לראיין אנשים". לא חשבתם לומר, "זה אדם פרטי, ולנו כיישוב אין שייכות לכל דבר שאולי עשה"? "זה טבעי שהתקשורת תתייחס אלינו כך", אומר מידד. "היחס הזה מוכתב מאופי ההתיישבות שלנו. אנחנו קהילה, ובקהילה ערבים זה לזה. אנחנו עושים הרבה אחד למען השני, כשמישהו צריך להתאשפז בבית-חולים, השכנים עושים לו את הכביסה. טבעי שכשהתקשורת תעסוק במישהו, זה יהיה עסק של היישוב". בן-פזי: "התקשורת מתייגת קולקטיבים וזה ברור, אחרת לא היו שואלים אותי, איך קורה דבר כזה בפעם השנייה אצלכם ביישוב [הפעם הראשונה מיוחסת לתושב היישוב אשר וייסגן, שרצח ארבעה פועלים ערבים במחאה על תוכנית ההתנתקות ולאחר מכן התאבד במעצר], כמו שלא שואלים את ראש עיריית תל-אביב על מקרה אונס שני בעיר שלו". האם ניתן לדרוש מהתקשורת לפעול אחרת, והאם היא בכלל מסוגלת לפעול אחרת? "אני לא יודעת", מסכמת בן-פזי, "זאת שאלה פילוסופית מעניינת".
|
12.8 | "א-סינארה" מדווח על רעידת אדמה | "כל אל-ערב" על התמוטטות | "פנורמה" מזהיר את הסורים | ומה הרג את יאסר ערפאת
|
"א-סינארה" ו"כל אל-ערב" בוחרים להקדיש את כותרותיהם הראשיות לכלכלה הגלובלית ולמחאת האוהלים כאן בישראל. "פנורמה" בוחר באזהרות האירופיות כלפי סוריה, ואילו "חדית א-נאס" מקדיש את הכותרת הראשית לסוגיית תאונות הדרכים. "מדובר ברעידת אדמה – אך אין לזה קשר ישיר לכלכלה בארץ", אומר וליד מסאלחה, מנהל אזור המשולש והגליל הדרומי בבנק הערבי, לכתב זיאד מעדי ב"א-סינארה" על הורדת דירוג האשראי של ארה"ב. מתחת לכותרת המרעישה, תמונה ענקית מההפגנה בתל-אביב במוצאי השבת לפני שבוע. בהקשר זה מבליטים ב"א-סינארה" גם את דברי ד"ר בשארה בשאראת, מנהל בית-החולים האנגלי בנצרת, שאמר במהלך הפגנה של רופאים בעיר: "המאבק שלנו הוא לא רק למען השכר, אלא להצלת הרפואה הציבורית". עוד מדווח על מינויו של יו"ר רשות הפיתוח הכלכלי במגזר הדרוזי, איימן סיף, כיועץ של ועדת טרכטנברג, ובידיעה נפרדת על דברים שאמר ח"כ אחמד טיבי לעיתון: "שימוש בשמו של יועץ ערבי חיצוני בוועדת טרכטנברג, כדי שיגידו שהערבים מיוצגים, הוא צחוק מעבודה". באותו עמוד מדווחים גם על עליית מחירי החשמל וירידה בממוצע ההכנסה. "כל אל-ערב" בוחר בכותרת מאיימת יותר: "סימנים להתמוטטות מה שמכונה הכלכלה החופשית". על פני כפולת עמודים משלב העיתון דיווחים על המשבר הכלכלי הבינלאומי, ההפגנות בתל-אביב ובערים אחרות בישראל על רקע יוקר המחיה, ועליית מחירי החשמל והמים למרות המחאות. בשער מובלט דיווח על חסימת תושבי מגדל-כרום את כביש 85 (עכו-צפת) במחאה על הריסות בתים ביישוב, והריסת ביתה של תושבת כפר-כנא. ראמז גראיסי, ראש עיריית נצרת ויו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות, מותח ביקורת על העדר נציג ערבי בוועדת טרכטנברג, וב"כל אל-ערב" מצטטים מן המכתב ששיגר ליו"ר הוועדה. גם מאמר המערכת מוקדש לכלכלה: הסיקור של "פנורמה" את הסוגיות הכלכליות מפוזר על פני העיתון. עמוד חדשות החוץ מתייחס לירידות החדות בבורסה באירופה ובאמריקה, בעמוד אחר מדווחים הכתבים מאלכ גנאים, נוואל אברהים ומוחמד סואעד על העלייה במחירי החשמל לצד דיווחים על מאהלי המחאה בחיפה, מגדל-כרום ובאקה אל-גרביה. זה האחרון מארח את הוועדות העממיות בערי המשולש. בשער מבליטים את הריסת ביתה של תושבת כפר-כנא, מרים חורי. ב"חדית א-נאס" מדווחת הכתבת אמאל אל-חאג בעמוד הראשי על החלטת ועדת המעקב, לאחר שלושה שבועות מתחילת המאבק, להקים ועדות עממיות לטיפול בנושאי הקרקעות והדיור. לפי הכתבת, חברי-הכנסת הערבים – מלבד ח"כ חנין זועבי – נעדרו מהאירוע. אל-חאג גם מצטטת את מכתבו של גראיסי לפרופ מנואל טרכטנברג. בעמוד אחר מדווחים בעיתון על 15 הנקודות של בל"ד לפתרון משבר הדיור. "חדית א-נאס" בוחר ככותרת ראשית את הקטל בדרכים: "חמישה הרוגים ערבים ברמלה, עילוט ונצרת" – כותרת לבנה על רקע שחור. "פנורמה" מבליט בשער את מותם של אברהם וסאלם שחאדה, אב ובנו מעילוט. "א-סינארה" מדווח על מכת המוות בכותרות מנותקות, כך גם "כל אל-ערב", שמבליט את שבוע המוות בדרכים בכותרת עם תמונות שלושה מההרוגים. ב"פנורמה" מבליטים שוב בכותרת הראשית את הנושא הסורי: "אירופה מזהירה את סוריה מהמשך השימוש באלימות נגד המפגינים, רוסיה קוראת לה ליישם את הבטחותיה לרפורמות". המומחה לענייני סוריה ולבנון, ד"ר יוסרי חזראן, אומר לכתב המדיני ב"א-סינארה", זיאד מעדי: "התפטרותו של שר ההגנה הסורי מצביעה על סדק במוסדות הבטחוניים בסוריה". "חדית א-נאס" מדגיש את דברי הארכיבישוף עטאללה חנא, שקורא למשטר הסורי להפסיק את ההרג לאלתר. כמו כן מעלים אל השער את דבריו של פרופ יורם מיטל מאוניברסיטת בן-גוריון, שמותח ביקורת על התגובה הישראלית למשפט נשיא מצרים המודח חוסני מובארכ. תמונתו של מוחמד זוהיר חליל, תושב מכר, שנורה לדבריו על-ידי שוטר, מובלטת בשערים של שני עיתונים. ב"כל אל-ערב" הוא מצוטט כך: "השוטר ירה לעברי תשע יריות רק בגלל היותי ערבי". תגובת המשטרה אינה מובלטת בשער. ב"פנורמה" נכתב: "אני לא פושע ששוטר יירה לעברי. כל העניין ששיחקנו בטרקטורונים. מעולם לא חשבתי לעבור על החוק". המשטרה: "הצעיר ניסה לדרוס שוטר באמצעות טרקטורון". הכותרת ב"א-סינארה" (ללא הפניה בשער): "השוטר ירה לעברי ללא סיבה, וארבעה כדורים פגעו בי; המשטרה: הוא ניסה לדרוס שוטר ולא נענה להוראה לעצור". מעצר אסעד כנאענה, בנו של מזכ"ל בני-הכפר המשוחרר מוחמד כנאענה, מקבל דיווח באוזן שמאל בשער "כל אל-ערב". עוד מבליטים ב"פנורמה" את עצרת הזיכרון לזכרם של הרוגי הפיגוע בשפרעם: "עצרת זיכרון שישית לזכרם של הרוגי הטבח שבוצע על-ידי נתן זאדה", לשון הכותרת בעמוד פנימי (חנא עביד). כתבי "א-סינארה" מוחמד עוואד ומוסא בסול מדווחים מסעודת הפסקת הצום בלשכת המסחר בנצרת, ומצטטים את מושל גנין, שאומר לעיתון: "פת"ח חוקר את מוחמד דחלאן בעניין חשדות להרעלת [יאסר] ערפאת". בידיעה בשער העיתון שמובאת במלואה מספר העיתון, על-פי מקורות פלסטיניים, כי "מוחמד דחלאן עזב לירדן בסיוע שאול מופז". יועצו לענייני תקשורת של מופז אומר: "מופז דואג לבטחון ושלום ישראל. בטחונו ושלומו של דחלאן אינם מתפקידו". ואילו "פנורמה" מצטט את שר הביטחון אהוד ברק, שמזהיר את השרים בישראל: "עיצומים על הרשות הפלסטינית ימוטטו אותה". בכותרת המשנה בידיעה נטולת קרדיט מצטטים את נתניהו, מפגישתו ביום רביעי בירושלים עם משלחת של 26 חברי קונגרס דמוקרטים מארה"ב: "הדרך היחידה להשיג שלום בינינו ובין הפלסטינים היא מו"מ ישיר".
|
נוני מוזס ושלדון אדלסון יעשו הכל | ועד עיתונאי "מעריב" תוקף את העורך הראשי ניר חפץ | העימות בין נתניהו לברק מעורר בדן מרגלית מבוכה
|
העיתונות הישראלית מקדישה הבוקר תשומת לב ניכרת לתוצאות העימות הטלוויזיוני הראשון במירוץ לנשיאות ארה"ב בין המועמד הרפובליקאי מיט רומני לנשיא ומועמד הדמוקרטים ברק אובמה. היחס של לפחות כמה מכלי התקשורת למירוץ הנוכחי אישי, כמעט יצרי. גם משום שבדורות האחרונים ישראל היא מדינת חסות של המעצמה האמריקאית, ועל כן זהותו של היושב בבית-הלבן עשויה להשפיע על גורלה; גם משום שראש ממשלת ישראל הנוכחי, בנימין נתניהו, נראה כמי שמשתף פעולה באופן מלא עם מסע הבחירות של רומני; גם משום שהמממן הגדול ביותר של המועמד הרפובליקאי, המממן הגדול ביותר בתולדות הקמפיינים הנשיאותיים בארה"ב, הוא בה בעת המממן של העיתון של לשכת נתניהו, העיתון ששינה מהיסוד את יחסי הכוחות בענף הפרינט בישראל. שלדון אדלסון, איש עסקים ופילנתרופ. אדלסון, אגב, נכח באופן אישי, יחד עם רעייתו ד"ר מרים, באולם בקולורדו שבו נערך העימות הטלוויזיוני. הוא יכול היה להתרשם במו עיניו ממה שלדעת כל הפרשנים היה ניצחון מוחץ של רומני על אובמה. "הניצחון של רומני", נכתב בשער "ישראל היום", עיתונו של אדלסון (ונתניהו ורומני). "ההפסד והתירוצים", נכתב מנגד בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המסקר את המירוץ מנקודת המבט של אובמה (לאו דווקא מאהבת מרדכי). "הכל פתוח", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", שאף היא מתייחסת להשפעת העימות על הבחירות לנשיאות. "רומני ניצח בעימות וצימצם את הפער בסקרים", מכריזה הבוקר הכותרת הראשית של "מקור ראשון". "רומני הביס את אובמה בעימות, אך עדיין מפגר מאחוריו במירוץ", מנחמת כותרת בתחתית שער "הארץ". גם הבוקר לא מדווח "ישראל היום" על הקשר הפיננסי חסר התקדים שבין מממנו למפלגה הרפובליקאית בארה"ב ומועמדה לנשיאות. בשבוע שעבר, באיחור שערורייתי של כמה חודשים, הזכיר זאת בועז ביסמוט במסגרת ידיעה חדשותית על ראיון שהעניק אדלסון לאתר "פוליטיקו" ("שלדון אדלסון תרם עד עתה 70 מיליון דולר למערכת הבחירות הנוכחית לנשיאות, והוא מתכנן להגדיל את תרומתו לסכום שיגיע ל-100 מיליון דולר"). מצער להיווכח כי ב"ישראל היום" הגיעו למסקנה שבכך הם פטורים להבא מגילוי נאות נוסף על הקשר הגלוי בין מייסד העיתון ומממנו לבין רומני. "רומני, בנוק-אאוט", מכריזה כותרת ידיעה חדשותית בעיתון "ישראל היום", אף כי בטור פרשנות נלווה מסייג ביסמוט ומבהיר כי "למרות הנוק-אאוט שספג אובמה, הוא לא צנח לקרשים". ביסמוט, עורך חדשות החוץ בעיתון, מתאר את העימות כקרב אגרוף שבו "מצד אחד ראינו מועמד רפובליקאי אנרגטי, אפקטיבי ונחוש, ומצד אחר נשיא כבוי, שספג מהלומות כמו מתאגרף מתחיל (ולהבדיל, מתאגרף מעבר לשיאו) שלא מבין בדיוק מה הוא עושה בזירה". שער המוסף "ישראל השבוע" מוקדש אף הוא לעימות בין אובמה לרומני. "נקודת מפנה?", תוהה הכותרת על רקע תצלום גדול של השניים. במאמר המוקדש לניתוח העימות משיב פרופ אברהם בן-צבי בסימן שאלה משלו. כן, הניצחון היה חד-משמעי. לא, לא בטוח שתהיה לזה השפעה שתכריע את הנשיאות. כן, האפשרות למהפך נראית היום מציאותית יותר מאשר לפני יומיים. "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, שמנהל מלחמת הישרדות אכזרית מול העיתון של אדלסון, אינו מפגין חיבה יתרה למועמדו של איל ההימורים. בגיליון שירד לדפוס שלשום בלילה, בשעה שבה העימות האמריקאי התנהל, התנוססה בשער "ידיעות אחרונות" הכותרת "אובמה ניצחה את רומני". כל כפולת האמצע של העיתון הוקדשה לידיעה מטופשת, על תחרות שאירגן העיתון בין מתכוני עוגיות של נשות המועמדים לנשיאות, תחרות שבה זכה המתכון של אשת הנשיא המכהן. כאמור לעיל, משאלת הלב הקונדיטורית לא היתרגמה למציאות. אולי בשל תוצאות העימות, סיקורו בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" לוקה בחסר. הידיעה בכפולה הפותחת, מאת אורלי אזולאי, קצרצרה, ועיקרה מוקדש לתירוצי המפסיד. היא נפתחת לא בתיאור העימות, אלא בנאום תגובה שנשא אובמה כמה שעות לאחר מכן, ובו השיב לכמה מן הטיעונים שהעלה רומני. תיאור נרחב של העימות, אף הוא מאת אזולאי, מתפרסם (אך לא מובלט) ב"מוסף לשבת". שער "ידיעות אחרונות" מכיל תמצית של שני מאמרי פרשנות על העימות, מאת סבר פלוצקר ונחום ברנע. המאמרים המלאים אינם ארוכים בהרבה מהתמצית, ומשולבים בטורים הקבועים של שני הפרשנים במוסף "ממון" ו"המוסף לשבת". שניהם מסכימים שרומני ניצח ניצחון מוחץ. הראשון מדגיש את חשיבות הכלכלה, האחר את חוסר ההשפעה של עימותים על תוצאות הבחירות. כדי להבין מעט טוב יותר את הכוחות המניעים את "ידיעות אחרונות", בהתייחסו לעימות אובמה-רומני ובכלל, כדאי לקרוא משבצת קטנה בעמ 11 של "המוסף לשבת" המוקדשת לנח מוזס ז"ל, העורך האחראי הראשון של "ידיעות אחרונות", שנהרג בתאונת דרכים לפני 27 שנה. "אנו מאמינים", נכתב בטקסט שחתום עליו "בית ידיעות אחרונות", "שלמרות הדאגה התמידית שלך, מתנגב לשפתותיך, לשנייה קלה בלבד, חיוך קטנטן. אבל רק לשנייה. כי כמו בעבר ובהווה, כך גם בעתיד – אנחנו איננו מרוצים ורגועים. תמיד נהיה מוכנים לעשות כל שנדרש, במטרה לשמור על מפעל החיים שלך". הדגש כאן הוא על הביטוי "כל שנדרש". זו תפיסת העולם הדורסנית של "בית ידיעות אחרונות", שהגיעה לשיאיה בשנות המונופולין. זו גם תפיסת העולם של היריב הנוכחי, "ישראל היום". באותו ראיון שהעניק אדלסון לאתר "פוליטיקו" אמר המיליארדר: "אני חי לפי האמרה כי הניצחון הוא לא הכל – הוא הדבר היחיד. על כן אני עושה את כל מה שאפשר, כל עוד זה מוסרי, אתי, עקרוני וחוקי". כל שנדרש לעומת כל מה שאפשר. הבדל מכריע בין נח מוזס וממשיך דרכו ארנון (נוני) מוזס לבין שלדון אדלסון הוא שלאדלסון יש יותר כסף. "בשנים האחרונות הובאו בטור הזה לא מעט נבואות באשר לעתיד מפעלותיו של אדלסון, איל קזינו והימורים אמריקאי-יהודי", כותב בן כספית בעמ 7 של "מעריב". "כולן מתגשמות כעת לנגד עינינו. רבותי, מה שאנחנו חווים עכשיו זו השתלטות עוינת. כוח עצום, בלתי נשלט, בלתי עציר, מגיע מבחוץ ומחסל את הכוחות המקומיים בזה אחר זה. כמו בסרט חייזרים עתידני. הכוחות המקומיים הם אנחנו. מעריב, הארץ, ערוץ 10, גלובס, אחר-כך יגיע תורו של ערוץ 2. בסוף יבוא גם ידיעות. לאף אחד מאלה אין די עוצמה כדי לדגדג את ברון ההימורים מלאס-וגאס ומקאו. המחזורים השנתיים של כולנו ביחד נכנסים לו לקופה הקטנה. מה שהוא יחליט, זה מה שיהיה. והוא רוצה שרק ישראל היום יהיה כאן. בחינם, לכל דורש, ובלי מלה רעה על ביבי ושרה". טורו של כספית תופס את כל התוכן המערכתי בעמ 7. את כל התוכן המערכתי בעמ 6 תופסת ידיעה מאת "כתב מעריב", המביאה את עיקרי החלטתה של נשיאת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, השופטת ורדה אלשיך, לאשר לנאמני "מעריב" לקחת מבנק דיסקונט הלוואה של 16 מיליוני שקלים. ידיעה זו ממוסגרת כביקורת על עופר נמרודי מחד ושיר הלל לנוחי דנקנר מאידך. "השופטת אלשיך על מחויבותו המוסרית של נמרודי כלפי עובדי מעריב", נכתב בכותרת הגג, המובילה היישר לציטוט שמשמש כותרת לידיעה: "ראוי שכל בעלי המניות ייתנו סיוע כספי לעיתון, לא רק אחד שדואג לעשות". בכותרת המשנה מובהר כי אמש החליטה חברת דסק"ש שבשליטת נוחי דנקנר להלוות לעיתון 8 מיליון שקלים נוספים. "בכך הובטח תשלום משכורות ספטמבר לעובדים", מודגש. בסיום הידיעה מובאת בהרחבה תגובת דובר קבוצת אי.די.בי, הנושאת אותו המסר של הידיעה – דנקנר מזרים כספים ודואג לעובדים, נמרודי לא ("נוחי דנקנר הבטיח לעובדי מעריב מלכתחילה, כלומר עוד לפני שהחלו ההפגנות, כי משכורות ספטמבר ישולמו במועדן וכי הוא יפעל יחד עם העובדים לכל אורך הדרך על מנת שיישמרו זכויותיהם ובכלל זה הפנסיה והפיצויים. אנו מברכים על ההחלטה החשובה של בית-המשפט ונמשיך לסייע. אנו פונים בקריאה לחברת הכשרת-היישוב, שותפתנו במעריב, להשתתף גם היא במתן הסיוע הכספי לעיתון ובהבטחת זכויותיהם של עובדי מעריב"). נוסף לכך מתפרסמת בסיום הידיעה תגובה קצרה של הכשרת-היישוב ותגובת הנאמנים מטעם בית-המשפט. תגובת עיתונאי "מעריב" אינה מוזכרת. פרסום ידיעה זו, תוך התעלמות מעמדת העובדים, מסתמן כקו פרשת מים נוסף במאבק של עיתונאי "מעריב" על עיתונם וזכויותיהם. בעקבותיה הקים הבוקר הוועד חשבון ברשתות החברתיות טוויטר ופייסבוק ופירסם את ההודעה הבאה: "הבהרה: במסווה של כתבה עיתונאית, שחתומה על-ידי כתב מעריב ומפורסמת הבוקר בעיתון עם הפניה מהשער, יוצא העורך הראשי שוב להגנתו של בעל השליטה לשעבר, נוחי דנקנר, מבלי להקפיד על סטנדרטים עיתונאיים ראויים כמו קבלת תגובה מגופים רלבנטיים (במקרה זה העובדים), וזאת לאחר שרק בשבוע שעבר התנדב אותו עורך ראשי בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת לייצג את דנקנר ולא את עיתונאיו ועובדיו". לפי עיתונאי "מעריב", אם כן, מה שמתפרסם על פני כל עמ 6 של העיתון כלל אינו תוכן מערכתי, אלא תוכן דוברותי. העורך הראשי, ניר חפץ, אינו מתפקד כמי שעומד בראש מערכת החדשות של העיתון ומייצג את כלל העיתונאים שעובדים תחתיו מול ההנהלה, כפי שניתן היה לצפות מעורך ראשי בכלי תקשורת, אלא נותר בתפקידו הקודם – יועץ בכיר לנוחי דנקנר ונאמנו. מתוקף תפקיד זה, תוך ניצול הסמכות שמעניק לו התפקיד הרשמי שלו, הוא ביצע השתלטות עוינת משלו על עמ 6 בעיתון, כדי לשמש דובר נוסף של קבוצת אי.די.בי, במקביל לדובר הרשמי. הטענות הללו של עיתונאי "מעריב", ועוד יותר מכך הפומביות החריגה שנתנו לטענותיהם, הן התפתחות בעלת משקל ביחסי ועד העיתון עם חפץ ודנקנר. בתחילת דרכה של מחאת העובדים ב"מעריב" חפץ "נשכב על הגדר למען דנקנר", כפי שהגדיר זאת שלמה מן בכתבתו המקיפה על עידן חפץ ודנקנר ב"מעריב", שהתפרסמה באתר זה. מאז נראה היה כי הרסן משתחרר מעט: גם הפגנות שהתקיימו מול ביתו של דנקנר זכו לסיקור, גם שלטים שנשאו סיסמאות נגדו הופיעו בעיתון. בכתבה שפורסמה אתמול במוסף "G" של "גלובס" תיארה חן שליטא את מאבק עובדי "מעריב" כפי שהוא משתקף מחדר המערכת, ובין היתר ציטטה את יו"ר הוועד חגי מטר, שאמר לה: "אם בימים הראשונים היה עורך העיתון, ניר חפץ, מתקשר אלי ב-23:30 כי לא היה מרוצה מאיזו תמונה או שהיה מבקש לתקן ניסוח, אפשר לומר שעברנו תהליך. יש לנו היום יותר חופש פעולה, גם בדיווחים כלפי דנקנר". אתמול, כך נראה, נרשמה נסיגה משמעותית בחופש הפעולה של עיתונאי "מעריב" לבטא את עמדתם מעל דפי העיתון שבו הם עובדים. בכתבתה ב"גלובס" מתארת שליטא את השינוי שחל בבית משפחת דנקנר בין מועד קיומה של הפגנה אחת למועד קיומה של הפגנה אחרת: "מאז ההפגנה הקודמת מול ביתו של דנקנר בשישי האחרון הוסיף דנקנר לגדר שהקיפה את הבית הגבהה נוספת, שתסתיר אותו כמעט לגמרי". עורך "מעריב" ניר חפץ הוסיף אתמול בלילה הגבהה משלו לחומה המגנה על בעל השליטה (היוצא). ועד עיתונאי "מעריב" מצא בה פרצה מקוונת. עד שלא יפיל את החומה כליל ויבטא את עמדתו גם מעל דפי העיתון, על כל קוראי "מעריב" לדעת: "מעריב" עדיין נמנה עם קבוצת אי.די.בי. החלק העליון בשער "הארץ" מוקדש לקריקטורה המקדמת את טור הפרשנות הפוליטית של יוסי ורטר, שבאדיבות המשבר בעיתונות הדפוס והיזמות של קברניטי "הארץ", מופיע בשבועות האחרונים בקונטרס מאוחד שמכונה "הארץ שישי" ומרכז בתוכו את כל חומרי האקטואליה וסיכומי השבוע, כדי שלא יחזרו עוד המקרים המצערים מן העבר, בתקופה שבה היה לעיתון מוסף שבועי נפרד לענייני אקטואליה, וקוראי "הארץ" נאלצו, כך מספרים הוותיקים, להניח בצד את עמודי החדשות ולהרים במקומם את מוסף "השבוע". ורטר מקדיש את טורו לעימות שפרץ השבוע בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון אהוד ברק. "צריך היה לראות ולשמוע את שרי הליכוד מתנפלים השבוע בציפורניים שלופות על אהוד ברק כדי להבין כד כמה הבחירות כבר כאן. [...] נתניהו המיר, לפי שעה, את המתקפה המתוכננת באיראן במתקפה על שר הביטחון". בהמשך טורו כותב ורטר: "ברור מה מרוויחים שרי הליכוד מכך שהם עולבים בברק ומציגים אותו כחתרן בלתי נלאה, אבל מה יוצא לנתניהו מהקטטה המכוערת עם שר הביטחון?". שאלה זו עמדה במוקד פרשנות של מתי טוכפלד ב"ישראל היום", שטען כי היא העדות לכך שאין מדובר באיזו תוכנית מתואמת בין השניים. הבוקר מצטרף אל טוכפלד עמית סגל, שכותב במדורו שב"מקור ראשון" כי "חובבי תיאוריות הקשר שטענו כי מדובר בתרגיל מאורגן לשני החברים מהסיירת כנראה לא הבינו: הצמד-חמד הזה כבר לא יתכנן יותר מבצעים ביחד". מנגד, בן כספית מבקש לטעת ספק בקרב קוראיו. "יש סיכוי שכולנו, כרגיל, הולכים שולל", הוא כותב. "[...] על-פי הערכה של כמה אנשים מנוסים במערכת הפוליטית, הכל מתוכנן. הקרע בין ברק לנתניהו נועד למטרה אחת בלבד: להעמיד את ברק בראש מחנה המרכז-שמאל, כדי שחצי דקה אחרי הבחירות אפשר יהיה להעביר אותם שוב את הכביש לחיקם החם של נתניהו ואדלסון". אמיתי או לא, הקרע בין ראש הממשלה לשר הביטחון מעמיד במצב לא פשוט את הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, שמחד נחשב למקורבו של ברק, ומנגד כותב בעיתון המחויב קודם כל ומעל לכל לראש הממשלה. שלשום פיקפק מרגלית כי ברק חתר תחת נתניהו. הבוקר הוא ממשיך במגמה. בכפולה הפותחת של עמודי החדשות קובע מרגלית כי פגישתו של ברק עם ציפי לבני אינה "חתירה" תחת ראש הממשלה. במדורו הקבוע במוסף "ישראל השבוע" מבקש מרגלית לשכנע כי המאמר המהלל על אהוד ברק, שפירסם עורך "הארץ" אלוף בן, לא בא בעקבות פגישת תדרוך עם שר הביטחון. על הפגישה של ברק עם רם עמנואל, מקורבו של ברק אובמה, כותב מרגלית: "לתומי סברתי כי חילקו ביניהם את העבודה". על השלכות הקרע כותב מרגלית כי "אפשר ששני הניצים יוצאים נשכרים". על תחושתו שלו אפשר ללמוד מהמשך טורו: "ניפוצה של מערכת יחסים כה הדוקה – שרסיסים עסיסיים ממנה ידלפו לפני פתיחת הקלפיות – מעורר מבוכה". גקי חורי מדווח ב"הארץ" על פעילות מחאה שהתקיימה אתמול בלוד, מול בניין המתנ"ס בשכונת רמת-אשכול. "התושבים מוחים על כך שהמתנ"ס היחיד בשכונה, בה 70% מהתושבים ערבים, מנוהל על-ידי גרעין תורני ואין בו כל פעילויות לאוכלוסייה הערבית", כותב חורי. "בעיר יש שישה מתנ"סים, אך כולם נמצאים בשכונות יהודיות, ואף אחד מהם לא משרת את התושבים הערבים". בעמ 8 של "מעריב" מתפרסמת מודעה הקוראת לעשות מנוי על העיתון "דווקא עכשיו", ומבטיחה למנויים מנוי לגליונות יום שישי ולמגזין "את" ב-69 שקל לחודש בלבד, בתוספת ספר מתנה. בעיתון "גלובס" דיווחו אתמול חן מענית ולי-אור אברבך כי נאמני "מעריב" הציעו לעובדים לרכוש את העיתון. "ההצעה הזאת מושכת עד כדי רומנטית", כותב על כך הבוקר גיא רולניק ב"דה-מרקר". "[...] ההיתכנות הכלכלית של הפרויקט הזה היא כבר סיפור אחר לחלוטין". נתי טוקר מדווח בתחתית עמ 11 של "הארץ" כי עובדי העיתון שבתו שלשום ועל כן אתמול הוא לא הודפס. יובל יועז מרחיב ב"גלובס" על הדיון הנוסף שיתקיים בבית-המשפט העליון בפרשת סרן ר נגד אילנה דיין. לרגל טורו ה-500 ב"ידיעות אחרונות" מקדיש יאיר לפיד את מדורו השבועי לעיתונות וחשיבותה. לפי לפיד, "אם מישהו טוען שחיילי השייטת הם פושעי מלחמה, תפקידה של העיתונות לחשוף את רשת התעמולה האנטי-ישראלית העומדת מאחורי הטענה". במדורו של סבר פלוצקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מסביר הפרשן הכלכלי הבכיר מהו בלוג ("מיני-אתר ברשת, אישי או קבוצתי") וכותב כי מיטב ומירב הדיון הכלכלי נערכים בימים אלה בבלוגים. לדבריו, "מספר הבלוגים הכלכליים באנגלית בלבד נאמד במאות". הוא מפנה את הקוראים לשישה מהם.
|
ועד עובדי הדפוס וההגהה של "ידיעות אחרונות" עתר בשמם של עשרות עובדים שפוטרו, כך לפי הוועד, במטרה להחליפם ב"כוח עבודה זול של עובדים צעירים ובלתי מאורגנים"
|
ועד עובדי הדפוס ב"ידיעות אחרונות" פנה בשבוע שעבר לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעקבות דרישתה של הנהלת העיתון לפטר 35 עובדי דפוס, מהם 30 עובדים ותיקים, קבועים ומאורגנים. בבקשה מטעם הסתדרות העובדים, שהגישו עורכי-הדין אשר חלד, רותי בודוביץ-סגיר ושרי אמרוסי-ישי, נדרש בית-הדין להורות על ביטול הפיטורים ולחייב את הנהלת העיתון למסור לעובדים נתונים ודו"חות על מצבו הכלכלי, לרבות דו"חות כספיים, מאזנים של השנים האחרונות ופירוט תוכנית ההבראה. מהבקשה עולה כי ביום האחרון לשנת 2012 קיבל ועד עובדי הדפוס מכתב מיעקב כפיר, המשנה למנכ"ל ידיעות-אחרונות, ובו הובהר כי "מצבו הכלכלי של העיתון מחייב לבצע תהליכי צמצומים והתייעלויות". בהמשך נכתב כי הפיטורים הכרחיים "לאור מצב העיתון והירידה בהכנסות החברה". למכתב נלוותה רשימה של 35 עובדים המיועדים לפיטורים. לדברי ועד הדפוס, רובם עובדים ותיקים בני 50 ומעלה. "חלק מהעובדים המועמדים לפיטורים מצויים שנים ספורות לפני פרישה לגמלאות", מצוין. לדברי הוועד, בהנהלה ממשיכים גם בתקופה האחרונה לגייס עובדים חדשים לדפוס העיתון, ובשלוש השנים הקרובות יפרשו כ-32 עובדים ותיקים ומאורגנים מחטיבת הדפוס. משום כך, נטען, "המטרה האמיתית העומדת מאחורי ההחלטה לפטר את העובדים אחת היא – החלפת כוח העבודה המאורגן והוותיק בכוח עבודה זול של עובדים צעירים ובלתי מאורגנים". לבקשה צורף תצהיר מאת אורנה ויצמן, מגיהה במחלקת המסדרה בדפוס העיתון זה 18 שנה ומי שמשמשת בשש השנים האחרונות העורכת הלשונית הקבועה של המוסף "זמנים מודרניים" וחלק מצוות המגיהים של "המוסף לשבת". שמה של ויצמן נכלל ברשימת המיועדים לפיטורים שהעבירה הנהלת העיתון, על אף שלדבריה תמיד זכתה להערכה מקצועית ממנהלי ועורכי העיתון ועל אף שמלבדה יש רק עוד עובדת אחת נוספת במחלקה הבקיאה ברזי כללי הניקוד. "במהלך השנים האחרונות קולט העיתון עובדים חדשים, צעירים ובלתי מנוסים למחלקת ההגהה לבצע את אותן עבודות אותן אני ושאר עובדי ההגהה הוותיקים מבצעים", מצהירה ויצמן, בעלת תואר ראשון בלשון וספרות ותואר שני בלשון עברית. "[...] העובדות החדשות, בגילאי 20–30, נקלטו לעבודה ללא השכלה פורמאלית בתחום הלשון, חלקן אף ללא כל ניסיון בתפקיד זהה או דומה". בהמשך תצהירה טוענת ויצמן כי "חוסר נסיונן ובקיאותן של העובדות החדשות ניכר בשטח. העובדות החדשות מבקשות את סיועי המקצועי באופן תדיר ולעתים קרובות אני מתבקשת על ידי עורכי העיתון, אשר אינם סומכים על מקצועיותן של העובדות החדשות, לבצע את עבודת ההגהה באופן אישי על מנת שלא ייפלו טעויות. [...] מנסיוני המקצועי ומהיכרותי את מחלקת ההגהה והמטלות העומדות בפניה – לאחר עזיבתם של העובדים הוותיקים ממחלקת ההגהה לא תוכל המחלקה לעמוד בכמות המטלות וברף המקצועי הנדרש לצורך ביצוען". בוועד הדפוס מתנגדים לדרישת הפיטורים, בין היתר בעקבות ההצדקה הכלכלית שסיפקה ההנהלה. הוועד מדגיש כי הנהלת העיתון טרם הציגה בפניו "ולו נתון אחד שיש בו להעיד על מצבו הכלכלי הקשה של העיתון". לכתב הבקשה צורפו כמה וכמה מכתבים של המשנה למנכ"ל העיתון, ובהם פירוט בנוגע למצבו הכלכלי הקשה. כך, לדוגמה, כתב כפיר במכתב אחד כי "ידיעות אחרונות מתמודד אף הוא, יום-יום, עם הבעיות הכלכליות החמורות המעיקות על העיתונות הכתובה. בין אלה ניתן למנות, בראשונה, את התחרות הקשה מצד החינמון ישראל היום, הפוגעת בידיעות אחרונות ומקטינה את הכנסותיו". כפיר הודיע לוועד כי העיתון לא יספק להם "מאזנים או נתונים מסחריים אחרים, שהינם סודיים", והציע כי יועבר אישור מטעם רואי-החשבון של העיתון, "אשר יבהירו היטב את המצב הכלכלי לאשורו". לטענת הוועד, אישור מטעם רואי-החשבון לא הועבר. לאחר שהוועד פירט את המסמכים והדו"חות המבוקשים על-ידיו כדי לאמוד את קשייו הכלכליים של העיתון, כתב כפיר במכתב אחר כי "חלק לא קטן מן הנתונים המבוקשים על-ידיכם נעשה למטרות טקטיות ועל מנת לדוג אינפורמציה, וזאת ללא קשר אמיתי כלשהו לצמצומים העומדים על הפרק". לפני כשבועיים התקיימה פגישה בין הצדדים, אך לא הושגו הסכמות. "בהיותכם עובדים ותיקים במחלקת הדפוס בעיתון", כתב כפיר לאנשי הוועד לאחר הפגישה, "אתם בוודאי יודעים היטב כי בשנה שעברה הצטמצמה בשיעור ניכר כמות הדפסות העיתון וצריכת הנייר. צמצום זה הינו על אף העובדה כי כמות והיקף ההדפסות עבור לקוחות פרטיים גדלו". "עובדי הדפוס (ותיקים ככל שיהיו) אינם חשופים למידע הנוגע להיבטים הכלכליים של העיתון", השיבו בוועד. "[...] טענת העיתון בדבר תחרות קשה אין בה כשלעצמה הצדקה להפחתת שכר או לפיטורי צמצום". טרם הוגשה תגובת "ידיעות אחרונות" לבית-הדין לעבודה. 61486-01-13
|
השואה ממשיכה לככב בכותרות הראשיות | הפעם בגרסת המקור | וסילבן שלום מקבל במה ב"מעריב"
|
"באוקטובר 2006, כתגובה לאחד מאותם התקפי חרדה ישראליים מפצצה איראנית לא קיימת, החליט מוסף הארץ לבקש מכמה אנשי תרבות לתאר את תחושותיהם במקרה שתל-אביב תימחק מהמפה – ברוח דבריו של מחמוד אחמדינגאד אז", פותח ד"ר אבנר כהן, מומחה לאטום הישראלי, את טורו במדור המאמרים האורחים של "הארץ". "התפלאתי על כך שאנשים רציניים יהיו מוכנים בכלל להתייחס לשאלה הזויה וניהיליסטית שכזאת, אך עוד יותר מכך נדהמתי מהעובדה שמערכת הארץ היא שיזמה את הפרויקט הזה. לא התאפקתי והתקשרתי למו"ל הארץ, ושאלתי כיצד הוא מאפשר פרויקטים פורנוגרפיים שכאלה", ממשיך ומספר כהן. "עוד בטרם הספקתי לבטא את כעסי, עמוס שוקן קטע אותי: אתה צודק, אמר, זו היתה טעות מערכת חמורה. לא נחזור עליה". העילה להעלאת הזכרונות של כהן היא השימוש התדיר שעושה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ובייחוד בתקופה האחרונה, בזכר השואה בהקשר של סוגיית הגרעין האיראני. "בניגוד למנהיגי ישראל בעבר", טוען כהן, "אצל נתניהו השימוש הפוליטי בישראל הוא תכסיסני, דמגוגי, בלפני. בהפחידו מפני שואה עתידית הוא מפר את הנדר ומוריד מערך הייחודיות של השואה שכבר התרחשה". מותו בגיל 92 של איוואן דמיאניוק, שהשתתף ברצח שיטתי והמוני של יהודים במלחמת העולם השנייה, מגיע היום לכותרות הראשיות של שלושת הטבלואידים הישראלים ומקבל בולטות גם על שער "הארץ". על-פי אותן כותרות ("סופו של איוואן" ב"מעריב"; "24 שנים מאוחר מדי" ב"ישראל היום"; "סופו של הרוצח הנאצי" ב"ידיעות אחרונות"), סיפורו של הישיש האוקראיני מגלם בחובו טראומה כפולה לעורכי העיתונים. הראשונה היא, כמובן, זו של השואה. השנייה נוגעת למערכת המשפט הישראלית, שהביאה את דמיאניוק ארצה כדי לעשות בו משפט צדק, בשמם של המיליונים הרצוחים, ושיחררה אותו אחרי שזוכה מחמת הספק. יש עיתונים ועיתונאים שהאפיזודה הזו היא עבורם המשך לטראומה הראשונה, ויש מי שעבורם היא טראומה בפני עצמה, שגיבוריה הם השופטים ולא הנשפט. כך או כך, הטבלואידים מנצלים את האירוע וקובעים בכותרותיהם כי דמיאניוק אשם. דמיאניוק "ניצל מעונש המוות שהוטל עליו בישראל", מדווחת/מאשימה כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות". טור הפרשנות שתמציתו מובאת בשער מעביר מסר ברור באותו עניין: "מאוחר מדי" היא כותרתו. הנמענים של כותב הטור, נח קליגר, המזוהה עם סיקור השואה ב"ידיעות", אינם בתי-המשפט הגרמניים (המוזכרים בהמשך הטור, ולפי עפר אדרת ב"הארץ", אף החלו לפעול מעט פחות בעצלתיים בעקבות משפט דמיאניוק בישראל), אלא אלה של ישראל: "על-פי כללי הצדק המינימליים, היה דמיאניוק חייב להיפרד מהעולם לא בשנת 2012, אלא כ-24 שנה קודם לכן, אחרי שנידון למוות ב-1988 על-ידי בית-משפט בירושלים על חלקו ברצח יהודים בטרבלינקה". את ההחלטה של בית-המשפט העליון, שהפך את גזר דין המוות, מכנה קליגר "ההחלטה השערורייתית ביותר בתולדות המשפט בישראל". בראש ההרכב עמד אהרן ברק, מי שהוא והשקפת העולם המשפטית שלו הם סדין אדום עבור "ידיעות אחרונות", ועד לאחרונה גם עבור "מעריב". "אין מי שהמחיש כמו גון דמיאניוק את קוצר ידה של מערכת המשפט הליברלית לעשות דין צדק בנאצים ובעוזריהם", כותב תום שגב ב"הארץ". "אם היתה המערכת נאמנה לכללי המשחק המנחים והמגבילים אותה – כמעט לא היה סיכוי להעניש פושעים אלה; רוב הפושעים שהובאו על עונשם לא נהנו, בדרך כלל, מהגנות שכללי המשחק הליברליים מעניקים לנאשמים". היחס למערכת המשפט ב"הארץ" שונה מזה של "ידיעות", אך דומה בכך שהוא מקלקל לעתים את השורה, והנה – יש מקום לביקורת. גם ב"ישראל היום" וגם ב"ידיעות אחרונות" נותנים מקום בולט לציטוט מפיה של השופטת בדימוס דליה דורנר, שגזרה אז על דמיאניוק את גזר דין המוות שבוטל בערכאות גבוהות יותר. "אני בטוחה שהוא היה איוואן האיום" היא הכותרת בשני העיתונים, אלא שב"ישראל היום", קטן הדפים ומצומצם הידיעות, הצליחו להכניס לידיעה גם את ההתייחסות של דורנר לזיכוי מחמת הספק: "אני גאה שבית-משפט יהודי זיכה אותו מחמת הספק". ב"ידיעות אחרונות" בחרו שלא. האצבע של "הארץ" אינה מופנית רק כלפי מערכת המשפט ומגבלותיה, אלא גם אל הקורבנות – היהודים עצמם. "א.ב יהושע: השואה היא כישלון של העם היהודי", מוסרת כותרת על שער "הארץ" צמוד לטורו של שגב. הדברים נמסרו על-ידי הסופר בהרצאה (ומביאה אותם רויטל בלומנפלד). "מעולם לא שמעתי את היהודים מנתחים את השואה ככישלון של העם היהודי, שלא צפה אותה, שלא יכול היה להבין אותה, שבמשך 2,000 שנה, למרות כל הנורות האדומות שדלקו כל הדרך בהיסטוריה, לא הבין מה מצפה לו ולא התכונן". כשראיתי את שער "הארץ" חשבתי לעצמי שפטריוטים ישראלים כמו עמוס רגב, עורך "ישראל היום", היו מתקוממים נגד משפטים כמו זה של א.ב. יהושע וכמובן נגד ציטוטם באופן בולט על שער עיתון. אבל אז נזכרתי שזו המנטרה שנתניהו, ו"ישראל היום", מפמפמים כל הזמן. אחרי שביום שישי הוקדשו הכותרות הראשיות של העיתונים לניתוקה של איראן ממסלקת הכספים הבינלאומית, מדווח "הארץ" בכותרתו הראשית על התפתחות נוספת באותה חזית: "הלחץ מתהדק: במפרץ הפרסי מסרבים לסחור במטבע איראני". לפי צבי בראל, "הצעד נובע מהיחלשות הריאל עקב הסנקציות של המערב. ראש הפרלמנט בטהרן: ישראל לא תעז לתקוף", מוסיפה כותרת המשנה. גם בעמ 2 של העיתון יש התייחסות לאיראן. למרות הכשלונות המהדהדים של הפרשנים הליברלים השונים שחזו קטסטרופות שונות ומשונות בעקבות מעשיו, ובעיקר אי-מעשיו, של נתניהו בשנתיים-שלוש האחרונות, יש בהם מי שאינו חושש לחזור על נסיונות הנבואה ואף להכפיל את המחיר. כך עושה היום גדעון לוי (ובמידה פחותה עודה בשאראת), החוזה אפוקליפסה במקרה שנתניהו יגשים את איומו לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. מעניין אם גם הפעם יקבל עמוס שוקן צלצול. "הזוג נתניהו צפה בהקרנת סרט חדש על יוני נתניהו ז"ל", נכתב בכותרת ידיעה בעמ 25 של "ישראל היום" (שלמה צזנה). המדור "תורת הפערים" ב"כלכליסט", העוסק בשכר הבכירים – או כפי שכותרת המדור מגדירה אותו ביתר דיוק: נושא פערי השכר – הוא שיעור בעיתונאות. המדור סוקר באופן קבוע ולאורך זמן את החברות השונות במשק, מציג בפירוט את השיקולים שהביאו את חברי הדירקטוריון להעניק לאנשים המנהלים את החברה שכר עתק מופרז, ומציג את השכר הזה לעומת השכר שמקבלים שאר העובדים בחברה. ב"כלכליסט" לא מתמקדים רק בחברות הענק המוכרות, אלא צוללים לאורך ולרוחב המשק הישראלי; לא נכנעים ליצר לספק טור מספרים דמגוגי, אלא צוללים לדו"חות החברות ושולים משם את הטיעונים היצירתיים; לא מסתפקים במדור נחבא בעמ 17, אלא מעניקים לו נפח ומקום מכובד בקדמת הבמה. והיום: "דירקטוריון ב.ס.ר העניק למנכ"ל נחשון קויתי מענק של 4.3 מיליון שקל כדי למנוע ממנו לעבור לחברה אחרת. מעניין, בהתחשב בכך שקויתי הוא בעלי החברה", נכתב בכותרת המשנה על השער. הכותרת היא: "פי 19 מעלות שכרם הממוצע של עובדי החברה". "שיעור באצילות רווחית מהיזם נחשון קויתי", לשון כותרת המדור עצמו, הנפרש על פני הכפולה הפותחת של העיתון. השיעור: קויתי "עשה מעשה אצילי וויתר על שכר של 2.6 מיליון שקל כדי לא לפגוע בחברה. ואז הוא קיבל בונוס של 4.3 מיליון שקל כפיצוי". בכתבה עצמה, של רחלי בינדמן וגיל קליאן, מתגלה כי ייתכן שקויתי יקבל בכל מקרה גם את שכרו, וכי למעשה מדובר בכלל בדמי ניהול: את משכורתו, הניתנת לו בגין עבודה במשרה חלקית בלבד, קיבל קויתי בכל מקרה, נוסף על הסכום של 4.3 מיליון שקל, והיא עמדה על 100 אלף שקל בכל חודש. אחד הנימוקים לחלוקת הכספים לקויתי היתה "לתמרץ" אותו לפעול למען החברה. כזכור, קויתי הוא בעל מניות. אז אמרו. "בתחילת אפריל ימתין לכם בכל העיתונים הכלכליים ובמדורים של העיתונים הכלליים פרויקט שנתי וחגיגי שיהרוס לכם את מצב הרוח", פותח איתן אבריאל מאמר בעמוד שלפני האחרון ב"דה-מרקר". "מדובר בפרויקט שכר המנהלים השנתי שמתקיים מיד לאחר תום מרץ, כיוון שזהו המועד האחרון לפרסום הדו"חות הכספיים השנתיים של החברות הנסחרות בבורסה. "אין צורך לחכות לפרסום הטבלאות והמספרים בעוד חודש וחצי", מוסיף אבריאל, "כי אנו יכולים כבר כיום לתת לכם את השורה התחתונה של כל פרויקטי השכר השנתי בכל העיתונים. הנה: השכר עלה. רוב המנהלים הבכירים הרוויחו ב-2011 יותר ממה שהרוויחו ב-2010 [...] כיצד ייתכן ששכר המנהלים ממשיך לעלות שנה אחר שנה למרות המחאה החברתית, למרות הירידה ברווחיות של רבות מהחברות העסקיות, למרות אינספור הכתבות בתקשורת, למרות הדיונים האינסופיים והצעות החוק הפרטיות שעלו בכנסת ולמרות ההמלצות של ועדת נאמן שטיפלה בעניין? נראה שהתשובה היא כי אפשר, וכי כיום אין בישראל שום מנגנון, חוקי או תרבותי, שמגביל את עליית שכר המנהלים. להפך: במבנה ובמערך הכוחות של השוק הפרטי הישראלי ישנן שורה של סיבות שדוחפות את השכר מעלה – ואין שום גורם שדוחף אותו כלפי מטה". כתבת "מעריב" גייל זאבי-ציבלין חתומה היום על כתבת השער של המוסף היומי של העיתון, "המגזין". "נחיתה רכה" היא כותרת הכתבה, וכותרת המשנה הרכה לא פחות היא: "המשרד לפיתוח הנגב והגליל משקיע עשרות מיליוני שקלים בפיתוח פרויקטים שימשכו אוכלוסייה חזקה וצעירה לאזורים אלה. לשם כך החלה לפעול תוכנית בית ראשון במולדת, שהעלתה לישראל בשנתיים האחרונות למעלה מ-400 משפחות עולים וסייעה להן בכל שלבי תהליך הקליטה". המשרד הממשלתי הנ"ל מוזכר עוד במהלך הכתבה, שכולה נופת צופים ולקוחות מרוצים (בישראל "אפילו הביורוקרטיה נסבלת", מבשרת זאבי-ציבלין כבר בפתח הכתבה), ותמונתו של השר עצמו, סילבן שלום, מעטרת את הכתבה במסגרת אייטם נפרד שבו הוא "מסביר" לזאבי-ציבלין את רזי פעילות המשרד וכיצד הוא עצמו מציב יעדים ועומד בהם, לתפארת מדינת ישראל. כותרת הטור: ההסברה היא "מעשה ציוני" (ללא מרכאות). הכתבות האחרונות של זאבי-ציבלין, על-פי מנוע החיפוש של אתר האינטרנט של "מעריב", עסקו בחוויה שמציעים מכוני כושר שונים, בעלייה במכירות בשוק מוצרי היוקרה, בעיסויים ובשמים לחג השבועות וב"תאריך הלא שגרתי" 29 בפברואר. בקיצור: היא אינה כתבת פוליטית, כתבת עלייה, כתבת בצפון או בדרום, או כל תחום אחר שיש לו קשר לנושא הכתבה. למותר לציין שהכיתוב "כתבת תדמית" או איזה קוד מכובס אחר אינם מופיעים בשוליו של אף אחד משלושת הדפים המאכלסים את, ובכן, כתבת התדמית הזו. באופן מעורר תמיהה, זו אינו מפעל היחצנות היחיד של משפחת ציבלין באותו מוסף של "מעריב". עמ 4, מיד אחרי כתבתה של זאבי-ציבלין, מוקדש לראיון של מיה מנע עם אורן ציבלין, "שאחראי על תקציב הפרסום של הוועד האולימפי" ו"חושב שפרשת במבה נופחה לממדים עצומים". "תיכננו לעשות כל מיני פעילויות לטובת הציבור, אבל כולם היו עסוקים בהתלהמות", הוא מצוטט בכותרת המשנה. "תראי מה קורה להמון שלא מבין באסטרטגיה, להגיע לנצחונות מדומים", היא רק דוגמה רהבתנית במיוחד לזרגון הפרסומאי המנותק של ציבלין, שהעורך ב"מעריב", משום מה, מגיש לקוראיו ללא שעברה טיפול בהוספת ערכים עיתונאיים. "תמו הדיונים במשפט של ראש הממשלה לשעבר", נכתב בכותרת ידיעה במעלה עמ 6 של "הארץ", מעל לתצלום של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מחייך, ידיו בכיסיו. "המשפט היה קרב חפירות בין הצדדים, ללא תמרונים וללא תפניות דרמטיות", כותב ניר חסון. "הוויכוח היה על הפרשנות למעשי אולמרט", נכתב בכותרת המשנה. "הסטייט אוף מיינד של אולמרט יכריע, לא העובדות", נכתב בכותרת עצמה. פסק הדין צפוי בתוך שלושה חודשים. "הממשלה: חקירות בטחוניות לא יתועדו", נכתב בכותרת ידיעה בולטת על שער "הארץ". לפי יהונתן ליס, "ועדת השרים לחקיקה תמכה בהצעת חוק הפוטרת את המשטרה מתיעוד חזותי או קולי של חקירות חשודים בעבירות בטחוניות, לבקשת המשרד לבטחון פנים". הסיבה, לפי המשרד, היא חשש לחשיפת שיטות פעולה של המשטרה ו"חלק משמירה על חסיון מקורות". "בעבר", כותב ליס, "הוכח שתיעוד חקירות יכול לתמוך או להפריך טענות חשודים על עבירות שביצעו כלפיהם חוקרים". "הרשות השנייה תבדוק את כל משתתפי ארבע עונות האח הגדול", מדווחת אמילי גרינצווייג ב"הארץ". ביקורת הטלוויזיה היומית, של מורן שריר, מוקדשת לניסיון לפענח את פשר ההפסקות הרבות שהיו בשידור החי מאולפן התוכנית. העיתונים מדווחים כי גייסון ראסל, מיוצרי הסרט הוויראלי "קוני 2012", נעצר לאחר שהשתולל עירום ברחובות סן-דייגו. ייתכן כי היה בהשפעת סמים. הסרט, שזכה לעשרות מיליוני צפיות ברשת, מתעד את פעילותו של אחד מברוני המלחמה האפריקאים ועורר מודעות גדולה למצבם של האפריקאים, כמו גם ויכוח ער לגבי טיבה של אותה מודעות.
|
תאגיד השידור ישלם רבע מיליון שקל למפיקה ענת אסולין במסגרת פשרה בתביעה על הפרת חוזה
|
תאגיד השידור הישראלי ישלם למפיקה ענת אסולין 250 אלף שקלים, כך הוסכם במסגרת פשרה אחרי שאסולין תבעה את התאגיד. לפני כשנה הגישו אסולין וחברת ההפקות שלה תביעה בסך למעלה מ-1.3 מיליון שקלים נגד התאגיד בטענה כי זה הזמין מהן סדרת דרמה אך כשנתיים וחצי לאחר מכן נסוג מההסכם ללא נימוק. אסולין טענה, באמצעות עו"ד תמרה דריימן, כי התאגיד פעל באופן עוולתי, כוחני ומקפח כלפי חברת הפקה קטנה שהתמוטטה כלכלית בשל התנהלותו. בתאגיד טענו להגנתם, באמצעות עורכות-הדין טל ליבליך ומיה כץ, כי אסולין וחברת ההפקות שלה "מנסות לגזול כספי ציבור בגין פרויקט שלא עבר אפילו את המשוכה הראשונית שלו". לפי התאגיד, הוא נסוג מההסכם כיוון שאסולין פעלה בעצלתיים והחמיצה דרך קבע את המועדים המוסכמים להגשות חומרים. עוד נטען כי החומר שסופק לא עמד בסטנדרטים מקצועיים המצופים מאנשי מקצוע. לאחרונה הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו התאגיד ישלם לאסולין רבע מיליון שקלים. 24748-12-21
|
איני מאמין למי שיטען כי בדמוקרטיה מפותחת כמו ישראל ייתכן מצב שאדם ייעלם כליל בגלל חשד לעבירה בטחונית כלשהי, ובמיוחד לאחר שהחל משפטו. כאן לא גואנטנמו, לא לוביאנקה ולא טהרן, וסיפור כזה לא יכול להתרחש אצלנו, ארץ הטוויטר והפייסבוק והרוח החופשית
|
כאן, דבר כזה לא יכול לקרות. אנחנו הרי חיים בדמוקרטיה מפותחת. לא דמוקרטיה חוקתית אמנם, אבל בית-המשפט העליון נוהג כשומר החותם של חוקה שכתיבתה לא נחתמה. ומרוח פסיקותיו אפשר ללמוד כי כשמדובר בחירויות ובזכויות אדם, בית-המשפט אינו ממהר להכפיף ראשו בפני מערכת שלטונית כלשהי ורואה לנגד עיניו את זכויות הפרט וטובת הציבור גם יחד. משום כך אני לא מאמין שסיפור כזה יכול להתרחש בדמוקרטיה כשלנו. אני לא מאמין שיכול לקרות כאן מקרה שבו אזרח ייעצר בחשד לעבירות בטחוניות, ועל עצם המעצר יוטל איפול מוחלט. דבר כזה לא יכול לקרות כאן. אולי רק במקרים של ריגול חמור, שבהם יש צורך לחשוף רשת חפרפרות של ארגון אויב שחדרה למערכות הביטחון – וגם אז, לאסור פרסום לתקופה מוגבלת, קצובה וקצרה. הרי גם עובדת מעצרם של אזרחים שעברו לכאורה על החוק במסירת מידע בטחוני מסווג מחייבת מידה ניכרת של שקיפות. איני מעלה בדעתי מצב שבמדינה מפותחת כמו שלנו אדם יהיה עצור לתקופות ממושכות בלי שהציבור יידע על עצם המעצר ועל הסיבות לו. יש בוודאי מקרים שיש הצדקה לבקש צו איסור פרסום לזמן קצר, לצורך השלמת החקירה. אבל מכאן ועד העלמה גורפת של מעצרו של אזרח, הדרך ארוכה. יש לנו דמוקרטיה מפותחת ואנשים לא נעלמים פה למתקנים שאינם מופיעים בשום מפה, ואפילו לא למעצרי בית מתמשכים, בלי שהדבר יפורסם ברבים. כאן לא גואנטנמו, לא לוביאנקה ולא טהרן, וסיפור כזה לא יכול להתרחש אצלנו, ארץ הטוויטר והפייסבוק והרוח החופשית. יש בוודאי מקרים שגורמי הביטחון סרים ללשכתו של שופט ודורשים איפול מוחלט, אבל השופטים שלנו אינם חותמת גומי. הם בוודאי מתעמקים בכל מסמך שמוצג לפניהם, ואם צריך הם מתייצבים ללא מורא בפני המערכת ומכריזים: עד כאן! וכשהשופטים שלנו חותמים, אנחנו בטוחים שיש דברים בגו. כך שאני שקט לחלוטין, גם אם יוציאו צו איסור פרסום זמני, ובמיוחד במקרה שמדובר בחשד לפגיעה ממשית בבטחון המדינה. מי כמו שופטינו יודע מה משמעותה של פגיעה כזאת בנחקר, בין אם הוא גמלאי קשיש שתרם את מיטב שנותיו למדינה ובין אם זו אשה צעירה שחשבה שבחשיפת סוד תציל את המולדת. אני שקט לחלוטין, ובטוח שהשופטים שלנו אינם חותמות גומי. זכור אמנם איסור הפרסום המוחלט והמתמשך (עשר שנים תמימות) שהוטל על דבר מעצרו, משפטו, הרשעתו וכליאתו של מרקוס קלינגברג באשמת ריגול חמור לטובת ברית-המועצות. קלינגברג, רופא, פרופסור לאפידמיולוגיה ומי שהיה ראש המכון הביולוגי בנס-ציונה, נעלם יום אחד (בשנת 1983) ועקבותיו לא נודעו. גם כשהתברר שהוא מרצה עונש של 20 שנה על ריגול, חל איסור מוחלט על העיתונות הישראלית לחשוף את הדבר, אפילו לא להזכיר את עצם קיומו של האיש. קלינגברג היה "האיש שלא היה" במשך עשור תמים. אבל אי-אפשר להקיש מן המקרה החמור של קלינגברג על חקירת מקרים שגרתיים של דליפות מידע מן המערכת הבטחונית. וגם מקרהו של קלינגברג, עם כל חומרתו, לא הצדיק את העלמתו באופן כה קיצוני מתודעת הציבור. הצנזורה על מקרהו היתה כה הרמטית עד שאי-אפשר היה אפילו להזכיר את שמו בכלי תקשורת ישראלי בהקשרים ניטרליים לחלוטין. הכוונה היתה למחות את זכרו כליל מן התודעה. נכון, זה קרה לפני שלושה עשורים, והיום זה לא ייתכן עוד. אני בטוח שמערכת הביטחון למדה כי הכתם שדבק בה על העלמת אנשים לא יימחק, אלא רק יתעצם עם השנים. משפטי הריגול ממשיכים להתנהל בדלתיים סגורות, דבר שבוודאי פוגע ביכולתה של הסניגוריה לנהל את התיק כראוי (לראות את כל החומר, למשל), אבל לפחות על עצם קיום המשפט לא הוטל חיסיון, וגם הגרועים שבמרגלים נחשפו לעין הציבור לאחר שחקירתם נשלמה. אנחנו הרי דמוקרטיה מפותחת – וגם הגרועים שבפושעים ובבוגדים זכאים לכך שמשפטם ייערך בפומבי וכי סניגוריהם יוכלו לפנות לציבור, לפחות בכל הנוגע לתנאי מעצרם ומשפטם של לקוחותיהם ולפחות באשר לאופן התנהלות התביעה, בשם המדינה, בתיק. משום כך איני מאמין למי שיטען כי בימינו ייתכן מצב שאדם ייעלם כליל בגלל חשד לעבירה בטחונית כלשהי, ובמיוחד לאחר שהחל משפטו. אנחנו הרי אחת הדמוקרטיות המפותחות בעולם. ויש לנו מערכת משפט חופשית ומשוכללת, וברור לכל שמטרת ההליכים הללו היא להגן על עצמנו מאנשים שנוטלים את החוק לידיהם, ואנו מאמינים בלב שלם שהמערכות שלנו אינן נקמניות, מהלכות אימה, המבקשות ללמד את העבריין לקח שלא ישכח, הרבה מעבר לפסיקת בית-המשפט. ברור לנו כי מערכת הביטחון מכבדת את בית-המשפט, וגם כשאסיר החשוד במסירת מידע מסווג משתחרר, לאחר שריצה את עונשו, המערכת מניחה לו לחיות את חייו, ואינה רודפת אותו בניסיון למחוק את הידע (המיושן) האצור במוחו, מחשש שימשיך לדלוף. משפט תחת חיסיון מלא לא נערך כאן אפילו למרדכי ואנונו, לישראל בר, לשבתאי קלמנוביץ או לנחום מנבר. גם אילו היה נחשף כאן היום מרגל בסדר גודל של מרקוס קלינגברג, אני לא מאמין שניתן היה היום להעלים את משפטו, כפי שהדבר היה בראשית שנות השמונים, ולכן איני מאמין לסיפורים ולשמועות שדבר כזה קורה. היו אמנם מקרים שבהם גם מערכת ביטחון מפוארת כשלנו מעדה במאמצים לייחס כוונות זדון מרחיקות לכת לאנשים שחשפו מידע מסווג. כך הסתיים בקול ענות חלושה נסיונה של המערכת לתפור תיק ריגול לתא"ל (מיל) יצחק (יצה) יעקב. בית-המשפט לא קיבל את טענת המדינה כי יעקב הוא מרגל וקבע שהקצין המהולל ורב-הפעלים לא התכוון לפגוע בבטחון המדינה בפרסומיו והוא הורשע בעבירה קלה יחסית של מסירת ידיעה סודית ללא סמכות, מה שלא הצדיק את כל המהומה. לאחר 15 חודשי מעצר ומעצר בית (במלונית), נידון יעקב לשנתיים מאסר על תנאי ושוחרר מיד. הנה עוד סיבה שאיני מעלה על הדעת מצב שאותה מערכת עצמה תיכשל שוב בייחוס כוונות זדון מרחיקות לכת לאנשים שנחשדים בחשיפת מידע מסווג. מכל הטעמים הללו אני לא מאמין שסיפור כזה יכול להתרחש כאן. אני לא מאמין שיכול לקרות כאן מקרה שבו אזרח ייעצר ויישפט ממש מתחת לאף בחשד לעבירות בטחוניות, בלי שאף אחד יידע על כך. לא מאמין כי לא רק על המעצר הממושך, אלא גם על המשפט שבעקבותיו מוטל איפול מלא ומוחלט. אלה בוודאי, וללא ספק, שמועות זדוניות שמתרוצצות ברשת. אני לא מאמין שכאן, בכיכר העיר, בין היכל האמנויות להיכל המשפט, במקום האמון על פומביות הביטוי והמשפט, נערך משפט בחדרים נעולים לאדם אלמוני, גם אם מעברו האחר של הכביש, מגדלי הביטחון משקיפים על היכלי הצדק. זה לא נשמע הגיוני, זה לא יכול להיות, זו בוודאי שמועה חסרת שחר ומי שטוען כך מנסה בוודאי להכפיש את מערכת המשפט ואת מערכת הביטחון גם יחד. משפטים אינם נערכים אצלנו במרתפים אפלים, כפי שאין כאן משפטי ראווה בכלובי רשת או בתאי זכוכית. אין לי כל ספק כי מקרה מוזר, נורא ומופרך שכזה לא יכול להתרחש בדמוקרטיה מפותחת כמו שלנו.
|
מתברר שהתמיכה של אחדים מהבולטים בעיתונאים בעניין הפלסטיני מוחלטת. היא לא נובעת מרגישות לזכויות אדם אלא ממניעים אחרים
|
ביום חמישי, 12 באוקטובר, נסעה אתי ויזלטיר לרמאללה. ויזלטיר היא מקצוענית טלוויזיה, עורכת סרטים, במאית ומפיקה. היא מרבה לעבוד עם צוותי טלוויזיה זרים. באותו יום שכר את שירותיה צוות של הטלוויזיה האיטלקית. בבוקר פשטו שמועות שארבעה ישראלים, קרוב לוודאי מסתערבים, מוחזקים בבניין המשטרה ברמאללה. הצוות, צלם זר, שתי עיתונאיות איטלקיות וישראלית אחת, העמיס את הציוד על ואן, שאותיות TV ענקיות מעטרות אותו מכל צד. איש לא עצר אותם בדרך, לא המחסום הישראלי, לא המחסום הפלסטיני. ברמאללה החנו את המכונית, ויצאו ברגל אל תחנת המשטרה. הם הגיעו כאשר האירוע היה בעיצומו. אל תצלמו, אל תצלמו, התרו בהם, והם הכניסו את המצלמה לאחד מתיקי העיתונאיות. ליד השער, בתוך ההמון, נתקלה אחת מהן במכרה ותיקה, פלסטינית שישבה בעבר בכלא בישראל. תמונתה של הפלסטינית, אשה יחידה בין מאות גברים, מנופפת בידיה במרץ, בצהלת ניצחון, הונצחה באחד הסרטים שצולמו על-ידי צוות אחר, מרחוק. בסביבה היו צוותי צילום רבים. מחשש לבטחונם, רובם החביאו את המצלמות. אם מישהו צילם, הוא העדיף לשמור את התמונות לעצמו. האשה הציעה להם להיכנס לבודקה הריקה, ליד השער. במחווה האנושית הזאת תרמה תרומה ניכרת לבטחונם. היא נכנסה אתם – ארבע נשים וגבר אחד. הצלם שלף לשניות אחדות את מצלמתו. הוא קלט את תמונת הגופה שנזרקת מהחלון, וההמון שהסתערו עליה. יותר מזה לא יכול היה לעשות. ויזלטיר זוכרת בעיקר את הדם. "אנשים מנופפים בסכינים שהדם נוטף מהן. היתה לי הרגשה שהיו שם מאות מנופפים סכינים למרות שהיו ודאי בודדים. והאיש עם הידיים המגואלות בדם שעומד בחלון. הרגשתי כאילו אני צופה בטקס וודו". הם היו שם לא יותר מעשר דקות. הצלם אמר: "צריך לברוח". הם רצו למכונית. נסעו בדרכים צדדיות עד שהגיעו לכביש שבו, לגרסת צה"ל, נכנסו ואדים נורזץ ויוסף אברהמי לרמאללה (בינתיים שינה צה"ל את גרסתו). הכביש היה חסום בבטונאדות. ויזלטיר, הקסטה בידה, חצתה את המחסום ברגל. היא תפסה טרמפ עם תושב של אחת ההתנחלויות. "מה את עושה פה", הוא שאל. "יותר טוב לא לדבר על זה", אמרה. היא חששה שאם תאמר לנהג שהיא עיתונאית, הוא יזרוק אותה מהאוטו. כמו רוב הרשתות הזרות, גם הטלוויזיה האיטלקית משתמשת בשירותי "אולפני הבירה". ויזלטיר מיהרה לשדר את הסרט, כפי שהוא, לתחנה במילאנו. מסביב עמדו עמיתיה, כתבים ועורכים של תחנות אחרות. השמועה על הסרט הנורא (ועל הסקופ הענק) הגיעה תוך דקות לכל רשת טלוויזיה בעולם. האיטלקים פתחו במשא ומתן גלובלי למכירת הסרט. נקבע מחיר: 1,200 דולר לדקת שידור. לא מעט, כשמכפילים את הסכום במאות תחנות. אבל אחר-הצהריים האיטלקים התחרטו. הלחץ הראשון לא לשדר בא דווקא מממשלת ישראל. מהצנזורה הצבאית טלפנו אל המשרד של הטלוויזיה האיטלקית בירושלים, ודרשו לא לשדר דבר לפני שהידיעה תימסר למשפחות. במקביל הפעילו לחץ גם מהשגרירות ברומא. במשרד החוץ היו כל-כך מאושרים שהאיטלקים הסכימו לא לשדר, עד שדיברו על מתן פרס לאיטלקים: ראיון בלעדי עם שר החוץ, שלמה בן-עמי. בשלב השני לחצו הישראלים לקבל את הסרט. הם רצו להבין מה קרה. רק לקראת הערב הבינו הישראלים שהסרט מרמאללה הוא גלגל הצלה הסברתי, התשובה הישראלית לילד מצומת נצרים. עכשיו הלחץ הישראלי התהפך: דרשו לשדר, כמה שיותר, בכל מקום, ואם אפשר בהילוך אטי. האיטלקים לא מיהרו. הרשת האיטלקית (RTI) מחולקת לערוצים מתחרים. ערוץ 4, שהצוות שלו צילם את הסרט, משדר מהדורת חדשות מלאה בשמונה בערב. הם לא רצו שמישהו בעולם, גם לא ערוץ מתחרה באותה רשות-שידור, יקדים אותם. זאת היתה המעטפת. שני הטעמים האמיתיים לעיכוב האיטלקי היו: החשש של אנשי הרשת בארץ, בעיקר של עובדת ישראלית, מנקמת הפלסטינים, והתמיכה הגורפת של דעת הקהל באיטליה, ושל התקשורת, בעניין הפלסטיני. הלינץ ברמאללה לא התאים להם לתזה. וכך מצאה את עצמה אתי ויזלטיר מול שולחן העריכה, כשהיא עורכת סרטים על תקיפת מסוקי חיל-האוויר. את התקיפה כן שידרו. את הסיבה לתקיפה לא שידרו, על כל פנים לא בכל עוצמתה. היא כעסה. התוצאה נראתה לה שקרית. הסתרת האמת, כך הרגישה, היא עוול מבחינה אנושית, מבחינה מקצועית ומבחינה ישראלית. קומם אותה שלאחר שהעולם הוצף, בצדק, בתמונות הילד מוחמד א-דורה, שנורה בידי צה"ל בצומת נצרים, שוללים ממנו את הצפייה בעוולות הצד השני. בערב, כשפנו אליה ממשרד החוץ, היא הסכימה לספר מה שראתה, העיתונאיות האיטלקיות סירבו. הן אמרו שהן לא רוצות להיות מכשיר בידי אחד הצדדים. בינתיים הגיעו במילאנו להחלטה. הסרט שודר שם, ואחר-כך נמכר לכל דורש. האיטלקים הוצפו באיומים. כל הקהילה העיתונאית האיטלקית בארץ נכנסה לפאניקה. בעיצומה פרסם כתב הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית (RAI), רשת מתחרה, מודעה בעיתונות הפלסטינית, שמבהירה שיד הרשת שלו לא היתה במעל. הוא הושעה והוחזר לאיטליה. למחרת התראיין העיתונאי גדעון לוי בתוכנית הבוקר של אריה גולן בקול-ישראל. לוי הוא בעל-טור ב"הארץ", שמתמקד בעוולות שעושה ישראל לפלסטינים. כל שבוע, ולפעמים פעמיים בשבוע, הוא מדווח על ילדים שנפצעו מכדורי גומי, על אמא שלא יכולה לפגוש את בנה האסיר, על זקן שצה"ל החריב את ביתו. תהילתו נבנתה על רגשות האשם של קוראיו. לוי הוא אמא תרזה, ליתר דיוק, פוזה של אמא תרזה. הלינץ, אמר לוי, היה "מחריד", ומיד הזכיר שהגופה הראשונה שצולמה כשהיא נזרקת מחלון היתה גופת פלסטיני שנזרקה על-ידי יהודים, לאחר פיגוע בבית-שאן לפני 26 שנה. "בל נשלה את עצמנו שאנחנו צדיקים מוחלטים... הם עם כבוש שנלחם על חירותו. אנחנו עם כובש שיושב במדינתו ברווחה ובחוזק". לוי נסע לרמאללה והביא משם ראיון עם מפקד המשטרה, שטען שעשה הכל לגונן על חיי שני החיילים. דברי הקצין עמדו בניגוד מוחלט לתמונות. לוי האמין לו. אתי ויזלטיר וגדעון לוי שייכים למה שמכנים "שמאל". מאורעות אוקטובר היו שעת מבחן לשניהם. המבחן היה משולש: איזה עיתונאי אתה; איזה בן-אדם אתה; איזה ישראלי אתה. ויזלטיר ראויה למדליה בשלוש הקטגוריות. לוי קפץ בקושי מתחת לרף. הבעיה הרבה יותר מקיפה ממשגה אחד של איש אחד. היא נוגעת לשורש המושג "תקשורת שמאלנית". הימין טוען מזה שנים, שהשמאל זוכה בתקשורת לייצוג יתר. זה טבעי, משיבים העיתונאים. המקצוע דורש רגישות גבוהה לצדק, לסבל האנושי, לעוול, לדיכוי. לכן בכל הדמוקרטיות בולטים עיתונאים שניחנו בערכים ליברליים, "שמאלניים". ואז בא מבחן הלינץ, ולפניו מבחן היריות ובקבוקי התבערה של לוחמי ה"תנזים" ולפניו מבחן הפרת הסכם אוסלו בידי ערפאת, ומתברר שהתמיכה של אחדים מהבולטים בעיתונאים בעניין הפלסטיני מוחלטת. היא לא נובעת מרגישות לזכויות אדם, אלא ממניעים אחרים. קצתם שבויים באהבת פלסטין. קצתם בשנאת ציון. קצתם שבויים במקורותיהם, או בהרגליהם, או בנטייה שלהם לאזן עיתונות מגויסת מהצד השני. יש להם שליחות. מאורעות אוקטובר עוררו בהם תשוקה עזה להיות גיבורי קולנוע כמו גון ריד. ריד, עיתונאי אמריקאי, היה ברוסיה בימי המהפכה הבולשביקית. "עשרת הימים שזעזעו את העולם". הוא הפך את שיווק הקומוניזם למשימת חייו. פועלו הונצח בסרט "אדומים". יגאל סרנה ("ידיעות אחרונות") רואה את החורש הטבעי שמציתים פרחחי סחנין, חורש משותף לערבים וליהודים, ועצמותיו אומרות שירה. עמירה הס ("הארץ") מתארת בהתלהבות את הפגנות התמיכה בפלסטינים בעולם הערבי, הפגנות שקראו בסך-הכל לטבוח יהודים באשר הם, ואם אפשר גם אמריקאים. הס, כתבת שטח מצוינת, מגייסת את כל הלהט הפטרוני שלה כדי להוכיח, שהצדק כולו עם הפלסטינים. משבר הדמים, כתבה, "הוא תוצאה טבעית של שבע שנים של רמייה והטעיה". כעסה העיקרי מופנה לתקשורת הישראלית, שמאשימה את הפלסטינים בהסתה, אבל למעשה עוסקת בהסתה בעצמה. בהופעותיה, הס משווה את המאבק שהיא מסקרת למאבק הפנימי שהיה בדרום-אפריקה. היהודים הם הלבנים, המשטר הוא אפרטהייד, הערבים הם השחורים והיא הגיבורה הלבנה שבאה לעזרתם. זה מאוד הירואי, אבל מי שסבור שהבעיה שעומדת בין הישראלים לפלסטינים היא זכויות אדם ושוויון גזעי, לא היה כאן, כנראה, במאה השנים האחרונות. גדעון לוי מסביר, במאמר מלומד, שכל מה שהשיגו הערבים מישראל השיגו בכוח, ולכן מה שהם עושים הגיוני. עמיתו עקיבא אלדר קובע בראיון רדיו, שערפאת לא אשם במה שקרה. רק ברק. ועוד ועוד. פעם שאלתי אחד מבכירי הרשות-הפלסטינית מה דעתו על מאמריו של גדעון לוי. הוא צחק צחוק גדול. "זה בשבילכם", אמר, "לא בשבילנו". בשבת, 14 באוקטובר, הופיע ארי שביט, מראיין-העל של מוסף "הארץ", בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת". הוא ביקש להכות על חטא. על-פי שביט, בין 1993 ל-2000, שנות אוסלו, הלכה העיתונות הישראלית אחרי יוסי ביילין באותו עיוורון שבו הלכה אחרי דיין בין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-הכיפורים. אפשר לומר על התזה של שביט, שהיא מעניינת יותר משהיא נכונה: ביילין לא הגיע מעולם לעוצמה התקשורתית שהיתה לדיין. לדיין היה גדוד של כתבי-חצר. לביילין רק חוליה מצומצמת. סביב דיין נוצר פולחן אישיות. ביילין מייצג השקפת עולם. עם זאת, הוא הצביע על תופעת אמת: אמת היא שהוויכוח המתמשך בין שמאל לימין ייבש את הספקנות העיתונאית. לנו אתה, או לצרינו. אמת היא שעיתונאים נוטים לנוע בעדר. ביילין, כמו דיין בשעתו, יודע את מלאכתו המשכוכית. גיליון 29, נובמבר 2000 מנשה בן-מאיר נחום ברנע נחשב לעיתונאי רציני והגון. תרומתו לניו-גורנליזם הישראלי במיטבו היא רבה. כתיבתו שימשה במשך תקופה ארוכה מודל לעיתונאים צעירים ולסטודנטים לתקשורת, והוא היה לנשוא קנאה לרבים בקרב העיתונאים. לפיכך, רבה הפליאה למקרא מאמרו "מבחן הלינץ", שהשתרבבו בו יותר משמץ של רשעות, גבהות לב ואולי גם צרות עין שפגעו בשמו הטוב. ייתכן שצריך בכלל לבחון מחדש את כתיבתו של ברנע (בייחוד בעת האחרונה) ולהעמיד אותה במבחן "גדעון לוי". מה צריך הקורא להבין ממשפט כמו "לוי הוא אמא תרזה, ליתר דיוק, פוזה של אמא תרזה"? מה הקשר? מה לאמא תרזה ולעיתונאי מקצועי העושה את תפקידו נאמנה? מה מפריע לברנע בהתנהלותו של גדעון לוי? אולי החשש שלוי יורש, ובצדק, את מקומו של ברנע כעיתונאי מצפוני? וכיצד יגיב ברנע אם נאמר עליו שהוא ממלא בכל שבוע תפקיד של מכשף השבט היוצר תודעה כוזבת, המסיח את הדעת מהעיקר, המקהה את הערנות הנדרשת, המטשטש את הזוועה והאימה, המעצב הסכמה עם הסדר הקיים? ברנע לא עמד, לטעמי, במבחן שתבעו אירועי הדמים והתיישר עם פטריוטיות סינתטית החייבת, כנראה, להקיא מתוכה עיתונאי כמו גדעון לוי ולשולחו כשעיר לעזאזל. בניגוד לברנע, גדעון לוי אינו שיכור ממלים ואינו מסמם את קוראיו ביין זול של מטפוריקה נוצצת, שהוא רוקח לעתים קרובות במאמריו. לשיא היהירות מגיע ברנע כשהוא מחלק מדליות לעיתונאים כאילו היה נציג הוועד האולימפי. מדליה בשלוש קטגוריות (עיתונאי, בן-אדם וישראלי). הוא מעניק בטובו לאתי ויזלטיר "מקצוענית טלוויזיה" אך שולל אותן מלוי משום שהלה "קפץ בקושי מתחת לרף". מהי זכותו של ברנע לפקפק ברמתו האנושית, הישראלית והעיתונאית של עיתונאי כגדעון לוי? מי שמו לשופט כל- הארץ? ברנע מאשים את לוי, כמו גם "אחרים מהבולטים בעיתונאים", כי "תמיכתם" בעניין הפלסטיני מוחלטת והיא לא "נובעת מרגישות לזכויות אדם, אלא ממניעים אחרים...", וכאן הוא מונה את המניעים הלא כשרים של העיתונאים האלה. אינני יודע למה להשוות את הרטוריקה של ברנע. האם לזו של ועדת מקארתי? האם לדרך החשיבה של "מנגנון החושך" בימי בן-גוריון? מה מניע את ברנע ל"ציד מכשפות" זה? מה הצורך שלו לבנות החשדה גורפת ופקפוק רבתי ביחס למניעיהם המקצועיים ורגישותם המוסרית של העיתונאים המדוברים? מדוע המושג "שליחות" מקבל אצל ברנע צביון ציני כשמדובר באחרים? ומה פירוש "אהבת פלסטין" ו"שנאת ציון" המיוחסות לעיתונאים הללו? האם מנסה ברנע להטיל בהם סימני בגידה או לסווגם כלא פטריוטים במושגים מקארתיסטיים? ברנע תוקף גם את עמירה הס על השימוש באנלוגיה לאפרטהייד ואת לוי על הטענה שהישגי הערבים הושגו ברובם באמצעות שימוש בכוח. והנה מופיע לאחרונה עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, וחוזר על שני טיעונים אלה. עכשיו אולי יעניק ברנע לשני העיתונאים מדליות לקריאה נכונה של מפת המציאות. אני משוכנע כי לימים יוכרו גדעון לוי ועמירה הס כעיתונאים אמיצים, שסירבו להתקרנף בדומה לברנע, קניוק וארי שביט שהתחילו לזמר זמירות פטריוטיות מן הסוג השוביניסטי כאילו היינו חסרים זמירות מן הזן הזה. הכותב מרכז מגמת תקשורת וקולנוע בבית-ספר תיכון גיליון 30, ינואר 2001 דן דאור הרצח המחריד של שני הישראלים בידי המון משולהב ברמאללה אינו מבחן שבו נכשלו גדעון לוי, עמירה הס ואחרים – כשלון עיתונאי, אנושי וישראלי, כדברי נחום ברנע ("העין השביעית" גיליון מס 29). הוא איננו "מבחן" כלל אלא תזכורת למה שקורה לפעמים, כשאספסוף מדוכא ומבוזה מתפרץ. לא אספסוף פלסטיני או ערבי דווקא, כל אספסוף. זה איננו מבחן לרמתו של אדם כעיתונאי, משום שכל עיתונאי ראוי לשמו היה מפרסם את הדברים. בפני לוי ועמיתיו לא עמדה השאלה אם לפרסם את הרצח או לא. הדברים צולמו והתפרסמו. זה איננו מבחן לרמתו המוסרית או האנושית של אדם, משום שכל מי שראה את הזוועה הזדעזע, וחוץ מפסיכופתים לא ייתכן שיש נכשלים במבחן כזה. על החלק השלישי של המבחן מוטב לא להרחיב את הדיבור. אם אתה לא בן-אדם, לא ממש מעניין אם אתה "ישראלי", מה שזה לא אומר, ואני מקווה שברנע לא נזקק למפלטו האחרון של הנבל. גדעון לוי, עמירה הס והמושמצים האחרים בכתב הפלסתר של ברנע עומדים יפה במבחן האמיתי של כל עיתונאי שעושה את מלאכתו נאמנה. הם מדווחים על התחום שעליו הם מופקדים בלי לשקר, בלי לעוות את הממשות לצרכים אידיאולוגיים, בלי להסתיר את דעתם. בזכותם יודע כל מי שקורא עיתון את המחיר שהפלסטינים ואנחנו משלמים על הכיבוש המטומטם שממשלות ישראל מתעקשות להמשיך בו. אומץ לבם האישי וההתמדה שבה הם ממלאים את תפקידם הלא פופולרי, שבוע אחרי שבוע, מעידים עליהם גם כבני-אדם. אם אפשר בכלל להתייחס אל הרצח ברמאללה או אל איזה שהוא מאורע אחר (נורא ככל שיהיה) בתור "מבחן", אולי זה המבחן שמבדיל בין גזענים לבין אנשים הגונים. אנשים הגונים מבינים שכל אספסוף, ערבי או לא ערבי, מסוגל בתנאים מסוימים לעשות מה שהרוב הגדול של האנשים שמרכיבים אותו לא היה עושה. גזענים הופכים את זה בו במקום לעדות נוספת למה שהם מאמינים בו ממילא – שהערבים לא בני-אדם. במבחן הזה יותר מדי אנשים בכלי התקשורת שלנו התגלו כגזענים. וברנע ביניהם. הכותב הוא סינולוג ומתרגם גיליון 30, ינואר 2001
|
זן מיוחד של צווי איסור פרסום הוא כזה שלא רק דבר קיומו אסור לפרסום, אלא שהוא עצמו מצונזר ולא ניתן להבין ממנו מהו המידע האסור בפרסום. המשטרה ממליצה לעיתונאים לנחש
|
צווי איסור פרסום גורפים, האוסרים על כלי התקשורת לדווח לא רק על חקירות רגישות, אלא גם על עצם הוצאתם של הצווים, התקבלו בתקופה האחרונה בביקורת חריפה, ובלוגרים וכלי תקשורת אף פעלו לחתור תחתם. כך היה עם צו איסור הפרסום בפרשת ענת קם ואורי בלאו, כך היה במידה פחותה עם צו איסור הפרסום על מעצרו של אמיר מחול, וכך היה במקרים אחרים, מתוקשרים פחות. מי שעיין במסמך עצמו של צו איסור הפרסום שהוצא על-ידי בית-המשפט לבקשת המשטרה כדי למנוע את סיקור חקירת הדלפת המסמכים מפיקוד מרכז על-ידי ענת קם, או בצו שהוצא כשזהותה של קם כבר היתה מותרת לפרסום, הבחין כי המסמכים הגיעו לידי כלי התקשורת כשהם חסרים: שורה אחת בחלקו העליון של כל צו הוסתרה, כדי להקשות על העיתונאים עצמם להמשיך לחקור בפרטי הפרשה, אף שהציבור ממילא מנוע מלדעת את מה שיודעים העיתונאים בגלל צו איסור פרסום שאפילו עצם קיומו אסור בפרסום. בכך לא מגיעה לשיאה יכולת ההסתרה של מערכת המשפט. יש צווים מחמירים אפילו יותר מכאלה שדבר קיומם אסור לפרסום ומחוק בהם פרט מסוים: המשטרה ובית-המשפט רשאים להוציא צו איסור פרסום גורף שיישלח למערכות כלי התקשורת כשרובו ככולו מחוק. כך יכול להתקיים מצב שבו מערכת חדשות מקבלת לידיה צו שרובו פסי מחיקה שחורים, והפרטים היחידים בו הם מספר התיק, זהות בית-המשפט שבו הוצא, תאריך הוצאתו, זהות המבקש וזהות השופט הנענה לבקשה. מלבד פרטים אלו, אין בצו ההיפותטי הזה כל פרט אחר. במלים אחרות, על-פי חוק יכול להיווצר מצב שבו לעיתונאי אין יכולת אמיתית לשמור על החוק, משום שהוא אינו יכול לדעת אל נכון על איזו פרשה אסור לו לדווח לציבור. גם אם הוא מחזיק צו מהסוג המתואר בידו, כל שהעיתונאי רואה, פרט לפרטים שצוינו לעיל, יכול להיות מידע כמו כותרת שקוראת "הנדון: בקשה להוצאת צו איסור פרסום", הסבר קצר שלפיו מתנהלת חקירה בנושא בטחוני, טקסט המבקש מבית-המשפט להוציא צו איסור פרסום גורף על כל הפרשה, וכל שאר המסמך, שבו מפורט על מה נסוב הצו, מושחר כך שלא ניתן לקרוא את הכתוב בו. מה אמור לעשות עיתונאי אם יגיע לידיו צו כה חידתי? בדוברות המשטרה אמרו בשיחה עם "העין השביעית" כי השחרה כה גורפת של נוסח צווי איסור פרסום אינה מעשה יומיומי, אך גם לא יוצא מגדר הרגיל. בתשובה לשאלה על הפעולה המתבקשת מעיתונאי שקיבל צו שכזה הוסבר כי בכל עת שמגיע לידי העיתונאי מידע שלדעתו יש אפשרות שהוא קשור איכשהו לחקירה שעליה הוטל צו איסור פרסום, על העיתונאי ליצור קשר עם המשטרה ולברר אם אכן כך.
|
מה מסתתר מאחורי שיחה על טניס באמצע שידור משחק כדורגל בערוץ הספורט | באילו אתרים שומרים על פיני גרשון | טיטו וילאנובה לא לבד
|
אולפן ליגת האלופות בערוץ הספורט, השבוע, מחצית במשחק חצי הגמר בין צלסי לאתלטיקו. שתי הקבוצות יורדות להפסקה עם 1:1 דרמטי, המתח בשיאו, הדם רותח, ורק טבעי שברבע השעה הקרובה יעסקו חברי הפאנל בניתוח המחצית שהסתיימה ובהערכות ל-45 הדקות הבאות. אלא שהדיון הצפוי מוסט במפתיע לטניס: אנדי רם הודיע כמה שעות קודם כי בקרוב הוא מתכוון לפרוש. זהו רגע משמעותי לטניס הישראלי, אבל כיצד הוא קשור לליגת האלופות בכדורגל? למה עוסקים עכשיו בטניסאי אנדי במקום בחלוצים פרננדו ודייגו? עוזי דן, כתב החוץ של ספורט "הארץ", התעצבן כמו צופים רבים והעלה סטטוס כעוס: "כל המחצית כולה מוקדשת לקידום סרט של הערוץ – עם כל הכבוד לאנדי רם. לדבר על המשחק? יוק". דן התכוון לסרט שעקב אחרי אנדי רם בחודשים האחרונים, וישודר בקרוב בערוץ הספורט. למחרת העלה דן סטטוס נוסף בעניין: "פנה אלי בכיר בערוץ שהוא גם ידיד, אדם אהוד ומוערך אישית ומקצועית. לטענתו, ולמרות שהוא אמין עלי לחלוטין הלכתי ובדקתי והוא מדייק, אסור לערוץ להשתמש במחצית לניתוח המשחק או כל דבר הקשור לכדורגל בכיר. הוראות הרגולציה. היום אמנם אחד במאי ואני סוציאליסט אדוק שתומך ברגולציות לכל מיני דברים, אבל זה לא הגיוני, לא קיים בשום מקום שאני מכיר, ולמעשה יש איסור על בעל הזכויות של ליגת האלופות לדבר במחצית על ליגת האלופות. איך הוא אמר? רגולציה פסיכית. צודק". אבל הרגולציה במקרה הזה איננה פסיכית, והסיפור שונה. ערוץ הספורט, שרוצה להרוויח משידור חסויות, מחויב לתת במשדר מעין זה חמש דקות לפחות של ספורט ישראלי. ההוראות מתירות לערוץ לשדר מדי שעה חצי דקה של חסויות, וליתר דיוק חמש חסויות בנות שש שניות כל אחת. משחק בליגת האלופות הוא אטרקטיבי מבחינת רייטינג, והחסויות המשודרות במחצית נמכרות במחיר גבוה. בנקודה הזו נדרש ערוץ הספורט לשלם את חלקו בדיל. זו למעשה הסיבה שצופי ליגת האלופות מופתעים לקבל במחציות המשחקים אייטמים שעוסקים בכדורסל, טניס, נשים ועמותות שונות. מצד אחד, יפה שענפים קטנים זוכים לחשיפה עצומה, אלא שהתכנים האלה אינם מועלים מאהבת הספורט או כדי לשמח את הצופים. אייטם של טניס בתוכנית כדורגל, ולהפך, הוא כמו שערה במרק. הוא עומד בניגוד לכל היגיון של בניית מתח ועניין, הוא מאולץ, הוא מס שפתיים. השאלה אם פגיעה באיכות, ברצף ובמתח הנבנה של שידור ישיר היא נזק הכרחי או שמותר לצופים לצפות שהערוץ שנועד עבורם ולמענם יפעיל עוד כמה אגפים במערכת השיקולים חוץ מהחור של הגרוש. רגולציה היא לא שמרטף זקן שחובה על הילדים לתכמן בכל מחיר; היא כלי עבודה שנועד, בסופו של חשבון, לשמור גם על הערוץ הכפוף לו. עבודת עריכה חכמה ורחבת מבט יכולה להפוך אילוץ רגולטורי לסדר יום יצירתי, שיתייחס לצופים כלקוחות העיקריים ולמוצר הסופי כאל עוגת גורמה, לא קערת שאריות. עוד מסיבת עיתונאים שגרתית, שוב הקלישאות של נבוא לנצח ולעבוד קשה, ואז מישהו זורק משפט ששווה כותרת. מאמן הכדורסל, שרון דרוקר, שבר את השעמומון באירוע לקראת פתיחת הפלייאוף בליגה, עם עקיצה אל הפרשן פיני גרשון: "יש משפט בפוליטיקה האמריקאית שאומר – אתה תפסיק לספר עלי שקרים ואני אפסיק לספר את האמת עליך". בין השניים זורם דם רע מהתקופה שאימנו יחד במכבי תל-אביב. דרוקר, מאמן גלבוע/גליל, אמר את הדברים משום שלא אהב את הביקורת של גרשון נגדו באחד המשחקים. ב"וואלה", ynet ו-one הפך הציטוט לכותרת, בעוד שבאתר ערוץ הספורט הוא לא התפרסם כלל. בהמשך הסירו ב-one את הידיעה לגמרי. בערוץ הספורט משמש גרשון פרשן הבית, וב-one, שם עבד עד לפני שנה, הוא נותר ביחסים טובים עם מנהלת התוכן, אופירה אסייג. אזכור לידיעה עם הציטוט של דרוקר שהתפרסם ב-one אפשר היה למצוא בגוגל, אבל מי שלחץ על הלינק הגיע לדף שאינו מוביל לשום מקום. אגב, המשפט הפרובלמטי של דרוקר נאמר בתשובה לשאלה של דובי פיק, כתב one. האתרים שגרשון מקורב אליהם שמרו על כבודו, וקיבלו את הסבריו כי דבריו של דרוקר נאמרו במסגרת סכסוך ישן ביניהם וכי מדובר בחיסול חשבונות שלא יאה לפרסום. אם מתעלמים מאמירה בולטת ממסיבת עיתונאים ששודרה בחי, אם מוחקים אותה כאילו לא נאמרה, על-פי אותו היגיון צריך להסיר מהפסקול של המשחק גם את הביקורת והעקיצות ששלח גרשון כלפי דרוקר. ביום רביעי בצהריים שידר ערוץ הספורט את הלווייתו של מאמן הכדורגל לופא קדוש, שנפטר מסרטן. יומיים קודם שידרו בערוץ בשידור ישיר את טקס האשכבה לטיטו וילאנובה, מאמן ברצלונה בשנה שעברה, שמת בשבת מסרטן. השידור הזה ספג כאן ביקורת. בתוך פחות מ-48 שעות ניתנה לערוץ הזדמנות להוכיח שלופא הוא קדוש לא פחות מטיטו. ערוץ הספורט עמד במשימה בכבוד: אולפן מיוחד, פאנל, שתי מצלמות ושני כתבים שהעבירו את ההלוויה מרמת-השרון. נותר לחכות ולראות אם שידור הלווייתו של קדוש היה עבור ערוץ הספורט "מוכרחון" שהוא נאלץ לעמוד בו, רק בגלל הסמיכות לשידור הישיר של המיסה מספרד. להתראות בהלוויה הבאה, לא עלינו.
|
עיתונות אזרחית פוגשת עיתונות נתונים - מאחורי הקלעים של בדיקת "העין השביעית" ו"קרן התחקירים" את סיקור נתניהו באתר "וואלה" • הירתמות של למעלה מ- 50 מתנדבים, במודל של עיתונות ציבורית, עמדה מאחורי הניתוח הכמותי של אלפי כותרות ראשיות בזמן קצר
|
קח הטבות רגולטוריות בשווי מיליארד שקל, תן סיקור מיטיב באתר האינטרנט שלך. כך בתמצית מתארת המשטרה את חשדותיה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ונגד איל ההון שאול אלוביץ, בעל השליטה בבזק ובאתר "וואלה". הטייה בסיקור יכולה להיות עניין מורכב וסמוי מהעין – למשל בהוראה על מה לא לכתוב או בצנזורה עצמית של עיתונאים, אבל הדעת נותנת שיהיה לה גם חלק גלוי – במה שכן התפרסם. כשמדובר בעיתון דפוס, קל יותר ללכת לספרייה ולבדוק את לפני הקלעים של הההטייה, אולם מה עושים כשמדובר באתר אינטרנט? דפי האתר אמנם אמורים להיות זמינים, אך אין ערובה לכך שתוכנם לא השתנה או שנמחקו כליל. מעבר לכך, דפי הבית, המקבילה של דפי השער העיתון, אלו המהווים את חלון הראווה של האגנדה הגלויה והסמויה, כלל אינם נשמרים מלכתחילה. על מכשלה זו התגברנו באמצעות מאגר הנמצא בידי "העין השביעית", ובו מתועדות כל הכותרות הראשיות באתר "וואלה" בחודשים שקדמו לבחירות לכנסת ה-20, תקופה שהדעת נותנת שתהיה קרקע פורייה להטייה פוליטית. במטרה לבחון את הטענות שנשמעו אודות הטיית הסיקור בוואלה לטובת ראש הממשלה, החלטנו לעבור ידנית על כל הכותרות ולבדוק את העמדה (סנטימנט) שהובעה בהן כלפי נתניהו ומשפחתו. האתגר נבע מהיקף החומר: כ-15,000 כותרות. ההחלטה הראשונה והמשמעותית ביותר שקיבלנו הייתה לפנות למודל של עיתונות ציבורית (Civic Journalism) כדי לקטלג את הכותרות. לשם כך פנינו לתומכי "קרן התחקירים" ו"מאה ימים של שקיפות" וביקשנו מהם עזרה ב"סינון חומר הקשור לתיק 4000", עם דרישה להתחייבות לשעתיים של עבודה לכל הפחות. בתוך 24 שעות התנדבו למשימה למעלה מ-80 איש כאשר 50 מהם אכן השתתפו בפועל, בתהליך שהסתיים כולו בתוך שלושה ימים. בהזדמנות זו נרצה להודות לעשרות המתנדבים שתרמו מזמנם לפרויקט. החלטה נוספת שהתקבלה בראשית הדרך היתה לצמצם את היקף החומר שיעבור סינון ידני, על-ידי התמקדות רק בכותרות שהופיעו בכל שעה עגולה ומחיקת כותרות שהופיעו מחוץ לשעות השיא (23:00 – 05:00). מהלך זה צימצם את כמות הכותרות פי חמישה. בנוסף, העברנו את הקבצים – שהיו בפורמט HTML ללא עיצוב – דרך סקריפט (שנכתב בידי מתנדב בעל מומחיות רלוונטית) שהפך אותם לפשוטים יותר לקריאה. בשלב זה חולק החומר למקבצים של 100 כותרות. כל מקבץ נמסר לטיפולם של שניים או שלושה מתנדבים שונים, בכדי לאפשר השוואה בין התוצאות. לכל מתנדב נשלח מייל עם הנחיות זהות לסינון החומר (אותן תוכלו לקרוא פה) וכן המקבץ עליו הוא אחראי. המתנדבים התבקשו למלא טופס משוב בעבור כל כותרת שהתוכן שלה הובן בידיהם כ"פוליטי". במידה והכותרת עסקה בראש הממשלה נתניהו – גם להגדיר את הסנטימנט בה – חיובי, שלילי או ניטרלי. בשל אחוזי ההשתתפות (60%), טעויות הזנה שנוקו ואלמנט של מקריות – כ-70% מהכותרות נסרקו לבסוף בידי אדם אחד והיתר בידי שניים או יותר. בעבור כותרות שנסרקו בידי אדם בודד, ביצענו דגימה של התוצאות לאימות דיוק הנתונים. בעבור כותרות שנסרקו בידי יותר מאדם אחד, ביצענו "בדיקת הסכמה": במידה והבודקים הסכימו על הסנטימנט (מה שקרה בכ-60% מהמקרים), נבחרה התוצאה המוסכמת. במידה ולא היתה הסכמה, נסרקה הכותרת בידינו בשנית לבחירת העמדה המדויקת יותר. במקביל, גם כן בעזרת מתנדב מקצועי, בנינו מאגר מידע גולמי אליו הוכנסו כל הכותרות מתקופת הזמן המדוברת (כאמור, כ-15,000 שורות). באמצעות המאגר חיפשנו כותרות "חשודות" בהתבסס על מטא-נתונים (אורך חיי הכותרת, כמות הפעמים שהוחלפה, האנשים שמוזכרים בטקסט וכו) וכן ביצענו השוואות בשינויים שהתבצעו בתוכן בפועל. בהמשך לנכתב בתחילת המאמר, חשוב להזכיר את המגבלות הברורות של התהליך הכמותי שביצענו: ראשית, הוא מתייחס רק למה שפורסם בפועל בכותרת הראשית של "וואלה" ולא לידיעות שנדחקו בתחתית הדף או לא פורסמו כלל. כמו כן, הסיווג התמקד בכותרת בלבד – ולא בתוכן הכתבה או בתמונות שהתלוו אליה (דיווחים קודמים הצביעו על התמונות כזירת התערבות מרכזית). עוד ראוי להוסיף כי הבדיקה הכמותית שערכנו חסרה אלמנט השוואתי (לאתרים אחרים) ועל כן היא עשויה לפספס את הדקויות שבסיפור שמאחורי כל כותרת. בחודשים הקרובים נשאף להרחיב את העבודה העיתונאית מבוססת-מידע (Data Journalism) על מאגרי מידע דומים, של כותרות אתרי החדשות בישראל. לכתבה הראשית: בדיקת "העין השביעית" ו"קרן התחקירים": היחס לנתניהו במערכת הבחירות של 2015 בכותרות הראשיות באתר "וואלה" היה מאוזן עם נטייה חיובית • עורכים באתר מעידים: מאבק בין המערכת העיתונאית ללחצים מצד בעל השליטה, שהתגברו אחרי נצחון נתניהו בבחירות
|
"ישראל היום" מדברר את עמדת המטכ"ל | ב"הארץ" עוד עדות ישראלית לפשעי מלחמה בעזה | וב"מעריב" בוטחים בשם
|
כיוון ש"ישראל היום" עדיין אינו מחלק מהדורות מעיתונו בימי שישי ברחבי הארץ, רק הבוקר ניתנת לו האפשרות להגיב כראוי לפרסומים שהביאו ביום חמישי "הארץ" ו"מעריב" על עדויות חיילים שהשתתפו במבצע "עופרת יצוקה". בעוד שב"מעריב" זנחו הבוקר את הסיפור, "ישראל היום" מקדיש לו שני עמודים, תוך שהוא מתייצב כעיתון הספקני והביקורתי ביותר ביחס לעדויות שפורסמו בימים האחרונים (נוסח אחר: העיתון השמרני והנאמן ביותר לעמדה הרשמית של צבא ההגנה לישראל). חוט השני העובר בדיווחים של "ישראל היום" על הפרשה הוא הטענה שמדובר בעדויות שמיעה, ולכן מהימנותן מפוקפקת. הדיווחים נפתחים בסיכום של סיקור הפרשה בעיתוני העולם [בועז ביסמוט], סיכום הנפתח בציטוט מאת "גורמים בצבא", הטוענים כי "בישראל מבינים שהרבה מהתיאורים של החיילים הם מעדויות שמיעה. הנזק העיקרי של הפרסומים הוא דווקא באירופה ובארה"ב". ביסמוט חתום גם על טור דעה המופיע באותו עמוד ונושא את הכותרת "אא"א: איש אחד אמר". בטור מתלונן ביסמוט כי עיתון "הארץ" קילקל לו את סוף השבוע, ומותח ביקורת על הקריטריונים העיתונאיים שהובילו לפרסום הידיעה בהבלטה כה גדולה. "יכול להיות שיש לי קשיי קליטה. אני הבנתי שמדובר בעדויות של עדי שמיעה שנשמעו בכנס", כותב ביסמוט, ובהמשך מוסיף: "בלשון מקצועית יש לזה שם: ידיעה אא"א – איש אחד אמר [...] אני מנסה להבין, מה היה הסקופ הגדול?". בטור פרשנות אחר כותב ח"כ אריה אלדד על "שנאה עצמית חולנית" הקיימת בקרב חוגי השמאל הקיצוני בישראל, ושוב חוזר למוטיב השמועות: "אם יש עדויות מהימנות (להבדיל מעדויות שמיעה, שמועות ועלילות דם) – יש לחקור אותן". גם האלוף במיל יעקב עמידרור, שמאמר פרי עטו מתפרסם הבוקר במדור הדעות של העיתון, מבקש לערער את מהימנות העדויות: "יש לזכור שאין שום עדות ראייה בדברים, אלא הד לשמועות, אשר רבות כמותן מתרוצצות אחרי כל מלחמה", הוא כותב. בידיעה החדשותית היחידה על הפרשה מדווחת הכתבת לענייני צבא של העיתון, לילך שובל, כי "כמה מהחיילים המצוטטים כבר זומנו לשיחות עם מפקדיהם, ובחלק מהשיחות הללו צצו ספקות לגבי מהימנות העדויות שסיפקו כפי שאלו פורסמו בכלי התקשורת". על-פי הדיווח של שובל, שני החיילים שסיפקו את העדויות למקרים הקיצוניים ביותר, של הריגת משפחה פלסטינית והריגת אשה פלסטינית, חזרו בהם. במקרה הראשון אמר החייל באוזני מפקדו כי "לא ראה את הדברים שעליהם העיד בעצמו, אלא שמע סיפורים וביסס את דבריו על שמועות בלבד", ואילו באשר למקרה השני מדווחת שובל ש"בשיחה עם מפקדו הודה החייל כי אינו מכיר את פרטי הסיפור לאשורם". זהו מידע משמעותי, שאינו מופיע היום באף עיתון אחר. כדאי לזכור כי הדיווחים של "ישראל היום" הבוקר הם למעשה הפעם הראשונה שקוראי החינמון הזה נחשפים לעדויות שפורסמו בימים האחרונים, ולשים לב לכך שהחשיפה מתבצעת מבעד לפילטר גס. העיתון, שיחד עם "ידיעות אחרונות" הוביל בתקופת מבצע "עופרת יצוקה" את הקו המיליטנטי ביותר בעיתונות הישראלית, מתעלם ממרבית העדויות שהובאו בכנס של המכינה הצבאית ע"ש יצחק רבין (דה-הומניזציה של תושבי עזה, ונדליזם, עירוב אנשי דת בתדרוכים שניתנו לחיילים), ומצטט מתוכו כמה משפטים בלבד, וגם אלה, כאמור, מוקפים מכל עבר בטקסטים חדשותיים ופרשניים המקעקעים את אמינותם. "המטכ"ל מסיט את הדיון עכשיו, במתכוון, לעבר שני הדיווחים שנכללו בעדויות על הרג לכאורה של חפים מפשע", אומר קצין צה"ל לעמוס הראל, המפרסם הבוקר ב"הארץ" ידיעה קצרה על תגובות של קצינים לעדויות שנחשפו בעיתונו. לפי תיאור זה, נראה כי "ישראל היום" מבצע הבוקר באופן נאה מלאכת דברור לעמדת המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל. אם מעל דפיו מאשימים את השמאל הקיצוני ב"שנאה עצמית חולנית", אפשר להאשים את העיתון בליקוי הפוך – "אהבה עצמית חולנית". מרבית הציבור, כבר די ברור, מעדיף שהתקשורת שלו תלקה במחלה זו מאשר בביקורתיות יתר. לא רק בועז ביסמוט תהה בסוף השבוע האחרון "איפה הסקופ" בעדויות החיילים מעזה, גם מתנגדיו הפוליטיים. "הכל היה ידוע מזמן למי שרצה לדעת, למי שקרא למשל את דיווחיה של עמירה הס מעזה", כותב הבוקר עמיתה לעיתון גדעון לוי במדור המאמרים של "הארץ". הס עצמה, שזה שבועות ארוכים אוספת ומפרסמת עדויות מפי פלסטינים וזרים על פשעי מלחמה שביצעו חיילי צה"ל בעזה, מביאה הבוקר עדות חדשה – ישראלית. מסמך צה"לי, שהושאר בבית משפחת סמי דרדונה בגבל א-ראיס, ממזרח לגבאליה, הגיע לידיו של תחקירן המרכז הפלסטיני לזכויות האדם, ומשם עשה את דרכו להס ולציבור קוראי "הארץ". במסמך הוראה מוזרה על "החראת בתים", שאולי מתייחסת לנהלי ריקון הקיבה של חיילי צה"ל, אך המידע המשמעותי שבמסמך מתייחס לאישור לפתוח באש על כוחות חילוץ של פצועים פלסטינים. המסמך, הכתוב בכתב יד ושכותרתו היא "הערכת מצב", הוא, על-פי הדיווח של הס, ככל הנראה סיכום שרשם לעצמו מפקד בשטח לפני תדריך שביקש להעביר חייליו. תחת כותרת משנה במסמך הקוראת "הוראות פתיחה באש" נכתב "אש גם על חילוץ. על נשים וילדים לא" (ושוב ב"הארץ" מתרכזים בחצי הכוס הריק). "אחד הדיווחים מהרצועה שחזרו על עצמם בזמן המתקפה ומופיעים בעדויות רבות", כותבת הס, "היה שחיילי צה"ל ירו לעבר צוותי חילוץ פלסטיניים ושל הצלב-האדום, ובכך לא איפשרו חילוץ פצועים וגופות". אבל אלה, כאמור, היו עדויות ראייה של פלסטינים. הפעם זו עדות כתובה של חייל ישראלי, ולכן היא עשויה לעורר הד רב יותר. ב"ידיעות אחרונות", כמו ב"מעריב", נזנח הבוקר המעקב אחר עדויות החיילים מעזה (פרט למאמר אחד במדור הדעות של העיתון), אבל תחת זאת מדווח על מקרה קטן של אפרטהייד בישראל. על פני כל עמ 11 של "ידיעות אחרונות" מופיע דיווח מאת דני אדינו אבבה, ולפיו נאסר על פועלים פלסטינים העובדים בהר-אדר לנוע ביישוב באופן עצמאי. "חל איסור מוחלט על הפועלים להסתובב ברגל ביישוב", מצטט אדינו אבבה מהאתר הרשמי של הר-אדר, ומציג תמונה מטרידה: בעוד כוח העבודה של הפועלים הפלסטינים מנוצל, חופש תנועה שלהם נשלל. "השב"כ לא תמיד יודע עם איזו קריזה יתעורר פלסטיני, הרי היו דברים מעולם", מסביר קצין הביטחון של היישוב, יאיר פישר. העיתונים כולם מקדישים את הכותרות הראשיות הבוקר לפיגוע התופת שכמעט היה אמש בחיפה ולחזרתם הביתה של הורי החייל השבוי גלעד שליט ממאהל המחאה שהקימו. "ידיעות אחרונות" מביא את הכותרת הדרמטית ביותר ("מכונית תופת בחיפה"), שממנה לא עולה כי האירוע הסתיים בפיצוץ מבוקר ונטול נפגעים. ב"מעריב" הכותרת נותנת קרדיט למו"ל הגדול שבשמים – "נס בקניון". הידיעה כי משטרת ישראל מנעה אתמול את קיומם של עשרות אירועי תרבות בירושלים ובאזור נצרת מופיעה הבוקר במדור חדשות התרבות של "הארץ" [יהונתן ליס וגקי חורי]. המשטרה, כך מדווח, פעלה בהוראת השר לבטחון פנים, שהנחה "לדכא ביד קשה" את האירועים, מאחר שהיו תחת חסות פלסטינית. לפי "מעריב" [עמית כהן, רוני מלול, אריק בנדר ואחיקם משה דוד], האירועים היו חלק מפרויקט "בירת התרבות הערבית", המתקיים מדי שנה על-ידי ארגון אונסק"ו של האו"ם. לפי "הארץ", מי שיזמה את החגיגות היא דווקא הרשות הפלסטינית, בעקבות הכרזת האו"ם על ירושלים כבירת התרבות הערבית לשנה זו. הבחירה של "הארץ" לשלב את הידיעה במדור התרבות ולא בעמודים המוקדשים לסיקור חדשות היום, שלא כמו "מעריב" ו"ישראל היום" (ב"ידיעות אחרונות" לא מתפרסמת הבוקר ידיעה בנושא), מעוררת תמיהה – באירועים שולב מימד פוליטי, וזה הרי מה שהביא לפסילתם על-ידי השר לבטחון פנים, ולא התוכן התרבותי שנכלל בהם. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי זכיינית ערוץ 2 רשת הגישה תלונה במשטרה נגד הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, בטענה כי מסמכים סודיים שנדרשה להעביר לרשות הודלפו לעיתונות. איזיקוביץ מזכירה כי לפני כעשרה ימים הופיעו ב"דה-מרקר", העיתון הכלכלי מבית "הארץ", נתונים על הכנסותיה והפסדיה של הזכיינית. במדור חדשות החוץ של "מעריב" מופיעה ידיעה [סוכנויות הידיעות] המספרת ששתי עיתונאיות אמריקאיות נעצרו על גבול סין–צפון-קוריאה. אילנה דיין מקבלת במה בעמודי המאמרים של "הארץ" כדי להביא את סיפורם של חיילים שנפצעו במלחמת לבנון השנייה ו"ננטשו בסבך הביורוקרטי" (ובמקביל כדי לקדם את תוכניתה "עובדה", שבה תשודר כתבה בעניין זה מחר). להזכירכם, בתפקידו הקודם היה סגן עורך "הארץ", אבי זילברברג, עורך "עובדה". זאב חספר, מנכ"ל נענע לשעבר ואחד ממקימי ynet, אומר בראיון ל"דה-מרקר" [מעיין כהן ואופיר בר-זהר] כי "מהחיבור בין ידיעות אחרונות ל-ynet, למשל, עד היום יש לי צלקות", אבל אינו מפרט. ב"מעריב" מתפרסמת הבוקר מודעה עצמית החוגגת את העיצוב החדש ("אריזה ויזואלית יוקרתית") של רשת המקומונים "זמן מעריב".
|
רשויות אכיפת החוק מבקשות להגביל את הפרסומים בתקשורת | ב"ידיעות אחרונות" נותנים שיעור בעקיפת הגבלות שכאלו | הכותרות הראשיות מוקדשות למפלגת קדימה ולמשבר הכלכלי
|
גדעון אלון, הכתב הפרלמנטרי של "ישראל היום", מדווח הבוקר מישיבה מיוחדת של ועדת חוקה, חוק ומשפט שנערכה אתמול. לפי דיווחו, "היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הטיל אתמול על פרקליטיהם של נחקרים בכירים כמו ראש הממשלה אהוד אולמרט [...] את האחריות להדלפות מחקירותיהם במשטרה". אמנם מיד אחר-כך מצוין בידיעה כי יועציו של אולמרט מכחישים ומאשימים את המשטרה בהדלפות, אך הידיעה ברובה מתבססת על עמדתו של מזוז, הטוען כי "ישנו קשר לא מקרי בין עיתוי פרסום החקירות בכלי התקשורת לבין מסירת החומרים לידי הפרקליטים של אישי הציבור הבכירים". צבי הראל מוסיף במסגרת קטנה שלצד הידיעה כי פרקליט המדינה, משה לדור, החל להנהיג תכתיב חדש, שלפיו עורך-דין פרטי המבקש חומר חקירה לצורך שימוע מתחייב בימים אלה לחתום על התחייבות שלא למסור את חומר החקירה לאיש. ההסבר – יותר מדי פעמים קרה שהחומר מצא את דרכו לתקשורת. ב"הארץ" מדווחים שחר אילן ויהונתן ליס מאותה ישיבה. לפי דיווחם, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה וראש אגף החקירות קראו בישיבה להרחיב את סעיף החוק האוסר על התקשורת לפרסם את תוכנן של חקירות חשודים ועדויות, כך שייאסרו גם פרסומי ציטוטים בכתב מחקירות וצילומי תמלילים. מזוז אמר כי "קשה לחשוב על הצדקה לפרסום ציטוט או צילום של הודאה"; משה לדור הוסיף כי "הפרסום הוא הרסני וקטלני לחקירה", ואילו יוחנן דנינו התלונן כך: "לוקחים 40 עמודים של חקירה ומפרסמים בעיתון יום אחרי יום. אין ברירה, הפתרון צריך להיות בחוק. האחריות צריכה להיות מוטלת על אמצעי התקשורת". החוק טרם שונה, אך קשה להעריך עד כמה יהיה אפקטיבי. לאמצעי התקשורת יש נטייה למצוא פרצות בחוקים שכאלה ולהעביר בדרכים עקיפות את המידע לציבור. דוגמה לכך ניתן למצוא הבוקר בדיווח של "ידיעות אחרונות" על הקשר בין סמי מוגרבי לדייוויד ניב. בגיליון "ידיעות אחרונות" לא כתוב הבוקר שסמי מוגרבי, החשוד במעורבות ברצח פרופ דייוויד ניב, היה אחד המטופלים שלו; עוד לא נכתב בעיתון כי פרט זה חסוי מתוקף צו איסור פרסום. אבל מקריאת הידיעה בנושא אי-אפשר שלא להבין כי זה בדיוק המצב. רק עיוור, אנאלפבית או רפה שכל יצליח להתחמק ממסקנה זו. ישנו ביטוי המשמש דרך קבע במקרים כאלה – "בין השורות". נהוג לומר כי את המידע הנ"ל ניתן לחלץ מ"בין השורות" של הידיעה על החשוד, אלא שהפעם המידע כולו נמצא לא בין השורות, אלא בתוך השורות עצמן. על פרטי החקירה, כאמור, עדיין מוטל צו איסור פרסום, אבל פרט אחד כבר הצליח לחמוק מבין אצבעות הצו – החשוד במעורבות ברצח סובל ממחלת לב, כך לפי סניגוריו. מדוע פרט זה חשוב? מפני שמחלת לב גורמת לכאבים, ופרופ ניב היה מנהל מחלקת הכאב באיכילוב. נשמע לכם כמו קישור מעט מפוקפק? ייתכן, אבל אם כך, יהיה עליכם לספק הסבר משכנע יותר לעובדה כי השורש כ.א.ב, על הטיותיו השונות, מופיע בידיעה שהתפרסמה הבוקר ב"ידיעות אחרונות" על אודות החשוד ברצח פרופ ניב, בכותרותיה ובהפניות אליה, לא פחות מ-15 פעמים. אגב, בידיעות על העניין הזה המופיעות הבוקר ב"הארץ" [רוני זינגר-חרותי ויואב שטרן] וב"מעריב" [יובל גורן] מופיעות מלים הגזורות מהשורש כ.א.ב פעמיים בלבד, ורק בגוף הידיעה. הידיעה המופיעה ב"ידיעות אחרונות" נעה הלוך ושוב מתיאור הכאבים שמהם סובל מוגרבי לאזכור העובדה כי פרופ ניב עמד בראש מרפאת כאב. כותבי הידיעה [זוהר שחר לוי, מאיר תורגמן ודני אדינו אבבה] כמו משתתפים במשחק שבו חוק אחד בלבד – שרבב כמה שיותר מלים מהשורש כ.א.ב לעיתון. השלושה מבצעים ריקוד מילולי וירטואוזי למדי המאפשר להם להכניס מלים שכאלה כמעט מדי משפט. כותבי הידיעה והעורכים שטיפלו בה קורצים לקוראים ללא הרף וללא עכבות. לו היו כותבים משפט זה היו מציינים שהתעוררו הבוקר עם כאב עפעפיים מרוב קריצות. כל עורך ומשכתב מתחיל היה מעיר לכותבי הידיעה כי זו מכילה ריבוי מוגזם של מלים הגזורות מהשורש כ.א.ב, וכי יש לצמצמן. אלא שהפעם עצם הריבוי הוא התוכן האמיתי של הידיעה. כדי להבין עד כמה הרמזים האלו בולטים יש לקרוא את הידיעה כולה ואת הכותרות העוטפות אותה – חוויה מומלצת לכל מי שמתעניין בצווי איסור פרסום ובדרכים לעקיפתם. אפילו כותרת הידיעה על העניין הזה, שב"הארץ" מופיעה תחת המשפט הסתמי "החשוד המרכזי במעורבות ברצח פרופ ניב: חולה כרוני", הופכת ב"ידיעות אחרונות" לקריצה: "החשוד במעורבות ברצח סובל מכאבים", כשצמד המלים "סובל מכאבים" מובלט בגודלו ובצבע אדום. זאת ועוד, בידיעה נרמז כי "הוא [מוגרבי] טופל במרפאת כאב בבית-החולים הדסה עין-כרם, לשם עבר ממרפאת כאב אחרת שלושה חודשים לפני רצח פרופ ניב". מאיזו מרפאה עבר חודשים ספורים לפני הרצח? אולי ממרפאת הכאב באיכילוב, שאותה ניהל פרופ ניב? למה אולי. בטוח. לא רק ההיגיון אומר זאת, גם הטור של בוקי נאה, הצמוד לידיעה. נאה כנראה משוחרר מכל מיני תעלולים ופלפולים שעדיין מעסיקים את עמיתיו למקצוע, ולכן הוא יכול לכתוב בפשטות: "הוא [מוגרבי] מטופל בבית-החולים הדסה בירושלים, לאחר שבאיכילוב לא הצליחו להקטין לו את כאבי הלב ולהפסיק אותם". נו. אם אפשר פשוט לכתוב שהחשוד קיבל טיפולי כאב באיכילוב, איזה צורך יש בכל הריקוד הווירטואוזי? הבחירות המקדימות במפלגת קדימה מעסיקות את "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". כותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות" קוראת הבוקר "קדימה, לקלפי", ומהדהדת בה קריאתו של מנהיג המפלגה הרדום, אריאל שרון, "לכו להצביע". במערכת הבחירות ההיא, להזכירכם, שיעור הצבעה גבוה אמור היה להיטיב עם שרון. היום, יש לציין, שיעור הצבעה גבוה אמור להיטיב עם המועמדת ציפי לבני. בשני העיתונים מוקדשת הכפולה הפותחת למאמרי דעה של הפרשנים הבולטים, ובעמוד שלאחר מכן פונים המועמדים עצמם למתפקדי המפלגה ומסבירים מדוע יש לבחור בהם. ב"ידיעות אחרונות" מעניקים פתחון פה לכל ארבעת המועמדים, ב"מעריב" רק ללבני ומופז. הטקסטים של מופז ולבני בשני העיתונים כמעט זהים, אך בשל מצוקת המקום, הגרסאות המופיעות ב"מעריב" ארוכות יותר מאלה המופיעות ב"ידיעות אחרונות". קוראי "ידיעות אחרונות", אל חשש. לא הפסדתם דבר. ב"הארץ" החליטו שההוריקן הפיננסי ראוי לאזכור וניתוח גם בעמודי החדשות, ולא רק במוסף/עיתון הכלכלי, כך שלהבדיל מאתמול, הכפולה הפותחת מוקדשת לו ולהשפעותיו הצפויות על המשק הישראלי. גם ב"הארץ", אבל לא רק, ניתן למצוא הבוקר תצלומים רבים של אנשים בלבוש מהודר המניחים את כפות ידיהם על חלקים שונים של ראשם; מצח, קרקפת, פדחת ואוזניים. מי שהשקיע את כספי חסכונותיו במניית חברה המפיצה תצלומים של ברוקרים מבואסים יכול לחכך הבוקר את ידיו בהנאה. ידיעה קצרצרה ולא-חתומה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" יודעת לספר כי חברת הטקסטיל כיתן קיבלה את הזיכיון לשווק מצעים עם כוכבי המחזה "היי סקול מיוזיקל". מאיפה הם יודעים הכל, העיתונאים האנונימיים האלה? יעל גאוני מדווחת ב"גלובס" כי יו"ר ועדת הרדיו במועצת הרשות השנייה, אייל בוחבוט, עומד להמליץ על הליך של חילוט ערבויות נגד רדיו 99, שעדיין בבעלות ארקדי גאידמק. לפי הידיעה, ההמלצה נובעת מאיחור בתשלומי משכורות לעובדי התחנה. אופיר בר-זהר מגישה ב"דה-מרקר" מדריך למתעניין במצבו של "מעריב". הקריסה, המכירה, הרוכשים הפוטנציאלים והמתחרים – כל הנתונים מוצגים באופן קריא ומזמין. מומלץ לקרוא את הכתבה על אלימות נגד עיתונאים ערבים בישראל, שהתפרסמה אתמול במוסף "פירמה" של "גלובס" [מתן שירם]. בכתבה מספרים כמה עיתונאים ערבים, כתבים וצלמים, על מקרים שבהם נחשפו לאלימות משטרתית במסגרת עבודתם. במוסף "ספרים" של "הארץ" סוקר אמנון קפליוק את ספר השיחות עם זאן דניאל, מייסד השבועון "נובל אובזרווטר", "ומי שנחשב בעיני רבים לעיתונאי המוערך ביותר בצרפת". בספר, שיצא בהוצאת כרמל, משוחח דניאל עם העיתונאית מרטין דה-ראבודי על עיתונאות, פוליטיקה וחברה.
|
כמה כסף מוציאים על קולה זירו בלשכת סגן שר הבריאות? #חזרנו_לבדוק: סגן שר הבריאות יעקב ליצמן אמנם הוביל רפורמה שתעודד אותנו לרכוש מזון בריא, אך נראה שהוא מתקשה לשמש דוגמה אישית - ע"פ הערכת "שקוף", בשנת 2018 לבדה נרכשו לא פחות מ-9,450 פחיות קולה זירו עבור לשכת סגן השר
|
בשנת 2016 יצא משרד הבריאות בקמפיין נגד שתייה ממותקת, בניסיון לעודד את הישראלים להפסיק לצרוך משקאות כאלה ולסגל לעצמם אורח חיים בריא יותר. בעיצומו של הקמפיין, חשף כתבנו תומר אביטל כי דווקא בלשכת סגן שר הבריאות ליצמן, שותים משקאות ממותקים בכמויות מטורפות. במשרד הבטיחו להשתפר ולהפחית. #חזרנו_לבדוק אם בשנת 2018 המצב השתפר – וגילינו שכן! אבל יש עדיין לאן לשאוף. ע"פ הערכת "שקוף", בשנת 2018 לבדה נרכשו במשרד הבריאות לא פחות מ-9,450 פחיות קולה זירו עבור לשכת סגן השר, בסכום כולל של כ-35,000 שקל. בממוצע, מדובר על כ-790 פחיות קולה בחודש. בשנה זו אכן הפחיתו במשרד הבריאות את כמות השתייה המתוקה ביחס לשנים עברו – אז, למרבה הפלא, המצב היה חמור אף יותר. בשנת 2016, כאמור בעיצומו של הקמפיין נגד שתיית משקאות ממותקים, חשפנו כי נרכשו במשרד הבריאות כ-17 אלף בקבוקי שתייה מתוקה, בעלות של 70,000 שקל. לאחר החשיפה הבטיחו במשרד הבריאות שיפעלו להפחית את כמויות השתייה המתוקה. למרבה האכזבה גילינו כי בשנת 2017 המשיכו לצפצף במשרד על הקמפיין שלהם עצמם – בשנה זו רכשו עבור לשכתו של ליצמן שתייה ממותקת בסכום גבוה אף יותר: 87,345 שקל. נציין כי במשרד הבריאות טענו בפנינו בעבר כי בעקבות הקמפיין נגד השתייה המתוקה, בלשכת סגן השר מוגשים רק מים, סודה וקולה זירו. לידיעת הקורא ליצמן, קולה זירו הוא משקה ממותק שמידת בריאותו מוטלת בספק. בכל מקרה, שמחנו לגלות כי ב-2018 מתחילים במשרד הבריאות להיגמל מסוכר. נמשיך לעקוב. *** מצאנו כי תחת הסעיף התקציבי "שתייה עבור לשכת סגן השר" לשנת 2018, ביצעו במשרד הבריאות רכש בסך של 34,962 ש"ח. בקשת חופש מידע שהגשנו ומתייחסת לתאריכים 31.8-30.11.18 העלתה כי 10,740 ש"ח מתוך הסכום הופנו לרכישת פחיות קולה זירו בלבד (2880 פחיות).מה לגבי ה- 24,222 ש"ח הנותרים? אנחנו מניחים שגם הם הופנו לרכישת קולה זירו בלבד, מהסיבה הבאה: עבור רכישת סודה ומים ישנם סעיפים תקציביים נפרדים ("ארגזי סודה שתייה עבור לשכת השר" ו-"מים מינרלים עבור המשרד הראשי") – ולכן, ניתן להניח, בהתאם לתשובת המשרד, כי השתייה היחידה שנרכשה עבור לשכת סגן השר בסעיף המדובר – היא קולה זירו. המידע שנמסר העלה כי עלות פחית קולה בודדת היא 3.7 ש"ח, ומכאן החישוב של כ-9,449 פחיות שנרכשו בשנת 2018. למטיבי לכת, הנה הנתונים:
|
"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מעסים את כתפי המתמודדים שלהם בזירה הפוליטית | המוסף היומי של "מעריב" מול זה של "ידיעות אחרונות" | ב"גלובס" קוראים אחרת את דו"ח השמאי הממשלתי
|
העיתונים ממשיכים גם היום לעסוק בתמרונים הפוליטיים סביב הרכב הקואליציה הנוכחית. "נתניהו ייפגש עם השרים לפיד, לבני ובנט במאמץ אחרון למנוע את פירוק הקואליציה", נכתב בכותרת "הארץ". "הסיעות החרדיות התחייבו לא לחבור לממשלה חלופית לפני הבחירות, אך סירבו להבטיח פומבית שימליצו על נתניהו לנשיא אחריהן", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של יהונתן ליס ויאיר אטינגר. "בכירים בליכוד: הושגה הסכמה שבשתיקה. רה"מ: מקווה לחזור להתנהלות תקינה. אם לא, נסיק מסקנות". ב"מעריב" טוען בן כספית כי אכן נרקם הסכם בין נתניהו לחרדים כי אלה ימליצו עליו בפני הנשיא (ובלשונו המעודנת של כספית: "דיל מלא-מלא"). את הנוסח הסולידי מחליפים הדהודים של מסרי לשכות בכותרות "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". "פיוס או פיצוץ", נכתב בכותרת הראשית של הראשון, המעמיד את נתניהו ולפיד זה מול זה, אבל מקדים לצטט את האחרון (ואחריו את ציפי לבני). כותרת המשנה אינה שוכחת להזכיר את ליברמן (יזם את המפגש בין שר האוצר לראש הממשלה, אליבא ד"ידיעות") – כדי להשלים את סריית פוליטיקאי המחמד של העיתון (או אולי הפוליטיקאים שזה עיתון המחמד שלהם). ב"ישראל היום" הכותרת היא "מאמץ אחרון" המכובד, נתניהו מצוטט בכותרת הגג ובכותרת המשנה. לפיד ולבני לא. חברי הקואליציה שאינם "נתניהו" מוצגים כתוקפנים. טענה עם ניחוח דומה מגיעה לכותרת הראשית של "מעריב": "מקורבי ראש הממשלה: לפיד ניסה להדיח את נתניהו ללא בחירות". עבור מי שהתבלבל בין הדחה לפוטש לתרגיל מסריח לתמרונים פוליטיים מקובלים נועד מכתבו של היועץ המשפטי לכנסת, המובא כאן למעלה. אגב, בתוככי טורו טוען כספית כי התלונה של נתניהו ("מקורביו" ו"בכירים בליכוד") על תוקפנותו של לפיד היא בשל ביקורת שהלה הטיח בראש הממשלה באירוע "שבתרבות" שהנחה כספית, וכי בתגובה הפיץ נתניהו טענות כאילו לפיד מקדם את חוק מע"מ 0% בגלל קשרים מושחתים עם קבלנים. על מה, בעצם, מתקוטטים ראש הממשלה ושר האוצר? בדיווחים בשני העיתונים מצוין כי דרישתו של לפיד היא להעביר רפורמות במשרדים שבשליטת מפלגתו, ואילו דרישת נתניהו היא כי לפיד ושריו יחדלו מאמירות פומביות נגד הממשלה; ב"ישראל היום" מוסיפים גם דרישה של נתניהו מלפיד לאשר תוספת לתקציב הביטחון. כלומר, דווקא בנקודה העיקרית הזו יש כמעט תמימות דעים בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות", ולפיה בצד אחד של המשוואה הקואליציונית יש דרישות תוכניות הנוגעות לעניינים מהותיים, ואילו בצד השני הדרישות נוגעות לכבוד ולהתנהלות תדמיתית. "רציתי לומר שאני חש קצת אי-נוחות מהדרך שבה הפיק צה"ל לקחים מצוק איתן: דבר ראשון רצנו לבקש עוד כסף", כותב ב"דה-מרקר" רותם שטרקמן במונולוג מדומיין של הרמטכ"ל המיועד, גדי איזנקוט. "עוד לפני שהתחלנו לבדוק מה היה, איפה טעינו, כיצד והאם השגנו את המטרות שהצבנו לעצמנו, מה עשינו נכון ומה לא, למה ירינו כל-כך הרבה, מדוע שטחי הכינוס לא היו ממוגנים, האם יכולנו לפגוע פחות באוכלוסייה אזרחית וכיצד הגענו למשבר אמון מול יישובי עוטף עזה – כבר הורדנו דרישה לממשלה לעוד עשרות מיליארדים. אפילו את הכנסת הנגמ"ש המיושן לסגעייה בלילה הראשון של הלחימה, טעות שעלתה בחיי אדם, מיהרנו לתרץ במחסור בתקציב. הייתי רוצה שהדיון על תקציב הביטחון בתקופתי לא יהיה רק כמה עוד כסף יקבל הצבא, אלא גם מה אנחנו עושים עם הכסף הזה". "יעלון נגד האוצר: מאיים להקפיא העברת צה"ל לנגב", נכתב בכותרת ידיעה של צבי זרחיה ב"דה-מרקר". כותרת דומה מופיעה גם על שער "ישראל היום", אלא שבמקום "האוצר" נכתב בה "לפיד". "משרד האוצר מצפצף על סיכומים שהתקבלו בין המשרדים ולא ממלא אחר חובתו להקצות 9 מיליארד שקל להעברת בסיסי צה"ל לנגב", מצטט זרחיה את מה שאומרים "במערכת הביטחון". "כמו כן, האוצר לא מעביר כספים לפינוי מוקשים ולרכישת צוללות, אף שסוכם שהכספים למטרות אלה ימומנו בידי האוצר ולא ממקורות של מערכת הביטחון". ב"ממון" הכותרת הראשית היא "מעבר צה"ל לנגב עומד בפני קריסה". הסיבה בכותרת לכתבה של מתי סיבר: "בעקבות חוסר התקצוב של פרויקט הדגל של הצבא: חברות הייטק בוחנות מחדש את השקעתן בנגב. המשמעות: אובדן של מיליארדי שקלים ואלפי משרות". "נתניהו: לפיד מפר התחייבות להעביר כסף לרכישת נשק מתקדם", נכתב על שער "כלכליסט". "העימות בין ראש הממשלה ושר האוצר מסלים על רקע תרחישי פירוק הממשלה". בכפולה הפותחת כותב שאול אמסטרדמסקי על "סיפורם העגום של 200 מיליון השקלים שהיו חסרים לצהרונים ובסוף מממנים את צוק איתן". "הממשלה אישרה פה אחד את התיקון החדש לחוק נגד הסתננות", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "מבקשי מקלט ישהו בחולות 20 חודשים". דו"ח השמאי הממשלתי התפרסם אתמול וזוכה לסיקור בעיתוני הכלכלה. "גם הציפייה לחוק מע"מ 0% ומבצע צוק איתן לא הורידו את מחירי הדירות", נכתב בכותרת השלילית של כתבה של אריק מירובסקי, הפותחת את גליון "דה-מרקר". "השפעת קידום חוק מע"מ 0% על דירות ראשונות מקבלן הסתכמה בעליות מחירים קטנות – כך על-פי השמאי הממשלתי, טל אלדרוטי", נפתחת הכתבה. "השמאי הממשלתי: מחירי הדיור ממשיכים לעלות באופן מתון", קובעת כותרת ידיעה של תומר ורון ב"כלכליסט". "מחירי דירות ארבעה חדרים עלו ב-4% בשנה האחרונה, ולפי השמאי, תוכניות 0% מע"מ ומחיר מטרה, שטרם הבשילו, הביאו לירידה בכמות הדירות שנמכרו. הלמ"ס פירסמה אתמול במקביל כי חלה ירידה של 7.4% בהתחלות הבנייה בהשוואה ל-2013". "מה קרה למחירי הדירות? תלוי איפה אתם מחפשים לקנות", נכתב בכותרת ידיעה של עופר פטרסבורג וגד ליאור ב"ממון". הידיעה עצמה החלטית יותר ופסימית יותר: "למרות הנסיונות של שרי האוצר והשיכון לצנן את השוק, מחירי הדירות ממשיכים לעלות", היא נפתחת. גם ב"גלובס" קראו את דו"ח השמאי, ואפילו קידמו את הדיווח עליו לכותרת הראשית, אבל זו מספרת סיפור הפוך מזה שבעיתוני הכלכלה האחרים. "לקראת שינוי כיוון בשוק הנדל"ן? השמאי הממשלתי: בלימה במחירי הדיור", נכתב בה. ואולם, כותרת הידיעה עצמה, של אורי חודי, בכפולה הפותחת של העיתון, מדברת כבר על "האטה בקצב עליית מחירי הדירות" ולא על בלימה, ובתוך הדיווח עצמו כותב חודי כי "הנתונים שמתפרסמים היום עשויים להעיד על מגמת האטה בעליות המחירים, אך לא על שינוי מגמה לירידות המחירים". טור הפרשנות, של עורך הנדל"ן דרור מרמור, מחליש עוד יותר את החשד לאינטרס זר מאחורי הקריאה יוצאת הדופן של עיתונאי "גלובס" את דו"ח השמאי: מרמור מכריז כי הוא אינו אופטימי וצופה כי "שוק המגורים עלול להיכנס ממש בקרוב לסחרור מבהיל". "הנפט בעולם צלל ב-35%, הבנזין בישראל רק ב-7.5%", מכריזה הכותרת הראשית של "כלכליסט". הסיבה לכך שהוזלה של יותר משליש במחיר הבנזין מתחילת השנה "אינה מגיעה לנהג הישראלי" היא המיסוי הגבוה ("כמעט 60% ממחיר הבנזין כיום"), שגם אם הוא "דומה לשיעורו באירופה", הרי שבישראל "אין אלטרנטיבה של תחבורה ציבורית יעילה, והנהגים הופכים שבויים של קופת האוצר". "חרפת ההסתה" היא הכותרת שבחרו להדפיס על שער "ישראל היום" כהפניה לדיווח על כך שפלוני אלמוני פירסם בפייסבוק תמונות של פוליטיקאים שהתנגדו כביכול לחוק הלאום (אחד מהם, מיקי איתן, כלל אינו מכהן בתפקיד רשמי) כשהם לבושים במדי אס.אס. "המשטרה תחקור", מבטיחה כותרת המשנה. "בנט: שלטון לא מחליפים בהסתה, שמנהיגי השמאל יירגעו ועכשיו", נכתב בכותרת ידיעה ב"הארץ", מתחת לתצלומי "בכירים במדי אס.אס". לפי הידיעה, המצטטת דברים שאמר בנט בראיון בערוץ 2, הוא כיוון ל"ארגוני ומפלגות השמאל שהפגינו שלשום מול בית ראש הממשלה בירושלים במחאה על חוק הלאום [...] בנט התייחס לאמירות שהשמיע בהפגנה ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, שתקף בחריפות את ראש הממשלה בנימין נתניהו". לפי הידיעה, הכינוי שעליו יצא קצפו של בנט הוא "אגו-מניאק". "עכשיו מתברר: אלוף יאיר גולן הבהיר מיד לנתניהו וליעלון כי אינו בשל להיות הרמטכ"ל והמליץ על איזנקוט. אז מדוע רה"מ המשיך להתלבט?", נכתב בכותרת במעלה שער "ידיעות אחרונות". בפנים הידיעה, של יוסי יהושוע, אין תשובה לתהייה. עורך "הארץ" אלוף בן שואל "שתי שאלות מטרידות" על הרמטכ"ל המיועד גדי איזנקוט (שאלת "מחדל המנהרות" והשאלה אם "שקט תעשייתי" אינו תכונה שתסכל רפורמות חיוניות). במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" ממשיכים לפצות על השנים האבודות ולנעוץ שיניים בטייקון לשעבר נוחי דנקנר, מושא סיקור חנף במיוחד של המוסף בעת שהיה טייקון בפועל, כבעל השליטה בקונצרן אי.די.בי. "ההלוואה של דנקנר: 5% ריבית בלי בטחונות", נכתב בכותרת הידיעה המורחבת של ליטל דוברוביצקי, על הלוואה בסך 8 מיליון שקל של דנקנר לאיתי שטרום. השניים נחשדים בהרצת מניות, ואגב משפטם מתגלים עדויות ומסמכים חדשים. "אנחנו לא שוליים הזויים. כשאני מודיע שבחיפה נפתח בית-ספר, נרשמים מאות יהודים וערבים. יש זרם בחברה הישראלית, שאולי לא מודעים אליו, אבל זה זרם של אנשים שרוצים לחיות בקהילה משותפת", אומר שולי דיכטר, מנכ"ל העמותה המנהלת את בית-הספר הדו-לשוני בירושלים, לאייל לוי. הדברים מתפרסמים בכתבת השער של "המגזין", המוסף היומי של "מעריב" (עורכת: יעל קורן), העוסקת בתגובות להצתה בבית-הספר שלשום. "על רקע האלימות הגואה בירושלים, מגיעים מדי שבוע פעילים חברתיים לכיכר ציון כדי לעודד דיאלוג ולתת אלטרנטיבה לימין הקיצוני שממלא את המקום בקריאות מוות לערבים. משה שטיינמץ היה איתם בערב הטעון של הצתת בית-הספר הדו-לשוני ושמע מדוע הם נשארים למרות הבעיטות והקללות", נכתב בכותרת המשנה של כתבה אחרת במוסף. הכתבה הבאה, של תמר דרסלר, עוסקת במאבק תושבים בערד בחברת כימיקלים המבקשת להקים מכרה פוספטים סמוך לעיר. "ללא הכרייה במכרה, ערד תיסגר", מאיים תושב ערד העובד כמנהל בחברה, השייכת לכיל (כימיקלים-לישראל) של משפחת עופר. "אנחנו הפקר בידיהם של בעלי ההון", אומרת פעילה נגד הכרייה. דרסלר כותבת כי משרד הבריאות תומך בעמדת הפעילים, ואילו משרד הכלכלה בזו של החברה. מחר תחליט המועצה הארצית לתכנון ובנייה על אישור פיילוט. עוד בחלק החדשותי של המוסף: מדור חדשות חוץ (חיים איסרוביץ), השובר את השגרה הטבלואידית ואינו מציע אוסף תקצירי הבלים וקוריוזים משולי תוצרת הסוכנויות הזרות; מדור טכנולוגיה דליל. אחריהם מתחיל חלקו של המוסף העוסק בענייני תרבות: רותי זוארץ מראיינת את הציירת מיכל נאמן ("לכולנו ברור בערך מה זו אמנות, עד ששואלים אותנו מה זה. המבע האנושי כפי שהוא מתרחש באמנות הוא כנראה אף פעם לא פשוט כמו שיחת חולין"); ואת התסריטאי בני ברבש, שהוציא ספר חדש ("הניסיון לאתר את השתקפותו של הכותב בסיפור ולמשוך קווים מקבילים בינו לבין דמויותיו הוא נואל ומחמיץ את העיקר"). ויש עוד המלצות וביקורות (דנה קסלר על אלבום הופעה של דפש-מוד) וגם כמה הבלים (מיקי לוין עם הלשלשת הידועה בעיתונות הישראלית כ"רכילות", הורוסקופ), תשבצים, לוח שידורים. סך-הכל 32 עמוד. "מיוחד: יומן מכתבים לאהוב שעדיין חי בלב", משדלת כותרת המשנה על שער "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" (עורך: מאיר אברגיל) את הקוראים להשתתף במעשה מציצני אל יומנה האישי של צעירה שאהובה נפל בלחימה במבצע האחרון בעזה. האייטם הפותח את המוסף: פינת תוכן שיווקי (בימים אלה היא נקנתה על-ידי תאגיד המחזור אל"ה) ופינת "שיר ביום" ("פגרי נרות כבויים, וכתם איש/ הולך ומצטמק. עד מהרה/ הוא ייבלע בבוץ לבן מאוס"). "השאלה היומית" עוסקת בלגיטימיות תמרוניו הפוליטיים של נתניהו ("כן", "לא"). כפולת עמודים מוקדשת ל"חיות המחמד של מעצבי-העל" ו"שבוע האוכל הפולני" (שזוכה לקידום מכירות גם במוסף "מסלול" של העיתון). עמוד נוסף מוקדש לחדשות בידור: נמשך הליהוק לתוכנית טלוויזיה מקומית; כוכבנית הוליוודית השמינה ו"ויתרה על האיפור" לצורך תפקיד. עוד במוסף: לוח שידורים, תשבצים, רכילות (האייטם המרכזי מוקדש, גם היום, למסע הרהביליטציה של זמר פופולרי, אייל גולן, שהורשע לאחרונה בהעלמת מס ועמד במרכזה של שערוריית מין עם קטינות). סך-הכל 16 עמוד. ל"ישראל היום" לא מצורף מוסף יומי. שיתוף הפעולה המתמשך בין עיריית חיפה בראשותו של יונה יהב לבין מערכת "ידיעות אחרונות" מתגלם היום בדמות מוסף התיירות "מסלול", שעניינו הוא "הסודות של חיפה". "המוסף הופק בשיתוף פעולה עם עיריית חיפה", נכתב בפונט זעיר בפינה התחתונה של עמ 2, מתחת לפינת התוכן השיווקי הקבועה של רשות הטבע והגנים (שהוקטנה לצורך העניין. מעניין אם ברשות יקבלו זיכוי). מה במוסף? למשל, כתבת "ידיעות אחרונות" איריס ליפשיץ-קליגר כותבת על שוק הפשפשים של חיפה, ש"משמר אותנטיות נדירה ומציע אוצרות מיוחדים במחירים סבירים". ליפשיץ-קליגר, החתומה על רבים מהתכנים השיווקיים ש"ידיעות אחרונות" מלעיט בהם את קוראיו, ודאי מבינה דבר או שניים באותנטיות נדירה. ואילו מרים קוץ, האחראית על פינת התוכן השיווקי הפותחת את המוסף, כותבת על "השכונה הכי ציורית ומיוחדת בחיפה" ("אנחנו ממליצים בשלוש מלים: כדאי מאוד להגיע"), כאילו יש בחיפה שכונות שאינן ציוריות או מיוחדות; וגם על תערוכות אקראיות במוזיאוני העיר. המוסף מציע כתבות נוספות, אחת מהן מעניינת במיוחד כמקרה בוחן לקשר שבין כתבות תדמית משולמות לבין עבודה עיתונאית. נטלי גרויסמן כותבת על חיי הלילה בעיר התחתית, אחד ממוקדי המחלוקת המרכזיים בין יהב לבין מבקריו. בעוד שיהב טוען שהחיה את האזור הנטוש והפכו לשכיית חמדה, טוענים כנגדו שהשינויים שנעשו קוסמטיים בלבד וכי העירייה דווקא שמה רגליים למי שכן מנסים להחיות את המקום. הכתבה, אם תהיתם, נפתחת בתיאור סימביוזה מופלאה בין המקומיים לבין העירייה. טלוויזיה מסחרית. "הממונה על ההגבלים בודק את ערוץ 2 – חשש לפגיעה בתחרות" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר", שכתב התקשורת שלו נתי טוקר והעורך והפרשן אמיר טייג מכסים בהתמדה את התהפוכות שעובר הטיפול הממשלתי בטלוויזיה המסחרית בישראל מאז שתיק התקשורת עבר לידיו של ראש הממשלה. כזכור, המהלך הראשון של נתניהו בהקשר זה היה הקפאת החוק לפיצול ערוץ 2. "דייוויד גילה החל בבדיקה מקיפה של קשת ורשת – השולטות ב-80% משוק הפרסום והרייטינג", נכתב בכותרת המשנה. "הבדיקה מתנהלת על רקע ההתנגדות המשותפת של רשת וקשת לשיטת הרשיונות – וההתבצרות בזיכיון של ערוץ 2". בטור הפרשנות כותב טייג על פגישה בין מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 אבי וייס לנתניהו, שמיד לאחריה הוקפא החוק לפיצול הערוץ. טייג מעלה את החשד שווייס שיחד את נתניהו בסיקור חיובי, ומביע תקווה שהממונה על ההגבלים ייאלץ את ראש הממשלה להוציא לפועל את הפיצול אף על פי כן. פרסום ממשלתי. "קמפיין למה מטרה: כ-2 מיליון שקל לפרסום תוכנית שלא ברור אם ומתי תיושם", נכתב בכותרת דיווח של נמרוד בוסו ונתי טוקר ב"דה-מרקר". "מיליוני שקלים נשפכו לקמפיינים – אך הרפורמות הממשלתיות תקועות", נכתב בכותרת ידיעה אחרת, גם היא של טוקר. "משרד הבינוי והמשרד להגנת הסביבה מיהרו לרוקן את תקציב הפרסום הייעודי שברשותם, אך נראה כי הרפורמות יישארו על הנייר בלבד. עלות קמפיין ההשקות – 13 מיליון שקל". בוראט מבליח כתוכן שיווקי ב"הארץ". ל"הארץ" מצורפת היום אחת הדוגמאות הביזאריות של תוכן שיווקי גלוי: המוסף "קזחסטן – מדיניות של שלום ושגשוג" מוקדש לדיקטטורה האסיאתית ולרודן המקומי, נורסולטן נזרבייב, שדיוקנו מתנוסס שוב ושוב בגיליון, כולל על פני כל עמוד השער. המוסף מתויג באופן בולט בעמוד השער ובכל העמודים הפנימיים כמוצר של המחלקה המסחרית של העיתון, ואף נושא הבהרה ברוח זו בעמודו הפותח; גם הפונט וההגשה שונים באופן מובהק מזה של תוצרי המערכת העיתונאית של "הארץ". ומעל כל אלה התוכן פתטי ובוטה כל-כך שנראה שאין חשש שמישהו יתבלבל בינו לבין מוצר עיתונאי – אם כי מי ששילמו עבורו יכולים בהחלט לדאוג שמא הקוראים יטעו לחשוב שמדובר בסאטירה של מתנגדי המשטר. דובר צה"ל. "תלונה ליועמ"ש: דובר צה"ל מפלה בין כלי התקשורת", נכתב בכותרת ידיעה של לי-אור אברבך ב"גלובס". "התלונה הוגשה על-ידי עמותת הצלחה, בין היתר מתוארים מקרים שבהם ניתנה בלעדיות בראיונות עם קצינים", נכתב בכותרת המשנה. סלולר. "שיתוף פעולה בקבוצת בזק: וואלה נכנסת לשוק הסלולר ותמכור חבילות של פלאפון", נכתב בכותרת דיווח של גד פרץ ב"גלובס".
|
הימים הטעונים של סוף אוקטובר היו רק טעימה של האווירה שבה יתנהל השיח הציבורי בחודשים הקרובים, אם תוכנית ההתנתקות אכן תנוע במסלול של יישום מעשי
|
הימים הטעונים של סוף אוקטובר היו רק טעימה של האווירה שבה יתנהל השיח הציבורי בחודשים הקרובים, אם תוכנית ההתנתקות אכן תנוע במסלול של יישום מעשי. האזהרות מפני התנקשות בחייהם של אישי ציבור, בראשם ראש הממשלה, פרסום "פסקי הלכה" המכוונים באופן אישי נגד מנהיגי המדינה וקוראים לסרבנות, שימוש במונחים קיצוניים ("בוגד", "יודנראט", "פשע נגד האנושות" וכד) הם עורבים המבשרים את החורף: מדינת ישראל נכנסת לתקופה קשה שתהיה ספוגה בהתלהמות מילולית ובהתנצחות סוערת. לא מיותר, לכן, לשנן עקרון יסוד: חופש הביטוי מתיר לכל אדם לומר כל שעולה על דעתו, למעט מקרים קיצוניים וחריגים. הזכות להביע דעה, במיוחד נגד השלטון, ראוי שתישמר במלואה. האמצעי הנכון שעל המדינה לנקוט כדי להיאבק בביקורת הנמתחת עליה הוא שימוש במלה, ולא במשטרה. לרשותה של הממשלה מערך הסברה משוכלל כדי לנמק באמצעותו את עמדתה ולהתמודד עם תפיסות העולם החולקות על מדיניותה. הדיון על תוכנית ההתנתקות - הגיונה, תועלתה ומחירה - ראוי שייעשה בכלי התקשורת, ולא בבתי-המשפט. הדברים נכתבים נוכח הקריאות להעביר לפסים פליליים את הטיפול באמירות חריפות בגנות התוכנית ומחוללה. הנטייה לקרוא לחקירה משטרתית, ואף להעמיד לדין, אנשים המתייגים בכינויים מכפישים את ראש הממשלה, שריו או פקידיו, על חלקם ביוזמת הנסיגה מעזה ומצפון השומרון, ניזונה מרגשי אשמה של הממונים על אכיפת החוק בגלל התעלמותם מהדברים החמורים שהוטחו ביצחק רבין בטרם נרצח. ככל שהתגובה הזו מובנת, יש להזהיר מפניה: לא כל התבטאות היא קריאה לרצח, ולא כל אמירה חמומת מוח היא המרדה. החוק מעמיד לרשות השלטון כלים רבים כדי לסתום פיות, בנימוק של שמירה על הסדר הציבורי. סדרה לא קצרה של חוקים אוסרים על העלבת עובדי ציבור, הפרחת ביטויים העלולים לעורר חוסר נאמנות ושנאה כלפי מוסדות השלטון, המרדה, הסתה לגזענות, לאי-ציות, ועוד. עד לרצח רבין נקטה פרקליטות המדינה גישה בררנית ומיעטה להגיש תביעות בגין עבירות על חוקים אלה. מאז נובמבר 95 רופפה את הרסן. בתי-המשפט גילו זהירות גדולה יותר ומיעטו להרשיע, בדין פלילי, נאשמים על עבירות הנוגעות להתבטאויותיהם. הפסיקה קבעה את מבחן הוודאות הקרובה - הוכחת הקשר בין האמירה הקיצונית ליכולתה לגרום לביצוע מעשה פלילי - כדי להכריע בדין בתיקים אלה. מטבע הדברים, מהלך כמו תוכנית ההתנתקות מציף על פני השטח את המחלוקת העמוקה על עתיד השטחים, השוסעת את הציבור. מטבעו של המזג הישראלי שהוויכוח הזה מתנהל בטונים גבוהים, לא פעם צורמים. יש לתת לסוגיה הזו להתלבן מעל הבימות הציבוריות שנועדו לכך, בראש ובראשונה בכלי התקשורת, כשהעיקרון המנחה הוא חופש ביטוי מלא. ההזדקקות לחוק כדי לאסור השמעת עמדות קיצוניות ראוי שתהיה רק במקרים נדירים, כשתוכן הדברים מצביע באופן מובהק על דרבון לביצוע מעשים פליליים. גיליון 53, נובמבר 2004
|
האם הוא חינמון, מפלגתון, איום על היומונים האחרים או מיזם קצר ימים? ואיפה אפשר למצוא אותו לעזאזל?
|
נכון לזמן כתיבת שורות אלו, כשבועיים אחרי תחילת צאתו לאור, העיתון החדש "ישראל היום" מהווה נעלם גדול. לא רק בשל המוטיבציה הפוליטית השנויה במחלוקת שלו או המודל העסקי הלא ברור, אלא פשוטו כמשמעו: קשה למצוא אותו. ב־30 ביולי המתינו מאות אלפי ישראלים, או לפחות כמה כתבי מדיה, למאות אלפי הגליונות שאמורים היו לכסות כל חלקה מרובבת בתחנות הרכבת, האוטובוס ומפתני רבי־הקומות. תוחלתם נכזבה. בימים הבאים הגיעו דיווחים מקוטעים מחזית "ישראל היום": מפיץ גדול בירושלים לא שמע על העיתון, בטוקבק בבלוג התקשורת של דבורית שרגל נטען כי מישהו ראה ערימת עיתונים בעפולה, הבלוגר משה הלוי מצא את הגיליון הראשון בפח אשפה בעכו וסרק אותו לרשת. נהג מונית אחד נשבע באוזני כי אביו מקבל את העיתון מדי יום ישר לפתח ביתו אשר בחולון. קולגה נחמדה השיגה לי עותק שחולק בצומת באזור תעשייה בשכונה חרדית בירושלים. עיתונאים ב"ישראל היום" רצו לעזור לי, אבל לא יכלו. "גם אני לא מקבלת את העיתון", ניחמה אותי כתבת אחת. שבועיים אחרי, ומצב ההפצה השתפר: אמנם בתחנות הרכבת העיתון עדיין אינו מחולק, בשל בעיות משפטיות הנוגעות לבלעדיות הזכיון של "ישראלי", אולם בפיצוצייה מתחת לביתי בירושלים החלו לחלק את העיתון באופן סדיר (יום כן, יום לא). אבל הפיצוצניק לא ידע מהיכן מגיעים הגליונות. "זה חינם", הוא אמר, "מה יכול להיות רע?". אז זהו, שיכול להיות. כך לפחות טען "מעריב", שדאג לחגוג את יום צאתו של המתחרה בבקשת צו מניעה נגד הפצתו. "מעריב" טען כי "ישראל היום" משתמש בסודות מסחריים - רשימות מנויים של "מעריב" שניתנו לאדלסון במסגרת המו"מ לרכישת "מעריב" - וכי חברת ההפצה של "ישראל היום" פורצת לבניינים של מנויי "מעריב" ומנסה לשחד מפיצים של "מעריב" למסור מפתחות לבניינים בהם דרים מנויים. ב"ישראל היום" טענו - להד"ם. העניין הסתיים לעת עתה בפשרה מוזרה: ב"ישראל היום" הבטיחו לא להשתמש במידע על מנויי "מעריב". כתבים בעיתון אומרים כי ההקלטות ש"מעריב" הציג ושהושמעו בטלוויזיה, ובהן נשמע מנהל ההפצה משדל לפלילים, הן עוד מימי הפיילוטים של העיתון, ושב"מעריב" חיכו ליום הראשון של יציאת "ישראל היום" כדי להגיש את התלונה. אז איך באמת מופץ "ישראל היום"? בכיר בעיתון מתאר את טקטיקת ההפצה הכפולה: מדלת לדלת ובריכוזי אוכלוסייה. "בתל־אביב מחולקים מחצית מהעותקים, כ־70 אלף, מדלת לדלת", הוא אומר. "בירושלים, חיפה, באר־שבע וכדומה, העיתון מחולק לדלתות בשכונות ורחובות מסוימים, לפי מדגם. חוץ מזה מחלקים בשעות הבוקר בצמתים מרכזיים. המטרה היא שתוך שלושה חודשים תהיה מאסה של עיתונים שיחולקו מדלת לדלת, לא רק בתל־אביב, ושבצמתים שעות החלוקה יוארכו ויורחבו". חלוקה מדלת לדלת ולא בריכוזי אוכלוסייה היא מהלך הנוגד את העיקר השני שעליו בנוי המודל החינמוני: הבא את הקוראים אל העיתון, ולא את העיתון אל הקוראים. הצהרתו של הבעלים של "ישראל היום", שלדון אדלסון, כי בעתיד יגבה תשלום על העיתון, נוגדת, כמובן, את העיקר הראשון. בעיתונים המתחרים מקפידים בדרך־כלל לכנות את "ישראל היום" בתואר "חינמון", ולא "עיתון". לא בכדי: למלה "חינמון" יש צליל זול (וכי מה זול יותר מחינם?). אבל "חינמון" הוא לא תואר חלול, אלא שם גנרי לסוג של עיתונות מודפסת בעלת מודל עסקי ועיתונאי מובחן, פרי יאושים של מלחמת המאסף של העיתונות המודפסת במדיה החדשה ובשינויים בהרגלי צריכת התקשורת. החלוקה חינם בריכוזי אוכלוסייה היא המפתח: ויתור על הכנסה מקניית הגליונות עצמם ומיקוד בהכנסה מפרסום, שהיא ממילא מקור הרווח העיקרי של עיתונים; חיסכון בעלויות ההפצה לבתים, גיוס מנויים, גביית כספים והחזרות עודפים; פנייה ל"קהל שבוי" בתחבורה הציבורית, תחנות דלק וכדומה; כל אלה אמורים להגדיל את התפוצה והחשיפה ולהעלות את תעריפי הפרסום. המודל העסקי החינמוני מעצב גם מודל עיתונאי: אחוז גבוה יותר של מודעות, כתיבה מבזקית; ובעיקר, אחוז התקציב המופנה למערכת המקצועית קטן בהרבה. באופן מסורתי, עיתון פונה לשני סוגי קהלים: קוראים ומפרסמים. לקוראים הוא מוכר תוכן עיתונאי, כאן גם באה לידי ביטוי שליחותו החברתית והאזרחית. למפרסמים הוא מוכר את הקוראים. חינמון מעדיף באופן מובהק את המפרסמים, ופועל באמצעות כוח־אדם עיתונאי מצומצם והשקעה פחותה ביצירת תוכן. המודל, שנולד בשבדיה, עשה עלייה באדיבותו של שלמה בן־צבי, איש עסקים דתי, חתנו של איל הנדל"ן האנגלי־יהודי קונרד מרכוס ובעליה של קבוצת התקשורת "הירש מדיה", הכוללת את העיתונים המגזריים "מקור ראשון" ו"הצופה" (שמוזגו), "נקודה", וערוץ טלוויזיה בנושאי יהדות (שלא עלה אי פעם לאוויר, ולאחרונה רשיונו נשלל). לדבריו, הבחין כיצד ברכבת התחתית בניו־יורק מחולקים אלפי גליונות של עיתוני "מטרו", בזמן שאפילו גיליון אחד של ה"ניו־יורק טיימס" לא נמכר, ובלבו גמלה ההחלטה להקים עיתון מטרו ישראלי. "ישראלי" היה עיתון ללא עורך־עיתונאי (אבי רצון, שיועד להיכנס לתפקיד, מעולם לא עשה זאת), שהופץ בתחנות רכבת. עיצובו היה שונה בעליל מזה של היומונים האחרים, בצבעים רכים וקריצה למראה של דף אינטרנט; הידיעות היו קצרצרות וניכרה העדפה לעניינים "אזרחיים" על פני נושאים עיתונאיים מובהקים כמו צבא, כלכלה או מדיניות. מבחינה יחסית, מדור התשבצים תפס כ-15 אחוזים מדפי התוכן. "ישראלי הוקם לפי דגם קלאסי של עיתונות מטרו", אומר כתב לשעבר בעיתון. "קצת לקח מעיתונים בתשלום של הקבוצה, במקרה זה מקור ראשון והצופה, קצת שאל מאתרי אינטרנט, וקצת ייצר בעצמו. אבל אז הגיע אדלסון והציע לבן־צבי לשדרג את העיתון: להגדיל את התפוצה מ־50, 60 אלף עותקים ל־150, 200 אלף עותקים, להביא עורך רציני, להגדיל את מצבת הכתבים. בן־צבי אמר אוקיי, ואדלסון שם כ־11 מיליון דולר". לעיתון הגיע עמוס רגב, בוגר "ידיעות אחרונות" וסגן־עורך לשעבר של "מעריב". הוא אימץ את הסגנון הטבלואידי של העיתונים שבהם התמחה - צילומים גדולים יותר, צבעי אדום ושחור צעקניים, שימת דגש על הפוליטי הסנסציוני על פני הסנסציוני סתם. כך נוצר יצור כלאיים: חינמון דל עמודים, המתיימר לעסוק בנושאים כבדים שבמרכז סדר־היום הציבורי. "אלא שאחרי זמן קצר הכל התפוצץ", נזכר הכתב לשעבר. אדלסון האשים את בן־צבי שהפנה כספים מהעיתון המשותף לעיתונים שבבעלותו הבלעדית, ונפתחה סאגה משפטית של תביעות הדדיות, שעדיין תלויה ועומדת. בית־המשפט השאיר את "ישראלי" בחזקתו של בן־צבי, שמנסה להמשיך ולהוציא את העיתון, אולם נאלץ לפטר עיתונאים רבים ונכון לאמצע חודש אוגוסט עדיין לא שילם את משכורות יולי. אדלסון, לאחר שנסוג מרכישת "מעריב", הודיע על הקמת עיתון חדש. אנשי "ישראלי" לשעבר, רגב, רכז הכתבים יורם אבגר ועוד, בנו את מערכת "ישראל היום" בצלמו של "ישראלי", אבל התעקשו לקרוא לו "עיתון המחולק חינם", ולא "חינמון". גם ההיגיון הכלכלי שמאחורי עיתוי היציאה לאור היה תמוה, כפי שטוען בכיר ביומון מתחרה: "הטעות שלהם היתה בטיימינג. מי יוצא עם עיתון באוגוסט? זו עונת מלפפונים, חם, לאנשים אין כוח לקרוא על ההתפתחות החדשה בסכסוך בין אולמרט לזליכה, שזה כביכול המנדט של העיתון הזה. ומיד אחר־כך באים החגים - אין לעיתון הזה תשתית להתמודד עם מוספי חגים, והעיתונים בארץ נמדדים פעמיים בשנה, בתקופות החגים. מה בער להם? לא ברור לי". הורתו של "ישראל היום", כמו של "ישראלי" בשעתו, לוותה בהאשמות על הטיה פוליטית. בן־צבי ואדלסון מזוהים עם הליכוד. בן־צבי היה חבר מרכז הליכוד בקבוצת "מנהיגות יהודית" של משה פייגלין. אדלסון הוא תורם ותומך ידוע של בנימין נתניהו. עיתונאי אחד הגדיר את ביבי "בן טיפוחיו של אדלסון", אחר טוען כי ביבי נהג תדיר "להבטיח" לעיתונאים שביקרו אותו כי יום אחד "אדלסון יקים לו עיתון". "הארץ" ציטט מקורבים של נתניהו בנימה דומה. קשריו של המו"ל עם פוליטיקאי בכיר שאולי יהיה (שוב) ראש ממשלה, העובדה שכיסיו של המו"ל עמוקים יותר משל כל המו"לים בישראל גם יחד, ושכאמור, נראה כאילו רווח כלכלי לא עמד בבסיס שיקוליו בהקמת העיתון - הביאו רבים לטעון שמדובר במכשיר פוליטי לכל דבר ועניין, בדיוק כמו העיתונים המפלגתיים שהיו נפוצים כאן עד שתמורות הזמן והעיתונות המסחרית הכריעו אותם. יש גם ראיות, למשל בחירת הכותרת הראשית של הגיליון הראשון: יוזמה "למאבק בשחיתות" של מקורבו של נתניהו, ירון זליכה; או הסיקור המוגבר והאוהד של ריצתו של נתניהו לראשות הליכוד. ב"ישראל היום" מכחישים את הדברים: "כחלק מהמלחמה העסקית, מפיצים על המתחרה שהוא עיתון של ביבי", טוען כתב ב"ישראל היום". "אני לא נתקלתי באף הוראה או הכוונה מגבוה, דברים שכן נתקלתי בהם בעיתונים אחרים. כשאדלסון דיבר עם כולנו במערכת, שאלו אותו על כך במפורש, והוא אמר במפורש: אנחנו לא עיתון של אף אחד. הוא אמר שהוא רוצה עיתון שהולך לנצח ולהביא סיפורים טובים, ושהסיבה שהוא הקים את העיתון היא שהוא ראה שאין עיתונות טובה בארץ, רק עיתונים כמו ידיעות ומעריב". הוא בכלל יודע לקרוא עברית? אני חושב שמתרגמים לו. "שטויות", אומר כתב אחר, "אין לו שום עניין לפגוע בידיעות או במעריב, והוא לא אמר שהם עיתונים גרועים. הוא בסך־הכל יהודי זקן וטוב, שרוצה לעשות משהו ולהשפיע במדינת ישראל". בגרמניה, אנגליה וארה"ב, החינמונים הביאו את המו"לים הוותיקים לפתוח עיתוני חינם משלהם. בארץ, "מעריב" עסוק בהישרדות, וב"ידיעות אחרונות" מעדכנים לאחרונה את העיתון המודפס, מחזקים את האחיזה בעיתונות המקוונת ופועלים להוצאת עיתון כלכלי נפרד וגם - חינמון, שנכתב ודובר עליו, אולם אף אחד עוד לא ראה עמוד ממנו. בשיחות שלא לייחוס טוענים בכירים בעיתון שהם כלל לא מודאגים. אצל חלק מהם, הלהט שבו נאמרים הדברים מעורר חשד כי הם מנסים לשכנע גם את עצמם. אחרי הכל, "ישראלי", עיתון־לייט במקרה הטוב, עקף את אחוז החשיפה של "הארץ" הוותיק כבר בפעם הראשונה שהשתתף בסקר TGI. "אין מה להשוות את ישראל היום לישראלי הגוסס", אומר בכיר ב"ישראל היום", "לא מדובר בצוות מצומצם כמו בישראלי. יש לנו כתב צבאי, משפטי, פלילי, מדיני, כתבים אזוריים. להם אין כתב בצפון, לנו יש שניים. אמנם לידיעות יש שישה". ובאמת, ל"ישראל היום" פי 2 ו־3 עורכים וכתבים מל"ישראלי" ו"מטרו ישראל", החינמון הטרי של אלי עזור ודודי ויסמן. הוא גם מחזיק 4 כפולות עמודים יותר מהחינמונים האחרים. אלא שגם לפי הפרמטרים האלה, הוא עדיין רחוק לאין שיעור מהיומונים בתשלום, המחזיקים כ־40 כפולות עמודים יותר, ופי כמה עורכים וכתבים (ראו טבלה). דסק החדשות היומי של "ידיעות אחרונות" מעסיק לבדו כ־30 עורכים, ועוד עשרות רבות בשאר חלקי העיתון. מולו מציב "ישראל היום" כ־15 עורכים בלבד. מבחינת התוכן, "ישראל היום" בהחלט בעל סממנים של טבלואיד: הכותרות הראשיות מעדיפות סנסציה (תאונות דרכים לעומת הסדר מדיני, למשל) ומנוסחות באופן סנסציוני ("בגיפ אל המוות"). גם אורך הידיעות ב"ישראל היום" - כ־200 מלה (לבד מהמבזקים שבצדי הדפים, באורך של כמה עשרות מלים בלבד) - דומה בסך־הכל לאלה שב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". אולם בעוד שבטבלואידים האחרים ישנו חלק מגזיני נרחב, ב"ישראל היום" המלה המאתיים היא גם המלה האחרונה. "מערכת קטנה?", מתרעם כתב ב"ישראל היום", "ואולי ביומונים יש מערכת גדולה ומסואבת שקשה לה להתמודד עם אתגרים ולחתוך את עצמה? במעריב יש 2,700 עובדים. זה 2,000 עובדים יותר מדי. בישראל היום העלויות קטנות, לא מנופחות, לא מסואבות ולא בזבזניות. אין סגני עורכים שנוסעים במכוניות של חצי מיליון שקל". אבל גם הוא מודה ש"ידיעות ומעריב "לא חוששים מאיך שהעיתון נראה היום. אין לו מוספים, יש לו עדיין מעט עמודים, אין לו קשר ארוך שנים עם מקורות, מקסימום הוא יאכל חלק קטן מעוגת הפרסום. הם חוששים מהאופן שבו הוא עלול להיראות בעתיד, ממה שאדלסון יכול לעשות. הרי הוא היהודי העשיר בעולם, שמרוויח כל שעה מיליון דולר. לבייב, אריסון וגאידמק הם דגי רקק לידו. מוזס ושוקן פוחדים מזה שהוא יכול יום אחד להחליט להדפיס עיתון עם מוספים ותוספות במיליון עותקים ולחלק אותו בחינם". כתבים בעיתון מביעים אמונה ואופטימיות: "הכל נשמע ונראה מאוד רציני", "רוח צעירה וטובה", "יותר קטן, אבל באותה רמה של מקצועיות, אם לא יותר, כי יש התלהבות של להקים משהו חדש, ויש גם איזו משפחתיות שנובעת מהגודל". "זה יהיה העיתון הנפוץ במדינה", מסכמת אחת מהם. עם זאת, עיתונאים רבים שחשבו להצטרף לעיתון החדש, או שנעשתה אליהם פנייה כזו, חששו מעתידו הלא ברור (ראו מסגרת). "זה לא עיתון שיש מאחוריו קבוצת משקיעים או בעלים הבאים מעולם העיתונות. את ישראל היום מחזיק על כתפיו אדם אחד - שלדון אדלסון. ברצותו יקום וברצותו ייפול", אומר מנהל מסחרי באחד היומונים. "חברים שלי שהצטרפו לעיתון קראו לי לבוא גם, אבל אני פוחד, אדלסון בן 74, מה יקרה כשהוא ימות?". כתב ב"ישראל היום" ממהר להרגיע: "לאדלסון יש חמישה בנים. זה לא עיתון בלי אבא". יכול להיות. סבא שלי, שלמד לקרוא כשאדלסון עוד לא נולד, קונה כל יום "ידיעות אחרונות" כבר חמישים שנה, בסופי שבוע הוא קונה גם "מעריב", שיהיה. לאחרונה, הוא סיפר לי, מחלקים עיתון חדש, בחינם, ליד הדואר בעיר מגוריו. ואם היו מביאים לך אותו הביתה, שאלתי, היית ממשיך לקנות ידיעות? "לא", הוא אמר. רן בנימיני ב-30 ביולי יצא גליונו הראשון של "ישראל היום". לכאורה, כל הקמת כלי תקשורת חדש היא חגיגה, או לפחות פתח תקווה לעיתונאים בענף שרק הולך ומצטמצם עם השנים. סוף־סוף סיכוי לעבודה, או לשדרוג התנאים והשכר. אך הכוונה לסחוף עיתונאים בכירים, בעלי שם, לא התממשה. עמיתים לא ליוו את חבריהם שהלכו ל"ישראל היום" במבטי קנאה, ולא נוצר "אפקט עדר". "כשפורסם שדן מרגלית עובר לישראל היום זה בהחלט עזר למסעות השכנוע, והם הצליחו לגייס פובליציסטים טובים", אומר עיתונאי שהעדיף לא לחצות את הקווים. "אבל בכל הנוגע לכתבים - לא ראיתי שם כתבים מהשורה הראשונה. בכל תהליך ההקמה הבחנתי שהם מציעים עבודה בעיקר לכתבים לא מוכרים - אולי מוכשרים, אבל כאלה שטרם הוכיחו את עצמם - ולא חשבתי שמדובר בנבחרת מנצחת, מפתה. גם ישראלי התחיל ברעש, וכולם רואים איפה הוא היום". עיקר המאמצים כוונו לכיס: יותר הטבות, יותר תנאים סוציאליים, יותר כסף. הרבה יותר. לכתבים הוצעו משכורות בסכומים שנעו בין 10 אלפים ל־15 אלף שקלים. אצל כל הכתבים שאיתם שוחחנו מדובר בשיפור משמעותי של כמה אלפי שקלים, או אפילו הכפלת שכרם. כולם קיבלו את הרושם שכסף אינו מהווה מגבלה. אבל על אף הפיתוי רבים העדיפו את מקום עבודתם הנוכחי על פני השדרוג הניכר במשכורת. "תודה, אבל לא היום", אמרו. נראה שבמצבה הנוכחי של התקשורת הישראלית, סיכונים הם פריבילגיה שיש רק למעטים. מצד שני, אסור לסגור דלתות. עובדה: כמעט אף אחד לא רצה להתראיין בשמו. "כסף הוא בהחלט פיתוי, אבל כשעל כפות המאזניים הונחו העתיד המקצועי שלי וכסף - העתיד המקצועי ניצח", אומר עיתונאי שדחה הצעת עבודה מ"ישראל היום". "הכסף הוא לא הכל. במקום שאני עובד בו אולי משלמים פחות, אבל המעמד שלו גבוה יותר". יציאתו של החינמון לאור, בתחילת חודש אוגוסט, רק חיזקה את דעתו: "לא רק שאין לי הרהורי חרטה, אלא שאני מאוד מרוצה מההחלטה שקיבלתי. למרות שעדיין מוקדם לשפוט, עושה רושם שלא מדובר בכלי תקשורת מהשורה הראשונה. בינתיים לא מתייחסים אליו ברצינות רבה: לא בציבור, לא מקבלי ההחלטות ולא בתקשורת עצמה. בפגישות עם בכירי העיתון הם הבטיחו להציב תחרות לעיתונים הגדולים והוותיקים. לפי שעה, זה אפילו לא קרוב". עיתונאית אחרת דיברה על "קפיצת ראש לבריכה שהעומק שלה לא ידוע". "אני כבר לא בגיל שבו יוצאים להרפתקאות", מבהיר עיתונאי נוסף שדחה פנייה של בכירי "ישראל היום". "עשיתי בראש רשימה של יתרונות וחסרונות: מצד אחד, מקום עבודה חדש מביא עמו ריגושים חדשים, משהו שונה ולא שגרתי. אני לא נכנס לנעליו של מישהו אחר, אלא בונה תחום בידיעה שאני מדור המייסדים במערכת צעירה, רעננה ומלאת אדרנלין. מצד שני, כבר בניתי את עצמי במקום מסודר וקבוע, וישראל היום הוא עדיין בגדר סימן שאלה. צריך לזכור, כשערוץ 2 ו־10 באו לאוויר העולם, היה מקום וצורך בעוד ערוצי טלוויזיה. לעומת זאת, היום העיתונות המודפסת דועכת. כך או כך, אני מאחל להם הצלחה". אחד שקיבל - ודחה - הצעה מ"ישראל היום", וגם מוכן להתראיין בשמו, הוא משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול־ישראל: "העדפתי להמשיך את עבודתי הנוכחית. אני מאמין בכל לבי בשידור הציבורי, וזה קריטי לדמוקרטיה הישראלית שיהיה לפחות כלי תקשורת אחד שאינו תלוי באינטרסים מסחריים. אצלי חופש העיתונאי הוא בראש סדר העדיפויות, יותר מכל שיקול אחר, כולל השיקול הכלכלי. בתקופה הנוכחית אני יכול למצות את החופש שלי להגיד את כל מה שאני רוצה ברשת ב במידה ובצורה שלא בטוח שיהיו לי בכלי תקשורת אחר". נגבי, שכבר נכווה בעבר בהגבלות שהוטלו עליו ב"מעריב", סבור כי השיקול העיקרי שצריך להנחות את העיתונאי הוא יכולתו לממש את חופש העיתונאי: "בישראל אין כיום בעיה של חופש עיתונות. הבעיה הקריטית היא חופש העיתונאי, בעיקר מול האינטרסים הכלכליים של העיתון. עיתונאים נאלצים ליישר קו עם העמדה של המו"לים". כל העיתונאים שרואיינו לכתבה זו אמרו כי לא ידעו על הקשר בין המוציא לאור של "ישראל היום" לבין בנימין נתניהו, ואם ידעו - הדבר לא היווה שיקול בהחלטתם. גיליון 69, ספטמבר 2007
|
"סטריפ טוב זה שיפוד טוב, תזכרו את זה. רק לשפיץ מותר לבלוט, ולקצה השני, שיהיה במה להחזיק. ותיזהרו שלא לקבל כוויה"
|
רותם דנון היטיב לתאר את "עקרון הסטריפ" בטור העורך שלו, ב"פירמה": "ישנו רגע קריטי בכל אירוע תקשורתי גדול. ברגע הזה ניגש ראש הדסק לגרפיקה ומבקש לעצב אייקון בצורת חותמת או סטריפ, שעליו ייכתבו 2–3 מלים. אלו מעתה ולאורך כל ימי הסיקור ילוו את הפרשה המתגלגלת [...] המלים הללו ישקפו היטב את יחס הסיקור לאותה פרשה – שתמיד יצטרך להיות בווליום גבוה ודרמטי עד כמה שאפשר, ותואם את השקפת הסלוגן שנבחר לליווי הסיקור". אילו היתה מוקמת ועדת חקירה לחקר התנהגות התקשורת במשט, ולו אני חבר בוועדה, הייתי מתאר זאת כך: "בבוקר יום שני, ה-31 במאי, כמה שעות אחרי המפגש האלים בין חיל הים לאוניית המשט, התקיים במערכת החדשות של מעריב דיון על הסטריפ". אבל כיוון שרק בעוד 32 שנה אגיע לגיל שבו אפשר להתחיל להיות חבר בוועדות חקירה שכאלה, אנסה להיעזר בדמיון. אפשר להניח כי הדיון היה פחות דרמטי מכפי שזה נשמע. מערכת חדשות חייבת להחליט מהר. אין זמן להתקשקש, וצריך להוציא עבודה לגרפיקה. שורבטו אפוא כמה הצעות שניתן להגדירן ככינון וטיווח. מישהו הציע, אני מנחש, "סכינים במים", ובכך רמז להיכרותו עם הסרט הישן ההוא, של פולנסקי. ההצעה בוודאי יורטה מיד. דרמטי, אבל מצומצם מדי, מתאים לידיעת פלילים. המיירטים צודקים. צריך להשאיר מרחב שבצלו יוכלו להתכנס ידיעות, דברי רקע ופרשנויות מגוונות לפרק זמן ארוך ככל שרק ניתן. מישהו אחר אמר: "משט הדמים". נכון, בדרך כלל מתחילים ממשחק מלים, או טייק-אוף על ממרה ידועה, איזה פיתול שנון המתבסס על צירוף מלים מוכר לכולם – והיום לא נשארו הרבה כאלה – מגוון האפשרויות מצטמצם לשם סרט, שורה מפזמון או סיסמת פרסומת. אבל "משט הדמים", המכוון ל"משחק הדמים" של סטאלון, עלול להיקרא כאילו מדובר בצוללות הגרמניות שטיווחו (וטבחו) בשיירות האמריקאיות מצפון לחוג הארקטי. הבה נדמיין את הגורם המכריע, העורך הראשי (פרוד, מקריח, מנהל רומן יגע עם רכזת הכתבים ולא מוכן להתחייב), שבדיוק נכנס דקה קודם לחדרו של ראש מערכת החדשות והתיישב כדרכו על קצה השולחן. "תקשיבו", אמר העורך הראשי בקולו הצרוד ושלף מסטיק ניקוטין. "סטריפ טוב זה שיפוד. לא רואים אותו בכלל, אבל הבשר, השומן, העגבנייה והבצל שמושחלים עליו מסתדרים בשורה והופכים מסתם חתיכות למכלול בעל משמעות. "סטריפ טוב זה שיפוד טוב, תזכרו את זה. רק לשפיץ מותר לבלוט, ולקצה השני, שיהיה במה להחזיק. ותיזהרו שלא תקבלו כווייה. משט הדמים זה לא רע, אבל זה מצומצם מדי. זה ממוקד רק באירוע עצמו – אנחנו עוד לא בדיוק יודעים מה קרה שם – וזה סוגר אותו. יש לנו כאן עניין שיימשך שבועות, אולי שנים, אם תהיה ועדת חקירה. צריך סטריפ פתוח. תנו לי גגון נפתח, מרקיזה שאפשר למשוך ממנה צל, משהו שיכסה ויחזיק לפחות שבועיים". "היה פעם ספר הרפתקה בלב ים", אומר דסקאי ותיק. "משהו עם בלב ים, נראה לכם? השתלטות? מה אתם אומרים על השתלטות בלב ים?". "השתלטות זה סתמי". "אולי קרב ימי?". "שוב יותר מדי וורלד ווֹר טוּ. ביסמארק נגד הוּד". "בלב ים זה טוב". "תגרה? קטטה?". "מוניציפלי מדי". "מחדל?". "מחדל בלב ים? נראה לכם?". "אולי המחדל והים?". "כבד, מקושקש". "מה עם כשל?". "כשל בלב ים? נקרא רע. מה זה? ים זה שוק?". "הסתבכות?". "יותר טוב. הסתבכות בלב ים? זה פתוח, יכול להחזיק כמה שבועות. מה אתם אומרים, נלך על זה?". ההתכנסות התפזרה. ההנחיות הועברו לגרפיקה. המעצב התורן העלה את החומר המצולם על המק והתחיל לשחק. הוא הכין, על-פי התבנית החדשה, סטריפ אנכי שרוחבו כתשיעית רוחב העמוד (חצי טור כפול), סטריפ כהה, בכחול ימי (יכול גם להיות שחור) שהטקסט צרוב מתוכו בלבן. סטריפ אפלולי. קולאז המורכב מצדודית רעולת פנים של איש שייטת, מירכתיה של הספינה ששימשה במה לדרמה ומשלוש סירות גומי המקציפות את הים. בסקיצה הראשונה, אני מפנטז, היתה גם צללית של יד האוחזת בחפץ חד, אולי סכין, כמו שהעורך ביקש, אבל זה לא נראה טוב ולא נמצאה תמונה חדה יותר. "אני יכול לחדד אותה בפוטושופ", ניסה המעצב לעזור, "אבל זה ייראה נורא". והעורך סיכם, "עזוב, רד מזה. תשאיר בלי". נשאר סטריפ נקי. ללא כתמי דם מטושטשים, בלי סכינים שלופות, ללא גרזינים. בדיוק מה שצריך למחר ולימים הבאים. והשאר הוא היסטוריה. הסטריפ הזה ליווה ברציפות את כל ימי המשבר המבצעי, נשאר עימנו גם בשלבים המדיניים, ההסברתיים, החקירתיים, והוא יכול לשמש גם למשטים הבאים (אלא אם לא יסתבכו). אתמול (חמישי), 17 יום אחרי הופעת הבכורה שלו, הסטריפ נדחק אמנם לכפולת העמודים 16–17, אבל הוא עדיין שם, ובצלו חוסה מקבץ אקלקטי של ידיעות שקרבתן ל"הסתבכות בלב ים" רופפת ביותר. מישהו שכח לתת הוראה לעצור? עמוד אחד מן השניים בכפולת אתמול הוקדש לוועדת טירקל שהחלה להתכנס, לפשיטת אנשי יחידת הסמך של רשות האוכלוסין על ביתו של חבר הוועדה שבתאי רוזן, לצורך בדיקה אם העובדים הפיליפינים בביתו מועסקים כחוק (זה בסדר, הם חוקיים), ולעובדה שארה"ב מיישמת סנקציות חדשות נגד איראן (ללא כל קשר למשט). בעמוד השני מתכוננים למשטים הבאים (שאולי יסתבכו), מספרים על "ועדת טירקל הטורקית" (אם כי מטרותיה שונות לחלוטין), ומביאים ידיעה על כך שישראל נשארה "מחוץ לכנס הכלכלי האירופי". הרושם מהכותרת והמיקום הוא שזו תגובה ישירה ועוינת למשט. מקריאת הידיעה מתברר כי מדובר בארגון איטלקי שמבקש להיות ה"דבוס של המזרח התיכון", אבל הצליח להסתבך עם ישראל כבר בשנה שעברה, בכלל לא בלב ים. עוד זה מתפוגג – וזה בא. סטריפ חדש הושק, והפעם במספנת "ידיעות אחרונות". אילו היתה מוקמת ועדת חקירה לחקר התנהגות התקשורת בפרשת "אֵם כל ההפגנות", ולו אני חבר בוועדה, הייתי מתאר זאת כך: "בבוקר יום רביעי, היום שאחרי האולטימטום שנתן בג"ץ לחרדים האשכנזים בעמנואל, נערך במערכת החדשות של ידיעות דיון על הסטריפ. שורבטו, אפשר לשער, כמה הצעות, ונבחרה אחת, פשוטה וחדה: דת מול שלטון החוק". מוחות גדולים חושבים באורח דומה. "ידיעות" נתן סטריפ אנכי, כהה, כחול ימי ההופך שחור. טקסט צרוב בלבן, גופן אות דפוס המכונה סת"ם ומשמש באופן עממי ליצירת רושם של קדוּשה. והדימוי החזותי? צללית של המון אדם ובחזית אברך מדמם. הנה, אומר "ידיעות", אפשר גם עם דם. לו אני חבר בוועדה הייתי טוען כי זה סטריפ בעייתי מקודמו. בעוד הסטריפ "הסתבכות בלב ים" מציע אריזה ניטרלית לכאורה, כאן יש אמירה מובהקת. הזיקוק של הסכסוך המורכב למצב של שחור ולבן יוצר רושם ברור של מאבק הדורש הכרעה בין דת לשלטון החוק. וכך ארבע מלים הופכות מציאות מורכבת, רבת גוונים, לקלישאה מקוטבת. וכיוון שכל מי שמכיר את "ידיעות" יודע באיזה צד הוא נמצא, הרי שהסטריפ הוא סיסמה טהורה: הכרזת מלחמת חורמה על הדת. אין טעם לנסות לבדות כאן דיון מערכתי בשאלה. אפשר רק לשער כי העורך שניסח כך את הסטריפ לא לקח בחשבון את מלוא משמעותו ומידת השפעתו על התודעה הציבורית – ואם לקח, עשה זאת כשחקן פוליטי ולא כעורך מקצועי. בסטריפ הזה אפשר לראות, כפי שמציין רותם דנון, את הצורך להתאים את הסיקור, לא רק עיתונאית, אלא גם רעיונית, להשקפה המקופלת בסיסמה שנבחרה לסטריפ. למעשה "ידיעות" מכריז מראש על עמדתו בפרשה, עמדה מיליטנטית, ומעתה כל מה שמופיע בהקשר אליה ייוחס לה. עורך מקצועי נטול דעה הוא מצב לא רצוי, אבל עורך מקצועי אמור להניח לקורא לגבש את דעתו על בסיס העובדות והנתונים, על בסיס הארות של פרשנים ודעות של חכמים. סטריפ שאורז את כל אלה מראש, תחת סיסמה אחת, מייתר למעשה את דעת הקורא. היה פעם עיתון שעבד כך, וגם לאחר שנעלם מן העולם לרווחת הכל, נותר שמו כאות קלון למה שמגלם את ההבדל בין עלון לעיתון ובין תעמולה למשהו שקרוב לאמת. "פראבדה" שמו.
|
כך תדעו מתי אמצעי התקשורת שאתם צורכים מנסה לעבוד עליכם. ראיון עם פרופ רנה הובס, מומחית לאוריינות מדיה
|
פרופ רנה הובס, מבית-הספר לתקשורת ומדיה באוניברסיטת רוד-איילנד, מתמחה בחקר אוריינות המדיה ולימודי תקשורת מרמת בית-הספר היסודי ועד להשכלה הגבוהה. פרופ הובס הקימה ומנהלת את המעבדה לחקר הוראת המדיה באוניברסיטה, במטרה לשפר את לימודי אוריינות המדיה. בימים אלה היא שוהה בישראל לקראת השתתפותה בכנס "טכנולוגיה חינוכית מעבר למסכים" של מט"ח, שיתקיים מחר (רביעי, 3.6.15) במרכז וואהל ברמת-גן. לרגל בואה, העניקה פרופ הובס ראיון לאתר "העין השביעית". מהי אוריינות מדיה ומדוע היא חשובה? "אוריינות מדיה היא המשגה מורחבת של אוריינות. כשחושבים על אוריינות חושבים בדרך כלל על קריאה וכתיבה, אולם אוריינות כוללת גם דיבור והקשבה. אחרי הכל, רטוריקה היא האוריינות המקורית. כיום אנו חיים בתרבות שבה הקריאה מתבצעת מבעד לסוגים מגוונים של סמלים: דימויים, דימויים זזים כמו בטלוויזיה ובקולנוע, תצלומים, משחקי וידיאו ומדיה אינטראקטיבית ואתרי אינטרנט מכל הסוגים והמינים. כך שמושג האוריינות מתרחב כדי שיכלול את הטקסט של תקשורת ההמונים, התרבות הפופולרית ומדיה דיגיטלית. אוריינות מדיה, אם כן, היא ההמשגה המורחבת של האוריינות שמתייחסת לדרכים הרבות שבהן אנו משתפים משמעויות באמצעות סמלים. "לחשיבותה של אוריינות מדיה שלוש סיבות עיקריות: ככל שטבע הקריאה והכתיבה מתרחב, כך אוריינות מדיה הכרחית עבור השתתפות מלאה בעבודה, בפנאי ובאזרחות; אוריינות מדיה מפעילה כישורי חשיבה ביקורתית שחשובים עבור אזרחות. כדי לקבל החלטות נבונות לגבי הצבעה בבחירות, או כדי להחליט מה לרכוש, יש צורך בכישורי חשיבה ביקורתית; אוריינות מדיה מגבירה גם את ההנאה שלנו כצרכני מדיה וכיצרני מדיה". כיצד? "אני, למשל, קוראת בשעות הפנאי, אבל אני כמובן גם כותבת, מפרסמת תצלומים בפייסבוק ומכינה סרטוני וידיאו על הטיול שלי לקרואטיה ומעלה אותם ליוטיוב. כך שאוריינות מדיה מגבירה את ההנאה שלנו כקוראים וכותבים כאחד. אוריינות מדיה חשובה גם לתחום העבודה, כיוון שכל-כך הרבה ממה שמתרחש בקהילת ידע הוא היכולת לגשת למסרים, לנתח אותם וליצור בעצמך מסרים". באיזה גיל כדאי לדעתך להתחיל בלימודי מדיה? "הורים ממלאים תפקיד חשוב מאוד בפיתוח כישורי אוריינות המדיה של ילדיהם, וזה מתרחש מגיל צעיר מאוד, כיוון שילדים משתמשים בימינו במדיה דיגיטלית עוד לפני גיל שנה. אנו רואים הורים שחושפים את ילדיהם למחשבי טאבלט ולמכשירי טלפון ניידים, וכמובן לטלוויזיה ולמוזיקה. הורים מסייעים בפיתוח כישורי אוריינות מדיה בגיל מאוד צעיר, ואפילו בני שלוש וארבע יודעים להבחין במאפיינים מסוימים המבדילים, נניח, בין סיפור למשחק. אחד מכישורי אוריינות המדיה הראשונים הוא היכולת להבחין בין סוגים שונים של מדיה ולרכוש אוצר מלים לסוגות השונות". מה לגבי הוראה מקצועית יותר של התחום? האם לדעתך כדאי להתחיל ללמד אוריינות מדיה בבית-הספר היסודי? בתיכון? "ההורה מציג בפני הילד את המושגים הבסיסיים באוריינות מדיה, אך כשהילד מגיע לבית-הספר מורים מכל תחום שהוא יכולים ללמד תפיסות וכישורי אוריינות מדיה, ורבים מהם אכן עושים זאת. כמה מהמורים מלמדים אוריינות מדיה בלי בכלל לדעת שכך קוראים לזה. למשל, מורה למדעי החברה שמבקש מתלמידיו להשוות בין דיווח טלוויזיוני ב-CNN לבין, נניח, מאמר מודפס בגרוזלם פוסט. גם ההזדמנות ליצור מדיה מפתחת אוריינות מדיה. כאשר תלמידים מעורבים בהפקת עיתון בית-ספר, או כשהם יוצרים סרטון וידיאו על אירוע היסטורי, או כשהם נדרשים לכתוב מחדש שיר פופ כך שמלותיו יקדמו התנהגות תזונתית בריאה [פורצת בצחוק גדול], אלה דוגמאות לפעולות אוריינות מדיה שמסייעות ללמוד את המקצוע הנדרש, אולם גם מפתחות את כישורי החשיבה הביקורתית. "אחת הדוגמאות הטובות ביותר שראיתי ללימודי אוריינות מדיה היתה בשיעור מדע שהעביר מורה לכימיה בתיכון. הוא רצה ללמד את הטבלה המחזורית. יום אחד הוא נכנס לכיתה ואמר לתלמידיו: למדנו הרבה על הטבלה המחזורית, אבל עכשיו אני בתפקיד מנהל הקריאייטיב בסוכנות הפרסום של הטבלה, ואני רוצה שתכינו סרטוני תעמולה על היסודות בטבלה. התלמידים התחלקו לקבוצות, וכל קבוצה היתה צריכה לייצר סרטון שיידע וישכנע שהיסוד שלהם הוא הטוב ביותר. ראינו עימותים בין חמצן למימן ובין כסף לזהב. זו היתה דרך נהדרת לגרום לתלמידים לזכור את היסודות, אבל הם גם למדו על האופן שבו מידע ושכנוע נוטים להיות שזורים זה בזה". בכל זאת אבקש לדעת מה עמדתך לגבי שיעורי מדיה ממש, שמטרתם להעניק לתלמידים כישורים לצרוך תקשורת באופן ביקורתי. האם לדעתך אין בהם כל צורך כיוון שתלמידים ממילא רוכשים את הכישורים תוך כדי לימוד מקצועות אחרים? "זו אחת השאלות הגדולות בתחום אוריינות המדיה. בשנת 1998 כתבתי בJournal of Communication על 7 הסוגיות הגדולות בתנועת אוריינות המדיה. השאלה היא בעצם האם אוריינות מדיה צריכה להיות מקצוע נפרד, בהוראת מומחים לנושא, או שיש לשלבה בתוכנית הלימודים הקיימת. במהלך 20 השנים האחרונות קהילת אוריינות המדיה דנה בשאלה הזו, וכיום יש לנו כל-כך הרבה ספרות ומחקר בנושא, שאנחנו יכולים להגיד בבירור ובביטחון מלא מה התשובה לשאלה החשובה הזו. התשובה לשאלה החשובה הזו היא – שזה תלוי [פורצת בצחוק גדול]. "באזור או קהילה שבהם יש מורה מומחה, אדם שעבר הכשרה מתקדמת ללימודי מדיה, כפי שיש למשל בתיכונים רבים בישראל, שיעור נפרד ללימודי אוריינות מדיה הוא אסטרטגיה הולמת בהחלט. אבל לא כל מדינה בת מזל כמו ישראל! [צוחקת] ולא לכולם יש קבוצה כזו של מורים מומחים. בארה"ב יש כ-3 מיליון מורים, ורק שיעור קטן מאוד מהם עבר הסמכה ללימודי תקשורת. אם נמתין עד שהמורים האלה יגיעו לבתי-הספר, לעולם לא נלמד אוריינות מדיה, ועל כן עלינו לשלב את התחום בתוכנית הלימודים הקיימת. רוב המחקרים מראים כי הלימודים המוצלחים ביותר של התחום מתרחשים במצב של גם וגם, כיוון שהוראת תקשורת מגיעה בסופו של דבר רק למספר קטן של תלמידים". אחד מתחומי המחקר המעסיקים את הובס הוא התעמולה. לצורך הבנה טובה יותר של תעמולה ולימודי תעמולה הקימה הובס, בשיתוף מוזיאון ארצות-הברית לזכר השואה, את האתר Mind Over Media. האתר נועד לחולל שיח גולשים על אודות תעמולה עכשווית והשפעותיה על פרטים ועל החברה כולה. אחת הבעיות שפרופ הובס מזהה בהוראת תעמולה היא שכמה מהכלים המשמשים את המורים נוצרו בשנות ה-30 של המאה ה-20, על-ידי קלייד מילר ואדוארד פילן. האם התעמולה של היום שונה במהותה מזו שנפוצה בשנות ה-30 של המאה ה-20? האם כלים אלה עדיין תקפים לזיהוי תעמולה בימינו? "חשוב מאוד להבין שהאתר שלנו מבקש לנוע מאסטרטגיית הזיהוי. הדרך המקובלת ללמד תעמולה היא בהצגת רשימה של אמצעים רטוריים – כינויי גנאי, עדריות, הכללות – אמצעים רטוריים שנוסחו על-ידי היוונים לפני למעלה מ-3,000 שנה, אבל נארזו והתקבעו בשנות ה-30 של המאה הקודמת כך שמרבית המורים שיציגו זאת ישתמשו בגרסה זו או אחרת של החוקים הללו. אנחנו טוענים שאין די בגישה זו, המתרכזת בטכניקות זיהוי. אנחנו חושבים שחשוב שלתלמידים תהיה הזדמנות לנתח תעמולה בהקשר של תפיסת העולם התרבותית, הפוליטית, הכלכלית והחברתית שבה היא נוצרה. לעתים, כשאתה מסתפק בזיהוי הטכניקה, אתה מפספס את ההקשר שבו התעמולה הופיעה ואת החשיבות של ההקשר. "דבר נוסף שאנו מדגישים הוא התמקדות ביצירת משמעות. כשאתה מקבל רק רשימה של טכניקות תעמולה ומסמן לעצמך – זו משתמשת בעדריות, זו ביצירת פחד, אתה עלול שלא לשים לב לפירוש האישי שלך ולאופן שבו הרגשות שלך מופעלים. לכן אנחנו מנסים למקד אנשים בפירוש שלהם, להבין כי הפירוש הזה ייחודי, ולכבד גם פירושים אחרים". תוכלי להרחיב בבקשה, כיצד שיטה זו מיטיבה עם לימודי מדיה ותעמולה? "כאשר תעמולה נלמדת רק כרשימה של טכניקות, קל לבטלה או להמעיט בערכה. תעמולה מנסה לדכא את החשיבה הביקורתית ולהביא לתגובה רגשית, זה הרי מקור כוחה. לעתים קרובות, התעמולה היעילה ביותר היא זו שמחזקת את העמדות שיש לי ממילא. כך שאיני מנתחת אותה באופן ביקורתי, כי אני מקבלת אותה כנכונה. מובן שזה בדיוק מה שאוריינות מדיה מבקשת להשיג, שנחקור אותן האמונות שאינן זוכות אצלנו למבט ביקורתי. אנו חושבים שיהיה זה נבון לחשוב על התעמולה שלרוב אנחנו לא מזהים. באתר שלנו תוכל למצוא דוגמאות לדברים שבעיניך לא ייראו כלל כתעמולה, אלא כמידע". במהלך הבחירות האחרונות בישראל הוגשה בקשה להכריז על עיתון "ישראל היום" ככלי תעמולה עבור מפלגת הליכוד וראש הממשלה נתניהו, ונוצר דיון בשאלה אם עיתון שכזה הוא כלי תעמולה או כלי תקשורת. כשאת מתבוננת בעיתון או בערוץ טלוויזיה ומבקשת להחליט אם מדובר בכלי תעמולה יותר מאשר בכלי תקשורת, מה את בוחנת? "זו שאלה מורכבת. ראשית, כדאי לתקן תפיסה שגויה שנפוצה מאוד: כשאנשים שומעים את המלה תעמולה הם בדרך כלל חושבים שתעמולה היא מזיקה בלבד. אולם כפי שניתן לראות באתר שלנו, אנו מבינים שתעמולה יכולה להיות מועילה או מזיקה, בהתאם להקשר ולמצב. כך שראשית עלינו לחשוב כיצד אנו מחליטים אם תעמולה מועילה או מזיקה. מי חושב שהמידע או ההקשר הזה מזיק ומי חושב שהוא מועיל, ומדוע. "תפיסה שגויה נוספת שנפוצה היא שתעמולה אינה מדויקת, או שתעמולה היא שקר. אולם כפי שגורג אורוול לימד אותנו, תעמולה יכולה לכלול שקרים, חצאי אמיתות ואמיתות. לא היינו רוצים להיות במצב שבו נגיד, המידע בישראל היום מדויק, ועל כן איננו תעמולה. זו תהיה הסקת מסקנות פגומה. הנקודה השלישית שיש לקחת בחשבון בהקשר זה היא כיצד מסרים מעוצבים. ניתן לעצב מסרים כך שידכאו חשיבה ביקורתית ויפעילו רגשות, עד כדי כפייה. כך שכשמנתחים ומבקשים לזהות תעמולה, עלינו לקחת בחשבון את רעיון הכפייה. "בארה"ב, לדוגמה, כופים עלי לקבל את הקפיטליזם כשיטה נורמטיבית. אין לי ממש ברירה [צוחקת]. התעמולה שמסביבי מקשה עלי מאוד לחשוב על איזושהי שיטה חברתית-כלכלית מלבד קפיטליזם. אני לא חופשייה לחלוטין לקבל או לדחות את כל המסרים בנוגע למה שעלי לרכוש וכיצד רכישת טובין עומדת בבסיס היחסים האנושיים. אינני מכירה את ההקשר המלא של ישראל היום, אבל הייתי מזמינה את הקוראים לשאול את עצמם האם הם באמת חופשיים לקבל או לדחות את מערך המסרים שלו. אולי כעת, בהקשר הפוליטי של המתרחש בישראל, קיימים רעיונות ונקודות מבט שלגביהם אין חופש אמיתי לקבל או לדחות". האם את טוענת שטבלואידים או עיתונות סנסציונית הם באופן מהותי תעמולתיים יותר מאשר, נניח, עיתון עם סגנון מרוחק שפונה לאליטה? "לא! איני טוענת זאת. ממש לא. למעשה אולי הייתי טוענת ההפך. אחד הרעיונות המרכזיים באוריינות מדיה הוא שכל המסרים מעוצבים על-ידי מחברים עם נקודת מבט. חשוב לנתח באופן ביקורתי את הגרוזלם פוסט באותה המידה כמו ישראל היום, והסיכוי להיתקל בתעמולה בשני העיתונים הוא זהה, ואני אומרת זאת למרות שאיני מכירה מקרוב את שני העיתונים". אז בואי ניקח לדוגמה את ה"ניו-יורק טיימס" ופוקס-ניוז. האם אחד מהם מנסה להפעיל את רגשותיך יותר מהאחר? "שניהם מבקשים להפעיל את רגשותיך, אולם בדרכים שונות". כשאת מדברת על תעמולה, האם את מבחינה בין תעמולה פוליטית לתעמולה מסחרית? "המטרה הראשונה שלנו היא לגרום לאנשים להפעיל את כישוריהם הביקורתיים כדי שיוכלו לזהות תעמולה. שאוכל לזהות היכן בניו-יורק טיימס אני עתידה לפגוש תעמולה. אולי לא אמצא תעמולה בכל עמוד, אבל אם אדפדף, אוכל לשים לב באילו עמודים בעיתון מבצעים עבודה תעמולתית. כדי לעשות זאת עלינו להבין כיצד עולם יחסי-הציבור משפיע על מה שאני רואה בניו-יורק טיימס. בארה"ב יש ארבעה אנשי יחסי-ציבור על כל עיתונאי. אנשי יחסי-הציבור דוחפים מידע לעיתונאים כל הזמן, לא רק על חברות מסחריות, אלא גם על אידיאולוגיות, פוליטיקה, תפיסות עולם, הסביבה, הכל. הבנת חלקם של יחסי-הציבור בעיתונות תורמת לנו להבחין בתעמולה פוליטית בכלי תקשורת של הזרם המרכזי. "כאשר מדברים על זיהוי תעמולה מסחרית, יש אתגרים חדשים. אני יכולה ללמד סטודנט או תלמיד תיכון כיצד לזהות השפעה של יחסי-ציבור על ידיעה חדשותית, אבל זה סיפור אחר לגמרי להסביר לסטודנט או תלמיד או אזרח כיצד כשהם גולשים ב-CNN הם עתידים לראות במורד דף הבית של האתר תכנים ששובצו שם במיוחד עבורם, על סמך חיפושים שביצעו בעבר. אני עשויה שלא לזהות שיווק מידע שכזה כתעמולה, כיוון שזה נראה כמו חדשות. ומשום שאולי איני מבינה את כלכלת הרשת העכשווית ואיני מבינה כיצד שובל המידע שאני מותירה מאפשר לתועמלנים לשגר אלי מידע שבאמת נראה לי רלבנטי מאוד לחיי [צוחקת], אני עלולה להיות חשדנית פחות ולא להפעיל את החשיבה הביקורתית שלי. ושוב, זו תופעה שניתן למצוא הן בתחום המסחרי והן במידע פוליטי. אפשר כמעט לומר שאני תורמת להצפתי בתעמולה, כיוון ששובל המידע שאני מותירה מעניק לתועמלנים יכולות להתאים מסרים שיפעילו את רגשותי. "כך, לדוגמה, בדף הבית של CNN שבו אני גולשת כעת אני רואה ידיעה על האנס שמעבר לפינה, שפונה אל הזהות שלי כאשה, וידיעה על חבר המושבעים במשפט צרנייב [המחבל שהטמין פצצה במרתון בוסטון], שמזהה את קרבתי וקשרי לבוסטון. אם אתה תגלוש ל-CNN תקבל מקבץ שונה של מסרים מותאמים". מתקיים דיון ער בשאלה, האם די בגילוי נאות שמוצמד למודעה הנחזית לידיעה כדי שהקורא יבין במה מדובר. רבים בתעשיית התקשורת טוענים כי אין צורך ביותר מכך, כיוון שהציבור אינו טיפש. האם לדעתך, בהקשר זה, הציבור טיפש? "באוריינות המדיה אנו תמיד מדגישים שבני-אדם הם משתמשים ובוחרים פעילים של תוכן תקשורתי. אנו תמיד מדגישים שבני-אדם אינם קורבנות שניתן לעבוד עליהם בקלות. כל הרעיון של אוריינות מדיה הוא שאנו יכולים להשתמש במוחות הגדולים שלנו ובחשיבה הביקורתית שלנו כדי לזהות כיצד מחברי מדיה יוצרים מסרים שמשכילים, מבדרים ומשכנעים אותנו. עם זאת, אנו בדעה שלאנשים שונים יש רמת מודעות שונה, ואתר כמו זה שאתה כותב בו נועד להעלות את המודעות לתחום זה. אבל זו עבודה שלעולם אינה נגמרת [פורצת בצחוק גדול]". לסיום, מה היית מייעצת לצרכן תקשורת מן המניין, כדי שיוכל לזהות ולהבין טוב יותר את התעמולה שבה הוא נתקל? "אה, תודה רבה על השאלה. לדעתנו, בכל פעם שאנו נתקלים במסר, בין אם בסרט קולנוע, במשחק וידיאו, באתר אינטרנט, בקריאת ספר או בכל צורה אחרת, יש חמש שאלות עיקריות שעלינו לשאול. על-ידי בחינת השאלות הללו יחד עם אנשים נוספים, תוכל לפתח אוריינות מדיה. "1. מי המחבר ומה המטרה? אם חושבים על זה, זו שאלה מאוד מורכבת בסביבה מקוונת. אם אני גולשת ל-CNN ומקליקה על אחד מעמודי התוכן השיווקי, אני עוזבת את CNN. אני מגיעה למחבר אחר עם מטרה אחרת. לעתים קרובות אנו שוכחים זאת. "2. אילו טכניקות לוכדות ומשמרות את תשומת לבי? כאן אנו לומדים לזהות את הפנייה לרגש, שעוקפת את ההכרה השכלתנית. "3. אילו סגנונות חיים, ערכים ונקודות מבט מיוצגים? כאן עלינו להבחין בסבטקסט. ההבנה כיצד לקרוא בין השורות בישראל היום, לדוגמה, תאפשר לך לזהות זאת ולחשוב, הממ... נראה שהם מבצעים דה-הומניזציה של פלסטינים... [צוחקת], או כל ערך אחר. "4. כיצד אנשים שונים עשויים לפרש את המסר באופן שונה. זו שאלה מאוד-מאוד חשובה. זו חשיבה פרספקטיבית שחיונית לשמירה על מחשבה גמישה. "5. מה נעדר מהמסר? אני בטוחה שאם תקרא ידיעה בישראל היום ותחולל שיחה על מה נעדר, תקבל רב-שיח עשיר ביותר. "בכלל, העלאת השאלות הללו בשיחה, עדיף עם מגוון רחב של אנשים, תסייע לאוריינות מדיה. אוריינות מדיה פועלת היטב כשאינך משוחח רק עם אנשים שחושבים בדיוק כמוך". כמו בפיד שלך בפייסבוק או בטוויטר. "[פורצת בצחוק] בדיוק בשל כך אנו מתעקשים על קיום הדיון בהקשר חברתי מגוון. אם אתה משוחח על כך רק עם מי שמסכים איתך, לא תוכל באמת להפעיל כישורי חשיבה ביקורתית. משום כך לעתים קרובות אנו ממליצים לקרוא ולצפות במסרים שעימם אינכם מסכימים. אם אתה אוהב את הניו-יורק טיימס, ודא שאתה קורא את הוול-סטריט גורנל".
|
הטלוויזיה בקושי עשתה את צעדיה הראשונים בעולם, וכבר הוזהרו קוראי "דבר" מן הסכנות הטמונות בה, בעיקר מחדירה לפרטיות בנוסח "האח הגדול". "לענה בעטיפה של שוקולדה", גרסת 1936
|
"פרצו עוכרי אנושיות אלה לתוך ד אמותי, הושיבוני במערומי רגעי חיי בתוך צנצנת של זכוכית, ויציגוני לראווה בראש חוצות, טרף לאלפי עיניים סקרניות, תאוותניות [...] חוויותי הטמירות ביותר, ביטוי של אהבה, נעשו רשות הרבים. כל תנועה ופסיעה עוברים לעין העולם כבסרט קולנוע [...]". זו, כמובן, אינה ביקורת עכשווית בלשון מליצית על "האח הגדול" וסדרות המציצנות האחרות, אלא אזהרה נוקבת מפני סכנות הטלוויזיה, שפורסמה לפני 75 שנה ב"דבר". "מכה חדשה ירדה לעולם...", היתה הכותרת שניתנה לאיתות האזעקה מפני המדיום, שעשה באותם ימים את צעדיו המהוססים הראשונים ברחבי העולם. הטלוויזיה החלה להיות מדיום עממי רק לאחר מלחמת העולם השנייה, ובשנות ה-50 החלה לדחוק ממרכז הזירה את העיתונים ואת הרדיו. אבל כבר ב-1936 הוצגה בפני קוראי יומון ההסתדרות "דבר" כפצצה מתקתקת. העילה לפרסום המאמר – בחתימו של "אמנון", ללא שם משפחה – היתה ידיעה קטנה מלונדון שהופיעה ימים אחדים קודם לכן על "טלוויזיה לעיני כל". דווח בה כי לראשונה יוכל הציבור בבריטניה לצפות בשידורי טלוויזיה של "חברת השידור הבריטית החדשה" במסגרת תערוכת הרדיו באולימפיה. "אחים, טכסו עצה", הזהיר הכותב שנים רבות לפני שחוקר התקשורת ניל פוסטמן הציג את הנזקים התרבותיים והחברתיים הטמונים בטלוויזיה. "פורענות חדשה מתרחשת ובאה לעולמנו". את הטלוויזיה הגדיר כ"הרת כאב-ראש, לענה בעטיפה של שוקולדה". כאילו לא די לנו בכל הצרות האחרות, כתב, בתארו את תלאות האדם ופיתוייו בעידן המודרני. הרדיו, למשל, "ההולם בשכבך ובקומך על הראש כמקבת"; האוטו, "המתרוצץ כשד משחת ומתאנה שבע ביום להעבירני לעולם שכולו טוב"; הקולנוע, המפתה את הכותב לצפות בסרטים ולבזבז על כך חלק ניכר ממשכורתו עד שהוא נותר לעתים רעב; ואין לשכוח את הגזוז ואת הגלידה "ושאר מלאכי חבלה שהצד השווה ביניהם: שכולם כאחד נוצרו לקצר מידת שנותיו של אדם". מהי הטלוויזיה נוסח 1936? ההסבר מובא מפי מהנדס: "טלוויזיה זהו מכשיר, אמצאה חדשה, שבעזרתה יוכל כול מי שירצה, בכול זמן שירצה, לראות מה שירצה, בכול מקום שירצה". ומוסיף הכותב: "לא אבן, לא בטון, לא הר וים ישמשו חיץ לחוג ראייתו של המכשיר. הכל כזכוכית לשקיפות. עינו בכול ואין נסתר הימנו". ואם לא די בכך, "יש בו במכשיר כל המעלות ששמו חכמים ברדיו". התרחיש שמוצג בכתבה נוגע, בין היתר, גם במה שיכונה לימים "טלוויזיה במעגל סגור", כזאת שתאפשר למנהל לשבת בחדרו ולעקוב באמצעות מצלמה אחר מעשיהם של פועליו. וגם לחדור למטבח ולחדרי בית אחרים. "ומלאה הארץ מכשירים כמים", הוא מזהיר, "ורכילות ולשון הרע ישתלטו: היא הקדיחה תבשילה! הביטי – הוא מתקוטט עם אשתו! מנצלים פועלת, מעסיקים בעבודת פרך, ושניהם האם לא במוסד שלנו יעבדו? וגולת הכותרת: היא והוא (ומי צדיק בארץ ולא יחטא?)". האיום העיקרי שתיאר אמנון היה מפני חדירה גסה לפרטיותו של האזרח. הוא חשש מן המצלמה הרואה הכל. אולי חזה גם את הדאגה מפני מצלמות גוגל, אלה שיסרקו בקרוב את רחובות ישראל ויתעדו אותם בווידיאו לצורך היישום "מבט רחוב". בצדק נדרש צוות שרים לבחון את הסכנות הטמונות בהצצה לא רק אל בתים וגנים, אלא גם אל מי שיצעדו ברחובות או ינהגו במכוניתיהם בעת שיחלפו שם המצלמות של אימפריית האינטרנט. נוכח המכה הצפויה לנחות על הציבור, פנה הכותב לממציאים הנלהבים בקריאה לחפש להם אפיקים אחרים לדמיונם היוצר. "כבשו שחקים! המציאו מטוסים ורקיטות והמריאו למרומים!... כבשו כוכבי לכת! עלו לירח! טוסו מכאן!". חרדת הטלוויזיה, צריך לומר, לא היתה מוגזמת, אבל היא הקדימה את זמנה. אמנם כבר בעשור הקודם, ב-1923, רשם מנהל מעבדות RCA, ד"ר זבוריקין, פטנט על פיתוח שיאפשר שידור תמונות למרחקים, אבל ב-1936 הסביר דיוויד סרנוף, שעמד בראש חברת הרדיו RCA ורשת NBC האמריקאיות, כי המוצר הביתי עדיין רחוק. העובדה כי "שתי קבוצות של מהנדסים, העובדים בתנאים מדעיים מדויקים עד מאוד, יכולים להשתעשע בהעברת תמונות בהירות ונעימות בין שתי מעבדות, אינה מספיקה לשמש הוכחה שאפשר לפתוח שירות קבע ומתמיד למען הקהל הרחב", אמר סרנוף. אבל לבריטניה כבר אצה הדרך: ב-1929 החלו שידורי ניסיון של ה-BBC, וב-1936, לצד מאמר האזהרה הנוקב מפני סכנות המדיום, יכלו קוראי "דבר" גם לקרוא על ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום הטלוויזיה בבריטניה, בגרמניה ובצרפת, ועל הנסיונות שנערכו בתחום זה בברית-המועצות, בכתבה שכותרתה היתה: "הטלוויזיה, הישגיה ומכשוליה". ב-1938 דווח כי האנציקלופדיה החדשה "נעורים", שתופיע בקרוב, תכלול, לצד ערכים על קולנוע, צילום ורדיו, גם את הטלוויזיה. באותה שנה הוקרן בארץ סרט הקולנוע העלילתי "הרואה ואינו נראה" בכיכובו של קרי גרנט, שהוגדר במודעות כ"קומדיה החדישה העשויה על רקע טלוויזיה". אלא ששנה אחר-כך פרצה מלחמת העולם השנייה, והטכנולוגיה והידע הופנו לצורכי המלחמה. רק בסיומה יחזרו בבריטניה ובארצות-הברית למאמצים לקדם את החדרת הטכנולוגיה החדשה לבתי האזרחים. ב-1946 כבר היה מומחה אלקטרוניקה בריטי שהודיע כי בתוך שנה או שנה וחצי יוקם בארץ ישראל משדר טלוויזיה, כפרויקט ראשון מסוג זה לא רק בשטח המנדט הבריטי על פלשתינה-א"י, אלא גם בכל המזרח התיכון. התחנה לא קמה בסוף ימי המנדט, גם לא בשנות ה-50. דוד בן-גוריון נאבק נגד תומכי הטלוויזיה, ובהם מקורבו טדי קולק. השידורים בישראל החלו רק בשנת 1966, לאחר תום עידן בן-גוריון, עם הפעלת הטלוויזיה הלימודית. זה קרה בדיוק 30 שנה אחר מאמרו של אמנון, שכתב: "לא סתם רואה שחורות אני... אי עצה, אי תחבולה, להעביר את רוע הגזירה?!".
|
התגייסות העיתונות לטובת הממסד הצבאי והפוליטי אינה מאפיינת רק את ישראל ואינה מוגבלת לזמן לחימה. תגובה לאיתמר ב"ז
|
אירועים כמו אלה המתרחשים עתה בעזה מזמנים לעיתונאים, לחוקרי תקשורת ולאזרחים אפשרות מצוינת לדון באחד הנושאים המרתקים הנוגעים בתפקודה של העיתונות; התנהגותה מול המוסד הפוליטי במצבי חירום. לכן קראתי בעניין את מאמרו של איתמר ב"ז, המבקר את העיתונות הישראלית על שמיהרה לקנות את גרסת דובר צה"ל על סיכול ממוקד מוצלח שביצע חיל האוויר בבכיר מערך הרקטות של החמאס ברצועה לפני כמה ימים, על אף שהתגלה מיד אחר-כך שהוא עדיין בחיים. כך גם צידדה בהכחשות של דובר צה"ל לפני כשבוע בנוגע לשמועות, כביכול, ברשתות החברתיות על מבצע צבאי קרוב בעזה – "צוק איתן" שמו – ועל גיוס מילואים נרחב לקראתו, שהתגלו דווקא כנכונות לאחר כיממה. לעומת זאת שיבח הכותב את ארגוני התקשורת הזרים, כגון סוכנויות הידיעות רויטרס ו-AP, על נוהלי עבודה מקצועיים יותר, התורמים לדבריו לעבודה אמינה ומדויקת שאינה מסתמכת באופן עיוור על הגרסאות הרשמיות של צה"ל. אני מסכים לחלוטין עם ביקורתו של ב"ז על ארגוני התקשורת הישראליים באירועים אלה, אבל להבנתי הוא קושר לארגוני התקשורת הזרים כתרים לא להם בכל הנוגע לאמות המידה המקצועיות שלהם. אתחיל בטענה מתריסה כלפי ב"ז, שארחיב ואסביר בהמשך. לו רויטרס או AP היו דוגמה ומופת לעבודה עיתונאית – המחייבת יחסי יריבות וביקורת כלפי הדרג הצבאי והמדיני וכלפי מקורותיהם האינטרסנטיים – לא היתה ארה"ב יוצאת למלחמת עיראק השנייה ב-2003 באמתלה שקרית מבית-היוצר של ממשל בוש, ולפיה יש לפרק את סדאם חוסיין מנשק להשמדת המונים. נשק כזה לא נמצא עד היום, וכנראה לא היה ולא נברא. עיתונות ראויה, הכופרת בגרסת המוסד הפוליטי וקוראת עליו תיגר, היתה צריכה, באמצעים שעמדו לרשותה, להגיע למסקנה כי סיפור הכיסוי של בוש ליציאה למלחמה מצוץ מהאצבע וכי ראוי יותר לצאת למלחמה נגד סעודיה, שותפתם של בוש האב ובוש הבן בעסקי הנפט, שרוב מחוללי הפיגועים ב-11 בספטמבר 2001 היו אזרחיה, כפי שטען חוקר התקשורת החשוב, רוברט אנטמן (Entman, 2003). זהו מחדל גדול בהרבה מהמחדלים המיוחסים לעיתונות הישראלית בעזה בשבוע האחרון. מלחמת עיראק השנייה והאירועים ברצועה אינם דוגמאות יחידות. מחקרים אקדמיים רבים נכתבו בעשרות השנים האחרונות בנושא תפקוד העיתונות במצבי חירום ובתקופות משבר – במדינות כגון ארה"ב ובריטניה. המחקרים מוכיחים כי גם במדינות דמוקרטיות אלה העיתונות לוקה בשעת חירום באותם מאפיינים של התגייסות לצדם של הצבא ושל הדרג הפוליטי. כך קרה לעיתונות האמריקאית במלחמת העולם השנייה, כאשר עיתונאים אמריקאים גויסו לצבא וסיקרו את המלחמה במדים (Moskos, 2000), ובמלחמת עיראק הראשונה, שבמהלכה אימצה העיתונות האמריקאית את מסגורו של סדאם חוסיין כהיטלר ואת המאבק בו כמלחמת העולם השנייה, שניצחון בה הוא תנאי הכרחי להמשך קיומה של התרבות המערבית (Katz, 1992). גם העיתונות הבריטית התנהגה בצורה דומה. במבצע סיני (1956) היא שיתפה פעולה עם ממשלת בריטניה והעלימה מהציבור את ההכנות לעימות מול מצרים (מן, 2012). במלחמת פוקלנד (1982) נשלחו עם הכוחות לאיים רק עיתונאים בריטים, דבר שקידם אפשרות לסיקור חיובי – יחד עם צנזורה צבאית הדוקה ועם האפשרות להביא עיתונאים, שהיו מוגבלים בתנועתם, רק למקומות שהיו נוחים לצבא הוד-מלכותה (Glasgow University Media Group, 1986). בפיגועים ברכבת בלונדון בשנת 2005 – כך קובע מחקר – קיבלה העיתונות את גרסת ממשלת בלייר כי המפגעים הם "זרים", על אף שכבר באותו שלב היתה העיתונות הבריטית יכולה לברר ולמצוא כי המחבלים הם ילידי בריטניה (Canal & Sanders, 2013). מחקרים מראים כי גם במלחמת וייטנם, שסיקורה נחשב בטעות למופת של ביקורת עיתונאית, לא ביקרה העיתונות האמריקאית את מעורבות ארה"ב במלחמה במשך שנים ארוכות. הביקורת החלה רק לאחר שרבים בתוך האליטה הצבאית והפוליטית בארה"ב ביקרו את הממשל האמריקאי על מעורבותו בדרום מזרח אסיה. מסקנת מחקרים אלה, על כן, היא כי העיתונות בארה"ב נגררה אחרי הביקורת בנוגע למעורבות האמריקאית במלחמה ולא יזמה אותה כפי שנהוג לחשוב (Hallin, 1986). ואולם, התגייסותה של העיתונות לטובת הצבא והמוסד הפוליטי מאפיינת גם תקופות רגיעה. מי שחושב שהוויכוח השנתי על תקציב הביטחון בישראל בין צה"ל למשרד האוצר הוא מקרה פרטי של התגייסות כתבים צבאיים לטובת לובשי המדים, יכול לקרוא מחקר שיצא בשנים האחרונות בבריטניה ולפיו מאז 1988 משרתת העיתונות הבריטית את הצבא הבריטי ואת הפוליטיקאים הבריטים, המבקשים בכל פעם מחדש להעלות את תקציב הביטחון של הממלכה-המאוחדת, למרות סיום המלחמה הקרה והיעלמותה של ברית-המועצות. זאת, באמתלות שונות כגון הצורך ביצירת תשתית צבאית שתסייע בהתערבות מהירה באסונות הומניטריים ברחבי העולם (Lewis & Hunt, 2011). מחקרי תקשורת מדגישים דבר נוסף, שיהיה בו משום סגירת מעגל עם המקרים שהובאו במאמרו של ב"ז ועם הדוגמאות שהוספתי: כאשר עיתונאים מסקרים עימות שבו קוראים תיגר על המדינה שהם אזרחיה, הם מאמצים את המסגרת הלאומית-פטריוטית, שמביאה אותם להתגייס, מדעת או שלא מדעת, לטובת ארצם וצבאה. כאשר הם מסקרים עימות שמדינתם אינה מעורבת בו, הם מאמצים מסגרת עבודה נטולת רגש פטריוטי, שבה שולטים קריטריונים של עבודה עיתונאית מקצועית (נוסק, 2003). חיים פרנקל היה בשנים 1995–2005 הכתב הצבאי של סוכנות עתי"ם. דוקטורנט לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן. מלמד תקשורת ועיתונאות במסלול האקדמי, המכללה למינהל, ובמכללת כנרת בעמק הירדן מקורות: מן, ר. (2012). המנהיג והתקשורת דוד בן גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1948- 1963. ת"א: עם עובד. נוסק, ה. (2003). חדשות שלנו וחדשות שלהם: על תפקיד הזהות הלאומית של העיתון והעיתונאים בהגדרת אלימות פוליטית וטרור כחדשות חוץ. נקודת מפגש, א-1, 75- 116. Canal, M.J, & Sanders, K. (2013). Crisis communication and terrorist attacks: Framing a response to the 2004 Madrid bombing and 2005 London bombings. In W.T Coombs & S.J Holladay (Eds.), The handbook of crisis communication. Chichester: Wiley-Blackwell Entman, R.M. (2003). Cascading activation: Contesting the white house’s frame after 9/11. Political Communication, 20, 415–432 Glasgow University Media Group. (1985). War and peace news. Milton Keynes: Open University Press Hallin, D. (1986). The uncensored war. Berkeley: University of California Press Katz, E. (1992). The end of journalism? Notes on watching the war. Journal of Communication, 42 (3), 5-13 Lewis, J., & Hunt, J. (2011). Press coverage of the UK military budget: 1987 to 2009. Media, War & Conflict 4(2), 162–184 Moskos, C. (2000). Toward a post military. In S. Cohen (Ed.), Democratic society and their armed forces (pp 3-26). London: Frank Cass
|
המוזיקאים שהתבקשו להופיע במאהל בשדרות רוטשילד חשבו לתומם שהם מדברים עם מפיקה ולא ידעו שהיא גם תחקירנית חרוצה
|
ביום ראשון (24.7.11) פירסמה שיר נוסצקי טור ב"ידיעות אחרונות" שגרר תגובות רבות והתסיס את הרשת. נוסצקי, שהיתה אחראית, כפי שמתברר, על התוכנית האמנותית של מאהל המחאה והעצרת הגדולה שהתקיימה שם בשבת, פירסמה רשימת מכולת של אמנים שניסתה להשיג למטרותיה ולצערה הרב לא היו במלאי. הטור נתן גיבוי להכרזה של מובילת המחאה, דפני ליף, בעצרת עצמה. ליף הציגה את שלומי שבת כ"מוזיקאי היחיד שהסכים להשתתף". ההכרזה הרימה גבות רבות בקהל, שכן המאהל ברוטשילד הוצף בשבוע שקדם לעצרת במוזיקאים שהגיעו על דעת עצמם להופיע בפני המוחים. היתה זו הכרזה אומללה, שכן לפי מקורות המקורבים למוזיקאים ולהפקת העצרת, נוצר הרושם שהערב כולו תוכנן בחופזה, כך שהיו קשיי לו"ז ולוגיסטיקה שמנעו מהמוזיקאים להגיע ולהופיע. נוסף לכך, היו מוזיקאים אחרים שהיו שמחים לעלות לבמה, אך כלל לא נעשה ניסיון ליצור איתם קשר, מה שלא חסך מהם את התיוג של מי שנמנים עם קבוצת מוזיקאים סוררת שאינה שלומי שבת. אין בכוונתי לייעץ כיצד לנהל מחאה או לחשוף מה קרה או לא קרה מאחורי הקלעים. את זה עשתה כבר נוסצקי, ובפירוט יתר. "כשקיבלתי את התפקיד לגייס כמה שיותר אמנים לתמוך במחאה, לא היה לי או לכל אחד אחר ממארגני המאבק ספק שתהיה התגייסות המונית", כתבה. הטור נועד להכריז קבל עם ועדה שהמציאות טפחה על פניה. כיוון שהמציאות מתנהלת לפעמים מחוץ למה שכתוב ב"ידיעות אחרונות", השורה התחתונה רחוקה מלהיות נכונה. גם בהקשר זה איני מתכוון לחשוף יותר מדי ידע אישי, ולא צריך להיות פילולוג כדי לראות שהכל כתוב בטקסט. נתחיל מהסוף: "מספיק להסתכל על מיקה קרני ומיקי שביב", לצד "יהלי סובול, שליווה בנגינה ילדה שגרה במאהל" ו"חמי רודנר, שהגיע עם הילדות", כדי להבין שהיו מוזיקאים שהביעו תמיכה במחאה. גם נועם רותם ובועז בנאי הם בין "יחידי הסגולה" (כך במקור) שזכו למלה טובה מכותבת המאמר. ומה על כל שאר אמני ישראל? מדוע הם לא באו לחזק את ידיהם או את יתדות אוהליהם של המוחים? לפי נוסצקי, דניאל סלומון אמר ש"יש לי פתאום הקלטות אז נדבר עוד שבוע-שבועיים". נינט ורוקפור מסרו "אנחנו כל-כך תומכים בכם, סוף כל סוף אנשים יוצאים לרחובות, פשוט אנחנו מחרתיים טסים לליברפול". ירמי קפלן נשמע נלהב עם "היום יש לי הופעה, דברי איתי מחר", וגידי גוב פירגן עם "טוב, אולי אני אגיע. אתם עושים עבודה מדהימה". אף שאפשר להתרשם שכוונתם של מוזיקאים אלה טובה, עצם הכללתם בטור נועדה להשמיצם ולהלשין לכולם שהם לא עמדו במלתם. גם אם הטענות כלפיהם נכונות (וזה עניין שנוי במחלוקת), הדרך שבה הן מובעות אינה הוגנת. הכללת הציטוטים מפי האמנים חשפה תקשורת תמימה, ישירה ובלתי אמצעית שהיתה להם עם מפיקת האירוע; תקשורת שהצגתה בפומבי נועדה לכאורה לחשוף את "פניהם האמיתיות" של המוזיקאים המוזכרים, אך למעשה חשפה את פניה של הכותבת. הם חשבו לתומם שהם מדברים עם מפיקה, הם לא ידעו שהיא בד בבד גם עיתונאית ותחקירנית חרוצה. זו חוכמה קטנה מאוד לחבוש שני כובעים בו בזמן ולהחליף אותם רק כשנוח. זה מאוד נחמד להתקשר ליחצנים ואמנים בכובע המהפכה וברגע שהתשובה שלהם לא מוצאת חן, להתהפך ולצטט את דבריהם בעיתון של המדינה. זו התנהלות סחטנית: או שיבואו להופיע ויבעירו בנוכחותם את המאבק, או שנשתמש בהם כחומר בעירה כדי לנגח את מי שלא תומך במאבק. כמעט מפתה לחשוב שנוסצקי, גם עיתונאית וגם מקורבת לראשי המחאה, היא האדם המתאים ביותר שאפשר לחשוב עליו לתפקיד. כמובן שאין זה נכון. גם עיתונאים וגם מפיקים מנהלים קשרים יומיומיים עם יחצנים, מנהלים אישיים ואנשי ציבור. לא כולם נחמדים, לא כולם משתפים פעולה, ולא כולם נותנים לנו את מה שאנחנו רוצים. אבל להוציא החוצה דברים שנאמרו כהתנהלות "מאחורי הקלעים", מקוממים ככל שיהיו, זה פשוט לא חלק מהמשחק. כשנוסצקי מפרסמת שאביב גפן מוכן להגיע "רק אם השם שלי יוצא ראשון לתקשורת", היא מדביקה לו תדמית נלעגת תוך כדי שהיא מתעלמת מכך שהזמר אמר לה את הדברים הללו בשעה שחבשה את כובע המפיקה. יכול להיות שהדברים היו ראויים לפרסום אם נוסצקי היתה מלכתחילה חובשת את כובע העיתונאית וכך מציגה את עצמה בפני גפן. לעומת זאת, היא מועלת בתפקידה העיתונאי כשהיא כותבת טור מזווית הראייה של מפיקה המבקשת לקדם את נס המרד. מבולבלים? גם המוזיקאים. מהם רצו לתמוך ולא יכלו, אחרים לא רצו לתמוך ולא חשבו שזכות הציבור לדעת, מהם רצו לתמוך, אבל כותבת הטור לא חשבה בכלל לבקש מהם. כולם מצאו את עצמם באותה קבוצה מאכזבת של "אמנים שאינם שלומי שבת". רובם על לא עוול בכפם. מי פחות מבולבלים? קוראי "ידיעות אחרונות" שלא ירדו לשטח, לא מכירים אישית את המוזיקאים ובכל זאת קיבלו במתנה מבט מציצני, חד-צדדי, לא מדויק ולא מחמיא אל מאחורי הקלעים. ניר גורלי הוא עורך מדור מוזיקה ב"עכבר העיר אונליין"
|
סיקור חזרתו של גלעד שליט סיפק, בין השאר, תזכורת להשתלטות הממלכתית על העיתונות המצולמת
|
בשולי פסטיבל גלעד שליט התפרסמה ידיעה על כך שרק צלמי דובר צה"ל ולשכת העיתונות הממשלתית יורשו לצלם את קבלת הפנים לחייל החוזר הביתה. הרקע ברור: למנוע מגלעד את הסבל המיותר שתגרום לו התנפלות של מאות צלמים מהארץ ומהעולם. מטרה ראויה? בהחלט. אבל מדוע, בעצם, צלם של לע"מ או של דובר צה"ל? מדוע לא נהגו כלי התקשורת כפי שנהגו תמיד, במלחמות או באירועים מיוחדים – לשלוח צלם "פול", כלומר צלם יחיד, עובד של אחד מכלי התקשורת, שמתחייב להעביר את התצלומים לכולם? כך מי שיצלם את האירועים לא יהיה צלם-מטעם, אלא עיתונאי. התשובה לשאלה פשוטה: כי הם יכולים. הם, אנשי לשכת ראש הממשלה ודובר צה"ל, למדו עם השנים שהם יכולים לאסור על העיתונאים להיכנס לאירועים, ואז להאכיל את העיתונות – המודפסת, המשודרת והאינטרנטית – בחומרי תעמולה כתובים, מוקלטים או מצולמים, המוסווים כמידע עיתונאי. אף כלי תקשורת לא יעז לא לפרסם אותם, מחשש שהמתחרים כן יפרסמו. אם היה למישהו ספק שמדובר בתצלומי תעמולה ולא בתצלום עיתונאי, הרי צילומי הסטילס שפורסמו עם חזרתו של שליט מוכיחים זאת: ראו את התמונה של גלעד מתחבק עם אביו – מי הדמות המרכזית בתמונה? ראש הממשלה (צילום: אבי אוחיון, צלם לע"מ, כלומר הצלם של נתניהו). והנה גלעד שליט מצדיע. למי? לנתניהו. אלון בן-דוד טען בערוץ 10 שלמעשה גלעד הצדיע לרמטכ"ל, אבל רב-אלוף גנץ נחתך מהתמונה והיא הופצה כהצדעה לנתניהו. לשכת רה"מ הכחישה. באתר האינטרנט של "הארץ" הרגישו, כנראה, שיש גבול לתעמולה וחתכו את התצלום: רואים את גלעד מצדיע, את נתניהו לא רואים, אבל בכיתוב עדיין נאמר שגלעד שליט מצדיע לראש הממשלה. זה אולי תצלום. עיתונות זה לא. אבי וינברג מלמד דיני תקשורת, אתיקה עיתונאית ועריכה באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת תל-אביב והיה מזכ"ל מועצת העיתונות
|
רשויות מקומיות השקיעו כסף כדי להפוך גגות שוממים לפורחים - אך משרד החקלאות הודה בפני "שקוף" כי לא ישלים את החלק שהתחייב לו למימוש הפרויקט. "זה יכול לעלות לנו מיליונים", אמרו הרשויות, שכלל לא קיבלו עדכון על הקפאת התקציב. חקלאות גגות: "מעקב שקוף"
|
בשעה שמשבר האקלים מכה בכל כוחותיו והטמפרטורות מאיימות לטפס לשיאים שטרם הכרנו, לרשויות המקומיות ולמשרדי הממשלה יש כלים מיידיים שאפשר כבר עכשיו ליישם כדי להקטין את השלכות שינויי האקלים ולשפר את איכות החיים בארץ המדברית. כך למשל, נטיעת עצים, קידום בנייה תואמת אקלים והקמה של גגות ירוקים לנוי ולמסחר חקלאי יפחיתו את עומסי החום בשלל דרכים. אלא שנדמה שהממשלה הנוכחית ביד אחת מקדמת יוזמות ובשנייה, מסיגה אותנו אחורה שנים ארוכות. גגות חקלאיים למסחר הפכו בעשור האחרון למיני-כלכלה בערים רבות ברחבי העולם. יזמים מקומיים בצרפת, סינגפור, קנדה וארצות הברית הפכו שטחי ענק ריקים לגג חקלאי פורח ומשתלם והרוויחו תועלות סביבתיות עצומות, בין היתר הפחתה של עומסי החום בבניין עצמו, תרומה למגוון הביולוגי, קיצור שרשרת האספקה והזיהום התחבורתי, חיסכון בשטחי אדמה לחקלאות ופגיעה במי תהום ויצירת מקומות עבודה חקלאיים בסביבה עירונית נגישה. בישראל, כפי שפרסמנו בהרחבה, היו שתי יוזמות כאלה בלבד ושתיהן נתקלו במכשולים ביורוקרטים וקרסו כלכלית. הפתרון כבר נראה היה באופק: כפי שפרסמנו, משרד החקלאות החל לקדם תוכנית שמגדירה את החסמים והיתרונות של חקלאות אורבנית. אולם ממידע שהגיע לידי "שקוף" עולה כי עבודה של שנים ארוכות נגנזה עם חילופי השלטון הנוכחי. למשרד נכנס שר חדש, אבי דיכטר, והוא מינה מנכ"ל חדש, אורן לביא, תכנית העבודה עצרה וכך השלבים בדרך למימושה. לפני כשנה מדענית משרד החקלאות, ד"ר מיכל לוי, העריכה שבסוף שנת 2022 התוכנית תצא לדרך "אנחנו רוצים שזה יקרה בהקדם", אמרה בזמנו ל"שקוף" והוסיפה אז כי "התוכנית הזו מתוכננת ל-2022". אלא שכעת, עמוק בתוך שנת 2023, במשרד החקלאות אישרו ל"שקוף" כי "בשלב זה, התכנית לא תתוקצב". כחלק מהתכנית הגדולה, במשרד החקלאות דחפו קול קורא, עליו כתבנו בהרחבה, שאמור היה להוות מדרגה נוספת. במסגרת הקול הקורא, רשויות מקומיות המעוניינות להקים גג ירוק בשטחן, עדיין לא למטרות מסחריות, יזכו למענק תמיכה ראשוני בגובה 40 אלף שקל לאיתור הגג. מכיוון שמדובר בהליך יקר שבו מעורבים אנשי בטיחות, מהנדסים ושאר גורמי מקצוע שנועדו לקבוע אם הגג מסוגל לשאת עומסים גדולים, המימון יחל כבר בשלב ההכנות כשבשלב השני הרשות תזכה למימון גדול יותר, בגובה של כ-774 אלף שקלים לגג, למשך ארבע שנים, תוך השתתפות עצמית של הרשות בסכום של כ-84 אלף שקלים. שש רשויות ניגשו לקול הקורא ולמעשה, זו היתה הפעם הראשונה שמשרד ממשלתי הכיר בגגות כעתודת קרקע שאפשר לטפח לטובת הקהילה, החברה והסביבה. בת ים, פתח תקווה, חיפה, לוד, רמת השרון וירוחם איתרו גגות והגישו הצעות. אלא שהשלב השני לא נכנס לתקציב, נגנז ובינתיים הרשויות שהשקיעו באיתור הגג יאלצו להשלים מאות אלפי שקלים מכיסן או לוותר על הפרויקט. ברשויות עימן דיברנו אפילו לא שמעו על כך. מנהלת מחלקת איכות הסביבה בעיריית רמת השרון, נועה גולן, הופתעה לשמוע שהשלב השני לא יצא לפועל. בשיחה עם "שקוף" סיפרה כי בעירייה כבר התקדמו עם איתור גגות מתאימים. "הבקשה שלנו התייחסה לשבעה גגות של מוסדות ציבור בעיר שיש להם פוטנציאל", אמרה גולן. כך למשל הם איתרו גגות של מתנ"ס עירוני, בית כנסת ומוסד ציבור נוסף ובימים אלה הם משלימים את הבדיקות. "היו כל מיני קריטריונים לגג ובדיקות שנדרשנו לעשות". לדבריה, הם ישקלו לקדם בעצמם את המשך פיתוח הגג, למרות העלויות הגבוהות. "העלות תלויה בסוג הגג, האם הוא בשיתוף הקהילה וכמה מטרים כל השטח. זה יכול להגיע גם למיליוני שקלים", אמרה. מנגד, במועצה המקומית ירוחם הגישו גם הם בקשה לשבעה גגות, אולם לא ברור מה יעלה בגורל הפרויקט. מנכ"ל המשרד לביא והשר הממונה דיכטר חתומים בין היתר על ההחמצה המהדהדת. לו משרד החקלאות היה ממשיך, מדובר היה בהשקעה של קצת יותר מארבעה מיליון שקלים על פני ארבע שנים – במונחים של משרדי ממשלה, מדובר בתקציבים קטנים, אולם לרשויות המקומיות, בעיקר הקטנות והחלשות שבהן, זה עולם ומלואו. עדיין לא מאוחר לתקן. משרד החקלאות מסר בתגובה כי "בשלב זה, הוחלט שהתכנית לא תתוקצב. עם זאת, ככל שהתכנית תתוקצב בעתיד, הגגות אשר אותרו בשלב הראשוני יוכלו להתקדם לשלב השני". כמו כן הוסיפו כי איתור הגגות "זה חשוב עבור קידום הפרויקט, ומהווה בסיס נתונים אודות הנעשה בתחום בקרב הרשויות המקומיות".
|
השפעת השפעת על העיתונים מתמתנת | ענייני תקציב, ביטחון ותקציב הביטחון תופסים תאוצה | ושני רוצחים סדרתיים
|
שפעת החזירים, שפעת מקסיקו, N1H1, כולן נעלמו היום משערי העיתונים. אפילו לא בדל אזכור תמצאו שם. ב"מעריב", שיחד עם "ישראל היום" הציג סיקור היסטרי של השפעת, היא זוכה לאזכור בעמ 10: דן אבן ודליה מזורי מרגיעים עם הכותרת "מומחים: שפעת החזירים תתחזק לקראת החורף" (הגיוני, לא?), צח יוקד מספר כי "לראשונה בעולם אדם הדביק חזירים בשפעת" (ועל כגון דא כותב דוד קשני מתל-אביב במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות": "חוסו על חייהם של החזירים, גם להם יש נשמה"), ונדב איל כותב "מרחובות לונדון" על "ממלכה רדופת שפעת". ב"ישראל היום" מקדישים לשפעת את כפולת העמודים 11-10, ומזכירים לעצמם, בטור שהוכתב לכתב דן לביא על-ידי נוסעת בטיסה מספרד שהושמה בבידוד בגלל חשש לווירוס, "לא להיכנס לפאניקה". את ידיעת הקוריוז על החזיר שנדבק מאדם הם מכתירים בכותרת הילדותית "תושב קנדה החזיר לחזירים". ב"ידיעות אחרונות", שהציג את הסיקור השקול ביותר של השפעת, מקדישים לה היום את עמ 11. רובו עוסק בביקורת על מערכת הבריאות בארץ שמגלה, לפי העיתון, סימנים של שאננות בשחררה מבידוד חולה שנחשד כי נדבק בשפעת החזירים. ידיעה אחרת בעמוד, של צבי זינגר, מדווחת על חברה ישראלית שטוענת כי היא "בדרך למציאת חיסון נגד כל סוגי השפעת". העיתון היחיד שבכל זאת מקדם את השפעת לשער, אולי משום שבניגוד לטבלואידים יש לו שם הרבה מקום, הוא "הארץ", עם הכותרת "המקרה הרביעי: בת ה-20 מחולון אובחנה כחולה בשפעת החזירים". על הסיקור של "הארץ" את הנושא כתב כאן אתמול חנוך מרמרי, העורך לשעבר של העיתון. אתמול פירסם ה"סן-פרנסיסקו כרוניקל" את הטור השבועי "Sunday Insight", הסוקר את התכנים שזכו לפופולריות הגבוהה ביותר באתר העיתון בשבוע שחלף. שפעת החזירים עומדת במרכזן של שתי ידיעות מבין החמש שזכו למירב הכניסות, אולם שתי הידיעות הראשונות בדירוג כלל אינן עוסקות בשפעת. אל הרשימה מצורפת הערה: "אף שסיפור שפעת החזירים שלט בתקשורת הארצית, קהל הקוראים שלנו לא מצא אותו גדול כמו סיפורים אחרים שפירסמנו השנה, למשל זה על רציחתם של ארבעת קציני המשטרה באוקלנד. העורכים שלנו השתדלו שסיפור השפעת יהיה קל לאיתור, וזאת בלי לפרסם כותרות גדולות ומפחידות שירמזו שהווירוס הוא איום בריאותי גדול יותר ממה שנודע עד כה". "הארץ" ו"ישראל היום" מקדישים את הכותרת הראשית לקיצוץ המתוכנן בתקציב, על רקע חילוקי הדעות בין ראש הממשלה ושר האוצר ובין שר הביטחון באשר למסגרת התקציב. לפי ברק רביד ומוטי בסוק ב"הארץ", "אושר קיצוץ של 14 מיליארד שקל בתקציב", למרות התנגדותו של ברק ושל אנשי מפלגת העבודה וש"ס והשר גדעון סער. ב"ישראל היום" מקדימים את "הארץ" בצעד אחד ומדפיסים את הכותרת הראשית "תקציב הביטחון לא יקוצץ – בגלל איראן", בעקבות "הסכמה המתגבשת בין רה"מ ושרי האוצר והביטחון" (הכותרת הראשית של שער "עסקים" של "מעריב" היא לכן צודקת בחציה, שזה גם משהו: "הקיצוץ הגדול: בביטחון ובחינוך"). אגב ביטחון, הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לדקירה של חייל ברמת-גן. לטענתו של החייל, היה זה "תוקף בעל מראה ערבי". "המשטרה חושדת: מחבל דקר חייל ברחוב", היא כותרת הגג. הכותרת, כדי להשלים את התמונה, מספרת על "מצוד ברמת-גן". ואגב ביטחון, הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת לענייני בטחון שדה, או אם תרצו, לאובססיה (הלאו דווקא בלתי מוצדקת) שפיתח בן כספית נגד שליח ראש הממשלה לשעבר לענייני השבויים, עופר דקל, שחתם בזמנו עם הוצאת "ידיעות אחרונות" על חוזה להוצאת ספר זכרונותיו, עם סופר הצללים העיתונאי שמעון שיפר. הכותרת היום: "נתניהו למזוז: חושש שעופר דקל יחשוף סודות מדינה". אגב סודות מדינה, שלום ירושלמי מקדיש את הטור המתפרסם היום במדור הדעות של "מעריב" למשא-ומתן עם סוריה, שהוא לדבריו חסר תוחלת ("סוריה לא באה בחשבון"). "ליברמן חושב שברק הפך את ישראל לסמרטוט רצפה. ברק משוכנע שליברמן עלול לגרום נזק מדיני חמור. שניהם לא מבינים כי שלום עם הסורים הוא סרט דמיוני. חאפז אסד בזמנו ועכשיו בנו בשאר לא רוצים שלום. הם רוצים משא-ומתן לשלום", כותב ירושלמי. המשפט מכיל, כמובן, סתירה פנימית. לפי ירושלמי, ליברמן דווקא מבין היטב. ואגב משא-ומתן עם סוריה, במוסף "המגזין" כותב עמית גולדנברג על הניסיון של מפעל הפיס להכניס לישראל קזינו בדלת האחורית, בדמות "בר הימורים". בר כזה פועל בירושלים, בשם "ברמזל", "קוקטייל מעניין של כל האופציות שמציע מפעל הפיס, בתוספת משקאות אלכוהוליים". עכשיו מפעל הפיס לא רק משקר אתכם, הוא גם משכר אתכם. ואגב ענייני שיכר ושכר, ב"ידיעות אחרונות" מדווח היום איתמר אייכנר כי שר המשפטים יעקב נאמן הציע לחברי הממשלה לקצץ 10% משכרם. כותרת הגג היא "דוגמה אישית". אם לשפוט על-פי הדיווחים ב"גלובס", "מחלקה ראשונה" ו-ynet, הקיצוץ המוצע אינו של 10%, אלא של אחוז אחד בלבד. ואגב מחוות סמליות, טור באתר "גלובס" מציע טעימה על קצה קצהו של המזלג מהשיטות השונות להתחמקות מתשלום מסים בקנה מידה בינלאומי. כוכבת הטור היא חברת גוגל, שעליה כותב בעל הטור, דוקטור למיסוי בשם אבי נוב, כי "רשויות המס בבריטניה טענו לאחרונה כי גוגל הצליחה להתחמק מתשלום מסים בהיקף כ-100 מיליון ליש"ט". בעוד שכותרת הטור ("באיזו מדינה מחביאה גוגל רווחים?") מציגה עמדה ניטרלית בתשובה לשאלה איזה כיס חשוב יותר למלא, הציבורי או הפרטי, סופו של הטור אינו מותיר מקום לספק: "תכנון מס בינלאומי הוא הכרחי לחברות ישראליות המעוניינות להשתלב בכלכלה הגלובלית ולהתחרות בתאגידים אחרים", כותב נוב. "בעלי השליטה בחברות הישראליות יכולים ללמוד מגוגל לא רק כיצד לפתח עסקים, אלא גם כיצד לחסוך במסים". כותרת על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות": "המפקח עובר לאיומים". כותרת על שער "דה-מרקר": "חזקיהו: כשניהול הבנק לא תקין – לא יעזרו חוות הדעת". סביב הדיווח העיתונאי על פרשיית בנק הפועלים מול נגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים רוחשת כוורת שמועות שונות ומשונות. בקרוב נעשה סדר בבלגן. "המגזין", המוסף היומי של "מעריב", מציע היום כתבת שער שעניינה פענוחה של פרשיית רצח סדרתי בארצות-הברית. "החשבון נסגר" היא הכותרת על השער. הכתבה של צח יוקד מספרת על גון תומאס, עובד סוציאלי לשעבר, בן 72, שהמשטרה מאשימה שאנס ורצח עשרות קשישות בלוס-אנגלס במחצית שנות השבעים והשמונים. הפענוח הוא פרי עבודתה של מחלקה משטרתית מיוחדת המשתמשת במאגרי דנ"א חדשניים כדי לנסות לפענח מקרי רצח ישנים. בטור קצר המתפרסם לצד הכתבה מתייחס יוקד להתפתחות בפרשיית רצח אחרת, זו של "הזודיאק". במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כותבים יניב חלילי ודניאל בטיני כי סוכנת נדל"ן בת 47 מסן-פרנסיסקו טוענת כי אביה החורג הוא-הוא הרוצח הסדרתי המכונה "רוצח הזודיאק", שפעל בקליפורניה בסוף שנות השישים. סדרת הרציחות, שמעולם לא פוענחה, הונצחה לא מזמן בסרט הוליוודי בשם "זודיאק". השם "זודיאק" "נטבע על-ידי הרוצח עצמו בסדרה של מכתבים לגלגניים עם כתבי סתרים ששלח למשטרה ולעיתונים באותם ימים". האם אחרי כארבעים שנה נפתרה התעלומה? הכתבים מזכירים את הספקות הרבים המרחפים מעל הודאתה של הבת לכאורה. דיווח על העניין התפרסם ב"ניו-יורק טיימס" כבר ביום רביעי שעבר, ושלשום ציטט ה"סן-פרנסיסקו כרוניקל" את אחותה של פרז, גניס, המכחישה את דברי אחותה. ועל פסגת כל זה, כפי שאומרים באנגלית, מצטנפת לה העובדה שפרז מכינה סרט תיעודי על הפרשה, וכי סביר להניח כי העיתונים, מה"ניו-יורק טיימס" ועד "ידיעות אחרונות", הם ניצבים במסע היחצנות שלו. מודעה של מוזיאון תל-אביב המתפרסמת היום במוסף "גלריה" מודיעה על פתיחתה של תערוכה חדשה. יציגו בה האמנים מאיה אטון, מיכל הלפמן וגיל מרקו שני. המשותף לשלושה ומה שזיכה אותם בהשתתפות בתערוכה הוא, כפי שכתוב במודעה, היותם "מועמדים לשלב הגמר" בתחרות פרסים של המוזיאון. כותרת המודעה, המודפסת באותיות גדולות ומגוידות, מנוסחת בלשון שאלה: "מי יזכה בפרס גוטסדינר לאמנות ישראלית?", ומתחת לה הזמנה ל"שיח גלריה". האם במסגרתו ילבשו האמנים שק ויתחרו איש ברעהו כשהם כפותי רגליים בריצה לעבר קו גמר דמיוני שמחלקת הפרומו של המוזיאון תשרטט מתחת לציור של ניקל? סביר להניח שלא. העניינים יתנהלו, מן הסתם, בצורה מכובדת יותר. יכול להיות שזה רק נדמה לי, אבל מאמרי הביקורת של דניאל רוגוב ב"הארץ" הולכים ומתמעטים. היום מתפרסם אחד מהם, על מסעדת רשת המגישה אוכל אמריקאי, במוסף "גלריה". גם אם לא כל הביקורות שהוא מגיש אחידות ברמתן (וכי אצל איזה כותב הדבר אינו כך?), הביקורת המתפרסמת היום היא דוגמה לאופן שבו אפשר לכתוב על כל נושא – אפילו אכילה בסניף של קפה גו בהרצליה פיתוח – באופן אלגנטי, אינטליגנטי, ידעני וכזה המודע להקשרים ההיסטוריים והתרבותיים של ההתרחשות. הפניה בקצהו העליון של שער "מעריב" מובילה לכתבה של אביב לביא במוסף "עסקים" על "הסרט הגנוז של חברות הסלולר". כותרת המשנה בעמ 7: "לחברות הסלולר נמאס מההיסטריה הציבורית סביב האנטנות – והן החליטו להפיק סרט על ההשפעות האמיתיות של הקרינה. החברות השקיעו 90 אלף דולר, ולתפקיד העיתונאי הרציני נבחר דן שילון. המסקנה של שילון: הסלולר עלול להתגלות כסיגריה של המאה ה-21. חברות הסלולר ראו – וגנזו". בטור פרשנות כותב לביא: "חברות הסלולר הזמינו סרט שיזכה את האנטנות וקיבלו מסמך שמרשיע את המכשירים הפרטיים". והוא מוסיף מסקנה היוצאת מתחום הטלפונייה: "פרשת הסרט הסלולרי הגנוז מהווה גם עדות עגומה למצבה של התקשורת בישראל. התוכן השיווקי פלש לכל חלקת ריאליטי או בידור בטלוויזיה, ומתברר שהוא מנסה להידחף גם אל עולם התחקירים". הנה קישור לקריאת הכתבה, והנה קישור לקריאת הטור. במדור הדעות של "מעריב" כותב יובל דרור על יום הדין המתקרב ובא של ענקי הרשת כמו יו-טיוב ופייסבוק: היום שבו הם יצטרכו להראות רווחים או להיסגר. ב"דה-מרקר" מדווחים כי מניות בנק לאומי בחברת הכבלים הוט נרכשו על-ידי המיליונר הצרפתי פטריק דרהי.
|
בחצר האחורית של העיתונים המקוונים מתנהלים משפטי שדה: המגיבים קוטלים את הכותבים. מה מידת אחריותם של בעלי האתרים להפקרות המילולית המתרחשת בטוקבקים?
|
נשיכתו המפורסמת של דודו טופז את כתפה של נטליה אוריירו זכתה למספר שיא של תגובות גולשים (מעל 2,000 תגובות) באתר Ynet. ממאות התגובות הסיקו עורכי האתר, שהפרשה הזו גדולה מכפי שנדמה בתחילה. מושא הכתבה עצמו הזדרז לפרסם תגובה בטור משלו באתר: "הייתי צריך לשמוע מידידה טובה שלי שבאתר Ynet הופצו מאות תגובות לתוכנית בה אירחתי את נטליה אוריירו. אותה ידידה ציינה בפני שמספר התגובות לכתבה זו היה רב יותר ממספר התגובות לכתבת היעלמותה ורצח הודיה קדם ז"ל. אני תוהה ושואל את עצמי, האם העם הזה באמת ירד מהפסים...". הגולשים מצדם לא נותרו חייבים ושיגרו מאות תגובות נוספות. כלי התקשורת הממוסדים לא יכלו להתעלם מהסיפור, והעבירו אותו לעמודי החדשות שלהם. העיתונות המקוונת מציעה לגולשים בימה להגיב בשולי הכתבות, ואלה מגיבים, לעתים, במאות תגובות, ומוסיפים בכך גוון חדש ליחסים בין עיתונאים לקהלם. הגולש הופך מגורם סביל למשתתף פעיל. בקלות רבה (אולי רבה מדי) מקליקים הגולשים תגובה, ומדיניות סינון ליברלית מצד מפעילי האתרים מבטיחה להם כניסה קלה ונטולת מגבלות כמעט. התגובות, מעין הכלאה בין צט לפורום, ידועות בכינוי "טוקבקים". העיתונים המקוונים שרואים עצמם כפופים לסטנדרטים האתיים של העיתונות הכתובה מגדלים בחצרם האחורית את יציר הכלאיים הזה, שמשתולל ומעלה עימו מכלול סוגיות חדשות, בהן סוגיות אתיות הנוגעות להשפעת המשוב הזה על העבודה העיתונאית. גם שאלת גבולות האחריות המשפטית והמוסרית של מפעילי האתרים על האופי האלים של התגובות מחייבת דיון. אין ספק בדבר חשיבותם של הטוקבקים ככלי דמוקרטי, מעין פורום פלורליסטי שנותן ביטוי ל"קול העם" בכיכר העיר הדמוקרטית. לפנינו גרסה צעירה, משוחררת וספונטנית יותר של מדורי המכתבים למערכת, השיחות עם המאזינים ברדיו ותוכניות "פופוליטיקה". אלה לא מילאו כראוי את רצונו של הקהל להשתתף במדיה, ואך טבעי שבאינטרנט ניתנה הבימה כולה לקהל והיא מאפשרת לו להגיב. אלא שבעיתון המודפס המכתבים למערכת עוברים סינון ועריכה, והשיחות עם מאזינים ברדיו מונחות בידי מגישים המנוסים בהתמודדות עם קהל, ונשמר הפיקוח על התכנים. יש לזכור גם, שבאינטרנט אין מדורים מיוחדים לתגובות והן צמודות לכתבות עצמן. כמות הטוקבקים הופכת במקרים רבים לאיכות ועל-פיה נמדד משקל הכתבה המקורית. עורך Ynet, יון פדר, מודה שהטוקבקים מאפשרים לעורך האתר לקבל אינדיקציה על מידת הרלבנטיות של נושאים: "זה מאפשר לקהל להכתיב לי ולהצביע על מה שמעניין אותו". "כתבה טובה, לפחות בעיני, היא כזאת שיש לה הרבה תגובות", כותב עמיחי יעקבי בטורו ב"נענע". "טור טוב צריך לדבר על משהו שקשור לחיים של הקוראים, וההוכחה שהוא עושה את זה - היא שפע הטוקבקים (שבכלל לא חייבים להסכים עם דעתו של הכותב) שמצטברים בסופו. לא חסרים מקרים שהחלק המעניין של הטור הוא דווקא הטוקבקים שלו". אלא שהכמות עלולה להטעות. קהל המגיבים הפעילים מסתכם באחוזים מעטים בלבד מקרב הגולשים, וגם אופי התגובות בעייתי. "הטוקבקים משמשים כיום בור ביוב גועש שלא תורם לכלום, לבד מתחושת ערך עצמי של בעלי אתרים שזו הדרך היחידה עבורם למדוד למי מהם (אתר) יותר גדול", מעיד גדי שמשון, עורך "נענע" לשעבר. כותבים מודים כי הם אינם נותרים אדישים לטוקבקים, בין אם אלה מפרגנים ובין אם הם עוקצניים ומשתלחים. ד"ר נעם למלשטריך-לטר, מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב על השלכות פוליטיות-חברתיות של מהפיכת המידע, אומר שהטוקבקים מרחיבים את קבוצת ההתייחסות של העיתונאי. "עד כה הושפע העיתונאי מקבוצת ההתייחסות הקרובה שלו (המערכת, הקולגות, החברים וכו). הצטרפותה של קבוצת ההיזון החדשה והבלתי אמצעית עשויה להשפיע על הכתיבה. מצד אחד - ברגע שעיתונאי מושפע מפורום אנונימי יכולה להיות לכך השפעה משחררת. מצד שני, אם הוא ייתן לקבוצה האנונימית לעשות מניפולציה ולגרום לו לא להיות נאמן לאמת הפנימית שלו, אלא לשאת חן בעיני הקבוצה החדשה האנונימית, עלולה להיות לכך השפעה שלילית על כתיבתו". הטוקבקים משמשים לא אחת מעין משפט שדה מהיר ולא תמיד צודק לעיתונאים. יש שאינם מוכנים להשאיר זאת ליד המקרה, או למצב-הרוח של הגולשים. מקצתם משתתפים פעילים בחגיגה ושולחים טוקבקים בשמם או בעילום שם, שיטה שאינה תואמת את כללי האתיקה העיתונאית. את גדי שמשון מטריד גם הסגנון של התגובות האלה: "העיתונאי עלול להפנים את נקודת המבט הנמוכה של המגיב הקלאסי, כלומר אימוץ אלמנטים של בוטות ואלימות שקיימים בתגובות." יש גם כאלה שעושים מעשה. עוזי וייל, שהיה בעל טור שבועי ב"נענע", התנגד לפרסום טוקבקים בצמוד לטקסט שלו, משום שלטענתו הם רק לכלכו את העמוד: "בסופו של דבר, חוויית הקריאה נפגעה כיוון שמי שקורא את הטור, קורא למעשה את הכל (כולל התגובות). במשך תקופה היו לי באופן קבוע כחמישים טוקבקים, ופתאום הוכפל מספרם לכמאה, כשבעים מתוכם היו נאצות והשמצות. בדיעבד הסתבר שמדובר באדם אחד שנכנס בשמות שונים. היה בכך עיוות, משום שהקוראים עלולים היו לקבל את הרושם המוטעה שאני אדם שנוא. לכן החלטתי שאני לא מוכן שיהיו אצלי טוקבקים. ככותב אינני חש צורך לעמוד בשוק ולנהל קרב תגרות. בדרך-כלל המגיבים הם נודניקים משועממים. וכמו בכל כיכר ציבורית, מספיק אחד שילכלך כדי שהכיכר תתלכלך". לא רק עיתונאים, גם חברות מסחריות נוטות להתייחס ברצינות רבה לטוקבקים ולמניפולציות המתאפשרות באמצעותם. מקצת החברות טורחות לשכור לשם כך יח"צנים מקצועיים, שיריצו עבורן טוקבקים. אחד המשרדים שמתמחה בתחום הוא "גוב-קרטין עיתונות ותקשורת". אבי קרטין מתאר את שיטת העבודה: "שני עובדים מופקדים על סריקה יומיומית של אתרי האינטרנט. כשעולה ידיעה על לקוח שלנו, אנו עונים למשמיצים או מגיבים באופן לא רשמי ולא גלוי לטענות, או שאנו משתתפים בחגיגה ומפזרים תגובות מאזנות לטוקבקים שליליים. האיזון מתבצע בעזרת סיסמאות ותגובות בטן. בטוקבקים התפתחה תרבות של הסתתרות תחת כינויים. לא תמיד אנו חותמים בשמנו כי אנחנו לא מעוניינים שייוודע שאנחנו שמנו שם את המידע". גם מפלגות עלולות לעשות שימוש מניפולטיבי בתגובות. בבחירות האחרונות, למשל, ניצלה מפלגת "עלה ירוק" את הבימה הזו לצורכי תעמולה. בידיעה מאת גל מור (Ynet, 13.12.02) ציין ראש קמפיין האינטרנט של "עלה ירוק": "החלטנו להגיב באתרים חדשותיים שמפרסמים תגובות של גולשים. האחריות על האתרים הגדולים חולקה בין הפעילים. כל פעיל סרק את הידיעות ופורומי האקטואליה באתר שבאחריותו והשתדל להגיב בזמן אמת". הזירה התקשורתית החדשה מעלה גם את סוגיית האחריות המשפטית - מי אחראי לתכנים המתפרסמים במסגרת התגובות - ואכן למערכות האתרים כבר הגיעו מכתבים שדורשים התנצלות על אמירות בטוקבקים. פדר אינו מתרגש ממכתב בנוסח כזה שקיבל לאחרונה. הוא סבור כי מדובר בדרישה אבסורדית, וכי "עצם הדרישה משעשעת וחסרת כל בסיס משפטי". ואמנם מבחינה משפטית הנושא טרם הוכרע בארץ ובעולם. הבעייתיות, כך סבור עו"ד ד"ר יובל קרניאל, מנהל חטיבת תקשורת וטכנולוגיה במכללה האקדמית למשפטים, "נעוצה בכך, שככל שכלי התקשורת מעוניין לערוך יותר את התגובות, למנוע אלימות וגסויות ולבקר את הטוקבקים, כך גדלה אחריותו, כי הוא מצהיר על עצמו כמי שזה שלו. לכן ככל שאתר מתערב יותר, כך הוא גם מתחייב ביתר אחריות". העורכים ברשת דווקא מודעים היטב לפרדוקס זה. דורון אביגד, עורך מהדורת האינטרנט של "גלובס", טוען כי "אם היינו מעסיקים מישהו במשרה מלאה שתפקידו לסנן תגובות, באופן פרדוקסלי מצבנו היה חמור יותר מבחינה משפטית". עידו אמין מסכם ואומר, "עורכי הפורטלים חוששים שהם יושבים על חבית של חומרי נפץ, ועלולים יום אחד להימצא אחראים לתכני הפורומים והטוקבקים. אם Ynet חושב שהוא מונה על כיכר הדמוקרטיה והוא רוצה לפתוח את כיכר הדמוקרטיה אפילו במחיר המכנסיים שלהם - זה יעלה להם במחיר העיתון. או שהם יהפכו להייד-פארק פתטי ונלעג". לא בכדי מופנה חלק הארי של הטענות כלפי Ynet. שכן הוא זה שקיבל מתחילת הדרך את ההחלטה הגורפת לאשר כמעט כל תגובה של גולשים, וגם היום הוא מאפשר זאת יותר מכל אתר אחר. אבי הרעיון היה זאב חספר, העורך הראשון של Ynet, שרצה, לדבריו, "לרכז את מקסימום האפשרויות עבור מי שקורא מאמר ברשת", כשילוב בין הישן (המאמר) לחדש (בימת התגובה) באינטרנט. שאר האתרים לא פיגרו: "דה מרקר", הפורטלים "וואלה" ו"נענע" וכן המהדורות האלקטרוניות של גלי-צה"ל ושל "גלובס" ו"מעריב". כיום כל עיתון מקוון בישראל מפעיל מדיניות סינון משלו לטוקבקים. ב-Ynet, למשל, הסינון מתבצע בידי עורכי הדסקים טרם הפרסום, אולם המסננת הסובייקטיבית של העורכים יוצרת קו מערכת לא אחיד. פדר: "בשלב מסוים התחוור לי, לדאבוני, שאני משמש פלטפורמה שהעלתה את רמת האלימות המילולית. היו הרבה מאוד תגובות שניתן להגדיר אותן כאלימות בלתי נסבלת. הן היו וולגריות ומרושעות, הטיחו גינויים והביעו שאט נפש קיצונית כלפי אנשים וסקטורים כאלה ואחרים. אז הבנתי שיש בכלי הזה גם עידוד ליסוד אלים ועוין בחברה. חשבתי שזה יהיה לא נכון מבחינתו של הארגון לתת לזה יד, ואיפשרתי לעורכים שיקול דעת מסוים לפסול תגובות שהן מטונפות מילולית ואין בהן אלא אגרסיה לשמה". לעומת Ynet, בפורטל "נענע" מעלים העורכים באתר כל תגובה ועורכים את הניפוי אחר-כך. רק בנושאים בעייתיים ומועדים לפורענות נעשה סינון מראש. גם במהדורות האלקטרוניות של "מעריב" ו"גלובס" אחראים העורכים על סינון התגובות. דני דור, העורך הראשי של אתר "מעריב": "כל התגובות מגיעות למאגר ונבדקות בידי העורכים. ברגע שעורך מאתר תגובה בעייתית, הוא מוחק אותה, והיא לא מגיעה לאתר". ב"גלובס" כל מי שרשום לאתר יכול להוסיף תגובה לכתבה. הניפוי באתר נעשה בדיעבד לאחר פרסום התגובה והוא מתבצע על-ידי צוות האינטרנט וכתבי העיתון. באתר גלי-צה"ל לא מתפרסם דבר בלי בדיקה. לדברי גידי אורשר, מנהל האתר: "אנחנו מאשרים את כל הידיעות במהירות המרבית, מלבד תגובות שיש בהן קללות, לשון הרע, הסתה וקריאה לרצח, או פגיעה בבטחון המדינה". הבעיה היא שבכל המקרים אין מדובר בעריכה, אלא בסלקציה של התגובות, ובכל מקרה, פסילת הטוקבקים מתבצעת במקרים חריגים בלבד. ומאחר שהמשימה מוטלת על כתפי העורכים הלחוצים ממילא, אין מנוס מטעויות מדי יום. דור ממחיש את העניין: "כשהעלינו לאתר את הסיפור של אילן רמון הוא זכה ל- 400 תגובות. בהן כאלה שציינו שהאסון התרחש בגלל אי שמירת שבת. בהמשך, בגלל רגישות העניין, עבר עליהן עורך ומחק את כל התגובות האלה". גישתו של "הארץ" שונה. שם התקבלה מלכתחילה החלטה שלא לכלול במהדורה האלקטרונית טוקבקים. אליחי וידל, ראש מערכת האינטרנט של "הארץ": "היחס של המערכת לתכנים שמתפרסמים באתר זהה ליחסה לתכנים שמתפרסמים במהדורה המודפסת. אנו מאוד מקפידים על החומרים שיוצאים מתחת ידינו. לא נסכים לפרסם טוקבקים ללא בקרה. בפועל, אנו יודעים שחלק גדול מהטוקבקים הם זבל: קללות ונאצות. כדי לסנן את המוץ מהתבן צריך כוח אדם ובשלב הזה אין לנו כוח אדם מספיק גדול שיוכל לפקח עליהם". דביר וולק, עורך "נענע", מודה גם הוא: "אין כלל עריכה של התגובות, משום שאין לנו לא המשאבים ולא הזמן לכך". אין ספק, שהשיקול הכלכלי משפיע שבעתיים בעידן שבו אתרים מתקשים עדיין להציג רווחיות. ביקורת על תרבות השיח בטוקבקים מגיעה אפילו מקרב כוהני אינטרנט גדולים שנושאים את נס האנרכיה הקיברנטית. כיכר העיר המהוללת חשכה, לדעתם, בשל הבימה שהיא מעניקה לתגובות קיצוניות ומעליבות שכל תכליתן למשוך תשומת לב. לעתים התגובות אינן מתייחסות כלל לטקסט העיתונאי, כמו אלה שמודיעים על דירה להשכרה או מחפשים בלונדינית פנויה. תרבות הטוקבקים נעדרת כל דיאלוג, שיח ודיון אמיתיים. לעתים מנוצלות התגובות לשיח פנימי בין כותבי התגובות לבין עצמם, ללא קשר לכתבה. הם מכנים גולש את רעהו על-פי מספר התגובה, בדרך-כלל בצירוף כינויי גנאי. למשל, "לסתום מתגובה 29". או: "מס 1 המטומטם - בגלל אנשים גלותיים וטיפשים כמוך אנחנו מצויים במצב הזה. רק נבלות סרוחות יכולות להאשים מישהו אחר מלבד הרוצח ושולחיו". יש גם הצעות בנוסח "לאשפז את הבחורה" או סתם גידופים בנוסח "פסיכופטים", "הנה הפושעים באים על עונשם", "מאפיונרים הביתה", "מוות לכל הערבים". אחד הגורמים המסייעים לכך הוא האנונימיות והיכולת לשלוח מסר מבלי להזדהות ובלי הרהור נוסף. פרופ שיזף רפאלי, מביה"ס למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה וראש המרכז לחקר חברת המידע, דווקא רואה את הדברים בחיוב ומדבר על "מעין ונטיל ביטחון, בדיוק כמו בסיר לחץ": "ייתכן שזה מאפשר לאנשים לפרוק מתחים. בעיקר בקרב אותם אנשים שמרגישים שאין להם זכות דיבור". גם הסולדים מהתגובות יודעים שאין סיכוי לבטל אותן לגמרי, והם מציעים שינויים דרמטיים במתכונתם הנוכחית, כגון גביית תשלום סמלי מהטוקבקיסטים הצבת כפתור "הסתר את הטוקבק בפורטל זה" או לחלופין "הצג תגובות גולשים" - שיאפשר לגולשים להחליט אם הם מעוניינים לראות את הטוקבקים או לא. אחרים מדברים על הגברת הפיקוח על-ידי מדיניות עריכה והעלאת רף הפרסום, דאגה לניסוח תקין בעברית לא עילגת והקפדה על שפה נטולת הסתה לאלימות. אפשר גם ללמוד ממה שקורה במקומות אחרים. במהדורה האלקטרונית של ה"ניו-יורק טיימס", למשל, מוקצים מקומות מיוחדים לדיונים. "לה מונד" מאפשר לגולשים לדרג את תכני האתר. שני העיתונים מקפידים על ההבחנה בין חומרים מערכתיים לבין תגובות הגולשים. בעיתונות הישראלית המקוונת לא קופצים על ההצעות לשיפור. ב-Ynet דוחים את המודל שבמסגרתו יתפרסמו רק מקבץ מצומצם של טוקבקים איכותיים שיש בהם עניין והרחבה משמעותית של הכתבה הנדונה. יון פדר מחייב את המדיניות הנוכחית בין השאר בנימוק שהטוקבקים הפכו לסוג של פולחן. "למרות שזה מסב לנו נזק מסוים, לא בנקל אקבל החלטה שתפגע בפולחן זה. מה שלא נראה כלגיטימי בעיתונות הכתובה המסורתית, בעיתון שאותו אנו מקיימים באינטרנט הוא לא רק אפשרי, אלא חיוני". והוא מוסיף נימה של גילוי לב: "היה כאן גם שיקול בעל משמעות שיווקית: להגביר את הזיקה של הגולשים לאתר". הרושם הוא שהטוקבקים במתכונתם הנוכחית מפספסים את ייעודם כהייד-פארק קיברנטי. ולראיה, אפילו סניגורי הטוקבקים מודים כי הם עצמם נמנעים מלבזבז את זמנם עליהם. אך הם טוענים כי טעות לסבור שהמדיום הוא הגורם לאלימות. סביר יותר להניח שהתגובות רק משקפות את תרבות הדיון של החברה הישראלית. עו"ד חיים רביה, שמייצג אתרי תוכן באינטרנט, מסכם: "מעטות התגובות המשכילות שיש בטוקבק. לרוב התגובות עילגות, בורות, אלימות וחסרות סבלנות. פה ושם מבליחה גם תגובה עניינית. נראה שפני החברה הישראלית כפני הטוקבק שלה ולהפך". גילי דרוב-היישטיין היא סטודנטית לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב גיליון 43, מרץ 2003 מגיבים ובוכים רשף לוי, בעל טור סאטירי ב-ynet, מחלק את המגיבים לטיפוסים
|
תגריד אל-חודארי, כתבת ה"ניו-יורק טיימס" ברצועת עזה, נפגשה עם עיתונאים ישראלים וסיפרה על הביקורת שמטיחים בה בני עמה, על היחס מצד חמאס, ומדוע היא אינה שואלת היכן נמצא גלעד שליט
|
"חיי עיתונאי בעזה אינם חיים קלים", מסכמת בלשון המעטה תגריד אל-חודארי, כתבת ה"ניו-יורק טיימס" ברצועת עזה, את שגרת יומה ועבודתה. "מבחינה פסיכולוגית זה מתיש מאוד. שוב ושוב אני שומעת סיפורים על כאב, על הישרדות, על אנשים הזקוקים לטיפול רפואי. אני רוצה לסקר זאת, כמובן, אבל כמה פעמים אפשר? לא מעניין אותי לשמוע את הסיפורים הללו כל הזמן. כעיתונאית, ואני מדברת בשם העיתונאים בעזה, אנחנו עייפים". אל-חודארי, שנולדה בעזה, משמשת כתבת ה"ניו-יורק טיימס" מאז 2001, ובעת מבצע "עופרת יצוקה" היתה בין העיתונאים הזרים היחידים שדיווחו מהרצועה עצמה. את חוויותיה האישיות וקשייה המקצועיים במהלך המבצע סיכמה ברשימה שפורסמה ב"קולומביה גורנליזם ריוויו", ותרגומה התפרסם כאן. ביום חמישי האחרון, במסגרת מפגש שאירגן בתל-אביב מטה יוזמת זנבה, שוחחה עם עיתונאים ישראלים על המתרחש בעזה ועל אופי העבודה העיתונאית שם. לדברי אל-חודארי, עליית חמאס לשלטון שינתה את החיים בעזה, אך לא שינתה כמעט דבר מבחינת עבודתה העיתונאית. אמנם היא מתקשה למשוך את כספי משכורתה מסניפי הבנק בעזה, הסובלים מבעיות נזילות קשות עקב המצור הישראלי; אמנם היא מרגישה לעתים כי היא "חיה בכלא"; אמנם היא מוצאת את עצמה מתביישת כשהיא מתלוננת על הקשיים לצאת מעזה כשיש ילדים שמעולם לא היו מחוץ לרצועה ואנשים הזקוקים באופן דחוף לטיפול רפואי ומתקשים לצאת כדי לקבלו; אך אל-חודארי מדגישה כי בכל הנוגע לעבודתה, היא אינה נתקלת במגבלות על חופש הביטוי. "אני מקבלת הרבה מאוד כבוד מחמאס", אמרה לעיתונאים הישראלים שהגיעו למפגש. "עד כה ניתן לי חופש מוחלט לומר מה שארצה ואני מכסה כל מה שנראה לי כסיפור טוב. אפילו עם זהאר אפשר לדבר ואפשר להתווכח ואפשר לשאול כל שאלה. מעולם לא איימו עלי מצד חמאס, וזה לדעתי משום שהם זקוקים למישהו שיכסה אותם עבור עיתון בינלאומי". אל-חודארי מציינת אמנם כי לעתים חמאס מבקש ממנה לשנות את דיווחיה, אבל מדגישה כי היא מסרבת. "עלייך להיות עקשנית", אמרה לעיתונאים הישראלים שנפגשו עימה, "אם את בטוחה, ויש לך הכל און דה-רקורד, למה לשנות?". יחד עם זאת, אל-חודארי אומרת כי היא לוקחת בחשבון כל העת את מידת העומק הרצויה בסיקור חמאס וקבוצות השוליים הקיצוניות דוגמת גאללאת, המזוהות עם אל-קעידה, העלולות לרצות לפגוע בה ולו מפני שהיא מייצגת עיתון כמו ה"ניו-יורק טיימס". המחשבה על כך, היא אומרת, טורדת את מנוחתה מדי פעם, והיא משתדלת להדחיקה. אל-חודארי מודה כי בחשבון אחרון, עצם העובדה שהיא עובדת בכלי תקשורת בינלאומי מכובד מקלה על עבודתה. לו היתה מסקרת את עזה עבור כלי תקשורת עזתי, או כלי תקשורת ערבי שבסיסו מחוץ לרצועה, היה לה קשה הרבה יותר לעמוד על דעתה מול חמאס. לדבריה, כשעיתונאי ערבי מעוניין למתוח ביקורת על שלטון חמאס, בדרך כלל הדיווח יבוא מפי כתב של כלי התקשורת הנמצא מחוץ לעזה. "רבים [מבין העיתונאים הערבים] פוחדים למתוח ביקורת. הם לא רוצים שיפגעו במשפחתם או בהם עצמם, אז הם נמנעים", היא מסבירה. מובן, מוסיפה אל-חודארי, שגם לו היתה עיתונאית ישראלית, כמו עמירה הס, היתה מתקשה לסקר באופן שוטף את הרצועה. לדברי אל-חודארי, בתקופה שבה שהתה הס ברצועה ודיווחה ממנה ל"הארץ", היה חמאס מודאג מאוד שאחד הפלגים הקיצוניים ברצועה ינסה לפגוע בה, ומשום כך שמר עליה בקפידה ובסופו של דבר הוציאה משטח הרצועה. בעוד שבמפגש עם העיתונאים הישראלים נשאלה אל-חודארי על יכולתה לבקר כראוי את חמאס, היא עצמה סיפרה שהיא נתקלת גם בביקורת מהצד הפלסטיני. ביום השני למבצע "עופרת יצוקה" עוררה עליה תרעומת לאחר שדיווחה על חיסולים שביצע חמאס בקרב משתפי-פעולה עם ישראל. היה מי שכינה אותה "ציונית", ועיתונאים פלסטינים נזפו בה על שהיא מדווחת על עימותים פנים-פלסטיניים. "עיתונאים [פלסטינים] התקשרו אלי ואמרו לי, איך יכולת לכסות סיפור כזה? זה לא קורה, עליך להתמקד במה שהישראלים עושים, אבל כעיתונאית אני מכסה כל מה שנראה לי ראוי לדיווח", אמרה. על הטענה כי אינה פטריוטית דיה ואינה מגויסת למען המטרה הפלסטינית אומרת אל-חודארי כי מי שמאשים אותה בכך "הוא משוגע". "הם צריכים להיות שמחים שאני זו שמכסה את עזה עבור הניו-יורק טיימס, מישהו שמדבר את השפה, מישהו שמבין את המציאות על הקרקע", טוענת אל-חודארי. המפגש בין אל-חודארי לעיתונאים הישראלים נועד לאפשר לאחרונים להבין מעט יותר את נקודת המבט של הצד האחר. כשהשיחה הגיעה לנושא הטעון של החייל השבוי בידי חמאס, גלעד שליט, הציגה אל-חודארי גישה שהיא תמונת ראי לזו של העיתונות הישראלית. "אני לא מתעניינת בסיפור של גלעד שליט", אמרה אל-חודארי. "מעולם אפילו לא שאלתי איפה הוא נמצא". כתבת ה"ניו-יורק טיימס" הסבירה כי כל בחינה שלה את הסיפור תהיה מיותרת ואף מזיקה. "אני יודעת שלא יגידו לי, וכעיתונאית עלייך להיות חכמה ולחשוב לאן זה יוביל אותך", אמרה. "אם תחקרי את הנושא, ותבררי איפה הוא נמצא, את מסכנת את חייך, וזה יזיק לך לכסות סיפורים אחרים. בסופו של דבר הסיפור אינו רק שליט, הסיפור שמעניין אותי הוא הסיפור הפוליטי הכללי, לא רק פרט אחד שיסכן אותי ויגרום לי לאבד הכל". אל-חודארי, המתגוררת בצד המערבי והליברלי יחסית של העיר עזה, אומרת כי להבדיל מרבים מתושבי הרצועה, היא אינה מעוניינת לעזוב את עזה כדי לחיות במקום שקט וחופשי יותר. "אני רוצה להישאר כדי לראות מה יקרה עם חמאס, עם עזה", היא מסבירה. "הסיפור לא תם, וכעיתונאית את לא רוצה לסגת לפני שהסיפור תם".
|
16.9 | "כל אל-ערב" תומך בעבאס | "א-סינארה" מסקר באופן חלקי את תוכנית פראוור | "פנורמה" מדווח על סיפורי אהבה, אחד מהם ישן
|
זוהי תמצית מאמר המערכת של "כל אל-ערב", שדן גם השבוע בהחלטת מחמוד עבאס לבקש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית. העיתון מתייחס למה שמכונה "אסתחקאק אילול" (פרעון ספטמבר) מזווית מעניינת: "השב"כ הישראלי דורש מהאימאמים להשתתף בהפגנות ולשתף פעולה עם אנשי הביטחון!", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, ובכותרת המשנה: "אנשי השב"כ נפגשו באינטנסיביות עם האימאמים של המסגדים באמתלה של ימי עיון, והודיעו להם שיתרחש משהו עצום ב-20 בחודש. אחד מאנשי הדת ענה לאיש השב"כ כי אני לא איש מודיעין שלכם ולא איענה להוראות, ואיש השב"כ איים עליו". בידיעה, פרי עטו של הכתב המדיני סעיד חסנין, מצוטטת יקירת העיתון ח"כ חנין זועבי (בל"ד): "מדובר בהתנהגות לא חוקית. אתלונן במשרד ראש הממשלה ואצל היועץ המשפטי על החוצפה הזו". שני העיתונים הארציים המתחרים, "א-סינארה" ו"פנורמה", בוחרים גם הם בפנייה הפלסטינית לאו"ם כנושא לכותרותיהם הראשיות. "אבו-מאזן ידרוש הכרה בפלסטין בנוכחות נתניהו", נכתב בזו של "א-סינארה", לצד עיבוד ממוחשב של פלג גופו העליון של הראיס הפלסטיני כשהוא צף מתוך דגל פלסטין ומצביע לעבר בניין האו"ם. "עם התקרבות פרעון ספטמבר: ישראל מתגברת כוחות בגדה המערבית מחשש להפגנות גדולות", נכתב בזו של "פנורמה". "א-סינארה" אף ערך סקר טלפוני בקרב הערבים בישראל, שממנו עולה כי 52% מהם תומכים בפניית הרשות לאו"ם, 25% מתנגדים, וליתר אין דעה חד-משמעית בסוגיה. הכתבה, המשתרעת על פני כפולת עמודים בקונטרס החדשות, עוסקת בעמדת "הרחוב הערבי" בארץ, אולם מתייחסת למעשה רק לגליל ולמשולש. "פניית הפלסטינים לאו"ם – נכונה" היא מסקנת הכתבה (שבכתיבתה השתתפו הכתבים אמאני עבד אל-עזיז, עווד דראושה, רפעת עכר, רביע חנא, מוחמד אמארה וגמאל סואעד). ב"א-סינארה" מביאים גם קולות מהכנסת באותו הקשר. עמיר פרץ, המועמד לראשות העבודה, מתראיין לקראת הסיבוב השני של הבחירות המקדימות במפלגה וקובע כי "מי שרוצה להציל את העם הישראלי, עליו להפסיק את ההשקעה בהתנחלויות". העיתון מצטט גם דברים שאמרה יו"ר האופוזיציה ציפי לבני במהלך ביקורה בבית ראש מועצת ראמה לשעבר: "מדיניות נתניהו הורסת את הקשרים שלנו עם שכנינו". גם "פנורמה" בודק את הדופק בקרב הערבים, ותוצאות הבדיקה שלו מתפרסמות במוסף "מידראמה". הכותרת שנבחרה: "ימים אחדים להכרעה, תסריטים לכל האפשרויות". הכתב עומר דלאשה שואל לעמדתו (התומכת) של ח"כ טלב א-סאנע, היחיד מבין חברי-הכנסת הערבים שקולו מושמע בכתבה. ב"פנורמה" רגילים לשמוע את קולו של א-סאנע: המפלגה הערבית-דמוקרטית שהוא עומד בראשה כיכבה לאחרונה בתכנים פרסומיים בעיתון. "פנורמה" מגיש לקוראים סקירה מאוזנת יחסית לתוכנית שהוצגה בשבוע שעבר על-ידי אהוד פראוור, מי שעומד בראש הוועדה לבחינת התיישבות הבדואים בנגב ומי שהתוכנית קרויה על שמו, ועל-ידי יהודה בכר, מנכ"ל הרשות להתיישבות הבדואים בנגב. "סירוב וקריאות התנגדות לתוכנית פראוור", נכתב בכותרת על השער ובכותרת המשנה: "יהודה בכר: התוכנית החדשה טובה ומשרתת את כל תושבי הנגב, ובעיקר את התושבים הבדואים; ועדת המעקב של ערביי הנגב מאמצת כמה צעדים נגד התוכנית". הכתבים חסין אל-עוברה ואחמד גלאגל פותחים דווקא במסיבת העיתונאים של בכר-פראוור, ממשיכים במסיבת העיתונאים שאירגנו הבדואים, שרובם מתנגדים לתוכנית, עוברים לפורומים המתנגדים השונים, ומסיימים בהפגנה מול משרד ראש הממשלה להפסקת הרס הבתים במגזר ודחייתה על הסף של התוכנית שהממשלה אישרה. תמונות משתי מסיבות העיתונאים מתפרסמות בעמוד פנימי, כולל תמונת חביב העיתון ח"כ א-סאנע, וכן תמונות פספורט של בכר ופראוור. ב"א-סינארה" אומר ח"כ חנא סוויד (חד"ש) בראיון לכתב המדיני זיאד מעדי: "תוכנית פראוור מסכנת את המשך ופיתוח ישיבתם של האזרחים הערבים בנגב". יו"ר המועצה לכפרים הלא-מוכרים, אבראהים אל-וקילי, מכנה את החלטת הממשלה "הרעה ביותר נגד האזרחים הערבים בדרום". על-פי תמונת המציאות שמשרטט העיתון, רק חד"ש פועלת פרלמנטרית בנוגע לתוכנית. עניין עקרוני נוסף שנעדר מהדיווח: למסיבת העיתונאים של פראוור-בכר הוזמנו כתבים בדואים נוחים לסיקור, ולא כאלה ששאלו בפעם הקודמת שאלות נוקבות. לעומת "פנורמה" ו"א-סינארה", "כל אל-ערב" מתעלם, שוב, מסוגיה חשובה הנוגעת לכ-200 אלף אזרחים בדואים בנגב, ואינו מבליט את העניין בעמודו הראשי. בעמודים הפנימיים מתפרסמת ידיעה על אודות הפגנה נגד תוכנית פראוור בכניסה ליישוב כסיפה שבנגב. הדיווח, המסתמך על הודעה לעיתונות, חתום על-ידי "משרדי כל אל-ערב". העיתון, כזכור, אינו מעסיק כתב מקצועי בנגב. סיפורם של חמשת תושבי דבוריה שנעצרו בחשד להתארגנות גיהאדיסטית עוינת למדינה מובלט אף הוא בשלושת העיתונים, עם תמונותיהם בבית-המשפט מודפסות על השערים. בכותרת הגג על שער "כל אל-ערב" מקפיד העורך לייחס את החשדות לגרסת המשטרה ולציין כי יש צד שני לסיפור: "לטענת המשטרה: צעירים מדבוריה השתייכו לקבוצה גיהאד סלפית ותיכננו פעולות עוינות נגד ישראל. ההורים: בנינו חפים מפשע". גם ב"פנורמה" הכותרת נותנת מקום לגרסת החשודים: "הוארך מעצרם של חמישה צעירים מדבוריה בחשד לחברות בקבוצת גיהאד סלפית. עו"ד עבד אל-מאלכ דהאמשה: יש כאלה שמעוניינים בהפרחת בלונים תעמולתיים, לניצול פוליטי זול". ב"א-סינארה", שאינו מדפיס את תמונת החמישה על השער, נכתב בכותרת: "חמישה צעירים מדבוריה מואשמים במזימה להקמת ארגון לא-חוקי לביצוע פעולות מזוינות". גם השבוע מבליטים שלושת העיתונים דיווחים על מקרי אלימות ופלילים. הפעם מככבים מקרי האלימות בבית-הספר בשפרעם; הרצח שהתרחש בעילוט; מעצרם של 22 חשודים במעורבות בקטטה; והארכת מעצרו של נאשד בסול מרינה, בחשד לרצח רעייתו ושריפת גופתה. הסיפור הבלעדי על אודות טאהר מסלמאני וכניסתו לעזה דרך המנהרות, שפורסם לפני שבועיים ב"כל אל-ערב", מתפרסם כעת ב"פנורמה" על-ידי הכתב עימאד עאבד, עם הפניה מן השער האחורי. באותו שער נדפסת גם הפניה לדיווח על סיפור אהבתם של עפאף שאמי, ערבייה מוסלמית מעכו, וחסאן קארטל, בחיר לבה הטורקי. תמונות מטקס האירוסין של השניים בעכו ותמונותיהם עם אמה של שאמי מלוות את הכתבה. "רבים אמרו לי שאני חיה בסרט טורקי, כאילו זה היה משהו דמיוני", אומרת הצעירה לכתבת אינאס מריח. בשער "פנורמה" מובלט סיפורה של התלמידה מרים עוויד מבית-הספר א-סלאם בשיח זווייד. עוויד גילתה כוכב חדש, ואוניברסיטת הרווארד באנגליה [כך במקור] נתנה לה את הזכות להעניק לו שם. "א-סלאם" היתה בחירתה של התלמידה, "שהשיגה הישג בינלאומי מכובד", מדווח הכתב אבראהים גריס. הבחירה: על שם בית-ספרה וכן למען שלום עולמי. יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט", עורך "שבע" ועורך "אל-אוסבוע אל-ערבי"
|
בדיון בוועדת הכנסת בנושא הפיקוח על הממשלה, עלו טענות לחוסר שיתוף פעולה שפוגע באחד התפקידים המשמעותיים של הרשות המחוקקת. יו"ר הוועדה אופיר כץ הציע לעכב למשרדים סרבניים את החוקים שהם מבקשים לאשר בוועדה, ויועמ"שית הכנסת שגית אפיק הוסיפה שיש לקבוע לוחות זמנים קשיחים להעברת מידע. "בסוף אלו דברים שמשפיעים על האזרח ועל השירותים שהוא מקבל", הבהירה אפיק
|
כוחה של הכנסת הולך ונשחק עם השנים, דוגמאות רבות לכך עלו בדיון שנערך בשבוע שעבר על הפיקוח של הרשות המחוקקת על הממשלה, שבמהלכו עלו טענות קשות על התעלמות שרים משאילתות והתחמקות ממסירת מידע כמתחייב בחוק. בסופו של הדיון, קרא יו"ר ועדת הכנסת, אופיר כץ להטיל סנקציות על משרדים סרבנים: "לא הגיוני שמשרדי הממשלה לא יספרו את הכנסת". את חשיבות שיתוף הפעולה התקין בין הרשויות, ובפרט בין משרדי הממשלה לכנסת יש השפעות מרחיקות לכת, מיטיבה להדגים היועצת המשפטית של הכנסת שגית אפיק: "לדוגמה, אם נחקק חוק שקשור למסים בוועדת הכספים, ולאחר שנתיים בעקבות בקשה למסירת מידע מגיע נציג מרשות המיסים עם נתונים שמראים שהחוק לא עבד כמו שצריך, שבמקום לסייע לעניים הוא מסייע לעשירים, אפשר לגלות דברים כאלה רק בדיוני פיקוח שמקיימת הוועדה על הגופים השונים". לדבריה, "בסופו של דבר, אלו דברים שמשפיעים על האזרח במסים שהוא משלם ובשירותים שהוא מקבל". גורמים שונים בכנסת העידו לאחר הדיון על אפקט חיובי, שכן מעט אחרי נעילת הישיבה בוועדה החלו משרדי הממשלה לשלוח לא מעט תשובות לבקשות מידע שהיו תקועות אצלם. "בסוף הישיבה הוחלט לגבש נוהל עבודה של יושבי ראש ועדות מול משרדים ומה הם יכולים לעשות אם המשרדים מסרבים לשתף פעולה. צריך פה לפרגן לח"כ כץ שהרים את הכפפה וניהל דיון רציני", אמרה אפיק. אחד הרעיונות שהועלו הוא לעכב למשרדים סרבניים את החוקים והתקנות שהם מבקשים לאשר בוועדה. גם במכתב ששלחה אפיק לחברי הכנסת בטרם הדיו, הופיעו שלל הצעות שעשויות להעניק לרשות המחוקקת שיניים. כך למשל הוצע, לקבוע לוחות זמנים ברורים להעברת מידע גולמי, לפעול מול כל שר ולוודא שבמשרדו קיים נציג שיעמוד דרך קבע בקשר עם ועדות הכנסת הרלוונטיות לאותו משרד. לגבי היעדרותם של נציגי משרדים מהוועדות, הוצע שבמקרים בהם הנציגים לא יכולים לנכוח בוועדה מסיבה מוצדקת, ישלחו המשרדים את עמדתם הכתובה והמנומקת עוד קודם לדיון. סנקציה חריפה נוספת שהוצעה היא למנוע בוועדת כספים העברות תקציביות למשרד הסרבן. לעניין היעדרות השרים מהמליאה ואי מענה לשאילתות, הוזכר הסדר שהתקיים בכנסת ה-20 בהסכמת הקואליציה והאופוזיציה לפיו התקיימו עשרה מועדים לבקשת סיעות האופוזיציה בהן הגיע למליאת הכנסת ראש הממשלה או שר מסוים לא יותר מפעם אחת במושב, שענה במשך שעה על שאילתות שנשאלו על ידי חברי הכנסת על עניינים בתחום תפקידו. ככל שנדרש ממנו מענה משלים או בירור נוסף על ידו, נקבע מועד נוסף בתוך עשרה ימים. גורמים מטעם ח"כ כץ מסרו שבימים אלו מתוכננות ישיבות עם יושבי ראשי הוועדות והיועצת המשפטית של הכנסת על מנת לגבש נוהל מסודר. עם זאת טרם נמסרו טיוטות או מועדים רשמיים. בתקופת הכנסת ה-24 ניהל יושב ראש ועדת הכנסת לשעבר, חבר הכנסת ניר אורבך, דיון בנושא הקשיים בפיקוח של הרשות המחוקקת על הממשלה שהחריפו בשנים האחרונות. הדיון התקיים לבקשתה של היועצת המשפטית לכנסת, אפיק, בעקבות תלונות רבות של חברי כנסת ומחלקת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, לפיהן שרים ומשרדי ממשלה לא משתפים פעולה עם הכנסת. הדבר התבטא בין היתר במענה חסר לשאילתות של הח"כים, בסירוב לשלוח נציגים לדווח לוועדות על פעילות משרדם בנושאים שונים, והערמת קשיים במסירת מידע בהתאם לנהלים הקבועים בחוק. באותו דיון נכח גם ח"כ כץ, שבאותה העת היה חלק מהאופוזיציה ונתקל בעצמו בקושי לקבל מידע ממשרד המשפטים לצורך הצעת חוק שביקש לחוקק. "לא יצאו נהלים רשמיים מהישיבה אולם לאחריה חל שיפור מסוים בהעברת המידע למחלקת המחקר והמידע של הכנסת", אמרה אפיק. "אבל חלפה שנה, ובינתיים הכנסת יצאה לבחירות ושוב חזרו הקשיים מול התנהלות המשרדים, אצל חלקם זה הפך להיות סדרתי". בין הטענות שהעלו בדיון חברי הכנסת היו אלו של ח"כ עופר כסיף (חד"ש-תע"ל) שאמר "אני נתקל בחוסר מענה מול משרד הביטחון, פעם אחר פעם התעלמות מוחלטת. יש לי שאילתות בכנסת הקודמת שלא נענו שנה". ח"כ ואליד אל הואשלה (רע"מ) הוסיף: "הגשתי לכנסת הנוכחית 94 שאילתות, על 49 מתוכן לא קיבלתי מענה, חלקן נשלחו לפני ארבעה-חמישה חודשים", אמר. "במשרד לביטחון לאומי לא עונים בכלל". ליושבי הראש של ועדות בכנסת, בייחוד אלו שאינם ותיקים, קשה לעבוד מול משרדים סרבנים. יושבי הראש מעוניינים בעבודה רציפה ותקינה מול המשרד, וכשמשרד ממשלתי מסוים מזייף ולא משיב להם, או נמנע מלהגיע לדיון, הם לרוב ימחלו על כבודם. במקרים אלו, חבר הכנסת הבודד שביקש לפקח על המשרד בנושא מסויים, או להגיש בקשת מידע יוותר ללא מענה. "קיימים יושבי ראש ועדה חזקים שיכולים להרשות לעצמם לעכב נושאים או לאיים על משרד שלא יאשרו לו העברות תקציביות אם לא יגיע, אולם מדובר במיעוט", חידדה אפיק, "נדמה שגם ברמה הפוליטית, אם יהיה נוהל מגובש שקובע מה לעשות במקרים של חוסר שיתוף פעולה יהיה ליושבי ראש ועדות יותר קל להתמודד".
|
ניו-יורק, ניו-יורק, לא מה שחשבתם | טול-כרם, בית-לחם, בדיוק מה שחשבתם | ואמא של נינט
|
בעיתונים נפרדים היום. נפרדים היום מהרגיעה (המדומה), נפרדים היום מהעבודה (בשכר מינימום במפעל טקסטיל), ונפרדים היום מהטעם הטוב (עם כותרות שער כמו "הייתי נערת המין של המושל"). כן, באמת יש כותרת כזו היום על השער של "מעריב": "הייתי נערת המין של המושל". פלוס צילום של בלונדינית בבגדים תחתונים ופנים מטושטשות. מה עבר אתמול לעורך "מעריב" דורון גלעזר בראש? אולי גליונות ישנים של "בול". גם ב"ידיעות אחרונות" לא רצו לוותר על "הפרוצה שהפילה את המושל" והקדישו לה רצועה אדומה בתחתית השער. יש גם הבדל בסיקור עצמו: ב"מעריב" מדובר בנערת ליווי/יצאנית בעלת הכינוי "סיינה", שאמרה ל"ניו-יורק פוסט" שקיבלה טיפים גדולים (ובסך הכל 4,300 דולר לפגישה); ב"ידיעות אחרונות" מדובר בפרוצה/זונה בעלת הכינוי "קריסטן", יש לה גם שם: אשלי אלכסנדרה דופרה, והיא "לא ישנה בלילות האחרונים כתוצאה מהמתח", כך לפחות אמרה ל"ניו-יורק טיימס". רגע רגע, על מה כל המהומה? האם מדובר בתגובה של העיתונים לניסיון הנוכחי של הכנסת לאכוף עליהם את האיסור לפרסם מודעות מין? ובכן, לא, או לפחות לא רק: הסיפור הוא פולו-אפ לסנסציה מאתמול, עת נחשף מושל מדינת ניו-יורק אליוט ספיצר כמי שנהג ללכת לזונות. היום חלה התפתחות לא בלתי צפויה: ספיצר הודיע על התפטרותו. אבל התפטרות ממשרת מושל ניו-יורק לא מספיקה כדי להביא אותך לשער של עיתון ישראלי, ואם במקרה יש מישהו שחפץ לזכות דווקא בכבוד הזה, עדיף לו לפתח קריירה בתעשיית המין ולא ללכת לפוליטיקה. בעמודים הפנימיים, לצד תצלום של יצאנית דדנית, מביא "ידיעות אחרונות" את הסיפור העוד יותר מעניין בפרשה: המושל שיחליף את ספיצר הוא דייוויד פטרסון, שיהיה הרבה דברים ראשונים: המושל השחור הראשון של ניו-יורק, המושל העיוור הראשון בתולדות ארצות-הברית והמושל הנכה הראשון מאז רוזוולט (יניב חלילי). את סגנון הסיקור מסכם היטב משפט שכתבה טל שניידר, כתבת "מעריב" בוושינגטון: "העיתונות האמריקאית חגגה אתמול על חשבונו של המושל [...] מה אתה מקבל כשאתה משלם 4,300 דולר?, נאמר בכותרת העמוד הראשון של מדור הסטייל בעיתון המכובד לרוב, הוושינגטון פוסט". באמת צריך שמישהו ב"מעריב" יצלצל לעיתון המכובד לרוב וילמד אותם שם פרק או שניים בהלכות כותרות. למשל: איך זה שכותרת של סיפור מין עסיסי לא כוללת את המלה "נערת מין". תאמינו או לא, דברים נוספים קרו אתמול. המשמעותי ביותר, לפחות לפי שערי העיתונים, הוא החיסול בגדה: הימ"מ הרג חמישה אנשי גיהאד אסלאמי, אחד ליד טול כרם וארבעה בבית לחם. בין המחוסלים מוחמד שחאדה, מבוקש ותיק שאחראי, לטענת צה"ל, לפיגועים ורציחות רבים, ביניהם רצח איילת השחר, בתו של ח"כ יצחק לוי. בלילה נורו קסאמים על שדרות, אחרי כמה ימים של רגיעה יחסית. כל העיתונים מסכימים שהיתה רגיעה יחסית ועכשיו איננה וכי ראש ממשלת חמאס, אסמאעיל הניה, דרש להפסיק את פעילות צה"ל בשטחים כחלק מהפסקת האש הלא-רשמית בינו לבין ישראל, ולא נענה. "ידיעות אחרונות" נותן לסיפור את הכותרת "השקט התפוצץ", כלומר, השקט שלנו, הישראלים. ב"מעריב" בחרו ב"המסר: בשטחים לא תהיה רגיעה", כלומר, רגיעה להם, לערבים. אבל גם לישראלים שקוראים "מעריב" לא תהיה רגיעה: עמיר רפפורט מקבל שער + כותרת ענק בעמ 2: "סכנה משלוש חזיתות". לפי רפפורט, החזית הפלסטינית "היא לא החזית היחידה [...] גם באיראן ובחיזבאללה חלות בימים אלה התפתחויות מדאיגות". כמה מדאיגות? תאי טרור רדומים שיתעוררו, טילי שיוט עם ראשי נפץ גרעיניים. מדאיג למדי. ומה עם המחבל שרצח את הנערים במרכז-הרב בשבוע שעבר? השר אבי דיכטר, שנעשה לוחמני משהו מאז שהתחילו לזרוק לו טילים על הבית, קורא ב"מעריב" להרוס את בית המשפחה בגבל-מוכאבר. גדעון עשת מגחיך את ההצעה ב"ידיעות אחרונות" וטוען כי אין בה שום תועלת. תמונת השער של "ידיעות אחרונות" מציגה שני זוגות נשואים, כולם עובדי מפעל פולגת בקריית-גת. "בין 300 המפוטרים שבעה זוגות נשואים שאיבדו את הפרנסה ביחד", אומר כיתוב התמונה. הכתבה מקבלת את הכפולה הפותחת, ובה הידיעה המרעישה: בין המפוטרים - אמא של נינט. נו, אם את אמא של נינט מפטרים, אז באמת אף אחד לא בטוח. הכתב עודד שלום מקיים במפעל "אחרי מות קדושים אמור": "בימים ההם פולגת היתה שם דבר, ה-מפעל של קריית-גת, לא פחות". הוא גם מוצא את האשמים בסגירתו. מסתבר שאלו לא היו בעלי המפעל: "באיחור של יותר מעשור חיסלו הסינים את פולגת". הסינים האלה, עכשיו זה פולגת ואמא של נינט, מחר הם יגיעו גם אליך. עם משפט אחד בכתבה קשה להתווכח: "עצוב מאוד בחצר המפעל", במיוחד כשבידיעה סמוכה כותב דוד רגב, הכתב לענייני רווחה של העיתון: "אף אחד לא מחכה ל-300 עובדי פולגת שיאבדו בחודש הבא את מקומות העבודה שלהם [...] ממתינה להם מחוץ למפעל אבטלה קשה [...] מספר דורשי העבודה בקריית-גת כפול מהממוצע הארצי ועומד על 7%". ב"מעריב", עמ 6, כותרת משנה: "עובדי מפלגת העבודה שלא קיבלו שכר עברו אתמול מדיבורים למעשים. הבאים לישיבת הלשכה נתקלו בדלתות סגורות בשרשראות ברזל" (מיה בנגל). עובדי פולגת המפוטרים הגיעו רק לשער של "ידיעות אחרונות", אבל הדולר צנח אל השערים כולם עם השפל חסר התקדים שלו: 3.48 שקלים. ואמא של נינט מוזכרת בכל העיתונים, כולל הפניה בשער "הארץ" למוסף "הארץ": "אמא של נינט מדברת על סגירת פולגת". על התחקיר אחראית נעמה לנסקי. "ידיעות אחרונות" עם כתבה פרידמנית: "14 מתוך 17 שופטי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע לא יקיימו דיונים היום", "הסחבת משתוללת שנים, נאשמים סובלים מעינוי דין – אבל בית-הדין בבאר-שבע יהיה היום שומם" (אדוה כהן). ברק רביד ב"הארץ" עם הכותרת "מורת רוח בארה"ב: ישראל לא עושה מספיק לשיפור חיי הפלסטינים בגדה". יורם ירקוני מדווח ממשפט הדיבה שמנהלים חיילי מילואים נגד השחקן מוחמד בכרי, יוצר הסרט "גנין גנין". בכרי הודה בתחילת השבוע כי את הסרט מימנה הרשות הפלסטינית. טובה צימוקי מביאה חדשות מהיועץ המשפטי מני מזוז: "יביא לאישור הממשלה הצעה לגיבוש קדנציות קצובות לבעלי התפקידים הבכירים". הכותרת היא "סוף עידן הגובים הפוליטיים". כל העיתונים ממשיכים לחפש התארגנויות יהודיות-דתיות-ימניות לנקמה על הפיגוע בישיבת מרכז-הרב. הפעם נמצא כרוז של כמה רבנים קיצוניים (בהם חבר המחתרת היהודית לשעבר ואדם שהורשע בהסתה לגזענות). "הארץ" מקדיש לכך את מאמר המערכת שלו, "שוליים מסוכנים", הנוטף מתינות ומנסה ללכת על חבל דק וגם לאחוז בו בשני קצותיו (נגד הקיצונים, בעד המתונים, אבל שהרבנים יגנו, לא שאנחנו מאשימים, אבל דחילק, אל תהיו רופסים, אנחנו זוכרים שרצחתם את רבין, מצד שני, לא עשו כאן הפיכה צבאית בזמן ההתנתקות. בקיצור: מסובך, בואו נכתוב על זה מאמר). "ידיעות אחרונות" מקדיש לעניין טור פרשנות של אורי אורבך תחת הכותרת "מודעות סרק". "נוקמים יהודים לא צריכים מודעות של רבני כהנא בירושלים כדי לפעול", הוא כותב. "יהודים שחלילה ילכו להרוג ערבים לא פונים לרבנים לקהל היתרים, אלא לנשקייה". התקשורת מגיעה היום לשער של התקשורת. "מלחמת עולם ברדיו" היא כותרת שער של "מעריב", המפנה לכתבה של שלום ירושלמי על מאבקים ברשות השידור. מנהל הרדיו יוני בן-מנחם התלונן אצל היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ונציבות שירות המדינה על מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר. לטענת בן-מנחם, הרשות מתנהלת ב"השמצות, מכרזים תפורים למקורבים, הצקות אישיות ובזבוז כספי ציבור". שקלאר: "טענות הזויות מכל וכל". "ידיעות אחרונות" מפנה מהשער לכתבה של רז שכניק שתתפרסם מחר במוסף "7 לילות" תחת הכותרת "ערוץ הבזבוז": "תחקיר: מה קרה לטלוויזיה החינוכית". רוני שקד וצבי זינגר מדווחים "בידיעות אחרונות" על החרם של משרד החוץ מאתמול על תחנת הרדיו הערבית אל-גזירה: "הכעס הגיע לשיאו בעקבות הסיקור של פעולת חורף-חם בעזה וההתבטאות שואה פלסטינית". ב"מעריב" מביאים את דבריו של "בכיר עיתונאי רשת אל-גזירה בישראל", וליד אל-עומרי: "גם בראשית האינתיפאדה רדפו אותנו והקפיאו את תעודות העיתונאי שלנו. פנינו לבג"ץ, והוא קבע שזו התנהגות בלתי חוקית".
|
למרות הנוסח הבהיר וההגשה המושלמת, לא קל לפענח את נאום הנשיא אובמה. מי שמבקש למשמש את הסחורה החדשה הזאת יזדקק לכלי פענוח שונים לחלוטין מאלה שהפעיל על נואמי העולם הישן
|
אל תאמינו למה שראיתם, אל תתרגשו ממה ששמעתם, אל תסמכו על מה שקראתם. גם אם אינכם בין אלה שיודעים הכל על נאום הנשיא משירות המבזקים בסלולר; גם אם אתם בין אלה שצפו בנאום המשודר לכל אורכו וליתר ביטחון קראו את הטקסט המלא; גם אם אתם יודעים לנתח טקסט בכלל ולפענח טקסט מדיני בפרט – קחו לכם פרשן. אל תיקחו פרשן אחד. קחו כמה. כמה שיותר. שלא כמו רופאים ועורכי-דין, הפרשנים זולים, זמינים ולהוטים לחלוק איתכם את מה שצברו. זהירות, אל תתאהבו בפרשן שאומר בדיוק את מה שחשבתם, זה שממש מוציא לכם את המלים מהפה. פרשן כזה יכול לתרום משהו לחיזוק אישיותכם, אבל לא ממש יועיל בתחום שיפור הראייה. כדאי על כן להתאמץ ולשקוע דווקא במשנתו של הפרשן שמעצבן אתכם. אם יש סיכוי שתמצאו שבריר תובנה חדשה, שתוכלו להעשיר בה מעט את האישיות המגובשת, הרי זה בקריאת פרשן שגישתו למקרה הספציפי, ולחיים בכלל, הפוכה משלכם. למרות הנוסח הבהיר וההגשה המושלמת, לא קל לפענח את נאום הנשיא אובמה. נאום שפונה לכמה מיליארדי בני-אדם חייב להיות מלאכת מחשבת של כתיבה רטורית. עד כה, רוב "הנאומים ששינו את ההיסטוריה" היו מופנים לקהל מאוד ספציפי. אובמה מבקש ליצור רושם שהוא הנשיא האמריקאי הגלובלי הראשון, וככזה עליו לגרום לכל אחד מקהל המיליארדים שלו למצוא בנאום משהו שיבטא אותו. כגלובליסט, הוא משתמש דווקא בטכנולוגיה אמריקאית, זו שממנה בונים את המפציץ החמקן. איזון מוחלט בין רכיבי הנאום, מבנה קשיח, קווי מתאר אלגנטיים וציפוי מושלם. ציפוי שאינו חלק ונוצץ כמתבקש, אלא אפור מתכתי, כזה שבולע הכל ולא מותיר דבר להיאחז בו. ציפוי שאין בו סדק ואינו ניתן לחדירה. מי שמבקש למשמש את הסחורה החדשה הזאת יזדקק לכלי פענוח שונים לחלוטין מאלה שהפעיל על נואמי העולם הישן, זה שנתחם על-ידי צרציל, לינקולן, מרטין לותר קינג וביל קלינטון (על קבר רבין). משום כך אלה צריכים להיות הרגעים הגדולים של הפרשנים, לא חשוב מי הם ומה סדר יומם. שלא כמו את המנהיג החידתי, את ריח הפה של הפרשנים שלנו אנחנו מכירים היטב ואת מפת האינטרסים שהם משרטטים למעננו אנחנו יודעים לקרוא. כאחד מן המיליארדים שאליהם כוון הנאום יצאתי, נפעם מאיכות הביצוע, למסע חיפוש בערימת העיתונים שליד הדלת ולכמה מאחיהם שברשת. שני סוגים עיקריים של מאמרי פרשנות מצאתי שם: את אלה הכותבים מתוך המבצר הרטורי שבו הקיפו את עצמם עד שמלותיהם התקשו והיו לבטון, ואת אלה שעסוקים בביקורת המופע. אכן, מאז קרס שוק ההקלטות ואמנים גדולים חזרו להופיע, ביקורת מופעים היא תחום שזוכה לעדנה מחודשת. רבים מן הפרשנים המקומיים משתמשים בנואם הכריזמטי כאמצעי נוסף לחיזוק עמדתם בנושאים שעל הפרק, וממילא בשאלת הרחבת ההתנחלויות על היבטיה השונים. כאן, כשם שנקודת המוצא של הנשיא ברורה, כך גם הפרשנות לגביה, אוהדת או עוינת, תלוי בסוג המדבקה שהפרשן מצמיד לאחורי מכוניתו. ואשר לביקורת המופעים: באנו, ראינו, נפעמנו מן הביצוע, אך ספק אם ממש התרגשנו בעוצמה שאותה תיארו כמה מהפרשנים. ובכל זאת, עלו ברשת כמה ממצאים מעניינים, שאת מיעוטם אזכיר כאן. איתן הבר, לדוגמה, מגדיר את נאום אובמה כנאומו של "מלך העולם". שמואל רוזנר ב"מעריב" דווקא רואה בו מלכה מסוג מסוים: "כמו המתמודדות בתחרות מיס הוואי, עמד אתמול ברק אובמה על הבימה בקהיר וביקש שלום עולמי". רוזנר מזכיר כי עם כל הכבוד לסגנונו של הנשיא חדש, הוא עודנו מתמרן בין שני קצוות שהוגדרו בין היתר על-ידי משפחת בוש: "אם אובמה הוא ריאליסט המתווה מדיניות אינטרסים מחושבת בנוסח גורג בוש האב, אין מקום לברבורים על דמוקרטיה ערבית. אם הוא רוצה קדמה וזכויות נשים, כפי שרצה גורג בוש הבן, אין טעם להתיידד עם ראשי המשטרים הנהוגים בסעודיה ובמצרים ובאיראן". דווקא איתן הבר, בטקסט הפרשנות הגס, הילדותי, שכתב – ניגודו המוחלט של הנאום המהוקצע – ביטא אמת פנימית שנוגעת ללב, ואולי גם לראש. הבר, שהצליח לספח את דודו טופז לפרשנותו המחוספסת ("כדי לרצות להיות נשיא ארצות-הברית [...] צריך הבנאדם להיות מגלומן לא קטן, אפילו יותר מדודו טופז"), מזכיר את טופז דווקא בהיבט אחר: הימים הגדולים של הבר – כמי שעשה בבית הלבן של הנשיא קלינטון כבתוך שלו בימים הגדולים של חתימת הסכמי אוסלו, כשהיה כותב הנאומים (המצוינים) ומנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין – כבר מזמן מאחוריו. אבל הבר, המשקיף מפינתו המרוחקת אל הבית לבן החדש בגעגוע לימים שלא יהיו עוד, האיר את עיני, מתוך מרֵרת לבו, בנקודה חשובה, אולי הכי חשובה ביחסינו עם ארה"ב: הוא ביטא את תחושת אובדן האינטימיות. את העדרו של המימד הרגשי, של החום והלבביות שרחשו שני הנשיאים האמריקאים האחרונים לישראל ולמנהיגיה. "נישט אוּנזֶערע", לא משלנו, כך הגדיר את אובמה, והוסיף תוך שהוא משווה אותו לנשיא קלינטון: "הוא לא האיש שיאמר שלום חבר בעיניים מצועפות דמע, ועל הכותל המערבי הוא יצטרך לקבל הסברים ארוכים מהמקובל, ומול תאי הצינוק במחנה בוכנוואלד הוא יתרגש במידה הראויה, לא גרם אחד יותר. הוא לא יזדקק לממחטה כדי לקנח את הדמעות". הבר ורוזנר ציינו עוד נקודה חשובה: ככל שניסוחיו מדויקים, אין בנאום הארוך הזה אף לא משפט אחד מעורר השראה. "נסו להיזכר בשורה מתוכו ותגלו שאין זה דבר קל", כותב רוזנר. נאום שאין בו משפט שייכנס להיסטוריה, בזכות צירוף מלים פשוט וגאוני כמו "יש לי חלום", או "שלום חבר", אומר הבר. עכשיו, כשעל ציפויו המושלם של החמקן נחרטת שריטה קלה, אפשר להציץ בזהירות בטקסט של קרולין גליק ב"גרוזלם פוסט": בפרשנות ביקורתית, חריפה, גליק מבקשת לא רק לסדוק את הציפוי, אלא למוטט את האנדרטה כולה: היא נאחזת בהכרזתו של אובמה כי בא לומר את האמת ("זה מה שאנסה לעשות, לדבר אמת היטב ככל שאוכל") ואומרת: כנאום שאמור לשמש דוגמה לאמירת האמת, הצהרת אובמה קורסת, רחוקה מן האמת, ואין בה יותר מאשר נוחות פוליטית. גליק מרחיבה את העיסוק בכל חטאי משטרי ערב והאסלאם כלפי עצמם וכלפי העולם, אבל הטיעון המאתגר יותר שהיא משמיעה נוגע לאופן שבו הנשיא אובמה מגבה את הטענה הערבית כי ישראל היא נטע זר באזור. לשיטתה, ממשל אובמה מאמץ בנאומו את הטענה כי מדינת ישראל הוקמה בגלל מבוכת אירופה מן השואה שפקדה את יהודי היבשת וכפיצוי על כך. ובמשתמע, אין לישראל כל טיעון היסטורי, משפטי או מוסרי אחר, מלבד השואה, לזכותה להתקיים באזור. כך עולה מן האופן שבו נוסחו הדברים על-ידי אובמה, ומן העובדה שכלל לא טרח להזכיר כי חבר הלאומים איִשרר עוד ב-1922 תזכיר של הלורד בלפור על אחריות המנדט הבריטי לאפשר הקמת בית לאומי ליהודים ב(חלק מ)שטחי ארץ ישראל שנמסרו לפיקוחו. "הארץ" הוא עיתון המגדיר עצמו בסדר היום הברור שהוא מבטא, ודבריו הנכוחים של אובמה, במיוחד בעניין ההתנחלויות, תואמים את עמדתו המוצהרת של העיתון. "הארץ" הוא גם עיתון שנמצא בשנים האחרונות במשבר זהות ועובר שינויים שעוד לא בדיוק ברור לאן יובילו, אבל כבר ברור שיש בהם משום הפניית עורף לעולם הישן, זה שהתקיים לפני ה-4 בנובמבר 2008, יום בחירתו של אובמה לנשיא. נאום אובמה הוא על כן הזדמנות ל"הארץ" לצאת מגדרו, והוא אכן פותח בקבוק שמפניה בראש העמוד הראשון, תוך ציטוט מובלט באותיות בגודל כותרת של אמירה נשיאותית ברורה קשר להתנחלויות ("הישראלים חייבים להכיר כי..."). והנה, בין כל הפרשנים, איש בעמדתו הידועה, הגדיל להתמוגג מן הנאום הפרשן יוסי שריד בטור שכותרתו "נאום חיינו". שריד, כותב (ונואם) חכם ומוכשר, פוליטיקאי ומדינאי ותיק, הוא אדם שאני מוצא מכנים משותפים רבים בין תפיסת עולמו לשלי. דווקא משום כך קשה לי לשאת את הגרופיות שבהתפעלותו מן הנאום. דווקא מפיו קשה לי לקבל את הקביעה שמדובר כאן ב"נאום חיינו" (הייתי מעדיף לתת את התואר הזה לנאומו של רבין על המדשאה באוסלו ב-1993 או לזה שנשא על הר הצופים ב-1967; רבין בכל זאת עשה משהו לפני שנאם). לא הייתי מתערטל, כפי שעשה שריד, מכל מה שיש בו תחכום פוליטי, נסיון חיים עשיר, זיכרון חד ועברית משובחת כדי לעלות על הספסל, לנופף במצית ולצעוק, "האיש הצעיר והיפה הזה, ברק חוסיין אובמה, הוא תותח – אין, אין עליו". ואולי החמצתי את האירוניה שבמשפט. שריד מבקש בעצם לומר לעצמו, לי ולשכמותנו: סלקו את הדינוזאורים מדרכנו, תנו לשמש לעלות, הנה איש שיש לו חלום. כדינוזאור זקן ומצולק, הייתי משיב לו באותו מטבע: שבענו חלומות מנוסחים בידי כותבי נאומים. עייפנו מסגנוּן היתר ומהשימוש המופרז באמצעי התקשורת החדשים. נשמח לשמוע נאומים רהוטים ונכוחים, אבל בואו נראה איך עושים את זה בלי להתרסק. עכשיו, כשממשל אובמה יצטרך בכל זאת לחזור מן הבמות הפתוחות שבהן מתכתבים ישירות עם הקהל הגלובלי אל החדרים והמסדרונות שבהם נוצרת מדיניות ממשית ונסגרות עסקאות "היסטוריות", יצטרך הנשיא המסוגנן לקבל על עצמו כללי עבודה מורכבים יותר. הוא ימצא בישראל הנהגה חשדנית מתגוננת, בתחושה של הגב לקיר, והוא יצטרך, כדברי רוזנר ב"מעריב", לתמרן בין הפעלת לחץ על ישראל כדי שתוותר ובין ההכרה בכך שישראל מוותרת רק כשהיא מרגישה חזקה. כלומר, אני מוסיף, ישראל שבוטחת בנשיא האמריקאי ובממשלו, ורואה בהם בעלי ברית.
|
היכן נמצאים העורכים כשהם מפרסמים כתבי-יד ובהם נתונים שרק מסתובבים ליד הסיפור האמיתי וליד ההיגיון והשכל הישר?
|
יש עיתונאים עם שאלות מחץ. למשל אמנון דנקנר ורון מיברג מרביצים בטור המשותף שלהם ב"מעריב" (14.8.98) שאלה שהיא ממש פצצת מצרר. מי עוד זוכר, מקשים השניים, ששמה הרשמי של מפלגת העבודה הוא "מפלגת העבודה ע"ש יצחק רבין?". לא רק שואלים, אלא גם מסבירים שהשם הזה נקבע תחת הלם הרצח, ועד כמה שיחק המזל לכולנו שהמחליטים הסתפקו רק בנוסח האמור ולא עשו את מפלגתם למפלגת ה"רביניסטים" על משקל "סנדיניסטים" ר"ל. מי יכול לצאת נקי משאלה כזאת? לא מפלגת העבודה שהשליכה כך סתם את שמה הרשמי, הטעון כל-כך. לא משפחת רבין שעברה על העניין בשתיקה. לא כל הכותבים בעיתונות שאיש מהם לא מחה ולא צעק. לא אנשי הרוח שהשלימו בחוסר אונים עם ההשכחה. בקיצור, כפי שאמר אפרים קציר בימי נשיאותו, "כולנו אשמים", שאיננו זוכרים -- את מה בדיוק? לא היתה חיה כזאת. מפלגת העבודה -- תגידו עליה מה שתגידו -- לא קראה לעצמה מעולם "ע"ש רבין". כן, בבחירות לכנסת ה-13, ב-92, נקראה רשימת המועמדים שלה "העבודה בראשות רבין", לא כדי לכבד את זכרו אלא מפני שהוא ויחצ"ניו חשבו שזה יוסיף קולות (וכשתמו הבחירות לא היה זכר לשלוש המלים האלה מחוץ לארכיונים). ומי יודע, אולי גוף ששמו "מפלגת יצחק רבין" (להבדיל מהצירוף המגוחך "מפלגת העבודה ע"ש יצחק רבין") היה עושה חיל בבחירות האחרונות. אבל לנפנף במפלגה היפותטית, לנסות להעיק באמצעותה על מצפוננו, זה קצת מוגזם. אלא אם כן דנקנר ומיברג חושבים שעובדות פשוטות, קלות לבדיקה, לא צריכות לקלקל שאלה מהממת שהגו מוחותיהם הקודחים. יש עיתונאים שרוצים לספק לנו מידע היסטורי. בגליון יום העצמאות האחרון של "מעריב" סיפר אורי אבנרי שבן-גוריון נשא עיניו לראשות ההנהלה הציונית, אבל ארלוזורוב ישב בכיסא הזה וחסם את דרכו, עד שנרצח. לכו תדעו עכשיו אם בן-גוריון שמח על הרצח או היה מגיע לאן שהגיע אלמלא הרצח, וכן הלאה. אבל למה לא כתוב באף אחד מן הספרים שארלוזורוב עמד אי פעם בראש ההנהלה הציונית? למה כתוב בכל אותם המקומות שהאיש שירש את ארלוזורוב בראשות המחלקה המדינית -- זה היה תפקידו -- היה משה שרת? למה נראה המעבר של בן-גוריון מצמרת הסתדרות העובדים לצמרת ההסתדרות הציונית פחות דרמטי בלי שיפוצי העובדות נוסח אבנרי? יש עיתונאים שאוהבים דימויים אסטרונומיים (ואין ספק שדימויים כאלה מעידים על רוחב אופקים ועל אי דשדוש בבצה). למשל, דורון רוזנבלום ("הארץ", 21.8) אינו יכול להשוות התבטאויות של הקברניטים הנוכחיים עם דברים שיצאו מפי קודמיהם, בלי להפליג למרחבי החלל. "כ-11,000 פעמים הקיף כדור הארץ את השמש מאז הראיון של לוי אשכול לניוזוויק", מפריח רוזנבלום בניסיון להראות את גודל הקרתנות והשמרנות שאופפות אותנו אז כהיום. אז? מתי אז? לפני 11,000 הקפות של כדור הארץ סביב השמש היה אשכול מנוע מכל ראיון ל"ניוזוויק", משום שהיה רחוק מלהיוולד, משום ש"ניוזוויק" טרם הופיע, ומשום שטרם היו דפוס ונייר. 11,000 הקפות מן הסוג האמור הן 11,000 שנות שמש, כפי שמלמדים אפילו במערכת החינוך הישראלית על כל פגמיה. ועכשיו, צאו וראו אילו מטעמים היה מסוגל רוזנבלום לעשות מעסקן לא אהוד עליו שהיה טועה בצורה כזאת בסדרים של מערכת השמש, שהיה מכניס 11,000 שנים בתוך שלושים שנה רק לתפארת המליצה, פשוטו כמשמעו? יש עיתונאים שאוהבים מלים לועזיות. למשל, סימה קדמון כותבת ב"מעריב" (28.8) על מכתב ששלח עמוס עוז לחיים אורון, ומספרת שאורון -- מספר 2 ברשימת מרצ -- התרגש מהמכתב הזה מפני ש"עמוס עוז הוא האלטר-אגו של מחנה מרצ". מה זה בדיוק בהקשר של המכתב ושל ההתרגשות? אולי הכותבת רוצה לומר שעוז הוא האדמו"ר של מחנה מרצ. אחרי ככלות הכל, האדמו"רים של חסידות גור מתגאים מאז אמצע המאה הקודמת (וגם בימינו אנו) בשם המשפחה אלתר, ואלטר-אגו יכול אפוא להיות עיבוד מתאים לצורכי מרצ. אולי היא התכוונה למשהו כמו זקן העדה, לפי המובן הגרמני והיידי של אלטר או אלתר. אולי חשבה על אלתרמן (או חס וחלילה על אלטע זאכען). כך או כך, קשה להאמין שהיא ראתה לנגד עיניה את ההגדרה המילונית של אלטר-אגו ("כינוי לצד האחר באישיות האדם שבדרך-כלל הוא נסתר מן העין; בן דמותו של אדם, מישהו הדומה לו עד כדי זהות כמעט והמסוגל לפיכך לייצגו ולמלא את תפקידו", לפי "רב מלים" החדש). עוז הוא צד אחר באישיות של מרצ (אם אמנם יש אישיות למרצ), ועוד כלפי אורון? עוז נסתר מן העין? עוז דומה למרצ עד כדי זהות כמעט? יש עיתונאים שכותבים ספרים עשירים בפנינים. למשל, בן כספית ואילן כפיר כתבו לאחרונה בספרם "ברק, חיל מספר 1" שסבו של יו"ר מפלגת העבודה עסק בווארשה בכריכת ספרים והתחיל את הקריירה שלו בתחום החילוני בספר "מנדלי מוכר ספרים" מאת שלום עליכם. הם, אנשים שעיסוקם בכתיבה על הפוליטיקה הישראלית, גם הסבירו לקוראים שמפלגת "הפועל הצעיר" (מתעבת המארקסיזם) היתה דווקא "חלק מהאגף השמאלי של תנועת השומר הצעיר" (כלומר, מארקסיסטית בריבוע). הכל, כמובן, על טוהרת האמת ולאחר בדיקה מקיפה. הכל, לאחר שטרחו לברר או גילו בעמקי זכרונם המופלג מה היה הפשר של כל מושג שהסבירו. בדוגמה האחרונה מרוכזות, ככל הנראה, בורות ותאוות מריחה. מה קרה בדוגמאות האחרות? מה מנע את דנקנר ומיברג מלשאול את עצמם איך ייתכן שרק הם זוכרים את השם ה"רשמי" של מפלגת העבודה, ושמא המצב התמוה הזה מחייב בדיקה ארכיונית? מה הפריע לאבנרי לברר את תפקידו המדויק של ארלוזורוב? מה הוליד את ההשתטות של רוזנבלום וקדמון? והיכן היו העורכים של כל היצירות האמורות? היכן הם נמצאים כשכותבים פחות נחשבים מן הנזכרים לעיל ממלאים את התקשורת בפרטים שמסתובבים על-יד הסיפור האמיתי (ועל-יד ההיגיון והשכל הישר)? שורות אלה נכתבו ב-2 בספטמבר 98. הבוקר קראתי ב"הארץ", במאמרו של גדעון סאמט, כי "היום הוא היום הראשון לשארית החיים של הכנסת ושל הממשלה". לרגע קינאתי בו על כושר הניבוי ועוצמת הביטחון בצדקתו. אחר-כך נזכרתי שמשפט כזה נכון תמיד, ביחס לשארית החיים של כל דבר. לכן אני מעז לומר שהיום הוא היום הראשון לרשימה חדשה של התקלסויות התקשורת במלים, בעובדות וגם בציבור הקוראים. עמוס כרמל הוא בעל טור ב"ידיעות אחרונות" גיליון 17, נובמבר 1998
|
הגולש הוא עדיין המלך. הוא נכנס לכל אתר ומוריד מן הרשת כל תוכן שמעורר בו עניין. אבל הוא אינו קהל שבוי – ולא יוכל להיות. מי שמכביד עליו מדי יבריח אותו – ויפסיד. מי שיערים עליו, יפתה אותו, יכפה עליו תנועה לאתרים בניגוד לרצונו – יאבד אותו. מחשבות בעקבות "נוהל אכיפה" של אפל
|
"נוהל אכיפה", Enforcement Routine, כך מוגדרת טכנולוגיה חדשה שחברת אפל מבקשת לרשום עליה פטנט. רנדל סטרוס, חוקר רשת ומחבר "גוגל פלאנט", מתאר ב"ניו-יורק טיימס" מודל שפותח בחברת אפל, ועל-פיו תוכל החברה להתקין בכל מסך תצוגה טכנולוגיה שתכפה על המשתמש צפייה אקטיבית בפרסומות המשודרות אליו. על-פי המודל הזה, הכלכלי והטכנולוגי גם יחד, תוכל ספקית התוכן להציע תכנים חינם (או בהנחה) לצרכנים שיהיו מוכנים לצפות או להאזין לפרסומות באופן פעיל. ובמלים פשוטות: כדי לצפות בתוכן שאתם מעוניינים בו תצטרכו לעבור במחסום ולהוכיח בקיאות בפרסומת שזה עתה צפיתם בה. מן הספיגה הסבילה של פרסומות, הנהוגה היום, יש שתי דרכי הימנעות: האחת, דילוג אקטיבי על הפרסומת. זו אפשרות שמספקים מכשירי הקלטת הווידיאו הדיגיטלי שמציעות חברות הכבלים, ובהם אפשר להריץ בפאסט-פורוורד את ההקלטה הביתית של תוכני הספקית (כמו Yes Max). אפשרות שנייה, שבה כל אחד משתמש ממילא, היא לנצל את הפסקת הפרסומות לענייניו. לבהות בה, להשתיק אותה או פשוט ללכת למטבח ולחתוך סלט. כדי לשפר את יעילות הפרסומות, כבר יש בשימוש פתרונות רכים להפעלת המשתמשים; פתרונות חכמים שאינם מנסים להכות בראשו של הגולש או לקשור את ידיו, אלא להפך, להתאים פרסומות לצרכיו, לדמוגרפיה שלו ולטעמו. כך ניתן לבקש מגולשים למלא פרטים דמוגרפיים (כמו שמתבקשים לעשות בסרטונים של ynet); לבקש משוב על פרסומות הקולעות לטעמו (כפי שמתבקשים להשיב בפייסבוק); לנתח איזו פרסומת עובדת לפי שיעור ההקלקות, כמו שעושה גוגל (המוכרת פרסום במכירה פומבית למרבה במחיר, אבל גם מוציאה מהמחזור מודעות שאיש לא מקליק עליהן, ולא משנה כמה שילם המפרסם). המודל שאפל מבקשת לרשום עליו פטנט הוא רדיקלי במיוחד. על-פי המודל הזה, מתקיימת משוואת הדדיות מלאה בין המשתמש לספק התוכן, משוואת שירות=עלות. על-פי גישה זו, תוכן בתשלום מלא יוכל לשייט ברצף אצל המשתמש, ללא כל הפרעת מפרסמים, וככל שהוא מוזל יותר – ולבסוף חינמי – כך ישלם המשתמש יותר. הוא יעשה זאת לא בכספו, אלא במשאב שיקר למפרסמים אפילו יותר מדמי צפייה: בתשומת לבו הפעילה. כך ניתן יהיה להקפיא את זרימת התוכן עד שהמשתמש ישחרר אותו בלחיצה על כפתור – בסימון התשובה הנכונה לשאלת בקיאות לגבי הפרסומת שזה עתה שודרה. שאלות הבקיאות יכולות להיות ברמות קושי שונות. החל ב"מהו המשקה המרענן שהוצג עתה?", המשך ב"מה שמו ומי מייצר אותו?", וכלה ב"מה מספר החיידקים הידידותיים במיכל היוגורט שבו צפית זה עתה?". הכוונה היא להטמיע את הטכנולוגיה דווקא בקצה של המשתמש, כך שהפרסומות יוכלו לצוץ באופן עצמאי במכשיר הקצה, ולא להידחף על-ידי המְשַדֵר (מקבץ פרסומות). גם השאלון החוסם יוכל לצוץ באמצע הרפליקה ממש. אם תצפו ב"קזבלנקה", נניח, וריק יביט בכאב ובאומץ בעיניה של אילזה, ויאמר בקולו של המפרי בוגרט: "תמיד תהיה לנו פר--", ניאלץ לשער שהוא אינו מתכוון ל"תמיד תהיה לנו פרה", גם אם מבחן הבקיאות בדיוק השתלט על המסך ודורש שנסמן במה מסייע היוגורט הידידותי: ביצירת גזים, במכירת גזים או במניעת גזים? זה יהיה הרגע שבו, על-פי המודל, יוכל המשתמש להיכנע ולהתחנן להפסקת העינוי, כמובן בתמורה לחיוב כספי הולם. לא סביר להניח שמהלך כזה יהפוך לפרקטיקה, אבל אפשר ללמוד ממנו משהו על האופן שבו אפל רואה את העתיד ומתכוננת אליו, גם אם בניגוד לתפיסתה ולאמונותיה. משהו ברוח "השואף לשלום – ייכון למלחמה". נראה שמספר הפטנטים שאפל רושמת גדול בהרבה מצרכיה, וברור שאין לפטנט הזה כל משמעות לטווח הנראה לעין, ורוב הסיכויים שיגווע מאליו. אפל עושה זאת רק כדי להיות מוכנה לכל צרה – ואנחנו, המשתמשים, כבר נכנסים לכוננות לנוכח הצרה שאפל מתכוננת אליה. ובחזרה למשוואת ההדדיות: עם לידתם של הרשת ועולם שיתוף הקבצים, תמה תקופת ההדדיות – "תשלם, תקבל", או "שירות=עלות". ההנחה היא שאת המנועים הפיננסיים ימשיכו גם בעתיד לספק המפרסמים. למען הדיוק, גם לפני לידתה של הרשת, בעולם הלואו-טק של העיתונות המודפסת, השיטה הזאת פעלה במשך דורות בעיתוני החינם, שמימנו את עצמם במודעות. אם אני נכנס היום לאתר של מילון אנגלי-אנגלי, לדוגמה, השימוש בו הוא חינם, וגורם מסחרי כלשהו (עולמי או מקומי) מנצל את כניסתי לחפש הגדרה מילונית מסוימת כדי למכור לי כרטיסים למופע של להקת-על באירופה כולל טיסה ומלון, או למצוא לי שידוך, או להציע לי להמר או לרכוש מוצר בר-קיימא. ככל שאני ורבים כמוני ייכנסו יותר לאתר המילון (או לאתר מזג אוויר או לכל אתר שירות אחר), כך תהיה המודעה כדאית יותר: למפרסם, לבעל האתר – וכמובן לחברת גוגל שמקשרת בין כולנו. הגולש הוא עדיין המלך. הוא נכנס לכל אתר ומוריד מן הרשת כל תוכן שמעורר בו עניין. אבל הוא אינו קהל שבוי, ולא יוכל להיות. מי שמכביד עליו יבריח אותו – ויפסיד. מי שיערים עליו, יפתה אותו, יכפה עליו תנועה לאתרים בניגוד לרצונו – יאבד אותו. כולנו זוכרים את ימי המודעות הקופצות, popups, שמנהלי אתרי עיתונות ומפרסמים הסתערו עליהן בחמדנות. ככל שהפופ-אפס הפכו תוקפניים וטורדניים יותר – כן הדירו הגולשים את עצמם מן האתרים שהשתמשו בטכנולוגיה הזאת. היום חוסמי פופ-אפ הם כלי יסודי שמיקרוסופט מגישה למשתמשיה בחבילת החלונות הבסיסית. עד כה, כמעט כל מי שניסה לגבות תשלום עבור מה שסיפק קודם חינם – איבד חלק ניכר מקהלו ואת החשיפה הרחבה שתכניו נהנו ממנה. מי שירחיק לכת בהכבדה על הגולשים, יגלה באיזו מהירות הוא עלול לאבד אותם. אין סיבה להניח שהמודל של אפל ייושם בעתיד נראה לעין, וגם אם זה יקרה, הגולשים לא יצטרכו לצאת לרחובות למצעדי אופנועים או להבערת צמיגים. אם המודל הזה ייושם איפשהו, הם פשוט ייעלמו משם. או שיתגברו על המחסום הטכנולוגי בטכנולוגיה נגדית. הרי במקביל לניסיון לגבות מן הגולשים תשלום, מתנהל באופן רציף – ברשת, כמו בעולם האמיתי – העימות הישן בהיסטוריה, זה שבין יצרני המנעולים לפורציהם. ככל שאתרים יקיפו עצמם בגדרות גבוהות יותר, כך עשויה לגבור המוטיבציה של הגולשים לקרוע בהן חורים. מה שיותר אקטואלי מבחינתנו הוא הפרסומות בטלוויזיה, שיחד עם תשדירי הקידום (פרומו) הולכות ומשתלטות על המסך, בתהליך שמתקרב לנקודת חוסר התועלת. יש בוודאי מכורים לפלזמה שמוכנים לבהות בקמפיינים אגרסיביים שש או שמונה פעמים בערב. אבל יש ציבור הולך וגדל שלא זו בלבד שהפרסומות היו לו לזרא, אלא שהן ממאיסות עליו גם את התכנים שהן משרתות, מבריחות אותו מצפייה בלוח המשדרים אל שידורי ה-VOD, ובעצם יוצרות תרבות צריכה חדשה: צריכת סדרות ברצף, וצריכה סלקטיבית יותר של תוכניות, בין אם חינם ובין אם בתשלום כמעט סמלי. נוסף לכך מתפתחת האפשרות לצפות בטלוויזיה באמצעות הרשת, דרך אתרי הזכיינים או חברות ההפקה. תנאי הצפייה ברשת עדיין פחות טובים, אבל אפשר לנווט בתפריטים, להתמקד ולדלג על המיותר, גם במהלך ההקרנה. ברור שככל שמגמת הצפייה בטלוויזיה ברשת תתחזק, יעברו הפרסומות גם לשם. ברורה לא פחות התגובה הצפויה של צופים כמוני – שייצאו מיד לחפש אפיקים חדשים לצפייה סלקטיבית, נקייה מפרסומות ושקטה. אפשרות נוספת, בעייתית כבר היום, ושתלך ותתעצם כנראה, היא הפרסום הסמוי. גם כאן מתחבט המשתמש בדילמה: זה לא עולה לו, זה לא מטריד כמו "נוהל הכפייה", אבל זה עלול להימצא בכל. בלבוש, במכשירים, באביזרים, בנוף – ועוד גרוע מזה, תסריטאים יתבקשו מראש להטמיע פרסומות בתכנים שהם מחברים. זו תהיה הטרדה חמקמקה, שטרם נמצא לה חיסון (מלבד דבר הרגולטור). גם כאן, ככל שיותר הרסן על-ידי המפיקים, כך יגדל המיאוס, לפחות של חלק מן הקהל. מהפכת הרשת היא בראש וראשונה מהפכה חברתית. הגולש הוא דבורת הדבש שמאביקה את האתרים שהיא גולשת בהם. הוא שנותן להם חיים, שיוצר בהם תנועה ושמקיים אותם כלכלית, גם אם בעקיפין. מיליונים כמוהו מחיים את הרשת – ויכולים גם להמיתה. מהפכה הרשת היא מהפכה שזכות התנועה היא ערך עליון בה. כדי שהגולש יוכל למלא את ייעודו במודלים הכלכליים של יוצרי התכנים ברשת, צריך לדאוג לשלומו. לא לאיים עליו, לא להטריד, לא להפעיל באופן מניפולטיבי, לא לפלוש לפרטיותו – ובעיקר, לא לנסות להוציא בכוח את ארנקו מכיסו. כשגולש נתקל במחסום, הוא פונה לאחור ומנסה דרך אחרת. זו הרי היתה מטרת הרשת והארכיטקטורה שהוטבעה בה עוד מן הימים שמייסדיה עסקו בשרידותה העצמאית בכל מצב, כולל מלחמה גרעינית: לעקוף מחסומים.
|
חוק רשות השידור: נתניהו מסמן כיוון | לישראל כץ לא היה רגע קסם | מה לא נשאלה רקפת רוסק-עמינח | בקשת תגובה אינה חובה אוטומטית | הקטנה נשית בטקס הדלקת המשואות
|
ביום ראשון השבוע דנה הממשלה בהצעת החוק שמוביל שר התקשורת גלעד ארדן בעקבות המלצות ועדת לנדס לסגירתה של רשות השידור ופתיחתה מחדש. הממשלה אישרה את ההצעה, ומדבריו של ראש הממשלה היה אפשר להבין את אופי הפשרות שיידרשו בהליך החקיקה כשההצעה תגיע לזירה המורכבת יותר של הכנסת: כרסום בהפרדה המוחלטת שהוכתבה בדו"ח לנדס בין רשות השידור הנוכחית לזו העתידית, כמו גם בסמכות שהיתה אמורה להיות למנהלי הגוף המשדר החדש לבחור עובדים ללא מחויבות כלשהי כלפי עובדי הרשות הקיימת. "עובדי הרשות הטובים, ויש רבים כאלה, ימשיכו לעבוד ברשות החדשה, ועובדי הרשות שיפרשו יזכו לתנאים הולמים והוגנים", צוטט נתניהו בידיעות שדיווחו על ישיבת הממשלה. "אני חושב שהרפורמה הזאת היא חיונית. אנחנו רוצים שידור ציבורי יותר חזק. הוא צריך להיות יעיל, הוא צריך לעבור שינוי שקוראים לו במשך שנים רבות, ואני מאוד מעריך את העובדה שאתה, גלעד ארדן, מביא את הרפורמה הזאת בפנינו. היא לא בלי בעיות, היא בוודאי גם תעבור שינויים כאלה ואחרים במהלך החקיקה, אבל הכיוון הוא ברור והתוצאה לדעתי גם מובטחת". כעת מה שנותר לראות הוא איזה צד במשא-ומתן המורכב זה יצבור הישגים רבים יותר עד להגעתו לקו הסיום, אם בכלל. באותו יום ראשון גם דווח כי אחד משני השרים המתנגדים להצעת החקיקה שהוביל ארדן הוא ישראל כץ, שר התחבורה. כץ תלה את התנגדותו בעיקר באופן שבו הוחלט לשנות את הרכב מימון השידור הציבורי ולהעמיסו על כתפי הנהגים – כהגדרתו – כחלק מאגרת הרישוי. התנגדות זו של כץ, כך כתב נתי טוקר ב"דה-מרקר", קנתה לו משדר מפרגן בתוכנית מיוחדת ששודרה ברשת ב ועסקה ברשות הלאומית לתחבורה ציבורית. המשדר, שהשר כץ התארח בו, אף הביא לביטולה של התוכנית המוזיקלית הוותיקה "רגעי קסם". החשש לשוחד מיקרופון בהקשרים של רשות השידור ולאינטרסים זרים המשפיעים על שיבוץ תוכניות ואורחים אינו חדש והיה לו במה להיאחז בעבר, אך דומה כי הפעם התמונה ודאית פחות. כפי שהסביר מאוחר יותר השבוע נציב תלונות הציבור של הרשות, דדי מרקוביץ, בפאנל שנערך ביום רביעי במכללת נתניה ועסק במסקנות ועדת לנדס ועתיד השידור הציבורי, שיבוץ התוכנית לשידור נעשה כבר לפני חודשיים, לפני שנודע מתי תגיע הצעת החוק לדיון בממשלה. מרקוביץ אף סיפר כי התוכנית "רגעי קסם" מבוטלת במהלך השנה עשרות פעמים לשם שיבוצם של משדרי אקטואליה מיוחדים שונים, וכי ביטול התוכנית אף מוזכר מעת לעת בדו"חות ביקורת של נציב תלונות הציבור ברשות. יש בסיפור הזה כדי להעיד על החשדנות המיידית שבה נתפסת כל פעולה ברשות השידור ועל הנטייה לייחס לכל מהלך כוונה נסתרת. זהו אולי אחד הסימנים הברורים ביותר לצורך בשידור ציבורי חדש, שיוכל לשקם את האמון הבסיסי בינו לבין קהלי היעד שלו. הראיון הטעון שקיימה אילנה דיין עם רקפת רוסק-עמינח בתוכנית "עובדה" המשיך להכות השבוע גלים. בטורו השבועי ב"דה-מרקר" קבע גיא רולניק כי "ההכרזה בפריים-טיים על קיומו של מועדון המורכב מבנקאים, מנהלי חברות ביטוח וטייקונים מסמנת את קו פרשת המים של העיתונות בישראל ואת המשך תהליך החזרת חוט השדרה לאנשים שאמורים להגן על האינטרסים של הציבור". תמונת המציאות מורכבת יותר מזו שרולניק מנסה לצייר, ולנוכח התגובות שאיפיינו את הראיון עם רוסק-עמינח, ספק אם תתראיין בקרוב שוב לכלי תקשורת מרכזי או שנזכה לראות ראיון כזה מעמיתיה מנהלי הבנקים. גם תלונותיו של רולניק על כלי תקשורת שונים שהגיעו באיחור לפרסומים על אודות המועדון, סממניו וחייליו היו צריכות להיות אולי גורפות וכוללניות פחות ולהבחין בין כלי תקשורת אלה ואחרים. עם זאת, אין ספק שמדובר בראיון שייזכר כאן תקופה ארוכה בשל חריגותו בנוף העיתונאי שלנו. ראוי להתעכב על נקודה אחת נוספת שלה היבטים משפטיים ואולי לא באה לידי מיצוי בראיון. במהלך הראיון נשמע הדיאלוג הבא בין דיין לרוסק-עמינח: "יש חוב של חברה ואין לה כלום, זה מחוק. ברור שאם היה קורה ההסדר, אז היה הרבה יותר טוב ללאומי ולבעלי המניות שלו. עד היום עוד אין הסדר באי.די.בי. שום דבר טוב לא יצא. אנחנו פשוט הבאנו למצב – אנחנו המדינה – ששום דבר פה לא מסתדר. שום דבר לא נסגר. התפקיד שלי זה לדאוג לכסף שלכם. אני רציתי לעשות את מה שטוב לבנק (...) מה אכפת לי אם זה טוב לדנקנר. אני שומרת לך על הכסף ואעשה מה שטוב לתפקיד שלי, שהוא הבנק", הסבירה רוסק-עמינח את החלטתה לחתום על ההסדר. דיין: "את ידעת שאותו דנקנר היה תלוי בך, כי אם את תאשרי את הסדר החוב הזה, הוא יישאר באי.די.בי, והנה את מסכימה למחוק לו 150 מיליון שקל". רוסק-עמינח: "את מצפה ממני כמנכ"ל בנק שאעשה כל דבר שאני יכולה כדי לגבות את החובות? [...] היית שמה את כספך בבנק שהיה מוותר על מאות מיליונים כדי לחנך מישהו? אם אחליט שאני מוותרת על 150 מיליון שקל, זה יורד מהשווי של מניות לאומי, זה יורד מהפנסיה שלך. המוטיבציה שלי בהסדר חוב זה איך אני מועילה לבנק". דיין: "ובהזדמנות הזאת מועילה גם לדנקנר [...] זה אותו נוחי דנקנר שהיה מלך ההר, שקיבל במשך שנים לא רק ממך, בוודאי גם מהבנקים המתחרים, כמעט כל הלוואה שהוא רצה, כמעט בכל תנאי שהוא רצה, וכשהוא לא החזיר אותן הוא המשיך להיות מלך ההר". רוסק-עמינח: "הוא היה מלך כשעשו ממנו מלך. ומי שעשה ממנו מלך זה לא לאומי. בנק לאומי לא מימן אותו באופן אישי מעולם. לאומי מימן את גרעין השליטה באי.די.בי, שהיה שווה מיליארדים. אין ספק שהיתה התרסקות באי.די.בי. וכמובן שכל המשק – ואני מניחה שגם הרגולטורים – אף אחד לא ידע לבוא ולהגיד, או.קיי, מהיום שנתיים קדימה אי.די.בי תקרוס. גם אנחנו לא". בריקוד המעגלי הזה שבין המראיינת למרואיינת שלה, נותר הרושם שהמנכ"לית עומדת על כך שפעלה לטובת הבנק. גרסתה לא אותגרה בהקשר זה מספיק. בדיאלוג באשר לשיקול המנחה הלגיטימי והענייני שצריך להנחות את הבנק ואת מנהליו בהחלטה אם להגיע להסדר חוב, צודקת עקרונית רוסק-עמינח שנוחותו או האינטרס של הלווה (דנקנר) אינם צריכים להיות שיקול בקבלת ההחלטה ושהשיקול המרכזי (אם לא הבלעדי) היא טובת הבנק. כך קובע גם החוק וזאת גם הגישה בפסיקה בדיני תאגידים. אבל טובת הבנק (התאגיד) – וכאן ההחמצה של המראיינת והמסר המטעה בתשובתה של מנכ"לית לאומי – אינה נמדדת בשאלת גבייה נקודתית של 150 מיליון שקל מתוך חוב גדול פי כמה, שרובו לא נגבה (גם אם הוא נטול בטחונות וכו). השיקול הנוגע לטובתו הרחבה של הבנק מורכב גם מהיבטים של ניהול סיכונים רוחבי ועתידי, ולא רק נקודתי וקצר מועד. כשהשיקול הגדול והמורכב אינו נשקל – יש כאן לכאורה הפרה של חובת זהירות מצד נושא המשרה כלפי הבנק, ובכך יש גם פגיעה בבעלי מניותיו (ובציבור הרחב בעקיפין). אם יש בתמונת השיקולים גם אינטרסים זרים – אנחנו כבר עוסקים בחשש להפרתה של חובת האמונים. השיקול המלא שרוסק-עמינח היתה צריכה לשקול בהקשר זה היה צריך להביא בחשבון גם את העובדה שהלווה הוא שחקן חוזר שאולי כבר מחלו לו בעבר על חובות והעמידו לרשותו אשראי חדש, ככל הנראה בתמחור לא נכון ובלי בטחונות מתאימים, בהתחשב בהיסטוריה העסקית שלו. זאת גם בשים לב לעובדה שייתכן מאוד שגם בעתיד ייערכו עסקאות העמדת אשראי מול אותו לקוח. שיקול הדעת הכולל צריך להביא בחשבון את האפקט הרוחבי שיש להחלטה שלא למחול על רוב החוב ולנקוט פעולות למיצוי הגבייה גם מול לווים גדולים ובעייתיים אחרים. הוא צריך להתייחס לשאלה אם הבנק יצא נשכר ממהלך שבו כתוצאה מוויתור על הסדר ועמידה על תשלום החוב, לווים אחרים ייקחו פחות סיכונים בעתיד, וכך ניתקל בפחות חובות בעייתיים והסדרים, וודאות ההחזר תגדל. עוד צריך להביא במסגרת שיקול הדעת הנכון והמקיף את ההשלכות על לווים אחרים ומגזרים אחרים שמולם עובד הבנק ועל עניינים כמו סבסוד צולב של עלות האשראי האבוד על-ידי ציבורים אחרים, שהאשראי שלהם יתייקר כתוצאה מכך. כל אלה יכולים להביא לפגיעה בעסקי הבנק, שתעלה על התועלת שמגולמת בכסף שמשולם בהסדר (גם מעבר למחיקת החוב). אחרון חביב בשורת השיקולים האלה צריך להיות האפקט הכולל שיש למחילת חוב כזו על הקשר העסקי שיש לבנק עם ציבור לקוחותיו המגוון והפגיעה במישור התדמיתי, שגם הוא חלק אינטגרלי בבחינת טובת הבנק. הפשע: אנושיות. בשבוע שעבר נערך דיון בתוכנית "תיק תקשורת" בעקבות תלונת האגודה לזכות הציבור לדעת נגד הבעת דעה של אשרת קוטלר כשהיא מגישה את מהדורת החדשות בערוץ 10. בחודש שעבר סופקו כאן נימוקים לסברה כי הבעת דעה מצדם של מגישים יכולה להיות עניין חיובי לעתים, אך הביקורת של יעקב אחימאיר באותה תוכנית של "תיק תקשורת", שהלין על כך שלא ניתנה זכות התגובה לאייל גולן (מושא ביקורתה הנזעמת של קוטלר), מצדיקה את חידודה של נקודה נוספת. בניגוד לדיווח עיתונאי עובדתי, במקרה של הבעת דעה מובחנת ומופרדת מהדיווח אין הכרח אוטומטי בהבאת תגובתו של מושא הביקורת. על מיידיות התגובה והאיזון אין הוראות מחמירות גם בתקנון האתיקה, וממילא במקרה שהדברים משאירים טעם חד-צדדי, שהוא עניין מובנה בהבעות דעה, אפשר לאזן אותם באופן הולם גם בהמשך השידורים. קוטלר אמנם מגיבה לעתים בצבעוניות יתר ובסגנון שאינו מתאים לטעמו של כל צופה, אך זה כבר יותר עניין של טעם ופחות של סטנדרטים עיתונאיים מקצועיים. קוטלר, כך נראה, היא טיפוס אמוציונלי. בשבוע שעבר ראינו כיצד התקשתה להתגבר על התרגשותה ודמעותיה בסיומו של דיווח במהדורה שהגישה. בעבר דווח על התפרצות זעם שלה שנבעה מתנאי שידור בעייתיים באולפן הזמני של חדשות 10 בירושלים (וגם בכך עסקתי בעבר). עד כמה שזה מפתיע, עדיין מותר לעיתונאים להיות אנושיים כל עוד מקצועיותם אינה נפגעת. על אנושיות עדיין אין איסור בכללי האתיקה, וטוב שכך. שוויון ועצמאות. ביום העצמאות צייץ כתב חדשות 2 חיים ריבלין ציוץ מעניין. "על הנחיית טקס המשואות אמש בהר הרצל שעמד בסימן העצמה נשית", כתב ריבלין, "קיבלה שמירה אימבר 7,000 ש"ח, אריה אורגד 10,800 ש"ח. בושה". לציוץ נלוותה תמונה של מסמך ועדת המכרזים ובו סכומי ההתקשרות. אכן, האפליה בין מנחי הטקס אינה רק פגם ציבורי קשה, אלא שהיא הפרה של הדין. בשנת 2012 קבע בג"ץ בפרשת אורית גורן והום-סנטר כי מדובר באפליה אסורה במקרה שהעובדים מבצעים אותו תפקיד. טוב היה לקרוא בציוצי ההמשך כי שרת התרבות לימור לבנת הורתה להשוות את שכרה של אימבר לזה של אורגד. על הנחיית טקס המשואות אמש בהר הרצל שעמד בסימן העצמה נשית קיבלה שמירה אימבר 7000 ש״ח, אריה אורגד 10800 ש״ח. בושה pic.twitter.com/FRMnVFcLop — haim rivlin (@LifeRivlin) May 6, 2014 ציוץ משיק לזה של ריבלין צייצה לינוי בר-גפן. לאחר סיום הטקס בהר הרצל כתבה בר-גפן כך: "אירוניה חותמת את הטקס: לפני כמה חודשים ריאיינו את הבמאית הוותיקה ציפי לבני (כן, היא מכירה את הדאחקות על השם) לסרטון על הקשיים של נשים בענף, והיא סיפרה שגם אחרי עשרות שנות ניסיון נטולות פשלות ומלאות הערכה לעבודתה, עדיין כשיש אירוע גדול תוקעים אותה בכיסא עוזרת הבמאי ונותנים לגבר עם פחות ניסיון להיות הבמאי הראשי. תם הטקס הממלכתי בסימן נשים, עולות כתוביות הקרדיט בסיום, ומי מופיעה תחת הכותרת ע במאי? ציפי. תודה על הכבוד בפרונט, בקונטרול עסקים כרגיל". אירוניה חותמת את הטקס: לפני כמה חודשים ראיינו את הבמאית הותיקה ציפי לבני (כן, היא מכירה את הדאחקות על השם) לסרטון על הקשיים של נשים בענף>> — Linoy Bar Geffen (@LinoyBarGeffen) May 5, 2014 גם באפיזודה הזאת יש כדי להמחיש כמה סוגיות כמו שוויון זכויות וייצוג הולם מתקיימות בישראל ברמה הרטורית בלבד. טקס בסימן העצמה נשית המכיל סממנים קטנים של הקטנה נשית. הנקודות האלו שצייצו שני עיתונאים ערניים לא מצאו את מקומן בדיווחים העיתונאיים על הטקס. אף תחקיר לא הושק בהיבטים האלה, הממחישים את הפרקטיקה היומיומית והשקטה המעכבת את השוויון. אולי עתידה של העיתונות החוקרת והמבקרת נמצא בטוויטר? אין לשלול זאת על הסף.
|
ייקור המים והוזלת המע"מ גוררים תגובות סוערות | יעקב טייטל חוזר לכותרות | מכון אדוה נגד "מעריב", רותם סלע משיב
|
אתמול הקדישו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" את הכותרות הראשיות שלהם לעלייה הצפויה של תעריפי המים ולאפשרות שמבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, ימנע את ההתייקרות. היום מגיעה התגובה בכותרת הראשית של "הארץ": "מנהל רשות המים: דחיית הייקור תביא לקריסת מערך מי השתייה". צבי זרחיה, אבי בר-אלי וצפריר רינת כותבים כי מנהל הרשות, פרופ אורי שני, "ממשיך לקדם את תוכניתו לייקר את המים ב-25%", למרות המלצת מבקר המדינה. המסר העולה מהכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שעוסקת גם היא, בין שאר דברים, בייקור מחיר המים, הוא הפוך. "פוגעים בעניים", מכריזה הכותרת, ומתחת לה מפורטות הפגיעות, שלוש במספר: עליית מחירי המים, עליית מחירי התחבורה והפחתת המע"מ. הכפולה הפותחת מוקדשת לעניין, וגד ליאור, גדעון עשת וסבר פלוצקר מסבירים בה מדוע מהלכי הממשלה יפגעו בשכבות החלשות... רגע... עצרו את מכונות הדפוס – כיצד הפחתת המע"מ תפגע בשכבות החלשות? התשובה של "ידיעות אחרונות" נגועה בפופוליזם זול (תרתי): בטבלה עטורת תצלומים המשתרעת על פני עמוד שלם מודגם איך בעלי הכנסות גבוהות יחסכו יותר כסף מהורדת המע"מ – נתון הגוזר את מסקנות העיתון גם בנוגע לייקורים השונים – מאשר בעלי הכנסות נמוכות. על זה נאמר בצפון תל-אביב: כאילו דא?! ברור שתוספת של איקס אחוז להכנסה תתממש לסכום כסף גדול יותר אצל בעלי הכנסה גדולה יותר. פלוצקר ועשת מספקים בסך-הכל הסברים מעניינים לחוסר התוחלת של מהלכי הממשלה ומצביעים על נקודה עקרונית וחשובה: ההכרזות על הפחתה או העלאה כזו או אחרת מתבטאות לרוב בסכומי כסף זניחים ממש, ותוכן כברן: פופוליזם זול ("פופוליזם" היא גם כותרת טורו של יהודה שרוני ב"מעריב", המוקדש להורדת המע"מ). חבל שהעיתון מקלקל את הפרשנות המורכבת שהוא מביא עם הניתוח הפופוליסטי של ירידת המע"מ. אולי יש לכך קשר לאופן הפופוליסטי והמתעתע שבו מתייחס "ידיעות אחרונות" להשלכות (שאינן) של הפחתת המע"מ עליו עצמו, ועל כך בהמשך. גם ב"הארץ" מספקים אינפוגרפיקות שידגימו את עומק החדירה לכיס שלנו, אם כי הן מציגות את הנתונים כפי שהם, בלי לכפות על הקורא משמעות כזו או אחרת שלהם. על שער העיתון מופיעות העלויות השנתיות של ייקור תעריפי המים להרכבים משפחתיים שונים (זוג ישלם עוד 474 שקל, משפחה בעלת ארבע נפשות תשלם עוד 690 שקל – כמובן אם הן יצרכו את כמות המים ש"הארץ" קבע כמדד). מתחת למידע הגרפי מופיעה תחילת טור של נחמיה שטרסלר, שתחת הכותרת "מזל שיש רובין הוד" חובט במבקר: "את התחרות על כתר הפופוליזם מוביל עכשיו – ובגדול – מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס [...] אם יתברר בקרוב שלינדנשטראוס רץ לכנסת, או למשרה ציבורית רמה יותר, אותי זה כלל לא יפתיע. הרי הוא מבין היטב את כוחה של חנפנות ואת עוצמתו של הפופוליזם". עד לא מזמן, בתקופת חקירות אולמרט, נהנה מבקר המדינה מהתואר יקיר העיתון אצל "הארץ", וחטף קיתונות של ביקורת ב"ידיעות אחרונות". כעת, כשאולמרט מאחורינו, נראה שהתחלפו התפקידים. מול החבטות של שטרסלר מכריזה כותרת עמ 4 ב"ידיעות": "מבקר המדינה תקף, הממשלה התעלמה". יש בכך עדות אופי טובה על העיתונים: הם אינם נאמנים לאנשים, אלא לרעיונות. כשמושא סיקור אחד מחליף את האגנדה שלו – יתחלף גם היחס של העיתון אליו. חבל רק שב"ידיעות", כך נראה, האגנדה נקבעת באופן די שיטתי על בסיס המכנה המשותף הרחב ביותר, ולא על בסיס של רעיון או ערכים. פופוליזם הוא אכן שם המשחק, כך לפחות נראה כשמשווים את טענות הצדדים ביחס למחלוקת המים: מבקר המדינה טוען כי אל לה לרשות המים להחליף את הממשלה ולקבוע מסמרות בעניינים כמו תעריפי המים, ואילו מבקרי המבקר טוענים כי אל לו למבקר להחליף את הממשלה ולקבוע סדרי עדיפויות בתקציב המדינה. פופוליזם כזה (לא פופוליזם זול, אלא דווקא יקר) – המתלבש בטענה אחת ובטענה אחרת ובטענה הפוכה ולא נודע כי באו אל קרבו – מודגם היום במסגרת בתחתית שער "ידיעות אחרונות": "לקוראינו", נפתחת הפניה, "בעקבות ההודעה [...] בדבר הפחתה בשיעור המע"מ מצד אחד, ולנוכח התייקרות תשומות הייצור מצד שני, מחירי העיתון יישארו ללא שינוי". מבקר המדינה מככב בעל כורחו בעוד שער של "ידיעות אחרונות", שער המוסף "24 שעות". "אחרי יומיים במעצר החליט שלומי לחיאני מי סיבך אותו בחקירה: מבקר המדינה אחראי לפרסומים נגדי. הוא עוין אותי באופן אישי". בכתבה עצמה, של משה רונן, לחיאני, בניגוד לנוהגם של אישי ציבור שהסתבכו בחשדות לפלילים, אינו יוצא במתקפות על המשטרה והפרקליטות. הכותרת על שער "מעריב" המתייחסת ללחיאני היא "המעצר המצולם: המשטרה מתנצלת". זאת בהמשך לביקורת החריפה שמתח השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ על כך שהמעצר נעשה בנוכחות המצלמות. כתב חדשות ערוץ 2, גיא פלג, שכבר מתח לא פעם ביקורת על ההתנהלות התקשורתית הנלוזה של המשטרה והפרקליטות, התייחס גם לביקורת הזו: "למשמע הקריאות האלה התפלצתי אל מול הצביעות וההתחסדות. לפתע הפוליטיקאים הציניים האלה רגישים לזכויות חשוד. לפתע כשנעצר פוליטיקאי אחר שומעים את קולם. רבותי הפוליטיקאים, בכל יום מתבצעים מעצרים מול המצלמה בתיאום מלא עם משטרת ישראל. אין כתב פלילים שלא קיבל הזמנות למעצרים שכאלה [...] יחד עם המצלמות נעצרים החשודים, לא פעם מדובר בנרקומנים, דגי רקק שהחברה שלנו לא מצאה דרך או תקציב כדי לסייע להם להיגמל ממחלתם. המצלמות נכנסות לבתים ומתעדות את כחולי המדים בפעולה. אחר-כך מברך מפקד המחוז ולפעמים השר את הסוכן ומעניק לו דרגה ואקדח". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "לא יפה, לא נורא", כותב ברוך לשם נגד המבקרים את צילום מעצרו של לחיאני. "האם היה צריך להטיל על המעצר הזה צו איסור פרסום כדי למנוע מלחיאני מבוכה בשל חקירתו?", הוא שואל ומפליג בתיאורים שימחישו את מופרכות העניין. הטיעון של לשם דמגוגי (כן, יש כאן גם פופוליזם זול). הצלמים שתיעדו את המעצר של לחיאני לא הזדמנו לבת-ים לפנות בוקר במקרה, הם הוזמנו לשם על-ידי המשטרה, כפי שטוען במובלע גם לחיאני עצמו ב"ידיעות אחרונות". בין הטלת צו איסור פרסום ובין הזמנת משאית מלאה בצלמים יש טווח פעולה רחב למדי. גם אם ההודעה המגומגמת והמביכה של דובר המשטרה, שלפיה המשטרה לא הזמינה תקשורת למעצר, נכונה – הרי שמישהו צילם את המעצר, ומישהו הפיץ את הצילומים לכלי התקשורת, וזה לא היה יעקב טייטל. יעקב טייטל, זוכרים? תודו שכבר שכחתם. פרצופו עטור הזקן ומשומן השיער של טייטל, מי שמעצרו בחשד להנחת מטענים וביצוע שני מעשי רצח על רקע פוליטי-אידיאולוגי-סהרורי התפוצץ בקול נפץ עז מעל דפי העיתונים רק לפני חודשיים ונדחק מיד מפני "פני השטן" דמיאן קרליק – מופיע שוב על שערי העיתונים (ב"מעריב" טורחים להוסיף את הכיתוב השקרי: "מיוחד למעריב"). העילה: הותרו לפרסום חומרי חקירה. העיתונים מתחרים זה בזה – מי ידוג את הפרטים העסיסיים ביותר מתוך התמלולים (9,000 עמודים, לפי "הארץ"). אף אחד מהם לא מתעכב לשאול אם ראוי שהמשטרה תפרסם חומרי חקירה, או לחלופין לשאול מדוע מנעה המשטרה עד עכשיו את פרסומם, או אולי לתהות על עיתוי הרשאת הפרסום ומה הוא אומר על חוזק הראיות שבידי המשטרה. איפה גיא פלג כשצריך אותו. מעבר לפרטים הפיקנטיים והתיאורים הצבעוניים ("הארץ" מגדיל לעשות ומפרסם את כתובתו של האתר הפורנוגרפי שנגרר לסיפור על לא עוול בכפו), הפרט המשמעותי היחיד שנוסף היום הוא קביעה חד-משמעית כי טייטל לא היה מי שביצע את הרציחות במועדון ההומואים, הבר-נוער בתל-אביב. באותה שעה הוא הסיע יולדת מיישובו לבית-החולים. בניגוד להודאתו, הוא גם לא היה מעורב ברצח השוטרים בבקעה. חיים לוינסון כותב ב"הארץ" על הפעמים הקודמות שבהן נחשד טייטל על-ידי השב"כ. מהטור שלו עולה ביתר שאת התחושה כי היתה כאן פשלה גדולה, שעלתה בחיי אדם ממש. הכותרת הראשית של "ישראל היום" נתונה במרכאות, כרגיל, אלא שלא כרגיל מוצמד לתחילתה התואר "דיווח", מלת הקוד של העיתונים לכך שהם מדפיסים ידיעה שאין הם אחראים לתוכנה. "דיווח: ישראל ניסתה לחטוף בכיר בחמאס"; "מפקד שירותי המודיעין בעזה: עצרנו חוליה של משתפי פעולה פלסטינים שתיכננה את החטיפה. ניסו להשיג מידע על המקום שבו מוחזק שליט כדי להעבירו לשב"כ". ב"ידיעות אחרונות" אותה ידיעה ממש (סמדר פרי) מוצנעת בעמ 23 ומכילה פרטים מעטים בלבד. ב"הארץ" היא מופיעה בקיצור בעמ 5 (אבי יששכרוף) ונכתב בה: "נראה כי הדיווח נועד לנגח בעיקר את הרשות הפלסטינית ואת פעילותה". ב"מעריב" הסיפור מקבל כותרת בעמ 12. מי הוא אותו מדווח שדיווח את הדיווח שזכה לכותרת ראשית ב"ישראל היום"? "אתר אינטרנט המזוהה עם החמאס". אפילו את שמו הם לא יודעים שם. בעמ 8 של "הארץ" ידיעה קצרה של יוסי מלמן מזכירה כי "פג מועד ההסכמה על תוכנית הגרעין של איראן"; "אף שלא מדובר באולטימטום רשמי, הרי שבפועל קבעו מנהיגי ארה"ב ומדינות מערב אירופה כי סוף השנה יהיה תאריך יעד לניסיון להידבר עם איראן". ב"מעריב" זו הכותרת הראשית: "בעולם מצפים לדו"ח גרעין אמריקאי חדש". כותרת המשנה: "דיפלומטים מערביים מעריכים: המודיעין בארה"ב כבר הבין ששגה בקביעה הנחרצת ב-2007 לפיה איראן לא חותרת להשיג פצצה. בקהיליית המודיעין העולמית ובמוסד הישראלי נערכים לפרסום". ביום שלישי הזכרתי כאן את תחקיר "מעריב", שלפיו הדו"ח האחרון של מרכז אדוה, מכון מחקר המזוהה עם השמאל הכלכלי, נגוע ב"טעויות ואי-דיוקים מגמתיים". "האם מרכז אדוה מכופף את המציאות בהתאם לאגנדה?", שאלה הכותרת הראשית של "עסקים", המוסף הכלכלי של "מעריב", והכתב רותם סלע פירסם לצד הכתבה שכתב גם טור ביקורת חריף על אדוה. היום שלחה ברברה סבירסקי, מנהלת מרכז אדוה, מכתב תגובה ל"עין השביעית", והנה הוא במלואו: ביום ג, 29.12.09, פירסם מוסף "עסקים" של עיתון "מעריב" מאמר בעל אופי דיבתי על אודות הדו"ח השנתי של מרכז אדוה, "תמונת מצב חברתית". העיתון נתפס לניסוח הכותרת של אחד התרשימים שבדו"ח, ניסוח שעשוי להתפרש לא נכונה, וארג סביב זה מאמר בעל כותרות שמנות המאשים את מרכז אדוה ב"כיפוף המציאות בהתאם לאגנדה". אציין כי מיד לאחר שכתב "עסקים מעריב" הסב את תשומת לבנו לכך, עצרנו את תהליך הדפסת הדו"ח ושינינו את הכותרת, על מנת להסיר כל ספק. לא העלינו בדעתנו כי הכתב והעורך של העיתון יראו בסיפור שגרתי זה בסיס למאמר שקרי המלווה בכותרות סנסציוניות, שעולה ממנו ריח חריף של מאמר מכוון. במהלך יום ג, 29.12.09 שלח מרכז אדוה מכתב תגובה ל"עסקים מעריב", וביקש לפרסמו מיד למחרת, לאור אופיו המוטעה, המטעה ומשמיץ של המאמר. במכתב התגובה שלנו נכתב, בין היתר: למקרא כתבתו של רותם סלע "בדיקת עסקים: האם מרכז אדוה מכופף את המציאות בהתאם לאגנדה?" מיום 29.12.09, לא נותר אלא לשאול: מהי האגנדה הסמויה של הכתב ומה גרם לו לחפש בנרות טעויות מדומות בדו"ח מרכז אדוה? בכתבה משתלחת מלין הכתב על אופן הניסוח של כותרות הדו"ח וטוען לאי-דיוק בנתונים. אולם, למעט טעות סופר שנפלה באחת הכותרות שבדו"ח, אין בכתבה דבר. כל נתוני הדו"ח הם נתונים רשמיים של מדינת ישראל. הכתב אינו מציג נתונים סותרים או כל הוכחה אחרת לטענתו לפיה מרכז אדוה מתאים את הנתונים לסדר יומו ומתעלם ממגמות חיוביות. העורך הכלכלי של "מעריב", רפי רוזנפלד, סירב לפרסם את מכתב התגובה של מרכז אדוה. פנינו לעורך "מעריב", יואב צור, שהשיב היום, 31.12.09, כי אין בכוונתו לפרסם את תגובתנו. להפתעתנו ולדאבוננו, מתברר כי גוף תקשורת בישראל יכול לפרסם מעל הבמה העומדת לרשותו דברי השמצה חסרי בסיס ובעת ובעונה אחת לחסום את הגישה לאותה במה בפני הגוף המותקף. אנו רואים בכך פגיעה חמורה בנורמות תקינות של התנהלות תקשורתית כמו גם פגיעה חמורה בכללי האתיקה העיתונאית. מרכז אדוה הוא מכון מחקר עם מוניטין מכובדים ביותר, והכתבה ב"מעריב" אכן היתה בוטה ופוגענית בסגנונה, אבל גם הטענות שהועלו בה היו חריפות. האם אכן מדובר רק בכותרת אחת של גרף אחד? רותם סלע, כתב "מעריב", פרש בפני את טענותיו והשווה בין הדו"ח הנוכחי והקודם של אדוה ובין הנתונים לבין ההצגה הגרפית שלהם במקומות השנויים במחלוקת. לטענתו, חוקרי המכון השתמשו באופן מגמתי בטקסטים, בכותרות ובגרפים, כדי להציג בצורה מעוותת נתונים אמיתיים. "חשוב שיהיו דו"חות חברתיים", אומר סלע, "חשוב שיבואו חוקרים שונים עם תפיסות שונות ויציגו מהצד שלהם את תמונת המצב החברתית. ככל שיש מגוון דעות כך יקל על הציבור ומקבלי ההחלטות לכלכל את צעדיהם, אבל העבודה של אדוה אינה הצגת נתונים אובייקטיבית, אלא הולכת שולל: אחרת לא היינו רואים אותן כותרות בדיוק מתנוססות שנה אחר שנה למרות שהן מתייחסות לנתונים שונים. לא יכול להיות שצועקים שמעמד הביניים מתכווץ שנה אחר שנה, כשהנתונים הם שונים משנה לשנה. כך גם לגבי פערים בהשכלה הגבוהה. "לא יכול להיות שיבואו ויגידו בתגובה לטענות שלי שהם מתייחסים למגמות רב-שנתיות, בעוד שבנוגע לנתון אחר הם מתייחסים רק לשנה האחרונה. הם צריכים לבחור מתודולוגיה עקבית. לכל חוקר יש אגנדה, אבל הוא צריך לשמור על עקביות במתודולוגיה שלו, אחרת זה לא מחקר, אלא שקר". "אני חובב ספורט מושבע. כל ספורט תחרותי, אישי, קבוצתי, במים, במגרש המשחקים, באוויר, בכדור, מכל סוג שהוא. פוטבול אמריקאי, כדורגל אירופי, טניס, וגם גלישה, חתירה וכמובן שחייה [...] אני פריק של שידורי ספורט בכל ערוץ אפשרי, ישראלי או זר. לא אחת אני נשאל מה חדש. מה אני יודע? אינני קורא עיתונים כמעט. אני רואה בעיקר את תוכניות הספורט. ונהנה. בעבר, יכולתי גם להקדיש יותר זמן להגיע לתחרויות עצמן [...] ". הדובר, בגליון סיכום העשור של ספורט "ידיעות אחרונות", הוא אהוד אולמרט, מי שבמשך כמעט ארבע שנים שימש מנהיג היהודים במדינת ישראל. בהמשך הטור הוא מתאר איך בהיותו שר התמ"ת מה שטרד את מנוחתו במשך ימים ארוכים וגרם לו לכאבים פיזיים ממש היתה תחרות גלישה באולימפיאדה שבה נטל חלק ישראלי. בעמוד הבא בוחר השדרן מאיר איינשטיין את "אירוע העשור" בספורט ומגדיר אותו כ"אורגזמה בשידור חי". בסך-הכל, הצטערתי שדיפדפתי במוסף. אחת הכותרות על שער "הארץ" היא "תעשיית השמרטפות: העסקת בייביסיטר בליל הסילבסטר תעלה להורים כפול מהרגיל". בידיעה מדווחת דנה ויילר-פולק כי "לא פשוט לשכנע את הבייביסיטר הקבוע לעבוד בסילבסטר או לאתר שמרטף חלופי". בהמשך היא מראיינת אנשים אקראיים על הנושא הזה (כן: זמינות של שמרטפים בסילבסטר). הנה הצעה למילוי זמנם של עורכי "הארץ" שייאלצו להישאר בבית בערב הסילבסטר כי לא מצאו בייביסיטר: שבו וחשבו אילו ידיעות אחרות היה אפשר, ועדיף, למלא איתן את האינטשים שתפסה ידיעת הפח הזו. האם יש הבדל בין המושגים החשבונאיים "רווח כולל" ו"רווח כולל אחר"? אל תתביישו אם אתם לא יודעים את התשובה. אלא אם כן אתם עיתונאים כלכליים שמפרסמים טבלה המנתחת נתוני רווח. "בצעד נדיר", נכתב בכותרת ידיעה של תומר זרחין על שער "הארץ", "מזוז שוקל להצטרף לתביעת חיילי המילואים נגד במאי הסרט גנין גנין". תמונתו של הבמאי, מוחמד בכרי, היא אחת התמונות המובילות על השער. "בעקבות הקיצוצים: מבט עשוי להתקצר ברבע שעה בשבוע הבא", מדווחת גילי איזיקוביץ ב"הארץ". ב"גלובס" מתפרסם טור מפורט של שמחה סיגן המתייחס לסוגיות רייטינג ותפוצה בתקשורת: "סקרי התפוצה של העיתונים, המשמשים כבסיס מידע חיוני עבור מפרסמים, עומדים ככל הנראה לחלוף מן העולם. מלבד הטענות על חוסר דיוק ובדיקת מודעות וחשיפה במקום קריאה של ממש, צפויים הקינדל ומכשירי הקריאה האלקטרוניים להוות אלטרנטיבה ולספק נתונים אמיתיים על היקף הקריאה של העיתונות".
|
התוכנית "תיק תקשורת" מה-19.6.2008: האם התקשורת עשתה דמוניזציה לבועז יונה, או שהקבלן הנמלט הביא על עצמו את הסיקור התקשורתי לו זכה? | התנהלותה של התקשורת בעת סיקור נפגעים מנפילות קסאם | וחיים זיסוביץ על מפיקי התוכנית "ראש בקיר", שהזמינו את נפגעי "חפציבה" להשתתף בשעשועון
|
כתב ערוץ 2 משה נוסבאום, יחד עם עיתונאים אחרים, ניסה לראיין את הקבלן הנמלט בועז יונה במטוס שהחזיר אותו ארצה. יונה, מנכ"ל חברת הבנייה "חפציבה" שפשטה את הרגל והשאירה מאות משפחות ללא דירה, התפרץ והאשים את התקשורת ששפטה אותו. האם היה מקום לערוך את הראיון במטוס? האם התקשורת עשתה עוול ליונה, ומה היה תפקידם של יועצי התקשורת בעניין? חיים זיסוביץ משוחח עם נוסבאום; עם יועץ התקשורת של יונה, בני כהן; עם העיתונאי גדעון לוי ועם היחצ"ן אמיר דן. התקשורת סיקרה בהרחבה את הנפגעים מרקטות הקסאם שנורו על ישראל מרצועת עזה, אולם האם היא התנהלה ברגישות מספקת? חיים זיסוביץ משוחח עם בימלה ארד, סבתו של הילד אמיר ארד שנפצע מרקטה בקיבוץ גבים, ועם הכתב בדרום של ערוץ 2, שגיא בשן, על התנהלותה של התקשורת בעת סיקור נפגעים מנפילות קאסם, על העדר הפרטיות והטרדת קרובי משפחה. חיים זיסוביץ על מפיקי התוכנית "ראש בקיר", שהזמינו את נפגעי חברת חפציבה להשתתף בשעשועון.
|
האינטרנט מילא תפקיד מרכזי בעיצוב יחסו של העולם למלחמה; הוא לא רק סיפק מידע חלופי אלא גם שימש כר לפעילותה של התנועה נגדה
|
מלחמת וייטנם היתה מלחמת הטלוויזיה הראשונה. הכתבים בשטח נהנו מנגישות מלאה ליחידות הלוחמות, אך לא היתה להם הטכנולוגיה שתאפשר להעביר את התמונות לצופים בבית באופן מיידי. בסופו של דבר הגיעו התמונות אל חדרי המגורים של האמריקאים, מרחק אלפי מייל מהחזית, וגרמו בצורה כזו או אחרת לשינוי תודעתי שהביא לסיום המלחמה. במלחמת פוקלנד הטילה ממשלת בריטניה צנזורה מלאה על הדיווחים, ועד היום איננו יודעים מה בדיוק אירע שם. הוא הדין בפלישת האמריקאים לאי גרנדה. במלחמת המפרץ הראשונה התרחשה קפיצת הדרך במישור הטכנולוגי. אז נורתה יריית הפתיחה לעידן החדשות 24 שעות ביממה. רשת הכבלים סי.אן.אן עקבה אחר העימות בשידור חי, וזכתה לפופולריות רבה ברחבי העולם. אך גם אז לא היו הדיווחים מלאים ומשוחררים לחלוטין: הצבא האמריקאי הטיל צנזורה על הדיווחים והגביל את נגישותם של הכתבים לאזורי הקרבות. מאז השתנתה מפת התקשורת האלקטרונית מן הקצה אל הקצה, הוקמו ערוצים חדשים של חדשות מסביב לשעון, ובזירה הופיע גם האינטרנט. אך גם במלחמת עיראק של 2003 לא ויתר הממשל על שליטתו בסיקור העיתונאי. בעזרת ציוות הכתבים ליחידות מוגדרות השיג הפיקוד האמריקאי שליטה לא מבוטלת על הדיווחים והבטיח אווירה אוהדת בלשון “אנחנו” ו”כוחותינו”. הפעם עמדה לרשות הכתבים טכנולוגיה חדשה, בעזרת האינטרנט, הלוויינים ומצלמות הווידיאו הדיגיטליות, שאפשרו להם להעביר שידורים ישירים, כשברקע נראים טנקים יורים וחיילים רצים - הצצה נדירה לשדה הקרב, שכמותה לא נראתה במלחמות קודמות. האם הסיקור החי הזה הועיל לציבור לקבל מידע איכותי יותר, שסייע לו להבנת התמונה הכללית? לא בטוח. אין ספק שממשלו של בוש הבן היטיב להשתמש בעיתונאים המצוותים לצורכי תעמולה. אך גם שר ההגנה דונלד רמספלד העיד, כי סיקור מסביב לשעון מסיח את הדעת מהתמונה הכוללת. השידורים החיים של העיתונאים המצוותים דמו להצצה דרך חלון צר, והיו נטולי הקשר. אך טבעי, שהמלחמה שהצטיירה מבעד למסכי הטלוויזיה בארצות-הברית ובאירופה היתה שונה מאוד מזו שנצפתה, לשם השוואה, בעולם הערבי. אמצעי התקשורת המערביים התמקדו בעיקר במקורות הרשמיים - בעדכוני הפנטגון, בניתוחים של גנרלים בדימוס ועיתונאים מצוותים. ושוב, כמו במלחמת המפרץ של שנת 91’ לא ראינו את ההרוגים והפצועים, רק את החיילים האמריקאים המגישים עזרה לפצועים עיראקים. מי שרצה לראות כיצד משתקפת המלחמה בעיניהם של האזרחים העיראקים נדרש לאמצעי התקשורת הערביים ולמקורות מידע אלטרנטיביים. בתמונות שעלו באתרי האינטרנט ובתחנות השידור הערביות הופיעו חיילים אמריקאים כתוקפנים הפוגעים באוכלוסייה האזרחית. זה סוג הסיקור האלטרנטיבי שהציעה “אלג’זירה” של קטאר, הנחשבת לסי.אן.אן של העולם הערבי, ורשת “אלערבייה” שקמה כמתחרה לה. “אלג’זירה” אף הוסיפה והעלתה אתר באנגלית באינטרנט (www.aljazeerah.us). אחת התמונות המבעיתות ביותר שפורסמה בו היתה של ילד עיראקי מתבוסס בדמו, וראשו חצוי לשניים. מקצת התמונות הללו הועלו גם באתר של התאחדות המוסלמים בבריטניה, ונשלחו בדואר אלקטרוני למנויים. התמונות הללו המחישו היטב את בעיית הצנזורה ברשת. בעוד שרשתות השידור האמריקאיות סירבו לשדר את תמונות השבויים האמריקאים בעיראק, שצולמו ב”אלג’זירה”, ניתן היה למצוא אותן במגוון אתרים וברשתות שידור ערביות ואחרות, כמו למשל בישראל. המידע הצליח לזלוג גם לציבור האמריקאי, למורת רוחו של הממשל. והתגובה לא איחרה לבוא - אתר “אלג’זירה” הופל ולא עלה במשך ימים אחדים, ככל הנראה בידי האקרים במערב. אך לא היה בכך כדי לעצור את העניין של הגולשים בשידורי התחנה. על-פי נתוני “Internet Service Freeserve”, היו מלות החיפוש הפופולריות ביותר בשבוע השני למלחמה “אלג’זירה”, “שבויי מלחמה” ו”מלחמה בעיראק”. מלת החיפוש “אלג’זירה” אף שברה את שיאי הפופולריות של המלה “סקס”. הרשת הפכה לשחקנית מרכזית בזירה, בזכות רוחבה, מהירותה ומידת נגישותה ויכולתה לעדכן בכל רגע. גם הגולשים בארצות-הברית לא הסתפקו בדיווחיהם של אמצעי התקשורת המסורתיים, ותרו אחר אתרי חדשות באינטרנט, בחיפוש אחר פרספקטיבה שונה. זהו ההסבר לעלייה בשיעור תנועת הגולשים באתרי החדשות ברשת. מנתוני חברת ComScore Media Metrix עולה כי ב-15 מתוך אתרי החדשות המובילים ברשת נרשמה עלייה ממוצעת של כ-40 אחוזים לעומת השבועות שקדמו למלחמה. תנועה ערה במיוחד ניכרה במהלך שעות העבודה - 28 מיליון צרכנים השתמשו בפס הרחב העומד לרשותם במשרדיהם כדי להתעדכן און-ליין. גם רשתות הטלוויזיה והעיתונות המודפסת הבינו זה כבר, שאין טעם להילחם בתופעה, ומוטב להצטרף אליה. אתרי איי.בי.סי (www.abcnews.com), סי.אן.אן (www.cnn.com) ו”פוקס-ניוז” (www.foxnews.com), וכמוהם CBS (www.cbsnews.com) ו-MSNBC (www.msnbc.com) ואחרים השתמשו באתרי החדשות שלהם לעדכונים מהירים ומפורטים בתוספת קטעי וידיאו, אודיאו, תמונות וגרפיקה אינטראקטיבית, שהציעו מעין מעקב צמוד אחרי אזורי הקרבות, ורשימות “הגיבורים שנפלו”. הצרכן הוא הקובע איזה מידע הוא רוצה לקבל, ובאיזה מינון. באיי.או.אל סופק שירות מיוחד באמצעות הדואר האלקטרוני ובהודעות טקסט בטלפון הסלולרי. כך, לדוגמה, אם קרוב משפחתו של מנוי שירת ביחידה מסוימת, הוא יכול לקבל הודעות הקשורות ליחידה ברגע שהן פורסמו. ברשת ניתן ביטוי לעמדות שלא עלו בהכרח בקנה אחד עם הקו של אמצעי התקשורת של הקואליציה. לצופים שהתייאשו מפטפטת הפאנלים של מומחים ופרשנים בטלוויזיה, ולא רצו לשוב ולמצוא מדי ערב מחדש את אותם גנרלים בדימוס דנים דיוני סרק בתוצאות, בהתקדמות ובהישגים של המלחמה, הציעה הרשת אתרים אלטרנטיביים ומידע שונה. דוגמה לכך היא יומני הרשת האישיים, ה”בלוגים” (קיצור של weblog). הם נכתבו תוך כדי ההתרחשות, בידי אנשים שהשתתפו במלחמה, ואחרים שכתבו רשימות אישיות גלויות. היו בהם עיתונאים, חיילים, פעילי זכויות אדם וסתם אנשים. היומנים זכו לפופולריות עצומה בזכות מגוון הדעות והמידע הייחודי שהוצע בהם, והסוגיות שהעלו על סדר היום, תוך ריכוז של קישורים רלבנטיים לגולשים. “יומני החדשות” האלה היו מקורות בלתי רשמיים, והם מלאו שתי פונקציות מרכזיות - אספקת מידע למכורים, ופרספקטיבה אישית, שלא עברה עיקור בשולחן העריכה של אמצעי התקשורת הרגילים. בין ה”בלוגים” היו יומני מלחמה שנכתבו בידי עיתונאים ששהו בשטח מטעם ארגון התקשורת שבו הם מועסקים. כך, למשל, אנשי הבי.בי.סי שהיו מוצבים במפרץ ובמקומות אחרים תיעדו את רשמיהם וחוויותיהם האישיות. צלם ה-St. Petersburg times, ג’ון פנדיגראפט, היה מצוות ביחידת המסוקים של הנחתים באזור כוויית ועיראק. ביומן המלחמה שלו (www.sptimes.com) הוא הביא תמונות, קטעי וידיאו ואודיו וטקסטים, בעזרת מחשב נייד וטלפון לווייני. קבוצה שונה היתה עיתונאים שסיקרו את המלחמה בעבור ארגון תקשורת רשמי, אך במקביל כתבו יומני מלחמה עצמאיים. קווין סייטס התבקש מטעם הארגון שלו, סי.אן.אן, לחדול לפרסם את יומן המלחמה שלו (www.kevinsites.net) בנימוק שסיקור המלחמה בעבור הרשת מחייב עבודה אינטנסיבית מסביב לשעון. ואכן החל מה-21 במרץ הפסיק סייטס לעדכן את הבלוג שלו, שקודם לכן הביא את רשמיו האישיים מהמתרחש וכן תמונות ייחודיות. תגובתה של סי.אן.אן מעידה על הלחץ שאליו הכניס אותה הדיווח החתרני הזה ועל מידת נחישותה לפקח עליו. קבוצה שלישית היתה עיתונאים עצמאים, שלא היו שייכים לגוף רשמי. כריסטופר אולבריטון הצהיר כי הוא מעוניין לדווח דיווחים עצמאיים, בלי להיות קשור לשום ארגון תקשורת. באתר שלו, back-to-iraq.com, הוא כינה את המלחמה “מלחמת העצמאות הראשונה של הרשת”. הוא אף ניצל את האינטרנט לגיוס תרומות מגולשים למימון הוצאות נסיעתו לעיראק. הוא הצליח לגייס יותר מ-10,000 דולר. לא רק עיתונאים כתבו בלוגים. ה-Guardian Unlimited (הגרסה המקוונת של ה”גארדיאן” הבריטי - www.guardian.co.uk/weblog) פרסם יומנים שונים, בהם של ג’ו וילדינג, פעיל זכויות אדם המתגורר בבגדאד. אחד הבלוגים המעניינים ביותר נכתב בידי עיראקי שכינה עצמו “סלאם פאקס” (http://dear_raed.blogspot.com). הוא סיפק הצצה לקרביים של בגדאד. למרות שזהותו האמיתית טרם הובררה, התעורר חשד שהוא מתחזה ועלו ספקות באשר לאמינות המידע שפרסם. יומני מלחמה רבים הביעו התנגדות למלחמה בעיראק. כזה, למשל, היה Warblogs:cc, בלוג אנטי-מלחמתי שסיפק קישורים ליומני מלחמה אחרים. נדמה שהרשת היתה כר לפעילותה של התנועה האנטי-מלחמתית, למורת רוחן של ממשלות הקואליציה. ריכוז של חדשות, דעות ודיווחים על פעילויות ניתן היה למצוא, למשל, באתר antiwar.com. הזמינות, הנגישות הגלובלית והעלויות הנמוכות סייעו לתקשורת בין מתנגדי המלחמה, החל בחיילים שכתבו הביתה, וכלה בארגונים שהפגינו נגדה מי שהיה מעוניין לשלוף חדשות שמגיעות היישר מבגדאד התקשר לאתרים דוגמת Electronic Iraq (electroniciraq.net), פורטל חדשות אנטי-מלחמתי, או www.onevoiceforpeace.org, או www.vicpeace.org, אתרים אוסטרליים, שאפשרו לגולשים להביע דעות. בימים הראשונים למלחמה נרשם גידול של 300 אחוזים בגלישה לאתר Stop the War Coalition (www.stopwar.org.uk). אתר מעניין נוסף היה Iraqbodycount.net, שניסה באופן וולונטרי להרכיב מדי יום רשימה של הנפגעים במלחמה. באמצעות קבוצת אנשי אקדמיה ניסו בעלי האתר לאמת את מספר הקורבנות האזרחיים שגבתה המלחמה מדי יום. גם בני משפחותיהם של החיילים האמריקאים היו פעילים מאוד ברשת. היו שביקשו לתמוך בהם, כמו Hugs to Kuwait, שהציע מבצע לאימוץ חייל. בעת כתיבת הכתבה נענו 18,000 איש לפניות. לעומתם Military Families Speak Out הוא ארגון של מתנגדי המלחמה, שיקיריהם נשלחו לחזית. לצד היתרונות המובהקים של שיטת הפצת המידע הזאת, אין להתעלם מחסרונותיה - המיידיות מאפשרת התפשטות שמועות, דיס-אינפורמציה וספינים כאש בשדה קוצים. השאיפה להפיץ את המידע מיד באה גם על חשבון הדיוק. לצד מלחמת הטכנולוגיה והצבאות, זו היתה מלחמה של מלים ומידע, והאינטרנט אפשר שיח גלובלי, בלי גבולות והגבלות. הוא הציע עושר של מקורות מידע חלופיים, ומנע שליטה מוחלטת של צד אחד על המידע. הצורך של אנשים במידע הוביל אותם לחפש מקורות מידע נוספים, מכל העולם, בין השאר מעיראק עצמה וממקורות המתנגדים למלחמה. במלחמה הזאת היה צורך מיוחד להרכיב את כל חלקי הפאזל כדי להגיע לתמונה שלמה ככל האפשר. צריך היה רק לדעת היכן לחפש. גילי דרוב-היישטיין היא סטודנטית לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב גיליון 44, מאי 2003
|
סייד קשוע, עיתונאי, סופר ויוצר "עבודה ערבית", על ההנדסה המורכבת של הבאת קורותיה של משפחה ערבית אל לב הפריים-טיים הישראלי
|
כיצד קרה שסדרה סאטירית, דוברת ערבית בחלקה הגדול, הצליחה להתנחל בלב הפריים-טיים של הערוץ המסחרי הנצפה בישראל ולהישאר בו לאורך זמן, ואיך זה קשור לחוש הנסתר שמאפשר לכלבים לאתר בני-אדם לפי השתייכותם האתנית? סייד קשוע, סופר, בעל טור ויוצר הסדרה "עבודה ערבית", מסביר שהסוד הוא שילוב בין ויסות מושכל של מינוני רוך, מינוף תחושה קבועה של אי-שייכות ושימוש מניפולטיבי בסטריאוטיפים והיפוכם. "זה לא שבאתי לקשת עם הצעה לתוכנית נגד כיבוש ואמרתי, בבקשה תשימו את זה בפריים-טיים", הסביר קשוע בכנס שנערך אתמול (שני, 22.7.13) במכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה) בשיתוף עם זכיינית ערוץ 2 קשת, לרגל עליית עונתה הרביעית של הסדרה שיצר. "אני חושב שאני מכיר את גבולות השיח, אני מודע ליכולת התמרון, גם כעיתונאי, גם בעיתון הארץ – אני חושב שאני יודע מה צופה מיינסטרים ישראלי יכול לעכל", אמר. "זה לא חדש שאני מתעסק בעיקר בעצמי", הוסיף קשוע, המככב בתפקיד עצמו בשניים משלושת ספריו ובטורו השבועי ב"מוסף הארץ", וגם כתבנית שבה נוצקה הדמות המרכזית בסדרת הטלוויזיה – אמגד עליאן (השחקן נורמן עיסא), עיתונאי ערבי דובר עברית המתגורר בשכונה ירושלמית שרוב תושביה יהודים. הערביות הלא-סטריאוטיפית, הסביר קשוע, סייעה בחיבוב הדמויות על הציבור הישראלי, שאותו הוא תופס כרווי גזענות. "איכשהו תמיד מסתכלים ואומרים, אתה שונה, אתה חריג", אמר. "אני לא חי במשפחה שיכולה להיתפס כדימוי הנפוץ של הערבי, אין הרבה ערבים שחיים בשכונות יהודיות – אגב, אני לא מקבל את ההפרדה הגיאוגרפית הזאת – אז אמגד במובן הזה הוא שונה", אמר קשוע, אך העיר כי הוא אינו חושב שהוא שונה בהרבה מאחיו המתגוררים בטירה, עיר הולדתו, או בחבריו שעזבו את הגליל והמשולש כדי לגור בירושלים. לדבריו, הוא אינו מעוניין שיראו בו פרט מייצג של קבוצה כלשהי, ואין טעם להשליך מהתערותו בחברה הישראלית על היכולת או הרצון של ישראלי חבר התנועה-האסלאמית לזכות בסדרת פריים-טיים וטור קבוע בעיתון עברי. קשוע הוסיף כי גם כשהיה צריך לברוא דמויות של יהודי חרדי, יהודי ממוצא מזרחי ומשפחה מהעיר שדרות, הקפיד להימנע משימוש בסטריאוטיפים. כשהוא מתבקש למצוא אגנדה מאחדת כלשהי מאחורי הפרקים הראשונים של "עבודה ערבית", הוא מעלה אפשרות שלפיה המטרה הראשונית היתה האנשה של דמויות ערביות והבאתן לסלון הבית של הישראלי הממוצע. עם זאת, אומר קשוע, הוא לא בטוח שיהיה זה מדויק לומר שהעונה הראשונה התפתחה מכוחה של אגנדה מוצהרת מסוג זה. "פתאום תפסתי – כשאני מדבר על הישראלי הממוצע, אני מדבר בעצם על השמאלני הממוצע ויכולת הספיגה שלו", מתקן את עצמו קשוע בהמשך. "אני שונא מקום שבו אנשים צריכים להתחתן לפי דתות – אני חושב שכמו בכל מקום מכובד בעולם, אנשים צריכים להתחתן לפי מעמד כלכלי", התלוצץ. המלאכה העדינה של התאמת החומרים למערכת העיכול של הצופה הישראלי בן המגזר היהודי, הסביר קשוע, דורשת זהירות מחושבת. "אם לצורך העניין נטפל בנושא כמו יום הזיכרון ומשמעותו עבור אמגד – נעשה את זה בדרך מסוימת, כי הציבור הישראלי לא יכול היום, בפריים-טיים, להתעסק בנכבה. בשיח הקיים, כל מי שמדבר על עצב ביום העצמאות נתפס כמישהו שמבקש את הכחדת מדינת ישראל וזריקת היהודים לים. בפרק הזה יהיה מאוד כואב לאמגד ובני משפחתו, ועדיין ננסה להעביר את המסר והכאב לצופה הישראלי, שמתחלחל ומזדעזע מהמלה נכבה". בחירה אחרת שאיפשרה להציג באור שונה סוגיה שבקרב יהודים נתפסת לעתים קרובות כבעיה היא הצגת חייהם המשותפים של זוג שכנים דו-לאומי, צלם העיתונות מאיר ועורכת-הדין אמאל (השחקנים מריאנו אידלמן ומירה עווד). "אני חושב שאנשים מנתקים את הדמויות מהמציאות – אמגד הוא לא באמת ערבי, אמאל היא לא באמת ערבייה – וזה גורם להם לרצות שמאיר ואמאל יתחתנו", הסביר קשוע. "זו היתה המטרה מההתחלה, כשחשבתי להכניס זוג מעורב, שזה דבר נדיר במקום שמקדש טוהר גזע – לגרום לצופה לרצות שזה יקרה". לפני שידורם של פרקים "כבדים", הודה קשוע, מקפידה ההפקה לשבץ שורה של פרקים "רכים", רוויי הומור. "אני לא בטוח שבכל הפרקים יש אמירה נוקבת וישירה, סאטירה נגד הסוגיות הבוערות", הוסיף. "יכול להיות שזה היה עובד אחרת במצב של הסכם שלום, אז אולי היכולת לצחוק על עצמי כערבי ועל החברה הישראלית היתה יותר חזקה". היעדרן של משפחות ערביות אחרות מהפריים-טיים הישראלי סייע למצב את משפחת עליאן מ"עבודה ערבית" כמעין אבטיפוס, הגם שאינו מייצג. שי קפון, במאי הסדרה, השתתף בדיון והזכיר כי דמותו של אמגד היא למעשה דמות של ערבי שהשתכנז, אך בד בבד הפנים את סט הסטיגמות שיהודים מייחסים לערביי ישראל. "אמגד הוא גזען שחושב בצורה סטריאוטיפית יותר מכל אחד אחר בסדרה", אמר קפון. כשהערבי החביב מנסה לפעול כערבי המצוי ונכשל בקול תרועה רמה, נוצר רגע קומי המאפשר ליוצרים להגחיך לא רק אותו – אלא גם את הסטריאוטיפים לגופם. שימוש בניאוץ והגחכה עצמיים ככלי רטורי אינו המצאה של קשוע. "את הבדיחות שאתה מספר על ערבים אף יהודי לא היה יכול לספר", אמר לו רן תלם, מנחה המפגש וסמנכ"ל התוכניות של קשת. בתגובה הזכיר קשוע קטע מפורסם של הקומיקאי האמריקאי השחור כריס רוק, העוסק בסיבות שבעטיין "אנשים שחורים שונאים כושים". בקטע הסטנד-אפ מבצע רוק הלכה למעשה חסד עם הקהל השחור ברובו, ומנתק את הכבל הבלתי נראה המחבר ביניהם ובין הסטריאוטיפים הנכפים עליהם; באמצעות הגחכת ה"כושים" והרגליהם הנלעגים, הקומיקאי גורם לצופים להתגלגל מצחוק וכך אולי לא להבחין בכך שהוא בעצם רוכן לעברם ולוחש באוזניהם: אתם אולי שחורים, אבל אתם לא כושים. קשוע, בהקשר זה, מזכיר כמה סטיגמות שהוצמדו לאזרחי ישראל הערבים שכיכבו בפרקים של "עבודה ערבית": "העניין עם הכלבים", "ערבים ושחייה" ו"תרבות הנהיגה הערבית". "אני לא יודע מה היה קודם", אמר בהקשרם של חבריו הטובים ביותר של האדם שאינו ערבי. "אולי אחרי שקראתי בעיתון – אני לא זוכר אם זה היה ידיעות אחרונות או עיתון ערבי – שמחנכים כלבים לזהות ערבים, אבל היה לי ברור שאני חייב להשתמש בכלי הזה אם אני רוצה להגיד אמירות כאלה ואחרות, ואני לא בטוח דווקא שכשאני מדבר על ערבים שמפחדים מכלבים או שכלבים מזהים ערבים – על מי אני בעצם צוחק. אני חושב שאני צוחק על אמגד, אבל אולי בעצם אני צוחק על הישראלים שחושבים דברים כאלה. במובן הזה, אני עושה סאטירה". האם הוא בעצמו מפחד מכלבים? "אני לא יודע אם אני מפחד מכלבים, אבל אני מפחד מחתולים יותר", אמר קשוע. "אני מפחד כמעט מכל דבר, בלי קשר למוצא האתני שלי. אם הייתם יודעים כמה המלה מכון מפחידה, שלא לדבר על ישראלי – וכמה המילה דמוקרטי גורמת לי לא לישון בלילות". "ערבים באמת נוהגים פחות טוב מיהודים?", שאל המנחה תלם. "אני לא יודע", השיב קשוע. "אני חושב שערבים שונים נוהגים אחרת. למשל, אלה של התנועה-האסלאמית נוהגים על הפנים. אני כל הזמן מנסה לאפיין נהגים לפי הנהיגה שלהם – בירושלים, נהג יהודי דתי עם סטיקרים, בדרך-כלל אפשר להבחין שאין לו תחושה של מרחב, הוא מחליף נתיבים בלי לאותת בכלל. "לפעמים נדמה שתאונות דרכים לא מטופלות במדינה הזאת כי יש בה איזושהי בעיה דמוגרפית – זה, וללמד ערבים שחייה. אני מכיר מישהו יהודי שאומר שכשהוא שומע על תאונת דרכים, הוא קודם כל בודק אם נפגעו בה יהודים או ערבים", הוסיף קשוע. "ביישובים ערביים תמיד יתלוננו שאם כבר משטרה נכנסת לכפר, באים רק בשביל חגורות. כנגזרת של זה שאין בהם חוק, הרבה מהיישובים הפכו להיות בלתי ראויים למחיה". "איפה אתה גר?", שאל אותו ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. "אני לא רוצה להגיד בשביל לא להוריד את ערך הדירה", אמר קשוע, המתגורר בירושלים בשכונת רמת-דניה. "אני גר בהולילנד", השיב לאחר מחשבה.
|
באותה התלהבות ריקה נזעקת העיתונות על דברים מסוימים או על היפוכם. שערורייה או מחדל, זה כל הסיפור. שערורייה של עשיית-יתר או מחדל של אי-עשייה. לב העניין לעולם לא מעניין, לא מרגש, ולפיכך – לא חשוב
|
הח"כ של השנה הוא זה שלא יצא השנה מהארץ. ואם יצא, יצא בטיסת מטען. ואם שודרג, שודרג מקארגו ללואו-קוסט. כלומר ויתר לשם כך על המלון, המריא לפני חצות, נחת לפנות בוקר, הרטיב את השיער ויצא לפגישת עבודה שנאלץ לקצר כדי להספיק לאוטובוס המאסף שייקח אותו לטרמינל, שם שטף פנים בשירותים המתוחזקים היטב (זאת לא היתה אשמתו; לשווא חיפש שירותים מוזנחים ומצחינים), והתמוטט על מושבו בזנב הצפוף של המטוס. שנתו היתה כה עמוקה עד שהחמיץ את עגלת החטיפים ובכך חסך למדינה לפחות 12 דולר. לפנות בוקר נחת, ובעודו ממתין לאיסוף קרטון המשקאות הפטורים ממכס שרכש, סיכם עם שכניו לטיסה, זוג ברוך צאצאים, כי יחלוק עימם מונית. בסך-הכל היה זה ביקור חשוב, סיכם לעצמו נציגנו הפרלמנטרי, וכבר תיכנן כיצד ליישם את לקחי מסעו עוד במושב הקרוב (במושב הכנסת כמובן, שם אין לו כל כוונה לשבת בזנב). אלא שמשהו השתבש. בשובו, מיד כשחצה בשלום את עיניהם הפקוחות של שוטרי המכס ופרף בצווארונו כפתור, עלה על מארב מתוכנן ומתוזמן. מבין חבורת מניפי השלטים המתגודדים סביב הנכנסים, פרץ צלם עיתונות והריץ עליו צרור חשיפות. למחרת פיאר את עמודו הראשון של העיתון הנפוץ תצלומו, טרוט עיניים, קמוט בגדים, סתור שיער, בידו קרטון דיוטי פרי נדיב-ממדים, ומעל פרצופו הנבוך נמרחה מקיר לקיר הכותרת: "העם דואג – הח"כ חוגג". לא לגמרי ברור אם יו"ר הכנסת רובי ריבלין עשה שגיאה ניהולית כאשר החליט לאשר לח"כים טיסות במחלקת עסקים לכל יעד. היתרונות שבכך ידועים: היכולת לעבוד בפרטיות יחסית וללא הפרעה במהלך הטיסה ובזמן ההמתנה, ושיפור משמעותי בערנות ביום ההגעה. האישור הגורף גם יפטור ח"כים מן ההתבזות שבתחנונים המתמידים לשדרוג. אבל ברור שהחלטה כזו היא שגיאה תקשורתית מרה, שאפילו אחרון הטירונים לא היה מעז לעשות. כל קורא עיתונים יודע שטיסות עסקים הן העצב החשוף ביותר של עיתונאי ישראל, ולא פחות מכך העצב החשוף של הישראלים בכלל. השאלה מי יושב בקדמת המטוס, מאחורי הווילון הסגור, עלולה להטריף עיתונאים – בהנחה שאלה לא הם עצמם. אולי ההפרדה המעמדית שיוצר הווילון, אולי פערי הנוחות הניכרים, מציתים את הזעם הקדוש שיש בו שילוב נפיץ של צרות עין, חמדנות ותחושת קיפוח. למה הוא ולא אני? זו השאלה המהבהבת מכל דיווח עיתונאי העוסק בציד עברייני טיסות עסקים. ציד שנעשה בעיניים בורקות מדי ובשפתיים מקציפות. "חוגג על חשבוננו", זו מלת הקסם השימושית של העיתונאי הישראלי, המיטיב כנראה לקלוע בכך לתחושת הקיפוח, החמדנות וצרות העין של קוראיו. את ההשתלחות האובססיבית של העיתונאים בטיסות נבחרי ציבור בכלל ובטיסות עסקים בפרט אי-אפשר להסביר רק בגודל ההוצאה. עיתונאים ידועים כעיוורים להוצאות ולבזבוזים גדולים ומשמעותיים בהרבה במערכת הציבורית. אולי, כמו במקרה ההומופוביה, האובססיה של עיתונאי כלפי אחרים מעידה משהו עליו עצמו. שהרי אין כמו עיתונאים לחמוד כרטיסים משודרגים. תשאלו כל יחצן שמוציא כתבים לחו"ל בשיטת "עסקים או לא באים". מכפולת העמודים שהקדיש "ידיעות אחרונות" (11.2.10) לטיסות הח"כים אפשר ללמוד בעיקר על הזעם הקדוש. מעבר לכך לא ברור מה הבעיה. מדוע נסיעת ח"כ לחו"ל נחשבת לפגיעה קשה במיוחד במוסר הציבורי? הזעם הוא שעמד מאחורי כותרת הגג "בשנתה הראשונה שלחה הכנסת ה-18 לחו"ל 113 ח"כים ועובדים. מי נסע הכי הרבה, לאן וכמה ח"כים נסעו במחלקת עסקים". ואם כך, הרי לנו כפולה חושפנית על תסביך הנסיעות של העיתונות. מקריאת הכתבה עולה כי אין מדובר ב-113 נסיעות, כפי שמשתמע מן הכותרת, אלא ב-46 נסיעות, שלהן נרכשו 113 כרטיסים. כמה מן הכרטיסים הם ל"בכירים ועובדים בכנסת", מה שמוגדר כדרג מקצועי המלווה את העבודה הפרלמנטרית, שיוצא, על-פי הכתבה, להשתלמויות או לכינוסים. האומנם 46 נסיעות במשך שנה אחת לח"כים ולצוותים המקצועיים – כנציגי ציבור המחוייבים בהיכרות עם מנגנוני ותכני חקיקה ושלטון של משטרים אחרים ובייצוג מנגנוני החקיקה שלנו – הן דבר בלתי נסבל? אני נוטה להתרשם כי הח"כים נוסעים פחות מדי. לפחות על-פי הבורות המשוועת המוצגת בהצעות החוק שלהם בנושאי עיתונות וחופש הביטוי. העמוד השני הוא עמוד הקלון: רשימת הבושה של שיאני הטיסות ופירוט כל טיסה, יעד וסוג הכרטיס של כל ח"כ. באשר למוקע הראשי, ח"כ יוחנן פלסנר מ"קדימה", שיצא השנה לשבע נסיעות, נוצר רושם ברור כי הוא נהנתן מושחת "החוגג על חשבוננו". אבל מקריאת הידיעה עצמה מתברר כי פלסנר עומד בראש משלחת הכנסת למועצת אירופה "ונאלץ" (כך במקור) לצאת לשם שבע פעמים השנה. הנה אפוא נון-סטורי שנופח לממדים מוטרפים. אבל הכשל הנורא הוא אפילו לא הניפוח, כי אם הקהות והטשטוש. בדעתו של איש מהוגי הכתבה, כותביה ועורכיה לא עולה הצורך להבהיר מה חשיבותה של מועצת אירופה, מה עומד על סדר יומה של המשלחת הישראלית לשם. מה התועלת לציבור, לכנסת, ולהעשרת הידע והניסיון הפרלמנטרי של הח"כ עצמו, בייצוג - ראוי ומה הנזק, אם קיים, בייצוג כושל של המדינה בפני גוף שכזה. אין כמו כפולת העמודים הזאת כדי לייצג את העיתונות של היום: קראת הכל ונשארת טיפש כשהיית. לא למדת כלום מלעיסת חטיפי הסטטיסטיקה, הריקים מערכים תזונתיים או ממשמעות. שום נתוני אמת. רק סיפורי קליפה ללא תוכן. פנייה לרגש (קיפוח, זעם, צרות עין) במקום לתבונה. כך נידונים אנו לעיתונות של קצוות. באותה התלהבות ריקה נזעקת העיתונות על דברים מסוימים או על היפוכם. אם המדינה תיוצג באירוע בינלאומי כלשהו, הכיסוי יעסוק בעלות הטיסות והאירוח (שערורייה); אם המדינה תימנע מלהיות מיוצגת בו, תשתלח העיתונות באותה קנאות קדושה בהעדר ייצוג ישראלי בזירה בינלאומית כה יוקרתית (מחדל). קצוות, שערורייה או מחדל, זה כל הסיפור. שערורייה של עשיית-יתר או מחדל של אי-עשייה. לב העניין לעולם לא מעניין, לא מרגש, ולפיכך – לא חשוב. לשם המחשת תסמונת עיתונות הקצוות, כדאי לבחון דיווחים בנושאי רפואה מן הזמן האחרון. הנה דילמה: מה עדיף, רופא חשדן שמפריז במספר הבדיקות (ומעמיס עלויות על הקופה ומאריך תורים במכונים), או רופא בטוח בעצמו שלוקח סיכון מסוים, שולח מטופלים הביתה ואומר, קחו כדור וזה יעבור (ועלול להחמיץ סינדרום סמוי, קטלני)? סביר להניח כי רוב הרופאים נזהרים מלהסתכן באבחון מקוצר מדי, ואינם מפריזים בבדיקות. אבל הרוב הזה, בדרך כלל, הוא לא הסיפור. "דה-מרקר ויק" (11.2.10) מפרסם כתבה המבוססת על סקר שנערך "בלימודי דוקטורט ברפואה ציבורית" בשיתוף ההסתדרות הרפואית בישראל. הסקר מלמד כי גם הרופאים בישראל פועלים מתוך "רפואה מתגוננת", כשאר רופאי העולם. כלומר, לנוכח החשש מתביעות על רשלנות, רופאים נוהגים לשלוח מטופלים ליותר בדיקות או מאשפזים יותר משהכרחי, כדי לגונן על עצמם. לפי הכתבה, 60% מהרופאים המשתתפים בסקר השיבו שהם שולחים חולים "ליותר בדיקות". האם הנתון הזה מצדיק להכריז בכותרתו הראשית של "דה-מרקר" המפנה לכתבה, כי "60% מהרופאים שולחים אותנו לבדיקות מיותרות"? יותר בדיקות – משמעותן שלילת יותר אפשרויות. מכאן לא עולה בשום אופן המסקנה שאלה בדיקות מיותרות. הכותרת אינה נובעת מן הדיווח בכתבה עצמה, אלא מכוונת לייצר דרמה. ודווקא משום הדיווח הפרטני, היוצר רושם של אמינות, ההטיה היא משמעותית יותר ובעייתית בוודאי. גם כותרת המשנה המפנה לכתבה "מדינת ישראל ואזרחיה מוציאים מדי שנה מיליארדי שקלים על בדיקות וטיפולים שייעודם העיקרי הגנה על הרופאים מפני תביעות עתידיות" היא דמגוגית. "מיליארדי שקלים" אינו סכום כסף, כי אם מטפורה ל"סכומי עתק". מטפורה שראויה לטבלואיד ולא למוסף כלכלי שאמור לעגן נזק כלכלי במספרים. ולא רק במספר גולמי, אלא בנתון שישקלל ניכוי הנזקים לחולים וההוצאות למערכת הבריאות שייגרמו במקרה של הפחתה משמעותית במספר הבדיקות. כדי לראות את החצי השני של המשוואה, צריך לעקוב אחרי ההפניה בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" (10.2.10). "שלומית באביאן התלוננה על כאב ראש וקיבלה אקמול. כשאבחנו דלקת קרום המוח, היה מאוחר מדי: בנה יגדל יתום". הלקח מסיפורה של באביאן המנוחה הוא שיש לערוך בדיקות מקיפות לאנשים שמגיעים לבית-החולים עם כאבי ראש ולחץ דם גבוה – כך שחלילה לא יוחמץ מקרה של דלקת קרום המוח. אלא שבתי-החולים קורסים (ראו מקרה הפנימיות בתל-השומר), והזמן המוקדש לאבחון והעומס על מחלקות האשפוז דווקא מוריד את מספר הבדיקות למינימום, או מתחת לו, כבמקרה של באביאן. המשוואה פשוטה, ו"דה-מרקר" אמור להיות הראשון שיידע זאת. בריאות זה כסף. בדיקות-יתר עלולות לפעמים להזיק, והן יקרות. אבל מוות או נכות שעלולים להיגרם ללא בדיקות מספקות, יקרים יותר. הצגת קצה אחד, ועוד בהעצמה מוקצנת של המחיר, היא דרך טיפול גסה בנושא, לא פחות מן האיזכור בכותרת ב"ידיעות" של הבן של שלומית באביאן, שאותו ילדה "אך לא זכתה לחבק". כך נראה מחזור שפעת החזירים בתקשורת: גילוי, בהלה בעולם, בהלה כאן, היסטריה, מקרי מוות ראשונים (שערורייה), בהלת חיסונים (מחדל), הממשלה נלחצת (שערורייה), התחזיות מדברות על 40 אלף מקרי מוות בישראל בחורף הקרוב (שערורייה), מתים כמה עשרות בלבד ("מחדל"). המדינה מזמינה חיסונים בעלויות עתק (שערורייה), הציבור לא לוקח חיסונים (מחדל). ועכשיו: תיאוריית הקשר. אין בכלל דבר כזה שפעת חזירים (שערורייה ומחדל גם יחד).
|
במקום לנסות להעמיד את החדש על הישן ולהסבירו באופן שמעקר ממנו כל חידוש של ממש, או לחלופין, לסמנו כסטייה – הסיקור העיתונאי צריך להכיר בכך שהוא מדווח באותן שעות שבהן ההווה עדיין כלוא בחשכה ובמבוכה
|
זה מתחיל בגן הילדים, נאמר בגיל שלוש. על העוגה יש בדיוק ארבעה נרות, אחד לכל שנת חיים, ועוד אחד לשנה הבאה, כפי שמקפידה הגננת להסביר. אחר-כך מתחילים לספור לאחור, לאפשרויות החדשות שצופן בחובו תאריך עתידי: עוד שבועיים בר-מצווה, עוד חודשיים אפשר להוציא רישיון, עוד חצי שנה יגישו לי אלכוהול במקומות ציבוריים, עוד שלושה חודשים למנאייק. ואחר-כך גדלים. הספירה, כאילו מאליה, נמשכת. אלא שמתישהו בדרך מתחלפת המגמה. לפתע הגיל הבא, זה שרק אתמול נכספנו להגיע אליו, מתחיל לזנב בנו. פתאום הוא מגיע מוקדם מדי, לפני שהגענו אנחנו אליו. יותר משהוא מסמן את האפשרויות שלפנינו, הוא מתחיל לסמן את אלו שהחמצנו. פולחן המספרים בחיים הציבוריים חל ביום העצמאות, יום ההולדת למדינה. כמו כל יתר המועדים והחגים, יום העצמאות חל כל שנה, באותו התאריך. אך בשונה מהחגים הדתיים, וגם מן המועדים החילוניים האחרים, לכל יום עצמאות מספר קטלוגי משלו. בעוד שהחגים הדתיים שייכים לזמן מחזורי, שכל כוחו באדישותו לאירועים היסטוריים ובחסינותו מפני ההיסטוריה, המספר המתחלף מטביע את יום העצמאות בחותם ההיסטוריה, והופך את המדינה לישות כמו אנושית, שיש לה רגע של הולדת, והיא נשארת היא עצמה, אך גם נעה קדימה בזמן. מדינה קצת קשה להרים על הידיים, לא כל שכן 61 פעמים (שנזכה לשנה הבאה!). אבל הפסטיבל התקשורתי שסביב חגיגות ה-60 למדינה בהחלט משמר את ההיגיון התרבותי של יום ההולדת. העיסוק התקשורתי ב"אירוע" של 60 שנה למדינת ישראל – החל מהבחירה של שיר ה-60, אלבום ה-60 ועוד שישימיות, עבור דרך הראיונות הממלכתיים עם ראשי המדינה ועד סיקור הטקסים ואירועי החג – מחלק את חייה של המדינה לשניים ונע בין הנוסטלגיה ל"אז", לימי התום של ראשית המדינה, לילדותה האבודה, ובין החיים ב"עכשיו", בהווה הציני והמפוכח מאשליות הילדות, ובפרט מן האשליה שהמחר יביא עימו את החדש. אלא שבדיוק "אשליה" ממין זה עומדת ביסודה של המדינה. כמו מדינות רבות אחרות, מדינת ישראל באה לעולם תוך מאבק מזוין, והסדר הפוליטי שאנחנו חוגגים את המשכיותו התבסס על אירוע מהפכני ואלים. הניסיון ליצור סדר פוליטי חדש, להקים ישות פוליטית עצמאית, נשען על ה"אשליה" שמחר לא רק יביא עימו את החדש, אלא גם יצדיק, בדיעבד, את האלימות של היום. המימד ההיסטורי של אירוע כמו ייסודה של מדינה מואצל לו דווקא מתוך כך ש"בזמן אמת" יכול היה להיות אחרת. במובן הזה, אירוע היסטורי הוא באמת מחוץ לזמן. שהרי לו התגלגלו הדברים אחרת, אולי היינו מציינים אנחנו היום את הנכבה, את אסוננו הלאומי, ובאים חשבון עם מי שהביסו אותנו, ואולי יום אחד בעתיד גם עם חלקם של מנהיגינו שלנו בתבוסה הצורבת. ואחרים היו חוגגים היום את חגם הלאומי, מן הסתם בערבית. בדיעבד, לאחר מעשה, ולאחר שהסיפור ההיסטורי סופר חזור ושנה, ההיסטוריה נראית כאילו השתרשרה מלכתחילה על-פי כללים של סיבתיות חמורה, דבר מוביל לדבר. מאז ומעולם אלו הם דברי הימים. את הבסיס השרירותי של קיומנו בהווה חובה עלינו לשכוח, כל שנה מחדש, מיד לאחר יום הזיכרון. יום העצמאות, כמו יום הולדת, הוא יותר מכל יום שיכחון, שנועד להשכיח מאיתנו את היסוד הפלאי, האלים והבלתי מסתבר של קיומנו, ולהרגיל אותנו לחיים ברצף הזמן ה"נורמלי" והיומיומי, שעובר ומצטבר, אך לעולם אינו נקטע. מפרספקטיבה כזו, זמן שבו "יכול להיות אחרת", ש"אחרת" הוא אפשרות ממשית עבורו – הוא בגדר משובת נעורים, שאפשר להתגעגע אליה, אך מוטב להתפכח ממנה, ומהר. אין לנו זמן לבזבז. אחרי הכל, אנחנו לא נהיים צעירים יותר. היחס בין שנת אפס, אותו אירוע היסטורי שבכוחו לאפס את הספירה (לידה, כינונה של מדינה), ובין האופן שבו היא מעובדת כאירוע תקשורתי מלמד משהו על מעמדו הפרדוקסלי של החדש בעולם התקשורת. התקשורת אולי ניזונה מ"חדשות", אך עיתונאים נוטים להאמין ש"אין חדש תחת השמש". מרבית העיתונאים הישראלים, ובוודאי הוותיקים שבהם, שותפים לראיית העולם הצינית. אנשים הם אנשים, יאמרו לכם, והם מונעים תמיד מאותם מניעים אנוכיים עד קטנוניים, ושאף אחד לא ימכור לנו סיפורים אחרים. הסיקור התקשורתי מתרגם את האירוע המתרחש בזמן הווה לסיפור הנפרט לחמשת ה-W המפורסמים, או בעברית: מה, מי, היכן, מתי ולמה. מה שלא נופל תחת המובן מאליו של ההסבר העיתונאי, מה ש"הלמה" שלו אינו מוסבר בהיגיון התועלתני והציני, נופל תחת הלא-נורמלי ומוסבר בקטיגוריות של זהות. העיסוק התקשורתי הנרחב בשבועות האחרונים בהתעללות בילדים הוא דוגמה טובה לכך. אף שהמציאות העגומה היא שאלימות בתוך המשפחה היא חזון נפרץ, שמתרחש בבתי שכנינו הדומים לנו בכל, נקרתה לתקשורת ההזדמנות להפנות מבט ל"תופעה" הודות לזהותה החריגה של האם עטופת הבדים, או של המתעללים החרדים. במקרים כאלה, שבהם הסברים פשוטים לשאלת ה"למה" (כדי להרוויח, כדי לקדם את האינטרס הפרטי) פשוט אינם באים בחשבון, הדלק היחיד לסיקור התקשורתי הוא שונות קיצונית, שלא ניתנת כלל להסבר. למה התנהגו כפי שהתנהגו? בדיוק כיוון שהם משהו אחר מאיתנו, אצלנו דברים כאלה לא קורים. האירועים החדשותיים, או שהם מסוננים דרך מנגנוני ההסבר השגורים וראיית העולם הצינית, וכך מובנים כ"עוד מאותו הדבר", או שהם מקוטלגים תחת האקזוטי והסוטה, ובמקום שיוסברו הם פשוט מיוחסים לזהותם החריגה של המעורבים בהם, זהות אחרת לגמרי, שלא ניתן אלא להצביע עליה ככזו. האם יש אפשרות שלישית? האם אפשר לחשוב על חדש ממש, שאינו מעוכל מיד במנגנוני ההסבר השגורים, אך גם לא מקוטלג אוטומטית כ"אחר" לחלוטין? האם יש אזור דמדומים בין האור המסמא של הסיקור התקשורתי את מה שמוכר לו, או מתמסר בקלות להסבריו, ובין האפלה שבצדו האחר של העולם? האם יש רגע שבו האירוע העיתונאי הוא באמת בגדר חדשה, לכוד עדיין בין חושך לאור, ומפרפר בין האחר מדי והמוכר לעייפה? אם תשאלו את גאס היינס, העורך המחוספס של "הבולטימור סאן" בסדרה "הסמויה", אפשר שישיב לכם במלים הבאות: "Many are trapped for hours in darkness and confusion" הסדרה ה"סמויה" ("The Wire") מבית-היוצר של HBO אינה עוד סדרת משטרה, אלא יצירת מופת טלוויזיונית. בעונה החמישית והאחרונה של הסדרה מצטרף כוח חדש, "העיתון", לעולם שנחלק עד אז לשני כוחות עיקריים, "החוק" ו"הרחוב". מעריצי הסדרה חדי העין, שהורגלו לשים לב גם לפרטים הקטנים ביותר, הבחינו שלמסך המחשב של העורך הראשי של עיתון ה"סאן" הבולטימורי בסדרה, גאס היינס, מודבקת כותרת: "רבים לכודים בחשכה ובבלבול". את הכותרת הזו, שהיינס תולה כסיסמה, במנותק מכל הקשר, אפשר לקרוא כהלצה המתארת את מצבו של עיתונאי המנסה לכתוב מול המסך, אבל אפשר לראות בה גם יחס עמוק יותר לאירוע העיתונאי ולדרך שבה ראוי לסקרו. שכן הכותרת הזו לקוחה מ"הניו-יורק טיימס" ומתייחסת לפיצוץ הראשון במרכז הסחר העולמי. אם יש עיתונאי עצמאי, הרי שהוא מגולם בדמותו של גאס היינס. היינס הוא עיתונאי בכל רמ"ח אבריו. הוא נאמן אך ורק למקצוע – לא לבוסים שלו, לא למושאי הסיקור ולא לגורמי השררה. לדידו, הכותרת תלושת ההקשר הזו היא תמצית האתוס העיתונאי. היינס יודע שעצמאותה של התקשורת, התחום המיוחד לה, הוא ההיסטוריה של ההווה. האתוס העיתונאי צריך, על כן, להיות רגיש ליסוד הבלתי מוכרע של האירוע בזמן הווה. וזהו המוטו שהיינס מציב לנגד עיניו: במקום לנסות להעמיד את החדש על הישן ולהסבירו באופן שמעקר ממנו כל חידוש של ממש, או לחלופין לסמנו כסטייה, הסיקור העיתונאי צריך להכיר בכך שהוא מדווח באותן שעות שבהן ההווה עדיין כלוא בחשכה ובמבוכה. יום העצמאות הזה, מותר לנחש, ילווה, בצאתו ובבואו, על-ידי עינה הפקוחה של התקשורת הישראלית. אירועים שביום אחר אפשר שהיו מסוקרים בהרחבה יידחקו הצדה לכבודו של החג. בשעה שהטקסים הממלכתיים יסוקרו ברוב רושם, ובין לבין הלשונות יצקצקו על המבוכה שבחקירת ראש הממשלה, יהיו מי שיזכירו שפעם היו לנו מנהיגים, ישרים כאלה. שפעם היו לנו חלומות, ואידיאלים. לקראת צאת החג תלווה התקשורת את הלכלוך שהשאירו אחריהם הישראלים בפולחן האש המסורתי, המכונה גם מנגל. ואז אפשר יהיה לחזור לעסוק באירועים השוטפים, בחדשות האמיתיות, המכונות גם "שגרה". יום העצמאות יחלוף, ויותיר את הכל כפי שהיה, בדיוק ככל קודמיו. או שמא? אירוע היסטורי במובן החזק, אירוע מכונן, הוא אירוע שנמצא מחוץ לזמן – עתידו טרם הוכרע, ובדיוק לכן אנחנו חוזרים אליו באופן כפייתי, בטקס שכל מטרתו "להקיף" את היסוד השרירותי הזה בהיסטוריות שלנו, ותוך כך להופכו לשגרה ולהתכחש אליו. האתוס שמציע היינס הוא הפוך – עיתונות טובה מעוניינת דווקא לחשוף את העובדה שההווה רווי ברגעים שבזמן אמת יכולים להתפתח למציאות חדשה, אחרת. תחת השמש אין כל חדש. אבל דווקא משום כך אל לה לכתיבה העיתונאית למהר לגרור את האירוע אל האור. על העיתונות נגזר לעבוד בחושך ומוטלת עליה המשימה המרה למסור לציבור דווקא את מבוכת הרגע. האירוע העיתונאי קופא תחת הבזק האור הקצר של המצלמה. וכמו צילום טוב, סיקור טוב מבודד את האירוע מרצף הזמן באופן כזה שמתלווה אליו התהייה, מעניין מה יקרה ברגע הבא.
|
העיתונים מדווחים על אירועים אלימים בדרום | מתכוננים לטקס הנובל מחר | ומפנים מבט לנעשה בקדימה
|
הכותרות הראשיות של רוב העיתונים היום הן כולן וריאציה על אותו נושא. "צה"ל חיסל מחבל בעזה, רקטות בדרום", מוסרת ביובש הכותרת הראשית של "מעריב". זו של "ישראל היום" היא גרסה מעט יותר וולגרית שלה, "חיסול בעזה, נפילות בדרום", וזו של "ידיעות אחרונות" היא תקציר של הגרסה הוולגרית: "החיסול והכוננות". ב"הארץ" חילופי האש בדרום מקבלים כותרת מתחת לקפל: "צה"ל הרג ראש חוליה שתיכננה פיגוע בגבול מצרים; מטח רקטות לדרום". "הסבב האלים אינו מתחיל בסיכול הממוקד של טרוריסט בכיר כמו עיסאם בטש, אלא במהלכיו המציבים ומייצבים את פעולת הטרור הבאה נגד ישראל", טוען דן מרגלית בטור בכפולה הפותחת של "ישראל היום". "אלמלא היה פעיל לא היה צה"ל מזהה אותו ומחסלו על-פי הכלל שהבא להורגך – השכם להורגו. גם בהמשך פעולות האיבה היוזמה היא בידי ארגוני הטרור. הם קובעים כמה טילים יירו לעבר יישובים אזרחיים בישראל ומתי יפסיקו, בהתאם לעוצמת התגובה הישראלית". המסקנה של מרגלית היא כי "השנה תידרש פעילות צבאית יסודית נגד בסיס הטרור המעיק על ישראל מדרום", מה שמשאיר לכוחות הביטחון טווח פעולה של שלושה שבועות בערך. צבא ההגנה לישראל עצמו, לפי פרשני "הארץ", פחות שש למלחמה ממרגלית (שנסמך על דברים שאמר הרמטכ"ל בחודש שעבר, בדבר הכרחיותה של פעולה בעזה. גנץ לא ציין מועד). "ההחלטה לפגוע בחוליה אתמול לוותה בלא מעט חששות בצד הישראלי כי תגרור עימה הסלמה וירי של רקטות. אולם כיוון שמדובר בארגון קטן, שאינו זוכה לתמיכה של אחד הפלגים הגדולים, ההערכה בישראל היא כי סכנת ההתלקחות נמוכה יחסית, שכן חמאס אינו מחויב לו", כותבים אבי יששכרוף ועמוס הראל בעמ 4 של "הארץ", ומוסיפים: "ההודעה של חמאס אמש כי מדובר בשניים מאנשיו עלולה לרמוז כי פעילי הארגון דווקא מתכננים תגובה לחיסול". "מדינת ישראל במלכוד", כותב אלכס פישמן בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות". "היא מתמודדת מול חזית טרור חדשה ומאיימת בסיני, ואין לה מענה הולם למעט מענה הגנתי. היא לא יכולה לפעול בתוך סיני כדי להגן על ריבונותה, מחשש ליחסיה עם מצרים. האילוץ המצרי לא מאפשר לה אפילו לייצר הרתעה מול הגורמים הפועלים נגדה בסיני. ומכיוון שהיא לא יכולה להרביץ לחמור, היא מרביצה לאוכף – ועזה חוטפת". ב"הארץ" מציינים כי במהלך החיסול הממוקד, שבוצע לאורו של יום בירי טיל מכלי טיס לעבר מכונית פזו ברחוב בלב עזה, נפצעו עוד שני עוברי אורח. ב"ידיעות אחרונות" מציינים כי מספר הנפגעים מלבד שני המחבלים עומד על שישה. ב"מעריב" כותבים כי היו "כמה נפגעים" נוספים. ב"ישראל היום" לא מעירים כי היו נפגעים אחרים מחוץ לשניים שנהרגו. כל העיתונים מדווחים כי חוליית המחבלים שבראשה עמד, לטענת צה"ל, המחוסל בטש, נמצאת עדיין בסיני, וכי ההתרעה מפני פיגוע אפשרי מגבול סיני שרירה וקיימת. בקדימה, בניגוד לליכוד, לא הוקדמו הבחירות הפנימיות, ולכן הדיווחים על המפלגה אינם על המתמודדים בבחירות, אלא על מי שמעוניינים בהן. "מופז: ציפי לבני נכשלה" היא הכותרת על שער "מעריב", המפנה לטור של מזל מועלם. מופז, "מס 2 בקדימה", יוצא "במתקפה חזיתית" נגד לבני, כך מועלם, המצטטת את מופז המצהיר כי הוא "יוצא למסע לראשות הממשלה" וקובעת כי הוא "יוצא בקמפיין להקדמת הבחירות בקדימה". מעניין אם מופז ניסה לקבל את הבמה של "ידיעות אחרונות", הנפוץ יותר, להצהרת המתקפה שלו, ואם נדחה, ולמה. כך או כך, ניתן לשער שמופז לא ניסה לקבל את הבמה של "ישראל היום", הנפוץ אפילו יותר מ"ידיעות" (כך לפחות לפי סקרי חשיפה), משום שהמשטמה של החינמון לקדימה היא חלק חשוב בדנ"א שלו. "קדימה מתנהלת כמו ארגון פשע", נכתב היום בכותרת על שער העיתון, ציטוט של "איציק חדד, גזבר קדימה שחשוד בפלילים" ו"מאשים את צמרת המפלגה". הציטוט הוא מראיון שניתן בערוץ 1, והכותרת לידיעה עצמה, בעמ 9, היא "לבני ושחורי מנהלים את קדימה כמו ארגון פשיעה" (שחורי הוא מנכ"ל המפלגה, שנחקר השנה במשטרה בחשד לפלילים). אירוני להיזכר כי קדימה, על בצת הפלילים שאנשיה טובעים בה כחשודים וכאסירים, מקורה בליכוד, ש"ישראל היום" (ובמובנים מסוימים גם רשות השידור בתצורתה הנוכחית) משמש שופר של העומד בראשו. "מה באמת עומד מאחורי החוק הזה?", שואל יוסי ורטר במוסף "השבוע" של "הארץ" על חוק העמותות, המבקש להקשות או לאסור קבלת תרומות של עמותות ישראליות ממדינות זרות. "מתברר שקירשנבאום וליברמן אינם מבקשים לצוד רק משת"פים עם גולדסטון או עמותות אנטי-ציוניות, או ארגונים פרו-פלסטיניים הפועלים בישראל ונהנים מכספי תרומות זרות. יש להם כתובת ספציפית אחת: יוזמת זנבה. כן, המיזם ההוא של יוסי ביילין, שנולד לפני עשור, טורד את מנוחתם של ליברמן את קירשנבאום. הם חוששים שאנשי זנבה בישראל הם מיסיונרים פוליטיים, שעיקר פעילותם היא במגזר הרוסי, מאגר הקולות העיקרי של ישראל-ביתנו. הם חותרים לנתק את צינור החמצן הכספי של היוזמה, שחיה מכספים של האיחוד-האירופי". כל העיתונים מעניקים מקום של כבוד לדיווחים על טקס הענקת פרס נובל שייערך במוצאי שבת, ובמסגרתו יקבל הפרופסור הישראלי דן שכטמן את הפרס בכימיה. ב"ישראל היום" מדווח משבדיה העיתונאי המעופף בועז ביסמוט. הכותרת על השער מסכמת את קבלת הפרס המשמעותי ביותר בעולם המדע, הניתן על עבודת מחקר רבת שנים ופורצת דרך, כ"נקמה מתוקה" (מסקנת מחקרו של שכטמן לא היתה מקובלת על עמיתיו במשך שנים רבות). נדמה שיש כאן צוהר להשקפת עולמם של עורכי "ישראל היום" יותר מתיאור המציאות כהווייתה. ב"ישראל היום", בהתאם למבנה הקצרני שלו, מסתפקים רק בידיעה האינפורמטיבית על הטקס. ב"הארץ" מספקים ידיעה עשירה יותר, אולם מסתפקים בה. ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מלווים אותה בידיעות נוספות, המוקדשות בעיקר לקוריוזים. ב"ידיעות אחרונות" (עניבות גביע, שיר לכבוד הזוכה) מספקים גם דברים משכטמן עצמו והסבר מדעי קצרצר על תגליתו המדעית, ולכן בפרס על השחתת הכמות היותר גדולה של דף עיתון בשטויות זוכה "מעריב" (תפריט ארוחות הערב ו"סודות הטקס"). "עם הענקת פרס נובל למשורר תומס טרנסטרומר – מחר בשטוקהולם", נכתב בכותרת הטקסט המרכזי במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". מתחת לה, ראיון ומבחר שירים שנערכו ותורגמו על-ידי גלית חזן-רוקם. "מחוץ לחלון במדרחוב/ עוברים תיירים אטיים, תלמידים ממהרים,/ גברים בבגדי עבודה מובילים אופניים משקשקים./ אלה חושבים שהם מסובבים את כדור הארץ ואלה/ חושבים שהם סובבים חסרי אונים אחוזים בו./ הרחוב בו כולנו צועדים, לאן הוא מוביל?". "האם צודקים הח"כים מהימין כשהם עושים מאמצים להופכו לנשיא בית-המשפט העליון, או שהקפדנות והיושרה שלו יהפכו אותו לחרב פיפיות עבורם?", נכתב בסיומה של כותרת משנה לכתבת השער של מוסף "הארץ", פרופיל של נשיא בית-המשפט העליון המיועד אשר גרוניס. ההנחה המובלעת של מנסח הכותרת היא, כמובן, שקפדנות ויושרה הן ערכים המנוגדים לאלו של "ח"כים מהימין". המובלעות של ההנחה הזו יכולה לתת רמז לרקע שעליו מתחוללת כעת "ההתקפה על הדמוקרטיה" כפי שהוא מוגדרת ב"הארץ", הרואה עצמו נמנה עם "הציבור הנאור". בכל מקרה, בכתבה עצמה, דליה קרפל אינה מספקת תשובה לשאלה. זו תשובה אחראית יותר מזו החיובית שהעניק "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "למזלנו, יכולת ההשפעה של ליברמן הרבה יותר קטנה ממה שחושבים. הוא כזה פרובוקטור, ששרים וראשי מדינות מבינים שהוא לא קובע, ופחות ופחות סופרים אותו", אומר דני שק, איש משרד החוץ ושגריר ישראל בצרפת לשעבר, לאביבה לורי ממוסף "הארץ", על שר החוץ הנוכחי. את ההבדל בין מה שלדבריו הדיפלומטים הישראלים רואים כרעיון-העל של הדיפלומטיה ובין התפיסה של ליברמן הוא מגדיר כך: "לשפר את היחסים בין המדינות ולא לקלקל אותם". "העולם נהיה גרוע יותר? אנשים יותר אלימים? המלחמות יותר אכזריות? הפסיכולוג האמריקאי המוביל פרופ סטיבן פינקר טוען, לאחר מחקר מדוקדק, שהתחושה הזאת היא סתם נוסטלגיה. העולם שבו אנו חיים הופך רגוע מרגע לרגע", נכתב בכותרת משנה לכתבה של נועה לימונה במוסף "הארץ". בכתבה עצמה מספק פינקר את אחת הסיבות להשקפת העולם הרווחת, לטענתו, והמוטעית, גם לטענתו: "אנחנו מגדירים יותר תופעות כאלימות. אנשים מזועזעים מעונש המוות. לפני מאות שנים לא היו מתייחסים לזה כאלימות, אלא כצדק. דוגמה נוספת היא הקמפיין שמנהלים בארה"ב נגד בריונות בקרב ילדים. פעם לא קראנו לזה אלימות, אלא שובבות. "הירידה באלימות היא תופעה פרקטלית", אומר פינקר על-פי לימונה, "כלומר אפשר לראות אותה בקנה מידה של אלפים, מאות ושנים. היא תקפה לגבי טווחים שונים של אלימות – רצח עם, מלחמה, מהומות רצחניות והתעללות בילדים ובבעלי-חיים. נראה גם שמדובר בתופעה כלל-עולמית, אם כי פריסתה אינה הומוגנית: היא בולטת יותר בעולם המערבי ובמיוחד בעידן הנאורות". "כשהרופאים נאבקו, היחצנים חגגו", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". "מאבק המתמחים סיפק פרנסה למספר שיא של יועצי תקשורת ואסטרטגיה", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של רוני לינדר-גנץ. "לעתים נראה שהיועצים נלחמים זה בזה בעוצמה רבה אף יותר מהצדדים האמיתיים במשבר". לפני כמה חודשים פירסם מוסף "כלכליסט" כתבה על אלגו-טריידינג, "מכונות כסף", רשתות מחשבים המתוכנתות לסחור בבורסה על סמך סטיות שהאלגוריתם מזהה במסחר ופועלות כהרף עין. לפי הטענה, כמה מההתרסקויות הלא מוסברות שאירעו בשווקים היו תוצאה של התנגשות בין שני אלגוריתמים של מכונות כסף מתחרות.
|
ברכותיו המצולמות של נתניהו הן לגיטימיות. ראש הממשלה לא יכול להגיע לכל אירוע. אילו יומנו היה שקוף לא היה צורך לחטט ברשימת הברכות. אולם השחרת כלל המידע, מלבינה את האירועים הצהובים
|
לפני כחודשיים סיפרנו על הצורך לחשוף את יומן ראש הממשלה בכללותו – ולא רק דרך הדלפות נקודתיות. תיארתי דרך יצירתית לחשיפת נתח ממנו לאחר שנכחתי בחתונה בה הוקרנה ברכה מצולמת ואישית של נתניהו לזוג המאושר. בין החופה לריקודים נפל לי אסימון לדלת האחורית לחשיפת קשריו של רה״מ – רשימת הברכות שצילם בשנים האחרונות. עקב הסירובים הנשנים (והמנוגדים לחוק) לחשיפת לוח הפגישות המלא ביקשנו את רשימת הברכות המצולמות כדי להבין יותר על מפת קשריו של נתניהו. טוב, חלקית. לאחר דין ודברים ממושך ניאות המשרד סוף סוף לחשוף את רשימת הברכות הממלכתיות בשנתיים האחרונות – אך לא את אלו שניתנו על רקע אישי או בכובעו הפוליטי. גם ברשימה מצומצמת זו של 130 ברכות (יותר מאחת לשבוע) ישנן הפתעות. רבות מהברכות הן גנריות (למשל לחגים או לכנס של לשכת המסחר ישראל-אפריקה). לא מעט הן לטובת בכירים במוסדות מסווגים (למשל לסיום תפקידו של מפקד היחידה לאבטחת אישים בשב"כ או לפרידה מרח"ט מחקר באמ"ן), וכמה אפילו מרגשות (להענקת מלגות לחיילים בודדים לדוגמא או לחתונה של סרן זיו שילון שנפצע בגבול עזה). אך בעיון מקרוב רואים כי הפלח שזכה לתשומת לב מיוחדת הוא דווקא זה של ישראל היום והפטרון שלדון אדלסון. ראש הממשלה צילם ברכה ממלכתית לזוג מרים ושלדון אדלסון לציון קטיפתם את פרס שותפים לדמוקרטיה מטעם הליגה לידידות ישראל-ארה"ב. מעניין לציין שבאותו מעמד, לפי הליגה לידידות, זכה אדם נוסף – איש העסקים הישראלי ישי דוידי. אולם האחרון לא נכלל בברכה אף שהפרס הוענק לשלושה באותו המועד. בין המבורכים גם נמצא פרופ אלן דרשוויץ – שכתב חוות דעת משפטית המתנגדת לחוק ישראל היום – וזכה לברכה לאירוע פרישתו מהאקדמיה. דרשוויץ אגב נשכר בעבר על ידי המו"ל שלדון אלדסון. נתניהו לא רק מכבד אנשים הקשורים לעיתון, אלא גם עצמים דוממים – מסתבר שהוא פינה מזמנו גם לצלם ברכה לטקס חנוכת בית הספר ע"ש אדלסון ליזמות במרכז הבינתחומי בהרצליה. נתניהו אף מפרגן לעובדי העיתון, ולא ויתר בעבר על ההזדמנות לברך את כתב "ישראל היום" שלמה צזנה על השקת ספרו. אבל מעניינות יותר מאלו הן הברכות לארגונים שעל פניו נראים שגרתיים להחריד אך תחקיר קצר מעלה קשר הדוק בינם לבין ראש הממשלה. בקריאה ראשונה נראה כי כל קשר בין רוב הארגונים ברשימה לבין נתניהו – הוא פורמאלי בלבד. אלא שמאחורי חלקם, כפי שגיליתי עם העיתונאי חיים הר-זהב מצינור לילה, עומדים בעלי ממון שתרמו לו. הברכה התמימה למראה לכנס הקונגרס היהודי-רוסי שהתקיים בסנט פטרסבורג, למשל, אולי קשורה לעובדה כי בראשו עומד איל ההון קנטור ויאציסלב שתרם לנתניהו 11 אלף דולר (הסכום המקסימלי המותר). לברכה שצולמה לארגון ויצ"ו ארה"ב ולגינה פאליק לרגל הענקת פרס יוקרתי, יש אולי קשר לכך שמשפחת פאליק – שעומדת בראש השלוחה האמריקאית של הארגון – היא אחת התורמות שלו. המשפחה הזרימה מאות אלפי שקלים לנתניהו ואחראית על חצי מסך כל תרומותיו בבחירות האחרונות. זיקה נוספת אפשר למצוא למשל בסרטון לטקס הענקת פרסים של ארגון Acom של הקהילה היהודית במדריד. דיוויד האטצוול – המייסד שותף של הארגון תרם לנתניהו פעמיים– בכל אחת מהפעמים את הסכום המקסימלי המותר. בכנסת למדתי שככל שיש לך יותר כסף, השפעתך על פוליטיקאים גדולה יותר. עכשיו נראה שרוב הסיכויים שעם הממון תצטרף לארכיון המשפחתי שלך גם ברכה מאת ראש הממשלה שלנו. יותר מהקלישאה שכסף קונה השפעה אני מוטרד מכך שהסידור הזה נשמע לנו הגיוני לחלוטין, כי כך "סדר הדברים". אבל למה בעצם? למה שנקבל את זה כמובן מאליו? מדוע לדמיין ראש ממשלה שמפנה לאורך הקדנציה את תשומת ליבו גם לנושאים נעדרי בעלי ממון – זה מדע בדיוני? ובקצרה, למה הסטנדרטים שלנו כה נמוכים? חשוב לי להדגיש כי למוסד ראש הממשלה של מדינת ישראל יש לי כבוד רב. הברכות האלו הן יותר מלגיטימיות. ראש הממשלה לא יכול להגיע לכל אירוע, שלא לדבר על הוצאות האבטחה. אילו יומנו היה שקוף לא היה צורך לחטט ברשימת הברכות. אולם השחרת כלל המידע, מלבינה את האירועים הצהובים (כן, לרבות פרשת הבקבוקים). במילים אחרות הרמת חומות מעל כל פיסת מידע רלוונטית לתפקוד מקבל ההחלטות מספר 1 הפכה את המידע הניגר מהחרכים ליקר ערך – אחת היא חשיבותו. ולרוב היא גבוהה.רק דרך הדלפה גיליתי ב-2011 שנתניהו אירח את יצחק תשובה (שאגב גם זכה לסרטון לרגל חתונת בנו) לארוחת גורמה כשברקע דיוני ששינסקי שהשפיעו על מיסיו. ברגע שלו"ז ראש הממשלה יהיה שקוף נרוויח פעמיים: גם נוכל לדעת למי אוזנו של ראש הממשלה כרויה וגם הנגישות של אוכלוסיות משוללות לוביסטים תגדל, ולו רק בשם הנראות הציבורית. הציבור זכאי לשקיפות, ולא בדיעבד ולא אחרי תחינות ממושכות. רק כשנדע מתי נבחר ציבור מסוים פותח את דלתו ובפני מי הוא סוגר אותה – ניתן יהיה להפעיל לחץ ציבורי יעיל בזמן אמת. כך נהוג במדינות מתוקנות. להורדת רשימת הברכות המלאה
|
עיתוני הכלכלה מטפלים באלוביץ וגורמים מבוכה לעצמם | "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מטפלים בענייני ועדות חקירה, כל עיתון ותחומי העניין שלו | ו"ישראל היום" מציע סקופ בפרשת פנאן
|
הקריקטורה היומית בעמוד הדעות של "הארץ" (ערן וולקובסקי) מציגה את ריצרד גולדסטון מבשל את נתניהו וברק בסיר ומכריז: "תכף זה יהיה מוכן". הכותרת הראשית של העיתון היא "נתניהו: איני פוסל הקמת ועדת חקירה לאירועי עופרת יצוקה. ברק: אני מתנגד בתוקף לכל ועדה". לפי "הארץ", ההצהרה הספקנית של נתניהו באה לתקן הצהרה פסקנית יותר שניתנה ל"וושינגטון פוסט". ב"ידיעות אחרונות" עושים הו-הא מהראיון ב"וושינגטון פוסט", מגישים לקורא תצלום של גזיר עיתון ובו תשובתו של נתניהו למראיינת ("אנו בודקים זאת [את אפשרותה של חקירה חיצונית לצה"ל] אולם לא בגלל דו"ח גולדסטון, אלא בגלל צרכים פנימיים שלנו"), ואפילו פרופיל של המראיינת (לאלי וימות, "העיתונאית הבכירה ביותר בוושינגטון פוסט ובניוזוויק", לפי אורלי אזולאי מ"ידיעות אחרונות", ובת למשפחה המחזיקה בעיתונים). ב"מעריב" פתרו כבר את הסיפור. "הפשרה המסתמנת: בדיקת התחקירים", נכתב באחת הכותרות על השער. לפי תוכן הדברים, אין מדובר בפשרה, אלא בכניעה לקונספציה שלפיה יש להקים ועדת חקירה כלשהי. ואולי בכל זאת יש כאן פשרה מסוימת: ההרכב יהיה משותף לצה"ל ולמשרדי הממשלה. הכותרת הראשית של מוסף הספורט של "הארץ" היא "מאני טיים". ייתכן שהכותרת המקורית היתה "מוני טיים". כך או כך, הכותרת היתה מתארת אותו אירוע: הגילויים על אודות הפעילות הכספית המפוקפקת של מי שהיה מנהל מכבי תל-אביב, מוני פנאן, שעירבה, כך לפי החשד, שורה של שחקנים, מאמנים, שופטים ועסקנים. גילויים שחשפו את חולשתה הכללית של עיתונות הספורט ואת הנכות הקשה של אלה מתוכה המסקרים את "הקבוצה של המדינה", ושמעלים חשדות כבדים לזיופי משחקים, שחקנים ומאמנים מכורים, ומעורבות של עולם תחתון בספורט הישראלי. מה הן החדשות? בספורט "הארץ" מביא משה הרוש מדבריו של אבנר קופל, יו"ר מינהלת ליגת-העל, ש"מודה לראשונה בפומבי כי ידע על עסקיו של מוני פנאן, אך לא התריע על כך: זה אולי נראה לא תקין ולא אתי, אבל מה הייתי יכול לעשות?". ב"ידיעות אחרונות" מדווחים כי שופטי הכדורסל חתמו על תצהיר שלפיו "לא השקיעו כספים אצל נושאי תפקידים בקבוצות", וכי איגוד הכדורסל פנה לחברת החקירות ויצמן-יער כדי שתחקור את הפרשה. אבל הדגש ב"ידיעות אחרונות" אינו על News, אלא על Views. מה שב"הארץ" נזכר במאמר המערכת, ב"ידיעות אחרונות" הוא הכותרת הראשית: "דרושה: חקירה של הספורט הישראלי" ("לא בדיקה, חקירה"). הקריאה למינוי שופט חוקר היא של אריה מליניאק, שתמצית טורו מודפסת על שער העיתון, כשההפניה היא למדור הספורט. "אם יש חשש שהמשחק הוא קומבינה, ההצגה לא חייבת להימשך", כותב שם מליניאק, ומעלה שורה של חשדות על שחיתויות אפשריות בספורט הישראלי. ההישג העיתונאי הגדול (היחיד?) של היום בפרשת פנאן הוא של "ישראל היום", שכתבו, רון קופמן, נפגש עם "איש הכספים המסתורי" ניק לוין, בעל חברת ההשקעות שהפסיד מאות מיליוני ליש"ט מכספי לקוחותיו ונעלם לפני כחודש. לוין אמנם הגיח בשבוע שעבר בשיחת טלפון, אך רק עכשיו צץ בגופו ממש, והראיון של קופמן איתו הוא סקופ בקנה מידה ישראלי, אולי אפילו עולמי, במיוחד בהתחשב בכך שלוין מבוקש על-ידי המשטרה הבריטית והוא גם הכוכב של פרשת פנאן בהיותו מי ששימש, לפי החשד, משקיע של המיליונים שהועברו לפנאן. רגע, האם לוין קשור לפנאן? לא, הוא בכלל לא מכיר אותו, אומר לוין לקופמן. האם הוא מבוקש על-ידי המשטרה? לא, מה פתאום. הוא התייצב שם מרצונו ושיחררו אותו לדרכו. אז מה קורה כאן? מי צודק? מה באשר לגרסאות השונות והסותרות שהתפרסמו בימים האחרונים בעיתונים? איך נכתב כאן בשבוע שעבר בטור של שלמה מן: "התחושה היא שבוואקום שנוצר – בעלי חוב שאין להם עניין לדבר, טיפוסים מפוקפקים כאלה ואחרים שאמינותם מוטלת ממילא בספק, משטרה שטרם החלה לחקור וגיבור ראשי שלקח איתו את הסודות לקבר – הכל מותר. כל עיתונאי מנפח רסיסי מידע ומוסיף כיד הדמיון. ימים של תפוס ככל יכולתך, שבהם העיתונאי האחראי, ששומע שמועות כמו כולם ומתאפק, ננזף על-ידי העורכים, שדורשים את לטרת הפנאן שלהם". מאמר המערכת של "הארץ" מונה את הישגי כתביו בפרשה, בין השאר את הידיעה על "שותפו לעסקים, ציון נתן", ש"רוקן את משרדו ולקח עימו את כונן המחשב". אלא שכותרת הידיעה שפורסמה ב"הארץ" קבעה כי נתן "ירד למחתרת", קביעה שהוזמה עוד באותו יום כאשר נתן התראיין בגלוי לכמה כלי תקשורת. מאמר המערכת היה הזדמנות טובה לתקן את הטעות, הזדמנות שפוספסה. תוקם ועדת בדיקה? היום, אם כן, הוא יום הוועדות בעיתונים, כל עיתון והוועדה הקרובה ללבו: "ידיעות אחרונות" מקדיש את הכותרת הראשית לקריאה להקמת ועדת חקירה לפרשת מוני פנאן, "הארץ" מקדיש את הכותרת הראשית שלו למחלוקת הפוליטית בין ראש הממשלה ושר הביטחון על הקמת ועדת חקירה לאירועי "עופרת יצוקה". את הקריאה לוועדת חקירה של עולם הכדורסל שומר "הארץ" למאמר המערכת. זה היפוך תפקידים מעניין: "הארץ" הדעתני מקצה את מאמר המערכת להבעת הדעה ומקפיד על כותרת ראשית חדשותית; "ידיעות אחרונות", המתרחק בדרך כלל מהבעת דעה מערכתית, מוותר על הבאת חדשות בפרשה המדוברת ומעדיף לפרסם טור דעה בעניינה. כנראה שיש צורך בפרשה מעולם הספורט כדי לשחרר את רוח האוהד ב"ידיעות אחרונות", פרשה שעורכיו והמו"ל שלו יכולים להזדהות עימה מבחינה רגשית. אם פרשת הבנק של מוני פנאן היתה יום הכיפורים של עיתונות הספורט, הרי שהפרסום הראשוני של "דה-מרקר" על עסקת הרכישה של בזק על-ידי שאול אלוביץ היא תקרית גבול שגרתית. מה ההבדל בין מלחמת יום כיפור עיתונאית לתקרית גבול עיתונאית? בראשונה חוגג כל עיתון את הפסד רעהו, בשנייה רק עיתון אחד חוגג את נצחונו. "דה-מרקר", שחשף ביום שישי את העסקה והקדים את המתחרים המודפסים ביומיים (בגלל סוף השבוע), חוגג היום: בתמונה הראשית נראים אלוביץ הקונה וחיים סבן המוכר, והכיתוב מבשר: "הטלפון לא הפסיק לצלצל מאז החשיפה ב-TheMarker ביום שישי"; בצד ימין של השער מודפס שער "דה-מרקר" מיום שישי, כשמעליו הכיתוב "TheMarker חושף את עסקת השנה"; בכותרת המשנה של הידיעה, בעמוד הפותח, נכתב: "שוק התקשורת הוכה בתדהמה ביום שישי לאחר חשיפת TheMarker". גם אם היה מדובר בתחקיר מהפכני שחושף נשיא אנס או שערוריית שחיתות בעולם הכדורסל, השתבחות עצמית כזו היא מוגזמת ומעידה על חוסר טעם – על אחת כמה וכמה כשמדובר בחשיפה של עובדה שהיתה מתבררת ממילא בתוך שעות אחדות. לא שאין כאן הישג עיתונאי: "דה-מרקר" ואמיר טייג הוכיחו שיש להם מקורות טובים ויכולת לאמת במהירות מידע ראשוני, המתחרים אוכלים את הלב, לקוראים זה לא צריך להיות ממש אכפת. אם האופנה של פיאור עצמי לא היתה פושה גם בטבלואידים הוותיקים (ולאחרונה גם ב"הארץ"), אפשר היה להאשים את צעירותה של העיתונות הכלכלית במפגן הילדותי הזה. כך אפשר היה להסביר את הידיעה המביכה שהתפרסמה ב"כלכליסט" לפני חצי שנה ("חוזה הענק של אלווריון – התקשורת העולמית מצטטת את כלכליסט") בעובדת היותו של "כלכליסט" שחקן חדש בזירה, שזקוק לחיזוקים גם אם הם מגיעים ממנו עצמו. היום משחזר "דה-מרקר" את הגיחוך: מסגרת מיוחדת בעמוד הפותח מוקדשת לידיעה שכותרתה "רויטרס מצטטת את החשיפה של TheMarker". באתר "גלובס" סיפקו התנהלות מגוחכת משלהם: לכותרת הידיעה שלהם שפורסמה הבוקר, "שאול אלוביץ רוכש את השליטה בבזק תמורת 6.5 מיליארד שקל", הוקדם הכיתוב "כפי שפורסם לראשונה בגלובס". המלים בידיעה עצמה הטוענות לחשיפה מפנות לידיעה מיום שישי לפנות בוקר, לפני הפרסום של "דה-מרקר", שכותרתה: "גלובס חושף את עסקת השנה: התקדמות בשיחות לרכישת השליטה בבזק תמורת 7 מיליארד ש". רגע, האם זו היתה הכותרת של "גלובס" בשלוש בלילה, לפני בוקר יום שישי? כן. רק בלי הקדימון על אודות החשיפה שהוספה בהמשך. מדוע רק בהמשך? משום שידיעה על "התקדמות בשיחות" אינה "דיווח על עסקת השנה". אם כן, חטא על פשע: השחץ מוביל למעשי הטעיה (מה שנקרא "ידיעה מתגלגלת"). הערה אחרונה: "דה-מרקר" מתפאר בחשיפה של אמיר טייג, אבל עד לפני כחודשיים היה טייג כתב "כלכליסט", ולפני הקריירה הקצרה שלו ב"כלכליסט" (מיום הקמת העיתון, לפני פחות משנתיים), כתב כמה שנים ב"מעריב". אולי דווקא העורכים ב"מעריב" צריכים לזקוף לעצמם את הכשרתו של הכתב המוצלח? בשוק שבו עיתונאים נמצאים במחול תזזיתי של מעבר בין כלי התקשורת המעטים שפועלים כאן, התהדרות בומבסטית בידיעה ראשונית נראית חלולה עוד יותר. כך או כך, העיתונים הכלכליים כולם מקדישים היום את הכותרת הראשית שלהם לבזק, להתפוגגות התחזיות על הקמתה של קבוצת תקשורת שלישית בישראל, לשרטוט דיוקנו של אלוביץ ולעשרות עניינים הנקשרים לסיפור. המתעניינים ימצאו שלל פרשנויות באתרי "גלובס", "דה-מרקר" ו"כלכליסט" ומדורי הכלכלה ב-nrg ו-ynet. נצטט כאן רק את המלים האחרונות בתמצית טור הפרשנות של טייג, המודפסת על שער "דה-מרקר": "במלים אחרות, הצרכן שוב בבעיה". זוכרים את האחווה ששררה בין חוגים מסוימים בשמאל הפוליטי והציבורי ובין ש"ס בראשותו של אריה דרעי? מדובר, נכון, בהיסטוריה. ובכל זאת, מאלף להיזכר בהיסטוריה הזו על רקע הדברים שכותב היום גדעון לוי ב"הארץ" על יו"ר ש"ס אלי ישי: "אלי ישי הוא שונא הזרים הישראלי האולטימטיבי, זאן מארי לה-פן בזקן, ירג היידר בכיפה, כהנא במזרחית [...] ישי מוציא שם רע לכהניזם". לפני כמה שנים, עם הרשעתו של דרעי, שמעתי ראש ישיבה מהציונות הדתית מקונן על האופן שבו פיספסה ההנהגה הרבנית שהוא נמנה עימה את המהפכה הספרדית ושלחה את הרב עובדיה יוסף לזרועות החרדים. הנה עכשיו זמן הקינה משמאל. אחרי ההפצצות במוספי השישי (ובראשם ראיון ב"ידיעות אחרונות" עם שר המשפטים יעקב נאמן), היום תורו של פרופ שלמה אבינרי לשתף את הציבור בדעתו על פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. אף שהטור מתפרסם ב"הארץ", אבינרי כותב בעד הפיצול, תחת הכותרת "די לריכוזיות". ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, שומרים על הקו האחיד: "פיצול תפקיד היועץ: מכבש לחצים על נתניהו", מכריזה כותרת הדיווח של טובה צימוקי בעמ 4 של העיתון. צימוקי קובעת כי "משפטנים בכירים ורוב שרי הממשלה תומכים בפיצול", ומצטטת "מקור משפטי רם דרג" המבקר בחריפות את התנגדותם הפומבית לפיצול של בכירי עולם המשפט בדימוס (יש חיה כזאת, אתם יודעים מי הם). ב"ישראל היום" הפיצול מגיע לשער. "נתניהו טרם החליט אם לפצל תפקיד היועץ", נכתב שם. בכפולת העמודים 4–5 מודפסות תמונותיהם של שר המשפטים יעקב נאמן ושל נתניהו, לראשון מודבקת סטמפת "ממליץ", לשני "מתלבט", למקרה שלא הבנתם. כותרת הכפולה היא ציטוט של שופטת העליון בדימוס דליה דורנר, המתנגדת לפיצול: "רוצים לעקור לו את השיניים". כותרת הטור של דן מרגלית היא "ניאו-פרידמניזם מחוכם". "ידיעות אחרונות" מפרסם היום מעקב אחרי השלכות תחקיר שפירסם ביום שישי, על התנהלותו של יו"ר השלטון המקומי וראש עיריית מעלות-תרשיחא, שלמה בוחבוט. הכותרת הראשית של "מעריב", "השלום הקפוא", מפנה לכתבה של גקי חוגי, שביקר בעמאן כדי לדווח על המצב שם. ומה עם רצח בני משפחת אושרנקו? הכותרת ב"ידיעות אחרונות" היא "חוקרי הרצח אופטימים". גם ב"ישראל היום" אופטימים. אחת הכותרות על השער מכריזה: "במשטרה מאמינים: נפענח הרצח בראשל"צ". כותרת במדור החוץ של "ידיעות אחרונות" על אודות ממשלה חדשה לגרמניה: "וייטנמי, הומו ובן אצולה נפגשים לישיבת הממשלה". ב"מעריב" מדווחים כי "בצעד חסר תקדים מציעה ענקית השעשועים וולט דיסני החזר כספי למיליוני הורים שרכשו את קלטות בייבי איינשטיין המפורסמות. הסיבה להחלטה: איום בתביעה ייצוגית נגד החברה, שפירסמה כי הקלטות מסייעות בהתפתחות התינוק, בעוד מחקרים מראים שצפייה בטלוויזיה דווקא מזיקה לילדים קטנים" (נורית קדוש וצח יוקד). במדור "צילום אחד ביום", בעמוד האחורי של חלק ב של "הארץ", מופיעים חמישה צילומים.
|
קלינטון מטופל מתחת לחגורה; נתניהו, ברוב המקרים, מעליה. העיסוק בפרשיות האישיות של קלינטון הוא סוג של מותרות. הוא מלמד שאין כרגע לאמריקה בעיות קיומיות, ואפשר להשתעשע. חבל שאי אפשר לומר אותו הדבר על ישראל
|
אחד מתחומי-הכיסוי המתסכלים ביותר בעיתונות הוא כיסוי-העיתונות. מצד אחד, הגישה נוחה: עיתונאים הם פטפטנים גדולים. מצד שני, הכעסים קשים. עיתונאים הם עם שמצפה שיסלחו לו יום-יום על חטאיו – אבל לעולם לא שוכח ולא סולח על חטאים שעשו לו. בכל זאת, הווארד קורץ לא מתלונן. קורץ הוא כתב המדיה של "וושינגטון פוסט". תפקידו מושיב אותו על אחד הצמתים העמוסים ביותר בעולם: המפגש בין הממשל האמריקני לבין גדודי התקשורת שמסקרים אותו. הקוראים המקומיים מרותקים, הדרמה גדולה, ולמרבה המזל, היא מתרחשת בטווח של עשר דקות הליכה ממערכת ה"פוסט". זה כמו לדווח על המונדיאל ממושב נוח באמצע כר הדשא. לפני שבועות אחדים יצא לאור בארצות-הברית ספרו של קורץ "Spin Cycle", והפך מייד לרב-מכר וושינגטוני. שמו של הספר, בתרגום חופשי, הוא "מעגל התחמון". קורץ מגולל בו את סיפור העימות המתמשך בין הבית הלבן של קלינטון לכתבים המדווחים עליו, מראשית כהונתו השנייה ועד פרשת מוניקה לווינסקי. ספר אמין, נוקב, חכם. הוא מודד בחריצות את ההבדל הדק בין תדמית לתרמית, בין כיסוי לשיסוי, בעידן קלינטון. אם תרצו, חלקים מהספר הם משל על נתניהו, על תחמוניו, ועל צרותיו עם התקשורת הישראלית. אם תרצו, הם משל על כל פוליטיקאי בפתח המאה ה-21. המנהיג, הראש, איננו אלא קליפ טלוויזיוני. בקליפ הוא קם ובקליפ הוא נופל ועל הקליפ הוא עובד, מהדיון על התחמון היומי בבוקר ועד סגירת המהדורות בערב. ציטוטים סלקטיביים: "ההסטוריה לימדה את אנשי קלינטון שמותר וכדאי לעבוד על העיתונות. רון זיגלר, יועץ התקשורת של ניקסון, נהג לדבר עם העיתונאים במונחים שנלקחו מעולם העסקים. עובדה מסוימת היא מבצעית בשלב זה. אחר-כך, כשמתברר שאיננה נכונה, היא הופכת לבלתי מבצעית". "וודרו וילסון סבל ב-1919 משבץ שגרם לו שיתוק, אבל לעיתונאים סיפרו שהיתה לו התמוטטות עצבים, ובקרוב יחזור לפעילות מלאה. כשאייזנהאואר לקה בהתקפת לב קשה, סיפרו לעיתונאים שהיתה לו הרעלת קיבה. דוברו של גימי קארטר הודיע יומיים לפני הפעולה לשחרור בני-הערובה באיראן שפעולה כזאת לא באה בחשבון". "בשנים האחרונות התחמון ממלא את השטח האפור שבין כנות גמורה לשקר מוחלט. דוברו של הנשיא רייגן לארי ספיקס החזיק שלט על שולחנו: אתם (העיתונאים) לא תגידו לנו איך לביים את החדשות, ואנחנו לא נגיד לכם איך לכסות אותן". "רייגן חולל מהפיכה בתחום הזה. הדוגמה הקלאסית היתה צילום טלוויזיה של רייגן עומד לפני בית-אבות שניבנה במסגרת תוכנית ממשלתית שהוא מתכוון לחסל. הכתבים דיווחו על הסתירה, אבל הבית הלבן היה מאושר: הכתבים יכולים לדבר, אבל קובעים רק צילומי הטלוויזיה". "דון בייר, ראש אגף התקשורת של קלינטון, פיתח את תורת רייגן לכלל נוסף: מה שאומר הנשיא חודר מעבר למה שאומרים עליו. יש לו דו-שיח משלו עם אמריקה, שעובר מעל לראשי העיתונאים. העיתונאים אינם אלא מבקרי-תיאטרון: יש להם השפעה קטנה מאוד, אם בכלל, על גיבוש דעת-הקהל". "התיאוריה של דובר הבית הלבן, מייק מקקארי, בניהול עיתונות היתה להאריך את חייו של סיפור חיובי דרך כמה מעגלי חדשות. הוא לקח את זה ממדריכים ישנים ליחסי-ציבור: אמור להם מה אתה עומד לומר להם, אחר-כך תגיד להם, אחר-כך תגיד להם מה אמרת להם". "היו זמנים שבהם נשיא נמדד ביחסיו עם הקונגרס, הצלחת מגעיו עם מנהיגים זרים, יכולתו להצמיח את המשק ולשמור על השלום. עכשיו התקשורת ההמונית הפכה יותר ויותר למזקקה של חוכמה פוליטית. כל מילה של הנשיא נחתכה ועובדה על ידי פרשנים, כל משפט עבר דרך פילטר אידיאולוגי". "העיתונאים, אמר קלינטון, מנהלים את המדינה. הם נהנים להרוס אנשים. זה מה שמביא אותם לסיפוק… בהדרגה הפסיק קלינטון לקרוא עיתונים. אני עושה את החדשות, אמר. למה אני צריך לקרוא אותן?" "מימיה הראשונים בוושינגטון ראתה הילארי קלינטון בעיתונות אויב. העיתונאים, אמרה, הם ברובם בני-גילנו. הם מקנאים בביל ובי". "הבית הלבן חזר בו מעמדתו, הטיח הפרשן הימני, פאט ביוקאנן. הוא לא תפס את העניין. לבית הלבן לא היתה עמדה. העמדה הייתה מטרה נעה, ספינה טרופה, שמקקארי הפך לתשובה באורך של 10 שניות, ארוזה לטלוויזיה". "למקקארי, כתב וושינגטון פוסט במאמרו הראשי, מגיע פרס אוסקר על שקריו. פעם אחר פעם מציב הבית הלבן חזות מוטעית, ומציע גירסה מוליכת-שולל של האירועים. את האמת הוא מפרסם בעל-כורחו, בטפטוף איטי, טיפ-טפ, טיפ-טפ…" "מקקארי וחבורתו רצו לנהל את החדשות, לארוז את הנשיאות בדרך שהציבור יקנה אותה. לקבוצה הקטנה של עיתונאים שצעקה שאלות בתדריך היומי בבית הלבן היה סדר-יום אחר. הם היו ממוקדים, כמעט מקובעים, בשערוריות. הם התעניינו בפאשלות, בעימותים מאחורי הקלעים, בדרמה. הם לא רצו לסקר את הנשיא. הם רצו להביך אותו". "אמריקה היתה בשנה השישית של צמיחה כלכלה מהירה, הדאו-גונס עבר את ה-7000, אבל זה לא התאים להגדרת המקובלת של חדשות כעימות. אילו הכלכלה הייתה בירידה, היא הייתה פותחת ערב-ערב את חדשות הטלוויזיה". "משהו גדול יותר מעוד קרקס עיתונאי התחולל כאן. בשיחות רדיו, באינטרנט, בפרוזדורי משרדים, אנשים דיברו שוב על השאלה, אם קלינטון הפשיל את מכנסיו והאם היה שם מין אוראלי. זה לא היה עוד סיפור מביך. זאת הייתה בדיחה לאומית, קטע מאופרת-סבון מתמשכת. העיתונאים, שהתיימרו לטפל בשאלות החוקתיות, ניצלו למעשה את ההזדמנות לרדת לביוב". "דון בייר גילה שאפילו בעלי-הטורים, הפקחים מבין העיתונאים, אנוסים על ידי תרבות התקשורת להיות ציניקנים, ספקנים, מלאי חשדות. בכתיבה על הנשיא, צו האופנה הוא להיות עוין. אחרת יאשימו אותך חבריך שהשלטון קנה אותך". "יועץ הנשיא רם עמנואל הגיע למסקנה שהעיתונאים בוושינגטון פועלים בתוך בועה אליטיסטית וכורעים תחת עומס דעותיהם הקדומות. הטענה לעיתונות אובייקטיבית היא קשקוש. העיתונאים רואים בקלינטון ילד עם תיאבון-יתר, שאיבד שליטה". "מה ששיגע את עמנואל היו בעלי-הטורים, שסירבו לתת לבית הלבן אפילו פרור אחד של אשראי. הם מסוממים, הוא חשב. הם בטח מתאמים ביניהם עמדות. גם אם אתה מתנגד לכל צעד שהנשיא עושה, אתה לא יכול לטעון שהוא לא עושה דבר. בהתחלה האשימו את הקלינטונים שהם רוצים יותר מדי, שהמטרות שהם מציבים בלתי ניתנות להשגה. עכשיו, כשהם מתקדמים בהדרגה, לועגים להם. העיתונאים, הסופרמנים שלעולם אינם טועים, מתים לרדת על בני-התמותה בבית הלבן". "יועץ הנשיא גורג סטאפנופולוס האשים את מורין דאוד, בעלת-טור בניו יורק טיימס, שהיא שונאת את קלינטון. הוא לא תופס, הגיבה דאוד. התפקיד שלנו איננו לחבב או לא לחבב את קלינטון, אלא לפסוק האם היה לו שבוע טוב או רע, האם הוא בדרך למעלה או למטה. הבית הלבן מנסה להפוך כל דבר לאישי: האם אתה איתנו או נגדנו. זאת הבעיה עם הדמוקרטים. הרפובליקנים לא ציפו לייחס הוגן, והיו אסירי-תודה אם קיבלו יחס שווה. הדמוקרטים מאמינים שכל העיתונאים ליברלים וכועסים אם אתה מכניס להם. הבית הלבן מתגעגע לימים בהם עיתונאים היו סריסים בחצרו של הנשיא קנדי. אבל הזמנים השתנו. מוטב, לכן, לעיתונאים להתרחק ממושאי כתיבתם". אחדים מגיבורי הספר, משני צידי המתרס, אני מכיר אישית. הם חיילים במלחמת הישרדות. כל בוקר הם קמים בהנחה, שהנשיא שלהם נמצא במרחק "טלפון אחד מאסון". כל בוקר והגילוי שלו: אם לא סביב פרשת "וייטווטר", חברת הנדל"ן המושחתת בארקנסו, סביב מבצעי ההתרמה לקרנות המפלגה בתוככי הבית הלבן; אם לא אלה, הנערה התורנית שטוענת שהנשיא הטריד אותה מינית. קלינטון מטופל מתחת לחגורה; נתניהו, ברוב המקרים, מעליה. העיסוק בפרשיות האישיות של קלינטון הוא סוג של מותרות. הוא מלמד שאין כרגע לאמריקה בעיות קיומיות, ואפשר להשתעשע. חבל שאי אפשר לומר אותו הדבר על ישראל. אבל האובססיה לפלילים, הערגה לסקנדל, וראיית הפוליטיקה כמשחק ציני, שאין בו שום דבר חוץ מכוח ושחיתות, קיימות בתקשורת שם וגם כאן. וגם התחמון, כמובן. הבית הלבן של קלינטון מתחמן בקטן: מעכב, למשל, פרסום ידיעה לא-נוחה עד סמוך לסגירת מהדורות-הערב של הטלוויזיה; ממחזר בשורות טובות; מחלק ראיונות בלעדיים עם הנשיא לכתבים נוחים, ומצפה – בדרך כלל לשווא – לתמורה. נתניהו יכול ללמד אותו פרק או שניים בתחמונים גדולים. נתניהו מוזכר בספר פעמיים. בפעם הראשונה הוא בא לפגישה עם הנשיא ביום בו מתפרסמת ידיעה על מעורבות של ממשלת סין הקומוניסטית בתרומות שגייס קלינטון. קלינטון מבקש לדבר על המזרח-התיכון. העיתונאים, על התרומה. בפעם השנייה מגיע נתניהו לבית הלבן כשמתפרסמת הידיעה על מוניקה לווינסקי. "המזרח-התיכון", כותב קורץ, "נמחק בבת-אחת ממסך הרדאר". גיליון 15, יולי 1998
|
הכפייה הלאומית שבמסגרתה מפקיעים יומיים בשנה מכלי התקשורת האלקטרוניים מבזה את הזיכרון הלאומי יותר מאשר מכבדת אותו | התוקפים את לוזון עושים לעצמם הנחות
|
שניים מאירועי הכדורגל הגדולים של השנה לא ישודרו בישראל: שני המשחקים בין ברצלונה לצלסי, במסגרת חצי גמר ליגת האלופות, נופלים על ערב יום השואה ועל ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. ערוצי הכבלים מושבתים ביומיים הללו. זכויות השידור נמצאות בידי ערוץ הספורט, שיושבת, ואין שום ערוץ ספורט זר במסגרת הוט ויס שישדר את המשחקים. אוהדי כדורגל רבים ייאלצו לבצע שמיניות באוויר, משמע לחפש אתר אינטרנט שמשדר את המשחק, בתשלום או בחינם, לקוות שהשידור לא יקרוס בגלל עומס, או למצוא מי שיש לו צלחת לוויין שקולטת ערוצים זרים. האופציה של צפייה בבית לא תתאפשר. אני מכבד מאוד את שני ימי הזיכרון האלה, וגם רוצה לצפות בעימות פסגה בין שתי הענקיות. אין שום סתירה בין השניים, למעט בספר החוקים הלא-כתובים של הציבוריות הישראלית. הגיע הזמן להנפיק מהדורה מעודכנת לספר הזה, ובעיקר לבחון מחדש את שני סוגי הכפייה שהוא משית: הכפייה הדתית והכפייה הלאומית. את הכפייה הדתית אשאיר לאחרים. הכפייה הלאומית, שמעטים מערערים עליה ובמסגרתה מפקיעים יומיים בשנה מכלי התקשורת האלקטרוניים כמעט כל התרחשות אקטואלית שאינה קשורה לשואה או לנופלים במערכות ישראל, היא התנהלות שבחשבון אחרון מבזה את הזיכרון הלאומי יותר מאשר מכבדת אותו. כמו כל סגר, פיזי או מנטלי, גם הגטו התודעתי של שני ימי הזיכרון מייצר בראש וראשונה תחושת מחנק ואף ניכור. התחושה העיקרית היא שאין לאן לברוח. מכל עבר נשלחות אצבעות לכפתורי הרגש, הזעזוע והביחד הצבוע, וכולם נדרשים לקחת חלק באתוס הקורבניות הקולקטיבי. החל בצפירה שמכניסה עם שלם לוויכוח מביך של "מי לא עמד דום", דרך פלייליסט קבוע של שירים נוגים, וכלה באפס אופציות זפזופ למשהו שמזכיר שבעולם מתרחשים עוד כמה דברים חוץ מסרט על בן שנפל או עדות של ניצול גטו. אחת הקלישאות שמשותפות לשני הימים הללו היא "במותם ציוו לנו את החיים". משמעותם של חיים היא מינון שפוי של מדורות שבט, ובעיקר החופש האישי לבחור את מספר גלולות הזיכרון ותכיפות נטילתן. שידור של משחק כדורגל אינו מעיד על ערלות לב, אדישות או בוז, אלא על חיים שפויים והבעת אמון בעם היושב בציון הזוכר את נופליו וקורבנותיו גם בלי שייכפה עליו מרחב תקשורתי מדכא ואחיד. במיוחד לכבוד אירועים כאלה נבראו האינטרנט והסלולר, ערוצי משנה שהמדינה טרם הניחה עליהם את ידה ולא קבעה להם סייגים. הם פתוחים לכל, לא חלים עליהם חוקי זיכרון, אבל וקדושה, והם רשאים לנהוג ככל העולה על רוחם במסגרת החוק. אלא שערוץ הספורט הודיע ל"הארץ" שגם באינטרנט וגם בסלולר הוא אינו מתכוון לשדר את המשחקים. לערוץ הספורט אין בעיה לייצר ערוצי תשלום מופרכים כדי להגדיל את רווחיו, להפוך את אוהדי הספורט לבני-ערובה כדי לסחוט מהם עוד שקל, אבל בימי הזיכרון הוא מציית אוטומטית לחוקי השבט, ודווקא לחוקים שהוא יכול לרענן ולחולל בהם שינוי. תקופה ראויה היו השבועיים האחרונים, שבהם ניהלו עיתונאים ופרשנים קרב חורמה במשפחת לוזון ובשלטונה בהתאחדות. עם זאת, מדובר בעבודה קלה: העיתונאים רכבו על מקרה אלימות ספציפי שהגיע מהקבוצה של משפחת לוזון והלמו בכל כוחם, במטרה לזעזע את השלטון ולגרום לו ללכת. העבודה היותר קשה היא ליצור מציאות בלעדית. למשל, תחקיר על שחיתות. בזמן שתקשורת הספורט אינה עושה את המוטל עליה, אלא מחכה שדברים יקרו, בא כלי תקשורת שכביכול מרוחק מהספורט ועושה את העבודה. כזו היתה הכתבה של אמיר זוהר ב"גלובס" על "שוק אפור, הימורים והלנות שכר" בכדורגל הישראלי. זוהר, עיתונאי המתמחה בנבכי העולם התחתון, לא נדרש אפילו לפגישה עם כרישי פשע. הוא בסך-הכל ריאיין את אריה אלטר, יו"ר ארגון השחקנים. אלטר סיפר לו בגילוי לב על מעלליהם של גל יוסף, אלי טביב ועמוס לוזון ועל ההתמודדות שלו מולם כנציג השחקנים. עקב אכילס בכתבה היה ציטוט בעייתי של אלטר על יוסף, הבעלים של הכח עמידר-רמת-גן: "אני אומר לו דבר פשוט, אנחנו בסך-הכל שומרים על שחקנים שמישהו מלין את שכרם. אם לא תיישר קו, יש כלים להתמודד איתך, אפשר לפתוח בחקירות ולחשוף סיטואציות שלא תאהב, יש בתי-משפט". כלומר, גם אלטר נוקט סגנון דיבור עברייני, פרוטקשני. הוא מודיע שיש לו מידע נגד יוסף, ומאיים לחשוף אותו אם לא יתנהל כפי שמצופה ממנו. אמיר זוהר היה צריך להעמיד את אלטר במקומו ולדרוש ממנו לחשוף את המידע הזה, או לפחות לעמת אותו עם הדו-ערכיות שמשתמעת מדבריו. מלבד הציטוט הזה, מדובר בכתבה מבורכת שנדירות כמותה. במקום לטרוח על עוד טור אנטי-לוזון או על פרויקט "למה אני שונא את הכדורגל", רצוי שעיתונאי הספורט יוציאו אנרגיות על חקר הביבים של הענף החולה, או למצער ישתמשו בכתבה של זוהר כראשי פרקים לתחקירים. יש די אנשים שאפשר לדובב לשם כך: יו"ר ארגון השחקנים, יו"ר הבקרה התקציבית, סוכני שחקנים, אנשי משטרה, חוקרים פרטיים. בלי לזלזל באכסניה של עיתון כלכלי, האפקט של כתבה כזו בשערי הספורט של "ידיעות אחרונות" או "מעריב", או במוספי סוף-השבוע, יהיה חזק עוד יותר. כלי התקשורת סיקרו בהרחבה את ההפגנה החשובה נגד ההתאחדות שיזם פרשן ההווה וכוכב העבר אייל ברקוביץ. ההפגנה נולדה בעקבות המתקת עונשה של מכבי פתח-תקווה ויישומו בעונה הבאה, ומחתה נגד שלטון לוזון והאלימות הגואה בכדורגל. אף אחד לא הזכיר לברקוביץ שהוא עצמו היה חלק מהאלימות הזו והורשע בבית-המשפט בתקיפת מאמן כדורגל. אף אחד גם לא הזכיר לו שבעת ששיחק בשנת 2006 במכבי תל-אביב, הוא ביקש מבית-הדין, וגם קיבל, להעביר לעונה הבאה חלק מעונש הרחקה שספג משישה משחקים לאחר שקילל שופט. בכל אופן, ביום שני השבוע היה ברקוביץ החתן הראשי של הכדורגל הישראלי. אחרי שנכח בהפגנה הגיע לראיון באולפן החדשות של ערוץ one, אבל גולת הכותרת היתה הופעתו המפתיעה והנדירה ב"יציע העיתונות" של ערוץ הספורט. לא ברור איך קיבלו זאת ב-one, היריבים הגדולים, אבל ביום שבו זכה לפרסום מקיר לקיר, שכמוהו לא ידע מאז מסיבת העיתונאים ההזויה שאירגן לפני יותר משנה ובה הציע את עצמו לאימון הנבחרת, ברקוביץ הבין שאין מקום לחשבונאות הקטנונית בין שני המתחרים הגדולים. ברקוביץ השתלב מצוין באולפן הצעקות: שלף קסמים מהשרוול, הציע הצעות פופוליסטיות, התווכח ותקף. רון קופמן וצביקה שרף, שביום-יום הם גם יריביו בתוכנית הספורט ברדיו-ללא-הפסקה (ברקוביץ ברדיו תל-אביב), כתשו את האורח וביטלו את רוב הצעותיו לשיפור הכדורגל. ברקוביץ לא התבלבל, השיב מלחמה, והצופים הרוויחו פינג-פונג מרתק של 16 דקות. אם בערוץ הספורט היו מצליחים לגרום לברקוביץ לעבור אליהם, זה היה עבורם בינגו. על תוכנית כמו "יציע העיתונות" הוא יושב מצוין. מנותקים. ההפגנה השבוע ליד ההתאחדות היתה אירוע מכונן בתולדות האוהדים בארץ. הוא איחד אותם לשעה קלה ללא הבדלי הפועל, בית"ר ומכבי. ההפגנה הזו הצדיקה קטיעה של השידורים מצד ערוצי הספורט בטלוויזיה, ובוודאי שידור שלה באתרים. אתר nrg דל המשאבים לא שלח מצלמה להפגנה, ואף חשף כמה הוא מנותק מהעם: בזמן ההפגנה עסקה הכותרת הראשית שלו בענייני ריאל מדריד וברצלונה. אבל מי שבלט לרעה היה ערוץ הספורט. לא רק שלא העביר את ההפגנה באחד מ-200 ערוצי הטלוויזיה שלו, הוא התעלם ממנה גם באתר, בניגוד ל"וואלה", ynet ו-one. אתר ערוץ הספורט, שטורח להעביר כל מסיבת עיתונאים זניחה במועדון בכיר, חשב שהמחאה החברתית הזו לא מספיק מעניינת. ביזיון. הפוסל. אראל סג"ל דיבר בלהט באולפן חדשות הספורט על המחאה החברתית של האוהדים והאשים את ההתאחדות ביציעים המתרוקנים ובבריחת הכדורגל מהעם. ואת זה אומר אחד הפאנליסטים בתוכנית סיכום המחזור שנגזלה מהציבור הרחב לטובת ערוץ בתשלום, המנוגד לרוח המחאה החברתית. גם תוכנית הסיכום, שסג"ל הסוציאליסט משתתף בה, תורמת את חלקה לבריחת הכדורגל מהאוהדים. מגוחך. אב בית-הדין העליון שישב בערעור של מכבי פתח-תקווה הוא עמי פזטל, לשעבר אחד המגישים המיתולוגיים של "שירים ושערים". מתברר שאת התקשורת קשה להוציא ממנו גם בכובעו כדיין בכיר. פזטל חילק ראיונות לכלי תקשורת רבים שביקשו הסבר לביטול הפחתת הנקודות מהקבוצה ויישומן רק בעונה הבאה. יצוין כי במערכת המשפט אין מצב ששופט יתראיין על פסק דין שנתן, יסביר וינמק אותו בראיון. הכלל הוא ששופט אומר את מה שיש לו לומר רק בפסקי הדין. הנוהל מעוגן בכללי האתיקה של השופטים (בפרק השמיני). את פזטל כל זה אינו מחייב כיוון שמדובר בסך-הכל בבית-הדין של ההתאחדות, אבל מבחינה ציבורית אין הבדל. מה שמוכיח שוב כמה מגוחך הוא מוסד השפיטה של ההתאחדות לכדורגל. אליהו. ההפסד בבאר-שבע ביום שני הוריד את מכבי פתח-תקווה אל מתחת לקו האדום בטבלה והרחיק אותה שלוש נקודות מהמקום שנשאר בליגה. כל ילד מבין את משמעות ההפסד, אבל פרשן ערוץ 1 דני נוימן לא היה בטוח ושיחרר עוד תובנה אחת בטרם יחזיר את השידור לבוני גינצבורג: "לדעתי מכבי פתח-תקווה הפכה למועמדת רצינית ביותר לרדת ליגה". על הדעה המבריקה הזו הוא אפילו משתכר סכום נאה. לפני שבערוץ הספורט טורחים על תשדירי פרסומת לאפליקציה שלהם, כדאי שידאגו שהסחורה לא תזייף כמו הדיווח הזה, כ-20 דקות לאחר סיום המשחק, שממנו נעלמה זהותו של הכובש החמישי.
|
איראן בכותרות. מככבים: שר החוץ הצרפתי וצפון-קוריאה | ב"מעריב" חוששים ממיתון, ב"ידיעות אחרונות" כבר חוגגים אותו | גאידמק מקרטע, סימפסון הורשע ופיילין התבדחה
|
חידה: באיזו ממשלה חבר שר שהגרעין האיראני גורם לו לפלוט ביטויים עממיים כמו "תאכלו אותם"? התשובה מובלטת היום ככותרת הראשית של "הארץ". לפני הכותרת נכתב "שר החוץ הצרפתי להארץ", והכותרת עצמה היא ציטוט של השר, ברנאר קושנר, שאמר לאלוף בן וברק רביד: "אתם תאכלו את איראן עוד לפני שתשיג פצצה גרעינית". לפני כחודשיים ביקר "הארץ" בחריפות את שר התחבורה שאול מופז שיצא בהצהרות תקיפות כלפי איראן בראיון ל"ידיעות אחרונות" (עקיבא אלדר רמז שהוא טיפש וחמור מכך) והאשים אותו – ובכירים אחרים שהתבטאו נגד איראן – בהקפצת מחירי הנפט. אבל כנראה שהתבטאות אלימה של אירופאי, ועוד צרפתי, מחליקה לעורכי "הארץ" טוב יותר עם הקפה של הבוקר. החיבה לשר הצרפתי ניכרת גם בעמ 2, היכן שמובא המשך הראיון: ברבע העמוד שבו הוא מופיע הצליח עורך העמוד לדחוס לא פחות משלוש תמונות של קושנר – כשהוא מצביע הלאה בנחישות, כשהוא משלב ידיו מול פיו בתנוחת האדם ההוגה וכשהוא מפשק את שפתיו קלות, כמכין עצמו לטרוף את איראן בביס קטן ואלגנטי. למעשה, בראיון עצמו מתברר כי קושנר כלל אינו מיליטנטי כפי שניתן להבין מהכותרת על השער. "לדעתי, זה לא הפתרון", הוא אומר על אפשרות של תקיפה ישראלית באיראן. אם עורכי "הארץ" התעקשו להרים לכותרת התבטאות בנוגע לאיראן, הציטוט המתאים יותר לתוכן הראיון הוא זה המובא ככותרת בעמ 2: "איראן עם פצצה גרעינית אינה מקובלת" (ובכל מקרה לא הציטוט הכספיתי הזה, הפותח את הראיון: "אני יודע שבישראל ובצבא הישראלי יש מי שמכינים פתרון צבאי, או התקפה, איני יודע"). בשולי הראיונציק עם קושנר מביא "הארץ" על השער ידיעה קטנה של יוסי מלמן: איש הוועדה לאנרגיה אטומית של ישראל מאשים את צפון-קוריאה באספקת טכנולוגיה גרעינית לשש מדינות באזורנו. ב"מעריב" הסיפור הוא הכותרת הראשית של העיתון: "מרוץ החימוש הגרעיני של צפון-קוריאה במזה"ת" (מיה בנגל ואלי ברנדשטיין). שתי הידיעות הראשיות האחרות על שער העיתון עוסקות האחת בהשבתת מטוסי סקייהוק בבסיס חיל האוויר עקב ליקויים בעבודת קבלנים אזרחיים, והשנייה בהצעת חוק להגבלת שכר מנהלים, ש"צוברת תאוצה". שתי ההפניות על שער "הארץ" כלל אינן מפנות ל"הארץ", אלא ל"דה-מרקר". השבתת המטוסים נעשתה "בעקבות פניית TheMarker" (גיא לשם), כפי שמציין כיתוב התמונה, והגבלת שכר מנהלים היא מטרה שגיא רולניק, מייסד "דה-מרקר", קידם בטורו כמה פעמים (הנושא הזה הוא הכותרת הראשית של "דה-מרקר" עצמו). ומה באשר לתוכן הידיעה בדבר הגבלת שכר המנהלים? סמי פרץ מדווח על שלוש הצעות חוק בשלבים שונים של גיבוש: ח"כ שלי יחימוביץ מציעה לחייב זיקה בין השכר הגבוה ביותר לנמוך ביותר בכל ארגון; הרשות לניירות ערך מציעה הצעה מתונה בהרבה, שרק מגבירה את אחריות הדירקטורים לפקח על שכר המנהלים; ושר המשפטים דניאל פרידמן מנסח הצעה שתגשר בין שתי אלו. הצעתה של יחימוביץ, ובמידה פחותה גם הצעות החוק האחרות, הן בפירוש לא הצעות חוק שמתיישבות עם האתוס הקפיטליסטי שבו דוגל "הארץ" בדרך כלל. כך גם כותרת הגג של הידיעה על השבתת הסקייהוקים, המכנה את הפגמים בעבודתו של הקבלן החיצוני: "מחיר ההפרטה בצה"ל". אגב, נושא המיתון הצפוי – המופיע ככותרת ראשית של "ידיעות אחרונות" וכותרת על שער "מעריב" – נעדר לחלוטין משער "הארץ". האם לעיתון "הארץ" אין מוסף כלכלי חזק שיכול לספק תכנים כאלו לשער העיתון? להפך, ל"הארץ" יש מוסף כלכלי חזק מדי. הוא לא רק מספק תכנים לשער "הארץ", אלא משתלט היום על חלק גדול ממנו. אבל הוא כל-כך דומיננטי, שהוא לא מסתפק בסיקור של המשבר הכלכלי, אלא מביא סיפורים חדשותיים לאו דווקא כלכליים. "סימני מיתון" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היום. העיתון מציין על השער בקיצור חמישה תחומים שמראים "סימני מיתון": פיטורים (ש"מתחילים"), קניות ("נמוכות"), דירות ("מחירים יורדים"), מסים ("ירידה בגבייה") ותיירות (יורדת). בכפולה הפותחת מפורטים הקשיים והבעיות בכל תחום. האמת, לא לגמרי משכנע. כך למשל, בעוד שעל השער נכתב כי מחירי הההשכרה והקנייה של נדל"ן יורדים, בידיעה עצמה מובאת גם הערכה הפוכה, ואף לא נתון ממשי אחד שיתמוך בהערכה המקורית. כך גם לגבי רמת הצריכה: בעוד שעל השער נכתב "הסוחרים: הקניות לחגים היו נמוכות", בידיעה עצמה לא מובא שום ציטוט כזה, להפך. אפשר לתת עוד כמה דוגמאות, אבל העיקרון הוא כזה: המצב הכלכלי לא טוב, אבל ב"ידיעות אחרונות" לא מסתפקים בפחות מקטסטרופלי. עוד עדות לבולמוס נרמזת בסוף הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת, שם מובאת הערה בפונט מודגש: "הנתונים שפורסמו ביום שישי בנוגע להפסדים של בעלי ההון מתייחסים להפסדים בשקלים מתחילת השנה". כזכור, המספרים האלה ב"ידיעות אחרונות" היו גדולים לאין שיעור מאלה שהופיעו ב"מעריב". הבוקר ברור מדוע: בעוד שב"מעריב" התייחסו להפסדים האקטואליים והרלבנטיים למפולת הגדולה של אותו יום, ב"ידיעות אחרונות" רצו גדול יותר ועמוק יותר, וספרו מתחילת השנה (רק שכחו לציין זאת). לסיכום: במקום לחפש את המיתון מתחת לשטיח, ואז למשוך אותו החוצה בועט ומיילל ולהציג אותו עירום לפני כל, עדיף היה לו ב"ידיעות אחרונות" היו מחקים את התגובה המתונה יותר של "מעריב", שלא הציגו בכוח סימני מיתון, אלא רק "חשש" ממיתון. הסיבה העיקרית לחשש, לפי יהודה שרוני ויוסי גרינשטיין מ"מעריב", היא התגובה השלילית של וול-סטריט לתוכנית החירום הכלכלית של ממשלת ארה"ב. אף שהתוכנית אושרה בקונגרס ביום שישי, הבורסה המשיכה לרדת. סיפור הנעשה בשוק ההון האמריקאי הוא גם עיקר הסיקור ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים לעסוק בנעשה אצלנו, אבל מה לעשות שאתמול היה שבת, ולא היה מסחר בבורסה בתל-אביב? זו הזדמנות לעסוק בעיתונות-עתיד, סוג חדש של עיתונות שעניינו להג חסר משמעות על אודות מאורעות שטרם קרו. כך אנו זוכים לידיעת חצי עמוד ב"ידיעות אחרונות" שעיקרה תיאור "הדריכות" בבורסה כאן, והיא מלאה במלים כמו "צפוי", "עתיד", "מה יקרה" ושאר מלות קוד ל"אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים". אה, ויש גם תחזיות: "אחת המניות שצפויות לבלוט היום במסחר היא ענקית התרופות הישראלית טבע". נו, באמת. הרבה עניינים משפטיים מדווחים היום בעיתונים. בעמ 8 של "מעריב" מדווח עמיר רפפורט על הסחבת בעניינו של אלוף במיל אלי זעירא, שהצבא המליץ להעמידו לדין באשמה שחשף את אשרף מרואן, המרגל המצרי לטובת ישראל שנהרג בשנה שעברה בנסיבות מסתוריות. בעמודים 10–11 מנמיך העיתון לשתי פרשיות נוספות: הדוגמנית ניקול הלפרין הגישה תביעת דיבה נגדית לזו של הדוגמנית לשעבר קארן דונסקי, והסיפור הגדול הרבה יותר: חבר מושבעים הרשיע את או.גיי סימפסון בשוד מזוין. כוכב הפוטבול לשעבר, שהצליח לחמוק מהרשעה ברצח אשתו לשעבר ובן זוגה, צפוי לעונש מאסר ארוך. בעמ 15 מדווחים אבי אשכנזי ויובל גורן על הערעור שהגישה המשטרה לבית-המשפט העליון נגד בית-המשפט המחוזי, שסירב להאריך את מעצרם של החשודים ברצח פרופ דייוויד ניב. מי שעוד שוחרר ממעצר הוא יעקב אלפרון, שנעצר בשבוע שעבר לאחר שבכליו נמצאו סכין, אלה וגז מדמיע. "הסכין בשביל לחתוך פירות, האלה בשביל משחקים", מצטטת כותרת הידיעה בעניין ב"ידיעות אחרונות". כפולת העמודים 7-6 ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת לארקדי גאידמק ומפלגתו צדק-חברתי. "סדק חברתי" היא הכותרת. כותרת המשנה היא "הם הצהירו שיכבשו 100 ערים ויישובים. חודש לפני הבחירות לרשויות המקומיות, רק עשרה נציגים של צדק-חברתי מתמודדים לראשות רשויות, ולרובם אין כמעט סיכוי לנצח. ממפלגת צדק-חברתי נמסר: אנחנו רצים עם רגליים וידיים קשורות". ב"מעריב" מדווחים כי הליכוד סירב לאשר לצדק-חברתי, תנועתו של גאידמק, להשתמש באות "ח" בפתק הבחירות שלה בעיריית ירושלים. מחר ייפתח משפטו של גאידמק בצרפת, מדווח ליאור זילברשטיין ב"ידיעות אחרונות", באשמה של "סחר לא חוקי בנשק, הונאה ועבירות מס". הסיפור האמריקאי שהכי מרעיש את העיתונים הישראליים היום הוא סיפור ההרשעה של או.גיי סימפסון, אבל נמצא מקום גם לסיקור מערכת הבחירות, ובמיוחד לעימות בין המועמדים לסגנות הנשיאות, גו ביידן הדמוקרט ושרה פיילין הרפובליקאית. טל שניידר נגררת אחרי הלך רוח מסוכן ומעדיפה להתייחס לעימות כאל שואו טלוויזיוני ולבחירות כאל משחק תדמיות – רק כך אפשר להסביר משפטים מקוממים כמו: "בעזרת קסם כפרי ונשי נדיר [הצליחה פיילין] לכפר על חוסר נסיונה הברור" ו"חמושה באוצר משפטי סלנג עממיים [...] הצליחה להוכיח כי מקומה על אותה בימת כבוד נשיאותית, על אף חוסר נסיונה". מזל שטורו של רון מיברג מופיע באותו עמוד, כדי לכתוב את המובן מאליו: קסם כפרי (מה זה?) ואמירות סלנג אינם תחליף לידע וניסיון כשמדובר בהנהגה (ובעצם, כשמדובר בכל דבר לבד מהנחיית מופעי וודוויל). ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "עימות הסגנים הסתיים בתיקו. פיילין לא קרסה, וביידן לא הבריק". ובכל זאת, אי-אפשר בלי סימפסון: שניידר מדווחת ב"מעריב" כי הפרק בתוכנית המצוירת "משפחת סימפסון" שישודר ערב הבחירות צפוי להאשים את הרפובליקאים בזיוף הבחירות.
|
מלחמת ההישרדות של העיתונים ואתרי האינטרנט שלהם הפכה אותם מעיתונים לאינטרסונים. אבל למה שמישהו ירצה לקרוא אינטרסון?
|
"אנחנו קבוצת עיתונות, לא קבוצת אינטרסים". המשפט הזה נאמר על-ידי עמוס שוקן, מו"ל עיתון "הארץ", מתישהו בשנת 2000. אני יודע שהוא אמר אותו כי אני הייתי בחדר כאשר הוא אמר אותו, ואני זוכר אותו עד היום כיוון שהוא עשה עלי רושם עז. שוקן הבהיר לכל הנוכחים, עיתונאי המוסף הכלכלי של העיתון (בימים בהם קראו לו "מוסף הכלכלה של הארץ"), שעיתון "הארץ" לא בא לעולם כדי לשרת את האינטרסים של בעליו, אלא כדי לספק מידע עיתונאי מהמדרגה הראשונה. כמה שנים לאחר מכן, כאשר גיא רולניק, כיום סגן מו"ל עיתון "הארץ", כתב מעל דפי עיתון "הארץ" על דבר ההלוואה שקיבל שוקן ממו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, פרסום שפגע פגיעה קשה בתדמיתו של שוקן, קיבלה הצהרתו של שוקן משנה תוקף. זה היה מזמן. "טוטו, אני מרגישה שאנחנו כבר לא בקנזס", קבעה דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ", ואני לא יכול שלא להזדהות איתה. מי שאזר אומץ ופתח בשנתיים האחרונות עיתונים בישראל, לא יכול היה להימלט מהתחושה שהעיתונים שלנו הם כבר מזמן לא עיתונים; הם פלטפורמה שיווקית, עסקית, כלכלית ופוליטית שנועדה לקדם את האינטרסים של בעלי הבית. "בעל הבית", כך קוראים עיתונאים שעובדים במערכות השונות למו"לים שלהם. לפעמים הם משתמשים במלים קצת פחות עדינות. מי שקרא את "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון לא יכול היה שלא להתרשם מכך שהעיתון סבור שקורא הספרים האלקטרוני החדש, עברית, הוא לא פחות מהמצאת המאה. עמ 13 בקונטרס החדשות הופקע לטובת דיווח על הקורא החדש. כותרת הידיעה של איתי שמושקוביץ היתה "אוצר אלקטרוני", לא פחות, וכותרת המשנה קבעה כי "האופן שבו אנחנו צורכים ספרים עומד להשתנות כליל". אין אלא לשמוח על כך שב"ידיעות אחרונות" עובדים חוזי עתידות. המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" הקדיש כפולה שלמה (והפניה משער המוסף) לסקירה נלהבת, מתלהבת באופן חסר מעצורים, של המכשיר החדש, מאת עורך מוסף המחשבים של העיתון, ישראל וולמן. וולמן, איש שקול וביקורתי בדרך כלל, לא חוסך אף סופרלטיב מהמכשיר. זה לא שאין לעברית יתרונות, דווקא יש לו, אבל אני מתקשה להבין איך בשני הטקסטים שהופיעו ב"ידיעות אחרונות" לא נמצא אפילו לא חיסרון אחד למכשיר. כנראה שהוא מושלם. לא, הוא לא מושלם. הוא מיזם של קבוצת "ידיעות אחרונות". כיוון שכך, לא מעיזים ב"ידיעות אחרונות" לדבר על חסרונותיו, ומאידך, הוא לא מוזכר במלה אחת ב"מעריב". עברית אינו המצאת המאה, אך הוא בהחלט התפתחות חדשותית שיש לדווח עליה, אלא אם כן אתה "מעריב". שם לא שמעו על עברית. אם אתה אתר האינטרנט של "מעריב" אולי תדווח על כך, אך לא תזכיר את הצירוף המשוקץ "ידיעות אחרונות". תחת זאת תציג את המכשיר כשיתוף פעולה בין חברת ניופאן לרשת סטימצקי. מצד שני, כיוון שאתה "מעריב", תקדיש את כל עמ 5 בקונטרס החדשות שלך לטקסט מתלקק לבעל הבית החדש של העיתון, זכי רכיב, לקורות החיים שלו ולתמונות של כל נכסי העיתון. וב"ידיעות אחרונות" מה? שום מלה, שהרי ידוע שאם יפורסם אייטם כלכלי ובו העובדות היבשות על אודות העסקה, אם תיכתב המלה "מעריב" מעל דפי "ידיעות אחרונות", מאות אלפי קוראי העיתון יתעוררו מתרדמתם ולפתע יבינו שיש עוד עיתון במדינה, יבטלו את המנוי על "ידיעות אחרונות" וירוצו ל"מעריב". זו אינה תופעה חדשה. היריבות בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב" כל-כך ארוכה, כל-כך שורשית וכל-כך מטופשת, שאפילו בולדוזר לא יעקור אותה. אבל ההתעלמות מ"המתחרה" וניפוח כל ידיעה שעוסקת בך עצמך הם כבר מזמן לא רק עניין אינפנטילי בין שני צהובונים. ההטיה של "ישראל היום" לכיוונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מכתימה דרך קבע כל ניסיון של "ישראל היום" להפוך לחלופה ממשית, רצינית ובועטת לשני היומונים האחרים. גם שלושת הכלכלונים, "דה-מרקר", "כלכליסט" ו"גלובס", לא טומנים ידם בצלחת, ובימים שבהם מתקיים כנס המאורגן על-ידי אחד מהם, הופך העיתון כולו, יחד עם אתר האינטרנט שלו, למודעת פרסומת עצמית אחת גדולה. האנשים שמדברים בכנס הם האנשים הכי חשובים, הם אומרים את הדברים הכי מעניינים, ואם אתם רוצים להישאר בעניינים אתם פשוט חייבים להגיע לכנס. ומה בשאר הכלכלונים? הקו המערכתי השולט הוא התעלמות מוחלטת. גם אם שר האוצר יעשה חרקירי מעל בימת כנס שאירגן "דה-מרקר", לא תתפסו את "גלובס" מדווח על כך, ולהפך. מדוע הם מתנהגים כך? הם מתנהגים כך כיוון שמה ששוקן אמר אז, בשנת 2000, אינו תקף עוד. העיתונים בישראל של שנת 2010 הם קבוצת אינטרסים אחת גדולה. הם מקדמים את האינטרסים של הפטרונים שלהם. במספר לא מבוטל של המקרים אלו אינטרסים כלכליים (לא לחינם אין עניים בקרב בעלי העיתונים), אך הם יכולים להיות גם אינטרסים פוליטיים מסוגים שונים. ייתכן שאין להלין על המצב. אחרי הכל, אנחנו נמצאים בעידן שבו עצם קיומם של העיתונים הוא סוג של נס, והרי אף אחד מאיתנו לא היה רוצה שיום אחד הם פשוט, פוף, ייעלמו מהשטח. אחת הדרכים של העיתונים לשרוד היא לארגן את הכנסים הפומפוזיים שלהם, להיכנס לשווקים חדשים או למכור 50% מהעיתון למישהו שמוכן לסכן את הכסף שלו, ואז לקדם את האירועים האלו כמו חבורת מעודדות נלהבות. מצד שני, דור חדש של צרכנים צומח בישראל (ובעולם כולו). זה דור ביקורתי יותר וחשוף למספר רב יותר של דעות ונקודות מבט. הוא רואה מבעד לאינטרסים השקופים ולדרך הכתיבה המגויסת. יש לו חלופות. ולא, אחת מהן היא לא לעשות מנוי לעיתון אחר, אלא דווקא לבטל את המנוי כליל. אני מכיר את האופציה הזו מקרוב. אם העיתונים לא יפסיקו להתייחס אל קהל הקוראים שלהם כאל חבורה של אווילים, הם אכן ייעלמו. והם יוכלו להאשים בכך רק את עצמם. פוף.
|
המוספים מסכמים את חילופי הירי בדרום | "ידיעות אחרונות" שוב יוצא נגד תקיפה ישראלית באיראן | "ישראל היום" שומר על תאריו
|
"אז מה היה לנו בעזה השבוע?", שואל בן כספית במדורו הקבוע שב"מוספשבת" של "מעריב". ועונה: "ראשית, זה עוד לא נגמר. שנית, זה עוד יחזור. שלישית, היה לא רע, בסך-הכל". כל המוספים המדיניים מסכמים את אירועי השבוע בחזית הדרומית, רובם תוך מסגור מעודד. בשער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "ישראל השבוע" של "ישראל היום" ו"יומן" של "מקור ראשון" מתפרסם אותו תצלום [AFP]. נראית בו קבוצת חיילים על רקע טיל הנורה מסוללת כיפת-ברזל. רוב החיילים מביטים על השיגור, גבם למצלמה. פניהם של שני חיילים למצלמה, האחד מניף אגודלו כמאשר שהכל כשורה ואף למעלה מכך, האחר מניף ידו אל על ופוער פה בחיוך נלהב. "תור הברזל", נכתב על רקע התצלום הזה בשער "המוסף לשבת". "בצבא מרוצים מאחוזי ההצלחה של מערכת כיפת-ברזל השבוע", מובהר בכותרת המשנה. בכפולה הפותחת של המוסף מסכם אלכס פישמן, הפרשן הצבאי, את השבוע החולף מנקודת המבט של צבא ההגנה לישראל, וזאת תחת הכותרת "הכל לפי הספר". "ישראל לא יצאה ביום שישי שעבר למלחמה נגד הגיהאד-האסלאמי", מסביר פישמן. "היא עסקה בעצם בדיכוי האש, והצבא עשה את זה באופן מקצועי ומרשים. 19 חוליות השיגור שנפגעו ו-56 הרקטות שיורטו הושמדו על-ידי מערכות אש חכמות, שיא הטכנולוגיה, שהן כמעט רובוטים". בכפולה השנייה במוסף מראיינת נחמה דואק את תא"ל דורון גביש, מפקד מערך ההגנה האווירית של צה"ל, שאחראי על הפעלת הכמעט-רובוטים הללו. "אנחנו מזהים כל טיל שמשוגר לישראל ויודעים בדיוק איפה הוא ייפול", מצוטט גביש בכותרת הראיון (גם לגביש האדם שמתחת למדים מוקדשות כמה מלים בכתבה, והן נקראות כאילו יצאו מתיאור קצין צה"ל באחד הרומנים נוטפי הבוז שכתב יצחק לאור: "הוא חובב מושבע של תיאטרון, מוזיקה ואמנות. את הרגעים הפנויים המעטים שלו הוא מקדיש לאהבה הזאת. יום אחד, עוד לפני שהחל סבב ההסלמה, הוא אפילו הרשה לעצמו לצאת מהמשרד שלו בקריה, לחצות את הכביש ולהיכנס לאחת הגלריות באזור כדי לשזוף את עיניו בתערוכת ציור חדשה"). לעומת היראה שמפגין פישמן אל מול האוטומטיות של כיפת-ברזל, מדגיש גביש בפני דואק את חשיבות הפן האנושי בהפעלת הסוללה, מעין "האדם שלוחץ על הכפתור – ינצח". על חייליו, שתפקידם לשבת מול המסכים וללחוץ על כפתור היירוט שמזניק את הטיל מסוללת כיפת-ברזל, אומר גביש: "זו אחריות לא מבוטלת. זו בהחלט גאווה גדולה, ואני לא ציני". גביש, אגב, הוא מי שהוביל שינוי תדמיתי שעבר על מערך ההגנה האווירית שבעטיו מוגדרים החיילים המשרתים בו כ"לוחמים בהגנה האווירית". "לוחם כיפת-ברזל מקבל חותמת של מיירט אחרי 13 חודשים בצבא", מבהיר חנן גרינברג ב"מוספשבת" של "מעריב". "זה מתחיל בארבעה חודשי הכשרה, כולל טירונות, משם נשלחים החיילים לסוללה לשבעה חודשים, ולאחר קורס של חודשיים נוספים הלוחם יכול באופן רשמי ומבצעי לעצור את הגראד בדרך לבאר-שבע". "אין יותר מדי זמן לחשוב. עוברים כמה שיותר מהר את תהליך זיהוי הרקטות התוקפות על-ידי המערכת ולוחצים אשר", אומר אופיר פרידקס, לוחם בסוללת בזלת, לכתבת גילי כהן. תיאורו מתפרסם במוסף "השבוע" של "הארץ". במוסף השבועי של "הארץ" מקדיש דורון רוזנבלום את טורו הקבוע לשינוי התדמיתי שעברו חיילי מערך ההגנה וחיילי צה"ל בכלל. "אולי שלא במקרה", כותב רוזנבלום, "המעבר מהכינוי חייל לכינוי הגורף לוחם התרחש במקביל להשלמה של המנהיגות ושל רוב הציבור בישראל עם המסקנה שלסכסוך עם הפלסטינים אין פתרון וכי לכל היותר אפשר רק לנהלו; במלים אחרות: השלמה רשמית עם היותנו מלחמה שיש לה מדינה". "צה"ל עבד והעולם לא הפריע", נכתב מעל סיכום חילופי הירי במוסף "יומן" של "מקור ראשון". "צירוף סיבות ונסיבות דחק את אירועי עזה לתחתית החבית של התקשורת העולמית", טוען אריאל כהנא. "הטבח באפגניסטן, תמונות ההתעללות החדשות מסוריה, תזמון פריצת האירועים בסוף-השבוע ומגמת חוסר העניין בנושא הפלסטיני גרמו לעורכים בכלי התקשורת הבינלאומיים להשליך לסל את ההתגוששות התורנית בינינו לבין הפלסטינים". "כיפת-ברזל עשתה את כל ההבדל", נכתב מעל טורו של דן מרגלית בפתח מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". בעל הטור שוחח עם "מקור צבאי בכיר", שאמר לו כי "כל מי שמאחסן קסאם מתחת למיטה מכנה את עצמו ארגון טרור". מרגלית כותב ש"ברור כי עזה שורצת ארגוני טרור לרוב", ומעניק מחמאות לכיפת-ברזל. בכפולה השנייה מסכם יואב לימור, הפרשן הצבאי של העיתון, את אירועי השבוע החולף בחזית הדרומית מנקודת מבטו. לצד "התוצאות הטובות" שהשיגה ישראל, לימור מזכיר גם "תקדימים מדאיגים". "לא מספיק" היא הכותרת בשער מוסף "השבוע" של "הארץ", המתפרסמת מתחת לתצלום פחות הרואי של מערכת כיפת-ברזל בפעולה [AFP]. עמוס הראל ואבי יששכרוף טוענים כי "בין דברי ההלל המוצדקים למדענים והטפיחה העצמית הקולקטיבית המופרזת על השכם, נשתכחו שתי עובדות בסיסיות: האחת, שמערך ההגנה מפני טילים ורקטות, מתקדם ככל שיהיה, נמצא כיום בפיגור גדול בהשוואה לנקודה שבה אמור היה להיות אילו הוקצבו לפיתוחו סכומי הכסף הדרושים; והשנייה, שתפקוד המערך המוצלח השבוע הושג בתנאים כמעט אידיאליים – מול ירי מוגבל בהיקפו (של הגיהאד-האסלאמי וועדות ההתנגדות, אך לא של החמאס) ומחזית אחת בלבד. מול עימות עם איראן, אם מישהו עוד משלה את עצמו, זה ודאי לא יספיק". ב"מוספשבת" של "מעריב", שמוקדש ברובו לסיכום חילופי האש בדרום, נכלל גם פרסום מעזה מאת העיתונאי סמי עגרמי, פרסום שמקבל בלי כל קושי את החותמת "בלעדי" (הבושה באיסור הרשמי של מדינת ישראל על נוכחות עיתונאים ישראלים ברצועת עזה קטנה מהבושה בחוסר העניין המשווע של התקשורת הישראלית בהשלכות מדיניות ממשלות ישראל על חיי התושבים ברצועת עזה). "בעזה אף אחד לא סופר את פצועי החרדה", מציין עגרמי ברשימתו. בינתיים מדווח בעמודי החדשות כי נמשך ירי הרקטות מעזה לישראל. "הרגיעה לא נשמרת: מטח של 7 רקטות לדרום", נכתב בשער "הארץ". בשער "ישראל היום" מתפרסמת כותרת שהולמת חוברת קומיקס לילדים הרואה אור במדינה שהתנוונה מרוב סגידה לכוח הצבאי שלה: "צה"ל מאיים: סוּפר הסלמה". גדי גולן, לילך שובל, שלומי דיאז ויעל ברנובסקי נותנים בעמ 7 פתחון פה ל"גורמים בטחוניים בישראל". "אם העסק לא יירגע", איימו הגורמים, "ההסלמה מצדם תיענה בסופר הסלמה". לא מוסבר מה המשמעות המבצעית של המונח. אם את איל ההון ויליאם רנדולף הרסט האשימו בתיפוף עז על תופי המלחמה בין ארה"ב לספרד במטרה למכור עוד ועוד גליונות של עיתונו, את איל ההון שלדון אדלסון ניתן להאשים בהפצה חינמית חסרת תקדים של גליונות עיתונו כדי לשכנע עוד ועוד מקהל הקוראים בישראל שיש לצאת למלחמה. לא רק בעזה, גם באיראן כמובן. הכותרות הראשיות בכל העיתונים, למעט "מקור ראשון", מוקדשות לסנקציה חדשה שהוטלה על איראן – ניתוקה החל ממחר ממערכת סליקת הכספים הבינלאומית סוויפט. "משמעות המהלך הדרמטי היא שהממשלה באיראן תהיה חייבת לבצע מעתה את כל העסקאות הבינלאומיות שלה במזומן או במטילי זהב", מסביר ברק רביד בשער "הארץ". "ברגע שינותקו קווי התקשרות הפיננסיים שלה", כותבת דפנה מאור בטור פרשנות נלווה לידיעה של רביד, "המסחר בנפט יהיה כמעט בלתי אפשרי [...] ומה בין מועקה כלכלית לפיתוח נשק גרעיני? הנפט הוא לשד החיים של כלכלת איראן. [...] ללא היכולת למכור את הנפט [...] המערכת הכלכלית כולה עלולה להתמוטט ולהביא למשבר מקומי חמור". ב"מעריב" מספר יהודה שרוני כי כששאל את "אחד מבכירי הבנקאים" מה המשמעות של ניתוק ממערכת סוויפט, השיב לו האחרון כי הדבר דומה לחזרה מעידן האימיילים למכתבי הדואר הרגילים, או מעבר מעידן שליחת מכתבים בדואר לעידן יוני הדואר. הכותרת בטורו של שרוני לוקחת את הדימוי צעד אחד אחורה: "בחזרה לתקופת האבן". יחד עם זאת, שרוני מסייג וכותב כי אפשר שבנק סיני או רוסי יסכים לקחת על עצמו לבצע עבור איראן עסקאות בינלאומיות. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם טור פרשנות מאת נחום ברנע על האפשרות לתקיפה באיראן, שבאופן חריג נודד מהכפולה הפותחת של "המוסף לשבת" לכפולה הפותחת של עמודי החדשות. העיתון, שמוביל בחודשים האחרונים קו מערכתי המתנגד להתקפה ישראלית באיראן, שוב יוצא מגדרו כדי להעביר את המסר לכמה שיותר מקוראיו. ברנע כותב בעמ 3 של העיתון על מידע שלפיו אפשר שארה"ב תתקוף באיראן, אולי אפילו לפני הבחירות לנשיאות בחודש נובמבר הקרוב, כך שמתקפה ישראלית כעת מיותרת לחלוטין. ברנע כה נלהב לאפשרות שארה"ב תתקוף במקום ישראל, שהוא מוכן להחמיא לראש הממשלה בנימין נתניהו ולכתוב כי בזכות עמדתו התקיפה אימצה ארה"ב את הגישה הלוחמנית כלפי איראן. מיד אחר-כך באה הביקורת. "אובמה הציע, גם בפגישה עם נתניהו בבית-הלבן וגם בנאומו בוועידת איפא"ק, להוריד את מפלס הרטוריקה. נתניהו בחר בדרך הפוכה. [...] משחק פוקר מהסוג הזה דורש סבלנות, ריסון עצמי ותחכום. צריך לדעת מתי לקום מהשולחן. האם נתניהו יודע? ספק רב. ארצות-הברית ומערב אירופה פתחו במלחמה כלכלית אמיתית נגד איראן. מותר לשער שהאיומים הישראליים תרמו תרומה של ממש להחרפת הסנקציות. עכשיו צריך להמתין חודשים אחדים, ולבחון את האפקט שלהן על איראן. כל העולם מבין את זה, גם במערכת הביטחון בישראל מבינים, אבל נתניהו בשלו". "הנה השערה לא-מוסמכת על המקום שבו עיתונות חדלה לשרת את קוראיה: כאשר פרשנות תופסת את מקום החדשות, וכאשר פולמיקה תופסת את מקום הפרשנות; זאת אומרת, כאשר עמודי חדשות מביעים דעה, וכאשר עמודי פרשנות מבכרים התנצחות על פני נימוקים", כותב יואב קרני ב"גלובס". "זה המקום שבו עיתון רציני עלול להפוך לפמפלט. אין שום דבר פסול בפמפלטים. הם יכולים להיות מעניינים מאוד. המהפכות הגדולות ביותר של הזמן המודרני התחילו בפמפלטים. כותבי פמפלטים נעשו לימים ראשי ממשלה ומפקדי משטרות חשאיות. אבל עיתון אינו צריך להיות כרוז תעמולה". קרני מתייחס לשני מאמרים שפורסמו השבוע ב"הארץ", מאת יצחק לאור ואורי אבנרי. לאור כתב על ההתנקשות בעזה, אבנרי כתב על תקיפה אפשרית באיראן. קרני מזכיר כי בניגוד לדברי אבנרי, איראן דווקא ידעה תקופות ארוכות של תוקפנות. במוסף "יומן" של "מקור ראשון" שיר מאת צור ארליך בשם "אחרינו הפצצה": "בלי טילים בשוקולד שלי./ אנא, בלי רקטות בריקוטה./ תנו אביב עם משמשים בשלים,/ תנו לי קיץ בלי ייקור בקוטג./ לא לפניקה, כן לפינוק./ מה שואה? שעשועים ולחם./ אל תפציצו לאיראן תנוּק./ תנו לשים תראש כבר, בחייכם". במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" שיר מאת אהרן שבתאי בשם "הנחמה שבמלחמה": "המלחמה הצפויה רעה/ כי אולי ימות ילד אחד/ ששמו יוחאי/ ממרפסת הבית/ שתצנח על ראשו/ כשישכב בעגלה,/ ולאמו תיכרת היד/ או אולי רק תישרט./ ובכל זאת/ יש נחמה במלחמה,/ עם כל הצער/ על הילד יוחאי/ יש סיכוי שננחל/ מפלה גדולה/ כפי שקרה להרבה/ עמים שיצאו מדעתם./ הרבה דברים ייהרסו/ והרבה גם יבכו,/ אבל הדמגוגים ישתתקו;/ יתפקעו כמו כרכשת דג/ ואנחנו נתפכח,/ נשוב להיות בני-אדם,/ מחזיקי עיפרון/ ונקשיב לא להם/ אלא לציפורים". במדור "הטוקבקים של השבוע" במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" נכלל הטוקבק "תראו כמה נסים" מאת "תושבת הדרום!": "ברוך השם, תראו כמה טילים משגרים עלינו ואין נפגעים. זו לא כיפת-ברזל שמגינה עלינו, זה הקב"ה ששומר עלינו. אמן שנזכה ממש בקרוב לגאולה השלמה ולביאת המשיח, וכמובן לשקט ולשלווה". חנוך דאום, שפועל בהתנדבות למען הפצת בשורת הפסיכיאטריה, מקדיש חלק מטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" לשאלה "האם אנשי בריאות הנפש יכולים בכלל לקחת אחריות על הפקות ריאליטי?". דאום, המגיש בגל"צ תוכנית רדיו עם מי שהיה הפסיכיאטר הצמוד של "האח הגדול" ד"ר אילן רבינוביץ, מציע לחקור את ההשלכות ארוכות הטווח של ההשתתפות בתוכניות הללו. שישה עמודים במוסף "7 לילות" מוקדשים השבוע לתוכנית "האח הגדול" ולשימוש שנעשה בה בכדורים פסיכיאטריים. במוסף "זורנל" של "מעריב" מביא עופר מתן תגובות מפי פסיכיאטרים על התנהלותו לכאורה של ד"ר רבינוביץ במסגרת התוכנית "האח הגדול". "אני מבין את הצורך בפסיכולוג שילווה תוכנית כזו, ייתן עצה ויקשיב אם צריך, אבל לא פסיכיאטר שייתן כדורים", אומר ד"ר מיכאל שניידרמן, יו"ר ועדת האתיקה של איגוד הפסיכיאטרים. שלושה מעמודי "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", מוקדשים לסיקור הנעשה בקרב משתתפי המיזם "משפחה בצמיחה", שנעשה בשיתוף בנק הפועלים. סמליל הבנק מתפרסם בראש העמוד, ומנהל סניף של הבנק מספק עצות להתמודדות עם משיכת היתר. למיזם נוכחות נאה גם בערוץ הכלכלי של אתר החדשות מבית "ידיעות אחרונות", ynet. במדור חדשות החוץ של "הארץ" ידיעה מתורגמת [DPA] תחת הכותרת "דוכס יפה תואר מאיים על המונרכיה הספרדית". עם כל הכבוד לסנטר המושלם של הדוכס מפלמה דה-מיורקה, מקומה של כותרת כזו במגזין "השבוע במעשיות האחים גרים", או במקרה הרע במדור חדשות החוץ של "ישראל היום", לא ב"הארץ". מדורו של תום שגב במוסף "השבוע" של "הארץ" חזר לאחרונה לממדים של עמוד שלם, וטוב שכך. השבוע מנצל שגב את יתרת המקום שקיבל כדי להרהר על הידרדרותו של אות הכבוד שמעניקה האגודה לזכויות האזרח. בעבר, מזכיר שגב, ניתן האות למי שנלחם על זכויותיהם של ערבים בישראל ובשטחים הכבושים. "גם זכויות האדם כבר לא מה שהיו", כותב שגב. "לצד מאבקים מרגיזים וכואבים באמת – יש נטייה לכבד ארגונים ופעילים חברתיים, שמאבקיהם פופולריים יותר. בימים אלה ניתן הפרס לקרן נויבך מקול-ישראל". בשער האחורי של "מעריב" מתפרסם תצלום [משטרת ישראל] שבו נראה נשיא המדינה שמעון פרס בחברת לוחמי יחידת הגדעונים וצאן. רועי ברק מדווח ב"גלובס" כי העיתונאי עמנואל רוזן מונה לתפקיד הפרשן המדיני בחברת החדשות של ערוץ 10. מואב ורדי מונה לתפקיד הכתב המדיני בערוץ. בכפולה הפותחת של "מקור ראשון" ידיעה מאת עדי ליברמן ולפיה אתר איראני המזוהה עם האייתוללה עלי חמינאי פירסם ידיעת המשך לידיעה שפורסמה ב"מקור ראשון". אמילי גרינצווייג מדווחת בכפולה הפותחת של "הארץ" על המאבק בין "ידיעות אחרונות" לקשת, שעומד ברקע הפרסומים על "האח הגדול". במוסף "סגנון" של "מעריב" מראיינת ברוריה אבידן-בריר את עדי מאירי, כתבת הפלילים והמשטרה של רשת ב. "את מאמינה באחוות נשים?", תוהה אבידן-בריר. "לגמרי. כרמלה סללה לי ולאחרות דרך בעולם שוביניסטי", עונה מאירי. "איך את מתמרנת בין העבודה לשלושה ילדים קטנים?", שואלת אבידן-בריר. "הכל בראש ואיך את תופסת את עצמך. לא ישמעו אותי מתלוננת בעבודה על קשיים", משיבה מאירי. "ישראל היום" שומר הבוקר ללא כל קושי על תאריו "העיתון נטול הקלאסה ביותר בישראל" ו"העיתון נטול המודעות העצמית ביותר בישראל". בשערו מתגאה העיתון כי היום, במהלך מרתון ירושלים שעליו הוא פורש את חסותו, יציג העיתון "חדשנות דיגיטלית ויאפשר לכם לעקוב אחר הרצים בזמן אמת בפייסבוק". הידיעה המרכזית בעמ 23 מוקדשת לנושא, וזאת תחת הכותרת "ישראל היום מציג: חדשנות דיגיטלית במרתון ירושלים". הידיעה, שעליה חתום יורי ילון, נפתחת במלים: "ישראל היום מוביל בחזית החדשנות הדיגיטלית". בתחתית עמ 12 של "גלובס" מתפרסמת "הבהרה" בזו הלשון: "עקב טעות טכנית נשמט משער המוסף גלובס לתעשייה, שצורף אתמול לגלובס, אזכור כי מדובר במוסף של המחלקה המסחרית".
|
צלמת עצמאית שתיעדה יהודיות מכות ערבייה ונתבעה על-ידיהן דיבה בשל פרסום התצלומים בערוץ 2 פתחה במסע למימון-המונים של הגנתה המשפטית
|
דורית יורדן-דותן, שצילמה בשנה שעברה יהודיות מכות ערבייה בתגרה, פתחה השבוע במסע למימון-המונים של הגנתה המשפטית, זאת לאחר שהיהודיות שתועדו בתגרה הגישו נגדה תביעה לפיצויים בסך 300 אלף שקל. תחת הכותרת "השתקה פוליטית של הדיון הציבורי על-ידי תביעות סרק" מבקשת יורדן-דותן את עזרת הציבור במימון הגנתה המשפטית. נכון לכתיבת שורות אלו, כמחצית מהסכום המבוקש נתרמה. בפברואר 2013 הבחינה יורדן-דותן, צלמת עצמאית, בתגרה שפרצה בתחנת הרכבת הקלה בקריית-משה שבירושלים. היא שלפה את מצלמתה ותיעדה את אשר ראתה. לטענת שלוש התובעות, שפרה ריכטר, רות משולמי וחן אלפסי, המיוצגות על-ידי עו"ד דורון ניר-צבי, יורדן-דותן גרמה להם נזק רב משום שהפיצה את התצלומים שבהם הן נראות מכות את הערבייה "מבלי להביא את התמונות אשר התחילו את האירוע מהן ניתן היה ללמוד כי התובעות התגוננו מפני אותה ערבייה". לטענתן, יורדן-דותן "סיפקה צילומים מסולפים לכלי התקשורת אשר מעוותים את המציאות, שכן סרטי האבטחה של הרכבת הקלה הראו כי מי שהחלה את התגרה היתה דווקא הערבייה". טענה נוספת כלפי יורדן-דותן נגעה לעבודה כי לא טישטשה את פני הנערות היהודיות, על אף שהיו קטינות בעת האירוע, ובכך עברה עבירה פלילית והפרה את פרטיותן. התובעות אף טוענות כי בראיון לחברת החדשות של ערוץ 2 קבעה יורדן-דותן כי הערבייה היתה קורבן לתקיפה, וזאת, לטענתן, בניגוד למציאות. חברת החדשות של ערוץ 2 נתבעה אף היא על-ידי שלוש הנערות. עו"ד ניר-צבי דרש בשם התובעות מבית-משפט השלום בירושלים שיפסוק פיצוי בסך 100 אלף שקל לכל אחת, וכן דרש לחייב את יורדן-דותן וחדשות ערוץ 2 "להסיר את כל הפרסומים והתמונות ביחס לתובעות אשר מופיעים ברשת האינטרנט". יורדן-דותן הגישה בשבוע שעבר את כתב ההגנה מטעמה באמצעות עו"ד ידין עילם. לטענתה, היא תיעדה את האירוע האלים שראתה ומסרה את התיעוד לכלי התקשורת בתום לב. לדבריה, לא היתה עדה לתחילת התגרה ולא תיעדה שלב זה בעימות. את כל התמונות שהיו ברשותה, הדגישה, העבירה לכלי התקשורת בלי סינון מוקדם מצדה. לדבריה, לא ידעה ולא יכלה לדעת מה גיל התובעות, ומרגע שנודע לה כי היו קטינות בעת האירוע הסירה את התמונות שבהן הן נראו בפנים גלויות. לטענת יורדן-דותן, התביעה שהוגשה נגדה היא "תביעה אסטרטגית ממניע פסול" שנועדה "לשדר מסר ברור, תקיף ומאיים נגד מי שיעמוד במקומה של הנתבעת בעתיד, יחזה באירוע כזה ויהין למסור לעיתונות את צילומיו, את עדותו ואת התרשמותו". לדבריה, "לאחר פרסום התמונות בעיתונות עברה הנתבעת מתקפת הכפשות והשמצות ואף איומים ועלבונות הן באמצעות המייל והפייסבוק והן בתגובות בעיתונים". בין היתר מזכירה יורדן-דותן כי עו"ד איתמר בן-גביר, שהיה בעבר בא-כוחן של התובעות, העלה את האפשרות שהיא עצמה היתה שותפה לקנוניה עם הערבייה שהותקפה. בשל טענה זו לדיבה נגדה דורשת יורדן-דותן מבית-המשפט שיחייב את התובעות לפצותה ב-100 אלף שקל, על דרך הקיזוז. "את הטרוניה על הפרסום שומה על התובעות לברר מול המפרסמים, ולא מול הנתבעת", מוסיפה יורדן-דותן. חברת החדשות של ערוץ 2 טענה, באמצעות עורכי-הדין ישגב נקדימון ודקלה בירן, כי הדיווחים שפירסמה על האירוע היו "דיווחי אמת המבוססים על עדות מצולמת של אירוע שהתרחש במקום ציבורי ועל חקירת משטרה שנפתחה לבדיקתו", וכי בכך מילאה חברת החדשות "את חובתה העיתונאית והציבורית על-פי דין בפרסום תוכן בעל עניין ציבורי רב". בהמשך כתב ההגנה טוענת חברת החדשות כי "התמונות שפורסמו בדיווחים החדשותיים מדברות בעד עצמן ומוכיחות כי הצעירות היהודיות המצולמות בהן תקפו את האשה הערבייה והיכו אותה בידיהן". לטענת חברת החדשות, "אין כל חשיבות לסיבה שבגינה החלה תקיפה זו, ואף אם קדמה לתגרת הידיים הנראית בתמונות התגרות כלשהי מצד האשה הערבייה, הרי שאין בכך כדי להפחית מחומרת תגובתן האלימה של הצעירות המצולמות בתמונות". עוד טוענת חברת החדשות כי לא היה בדיווחים כל פרט שיש בו כדי להוציא את דיבת התובעות. כמו כן, מדגישים באי-כוחה של החברה, עובדיה לא ידעו כי המצולמות הינן קטינות בעת הפרסום הראשוני. בכתב ההגנה מציינת חברת החדשות של ערוץ 2 כי הסירה מאתר "מאקו" את הראיון שערכו עם יורדן-דותן וכן פרסום נוסף על האירוע, וזאת בלי להודות בכל טענה. נוסף לכך, כך נכתב, טושטשו תמונות של היהודיות בדיווחים אחרים שנותרו באתר. עם זאת, יצוין כי הראיון שהעניקה יורדן-דותן לחדשות ערוץ 2 מיד לאחר האירוע עדיין זמין לצפייה באתר זכיינית ערוץ 2 רשת, המפרסם אף הוא את תוכני חברת החדשות. עדכון, 29.10: הראיון לחדשות ערוץ 2 הוסר מאתר רשת. 40319-07-14
|
אל תתנו לנוק-אאוט האולימפי שהנחילה הטלוויזיה לאינטרנט להטעות אתכם. הקרב הזה לא יסתיים בהפסד או בניצחון, אלא ביצירה של אמצעי תקשורת חדש. תשאלו את ציירי המערות
|
הספדים רבים הוקדשו לטלוויזיה, וברובם חזרה נבואת הזעם הקבועה: "האינטרנט ימית את הטלוויזיה". המספידים טענו כי הצופים יעברו לצפייה מקוונת, להורדת תכנים מהרשת ולצפייה ברשתות הטלפון הסלולרי, וכל אלה יחישו את קצה של הטלוויזיה. תחזיות אלה התעלמו מהלקח של ההיסטוריה הלא-קצרה של תקשורת ההמונים: אמצעי תקשורת לא מתים. הם לא נעלמים. כל מתחרה חדש מאתגר את קודמיו וגורר היערכות מחודשת. כך לא הכחיד הרדיו את העיתונות המודפסת, כך לא המיתה הטלוויזיה את הרדיו או את הקולנוע, ואפילו הווידיאו לא הרג את כוכב הרדיו (כפי שניבא הקליפ הראשון ששודר בתחנת הטלוויזיה MTV). כל אמצעי תקשורת חדש מביא את קודמיו לשינויים תוכניים, מבניים, ארגוניים וכלכליים. מפת התקשורת היא דינמית, משתנה ומסתגלת לפלטפורמות חדשות. ההוכחה לתיזה זו הובאה באופן נחרץ באולימפיאדה האחרונה. אף שהמשחקים שודרו באינטרנט וגם ברשת הסלולר, מי שהובילה את מפת הצפייה היתה הטלוויזיה הישנה והטובה. כך אצלנו, וכך בכל העולם: גופי השידור בעולם, ששילמו 1.7 מיליארד דולר על זכויות השידור, נהנו מצפיית שיא לעומת כל האולימפיאדות הקודמות. כבר מטקס הפתיחה ניתן היה להתרשם כי המנצחת הראשונה באולימפיאדה היתה הטלוויזיה. בישראל צפו בטקס הפתיחה כ-24% מהצופים (רייטינג מדהים לערוץ הראשון, השרוי במאבק הישרדות מר וכאוב). באנגליה צפו כ-5 מיליון איש בשידור הישיר של ה-BBC, ואילו בסין צפו בטקס הפתיחה כ-495 מיליון בני-אדם, שהם כ-40% מהאוכלוסייה. במונחים גלובליים, הצפייה באירוע זה נאמדת ביותר ממיליארד צופים, מספר שיא בכל הזמנים. גם במהלך האולימפיאדה המשיכו שידורי הטלוויזיה לרתק קהלי ענק יותר מכל פלטפורמה תקשורתית אחרת. השידורים באינטרנט ובסלולר השתרכו הרחק מאחור בטבלאות הרייטינג. האולימפיאדה, חשוב לציין, אינה חריג או הפתעה: למרות תחזיות קודרות לטלוויזיה, בארצות רבות בעולם, ובכלל זה בישראל, היקף הצפייה הרגילה בטלוויזיה, גם בימי חולין נטולי אולימפיאדה, לא פחת ואף עלה. אמנם האינטרנט הצליח לנגוס בעוגת הפרסום הכללית ולגרום לנזקים כבדים לעיתונות המודפסת, אך הטלוויזיה מצליחה לשרוד ואף לשמור על מעמדה המוביל. ההסברים לכך שונים, ואציין רק חלק מהם. ראשית, חווית הצפייה בתכנים ויזואליים על המסך הקטן של הטלפון הסלולרי או המחשב נופלת מזו שעל מסכי הענק (ובמיוחד בטכנולוגיית הפלזמה או ה-LCD) של הטלוויזיה. ואם בחוויית הצפייה אנו עוסקים, הרי הטלוויזיה מספקת אפשרות של צפייה קבוצתית (למשל במשחק כדורסל מרתק או בשעשועון טלוויזיוני), המאפשרת אינטראקציה בין הצופים והרגשת "ביחד". את אלה אין האינטרנט והסלולר מסוגלים להציע. גם ההיצע הטלוויזיוני היה עשיר ורחב למרות התחרות מול אלפי אתרי אינטרנט. הצופה הישראלי, למשל, היה יכול לבצע שלטוט (זאפינג) בין ערוצים שונים, לבחור אם לראות את הכדורסלניות הסיניות בערוץ 5, בקופץ לגובה בערוץ +5, בגולש שחר צוברי בערוץ 1, במירוץ משוכות ביורו-ספורט ועוד ועוד. אולם אין לשגות במגמות המסתמנות כיום. אירועי האולימפיאדה אינם מלמדים על כשלון הפלטפורמות המקוונות. אם נגביל את הנתונים לגילים הצעירים נמצא מגמות שונות: בין הצעירים האינטרנט הוא מדיום חשוב ומתפתח. הם משתמשים בתקשורת מקוונת כדי ללמוד, להתבדר, לדבר עם חבריהם, לצפות בסרטים, להאזין למוזיקה, לשחק ולהוריד תכנים מהרשת. מכאן שלאורך זמן, עם כניסת הדור הצעיר למעגל הקהלים העתידיים, נראה היערכות מחודשת ומתרעננת של צריכת פלטפורמות תקשורתיות שונות. גם אלה, להערכתי, לא יביאו למותה של הטלוויזיה, אלא יקדמו טלוויזיה שונה וחדשה. תהיה זו טלוויזיה משולבת ברשתות מקוונות, "קופסאות חכמות" (Smart Box) שבהן כל הפלטפורמות משולבות יחד (מחשב, קולנוע ביתי, טלפון, אינטרנט, מוזיקה, פקס ועוד – בקופסה אחת); רשתות טלוויזיה המפיקות תכנים עבור רשתות הסלולר או לצרכני הרשת המקוונת ומפצות בכך על אובדן צופים מהטלוויזיה ה"קונבנציונלית". בקצרה, היערכות מחודשת של מדיום מאותגר ממתחרים חדשים הלומד להגיב ולהסתגל לסביבה חדשה. האדם הקדמון שהחל לצייר על קירות מערות יצר לראשונה מדיום של תקשורת המונים. יורשיו הביאו את הכתב ולאחריו את הדפוס, הקולנוע, התקשורת המשודרת והאינטרנט. למרות כל הקדמה והשינויים, לא ויתרנו על אמצעי התקשורת האנושיים ואנו עדיין מציירים כמו אבותינו הקדומים, מאזינים לרדיו, צופים בקולנוע ובטלוויזיה, גולשים באינטרנט, קוראים ספרים ועיתונים. התמהילים השתנו והפלטפורמות מסתגלות זו לזו ואף נמהלות זו בזו, אך הן כולן שורדות את שיני הזמן והתמורות הטכנולוגיות. גבי וימן הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת חיפה, כיום בשבתון מחקרי בוושינגטון, ארצות-הברית
|
לנוהל של משרד האוצר שאמור לאפשר לציבור לפקח טוב יותר על הקשר בינו לבין לוביסטים ובעלי עניין יש כמה חורים מובנים. בין היתר הנוהל משתמש בהגדרה החסרה של הכנסת ללוביסטים, לא מספק מידע שניתן להפיק ממנו משמעות על הפגישות בין הלוביסטים לאנשי המשרד, והוא אף לא חל על כל אגפי המשרד • בדיקת "שקוף": האגף שהכפיף את עצמו לנוהל, הפגישות שכן ניתן לקבל עליהן מידע ומה עוד ניתן לעשות כדי לשפר את המצב?
|
האם נוהל המפגשים עם לוביסטים במשרד האוצר מצליח לייצר שקיפות משמעותית בקשר של אנשי המשרד עם בעלי אינטרסים? לפני חצי שנה פורסם הנוהל ברעש גדול, הצלחה ראשונה בפיקוח הממשלה על שדלנים. בדיקת "שקוף" את יישומו מעמידה בספק את הכותרות הגדולות שהוענקו לו. סתיו שפיר, לשעבר יו"ר ועדת השקיפות בכנסת ומי שקידמה את הנוהל כיו"ר הוועדה, טוענת ש"אחת מהסיבות לנוהל היא יצירת הרתעה – שכל פקיד שנפגש עם חברת לובי ידע שהדבר כרוך בשקיפות ובפתח לביקורת ציבורית". לדבריה, "בראש ובראשונה מאוד משמח שהנוהל החשוב הזה סוף סוף יוצא לפועל, ומיושם – בעיקר במשרד הכלכלי הכי משמעותי, משרד האוצר. זכור לי היטב שמנכ"ל האוצר הנכנס ענה לשאלתי בעניין עוד בוועדת השקיפות, לפני שנכנס לתפקיד, שהוא חושב שהפגישות האלו צריכות להיות שקופות – ומשמח שעמד במילתו. אני מאוד מקווה שזה יראה את הדרך גם למשרדים הנוספים". אולם לצד התגובה האופטימית, הגילויים לגבי אופן יישום הנוהל גורמים לשפיר להכניס את הדברים לפרופורציות: "אם אתה שואל אותי האם הנוהל מספק? לא. הוא התקדמות אדירה ועדיין רק תחילת הדרך". בין החודשים פברואר ויוני 2021, התקיימו לפי משרד האוצר כ-12 מפגשים בלבד, פיזיים וטלפוניים. את המידע אודותיהם מסר משרד האוצר לבקשת חופש מידע של "העמותה לדמוקרטיה מתקדמת" (אותה מנהל כותב שורות אלה). האם ייתכן שכל כך מעט שדלנים מצאו את הדרך לאנשי משרד האוצר? מבחינה כמותית הכמות הדלה מעלה ספק רב האם כל המפגשים דווחו. כבר כאן עולה הבעיה המשמעותית ביותר: היעדר הגדרה ברורה ללוביסט. הנוהל מאמץ את ההגדרה הצרה של השדלנים כפי שמופיעה בחוק הכנסת. אולם בעוד שחוק הכנסת מחייב הקמת מרשם לוביסטים עם פרטי השדלנים הפועלים במשכן, נוהל משרד האוצר לא עושה זאת. גם חובת ענידת תג כתום מזהה ללוביסט, כנהוג בכנסת, אינה חלה במשרד האוצר. בהיעדר מרשם לוביסטים ופרט שיכול לזהות לוביסט, השקיפות המונגשת לציבור מצטמצמת, ולא מן הנמנע כי מתקיימים מפגשים עם לוביסטים ללא תיעוד. מבין 12 הפגישות בולטת סדרת מפגשים שקיימו גורמים מחברת הלובינג "פוליסי", למען הלקוח וולט, חברת המשלוחים, בנושא "מודלים גמישים לתעסוקה". הפגישות התקיימו עם צוות התעסוקה באגף התקציבים במשרד האוצר, מספר חודשים אחרי שנשמעו קריאות להתערבות המחוקק במודל ההעסקה של וולט. לטענת וולט, היא איננה מעסיקה את 4,000 שליחיה אלא רק גורם המתווך בינם ובין בעלי העסק המבקשים את המשלוחים. לטענתה השליחים הם מעין "מועסק חיצוני" ולכן היא לא משלמת עליהם הוצאות סוציאליות המחויבות על פי חוק. שליח שלא מעוניין לפתוח עסק כדי לספק לה קבלות, מופנה על ידה לחברת קבלן שמעסיקה אותו בתמורה ל-3-5% משכרו. במאי האחרון הגישו קבוצת עובדי וולט בקשה לתביעה ייצוגית, שאותה דרשה החברה לסלק על הסף. בית הדין לעבודה סירב לבקשה והתביעה ממשיכה להתקדם. המפגשים בנושא וולט התקיימו בין פברואר למאי 2021. מה ביקשה חברת "וולט" ממשרד האוצר? איך נוכל לבדוק את השפעת המפגש על החלטות הממשלה? לא נוכל, כיוון שהדיווח איננו כולל פירוט מעבר לנושא המפגש, ואיננו כולל את רשימת הנוכחים בפגישה, לא מטעם חברת "פוליסי", לא מטעם משרד האוצר ולא מטעם הלקוח וולט. כך עולה החור המשמעותי ביותר בנוהל הפיקוח על שדלנים: המידע הנמסר למבקשים הוא דל. הוא כולל התחייבות מפורשת להסתרת מידע, במקום להפך. לפי סעיף 9 הנוגע לחובת דיווח על מפגשים, נקבע כי "למען הסר ספק, הרישום יהיה סיכום פנימי ולא יועבר לגורמי חוץ". כלומר המטרה אינה שקיפות ויידוע הציבור. כמו במקרה של הפגישה עם וולט – משרד האוצר אינו מוסר את פירוט מהלך המפגש אלא רק את הנושא הרשמי. במקרים נוספים הנושא לקוני, באופן שמערפל את מטרת הפגישה, כמו פגישה בנושא "תקנות שירות המזון" או "תקנות אשראי לצעירים". עוד נקודה מאכזבת היא היעדר פירוט פשוט של שמות הנוכחים במפגש. מדובר בפרט בסיסי, פשוט, שניתן וצריך לספק לציבור ללא מאמץ. אם בישיבות מרובות משתתפים כמו בוועדות הכנסת, פרוטוקול הישיבה המפורסם כולל את שמות כלל עשרות הנוכחים, מדוע כאן מוסתרים השמות? כדי לשפר את המצב, משרד האוצר צריך לחייב לפרט את שמות הנוכחים, כמו גם פירוט אודות הנושאים העיקריים במפגש, מקום המפגש, יוזם המפגש ומידע על חומרים שהועברו לפקידות הציבורית. "הפרסום צריך להיעשות באופן קבוע, באתר משרד האוצר, בלי לחכות לפניות", הוסיפה שפיר. במקום להמתין לבקשות חופש מידע – במקרה הזה לא פחות מ-130 יום – הפרסום צריך להיות נגיש. ביקורת ציבורית צריכה להיעשות בזמן אמת, טווחי זמן כאלה קריטיים להשפעה על מוקדי קבלת ההחלטות. שתי פגישות טלפוניות נערכו עם עו"ד יואל בריס, מי שהיה שמונה שנים יועץ משפטי במשרד האוצר ופרש בשנת 2016. בשנת 2017 הפך לבעלי "יואל בריס שירותי משפט וממשל", ובפגישות הטלפוניות הוא ייצג את מפעל הפיס בנושא המכונה "היתר הגרלה ליום העצמאות". כל נושא ההימורים וההגרלות מפוקח על ידי משרד האוצר וכל משחק חיש גד חדש או שיטת מכונות מזל לסוגיהן או במקרה זה הגרלה מיוחדת ליום העצמאות, חייבות לקבל אישור מראש של משרד האוצר. הדלת הפתוחה של משרד האוצר היא עוד תוצר של תופעת "הדלת המסתובבת", במסגרתה פקידי ציבור עוברים לסקטור הפרטי ומקדמים אינטרסים של לקוחות מול מוקדי קבלת החלטות שעבדו בהם בעבר. בריס לא עבר בכך על החוק הישראלי, אולם בקנדה לדוגמה, הוא היה מחויב בחמש שנות צינון בטרם יכול היה לבצע פעילות מסוג זה. בכנסת מפעל הפיס רשום כמייצג אינטרסים באמצעות משרד הלובינג "כהן-רימון-כהן" ושלושת הלוביסטים מטעמו. לא פעם ניתן למצוא לקוחות ששוכרים משרד לובינג אחד לקדם אינטרסים בכנסת ומשרד אחר בגוף ציבורי אחר. בעיה מרכזית נוספת שמתגלה מתשובת האוצר היא העובדה שהנוהל חל רק על חמישה אגפים: עובדי לשכת מנכ"ל משרד האוצר, אגף התקציבים, אגף החשב הכללי, אגף הכלכלן הראשי והלשכה המשפטית. גם מטה התשתיות הלאומיות הוכפף לנוהל, אבל לאחרונה הממשלה קיבלה החלטה על ביטולו. מי עדיין לא חייבים בפיקוח אחר פגישות עם שדלנים? רשות המיסים ורשות שוק הון – שני גופים משמעותיים מאוד בניהול כספי המדינה. מדוע? במשרד האוצר טוענים כי "הנחיית היועץ של משרד האוצר חלה במישרין על עובדי המשרד שהוא מייעץ להם. לרשות המסים ולרשות שוק ההון יש ייעוץ משפטי נפרד (וכן ממונה על חופש מידע נפרד) ועל כן יש לפנות ליחידות אלה בנפרד". נוסף על הרשויות הללו, חמקו מתחת לרדאר גם מנהלת הגמלאות והמדפיס הממשלתי – אגפים נוספים תחת משרד האוצר. לאור פניית "שקוף" לדוברות המשרד, התגלה כי נפלה טעות ושני אגפים אלו כן כפופים לנוהל, לכן אין כל הצדקה לכך שלא פעלו לאורו. כאן המקום להחמיא לאגף הממונה על השכר במשרד האוצר, שאינו מחויב לעמוד בנוהל, אבל ראשיו בוחרים להחיל אותו על עצמם באופן עצמאי. אם לא די בכך – מספר הדיווחים שהם העבירו גדול מסך כל הדיווחים שהועברו על ידי כל שאר חמשת האגפים גם יחד. כל הכבוד. מעניין למצוא שדווקא התשובה מהאגף שאיננו מחויב לקיום הנוהל, יותר נדיבה במידע הכלול בה. ראשית, הדיווח כולל 14 נושאי פגישה שבארבעה מהם מצוין כי מדובר בסדרת פגישות. שנית, הדיווחים כוללים את שמות הגורמים עימם נפגשו פקידי האגף. כך אנו למדים לדוגמה שמי שייצגה את חברת חוצה ישראל בדיון ב-27.5.2021 בנושא "הארכת תוקף מודל השכר לעובדים בחוזים אישיים", הייתה איריס דנון ומחברת איריס דנון, יעוץ וניהול בע"מ. בימים אלה מקיימת עמותת "הצלחה" בראשות עו"ד אלעד מן, דיונים מול משרד המשפטים במטרה לקדם נוהל אחיד שיחייב את כלל משרד הממשלה, נוהל מפגשים עם לוביסטים וגורמי חוץ המקדמים אינטרסים מול משרדי ממשלה. עו"ד מן מנסה לקדם גם נוהל רוחבי לפרסום יומנים במשרדי ממשלה, שיכלול התייחסות למפגשים עם לוביסטים ושאר מקדמי אינטרסים. "לוקח המון זמן לשנות את הדרך בה פועלת הממשלה – הרבה יותר זמן ממה שדמיינתי אי-פעם שנצטרך", אומרת לנו שפיר לסיכום הריאיון. "הרי הטכנולוגיה לשיתוף ציבור ושקיפות קיימת. ישראל היא סטארטאפ ניישן. המודעות הציבורית כבר עלתה. אז מה לוקח למערכת כל כך הרבה זמן להשתנות?" היא שואלת, ואנחנו נשאיר את התשובות לשאלה הזו פתוחות לעת-עתה. אין ספק שהנוהל מהווה התקדמות ראשונה, אולם הוא איננו בבחינת נוהל מספק, ואפילו רחוק מכך. פרסום נפרד של נהלים בכל משרד ממשלתי יגרום ייצור פערים ושוני בין הנהלים במשרדי הממשלה. מצב כזה הוא פתח לרעות חולות, עבור כל הצדדים העוסקים בדבר. הפתרון כרגע הוא נוהל אחוד לכלל משרדי הממשלה, אולם הפתרון הנכון ביותר זו חקיקה ראשית, חקיקת "חוק לוביסטים" המחייב גם במשרדי ממשלה ומוסדות ציבור נוספים, כפי שקיים במדינות אחרות בעולם. נוהל זה הישג, אבל חקיקה ראשית תהיה הישג ראוי יותר ויציב יותר להסדרה של תחום כל-כך קריטי בתהליך קבלת ההחלטות.
|
אראל סג"ל כותב מהטחול | יאיר לפיד כותב מהשורה השלישית | ואיציק סבן כותב מהפה של המו"ל שלו
|
בכותרות עיתוני הבוקר מככב שר החוץ של מדינת ישראל, אביגדור ליברמן. "במלחמה הבאה אתה והמשפחה שלך תפסידו את השלטון", אמר ליברמן לנשיא סוריה, על-פי הכותרת הראשית של עיתון "הארץ". "ליברמן מנסה לטרפד את המגעים החשאיים", מסבירה הכותרת הראשית של "מעריב" את התבטאות שר החוץ. "תשתקו", הורה בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, לשריו, על-פי הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". כפי שניתן לראות, כל הכותרות כולן עוסקות בליברמן. מה אמר, מדוע אמר וכיצד השיב לו ראש הממשלה. רק עיתון אחד מסתכל מעבר לקצה חוטמו של שר החוץ: "ישראל במאמץ להרגיע את אסד", קוראת הכותרת של "ישראל היום". בעבר קרה לא פעם ש"ישראל היום" החליף בכותרותיו הראשיות את התיבה "נתניהו" ב"ישראל". נראה כי הפעם החליף גם "ליברמן" ב"אסד". או שמא נתניהו אכן מגבה את שר החוץ שלו? ב"ישראל היום" אין הבהרה מפורשת. בדיפלומטיות שאינה מאפיינת לאחרונה את משרד החוץ הישראלי נמנעים שלמה צזנה ודניאל סיריוטי מלציין מהי עמדת ראש הממשלה ומסתפקים בציטוט ההודעה המשותפת שנתניהו וליברמן הוציאו כמה שעות לאחר פרוץ המהומה ("פניה של ישראל לשלום"). על-פי דיווח ב"ידיעות אחרונות" מאת איתמר אייכנר, יוסי יהושוע ורוני שקד, נתניהו ביקש אתמול ממזכיר הממשלה לקיים סבב טלפונים ולבקש מהשרים להימנע מלהתבטא בנושא הסורי לעת עתה. "כמה מהשרים הסיקו מכך שדעתו של ראש הממשלה אינה נוחה מדברי ליברמן", נכתב בידיעה, "אך מקורבי נתניהו הבהירו כי למדו מכך שדעתו של רה"מ לא היתה נוחה מדברי ליברמן. ואולם, מקורבי נתניהו אמרו, כי דבריו של ליברמן לא היו בעייתיים מבחינת רה"מ". ביש מזל, גם כשמקורבי נתניהו יוצאים במסר אחיד, איכשהו ב"ידיעות אחרונות" נוצר אי-סדר. ואולי, מופרך ככל שיהיה, יש בין שרי הממשלה כמה אנשים המקורבים לנתניהו? רוב הפרשנים תוקפים הבוקר את ליברמן על התבטאותו. "ההתנפלות של ליברמן על נשיא סוריה, בשאר אסד, מסוכנת", מזהירים עמוס הראל ואבי יששכרוף בטור פרשנות ב"הארץ", למשל. "אנחנו חיים במדינה מטורפת, עם שר חוץ חסר אחריות", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", דוגמה נוספת. אראל סג"ל דווקא תומך בשר החוץ. בטור שמופיע הבוקר ב"מעריב" כותב סג"ל: "אפשר ללעוג לפשטנות, לחוסר התחכום, לבריונות המילולית. כולם הרי כל-כך רגישים לכבודו של הרודן הדמשקאי. אבל בפנים, ליד הכבד והכליות, כל אחד מכם יודע שבחיים האמיתיים, בטח בשכונה שלנו, צריך לדבר בשפה שכולם, אבל כולם, מבינים. חלק ניכר מההרתעה שנועדה למנוע מלחמות היא להבהיר לצד השני את תוצאות המלחמה. כך היה וכך יהיה. עם כל הכבוד לדיפלומטיה ולשיחות קוקטייל חנפות ודביקות, הרי שאינטרסים ואיום על אינטרסים הם, ורק הם, קובעים איך תיראה המציאות. ובמבחן המציאות, הדיפלומטיה הישראלית כושלת, מדשדשת במי אפסיים של התרפסות אפולוגטית. אולי כדאי לנסות משהו אחר". נחזור לרגע מהכבד והכליות אל אזורים גבוהים יותר באנטומיה האנושית, ונצטט עוד שורה מהטור של הראל ויששכרוף. השניים מזכירים כי "ההסלמה הנוכחית בהצהרות נולדה בדברים שנשא שר הביטחון בפני סגל הפיקוד הבכיר בצה"ל, ביום שני השבוע. השר טען שם שבלא הסדר מדיני עלולה לפרוץ מלחמה עם סוריה". טוב שיש מי שמזכיר נשכחות מלפני ארבעה ימים, כי קורא ממוצע של העיתונות הישראלית בוודאי שכח, אם אי-פעם ידע, שהתבטאות כזו נאמרה. ליברמן איים בחיסול השושלת השלטונית של משפחת אסד בתגובה לדברים שאמר בשאר אסד עצמו ובכירים סורים אחרים על הפגיעה הקשה שתיגרם לישראל במקרה שתתרחש מלחמה בין שתי המדינות. הסורים התבטאו כך כי פירשו את אמירתו של שר הביטחון אהוד ברק כהתגרות בוטה. עיתוני הבוקר מאמצים, משום מה, את הנראטיב של שר הביטחון ומסבירים כי הוא דווקא מעוניין במו"מ עם סוריה ולכן אמר את אשר אמר. מכל מקום, למעט "הארץ", בעיתוני יום שלישי השבוע לא דווח בהבלטה ראויה על האמירה של שר הביטחון באשר לאפשרות מלחמה עם סוריה. "הארץ" הקדיש לכך כותרת בראש שערו [עמוס הראל]. ב"מעריב" פורסמה ידיעה מאת אמיר בוחבוט ומיה בנגל בראש עמ 5, אך ללא אזכור על השער. ב"ישראל היום" הופיעה ידיעה קטנטונת בשולי עמ 9 [לילך שובל]. ב"ידיעות אחרונות" אוזכרה אמירתו של ברק בתחתית עמ 4, בפסקה הלפני אחרונה של ידיעה מאת אורלי אזולאי ויוסי יהושוע, בלי שיהיה לה זכר בכותרת או בכותרת המשנה של הידיעה. גם לליברמן טענות נגד התקשורת. על-פי דיווח של מזל מועלם, עמוס הראל ולילי גלילי ב"הארץ", אתמול התראיין שר החוץ לרשת הרדיו בשפה הרוסית של קול-ישראל והסביר כי "התקשורת היא זו שחושבת שנכון במצבים מסוג זה להגיש את הלחי השנייה, ואלה אותם השמאלנים [...] שהלשינו על צה"ל באמצעות הקרן החדשה לישראל והביאו לניסוחו החריף במיוחד של דו"ח גולדסטון". במובן אחד טוב עשה ליברמן כשאיים להפיל את שושלת השלטון בסוריה. אמירתו בוודאי תרמה לכך שסקר דעת קהל שערך עיתון ה"ארץ" אינו מופיע הבוקר בכותרת הראשית של העיתון, כנהוג בחודשים האחרונים. הסקר, שנערך לרגל מלאת שנה לבחירות (פחות כמה ימים), נדחק מהכותרת הראשית וזוכה רק במשבצת השנייה ביוקרתה על השער. בין יתר ממצאי הסקר, שמנתח יוסי ורטר, שמור מקום של כבוד לעיתונאי, בעל הטור ומגיש מגזין החדשות הפופולרי "אולפן שישי", יאיר לפיד. "מן הסקר עולה כי כמחצית ממצביעי קדימה – 14 מנדטים – היו שוקלים להצביע למפלגה חדשה בראשות לפיד גוניור", כותב ורטר. "נסיך חדש, צחור לא פחות מלבני, מנצנץ לו באופק, וכבר הם דוהרים לעברו בזרועות פתוחות, מתנשפים מהתרגשות. לפיד מתחיל להסתמן כשם הלוהט של הבחירות הבאות". "[...] הבוננזה הזאת אינה מפתיעה לגמרי. לפיד מצוי כרגע בעמדה חלומית לפוליטיקאי בחיתוליו: הוא מגיש את תוכנית האקטואליה הנצפית ביותר בטלוויזיה בליל שבת, הוא כותב את הטור הפותח במוסף הנקרא ביותר בסוף-השבוע, הוא יושב בימים אלה על תקן של קורבן בגלל חוק לפיד שמכינים לו בכנסת, הוא נבנה גם מצרותיה המדוברות של קדימה – מאגר המנדטים העיקרי שלו – ומאומללותה המובנית של העבודה, והוא הוציא לאור ספר שהוא כבר רב-מכר. הוא רק צריך להציל שני תינוקות מבית בוער, ואין דבר שימנע את היבחרו לראש ממשלה". בהמשך הטור ממליץ ורטר ללפיד לראות את עתידו הפוליטי בהקשרו של אמנון ליפקין-שחק. "חוקי המשחק בפוליטיקה הם גונגל שאין לו אח ורע בשום מערכת אחרת", כותב ורטר. "ליפקין-שחק סיים כמספר שתיים במפלגת המרכז, עם שישה מנדטים שהתפוגגו כהרף עין. כדאי ללפיד להרים אליו טלפון לפני שהוא יוצא לפרסומות ולא חוזר". בינתיים לפיד עסוק בניהול מערכת החינוך של מדינת ישראל. במדור המכתבים למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", מדור שאין בו כמעט שבוע ללא התייחסות חיובית כלשהי לטורו של לפיד מהשבוע הקודם, מופיע הבוקר מכתב מאת ד"ר שמשון שושני, מנכ"ל משרד החינוך, שמאשים את לפיד ב"חוסר דיוק" במסגרת הטור שכתב בשבוע שעבר, וטוען כי הטור "מעורר תהיות באשר למניעיו". לפיד עונה לשושני במדור המכתבים עצמו, ובטור נוסף שהוא מפרסם השבוע. מי שאהב את הטור הקודם של לפיד, ייהנה לקרוא גם את תשובתו לד"ר שושני ואת טורו הנוכחי (שאף הוא מופיע באופן יוצא מגדר הרגיל באתר ynet). "הישראליות הזו, הלפידית, עלתה לגדולה מאז המהפך", כותב במוסף "תרבות" של "מעריב" אריק גלסנר, במסגרת ביקורת על הספר "זכרונות אחרי מותי", שכתב לפיד בשם אביו, יוסף (טומי) לפיד. "חשוב לומר", מוסיף גלסנר, "במובן מכריע לא חירות הפטריוטית והקנאית של בגין החליפה את מפא"י, אלא הליברלים הבורגנים, שלכאורה רק נסחפו לחירות ליצירת גח"ל, הם-הם שהחליפוה". גלסנר מקדיש את רוב הרשימה שלו לבחינת דמותו של יוסף (טומי) לפיד והאתוס שיצר. בכל זאת הוא מקדיש כמה מלים גם לבנו. "זו ביוגרפיה קולחת שמדגימה את היותו של מחברה כותב מוכשר", כותב גלסנר, "אך כותב שכתיבתו אינה השורה הראשונה וגם לא השנייה. חשוב להדגיש זאת, כי באקלים התרבותי הישראלי היותך כותב בעל כישרון שזוכה לפופולריות יוצאת דופן נתפסת כעדות להיותך כותב יוצא דופן. ולא היא". בין האחראים לאקלים התרבותי הישראלי הזה מוצא גלסנר, כאמור, את לפיד האב. מלחמת "ישראל היום" ב"ידיעות אחרונות" ירדה מהכותרות הראשיות, אך נמשכת בעמודים הפנימיים. הבוקר, במוסף "ישראל השבוע", פורש כתב הפלילים של "ישראל היום", איציק סבן, על פני עמוד שלם דוגמה לשיטות העבודה ב"ידיעות אחרונות" תחת העורך האחראי והמו"ל ארנון (נוני) מוזס. "הדבר האחרון שהמוציא לאור של ידיעות אחרונות [...] יכול לטעון זה שהעיתון שבבעלותו פועל ללא אינטרסים המשרתים בראש וראשונה את מטרותיו ואת חבריו הקרובים ביותר ובהם פוליטיקאים. הרבה פוליטיקאים", כותב סבן, ומציע לקוראיו מה שהוא מגדיר כ"עדות על השיטה של ידיעות אחרונות", שמשלבת "הון, שלטון ועיתון". "השיטה של נוני, החתימה שלי", קוראת כותרת רשימתו, העוסקת באירוע שהתרחש בתקופה שבה היה השר חיים רמון, ידידו של מוזס, נתון בחקירה. לדבריו, "דברים שלא הייתי מורגל להם קודם לכן, כגון טלפונים תכופים והתעניינות מוגברת מצד בכירים בעיתון, התרחשו בזמן הפרשה. לא היה קשה להבחין בכך שהאווירה הכללית שהשרתה צמרת העיתון היתה בעד השר רמון. מלמעלה רצו להציג את רמון כמי שהוא לכאורה הקורבן בפרשה, כמי שנרדף על לא עוול בכפו על-ידי כנופיית שלטון החוק – ובמקביל, היה קמפיין ברור נגד המתלוננת ונגד הממונים על שלטון החוק – המשטרה והפרקליטות. "באחד מימי חמישי בערב", נזכר סבן, "טילפן אלי ראש מערכת החדשות של העיתון באותה עת, ערן טיפנברון. טיפנברון הודיע לי שבהוראה מגבוה עלי להיות חתום על ידיעה התוקפת באופן ישיר ומשמיץ את ניצב יוחנן דנינו, ששימש באותה עת ראש אגף החקירות והמודיעין. מיותר לציין שהעובדה שנרמז לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמדובר בדרישה מגבוה, והידיעה שמדובר בחברו של המו"ל נוני מוזס – לא הותירו בידי כל ברירה. הייתי חייב להסכים לכך. באותה נשימה נתבקשתי גם לבקש את תגובת המשטרה לידיעה – שמעולם לא כתבתי. גם לא הייתי זה שהביא אותה למערכת ולא הייתי מצוי בפרט מפרטיה. זה לא הפריע למי שפנו אלי. [...] מעדות אישית: כך נראה היחס בידיעות אחרונות לעברייני מין שנמנים עם מקורביו של המו"ל, וכך נראה שם היחס לשלטון החוק". יש לקוות כי הפעם היתה לסבן ברירה, והוא החליט להוציא את הסיפור הזה מרצונו החופשי, ולא, נניח, בהוראה ורמיזות מהמו"ל שלו. אגב, איך נראה הבוקר היחס של "ידיעות אחרונות" לעברייני מין הנמנים, או לא, עם מקורביו של המו"ל? ובכן, בראש מדור הרכילות של "7 ימים" [אביב ברטלה], אולי המדור הנקרא ביותר בעיתונות העברית, מתפרסם הבוקר תצלום של עופר גלזר בטיול בוקר עם חברתו החדשה. במוסף "7 ימים" מתפרסם הבוקר תחקיר מאת שחר גינוסר על הקמת תחנת גז במיקום מסוכן. לפי התחקיר, קבוצת שיכון-ובינוי, שבשליטת שרי אריסון, עומדת להקים תחנת גז סמוך לקריית-מלאכי, "מאות מטרים בלבד מבתי התושבים, צמוד למפעלי ענק של חומרים מסוכנים". גינוסר כותב כי אריסון ושותפיה מעדיפים להקים דווקא שם את תחנת הגז משום ש"סמוך לבתי התושבים ניתן להקים את הפרויקט ללא מכרז. זאת בעוד שבמקומות אחרים בסביבה הם יידרשו להתמודד במכרז שבו עשויים לצוץ להם מתחרים, בתהליך שיארך זמן רב יותר". לכאורה, עצם פרסום התחקיר הוא עדות לכך שאין הצרת צעדים לתחקירנים המבקשים לפרסם ממצאים שלא יחמיאו לבעלי ההון הגדולים במדינת ישראל. אך גם תחקירנים שפרשו מ"ידיעות אחרונות" והתלוננו על הצרת צעדיהם סיפרו בעיקר על דחייה והצנעת פרסומים, לא על גניזתם המוחלטת. הבה נבדוק כיצד התחקיר הנוכחי, חשוב ובעל עניין לציבור, תחקיר שבוודאי נדרשו שעות רבות של עבודה לצורך איסוף החומרים וכתיבתו, טופל ב"ידיעות אחרונות". התחקיר לא זכה לידיעה מקדמת בעמודי החדשות. הוא אינו אחד משבעת הטקסטים (לא כולל המדורים של הכותבים הקבועים) המקודמים הבוקר מהרצועה שבראש שער קונטרס החדשות של העיתון . דווקא שלוש כתבות אחרות המתפרסמות ב"7 ימים" מקבלות הבלטה בשער – על ראש המוסד מאיר דגן, על דן חלוץ ועל מריה קארי. הסכנה לציבור במפעל שמקימה שרי אריסון איננה שם. למעשה, הכתבה הזו נשמטה גם משער המוסף שבו היא מופיעה. שלוש הכתבות המובלטות בשער הן שוב אותן שלוש המופיעות בשער – חלוץ, דגן וקארי. גם בעמוד התוכן אין הבלטה באמצעות תצלום או ציטוט מהכתבה של גינוסר. היא מופיעה, ככל כתבה אחרת, בפירוט הרגיל של תוכן העיתון. המעלעל ב"7 ימים" שייתקל בכתבה הזו לבטח יופתע. לאו דווקא מהממצאים, אלא מעצם קיומה. בעבר, אגב, כשנשאל גינוסר על החופש העיתונאי שלו ב"ידיעות אחרונות", הוא הסביר כי מצבו שלו שונה ממצבם של עיתונאי "מעריב", למשל, משום שעסקי מוזס נוגעים רק לתחום התקשורת, שלא כמו עסקיה של משפחת נמרודי. דרור פויר, ביום בינוני בסך-הכל, מראה לארי ליבסקר איך כותבים טור על פתיחה משעממת במוזיאון לעיצוב. לא כוחות. כל מי ששאל את עצמו כיצד בדיוק נראית השמחה לאיד לנוכח החשדות שהופנו השבוע כלפי בית-ההשקעות פסגות, מוזמן לקרוא את רשימתו של אלי ציפורי, שהתפרסמה אמש ב"גלובס". "ורמוס, שהיה מצויד בעיתונאים ובעורכים של מוסף כלכלי מסוים שנחו בכיסו, הפך את המלחמה כביכול בלבייב למלחמה ערכית, מוסרית, היגיינית ונאורה. החונטה התקשורתית שלו, שהשתמשה בו לאינטרסים העסקיים שלה, הפכה אותו למשה היורד מהר סיני עם עשרת הדיברות לשמירת כספי הפנסיה שלנו", כותב ציפורי. וממשיך: "אם ורמוס אכן רוצה לממש את ערכי המקצועיות, הנאמנות והאחריות ללקוחותיו, כפי שהוא מעיד עליהם, הוא יגלה שהדרך לכך היא סיזיפית ואפורה ולא נעשית באמצעות ריצה מכנס לכנס ודיבור צפוף וסחבקי עם להקת המעודדות התקשורתית שלו. הדרך להשגת היעד הזה עוברת בהשגת תשואות הרבה יותר גבוהות לחוסכים ובעבודה פנים-ארגונית יומיומית. הוא יגלה שהרבה יותר קשה להשיג בשבילם חצי אחוז או אחוז נוסף בשנה, וכמובן שהרבה יותר קל לשחרר עוד ציטוט על כך שהוא ייקח למענם את הווילה והמטוס הפרטי של לבייב ולקבל בזכותו עוד כותרת ראשית". יהונתן ליס מדווח ב"הארץ" כי ה"גרוזלם פוסט" פיטר את נעמי חזן, יו"ר הקרן החדשה לישראל. על-פי הדיווח, המופיע רק במהדורה האנגלית של "הארץ", חזן קיבלה אמש דוא"ל מהעורך הראשי של ה"גרוזלם פוסט", דייוויד הורוויץ, שהודיע לה כי העיתון יחדל לפרסם את טוריה. יורי ילון מדווח ב"ישראל היום" כי מרכז שלם הגיש תביעת דיבה בסך 4 מיליון שקל נגד אמנון אברמוביץ וחברת החדשות של ערוץ 2. יהודה נוריאל כותב במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" על מקרה שאירע בתחילת השבוע, עת הציג אברי גלעד בתוכנית הבוקר של ערוץ 2 הפגנה שאירגנה תנועת אם-תרצו, שמשתתפיה התחפשו לערבים והניפו שלטי "שונאים את צה"ל", כהפגנת תמיכה אותנטית בקרן החדשה לישראל.
|
ההטיה מובנית בסיקור העיתונאי. המבחן שעל-פיו נשפטו עד כה ביצועיו המקצועיים של העיתונאי היה תום לבו. עתה נגועה התקשורת בהטיה מסוג חדש – ציות לשיקולים עסקיים בלתי מוצהרים, המאיימים לכלות בה כל חלקה טובה
|
ללקסיקון האמרות האלמותיות של העיתונות הישראלית נכנס המכתם הבא, שטבע העיתונאי מתי גולן כאשר שמעון פרס הפסיד ליצחק רבין בהתמודדות השנייה על ראשות מפלגת העבודה, בפברואר 1977: "שלוש שנות כתיבה אובייקטיבית בזכות פרס ירדו לטמיון". בדיעבד הסביר גולן כי אמר את הדברים בהומור ואף התפלפל כי הסיקור האוהד שהעניק לפרס נגזר מדעתו האובייקטיבית על תפקודו הכושל של רבין בכהונתו הראשונה בראשות הממשלה (בשנים 1974–1977), אבל השליפה הלשונית השנונה והספונטנית ביטאה, כנראה, תחושה פנימית שליוותה אותו אז: הכרה בכך שהסיקור שהעניק ליחסי רבין-פרס (שר הביטחון באותה תקופה ויריבו הפוליטי המר של ראש הממשלה) היה מוטה. גולן לא היה יחיד. חבורה גדולה של עיתונאים ידועים הקיפה את פרס בחגורת אהדה שהשליכה על האופן שבו סיקרו את מהלכיו ועמדותיו. גם רבין לא היה אלמן, במובן זה: גם לו היו עיתונאים שנחשבו למקורביו. ובכלל, ההוויה העיתונאית רוויה מעצם טבעה בהטיות: בימים שקדמו להקמת המדינה, ובשנים הראשונות להיווסדה, רוב העיתונים היו מפלגתיים, ומכאן שההטיה היתה מוצהרת על כל דפיהם – מהכותרת הראשית ועד לעמוד המודעות. עם גוויעתה של העיתונות המפלגתית ופריחתה של העיתונות הפרטית, לבשה ההטיה צורה חדשה: היא לא היתה גלויה כבעבר והיא חדלה להיות מאורגנת וממוסדת, אבל היא הוסיפה להשפיע על אופי הדיווחים ועל תמונת העולם שקיבלו הקוראים. בעיתונות הפרטית, ההטיה, לרוב, לא היתה מכוונת על-ידי הבעלים, אלא נגזרה מתפיסת עולמו של כל אחד מהעיתונאים, מדעותיו הקדומות, ממידת יושרתו – ובעיקר מהתחככותו עם מקורותיו. זה תהליך מובנה בעיסוק העיתונאי, וכל אחד מהעושים במלאכה הזו מתמודד איתו בהתאם למצפונו ולעולם מושגיו. בדרך כלל כולנו חיים עם זה בשלום. בשנים האחרונות המרכיב הזה בעבודה העיתונאית הולך ומתעוות, ומגיע לממדים מבהילים. אם בתקופת היריבות המרה בין רבין לפרס יכלו עיתונאים לומר לעצמם שהם נוקטים עמדה לצד אחד מהשניים משום שהשתכנעו בצדקתו, היום נגועה ההתנהלות התקשורתית בשיקולים שונים לחלוטין – מסחריים. בעבר יכלו עיתונאים לנמק את הטיותיהם בתום לבם. הם יכלו לטעון כי אין חיה כזו הנקראת עיתונות אובייקטיבית וכי עיתונאות היא, מעצם טבעה, מלאכה שבה רשמיו הסובייקטיביים של הכתב משפיעים על אופן דיווחו. המבחן היה תום הלב; אם עיתונאי ניגש למלאכתו ביושר, היו הכתבה או המאמר שיצאו ממכונת הכתיבה שלו לגיטימיים ואף כשרים מבחינה אתית. אמנם גם תחת המחסה של תום הלב עוללו עיתונאים לא פעם עוולות וציירו תמונות מצב מסולפות (האם ניתן להפריד, לאמיתו של דבר, בין הטיה שמניעיה אידיאולוגיים להטיה אישית פוגענית שמניעיה פוליטיים?), אבל הרוח הכללית שנשבה בעולם התקשורת הציבה את האי-משוא-פנים כנורמה נשאפת. נוסף לכך למדו קוראי העיתונים להבחין בין עיתונאים ענייניים לעיתונאים מוטים, בין מי שכותב מנהמת לבו למי שכותב מפי הסוס. עתה מתנהלת התקשורת על-פי כללי משחק אחרים. תום הלב הולך ונמוג. התחרות המסחרית העזה, האיום המרחף מעל קיומה של העיתונות המודפסת, התחרות שמציבה הרשת ומוצרי הלוואי שלה גם לרדיו ולטלוויזיה – כל אלה מניעים את המדיה הוותיקה להתפשט מערכיה. השיקול המסחרי, שלא לומר מלחמת הקיום, תופסים מקום גדל והולך במדיניותם של כלי התקשורת, בהתנהלותם המעשית ובאופי המוצר שהם מגישים ללקוחותיהם. יותר ויותר קשה לקוראים, למאזינים ולצופים להבחין בין מידע ענייני למידע יחצני ופרסומי; יותר ויותר קשה לפענח מתי תמונת המצב המוצגת באה לשרת את הציבור הרחב ומתי היא נועדה לשרת בעלי עניין סמויים; יותר ויותר קשה לזהות אם עמדה שנוקט עיתונאי או כלי תקשורת נגזרת מתחקיר חסר פניות או ממעורבות של גורמים עסקיים. יש עדיין עיתונאים השומרים על הצלם המקצועי, אבל חלקים מתרחבים בשוק התקשורת נגועים בשיקולים זרים המאיימים למוטט את מעמדה של העיתונות כרשות הרביעית, המדווחת ומפקחת על הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.
|
מבקר המדינה חשש לחשוף את חלקם של העיתונאים בפרשת הרפז, על רוני דניאל להשיב על שאלות בנוגע לשיחתו עם הרמטכ"ל, ובסקרי דעת הקהל חסרה שקיפות
|
בפתח התוכנית מחמיא המנחה עמנואל רוזן לפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 2 רוני דניאל ומיד בהמשך מסביר שלצד זאת, על דניאל להשיב לשאלות בדבר תמלילי השיחות שלו עם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שנחשפו בדו"ח מבקר המדינה על מסמך הרפז. פרשת הרפז מעסיקה את "תיק תקשורת" גם לאחר אות הפתיחה. רוזן משוחח עם אילה חסון, עיתונאית ערוץ 1, ועם ד"ר ראובן פדהצור, הכותב ב"הארץ", על המחנאות בסיקור פרשת הרפז. חסון ממליצה לצופים לנבור בארכיונים המקוונים כדי לראות כיצד סוקרו הרמטכ"ל אשכנזי ושר הביטחון אהוד ברק בטרם נחשף מסמך הרפז. "אתה כחוט השני רואה את הדברים מתקדמים", היא אומרת. על עצמה בתקופה זו מעידה חסון: "אני לא חושבת שהייתי בכלל איזשהו כלי או משהו במשחק". לדברי חסון, מרגע שהחלה לחקור בפרשה, וביקשה לפרסם ממצאים המאירים את הרמטכ"ל דאז באור שלילי, החלה "מלחמה" מולה. "מנסיונות להשפיע על המנהלים שלי באופן הבוטה ביותר, דרך איומים סמויים, דרך הפעלת קולגות נגדי", היא אומרת. "מהרגע הראשון שהמסמך פורסם, היתה פה לא עיתונות מגויסת, אלא מתגייסת", אומר פדהצור, "והיו שני מחנות מאוד ברורים". חסון אינה מסכימה לחלוקה זו ומפרידה בין מי שהשמיץ והילל לבין מי שדיווח על עובדות בלבד. "אתם משטיחים את הדברים", היא טוענת. בהמשך הדיון אומרת חסון כי "מבקר המדינה פחד מהעיתונות". לדבריה, בחומרי החקירה היה גם מידע רב על מעורבות התקשורת, על האופן שבו הופעלו עיתונאים על-ידי גורמים שונים שהיו מעורבים בפרשה. חסון טוענת כי היה גורם במשרד המבקר שרצה לחשוף את המידע לציבור, אולם המבקר בדימוס מיכה לינדנשטראוס לא רצה שחומרים אלה יראו אור. בפינה "מלה שלי" תוהה הילה אלרואי, כתבת הבריאות של "חדשות 10", מדוע המשבר במערכת הבריאות בישראל אינו תופס מקום בשיח הציבורי לקראת הבחירות לכנסת. סקרי דעת קהל הם נושא נוסף שבו עוסקת התוכנית הנוכחית. רוזן משוחח עם הסוקר פרופ אבי דגני, הכתב הפוליטי של קול-ישראל יואב קרקובסקי ומנכ"ל ארגון קשב יזהר באר על מקומם של הסקרים בתקשורת של ימי בחירות. קשב מזהיר מפני אי-שקיפות בסקרים, שמובילה לאפשרות לבצע מניפולציות בנתונים. דגני טוען כי הסקרים הם מידע וכי הוא מבצעם כראוי. קרקובסקי אומר כי אינו אוהב סקרים והיה מעדיף שלא יתפסו מקום כה מרכזי בתקשורת. לסיום, בפינה "מלה שלי" טוען נתי טוקר, כתב המדיה של "דה-מרקר", כי במערכת הבחירות הנוכחית משקיעות המפלגות את מירב המאמצים בזירה המקוונת. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית
|
את תרבית החיידקים של הפרסומות הישראליות יש להבין על רקע המצע התרבותי שעליו הן צומחות
|
"פרסום הוא שקר חוקי" (הרברט גורג ולס) אנחנו יודעים שפרסום הוא אמנות השקר. השאלה היחידה היא עד כמה משקרים לנו. על-פי רוב הכללים ברורים: אנחנו והמפרסמים יודעים שאם השקר יהיה בוטה, גס וברור, לא רק שנדחה את הפרסומת, אלא נכעס עליה. לכן המפרסמים הם אמני השקר העדין, האפור, זה שהולך בין הטיפות. ובכלל, רבים מאנשי הפרסום לא רואים בעצמם שקרנים – הם פשוט בוחרים במה להתמקד. הפרסומות בישראל אינן מתוחכמות במיוחד (כן, אני נוקט לשון המעטה), וזאת לא מפני שבישראל אין אנשי קריאייטיב מוצלחים, אלא בעיקר בגלל הסיכון שנדרש מהמפרסם כדי לבצע מהלך יצירתי מחוכם. תחת זאת, המפרסמים מעדיפים לקחת את חיים כהן, גידי גוב או את הפרזנטורית הכי משומשת בישראל, בר רפאלי, כדי לפרסם את המוצר שלהם. יצירתיות? עזבו אתכם משטויות. מעבר לחוסר התחכום, הפרסומות משקפות את סולם הערכים והנורמות בחברה שלה הן מיועדות. כך, לדוגמה, העדר התחכום הכללי שקיים ברוב הפרסומות בישראל מעיד בעיקר על השמרנות הבסיסית של המפרסם והקהל הישראלי. ומה באשר לתוכן? שתי פרסומות שמשודרות בימים אלה בטלוויזיה משכו את תשומת לבי, שכן הן עשויות ללמד אותנו דבר-מה על החברה שלנו. הראשונה היא פרסומת של חברת הביטוח הראל, שהופקה על-ידי JWT Israel. בפרסומת מופיע אדם המצולם מקרוב. הוא מביט ישירות למצלמה ואומר: "קחו עצה מסוכן ביטוח מנוסה: אולי יש לכם ביטוח בריאות, אבל אין לכם הראל". לאחר מכן הקריין של הפרסומת אומר, "הראל, חברת ביטוח הבריאות הגדולה בישראל". הפרסומת הזו היא חלק קצר מפרסומת ארוכה יותר ומקמפיין נרחב יותר שחוזר על המסר פעם אחר פעם: "אולי יש לכם ביטוח בריאות, אבל אין לכם הראל". מה שמעניין בפרסומת הספציפית הזו הוא שמרגע שאותו "סוכן ביטוח מנוסה" מדבר (אנחנו יודעים שהוא מנוסה כי יש לו קצת שיער לבן), ומבקש שניקח ממנו עצה, מופיע בתחתית המסך כיתוב: "המציג הוא שחקן". הכיתוב הזה נשאר על המסך לאורך כל דבריו ואפילו גולש לדברי הקריין. התוצאה היא דיסוננס שאי-אפשר ליישב: על המסך מופיע אדם שמדבר ברוך ובכנות, הוא מישיר אלינו מבט ומבקש שנקבל ממנו עצה, שהרי הוא "סוכן ביטוח מנוסה". ממש במקביל מופיע על אותו מסך כיתוב שהמשמעות שלו "שים לב, אנחנו עכשיו משקרים לך. אתה שם לב?". למה? למה הראל עושה את זה? ברור שהכיתוב שם בגלל הרגולציה, אבל הראל היו יכולים לבחור בסוכן ביטוח אמיתי או, כמו בפרסומות אחרות בקמפיין הזה, להציג דמויות אחרות שאינן סוכני ביטוח כדי לא להסתבך בשקר הזה. אבל רגע, בואו נעבור לפרסומת השנייה. הפרסומת השנייה היא של משרד התחבורה והיא הופקה על-ידי לשכת הפרסום הממשלתית. הפרסומת הזו מבקשת לשכנע אותנו שאין כמו לנסוע בתחבורה הציבורית. הנה מה שנאמר בה: "התחבורה הציבורית. חיסכון בזמן ובכסף, ניצול יעיל של זמן פנוי, ומעל לכל, בטיחות בדרכים. עולים לתחבורה הציבורית". זה מה ששומעים בפרסומת. ומה לגבי מה שרואים? רואים אנשים באוטובוס, מחייכים, שמחים, מאושרים. תחילה רואים אוטובוסים שנוסעים בנתיבים המיועדים להם בשעה שהמכוניות הפרטיות עומדות בפקק, ואז המצלמה נכנסת לראות מה קורה בתוך האוטובוס. באוטובוס הראשון רואים אדם שיושב כאשר על ברכיו מחשב נייד. הוא עובד ומחייך. הכיסא שלידו ריק. מאחוריו אשה. היא מביטה בחלון. גם הכיסא שלידה ריק. מאחוריה גבר. הוא קורא ספר. גם הכיסא שלידו ריק. משמאל גבר נוסף. הוא מדבר בטלפון הסלולרי. גם הוא מחייך. המצלמה עוברת כעת לאוטובוס השני. בתוכו יושבת אשה. היא קוראת. היא כמובן מחייכת. היא מביטה דרך החלון. לידה יושב גבר. הוא מדבר בטלפון הסלולרי. כולם מאושרים. עד כאן מדובר בשקר פרסומי סטנדרטי. כל מי שנוסע בתחבורה ציבורית בכלל ובאוטובוסים בפרט יודע שמדובר במדע בדיוני, אבל זה מסוג המדע הבדיוני שמקובל בפרסומות. מה שמעניין במיוחד בפרסומת הזו הוא העובדה שהיא כולה מבוססת על אנימציה. מעבר לאנשים האמיתיים, כל מה שמופיע על המסך מבוסס על אנימציה. האוטובוס הוא לא אוטובוס אמיתי, אלא אוטובוס מאויר. הכבישים, המכוניות האחרות, כל הפרסומת היא פרסומת מאוירת שבתוכה שילבו אנשים. המשמעות היא שלא רק שהמסר של הפרסומת הוא שקרי (באוטובוס הכי נוח, הכי קל, הכי מהיר, הכי כיף), אלא שגם מי שהפיק את הפרסומת החליט שלא לנסות בכלל לצלם את הסיטואציה המוצגת בו בעולם האמיתי. אולי זה כיוון שהוא יודע שהיא אינה קיימת ואולי כיוון שהוא העדיף לבנות מלכתחילה פנטזיה שקרית, מאוירת וצבעונית כדי שלא יהיה ניתן לשפוט אותה בהתאם למציאות. מצד שני, הם מפרסמים שירות שנטוע היטב במציאות היומיומית של מיליוני אזרחים. אז למה? למה משרד התחבורה עושה את זה? יש שיטענו שהסיבה היא שהמפרסמים חושבים שהמסרים הסותרים האלו יעברו מעל לראשם של הצופים (המטומטמים), שלא יבחינו בשקרים הגסים שזועקים אליהם מהמסך. אני חושב שהסיבה היא אחרת והיא קשורה קשר ישיר לכך שפרסומות מתכתבות עם התרבות, הערכים והנורמות בחברה שבתוכה הן משודרות. התרבות בישראל היא תרבות של שקר. כולם משקרים לכולם כל הזמן. בתוכנית האירוח בטלוויזיה מתראיין ראש הממשלה ואומר שהוא מתכוון למנות את יו"ר הכנסת לקדנציה נוספת. אחריו מופיע שר האוצר שאומר שלא יוטלו מסים חדשים. המנחה של תוכנית האירוח מתמוגג מהבדיחות של שניהם למרות שהן בכלל לא מצחיקות ואומר לצופים שמיד חוזרים אחרי הפסקת פרסומות קצרצרה, שנמשכת יותר מעשר דקות. בהפסקה מוצגות פרסומות שמוכרות שקרים על גבי שקרים, בדיות מוחלטות, תרמילי כזבים, והכל בסדר, ואין בעיה, ואפשר להמשיך לדבר הבא. בחברה שבה אף אחד לא נדרש לשלם מחיר כלשהו – פוליטי, ציבורי, כלכלי, אישי – משום שהוא משקר לציבור, אין סיבה שהראל תרגיש שלא בנוח להציב שחקן, שכתוב שהוא שחקן, שפונה אל הצופה כסוכן ביטוח מנוסה. אין סיבה שמשרד ממשלתי ולשכת הפרסום הממשלתית ירגישו במבוכה כאשר הם מזמינים את הציבור לנסוע באוטובוס מאויר. מה בכלל הבעיה? הציבור הישראלי רגיל שמשקרים לו – אז עוד שקר אחד קטן ומחורבן לא יהרוג אותו. אחרי הכל, ראש ממשלת ישראל אמר שהוא לא היה מודע לעלויות של המיטה המעופפת שלו, על אף שעיתון "גלובס" חשף לא פעם אחת, אלא פעמיים, את העלויות של התקנת המיטה הזו עבור הזוג המלכותי. אז ראש הממשלה אמר. אז כולם יודעים שהוא שיקר. אז יש לנו ראש ממשלה שקרן. אז מה. קרה משהו? לא. עכשיו אל תפריעו לי לעלות על האוטובוס המאויר הבא.
|
עמיר קורץ, "כלכליסט", מספר כיצד התרקם התחקיר שהוביל למאסרו של ממציא "מדבקת הפלא" – גאון בפוטנציה, זייפן בחסד ונוכל מורשע, שלמשך יממה קיצית אחת הצליח לסחרר את ראשה של התקשורת הישראלית
|
לא לעתים קרובות זוכה עיתונאי ישראלי לכך שעבודתו העיתונאית תשמש בסיס לכתב אישום שסופו הרשעה וכליאה של מושא התחקיר מאחורי סורג ובריח. זה מה שקרה לעמיר קורץ, עיתונאי "כלכליסט", שבילה שלושה חודשים ב-2010 בצלילה למעבה העולמות השקריים, המסמכים המפוקפקים ומסכת יחסי-הציבור המטעה שטוו שני יזמים מקומיים כדי לשכנע משקיעים פוטנציאליים ואת הציבור שהמצאותיהם עומדות לשנות את העולם. בדיעבד התברר כי החלטתם של השניים להתל לא רק במשקיעים, כי אם גם בכלי התקשורת, הובילה לקריסת המיזם הנצלני, שבאמצעותו הצליחו לגרוף לכיסם מיליוני שקלים. תחילתה של הפרשה בקיץ 2009, אז התפרסם באתר "דה-מרקר" סקופ מרעיש: חברה ישראלית בשם לייף-קיפר ביצעה עסקת ענק עם תאגיד טייוואני גדול, ובמרכזה מדבקה מהפכנית המאפשרת לחזות ולמנוע התקפי לב. "מדבקת הפלא", שהדיווחים הראשוניים על אודותיה שיקפו לחברה האלמונית שהקימו ממציאיה שווי של מיליארד דולר ויותר, זכתה לסיקור נלהב שעד מהרה התחלף בהתנערות גורפת ובחשיפת המוניטין של המוח שמאחורי ההמצאה – גאון בפוטנציה, זייפן בחסד ונוכל מורשע: אהרון (אריק) קליין. כמו יומוני הכלכלה "דה-מרקר" ו"גלובס", גם "כלכליסט" נפל בפח ומסר לקוראיו את החדשה המפוברקת. "כל כלי התקשורת אכלו לוקש באותו יום, לא רק עיתוני הכלכלה", נזכר קורץ, באותם ימים כתב מגזין ותחקירן בעיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות" וכיום עורך מדור הפרסום, השיווק והמדיה בו וחבר ועד העיתונאים הזמני. "בכלכליסט, אולי ברגע האחרון וכאקט של זהירות, הכניסו את הכותרת על המכירה בגרשיים – מכרנו מדבקה רפואית בשווי מיליארד דולר, כלומר כציטוט מפי היזמים ולא כעובדה", הוא אומר. הציטוט שהתברר כשקר, שהתפרסם בכותרת הראשית של העיתון, הניע את עורכי "כלכליסט" לשלוח כתבים לנבור בעברו המפוקפק של הוגה "מדבקת הפלא". כך עשו גם המתחרים ב"גלובס" וב"דה-מרקר" ובערוצי הטלוויזיה. "זה לקח כמה זמן, אבל כל אחד הלך לכיוון שלו וחיפש את ההוכחות לאי-קיומה של עסקה", מספר קורץ. כמו עמיתיהם ביתר כלי התקשורת, גם ב"כלכליסט" גילו עד מהרה כי קליין, הממציא, ריצה כבר שתי תקופות מאסר בגין מעשי נוכלות, וכי הוא שקוע בחובות לקורבנות קודמים. ובכל זאת, כוורת של מקורבים ידועי שם שהצליח לגייס במסגרת הפרק החדש בחייו הצליחה לשוות לעסקי האוויר שלו מידה מסוימת של אמינות: שותפו הצמוד והפעלתן ד"ר עמוס בוחניק, רופא שיניים ידוע, רופא צבאי בדימוס ואיש עסקים מצליח החולש על רשת של מרפאות ומיזמים עסקיים; חגי הדס, בכיר בדימוס במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים והאחראי על המגעים לשחרור גלעד שליט, שזוהה בפרסומים שונים כ"דירקטור" בחברה (מאוחר יותר הכחיש); וד"ר גבי פיקר, מנכ"ל לייף-קיפר, רופא שיניים, דירקטור בחברות עסקיות רבות ומקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו. הנופך האמין שהקנתה גלריית האישים למיזם זכה לחיזוק מהאופן שבו בחרו יזמי "מדבקת הפלא" להתמודד עם מבקריהם מהרגע שבו החלו הפקפוקים: במקום להתקפד ולהתנזר ממגע תקשורתי, הזמינו קליין ובוחניק את העיתונאים לחוות את פלאי המדבקה על גופם, העניקו ראיונות והציגו לראווה עוד ועוד מסמכים וחוות דעת שהעידו על העניין הרב שמעוררת ההמצאה בקהילה העסקית. כלי התקשורת, שחשו כי היזמים בעלי החזות המצליחנית הולכים ומסבכים את עצמם, עטו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב. ב"כלכליסט", מספר קורץ, הפקידו אותו יחד עם חמישה או שישה כתבים נוספים על הנבירה הראשונית בעברם של היזמים; במקביל שלחה המערכת שני עיתונאים אחרים להדגמה האמורה יחד עם כתב חדשות ערוץ 2 כרמל לוצאטי, שחלק את ממצאיו וספקותיו עם צופי מהדורת "אולפן שישי". בערוץ 10 הוצמדה לקליין ובוחניק כתבת "המקור" נסלי ברדה, שבמשך שנה התלוותה אליהם לאירועים וריאיינה אותם שוב ושוב, וכך חשפה כמה משיטות הפעולה שבאמצעותן הוליכו שולל משקיעים ועיתונאים. החיטוט האינטנסיבי במרכולתם של היזמים הפריך עד מהרה את קיומה של מדבקת פלא, לא כל שכן עסקת מיליונים. המבוכה התקשורתית הראשונית התחלפה בזעם, והעיתונאים הצליחו לספק גילויים שקיעקעו את הלגיטימציה העסקית של קליין ושותפיו, אך לא עובדות שיפריכו סופית ובאופן מוחלט את קיומה של ההמצאה פורצת הדרך. ההתעניינות בפרשה ביעבעה על המסכים ועל דפי העיתונים, אך בתוך זמן קצר שככה. "בתום שבוע של טירוף הבנת שזה עורבא פרח, זה התברר כנורה שמאירה את רמת-גן, אבל אחרי השבוע הזה עזבו אותם", נזכר קורץ. על אף שהמעשים שייחסו כלי התקשורת ליזמי המדבקה העלו חשש לביצוע עבירות על חוקי מדינת ישראל, רשויות האכיפה, התברר לימים, העדיפו בשלב זה שלא להתעמק בפרשה. משהבחינו קליין ובוחניק כי הסערה התקשורתית חלפה, יצאו לקמפיין חדש של גיוסי כספים. "הם הורידו פרופיל, שכרו משרדים בבית גיבור-ספורט ברמת-גן והביאו את איש יחסי-הציבור איל ארד", מספר קורץ. במסגרת מיזם גיוסי הכספים החדש גם החליטו לעשות שימוש בגוף אחר, שבו לא דבק הבוץ מפרשת המדבקה: החברה-האם סייף-סקיי בע"מ. קליין בעל העבר הפלילי, שהוקע כנוכל "מדבקת הפלא", הוכתר ל"נשיא" החברה, וד"ר בוחניק בעל המוניטין הצח נרשם כבעל המניות היחיד. חודשים אחדים לאחר הבליץ התקשורתי, הצליחו השניים לצאת לדרך חדשה. הסיפורים על כך שקליין ובוחניק מוסיפים לגייס משקיעים, מספר קורץ, המשיכו לזמזם מעת לעת, אם כי היחס שלמיטב זכרונו הוענק לשמועות הללו מיסגר אותן בעיקר כקוריוז. שמועות אחרות, שהופצו לעיתונאים על-ידי קליין ובוחניק, גרסו כי החברה שבראשה הם עומדים ממשיכה לעשות עסקים טובים ברחבי העולם, ובכלל זה עסקת ענק שנחתמה עם קבוצת סהארה ההודית, קונגלומרט בינלאומי הממותג כ"משפחה הגדולה בעולם". בשלב זה נהגה החברה הישראלית מרמת-גן לפרוש בפני משקיעיה הפוטנציאליים פורטפוליו רחב של המצאות ופטנטים מתחומים שונים וברמות שונות של תחכום: פאנלים מהפכניים להפקת אנרגיה סולארית ושיטה חדשנית להתפלת מים (שתי ההמצאות שהוצגו כאילו נמכרו להודים); טלפון נייד חד-פעמי במעטפת קרטון, שבאמצעותו ניתן לנהל שיחות בחינם לכל העולם; תוכנה לחיזוי שערי מטבעות; מכשיר דמוי עט שבאמצעותו ניתן לסמן בני-אדם באמצעות השפרצת חומר המתחבר ל-DNA שלהם, המצאה שלטענת הוגיה אומצה על-ידי השב"כ והמשטרה לצורך מעקב אחר מחבלים ועברייני מין; ועוד ועוד. בפני משקיעים ספקנים נופפו אנשי סייף-סקיי בתביעת דיבה שהגישו נגד "גלובס" (לימים יגישו קובלנה פלילית גם נגד קורץ ו"כלכליסט"). "כשמישהו היה בא ושואל, הם היו עונים: הא, התקשורת. הגשנו תביעה ונוציא מהם מיליונים", נזכר קורץ. "באותו זמן הלכו ואמרו לכולם איך עסקת מדבקת הפלא בעצם קרתה, ואיך זרמו אליהם מיליונים או מיליארדים, ואיך כולם אכלו ויאכלו את הכובע". בהעדר שורה תחתונה נחרצת בנוגע לפרשת המדבקה, הצליחו קליין ובוחניק להמשיך במלאכת גיוס הכספים והמשקיעים, ואף לשוב ולזכות לעתים בסיקור אוהד שלא כלל את הרקורד הבעייתי של התנהלותם העסקית. באפריל 2010, כשהמדבקה היתה כבר סיפור ישן שאינו מפרנס עוד מהדורות חדשות ושערי כלכלונים, נקרא קורץ לשוב ולעסוק ביוזמותיהם העסקיות של היזמים אריק קליין ועמוס בוחניק. "משהו כמו חצי שנה אחרי שסיפור המדבקה גווע סופית", הוא מספר, "מתקבל אצלנו במערכת אימייל אדום: אני חושב שנפלנו בפח". מאחורי האימייל שנשלח למערכת "כלכליסט" עמד אזרח ישראלי בשם עדי גולן, נציגו בארץ של משקיע מארצות-הברית, יהודי דתי בשם מייקל איזיקל, שלו חברה אמריקאית לשיווק טלפונים סלולריים. ימים אחדים לאחר שהעביר איזיקל לכיסם של שני היזמים כ-100 אלף שקל מתוך חצי מיליון שקל שהתחייב להשקיע, נקלע שיתוף הפעולה לקשיים שנומקו בטיעונים טכניים. כשחרף העיכוב ביקשו ממנו קליין ובוחניק להשקיע את יתרת הסכום, החליט לבדוק אם מדובר בתרמית. נציגו של המשקיע האמריקאי נשלח ליצור קשר עם התקשורת. "מכרו לנו לוקשים, אומר לי הנציג, עדי גולן, כשאנחנו מדברים בטלפון", אומר קורץ. "כבר בהתחלה אני אומר לו, תגיד לי, אתה דפוק? איך אפשר לשכוח שקליין זה ההוא מהפרשה שפרצה רק בקיץ שעבר?. וגולן מסביר לי שד"ר בוחניק הוא אדם רציני, חובש כיפה, שהולך ומספר לכולם איך הוא וקליין תבעו את כלי התקשורת ויוציאו מהם מיליונים, ומספר שעסקת המדבקה בעצם קרתה, ושהם עשו מיליארדים, ושהכל שריר וקיים". בישיבות המערכת של "מוסף כלכליסט" שנערכו בחודשים שלאחר גוויעת פרשת המדבקה, נזכר קורץ, ניקרה בצוות תחושה שלפיה העיסוק במיזם המפוקפק טרם מוצה. "כל הזמן דיברנו על זה שצריך פעם אחת ולתמיד להבין מה בדיוק קרה שם", הוא אומר, "הסיפור עם קליין ובוחניק הוא שאחרי פרשת המדבקה יכולת להניח די בוודאות שהם נוכלים, אבל עדיין לא הוכח שהם נוכלים. והנה אני נפגש עם האיש הזה, שומע את הסיפור המדהים הזה, ומבין שדרכו אני יכול להיכנס פנימה ולחשוף את המנגנון". בתום הפגישה עם נציגו של המשקיע האמריקאי, מספר קורץ, הוחלט על דרך פעולה יוצאת דופן: "הוא הסכים שאני אתלווה אליו לפגישות עם קליין ובוחניק בתור אחיין שלו". הפגישה הראשונה עם אנשי חברת סייף-סקיי, נזכר קורץ, נקבעה ליום השואה. "נכנסתי עם גולן למשרדים, והיה לנו משחק כזה: אני אמרתי טוב, עדי, אני אחכה לך בחוץ, ואז הוא אומר, לא, לא לא, בוא תיכנס – ככה, בשביל להקנות אמינות. בפגישה עצמה לא דיברתי, רציתי להיות כמו זבוב על הקיר. בוחניק, שהוא אדם מבוגר, שאל מי זה הגוניור, ואני הוצגתי בתור עמיר, האחיין", הוא מספר. את הפגישות תיעדו בחשאי בטייפ ובמצלמה נסתרת. במהלך הפגישה, מספר קורץ, המשרדים רחשו כמו קן נמלים. קליין, בוחניק והעובדים דאגו לתצוגת תכלית שהשרתה תחושה שלפיה החברה נמצאת על אוטוסטרדה של עשייה והצלחה. "המשרדים עצמם מאוד יפים, ובכניסה תלויים שעונים – הונג-קונג, בנגקוק, כל העולם – כדי שתבין שמדובר בחברה גלובלית, ואתה מיד מבחין בחוברות מאוד יפות, גם על המדבקה וגם על פיתוחים אחרים, ועוד חוברת שפורשת את כל האחזקות של חברת סייף-סקיי אינטרנשיונל – בתחום רפואת השיניים, ובתחום התקשורת, ובתחומים אחרים – מה זה, חברת ענק! בחדר אחר, פתאום, פותחים בקבוק יין כי חוגגים עסקת ענק, וקליין יוצא ונכנס עם משהו ביד ואומר, תראו – זה פאנל סולארי שבדיוק מכרנו עכשיו בחו"ל במיליונים, ומדגים". קורץ התלווה לגולן בשלב קריטי של ההתקשרות בין המשקיע איזיקל לאנשי סייף-סקיי: מפיץ הטלפונים האמריקאי, שהתבקש להזרים לחברה עוד 400 אלף שקל, לא קיבל את הסחורה שהובטחה לו. הטלפונים המהפכניים, הובטח ליהודי שמעבר לים, היו מוכנים כבר למסירה ושיווק ביום חתימת החוזה עימו, ב-17 בפברואר 2010, אך נתקעו אי-שם במבוך הביורוקרטיה הבין-יבשתי. אחרי חודשיים ושלושה של מריחה החל להתברר שהפעם, לא הביורוקרטיה אשמה. מבחינת קליין ובוחניק, הפגישות שערכו עם קורץ וגולן באביב של אותה שנה נועדו לדאוג לכך שיתרת הסכום שהובטח להם אכן תוזרם לחשבונה של החברה. מבחינת גולן והמשקיע שייצג, בשלב זה נועדו המגעים גם להביא לחשיפת דרכי הפעולה של הצמד. "גולן עוד נאחז בחלום", אומר קורץ, "הוא ניסה להאמין שאולי עוד יש פה משהו. הוא אמר, אם נגלה שמדובר בהונאה, אז יש לך סיפור. ואם יתגלה שזו המצאת המאה – גם אז יש לך סיפור". לדברי קורץ, המשקיע ונציגו העדיפו לפנות לעיתונאי, ולא למשטרה או לחוקר פרטי, משום שלא ציפו שרשויות אכיפת החוק יטפלו במקרה כראוי. את פרשת "מדבקת הפלא" הרי שרדו קליין ובוחניק בלי שידבק בהם כל רבב פלילי. לכל אורך הביקור הראשון, אומר קורץ, חזרו והבטיחו אנשי סייף-סקיי שהטלפונים החד-פעמיים מוכנים לשיווק. "עוד לפני הפגישה הגיעו כל מיני מתווכים, כל מיני אנשים כאלה שעד היום אני לא יודע מי הם ומה הם, שניגשו לגולן ושאלו אותו איך לעזאזל עולה בדעתו לצאת מהעסקה ולפספס את סיכוי חייו", משחזר קורץ. "בפגישה עצמה בוחניק אומר, כמה טלפונים? כמה הוא צריך? טוב, אין בעיה, יש לי משלוח של שני מיליון טלפונים בדרך – אין בעיה, אני משחרר לך אותם תוך שבוע", הוא מוסיף. "כל הזמן נותנים לך את התחושה שזה רק עיכוב טכני קטן, ובמקביל ניגש אליך אחד מהמתווכים שלהם ואומר לך: אל תפספס, הם עשו עסקה בהודו ובברזיל, הם מכרו במיליונים, במו עיני ראיתי, ובוחניק מספר שקליין בדיוק נפגש עם יועץ של משרד התקשורת וקיבל אישורים. בקיצור, מסתיימת הפגישה ואני מבין שיש פה משהו". אחרי שהחל לעבוד צמוד לנציגו של המשקיע האמריקאי, הופגש קורץ עם משקיע מודאג אחר – גם הוא יהודי דתי שלו עסקים מחוץ לישראל, אזרח בלגי בשם ברט המלי. כמו המשקיע האמריקאי איזיקל, גם המלי התחייב לשלם לסייף-סקיי חצי מיליון שקל תמורת שותפות בשיעור של 5% במיזם הטלפונים החד-פעמיים, וגם הוא החל לחשוש שהכסף אבוד. בניגוד לאיזיקל, המלי שילם את כל הסכום מראש. חשדו של המשקיע הבלגי התעורר כמה חודשים לפני כן, מספר קורץ, והוא החל להקליט את שיחותיו עם היזמים לצרכים עתידיים. הפגישה עם המלי נקבעה ללילה אחד שבו הגיע לרמת-גן, לחתונה חרדית שנערכה במלון שרתון בעיר. "קבענו שהוא יביא לי את הדיסק עם ההקלטות בערב במלון", מספר קורץ. "המקום היה מלא בחרדים חוגגים, ומבין ההמולה הוא יוצא בבגדים חגיגיים ושטריימל, מביא לי שני דיסקים, ואני נוסע הביתה ובמשך יומיים-שלושה יושב ומאזין. היו שם לדעתי 15 שעות של שיחות עם קליין ובוחניק. ובשיחות האלה אתה שב ושומע שוב ושוב את ההבטחות האלה: וול מארט? העסקה סגורה. יש לנו עסקת ענק. לטסקו אני מספק שני מיליון טלפונים. עם מנטה של דלק עומדת להיות עסקה גדולה". כיצד ניתן לשווק עסקאות ענק בינלאומיות ולשכנע בכדאיותן של השקעות של ממון רב על סמך דיבורים והבטחות בעל-פה? השיטה שבה ניסו קליין ובוחניק להונות את שותפיהם העסקיים, מספר קורץ וסיפרו משקיעים שמסרו עדות בפרשה, התבססה על רכישת אמונם באמצעות הצגתם של אינספור מסמכים כשרים למראה, שכביכול העידו על שרירותן של העסקאות, כמו גם על מיליוני ומיליארדי דולרים הקיימים כביכול בחשבונות שמחזיקה החברה בשלל בנקים רחבי תבל; נוסף לכך הציגו מסמכים שייחסו להם בעלות על חברות ישראליות ובינלאומיות אמיתיות שכלל לא ידעו שהן כאלה. כשהתעורר הצורך, השתמשו באותם מסמכים כדי לנסות לשכנע גם את קומץ העיתונאים שזינב בהם כי הם אכן מנהלים עסק לגיטימי ועתיר מעוף. "לימים התברר שכל ההסכמים האלה היו מה שנקרא מזכרי הבנות", מסביר קורץ, ומרחיב על ההבדל בין אותם מזכרים לבין חוזים של ממש: "זה כמו שאני אבוא אליך ואגיד לך, שמע, אני קונה ממך את העסק, את הדירה ואת המכונית שלך ומשלם לך עליהם 8 מיליון שקל – ואני מתחייב להעביר לך את הכסף עד יום שישי הקרוב. אם אני לא מעביר לך את זה עד אז – העסקה בטלה. ואז אתה חותם, ואני חותם, והכל סבבה. מגיע יום שישי, לא העברתי את הכסף, וזהו, גמרנו, נפרדו דרכינו. כמה זה עלה לי? עלות הדיו שבעט. אלא שעכשיו יש לי מסמך חתום שאני יכול להציג לאנשים אחרים. זו היתה השיטה". המסמכים הללו, לצד עדויות לגבי פגישות הגישוש הרבות, סיפקו גרעין של אמת שאיפשר לקליין ולבוחניק לעורר מידה של ספק בטענות שהועלו כנגדם שוב ושוב. "תמיד היה בסיס כלשהו – היו פגישות אמיתיות, ולא הכל היה מופרך מהיסוד", אומר קורץ. "זה לא כמו שאני אגיד לך שהבוקר נפגשתי עם אובמה במלון רויאל-ביץ בתל-אביב. זה יותר כמו שאגיד לך שהבוקר פגשתי את כרמלה, הגננת של בתי, ושהיא אישרה לי עסקה של מיליארדים. יש בזה גרעין של אמת – באמת פגשתי את כרמלה הבוקר, כשהבאתי את הבת שלי לגן. לא חתמתי איתה על עסקה של מיליארדים, מקסימום שילמתי לה 50 שקל עבור מסיבת סיום". את ניירת הסרק תיגברו היזמים בשלל סממני עושר והצלחה, שלימים התבררו ככוזבים והתגלגלו גם הם אל אולמות בתי-המשפט (ועל כך בהמשך). את ההצהרות שהעלו בפני המשקיעים וכלי התקשורת דאגו לתבל בשמות של אישים בכירים ומפורסמים וחברות בינלאומיות שלכאורה הביעו עניין בסייף-סקיי, לעתים בעקבות גיבוש של אותם מזכרי הבנות או פגישות ראשוניות, ולעתים ללא בסיס כלל. מלבד קמעונאיות הענק וול-מארט וטסקו, חברת סהארה ההודית, חברת MSI הטייוואנית (ששמה נקשר בעסקת "מדבקת הפלא") וחברת דלק שבשליטת יצחק תשובה, שהוזכרו קודם, קורץ מספר כי צמד היזמים עשה שימוש דומה גם בשמותיהן של ענקית התרופות הבינלאומית נובארטיס, בשמותיהן של הזרוע ההולנדית של חברת בל-קומפני ושל חברת לאומי-קארד הישראלית, וגם בשמותיהם של איש העסקים רמי לוי ועו"ד דב אברמוביץ. "משקיעים, היזהרו לכם", מתריע קורץ, "כשמגיע מישהו עם ניימדרופינג רציני, תזכרו שזה דפוס שמאפיין נוכלים, שמאגדים רשימה של אנשים רציניים סביב רעיון ערטילאי כדי לתת תחושה שהכל בדוק ובטוח". שני המקורות של קורץ התחייבו להשקיע את כספם באותו פרויקט ובאותו האופן – הסכום הזהה שהתחייבו להשקיע הקנה לכל אחד מהם אחוז שווה במיזם, ולשניהם הובטח כי במסגרת ההשקעה יקבלו טלפונים שיוכלו לשווק בארצות שונות, הבטחה שהעיכובים הנשנים במימושה הם שעוררו את חשדם. נקודת המוצא הזהה, יחד עם התיעוד המקביל של מגעיהם עם היזמים הישראלים, איפשרו לקורץ ולמקורותיו להצליב את טענותיהם והבטחותיהם של קליין ובוחניק ובכך לחשוף שורה של סתירות שצצו במצגי השווא שלהם. המגעים שלהם נחשף קורץ בזמן אמת ובדיעבד החלו בראשית 2010 ונמשכו אל תוך האביב והקיץ של אותה שנה. הם נערכו כשעל השולחן כבר מונחים חשדותיהם המהבילים של המשקיעים הזרים, שביקשו תשובות, את הסחורה המובטחת ומאוחר יותר גם את כספם בחזרה. על רקע זה, לא מפתיע שהשיח ביניהם מיהר להתלהט. "אתה לא מכיר אותי – אני משתין על כסף, שם זין על כסף", הטיח קליין בעדי גולן, נציגו של המשקיע האמריקאי מייקל איזיקל, בפגישה שנערכה במאי 2010 בנוכחות קורץ. "אתה רוצה להעמיד אותי במבחן, אבל אני יודע לעשות הכל. הייתי בכל הסרטים בחיים שלי, אני איש שמכבדים. כבוד! אף אחד לא בא לגנוב אתכם. תקשיב טוב, שמייקל יתחנן ויתפלל שיהיה לו אחוז אחד ממה שלנו יש, אתה מבין אותי?! אז מי זה מייקל המזדיין הזה שישלח אותך להגיד שאני רמאי, מי?!". הצעקות והקללות, אומר קורץ, היו חלק מתרגיל רטורי שנועד לבלבל את המשקיעים ולשכנע אותם להזרים את יתרת הכספים שהתחייבו להשקיע בחברה. "זה היה מין משחק חלקלק כזה", הוא מסביר. "השוטר הרע, אריק קליין, מאיים, והשוטר הטוב, עמוס בוחניק, בא ואומר, די, לא לריב ילדים. קליין הוא שחקן טוב, אבל בשלב הזה ההתפרצות סייעה לנו לזהות את השקרים – אתה נמצא איתו בחדר, והוא אומר, יש לי משקיע אחר, מבלגיה, שהעביר את כל הכסף וקיבל את כל הטלפונים. הוא דיבר על ברט המלי, שכבר ידענו שלמרות שהעביר את כל הכסף, לא קיבל שום טלפונים". לצד התיעוד החשאי, מספר קורץ, הוא החל לפנות לכל אחד מהגופים והאישים ששמם הוזכר בהקשרם של קליין ובוחניק, כדי לברר אם יש ממש בטענות לגבי קיומו של קשר עסקי ביניהן ובין סייף-סקיי. כולם ללא יוצא מן הכלל הכחישו כי המגעים עימם, אם היו כאלה, הבשילו לכדי שיתוף פעולה עסקי. "בדרך-כלל התגובה הסתכמה בפנו אלי, או פגשתי, שמעתי, חשדתי שמדובר בהונאה – ופה זה נגמר", אומר קורץ. ההכחשה הבולטת ביותר הגיעה מחברת טסקו, שנטען כי הזמינה מיליוני טלפונים מצמד הישראלים. דובר מטעם הקמעונאית הבינלאומית מסר כי במטה החברה מעולם לא שמעו על סייף-סקיי או על החברות האחרות שניהלו בוחניק וקליין, לא כל שכן חתמו איתם על עסקה כלשהי. מסר דומה התקבל מהחברה הטייוואנית שעליה טפלו היזמים הישראלים את עסקת מדבקת המיליארד; קורץ העביר לידי החברה עותק ממסמך הבנות לרכישת ההמצאה, שלכאורה נחתם בין הטייוואנים לבין קליין ובוחניק. הפנייה נענתה בהכחשה רבתי. "MSI אפילו לא שמעה על סייף-סקיי", מסרה החברה הטייוואנית ליומון הכלכלה הישראלי. "לא באמת היתה עסקה, לא היתה מדבקה, לא העבירו מיליארדים, לא העבירו מיליונים ולא העבירו שקל", מסכם קורץ. ככל שהתקדמה מלאכת הכנת התחקיר הלך והתברר לקליין ולבוחניק שהתקשורת עומדת לשוב ולהתעניין בהתנהלותם הבעייתית. במקביל לתחקיר של "כלכליסט", בימי ראשית קיץ 2010 הלכה ונשלמה גם העבודה על הכתבה רחבת ההיקף שהכינה עליהם נסלי ברדה לערוץ 10, ששודרה כחודש לאחר פרסום התחקיר ב"כלכליסט" ועשתה שימוש בכמה מהחומרים שנאספו במסגרתו. בתקופה שלפני פרסום הכתבה עוד האמינו קליין ובוחניק כי יצליחו להוציא את האוויר מהתחקיר של "כלכליסט" אם יעלה בידם לשכנע את שני המשקיעים-שנעשו-מקורות להפסיק לשתף פעולה עם קורץ. הם נענו בשלילה. שני המשקיעים, איזיקל והמלי, התבקשו על-ידי עורכי העיתון להתראיין לכתבת התחקיר בשמם ולהופיע בה בתמונתם, כדי לחזק את אמינות הממצאים, ונתנו את הסכמתם. כשנראה היה שאיסוף המידע הסתיים, קליין ובוחניק התבקשו להתייחס לממצאים; בתגובה, שלחו למערכת מכתב איום בתביעה ואת יועץ התקשורת איל ארד. קורץ מספר כי כשהגיע ארד למערכת "כלכליסט", הוא נשא באמתחתו מסמכים שקיבל מקליין ומבוחניק, שלדבריו אימתו את גרסאותיהם. "אני זוכר שאיל ארד התחיל להציג את הגרסה שלהם, ועצרתי אותו – אמרתי לו, איל, תיזהר, יש לנו באמת הרבה מאוד הוכחות לכל הדברים שעליהם ביקשנו תגובה", אומר קורץ. "לא חשדתי שארד חלק מהתרמית, הנחתי שגם הוא נפל בפח ושהוא נתן אמון בקליין בגלל המסמכים, שבשלב הזה עוד לא היה ברור שכמה מהם מזויפים", הוא מוסיף. "אמרתי לו, הלקוח שלך משקר, אבל הוא נלחם בשבילם – בטלפונים, בפגישות, והציג עוד ועוד מסמכים, ומספר לנו: אני טסתי איתם לפגישות בחו"ל במחלקת עסקים, ראיתי את אריק קליין מעביר כרטיס אשראי. אני ראיתי בעיניים שלי מסמך בנקאי שיש לו ככה וככה מיליונים בבנק מהעסקה. הוא אמר, עמיר, תחכו, עוד שבוע תהיה הכרזה על העסקה הכי גדולה, עם בל-קומפני בהולנד – בזמן שאנחנו כבר דיברנו עם בל-קומפני וקיבלנו מהם הכחשה גורפת, שלפיה מעולם לא שמעו על החברה הישראלית". ובכל זאת, עומד אדם כמו איל ארד ומניח מולך ערימה של מסמכים. לא היה איזה רגע שבו הרגשת חוסר ביטחון, שאולי יכול להיות שטעית? "בוודאי, היו רגעים כאלה. לא חשבתי שטעיתי, אבל כל נורה אדומה וספק קטן היו משהו שדרש בדיקה מעמיקה. אחרי הפגישה עם ארד הלכתי בגישה של אקסיומה הפוכה – במקום להוכיח שמדובר בהונאה, לנסות להוכיח שהכל בעצם בסדר. ואז לאט-לאט אתה פונה שוב לכל הגורמים שמוזכרים בכתבה, בארץ ובחו"ל, ומראה להם את המסמכים החדשים. זה לקח עוד שבועיים-שלושה, ותוך כדי היו עוד פגישות, מכתבים מעורכי-דין, ובוחניק נפגש איתנו כדי לנסות להוריד אותנו מהכתבה – ואז, בעצם, במפגש הזה, הוא זיהה אותי מהפגישות במשרדים. עד אז הם, וגם ארד, לא ידעו עד כמה הייתי קרוב אליהם". בדיעבד התברר כי כמו המשקיעים, גם יועץ התקשורת הבין שהוליכו אותו שולל. מעט יותר משנה לאחר המפגש במערכת "כלכליסט" הגישה חברת ייעוץ התקשורת של איל ארד תביעה אזרחית בהיקף של מאות אלפי שקלים נגד קליין, בוחניק וסייף-סקיי, בגין אי-תשלום שכר טרחה ("לימים שמעתי על זה ועקצתי אותו, כי היה ברור שזה מה שיקרה", אומר קורץ). "ואז, ממש בשבוע האחרון לפני הפרסום, קליין עצמו התקשר ואמר: אני בא!", מספר קורץ. "הוא הגיע למערכת כדי להציג בפנינו מצגת שתוכיח שהטכנולוגיה שלו אכן עובדת". לקראת הביקור, הוא אומר, הזמינו ב"כלכליסט" מומחה לטכנולוגיה סלולרית (את זהותו מבקש קורץ שלא לחשוף) שיחווה את דעתו על המצגת. בתומה פסק המומחה כי קליין אמנם עושה שימוש במונחים מקצועיים, אך מערבב אותם באופן שאינו יוצר היגיון. "למרות שהוא קבע שהכל חרטא", מעיר קורץ, "החלטנו לא להתעסק בשאלה האם הטכנולוגיה אפשרית. הגבלנו את עצמנו להצגת אחורי הקלעים של תהליך ההונאה". ב-1 ביולי 2010 התפרסמה כתבת התחקיר. מונולוג האיומים והקללות של קליין פתח אותה. על שער המוסף הודפסו תמונותיהם של שני היזמים כפי שנלכדו בעדשת המצלמה הנסתרת. לצדן, בגדול, הובא ציטוט של קליין מתפאר בעסקאות שלא היו ולא נבראו. שני המקורות שאיפשרו לתעד מקרוב את מגעיהם עם אנשי סייף-סקיי סיפרו על האופן שבו משכו אותם להשקיע בחברה שעיסוקה הבלעדי הוא גיוס כספים ללא תמורה ממשית. הבטחות השווא שבהן הולעטו מתועדות ומופרכות בזו אחר זו, וכך גם שיתופי הפעולה הבדיוניים עם אישים וחברות בישראל וברחבי העולם. בכתבה לא נכתב במישרין כי קליין ובוחניק עוסקים במעשי הונאה ונוכלות; ב"כלכליסט" הניחו כי הקורא הסביר ישכיל להסיק כך בכוחות עצמו. לדברי קורץ, הניסוח הזהיר נדרש בעקבות הייעוץ המשפטי שניתן לעיתון בטרם פרסום התחקיר. "אנחנו לא משטרה, פרקליטות או בית-משפט, לא אנחנו נקבע שמדובר בפלילים", הוא אומר. "אנחנו פרשנו את כל התשתית הראייתית, וכל מה שנותר למשטרה הוא לקחת את זה, למרקר ולהזמין את כל מי שמוזכר בכתבה למסור עדות". מושאי הכתבה, בתגובה, החליטו לגרור את העיתון לבית-המשפט. עוד באותו חודש הגישו קליין ובוחניק לבית-המשפט קובלנה פלילית נגד קורץ ונגד עדי גולן, נציגו של המקור האמריקאי, בגין פגיעה בפרטיות. מלבדם דרשו צמד היזמים להעמיד לדין גם את "ידיעות אחרונות" ואת שרשרת העורכים האחראיים לפרסום התחקיר – העורך האחראי של המוסף, אמיר זיו; עורך אתר "כלכליסט" גבי קסלר; העורכת הראשית גלית חמי; והמו"ל יואל אסתרון. "כמו שקליין ובוחניק התרברבו איך הם הולכים להוציא מיליונים מגלובס בתביעת הדיבה, כך הם הלכו והצהירו שהם הולכים להכניס אותנו לכלא", אומר קורץ. שבועיים אחר-כך, מעט יותר מחודש לאחר פרסום התחקיר, תהליך הקריסה של מערך מצגי השווא של קליין ובוחניק נמשך. בראשית אוגוסט שודרה בערוץ 10 כתבתה של נסלי ברדה, שעימתה את השניים, וגם כמה מחסידיהם, עם החורים שהתגלעו בהצהרותיהם, ונענתה בשלל של התפתלויות, התחמקויות והבטחות סרק. כתבת "המקור" סדקה עוד קצת את התדמית המצליחנית שניסה לעטות קליין, הנוכל המורשע השקוע בחובות: במהלך הצילומים הוזמן צוות ערוץ 10 לקיסריה, לשטוף את עיניו בווילה המפוארת שלטענת קליין רכש באמצעות רווחי עסקת "מדבקת הפלא". בדיקה העלתה כי קליין כלל לא רכש את הנכס, אלא שכר אותו לתקופה של שנה. לימים נתבע על-ידי המשכיר. כמה חודשים מאוחר יותר, בכתבת המשך שפירסם קורץ ב"מוסף כלכליסט", נחשף כי מסעות העסקים של קליין ובוחניק ברחבי העולם, שלאחדים מהם הוזמן גם יועץ התקשורת ארד, מומנו גם הם ברמייה, באמצעות הונאת אשראי. "התברר שהם פתחו קו אשראי בחברת דיזנהויז ובסוכנות בשם מעוז-נסיעות, ולכן באמת יכלו להעביר כרטיס אשראי על האירוח במלונות יוקרה ועל טיסות במחלקות ראשונות – אבל בשורה התחתונה, עבור חלק ניכר מזה הם לא שילמו", אומר קורץ. גם התנהלותם של השניים מול שתי חברות התיירות התגלגלה אל אולמות בית-המשפט. גם החברות שהשכירו לסייף-סקיי את משרדיה המפוארים תבעו את קליין ובוחניק לדין, וכך גם כמה מהקורבנות שפותו להשקיע בחברה. במקביל להתפתחויות הללו החלה גם המשטרה לבדוק את הגילויים החדשים בנוגע לקליין ובוחניק. בהתחלה בגלל ניצול לרעה של קווי האשראי שפתחו בחברות התיירות, ואחר-כך גם בשל מעשי ההונאה האחרים. בשלהי 2010 נקרא קורץ למפלג ההונאה של משטרת מחוז תל-אביב והתבקש לסייע במיפוי מתלוננים ועדים פוטנציאליים, וגם למסור עדות בעצמו. באפריל 2011, בתום חודשים אחדים של חקירה סמויה וגביית עדויות, פשטו חוקרי המשטרה על משרדי חברת סייף-סקיי, החרימו מחשבים ומסמכים מודפסים ועצרו את קליין ובוחניק. כתב האישום הוגש נגדם כחודש לאחר מכן, וכלל חלק ניכר מהממצאים שהתגלו בתחקיר שהתפרסם ב"מוסף כלכליסט" בקיץ 2010. "בלי הפרסום בתקשורת, אני חושב שלא היה זז כלום", אומר קורץ. "המשטרה לא היתה מתערבת, והשניים עוד היו יושבים עד היום במשרד כלשהו וממשיכים לגייס משקיעים". בחורף 2013 הורשעו השניים בשורה של עבירות הונאה. קליין, שעליו הוטלה רוב האשמה, נשלח ל-6.5 שנות מאסר בפועל, וכמו כן הוטלו עליו שנתיים מאסר על תנאי והוא נדרש לשלם קנס ופיצויים בסך מצטבר של מאות אלפי שקלים; על ד"ר בוחניק, שבית-המשפט קבע כי היה מעורב רק בכמה מהעבירות, נגזרו שישה חודשי מאסר שהומרו בעבודות שירות בבית-חולים, שנת מאסר על תנאי וקנס בסך 150 אלף שקל (מיוזמתו, עוד לפני מתן גזר הדין החל להחזיר את החובות שצבר). התפוגגותו של המיזם העסקי יוצא הדופן הביאה עימה גם את התפוגגותה של ההתכתשות עם העיתונאים: בקיץ 2012 נמחקה תביעת הדיבה שהגישו קליין ובוחניק נגד "גלובס"; כעבור שנה, בקיץ 2013, הורה בית-המשפט גם על מחיקת הקובלנה שהוגשה נגד קורץ ועורכיו. הפגישה עם קורץ נערכת שלוש שנים ושלושה ימים לאחר פרסום גילוייו המרשיעים, בבית-קפה מרובב פירות פיקוס מעוכים בשכונת רמת-החייל בתל-אביב, לא הרחק ממערכת "כלכליסט". שבועות אחדים לאחר מחיקת הקובלנה נגדו, שבעקבותיה הותר לו להתראיין, מעיד העיתונאי בן ה-34, נשוי ואב לשניים, כי הוא חש בר-מזל על שקיבל הזדמנות להשקיע בתחקיר אחד מאות שעות עבודה. "לצערי יש פחות ופחות מקום לדברים כאלה, בגלל השינויים בעולם התקשורת", אומר קורץ. "ייאמר לטובת כלכליסט, ולטובת אמיר זיו, גלית חמי ויואל אסתרון, שהם איפשרו לי את אורך הנשימה הדרוש בשביל תחקיר מהסוג הזה". ממרחק השנים, הוא מבקש להוסיף לתמונה שצייר לפני שלושה קייצים מנה של גוונים אפורים. "אריק קליין הוא אשף של מלים, הוא באמת חלקלק בצורה יוצאת דופן, אבל למרות מעשי המרמה והשקרים – ייתכן מאוד שהאיש הזה גם מאוד-מאוד מוכשר", אומר קורץ. "אם הוא היה מנתב את המוח הגאוני שלו למקומות אחרים, יכול להיות שהוא היה עושה טוב. הרעיונות שלו, ביסודם, הם הרי רעיונות טובים – הבעיה היתה שהוא הלך ומכר אותם כאילו הכל כבר קרה והמיזם הצליח, בזמן שהכל עדיין בגדר רעיון. אם תלך ותשאל אותו, הוא יגיד לך – לא הוכיחו שאני לא יכול". במימד מקביל, שבו קליין היה מוסכניק, אתה יכול לדמיין מצב שבו גם אתה נופל בפח? "בגלל שאני לא מבין במכוניות יכול להיות שכן. מצד שני, לא הייתי כנראה קונה ממנו מכונית משומשת, ובטח שלא הייתי משקיע בחברה שלו. שאלו אותי אחרי פרסום הכתבה, תגיד, היית יכול להאמין לו?. אני לא יודע, אני לא מחפש הזדמנויות השקעה כאלה, אבל קשה לשפוט אנשים שיש להם חלום לעשות כסף קל. אם הייתי יודע את הרקע שלו – בוודאי שלא". קליין ובוחניק הפילו משקיעים מקצועיים, לא אנשים ש"לא מבינים במכוניות". "זה נכון, היו שם גם אנשי עסקים רציניים – אבל היו גם כל מיני משקיעים דרג ד שהגיעו בשיטת חבר-מביא-חבר, כל מיני רופאי שיניים, מכרים של בוחניק, שהאמינו בו כי הוא אדם מוערך. לימים הרי גם בוחניק טען בבית-המשפט שחברה, גם אני נפלתי בפח – אולי הפלתי אחרים, אבל לא מתוך איזו מודעות". מה שכמובן אינו נכון, כי בסופו של דבר גם הוא הורשע. "שמע, הסיפור של בוחניק הוא תעלומה. לפי בית-המשפט, עד נקודה מסוימת הוא היה קורבן – ומנקודה מסוימת הוא שיתף פעולה עם המעשים. כשאתה פוגש את בוחניק, אתה לא יכול שלא לתהות – זה איש רציני, רופא שיניים שעשה אקזיט, איש משפחה, דתי, אדם מן השורה – למה לו לשקר ולרמות? הוא כנראה האמין בקליין אמונה עיוורת, עד הסוף. וקליין הוא הרי נוכל מקצועי – זה ממש המקצוע שלו, אם כי הוא כנראה לא עושה את זה טוב כל-כך אם הוא נתפס והורשע כבר שלוש פעמים". אם הוא היה נמנע מההיבריס הזה, של לעבוד על המשקיעים וגם על התקשורת, אולי הוא עוד היה מצליח לחמוק ממאסר. "עד היום אין לי מושג למה הם התעקשו לקדם את הפרסום הספציפי שלפיו הם כאילו מכרו מדבקה במיליארדים. אולי אם לא היו עולים על זה שמדובר בסיפורי בדים, הכותרות החיוביות היו יכולות לשרת אותם בגיוס עוד משקיעים, ואולי הם אפילו היו זוכים לקבל אשראי מבנקים. זה נותן לך כוח – אם כתבו עליך בעיתון, אז זה כנראה נכון".
|
נסיונו של צלם עיתונות טורקי שהיה על סיפון המאבי-מרמרה להסתיר את תצלומיו מהחיילים הישראלים מצטייר בעיתונו כמלחמה בכוחות הרשע שביקשו למנוע פרסום תצלומים תיעודיים
|
בשתי חזיתות מקבילות מתנהלת כבר שבוע המערכה בין ישראל ובין טורקיה סביב פעולת השייטת לעצירת המשט לעזה: האחת, חזית המלים, והשנייה, מלחמת התצלומים. זה החל בשעות הראשונות לעימות על סיפון המאבי-מרמרה, כאשר העולם הוצף במראה חיילים חמושים מול אזרחים מצוידים במקלות. העמודים הראשונים במרבית עיתוני העולם למחרת האירוע שידרו מסר ויזואלי חד וברור באשר לשאלה מי החזק בסיפור הזה ומי החלש, מי הטוב ומי הרע. התצלומים שחשף העיתון הטורקי "הורייט" לפני ימים אחדים, של לוחמי השייטת הפצועים, היו שלב נוסף במלחמה הזו, גם אם המסר שעלה מהם היה חד-משמעי הרבה פחות. הנה עוד דיווח ממלחמת התצלומים הזו, סיפור שנבלע בימים האחרונים בים הכתבות משדות הקרב ההסברתיים והתעמולתיים: סיפורו של צלם העיתונות הטורקי קורסאט באיהאן, שנלווה למשט שיורט על-ידי חיל הים הישראלי בדרכו לעזה. באיהאן, בן 30, בוגר אוניברסיטת מרמרה, נשלח לספינה לצלם עבור היומון הטורקי "זאמאן", המפרסם גם מהדורה אנגלית בשם "Todays Zaman". כאשר הסתיים הקרב על הספינה, ביקש, לדבריו, להגן על התצלומים שצילם. הוא שלף את כרטיס הזיכרון מן המצלמה והטמין אותו בפיו, מתחת ללשון. עם שובו מהמעצר הקצר בישראל סיפר לכתבי העיתון שקיווה שכך יוכל למנוע מן החיילים הישראלים להחרים את התצלומים ולמנוע את פרסומם. כמו כל צלם, הוא התכוון לעשות כל מה שניתן כדי שהתצלומים יפורסמו. בכתבה נוספת, שפורסמה יומיים אחר-כך, סיפר כי גם עמיתיו בחדר העיתונות חיפשו דרכים להטמין את התצלומים. "אף אחד, גם לא החברים שלי, לא ידע שהחבאתי את הכרטיס מתחת ללשון. לא יכולתי לדבר בכל 17 השעות שהכרטיס היה בפה שלי", סיפר. אבל הניסיון לא צלח. כשעבר בדיקה רפואית בידי רופא ישראלי היה עליו לפתוח את פיו: הדוקטור ראה את כרטיס הזיכרון ונטל אותו. באיהאן חזר למערכת, אבל התצלומים נשארו ברשות צה"ל. העדות של הצלם באיהאן משתלבת להפליא בנראטיב הכולל של העיתונות הטורקית: ישראל לא רק ביקשה למנוע הגשת סיוע הומניטרי לעזה, אלא גם שיגרה את חייליה כפיראטים להשתלט על ספינה אזרחית בלב ים, הרגה תשעה אזרחים ופצעה עשרות. ואם לא די בכך, היא פעלה כדי למנוע סיקור מלא של האירועים. הסיפור של הצלם הטורקי מהדהד סיפור אחר מדברי ימי הצילום של אירועים מרכזיים בעשורים האחרונים: נסיבות צילומו של "איש הטנק", הגבר האלמוני שנעמד באומץ מול שיירת הטנקים בשדרה המרכזית של בייגינג בימי הדיכוי של מחאת הסטודנטים בכיכר טיאננמן. צארלי קול, אחד מצלמי העיתונות שהנציחו את האירוע ממרפסת מלון בבייגינג, ידע שאנשי ביטחון סינים צפו בו ויגיעו להחרים את מצלמתו. הוא שלף את הפילם – זה היה עדיין בימי העידן הטרום-דיגיטלי בצילום – וטמן אותו, עטוף בשקית ניילון, במיכל ההדחה בחדר השירותים. במצלמה שם סרט אחר. דקות אחדות אחר-כך הסתערו אנשי ביטחון וחשפו את הסרט לאור, בהנחה שמחקו בכך את התיעוד המביך. מאוחר יותר שלף קול את הפילם מהשירותים, והעולם כולו נחשף תוך ימים אחדים לתצלום שהיה לסמל מאבק האזרח הפשוט מול מכונת הדיכוי השלטונית. באיהאן נכשל במקום שבו קול הצליח. הנסיבות שונות, אבל ההדהוד זהה. ההרואיקה הזעירה של הטמנת כרטיס זיכרון מתחת ללשון מצטיירת מעל דפי העיתון הטורקי כמאמץ של צלם עיתונות להתמודד עם כוחות הרשע, שמבקשים לסכל בכוח את גילוי מעלליהם. קווי תיחום ברורים בין ה"רעים" ל"טובים" מוגדרים בטקסט הזה, כמו ברוב המאמרים והכתבות בעיתוני טורקיה. גם יתר חלקי הראיון עם הצלם תואמים את המסגור הכללי של הפרשה בעין הטורקית. נשק? לא היה נשק על הספינה, הוא טוען, אבל הפעילים השתמשו במקלות, באבנים ובאמצעים דומים כדי להתמודד עם החיילים הישראלים. "אחרי שפרצו התקריות אנחנו העיתונאים נלקחנו לחדר העיתונות. קולות הירי גברו לאחר זמן", סיפר באיהאן. "הודיעו לנו שיש פצועים באונייה. אחר-כך הודיעו לנו שגשר הפיקוד נכבש, ונאמר לכולנו להיכנע". לדבריו, העיתונאים הוחזקו בחדר העיתונות במשך כשעה וחצי עם ידיים מורמות, כאשר "סמני לייזר", כהגדרתו, היו מכוונים לעברם כל העת. "הם היו מוכנים לפתוח באש כל רגע", סיפר. כל החפצים, כולל דרכונים ותעודות עיתונאי, נלקחו מהם. במקביל התיזו מסוקים מים על הסיפון וגרמו לכמה מהאנשים שהיו שם לחוש ברע. לדבריו, כשהגיעה הספינה לנמל אשדוד קיבלו חיילים שהיו על החוף את לוחמי הקומנדו במחיאות כפיים, בעוד הנוסעים מובלים באזיקים, "כאילו היו שבויי מלחמה", ונלקחים לצילום. הוא סיפר עוד כי אנשים דוברי טורקית, שנאמר כי באו מטעם השגרירות הטורקית, החלו להציג להם שאלות. אחר-כך התברר שהאנשים שניסו לדובב את העצורים לא היו נציגי השגרירות. יחס רע במיוחד, הוא טוען, איפיין את התנהגות הישראלים ליוונים שהיו על הספינה, ובעיקר ל"בישוף בן 88" שהוכה בידי החיילים. הכוונה היא ככל הנראה לבישוף הילריון קאפוצי, שהורשע ב-1974 בהברחת נשק עבור הפתח, אך שוחרר לאחר שנים אחדות. באיהאן העיד כי אחרי השעות שבילה בתא 5202 בכלא באר-שבע, ונסיעה של שעה ו-45 דקות לשדה התעופה בן-גוריון, הועלה עם חבריו למטוס. קודם להשלמת הליך הגירוש, נדרש לחתום על התחייבות שלא לשוב לישראל בעשר השנים הקרובות. התצלומים שלו נשארו בארץ, שלל הפשיטה. האם גם הם יגויסו יום אחד למלחמת ההסברה?
|
התקשורת מתחילה להכין את הציבור למלחמת התשה | גאולה אבן-סער יוצאת מהארון הפוליטי | אמנון לורד חושב בגדול | בעיתונות החרדית מתגייסים למערכה (אבל לא זו שאתם חושבים)
|
בראש עמוד 6 של "מעריב" הבוקר מתפרסם תצלום שבו נראים ארבעה גברים במכנסי טרנינג וללא חולצה צועדים בטור כשרובים מעל ראשיהם. "כניעת מחבלים בעזה, אתמול", נכתב בכיתוב התצלום, שאינו מיוחס לאיש. בהמשך כיתוב התצלום מתפרסם ציטוט: "סופו של הארגון קרב". קריאה בידיעה, מאת טל לב-רם, מלמדת כי הציטוט נלקח מכרוז שהוטל אתמול על תושבי רצועת עזה. "חמאס איבד את הכוח, סופו של הארגון קרב", נכתב בכרוז. "למען עתידך, במתן מידע המאפשר לנו לעצור את האחראים שהביאו הרס לרצועה עזה, תקבל פרס כספי". ההכרזה בכיתוב התצלום על כך שסופו של חמאס קרב, אם כן, אינה הערכה מלומדת של מומחה צבאי אלא מסר תעמולתי שישראל מפיצה בריכוזי אוכלוסיית עזה ומוגש כעת גם לציבור הישראלי. ממצאי סקר דעת קהל שערך ד"ר חליל שקאקי מהמרכז הפלסטיני למדיניות וסקרים (PSR) ברמאללה מעלים כי נותרו אתגרים למחלקת ההשפעה הצה"לית. הדיווחים על הסקר בתקשורת הישראלית התמקדו בתמיכה הגורפת במתקפת חמאס של הפלסטינים בגדה, ובמידה פחותה ברצועת עזה, אבל בסקר עוד שלל ממצאים מעוררי עניין. 64% מהעזתים אמרו שאחד מבני משפחתם נהרג או נפצע במלחמה הנוכחית; 75% מהעזתים תומכים בהשבת יתרת הנשים והילדים החטופים לישראל תמורת שחרור נשים וקטינים מבתי הסוהר הישראלים; מחצית מהעזתים מאמינים שחמאס ינצח במלחמה (פחות מה-70% שמאמינים בכך בגדה המערבית) ו-61% מהעזתים מאמינים שחמאס יחזור לשלוט ברצועה על אף הכרזת ישראל כי בכוונתה לחסל את הארגון. אפשר להבין את הכישלון היחסי במאמצי השכנוע של מחלקת ההשפעה הצה"לית על תושבי הרצועה. אחרי הכל העזתים חשופים בעיקר לתקשורת פרו-חמאסית. לו היו נחשפים בעיקר לתקשורת הישראלית כבר מזמן היו משתכנעים שהחמאס על ברכיו, מתחנן לחייו. השבוע הזדעזעו מי שהזדעזעו מהחשיפה המצוינת של יניב קובוביץ ב"הארץ" על ערוץ הטלגרם הצה"לי "72 בתולות ללא צנזורה", אולם כדאי לזכור שבמקביל ללוחמה הפסיכולוגית הפיראטית שמפעיל צה"ל על אזרחי ישראל בקבוצת טלגרם שמפיצה פורנו-מוות, עיקר הלוחמה הפסיכולוגית שמפעיל הצבא על אזרחי המדינה פוסעת בדרך המלך: מיחידת דובר צה"ל דרך הכתבים הצבאיים (והיום כמעט כולם כתבים צבאיים) ומשם לציבור. כך עבר בשבועות האחרונים המסר המרכזי: "חמאס איבד את הכוח, סופו של הארגון קרב". "צריך להודות - לפעמים אין לך דרך לדעת אם מסתירים ממך משהו, כי יש לצבא מונופול כמעט מלא על המידע הביטחוני", אומר רועי שרון, הפרשן הצבאי של תאגיד השידור הישראלי, בראיון לאריאל שנבל הרואה אור במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". לדברי שרון, שקודם לכן שימש ככתב שטחים, "בניגוד לכתב התיישבות, תפקיד שבו יש לך לפעמים שמונה מקורות שונים כדי לאמת סיפור והצבא הוא בסך הכול אחד מהם, כשאתה כתב צבאי צה"ל הוא צינור המידע העיקרי שלך. אתה לא באמת יכול בלעדיו. לכן, אם אומרים לי שאתמול היה יירוט של מל"ט מתימן, אין לי שום דרך לדעת אם הצבא פספס את היירוט בניסיון הראשון ופגע רק בפעם השנייה, למשל. או אם הטייס שהיה אמור להפיל את המל"ט שיחק שש-בש ולא היה בכוננות. אני לא יכול להתקשר עכשיו לקצין המבצעים של הטייסת, אין לי דרך לדעת מה קורה שם. לכן, להיות כתב שטחים או התיישבות זה לעשות הרבה יותר עיתונות מאשר כתב צבאי". "אני מעריך שחמאס איבד כבר חמישים אחוז מהכוח שלו", מצוטט תת-אלוף במיל הראל כנפו מתנועת הביטחוניסטים בכתבה של אסף משניות המתפרסמת ב"בשבע". "זה אירוע משמעותי", הוא מוסיף, "כי זה מקרב את חמאס מאוד לנקודת השבירה שלו. המרחק בין חיסול חמישים אחוז מהכוח שלו לנקודת השבירה קצר הרבה יותר מאשר המרחק בין חמאס בפרוץ המלחמה ועד צמצום כוחו של חמאס לכדי חצי". "במילים אחרות, אתה צופה שבקרוב ישראל תצליח למוטט את חמאס? ואפילו לפני סוף החודש הנוכחי?", דוחק משניות במומחה הצבאי. "זאת אפשרות ריאלית מאוד", משיב כנפו, "חמאס נמצא על אדי הדלק האחרונים שלו". "שיטת העבודה איטית, אבל התוצאה המסתמנת היא ניצחון", כותב חגי סגל במוסף "יומן" של "מקור ראשון", בטור מורחב שנסמך על רשמיו מביקור ברצועה. הכותרת המרכזית בכפולה הפותחת של "ישראל היום", החינמון הנפוץ בישראל, מנפחת את החזה בגאווה. "ארה"ב: להנמיך את האש; ישראל: נמשיך עד הניצחון". מי שידפדף עוד עמוד בחינמון ימצא את הכותרת "בעוצמה, בכל החזיתות". בכפולה הבאה מתפרסם מאמר מאת מאיר בן שבת תחת תצלומים של כוחותינו פועלים ברצועה והכותרת "להגביר את עצימות הלחימה בחמאס". בשבועות האחרונים אפשר היה למצוא בתקשורת הישראלית אינספור כותרות ותחזיות בדבר המיטוט הקרב של חמאס. הסימנים מבשרי הרעות לפני ה-7.10 על כך שחמאס עומד לפלוש לישראל ולטבוח בתושבים הוגדרו במערכת הביטחון "אותות חלשים". מאז, כל שמץ של אפשרות לסדקים בכוחותיו מביא לכותרות על "סימני שבירה". אולם לצד הרהב שעדיין נפוץ בעיתונים, נדמה שהשבוע הגרסה הרשמית השתנתה והחלה להכין את הציבור הישראלי למערכה ארוכה בהרבה. בכותרת בכפולה הפותחת של "מעריב" מצוטט שר הביטחון יואב גלנט שאמר אתמול: "לפירוק ארגון חמאס דרושים יותר מכמה חודשים", ציטוט שמתפרסם גם ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" אך משום מה לא ב"ישראל היום". הבוקר דווח כי ראש אמ"ן אהרון חליוה העריך שהמערכה הנוכחית תימשך "עוד הרבה חודשים קדימה". "גם לנוכח הפעולה הצבאית העוצמתית שמצליח צה"ל להביא לידי ביטוי בדרך להשגת המטרות - פירוק היכולת הצבאית של חמאס והשבת החטופים הם עדיין מטרות רחוקות מאוד", כותב הבוקר הפרשן הצבאי טל לב-רם ב"מעריב". ארי שביט כותב במדור הדעות של "מקור ראשון" כי הגענו לשלב ההתפכחות במלחמה" (טיפ: כשאתם קוראים את שביט כותב בגוף ראשון רבים, הזכירו לעצמכם שהוא כותב על עצמו). "חמאס לא נשבר", הוא מכריז כמעט בהפתעה. "[...] חמאס לא נשבר. במנהרות האופל עדיין מתפקד מנגנון הרשע של יחיא סנוואר. ואילו מספר הנופלים במערכה מאמיר. ישראל מתקדמת אבל ישראל גם מבוססת בבוץ ומדממת. [...] מתפתחת ההבנה שלא יהיה זבנג וגמרנו. לא יהיה מיטוט מיידי ומוחלט של חמאס. גם לא יהיה קו סיום ברור. המלחמה תהיה קשה והמלחמה תהיה ארוכה". במוסף "השבוע" של "ישראל היום" כותב הפרשן יואב לימור כי בתוך כמה שבועות תעבור ישראל "ממלחמה ללחימה", כלומר הוצאת חלק מהכוחות תוך שמירת "רצועת חיץ ביטחונית" ממנה יצאו יחידות צה"ל ל"פשיטות ומבצעים ממוקדים מהאוויר ומהיבשה". לפי לימור, "הלחימה הזאת צפויה להימשך חודשים רבים, ואולי שנים, עד שיוכרז בה על ניצחון". "70 יום נמשכת המלחמה בעזה", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "היא יותר ארוכה, יותר מפרכת ויותר עיקשת ממה שמישהו בממשלה או בצבא העלה על דעתו. היא מביאה איתה שפע גילויים של גבורה, הקרבה, סולידריות; התגייסות לאומית מלאה ולצידה פוליטיקה צינית, גרוטסקה, איוולת. בצה"ל מבינים שהזמן אוזל. האמריקאים לוחצים לסיים, אבל הם אינם הלוחצים היחידים. הדיבורים על חיסול חמאס התחלפו בדיבורים ריאליים יותר, על ריסוק של עיקר הכוח הלוחם שלו, כולל רוב שדרת הפיקוד, ופירוק חלק מתשתיות הטרור. ייתכן שאלה היו הציפיות של גורמים בצבא מלכתחילה, אבל הן טבעו ברטוריקה החסלנית של הדרג הפוליטי ובמונולוגים הנלהבים של האלופים באולפנים". עמוס הראל, שגם בשבועות האחרונים כשסביבו היו מי שחגגו את הניצחון המתקרב הקפיד לדווח לקוראיו על שרידות מנגנון הפיקוד של חמאס, כותב הבוקר כך: "מי שמדבר במונחים של טיהור טוטאלי של שטח, פשוט מטעה את הציבור. וכמוהו גם אחדים מהפרשנים באולפנים, המכריזים כבר שבוע על קריסה ודאית קרובה של חמאס. בכלל, מוטב שבתקשורת יציגו לאזרחים ניתוח שקול של מה שמתרחש, במקום לתפקד כקצינים להרמת המורל של העם והגייסות. עדיין אי אפשר לפסול תרחיש שבו צה"ל חובט וחובט בחמאס, בזמן שהארגון מתמקד רק בשרידותו - ועומד בכך". נראה, אם כן, כי לפנינו מבצע כיבוש ארוך טווח וקטלני שיימשך לכל הפחות כמה חודשים ואולי אף כמה שנים. מה עושים? לפרשן הצבאי עמיר רפפורט יש עצה. רפפורט מפרסם ב"מקור ראשון" טור תחת הכותרת "כך נימנע ממלחמה ארוכה בעזה" ומזכיר שני רעיונות לזירוז הניצחון, שני רעיונות שלדבריו "אולי עולים גם בדיונים ביטחוניים". ראשית מציע רפפורט "ליזום מתקפה על איראן". לטענתו, "לאחר הכנעת היריב החזק יהיה קל יותר להכניע גם אויבים חלשים". ואם ניאלץ אחר-כך לחפש דרכים להימנע ממלחמה ארוכה נגד איראן? אולי יימצא אז הפרשן הצבאי שיציע ליזום מתקפה על רוסיה וסין. עוד חזון למועד. ההצעה השנייה של רפפורט היא להשתלט על ציר פילדלפי ולהכריז על "מצור מלא על הרצועה". לדבריו, "אם תושבי הרצועה לא יקבלו מזון או דלק, ייווצר בעזה משבר חמור שיחייב את חמאס להכרעה מהירה. זהו עניין של שבועות, לכל היותר". כאן מדובר כמובן בפשע מוסרי, אבל מעבר לכך עידוד משבר חמור בעזה ישליך גם על החיים בישראל. השבוע פורסמו ב"הארץ" הערכות מומחים מתחום הבריאות ולא הצבא, שטענו כי "התנאים ברצועה יצרו מדגרת תחלואה שהשפעותיה יורגשו גם בישראל". פרופ דורית ניצן, מנהלת התוכנית לרפואת חירום בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן-גוריון, אמרה לכתב "הארץ" עידו אפרתי: "אני מעריכה שבתוך כמה שבועות נתחיל להרגיש את זה בישראל. בהתחלה המעגלים הקרובים של יישובי הדרום, אחר כך דרך חיילים שנדבקו ויחזרו אל בני משפחותיהם". לפי הדיווח של אפרתי, "בבדיקות שנערכו לחטופים ששוחררו מידי חמאס עם שובם, נמצאו אצל כמה מהם סימנים של מחלות זיהומיות, בהן מחלות מעיים ווירוסים נשימתיים מוכרים שאפשר לטפל בהם. לא נמצא זיהום אלים, חריג או כזה שאינו מוכר. אלו רק מרמזים על המצב ברצועה, שמאז מוסיף להידרדר. מדובר בחיידקים ונגיפים מחוללי מחלות, בהן מחלות מעיים ודרכי העיכול, מחלות נשימתיות, מחלות עור, ועוד". הראל מציין היום בטורו ב"הארץ" כי לפי רויטרס כבר "יש חשש להתפרצות צהבת נגיפית (הפטיטיס A)". כרגיל, מי שרוצה לדעת יותר על המתרחש בעזה צריך לקרוא את עמירה הס. הבוקר היא מדווחת על מסעותיהם של כמה עשרות פלסטינים אזרחי ותושבי ישראל שיצאו בשבועות האחרונים מעזה דרך מעבר רפיח ונכנסו לישראל דרך מעבר טאבה. כדאי לקרוא את הדיווח המלא, ולו בשל נדירותו בתקשורת בשפה העברית. על הדרך אפשר למצוא ברשימתה דוגמה מוחשית לביטוי הנמלץ על "אדי הדלק האחרונים" של חמאס. "ביום שלישי, 14 בנובמבר, מסרו מגישה שיום היציאה מחר. תהיו בתשע בבוקר במעבר רפיח. כבר לא היה דלק בשביל מכונית השכן, שהיה מוכן להסיעם. רק בלון גז אחד נשאר בבית, ואותו, סיפרה סירין, חיברו הגברים בצינור למכל הדלק של המכונית. דודתה, שנכחה בפגישתנו בבית המשפחה, השתוממה: אצלנו המכונית מתקלקלת כשבטעות ממלאים סולר במקום דלק, ואילו המכונית שלכם מסתדרת עם גז לבישול?". "מוסכם על רוב ככל היהודים הציוניים שהיה עדיף שהערבים שעוינים את מדינת ישראל יהגרו לארצות אחרות", כותב אליעזר מלמד ב"בשבע". "זו הדרך הטובה ביותר למעט את המלחמות, למנוע שפיכות דמים וליישב את הארץ". כדי ליישם את הפתרון הזה, שמוצג כ-win-win אף שבפועל צד אחד מפסיד כאן הפסד מכריע, קורא מלמד "להכין תוכנית מפורטת". תחילה יש לחקור מקרים קודמים של "פתרון סכסוכים בעזרת עידוד הגירה" ולבדוק "כיצד הדבר התאפשר מבחינה משפטית, האם בארגון כולל של הגירה", קרי: טרנספר כפוי, "או בעידוד של המעוניינים בכך". לאחר עבודת המחקר יש "לקיים על כך ימי עיון כדי ללבן ולזקק את הרעיונות ולקדמם בציבור". ב"מעריב" מתפרסם טור בכורה של גאולה אבן-סער, שבו יוצאת מגישת הטלוויזיה מהארון הפוליטי ומזדהה כמי שהיתה יכולה בקלות להצביע למפלגתו של בן-זוגה, שלא לדבר על להשתלב בה. "הרעיון של מדינה פלסטינית הזוי כמעט כמו מסע הרצח המטורף של חמאס", נכתב בכותרת המשנה של טורה, ומגוף הטור אפשר להבין כי לדעתה יש צורך בכיבוש מתמשך של הרצועה. "בסופו של דבר כל שטח שישראל תוותר עליו, ממילא יגיע לידיהם של הגורמים הרדיקליים ביותר", כותבת אבן-סער. ב"ישראל היום" משוחח אריאל כהנא עם ח"כ דני דנון, שמציג את תוכניתו ל"יום שאחרי". ראשית לכל, "עזה תחולק ותנוהל באמצעות נפות ושכונות, בלי שלטון מרכזי". בנוסף ייקבעו חמישה עקרונות מרכזיים: "פירוז מלא של הרצועה ומתן חופש פעולה לצה"ל; רצועת הגנה היקפית מצידו המערבי של הגבול ברוחב 3 ק"מ לפחות, שבה יחול איסור תנועה מוחלט (האמריקנים, אגב, מתנגדים לנגיסת השטח הזו מהרצועה); הרחבה ושדרוג של מעבר רפיח, ומסירתו לניהול בינלאומי תוך שצוות ישראלי אחראי לבידוק הביטחוני; והתניית השיקום הכלכלי של כל נפה ושכונה, בהתאם לעמידתה בדרישות הדה-נאציפיקציה". מי ישלוט בעזה בפועל? לפי דנון, כוח בינלאומי בהובלת מדינות ערב המתונות, אשר יקבל מנדט ויפעיל שוטרים שיצוידו באקדחים בלבד. במערכת הביטחון הישראלית, כך לפי פרשן "הארץ" עמוס הראל, מעדיפים פתרון אחר. "בטווח הארוך, מערכת הביטחון חוששת מפסיעה לתוך שתי מלכודות", הוא כותב, "קריסת מערכות אזרחיות שתגרור הקמה מחדש של ממשל צבאי ישראלי (רעיון קטסטרופלי שכבר סיבך אותנו בעבר) או כאוס עצום בנוסח סומליה, שבו לא תהיה בכלל כתובת לתיאום ברצועה. באופן פרדוקסלי, ובניגוד למטרות המוצהרות של המבצע, השארת יכולת אזרחית כלשהי של חמאס תקל על תפקוד הרצועה בעתיד". "דווקא גודל המחדל שולל את האפשרות לקונספירציה", טוען רועי שרון בראיון שהוא מעניק לאריאל שנבל ב"מקור ראשון". "אין תת-אלוף אחד בצבא שיכול ליצור כזאת שרשרת של מחדלים. זה כל כך רחב, ונוגע בכל כך הרבה יחידות ומערכים, שאין מישהו שיכול לגרום לזה. אם היה מדובר בצבא ערבי כזה, שבו האח של השליט הוא גם הרמטכ"ל, אולי הייתה אפשרות לתפור קונספירציה. אצלנו אין דבר כזה. מעבר לכך, כל סיפורי הקונספירציות שעלו עד כה סביב המלחמה הזו, נשללו. והיו הרבה כאלה". גם לפי הפרשן הבכיר של "ישראל היום" אמנון לורד לא היה תת-אלוף אחד שאחראי למחדל. היה רב-אלוף אחד ועוד כמה אלופים יחד עם כל ראשי ארגוני הביטחון שאחראים למחדל. "ספק אם ועדת החקירה שתוקם תעסיק את עצמה בשאלה למה ראשי זרועות הביטחון לא דיווחו לראש הממשלה ולשר הביטחון על ההתרעות שהתקבלו בליל הברווזים שקדם לטבח ביישובי הנגב המערבי, ולמה לא שיתפו אותם בלבטים ובשיקולי הפעולה וחוסר הפעולה שלהם", כותב הבוקר לורד, מהשכפ"צים העיתונאיים הוותיקים והנאמנים ביותר של ראש הממשלה נתניהו. לורד טוען כי נתניהו דווקא "ניסה לדחוף בכל הזדמנות למכה, ואולי אף למבצע נרחב בעזה". פרשן "ישראל היום" נסמך על כותרת שפירסם בן כספית בספטמבר 2019: "נתניהו ניסה לצאת למבצע בעזה מאחורי גבה של מערכת הביטחון". הנה כך מתמצת לורד את הידיעה ב"מעריב": "לפי הדיווח של כספית, שכתב מתוך מעבה מערכת הביטחון, ראשי המערכת מרדו ושיתפו את היועמ"ש מנדלבליט בכוונתו של ראש הממשלה לצאת למבצע בעזה בעקבות ירי הרקטות שכוון אליו אישית בהופעתו באשדוד. מנדלבליט הודיע שהחלטת הקבינט במשאל טלפוני היא בלתי חוקית". והנה הידיעה המקורית של כספית, עם כמה פרטים שלורד השמיט. "הופעתו" של נתניהו באשדוד היתה בכנס בחירות, שכן האירוע התקיים ימים אחדים לפני הבחירות לכנסת. ניחא, לורד ציין את התאריך רק שכח להזכיר לקוראיו שהיו אז בחירות. חשובה מכך העובדה שמנדלבליט לא פסל את החלטת הקבינט משום שהתקבלה במשאל טלפוני, אלא משום שלא קדמה לה סקירה ביטחונית לשרים מטעם הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן ובכירים אחרים, כפי שראוי שתהיה לפני החלטת ממשלה על יציאה למלחמה. מן הראוי גם לציין שבניגוד לאנקדוטה החד-פעמית שהיתה או לא היתה, לאורך כל שנות שלטונו ובאופן עקבי נתניהו דווקא טיפח ועודד את שלטון חמאס, כפי שגם הצהיר בגלוי. השבוע, למשל, פרסם אורי בלאו ב"שומרים" כי מערכת הביטחון לא תמכה בהעברת כסף קטארי לחמאס, אך יישרה קו עם האסטרטגיה של נתניהו. לפי לורד, מכל מקום, "מאותו רגע", כלומר אחרי שמנדלבליט דרש מנתניהו לקיים ישיבה חוזרת כולל סקירה ביטחונית לפני אישור יציאה למלחמה, "העניקו היועץ המשפטי וראשי מערכת הביטחון לעצמם זכות וטו על החלטות גורליות מסוג זה. [...] והתוצאה: באוקטובר השנה, אחרי כל המהומה של כוח קפלן, קברניטי הביטחון בדימוס, אחים לנשק ואחרים, החליטו ראשי המערכת בעקבות התרעות חמות שהם יכילו את האירוע בעזה, ולא ישתפו את נתניהו. למה לא דיווחו לגלנט? כי גלנט כנראה היה מדווח לנתניהו. "אבל למה למדר את ראש הממשלה ולא להתייעץ איתו, למה לא להכניס אותו ללופ? מכיוון שכמו ב-2019 וב-2021, השתכנעו הרצי הלוי, ראש השב"כ, אלוף פיקוד דרום ושאר משתתפי ההתייעצויות הליליות, ששיקוליו של נתניהו פוליטיים, וממילא מי שמחליט על המבצעים זו היועמ"שית בהרב-מיארה, היורשת של מנדלבליט. אבל אפשר לשער ששיחק אצלם שיקול עוד יותר כבד: אם נודיע לו, ביבי עלול לגרור את המדינה למלחמה מסיבות פוליטיות. כמובן". הכותרת הראשית של "מקור ראשון" מפנה לכתבה מאת פזית רבינא. "מחקר בינלאומי: כסף קטארי מתניע את האנטישמיות באוניברסיטאות בארה"ב". ב"דה מרקר" פותח גיא רולניק את טורו בתזכורת לאיום הגדול ביותר לאנושות - משבר האקלים. מיד בהמשך גם הוא מגיע לכסף הקטארי. "הכוח הפוליטי העצום של נסיכויות ומפיקות הנפט במזרח התיכון - מקטאר ועד סעודיה והכוח הצבאי העצום של איראן ורוסיה - כולם נשענים על מחירי הנפט והגז הטבעי והביקוש האדיר למוצריהם שאמורים להיות מוחלפים בידי אנרגיות נקיות", כותב רולניק. "הכלכלנים יודעים כבר שנים לאמוד את שווי הסובסידיות הסמויות שהציבור מעניק בעל כורחו למפיקות הנפט - טריליוני דולרים - המחיר של הרס הסביבה ופליטות גזי חממה. מה שלא נמדד הוא המחיר העקיף: מלחמות, סכסוכים אזוריים, טרור ורצח, שרבים מהם מונעים או ממומנים מרווחי הפקת נפט וגז. [...] משפחת אל־תאני השולטת בקטאר לעולם לא הייתה מצליחה לחבוש את כל הכובעים יחדיו - מממנת חמאס, מפעילת מכונת התעמולה הידועה כאל־גזירה, תורמת ענקית לאוניברסיטאות העילית בארה"ב, מארחת המונדיאל, ידידת וושינגטון, ידידת ישראל, מתווכת בשחרור חטופים, מארחת ראשי ארגוני הטרור - אם לא הייתה צוברת מאות מיליארדי דולרים מנפט וגז". דרור פויר כותב ל"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על כלוב הזהב אליו נקלעו אלפי מפונים שמוקמו בבתי-מלון, שם הם מתמודדים עם "ילדות אבודה, נישואים במשבר, הסתגרות בחדרים, אלימות, אלכוהול, סמים, דיכאון, חרדה וגם עלייה משמעותית בפגיעות מיניות בילדים". "מה עושים עקורים? יושבים בלובי, מעבירים את הזמן", כותב פויר. "נדדתי מלובי ללובי, ומעוד לובי ללובי נוסף עד שאיני יכול להפריד ביניהם. כל לובי אמנם שונה מעט מקודמו, אבל בסוף כולם אותו לובי בדיוק: אסתטיקה שנויה במחלוקת, צבעים רכים, מקומות ישיבה שרק נראים נוחים ואקוסטיקה מזעזעת. צליל רעם עמום מרחף כל הזמן באוויר, שיחות שונות מתערבבות ביניהן, אתה שומע הכול ולא שומע כלום, הקול השמח של משחקי הילדים מתעוות למעין אזעקת אמבולנס אינסופית. וכולם רואים את כולם, כמו שכונה שהרימו לה את הקירות. הכול בחוץ. הכול קורה לעיני כל. לובי מיועד לשהייה קצרה של נופשים נמרצים ומרוצים בין ארוחות במהלך חופשה קלילה וחסרת דאגות, לא לישיבה בלתי נגמרת באווירה כבדה ומדוכדכת של אנשים אבלים שאין להם בית, שאיבדו משפחה וחברים ועכשיו יושבים חודשיים בלובי זה או אחר יחד עם הזמן שעובר, חיים את 7 באוקטובר - 8 באוקטובר עוד לא הגיע - ומשחזרים אותו שוב ושוב, לכל אחת ואחד סיפור. כל כך הרבה סיפורים שמעתי. הפער בין התפאורה להצגה מכה בנפש בכל לובי מחדש". במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" כותב אורן עמית על רשמיו מהתנדבות במלונות המפונים בים-המלח. בין היתר מביא עמית שתי נקודות מבט על ביקורים של מפוני שדרות בעיר שנטשו. הראשונה מביקור שבועיים לאחר הטבח והאחרת מביקור חודשיים מאוחר יותר. "ביקרתי בשדרות אתמול, הוא מספר לי. כל הגינות יבשות. העיר צהובה ומסריחה. אתה נכנס לבית שעזבת לפני שבועיים, והפח שורץ תולעים ומדיף צחנה שאתה לא יכול לנשום. הפסקות חשמל ניתקו מקררים, וכל הבשר הקפוא הפשיר, התקלקל והסריח. אף עיר לא ננטשה בארץ לכל-כך הרבה זמן. אף אחד לא חשב שלא יחזור לנצח כזה. כולם לקחו מזוודות, אמרו שזה יהיה כמו כל סבב. כמה ימים וזהו. אף אחד לא חשב על זה". דווקא הביקור המאוחר יותר שמתאר עמית מצליח לכלול מידה של אופטימיות. "חודשיים לא היו בבית. הפסיכולוג המלווה שלנו הצטרף, לך תדע. מה שמענו, שהעיר כבתה ויבשה, שהכבישים מחורצים במסלולי טנקים. אבל לא: בעננות הקלה שנותרה מגשמי הלילה העיר נגלתה לעינינו: יפה, ירוקה, שקטה. עיר שכל התושבים שלה יצאו לחופש בבת־אחת. כמה עובדי עירייה גוזמים את העצים לקראת החורף. כמה אתרי בנייה. ואיפה שהיתה תחנת משטרה קטנה עכשיו דונם של אדמה חרושה וסרט סימון אדום. מעל רמי לוי מנוף קטן מתקן את החור שנפער בקיר. שם, אומר לי מישהו, אתה רואה, העירייה כיסתה את הגג השבור ביוטה כחולה שלא ייכנס הגשם. כל המסעדות סגורות. "האנשים החלו לרדת מההסעה. חיפשתי את חרדת הנטוש בעיניהם וכל שמצאתי היה התרגשות של געגוע: הנה הרחוב שלי! והנה המדרגות! כמה זמן לא הייתי בבית! ירדו בכבדות, הלכו הביתה. עלו במעלית. פתחו את הדלת. הסירחון לא היה נורא כמו שחשבו. פתחו את החלון שיבוא אוויר וייכנס אור שמש. על השולחן צלחות עטורות רוטב קרוש. חצי לחמניה יבשה. הכלים עוד בכיור. צחנת בצל ותפוחי אדמה. במקרר, אלה היו פעם חצילים. גבינה צהובה. תפוח. מנת כנפיים. על כולם שמיכה עדינה של עובש, קריסת הפרי אל ריקבון, כמישה ודעיכה. מצאתי שם יופי גדול מאוד. שושנה תלבש כפפות גומי ותכניס הכל לשק גדול. חריצות תמלא אותה. תוך שעה השולחן יהיה נקי, הכיור גם. שקי הזבל יורדו לפח הריק למטה. המקרר שהתרוקן דווקא מזמין לעבור עם סמרטוט זריז. "נסענו לאסוף את כולם. לאט־לאט עלו לאוטובוס, אור בעיניהם. איך היה, שאלתי. טוב, אמרו. טוב מאוד. אין כמו בבית. באוטובוס היה ריח נעים של אקונומיקה. יצאנו מהעיר והתחלנו בחזרה אל הבית הזמני שבקצה מזרח". בעמוד השער של "הפלס", היומון החרדי של הפלג הקנאי שאינו מיוצג בכנסת, מתבשרים הקוראים כי ישנה "תכונה והתרגשות" לקראת השבת הקרובה שכן "דברי חיזוק והתעוררות להמשך המערכה על נשמת האומה יישמעו בכל הריכוזים החרדיים". בידיעה המלאה, מאת י. גפן, נמסר על הצורך לחזק את "העומדים בחזית המערכה" מתוך "מטרה משותפת לעמוד נחושים ומאוחדים ואיש לאחיו יאמר חזק". המערכה עליה כותבים ב"הפלס" אינה, כמובן, המערכה הצבאית בעזה אלא המערכה נגד גיוס לומדי תורה למערכה הצבאית. בעמוד 2 של היומון החרדי "המבשר", המזוהה עם פלג ביהדות-התורה, מביא כתב העיתון האנונימי תמליל מפגישה של מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א לבין קצין צה"ל ארז אשל, ראש מכינה קדם צבאית (פרט שלא מזוכר ב"המבשר"). "לחשיבות ובהירות הדברים ראוי לצטט ולהביא רובם ככולם של הדברים כלשונם, שהחלו כתגובה לרעיון שהעלה הקצין בענין גיוס בני ישיבות למלחמה", מוסר כתב "המבשר". בין היתר אמר הרב הגאון לקצין: "לומדי התורה הם המגינים. אתה המוגן"; "ההצלה היא רק על ידי לימוד התורה כסדר"; "אני מאחל שהשם יציל אותך, יציל את כל עם ישראל, יציל את השבויים. זה מה שהכי מדאיג"; "שהשם ישמור עלינו. בזכות לימוד התורה. זו ההגנה, לימוד התורה. לומד אחד שווה אלף אחרים. מה שיותר לומדים, מה שיותר עוסקים בה, יש לנו יותר שמירה והגנה. כל בחור שלומד מוסיף שמירה. השם רוצה עוד ועוד מגינים כאלו". אחרי שנואש מאפשרות לקבל אישור לגיוס חרדים שאל הקצין אשל את הרב הגאון לגבי האפשרות שלומדי תורה ילכו לבקר בלוויות של חללי צה"ל או יבקרו פצועים מהמלחמה. "חס ושלום, חס ושלום", משיב הרב הגאון. "בחור צריך ללמוד. שבחור לא ייצא אפילו פעם אחת. בחור עם נפש רגישה, יראה את הדברים הקשים, לא יוכל אחר כך לחזור ללימוד. הבחור צריך רק ללמוד". הסופר הצרפתי מישל וולבק מעניק ראיון לתמר שבק המתפרסם במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות". וולבק מתייחס בהרחבה לטבח ה-7.10 והמלחמה שפרצה בעקבותיו ואומר בין היתר כי הפריע לו "הנרטיב ברוב כלי התקשורת הצרפתיים: הפלסטינים נחמדים וחמאס משתמש בהם כמגן אנושי. אני מתקשה להאמין. תמיד חוזרים לאסור לבלבל בין כולם. זה מייגע". מהסקר של מכון PSR, אגב, עולה כי 38% מהעזתים מעדיפים שחמאס יהיה השליט העתידי של הרצועה. במוסף "עסקים" של "מעריב" חתומה טליה לוין על כתבה שנושאת את הכותרת "ערבים זה לזה". בכותרת המשנה נכתב: "האם להכניס את הקונפליקט הלאומי גם למקום העבודה, או להתעלם ממנו? האם עובד ערבי שמביע דאגה לאוכלוסיית עזה הוא בהכרח תומך חמאס? בשיאה של המערכה, יש מי שמנסים לאחות את הקרעים שעלולים להישאר עמנו גם אחרי שהמלחמה תסתיים". הכתבה של לוין כוללת שני מרואיינים. יהודים. גם הבוקר מתפרסם ב"מעריב" ראיון רחב היקף שערך בן כספית עם חביב העיתון אביגדור ליברמן, כולל השאלה המצוינת "מה דעתך על המודיעין? בוא נתעלם לרגע ממחדל 7 באוקטובר". "אין לי זמן!", נהג לשאוג דודו טופז לפני שהסתחרר אל מצוקה, עבירות פליליות והתאבדות. גם לראש הממשלה בנימין נתניהו אין זמן. כלומר יש לו זמן להצטלם עם חיילים ולבדר שוטרים באירוע הדלקת נרות, אבל אין לו זמן להיות בקשר עם עורכי דינו בנוגע למשפט הפלילי שבו הוא מואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. "אין כל אפשרות להיות בקשר כלשהו עם ראש הממשלה", הודיע בא-כוחו, עו"ד עמית חדד. לפי הפרשן הפוליטי של "ישראל היום" מתי טוכפלד, לנתניהו יש זמן לפגישות פוליטיות עם חבריו לליכוד, כדי לשמר ככל האפשר את שלטונו. "נתניהו מקדיש לא מעט מזמנו, בעיקר בלשכתו בכנסת, בפגישות אינטנסיביות עם שרי וח"כי הליכוד", כותב טוכפלד. "כל אחד מקבל קצבת זמן לפי עניינו: התומכים הוודאיים והאוהדים השרופים מקבלים כמה דקות. האגוזים הקשים יכולים לקבל גם שעה ויותר". בן שפירו מתראיין לנבו טרבלסי ב"גלובס" ומספק כותרת: "ללא התקשורת המערבית, זוועות שבעה באוקטובר כנראה לא היו קורות מלכתחילה". אמירה מופרכת על פניה, שלא מקבלת אישוש מספק מהסברי שפירו בגוף הראיון: "כל הבסיס לטרור בעידן המודרני הוא לשכנע את התקשורת שמוטב שהמערב יתנתק מהאזורים הללו וישאיר את בעלי בריתו להירקב כדי להימנע מטרור. הדרך לעשות זאת היא לגרום לתקשורת לטעון שזו אשמת המערב שהדברים האלו קורים. כך התקשורת מעלה את הטענות שישראל מפרה זכויות אדם והיא מדינת אפרטהייד, כביכול כל מה שקורה שם מוצדק כי ישראל מדכאת את הפלסטינים. אוסמה בן לאדן עשה את זה בשנות ה-90. חלק מגופי התקשורת מודעים לזה, חלקם לא, אבל בלי העזרה של התקשורת, קבוצות הטרור האלה יהיו פחות מסוכנות". תיבת הקרדיטים שהופיעה אתמול ב"גרוזלם פוסט" נקבה בשמו של אבי מאיר כעורך הראשי ובצביקה קליין כסגנו. הבוקר, לפי תיבת הקרדיטים בעיתון, מאיר נעלם וצביקה קליין הפך ממלא מקום העורך הראשי. בעיתון לא מתפרסמת אף ידיעה על החלפת העורך הראשי, שנכנס לתפקידו בחודש מרץ האחרון, גם לא טור פרידה של העורך היוצא ואפילו לא המכתב ששלח לחברי המערכת. במדור הרכילות של ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת הכותבת על מותה של העיתונאית עדה הוז-פלס.
|
ספורט "הארץ" ואתר ONE הדגימו השבוע את שני הקטבים של עיתונות הספורט | האחד מפשל בטעות ומסכים לשלם את המחיר, השני מצפצף ומתנכל למסוקרים | הגיע הזמן שמישהו ייקח את העניינים לידיים וישליט חוק בגונגל של הרשת
|
השבוע הזה חידד את ההבדלים בין מדור ספורט מקצועי, הגון, הפועל על-פי נורמות ואתיקה, ובין גוף המרדד את עיתונות הספורט, מתנהג כמו שכונה ועושה ככל העולה על רוחו. קבלו את ספורט "הארץ" מול אתר ONE. שני קטבים בתקשורת הספורט. בתחילת השבוע (16.5.09) פורסמה בספורט "הארץ" החלטת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, ש"הרשיע" את העיתון בפרסום לא מדויק ומטעה ובאי-קבלת תגובה בפרסומים הקשורים למכבי תל-אביב בכדורסל. העורך שלומי ברזל הודה בכמה מהטעויות, הסביר מה שהסביר, והעיתון קיבל עליו את הדין. הפרסום ב"הארץ" על החלטת בית-הדין לאתיקה אמנם לא כלל את התמונה המלאה, אבל העיתון נענש בעצם הפרסום הלא מחמיא, שחשף התנהלות לא הוגנת. כשעסוקים במאות ואלפי אייטמים מדי חודש, גם עיתונים מכובדים והגונים מחליקים מדי פעם. לגיטימי, אנושי, וספורט "הארץ" שילם בפגיעה בתדמיתו. בית-הדין לאתיקה הוא גוף חסר שיניים. הנשק היחיד שלו הוא פרסום ההחלטה המרשיעה בעיתון שפישל, אבל אין בסמכות המועצה אפילו להכריח את העיתון להוציא אל הפועל את המחווה הזו. גם כשהעיתון מפרסם את ההחלטה, אף אחד לא באמת מתרגש. ובכל זאת, מדובר בסוג של שיפוט מהיר לנפגעי עיתונים, שאין להם כוח להיסחב שנים בבית-המשפט. עבור מכבי תל-אביב זו היתה הנקמה הקטנה בעיתון. ובמעבר חד אל ONE. לפני שבועיים נתבע האתר על-ידי אבנר קופל, יו"ר מינהלת ליגת הכדורסל, על שורה של פרסומים שקריים נגדו. קופל טען כי ONE והעורכת שלו אופירה אסייג רודפים אותו מאחר שהוא משתף פעולה עם ערוץ הספורט, המתחרה באתר. הפרסום הלא מחמיא של כתב התביעה בכלי התקשורת לא עשה רושם על אתר ONE, שהדגים השבוע כיצד הוא מתייחס לאדם אחר שלא "עובד" איתו. הקורבן הפעם: אביב בושינסקי, יו"ר מכבי תל-אביב בכדורגל. לפני חודשיים הגישה מכבי תל-אביב נגד ONE תביעה בסך 600 אלף שקל, גם במקרה זה בטענה לפרסומים שקריים. היחסים בין ONE לבושינסקי עכורים מאוד. לאחר שאנשי מכבי תל-אביב לא שיתפו פעולה עם ONE, החל האתר בפרסומים מגמתיים נגד בושינסקי, כמה מהם גבלו בהסתת אוהדים נגדו. גם התביעה נגדם לא עצרה את ONE: השבוע מיחזר האתר סיפור ישן בן כמה שנים על הדחתו של בושינסקי מראשות חברה לשיווק מכשור רפואי. הכותרת פנתה לבעלים של המועדון כדי שיידע את מי הוא מעסיק: "לאלכס שניידר – הסיפור האמיתי על בושינסקי". כיתוב התמונה אמר: "גם בתפקידו הקודם הוא לא הצליח". ב-ONE לא טרחו לקבל את תגובתו של בושינסקי, אפילו לא ציינו שלא ניתן להשיג אותה. גם לא היה גילוי נאות על התביעה של מכבי תל-אביב נגדם. ובקיצור – פרסום שמריח כולו מנקמנות ומסגירת חשבונות. ביום שלישי פירסמו אנשי ONE עוד אייטם על בושינסקי, דווקא חיובי: בחירתו הצפויה לקדנציה שלישית בראשות איגוד השחמט. עבור אוהדי כדורגל צעירים, שחמט נתפס בערך כמו חוג מקרמה. הכתבה כמו באה להחמיא, אבל נראה שמטרתה היתה להגחיך את האיש ולהפוך אותו טרף קל לטוקבקים לועגים ומקללים, כפי שבאמת קרה. אם אתרי אינטרנט, בדומה לעיתונים, היו כפופים לגוף כמו מועצת העיתונות, מתחייבים לציית לקוד אתי ונאלצים מדי פעם להתגונן בפני בית-הדין לאתיקה – אולי ONE לא היה עושה ככל העולה על רוחו וסוגר חשבונות בפרסומים מגמתיים. זו קריאה נוספת לגוף, מועצת העיתונות למשל, לקחת לידיים את התאגדות אתרי החדשות באינטרנט. אין סיבה שלא להקים בית-דין לאתיקה גם ברשת, שסמכותו תוחל על מי שיסכים להיות חבר בו. עצם ההצטרפות יהיה סוג של הצהרת כוונות לשמירה על קוד אתי. אלה שיעדיפו להישאר מחוץ לגדר יקוטלגו ככאלה המתנהלים בגונגל תקשורתי. במקרה של אתרי ספורט, אפשר לקבוע כי ההצטרפות תהיה תנאי לקבלת תעודות עיתונאי מההתאחדות לכדורגל וממינהלת הכדורסל. במקרה כזה, מובטח שאתר כמו ONE יהיה הראשון לעמוד בתור כדי להתקבל למועדון. רק כך אפשר יהיה להוריד את מינון ההתפרעויות, המוציאות למקצוע שם רע במיוחד. גילוי נאות: הכותב נתבע על-ידי ONE בגין לשון הרע, ותבע אותה על פגיעה בפרטיות. הסמוי והגלוי. ערוץ הספורט, כמה לא מפתיע, מוביל ברשימת הקנסות שספג ממועצת הכבלים והלוויין על פרסום סמוי של תכנים שיווקיים. 360 אלף שקל עלה התענוג לערוץ, בעיקר בגין פרסום מסעדות, מה שאומר שאין ארוחות חינם. על התכנים הפרסומיים המככבים בערוץ הספורט נכתב כאן לא פעם. אם כבר ערוץ הספורט עושה כסף מהצד, אולי כדאי לו לצפצף על מועצת הכבלים עד הסוף ולשדר פרסומות גלויות (שגם הן אסורות במקרה של ערוץ בכבלים). בכך יאותת לצופים שהם לא טיפשים עד כדי כך שיחשבו שהמסעדה צצה בצילומים ממש במקרה. עיתונות במיטבה. ביום שלישי (16.6.09) היה ל"ידיעות אחרונות" מדור ספורט אמיתי, לא עוד עיתון כדורגל סתמי. אפשר היה לקרוא שם כתבות על אתלטיקה וכדור-מים, כפולה על אלופת ה-NBA וטור מצוין של מליניאק, שהעלה על סדר היום את נושא הפטור ממס לספורטאים זרים. הטור גרר למחרת תגובה מיוחדת של שמעון מזרחי ושני טורי דעה ארוכים באותו נושא ב"מעריב". ככה עושים עיתונות ספורט.
|
החיפזון בדיווחים על התאבדותו של דודו טופז כבר מביא איתו פליטות פה אבסורדיות. כך למשל ציון אמיר, פרקליטו של טופז, המתמחה במשפטים מתוקשרים, מצא את האשם בהתאבדות: התקשורת
|
דודו טופז שם קץ לחייו כפי שחי, בשידור חי. תוך כדי שיחה עם אילנה דיין בגלי-צה"ל נשנק פרקליטו, ציון אמיר, ואישר את מה שצופי הטלוויזיה כבר ידעו: אנשי שב"ס הודיעו לו זה עתה שלקוחו מת. על-פי הדיווחים, החיפזון שבפרסום, עוד לפני ההודעה הרשמית החיונית למשפחה, נבע מיצר בלתי ניתן לכיבוש של אנשי מד"א. אבל הרי זה לא חדש. אחר-כך ידברו שעות על הילדים האומללים, שהיו זכאים לשהות הנאותה כדי לעכל את הידיעה על מות אביהם. אבל אף אחד לא חולם להקריב סקופ על מזבח ההתחשבות האנושית הזאת. גם על ההתאבדות עצמה קשה לומר שהיתה הפתעה מרעישה. כל פסיכולוג בפרוטה יכול היה לצפות את התרחיש. מי שחי בפסגה שנים ארוכות, על-פי דפוסי התנהגות משלו, בסיוע אמיץ של התקשורת, לא יכול היה לשאת את מצבו ואת מה שצפן לו העתיד. שנים רבות הוא היה רגיל שסלחו לו על התנהגות חריגה ואף אלימה, חייכו ל"מעשי המשובה" שלו, ליחסו הגס לנשים, להסתבכויות כספיות ולעוד מעשים שלא ייעשו. רוממו אותו על כפיים כשהוא הביא כסף, זרקו אותו לכלבים כשהסחורה איבדה את טעמה, בין השאר בגלל אותם גילויי אלימות ואקסצנטריות בלתי נסבלת. וגם בכך לא היה כל פלא מדהים. זו דרכה של התקשורת. מה עוד חדש? אלא שהוא לא יכל לשאת את הנפילה, ונתן דרור ליצריו, כדרכו, עד שאפילו האלימות שנחשבה למקובלת מצדו יצאה מכלל שליטה, והתוצאה – פגיעה אכזרית במי שלטעמו הביאו אותו לאן שהביאו. בקיצור, כל אחד מהשחקנים בדרמה הדוחה הזאת מילא את חלקו, וגם סופה היה ידוע מראש. אך בקושי הספיק עו"ד אמיר להתאושש מההלם המובן והטבעי, ומיד מצא את האשם – התקשורת. היא הרגה את דודו טופז. "מלים הורגות, אנשים הורגים", גילה אמיר. "הרגו את דודו טופז בלי שום חמלה, לקחו את האיש וטילטלו אותו. הפכנו למדינה של קניבלים". אפשר היה להבין אילו נאמרו הדברים מפי בני משפחה של קורבן חף מפשע שמוצא עצמו בפעם הראשונה בחייו באירוע אלים ונורא. אבל אמיר הוא פרקליט משופשף שידוע ביכולתו הפנומנלית לנצל את התקשורת לצרכיו. בעבר טען לא אחת שמשפטים במדינת ישראל של היום נערכים בזירה הציבורית, ולא רק בבית-המשפט, ולא היסס לשלוח מסרים לחוקרים, לתביעה ולכל מי שעשוי לחרוץ את גורל מרשו. עכשיו הוא מגלה שלמלים יש משמעות! לא ייאמן. מצבם הנפשי של אסירים רבים בבתי-המעצר בישראל קשה מנשוא. יש גם שמתאבדים. התקשורת מייחדת לאירועים האלה לכל היותר ידיעה בעמ 10 למטה. דודו טופז, במותו, ממלא כבר שעות את גלי האתר וערוצי האינטרנט, עם הכתבים מול הבית ומול בית-המעצר וכל שאר הריטואלים המוכרים. יש אולי רק אדם אחד שהרוויח מהמבול המטורף הזה: בוגי יעלון, שזכה בכמה שעות מן ההפקר לחשוב שוב איך זה קרה לו, לחשוב על מה שאמר לידידיו הפייגלינים, ומה יאמר לראש הממשלה בפגישתם בארבע עיניים. וגם לו לא תהיה בעיה למצוא את האשמה בהסתבכות שלו: התקשורת, שבאה למקום שלא היתה אמורה להיות בו, ועוד עשתה מזה מטעמים. הוא אפילו יאמר שדבריו הוצאו מהקשרם, כמובן. זו לא תהיה הפעם הראשונה ולא האחרונה.
|
ההודעה לעיתונות שנשלחה אתמול על-ידי דובר בית-החולים רמב"ם, שכותרתה "רזניק עלה על הסיפור", מדגימה טריק יחצני קטן, כשר ומסריח
|
מי שרוצים ללמוד פרק על הקשר שבין עיתונאים לדוברים, או לפחות הדגמה של הסכנה בשימוש בכפתור "העבר" בתוכנת הדואר האלקטרוני, יכולים להעיף מבט בהודעה שקיבלו כתבים רבים אמש (4.4.09). בשעה 19:51 שלח דוד רטנר, דובר בית-החולים רמב"ם, מייל דחוף לכתבים. ההודעה כללה תגובה למעצרה של עובדת בית-החולים אשר על-פי החשד ביצעה האזנה בלתי חוקית לממונה עליה. שורת הנושא של הודעת המייל היתה מעניינת לפחות כמו ההודעה עצמה. היא כללה משפט אחד: "FW: דחוף ביותר: רזניק עלה על הסיפור. רוצה להוציא הודעה מקדימה". תרגום לעברית: רזניק הוא כמובן רן רזניק, כתב הבריאות ותחקירן עיתון "הארץ", שחשף אינספור כשלים במערכת הבריאות ואף זכה בשל כך בפרסים יוקרתיים. רטנר הוא דוד רטנר, מי שעד למינויו לדובר רמב"ם לפני שלוש שנים היה כתב "הארץ" (גילוי נאות: וגם היה בעבר עמית של הח"מ במקומון החיפאי "כלבו"). כאשר רטנר גילה כי רזניק גילה את הסיפור, הוא השתמש בטריק הידוע והדליף את הידיעה לכתבים, כביכול בצורה של תגובה לגיטימית על האירוע. אלא שדובר רמב"ם בהווה שימש עד לפני שלוש שנים גם יו"ר אגודת העיתונאים בחיפה, ולכן הוא יודע היטב כי גם אם מדובר במעשה כשר, הרי שהוא מסריח למדי. רטנר לכאורה הרוויח; רזניק איבד את הבלעדיות על הסיפור, שיכוסה עכשיו בכלי התקשורת האחרים (שימהרו לפרסם אותו לפני המתחרים) מנקודת המבט של בית-החולים. אבל רק לכאורה: כאשר רזניק גילה שהסיפור הודלף, הוא מיהר להעלות את הידיעה לרשת. כך הופיעה הידיעה באתר "הארץ" בשעה 20:22, ב-nrg בשעה 22:45, וב-Ynet בשעה 23:41. גם אם הסיפור המסוים הזה היה מסתיים אחרת, והדובר היה משיג את מטרתו, הוא עדיין היה מפסיד, משום שכשדובר מדליף סקופים של כתבים למתחרים שלהם, הוא כורת את הענף שעליו הוא יושב: הוא לא מותיר לכתבים ברירה אלא לבקש תגובה זמן קצר מאוד לפני הפרסום, כדי שלדובר לא יהיה די זמן להדליף את הסיפור. עכשיו מעניין יהיה לראות אם ומתי יתלונן דובר בית-החולים רמב"ם שהכתבים בכלל ורזניק בפרט אינם מותירים לו די זמן כדי לבדוק ולהגיב לפני פרסום ידיעה בלעדית. דוד רטנר מוסר בתגובה כי האשם הוא ב"חוש ההומור הלא מוצלח" שלו, וכי הכותרת "רזניק עלה על הסיפור וכו" היתה הערה הומוריסטית שנועדה לכתב אחד בלבד, ונשלחה בטעות לכלל הכתבים. "לצערי ניתן להבין את זה כאילו ניסיתי לפוצץ להארץ את הסיפור", כותב רטנר, "אך לא כך הדבר – לי עדיף שיקראו סיפור כזה בדף 6 בהארץ מאשר בעמוד ראשי ב-Ynet, כך שבאמת לא היה לי אינטרס להוציא לכולם, אבל זה הרי היה אירוע שהיה בבית-משפט, זמין לכל, כך שברור שהוא צריך לצאת לתקשורת ביוזמת בית-החולים, לפני שמישהו יעשה לו פרשנות מוטעית. הסיכום עם עוה"ד של הנחקרת היה שנחכה מיום רביעי עד מוצ"ש. ההודעה לעיתונות היתה מוכנה כבר ביום רביעי בלילה, ולולא בקשת עוה"ד ולולא האירוע הקשה שעבר עלי ביום חמישי (ושעליו כולם יכולים לקרוא בבלוג שלי), הידיעה היתה מככבת בעיתונות ביום שישי בבוקר".
|
"ישראל היום" מוביל את חגיגת איחוד בירת הנצח של עם ישראל | "הארץ" מחרב את המסיבה | "מעריב" פוגם באמינות כל כלי התקשורת בישראל
|
בראש שער "ישראל היום" מתנוססת הבוקר כותרת חגיגית, לבן על רקע תכול: "45 שנים לאיחוד ירושלים". כל הכפולה הפותחת מוקדשת לסיקור יום ירושלים ועידוד הקוראים למחשבה כי לחג יש חשיבות רבה. "45 שנים לאחר איחוד בירת הנצח של עם ישראל במלחמת ששת-הימים, יחגוג היום עם ישראל את יום ירושלים", נכתב במשפט הלא ייאמן שפותח את הידיעה החדשותית המובילה בעיתון הנפוץ ביותר בישראל. המציאות שמצטיירת מקריאת הידיעה [יורי ילון, שלמה צזנה, מתי טוכפלד, זאב קליין ולילך שובל] טבולה בסוכר: ירושלים היא העיר הגדולה במדינה; תיירות הפנים והחוץ "בעלייה מתמדת"; גם החינוך בבירת ישראל נמצא "במגמת תנופה"; 89% מתושבי הבירה מרוצים מחייהם לעומת 87% בישראל ו-86% בתל-אביב. בסיום הידיעה מוזכר כי ארגוני שמאל רואים במזרח העיר שטח כבוש. "אין ציונות בלי ציון", מבהיר דרור אידר ברשימה נלווית. אידר פותח את רשימתו באזכור חורבן ירושלים על-ידי הרומאים ובהמשך כותב: "בכ"ח באייר תשכ"ז (7 ביוני 1967) פרצו חיילי צה"ל, צאצאי אותם תנאים, צאצאי גולי בבל, רומא וספרד, ברכב אש וברזל בשערי ירושלים והשיבו אותה לבעליה החוקיים [...] יום ירושלים שמח!". "חג שמח, יהודים", מאחל גם נדב שרגאי בטור נוסף שמתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. להבדיל מאידר, שרגאי מזכיר בטורו שהחגיגה אינה מושלמת וכי הערבים בירושלים אינם חוגגים היום. אך הוא עושה זאת כדי להשיב לטענות שמעלים מבקרי איחוד העיר ובעצם כדי להדגיש כי החיובי עולה על השלילי. "יש בעיר צדדים של חלוקה ויש בעיר צדדים של איחוד, אבל בעיקר יש בה סוג של נורמליזציה, שחלוקה מחודשת, ברוח מתווה קלינטון או ברוח אוסלו, תמוטט בקול רעש גדול", כותב שרגאי. "היהודים והערבים בירושלים חולקים וצורכים היום יחדיו שירותים מתחום הבריאות, התחבורה הציבורית, הכבישים, תשתיות חשמל, ביוב, מים, טלפונים, מסחר, מלונאות ואקדמיה. והעיקר: ליגיונרים ירדנים כבר לא צולפים עלינו, חומות החלוקה נפלו, ירושלים פתוחה לכל, ובני כל הדתות נהנים בה מחופש דת ופולחן". "מהי ירושלים בשבילך?", תוהה השאלה היומית של "ישראל היום", שמפנה שלומי דיאז לתושבי ראשון-לציון. הדעה, פחות או יותר, אחידה. "ירושלים היא הדבר הכי חשוב בשבילנו, לב העם שלנו", משיב אמין שירזי. "ירושלים זה הלב שלנו. המרכז של חיינו. זה הדבר הכי חשוב", אומר משה מור. "ירושלים היא עיר הקודש – זה אומר הכל", מסבירה אורלי כהן. "ירושלים היא עיר בירתנו על כל המשתמע מכך", אומרת לי טורסטון-עדני. "ירושלים היא מה שמסמל אותנו כישראלים ויהודים. לפעמים אנשים שוכחים מה הסיבה שהם כאן – אז היא אחת הסיבות להיותנו כאן כעם וכאומה", אומר דורון אליעזר. "ירושלים היא המקום הקדוש של העם היהודי. ביום חגה חשוב להדגיש כמה חשוב שהיא תישאר שלנו כמות שהיא. היא הכוח המאחד את עמנו כאן", משיבה קרן אברהם. במרכז כפולת העמודים מתנוסס תצלום של חומות העיר העתיקה ולצדו ציור של חומות העיר העתיקה, שצייר לאחרונה בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. לפי הכיתוב שמספק שלמה צזנה, "לכבוד יום ירושלים, הקדיש [נתניהו] כמה דקות של מחשבה לעיר מגוריו, צייר את חומות העיר העתיקה וחתם במלים ירושלים לעד". כפולת העמודים הזו אינה עיתונות ודומה כי אינה מתיימרת להיות עיתונות. היא אינה מוקדשת לדיווחים אלא למסע שכנוע, מהסוג שנדרש ככל הנראה כדי לשמר את המורל של אזרחים החיים במדינה שנמצאת זה עשרות שנים בסכסוך מזוין. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המצוטטים בידיעה הפותחת, בירושלים כ-800 אלף תושבים, כ-400 אלף מהם יהודים. "ישראל היום" מתמקד ב"חצי הכוס המלא". אגב, עיון בהודעה לעיתונות שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקראת יום ירושלים, ההודעה שממנה נשאבו נתונים לידיעה המרכזית בכפולת העמודים, מלמד על פערים. כמה נתונים נראים כטעויות שהשתרבבו לידיעה בתום לב (לפי נתוני הלמ"ס, כ-500 אלף יהודים חיים בעיר, ולא כ-400 אלף כפי שנכתב), אחרים נראים כהתעלמות מכוונת ממידע שעלול לפגום בשמחת החג – עוני, צפיפות, לכלוך ואבטלה: "אחוז המשתתפים בכוח העבודה האזרחי בירושלים ב-2011 היה 45.7%, בעוד הממוצע הארצי היה 57.4%"; "צפיפות הדיור בירושלים גדולה מזו שבחמש הערים הגדולות האחרות"; "אחוז התלמידים בפיקוח החרדי מתוך החינוך העברי בעיר עולה בהתמדה"; "אחוז התלמידים בחינוך הערבי בעיר עולה בהתמדה"; "אחוז התלמידים הלומדים בפיקוח הממלכתי מתוך החינוך העברי בעיר יורד"; "תושבי ירושלים פחות מרוצים מתושבי שאר הארץ מרמת הניקיון באזור מגוריהם"; "בירושלים אחוז הבעלות הנמוך ביותר על רוב מוצרי החשמל, התקשורת והבידור". בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" דוחקים את חגיגות יום ירושלים פנימה. עמ 18 דומה למדי לכפולה הפותחת של "ישראל היום", כולל הציור של נתניהו ("לנתניהו גם תואר באדריכלות, ומכאן כשרונו בשרטוט", מסביר איתמר אייכנר), אך ללא מאמרי הדעה. כל מוסף "24 שעות" מוקדש לתצלומים של ירושלים. "ירושלמים בהווה ובעבר בוחרים וכותבים על התמונה שמייצגת בעיניהם את העיר", נכתב בשער. מאיר שלו כותב על הר הזיתים, נחום ברנע כותב על גרפיטי שצויר על ספסל, אורי מלמיליאן כותב על שכונת ממילא. אין תצלומים של חיי מאות אלפי הפלסטינים המתגוררים בירושלים. אחרי חמש כפולות עמודים של תצלומי חובבים וסיפורים אישיים של ידוענים מסוגים שונים, בכפולה השישית והאחרונה של המיזם ניתנת זכות הדיבור לצלם העיתון עטא עוויסאת. "בחג הסוכות עליתי על מסוק לצילום אווירי", הוא מספר. "מלמעלה העיר כולה נראתה קטנה וצפופה. והכל כל-כך דומה, מזרח למערב. [...] ככה נראית ירושלים בעיניהם של אנשים שמתבוננים בה מרחוק. הם רואים סמלים. אבל כשמתקרבים, ויורדים מטה לאדמה, חוזרים פתאום למציאות [...] בירושלים שלי יש אפליה: בזמן שבכנסת מדברים על ירושלים המאוחדת, בפועל יש שתי בירות. האחת טורפת את השנייה. האחת מקבלת הר שלג ביבוא מיוחד, ובשנייה לא טורחים אפילו לאסוף את הזבל מהרחובות". בעיתון "הארץ" מקדמים את קולות הערבים בירושלים מעמוד אחורי במוסף היומי אל שער קונטרס החדשות. "יום ירושלים: צעדת ימין במזרח העיר", נכתב מעל ידיעה של ניר חסון ועוז רוזנברג. כותרת המשנה מבליטה את השלילי בעיר: "דו"ח: 78% מתושבי העיר הפלסטינים חיים מתחת לקו העוני, עלייה חדה בתוך חמש שנים". בעמ 5 מתפרסמת הידיעה המלאה על הדו"ח, שערכה האגודה לזכויות האזרח. לפי ממצאיה, 360 אלף התושבים הפלסטינים של העיר הגיעו "לנקודת השפל הקשה ביותר מאז כיבוש העיר, מבחינת נתוני העוני והאבטלה". חסון מזכיר בין היתר כי במזרח ירושלים אזור תעשייה אחד בלבד, שלוש לשכות רווחה (לעומת 18 במערב העיר) וגדר הפרדה שניתקה את העיר מכפרי הגדה. בשני חלקי מדור הדעות של "הארץ" מתפרסמים מאמרים לרגל יום ירושלים. שניהם בלתי חגיגיים. מוחמד עווידה כותב על "ירושלים שלא הכרתם": "ירושלים שלי היא כפרים ששורר בהם חורבן, עם בנייה מכוערת, בלי תשתיות וללא ביטחון. בירושלים שלי אין די בתי-ספר, אין ילדות ואין בגרות. [...] אנחנו משלמים מסים של עיר ישראלית, אבל זה נראה כאילו אנחנו חיים במחנה פליטים פלסטיני". לדברי עווידה, "אילו היינו רואים מרחוק איך אתם חיים ואיך אתם בונים – אולי לא היינו מקנאים. אבל כשאין גבול שמפריד בינינו, רק כביש, וכשההבדלים כל-כך חריפים, שום מכונת תעמולה לא יכולה למחוק אותם". יצחק לאור מגדיר במאמר פרי עטו את יום ירושלים כ"חג החשוב ביותר של מערכת החינוך [של הדתיים הלאומיים]". לפי לאור, "העיר הזאת נעקרה מתוך הגדה בעזרת מערכת של סיסמאות, מחסומים, התנחלויות, גדרות, הריסות, ערימות אשפה ואחר-כך החומה החדשה בלבה. אפילו ההבטחה ישראל תכבד את חופש הפולחן נהפכה לפרודיה. בימי שישי שוטרים ממיינים את המתפללים. העיר המזרחית היא גטו מבודד, שהדרכים ממנה לגדה הרוסות". ב"מעריב" הסיקור המעניין ביותר של יום ירושלים, לא משום שהוא חושף דבר מה שלא נודע קודם, אלא בגלל השילוב בין חגיגיות נמלצת להבלטת הטענה כי איחוד העיר נכשל. כפולת האמצע בקונטרס החדשות של העיתון דומה לכפולה הפותחת של "ישראל היום" ולעמ 18 ב"ידיעות אחרונות". "ירושלים, חיים סביב לה", נכתב במרכז הכפולה, בין תצלומים ייצוגיים של העיר. גם לציור חומות העיר העתיקה שצייר בנימין נתניהו נמצא מקום בכפולת העמודים. הכותרת הראשית והכפולה הפותחת, לעומת זאת, מוקדשות לראיון שערך יוסי אלי עם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לרגל יום ירושלים. "נצטרך להגיע להסדר בעיר העתיקה – כולל בהר-הבית" הוא הציטוט שנבחר להידפס בראש עמוד השער של העיתון. "הגעתי למסקנות עצובות מאוד לגבי עתידה של ירושלים כעיר מאוחדת, כשראיתי שממשלות ישראל לא מסוגלות ואולי גם לא רוצות להשקיע בירושלים את המשאבים הדרושים כדי שהאיחוד של העיר לא יהיה סיסמה, אלא מציאות. אף ממשלה ישראלית מאז 67 לא עשתה אפילו אפס קצהו של מה שנדרש כדי לאחד את העיר באופן מעשי", אומר מי שכיהן, נזכיר, כראש ממשלת ישראל. בהמשך הראיון מודה אולמרט כי גם הממשלה שלו לא השקיעה במזרח ירושלים (פרט להתנחלויות של יהודים). "יש משהו שמפריע לך בעיר?", שואל אלי את ראש הממשלה לשעבר, שנאלץ להתפטר מתפקידו ועומד בימים אלה למשפט בגין חשדות למעשי שחיתות, ואולמרט משיב: "החלוקה האנושית היא אחד הנושאים שמפריעים לי בירושלים. אני מרגיש שחיות פה אוכלוסיות שלא מתחברות זו לזו. זה נכון לא רק לגבי יהודים וערבים, אלא גם לגבי חרדים-חילונים ודתיים-חרדים". "השכונה שבה אני גר בירושלים זה שמונה שנים – הגבעה-הצרפתית – מתחרדת", כותב שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט". "[...] האוכלוסייה החרדית משקפת סל ערכים שלם שאינו הסל שלי, ולהפך. מתישהו, אני חושש, הקהילה החרדית תאלץ אותי להצטמצם. לצמצם את חופש התנועה בשבת, לצמצם את חופש הלבוש, לצמצם את החופש להשמיע מוזיקה בשבת, או לא לשמור כשרות בפסח. [...] מדי שנה, יום ירושלים הוא יום עצוב מאוד עבורי. הפוליטיקאים מדברים גבוהה-גבוהה על ירושלים, ועל תקציבי העתק שמופנים לחידוש העיר ולהתפתחותה. הפער בין הדיבורים האלה לחיי היומיום יכול להוציא מהדעת". "המינוף שמרעיד את הפירמידות של דנקנר ובן-דב", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר. אמיר טייג מדווח בהרחבה על החובות הכבדים של סלקום ואורנג, חלק מסדרת כתבות על הצרות הכלכליות של נוחי דנקנר, שתופסת את כל התוכן המערכתי בשלוש הכפולות הפותחות בעיתון. "הכשל הסלולרי", נכתב מעל טורו של סבר פלוצקר בפתח "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "מה שבולט לרעה בסלקום ופרטנר אינו מבנה התעריפים", כותב פלוצקר, "אלא מבנה המאזן. שתי החברות ממונפות בטירוף, בשיעורים שאין דומה להם בעולם. בנק ההשקעות האמריקאי ליהמן-ברדרס הצטיין במינוף שכזה ערב פשיטת הרגל שלו. המספרים מדהימים. ההון העצמי של סלקום הוא 74 מיליון שקל בלבד, כ-3% ממאזנה. בשנות פעילותה הרבות הרוויחה סלקום מיליארדי שקלים, אך לא השתמשה בהם כדי לעבות את הונה העצמי. היא חילקה אותם כדיבידנד לבעלי המניות". פלוצקר מגדיר את מצבה של סלקום "לא יציב ואף מסוכן" וטוען כי "המאזן של פרטנר לא הרבה יותר טוב". ב"מעריב", לעומת זאת, העיתון שבשליטת בעל השליטה בסלקום, נשמעים קולות אחרים. "מוקדם להספיד את הסלולר", לשון כותרת מאמר מאת יהודה שרוני, המתפרסם במוסף "עסקים" של העיתון. שרוני מזכיר כי רבים מלקוחות חברות הסלולר הישנות כבולים אליהן בהסכמים של קבלת מכשירים "חינם" תמורת התחייבות לדקות שיחה, ועל כן אינם יכולים לאיים עליהן בעזיבה מיידית. "מוקדם אם כן להספיד את חברות הסלולר הוותיקות ולשלוח את מניותיהן לעזאזל, כפי שחלק מהאנליסטים בשוק ההון מיהרו לעשות", כותב שרוני. "רווחיות החברות המסורתיות תיפגע בעיקר בטווח הקצר. בעתיד הן יוכלו להגדיל את עוגת ההכנסות באמצעות שירותים נוספים כמו אינטרנט וטלוויזיה". מתחת לרשימה של שרוני לא מופיע הגילוי הנאות המצהיר כי "מעריב" נמנה עם קבוצת אי.די.בי, בעלת השליטה בסלקום. גם לו היה מתפרסם גילוי נאות שכזה, לא היה בו כדי להכשיר את מסע יחסי-הציבור שעורך העיתון, זה חודשים, למען המטרות העסקיות והפוליטיות של בעל הבית שלו. ביום שישי האחרון, בתגובה לחלק מטורו של דן מרגלית ב"ישראל היום", שעסק בסיקור "מעריב" את עו"ד אליעד שרגא, נמסר מלשכת עורך "מעריב" כך: "מערכת העיתון עצמאית לחלוטין ולמו"ל העיתון אין שום קשר ושום מעורבות בשיקולים ובתכנים המערכתיים". זו טענה שאינה עומדת במבחן המציאות, כפי שהיא נשקפת מעל דפי "מעריב". גם אם דנקנר אינו מדבר על בסיס קבוע עם עורך העיתון, ניר חפץ, ומורה לו כיצד לפעול, התוצאה הסופית נראית כאילו זה בדיוק מה שמתרחש. פרסומה של ההכחשה הזו ב"ישראל היום" מעורר גיחוך, שהרי גם ל"ישראל היום" מערכת עיתונאית עצמאית לחלוטין שבינה ובין לשכת ראש הממשלה אין שום קשר. הנזק המצטבר של סיקור "מעריב" את עסקי דנקנר וסיקור "ישראל היום" את מפעלי נתניהו (תוך הכחשת המניעים הזרים) הוא אדיר – חוסר אמון הולך וגובר בתקשורת ככלי לביקורת התנהלותם של בעלי הכוח והשררה. בלא אמון מהציבור, גם תקשורת ביקורתית ועניינית אינה יכולה לבצע את התפקיד שנועד לה. "ארה"ב ואיראן בדרך להסכם על הגרעין", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ארה"ב עלולה להסכים להמשך העשרה באיראן", נכתב (בין מרכאות) בכותרת הראשית של "ישראל היום". "התקרבות במגעים בין איראן למעצמות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "דרום-אפריקה הודיעה כי תסמן מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". כל כפולת העמודים השנייה ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת לזרים החיים בישראל בלא רשות. תלם יהב, איתמר אייכנר ודניאל אדלסון מבקרים את הממשלה על שאינה מיישמת את הבטחותיה לעצור אותם במתקן כליאה בנגב, לגרש אותם, לקנוס את מעסיקיהם ולסגור את הגבול. "מדוע לא מגרשים את הסודאנים והאריתריאים שהסתננו לארץ?", שואל תלם יהב את מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, אמנון בן-עמי. "הממשלה נתנה להם אשרת שהייה זמנית כאשר אימצה חוות דעת של האו"ם שלא ניתן להרחיק אותם", מסביר בן-עמי, בלי לפרט בנוגע למניעי האו"ם והמצב בסודאן ואריתריאה. אלי ברדנשטיין מדווח ב"מעריב" כי המדיניות הזו עומדת להשתנות. לפי דיווחו, ראש הממשלה בנימין נתניהו יתמוך בגירוש 2,000 נתינים דרום-סודאנים חזרה לארצם. "מוסדות בינלאומיים, ביניהם המשרד לעניינים הומניטריים של האו"ם, קבעו כי אסור לכפות חזרה של אזרחי דרום-סודאן למדינתם בשל המצב הקשה במדינה", מוזכר לקראת סיום הידיעה. לא נכתב מהו בדיוק "המצב הקשה". יובל גורן מדווח בכפולה השנייה של "מעריב" כי ח"כ מיכאל בן-ארי יוביל בימים הקרובים שורה של הפגנות מחאה בדרום תל-אביב, "על רקע הדיווחים המתרבים על מקרי אלימות מצד מסתננים כלפי תושבי שכונות דרום תל-אביב". לפי גורן, ביום שלישי יוביל בן-ארי צעדת מחאה שתצא משוק התקווה ותסתיים מול משרדי ארגון מסיל"ה, מרכז הסיוע לקהילה הזרה. "בשעה שהממשלה ריקנית ופחדנית היא הולכת שולל אחר ארגוני הסיוע האלו, שמוליכים אותה בזדון", אומר בן-ארי. בעוד שבן-ארי נתפס ומוצג בכלי התקשורת כקיצוני, עיתוני הזרם המרכזי פועלים דרך קבע על-פי תפיסת עולמו. די להביט בסיקור המוגבר של קורבנות האונס שביצעו ערבים וזרים בימים האחרונים. די לעיין בכותרת הראשית המזעזעת שהתנוססה בשער "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון. "כשאי-אפשר להשאיר כביסה על החבל בדרום העיר, או כשבחורה שחוזרת הביתה בלילה צריכה להביא בחשבון את כל החשק שהצטבר במסע במדבר, אז זה בסדר, אין ברירה, צריך לארח את כל אפריקה, רק שיישארו בדרום העיר", כותב בלשון סגי נהור גלעד שרון במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "מבקשי מקלט כותבים לישראל: לא כל האפריקאים הם אנסים", נכתב בכותרת ידיעה [טלילה נשר] המתפרסמת הבוקר בראש עמ 4 של "הארץ". נעם ברקן מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי עו"ד רוני אלוני-סדובניק פנתה לפני כשבועיים לשר הביטחון בבקשה שיכיר בשבע נשים ישראליות שנאנסו על-ידי פלסטינים כנפגעות פעולות איבה, וזאת לצורך קבלת תמלוגים מהמוסד לביטוח לאומי. עו"ד ידידיה אורון, סגן היועץ המשפטי למשרד הביטחון, השיב לה כי כל מקרה ייבחן לגופו. בעיקרון, הסביר, ניתן להכיר בתקיפה מינית כפעולת איבה במקרים שבהם יש ראיות המוכיחות שהמעשה בוצע על רקע לאומני. בתיבה נפרדת מספרת אחת הקורבנות על האירוע שעברה – אונס על-ידי ארבעה גברים פלסטינים ליד פסגת-זאב. "אני מקווה שיכירו בי כנפגעת פעולת איבה כדי שאוכל להשתקם", היא אומרת. "[...] אני בטוחה שאם הם היו פוגשים בדרך ערבייה, הם לא היו נוגעים בה". באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית מזכירים לקוראי "ידיעות אחרונות" כי 87% ממקרי האונס מתרחשים על-ידי אדם מוכר, בסביבה הקרובה. משה גורלי מדווח ב"כלכליסט" על ערעור שהגישה פרקליטות המדינה על פסק דינה של השופטת מיכל רובינשטיין, מבית-המשפט המחוזי בירושלים, שבו נאסר על המשטרה לחסום את הגישה ברשת לאתרי הימורים בלתי חוקיים.
|
יוסי בניון חונך את עונת המלפפונים בעיתונות הספורט העברית | רמזור אדום ב"ידיעות אחרונות", רמזור ירוק ב"מעריב" | ועוד עניינים
|
בשבועות האחרונים ליבלבו להם בשקט המלפפונים, ובשבוע של סיום העונה התארכו והבשילו והגיחו במלוא ירקותם בעיתונות הספורט. בספורט "מעריב" של יום חמישי האחרון הפציעו בשער עם הכותרת "צלסי מתעניינת ביוסי בניון". אחרי ראיון מפרגן שערכו ב"מעריב" עם בניון לפני שבוע לרגל יום הולדתו ה-30, זוכים שם בדיבידנדים. יונתן הללי מספר על הקבוצות שרודפות אחרי בניון. חוץ מצלסי מדובר גם בסביליה, רומא וצסק"א מוסקבה. "בניון מחוזר כמעט בכל מדינה נחשבת ביבשת", מהלל הללי. הידיעה כתובה בשפה הקלישאתית המאפיינת את כתבי העונה הבוערת. זו כתיבה מיוחדת הדואגת להקיף את הכותב בחגורת ביטחון מפני נפילה כואבת. הללי: "למראיינים השונים הסביר בניון שהכל פתוח, רמז שהכל יכול לקרות". אכן, כמו במו"מ עם הפלסטינים, גם בנושא בניון הכל יכול לקרות. אולי ישחק בצלסי, אולי יחבור למסי בברצלונה ואולי יעדיף לבסוף דווקא את קבוצת נעוריו בבאר-שבע. הכל פתוח, אין לדעת מה יילד המחר. הניסוח הזהיר נשמר בקפדנות לאורך כל הידיעה: "בימים הקרובים צפויות התפתחויות. בכל מקרה, אין לפסול את האפשרות שבניון יישאר בסופו של דבר בליברפול, אם כי הסבירות לכך נמוכה יחסית". אכן, אין ספק. אולי. ynet לא פיגרו ועם אור ראשון פירסמו ידיעה על שתי קבוצות חדשות שרוצות את בניון: טוטנהם ורומא. הדיווח נשען על פרסומים בבריטניה ועוסק בעסקת קומבינציה שלפיה בניון יעבור מפה לשם, בתמורה להעברה של ההוא לכאן ועוד אחד לאיפשהו. כאן גם הטוקבקיסטים משתתפים במשחק הניחושים. "הוא גם מועמד להפועל פתח-תקווה", מנסה האחד, ואחר מסיים בייאוש קל: "גם נצרת מחפשת חיזוק". גם בוואלה הולכים על טוטנהם, אבל מצרפים קבוצות חדשות לבורסה: אסטון וילה ודינמו מוסקבה. סיכום השלל של בניון: שבע קבוצות שרודפות אחריו בשלושה פרסומים שונים, לא כולל קבוצתו הנוכחית. לא רע בשביל יום אחד. עונת היובש גוררת את עיתונות הספורט לתחתית החבית. לפנינו שלושה חודשים של עסקי אוויר, שבאורח פלא כתבי הקבוצות ייצאו מהם בסדר מכל כיוון שרק אפשר. סך הכל יסתיים באחוזי הצלחה מזעריים, אבל בעיתונים ידאגו שתזכרו רק את הבול-פגיעה. לקראת העונה הבוערת נערכתי כראוי: טבלה ענקית שהכנתי כדי לקלוט את כל השמות וכל הקבוצות בכל העיתונים והאתרים, כדי לבדוק בסיום את שיעורי ההצלחה. אחרי יומיים הרמתי ידיים. אין גבול לניחושים. אפשר להתנחם בכך שהמלפפונים השנה יתקצרו תודות לעיסוק הצפוי במונדיאל, שאמנם לא ימנע מכתבי הקבוצות להתמסר בתשוקה נלהבת לכל מניפולציה שיעשו על חשבונם סוכני שחקנים, עסקנים ובעלי עניין. זו תקופת סאדו שעוברת על עיתונות הספורט, שבה הכתבים רוצים שינצלו אותם ומקווים שידרכו עליהם וישפילו את כבודם המקצועי. העיקר שיקבלו בלעדיות על פירורי ספקולציה שיעשירו את ליטרת בשר הפיגולים שמוגשת לקוראים. ספורט ללא כבוד. גמר הליגה האירופית הפגיש שתי קבוצות לא אטרקטיביות (אתלטיקו מדריד ופולהאם), שהביאו למשיכת כתף ב"ישראל היום" וב"הארץ". המשחק נגרר להארכה, ובשני העיתונים הללו סירבו להמתין עד חצות וחצי וסגרו עניין בלי מלה על המשחק. עיתונים בלי כבוד לספורט. שמח באולפן. הערוץ הראשון הציג את הנבחרת שלו למונדיאל, ומעניין יהיה גם באולפן. בין חברי הפאנל שיישבו זה לצד זה יהיו אבי רצון ואייל ברקוביץ. רצון התנגד בחריפות למינויו של ברקוביץ למאמן הנבחרת ("אחרי הראיון עם ברקוביץ באולפן שישי השתכנעתי: יאיר לפיד הוא המועמד שלי לאימון הנבחרת"). ברקוביץ היה יכול לוותר על העונג, אבל הבין שזו הזדמנות לתקן את הרושם הרע שהותירה מסיבת העיתונאים שיזם, שבה הציג את עצמו כמאמן הנבחרת הבא "על אפו ועל חמתו של אדון אוחנה". החברים של אברם. עמיר פלג, "ידיעות אחרונות", תקף בטורו ביום חמישי את החברים העיתונאים של אברם גרנט, שמפרגנים לו בכל הזדמנות: "חברים זה טוב, אבל כשהידידות הזו חוצה גבולות של אתיקה, האובייקטיביות שלהם נפגעת והתוצאה ברורה: כתבות המאדירות את פועלו כשיש הצלחות, והתייחסות מינורית עד כדי התעלמות כשיש נפילות". לא בטוח שפלג תיאם את הטור שלו עם עורכי המדור: באותו יום החליטו בספורט "ידיעות" להקדיש את השער לגרנט. העילה: ראיון מחמיא שעליו חתומים כתבי "ידיעות" המקורבים אליו במיוחד (גידי ליפקין, גסן ואקד ומשה שיינמן). שבחים לטוקבקיסטים. ניצן פלד, בכתבה באתר ערוץ הספורט, ביקש מהקוראים לעזור לו למצוא ב-NBA את השחקן שעושה את חבריו לטובים יותר. בפוסט המשך התייחס לתגובות שקיבל: "אני מוכרח לציין שהתגובות שלכם לפוסט ההוא ריגשו כאדם, כישראלי, ככותב וכטוקבקיסט מפעם לפעם. נהוג לחשוב שזירת הטוקבקים היא הכי נמוכה בשיח כיום. בטח בישראל. כל אחד יכול לשפוך את חמתו, להוציא החוצה את כל התסכולים, הגזענות, הדעות הקדומות, השנאה והגועל, והכל בעילום שם ובלי לתת חשבון לאף אחד. גם באתר שלנו לעתים נתקלים בתופעות האלה. אבל התגובות הענייניות, המושקעות, המנומקות, המבינות, ורמת השיח ביותר ממאה תגובות היו הוכחה נוספת למי שהיה צריך, שיש עם מי לדבר. שיש יותר טוב מהפיפי-קקה הרגיל שנתקלים בו בטוקבקים בסביבה. אני חושב שכולנו יכולים להיות קצת גאים בעצמנו ולדאוג שככה זה גם יימשך". קיבעון במוזס. שער ספורט "ידיעות אחרונות" ביום ראשון שאחרי הדרמה בליגת-העל התאמץ להיות יצירתי. הכותרת היתה "התחלף לירוק", והאילוסטרציה היתה רמזור שמתחיל באדום (הפועל תל-אביב), ממשיך לצהוב (מכבי תל-אביב) ונגמר בירוק (מכבי חיפה). כותרות הרמזור כבר מוצו ונשחקו עד דק: "עצרו באדום", "עברו באדום", "עברו בירוק", "עצרו בירוק". גם אלמנט הרמזור לא עזר להפיג את השיממון. בעמ 3 פורסם איור ובו אמירה: מאמן הפועל תל-אביב מנסה לפתוח את שמפניית האליפות, אבל הפקק שעוצר אותו הוא אבי נמני. אם ב"ידיעות" היו פותחים קצת את הראש, זה היה צריך להיות השער שלהם. שונה, אחר ומעניין הרבה יותר מהפלקט המרומזר. לא כל-כך אדומים. ב"מעריב" קצת כעסו על הטור הקודם שכתבתי על הקו המערכתי תומך הפועל תל-אביב בשבוע שלפני הדרבי התל-אביבי. הם ביקשו לציין שיחסי הכוחות בין עורכים וכתבים במערכת בפירוש אינם נוטים לכיוון הפועל תל-אביב, אלא להפך, שהכותרת "מגעיל ומעולה" דווקא גררה תגובות נזעמות מצד אוהדי הפועל תל-אביב, וכך גם הכתבה על מצעד השנאה נגד האדומים. אחרי ערוץ 5 פלוס לייב, בערוץ הספורט יוצאים מגדרם כדי לשווק את הצעצוע החדש, ערוץ ה-HD. הכותרת הראשית באתר הערוץ לא מספרת שגמר גביע המדינה ישודר בערוץ 5 הבסיסי, אלא בערוץ התשלום. הכל כדי לסחוט את כיסם של עוד כמה מנויים חדשים. מישהו זוכר מה אמרו חז"ל על סופם של חמדנים?
|
סכסוך העבודה שהוכרז השבוע ב-one הוא אירוע מכונן שראוי לתפוס מקום בסדר היום בתקשורת הספורט | עוד מכה למחלקת הספורט ברוממה: "פסק זמן" יורדת מהאוויר
|
זה הסקופ הכי בלעדי שיש. הוא נולד ב-one ויצרו אותו האנשים שהפכו את האתר הזה לפופולרי ביותר: תמיד בשטח, מעודכנים, מעורים, אמנם לא פעם בדרגת אמינות מפוקפקת, עם יד עורכת כבדה ומניפולטיבית, אבל באז ברשת הם יודעים לעשות. העיתונאים הצעירים האלה הרימו כעת ראש מול ההנהלה. בימים האחרונים הם תלו במשרדים ובניידת השידור כרזות עם הכיתוב "one הבית של העובדים", טרמפ על הסלוגן "one הבית של הספורט". כרזות תמימות למראה, אבל מתריסות כלפי תנאי העסקתם. נפתח גם דף פייסבוק של ועד עובדי one – "למען תנאים הוגנים וטובים יותר". בקרוב, יש לקוות, הם יכבסו את הכביסה המלוכלכת בראש חוצות. סכסוך העבודה שהוכרז השבוע ב-one הוא אירוע מכונן שראוי לתפוס מקום בסדר היום בתקשורת הספורט. הוא חשוב יותר מ"פרסום ראשון – בן שהר סיכם במכבי תל-אביב", או "יש רוכש להפועל תל-אביב – המיליארדר מקסימוב", שתי כותרות שהתפרסמו לאחרונה ב-one והיו ניסיון נוסף, מוצלח בדרכו העקמומית, לגנוב שוב את תשומת הלב מיתר האתרים. ארגון העיתונאים של ההסתדרות מלווה בחודשים האחרונים ועד מאורגן ויציג שנוצר ב-one והצליח לגבש מאחוריו את מרבית העובדים. one הוא האתר היחיד שמבחינת כוח אדם יכול לשלוח כתב לכל אימון של קבוצה בליגת-העל בכדורגל, שחס ושלום לא תוחמץ איזו תקרית קללות עסיסית. הוא הכי קרוב לשטח בזכותם של עשרות כתבים וצלמים, עורכי משנה ומפיקים. הוא מעסיק בעיקר צעירים בתחילת דרכם, ואלה חדורי מוטיבציה למסור את נפשם על קידוש הסקופים. אחרי שפגה ההתלהבות הראשונית, מוצאים את עצמם העובדים במלכוד. הלהט להוכיח את עצמם ולעבוד רוב שעות היממה, להיות קשובים לכל פיפס כדי להיות הראשונים לדווח, מתוגמל, לטענתם, בשכר דל שאינו הולם את מאמציהם וזמנם. על מה מתמרדים אנשי אתר וערוץ one? על משכורות נמוכות, על נוהל החזרי ההוצאות של נסיעות ואש"ל, ועל כך שגם מי שעובדים שנים אינם זוכים להעלאה. תסכול ומרמור הם מנת חלקם גם של עובדי ערוץ הטלוויזיה, שכירים שעובדים על בסיס יומי. אם אין עבודה, הם נאלצים להישאר בבית, לא מקבלים על כך שכר ולא הבטחת הכנסה. העובדים הללו מתוסכלים לא פחות לנוכח מצבו המעורפל של הערוץ, שאינו נושא בשורה באופק: הוא דל מאוד וההפקות בו מועטות. לא פחות מתנאי העבודה, מכעיס את העובדים יחס ההנהלה, שבתקופה שבה התארגנו להכרה בהם כוועד, סירבה להיפגש איתם ולשמוע את טענותיהם. בתגובת ההנהלה השבוע לפרסום על הנעשה בממלכה נאמר כי הם "לומדים" את הנושא. כל זאת, כארבעה חודשים לאחר ההכרזה על הקמת ועד יציג וקבלת מכתבים ופניות מצד ארגון העיתונאים. היחס המשפיל הגיע לשיאו בפיטוריו של הבמאי אור זילברמן, במה שנראה כניסיון לשבור את התארגנות העובדים. בית-הדין לעבודה זרק את הנהלת one מכל המדרגות והורה להשיב את זילברמן לעבודה, מה שלא הפריע לה להתעמר בו עוד. הנהלת one יכולה כעת להמשיך לקחת את הזמן ללימוד הנושא. ברם, בעוד פחות משבועיים יוכלו העובדים לפתוח בעיצומים ממשיים. הם יוכלו להגיע לעבודה, אבל לא ממש לעבוד. להיות מול המחשבים, אבל לא לפרסם באתר. להיות באולפן, אבל להחשיך את המסך. הם יוכלו אפילו להפגין בחזית הבניין ולהפוך, שומו שמים, לאייטם מעניין בחדשות ערוץ הספורט. אולי רק אז, כשהאתר המהיר במזרח התיכון יפגר בשנייה אחרי סקופים זניחים בערוץ הספורט וב-ynet, יבינו בהנהלת one שבזמן שהם "לומדים", העובדים עושים להם בית-ספר. שלוש תוכניות בלבד של "פסק זמן" הספיקו לוועדת התוכן של רשות השידור להחליט על הסרתה מלוח השידורים. תוכנית הדיבורים בהנחיית שרון פרי, שנעלה את ערב שידורי הספורט בערוץ 1, ניסתה להציג קו מעט שונה מ"בועטים", הגלגול הקודם שלה, שאף היא הוסרה מהלוח על-ידי ועדת התוכן. כך למשל הוקצה זמן לספורט בפריפריה במטרה לרצות את ועדת התוכן שדרשה זאת. מהר מאוד התברר שמדובר בעלה תאנה חיוור, ולמעשה זו אותה גברת בשינוי אדרת. זו מכה שנייה בתוך זמן קצר למחלקת הספורט ברוממה: לפני חודש וחצי החליטה ועדת הכספים של המליאה להפסיק לאלתר את עבודתו של השדר יורם ארבל בגלל התקשרות שלא על-פי הנוהלים. עוד חשיפה ב-one: דדי בן-דיין, המגן המסור של בני-סכנין, התגלה בצד השני של כדור הארץ במדי סן-אנטוניו כשהוא קולע 26 נקודות. אם זו לא בדיחה, זו כנראה תחילת עיצומי העובדים ב-one.
|
"משאל העם" של "מעריב" דומה למקרה שבו בר-בי-רב שאינו רופא מחליט לבצע פרוצדורה רפואית, מי שאינו מהנדס לוקח על עצמו לבנות גשר או מי שאינו נהג מוביל סמי-טריילר
|
ביום שישי, 12.6.98, עשה "מעריב" שימוש לא תקין, זו הפעם השנייה, במנגנון משאל העם (הפעם הראשונה היתה לפני שנים אחדות, בנושא רמת-הגולן). מדובר בשימוש הראוי לגינוי חריף, בשל שני טעמים לפחות, האחד מהותי והשני טכני, ושניהם משליכים אל התחום האתי. הטעם השני, הטכני לכאורה, הוא ש"מעריב" העניק את השם "משאל עם" לשעטנז שאין בינו לבין המנגנון של משאל העם דבר וחצי דבר. קיימים בעולם אופנים שונים ומגוונים של המנגנון הזה, אך אף אחד לא מזכיר ולו בעקיפין את "הפרויקט" של "מעריב". "הפרויקט" הזה איננו דומה אפילו למשאל דעת קהל, ובעצם הוא איננו מתיישב עם הליך כלשהו באשר הוא איננו מושתת על פרוצדורה ועל כללים מתודולוגיים מוכרים ומוסמכים; בתור שכזה אין בו שום בסיס של תקפות ו/או מהימנות מסוג כלשהו. במובן זה יש לגנות את "מעריב" על הטעיית הציבור בכלל והטעיית קוראיו ומקבלי ההחלטות בפרט. הטעם העיקרי העושה את הגימיק של "מעריב" לחמור במיוחד הוא מהותי. הטעם הזה כורך את מעמדה השברירי והפגיע של הדמוקרטיה הישראלית בחובותיו של כלי מרכזי בתקשורת ההמונית. הדמוקרטיה המערבית המודרנית היא משטר ייצוגי ותיווכי: נבחרי הציבור הם נציגיו של הציבור, והאחריות והסמכות לקבל החלטות לתועלת הציבור הן על כתפי הנבחרים. כך תמונת המצב בדמוקרטיות השונות וכך אמור להיות המצב בישראל. הדמוקרטיה הישראלית עתירה במאפיינים, רובם מבליטים את חולשותיה ופגיעותה: ראשית מדובר במערכת פוליטית הנישאת על-ידי חברה חסרת מסורת של אחריות לריבונות פוליטית; שנית, זוהי מערכת של חברה שסועה, אשר השסעים שבתוכה נאבקים על עצם הגדרת הזהות של הקולקטיב; שלישית, זוהי מערכת הצריכה לשאת סדר-יום פוליטי אשר כובדו הוא חסר תקדים לפי כל אמת מידה; ורביעית, כל האמור לעיל מחולל את המציאות המאוד דינמית של ההכרעות הפוליטיות במציאות של העדר חוקה ואף של תחליף-חוקה, כלומר - העדר של כללי משחק נורמטיביים מוסכמים. וכך, אם הדמוקרטיות המערביות, המזוהות כיציבות, העבירו את ההכרעות היומיומיות המורכבות מידי העם לגורמים מתווכים, הדמוקרטיה הישראלית חייבת להקפיד על כך - קל וחומר. על רקע זה ניתן להבין מדוע הלך ופחת השימוש במנגנון של משאל עם בכל ארצות המערב המפותחות. ככל שאורחות החיים הפכו מורכבים יותר, דרכי קבלת ההחלטות עברו תהליכי ביזור ועבודת בתי-הנבחרים השתכללה, הפך מנגנון משאל העם להיות, יותר ויותר, למנגנון שנוי במחלוקת המופעל רק בתנאים ייחודיים (למשל במדינות אירופה ערב ההכרעה בסוגיית מסטריכט). בישראל עולה לדיון, חדשות לבקרים, אפשרות השימוש במנגנון משאל העם לשם הכרעה, בעיקר בשאלות ייחודיות באמת כגון: השלום עם סוריה, או ההכרעה על הסכם השלום הסופי עם הפלסטינים. לפי שעה, כשם שהדיון עולה הוא גם יורד, ולפי שעה אפילו לא הובא לתחילתו של הליך החקיקה המתחייב. כאשר מצרפים את כל האמור עד כאן אל המאפיינים העושים את הדמוקרטיה הישראלית לפגיעה ושברירית, בעצם לדמוקרטיה פורמלית הרחוקה ת"ק פרסה ממה שמוגדר דמוקרטיה מהותית, מתחדדת סוגיית חובותיו של כלי מרכזי בתקשורת ההמונית בישראל כלפי הדמוקרטיה: במקום להגן עליה, תקף אותה "מעריב" על-ידי שימוש לא ראוי באופן לא ראוי במנגנון שלא הושרש לתוך השיטה הנוהגת בישראל. במובן זה אי-אפשר שלא להגדיר את השימוש המזויף במנגנון משאל העם על-ידי "מעריב" כגימיק פסול. הוא פסול משום שמי שלא הוכשר לכך משתמש בכלי לא לו בידים גסות (במקרה זה העיתון, לעומת רשויות ספציפיות העשויות להיות מוכשרות לעניין הזה, כגון שופטים, ועדת הבחירות המרכזית וכיו"ב רשויות שיתמנו על-ידי בית-הנבחרים). כשם שמי שמשתמש בפרוצדורות וכלים שלא הוכשר להם עובר למצער עבירה אתית ולעתים עובר על החוק, כך גם המקרה של "משאל מעריב". הדבר דומה למקרה שבו בר-בי-רב שאינו רופא מחליט לבצע פרוצדורה רפואית, מי שאינו מהנדס לוקח על עצמו לבנות גשר או מי שאינו נהג מוביל סמי-טריילר. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שאפילו לא כלי תקשורת אחד, למעט "מעריב", עשה שימוש במנגנון הזה. אין צורך להחמיא למי שפועל על-פי הנורמה, אבל בהחלט ראוי לגנות את מי שחורג ממנה או מפתח אנטי-נורמות. מעבר להטעיה הציבורית (תהיינה תוצאות "משאל מעריב" אשר תהיינה, הן חסרות כל תוקף ומהימנות), העיתון תורם לקיבוען של עובדות מסוכנות בטרם הכריע המוסד המוסמך - בית-הנבחרים - לגבי עצם השימוש בו. האם משאל העם הוא כלי לגיטימי של הדמוקרטיה המודרנית? האם ניתן ליישב בין משאל העם, ככלי במערכת הדמוקרטית, לבין הנטייה הגוברת והולכת בחברות מורכבות, רוויות שסעים, להגיע לקונצנזוס? האם וכיצד מתיישב השימוש בכלי זה עם יסודותיה של הדמוקרטיה הייצוגית? האם ניתן להשתמש בכלי פשוט וחותך כזה לשם הכרעה בסוגיות מורכבות? שאלות כאלה ושכמותן ראויות לדיון ציבורי, וטוב היה עושה העיתון לו תרם לדיון כזה בצורה עניינית דעות והשקפות. כל עוד לא נתמצה הדיון הציבורי, וכל עוד לא הובא אפילו לראשית תהליך החקיקה השימוש במנגנון הזה של משאל העם על-ידי העיתון, הוא בלתי לגיטימי בעליל וממילא לא מוסרי. ד"ר אריק כרמון הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 15, יולי 1998
|
ברשות השנייה לא נותנים אפילו לחברי המועצה לעיין בחופשיות בפרוטוקולים של הישיבות שהם עצמם השתתפו בהן
|
מירב אלוש-לברון, חברת מועצת הרשות השנייה, פנתה לעורך-דין חיצוני כדי שיסייע לה לקבל את הפרוטוקולים המלאים של ישיבות המועצה שעסקו בפרשת התנצלות ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון. לטענת אלוש-לברון, היא ביקשה כבר בסוף דצמבר האחרון את הפרוטוקולים מהיועצת המשפטית של הרשות השנייה, עו"ד הילה שמיר, אולם נענתה בשלילה. "אני רואה בכך פגיעה חמורה בשקיפות הראויה לנהוג ברשות, ואף הפרה של סמכותי לפקח על העבודה ברשות השנייה", כתבה אלוש-לברון במכתב שהעבירה היום אל יו"ר מועצת הרשות אילן אבישר. "בקשתי לקבל לעיוני את התמלילים נבעה, כפי שכבר הבהרתי, מרצוני לבחון את מהימנותו של תיעוד הישיבות שקיימה הרשות השנייה, וזאת לאור עדויות חדשות שנשמעו בתקשורת מזה ועל-ידי עיתונאי התחקיר, אבנר הופשטיין, מזה, בדבר לחצים שהופעלו לכאורה על נציגי הערוץ מצד נציגי בעלי מניות של ערוץ 10", הסבירה אלוש-לברון בהמשך מכתבה. לדבריה, "בשלב מסוים ובעיתוי שמצאה לנכון לבחור בו היועצת המשפטית, נאמר לי על-ידיה כי אוכל לעיין בתמלילים בנוכחותה במשרדי הרשות השנייה". אלוש-לברון מציינת כי דחתה הצעה זו. "כחברת דירקטוריון אני רשאית לעיין בכל חומר לצורכי עבודתי, מסווג ככל אשר יהא, ולעשות כן כאשר כל האמצעים הטכניים הראויים עומדים לרשותי וללא פיקוח פיזי של יועצת משפטית", היא מבהירה. בהמשך המכתב מוסיפה אלוש-לברון: "בכוונתי למצות את דרישתי בכל האמצעים העומדים לרשותי, לרבות פנייה לערכאות". בינתיים פנתה אלוש-לברון לעו"ד רם זאן כדי שייצגה מול הרשות השנייה. "חוסר ההיענות לבקשת מרשתי בעניין אינו סביר כלל ועיקר, ואף מעורר חשש כי זכותה כדין של מרשתי לעיין בפרוטוקול הדיון נמנעת ממנה עקב שיקולים שלא ממין העניין", כתב עו"ד זאן במכתב שהעביר השבוע ליועצת המשפטית של הרשות השנייה. "[...] אי-מסירת הפרוטוקול לעיון מרשתי מהווה פגיעה בוטה בסדרי העבודה הראויים, ביכולתם של חברי המועצה לפקח על פעולות ההנהלה, ויותר מכל – בשקיפות הפנימית והציבורית של הרשות כגוף ציבורי". עוד קודם לפניית חברת המועצה בעניין הפרוטוקולים המלאים של הישיבות שדנו בפרשת אדלסון, פנתה עמותת "הצלחה" לרשות השנייה בבקשה לקבל לידיה את הפרוטוקולים. נשיא בית-המשפט העליון השופט אשר גרוניס, על אף שדחה את עתירת העמותה בעניין התנצלות ערוץ 10 והתנהלות הרשות השנייה בפרשה, המליץ לרשות לפרסם את הפרוטוקולים הללו לאחר השחרת פרטים הדורשים חיסיון. למרות זאת, הפרוטוקולים המלאים נותרו בידי היועצת המשפטית של הרשות השנייה. אלוש-לברון מדגישה במכתבה כי היא סבורה שהפרוטוקולים של הישיבות שעסקו בהתנצלות לאדלסון "חייבים להתפרסם ולהיחשף לציבור", אולם היא מציינת שפנייתה שלה אינה קשורה כלל להמלצת בג"ץ בסוגיה. גם בא-כוחה מתייחס לכך במכתבו: "ההחלטה לעיל [של בג"ץ] דחתה את העתירה לפרסום הפרוטוקול לרשות הציבור. אך מרשתי אינה הציבור והיא אף אינה מבקשת את פרסום הפרוטוקול. מרשתי הינה חברת מועצת הרשות והיא מבקשת לממש את זכותה לעיין בפרוטוקול הדיון בו היא עצמה השתתפה". עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", מסר בתגובה כי "המשך התעקשותה של הרשות השנייה שלא לחשוף את הפרוטוקולים שהתנהלו אגב השימועים בפרשת ההתנצלות בפני שלדון אדלסון הוא עניין תמוה ומקומם". לדבריו, "למרות שהרשות טענה כי הישיבות הוכרזו כחסויות בהתאם לסעיף 93 לחוק הרשות השנייה, היא מעולם לא המציאה את ההחלטה להכריזן כחסויות, על אף בקשות שהוגשו בעניין בהתאם לחוק חופש המידע. עולה החשש כי מעולם לא התקבלה החלטה כזו בהתאם לדין, כפי שנטען בעתירת הצלחה לבג"ץ. "לאחר החלטת בג"ץ", מוסיף עו"ד מן, "פנתה הצלחה ליועמ"ש הרשות השנייה, המשמשת גם אחראית חופש המידע ברשות, בבקשה לקיים את המלצת בג"ץ, אך לא נענתה עד עתה לגופו של עניין. במסגרת זו פנתה הצלחה גם ליו"ר הרשות השנייה, שבסמכותו להורות על חשיפת פרוטוקולים שהוכרזו כחסויים, כדי שיפעיל את סמכותו נוכח המלצת בג"ץ, אך גם פנייה זו טרם נענתה. ככל שלא תתקבל תשובה בעניינים אלו בקרוב – לא יהיה מנוס מפניה לערכאות לשם חשיפת הפרוטוקולים לציבור". יו"ר מועצת הרשות, אילן אבישר, מסר בתגובה: "אני רואה בחומרה רבה את העובדה שחברת מועצה מצאה לנכון לאיים על הרשות בפנייה לערכאות במקום להמתין לתשובה עניינית בצינורות המקובלים. אני מוצא שבכך היא חוטאת לתפקידה כחברת מועצה".
|
ההיסטוריה של ערוץ 1 מלמדת על תהליך הרסני שבו הגישה השיווקית, הפורחת בטלוויזיה המסחרית, חודרת לבמות של הטלוויזיה הציבורית ומתחברת שם עם דפוסי הגישה השיווקית הפוליטית של המדינה
|
פרופ גיימס סקוט מאוניברסיטת ייל פרסם לפני שנים ספורות ספר מופלא המתאר כיצד מדינות מודרניות מצליחות לכפות על אזרחיהן פרויקטים ממלכתיים שסופם בדרך-כלל אסון וסבל נורא לציבור (James C. Scott "Seeing like a state", Yale University Press, 1998). הכישלון של התכנון הטוטלי של העיר ברזיליה בברזיל היא אחת הדוגמאות בספר. לתהליך הזה שני מאפיינים עיקריים. האחד, הצגת הפרויקט במונחים הרואיים-אפיים כמעשה שיביא גאולה או יפתור בעיה קשה, וישנה את המצב מן הקצה אל הקצה. השני, שימוש מסיבי באמצעי התקשורת (כולל מערכת החינוך) כדי לנטוע במוחות האזרחים תמונת מציאות מעוותת המנותקת מן הרקמה החיה והסבוכה של החיים. תמונת המציאות שהמדינה יוצרת ומפיצה היא בדרך-כלל פשטנית, טוטלית ומצדיקה את השימוש בכוחה כדי לבצע את הפרויקטים הממלכתיים האלה. בתקופה האחרונה גובר בתחומים רבים שיתוף הפעולה בין השלטון לבעלי הון בבניית מיצגי שווא של המציאות, כדי להצדיק פרויקטים ענקיים שבהם המדינה משמשת שותפה או סוכנת המוכרת לאנשי עסקים את הזיכיון להוציא אותם אל הפועל. בדרך-כלל "הפרטה" בנוסח זה אינה אלא מעבר ממונופול של המדינה למונופול פרטי, כששני הצדדים מפיקים תועלת רבה על חשבון הציבור. כאשר בעלי ההון המעוניינים הם גם השולטים באמצעי תקשורת ארציים, גם הטלוויזיה המסחרית וגם הטלוויזיה השלטונית משתתפות בבניית תמונת המציאות המשרתת את האינטרסים המשותפים שלהם. בישראל יש שורה של דוגמאות לפרויקטים שבאו לכאורה לשרת את הציבור, ושהיו בנויים בכוונה או שלא בכוונה על מיצגי שווא. פרויקט ייבוש ימת החולה, כולל התכנון הארצי של משק המים בישראל, הוא דוגמה מובהקת לכישלון כזה. היבטים רבים בפרויקט הענק של כביש חוצה-ישראל מעוררים דאגה שגם מפעל זה יהיה בכייה לדורות בתחומי איכות הסביבה והחברה ובתחומים אחרים. למומחים רבים אין ספק שגם תיקון חוק הבזק, שהוצג על-ידי דוברי הממשלה ובעלי ההון כצעד ענק קדימה בפיתוח מערכת התקשורת הארצית, טומן בחובו נזקים שקשה להעריכם לאינטרסים של הציבור, שתלותו בבעלי ההון ובשלטון תגדל באופן דרמטי. על רקע זה ברור מדוע במדינה דמוקרטית מתוקנת יש צורך בתחנות שידור וערוצים עצמאיים, המסוגלים להקרין תמונות מציאות אלטרנטיביות לאלו שמשרתות את השלטון ואת הביורוקרטיה של המדינה ולאלו המשרתות את האינטרסים הכלכליים. על רקע זה ברור גם מדוע יש חשיבות כה גדולה לטיבו של המבנה הארגוני של רשות השידור הציבורי, ובעיקר לדרישה שתהיה עצמאית משליטה וממימון ישיר של המדינה והפוליטיקאים מחד, ומשליטה ומימון של יזמים פרטיים באמצעות פרסומות מאידך. עם זאת, אפילו מבנה ארגוני אידיאלי המבטיח את עצמאותו של השידור הציבורי לא יצלח ללא תפישה נכונה של מהותו הייחודית של השידור הציבורי ושל תכניו הראויים. עצמאות היא כוח, והשאלה המרכזית היא כיצד לרתום את הכוח הזה בשם הציבור, ולטובתו, מול הכוח של המדינה והכוח של השוק כאשר הם מאיימים, יחד או בנפרד, על אינטרסים ציבוריים חיוניים. בישראל יש טשטוש ובלבול סביב שאלת המהות של השידור הציבורי, המוצג לעתים קרובות כזהה לשידור ממלכתי, המציג את העמדות הרשמיות של המדינה. לעומתו, יש המציגים את השידור המסחרי כשידור הנענה לדרישות הקהל ומייצג על כן את רצון הציבור. ברצוני להציע את האבחנה בין שני סוגים של פנייה אל הצופים: פנייה שיווקית ופנייה דיאלוגית. הפנייה השיווקית מאורגנת ומכוונת להשפיע על הצופה לקנות מוצר או שירות, להשפיע על התנהגותו בשוק וכן גם למכור לו מועמד פוליטי או מדיניות. הפנייה השיווקית יכולה להתקיים הן בהקשר המסחרי והן בהקשר הפוליטי. מבחינה זו, השיווקיות היא תכונה משותפת של שידור ממלכתי ושל שידור מסחרי. ההבדל ביניהם נעוץ רק במוצר או בנושא שאותו רוצים למכור לציבור. לשון אחר: הפנייה השיווקית מתייחסת אל הצופה ובונה את התודעה והאוריינטציה שלו כצרכן. לעומת זאת, הפנייה הדיאלוגית אינה מוכרת לצופה מוצר או מועמד, אלא מתייחסת אליו כשותף ומקור של ערכים, סמכות והחלטות בנושאים אזרחיים, תרבותיים וציבוריים. הצופה אינו נתפש כצרכן הבוחר פריטים מרפרטואר המוצג לו, אלא כאזרח המשתתף בעיצוב הרפרטואר ובקביעת סדר הערכים ודפוסי החיים בחברה. הגישה הדיאלוגית מכתיבה לא רק נושאים ייחודיים לתוכניות שידור, אלא אף פורמטים וקצב אחר. מדובר כאן בתפישה מקיפה, שונה מהמקובלת אצלנו, של מלאכת השידור. אם האינטראקציה השיווקית היא מניפולטיבית, האינטראקציה הדיאלוגית היא פתוחה, שוויונית והדדית. הפנייה הדיאלוגית באה לאתגר את האזרח, לעודד אותו להיות יזם ולאפשר לו לשלב בשיח החברתי-פוליטי נקודות מבט שהשלטון והשוק רוצים להסתיר. הטלוויזיה הציבורית צריכה, לכן, לתת במה - לצד קבוצות ויחידים המהווים חלק מן הממסדים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים - גם לקבוצות וליחידים בשוליים, אשר קולותיהם אינם נשמעים בדרך-כלל מעל במות ממלכתיות ומסחריות. ההיסטוריה של ערוץ 1 מלמדת על תהליך הרסני שבו הגישה השיווקית, הפורחת בטלוויזיה המסחרית, חודרת לבמות של הטלוויזיה הציבורית ומתחברת שם עם דפוסי הגישה השיווקית הפוליטית של המדינה. במקום שהטלוויזיה תהיה ציבורית ודיאלוגית, במקום שתיתן במה לסימפוניה של קולות ציבוריים הבאים מלמטה - היא הופכת לטלוויזיה פוליטית-כלכלית-שיווקית שתמונות העולם שהיא מקרינה מונחתות בדרך-כלל מלמעלה. התוצאה היא שחיקת יסודות התרבות והתודעה של חברה אזרחית ביקורתית מתקדמת, ומכירה כללית במחירי "מציאה" של מוצרים, פוליטיקאים ומדיניות סוג ג. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 34, ספטמבר 2001
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.