summary
stringlengths 67
615
| article
stringlengths 215
141k
|
|---|---|
בערוץ 12 ובתאגיד השידור דיווחו על כך באיחור של שלושה שבועות • גלי-צה"ל וערוץ 13 היו כלי התקשורת המשודרים המרכזיים היחידים שנתנו במה לסיפור החטופים הבדואים כבר בשבוע הראשון למלחמה • מדד הייצוג, בשיתוף עמותת סיכוי-אופוק
|
בערוצי התקשורת המרכזיים בישראל, למעט גלי-צה"ל, לא התייחסו במשך שבוע שלם ולעתים שבועיים ואף שלושה לעובדה שבין מאות הישראלים שנחטפו לעזה היו גם ערבים, כך עולה מבדיקה מיוחדת שנערכה במסגרת "מדד הייצוג". המדד הוא מיזם מתמשך מאז 2016 בשיתוף עמותת סיכוי-אופוק ויחד עם חברת יפעת מחקרי מדיה, הבודק באופן קבוע את אחוז הייצוג של האוכלוסייה הערבית בתוכניות החדשות והאקטואליה בערוצים המרכזיים בישראל. הבדיקה של חברת יפעת מחקרי מדיה כללה את כל התוכן החדשותי מה-7.10 ועד ה-6.11 בערוצים כאן 11, קשת 12, רשת 13, ערוץ 14 וכן בגלי-צה"ל וכאן ב. ב-7.10 נחטפו לעזה בידי חמאס ותומכיהם כ-250 בני אדם ובהם שישה אזרחים בדואים. ארבעה מהם היו בני משפחת אלזיאדנה מרהט: עאישה (17), בילאל (19), חמזה (22) ואביהם יוסף (53). לפני כשבועיים שוחררו עאישה ובילאל אך אחיהם ואביהם נותרו בעזה. בנוסף נחטף גם תושב חורה פואד אל-טלאלקה (22) וכן קאיד פרחאן אל-קאדי (53) שגר ביישוב בלתי מוכר. בשבוע שעבר נוסף גם מוחמד אלאטרש, בן 40 מסעווה, לרשימת החטופים, אחרי שנחשב כנעדר. כבר למחרת הטבח, ב-8.10, ראיין אמיר אבגי ביומן הצהריים של גלי-צה"ל את ראש עיריית רהט עטא אבו מדיגם, שהזכיר בין היתר את הנעדרים ממשפחת אלזיאדנה והביע חשש כי נלקחו בידי חמאס. יומיים לאחר מכן, ב-10.10, התראיין ראש העירייה פעם נוספת בתחנה הצבאית, הפעם לראיון נרחב בתוכניתו של רינו צרור, ושב והזכיר את ההרוגים והחטופים בני העדה הבדואית. ב-12.10 התראיין עטיה אלאעסם, יו"ר המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב, בתוכניתו של רזי ברקאי בגלי-צה"ל. אלאעסם הזכיר את הקורבנות שנהרגו ואת הבדואים שנחטפו. באותו היום, ביומן הצהריים של התחנה, דיווח אדם פרג, הכתב לענייני החברה הערבית, על קורבנות המלחמה בחברה הערבית והזכיר גם את החטופים. בעוד שבגלי-צה"ל עקבו אחר המקרה לאורך כל השבוע הראשון שאחרי פלישת חמאס, ביתר ערוצי החדשות והאקטואליה המרכזיים לא איתרה חברת יפעת מחקרי מדיה כל התייחסות לחטופים הערבים. ערוץ הטלוויזיה הראשון שהתייחס לחטופים הבדואים היה רשת 13, שם הופיע ביום שבת ה-14.10, שבוע שלם לאחר פלישת חמאס והחטיפות, סא"ל (מיל) ואחיד אלהוזייל, שמרכז את הטיפול בחטופים והנרצחים מהחברה הערבית. אלהוזייל עדכן את הצופים בנתונים. ההתייחסות הראשונה לנושא החטופים הערבים בערוץ הנצפה בישראל, קשת 12, אירעה ב-20.10, כשלושה שבועות לאחר האירועים. בתוכנית הבוקר של הערוץ הופיע איש השב"כ לשעבר אילן לוטן והעלה בחצי משפט את האפשרות שבין החטופים נמצאים גם ערבים. באותו היום אותרה גם ההתייחסות הראשונה לסוגיית החטופים הבדואים בתחנת הרדיו הציבורית כאן ב. במשדר בהגשת אימן קאסם-סלימאן וערן זינגר, הופיע השר לשעבר עיסאווי פרג והתייחס לכך. למחרת, שלושה שבועות לאחר החטיפה, התראיין סרן (מיל) סאלח מזאריב לאולפן הפתוח של כאן 11 בהגשת קרן אוזן והתייחס אף הוא לחטופים הבדואים. היתה זו ההתייחסות הראשונה של ערוץ הטלוויזיה הציבורי לחטופים מהחברה הבדואית. בערוץ 14 לא אותרה התייחסות כלשהי לאזרחים הבדואים שנחטפו לעזה בין ה-7.10 ועד ה-6.11. לפי בדיקת מדד הייצוג שפורסמה מוקדם יותר, הערוץ גם בלט בהסתה כלפי החברה הערבית בישראל במהלך סיקור המלחמה. פרויקט "מדד הייצוג" של "העין השביעית" מתפרסם בשיתוף עמותת סיכוי-אופוק ויפעת מחקרי מדיה
|
אם עיתונאי "ידיעות אחרונות" משלים את עצמם שהמתרחש ב-ynet אינו נוגע להם, כדאי להם לזכור כי העסקתם לא רק יקרה יותר משל עמיתיהם באתר, הם התמקצעו בסוג עיתונות שהולך ועובר מן העולם
|
באופן טבעי, רבים מהעיתונאים ששומעים על פרשת הפיטורים באתר ynet נוטים לקבל את גרסתם של תני גולדשטיין, יהונתן זילבר ואראלה גניסלב כי העסקתם הסתיימה, או עומדת להסתיים, בשל מעורבותם בארגון העיתונאים באתר. זו נקיטת עמדה טבעית אצל קולגות, המכירים היכרות אישית את התנאים שבהם הם עצמם מועסקים, יודעים ממקור ראשון מה עמדתם של אנשי ההנהלה באשר להתארגנות עובדים בכלי תקשורת, ומסוגלים בקלות לתאר לעצמם מה המנהלים עשויים לעולל כדי למנוע מהתארגנות כזו לקרום עור וגידים. אולם גם עבור העיתונאים הללו יש חשיבות גדולה לגרסתה של הנהלת ynet לרקע לפיטורים. לפי כתב התגובה שהגישו באי-כוחו של האתר לבית-הדין לעבודה, המניע לקיצוצים הוא כלכלי בלבד. כדי לשכנע שכך הדבר, כלל כתב התגובה תיאור מפורט של פיטורי 35 עובדים בחודשים האחרונים, למעלה מעשירית מכוח האדם. התמונה שעולה היא אתר במגמת הצטמצמות חריפה: ביטול תקנים, איחוד משרות, הקפאת יוזמות, העמסת תפקידים רבים על עובד אחד וחיסול מחלקות שלמות. בכתב התגובה נכתב עוד כי הצמצומים הללו באים על רקע משבר חריף בענף התקשורת. אין ספק כי הענף נמצא במשבר חריף, משלל סיבות. אפשר שהמצב ישתפר, המודעות ירבו, מכסת התוכן תיאלץ לגדול וכלי תקשורת יגייסו מחדש עיתונאים לשורותיהם. גם ההפך הגמור אפשרי, במיוחד אם מתמקדים בעיתונות המודפסת, שנמצאת בעולם המערבי כולו בתהליך ברור של הצטמקות. מבחינה זו העיתוי של הקמת ארגון העיתונאים החדש אינו מקרי. פרשן "ידיעות אחרונות" נחום ברנע טען לאחרונה כי ההפרדה ההיסטורית של מערכת ynet ממערכת העיתון המודפס היא סיבה לאופטימיות עבור התאגיד. הפיצול אכן הוכיח את עצמו כמוצלח בתריסר השנים האחרונות. יצירת מערכת עיתונאית נוספת מיצבה את ynet כאתר החדשות המוביל, וממילא יצרה עבור בעלי "ידיעות אחרונות" מקור הכנסה והשפעה חשוב. כך בתקופות של שפע, הפיצול מעלה את הרווחים של התאגיד. בתקופות של שפל, הפיצול מכביד. אפשרות של מיזוג בין מערכת ynet למערכת "ידיעות אחרונות" קיימת תמיד, מעצם הפירוד בין שני כלי תקשורת בבעלות משותפת הפונים לקהל יעד דומה. טענות בדבר הכרח המיזוג נשמעו לפני שנים, ומדי פעם נרמז כי המהלך עומד להתממש (גם לאחרונה דווח על כך). מיזוג של מחלקות הספורט כבר יצא אל הפועל, וייתכן שזהו סימן לעתיד לבוא. אפשרויות מתבקשות המוזכרות זה זמן נוגעות למיזוג בין עיתון הכלכלה של הקבוצה, "כלכליסט", ובין המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", "ממון", או להשלמת המיזוג בין מדור הכלכלה של ynet ובין "כלכליסט". אפשרות קיצונית יותר נוגעת למיזוג כללי של מערכות ynet ו"ידיעות אחרונות" (גם אם לא כל התוכן של העיתון המודפס יועלה לאתר, כדי לשמור על נבדלות של תוצר הדפוס). לטענת עורך מדור הדעות ב-ynet, אורן רייס, שאותה פירסם בדף הפייסבוק שלו ושעוררה דיון נרחב, התארגנות העובדים באתר עלולה לזרז את מיזוג המערכות. אולם באותה מידה, או במידה מרובה, אפשר לטעון כי האפשרות של מיזוג מערכות חייבת לזרז את התארגנות העובדים. אם וכאשר מיזוג בין ynet ל"ידיעות אחרונות" יתממש, צפויים כמובן פיטורים המוניים. עובדים במצוקה זקוקים במיוחד לארגון שיוכל לדאוג לזכויותיהם במקרה של צמצומים, פיטורים וסגירת כלי תקשורת. בעוד שעיני עיתונאים רבים נשואות בימים אלה אל המתרחש באתר ynet, מן הראוי לחשוב דווקא עכשיו על מה שעשוי להתרחש בעיתון "ידיעות אחרונות". אמנם המיזוג של מערכות הספורט של העיתון המודפס והאתר המקוון בא על חשבון עובדי ynet, אך אין ללמוד מכך בהכרח על הצפוי בעתיד, במיוחד אם המהלך יהיה מקיף ודרמטי כמו איחוד כללי של שתי המערכות. בתעשיית העיתונות הישראלית מקובל שעובדי עיתון מודפס משתכרים יותר מאשר מקביליהם באתר מקוון. יש להניח כי זה המצב גם בקרב העיתונאים, העורכים, הגרפיקאים, הצלמים ובעצם כל העיתונאים בקבוצת "ידיעות אחרונות". אם כך הדבר, ייתכן שמיזוג מערכות יוביל דווקא לצמצום חד בקרב כוח האדם של העיתון המודפס, כדי להגדיל את החיסכון של הבעלים. אם עיתונאי "ידיעות אחרונות" משלים את עצמם שהמתרחש ב-ynet אינו נוגע להם, כדאי להם לזכור כי העסקתם לא רק יקרה יותר משל עמיתיהם באתר, הם התמקצעו בסוג עיתונות שהולך ועובר מן העולם. אלה מבין עיתונאי "ידיעות אחרונות" שישרדו את המיזוג (הכוונה לא לכוכבים, אלא לחלק הארי של העובדים האלמונים), ייאלצו להתחיל לעבוד במקביל הן בפס הייצור של העיתון המודפס והן בזה של האתר המקוון. במלים אחרות, הרעה בתנאים. גם לשם כך כדאי שיהיה להם ועד שיוכל לייצגם מול ההנהלה.
|
העיתונים מהדהדים את מסרי האיום-הרגעה של הצמרת הבטחונית | "מקור ראשון" קורא למלחמה בעזה | הפרשנים בוחנים בדיעבד את סיקור פרשת הנערים החטופים
|
נחום ברנע פותח את טורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" בציטוט של מפקד אוגדת איו"ש, מתוך דברים שאמר לקציניו עם גילוי גופתו של הנער הערבי משועפאט מוחמד אבו-חדיר: "ייתכן שהיום נפתחה האינתיפאדה השלישית". כותרות העיתונים מוקדשות כולן לאפשרות של סיבוב לחימה נוסף בדרום. "נערכים לפעולה" היא הכותרת הראשית של "מעריב". "אם הירי יימשך – נפעל בעוצמה", נכתב בזו של "ישראל היום" ("כך הבהיר אמש רה"מ באולטימטום לחמאס"). "כוננות הסלמה", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות". "אולטימטום ישראלי לחמאס: שקט מיידי או תקיפה נרחבת", נכתב בזו של "הארץ". ב"מקור ראשון" בוחרים שלא לדקלם את דף המסרים של דובר צה"ל ולשכת ראש הממשלה: "תושבי שדרות: תנו לצה"ל לפעול", נכתב בראש שער העיתון, מתחת לכותרת הגג "מתקפת טילים בנגב המערבי; ישראל מציעה רגיעה". "ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל יצרו השבוע רושם שחמאס מרתיע אותם במקום שהם ירתיעו אותו", נכתב בציטוט המודגש על שער העיתון מתוך טור של חגי סגל. "עיקר רוח הלחימה בקבינט מופנה למתקפה על בנט". "בקבינט מתלבטים באשר להרחבת הלחימה בעזה, ומערכת הביטחון מסתייגת ממבצע גדול. ישראל מעוניינת ברגיעה עם חמאס, אך בלא הפסקת אש מיידית הפעולה עלולה לצאת לדרך", נכתב בכותרת המשנה לטורו של הפרשן הצבאי עמוס הראל ב"הארץ". "נתניהו, יעלון וגנץ הודפים את הצעותיהם הלוחמניות של שרי הימין, אבל ראש הממשלה יודע שאינתיפאדה שלישית עלולה לסיים את שלטונו", נכתב בכותרת המשנה לטורו של הפרשן הפוליטי יוסי ורטר ב"הארץ". אירוע החטיפה היה הזדמנות יחסי-ציבור עבור הציבור שאליו השתייכו הנערים הרצוחים, כותב חגי סגל במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון": "במשך שבועיים וחצי הורעפה התעניינות תקשורתית נרחבת, נטולת פוליטיקה, על משפחת הציונות הדתית. המתנחלים קיבלו הזדמנות נדירה לחדור לסלון הישראלי כמות שהם, בלי התיווך האברמוביצי הרגיל", נכתב בכותרת המשנה לטורו. "התנהלות הורי החטופים בתקופת החיפושים הזימה את הקלסתרון הנצלני של הציונות הדתית המתנחלת. הם לא באו בתביעות לאף אחד, רק הרעיפו תשבחות; תשבחות לממשלה, לצה"ל, לשב"כ, לכל עם ישראל, אפילו לאבו-מאזן. בתמורה זכו לחיבוק המוני". עם זאת, אליה וקוץ בה, הוא כותב. ייתכן ש"הצימאון הגדול לקצת אהבה משבש קמעה את שיקול דעתה" של הציונות הדתית: "זה בסדר גמור אהבת ישראל, אבל השבוע היה חשוב לדבר גם על המלחמה בישמעאל". "כזה היה השבוע הזה. שבוע של סערת רגשות וכאב, ומעבר חד של כל הקולות מסביב מקורבן לאשם. רגע אחד קוברים שלושה בנים בכאב חוצה מחנות, ורגע אחר-כך מחנה אחד, פצוע ובוכה, מואשם ברצח לא מפוענח. אז מי צודק ולאיזו דרך ישראל עומדת לפנות? [...] אחרי שכל הרעש והצלצולים דועכים, כל אחד חוזר לבסיס האם", כותבת אורלי גולדקלנג בטורה בפתח מוסף "דיוקן" בעריכתה, ומתלוננת על כך שכל ממשלות ישראל "זה עשורים" נהגו ב"רפיון" מול הטרור הערבי. אירוע החטיפה, היא מסכמת, העניק דוגמאות ל"חוסן לאומי של עם בטוח בעצמו" בדמות "שלושה זוגות של מורי דרך מופלאים לעמדה העוצמתית הזו. רק צריך להקשיב ולא לתת לקולות לדעוך". השבוע היתה זו דווקא אחת המשפחות שביקשה לעמעם את קולה. כתב ynet איתי בלומנטל פירסם שלשום דברים ששמע מהוריו של שער, אחד הנרצחים, שמתחו ביקורת קשה על הטיפול של השב"כ, צה"ל והממשלה באירוע מתחילתו ועד סופו ("ההורים השכולים חשפו את הזעם שהיה עצור על התנהלות מרתיחה של כוחות הביטחון, ותיארו אטימות זועקת שנגמרה בכאב גדול"). הביקורת נעלמה בהמשך ונמחקה מ-ynet, בעקבות בקשת ההורים, כנראה בתיווך שכנתם וכתבת "ישראל היום" אמילי עמרוסי, כתב אתמול אביב הורביץ בטור המדיה שלו באתר mako. "מול אויב חיצוני העם מתלכד/ וקרעים פנימיים מתאחים/ בתפילה אחת מתאחד, מתמקד:/ מי ייתן שישובו אחים./ מזמורי תהילים. דפים של גמרא/ כניסת השבת הוקדמה/ עוד חלה הופרשה. הקפדה נשמרה/ במרום נאגרה עוד דמעה [...]/ אל תיתנו לשגרה לשוב ככה, סתם/ על אף הגולל שנסתם/ הלבבות עוד ערים, השערים כבר פתוחים/ אם תשובו –/ אז שובו, אחים" (חלק מהשיר הנדפס היום לכל אורך שער המוסף השבועי של "יתד נאמן", תחת הכותרת "אם תשובו, אחים". המחבר: א לוין). "כצפוי, אשליית האחדות הזאת הסתיימה שעות אחדות אחרי קבורת הנערים. כמו מכסה שהוסר מסיר לחץ הוצפו הרשתות החברתיות בהסתה לאלימות ובקריאות לנקמה", כותבת סימה קדמון ברשלנות אופיינית בפתח טורה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". כאילו אותה "אחדות" ששררה בזמן החיפושים אחרי הנערים החטופים היתה בין יהודים לערבים, וכאילו שהקריאות לנקמה ואלימות כלפי ערבים צצו להן פתאום לראשונה ביום שני האחרון. זוהי אותה סימה קדמון שאחרי הרשעתו האחרונה של אהוד אולמרט קוננה ש"לראשונה קיבלנו פריים אפל ומעיק של עולם שלא הכרנו: עולמם של יזמים ושל מאכערים, של בעלי הון ושל אנשי ציבור, של נותני שוחד ושל מקבליו". קדמון היא עיתונאית ותיקה ומבכירי פרשני "ידיעות אחרונות", אבל איכשהו מצליחה להיות מופתעת בכל פעם מחדש מחלקים בולטים במציאות שהיא מסקרת. "מאז יום שני אינני מצליח להימנע מלחשוב על השנייה שבה שלושת הנערים הבינו שהם מוצאים להורג", נכתב בכותרת המשנה לטור השבועי של חנוך דאום במוסף "7 ימים", ומצליח לתמצת משהו מן התפיסה העריכתית ב"ידיעות אחרונות". סיכום אירוע חטיפת הנערים בעיתוני השבת כולל גם התייחסויות נרחבות יותר לאופיו הכללי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. באופן צפוי עבור מאמרים בעיתון, שכותביהם נאלצים לנפק כמותם על אותו הנושא שוב ושוב במשך שנים, טווח הזיכרון שהם מסוגלים להכיל אינו עולה בדרך כלל על כמה שבועות. "את הפעילות הזו [למציאת הנערים החטופים] מנסים מחבלי החמאס למנף למעגל הסלמה. הווי אומר: להציג זאת כמחויבות שלהם להגיב על פעולות המגננה שנעשו נוכח אכזריותם מול שלושה צעירים שלא איימו עליהם, לא פגעו בהם או עוללו להם עוול", נכתב במאמר המערכת של "המודיע", הנכנע גם הוא לאתוס החדשותי הרואה בכל סבב תוקפנות ערבי-יהודי מציאות חדשה ונטולת עבר והקשר. "עקידת הנערים היהודים היא ביטוי של התמוטטות מוסרית בחברה הפלסטינית וגלישה מסוכנת לעבר הצדקה של השמדת-עם. זה הזמן לתבוע חשבון נפש פלסטיני", נכתב בכותרת המשנה לטור השבועי של יואב קרני במוסף "G" של "גלובס". קרני מקדיש את עיקר טורו לדיון בעקירת החמלה אצל ארגוני רצח, מאל-קאעידה ועד האס.אס. "ההתכחשות למידת הרחמים נוטה להביא אל קצו את הקשר בין המכחישים ובין הציביליזציה", הוא קובע. "ההוצאה להורג של נערי היהודים לא היתה סתם מעשה רצח. היא היתה אקט גנוצידי, ממין רצח עם", הוא מוסיף, וקובע כי על אף ש"לכיבוש הצבאי יש השפעה שלילית", הרי "הכישלון כאן הוא בראש ובראשונה כישלון פלסטיני" ש"קרובים עכשיו להפליא אל קרימינליזציה של תנועתם הלאומית". לקרני קול צלול ונדיר, כתיבתו אינה מצועפת בהכתבות הימין-שמאל המקומיות ההופכת את השיח הפוליטי המקובל במקומותינו לנכה. בכל זאת יש לתמוה – מדוע דווקא רצח הנערים כעת הוא מעשה גנוצידי, וכל הילדים שנרצחו עד כה על-ידי הטרור הערבי אינם כאלו? ומה עם נשים? וזקנים? וסתם גברים – מדוע רציחתם בדם קר על-ידי פלסטינים רק משום שהם יהודים אינה גלישה מסוכנת לעבר הצדקה של השמדת עם? "את ההחלטה להקציב 300 מיליון שקל לטובת ניצולי השואה קיבלנו בתוך שעה" (שר הרווחה מאיר כהן מסביר למרב בטיטו ב"7 ימים" "כמה משמעותי שאני כשר רווחה יכול לעבוד באופן אופטימלי מול שר אוצר שהוא מהמפלגה שלי"). "פרשה חמורה נוספת בצמרת המשטרה", נכתב בכותרת ידיעה של יניב קובוביץ בשער "הארץ". הידיעה עצמה אינה כוללת שום מידע חדש נוסף מעבר לזה שבכותרת. כחלק מההסכם המסחרי-תוכני בין "ידיעות אחרונות" למשרד החינוך, מצורף היום לעיתון המוסף "החופש הגדול" (לא חתום, 8 עמודים), המיועד לילדי בית-הספר. רובו של השער מוקדש לתמונה סתמית (סלפי!), הפניה לראיון (ווטסאפ!) עם כוכבנית והבטחה ל"המון תשבצים". בחלקו האחר נדפסת הפניה בלשון זו: "מדינה שלמה התאבלה על שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו. + הסבר על המושגים שאולי לא הבנתם". זו הזדמנות לראות כיצד עיתון שגאוותו על שכתובו מגיש את החדשות מדובבות לילדים. הנה רובה של הידיעה: "18 ימים חיכתה והתפללה מדינה שלמה ששלושת הנערים החטופים – גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל – ישובו מהשבי אל אבא ואמא, אל החברים מהישיבה, אל השכנים ביישובים טלמון, נוף-איילון ואלעד. אבל בתחילת השבוע הסיפור הכל-כך עצוב וכואב הזה הסתיים באופן שאיש בישראל לא רצה: מדריכי טיולים שסייעו לחיילים בחיפושים מצאו את השלושה ללא רוח חיים. "גיל-עד, נפתלי ואיל נחטפו ביום חמישי לפני שלושה שבועות כשעמדו לעצור טרמפים בדרך מהישיבה הביתה. הם עלו למכונית שבה היו שני מחבלים. כשהבינו שנחטפו התקשר גיל-עד למוקד 100 של המשטרה, אבל שם לא טיפלו בתלונה כמו שצריך ולא הזעיקו עזרה. ככל הנראה, זמן קצר אחר-כך החוטפים ירו בהם. כוחות הביטחון יודעים בדיוק מי הם שני החוטפים האכזריים ומנהלים אחריהם מצוד עד שיתפסו אותם". האם אתם מוצאים הבדלים משמעותיים בין הידיעה במוסף הילדים לחופש הגדול של "ידיעות אחרונות" לבין ידיעות כמותה שהתפרסמו במהלך השבועות האחרונים בעיתון המיועד למבוגרים? נדמה לי שלא. למעשה, גם הבדלים לא משמעותיים קשה למצוא. במוסף לילדים יש ניסיון לפשט את השפה ואף לקרבה לשפת דיבור ("לא טיפלו בתלונה כמו שצריך"), אך נראה כי הדבר מקרי משום שהעורך כן משתמש בקלישאה המליצית "ללא רוח חיים", בצירוף הבוגר "ככל הנראה" או במלה הלא שגורה "מצוד". מצד שני, גם בעיתון למבוגרים משתמשים באופן עודף ודידקטי במלות תיאור ("עצוב", "כואב", "אכזריים"). הניסוי הקטנטן הזה מעלה כמובן את התהייה הבאה: האם ב"ידיעות אחרונות" לא העניקו תשומת לב מספקת להתאמת התכנים החדשותיים לקהל צעיר – או שהתכנים החדשותיים ב"ידיעות אחרונות" מותאמים לקהל צעיר ממילא, גם כשהם מופיעים בעיתון עצמו. "הרישומים מוכיחים: צרכניית תכלס בשליטת מגה", נכתב מעל תצלום נסח חברה בידיעה בעיתון הקנאים "הפלס". מגה של דודי ויסמן היא הבעלים של רשת המרכולים AM:PM הפתוחים בשבת, ובשל כך נתונה לו איבתם של כמה מעסקני הציבור החרדי. "בניגוד לנסיונות ההטעיה בפרסומים כאילו לצרכניית תכלס אין קשר לרשת עסקיו של פורץ הגדר בחילולה של שבת קדש – המסמך המעיד על רישום החברה ברשם החברות מוכיח בעליל כי הצרכנייה מצויה בשליטה של מגה", נכתב בפתח הידיעה, החתומה על-ידי י שכטר (אגב, לשם הוצאת נסח מאתר רשם החברות דרושים חיבור לאינטרנט ו-11 שקלים). "עם 1.3 מיליארד משתמשים פעילים, ולאחר שפיצחה את חידת הפרסום במובייל, שאיימה על עתידה בשנתיים האחרונות, אפשר היה לחשוב שפייסבוק תרשה לעצמה לקחת אוויר. ההפך, מארק צוקרברג אגרסיבי מתמיד, ואם האסטרטגיה החדשה שגיבש תצליח, פייסבוק תפלס לעצמה דריסת רגל בכל אינטראקציה חברתית ברחבי העולם", נכתב בכותרת המשנה לכתבה מתורגמת של אוסטין קאר מ"פאסט קומפני" במוסף "G" של "גלובס". האסטרטגיה הנ"ל, לפי הכתבה, היא "הפיכתה של פייסבוק לפלטפורמת המובייל המובילה בעולם" על-ידי פיתוח כמה אפליקציות חברתיות שונות. השימושיות הבעייתית של האפליקציה של פייסבוק עצמה, והעתיד הלא ברור של האפליקציות בכלל, מטילים צל מסוים על הכתבה הנלהבת. המוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון" (עורך: אריאל שנבל) מוקדש ל"עשור ל-nrg יהדות – הערוץ ששינה את פני התקשורת המגזרית". במסגרת משחק הכסאות שהתחולל עם התמוטטותו האחרונה של "מעריב", עבר nrg, אתר האינטרנט של העיתון, לשליטתו של שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", שקנה אותו מנאמן הנכסים פושטי הרגל של שלמה בן-צבי יחד עם "מקור ראשון" ("מעריב" עצמו נמכר לאלי עזור). כיום עורך את האתר אלעד טנא, מי שערך בעבר את "מוצ"ש". ל"מקור ראשון" מצורף מוסף ובו לקט מאמרים של העורך המנוח אורי אליצור. "יכולנו לספר את סיפור חייו. יכולנו למלא עמודים שלמים על פועלו ותרומתו, מעשיו ואישיותו. יכולנו לתת במה לעשרות אישים שונים שרצו לכתוב דברים אודותיו. אבל כשביקשנו לכבד את זכרו של אורי אליצור, עורך מקור ראשון, הבנו שהדרך הנכונה ביותר להנציח את דמותו היא באמצעות המלים שלו עצמו", נכתב בפתח המוסף בחתימת "משפחת מקור ראשון". מן המאמרים במוסף עולה דמות של פובליציסט עם הטיה אידיאולוגית, אך לא פוליטית, שאינו מפחד להתריס כנגד הממסד ולהרגיז גם את המגזר שאליו הוא משתייך. כך למשל אחד המאמרים ("ידיעות אחרונות", 2005, לפני ההתנתקות) נפתח במלים "סרבנות מצפון לא תהרוס את הצבא, ולא תפורר את המדינה [...] לא נכון שפחות ממאה אחוז צייתנות היא אנרכיה. יש מרחק עצום בין שני הקצוות הללו, ושניהם בלתי דמוקרטיים". מאמר אחר ("מקור ראשון", 2011), תחת הכותרת "לספח ולהישאר בחיים", הוא אחד מכמה מאמרים ששירטטו את נקודת ההשקה (גם בפעילות בשטח) בין אליצור לבין אנשי שמאל רדיקלים התומכים ברעיון המדינה האחת המשותפת ליהודים ולערבים על פני פיצולה של ארץ ישראל לשתי מדינות. חגי סגל מצטרף ב"מקור ראשון" לוויכוח המתגלע סביב לקסיקון סופרים חדש. דן מרגלית כתב ב"ישראל היום" שהמחברים לא כללו בו את נעמי שמר משום שהיתה ימנית. העורך, פרופ יגאל שוורץ, טען שספג בשל כך איומים על חייו ודרש התנצלות. סגל אינו מתאמץ, ואת רשימת התכונות שהוא מייחס למחברי הלקסיקון ("עזות מצח, אטימות, משטמה וכסילות") שלא הכלילו את שמר בספרם הוא מגיש כשהיא אינה מחורזת. מבזק שלמה ארצי ("ידיעות אחרונות", "7 ימים"): "עכשיו דמיינו חייזרים שמתאמנים על המגרש הגלאקטי שלהם כדי לרדת אלינו יום אחד ולהגיד, באנו בטוב, אפשר לשחק?, וכשניתן בהם אמון, הם יבעטו בכדור הגדול שעליו כולנו חיים, והכל ייגמר לעד. מצד שני, דמיינו גם עולם טוב יותר, למה לא?". "יותר מ-40 טילים וכ-10 פצמ"רים נורו מעזה ליישובי הדרום", נכתב בכותרת הראשית של "המודיע". באופן אירוני, עורכי היומון, הפונה לקהל שרובו אינו משרת בצבא, מעדיפים להשתמש בקיצור הצבאי במקום במלה האזרחית "פצצות מרגמה". עוד ב"המודיע", מתחת למאמר המערכת נדפסת "הבהרה": "בכתבה שהתפרסמה בתוספת מיום ו שעבר, על הקרן-החדשה, נפלה בתוך הדברים טעות: אין קשר בין ארגון מובילות ומעורבות לקרן-החדשה – והיא אינה נתמכת מהן במאומה". בפונט מודגש נכתב: "ואנו מתנצלים על הנכתב בעניין זה". "המחזיקים באינטרנט הפרוץ כל ג עבירות ברשותם", נכתב בכותרת בולטת על שער "יתד נאמן". שבת שלום.
|
"ישראל היום" נכשל במבחן | "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מסתפקים במועט | וחיילי גבעתי שוברים שתיקה
|
"השנה הבאה, שנת בחירות, תהיה לישראל היום שנת מבחן אמיתית. [...] מבחינת האמינות, צפויים לעיתון מבחנים גורליים כשיידרש לסקר מערכת בחירות שבה ישתתף בנימין נתניהו". כך כתבנו כאן לפני כשישה חודשים, במלאת שנה להופעתו של "ישראל היום". כעת, וככל שמועד הבחירות מתקרב, הולך ומתברר כי העיתון החליט לוותר על אמינותו בקרב הציבור ולהפוך למקהלת מעודדים אחידה במטרה להריץ את נתניהו לראשות הממשלה. עבור העיתון זהו כנראה המבחן האמיתי, ובו הוא גם צפוי לנצח. פעמים רבות כבר נכתב באתר זה על ההטיה הברורה של "ישראל היום" לטובת נתניהו ומפלגת הליכוד, אך שבועיים לפני הבחירות לכנסת, שובר העיתון אפילו את השיאים של עצמו ומפר מדי יום ביומו את העיקרון "להיות הוגנים ומאוזנים" המתנוסס דרך קבע בפתחו (ראוי לציין כי ההטיה הפוליטית בולטת בהחלטות עורכי העיתון עוד יותר מאשר בתוצר שמספקים כתביו). קחו, לדוגמה, את שער העיתון הבוקר – מופת של תעמולה חד-צדדית. בלב השער מתנוססת כותרת הקוראת "נתניהו: זה עוד לא גמור"; המנהיג מזהיר משאננות וקורא לכולם להתגייס ברגע האמת. הכותרת שאובה מידיעה שחיברו מתי טוכפלד, שלמה צזנה וגדעון אלון, המופיעה לרוחב כפולת העמודים השנייה. הידיעה הוגנת ומאוזנת למדי, ומספקת תמונה שלמה של הנעשה במפלגות הגדולות. בין היתר מוזכר שם גם המשפט הדומה להפליא לזה של נתניהו, שאותו אמר אתמול דווקא איש קדימה, חיים רמון. אך חשובה ומשפיעה הרבה יותר מהידיעה עצמה היא ההחלטה לשלוף דווקא את הציטוט של נתניהו ולמקמו במרכז השער. לצד הציטוט של נתניהו מופיעה הפניה לידיעה אחרת, תחת כותרת הגג "לבני נגד לבני". אלי לבני, אחיה של מועמדת קדימה, נפגש אתמול עם נתניהו והכריז על החלטתו להצביע לליכוד בבחירות הקרובות. הידיעה בעניין [שלמה צזנה] מופיעה בעמ 7 של העיתון ולידה ידיעה נוספת, אף היא של צזנה, על החלטתה של גאולה כהן להצביע גם היא לליכוד, אף שבנה, צחי הנגבי, מועמד לכנסת מטעם קדימה. ועוד בשער, משפט אחד מתוך מאמר של דן מרגלית, המסביר כי קדימה נשחקת בסקרי דעת הקהל בגלל עמימות מסריה. במאמר המלא מתייחס מרגלית גם לקרע במשפחת לבני: "זה דבר אחד כאשר יריביה טוענים כי התפקיד גדול על לבני. דבר אחר כאשר אחיה – שסייע לה בבחירות המקדימות במפלגה – נותן ביטוי מובהק לטענת מתחריה. מי מכירה טוב ממנו?". ויש עוד כמה דוגמאות מהעמודים הפנימיים של העיתון, המבליטות עוד יותר את החיובי בנתניהו ומדגישות עוד קצת את המרתיע בלבני, אבל ההטיה הפוליטית מגיעה לשיא פרודי בעמ 19, בידיעה של יהודה שלזינגר על מותו של ח"כ אברהם רביץ, ידיעה שלא היה אמור להיות לה כל קשר למירוץ לראשות הממשלה, אלא שהיא מודפסת ב"ישראל היום", כך שברור שהקשר חייב להתקיים. ואמנם, כתצלום נלווה לידיעה על מותו של רביץ הוחלט לשבץ, ממש במרכז העמוד, תצלום המציג את נתניהו מבקר את רביץ בבית-החולים, אוחז בידו ומחייך לעברו. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מספקים הבוקר השוואות בין המועמדים בשני נושאים רבי חשיבות – חינוך וביטחון. תמר טרבלסי חדד מדווחת ב"ידיעות אחרונות" מכנס "שמים את החינוך בראש", שנערך אתמול באוניברסיטת תל-אביב ובו נשאו דברים שלושת המועמדים לראשות הממשלה. מעל הדיווח מתנוססים תצלומי המועמדים, ותחת כל אחד מהם מנוסחים בקצרה ארבעת המסרים הבולטים שהעביר בכנס. רשימת המסרים של כל שלושת המועמדים נפתחת ב"העלאת שכר המורה ושיפור מעמדו" ומסתיימת ב"חינוך לערכים", כשרק שני המסרים האמצעיים משתנים מעט בין מועמד למועמד. למעשה מדובר בהצהרות חסרות ערך וחסרות אחריות, החוזרות על עצמן בכל פעם שהבחירות מתקרבות. גם כתבת העיתון רומזת לכך. "בשורות חשובות להתמודדות עם מצבה העגום של מערכת החינוך, או סיסמאות בחירות?", היא שואלת בפתח הידיעה. כפי שציין כאן שלשום יובל דרור, לא די בריכוז הבטחות המועמדים. על התקשורת לעמת אותן (ואותם) עם המציאות. במקרה זה ניתן היה לעמת את המועמדים עם הבטחות דומות שנתנו בעבר לעומת המדיניות שנקטו בפועל מרגע שהפכו לראשי ממשלה. ב"מעריב" מספקת מרב דוד טבלה השוואתית ובה תשובות שלושת המועמדים לשאלות בנושאים מדיניים, כשלצדה רשימה פרשנית קצרה. "לגזור ולשמור", מציע העיתון, ואף מקיף את הטבלה בעזרים גראפיים שנועדו להבהיר לקורא היכן עליו לגזור (במקום שבו מסומן קו מקוטע), ובאיזה כלי להשתמש לצורך כך (ציור המספריים אינו מותיר מקום לספק). אך מה ערכו של מצע שכזה במציאות הפוליטית הישראלית? לו היה העיתון מספק לצדו גם את האזכורים הרבים של הפרות המצעים וההבטחות המדיניות של המועמדים, היו הקוראים נזכרים כי מדובר, כמעט תמיד, במלות סרק. ובכלל, עד כמה מושפעים הבוחרים מעמדות המועמדים בסוגיות רמת-הגולן וירושלים המזרחית? לפי תשדירי התעמולה בטלוויזיה, שאמורים להתחיל הערב, ולפי הסיקור שהם מקבלים בעיתונות, העמדות הרשמיות נדחקות לקרן זווית. את הציבור מעניינים, כפי שמכריזה כותרת הכפולה הפותחת של עיתון "מעריב", "הכפשות, השמצות ולכלוכים". הכותרת האידיוטית המופיעה הבוקר בראש עמוד השער של "ידיעות אחרונות" – "אבא של גלעד הוזעק לפריז" – היא המשך ישיר לכותרת האידיוטית שהופיעה בשער העיתון רק אתמול, "רמת החיים בארץ תרד". בשני המקרים במדובר בניסוח הפונה לרפי שכל, שאינם מצליחים להבין את המושג "מיתון", או סתם אינפנטילים, שעבורם הישות "נועם שליט" אינה מעוררת די רגש. נראה כי העיתון הנפוץ במדינה אינו מסתפק עוד בהבסת "מעריב" ו"ישראל היום", והוא מתחיל להתחרות גם ב"מעריב לנוער" ו"ראש 1". "ידיעות אחרונות" מדווח הבוקר [יוסי יהושוע] על סירוב פקודה שהיה בגדוד של גבעתי, כתוצאה מיחס מפקדים לחייליהם בעת מבצע "עופרת יצוקה". לפי הדיווח, הלוחמים בגדוד מסרבים לחזור לבסיסם, וזאת משום שלטענתם, במהלך המלחמה האחרונה אירעו "תקלות חמורות שלא יצאו לתקשורת". האם הערפל התקשורתי מתחיל להתפזר גם מכיוונם של המשתתפים בלחימה? האם טוהר הנשק הצה"לי עומד בסימן שאלה? לא בדיוק. הדוגמה היחידה שניתנת לתקלה חמורה שכזו ממוקדת בעובדה שמפקדי הכוח גילו רגישות יתר לבתי האזרחים העזתים שעליהם השתלטו הלוחמים: "אסרו עליהם לשבת על הספות של התושבים המקומיים ודרשו מהם שלא להרוס את הבתים", עד כדי פגיעה בהיבטים המבצעיים. פרקליטי דבל"א, מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, יכולים בינתיים לישון בשקט. במדור החוץ של "הארץ" מסופר הבוקר [איי.פי] שבתאילנד נאסרה הפצת הגיליון האחרון של השבועון הכלכלי "אקונומיסט", בגלל האופן שבו הוא מסקר את בית-המלוכה התאילנדי. במגזין נכללה כתבה על סופר אוסטרלי שנשלח לשלוש שנים בכלא על השמצת מוסד המלוכה במדינה. כתבה על המקרה התפרסמה בשבוע שעבר גם ב"הארץ". אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי מועצת הרשות השנייה החליטה לדחות בחודש את החילוט בסך 15.1 מיליון שקל מהזכייניות רשת וקשת. נדב איל כותב ב"מעריב" כי רשת סקיי-ניוז הודיעה גם היא, בעקבות רשת BBC, שלא תשדר את תשדיר ההתרמה של ארגוני הצדקה הפועלים להטבת המצב ההומניטרי בעזה. סקיי-ניוז החליטה על כך למרות הלחץ הציבורי הגדול המופעל על מתחרתה לחזור בה מההחלטה. לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי הנהלת רשות השידור הורתה למנהלים ברשות לבלוש אחר עובדיהם. לפי הדיווח, המנהלים עורכים רשימות נוכחות, אף שמרבית העובדים חותמים בשעון נוכחות עם הגעתם לעבודה. אבנר שפירא כותב ב"גלריה" על שבועון גרמני חדש בשם "צייטונגסצויגן", המביא בכל גיליון קטעי עיתונות גרמניים מתריסר שנות שלטונו של היטלר, בליווי ניתוחים והסברים של היסטוריונים.
|
הטבלואידים משכשכים בפרשת מרגלית צנעני | "הארץ" מזהה משתפי פעולה | ב"מעריב" מזהירים מציניות, אובדן השפיות ואופורטוניזם
|
למרבה ההפתעה, יום אחרי הגשת כתב אישום בעוד פרשה ביזארית שכוכביה הם דמויות מעולם הבידור והפשע, את השער התמוה ביותר מספק דווקא "הארץ" (שגם מחביא אותו מאחורי מודעה לכנס של "דה-מרקר"). "צה"ל מאמן את המתנחלים לקראת הפגנות ספטמבר", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, המובילה לידיעה של חיים לוינסון. "רכזי הביטחון בגדה עברו התלמדות במתקן אימונים צבאי, מחשש שפלסטינים ינסו לפרוץ ליישובים", דבר כותרת המשנה. עיקרה של הידיעה שאוב ממסמך צבאי ש"הגיע להארץ" ונוגע להכנות שעורך צה"ל לקראת מועד הכרזתה הצפויה של מדינה פלסטינית באו"ם, בדגש על האיומים הצפויים ליישובים ישראליים מידיהם של מתפרעים פלסטינים. הדרך שבה מטפל "הארץ" בידיעה האינפורמטיבית כל הדרך עד לכותרת הראשית מעוררת אי-נוחות. האם אימונים של צה"ל, למשל, עם רכזי ביטחון במושבים בדרום היו זוכים לכותרות דומות? סביר להניח שלא. הרי אין שום חידוש בכיתות כוננות ורכזי ביטחון אזרחיים, או בשיתוף פעולה שלהם עם צה"ל. למעשה כבר אין חידוש גם בשיתוף פעולה של צה"ל עם חיילי הרשות הפלסטינית. החידוש העיקרי בידיעה נוגע להיערכות צה"ל כלפי הפלסטינים, דהיינו, הצפי לאלימות מצדם כלפי יהודים. כזכור, סוגיה זו היא סלע מחלוקת שהתגלעה, למשל, סביב התבטאויות של שר החוץ המתלהם אביגדור ליברמן. כיצד, אם כן, מתחברת לה לעיתון כותרת ראשית הקוראת "צה"ל מאמן את המתנחלים לקראת ספטמבר", במקום, נגיד, "צה"ל מתכונן למתקפות אלימות של פלסטינים על יישובים ישראליים"? (ואפשר גם לשאול: במקום הכותרת "שוטר פצוע קשה בפיגוע בתל-אביב"). כי אצל "הארץ", ה"מתנחלים" הם תמיד מעבר לגדר, אחרים, ישות זרה מפלנטה שנואה. שיתוף פעולה עם כאלה – זה כבר חדשות. הטבלואידים הישראליים, על כל פנים, לא מתלבטים בשאלות של ייחוס וייצוג. פיגוע הדריסה והדקירה בתל-אביב וההתרעות מפני פיגוע נוסף בגבול מצרים, שלא לומר שביתת הרופאים או המחאה החברתית, נדחקים כמעט לגמרי – וב"מעריב" לגמרי ממש – מפני הכותרות העוסקות במקרה של עבריינות בעולם הזמר. ביאליק היה אומר: ימות המשיח. גנב עברי וזונה עברייה יש לנו בשפע, ועכשיו זה. "הנאשמת", דבר הכותרת הראשית ב"ידיעות"; "הכוכבת והצד האפל" היא הבחירה האסטרונומית ב"ישראל היום", שכתמיד אינו מכזיב בסקציית הכותרות המוזרות; "התביעה: צנעני הכניסה עבריינים לעולם הבידור", לשון הכותרת השנייה בגודלה על שער "הארץ", מתחת לתמונה המרכזית על השער (הזמרת מרגלית צנעני אתמול בבית-המשפט), ו"החוקרים הורגים אותי. לא איימתי", הכותרת מוקפת המרכאות של "מעריב", מתחת למלים "מיוחד: מרגול מדברת מהכלא". "כתב אישום חמור הוגש אתמול לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב נגד הזמרת מרגלית צנעני והעבריין מיכאל חזן", כותב יניב קובוביץ בידיעה המרכזית בנושא ב"הארץ". "השניים מואשמים בסחיטה באיומים ובקשירת קשר לביצוע פשע [...] כתב האישום מפרט שורה של שיחות בהן נשמע חזן מאיים במלים בוטות על האמרגן אסף אטדגי, שהיה חייב לכאורה לצנעני תמלוגים מהופעותיו של הזמר עומר אדם [...] בנוסף מפרט כתב האישום כיצד הסכימה צנעני לקדם מועמדים בתוכנית כוכב נולד, שיוצגו אחר-כך בסוכנות הכשרונות שרצו להקים חזן והעבריין שלום דומרני". בעוד הכותרות הבולטות היום בעיתונים הן הראשונות מבין רבות שהתפרסמו על אודות הפרשה שיש מאחוריהן בשר ממש (עם גילוי תוכנו של כתב האישום), הרי שהמשפטים הספורים הללו ממצים את הסיפור. העיתונים, כמובן, אינם מסתפקים בהם. "הארץ" פורש כפולת עמודים (כפולים בגודלם מאלה של הטבלואידים) ובה כתבות על הפרשה, ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לכך שישה עמודים בקונטרס החדשות ועוד כפולת עמודים עם תוכן כתב האישום במוסף היומי, ב"ישראל היום" הפרשה תופסת את כל עמודי המערכת עד לעמ 11, ו"מעריב" מבטיח "סיקור נרחב, עמודים 2–8", ועוד כתבת שער במוסף היומי העוסקת בשערוריות בתוכניות "כוכב נולד" ברחבי העולם. כיצד ממלאים את העמודים הרבים הללו? הרבה חזרות על פרטי כתב האישום, אינפוגרפיקות מכוערות (לאו דווקא באשמת הגרפיקאים). קלישאות ("הלם, תדהמה, זעזוע", נפתחת הידיעה המרכזית בעניין ב"ידיעות"). הכחשות. קש. גבבה. לא נפקד גם מקומם של הטורים הפרשניים. אלה, במירעם, טרודים בניפוח הפרשה לממדים לאומיים הרי גורל – מתוך הרגל, ומתוך רצון להצדיק את נפח העיסוק בפרשה. כוכב הזאנר היום: שי גולדן ב"מעריב", המתעלה על התחרות מצד "ישראל היום" (דן מרגלית) ורז שכניק ("ידיעות"). לא שהתחרות קלה. "הארץ נגועה לעומקה ולרוחבה ולאורכה בזחילה מתקדמת של עולם הפשע אל לב החברה", קובע מרגלית ("אם יש ממש בטענות"). "בדרכה אל דוכן העדים עלולה צנעני לנפץ את עולם התמימות שלנו לרסיסים כואבים, חדים, כאלה שכבר לא יוכלו להתחבר מחדש למציאות מחויכת שעטפה אותנו עד היום", מספק שכניק פרשנות קוביסטית. בעוד שכניק מתייחס ל"שני עולמות מרכזיים ביקום התרבות הישראלית" ("כוכב נולד" והפופ המזרחי), ודן מרגלית מבכה את התגברותו של עולם הפשע, גולדן רואה בהתחברות של זמרת עילגת אחת עם כמה עבריינים קירחים את מפלתה של מדינת ישראל: "מדינה שאיבדה את ערכיה, איבדה את קו המשווה שלה, איבדה את האמון שלה באתוס האמת, איבדה את האמון שלה בעצמה", הוא כותב, "כך נראה כאוס", הוא קובע, "קרב על שפיותה של המדינה", הוא מתריע, "זו ישראל החדשה, והיא אינה יודעת דבר חוץ מהישרדות, חוץ מהתחמקות, חוץ מאופורטוניזם, חוץ מציניות, תועלתנית, גסה, שקופה, בלתי מתחשבת בשום דבר חוץ מהאינטרסים הקונקרטיים שלה". סיימתם לקרוא? הרגשתם את רסיסי הרוק ניתזים על הפרצוף? כעת אפשר להתעצב באמת. הרי "ישראל החדשה" שגולדן כותב עליה כלל אינה "רוחשת במחשכים". היא מבעבעת ותוססת מעל דפי העיתונים שהגולדנים עורכים, במוספי תרבות שהפכו למוספי בידור, באופורטוניזם מקצועי המחפש תמיד את קרש הקפיצה לגיג הבא ("מיד עם תחילת התפקיד הוא התחיל להרביץ בי תורה: בחצי השנה הראשונה בעבודה אתה מתבסס, אחר-כך אתה מתחיל לחשוב על הגוב הבא, ואחרי שנה אתה צריך לפעול כדי להשיג את אותו גוב", סיפר העיתונאי שי להב על גולדן), בציניות המתירה לעצמה להכתיר כל טיפשות בשם חופש אינטלקטואלי מדומיין, בגישה עיתונאית ההופכת את מי שאינם ראויים לכך לגיבורים ישראלים, רק כדי שמאוחר יותר אפשר יהיה לסקר בבומבסטיות את נפילתם. והסיקור ב"מעריב" אכן בומבסטי: העיתון בולט בכך שהוא מקדיש ל"מרגול" את השער כולו, ממש, לבד מהפניה נידחת למוסף הספורט, מודעה קטנה לנופשונים בחו"ל והלוגו "מעריב". ההצדקה לכך היא, כנראה, הראיון ה"מיוחד" עם צנעני. כיצד דיבר הכתב אשכנזי עם צנעני הנתונה במעצר? הוא לא דיבר. המשפטים הספורים שאשכנזי מביא מפיה של מרגלית נאמרו לו על-ידי עורכי-דינה. תוכנם רחוק מלעורר עניין: הזמרת טוענת כי היא חפה מפשע. הצגה של מלל פרקליטים תפל כ"ראיון מיוחד" היא טריק עיתונאי ותיק. ותיקותו אינה הופכת אותו לפחות נלוז. אבל המשפט שהכי אהבתי בסיקור של עיתוני היום את הפרשה שייך לכתב הבידור ערן סויסה ב"ישראל היום": "בקשת ובטדי הפקות לא מודיעים על כך באופן רשמי, אבל בחדרי חדרים כולם יודעים שמרגול לא תמשיך לעונה נוספת". לפעמים לא מספיק להיות זבוב על הקיר כדי להשיג מידע מחדרי חדרים, לפעמים צריך להיות קיר. לא שלא היו אתמול "חדשות". "כוננות פיגוע בגבול מצרים", נכתב בכותרת על רצועה צרה בשער "ידיעות". "ההתרעה: הגיהאד מתכנן מתקפת טרור כמו זו שבוצעה בכביש לאילת. בתל-אביב: מאבטחים ושוטרי מג"ב נפצעו, אחד מהם קשה, מדקירות מחבל שזמם לבצע פיגוע דריסה באומן 17". "קובץ יום הדין של ויקיליקס דלף וחשף מקורות", כותרת ידיעה של אנשיל פפר על שער "הארץ". "המקורות החשאיים של מסמכי ויקיליקס נחשפו ברשת בטעות בעקבות סכסוך בין פעילים בארגון של גוליאן אסאנג", כותב פפר, המציין כי ביניהם גם מקורות ממדינות ערב ומישראל. ב"מקורות" הכוונה למקורות של האמריקאים – לא למקורות של ויקיליקס, כפי שכותבים ליאור יעקובי וסוכנויות הידיעות ב"ישראל היום". "התעשיינים ממליצים: להעלות מס לעשירים", נכתב בכותרת על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", או כמו שמנסחים זאת במוסף "עסקים" של "מעריב": "התאחדות התעשיינים תומכת במפתיע בהעלאת מס החברות". ואילו גד ליאור ועמיר בן-דוד מדווחים ב"ידיעות": "האוצר צפוי להחזיר מחרתיים את המס על הדלק, שבוטל בגלל המחאה". ויש חידושים גם בגזרת אגרקסקו: אתמול העניקו העיתונים הכלכליים מקום נרחב לחוות דעת של רואה-החשבון יהודה בר-לב, שהזמינו הנושים של חברת היצוא החקלאי הממשלתית למחצה, ולפיה נמצאו אי-סדרים חמורים בהתנהלותה. היום ניתנת התגובה: "המדינה: המוסדיים התעלמו מנורות האזהרה באגרקסקו", לשון הכותרת הראשית של "דה-מרקר". "בפרקליטות דוחים את האשמות בר-לב כי הדו"חות הכספיים לא נכתבו לפי כללים חשבונאיים: הדו"חות נערכו לפי תקנות ני"ע. על בעלי האג"ח: הם מנסים לפצות על מחדליהם". "רופאים בכירים הודיעו אתמול על תמיכה במתמחים, שמכתבי ההתפטרות שלהם ייכנסו לתוקף ב-4 בספטמבר", מוסרת כותרת ידיעה ב"ידיעות אחרונות". "המו"מ הארוך בין נציגי הרופאים לבין האוצר, שהסתיים לאחרונה, כמו גם דוגמאות נוספות של שביתות שנמשכו חודשים, מחזקים את התחושה על הירידה בכוחם של ועדי העובדים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של יובל גורן במוסף היומי של "מעריב". "לא עוד ראש ועד משפיע שמגיע להסכם, אלא תתי-קבוצות של עובדים שמושכים לכיוונים שונים". "אחת הבעיות הקשות שאיתן מתמודדים אנשי האוצר, כמו גם מנהיגי ארגוני העובדים שמנסים לשדר קול אחיד מול לוין [הממונה על השכר במשרד האוצר] ואנשיו במהלך ניהול המשאים-ומתנים האחרונים במגזר הציבורי, היא כניסת מימד ששני הצדדים לא הכירו בעבר ולא ייחסו לו חשיבות רבה עד היום. הרשתות החברתיות, ובראשן כמובן הפייסבוק, הפכו לגורם משמעותי ובעל השפעה עקיפה וישירה על מהלכי המשא-ומתן ופעולות אקטיביות של ארגוני עובדים והעובדים עצמם", כותב גורן (שאמנם, מתעקש לכתוב "הפייסבוק"). "הסרטן ניצח את הילד שריגש את המדינה" (כותרת ב"ידיעות"). "המחאה היא משב רוח מרענן בתולדות החברה בישראל", נכתב בכותרת לראיון המתפרש על פני כפולת עמודים במוסף "עסקים" עם "העיתונאי ושדרן הספורט זוהיר בהלול. "איש התקשורת אוהב את מה שהוא רואה בשדרות רוטשילד וחושב שמדובר בחזרתה של השפיות, אבל מודאג מהבדלנות הערבית: בחשיבה התוך-עורקית של הערבים שום מאבק בחברה הישראלית לא כולל אותנו", נכתב בכותרת המשנה. יאסר עוקבי סיכם באתר זה את יחס התקשורת הערבית בישראל למחאה החברתית. אגב, באותו מוסף, במדור הרכילות, מוקדשים ידיעה ותצלום לברז מזהב שנרכש על-ידי אוליגרך רוסי ב-100 אלף שקל, ולהצעה של חברת הברזים לרכישת ברז מצופה זהב ב-27 אלף שקל. האייטם נפתח במלים "בשיאה של מחאת האוהלים", כי לא רק ברז צריך תו תקן. "אם בבו קובו היה קונה את עיתון הארץ, אז לכל בעלי העיתונים פה היו שמות חמודים: נוני, נוחי, ביבי ובבו" (רונית צח, פייסבוק).
|
"תקרית פוגונג" היא ציון דרך במסלול שעוברת העיתונות הסינית: בין הקונפורמיזם של "צינגיואן", העיתון שלא עושה צרות, ובין הביקורתיות של חו שו-לי, העיתונאית הכי מפחידה בסין
|
בשעת בוקר מאוחרת בפארק בייחאי שבמרכז בייגינג, כמה עשרות פנסיונרים מצטופפים סביב לוחות מודעות כדי לקרוא את עיתוני היום: העמודים הרחבים של העיתונים המרכזיים בבירה הסינית נפרשים מדי בוקר על לוחות בתוך הפארק: אפשר לקנות אותם בסכומים מגוחכים בכל פינת רחוב, אבל בוגרי מהפכת התרבות רגילים לחוויית צריכת החדשות שלהם, ולא ממהרים לשנות הרגלים: הם מצטופפים יחד, קוראים את החדשות המצונזרות היטב, ומחליפים ביניהם הערות. כמה מאות מטרים משם, בבית-קפה אופנתי, הילדים והנכדים של אותם פנסיונרים מתחברים לרשת אלחוטית על כוס קפה ומחפשים את החדשות שלהם בפורטלים המגה-פופולריים נטאיז, QQ או סינה. אלה שיודעים אנגלית יגלשו ל-CNN, והמתוחכמים טכנולוגית ימצאו דרכים לעקוף את "חומת האש" הסינית כדי להתעדכן בטוויטר. ההבדלים האלה בהרגלי הצריכה של תקשורת מייצגים, אולי, הבדל עמוק יותר ביחס למדיה ולקבלת מידע, ובעיקר מייצגים שינוי עמוק – יש שיאמרו מהפכה שקטה – שעובר על שוק התקשורת בסין. התמסחרות מצד אחד וסטנדרטים עיתונאיים גבוהים יותר מצד שני מתנגשים לא רק זה בזה, אלא גם בחוקי הצנזורה הקשוחים של המדינה, שעדיין מוגדרת רשמית כרפובליקה קומוניסטית חד-מפלגתית. כל האינטרסים הסותרים מתערבבים זה בזה במה שמהווה היום אולי את שוק התקשורת הדינמי והמרתק בעולם. "תקרית פוגונג", שהסעירה את המדינה במהלך ינואר 2010 (וכמעט לא דווחה בתקשורת הבינלאומית), הדגימה באופן מושלם את מצבה הנוכחי של העיתונות הסינית. בחודש שעבר עסקו אתרי החדשות במדינה המאוכלסת בעולם באובססיביות בשערורייה התורנית, שבמרכזה סרטון שזכה למיליוני צפיות ולמאות אלפי תגובות. הסרטון לא הראה סלבריטאים במצבים אינטימיים או בכיר ממשלתי מקבל שוחד – הוא בסך-הכל תיעד מסיבת עיתונאים. ב-12.1.10, בעיירה קטנה בשם פוגונג במחוז נידח בדרום סין, ירה שוטר למוות בשני כפריים. עוד לפני שנאספו ראיות כלשהן, המשטרה מיהרה להוציא הודעה שקבעה שנציג החוק פעל מתוך הגנה עצמית, וגם שילמה למשפחות ההרוגים סכום משוער של 700 אלף יואן (כ-380 אלף שקל, סכום עצום למשפחה כפרית ענייה), כדי להשתיק את הפרשה מהר וביעילות, כמו שהמשטרה הסינית רגילה לעשות במקרים התכופים מאוד שבהם היא נתפסת בקלקלתה. אבל במקרה הזה משהו לא עבד: תמונות קשות מזירת האירוע דלפו כמעט מיד לרשת, והתקרית המקומית הפכה לסנסציה לאומית שעוררה קול זעקה ותביעה לחקירות. בניגוד לעבר הלא רחוק, הרשויות בסין מוצאות עצמן היום נאלצות להיענות לתביעות כאלו, ולפחות להעמיד פנים שהן פועלות בשקיפות ונתונות לפיקוח מטעם הציבור. פעם היה כל בדל ביקורת כזה מושתק באגרסיביות, ועיתונים היו מפרסמים במדויק את גרסאות השלטון להתרחשויות. קרוב ל-400 מיליון גולשי אינטרנט סינים ומידע שזולג לכל עבר באינספור זרזיפים במקום לזרום בתעלות הצרות המאושרות על-ידי מיניסטריון האמת הופכים את דרך הפעולה הזאת לבלתי אפשרית. אשר על כן השלטונות מנסים, במקביל להמשך הצנזורה, "לכוון את דעת הקהל" באופן פוזיטיבי. כלומר, לספק תשובות מתקבלות על הדעת, לשדר פתיחות, אחריות ונכונות לקבל ביקורת, ובכך להרגיע את ההמון. במסיבת העיתונאים שהתקיימה בפוגונג שבוע אחרי ששני הכפריים נהרגו, נסיון הכוונה מהסוג הזה ביצע תפנית קומית כמעט, ומיליונים נוכחו בתוך שעות כיצד נראה שלטון סגור ומסתגר כשהוא מנסה להפגין "פתיחות". חשוב יותר, מיליוני אזרחים אלה קיבלו תזכורת נחוצה מאוד לנחיצותה של עיתונות חוקרת, חטטנית ומתסיסה. בקטע הווידיאו הקצר, ארבע דקות אורכו, נראו ראש העיר וקצין בכיר ממשטרת המחוז מנסים נואשות להגן על פעולותיהם מול מטח שאלות מדויקות: במה מתמקדת החקירה? האם יוגשו אישומים פליליים? למה נחתם הסכם פיצויים עם משפחות ההרוגים והאם המטרה היתה להשתיק אותן? כמה כדורים נורו? האם אחד ההרוגים נורה בראשו מטווח קרוב אחרי שכבר שכב פצוע? איך קרה שפירסמתם מסקנות עוד לפני שהחקירה הסתיימה? גם למי שאינו דובר סינית, פרצופו המבולבל וגמגומו הכבד של קצין המשטרה שנאלץ – לראשונה בחייו ככל הנראה – לתת דין-וחשבון לציבור, מספר את הסיפור כולו. מסיבת העיתונאים נקטעה בטרם עת ובצורה מבוהלת, לא לפני שכתב העיתון "צונצינג רישין" שלח עוד שאלה עוקצנית לעבר ראש העירייה: "שילמתם 700 אלף יואן למשפחות של אנשים שאתם טוענים שתקפו שוטר. האם אתם מעודדים אנשים לפתוח בגל של תקיפות שוטרים"? (הבלוג "מזרח-דרום-מערב-צפון" תירגם לאנגלית רבים מדיווחי התקשורת המקומית על האירוע, ומציג גם תמליל מלא של מסיבת העיתונאים). עיתונות כזאת, תוקפנית, תובענית ומעזה פנים כלפי בעלי הסמכות, היא כנראה בדיוק מה שסין צריכה היום. אבל התפתחות התקשורת במדינה נתקלת במחסומים רבים, שהצנזורה השלטונית היא רק אחד מהם. לפני קצת יותר מעשר שנים, רוב העיתונים בסין היו בשליטה ממשלתית מלאה, ושימשו באופן בלעדי להפצת תעמולה ממשלתית. כותרות העמוד הראשון בעיתונים, אפילו בתחילת העשור הקודם, דיברו כמעט תמיד על מעשיהם היומיומיים של מנהיגי המדינה: איפה ביקרו ומה עשו. שטחי טור יקרי ערך הוקדשו לציטוטים ארוכים מנאומים משמימים או ל"חינוך הציבור". במהלך שנות התשעים, וביתר עוצמה בעשור האחרון, עברו גופי התקשורת, שרובם עדיין מסונפים לממשל המרכזי או לממשלות מקומיות בסין, את התהליך שעבר על תעשיות רבות אחרות: הם אולצו להפוך לרווחיים, וכתוצאה מכך החלו לחפש דרכים להפקת עיתונים שאנשים ירצו לקרוא ושמפרסמים יהיו מעוניינים לעבוד איתם. תוצאה אחת של תהליך זה דומה למתרחש במקומות אחרים בעולם: החדשות הופכות לבידור. הדפים האפרוריים לשעבר התמלאו בתמונות צבע ובטורי רכילות עד שכיום אפילו ה"ציינה דיילי", השופר הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, שעדיין מצטט בהרחבה וללא שמץ ביקורת את דברי המנהיגים, לא בוחל בכתבות פרופיל על בראנגלינה ובתמונות של כוכבים מהונג-קונג. ההתמסחרות גרמה גם לתופעה עגומה ונפוצה מאוד של עיתונאים שמקבלים "מעטפות אדומות", המכילות כסף מזומן, בתמורה לסיקור חיובי של חברות מסחריות, או להתעלמות ממידע שלילי עליהן. המנהג של קבלת שוחד עלה לכותרות בנובמבר 2009, כשכמה עיתונאים הועמדו לדין בטענה שהשתתפו בטיוח חקירת תאונה במכרה פחם שגרמה למותם של 35 בני-אדם. העמדת עיתונאים לדין עוררה ויכוח פנימי בין אקדמאים ואנשי תקשורת בסין, כשכמה מהם טוענים שמקרים כאלה צריכים להיות מטופלים על-ידי התקשורת עצמה, ומביעים חשש שטענות ללקיחת שוחד עלולות לשמש תירוץ לשלטון לעצור עיתונאים ולהצר את צעדיהם. כך או כך, אין ספק שמקרים שבהם דווח על עיתונאים שנגועים בעצמם בשחיתות פגעו מאוד באמון הציבור הסיני ביכולת – המוגבלת מלכתחילה – של התקשורת לשמש כלב שמירה מפני שחיתויות ושימוש לרעה בכוח. אך במקביל להצהבה של העיתונות המגויסת-לשעבר, במקביל להמשך הצנזורה, לרדיפה שלטונית ולסטנדרטים עיתונאיים נמוכים עד מחפירים, העשור האחרון ראה ניצנים של עיתונות חוקרת אמיתית. גם זה קורה לפי דרישת הציבור: מאות המיליונים שהם מעמד הבינוני הסיני יודעים קרוא וכתוב (נשמע בסיסי, אבל ההורים שלהם, לפחות רובם, לא ידעו), נהנים מהכנסה פנויה מסוימת, ורוצים את העיתונות שלהם מעניינת ואיכותית. חשוב יותר, הם מתחילים לראות בתקשורת כלי ביקורת על הממשל ואמצעי לחשיפת שחיתויות, בניגוד גמור לתפקיד הקודם שלה כמכשיר תעמולה. השינוי רק בתחילתו, מה שמביא לתמהיל מוזר בעיתוני סין: זרגון מפלגתי-קומוניסטי מופיע בהם באופן שגרתי לצד ידיעות בידור, מעט תחקירים, מאמרים ביקורתיים שמנוסחים בדרך כלל בזהירות, והמון רכילות ובידור. העיתונאים החוקרים בסין רוצים להרחיב את גבולות חופש הביטוי וחופש העיתונות, אבל רובם רחוקים מלהיות מזן העיתונאים המטפס על מתרסים או נלחם מלחמות אמיצות ופומביות בטחנות רוח. במקום זאת, התהליך מתקדם בצעדים קטנים, מהוססים, כאשר אחדים מכלי התקשורת הליברליים ועיתונאים אחוזי תחושת שליחות למעלה מהרגיל בודקים את הגבולות ומנסים לדחוף אותם כל פעם מעט יותר רחוק. עוד דונם ועוד עז, או כמו שאומרים בסין: למשש את האבנים ולחצות את הנהר. צעד אחד בכל פעם. ביקורת ישירה על מנהיגי המדינה למשל, ובעיקר על תשעת חברי הוועדה המתמדת של הפוליטבירו, נמצאת רחוק מעבר לגבול, ואין סיכוי שתופיע בעיתון כלשהו. גם בני משפחותיהם של ראשי השלטון נמצאים מחוץ לתחום: דיווחים בחודשים האחרונים על עסקאות מפוקפקות משהו שבהן היו מעורבים בנו של נשיא סין, חו גינטאו, ובנו של וון גיה-באו, ראש הממשלה, צונזרו לחלוטין בתקשורת המקומית. בלוגים ופורומים באינטרנט אוהבים לשלח רמזים עבים הנוגעים לאשתו של ראש הממשלה וון, שמנהלת חברת יהלומים גדולה. התקשורת הממוסדת מתעלמת מקיומה, ומנהלי פורטלים כמו סינה, נטאיז ו-QQ, שבהם מתנהל חלק ניכר מהדיון הציבורי ברפובליקה העממית, מפעילים צנזורה עצמית ומוחקים התייחסויות מפורשות מדי. גם עצמאות טיבט, עצמאות טייוואן וגורל המחוז המוסלמי שינגיאנג הם נושאים שמחוץ לתחום (אם כי דיון ער למדי מתנהל בשאלת היחס למיעוטים והטעויות שסין עשתה בהתנהלות מול הטיבטים והמוסלמים). מעל לכל ניצב הפיל שבחדר: עצם העובדה שמונחים כמו "הוועדה המתמדת של הפוליטבירו" עדיין נמצאים בשימוש, ושהחברה המתקדמת, המתעשרת במהירות, התוססת והמודרנית שהיא סין של היום מונהגת על-ידי מערכת ביורוקרטית מאובנת ואוטוקרטית שמוכנה לתקן פגמים מסוימים, אבל מסרבת אפילו לדון ברפורמות פוליטיות מהותיות. הכותב ופעיל הדמוקרטיה ליו שיאובו, אחד מאחרוני המנהיגים של מחאת טיאנאנמן 89 שעדיין חיים ופועלים בסין, נידון לאחרונה ללא פחות מ-11 שנות מאסר על שפירסם מסמך שקרא לרפורמות דמוקרטיות ולסיום השלטון החד-מפלגתי. העיתונאים יודעים היטב היכן עובר הגבול, ורובם ככולם אינם ששים ללכת בעקבותיו של ליו אל תא המאסר. על מה, אם כן, אפשר לכתוב? המרחב המוגבל של חופש הביטוי כולל הערות על מהלכים כלכליים, על מערכת החינוך, הצעות לתיקון מערכת הבריאות, ביקורת על גורמי ממשל מקומיים וחשיפת שחיתויות ברמה המקומית, כפי שנעשה בפוגונג. זה לא מעט. לפי סקרים רבים, השחיתות השלטונית נתפסת בעיני רוב הסינים כבעיה החמורה ביותר במדינה, ורובם נתקלים בה ברמה המקומית: ראש עיר שממנה מקורבים, ראש מינהל חינוך מקומי שמהמר בכספי ציבור, שוטרים שעושים יד אחת עם חברות נדל"ן לפנות תושבים בכוח מחלקת אדמה יקרה, אלימות משטרתית ואלימות בבתי-הסוהר, שוחד. כל אלה משפיעים על האזרח הקטן כנראה יותר מההחלטות הגדולות שמתקבלות בגונגנאנחאי, "הבית הלבן" של סין. הממשל המרכזי אינו מפגין התנגדות רבה מדי לדיווח על מקרי שחיתות מקומיים ואף מעודד את התקשורת לעסוק בנושאים כאלה: המשך שלטונה של המפלגה תלוי במידה רבה במתן הרגשה לציבור שהשלטון יכול להשתנות ולהיות טוב יותר, ושהאחראים בבייגינג יודעים לטפל בפקידים המושחתים בדרגים הנמוכים כשמקרים של שחיתות ושימוש לרעה בכוח מובאים לידיעתם. בייגינג, לכן, מעודדת דיווחים תקשורתיים על שחיתות, כל עוד לא מדובר בשחיתות שלה עצמה. כך צצו בשבע השנים האחרונות שלל תחקירים שתקפו מפקדי משטרה, ראשי עירייה ואף מושלי מחוזות. תחקיר חשוב אחד חשף מערכת בתי-מעצר לא חוקית, ה"שואורונג", והביא לביטולה ב-2004. תחקיר נוסף מן השנה שעברה עסק ב"בתי-הכלא השחורים", שבהם מוחזקים עותרים שמגיעים לשטוח את טענותיהם בפני השלטונות – וגם אלה עשויים להיסגר בקרוב. עיתונאים חשפו מחנות "גמילה מאינטרנט" שבהם התגלתה אלימות קשה. "פרשת החלב המורעל", שנחשפה ב-2008 על-ידי כמה עיתונאים כלכליים, הביאה לפיטוריו של ראש מינהל המזון, להידוק מרשים בפיקוח על מוצרים, לפירוק אחת מחברות המזון הגדולות במדינה שהיתה אחראית למחדל, ולהוצאתם להורג של שניים מהאחראים. בהתחשב במגבלות הקשות שמוטלות על העיתונות הסינית, רשימת ההישגים שלה, חייבים להודות, מעוררת השתאות. אחת מהעומדים בחוד החנית של המאבק השקט והמתמיד הזה היא חו שו-לי, העורכת הראשית של המגזין הכלכלי "סין שיגיה גואו" ("מאה חדשה") שהושק בתחילת השנה, ומי שמכונה בפי מעריצים ומתנגדים כאחד "האשה הכי מפחידה בסין". המגזין החדש יצא לאחר שרבים כבר הספידו את הקריירה של חו שו-לי, ואת עתיד העיתונות בסין בכלל. חו שו-לי הקימה את המגזין "צאיגינג" לפני כעשור, והוא הפך תחת הנהגתה להצלחה כלכלית, לעיתון מוביל בחשיפות ותחקירים, ולכלי תקשורת שאפילו נגיד הבנק המרכזי של סין הודה בראיון כי יש לו השפעה על קבלת החלטות בדרגים הבכירים. חו שו-לי נתמכת ככל הנראה, כלכלית ופוליטית, על-ידי בכירים מתוך המפלגה הקומוניסטית עצמה, שמנסים לדחוף לרפורמות בדרכי עקיפין. השילוב הנדיר של מחויבות לעיתונות חוקרת ויכולת תמרון פוליטית הצליח להשאיר את חו שו-לי ואת הצוות שלה מחוץ לכלא, שאליו נשלחו עיתונאים אחרים, ואיפשר להם לדחוף את הגבולות אולי יותר מכל כלי תקשורת אחר. מאז תחילת 2009, הצנזורה בסין הולכת ומחמירה וההתערבות הגוברת הורגשה גם ב"צאיגינג". דיווחים על עימותים בין חו שו-לי ובין המו"לים של העיתון ועל צנזורה עצמית התרבו במשך השנה עד שהגיעה ההודעה על פרישתה של העורכת המיתולוגית, שלקחה עימה צוות של כמה עשרות כתבים ועורכים. למשך כחודשיים היה נראה שחו שו-לי תסתפק בהוראת תקשורת באוניברסיטה, עד שהתברר שהגברת הראשונה של העיתונות עדיין לא התעייפה, וטרם ביזבזה את ההון הפוליטי שלה: חו שו-לי ותומכיה הצליחו להגיע להסכם עם מגזין אלמוני שהחזיק בנכס החשוב מכולם – רישיון להוצאת עיתון, תעודה שהשלטונות מחלקים בקמצנות. "סין שיגיה גואו" הושק בינואר 2010 יחד עם אתר אינטרנט תומך במתכונת דומה לזה של "צאיגינג". עד כה, המגזין החדש מראה בהחלט כוונות להמשיך לחשוף שיניים ולנשוך כשצריך. הצהרת הכוונות נראתה בבירור במאמר הראשי שנבחר לגליון הבכורה: בטור "הדף שביקשת לא נמצא" תוקף מומחה האינטרנט סיה וון כמעט בגלוי את הצנזורה ואת האינטרסים הצרים של חברות ממשלתיות שמעכבים, לדבריו, את התפתחות תעשיית האינטרנט הסינית. בינתיים, "צאיגינג" עצמו ממשיך לפעול תחת עורך חדש ומנסה להישאר רלבנטי מול המתחרה החדש, וגם לרצות את השלטונות. ריצוי השלטונות, למרות הד עצום שיוצרים חלוצים כמו חו שו-לי, הוא עדיין המשימה העיקרית של כלי תקשורת רבים בסין. באותו שבוע שבו פורסמה קלטת מסיבת העיתונאים בפוגונג ויצא גליון הבכורה של "סין שיגיה", מאמר מערכת בעיתון אחר הראה ממה מורכב עדיין הזרם המרכזי של התקשורת הסינית. "יומון צינגיואן" אינו עיתון מרכזי או חשוב במיוחד, סתם עיתון בשירות המפלגה בעיר לא מאוד גדולה. יש מאות כמוהו ברחבי סין, ונראה כי אלמלא הברכה לקוראים שהחליט העיתון לפרסם בשבוע הראשון של 2010, אף אחד מחוץ לעיר שבה הוא מתפרסם לא היה שומע עליו. בברכה, שעליה נשפכו קיתונות של לעג מצד עיתונאים, בלוגרים וגולשים, הצהיר העיתון שהוא "עובד קשה כדי לזכות בתשבחות מצד הקוראים". "עיתון טוב הוא עיתון שיש בו הרבה מודעות", המשיך המאמר, שנחתם בהצהרה: "העורך הראשי של עיתון זה קובע: עיתון טוב הוא עיתון שלא גורם צרות". העיתונאים מחרחרי המהומה מפוגונג וחו שו-לי, שמאחוריה קריירה מפוארת של קריאת תיגר על השלטון, כנראה גיחכו לעצמם, או אולי נאנחו בתסכול על שזו עדיין דעה מקובלת כל-כך. רחל בית-אריה היא עיתונאית המתגוררת בבייגינג
|
העיתון הכלכלי "גלובס" מדווח על עלייה במספר המנויים, אולם פותח במהלך פיטורים נרחב. מנכ"ל העיתון: מנויים הם רק חלק מההכנסות
|
השבוע פורסם כי עיתון העסקים "גלובס" מתכוון לפטר כארבעים מעובדיו. למעשה הפיטורים כבר החלו. במכתב ששלח מנכ"ל העיתון לעובדיו נכתב כי "המשבר הכלכלי האחרון והמיתון שבעקבותיו מאלץ את גלובס, כמו את גופי המדיה האחרים, להתאים את עצמו לפגיעה הכלכלית הצפויה, בעיקר בשוק הפרסום". אך אתמול התפרסמה ידיעה של יעל גאוני, כתבת המדיה של העיתון, ולפיה דווקא לאחרונה חלה עלייה חדה בצריכת העיתונות הכלכלית בכלל, ובעיתון "גלובס" בפרט. לפי הנתונים שסיפקה גאוני, מאז פרוץ המשבר הנוכחי הצטרפו אלפי מנויים חדשים לעיתון, ומספר הכניסות של גולשים ייחודיים לאתר "גלובס" עלה בכ-40%. האין בכך כדי למנוע את הצורך בפיטורי עשרות עובדים? בתשובה לפניית "העין השביעית" מסביר איתן מדמון, מנכ"ל העיתון, כי אין די באלפי המנויים החדשים שהצטרפו לעיתון כדי לכסות על ההפסדים הצפויים כתוצאה מירידה בפרסום. מדמון: "אכן בעקבות המשבר הצטרפו למעגל קוראי גלובס אלפי מנויים חדשים, ועל כן אנו בהחלט חשים שבתקופה קריטית ובעייתית מעין זו, אנו עונים על הצרכים הרלבנטיים של קהל קוראינו. מנגד, כבכל עיתון בריא ונכון, עיקר ההכנסות של העיתונות (כשני שלישים) מגיע מפרסום. הפרסום בכלל, ובעיתונות העסקית בפרט, סופג ויספוג ירידה חדה עקב המשבר הנוכחי והמיתון המגיע בעקבותיו. מכאן שהמאזן הכולל הוא קיטון משמעותי בהכנסות".
|
הפרסום הסמוי הבוטה לסיגריות בסדרת רשת של mako, שאיש אינו מוכן להודות כי התקבל עבורו תשלום ושייתכן כי הוא מנוגד לחוק, הוא דוגמה למצבם העגום של היוצרים בפריפריית תעשיית הטלוויזיה
|
באחרונה החל האתר mako לשדר סדרת רשת חדשה, הכוללת מה שנראה כפרסום סמוי לסיגריות נובלס. במרכז הסדרה, "קינגים" שמה, חמישה גברים המשחקים פוקר. "קינגים" נפתחת כששחקן פוקר חדש בשם אדיר דניאל (השחקן ירון ברובינסקי) מצטרף לשולחן, מה שמעורר תרעומת בקרב השחקנים הוותיקים. "אולי זה ישכנע אתכם", אומר דניאל, ומניח על שולחן פאקט של סיגריות נובלס. שאר השחקנים אינם מתלהבים ממותג הסיגריות, אולם דניאל מסביר: בזמן שדניאל משבח את המותג, משתתף אחר במשחק נוטל לידיו את הפאקט ומריח. מיד לאחר מכן, ולאורך כל הפרק, נראה דניאל מעשן סיגריה מהחפיסה. עם סיום הפרק נראית דמות נוספת, שהתנגדה בנחרצות הגדולה ביותר להצטרפותו של דניאל למשחק, מעשנת גם היא. השימוש שעשו יוצרי הסדרה במונח "האצילות מחייבת" זהה למלל קידום מכירות של מותג העישון. עם פתיחת הפרק השני נראה כי כל משתתפי המשחק השתכנעו באיכות הטבק של המותג. מאותו רגע ואילך קופסאות נובלס מונחות על השולחן ליד השחקנים המעשנים. בפרק השלישי שוב נכלל השם "נובלס" בדיאלוגים. בזמן שהמשתתפים מתכוננים לשחק, אחד מעביר לאחר סיגריה. זה האחרון אומר, "נובלס, אה?", נוטל אותה לידיו, מחייך ומצית. בפרק הרביעי שחקן אחד אומר לאחר, "אדיר, תעביר את הנובלס". לאחר שהוא מקבל אותה, הוא נראה מצית ומעשן, כמו חבריו לשולחן. סיסמת הסדרה, אגב, היא "הפוקר הוא רק תירוץ", וסמלה הוא כתר על רקע ירוק, המעוצב באופן כמעט זהה לכתר המופיע על חפיסות נובלס. למרות כל האמור לעיל, אף אחד מהגורמים המעורבים בהפקת הסדרה ובשידורה אינו מוכן לאשר כי היא מומנה על-ידי חברת הסיגריות. יהונתן בר-אילן, יוצר, במאי ותסריטאי הסדרה, אמר בשיחה עם "העין השביעית" כי את ההחלטה לשלב טקסט בשבח סיגריות נובלס קיבל באופן עצמאי. "קודם כל בא הטקסט", הוא מבהיר. "אני הייתי בצבא בפלס"ר נח"ל והיה לנו קטע עם נובלס, כל חדר הלוחמים ביחידה היה מצופה בקופסאות של נובלס". לדברי בר-אילן, הוא אינו יודע מה סיכמה ההפקה עם יצרנית הסיגריות כדי לקבל ממנה את המאפרות הממותגות וחפיסות הסיגריות, אולם "ספק אם נובלס שמו כסף על זה". "אם נובלס היו שמים כסף על הסדרה אני מניח שהייתי צריך לכתוב להם בכל פרק בסדרה משהו, וזה לא המצב", אמר בר-אילן, בשיחה שהתקיימה לאחר שהפרק הראשון ראה אור. "יש את זה שם [בפרק הראשון] ויש לדעתי בפרק שמונה אולי משהו על נובלס, בגלל שזה הוזכר בהתחלה". לאחר שגם בפרק השלישי הוזכרה המלה "נובלס" בתסריט, הסביר בר-אילן כי טקסט כמו "תעביר לי נובלס" או "תעביר לי בירה" משמש קטע מעבר בין סצינה לסצינה, לפי שיקולי העריכה של היוצרים. "זה דברים שהגיוני שדמויות יגידו בבר", הוא אומר. בתשובה לשאלה מדוע העדיף להזכיר את שם המותג ולא להסתפק במלה "סיגריה", אמר בר-אילן: "בוודאי שהוא יגיד נובלס, זה חלק מהעניין". איתי ולדמן, עורך mako, טוען כי אין מדובר בפרסום סמוי. לדבריו, בעקבות פנייה שהתקבלה במערכת האתר ערך בירור עם היוצרים, ושמע מהם דברים דומים. "למיטב ידיעתי אין בסדרה אף תוכן שיווקי, ואף שקל לא החליף ידיים – אנחנו לא קיבלנו תשלום, וגם לא היוצרים". לדברי ולדמן, mako וקשת לא היו מעורבים בהפקת הסדרה, וקיבלו אותה מוכנה לשידור. ולדמן אומר כי ב-mako לא שילמו ליוצרים עבור הזכות להעלות את הסדרה באתר, וגם לא גבו מהם כסף עבור העלאתה. נמרוד פרידברג, אחד ממפיקי הסדרה ומנכ"ל משרד השיווק והפרסום הדיגיטלי Feed Media, השותף גם הוא בהפקה, אומר גם הוא כי אין קשר בין "קינגים" לדובק, יצרנית סיגריות נובלס. "זו כבר השיחה השנייה שלי היום על זה – וגם אז שאלו אותי אם דובק לקוחות שלנו. הלוואי שהיו לי לקוחות כאלה, לקוחות אני תמיד שמח לקבל". האזכורים של נובלס הם החלטה בלעדית של הכותבים? פרידברג: "האזכורים האלה התאימו ברמת התסריט – זו סדרה ישראלית, יש בה התייחסויות גם לעוד מוצרים, וגם מהיצרנים שלהם לא קיבלנו תשלום". לפי גרסת בר-אילן, יוצרי הסדרה דווקא ביקשו תשלום, אולם נענו בשלילה. "יש לנו בפרק הראשון גולדסטאר על השולחן", הוא אומר. "פנינו לגולדסטאר, שאלנו אם הם רוצים לשים איזה 5,000 שקל, אנחנו נשים את הבירות שלכם, הם שלחו לנו מייל - אנחנו מוכנים להביא לכם את הבירות. כאילו שאנחנו איזה סרט סטודנטים. עשינו אותו דבר עם בורגר-ראנץ, לפרק 5. אמרנו להם, אולי תביאו, הם אמרו לנו, קחו ארוחות, וביום צילום הזה אכלנו בורגר-ראנץ. אני מניח שהמאפרות והפאקט שיש שם [של נובלס] זה אותו דיל". בשונה מהמבורגרים ואף ממוצרי אלכוהול, סיגריות ומוצרי טבק אחרים נחשבים למוצרים מזיקים במיוחד לבריאות, עד כדי כך שגם שימוש מתון בהם עלול לגרום למוות. הכנסת אף חוקקה חוק מיוחד המגביל מאוד את פרסומם. "לא יעשה אדם פרסומת בשבח העישון כשלעצמו", נכתב בסעיף 2 של החוק. ובסעיף 3 מצוין כך: "לא יעשה אדם פרסומת למוצרי טבק או פרסומת לשם מסחרי, לרבות בציור, בדמות, בצליל, בתמונה, בתנועה או בכל אמצעי אחר". העובר על סעיפי החוק צפוי לקנס של עד 226 אלף שקל. החוק תוקן במהלך השנים כך שיהיה מחמיר במיוחד בכל הקשור לפרסום בטלוויזיה, ברדיו, בקולנוע, בעיתוני הדפוס ובשלטי חוצות, אולם טרם נכללו בו איסורים מפורשים על פרסום סיגריות ומוצרי טבק אחרים באינטרנט. עם זאת, פרשנות מחמירה, המתייחסת באופן תכליתי למטרת החוק, יכולה להחיל אותו גם על שידורים באינטרנט. זאת ועוד, סעיף 2 בחוק, האוסר בפשטות פרסומת בשבח העישון, עשוי להיות רלבנטי למקרה של "קינגים", שכן לפי החוק, "פרסומת" היא "פרסומת בעל-פה, בכתב, בדפוס או באמצעים אלקטרוניים, המיועדת או הזמינה לציבור, לרבות פרסומת עקיפה". ההפקה של "קינגים" מבוססת על מודל כלכלי מעורר עניין. הגורם העומד מאחורי ההפקה, משרד הפרסום והשיווק Feed Media, הוא גוף עם כוונות רווח. השחקנים, כך עולה מבדיקת "העין השביעית", קיבלו שכר עבור השתתפותם בצילומים. ואולם, ב-mako אמרו כי האתר לא שילם ליוצרים ולמפיקים בתמורה לזכות לפרסם את פרקי הסדרה. אם כך, כיצד מומנה ההפקה? פרידברג, המפיק ואיש הפרסום, העדיף שלא להסביר כיצד. "אני חתום על חוזים, ולכן לא אפרט לגבי הפן הכספי בהפקה", מסר בתשובה לסדרה של שאלות בנוגע לאופן מימון ההפקה. בהעדר הסבר, ולנוכח האזכורים הפרסומיים למראה המשובצים בסדרה – כמו גם שיתוף הפעולה עם דובק, שעליו העיד הבמאי – קשה לקבל כפשוטה את טענתו להעדר פרסום סמוי. המקרה של "קינגים" אינו מקרה נקודתי. ההסתמכות ההולכת וגוברת של יוצרי טלוויזיה על שיתופי פעולה עם חברות מסחריות היא תופעה הקשורה באופן ישיר להידרדרות ביכולתם להתפרנס מעבודתם. "נקודת המוצא של הרבה מאוד יוצרים והפקות היא שלא הולכים לקבל כסף מהגוף המשדר, או שהסכום שיקבלו עבור התוכן יהיה קטן ובאיחור, בעיקר במקרים של הצלחה מסחרית יוצאת דופן", אומר איש טלוויזיה בשנות השלושים לחייו, שנחשף לתהליך שבו מוחדר בשנים האחרונות פרסום סמוי להפקות טלוויזיוניות. "הרבה יוצרים יודעים שכדי שיראו דברים שלהם על המסך, הם צריכים מאוד-מאוד להתגמש במה שהם יקבלו", הוא מוסיף. "עובדים ככה היום בכל התעשייה. זה נפוץ בעיקר בפריפריה של תעשיית הטלוויזיה, מחוץ לפריים-טיים, אבל לעתים קרובות אתה יודע שאתה לא הולך לקבל תשלום מהגוף המשדר, ושהדרך שלך לממן את ההפקה היא לפנות לכל מיני גופים מסחריים, מתאגידים גדולים ועד בעלי עסקים קטנים, ולהציע להם להכניס את המוצרים שלהם לתוכנית בתמורה לתשלום". לדברי האיש, שביקש שלא להזדהות בשמו מחשש לפגיעה בכושר ההתפרנסות שלו, התופעה מתאפשרת הודות לקיומו של דואופול, כהגדרתו, המורכב משני הגופים החזקים בטלוויזיה – זכייניות ערוץ 2 קשת ורשת. "אי-אפשר להגיד שאין קשר בין החדירה של הגורמים המסחריים להפקות לבין זה שהתעשייה בישראל נשלטת על-ידי שני גופים, שהם בעצם כמעט היחידים שמפיקים תוכן טלוויזיוני, ולכן הם יכולים להוריד אותך על הברכיים ולכפות עליך לעבוד בתנאים של תשלום נמוך מאוד או ללא תשלום בכלל. "חברות הפקה לא רוצות לעבוד ככה, אבל הן שבויות של הזכיינים בדיוק כמו היוצרים. כשאלה תנאי הפתיחה של הפקה, אין פלא שהן נאלצות להמציא את עצמן מחדש – וזה מתבטא בתוכן שיווקי, כי צריך להקריץ כסף מאיפשהו", הוא אומר, ומוסיף: "אין ספק שהתופעה הזאת גורמת בסופו של דבר לרידוד ולפגיעה ביצירה – אני לא חושב שיש איזשהו יוצר ששמח מזה שהאנשים האלה נכנסים לו בין הרגליים, עומדים לידו בצילומים או מתערבים בתסריט".
|
בעקבות "דה-מרקר", גם "גלובס" קיצץ בעמודי הבורסה שהוא מגיש לקוראיו. אלא שלדברי עורכו, השינוי אינו גורף
|
רק בשבוע שעבר דיווחנו כאן על צמצום מספר עמודי הבורסה בעיתון "דה-מרקר", מ-14 עמודים לשמונה בלבד. והנה, בתזמון מקרי, בערבו של אותו יום שבו התפרסמה הידיעה על הקיצוץ ב"דה-מרקר", ביצע העיתון הכלכלי "גלובס" קיצוץ דומה. החל מגליון יום רביעי האחרון של "גלובס", במקום 13 עמודים ובהם פירוט נתוני הבורסה מדי יום, מוגשים לקורא תשעה עמודי נתונים בלבד, תוך ויתור על ארבעה עמודים של נתוני קרנות הנאמנות. נראה כי ההחלטה לוותר דווקא על נתוני קרנות הנאמנות נובעת מכך שבעוד ש"גלובס" הגיש מדי ערב לקוראיו את נתוני המניות ואגרות החוב של יום המסחר שזה עתה הסתיים, שערי קרנות הנאמנות שצורפו למוסף "שוק ההון" של העיתון התייחסו בכל פעם ליום הקודם, וזאת בשל מועד הירידה לדפוס של "גלובס", אשר אינו מאפשר לו להגיש את הנתונים המעודכנים ביותר. יחד עם זאת, לקהל המשקיעים בבורסה, קהל היעד המובהק של עיתון "גלובס", פרסום הנתונים על בסיס יומי הוא כלי מקצועי בסיסי. אף שניתן ללקט את הנתונים גם מרשת האינטרנט, ריכוזם בטבלאות מסודרות מקל על העבודה, והדפסתם על בסיסי יומי מחלצת את המשקיעים מתלות בחיבור אינטרנטי שוטף. "אנחנו מקווים שבעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות ואימוץ האינטרנט נוכל יחד עם שאר העיתונים להקטין את מספר העמודים של הנתונים, לרווחת כדור הארץ", מסר ל"העין השביעית" עורך "דה-מרקר" סמי פרץ בשבוע שעבר. נראה כי ב"גלובס" נענו לקריאה, וההתחשבות במצבו של כדור הארץ הפכה לאופנה החדשה בעיתוני הכלכלה. עדכון 21.1: חגי גולן, עורך "גלובס", אישר כי ההחלטה להוריד את שערי קרנות הנאמנות נובעת מהתייחסותם ליום הקודם, אך הוסיף כי הקיצוץ אינו גורף וכי מדי פעם, בהתאם לשיקולי עריכה, יחזרו שערי הקרנות להופיע. גולן הכחיש כל קשר בין הקיצוץ ב"גלובס" לבין המהלך הדומה שביצע "דה מרקר".
|
"הארץ" חוגג חוסר רלבנטיות | "ידיעות אחרונות" מקדם את עסקת שליט | "מעריב" מקשיב לאחים עופר
|
"סקר ישראל היום והגל-החדש, מחר בישראל השבוע: 61% מהציבור בעד עקרונות נתניהו", נכתב ברצועה בראש שער "ישראל היום". "סקר הארץ: עלייה דרמטית של 13% בתמיכה בנתניהו אחרי נאומו בקונגרס", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" ("ביקור ראש הממשלה בוושינגטון מזכה אותו בשביעות רצון אצל 51% מהציבור, לעומת 38% בלבד לפני כחודש. 47% סבורים שהנאום מוצלח"). ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", משום מה, לא מתפרסמות היום תוצאות סקרים פוליטיים. ולא ש"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לא מסקרים את חזרתו לישראל של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אחרי ביקור מתוקשר לעייפה בארה"ב, נאומים (עלק) היסטוריים ופגישה טעונה עם נשיא ארה"ב. "קבלת פנים קרירה לנתניהו: הוא לא מייצג את עמדת הליכוד", נכתב בכותרת ידיעה בכפולה הפותחת של "מעריב" (אריק בנדר ועמיחי אתאלי), תחת כותרת הגג "ביקורת מבית". "אירופה מאוכזבת", נכתב בכותרת ידיעה בראש עמ 6 של "ידיעות אחרונות": "מעט מדי, מאוחר מדי, תגובות צוננות בעולם לנאום ראש הממשלה"; "חברי הקונגרס האמריקאי הריעו לו ממושכות, אבל המנהיגים האירופים התקשו למצוא מלים טובות על הנאום שנשא נתניהו. גם דיפלומטים ישראלים לא התלהבו: אחרי שהאבק שקע גילינו שאין כלום. כולם חזרו להיות נגדנו". אם כן, כך חושבים בעולם. מה חושבים בארץ? "הציבור מפנה עורף לפרשנויות המדיניות והפוליטיות שמתחו ביקורת על הנאום וקבעו כי לא יהיה בכוחו לקדם את השלום בין ישראל לפלסטינים ולחלץ את המשא-ומתן מן הקיפאון המסוכן", כותב יוסי ורטר בידיעה הראשית של "הארץ". "הציבור גם אינו מטה אוזן לאזהרות המלומדות כי נתניהו יצר עימות ומשבר מיותרים עם הנשיא אובמה, שעלולים לעלות לישראל במחיר יקר. בסך-הכל ניתן לומר כי לפי שעה, הישראלי הממוצע, מהימין, מהמרכז, ואפילו חלקים מהשמאל, מקבל את נתניהו בברכה בשובו לישראל". "דוהר אל הקיר" היא כותרת מאמרו של ארי שביט במדור הדעות של "הארץ". לפי שביט, "אחרי ארבעה חודשים של ציפייה, נאום המלך לא היה אלא גמגום ארוך ורהוט. [...] לפני שבוע נכתב כאן שנאום נתניהו יקום או ייפול על שלושים מלים. לא היה מדובר על פתיחת שערי שמים, אלא על אימוץ עקיף של נוסחה מדינית נבונה, כוללנית ויצירתית. אבל אפילו את המעט הזה לא היה נתניהו מסוגל לתת. אפילו משלושים המלים פחד. פעם אחר פעם ראש הממשלה הקים את הסנטורים וחברי הקונגרס על רגליהם, אבל הוא עצמו נפל. נתניהו החמיץ את ההזדמנות האחרונה שההיסטוריה נתנה לו". שביט לא מהסס גם להסתכן בתווית של שוטה, ומנפק נבואה: "בעוד חודשים אחדים המציאות תכה. ישראל תמצא את עצמה בבדידות לא מזהרת באו"ם. ישראל תנודה ממשפחת העמים. במקביל, תתחיל התקוממות פלסטינית חדשה. ההמונים המשוחררים בארצות ערב יגבו אותה. לא יהיה שקט בטחוני. לא יהיה שגשוג כלכלי. תתרחש מפולת. האם יהיה נתניהו הגורם הישיר למפולת? לא. אבל נתניהו יהיה האדם שלא עשה את כל שהיה ביכולתו לעשות כדי למנוע את המפולת. לכן ייתפס נתניהו כמי שאשם במפולת". שביט קורא לדן מרידור ואהוד ברק להתפטר מהממשלה, אחרי שלדבריו, הונו את האירופים והאמריקאים באשר לכוונותיו של נתניהו. וגדעון לוי פותח את טורו באותו מדור: "נאום חייו המובטח של בנימין נתניהו חייב עכשיו להפוך במהירות לנאום סופו הפוליטי". "אם יש משמעות להגדרה קונסנזוס ישראלי, שעליה דיבר נתניהו בשבוע שעבר בנאומו בכנסת ואחריו – זוהי הכוונה. נתניהו, ככל הנראה על-ידי עבודת מחקר רצינית שמחלקת הסקרים שלו ערכה בשבועות האחרונים, הצליח אכן לפצח את סוד הקונסנזוס", כותב ורטר בהמשך הידיעה הראשית של "הארץ", וממשיך גם לתאר את תוצאות הסקר שהיא מבוססת עליו: "כמעט חצי מהציבור חש גאווה למראה ראש ממשלתו המתקבל בכבוד מלכים על-ידי פורום בתי-הנבחרים החשוב ביותר בעולם. רק שיעור מבוטל של חמישה אחוזים חשו החמצה. אחרים לא הרגישו שום דבר מיוחד, וכחמישית מן הציבור לא צפו כלל בנאום". כזכור, כותרת מאמר המערכת של "הארץ" אחרי הנאום היתה "החמצה", כותרת טורו של שביט על השער היתה "החמצת חייו". מה ההרגשה להיות עיתון שפונה אל שיעור מבוטל מכלל האוכלוסייה בארץ שבה הוא מודפס? תהא אשר תהא, האופי המיוחד של העיתון מאפשר לו לחגוג את הנתון הזה בכותרת הראשית, ללא משוא פנים. אפשר להעריך שזהו אותו אופי בדיוק שהביא לכך שרק שיעור מבוטל מסכים לעמדותיו של העיתון. האם זה אומר משהו שלילי על העיתון, או אולי דווקא על העם? מה שבטוח, כל עוד "ישראל היום" ממשיך להיות מחולק חינם, ב"הארץ" לא יכולים להתנחם בכך שהציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. "אובמה לפלסטינים: לא באו"ם, רק במו"מ", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". הנה, גם אובמה לא קורא "הארץ". "המפגש בבית הלבן מבהיר שהפער בין נתניהו ואובמה אינו ניתן לגישור. [...] הנשיאים רייגן ובוש ניסו לכפות ויתורים על רה"מ שמיר. שמיר דחה כל לחץ, הרחיב את ההתנחלויות, ספג ביקורת, אך הביא לשדרוג חסר תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב. ב-1970 הנחית הנשיא ניקסון על רה"מ גולדה מאיר את תוכנית רוגרס, המבוססת על קווי 1967. גולדה הגיבה על-ידי הקמת גילה, רמות, הגבעה-הצרפתית ונווה-יעקב בירושלים (150,000 תושבים)" (יורם אטינגר, "ישראל היום", 22.5.11). "במקום להגיב על נאום הנשיא בחיוב, להדגיש את מחויבותה של ישראל לשלום ואת הדרך ששני הצדדים עוד צריכים לעבור, נתניהו נחרד מהמלים המפורשות 1967, כאילו יש בכלל משהו אחר. הרי לא רק נתניהו כזה, אלא כל השיח הישראלי: רק בשבוע שעבר עסקו פה טובי הפרשנים בדיון נרגש על כך שביבי עצמו אמר את המספר המשוקץ, כאילו הימים ימי גולדה והקונסנזוס הוא שאין בכלל עם פלסטיני. כולנו יודעים שהמציאות היא 2011, אבל הדיון הפנימי בישראל, יחד עם תודעתו של ראש ממשלתה, תקועים איפה שהוא ב-1971" (עפר שלח, "מעריב", 22.5.11). "לאחר הרצח המחריד באיתמר אמר נתניהו, הם רוצחים ואנחנו בונים, וכך תימצת את כל השקפת עולמו. זה הזכיר לי אירוע מלפני שנים רבות – ישיבה של סיעת המערך בכנסת בשיא האופוריה, שנת 73, בהשתתפות ראש הממשלה גולדה מאיר. חבר-הכנסת עדי אמוראי היה אז ח"כ צעיר. הוא יצא לרגע מהישיבה, וכשחזר תפס אותו הסדרן בכניסה ואמר: האלוף גזית מצלצל והוא רוצה לדבר עם גולדה. אמוראי נטל את הטלפון ואמר לגזית: גולדה עומדת לדבר בסיעה ואי-אפשר להפריע לה, אלא אם זה דחוף. גזית שאל אם אפשר למסור לה מסר: היועצים הסובייטים בתעלה עוזבים. אמוראי ניגש לשורה הראשונה, שם ישבה גולדה, ולחש על אוזנה את המסר שהעביר גזית. גולדה הסתובבה ואמרה לו במבט מנצח: הם עוזבים ואנחנו נשארים. השאר ידוע" (נחמיה שטרסלר, "הארץ", 24.5.11). "בנימין נתניהו אינו דומה לגולדה מאיר. הוא נראה יותר טוב מגולדה. הוא מדבר יותר טוב מגולדה. השכלתו גבוהה ואופקיו רחבים. אבל אתמול, בוושינגטון, נתניהו נשמע כמו טורבו-גולדה. צודק, צודק, לא חכם. יודע להמיס לבבות אמריקאיים חמים, אבל לא יודע ליזום מהלכים מדיניים חיוניים. יודע לספר את הסיפור היהודי-ישראלי, אבל לא יודע להגן על הקיום היהודי-ישראלי. רואה את המפולת הבטחונית-מדינית מתקרבת, ונושא נאום מצדה מזהיר" (ארי שביט, "הארץ", 25.5.11). "כאשר גולדה מאיר ראתה את בגין וסאדאת מופיעים ביחד, היא אמרה: פרס נובל אולי מגיע להם, אבל אוסקר ודאי מגיע. נתניהו קיבל אתמול את האוסקר שלו" (נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", 25.5.11). "האם יהיה נתניהו הגורם הישיר למפולת? לא. אבל נתניהו יהיה האדם שלא עשה את כל שהיה ביכולתו לעשות כדי למנוע את המפולת. לכן ייתפס נתניהו כמי שאשם במפולת. גם במובן הנורא הזה הוא יהיה דומה לגולדה מאיר" (ארי שביט, "הארץ", 26.5.11). "גם מאחזי העיניים, שבנו תלי תלים של ציפיות לקראת הנאום, שסיפרו לנו שנתניהו 2 שונה מנתניהו 1, שבר-אילן 2 יעלה על בר-אילן 1, שהאיש התבגר, הפנים, החכים והתמתן, שהפיק את לקחי הקדנציה הקודמת שלו וכי עוד צפויות לנו ממנו הפתעות מרעישות – גם הם חייבים להודות עכשיו באמת המרה: במשרד ראש הממשלה יושב ליאוניד ברזנייב הישראלי" (גדעון לוי מציע אסוציאציה לשבוע הבא, "הארץ", 26.5.11). "גילויים חדשים", נכתב בכותרת על רקע צהוב מעל למשבצת על שער "ידיעות אחרונות": "ישראל לאחים עופר: גם אנחנו רוצים הבהרות"; "משרד החוץ בודק את ההאשמות בארה"ב שחברת הספנות של סמי עופר הפרה הסנקציות על איראן". הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לסיקור תקיף ולא מתפשר של הפרשה: "האליבי: משפחת עופר טוענת שגורם בטחוני ליווה אותה במכירת המיכלית שהגיעה לאיראנים. ההכחשה: גורמים מדיניים טוענים שלא היה מידע על העסקאות של משפחת עופר – ודורשים הסברים", נכתב בכותרת המשנה שגם מצטטת את "ארה"ב": "סכין בגב ופגיעה ביחסים בין המדינות". גם הכותרת הראשית של "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות", מוקדשת לפרשה: "המיכלית שסיבכה את משפחת עופר". "מיכלית אחת, שעושה ברגעים אלה את דרכה לנמל באיראן, הכניסה את אימפריית הספנות הישראלית לרשימה השחורה של האמריקאים. איך זה קרה ומה זה יעשה לעסקים שלה", שואלת כותרת המשנה. "זה אבסורד לומר שסחרנו עם האיראנים" נכתב בכותרת לרוחב הכפולה הפותחת, ותחילתה של הכתבה, של צח שפיצן ועופר פטרסבורג, מוקדשת להכחשות גורפות ונמרצות של "קבוצת עופר". "עם זאת", נכתב, "נודע לממון כי החברה של האחים עופר, בניגוד לטענותיה, לא בדקה מי עומד מאחורי החברה שרכשה את המיכלית שהגיעה בסופו של דבר לידי האיראנים, והסתפקה בבדיקה אחת בלבד במשרד האוצר האמריקאי". כותרת הטקסט השני בכפולה היא "האמריקאים הזהירו: האיראנים משתמשים בחברות קש". "המשמעות האפשרית של הסנקציות היא אדירה", מצטטים ב"ממון" מנכ"ל לשעבר של חברת ספנות. גם ב"הארץ" מסקרים את הפרשה, ומגדילים לעשות. "הממשלה מתעלמת מ-200 חברות ישראליות שסוחרות עם איראן", נכתב על השער בכותרת ידיעה של יוסי מלמן, תחת כותרת הגג "הסנקציות על חברת הספנות של עופר". ב"ישראל היום" הסיקור מצומצם: "ההאשמות – אי-הבנה", כותרת ידיעה של חזי שטרנליכט בעמ 11, אולם יש לפחות מראית עין של ניסיון לספק סיקור חדשותי: "פרטים חדשים: העסקה בוצעה מול חברת קש של האיראנים". ב"מעריב", לעומת זאת, הידיעה, הנפרשת על פני עמ 12 (חציו תפוס על-ידי תצלום סתמי של ספינה), חתומה על-ידי "סוכנויות הידיעות" ומוקדשת רובה ככולה, על כותרותיה, להצגת עמדתה של משפחת עופר (ללא הפניה מהשער, בדומה לאתמול, אז היה "מעריב" היחיד שהצניע את הידיעה על הסנקציות ולא התייחס אליה בשער). "מקורביהם עסקו אתמול בהסברים סביב מה שנחשד כעסקה עם הצי האיראני, מתוך תקווה לשנות את רוע הגזירה", נכתב בכותרת המשנה. הנה נמצא מי שיקשיב. "האמת המרה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המובאת על רקע שחור לצד תמונתו של הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, לבוש גלימה שחורה וחבוש מגבעת אקדמית שחורה, "בטקס קבלת תואר דוקטור כבוד אתמול בבר-אילן". לא, "ידיעות" לא מצא כי התואר הושג במרמה, אלא מביא דברים שאמר אשכנזי בטקס: "יש להודות ביושר – איננו יודעים איפה מוחזק שליט, אין אפשרות צבאית לשחררו, ולכן צריך להחזירו בעסקה". בעיתונים האחרים מדגישים רק את החלק הראשון בדבריו של שליט: ב"מעריב", רצועה צרה במרכז השער: "אשכנזי: לצה"ל אין מושג איפה שליט"; ב"ישראל היום", כותרת על השער: "אשכנזי: איננו יודעים היכן נמצא גלעד", וב"הארץ", כותרת ידיעה בעמ 7: "אשכנזי: איננו יודעים איפה גלעד שליט". "ידיעות אחרונות", שמדגיש גם את המשך הדברים, "ולכן צריך להחזירו בעסקה", עושה שירות טוב יותר לקוראים, בכך שהוא מחבר בין המידע החדשותי לסיבה לבואו לאוויר העולם (גם אם ב"ידיעות" עושים זאת, מן הסתם, בשל אהדתם המוצהרת לאותה סיבה: תמיכה בעסקת שחרור מחבלים תמורת החזרתו של "גלעד"). ההתבטאות של אשכנזי מצטרפת לטרנד חדש: בכירים במערכות השלטון הישראליות, שרגע אחרי שהם פושטים את מדיהם/חליפותיהם/גלימות השופטים שלהם, רצים לשפוך את קרביהם מול המיקרופון הקרוב, ועושים זאת שוב ושוב, במטרה להמשיך להשפיע על המערכת הציבורית מבחוץ (או לנקום ביריביהם, כמו אולמרט). כך לאחרונה מאיר דגן, ראש המוסד היוצא, ניסה לחשק את הצמרת הפוליטית בהתבטאות פומבית נגד תקיפה צבאית באיראן, והיום הוא מככב בכותרת הראשית של "מעריב": "דגן: לא לבלום את ההכרזה בספטמבר" ("ראש המוסד לשעבר נגד ראש הממשלה"). האם זהו טרנד חיובי או שלילי? מה שברור, זהו טרנד מופקר, לא מפוקח, שנראה שאין מי שנותן עליו את הדעת – או דין-וחשבון. ב"הארץ" מצרפים לידיעה של אנשיל פפר על ההתבטאויות של הרמטכ"ל תצלום של שער של "הארץ" מה-12 במאי 2011, "בכיר במערכת הביטחון: איו סיכוי לשחרר את שליט בפעולה צבאית". כמעט תמיד יש משהו מגוחך בצירוף של כותרות ישנות של עיתון לידיעה באותו עיתון עצמו, כמעט תמיד המוטיבציה היא התפארות (לפעמים נבובה), כמעט אף פעם אין בה תועלת לקוראים, ולפעמים היא גם מזיקה ממש. כך היום מאותת "הארץ" למרואיינים עתידיים שלו שיבקשו להתראיין בעילום שם: ההתחייבות שלנו לשמור על חסיון המקורות היא בעירבון מוגבל, עד שיקפוץ לנו האלפון. אפשר היה לחשוב שאחרי הפרסום האומלל של צילום מסמכי ענת קם בשער "הארץ", וכל הצרות שבאו אחר-כך, ב"הארץ" יהיו זהירים יותר בפרסומים מגזרת השופוני. נו, אז אנשים חושבים. "מרקר ויק", מוסף סוף-השבוע של "דה-מרקר", לא מצליח בדרך כלל להתחרות באיכותו ב-"G" של "גלובס" ובמוסף "כלכליסט" של "כלכליסט", אבל גליונות כמו זה שמתפרסם היום מוכיחים שיש עדיין אש בגחלים. שוקי שדה, אחד התחקירנים הרציניים של העיתון, מגיש כתבה על האפקטיביות של דו"חות מבקר המדינה. הכתבה רלבנטית במיוחד עכשיו, שבוע אחרי שהתקשורת, באקט אינפנטילי, קברה את הסיקור על הדו"ח ("אחד הגדולים שיצאו אי-פעם") מתחת לדיווחים על הפרשה הזניחה של הדלפת עוזי ארד והסנסציונית של החשוד גור פינקלשטיין. "בסוף שנות ה-80 הציע שחל פתרון יצירתי: לקשר את ממצאי דו"ח מבקר המדינה לתקציב המשרד, כך שהגדלת התקציב תותנה בליקויים שנמצאו בדו"ח המבקר. כמעט כל המפלגות התנגדו להצעה. ברור שקשה לפוליטיקאים לקבל את זה, אבל זה דבר שיכול בהחלט להועיל, ולדעתי עדיין אפשרי ליישום", מסתיימת הכתבה. גם כתבות אחרות במוסף מעוררות עניין: עמירם כהן כותב על היחס הבעייתי בקיבוצים לדור המייסדים ("עם פנסיה מביכה והתעלמות התנועה, מייסדי הקיבוצים מרגישים שהחברה שהקימו בעמל רב מנשלת אותם מזכויותיהם. כעת הם מגייסים כוחות ויוצאים למאבק"), ואפרת נוימן כותבת על המשבר הכלכלי בפורטוגל ("לא כך ציפינו למצוא מדינה שנמצאת במשבר כלכלי עמוק: מכוניות פאר על הכבישים, מסעדות מלאות בסועדים רגועים וקניונים הומים. ליסבון מתאמצת שלא להסגיר את מצוקתה. לאחר שהות של כמה ימים גם הבנו למה"). איך אומר שגריר ישראל בפורטוגל לנוימן: "הכדורגל הוא פתרון קסם. אנחנו בתקופת בחירות שאמורה להיות סוערת, ובמה מתעמקים בטלוויזיה? בכדורגל". "מפנה בענף הסלולר: ההכנסות מלקוח צונחות", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". כותרת המשנה: "סיכום הרבעון הראשון לאחר הפחתת דמי הקישוריות מוכיח: התחרות בענף הסלולר גברה והצרכנים הרוויחו. גם החברות עדיין נהנות מרווחים גבוהים – וחילקו דיבידנדים שמנים. אבל הכניסה המתקרבת של מתחרות חדשות לענף מאיימת על חברות הסלולר וצפויה להאיץ עוד את התחרות". על הכתבה חתומים הכתב אמיתי זיו והעורך אמיר טייג, מי שעבדו צמוד לשר התקשורת משה כחלון בדרך להעברת הרפורמות המוזכרות בכותרת. "רה"מ ורעייתו, אמש בשובם מארה"ב", נכתב מתחת לתמונה של שרה ובנימין נתניהו על שער "ישראל היום". "סגן נשיא ארה"ב גו ביידן מחבק את שרה נתניהו, שלשום", נכתב בכיתוב תמונה בעמ 7 ("נתניהו שב לישראל: הכדור בידי הפלסטינים"). רעיית ראש הממשלה היא פסיכולוגית ילדים שאינה מתערבת בענייני בעלה או שותפה מלאה להתנהלותו? הפארסה התקשורתית שחוללה אורית גלילי-צוקר הוכיחה כי בלשכת ראש הממשלה טרם החליטו. בחירת התצלומים ב"ישראל היום" יכולה אולי ללמד על מגמה מסתמנת. האם זרם הדעות – והסודות – המדיניים והבטחונים שמגיע מכיוון הבכירים הפורשים הוא תוצאה של רצון להשפיע על החיים הציבוריים, או אולי סתם שחרור לחצים ותאוות פרסום וחשיפה? "דיסקין שעוד לא ראיתם", נכתב בכותרת הנמתחת לרוחב מעלה שער "ידיעות אחרונות". "ראש השב"כ היוצא: החיים הסודיים והתמונות מהאלבום הפרטי. רונן ברגמן, מחר ב7 ימים", לשון הכיתוב המופיע בין שני תצלומים – של דיסקין הצעיר ובלוריתו דאז ושל דיסקין הבוגר מתרחץ עירום בבריכה סלעית. על כל זה מרוחה החותמת "בלעדי". קשה להיזכר מתי בזמן האחרון הודפסה פיסת עיתונות שמשלבת באופן טבעי כל-כך בין המיותר למביך.
|
האופן שבו דיווחו רופאיו האישיים של ראש הממשלה ובית־החולים הדסה על מצבו גרם להטעיה, גם של מקורביו ואנשי לשכתו; אולי כי הם עצמם טעו באבחון
|
שלושה אירועים תקשורתיים בולטים התרחשו במהלך התקופה שבין שני האשפוזים של ראש הממשלה, אריאל שרון. שניים מהם שנויים במחלוקת גם היום. בליל 18 בדצמבר, ליל האשפוז הראשון של שרון בבית־החולים הדסה עין־כרם, נשלחו הודעות ביפר לעיתונאים מטעם בית־החולים. בלשכת ראש הממשלה לא מסתירים את מעורבותם בניסוח ההודעות. "הראו לנו אותן, ושינינו משהו קטן ולא משמעותי באחת ההודעות", משחזר יועץ התקשורת של ראש הממשלה, אסי שריב. "הקראתי את ההודעות לאחד הבנים. היה לי ברור שהם צריכים לאשר אותן", מספר ישראל מימון, מזכיר הממשלה, שהגיע ראשון לבית־החולים. למחרת התקיימה בבית־החולים מסיבת עיתונאים של רופאי שרון. "לפני מסיבת העיתונאים הציגו הרופאים לראש הממשלה ובניו את ממצאי הבדיקות ותוצאות ההתייעצות של הרופאים, גם אנחנו נכחנו שם. אחר־כך ישבנו עם הרופאים והם הסבירו לנו מה הם הולכים לומר. הועלו שאלות שייתכן שיישאלו ורון קרומר (מנהל קשרי חוץ בהדסה), אסי (שריב) ואני הסברנו להם כיצד להציג את הדברים בשפה של מי שאינם רופאים", מספר מימון. בתדרוך העיתונאים הוצג האירוע שעבר שרון כאירוע מוחי קל, ונמסר כי עליו לעבור צנתור לתיקון מום מולד בלבו, שגרם לאוטם כלי דם במוח. באותו שלב היו אנשי הלשכה מעורבים בדברור ההיבטים הרפואיים של מחלת שרון, גם אם לעתים זה היה רק בהשגחה שנבעה מעצם נוכחותם במקום. מסיבת העיתונאים שנערכה בהדסה היתה נדבך נוסף בבניית האירוע הבריאותי כחד־פעמי ובעל משמעות מוגבלת, במיוחד לאחר שכותרות העיתונים באותו בוקר בישרו ששרון עצמו כבר הספיק במהלך הלילה להתלוצץ בטלפון עם כתבים מדיניים ולהכריז, "אנחנו ממשיכים קדימה". "אני יודע שהשיחות הללו היו בניגוד להמלצת רופאיו בהדסה", אומר רן רזניק, כתב הבריאות של ה"ארץ" שאחראי למהומה שהתחוללה כתוצאה מחשיפת המידע הרפואי על מצבו של שרון. שחרורו המהיר של ראש הממשלה מבית־החולים עוד יידון, מן הסתם, בעתיד, אך העובדה היא כי יום וחצי לאחר שאושפז יצא שרון מבית־החולים והורה לאנשיו לחשוף לפני התקשורת – והציבור – את תיקו הרפואי. מאותו רגע החלה שרשרת אירועים מעוררת שאלות. ליום שני, כשבוע לאחר שחרורו, נקבע תדרוך עיתונאים בלשכת ראש הממשלה, שבו אמור היה להיחשף התיק הרפואי, אך פרסום גדול ב"ידיעות אחרונות", שקדם לו, הפתיע את רוב הנוגעים בדבר. הפרשנים הפוליטיים נחום ברנע ושמעון שיפר פרסמו ראיון עם רופאיו האישיים של ראש הממשלה, פרופ בוליסלב גולדמן וד"ר שלמה שגב, וחשפו ממצאים של בדיקות דם שעבר בנובמבר. כותרת העיתון סיפרה כי בידי העיתון תיקו הרפואי של ראש הממשלה, ומסקנת הכתבה היתה כי על־פי הנתונים שהוצגו – שרון בריא. לא רק עיתונים מתחרים הופתעו; גם בלשכת ראש הממשלה לא היו מוכנים לכך. "לשכת ראש הממשלה לא היתה קשורה לפרסום הזה. מבחינתנו זו היתה תקלה, הרי סיכמנו על מתכונת מסוימת יחד עם העיתונאים. הם (הרופאים שהתראיינו; נ"ק) קיבלו הנחיה ממקורב של ראש הממשלה, אך גם הוא ודאי לא ציפה שזה ייצא כפי שזה יצא; הרי נחשף שם הרבה פחות ממה שהתכוונו לחשוף בתדרוך העיתונאים", אומר אסי שריב, יועץ התקשורת של ראש הממשלה. "ראש הממשלה עצמו לא כל־כך אהב את הדרך שזה יצא – באופן בלעדי, לעיתון אחד", אומר גורם אחר בלשכה. "הרי גם הוא ידע שבדוברות מתכננים תדרוך לכלל העיתונאים". לשמעון שיפר מ"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, אין ספק כי שרון אישר לרופאים להתראיין אצלו ואצל עמיתו. "הם לא היו יושבים איתנו בלי אישור; שלוחיו של אדם כמותו". הכתבים המדיניים של כלי התקשורת האחרים נפגעו מהפרסום ב"ידיעות אחרונות" ואחד מהם מספר כיצד התנצלו בפניו ראש הממשלה וגם חברו הקרוב ראובן אדלר. עם זאת, הוא ממשיך, "התרגיל הצליח: הם קיבלו כותרת ראשית בעיתון של יום שישי שמודיעה שראש הממשלה בריא, וזאת בעזרת חומרים לא רלבנטיים כמו בדיקת דם שנערכה כמה שבועות קודם. הרי לא היה שם התיק כולו". התרגיל היה באמת מוצלח. "אם היו מציעים לי לחשוף דבר כזה באופן בלעדי, הרי גם אני הייתי כותב אותו הדבר: שני הרופאים של ראש הממשלה נותנים לך ראיון וחושפים בפניך בדיקות; מי יגיד לזה לא?", אומר בכנות פרשן מדיני בכיר. הפרסום האמור רוקן מעט מתוכן את תדריך העיתונאים, שאמור היה להתקיים שלושה ימים לאחר מכן ולהוות ציון־דרך בשיתוף הציבור במידע על מצבו הרפואי של ראש הממשלה, שכן הרופאים אמורים היו להציג בו את תיקו הרפואי במלואו. אך המעמד הוליד ביקורת: מראש נמסר לעיתונאים שאסור יהיה לצלם או להקליט את דברי הרופאים. "זה היה תדרוך, ולא מסיבת עיתונאים. רצינו לעשות משהו קטן כיוון שהדוברים אינם רגילים להופיע מול עיתונאים", מסביר אסי שריב. לתדרוך הוזמנו כתבים מדיניים בלבד, וחוץ מ"מעריב", שהתעקש לשלוח אליו את כתבת הבריאות הילה אלרואי דה־בר, צייתו שאר המערכות להוראה. "זה לא בא כל־כך בקלות, אך אני מעריכה שאיפה שהיו מתעקשים, היה ניתן האישור לשלוח כתב בריאות במקום כתב מדיני", אומרת דה־בר. "אני לא מכיר את כתבי הבריאות ובכל נושא שקשור לאשפוז היו איתי בקשר רק הכתבים המדיניים", מסביר שריב את ההחלטה. "מעבר לכך, לא היה כתב בריאות שביקש להגיע וסירבנו לבקשתו". את מספר הכתבים המצומצם ממילא שהגעתם לתדרוך אושרה הוא מסביר בכך שבין הלשכה לכתבים היתה הסכמה לערוך תדרוך אינטימי בלשכת ראש הממשלה. מה שבסופו של דבר שינה את התוכניות היה ההתנגדות של רופאי הדסה להופיע לפני הכתבים במשרד ראש הממשלה, כדי שהמעמד לא ייראה כתדרוך מטעם. בקשה שבדיעבד גרמה לאנשי לשכת שרון לשחרר אנחת רווחה ארוכה. כתוצאה מכך הועתק המעמד לבית־אגרון. הרושם שהתקבל מתדרוך העיתונאים היה שראש הממשלה הוא אדם בריא. "פרופ בן־חור דיבר על הכתמים שיש לראש הממשלה במוח, ואנחנו לא הבנו שזה משהו מהותי. העברנו את כל מה שכתבנו לכתבי בריאות ולרופאים אך גם הם לא עלו על זה", מעיד שמעון שיפר. מה שלא עלו עליו הכתבים התפרסם לאחר אשפוזו השני של ראש הממשלה ב"הארץ". הכתב רן רזניק חשף את קיומה של מחלת כלי דם במוח – עמילואיד אנגיופתי. "כבר אחרי האשפוז הראשון היתה בידי הרופאים אבחנה משוערת, כמעט מוחלטת, על קיומה של המחלה. רופאיו התייחסו לקיומה כעובדה בעת קבלת ההחלטות על המשך הטיפול", אומר רזניק. הכתם שנתגלה בבדיקת ה־MRI הוזכר בתדרוך העיתונאים, אך כל הכתבים שנכחו שם ורואיינו לכתבה זו אומרים שמשמעותו הובלעה. "אחד הכתבים שאל אם נראו סימנים לאירועים קודמים במוח, והוסבר לו שבבדיקה נראו כתמים שמשמעותם לא ידועה", מספר אלוף בן, הכתב המדיני של "הארץ" שנכח בתדרוך. "קיבלנו תחושה שאם אתה בן 78 ולא עברת שבץ מוחי, רוב הסיכויים שאינך בריא", אומרת בציניות הילה אלרואי דה־בר מ"מעריב". ימים אחדים לאחר החשיפה בדבר מחלת כלי הדם, היכה רזניק פעם נוספת. כותרת ב"הארץ" סיפרה כי לשרון בעיות נוספות בלבו – חמורות בהרבה ממה שפורט בתדרוך העיתונאים. על טענת הראשוניות של "הארץ" חולקים ב"מעריב", שם כתבו דברים דומים מיד לאחר תדרוך העיתונאים. כך או כך, ישנה תמימות דעים גורפת כמעט בין הכתבים שנכחו בתדרוך: הם כועסים על רופאי הדסה שהסתירו מידע ולא הסבירו את משמעות הממצאים שמסרו. "פרופ בן־חור אמר לנו שהוא לא פוליטיקאי, שאיש לא הנחה אותו מה לומר ושבכוונתו להציג בפנינו הכל, לאחר שהתעקש וקיבל לכך אישור מראש הממשלה – אבל אני לא מרגישה שנאמר כל מה שמצופה שייאמר כשמבטיחים לחשוף תיק רפואי", אומרת דה־בר. "לומר שיש כתמים שלא יודעים מה משמעותם כאשר ידוע מה הם, זה לשקר לי", זועם אלוף בן. "זה נראה כאילו רופאי הדסה קראו את הראיון עם רופאי שרון ב"ידיעות אחרונות", קראו שהוא בריא – הבינו את רוח המפקד והחליט לפעול על פיה", הוא מוסיף. "אם רוצים לומר את האמת צריך להסביר את המשמעויות של הדברים. אמרו דברים אך לא הסבירו את משמעותם וחומרתם, וזה חמור לא פחות מלא לומר כלל", מוסיף רן רזניק. בהדסה טענו לאחר הפרסום בדבר מחלת כלי הדם, כי הדברים נאמרו בתדרוך העיתונאים. מדוע, אם כן, לא הוסברה משמעותם ומדוע הם הוצגו בצורה מעורפלת? הכתב המדיני של ערוץ 10, ציקו מנשה, חשף זמן קצר לאחר הפרסום ב"הארץ" כי "מקורב לשרון הודה שנמנעו מלפרסם את דבר המחלה כיוון שהיא קשורה לאלצהיימר, ובתקופת בחירות מי רוצה שיטענו שלראש הממשלה יש אלצהיימר". אסי שריב מכחיש: "אני לא מאמין שיש מקורב שידע על המחלה וגרם להסתרתה. אני לא ידעתי על כך ולדעתי גם ראש הממשלה לא ידע על כך. לא סביר שאם הוא ידע – אנחנו לא נדע. נכחתי בחדר כשאמרו לו שעליו לעבור צנתור ודבר המחלה (בכלי הדם במוח) לא הוזכר. גם הצנתור עצמו הוצג על־ידי הדסה כדבר לא מסובך. ראש הממשלה דיבר איתנו הרבה על הזריקות שקיבל ומעולם לא הזכיר את המחלה או איזושהי סכנה שיש בשימוש בזריקות. אני יודע שגם עמרי שרון לא ידע על מה שהיה כתוב בהארץ". מקורבו של ראש הממשלה ראובן אדלר אומר גם הוא שכל מה שכתב רן רזניק היה חדש עבורו. "לא היתה כוונה להסתיר אלא היתה כוונה לחשוף", אומר אדלר. "ראש הממשלה הסכים לחשוף את תיקו הרפואי על בסיס הידיעה שהכל בסדר", אומר מקורב של שרון. יועץ התקשורת שריב, מזכיר הממשלה מימון ואדלר מכחישים בתוקף כל ניסיון לטעון כאילו תדרכו מישהו מהרופאים שעמדו להופיע בתדרוך העיתונאים או שוחחו איתם על נוסח הדברים שיימסרו בו. את תדרוך העיתונאים ניהל רופאו האישי של ראש הממשלה, פרופ בוליסלב גולדמן. הוא סירב לענות על שאלות לכתבה זו, וכמוהו גם ד"ר שלמה שגב. "חלוקת התפקידים סוכמה בין הרופאים. אני רק דאגתי לחדר– לא השתתפתי, לא תדרכתי ולא התערבתי. ישבתי בקהל כמו כל העיתונאים לאחר שבלשכה נכווינו מהפרסום ביום שישי", אומר שריב, ומציין שגם הוא לא הבין את משמעות הדברים שנאמרו בתדריך. "מבחינתנו התדרוך גרם נזק, כי פרופ בן־חור אמר שבערב האשפוז הראשון ראש הממשלה לא היה כשיר לתפקד, ואלה היו הכותרות למחרת. כל דבר אחר שהיה נאמר שם – אפילו אלצהיימר – היה עובר חלק", אומר שריב. מרבית העיתונאים שרואיינו לכתבה זו מאשימים את רופאי הדסה בהטעיית הציבור, במיוחד בשל התחייבותו של פרופ בן־חור לומר הכל. "לדעתי, זה הגיוני שהודעות שייצאו יעברו אישור של המשפחה או הלשכה", מסביר ציקו מנשה, "כל עוד ההבטחה שניתן לנו גילוי נאות מתקיימת". "השאלה אם תדרכו אותם זניחה. הם אמרו שקיבלו אישור לדבר והם אינם עובדים אצל ראש הממשלה. הם היו צריכים לומר הכל", אומר אלוף בן. מקרה נוסף של חוסר דיוק בתדרוך עיתונאים מחזק את טענותיהם. מספרת הילה אלרואי דה־בר: "אחד הכתבים אמר שלא נראה לו הגיוני שראש הממשלה שוקל 118 ק"ג והוא נראה כאילו הוא שוקל יותר. ד"ר שגב הסתכל עליו ביהירות ואמר: הוא נשקל, וזה מה שהראה המשקל. מאוחר יותר חשף אמנון דנקנר במעריב שיחה עם ד"ר שגב, שבה הודה הרופא כי לא ראה את תוצאות השקילה אלא נסמך על דברים שראש הממשלה אמר לו. ישבו ארבעה רופאים בכירים ואמרו לקבוצה שבה איש איננו רופא: הפסיקו עם השאלות, בסך־הכל מדובר באדם בריא". את הסיבות להתנהגות הרופאים ניתן רק לנחש. "ראינו שלא נוח לרופאים לחשוף פרטים רפואיים אישיים של חולה", משחזרת אלרואי דה־בר. תחושה כזו כשלעצמה יכולה לרכך את המידע בעת מסירתו. "אני חושב שאצל חלק מהרופאים הופעלה צנזורה עצמית: עצם ההתלבטות אם להשתמש במדללי הדם כתרופה (בשל מחלת כלי הדם שמגבירה את הסיכון בשימוש בהם) יכולה להפעיל צנזורה כזו", מוסיף רן רזניק, "וייתכן שחלקם הבינו את המשחק הפוליטי והחליטו לא לחשוף הכל". ואולי ההסבר להטעיית העיתונות הוא בטעות באבחון מצבו של שרון שעשו הרופאים. נורית קנטי היא עיתונאית ומגישה תוכנית בתחנת "כל השלום" לעומת אנשיו של ראש הממשלה שהתראיינו לכתבה ברוחב לב, מי בשמו ומי בעילום שם, נשלחה מהדסה תשובה לאקונית יחסית לרשימת שאלות ארוכה ששוגרה לדוברת, לאחר שהרופאים המוזכרים סירבו להתראיין: "לאורך כל תקופת אשפוזו של ראש הממשלה, אריאל שרון, הדסה מקפידה למסור מידע מוסמך, מהימן ועובדתי על מצבו. כל הפרסומים הלא רשמיים שהופיעו בכל כלי התקשורת קשורים לפרשנויות לא מוסמכות ואין לנו עניין להתייחס אליהם. רופאי הדסה לא הסתירו דבר וכל המידע שנמסר לאורך כל הדרך היה ביוזמת הדסה, ללא לחץ או השפעה חיצוניים כלשהם". גיליון 61, מרץ 2006
|
האם הלחץ האירופי יביא לשינוי חוק התקשורת הדרקוני שנחקק בהונגריה כדי להבטיח "תקשורת מאוזנת" בפיקוח מפלגת השלטון?
|
הראפר האמריקאי אייס טי הוא אולי הקורבן הראשון של חוק התקשורת החדש בהונגריה. ליתר דיוק, תחנת הרדיו ההונגרית טילוס, שבחרה לשדר לפני חודשים אחדים את שירו של הראפר, "Warning, its on" בשעה 17:30 אחר הצהריים. בסוף-השבוע האחרון פורסם באתר התחנה מכתב מן הרשות לתקשורת ומידע תקשורתי בבודפשט, ובו היא מוזהרת כי שידור של "ראפ גנגסטרי" מסוג זה "עלול להשפיע לרעה על דרך התפתחותם של קטינים". לצד הנזיפה נתבעה התחנה להבטיח שמאזיניה ייחשפו בעתיד לשירים כאלה רק לאחר תשע בערב. מן הסתם בהנחה שבשעה הזו נערי הונגריה ונערותיה כבר עולים למיטותיהם, אומרים לילה טוב ושוקעים בשינה עמוקה. המכתב המאיים, כך דיווחה סוכנות הידיעות AFP מבודפשט, הזכיר שם לרבים את ימי השלטון הקומוניסטי. אז, בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, נאבקו הרשויות נגד הפוטנציאל ההרסני הטמון במוזיקת הפאנק. האזכור של ימי המשטר הקומוניסטי לא היה מקרי: מבקריו הרבים של חוק התקשורת החדש מזהים בין סעיפיו את צלליו המאיימים של העידן שנדמה היה שחלף מהעולם. "ימי פראבדה חלפו", אמר לפני ימים אחדים ראש ממשלת בלגיה לשעבר גאי ורהופסטאדט. "החוק החדש הוא בלתי מתקבל על הדעת. הונגריה חייבת הסברים, ונציבות האיחוד-האירופי חייבת לפעול. הוא מנוגד לסטנדרטים של האיחוד-האירופי". "פראבדה" היה ונשאר הסמל המובהק לשליטה המרכזית של השלטון הסובייטי על אמצעי התקשורת בברית-המועצות. החשש שרוחו של העיתון שהיה שופר הקרמלין שבה לתחייה התעורר בשל כמה ממרכיביו המרכזיים של החוק, שעל-פיו יוענקו בהונגריה סמכויות נרחבות ל"מועצת תקשורת" בת חמישה חברים, כדי להבטיח "תקשורת מאוזנת": ראשית, עצם הפעלתו של רגולטור ממשלתי שנועד לפקח על אמצעי התקשורת – טלוויזיה, רדיו, עיתונות מודפסת וגם אתרי אינטרנט – כדי שאלה לא יפרסמו דברים שיש בהם פגיעה "באינטרס הציבורי, במורל או בסדר הציבורי". החוק קובע כי על העיתונות מוטלות מחויבויות לשמירה על הסדר החברתי ועל הכבוד האנושי. מדובר, בין היתר, על הגבלות בתחום סיקור נושאי מין, אלימות וסמים, "למען האינטרסים של החברה". הגדרות גורפות אלה מעניקות לרשויות כר פעולה נרחב להגבלת השיח הציבורי. שנית, הסמכות שניתנה לגוף זה להטיל עונשים כבדים על ארגוני תקשורת שחורגים מן הכללים. על-פי החוק, ניתן להטיל על תחנת טלוויזיה קנס המגיע ל-950 אלף דולר. עיתון יומי עלול להיתבע לשלם כ-120 אלף דולר, סכום לא מבוטל בענף תקשורת הנמצא ממילא במצוקה כלכלית גוברת. זאת ועוד: למועצה יש גם סמכות להורות על השעיית שידור ובמקרים מסוימים גם על סגירתו של כלי תקשורת. החשש מעונשים אלה עלול להטיל אימה על מו"לים, עורכים ובעלים של ארגוני תקשורת, ולהוביל אותם לצנזורה עצמית, שגם היא עלולה לפגוע בתפקיד התקשורת בחברה דמוקרטית. שלישית, למועצה יש סמכות לאפשר חיפוש בכליהם של עיתונאים ולתבוע מהם לחשוף את מקורותיהם בהקשר לפרסומים הנוגעים לביטחון הלאומי, זאת בשעה שברחבי העולם יש מדינות שבהן "חוקי מגן" ופסיקות משפטיות הכירו בזכות עיתונאים לשמור על חסיון מקורותיהם כדי שיוכלו לבצע את עבודתם ואת שליחותם הציבורית. ורביעית, הרכבה של המועצה. על-פי הדיווחים מהונגריה, כל חמשת המושבים במועצה מאוישים על-ידי נאמני מפלגת השלטון המרכז-ימנית פידז, שבראשה עומד ראש הממשלה ויקטור אורבן. הרכב חד-מפלגתי זה של המועצה מעניק לשלטון עוצמה החורגת מהמקובל בעולם המערבי. אילו היו חברים במועצה אישים ממפלגות שונות, לצד אנשי רוח ונציגי ציבור אחרים, אפשר שהחשש מפני פגיעה בחופש העיתונות היה מצטמצם במידת מה. הראשונים שנזעקו היו כצפוי עיתונאים בהונגריה, שהבינו איזו עוצמה נוטל לידיו השלטון באמצעות חוק התקשורת החדש, ועד כמה מדובר בכרסום משמעותי בחופש הביטוי. עיתונאים ותיקים, שעבדו באמצעי תקשורת של המדינה או של המפלגה בעידן הקומוניסטי, ראו בכך סימן ראשון של חזרה לימים האפלים ההם. כך גם אנשי תקשורת צעירים, שבשני העשורים האחרונים נהנו מחופש עיתונות בסגנון מערבי. חששם אינו מופרך: גם בהונגריה עוקבים אחרי המתרחש ברוסיה של פוטין, שבה סתימת הפיות של העידן הקומוניסטי התחלפה בחיסולים פיזיים של עיתונאים שמעזים למתוח ביקורת על השלטון. בדצמבר, עוד לפני כניסת החוק לתוקפו, הופיעו שני שבועונים כאשר שעריהם לבנים, במחאה על מהלכי הממשלה. השבוע הופיעה על העמוד הראשון של היומון "נאפזאבאדסג" הכתובת "חופש העיתונות בהונגריה הגיע לקצו", ב-27 הלשונות של מדינות האיחוד-האירופי. במאמר מערכת נכתב כי המטרה היחידה של החוק היא לדאוג לאינטרסים של חיזוק המרות והשליטה של מפלגת השלטון. עיתון אחר, "נאפזאבה", הקדיש את עמודו הראשון לרישום של אדם הולם בפטיש ולכתובת "חופש עיתונות הוא זכות בסיסית של כל מדינה החברה באיחוד-האירופי". אחר-כך הצטרפו למערכה ארגונים בינלאומיים של עיתונאים, וגינו בכל פה את הפגיעה החמורה בחופש העיתונות. ביקורת דומה בחריפותה השמיעו מנהיגים אירופים. ביבשת עוקבים בדאגה אחר מה שנתפס כחריגה בוטה מכללי הדמוקרטיה שנדרשים מחברות האיחוד-האירופי. יתר על כן, החוק נכנס לתוקפו ב-1 בינואר, היום שבו מונתה הונגריה לנשיאה התורנית של האיחוד. הידיעות על חוק העיתונות האפילו על האירוע: נציגי הונגריה נמצאים תחת מתקפה בכל הגופים האירופיים. חופש העיתונות הוא "עיקרון קדוש", הדגיש נשיא הנציבות האירופית, חוזה מנואל בארוסו. הוא דרש לקבל הבהרות מן ההונגרים, בתקווה שאלה יסירו את החששות מפני הפגיעה החמורה ב"ערך בסיסי" של הדמוקרטיה. אל נוכח הביקורת הגוברת פתחה ממשלת הונגריה במתקפת הסברה. ה"פייננשל טיימס" הבריטי ציטט את שר החוץ יאנוס מארטוני, שטען כי החוק נועד בראש וראשונה להעניק לממשלה כלים להתמודד עם "לשון בלתי נסבלת שהתפשטה באמצעי תקשורת ואפילו באתרי אינטרנט". המדובר, לדבריו, בעיקר במאבק ב"לשון אנטישמית וגזענית" הפוגעת בכבוד האנושי. דוברים הונגרים אחרים טענו כי המבקרים משמיעים טענות אבסורדיות ובלתי מבוססות, המעידות על חוסר "הבנת עומק" של החוק. 194 עמודי החוק החדש, בתרגום לאנגלית, הועברו השבוע למטה האיחוד-האירופי בבריסל. משפטנים ומומחי תקשורת אמורים לבחון עתה בקפידה את סעיפי החוק, כדי לקבוע אם הם תואמים את עקרונות האיחוד. במקביל אמורה להגיע לבודפשט משלחת אירופית בכירה. על סדר יומה יעמוד חוק התקשורת, כמו גם "מסי המשבר" הכבדים שהוטלו בהונגריה על חברות כלכליות ועסקים בתחומי האנרגיה. גם חוקים אלה, הפוגעים במשקיעים זרים, מעוררים ביקורת רבה במדינות השכנות. המתנגדים לחוק בהונגריה עצמה מקווים שהלחץ האירופי ישפיע, שכן הסיכוי לשינוי מבית הוא קלוש. מפלגת השלטון נהנית מרוב מוצק, ובידיה שני שלישים מ-386 במושבים בפרלמנט. 16 חברי מפלגת האופוזיציה הליברלית-ירוקה "פוליטיקה יכולה להיות גם אחרת" יכולים היו, בעת הדיון בפרלמנט, להסתפק בהדבקת סרטים על פיהם, כאזהרה מפני השתקת הביקורת הציבורית. איתות ראשון לכך שהונגריה תיאלץ להקשיב לקולות הביקורת ביבשת היה בדבריו של ראש הממשלה אורבן, שאמר כי הונגריה עשויה לשנות כמה מסעיפי החוק אם תידרש לכך על-ידי האיחוד-האירופי. "אנחנו חלק מהאיחוד, ואלה הם כללי המשחק", אמר במסיבת עיתונאים. יחד עם זאת הדגיש כי אינו רואה סיבה לביקורת ולשינוי החוק, שכן מרכיבים דומים נכללים גם בספרי החוקים בצרפת, בגרמניה ובהולנד. אבל בבודפשט יש גם מי שלא מתרגשים מגל המחאה הגובר ברחבי העולם. "אין כל סיבה לשנות חוק הונגרי בגלל ביקורת בחו"ל", התעקש בראיון רדיו זולטאן קובאס, מזכיר המדינה לענייני תקשורת. "לפני הביקורת צריך לראות איך החוק עובד. אנחנו משוכנעים שהוא ימלא את מטרתו". וזה בדיוק מה שמדאיג: שהרי עצם הכוונה להבטיח לעם ההונגרי "תקשורת מאוזנת" באמצעות חקיקה דרקונית היא שמאיימת על חופש הביטוי ועל הדמוקרטיה.
|
רגע לפני שהיא מפנה את משרדה חתמה השרה גילה גמליאל על התקנות החשובות שיגבילו את הסחר בפרוות • השטריימלים עדיין מוחרגים אך מדובר גם באיתות חשוב לתעשייה העולמית
|
הלחץ עבד: השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל חתמה אתמול (רביעי) על תקנות לאיסור סחר בפרוות חיות הבר, חרף לחצים כבדים מתעשיית הפרוות העולמית. ב-2015 פרסמנו יחד עם העיתונאית טל מיכאל מ"מבט שני" תחקיר שחשף את המהלכים מאחורי הקלעים של תעשיית הפרוות והלוביסטים נגד איסור סחר. התחקיר חשף שבמסגרת המהלכים לבלימת חקיקת האיסור, הוטסו ארבעה ח"כים לדנמרק בתנאי פאר. לוועדת האתיקה של הכנסת נמסר מידע מוטעה על מימון נסיעתם על ידי הקהילה היהודית המקומית, כשבפועל המימון בוצע על ידי תעשיית הפרוות. ב-2019 חוקרי היחידה הארצית לחקירות הונאה פשטו על משרדי חברת הלובינג "גלעד" וחקרו בכירים בה בחשד לתיווך לשוחד. גמליאל פרסמה את התקנות לפני כשמונה חודשים אולם הן נשארו על השולחן. פנינו ב"שקוף" שוב ושוב לשרה וללשכת רה"מ ותהינו מדוע התקנות מעוכבות. כעת גמליאל, רגע לפני עזיבתה הצפויה את המשרד עקב חילופי השלטון, הכריעה סופית – וחתמה על התקנות. השרה גילה גמליאל – מתי תחתמי?בסוף שנה שעברה הפגנת אומץ: פרסמת טיוטת תקנות לאיסור סחר בפרוות חיות הבר.חלפו מאז 8 חודשים. הקשיים הבירוקרטיים הסתיימו לאחרונה. הכל מוכן ומחכה רק לחתימתך.אין סיבה בעולם שלא תחתמי לפני תום הקדנציה ותוציאי את היוזמה שלך לפועל pic.twitter.com/dvEWcq3Z9Y ומה המשמעות בפועל? התקנות החדשות יגבילו את סמכותו של מנהל רשות הטבע והגנים לתת היתר לסחר בפרוות חיית בר או במוצר הכולל פרווה, אלא אם כן הפרווה או המוצר משמשים לצורכי דת או מסורת דתית, למחקר מדעי, לחינוך או להוראה, למטרות פיקוח ואכיפה או לצורך ייבוא או ייצוא של פריט אישי שהועבר בירושה למבקש ההיתר. התקנות ייכנסו לתוקף בדצמבר השנה. במילים אחרות, השטריימלים הוחרגו. אלא שכעת יהיה ניתן להפעיל לחץ ממוקד לביטול ההחרגה הזו או להגיש עתירה לבג"ץ נגדה. כך או אחרת, זו התחלה חשובה ואיתות עולמי לתעשייה שמתה מפחד מהתקנות האלו. דמיין למשל שיגישו בג"ץ ובעתירה יתהו מה ההצדקה להחרגה הזו שירה הרצנו דוברת "אנימלס" – שלהם מניות משמעותיות בקידום התקנות – מסבירה: "אכן רוב הישראלים תומכים בהוצאה של תעשיית הפרוות מחוץ לחוק ולא לובשים פרוות. לצד זאת, עבור כל מעיל פרווה שנמכר כמוצר אופנה ראוותני, מתעללים והורגים בין עשרות למאות בעלי חיים, שחייהם יינצלו בזכות האיסור". "לאיסור יש גם ערך משמעותי ברמה העולמית, והוא מהווה עוד מסמר בארון הקבורה של התעשייה רודפת הבצע", המשיכה הרצנו. "האינטרסנטים בתעשיית הפרוות יודעים את זה, בכל זאת הלוביסטים שלהם נחקרו בחשד לתיווך לשוחד, כך שניכר שהם מוכנים ללכת רחוק כדי לבלום כל מהלך לאיסור פרוות גם בישראל". ITS OFFICIAL: Israel has become the first country in the world to ban the sale of fur!This historic victory will protect countless foxes, minks, rabbits, and other animals from being violently killed for their skin. https://t.co/S9T5I5jfIP pic.twitter.com/K6HBWq4NSC לפי "אנימלס", תעשיית הפרוות כולאת בעלי חיים בחוות תעשייתיות, בהן הם מוחזקים בכלובים צרים ומומתים באלימות. לעתים הפרווה, יחד עם העור, מופשטת מגופם של בעלי החיים בעודם בחיים. "כשמדובר בבעלי חיים שאינם מוחזקים בשבי, לרוב הם נלכדים במלכודות רגל", מסבירים בעמותה. "לעתים הם מכרסמים את רגליהם בניסיון להשתחרר. לא פעם, כדי לשמור על הפרווה שלמה, הציידים מכים את בעל החיים למוות במוט או דורכים עליו כדי לחנוק אותו או לרסק את אבריו הפנימיים". כל מעיל פרווה גובה קורבנות רבים: עבור מעיל אחד מומתים בין עשרות למאות בעלי חיים: כ-200 צינצילות, כ-70 חורפנים (מינקים) וכ-20 שועלים הם מחיר הדמים של מעיל אחד. "תעשיית הפרוות גורמת להרג של מאות מיליוני בעלי חיים בעולם, וכרוכה באכזריות ובסבל שלא יתוארו", אמרה השרה גמליאל. "ניצול עורן ופרוותן של חיות הבר לתעשיית האופנה אינו מוסרי ובטח שאינו הכרחי. מעילי פרוות החיות לא יכולים לכסות על תעשיית הרצח האכזרית שעומדת מאחוריהם. החתימה על התקנות תהפוך את שוק האופנה הישראלי לסביבתי יותר ותעשה חסד עם בעלי החיים". יועצת רה"מ לזכויות בעלי חיים, טל גלבוע, הוסיפה כי היא גאה ונרגשת לחיות בתקופה שבה מדינת ישראל מתקדמת לאיסור סחר בפרוות בעלי חיים. "מדובר על פרקטיקה אכזרית ונהנתנית שאין לה מקום בעולמנו", אמרה.
|
גיליון ראשון של "מעריב" בחתימת ניר חפץ | הפרשנים נגד תיאוריות קונספירציה | שלי יחימוביץ עונה למבקריה
|
הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר עוסקות במצב המתוח באזור הדרום. על אף הנושא המאחד, יוצאת דופן היא הכותרת של "מעריב". "בשם מיליון ישראלים", נכתב בגופן גדול לרוחב שער העיתון. "מיוחד למעריב", מודגש מעל, "ראשי כל היישובים החיים תחת אש כותבים על המצוקה והתקווה". חלק נכבד ביותר מהשער מוקדש לתצלומים ולציטוטים נבחרים מפי 14 ראשי יישובים הנוטלים חלק במיזם. גם כל הכפולה הפותחת בגליון יום שישי של "מעריב" מוקדשת למה שמכונה "פרויקט מיוחד" (מספר ראשי היישובים המשתתפים עולה בה מ-14 ל-16. הסכימו להשתתף במיזם ולא הצליחו להשתחל לשער: ראשי המועצות האזוריות מרחבים ולכיש). למען הדיוק, לא כל הכפולה הפותחת מוקדשת לדבריהם של ראשי היישובים. על פני חלק ממנה מודפסות מודעות, ובתחתית עמ 2 מופיעה תיבת הקרדיטים של "מעריב", שלראשונה כוללת את שמו של העורך החדש: ניר חפץ. גליון "מעריב" של הבוקר הוא הראשון שעליו חתום חפץ כעורך. בשל אילוצי גרפיקה, או כדי לקבל בכבוד הראוי את העורך החדש, נדדה תיבת הקרדיטים מהפינה הימנית של עמ 2 בקונטרס החדשות של יום שישי אל הפינה השמאלית שלו, הבולטת מעט יותר לעין המדפדף. "מינויו של חפץ, איש פרינט ותיק, מסמנת יחד עם המינויים האחרים [רון ירון ב"ידיעות אחרונות" ואלוף בן ב"הארץ"] את החלחול לתובנתה של עיתונות הדפוס הישראלית כי למלה השחורה על הנייר עדיין יש מקום, והוא שונה מזה של המלה האלקטרונית", כתב לי-אור אברבך במדורו הקבוע "מחשבות על המדיה", שמופיע מדי יום חמישי בגליון "גלובס". "העיתונים המודפסים בישראל", מעריך אברבך, "מבקשים לחזור אל התחקירים, אל הדעות המעמיקות, אל המלל הארוך והמנתח. במקביל הם זונחים את הגישה שרווחה בעיקר בראשיתה של המאה, של עיתונות אינטרנטית, קלילה ומיידית". "[...] העיתונות הישראלית באובדן העצות שלה פנתה במשך השנים האחרונות אל הכשרונות המדהימים והחדים שצמחו כאן, ושכחה את אלה שבחרו להתקדם על-פי הספר. לעשות תפקיד אחר תפקיד לאורך שנים, לספוג את מהלומות הדרך והנצחונות הקטנים ולגבש ניסיון. נדמה שהעיתונים חזרו לידי אלה שמשלח ידם הוא עיתונאי במובן הקלאסי של המלה. אלה שמכירים את השטח, שיודעים תחקיר מהו. בני דור הביניים, שרק לפני רגע היה קל מאוד לפטר ולדלג עליהם, מקבלים את יוקרתם בחזרה". חפץ, שבתפקידיו האחרונים שימש דובר של ראש ממשלה ויועצו של בעל הון, כעיתונאי במובן הקלאסי של המלה? חפץ, שחיסל את מסורת התחקירים המפוארת של המוסף "7 ימים" והעצים את הסנסציוניות במוסף הספורט בעיתון, כעיתונאי שאמור להשיב את "מעריב" למסורת של תחקירים, דעות מעמיקות, ומלל ארוך ומנתח? זו תחזית אופטימית, בלשון המעטה. בינתיים הגיליון הראשון של "מעריב" תחת חפץ שומר על סגנון גרפי מאופק. בשער העיתון בולט הרקע הלבן, ורק עבור הביטוי "מיוחד למעריב" הוציאו הגרפיקאים גופן צבוע אדום. גם עמודי החדשות מעוצבים באיפוק שמאפיין את "מעריב" מאז נרכש בידי נוחי דנקנר. התוכן, לעומת זאת, מועט יחסית ומוגש בסדר עדיפויות צהבהב. על פני רוב השער ובכל הכפולה הפותחת, כאמור, אין מידע חדשותי, אלא "פרויקט מיוחד". בהמשך העיתון מתפרסמות שלוש ידיעות על המתרחש באזור הגבול הדרומי ובמצרים. הן מנוסחות בקיצור ותופסות יחדיו חצי עמוד בלבד. התוכן החדשותי היחיד של כפולת העמודים השלישית הוא ידיעה מאת עמיחי אתאלי תחת הכותרת "החתונה חייבת להימשך". הנה כותרת המשנה: "ספיר ויעקב ראו בעיניים כלות כיצד עם כל טיל שנופל, הולכת רשימת הביטולים לחתונה שלהם וגדלה. מי שהציל את המצב הם צוות המשמחים – קומנדו הרקדנים של צעירי האיחוד-הלאומי, שבשירים וריקודים מילאו את החלל שהותירו האורחים". אחרי הידיעה המרגשת על "צוות המשמחים", דיווחים על הסכם הרופאים, גלעד שליט (ביום ראשון ימלאו לו 25 בעודו בשבי חמאס), מרגול (הודלפו "הקלטות מפלילות" של הזמרת), אברגיל (העבריין שב לישראל בעקבות עסקת טיעון), סטיב גובס (פרש) והמחאה החברתית (עוד עצרות מתוכננות). סדר העדיפויות יכול להיות צהוב עוד יותר, כמובן. בגליון "ידיעות אחרונות" הבוקר הכפולה הפותחת מוקדשת לגלעד שליט ומרגלית צנעני, עמ 4 עוסק בילדה בת ארבע שגורשה ממדינת ישראל, ורק בעמ 5 חדל העיתון לדווח על "סיפורים אנושיים" ומספק ידיעות קצרות על החזית הדרומית וההסכם שעליו חתמו הרופאים. בראש עמ 6 הכותרת "סקס, צעצועים וקונדוליסה רייס". העיתון מדווח על הנעשה בלוב תחת הכיתוב "ארמון החשק של קדאפי" – "סרטי פורנו הומוסקסואליים, דובוני פרווה ואלבומים עם תמונות של הפוליטיקאית הנערצת על קדאפי. המורדים הלובים פשטו אתמול על ארמונו של הרודן המודח, בזזו אותו – והבהירו שאין לו לאן לחזור". ב"הארץ", לעומת זאת, עוסקת הכפולה הפותחת במצב בדרום המדינה ובמצרים, הכפולה השנייה בהסכם הרופאים ובמברקים דיפלומטיים שנחשפו על-ידי האתר ויקיליקס, ועמ 6 מוקדש למחאה החברתית. על מרגול ואברגיל אפשר לקרוא בעמ 14. גם יום הולדתו של גלעד שליט זוכה לידיעה, אך יש בעיתון דיווחים על קברי אחים ומאות הרוגים בסודאן, אפליה נגד אתיופים בישראל, ומחדל משטרתי בפרשת הרצח במועדון הבר-נוער. אתמול דיווחה עמירה הס בעמודי החדשות של "הארץ" כי בעזה לא הוקמו סוכות אבלים למבצעי הפיגוע בשבוע שעבר על גבול מצרים-ישראל. "העדרן של סוכות אבלים מחזק את התחושה הכללית ברצועה שמבצעי הפיגוע לא יצאו מהרצועה, בניגוד לטענת גורמי הביטחון הישראליים", כתבה. "ברצועה גם יש נטייה שלא להאמין שמאחורי תכנון הפיגוע עומדים אנשי ועדות ההתנגדות העממית והזרוע הצבאית שלהם (גדודי נאסר סלאח א-דין). חיזוק לכך נמצא בדיווחו של העיתון המצרי אל-מסרי אל-יום ביום שני, שמנגנוני הביטחון המצריים זיהו שלושה מהמתכננים (כלומר, שהם מצרים). דובר ועדות ההתנגדות הודיע מיד כי ארגונו מברך על הפיגוע, אך לא הוא שתיכנן אותו". "הפיגוע, בניגוד לשלל הרמזים והשמועות באינטרנט, יצא מרצועת עזה", כותב הבוקר אבי יששכרוף במוסף "השבוע" של "הארץ". לפי יששכרוף, הפיגוע "נהגה ותוכנן על-ידי ועדות ההתנגדות העממית – ארגון של פורשי פת"ח שרקם קשרים ענפים עם החמאס ועם קבוצות של גיהאד עולמי שהתמקמו בסיני. [...] אולם האי-ודאות סביב זהות המחבלים המבצעים הולידה הרים של תיאוריות קונספירציה. הגדיל לעשות האתר תיקון עולם של ריצרד סילברסטיין, שבעקבות זיהוי גופותיהם של שלושה מהמחבלים כאזרחים מצרים רמז למסקנה שישראל תקפה את רצועת עזה ללא סיבה, וכי היתה זו קונספירציה של בנימין נתניהו וברק, שביקשו להסיט את האש ממצרים. [...] השאלה שנותרה פתוחה נוגעת לקשר שבין ועדות ההתנגדות העממית לבין החמאס". "למרבה הפליאה של המומחים בישראל", כותב אלכס פישמן ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "בחמאס באמת הופתעו מהפיגוע בכביש 12". בהמשך רשימתו כותב פישמן על "מלחמת מוחות" שמתנהלת בימים אלה "בין גופי המודיעין בישראל למקביליהם ברצועה, על איסוף או טשטוש ראיות לגבי מבצעי הפיגוע שיצא מסיני. העזתים מנסים בכל כוחם, בסיוע המצרים, להסתיר את זהות המבצעים. [...] המצרים, מהאינטרסים שלהם, מסייעים לחמאס להתנער מאחריותם של העזתים לפיגוע. הם מדליפים ידיעות על כלואים שברחו מבתי-סוהר במצרים בזמן המהפכה, אנשי גיהאד עולמי, פושעים וכדומה, כמי שפעלו נגד ישראל. והחמאס לא רק מכחיש שהמפגעים יצאו מהרצועה, אלא אף אסר על חלק מהמשפחות לפתוח סוכות אבלים. משפחות אחרות של הרוגים כלל אינן יודעות שבניהן נהרגו. שרידי החוליה, שנמלטו ככל הנראה לתוך סיני, לא הגיעו לעזה כדי לספר. "[...] אצלנו מונחות העדויות במקררי המכון הפתולוגי באבו-כביר. [...] השמות של רוב האנשים ידועים [...] עכשיו מתנהל משחק הפוקר של אנשי המודיעין: ישראל לא תשחרר את שמות ההרוגים אם החמאס לא ימצמץ ראשון ויודה שמדובר בעזתים. עד שזה יקרה, או עד שהמשפחות יגלו את האמת המרה, נותנים לראשי החמאס להזיע, להתפתל ולהזין את המצרים בשקרים. הקלפים ייפתחו בתחקיר המשותף". בהמשך חוזה פישמן גיוס מילואים בספטמבר ומלחמה שיכולה לפרוץ בכל רגע. לפי פישמן, התוכנית למבצע הבא מול עזה מוכנה וכמעט שיצאה השבוע אל הפועל. לדבריו, המלחמה תיפתח בעוצמה גבוהה ביותר. "הכוח שהופעל בעופרת-יצוקה יהווה את נקודת הפתיחה של המבצע הבא", הוא כותב. "חוסר התגובה הישראלי התפרש באופן טבעי לא כניסיון להרגיע את הרוחות, אלא כהפגנת חולשה הנובעת משורה של לחצים", כותב עמית כהן ב"מוספשבת" של "מעריב". יששכרוף מציג ב"הארץ" דעה דומה. "בעיה נוספת שצצה בעקבות ההסלמה האחרונה בעזה היא חולשת התגובה הישראלית", הוא כותב. "[...] הצרה היא שהמסר שקלטו ארגונים כמו החמאס, הגיהאד-האסלאמי ודומיהם הוא, כדברי נתניהו, הם (הישראלים) מפחדים. ההשלכות ברורות למדי. בניגוד למצב שנוצר לאחר עופרת-יצוקה, אז שיתקה ההרתעה הישראלית את פעילות הארגונים בעזה, נראה כי לאחר הפיגוע האחרון ידם של משגרי הרקטות ושל אנשי החמאס, שספק מפקחים עליהם, תהיה קלה הרבה יותר על ההדק". בעמודי החדשות מדווחים העיתונים על ההתפתחויות האחרונות בעימות עם עזה. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת רוני שקד, מתי סיבר ותמר טרבלסי-חדד ולפיה 16 פצצות מרגמה וגראדים נורו אתמול מעזה לישראל, אחת מהן פגעה במחסום ארז. בתגובה הפציצה ישראל בעזה, הרגה שמונה ופצעה 22. לפי "מקורות פלסטיניים", באחת ההפצצות נפגע מועדון ספורט בבית-לאהיה, שם נהרג בן 17 ונפצעו 19 בני-אדם. "מקורות בחמאס" מסרו כי הארגון אינו מעוניין בהסלמה. מידע זה מצליח להשתחל לסיום כותרת המשנה של הידיעה. הכותרת עצמה: "רגיעה? 16 רקטות ביום". ההרוגים בעזה אינם מוזכרים אלא בגוף הידיעה. ב"מעריב" ספרו אורי בינדר, רונן דמארי ואחיקם משה דוד 15 רקטות שנורו אתמול מעזה לישראל. ידיעה נפרדת, מאת עמית כהן, נושאת את הכותרת "הגיהאד מאיים: נגיע לגוש דן". כותרת הגג והמשנה עוסקת אף היא באיומים מכיוון עזה. בגוף הידיעה מצוין כי ישראל הרגה אתמול בעזה שמונה, ביניהם שני מחבלים מהגיהאד-האסלאמי. "על-פי הגיהאד", נכתב, "מדובר באנשי מערך ההסברה של הארגון, אשר תיעדו – ככל הנראה – ירי רקטה לעבר מעבר ארז". ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "הירי מעזה לא פוסק; פצמ"ר פגע במעבר ארז". בכותרת המשנה נכתב: "16 רקטות נחתו אתמול בשטח ישראל, בתגובה הרג צה"ל שני פעילי גיהאד-אסלאמי בעזה. הדרג המדיני הנחה את הצבא להגיב במתינות". "הטרור", כותב דן מרגלית בטורו הפותח את מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", "התנקש בנורמליות מטעם זרועו הארוכה של העולם הערבי, הנע לעבר הקצנה אסלאמית. המערב מוטט בלוב שלטון רע ויקבל רע ממנו; אמריקה הדיחה את חוסני מובארכ ותמצא תחתיו משטר רעוע, שיתנדנד בין אינטרס לבין דמגוגיה, ולפי שעה הוא נכנע פעם אחר פעם למשוגות כיכר תחריר; ותימן כבר צבועה בדגלי אל-קאעידה, ובצפון אין ביטחון כי יורשו של בשאר אל-אסד בסוריה יהיה שונה ממנו". על-פי מרגלית, ישראל היא עדיין "וילה בגונגל". "יחלוף זמן רב", הוא כותב, "עד שהמדינות השכנות יגיעו ליציבות דמוקרטית או דיקטטורית, ועד אז אין לישראל מה לעשות אלא לעסוק במה שצפה לה משה (בוגי) יעלון בספרו – ניהול משברים בלי לפותרם". "ישראל הרשמית מדברת אל הערבים בעיקר בשפה של ביטחון ומדינאות", כתב אתמול גקי חוגי, פרשן גלי-צה"ל לענייני ערבים, בעיתון "גלובס". "היא אינה מקיימת שיח תרבותי או חברתי עם שכניה". לפי חוגי, "כולם מבינים שאבד הכלח על העידן שבו שיח עם העולם הערבי התנהל דרך ארמונות השלטון בקהיר, בדמשק, בבגדד ובטריפולי. המהפכה האמיתית אינה הפלתם של מנהיגים בזה אחר זה, אלא היחלצותו של הציבור מהפחד המשתק והצלחתו לכפות על שליטיו לשתף אותו בתהליך קבלת ההחלטות. זהו שינוי דרמטי הנושא משמעויות לדורות. [...] בעיני הערבי הממוצע נתפסת ישראל כמעצמה אזורית, ומעצמה לא אמורה לפחוד כשהיא רואה סביבה שינויים חיוביים. היא צריכה לשאול את עצמה, איך ביכולתי לעזור לשכני להשתקם ככל האפשר ומה אוכל להפיק מכך". חוגי טוען כי "אם ישראל תקבל החלטה אסטרטגית לפתוח בדיאלוג אמיתי ומתמשך עם הרחוב הערבי, עומדים לרשותה כמה אמצעים מיידיים", וממליץ על השקעה בתקשורת מקוונת ושיפור משדרי תחנת קול-ישראל בערבית. "מי שקרא השבוע את עמודי המאמרים בהארץ, עיתון שאני מכבד ונמנה שנים עם קוראיו, עלול היה להתרשם שבמפלגת העבודה נחשף תא מחתרתי מסוכן: ח"כ שלי יחימוביץ", כותב מרדכי גילת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". גילת כותב על תחושה כי "בפתח חדרו של עורך הארץ, אלוף בן, עומד תור ארוך של הגיגנים עם מקלדת וסכינים ביד". אכן, השבוע הוקדשו מאמרים רבים לתגובה על דברי יחימוביץ בראיון לעיתונאי גידי וייץ. ביום ראשון פורסם ב"הארץ" מאמר חריף מאת גדעון לוי, למחרת עוד שלושה. אחר-כך חלה מה שבמערכת הביטחון היו מכנים רגיעה מסוימת, עם טפטוף של מאמרים ביקורתיים. גם הבוקר עמוד המאמרים של "הארץ" לא מאיר ליחימוביץ פנים. בראשו קריקטורה [ערן וולקובסקי], שבה אוירה יחימוביץ באופן בלתי מחמיא במיוחד. בתחתית שער חלק ב רשימה מאת זאב שטרנהל תחת הכותרת "לא לסוציאליזם של אדונים". במוסף "הארץ", שם פורסם הראיון של וייץ עם יחימוביץ, מקבלת חברת-הכנסת את זכות התגובה. "חודש ימים נאלצו מי שמבינים בסוציאל-דמוקרטיה כמו חמור במרק פירות לעסוק בה", כותבת יחימוביץ, "[...] והנה בא הראיון [...] ועימו הגאולה. צפירת הרגעה. נגמר הדיון הכלכלי-חברתי. אפשר לחזור ולקלל מתנחלים יחדיו, בטקס השבטי המרגיע, הידוע, חסר השחר, ולהתנפל בצדקנות אלימה ומשעממת גם יחד עלי – משום שאני מסרבת בתוקף להשתתף בטקס. [...] כי בראיון עם גידי וייץ התגלה שאיני עומדת בדרישות המסדר הפוסט-ציוני שמקיים את פגישותיו בתא הטלפון שבבילעין". בכפולה הפותחת במוסף "עסקים" של "מעריב" מתפרסם ראיון קצר שערך יהודה שרוני עם השר סילבן שלום. "אני חושב שמחאת האוהלים אותנטית", אמר שלום. "הרוח החדשה שאני מאמין בה היא הדרך השלישית – לא קפיטליסטית טהורה ולא סוציאליסטית טהורה", הוסיף. לדבריו, יש לבצע "שינוי בסדרי העדיפויות התקציביים, עצירת הפחתת המסים הישירים והפחתת המסים העקיפים". שלום דיבר גם על מחירי הדיור, ההשלכות של המחאה על הליכוד וסוף-השבוע הארוך שיזם. מבין כל דבריו של שלום נבחר הציטוט הבא להיות מודגש בליד: "בעלי ההון מייצרים עשרות אלפי מקומות עבודה, ואין שום סיבה לגרום להם להעביר את עסקיהם לחו"ל. ההתקפות עליהם נובעות בדרך-כלל מצרות עין – בגלל ההצלחה שלהם, אבל לפעמים יש פערי שכר גדולים מדי בחברה, שיוצרים תסכול". ב"ישראל היום" מדווחים זאב קליין ואילן גטניו כי אילן בן-דב, בעל השליטה באורנג, הודיע כי יוותר על 30% משכרו בחברת סאני-אלקטרוניקה. לאחר ההפחתה, מדווח, יקבל מהחברה מדי חודש שכר בסך "165 אלף שקל בלבד". לפי הידיעה, עלות שכרו בשנה האחרונה הסתכמה ב-15.2 מיליון שקל. במוסף "ישראל שישבת" של "ישראל היום" כתבת פרופיל על בן-דב, מאת נעמה לנסקי. בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מבשר העיתון לקוראיו כי "לאור הביקוש הרב", ירחיב העיתון את מערך ההפצה ובמקביל ידרוש תשלום עבור משלוח עד הבית: 52 שקל לחודש. "העיתון יגבה מהמנויים הקיימים והחדשים דמי משלוח בלבד", נכתב, ומודגש כי בנקודות הפצה ציבוריות ימשיך להיות מחולק חינם. אכן, עלויות ההפצה של העיתון גבוהות. הצלם מיקי קרצמן מתראיין למוסף "גלריה" של "הארץ" לרגל קבלתו את פרס א.מ.ת. "אני מצלם בפילם לעבודה שלי, וצילום דיגיטלי לעיתון", הוא אומר לאלי ערמון-אזולאי. "אני אוהב יותר את הפרשנות של הפילם, אוהב להחזיק את הפילם ביד. אני אוהב שיש מעט פריים בכל סרט. אני אוהב שזה עולה כסף". ב"דה-מרקר" מדווח [צבי זרחיה] כי מירב ארלוזורוב נבחרה לקבל את אות אביר איכות השלטון מטעם התנועה למען איכות השלטון. במדור הספורט של "הארץ" מספיד רון קופמן את יחיאל ארזי, עורך המדור במשך יותר מ-40 שנה, שהלך לעולמו אתמול. "ארזי היה עיתונאי מזן נדיר", כותב קופמן, "מעבר להיותו מייסד עיתונות הספורט בישראל. הוא היה איש של ספרות, תיאטרון ומוזיקה, שרחש כבוד למלה הכתובה, קידש את הידע והקפיד על כתיב מלא במאמרים שכתב וערך. בעיקר הקפיד לשאול ולבדוק מידע שלא ידע ולא היה בטוח בנכונותו. בדור הצעיר של התקשורת כבר אין אנשים כאלה". בחלק ב של "הארץ" מספיד אורי דרומי את דוד ריבלין, דיפלומט שבתחילת דרכו היה הכתב הצבאי של עיתון "היום" ומראשוני העיתונאים בגלי-צה"ל. בהספד אחר כותב דרומי על העיתונאי והמדען עמוס כרמל. "אם יש עיתונאי הראוי לתיאור נפל על מקלדתו", כותב דרומי, "הרי זה איש ידיעות אחרונות הוותיק עמוס כרמל. על ערש דווי הוא הכתיב בטלפון את מאמרו האחרון, בו שאל מדוע לא להנהיג רוטציה בכהונת נשיא בית-המשפט העליון. כשהתפרסמו הדברים, כבר לא היה בין החיים".
|
"ישראל היום" נחלץ לעזרת נתניהו | בעיתונים האחרים הוא סופג מכות קשות | ופורעים יהודים מצליחים לבלבל את המשטרה והעיתונאים כאחד
|
לא צריך להיות סוקר עיתונים קבוע, שעובר מדי יום על כל היומונים הגדולים בארץ, כדי לדעת מראש איך כל אחד מהם יטפל בפרשת נתניהו הנוכחית. לכל עיתון עמדה ברורה וידועה (אף כי באף אחד מהם אין זו עמדה רשמית), והבוקר כל אחד משתדל לשחק את תפקידו על הצד הטוב ביותר. למעשה, אין אפילו צורך לקרוא את הכותרת הראשית, די להתבונן בתצלומים המלווים את סיקור הפרשה כדי להבין את יחסי הכוחות. כתב ההגנה של נתניהו מרוח לרוחב העמוד הראשי של "ישראל היום" עם הכותרת הראשית: "המארח: נתניהו שילם, מה אתם רוצים ממנו?". הכפולה הפותחת בעיתון היא פסיפס של עדויות אופי חיוביות, פרשנויות מגן, עקיצות ליריב ותחזיות אופטימיות לעתיד (וכמעט שאין בה אזכור לקיומה של שרה נתניהו). בראש הדיווחים מופיעים סיכום מפורט וחד-צדדי של מסיבת העיתונאים של נתניהו ותביעת הדיבה שהגיש [מתי טוכפלד וצבי הראל]. לצד סיכום זה, תצלום מחמיא [רפאל בן-ארי] של יו"ר האופוזיציה. נתניהו נראה בו כשהוא מחזיק בדפי נאומו, מרכיב משקפי קריאה, אבל מביט מעליהם. רציני, תקיף, לא נראה כי הוא נהנה במיוחד מכל האירוע, ומשום כך הוא גם לא נהנתן במיוחד. ארז פריש, כתב העיתון בלונדון, משוחח עם גושוע ראו, להלן "המארח" (לא התואר המתאים ביותר בימים שבהם מושל ניו-יורק מודח על התארחויות במלונות פאר). ראו לא בדיוק מספק את הכותרת שמופיעה בעמוד הראשי, אבל כדי להבין זאת יש צורך לקרוא את הידיעה בעניין. הוא כן אומר: "זה לא ייאמן [...] תראו את כפיות הטובה שמחזירים לו". עוד בכפולת ההגנה - מאמרי פרשנות. גונן גינת כותב כי "ידיעות אחרונות" מתפקד לאחרונה כעלון קדימה, והסיפור של ערוץ 10 הוא (אולי) לא-סיפור. ההסבר שלו להתקפה על נתניהו: "כולם מבינים היטב שאם הבחירות היו כיום, נתניהו, שנוא נפשה של היאפיאדה, היה מנצח". דן מרגלית מצטרף אליו במאמר מסויג מעט יותר, שבו הוא אמנם טוען כי "שטות קטנונית היא להיתפס לשאלה אם קיבלה רעייתו של נתניהו היתר מהכנסת להצטרף למסע ללונדון. נשות מנהיגים נוסעות איתם. גם שרה עם ביבי", ואמנם טורח לציין גם את הנהנתנות של אולמרט וברק - אבל בסופו של דבר כותב כי נתניהו היה צריך "לרסן את נהנתנותו". גדעון אלון ומתי טוכפלד מבולבלים מהסוגיה האתית, שנדחקת כאן לפינה קטנה, ולא מהססים לבלבל את הקוראים. "ועדת האתיקה של הכנסת הצליחה לבלבל את כולם באשר לשאלת נסיעתה של שרה נתניהו", הם כותבים. מצד אחד, מדווח כי הוועדה אישרה לשרה נתניהו להתלוות לראש הממשלה לשעבר; מצד אחר, נראה כי האישור לא היה לנסיעה המדוברת. מה כל-כך מבלבל בזה? נראה כי מבחינת "ישראל היום" עדיף להיות מבולבל בנושא מאשר להבין שלא היה אישור. ועוד בכפולת ההגנה של העיתון - עדנה אדטו מזכירה לקוראים "היסטוריה של תביעות". מתברר כי דרוקר כבר הפסיד פעם בתביעה בעקבות תחקיר שפירסם על דן תיכון, ואילו עיתון "כל העיר" הפסיד בעבר בתביעה על ידיעות רכילות שפירסם בנוגע לשרה נתניהו. עכשיו כל שנותר לקוראים הוא לעשות אחד ועוד אחד, דרוקר ועוד שרה, ולהבין שההיגיון המשפטי נוטה לחייב גם את הפרסום הנוכחי בהוצאת לשון הרע. שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של העיתון, מתייחסת לשידורי האקטואליה מאתמול, אבל דווקא לסטנלי פישר. מן העבר השני, ב"ידיעות אחרונות", מנסה הכפולה הפותחת, המוקדשת לביבי, ליצור את הרושם כאילו המימון לנסיעה היה לא רק בעייתי, אלא ממש מושחת. הידיעה הראשית בכפולה קובעת באופן חד-משמע:י "המיליונר של ביבי משקיע בישראל" [מודי קרייטמן]. כלומר, יש מקום לחשד שהיו למיליונר אינטרסים כלכליים ברורים לתמיכה בנתניהו. כתב העיתון בלונדון מנסח עשר פסקאות לפני שהוא קובע כי "יש לציין כי אין כל מידע שלפיו קיבל ראו סיוע כלשהו מהמדינה". לידיעה זו מתלווה תמונה איומה ונוראה של נתניהו [גדי קבלו]. הוא נתפס בדיוק ברגע שבו הוריד את משקפי הקריאה, ששיוו לו ב"ישראל היום" מראה כה אלגנטי; ב"ידיעות אחרונות" הוא נראה מוטרד, רדוף, כמי שנתפס בקלקלתו. העמדה של נתניהו, כפי שהובעה אתמול באשקלון, דחוקה לתחתית העמוד [יובל קרני], וגם שם מצוין כי "מעטים בליכוד הסכימו אתמול להתייצב מול הטלוויזיה והרדיו ולהשיב על שאלות קשות באמת [...] הדוברים מטעם נתניהו סירבו לחשוף מסמכים או לענות על שאלות מפורטות". ועוד יותר מכך, ח"כ גלעד ארדן, מהבודדים שלפי הידיעה "הגנו [על נתניהו] בחירוף נפש כמעט", מודה כי "לא הכל כנראה היה תקין, ויש להפיק לקחים לקראת העתיד". סימה קדמון, בטור פרשנות מובלט, מנתחת את ניהול המשבר: "היסטריה", היא קובעת. ומוסיפה גם "בהלה", "ברדק" ו"איבוד שליטה". היא מפקפקת ברצינותה של תביעת הדיבה של נתניהו ומציעה זווית מקורית: זה לא סיפור על שחיתות או נהנתנות, כותבת קדמון, "זה סיפור על חזירות". מישהו אמר "קפיטליזם חזירי"? בהחלט. מיד אחר-כך מזכירה קדמון שנתניהו הוא "שר אוצר שהוביל את הגזירות הכי אכזריות, שהפך את העובדים, ששבתו בשביל תוספת של ארבעה שקלים, לאויבי העם". לסיום היא מתקיפה את שרה נתניהו. ירון טן-ברינק, מבקר הטלוויזיה של העיתון, מתייחס לפרשה כאל תוכנית טלוויזיה מתוסרטת, מתלונן על תחושת מִחזור קשה, ומבקש מהתסריטאים להתאמץ יותר. גם ב"מעריב" מקדישים את הכפולה הפותחת לפרשה, ובאופן די מדהים כלל לא מייחדים ידיעה נפרדת להתקפת-הנגד של נתניהו. המעמד באשקלון מובלע בתוך ידיעה על המיליונר הבריטי שמימן את הנסיעה [מיה בנגל ולי-אור אברבך]. הפרט ש"מעריב" לא השיג הוא המידע על העסקים הנוכחיים של המממן. מצוין רק כי בעבר היו לו בישראל עסקי טקסטיל. לידיעה מתלווה תצלום מלא תוכן של נתניהו [אדי ישראל]. הוא מביט הצדה, ידיו מכסות את פיו, נראה כי הוא לוחש למישהו סוד, כמו אומר, "איך אני עובד על כולם עכשיו", או "תכינו לי 18 אלף שקל בצד, אני מזהה תחילתו של רעב לארוחת ערב טובה". עוד בכפולה, ידיעה על בעיות מבית לנתניהו [מיה בנגל], שלפיה בכיר בליכוד טוען כי "עניים יתקשו להבין איך שורפים 131 אלף שקל", ומסגרת נפרדת המוקדשת לסוגיה האתית [אריק בנדר]. ב"מעריב" יש לסוגיה זו תשובה חד-משמעית: הנסיעה של שרה ללונדון לא אושרה. את הכפולה מסכם מאמר פרשנות של בן כספית תחת הכותרת "הגברת". תחילה, תוקף כספית את ניהול המשבר של נתניהו ("פאניקה מיוזעת"), וקובע כי התביעה שלו לא תגיע לבית-המשפט. אחר-כך הוא מבטל את הטענה של נתניהו בדבר "קמפיין מאורגן שיטתי ומסולף" וקובע שזו טענה "מטופשת ודמיונית". לבסוף עוסק הפרשן בשרה נתניהו, מאשים אותה בכל מה שרע בהתנהלותו של ראש הממשלה לשעבר, ושואל "אם הוא לא מסוגל לנהל את הלשכה הקטנה שלו, איך ינהל את המדינה הקטנה שלנו?". מבקר הטלוויזיה של העיתון, אסף שניידר, מאשים את הברנזה התקשורתית בעליהום על נתניהו, וקובע כי הדבר היחיד שיישאר בסופו של דבר מהפרשה הנוכחית היא "עוד משפט וחצי למסגרת הפרשות הקודמות, שתפורסם בעיתונים עם פרוץ הפרשה הבאה". רק ב"הארץ" מופיע סיפור נתניהו בכפולה השנייה של העיתון בלבד, כאילו לא היה סיפור בעל משמעות אמיתית לגורל המדינה, אלא סתם עוד סיבוב בקרב יחצני על אופיו של האיש שאולי יהיה שוב ראש ממשלה. בעמוד הראשי של העיתון הרמז היחיד לפרשה מתמצה במאמר פרשנות מאת יוסי ורטר, המצטט טוקבקיסט (לא כתוב מאיזה אתר) שסיכם את הסיפור כולו במלה אחת: "נהנתניהו". דפדוף זריז לעמ 4 מלמד כי את קמפיין הנגד של נתניהו הוחלט לצמצם בעיתון למסגרת קטנטונת [מזל מועלם] המופיעה בתחתית, כשרוב העמוד מוקדש לנושא העיקרי בפרשה, הבעיה האתית [צבי זרחיה, שחר אילן ומזל מועלם]. הכותרת חד-משמעית: "הכנסת לא אישרה את נסיעת נתניהו". נראה כי ב"הארץ" מעדיפים ללכת עם העובדות של ועדת האתיקה של הכנסת, ולא עם סימני השאלה שמקורבי נתניהו מנסים לפזר. התמונה [ללא קרדיט] סולידית למדי. נתניהו עומד, נואם, חברי-הכנסת ריבלין, כץ ושטייניץ יושבים לצדו, מוחאים כפיים בפנים רציניות. כתבת העיתון דפנה ברמן מראיינת טלפונית את ראו ומדגימה כי במקרים כאלה אין צורך אמיתי בכתב זר, גם אם הוא ישן בדירה של חבר ולא עולה לעיתון גרוש. את העבודה העיתונאית הפשוטה של חיוג לאדם ושיחה איתו אפשר לעשות במאה ה-21 גם ממדינה אחרת. ברמן משוחחת עם ראו וזה מביא את הכותרת לידיעה: "אין לי אינטרסים עסקיים עם נתניהו". צבי זרחיה ושחר אילן מזכירים בטור הפרשנות שלהם כי יש פוליטיקאים ישראלים המטיילים בעולם בתקציב נמוך בהרבה, וקובעים כי לא רק שיש בעיה אתית בנסיעה של שרה, אלא גם "טיוח" של בעלה וניסיון "להטעות את הציבור" כאילו הוועדה אישרה את הנסיעה. במקרה זה אפשר לצרף להאשמת הטיוח גם את "ישראל היום". גדעון לוי, הכותב הבוקר את טור ביקורת הטלוויזיה של העיתון, מתנצל וכותב כי דווקא רצה לתמוך בנתניהו, אבל הקרקס התקשורתי שזה חולל באשקלון הפך את המשימה לבלתי אפשרית. סיפור נוסף המסוקר בכל העיתונים הבוקר נוגע להתפרעות אנשי הימין הקיצוני בכפר שממנו יצא המחבל שביצע את הפיגוע בישיבת מרכז-הרב. בשער "ידיעות אחרונות" מופיע תצלום של הפורעים היהודים משליכים אבנים על מכונית שבעליה ערבים [גיא אסיאג], ובהמשך קובע העיתון באופן חד-משמעי כי מדובר ב"מחדל" של המשטרה. "הכתובת למחדל הזה היתה רשומה על הקיר, וליתר דיוק על כמה קירות ברחבי ירושלים", כותבים ירון דורון ורוני שקד, ומזכירים את המודעות שקראו להפגנה ולהרס בית המחבל. אבל מה לעשות שבמודעות הללו ההפגנה נקבעה לשעה חמש אחר הצהריים, ועד לחמש וחצי לא קרה יותר מדי? לפי הדיווח ב"ידיעות אחרונות", לאחר מחצית השעה התפזרו השוטרים, וכך הצליחו 200 פעילי הימין להגיע לבתי הכפר גבל-מוכאבר. הייתכן כי בימין הישראלי משתמשים בצופני קוד מתוחכמים שלפיהם השעה 18:00 כתובה "17:00"? המשטרה לא פוסלת כרגע אף אפשרות. מכל מקום, הפורעים שהצליחו לעקוף את המשטרה "הסתערו על בתי הערבים", ולא על בית המחבל, ואחד התושבים במקום טוען שגם כשהמשטרה הגיעה למקום היא התערבה רק לאחר שהפורעים היהודים ספגו בעצמם מטר אבנים נגדי. ב"מעריב" הכותרת הגדולה המוקדשת לנושא היא "ההסתערות על בית המחבל", למרות שבפועל, כאמור, לא הסתערו הפורעים היהודים על בית המחבל, אלא על בתים אחרים בכפר. אפילו בידיעה עצמה [רועי שרון ועמי בן-דוד] מצוין רק שכמה מהפעילים "ניסו להגיע אל בית המחבל", בלי לציין אם הצליחו או לא. ועוד בידיעה, ציטוט של הרב דדקוביץ, שנתן במהלך ההפגנה הסבר במגאפון מדוע יש להסתער גם על בתים של לא-מחבלים: "הערבים האלה הם כאילו ערבים שלנו, אבל הם מסוכנים לא פחות, וביתם צריך להיחרב". ב"הארץ" הסיפור מקבל תמונה בולטת בשער [אמיל סלמן/ גיני] התופסת עימות בין המפגינים לשוטרים: אגרופים מתנופפים, אנשים חוטפים ומחטיפים, מפגין אוחז בידו כיפה סרוגה (ולא אבן כמו ב"ידיעות אחרונות"). דווקא בעיתון זה המקום המוקדש לנושא מצומצם ביותר, וגם הכותרת מתמקדת בצד המתון של האירוע: "22 פעילי ימין נעצרו בהפגנה בגבל-מוכאבר". לא מוזכרת ההתפזרות המוקדמת של השוטרים. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" - "השווקים במתח" - היא בכלל הפניה למוסף "ממון", ואפשר היה לטעון כאן כי מדובר בהפניה חריגה, בלשון המעטה, שיש להבין אותה בעיקר בהקשר לרצועה שמודפסת בתחתית העמוד הראשי של העיתון ומבשרת על "עיתון כלכלי יומי חדש", "כלכליסט", וכי מדובר בעדות לכך שהמוסף הכלכלי היומי של "ידיעות אחרונות" מסרב לגווע בשקט; אבל מבט חטוף בעמוד הראשי של "מעריב" קצת מקלקל את התיאוריה הזו. הכותרת הראשית שם - "מה עשה המשבר לפנסיה שלכם" -אינה אלא הפניה למוסף הכלכלי של עיתון זה. הכותרת הראשית ב"הארץ" מקורית יותר: "מפקד חה"א הבא: נחוצה שליטה בשטח לבלום הקסאם" [עמוס הראל, יובל אזולאי ורויטרס]. לפי הידיעה, האלוף עידו נחושתן, שימונה למפקד חיל האוויר בחודש מאי, אמר את הדברים בהרצאה במכון המחקר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לפני כחודשיים. האם הדבר ישנה במשהו את הנכונות של צה"ל לכבוש מחדש את רצועת עזה? נראה שלא. אמיר בוחבוט מביא ב"מעריב" עוד פרשייה עגומה מצה"ל. הפעם הטענה היא כי לוחמות יחידת עוקץ, היחידה המפעילה כלבים, שותלות במכוניות של פלסטינים תמימים מחסניות תחמושת או עצמות וחפצים אחרים, במטרה לתרגל את עבודת הכלבים הצבאיים. בוחבוט מביא עדויות של חיילי מילואים שראו את התרגולים הללו, ופלסטינים שעברו בעצמם את החוויה הלא נעימה. המדהים הוא שדובר צה"ל מאשר: "כחלק משמירת הכשירות של הכלבים במעברים, הלוחמות מבצעות לעתים תרגולות לכלבים לאיתור חומרי נפץ בכלי רכב ישראליים ופלסטיניים ללא כל הבחנה ביניהם". מוטי כ"ץ מדווח ב"הארץ" כי אלי ויזל לא ישתתף בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-60 למדינה, וזאת בשל "התחייבויות קודמות". ויזל מספר ל"הארץ" כי לאחר שבדק את העניין, התברר לו כי ביומנו רשומות "שלוש הופעות לפני אלפי אנשים שנקבעו עוד לפני כשנה באותו מועד". האם לא ניתן היה לברר עם ויזל את מצב יומנו לפני שמזמינים אותו? לערבים יש שם קולע למקרה שכזה: "פדיחה". ב"ידיעות אחרונות", מדווח רועי שלומי על מערכת בלוגים חדשה, הפעם של השב"כ. כרגע כותבים שם ארבעה עובדי השירות, המספרים על הפרטים הלא-חסויים של שגרת יומם: "י - המוח הטכנולוגי"; "ח - האשה הסודית"; "א - המומחה"; ו"ג - על חייו הכפולים". אורי יבלונקה מדווח כי האקדמיה ללשון עברית דורשת מחברת נתיבי-איילון לשנות את שלטיה מ"איילון דרום" ל"איילון דרומה" ומ"איילון צפון" ל"איילון צפונה". ב"ישראל היום" מופיעה הבוקר כותרת שבמבט ראשון נראית אופטימית - "6 מיליון ליטר נפט מתחת לחיפה", אך קריאת הידיעה [דניאל סיריוטי] מלמדת כי לא מדובר במצבור שיזניק את הכלכלה הישראלית, אלא בזיהום חמור של מי התהום. בעמודים הבינלאומיים של "גלובס", המתורגמים מה"פייננשל טיימס", בוחרים להביא דווקא מאמר מאת אווה שיאן, "נערת ליווי מניו-יורק". זו טוענת כי על הזנות להפוך לחוקית, וגם יש לה הסברים: "הסיכוי שגבר יביא הביתה הרפס נמוך בהרבה עם מקצוענית שיודעת מה היא עושה מאשר עם פילגש לטווח ארוך"; ונוסף לכך, "בסביבה מקצועית יש פחות סיכוי להתקשרות רגשית". וחדשת תקשורת אחת - אסף כרמל מדווח ב"גלריה" כי ליו"ר מועצת הרשות השנייה, נורית דאבוש, העומדת בראש ועדת המכרז לרדיו האזורי, קשרים מקצועיים עם שי נשר, מבעלי אחת הקבוצות שמתמודדות על מכרזי הרדיו בירושלים ובשרון. לפי כרמל, דאבוש לא דיווחה על קשרים אלה ללשכה המשפטית של הרשות השנייה.
|
כשם שאני מוכנה לשלם תמורת זוג נעליים שמוצא חן בעיני, כך אני מוכנה לשלם תמורת חוויה אינטלקטואלית או רגשית
|
רופרט מרדוק עומד לגבות תשלום תמורת תכנים מסוימים באינטרנט. גם מו"לים אמריקאים שוקלים לגבות כספים ממשתמשים בחומרים שלהם ברשת. יותר ויותר גופים שמכונים "גורמי תוכן" מואסים במצב שבו הם משקיעים משאבים, כישרון, כסף, מחשבה ומה לא במוצר כלשהו, ומיד אחר-כך הוא נשמט מידיהם ואין להם עוד חזקה עליו. הם אפילו אינם יכולים להחזיר לעצמם את ההשקעה, והתוצאה היא שמצבם הכלכלי מידרדר והולך. הזעקה ברשת היתה אוטומטית. כולם מדברים על טירוף, על כך שהסוסים ברחו כבר מזמן מן האורווה, וכל ניסיון לגבות כסף תמורת תכנים הוא חשיבה ארכאית, שאינה מבינה את טיב המדיום וחושבת במושגים של המאה ה-19. אשים נפשי בכפי, וגם אם פירוש הדבר שאמצא עצמי בחבורה אחת עם רופרט מרדוק ר"ל, הריני להודיע שאני מוכנה ומזומנה לשלם תמורת תכנים, תמורת מידע, תמורת כל מה שאדם אחר השקיע בו מחשבה, כישרון, זיכרון וכיוצא באלה עניינים שלא נחשבים בעולם "השורה התחתונה של המאזן". כשם שאני מוכנה לשלם תמורת זוג נעליים שמוצא חן בעיני, כך אני מוכנה לשלם תמורת חוויה אינטלקטואלית או רגשית. נכון, אני נמנית עם קהל לא קטן של אנשים שפרנסתם על קניינם הרוחני, במובן המקורי והאמיתי של המונח. לכן, מן הסתם, אני מבינה ללבם של מי שנקעה נפשם, סליחה על הביטוי, מהטפילות המתמשכת והבלתי נסבלת שמאפיינת את האינטרנט, ולא רק אותו. בעיקר נמאס לנו הזלזול התהומי בהשקעה שלא נמדדת בשקלים ובדולרים. בעניין זה נחצים גבולות של מחנות, כי גם רבים שחושבים עצמם ל"סוציאליסטים" ומודעים לערכים חברתיים מזדעקים כאשר הם נדרשים לשלם את מלוא מחירו של ספר או מאמר מדעי שהושקעו בו חודשים או שנים של עמל. זה זלזול מעליב, פוגעני, המוכיח את סולם הערכים של החברה יותר מאשר את ערכם של המוצרים. נכון, כותבים – סופרים, חוקרים, משוררים וכיוצא באלה – מוכנים לעשות המון כדי שעבודתם תופץ, ושרבים ככל האפשר ייחשפו אליה. אבל זו אינה סיבה לנצל את הנטייה האנושית הזאת. על עבודה צריך לשלם. אפילו מי שקונה ספרים לפי משקל בנוסח "ארבע במאה" אינו מוכן לתת את עבודתו – ממש כמו איש הייטק, עורך-דין, בנקאי, פרסומאי או אינסטלטור – חינם אין כסף. גם מי שאוהב לגלוש ברשת ולמצוא בה את כל הדרוש לו, לסקרנותו האישית או לעבודות באוניברסיטה, לא היה מסכים לא לקבל תמורה תמורת עבודתו בכל תחום אחר. מדוע כל מה שקשור לידע, מחשבות וכישרון נחשב שונה ופרוץ לכל רוח? מדוע דרישה לתשלום, ולו סמלי, תמורת התוצרים הללו נחשבת לבגידה בעקרון הדמוקרטיה של הרשת? מדוע מי שמעלה את הדרישה הזו נחשב מיד לחסר תרבות שלא מבין את העולם שבו הוא חי? נכון, קשה לשנות נוהג שנקבע במשך שנים, אך אחרי שכבר למדנו להשתמש ברשת, אפשר גם לדרוש מאיתנו שנשלם תמורת התועלת וההנאה שאנחנו שואבים ממנה. כי יש מי שמשלמים את מחיר ה"חינם" הזה.
|
הצלחתו של "ישראל היום" להדביק בתפוצתו את "ידיעות אחרונות" מבשרת על החרפת התחרות בין שלושת הטבלואידים. עיתונאים שמכבדים את עצמם היו נמנעים מלהפוך את מאמריהם לנשק במערכה שמנהלים המו"לים הניצים
|
השבוע כתב נחום ברנע טור ב"ידיעות אחרונות" שבו יצא נגד המשך הפעלתה של הטלוויזיה החינוכית. לטעמו, הערוץ הזה איבד מזמן את זכות קיומו, והיום אינו אלא מכונת שחזור של תוכניות ישנות. יש לטלוויזיה החינוכית פונקציה נוספת, טען ברנע – לשמש בימת נאומים ידידותית לפוליטיקאים המתארחים בתכיפות רבה באולפניה. מסיבה זו, קבע, ממשיך הערוץ להתקיים חרף המלצותיהן של ועדות מומחים לנעול את שעריו. "ידיעות אחרונות", עיתון הבית של ברנע, שלף לעמוד הראשון פסקה מטורו – פסקה שהזכירה את משכורתו של דן מרגלית בטלוויזיה החינוכית – והכתיר אותה במלים "האיש השווה מיליונים". הכותרת המגרה נועדה להפנות את תשומת לב הקוראים לטור. למחרת פירסם בן כספית ב"מעריב" טור שהגיב על מאמרו של ברנע. כספית תפס טרמפ על טיעוניו של ברנע כדי להציגו כמי שכתב את טורו על רקע מלחמת החורמה המתנהלת בין "ידיעות אחרונות" (ו"מעריב") ל"ישראל היום", שבו מועסק מרגלית בשלוש השנים האחרונות (לצד עבודתו בטלוויזיה החינוכית). כספית עסק בקשר הזה אף שברנע לא כתב בטורו הנדון מלה על "ישראל היום". לגופה של עמדת ברנע בעניין הטלוויזיה החינוכית שטח כספית שורה של טענות ענייניות החולקות עליו ואף מערערות על תמונת המצב העובדתית כפי שעלתה מרשימתו. בשולי טורו הזכיר כספית כי גם הוא מתפרנס מהטלוויזיה החינוכית (לצד עבודתו ב"מעריב"). אתמול, יום שישי (30.7.10), פירסם מרגלית קטע בטורו השבועי ב"ישראל היום" שנסב על אותו עניין. מרגלית הסביר לקוראיו כי עליהם להבין את פרסום טורו של ברנע על רקע היחסים האישיים השוררים ביניהם. לפי גרסתו של מרגלית, בין השניים "נפלה איבה" מאז שהיו שליחי עיתוניהם (ברנע של "דבר", מרגלית של "הארץ") בוושינגטון. לשיטתו של מרגלית, ברנע נוקם בו מקנאה על שהיכה אותו, מקצועית, ב-1977 בסקופ המפורסם שלו שחשף את חשבון הדולרים של יצחק ולאה רבין. ברנע, כספית ומרגלית הם מאושיות עיתוניהם הנוכחיים, אם לא עמודי התווך שלהם ממש. לכל אחד מהם משקל סגולי משלו בקהילת התקשורת ובציבור הרחב, אבל אין ספק ששלושתם נמנים עם הידועים שבין עיתונאי ישראל. והנה נקלעים השלושה – אם ביוזמתם ואם ביוזמת עיתוניהם – לתגרה קטנונית בלי שהם נותנים את דעתם להשפעתה החמורה על מעמדם ולהשלכותיה על אמינותה של התקשורת הישראלית כולה. מה יחשבו מעתה קוראיו האדוקים של נחום ברנע? שהוא לא כותב לגופו של עניין, אלא משרת בטוריו את האינטרסים העסקיים של מעסיקו, נוני מוזס. ומה יבינו קוראיו המסורים של בן כספית מטוריו? שמאחורי העמדות הנחרצות שהוא מביע בהם עומדים מניעים אישיים ורצון לשרת את מאבקו של "מעריב" ב"ישראל היום". ומה יחשבו קוראיו הנאמנים של דן מרגלית על מלחמות "בני האור" שהוא מנהל מעל דפי "ישראל היום"? שאין הן אלא תמרוני הסחה במלחמה גדולה, אחרת, המתנהלת בשדה הקרב העסקי בין שלדון אדלסון לנוני מוזס ועופר נמרודי. "ידיעות אחרונות" ירה לעצמו ברגל (ופגע בנחום ברנע) כאשר מיצב את טורו של ברנע באופן המתפרש בהכרח כקטע במאבקו ב"ישראל היום". כספית חתך לעצמו את החוטם כאשר קפץ למדורה הזו וליבה אותה כדי שלאיש לא יהיה ספק שהיא אינה התגוששות עיתונאית לגיטימית, אלא חזית במלחמת הקיום של שלושת הטבלואידים. ודן מרגלית הניח על מצחו חמאה נמסה כאשר כרך אף הוא את הפולמוס העיתונאי על צדקת הקיום של הטלוויזיה החינוכית, ואת העיסוק התקשורתי בשכרו, בחשבונות אגו חסרי מנוח ובתחרות שבין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום". ועוד לא הזכרנו את דגי הרקק. כי ליד שלושת הכרישים שטו השבוע עוד עיתונאים, פחות נחשבים, שפיטמו את קוראיהם בתובנות על טיבה של המחלוקת שהתלקחה סביב הדרישה לסגור את הטלוויזיה החינוכית. המסר שעלה מכל הכתובים האלה היה אחד – קוראים, אל תאמינו למה שעיניכם רואות על דפי העיתונים; העמדות שמציגים כתבים ופרשנים אינן לגופו של עניין, אלא נובעות משיקולים זרים – אישיים או עסקיים; מלה אינה מלה, אלא טיל במלחמות סמויות שאין אתם, הקוראים, מודעים להן. זה מסר חמור מאין כמותו, המאיים על מעמדה של התקשורת כולה. על רקע תוצאות סקר TGI שפורסמו השבוע, ושלימדו ש"ישראל היום" מדביק בתפוצתו (בימי חול) את "ידיעות אחרונות", צפויה החרפה של התחרות הניטשת בין המו"לים של שלושת הטבלואידים. כבר עתה היא מתנהלת בברוטליות וללא התחשבות של ממש בטובת הציבור (היוזמות לחקיקת חוק שימנע את הוצאתו לאור של "ישראל היום"; הסרת ערוץ ביפ מהוט). בנסיבות אלו עיתונאים מועדים לשרך את דרכם משום שבאופן טבעי הם מזדהים עם כלי התקשורת שהם מועסקים בהם. לא רק לעיתונאים יחידים אורבת סכנה של התקרנפות, אלא לשלושת העיתונים עצמם: מאבק הקיום דוחק את כלי התקשורת הללו לסמטאות שבהן נפגשים הון, עיתון ושלטון, ומפגשים כאלה מתגלגלים לא פעם להתמקחויות של סרסורים. הגלים שעורר מאמרו של נחום ברנע השבוע הם דוגמית לאופן הנפסד שבו העיתונים הנוגעים בדבר מסקרים את התחרות הניטשת ביניהם. עיתונאים נרתמים למערכה העסקית של המו"לים שלהם. פרשנים בכירים כותבים כל שני וחמישי מאמרים התוקפים את העיתון המתחרה ומייחסים לו מזימות וכוונת זדון (במיוחד מרבים בכך בעלי טורים ב"ישראל היום"). וכך הופכים כתבים ועורכים לחיילים על לוח שחמט שמזיז המו"ל. זו אינה עמדה שעיתונאים שמכבדים את עצמם ואת מקצועם היו רוצים להימצא בה.
|
גם העובדים מודים שכמות האיכות שהמוסד שלהם מפיק מינימלית, אבל לא בגלל העדר כישרון או רצון לעבוד, אלא בגלל התנאים. הם אפילו לא יכולים ליהנות מהפטור שקיבלו מלחצים של פוליטיקאים ומשוחד מסך
|
בשקט בשקט, אבל בוודאות גמורה, הולך ונסתם הגולל על כלי תקשורת טוב וראוי. בימינו זו ידיעה ממש לא חשובה, שמגיעה לכל היותר למדורי הבידור. לא כמו הידיעות על הקמתם של ערוצי טלוויזיה מסחריים, שמוצאות את מקומן במדורי החדשות והכלכלה, שם קוראים ושומעים את כל פרטי הפרטים על המשאים-והמתנים העסקיים, האיומים וההבטחות, החששות והתקוות ומשכורות הבכירים. באותו זמן ממש, במסגרת דיוני התקציב וחוק ההסדרים, מגיע בצורה כזו או אחרת קצה של הטלוויזיה החינוכית. ואין איש פוצה פה ומצפצף. לכל היותר ועד העובדים וארגוני היוצרים, ואולי אפילו השרה הממונה, ישמיעו ציוץ בדרכם לראיונות באולפנים הנוצצים האחרים. אולי זה באמת לא סיפור חשוב. אחרי הכל, מה זה לעומת שכרו של ארז טל בערוץ 10, שאולי יעלה עם תוכנית חדשה ואולי לא, אבל עתידו ועתיד בניו ונכדיו וניניו מובטח גם אם מכל הרעיונות המבריקים שלו לא ייצא דבר. אולי זה באמת לא משהו. אולי חוקי ההיצע והביקוש התקשורתיים הוציאו את הטלוויזיה החינוכית מהמעגל והפכו אותה למיותרת. כי כשהכל נמדד על-פי חוקי השוק, צריך להתנהג כמו בשוק, ומי שלא מסתדר עם זה, שיילך הביתה. כשיש כל-כך הרבה ערוצי ילדים ותינוקות מגיל שנה ועד בכלל, אולי באמת אין צורך במוסד הפועל כמחלקה של משרד החינוך והתרבות. אז יהיו עוד מאתיים מצטרפים חדשים לשוק האבטלה. ביג דיל. מה זה לעומת המורים הפורשים בהמוניהם ומפוטרי פרויקט המרכבה? ובכל זאת ראויה החינוכית לדקות אחדות של התייחסות. זה התחיל בשנות השישים, אפילו לפני הטלוויזיה הישראלית. משפחת רוטשילד הבריטית התגייסה להקים מרכז לטלוויזיה לימודית שישדר שיעורי אנגלית וחשבון לילדים חולים שאינם יכולים להגיע לבית-הספר, וכיוצא באלה עניינים חינוכיים מובהקים. אחר-כך הצטרפו אליהם קשקשתא ודודלי ופיסטוק, דיירי שכונת חיים ורחוב סומסום, הדרדסים והקטקטים ועוד המון מושגים שנכנסו לשפה, ואף אחד כבר לא זוכר מנין. החבורה שהתקבצה אז באולפני הטלוויזיה הלימודית היתה צעירה ונמרצת, יצירתית ועתירת דמיון, והיתה מוכנה לעבוד ימים ולילות בהתלהבות תמורת פרוטות, ובלבד שתראה את פרי עמלה על המסך השחור-לבן-אפור. היצרים געשו, והפנסיה נראתה רחוקה-רחוקה. כשהוקמה הטלוויזיה הישראלית, מצאה הלימודית את מקומה בערוץ ומילאה את שעות הבוקר והצהריים הבעייתיות להפקה. הלימודית גדלה ועבתה והפכה לטלוויזיה חינוכית, העובדים התבגרו, הקימו משפחות, נכנסו לשגרת עבודה. בינם לבינם הודו שיש פה ושם כיסים של אבטלה סמויה, אבל היתה עבודה, וגם תיאבון. בראשית שנות השמונים הכניסה החינוכית רגל לתחום האקטואליה עם "ערב חדש", שהציגה סגנון אחר, רך יותר של חדשות. המהלומה נפלה עליה, ולא רק עליה, עם כניסת הערוצים המסחריים. היא התעקשה - וקיבלה - חלק בעוגה הקורצת והמבריקה, אך כוחותיה כבר לא עמדו לה כל-כך בתחרות מול הכוכבים החדשים, שידעו להתיילד ולצחקק ולנגן על כל המיתרים הנכונים. הילדים החולים שנשארו בבית איבדו ממילא עניין בשיעורים הארכאיים, ובלי להרגיש נעשתה הטלוויזיה החינוכית הרבה פחות רלבנטית. העובדים המוצלחים שידעו לשווק את עצמם מצאו מקום בערוצים החדשים, ואלה שנשארו איבדו מעט מגאוות היחידה. אמנם הם הוציאו תחת ידיהם את "זהו זה" האגדית ואת "קרובים קרובים" ועוד המון הפקות ראויות להתכבד, אבל לסחורה הסימפטית והנאיבית שלהם היה כבר הרבה פחות דורש. לכל היותר הם יכלו להתנחם בקביעות, במשכורת הסדירה ובתנאים הנוחים. הפוליטיקאים זיהו את המגמה וגילו מקום שאפשר לחסוך ולקצץ בו. כשמקצצים בתקציב החינוך, במספר שעות הלימוד ובשירותים לתלמידים עם צרכים מיוחדים, מי יילחם בשביל משדרי טלוויזיה שאפשר למצוא אותם או שכמותם במקומות אחרים? מה עושים? מקימים ועדה בראשות צבי האוזר. זו המליצה, כפי שניתן לצפות, על סגירה מוחלטת של הטלוויזיה החינוכית. העובדים גילו לפתע שמקום העבודה כבר לא מובטח. הם גייסו את האמנים היוצרים ואנשי רוח, ואלה נזעקו ופנו לבג"ץ. בבית-המשפט הבטיחה שרת החינוך והתרבות להמשיך את פעילות החינוכית, לעגן אותה בחקיקה, ולמנות... ועדה ציבורית שתמליץ על דרכים להבראה והתייעלות. כך מונתה ועדת שטרן, בראשותו של מי שהיה מנהל ערוץ 1, יאיר שטרן, שיודע דבר או שניים על שידור ציבורי, לטוב ולרע. הוועדה ישבה ודנה שבעה חודשים, ובספטמבר השנה הגישה דו"ח ובו קבעה כי במקום לסגור את המוסד, מוטב להבריא אותו, ליצוק בו תוכן חדש, לצמצם את כוח האדם בכשישים אחוז ולרכז את כל התוכניות המפוזרות היום בין הערוצים השונים, עד שאין איש יודע שהן שייכות לחינוכית - ביניהן "תיק תקשורת", "מבט נשי" ו"בקריאה ראשונה" - בערוץ אחד, 23. הוא יעבור בנייה נכונה, כיאה לימים האלה, שבהם הכל נבחן בעדשת השיווק והמיתוג וכל השאר. השרה מיהרה לאמץ את הדו"ח, העובדים נשמו לרווחה, אך כעבור שבועיים בא האוצר ואמר, "מה פתאום? אנחנו סוגרים בעוד שלושה חודשים". אין זו הפעם הראשונה, ואין זה התחום היחיד, שבו קובעים אנשי מקצוע את הצרכים, ובאים אנשי האוצר ומראים מי קובע מה. גם על החלטות בג"ץ בנושאים חשובים הרבה יותר הם מצפצפים. אז מה הוא בשבילם קומץ עובדים ואנשי רוח? ושוב נשמעו קולות מחאה של העובדים והיוצרים, גם ההסתדרות התגייסה, ואפילו כמה חברי-כנסת הודיעו שלא יעלה על הדעת. אולי גם הם נזכרו בדודלי ובפיסטוק, ואולי רק חיפשו הזדמנות לקבל כותרת ולהתחשבן עם האוצר. בתגובה נסוג האוצר חלקית והביא במסגרת חוק ההסדרים הצעה מתוקנת - לא לסגור את השידור החינוכי, אלא לצמצם אותו באורח ניכר: במקום להוציא את החינוכית מהערוצים האחרים ולרכזם בערוץ 23, כחוות דעתם של אנשי המקצוע, החליט האוצר לבטל את ערוץ 23, לצמצם את השידורים בערוץ 2 ולהשאיר מתכונת מצומצמת בערוץ 1. ההפקות יוצאו לגורמים חיצוניים, ובמוסד עצמו יישאר רק גרעין קטן שידאג לרכישת החומרים. במסגרת הדיונים הסכימו נציגי האוצר להקצות 56 מיליון שקל להפעלת החינוכית ב-2004, צמצום של כמחצית לעומת תקציב השנה הנוכחית. ההצעה נשמעת סבירה לעומת האלטרנטיבות, עד אשר בוחנים את הנתונים ומגלים שהסכום מספיק בדיוק לתשלום משכורות ומיני הוצאות טכניות כגון אגרות, משדרים ולוויינים, ואינו משאיר פרוטה להפקה. כך יהיה אפשר להשאיר את הטלוויזיה החינוכית בחיים, בערך, בקושי, ולהניח לה לגסוס לאטה בלי לעורר צעקות מיותרות. אפילו המאמצים שנעשים שם בחודשים האחרונים להתייעל ולשפר את הניהול הם מעט מדי ומאוחר מדי. מי כבר יצעק? למי יש עוד כוח לצעוק? מכלל 430 העובדים, 142 איש יוצאים ממעגל העבודה עד סוף דצמבר 2003. למעשה, רבים מהם לא רוצים לעזוב, אך לא יכולים לשאת את אי-הוודאות לגבי עתידם, ומעדיפים לעשות זאת בתנאים המשופרים של תוכניות הפרישה של עובדי המדינה. התוצאה תהיה ששוב, מי שיוכל, יעזוב, ויישארו מי שלא ימצאו מקום אחר. אבל גם מי שיישארו לא יוכלו לעשות הרבה, כי כסף להפקות, כאמור, אין, ואפילו את המכשירים שמתקלקלים לא מתקנים, כי מה הטעם. לכל היותר יקרינו עוד שידורים חוזרים של סדרות של הבי.בי.סי וסרטי קולנוע ישנים, ו"לופים" טובים יותר וטובים פחות, וכך המקום יגסוס לאטו, והעיקר - אפילו צעקות לא יהיו. "איכות זו לא מלה גסה", אומרת הסיסמה המתחננת משהו של החינוכית. למען האמת, גם עובדיה מודים שכמות האיכות שהמוסד שלהם מפיק בימים אלה מינימלית, אבל לא מחמת העדר כישרון או רצון לעבוד, אלא מחמת התנאים שלא ניתנים. הם אפילו לא יכולים ליהנות מהעובדה שהם פטורים מלחצים של פוליטיקאים ומתן שוחד מסך למיני טיפוסים מפוקפקים. אחד העובדים נאנח, "זה שלא מפעילים עלינו לחצים פוליטיים זה אולי נעים, אבל זה מעיד אולי שהם לא חושבים ששווה להשקיע בנו, וגם זה אומר משהו על מצבנו העגום". באמת, יכול להיות שאין סיפור. היה משהו, פג טעמו, נעלם הצורך בו, מוטב שיירד מהבמה. ובכל זאת, עוד ערוץ ציבורי שהיה יכול למלא תפקיד ייחודי בנוף, אילו רק ניתן לו, קורס לאטו. ולאף אחד לא אכפת. גיליון 48, ינואר 2004
|
בהתקפותיו על התקשורת מצליח נתניהו לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה. הוא קורבן של עיתונאים זוממים שבלעדיהם, כך נראה, לא היה לו דבר
|
ראש הממשלה בנימין נתניהו נוטר טינה עמוקה לתקשורת הישראלית. אף שהוא כבר כמעט שנתיים ראש ממשלה, נתניהו עדיין רואה עצמו קורבן של מזימה חובקת-מדיה, שנועדה להכפיש את שמו, לערער את תדמיתו ובסופו של דבר להביא להפלתו מן השלטון. נתניהו סבור שהוא הגיע למשרתו הרמה למרות התקשורת, ושהוא מחזיק מעמד על אפה ועל חמתה. במציאות, התקשורת היא בעלת-ברית אסטרטגית ראשונה במעלה של נתניהו. היא הרימה תרומה נכבדה לנצחונו בבחירות במאי 96, והיא אחראית במידה לא קטנה לחוסנו הנוכחי. התקשורת סוללת את דרכו של נתניהו, אף שמרבית העוסקים בה אכן נמנים עם מתנגדיו הפוליטיים, כפי שהוא ואוהדיו טוענים. בעידן החדש של התקשורת הישראלית, רצונם ודעותיהם של העוסקים במלאכה אינם מעלים ואינם מורידים; למערכת הכוללת יש חוקים משלה, והם אלה שקובעים. התחרותיות, הטבלואידיזם והמרדף אחרי הרייטינג חזקים מכל מאמר פובליציסטי ומכל הערת פרשנות. נתניהו לא היה זוכה בשלטון אלמלא "כיסוי הרוויה" שהתקשורת נתנה לפיגועי הטרור של תחילת 96. הכותרות הזועקות ותמונות הזוועה שמילאו את מסכי הטלוויזיה וכבשו את דפי העיתונים היו תנאי הכרחי ליצירת האווירה הציבורית שהביאה לנתניהו את הניצחון. אלמלא התקשורת, נתניהו היה מתקשה לשכנע עוד שלושים אלף איש שהטרור הוא שצריך לקבוע את דרכי הצבעתם בקלפי. אלמלא התקשורת, קשה גם להניח שנתניהו היה נחשב היום ל"וינר" המביס בסקרים את מתנגדיו. היו לו שנתיים כושלות כראש ממשלה, שנתיים רצופות מחדלים ופרשות, שנתיים שבהן השליט נורמות פסולות במנהל הציבורי, הביא את הכלכלה לכדי עצירה ומחק את מרבית הישגי תהליך השלום. למרות זאת, ובשל התקשורת, נתניהו מצטייר היום כאחד ש"הולך לו", כמי שנופל על הרגליים מכל מצב, כמצליחן שיריבים יכולים רק לקנא בו. התקשורת, בחיפושיה אחרי שורה תחתונה פשוטה ונוחה לעיכול, הפכה את הישרדותו של נתניהו לסיפור היחיד בעיר. מן הרגע שעלתה האפשרות שנתניהו יאבד את אמונה של הכנסת, חדלה התקשורת מלהתעניין בכל דבר אחר. התקשורת תמצתה את כל הפרשיות וכל המחדלים של נתניהו למשברים של שאלה אחת: האם הוא ישרוד או לא. המשמעויות וההשלכות של מעשיו ומחדליו החווירו, אם לא נעלמו לחלוטין, לעומת הצלחתו החוזרת ונשנית להחזיק מעמד. כאשר הכריז נתניהו ש"יצא נקי" מפרשת בר-און, הוא לא רק הפגין עזות מצח שלא נתמכה על-ידי העובדות, הוא גם פעל על-פי ההיגיון הפנימי העמוק של התקשורת עצמה. פרשת בר-און סימנה נקודת שפל בתולדות הממשל בישראל, ניסיון בוטה של אינטרסנטים ומעורבים בפלילים להשתלט על התביעה הכללית באמצעות סחיטה ואיומים. מן הרגע שעלתה האפשרות שנתניהו ייאלץ לשלם בכסאו בעבור מעורבותו בפרשה, נמוגו לחלוטין כל היבטיה החמורים האחרים, ומן הרגע שהתברר שנתניהו נחלץ בעור שיניו, לא היתה כל מניעה להפיכת פרשת בר-און, בתודעה הציבורית, לניצחון סוחף של אחד ממחולליה הראשיים. זהו חוט השני המחבר את פרשת בר-און, פיטורי שר האוצר דן מרידור, חיסולו של חאלד משעל בירדן, פרישת גשר מהקואליציה, אישור תקציב המדינה, ועתה גם הפעימה השנייה. בכל האירועים הללו גילתה התקשורת עניין הולך ופוחת בפרטים והתמקדה כמעט באופן בלעדי בשאלת המשך שלטונו של ראש הממשלה. בכל פעם שנתניהו מצליח להחזיק מעמד, בכל פעם שהוא סותר את הערכות הפרשנים, הוא בונה נדבך נוסף בתדמיתו כאמן וקוסם שיריביו אינם יכולים לו. על דרך ההגזמה אפשר להעריך שגם כאשר הכלכלה תקרוס לחלוטין, או שמא, חס וחלילה, תפרוץ מלחמה וייפלו קורבנות, השאלה שתעניין את התקשורת יותר מכול היא ההשפעה על הסיכויים להדחתו של נתניהו ולעריכת בחירות חדשות. משברים ותהליכים שאינם מסכנים את שלטונו של נתניהו נדחקים לחלוטין לקרן זווית. כאשר שרת החוץ האמריקאית אמרה בשיחת ועידה שקיימה לאחרונה עם מנהיגים יהודים, שהיחסים בין ישראל למדינות ערב הוקפאו לחלוטין, הדבר היה בגדר סקופ מרעיש כמעט. התקשורת הקדישה בשנתיים האחרונות רק שורות ספורות לקריסת תהליך הנורמליזציה עם מדינות המפרץ וצפון אפריקה; בעבור צופי הטלוויזיה וקוראי העיתונים, התהליך ההרסני הזה נותר בגדר סוד עלום. היחסים המידרדרים בין ישראל למדינות ערב אינם מעניינים את התקשורת משום שאין בהם דרמה, סנסציה או שורה תחתונה. מדובר בתהליך הדרגתי, המתרחש יותר במחדל מאשר במעשה. אין לסיפור הזה מקום בעמודים הראשונים של העיתונים, משום שאין בו מאבק בין אישים, אין בו הכרעה חדה וברורה, אין בו הקזת דם ובעיקר אין בו כדי לסכן את שלטונו של נתניהו. מדובר אמנם בטרגדיה מדינית, אך לא כזו המוכרת עיתונים או מעלה את אחוזי הצפייה. כך גם לגבי יחסי ישראל--אירופה, אובדן תמיכתה של דעת הקהל העולמית, הרס התיירות ופרימת האחדות הפנימית של הציבור בישראל. תרבות הרייטינג השולטת בתקשורת, המקבילה המודרנית לאמירה המפורסמת ש"לא חשוב מה תכתוב עלי, העיקר שתאיית נכון את שמי", היא השולטת בכיפה והיא הקובעת את הכיסוי התקשורתי. מן הרגע שנבחר, הקדישה התקשורת שעות שידור ועמודים שלמים לאורחות חייו של נתניהו, למשפחתו, לעברו ולמנהגיו. הצירוף של שיטת הבחירות האישית, המצדיקה נבירת-יתר באישיותו של הזוכה, יחד עם הנטייה הטבלואידית הגוברת בתקשורת לעסוק באישים ולא בנושאים, הפכה את נתניהו ל"אייטם" חם וכמעט בלעדי, המאפיל על כל שאר השרים והפוליטיקאים. אין זה משנה כל-כך שרבים מהדיווחים על נתניהו לא היו מחמיאים; מבחינה תקשורתית הוא הפך לגוליבר בארץ הגמדים, ענק הדוחק לשוליים את כל מי שסביבו. כמו בטלוויזיה, כך גם בפוליטיקה, אחוזי הרייטינג הם חזות הכול, ואילו הסיבות להיווצרותם משניות לחלוטין. יש הרבה עיתונאים "שמאלנים" בארץ, אבל יש מעט מאוד תקשורת שמאלנית. מאז ומעולם גילתה התקשורת הבנה וסימפטיה מועטות לפלסטינים ותמכה במדיניות של יד חזקה כלפי הערבים. התקשורת גם לא היתה מתאהבת בתהליך השלום אלמלא היה מדובר ב"סטוץ" חובק עולם, מלא מעמדים מרגשים ופוטו-אופים דרמטיים. מה שמעניין את העיתונים רבי התפוצה ואת שידורי החדשות עתירי הצפייה הן התחרותיות והסנסציה. התקשורת של היום מעניקה יתרון ברור למפיצי מסרים פשוטים וקלילים. בכל יום בשבוע יעדיפו העורכים והעיתונאים דברים מצואיסטיים ומתגרים על פני תגובות שקולות ומדודות שיש בהן צדדים לכאן ולכאן. במציאות הישראלית, הימין בראשות נתניהו יכול לספק את סחורת התקשורת ביעילות רבה בהרבה לעומת השמאל בראשותו של אהוד ברק. התקשורת הישראלית, למרות נטיותיה ואולי בניגוד לרצונה, מתלבשת לנתניהו כמו כפפה ליד. בהתקפותיו עליה מצליח אפוא נתניהו לאכול את עוגתו וגם להשאירה שלמה. נתניהו הוא קורבן בודד ומסכן של זוממים אפלים, שבלעדיהם, כך נראה, לא היה לו דבר. חמי שלו הוא פרשן פוליטי ב"מעריב" גיליון 14, מאי 1998
|
כל מלה, כל משפט וכל מאמר שנכתבו, נכתבים וייכתבו על פרשת היועץ המשפטי יהיו זמניים, חשבונות ביניים ארעיים שמשמעותם מתכלית
|
כל מלה, כל משפט וכל מאמר שנכתבו, נכתבים וייכתבו על פרשת היועץ המשפטי יהיו זמניים, חשבונות ביניים ארעיים שמשמעותם מתכלית. כי אחרי המלצות המשטרה באו המלצות פרקליטת המדינה, ולאחריהן המלצות היועץ המשפטי (החדש), ולאחריהן תגובות הפוליטיקאים, ובהן גם עתירות לבג"ץ והחלטות בג"ץ ותגובות הפוליטיקאים, והגלגל סובב הלאה, מותיר אחריו הרבה "לקחים" ו"מסקנות" שהתיישנו תוך שעות. לכן גם המלים הבאות נכונות כנראה לזמן כתיבתן בלבד, וגם לכך איני ערב. יש בהן ניסיון ללקט כמה הרהורים ותמיהות על חלקה של התקשורת בפרשה. והיה אם המקור היצוק בבטון היה פונה דווקא אל... הערוץ השני? מה היה קורה לו הטלפון של איילה חסון היה תפוס והמקור הלחוץ להקדים את מהלכי האחרים היה פונה למחלקת החדשות של הערוץ השני? אני מעז להניח כי שלום קיטל היה נוהג בעניין כמו עמיתיו בערוץ הראשון. אל תקלו ראש בהנחה זו, שכן היא משמיטה את הקרקע מתחת לכל מי שטוענים לפוליטיזציה של הערוץ הממלכתי, לאינטרס של אנשי רוממה להפיל את הממשלה הנוכחית ול"מאפיה השמאלנית" היושבת בערוץ הראשון ומתנכלת לנתניהו ולאנשיו. אך אם הערכתי נכונה, גם הערוץ השני לא היה נוהג אחרת: גם הוא היה מציב בין פרטי החדשות שלו את הידיעה כי גם שם, בערוץ השני, עושים חדשות עיתונאים מקצועיים שיודעים מהו "סיפור" חדשותי ומהו מקור אמין. עובדה, הם אפילו נתבעים על-ידי נמרודי, עדות נאה לשיקולים מקצועיים שגברו על שיקולי שייכות ובעלות. כאשר החליט צוות החקירה המשטרתי להמליץ על העמדות לדין, אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של אנשי הערוץ הראשון מירושלים עד פסגת הכרמל. איילה חסון אצל דן שילון ורפיק חלבי ב"תיק תקשורת" לא הסתירו את ההקלה וחדוות המנצחים. אבל, והיה אם סנדו מזור וצוותו לא היו מגישים את ההמלצות שהגישו אלא מוצאים ש"הכל קשקוש", או לפחות שאין חומר כדי להמליץ על המשך הליכים – מה היתה צמרת הליכוד עושה אז לאנשי הערוץ הראשון? אני מתחלחל למחשבה על הסכינים החדות והארוכות שהיו נשלפות וחותכות ללא רחם: הן הרי נשלפו כבר במערכת הבחירות, הוצגו לראווה בחגיגת הניצחון שלאחר הבחירות ובסדרת ראיונות נקמניים שהעניקה שרת התקשורת לימור ליבנת. רגשות הנקם והרצון להתחשבן עם התקשורת העוינת היו שם כבר קודם, אך לו היה נחשף הערוץ הראשון כמי שהעליל – ספינת הדגל מרוממה היתה מוטבעת באש סמיכה יותר מזו שנורתה על אלטלנה. כאשר התקשורת תורמת לחשיפה אמיצה של שחיתות בשורות הבכירות של מינהל המדינה, מתבקשת ההשוואה למקרה ווטרגייט. גם אז חשפו שני עיתונאים, וודוורד וברנסטין, את פרשת ההקלטות והמחיקות של אנשי ניקסון בידיעת ניקסון. אולם מאחורי וודוורד וברנסטין היו גיבורים שקטים: עורך ה"וושינגטון פוסט", ביל בראדלי, שהחליט "ללכת עם" הסיפור, לבדוק אותו ולהילחם על אמינותו, וגיבורה סמויה אחת – בעלת העיתון קתרין גראהם, שלמרות ידידותה האישית עם ניקסון, החליטה באומץ לתמוך בעורך ובעיתונאים שחשפו את הפרשה ולאפשר את פרסומה (בניגוד לשיקולים פוליטיים או מסחריים). גם מאחורי איילה חסון היתה שורה של מקבלי החלטות שידעו את גודל ההימור (ראו "והיה אם 2"), את הפיתוי שבבחירת הדרך הקלה, והחליטו לצאת עם הידיעה. מאז ה-22 בינואר, עת הופיעה לראשונה איילה חסון עם פרשת "בר-און תמורת חברון", הם בוודאי לא ישנו היטב. מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן ורפיק חלבי היו הגיבורים השקטים שבין מקור הבטון לאיילה חסון. אך חשוב שיהיה ברור, חייהם הקשים רק החלו עתה (ראו להלן, "די לתשקורת"). בשיאה של פרשת ווטרגייט הרבה ניקסון לתקוף את התקשורת, וכיום הולכים נתניהו ואנשיו באותה הדרך. דמיון נוסף היה בכך שניקסון הפעיל את אנשיו בשליחות ההכחשה, ההתקפה והאיום. בלילו הגדול של סנדו מזור נשלחו אל אולפני הטלוויזיה נציגיו של נתניהו בדמותם של שי בזק, המכחיש הלאומי, ועו"ד יעקב וינרוט, פרקליטו של ראש הממשלה. ניקסון נעזר אז בארליכמן, מיצל, הולדמן, קולסון ודין, שילוב של פרקליטים ודוברים חדי לשון, ובשילוב דומה עושה היום נתניהו שימוש. שי בזק, אצלי לפחות, מעורר תחושה קשה של "ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר": הוא מתעלם מהעובדות ("כן, הכל קשקוש", הוא מגיב לאחר ההמלצה של צוות החקירה להעמיד לדין גם את ראש הממשלה), רואה בתקשורת ארגון מחתרתי היוזם הפלת שלטון ומגיב במהירות וברהיטות המזכירות את גון דין. אני מקווה שיזכור את גורלו של דין, שננטש ונטש את להקת ווטרגייט בסדרה של הודאות ששודרו, איך לא, בשידור חי. אם נחבר יחד את סכומי התביעות שהוגשו (עד היום, וזה בהחלט לא הסוף) על-ידי נמרודי, ששמו נקשר לפרשה בכתבת הערוץ השני ובעיתונים, ועל-ידי עו"ד דן אבי-יצחק – נגיע לסכומים שהיו יכולים לחלץ את עולי אתיופיה מהקרוואנים, למחשב את כל בתי-הספר בארץ, לממן את תנועות-הנוער הלא-דתיות הנחנקות על-ידי השר המר, ועוד היה נשאר כסף לא מועט לפרויקטים אחרים. מי שמנופף מעל העיתונים חרב כבדה של תביעות כספיות עם הרבה ספרות הם דווקא אלה שמתפרנסים מהעיתונות (דוגמת נמרודי) או מייעוץ לעיתונות (עו"ד אבי-יצחק). מהרסייך ומחריבייך ממך יקומו? לשיאו של פרדוקס "הבעלות הצולבת" מגיע נמרודי, אשר בתביעתו את חברת החדשות של הרשות השנייה הוא למעשה תובע גם את עצמו כאחד השותפים בחברה זו. גם זו דרך להבטיח ניצחון ודאי, להיות משני צדיה של תביעה משפטית. הנוהג החדש הפך לקבוע: מתוך כל ישיבה "סגורה", מתוך כל פרוטוקול "חסוי", מתוך כל דו"ח "סודי" ומתוך כל סיכום "חשאי" – שטף גואה של הדלפות. כל מהדורת חדשות ברדיו ובטלוויזיה, כל כותרת ופרשנות בעיתונות, נשענו על הדלפות מסודרות וקבועות. ראש הממשלה נחקר מאחורי דלתות נעולות, אבל התקשורת ידעה היטב את תשובותיו (ובעיקר את ה"אני לא זוכר"). סנדו מזור מסרב לומר לתקשורת מה בתיק ההמלצות שהגיש לפרקליטות המדינה, אבל התקשורת יודעת היטב, ממדליפיה, מה הן ההמלצות, והיא עסקה בניתוחן עוד לפני שראתה אותן פרקליטת המדינה. וכאשר הגיע תורה של פרקליטת המדינה להגיש את המלצותיה, וגם היא סירבה להציגן לתקשורת בטרם נתן עליהן דעתו היועץ המשפטי לממשלה – כבר הודלפו לתקשורת המלצות הפרקליטה. המדליפים היו בכל דרג ובכל רמה, ולגמרי לא בררנים: הם הדליפו לכל אמצעי התקשורת באופן שוויוני לגמרי. רק למפכ"ל המשטרה ולשר לבטחון פנים לא הדליפו דבר, ואלה נאלצו להתבשר מהתקשורת על החלטות והמלצות. משהו דולף מאוד בממלכת הפרקליטות והמשטרה, ולפחות מההיבט הזה צדקו המבקרים שכיוונו את ביקורתם לשיתוף הפעולה הלא רצוי בין התקשורת למדליפיה. לשון הסיקור התקשורתי של הפרשה התמקמה באחד משני הקצוות המנוגדים: מחד היו אלה הדיווחים הדרמטיים על "יום-כיפור פוליטי", על "פצצה" ועל "רעידת אדמה", שצבעו בצבעים עזים את המשבר הפוליטי והביאו אותו לדרגה של אסון לאומי או לפחות משבר שלא היה כמותו. נשכחו מחדלי מלחמות יום-הכיפורים ושלום-הגליל, נדחקו אסונות המסוק ופיגועי הטרור, והכל החוויר לעומת יכולתו של כתב לחלץ משפט מפי אריה דרעי או חיוך זחוח של השר יהושע מצא, שנהנה מכל רקע של עדנה תקשורתית. מאידך נטו חלק מהדיווחים התקשורתיים לבחור בקצה הבידורי-קליל של רצף הרצינות. למזלם של הבוחרים בסגנון הקליל, הגיעה הפרשה לשיאה סמוך לחג הפסח, ומכאן התבקש כביכול השימוש במטאפורות של חג החירות: החל מ"ביעור חמץ", "אכילת מרור", "חד גדיא", וכלה ב"ארבעת הבנים" שכנגדם דיברה התורה (ביבי, צחי, איווט ודרעי השקולים, אליבא דנחום ברנע, ללא-תם, לא-חכם, רשע ושאינו יודע לעצור באדום). מזלנו שלא היה פורים החג הסמוך לשיא האירוע, כי אזי היינו נדונים מן הסתם לאוזני המן, סריסים ותליות המוניות. בעיקול הדרך לירושלים, מעט לפני מנזר לטרון, על הגדרות לצד הכביש, מצאתי תמיד את הסמן הנמוך ביותר של עמדות הימין הישראלי. שם, על עגלות הפוכות וכרזות בד, נכתבו סיסמאות קשות והכרזות תמיכה קיצוניות. אתמול ראיתי שם, באותיות ענק, את ההכרזה "די לתשקורת". אם אני קורא נכון את הכרזות, את דברי המטלפנים לרדיו ומלינים על תקשורת שנואה – הרי ימים קשים נכונו לתקשורת הישראלית. גיבורי התהילה של חשיפת פרשת בר-און, אבירי ההדלפות והנבואות על נפילת הממשלה – מוטב שיעטו את השכפ"צים העבים ביותר ויתכוננו היטב למתקפת הנגד של "העם נגד תקשורת עוינת". אם בשיאה של החקירה, ולמרות הגילויים, היו כה רבים מ"עמך" וממנהיגינו שטיווחו על התקשורת ותיעלו אליה כל תסכול ומרירות, הרי שלאחר הסערה תהיה זו הרעשה כבדה וחסרת רחמים. מן הראוי שאז יהיו בין מעוזי האקדמיה הניבטת ממרחק בטוח מי שייחלצו להגנתה של העיתונות המקומית, כי כל כלב שמירה של כל דמוקרטיה, אחרי שהומת, לא ישמור יותר. פרופ גבי וימן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה גיליון 8, אפריל 1997
|
בלוג חדש, "הכצעקתה", מתעד מציאות של הטרדות יומיומיות שחוות נשים ברחובות ישראל. עיתונאי ישראל מוזמנים להרים את הכפפה ולהביא את תמונת המציאות הזו אל התקשורת המרכזית
|
אחת לכמה ימים אני בוחן את עצמי. נכנס ל"הכצעקתה", קורא את הפוסט האחרון, ואז ממשיך אחורה, מותח את גבולות כוח הסבל שלי, בודק כמה אוכל לקרוא לפני שאתחיל לבכות וארצה למות. ככה זה עם רוב הגברים שאני מכיר. אולי לא בדיוק ככה, אבל דומה מאוד. כולם ממליצים על "הכצעקתה", ובצדק מוחלט. "הכצעקתה" הוא בלוג צעיר יחסית (הפוסט הראשון בו נכתב ב-22 באוקטובר השנה), השלוחה הישראלית של תנועת Hollaback העולמית. הבלוג, כמו תנועת האם שלו, מתמקד בתיעוד של הטרדות רחוב על רקע מגדרי, ומורכב, ברובו, מעדויות אישיות של נשים (כמעט תמיד אלו נשים) שהיו קורבן להטרדות כאלה. למרות גילו הצעיר נדמה ש"הכצעקתה" – במקביל לפרשת בר-לב – הצליח ליצור ברשת הישראלית, או לפחות בחלק ממנה, שיח חדש בנוגע להטרדות מיניות. דווקא התיעוד הפשוט והישיר של הטרדות רחוב, כאלה שמרחפות לא אחת על סף האיום באלימות ישירה אבל לא מגיעות אליה, הצליח ליצור דיון אמיתי ומרתק על מציאות שכמעט אינה נוכחת בסיקור התקשורתי השוטף. המלצות על "הכצעקתה" אפשר למצוא בלא מעט בלוגים מובילים, וסביר להניח שכאלה תופענה בעוד ועוד בלוגים בעתיד. זה חשוב, אפילו חשוב מאוד, ויחד עם זאת יש משהו צורם באופן שבו מעגל הקוראים והתהודה הציבורית של פרויקט חשוב כמו זה ידועים מראש. כבר כעת אפשר לקבוע ש"הכצעקתה" ממלא שני תפקידים חשובים מאוד. ראשית, הוא מהווה קהילה תומכת לנשים שנתקלו בהטרדות רחוב, מספק להן את היכולת לחלוק את החוויה המסויטת עם שותפות שיכולות להזדהות ולהבין. שנית, עבור גברים נאורים "הכצעקתה" מספק הזדמנות נדירה להציץ אל מה שהוא מציאות חייה של כל אשה בישראל ולהכות על חטא, של הטרדה או של חוסר אמפתיה כלפי מי שהוטרדה. גם אם אלה יהיו התפקידים היחידים שימלא הבלוג, עדיין מדובר באחד הפרויקטים המבורכים שנולדו ברשת הישראלית. אף על פי כן, ולמרות ההצלחה התקשורתית הצנועה של "הכצעקתה" (שני ראיונות טלוויזיוניים עד כה, כשבשניהם עולה שוב, ברמה זו או אחרת, אותו קונפליקט מדומיין ומלאכותי בין חופש ורומנטיקה ובין מלחמה בהטרדות מיניות), נדמה לי ש"הכצעקתה" ראוי לשמש גם הזדמנות לתקשורת לבחון את עצמה ואת יחסה לנושא ההטרדות המיניות. אם לנסח את הנקודה המרכזית באופן פרובוקטיבי, בעודי קורא ב"הכצעקתה" ניקרה במוחי השאלה "איפה גדעון לוי של הטרדות הרחוב?". העיסוק התקשורתי בהטרדות מיניות כיום, כך נראה, מוגבל למקרים הנדירים שבהם מעורבים בהטרדה לכאורה גברים בעמדות מפתח (בר-לב, רמון), מקרים שבהם אפשר לנתח במקביל גם את ההשלכות הפוליטיות של ההטרדה, להפריח לחלל האוויר תיאוריות קונספירציה או לדון בכשלונם העצוב והמביך של יפי-הבלורית (יופמיזם תקשורתי לגברים מקריחים בעלי שררה) שלא גילו מבעוד מועד ש"הממזרות שינו את הכללים". אלא שהטרדות מיניות, כמו שיודעת כל אשה, כמו שיכול ללמוד כל גבר מקריאה חטופה ב"הכצעקתה", אינן החומר שממנו קורצו דרמות פוליטיות אפופות הורמונים, הן החומר שממנו קורצה השגרה המדכאת והיומיומית של נשות ישראל. אז במקום להוסיף עוד המלצה, מיותרת כמעט, בבלוג האישי שלי, לחלוק קישור עם חברי בפייסבוק, קהל שרובו כבר מכיר את "הכצעקתה", בחרתי לכתוב כאן. הטור הזה הוא לא (רק) המלצה חמה על "הכצעקתה". הטור הזה הוא גם, בעיקר, פנייה לעיתונאים שקוראים כאן לשנות את ההתייחסות התקשורתית לנושא ההטרדות המיניות. אולי, אני חושב, מישהו ירים את הכפפה, אולי בשיתוף פעולה ישיר עם צוות "הכצעקתה". פעם בשבוע, במקום בולט במוסף האקטואליה השבועי, טור אחד נבחר, פוסט אחד (באישור הכותבת כמובן), כמעט אקראי, מהבלוג. לתת לכולם הזדמנות להיחשף למציאות שהתקשורת בוחרת לטשטש ולהדחיק, לתת לנשים לדעת שהן לא לבד, לתת לגברים הזדמנות נדירה להבין. שחר אבן-דר מאנדל הוא אב לשתי בנות המתקרבות בקצב מדאיג אך בלתי נמנע אל הטרדת הרחוב הראשונה שלהן, וכותב את הבלוג תודעה כוזבת
|
ביום החזרת גופות החטופים התקיים באוניברסיטת חיפה אירוע בחירות של סטודנטים ערבים. עיתונאים, בהם כאלה שכלל לא טרחו להגיע למקום, פרסמו כי מדובר בחגיגות לשחרור קונטאר. את בדיקת העובדות הם השאירו לקוראים
|
הידיעה פשטה כאש בשדה קוצים: ביום שבו הוחזרו ארצה גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, חגגו סטודנטים ערבים הלומדים באוניברסיטת חיפה את שחרורו של סמיר קונטאר. כך, למשל, נאמר בידיעה שפורסמה ביום שישי שעבר ב"ידיעות אחרונות" בחתימתו של איתן גליקמן: "גם באוניברסיטת חיפה לא ויתרו סטודנטים על הפנינג ביום שבו הוחזרו גופותיהם של רגב וגולדווסר. באירוע בחירות לועד הסטודנטים הערבים של האוניברסיטה חילקו ממתקים, הפריחו בלונים ואף היו שקראו קריאות שמחה על שחרורו של המחבל סמיר קונטאר". סטודנטית שעלתה לשידור בערוץ 9 דיברה על "חגיגת שחרורו של קונטאר בקמפוס", מבלי להזכיר שהאווירה שתארה היתה קשורה לבחירות לועד הסטודנטים. מיותר לציין שאיש מצוות הערוץ לא פנה לקבל תגובה. עורכי התכנית "המקצוענים" בערוץ 10 בחרו להקריא בשידור חי את אחד הטוקבקים, ככתבו וכלשונו. בעולם "עיתונות-הטוקבקים" זה, כנראה, לגיטימי ואתי: מישהו כותב משהו, וכלי התקשורת מצטטים אותו כאילו היה מדובר בתורה מסיני, ללא בדיקה וסינון (לזכותם של עורכי "המקצוענים" יאמר שהם היו, לפחות, היחידים שטרחו להתקשר לאוניברסיטת חיפה כדי לקבל תגובה, כמובן רק אחרי שהדברים כבר שודרו). לתיאורים האלה לא היה שחר. מישהו הפיץ שמועה לא נכונה ואמצעי תקשורת שונים עסקו בסיפור שלא היה. העובדות הנכונות הן שההפנינג המדובר, אם זו בכלל המלה הנכונה, נערך לרגל יום הבחירות לוועד הסטודנטים הערבים בקמפוס, שנקבע זמן רב לפני שידוע היה על עסקת שחרור השבויים. בכך לא תם הסיקור התקשורתי. "האוניברסיטה סגרה את הקמפוס לתקשורת כדי שתמונות אלו לא יצולמו", נטען בתוכנית "המלה האחרונה" בגלי צה"ל. שקר גס. האוניברסיטה איפשרה לכל עיתונאי להיכנס לקמפוס, כפי שהיא נוהגת לעשות. יעידו על כך העיתונאים (המעטים) שטרחו להגיע למתחם האוניברסיטה. אחד מהם, כתב של אחד מערוצי הטלוויזיה הגדולים, אמר באכזבה שהוא וצוות הצילום שלו עוזבים את המקום כי הכל שקט ואין מה לצלם או לדווח. הוא גם לא גילה עניין בעצרת שנערכה ממש באותה שעה בקמפוס לזכרם של שני החיילים, שלא קיבלה כמובן שום הד תקשורתי. הרושם מהפרסומים בתקשורת היה שהאוניברסיטה גילתה חוסר רגישות כלפי החללים. בעקבות הפרסומים האלה, הגיעו לאוניברסיטה מכתבים רבים שבהם מחו אזרחים על שההנהלה אפשרה לסטודנטים הערבים לחגוג את שחרורו של קונטאר. לך תסביר שלא היה ולא נברא. כמעט מיותר לציין שחלק נכבד מהטענות פורסם ללא בדיקה או בקשת תגובה ומבלי שהכתבים היו בשטח וראו במו עיניהם את המתרחש. התקשורת הישראלית הפכה לעיתונות של טוקבקים. תכנית פופולרית ברדיו מקריאה מכתב עם טענות של סטודנטים על דברים שלא היו ולא נבראו, ודובר האוניברסיטה צריך להתעקש עם המפיקה של "המלה האחרונה" (שאפילו לא הסכימה להזדהות בשמה) כדי שיאפשרו לו להגיב: "זו תכנית קלילה, לא רצינית, אנחנו לא מעלים תגובות", היא נימקה. הגדיל לעשות דניאל סיריוטי ב"ישראל היום", שכתב: "בתחילה דווח שהסוכריות שחולקו במקום נשאו את דיוקן קונטאר, אך מארגני האירוע הכחישו זאת". סיריוטי שבר שיאים חדשים של מיומנות כתיבה עיתונאית ובדיקת עובדות, והטיל את המשימה הסבוכה על קוראיו: תחליטו אתם אם היה או לא היה. ובכן, לא היה. ד"ר אמיר גילת הוא ראש מערך תהוד"ה- תקשורת הסברה ודוברות באוניברסיטת חיפה
|
על הוצאת תצלומים מהקשרם, כיצד עושים זאת - וכיצד לא | מכבי מככבת גם כשהיא מפסידה | ומי לא הופיעה בטבלה
|
מניפולציה על תצלומים, או במלים אחרות, הוצאה שלהם מהקשרם, היא טריק עיתונאי שכיח. לפעמים הוא משעשע, לפעמים אכזרי ובועט בבטן הרכה של המצולם, ולפעמים מדובר בגול עצמי בשער כלי התקשורת עצמו. שתי האפשרויות הודגמו ביום ראשון השבוע בשערי מוספי הספורט של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". מכבי תל-אביב הובסה השבת בעכו, והמאמן שלה, מוטי איוניר, נתפס על-ידי צלם "ידיעות אחרונות" כשהוא מניח יד על חזהו. ייתכן שבדיוק הידק את מעילו לגופו מחמת הקור, אולי נשבע באותו הרגע שיוציא את קבוצתו מהמשבר, ואולי סתם כאב לו הלב. כיתוב התמונה טען שהמאמן "בהלם", והכותרת לקחה את הפרשנות צעד אחד קדימה והשתמשה בגסטה האינטימית שנלכדה בעין המצלמה למניפולציה שנועדה לעלוב באיוניר. "עם יד על הלב", סנטה הכותרת בפנייה ישירה למאמן, "זה לא גדול עליך?". "ידיעות אחרונות" יוצר כך שילוב רעיל של דעה וידיעה: מחד תמונה אקטואלית מאחד הרגעים הקשים בחייו של המאמן המובס, ומאידך עמדה פרשנית ארסית המוצגת בשער המוסף כעובדה שאין עליה עוררין. בנסיבות אחרות, למשל אם מכבי תל-אביב היתה מנצחת בעכו, היתה אותה תמונה עשויה לשרת מניפולציה הפוכה, לצד כותרת דומה: "עם יד על הלב, הליגה הזו לא קטנה עליך?". הבחירה בתצלום הספציפי הזה כדי לקשט כותרת מלעיגה כמו כופה על המצולם השתתפות בהאשמה ובבוז שהעיתון מפנה נגד מושא הסיקור. הנה, המאמן עצמו מוכיח בגסטה שעשה, "שם יד על הלב", כי הוא, הקטן, אינו ראוי לאמן את הקבוצה העשירה בישראל, עם הסגל הכי נוצץ בליגה, ולנו, העיתון והקוראים, נותר רק לגרום לו להודות בכך בפומבי. למעשה השער של "ידיעות" מעורר בקורא אי-נוחות. העיתון אמנם משתתף בעליהום הכללי של אוהדי מכבי תל-אביב על הקבוצה ועל המאמן, אלא שגם קורא ש"חם" על מאמן מכבי, מודע לכך שהתצלום מניפולטיבי והתפר המלאכותי בין התמונה לכותרת גלוי לעיניו. כך יוצא ששער "ידיעות" מצליח להעליב את המאמן, להעליב את הצלם, להעליב את הקורא, ובחשבון אחרון, להעליב גם את העיתון, שמציע סחורה מזויפת, רדודה, שאינה מחמיאה לאינטליגנציה של הקורא. ובקיצור, אם העיתון רוצה להקדיש את השער להמלצה לאיוניר ללכת הביתה, שיעשה זאת בטור פרשנות מנומק ולא בטקטיקות של ספר מחזור. גם ב"מעריב" השתמשו בתצלום כדי להעביר מסר, אלא שלהבדיל מ"ידיעות", יצרו עקיצה חביבה ומשעשעת. בתצלום השער שלהם נראה חלוץ מכבי תל-אביב כשהוא נושא עיניו לשמים, ולצדו הכותרת "זה גשם?". משחק המלים כאן אולי בוטה מעט, אולם הוא מוגש בצורה מרומזת, לא אונס את התצלום ולא מכוון באופן מניפולטיבי כלפי מישהו מסוים או מכניס הכאה כפויה על חטא לפיו. דבר אחד משותף לשני השערים: מכבי תל-אביב היא (תמיד) הסיפור, גם כשהסינדרלה התורנית, עכו המנצחת, היתה ראויה לקטוף את השער. שני העיתונים בחרו להתייחס לתבוסתה של הפייבוריטית שלהם, ולהפוך את התבוסה הזאת לפריזמה שדרכה מדווח המשחק. עם יד על הלב, לא קטנה עליהם האגנדה העתיקה והאוטומטית הזאת? סולחה, רק במגרש. ראיון של השוער ניר דוידוביץ ב"מעריב" לפני כחצי שנה הפך לסכסוך לוהט במכבי חיפה. השבוע התהדרו ב"ידיעות אחרונות" בפרסום ראשון של סולחה בקבוצה, גם כדי למזער נזקים מהראיון הלוהט אצל המתחרים, שפירנס במשך חודשים את התקשורת החיפאית והארצית. ב"מעריב" לא שכחו להציג את תצלום הראיון אצלם שגרם לכל המהומה. במסגרת כללי הפרגון ההדדי, כמובן שאף עיתון לא הזכיר את רעהו. טבלה דאשתקד. "בני-לוד חזרה לפסגה", דיווחה כותרת ביום שלישי ב"ידיעות אחרונות", אלא שהקוראים לא זכו לראות את הנתון בטבלה. זאת על אף שבליגה הלאומית נערכו יום קודם שלושה משחקים. מאכזב מאוד עבור עיתון שמשקיע כל-כך הרבה בסיקור הליגות המשניות. גם ב"ישראל היום" דיווחו שלוד חזרה לפסגה ואפילו פירסמו טבלה, אלא שהיא לא היתה מעודכנת ולוד הופיעה בה במקום החמישי. במקרה הזה, עדיף היה שלא יפרסמו בכלל. המסך זועק. צופה ספורט מכור תוהה מדוע תוכני שידור רבים וטובים הולכים לאיבוד ולא משודרים ישירות, על אף שבאוויר פועלים למעלה מעשרה ערוצים. העדרם של שידורים קשור בתשלומי זכויות ובעלויות הפקה, אבל עדיין החסר הזה זועק. הצופה רשם כמה אירועים שאפשר היה לשדר בשבוע האחרון: גמר טורניר הצלנגר של דודי סלע, הדרבי של איסטנבול בכדורגל (בעבר ערוץ הספורט הראה את הליגה הטורקית), הדרבי הגדול של אתונה בכדורסל (בעבר צרלטון ואשתקד ONE שידרו את הליגה היוונית), משחקי הליגה הלאומית בכדורסל, ואפילו משחקי הליגה בהוקי, שהחלו לאחרונה במטולה. עבודה לא רעה. השר מתן וילנאי התארח במערכון קצר ב"בובה של לילה", שם רואיין על-ידי חרצוף של דרור קשטן במה שהוגדר כמפגש של משעממים ואטיים (קשטן לוילנאי: "אני מת מפחד שבזמן אמת עד שתגיד נחש צפע כולנו כבר נזדכה על ציוד"). הישג קטן לתוכנית שהצליחה לרתום שר למערכון שלמעשה מלגלג עליו. מתברר שבזמן שהפוליטיקאים מצביעים בעד דרקוניזציה של חוק לשון הרע, הם עושים עבודה לא רעה בכלל בהוצאת דיבתם הם. בערוץ ONE משחק ליגה של 90 דקות נמשך 114 דקות. 1: אוהד ארגנטינה עם אייפון ואפליקציה של ערוץ הספורט ביקש לדעת סמוך לסיום המשחק את התוצאה, וזה מה שקיבל. אם מסי השווה בדקה ה-61, אז איך התוצאה במחצית היא 1:1? 2: כיוון שחשד שהתוצאה אינה מעודכנת, מיהר להוריד אפליקציה של ONE. השעה שבה נכנס לתוצאות הלייב היתה ממש בסיום המשחק, וכאן התוצאה היא עדיין 0:1 לקולומביה (על אף שבשעה הזו ארגנטינה כבר הובילה). 3: ועוד דבר: באפליקציות מופיעות מדינות ללא דגלים, במיוחד אם הן מוסלמיות או מאפריקה.
|
יש מקום לביקורת על שרון, מימין | "הארץ" ו"מעריב" מתעקשים להפגין עצמאות עיתונאית | ומחמאה ל"ישראל היום"
|
יום לאחר שגופתו של אריאל שרון נטמנה באדמה, ניתן לאתר בכל העיתונים, ולא רק ב"הארץ", גם מופעי ביקורת על האיש ומעשיו. אפילו ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם מאמר, מאת יועז הנדל, הכולל הבנה לביקורת על שרון. "יש משהו מחמם באבל הלאומי שנפרש בשבועיים האחרונים מעל דפי העיתון", כותב הנדל במדור הדעות של העיתון. "[...] אלא שהחום הלאומי גם מבלבל. ההחלטות הקשות של שרון גרמו לצער וכאב לקבוצה גדולה של אנשים [...]". הנדל אינו מתכוון לחפים מפשע שנהרגו במבצעי הנקם שהוביל שרון, גם לא למשפחות חללי מלחמת לבנון. הנדל מבין ללבם של מתנחלי עזה לשעבר, שכועסים על שרון מפני שהוביל לנסיגה מהרצועה. דומה כי זה מה שהזרם המרכזי של התקשורת מסוגל להכיל בימים אלה. ביקורת על שרון מימין, בשל הנסיגה מעזה. לא על המלחמות, לא על החשדות לשחיתות. גם "ישראל היום" מתמקד בסוגיה זו בבואו לבקר את שרון. יתר על כן, אמילי עמרוסי טוענת באותו עיתון כי הסיקור החיובי של חיי שרון בתקשורת הישראלית ("בית-חרושת לזיכרון קולקטיבי") נובע מהחלטתו לסגת מעזה. "האם מספידיו הנרגשים מהארץ ומהעולם היו דוברים כך אלמלא אותן שנתיים אחרונות לפעילותו?", היא תוהה. לדעתה, "ככה ייעשה לאיש אשר השמאל חפץ ביקרו [...] לא נשאל על חוקיות הקבורה בקרקע פרטית, נטשטש את המדיניות השנויה במחלוקת, לא נתעכב על קטנות כגון תיקים פליליים. גלימת עוקר המתנחלים עשויה מחומר דוחה כתמים". "הדי מחלוקת לצד אהבה עמוקה ליוו את שרון אלי קבר", כותב מרדכי חיימוביץ ב"מעריב", ומתמקד גם הוא בנסיגה מעזה. לטענת חיימוביץ, "לא ההתנתקות עשתה את שרון ליקיר השמאל והעיתונות. בחברה ישראלית, שחיפשה דמות אב, הוא היה האחרון שנשאר". "אריק הוא לא הנפיל האחרון", אומר ישראל מעוז לכתב "הארץ" גדעון לוי. "יש לנו עוד הרבה נפילים. הם צצים אצלנו כמו פרחים, ואחר-כך אומרים שלא יהיו עוד כמותם". לוי, שנשלח יחד עם הצלם אלכס ליבק לסקר את הלוויית שרון, קושר גם הוא בין הנסיגה מעזה לכבוד שניתן לראש הממשלה המנוח. "הקהילייה הבינלאומית שלחה רק את סגל ב שלה, עם ראש ממשלת צכיה כראש מדינה יחיד ואיתו שר ההגנה של קפריסין ושרת החוץ של סינגפור. אילו מת שרון לפני שהספיק לבצע את ההתנתקות, גם אלו לא היו באים לחלוק כבוד למי שנחשב בעולם עד אז לפושע מלחמה, מילושביץ הישראלי", הוא כותב. בטקסט של לוי יש גילויי רגשנות ואהדה מפתיעים כלפי שרון ומשפחתו, בהתחשב בעמדתו השמאלית של הכותב. אולי משום כך מקפיד לוי לסיים את רשימתו באזכור הכפר הפלסטיני שהיה פעם בשטחי חוות השקמים. עוד מזכיר לוי בסיקורו כי לא באו אזרחים רבים להלוויה ומכל מקום הרבה פחות ממה שציפו. ב"ישראל היום" מדווח על כך גדי גולן. קוראי "מעריב" יכולים ללמוד על כך מדיווחו של חיימוביץ. מקוראי "ידיעות אחרונות", שממשיך לסקר את מות שרון כאילו היה בן משפחה שמת ולא מנהיג, נחסך המידע הזה. נוסף לסיקור ההלוויה מאת לוי מודפסת ב"הארץ" רשימה ביקורתית מאת נחמיה שטרסלר, הלועג להספדים המלוקקים לשרון ומזכיר (לגנאי) את חלקו במפעל ההתנחלויות בשטחים. אמיר אורן מבקר ברשימה נפרדת את הסגידה של צה"ל לשרון, שהפר פקודות ושיקר למפקדיו. במדור הדעות האחורי של העיתון מתפרסם מאמר מאת יואב פלד, הטוען כי "מורשתו האמיתית של שרון היא מורשת של מלחמה כפולה, המתנהלת עד היום, נגד הפלסטינים ונגד עניי ישראל". לפי פלד, מדיניותו של ראש הממשלה שרון, על הנסיגה מעזה והקמת חומת ההפרדה, "כוונה אך ורק לייעול השליטה הישראלית בשטחים, כדי שאפשר יהיה להמשיך במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית ובהורדת המסים הישירים". בעוד שבעיתוני הבוקר ניתן למצוא ביקורת רבה על הנסיגה מעזה וטענות ביקורתיות ביחס למעשי שרון בצבא ובכלכלה, אין הבוקר תזכורת משמעותית לחשדות בשחיתות שליוו את שרון, בעיקר בשנותיו האחרונות. לפי ציוץ שפירסם אתמול יובל יועז, הפרשן המשפטי של "גלובס", לשלל ההספדים על שרון היה אמור להצטרף גם מאמר פרי עטו על תולדות ראש הממשלה המנוח מהזווית המשפטית, אולם המאמר לא ראה אור. מבין השורות של יועז אפשר להבין כי המאמר היה ביקורתי וכי הוא אינו שבע רצון מהחלטת עורכי "גלובס" לגנוז אותו. בתגובה לפניית "העין השביעית" נמסר מ"גלובס": "המאמר לא היה ראוי לפרסום, לא בתוכנו ולא בעיתויו". מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", עינב שיף, ממליץ הבוקר לכתבי המשטרה והמשפט בישראל לא לדווח בינתיים על הפרשה הקשורה ברב יאשיהו פינטו. "עם כל הבאסה שבדבר, עדיף לחכות שניתן יהיה לחשוף את כל הפרטים", הוא כותב. "יהיה מספיק זמן לדבר על זה". זו המלצה אנטי-עיתונאית, שלוקה בחוסר הבנה בסיסי. חובתו של עיתונאי להביא מידע בעל עניין לציבור כשזה בידיו, בוודאי אם יש אפשרות שהדיווח החלקי יזרז את מועד הדיווח המלא. ב"ידיעות אחרונות" כמו נענים לבקשתו של שיף ועדיין לא מדווחים על הפרשה, גם לא על מה שאפשר לדווח. "ישראל היום", שנשבע מדי בוקר לתמוך בשלטון החוק, לא כתב עדיין מלה על ההתפתחויות האחרונות בפרשה. "מעריב" ו"הארץ" מתעקשים להפגין עצמאות עיתונאית. בשער "הארץ" מתפרסמת ידיעה קצרה מאת גידי וייץ ויניב קובוביץ ולפיה הרב פינטו עתיד להגיע בסוף-השבוע לביקור בישראל. עוד נמסר בידיעה כי "היום תנחת בארץ דמות מרכזית נוספת שבידיה מידע משמעותי בפרשה המסתעפת שמסעירה בימים אלה את צמרת משטרת ישראל". ב"מעריב" מתפרסם טור מאת ברוך קרא, המלווה את הפרשה בחדשות ערוץ 10. קרא מזכיר כי לצד החקירה הישראלית, בחשד כי הרב פינטו שיחד את תת-ניצב אפרים ברכה, התקיימה גם חקירה אמריקאית, בחשד שהרב פינטו היה קורבן סחיטה. "החוקרים האמריקאים אכן הכירו את מערכת היחסים בין ברכה לרב", כותב קרא. "מה בדיוק הם ידעו עליה? התשובה אולי תינתן בעתיד הקרוב. מה כן אפשר לומר? שתיעוד בעניין זה בדיוק הועבר לרשויות בישראל". ביום חמישי האחרון הוקדש שער "ישראל היום" לביקורת חריפה מפי גורמים בכירים אך עלומים בירושלים על אודות מזכיר המדינה האמריקאי גון קרי. "התנהלותו אובססיבית", הם טענו, בין היתר. הבוקר מצמיד "ידיעות אחרונות" שם ופנים לגורמים – שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. "קרי משיחי ואובססיבי", מצוטט יעלון בכותרת הראשית של העיתון, וזאת על סמך "שיחות סגורות" שקיים לאחרונה עם אמריקאים ובכירים במערכת הישראלית. שמעון שיפר מדווח על דברי יעלון בלי להזכיר את הפרסום ב"ישראל היום". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב גדעון עשת על כוונת הוועדה למאבק בעוני של משרד הרווחה לבטל את קצבאות הילדים והזקנה הניתנות לכולם, ולהמירן בקצבאות לעניים בלבד. עשת טוען כי מהלך כזה ימנע מהכסף להגיע לייעודו ומזכיר כי כמחצית מהזכאים ל"מענק עבודה" (קצבה הניתנת למי שעובד בשכר נמוך) אינם מקבלים את המגיע להם, כיוון שהם נדרשים להגיע למשרדי רשות המסים ולהוכיח שהם זכאים להטבה. "לעניים, מתברר, לא רק שאין די הכנסה. אין להם גם יכולת למצות את זכויותיהם", כותב עשת. אם הוועדה תהפוך את קצבאות הזקנה והילדים לקצבאות לעניים, הללו יידרשו לדרוש את הכסף באופן פעיל ובסופו של דבר פחות מהם יקבלו ממנו, הוא צופה. יובל גורן מדווח ב"מעריב" כי הוועדה למאבק בעוני שכרה את שירותיו של משרד יחסי-ציבור דבי-תקשורת בעלות של 50 אלף שקל לארבעת חודשי עבודתה. "גורמי רווחה המעורבים בעבודת הוועדה ביקרו אתמול את המהלך", מדווח גורן. "לטענתם מדובר במהלך מיותר לחלוטין, שכן הוועדה פועלת בחסות ובמינוי שר הרווחה, שבעצמו נעזר בשירותי דובר אישי – זאת במקביל למערך הדוברות של המשרד שבראשו הוא עומד". לפי גורן, "ממשרד יחסי-הציבור דבי-תקשורת, שמדברר את הוועדה, ביקשו לא להגיב". ההטיות הפוליטיות ב"ישראל היום" אינן מוגבלות לפוליטיקה הישראלית. כיוון שהעיתון ממומן על-ידי שלדון אדלסון, איש עסקים בינלאומי עם אינטרסים כלכליים ופוליטיים בארה"ב, גם סיקור העיתון את המערכת הפוליטית האמריקאית סובל מהטיות קשות. דוגמה מובהקת לכך ניתן היה למצוא בסיקור החד-צדדי של המאבק האחרון על נשיאות ארה"ב, כשהעיתון התייצב באופן כמעט מלא מאחורי המפלגה הרפובליקאית (שעה שמועמדיה קיבלו תרומות חסרות תקדים מאדלסון). הבוקר, לעומת זאת, הפתעה מבורכת. העיתון מדווח בהבלטה על הפרשה האחרונה שאליה נקלע מושל ניו-גרזי ומי שנחשב לאחד המועמדים הרפובליקאים הבכירים למשרת הנשיאות, כריס כריסטי. בראש עמ 29 של העיתון מופיעה ידיעה מאת יוני הרש, המוכתרת בציטוט הישיר "כריסטי השתמש בכספי השיקום מסנדי – לפרסום". הטקסט נפתח במלים "מסתבך והולך". רק לאחרונה היה כריסטי מעורב בפרשה אחרת, ו"ישראל היום" סיקר זאת בצנעה יחסית, תוך הדגשת עמדת המושל. והנה הבוקר, שינוי מגמה. יש לקוות שמדובר בכוונת מכוון, שנבעה מהחלטה מקצועית שהפרשה חמורה וראויה לדיווח, ולא כתוצאה של היסח הדעת. אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" כי עובדי אגף הגבייה ברשות השידור מחרימים את מחליפו הזמני של סמנכ"ל הגבייה לשעבר, אבי כ"ץ. אילן גטניו מדווח ב"ישראל היום" כי טוויטר סגרה את החשבון של הזרוע הצבאית של חמאס. צבי בראל כותב ב"הארץ" על החוקה המצרית החדשה, שאוסרת בין היתר על מעצר עיתונאים בשל הבעת דעה. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי מנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד תוקף את זכייניות הטלוויזיה המסחרית על האופן שבו הן מנפחות את נתוני הצפייה שלהן, תוך התעלמות מהאוכלוסייה הערבית. אברבך מזכיר כי "המטבע הנהוג בהתנהלות בשוק הטלוויזיה המסחרית הוא על בסיס משקי בית יהודיים", ומדווח כי באב"ד מכנה זאת "גזענות". אולם כדי ששוק יפעל יש צורך לא רק במי שמציע סחורה, אלא גם במי שרוכש אותה. במקרה הזה, בין הרוכשים ניתן למצוא את אמצעי התקשורת, כולל "גלובס", שמקבלים את עמדת הזכייניות ומדווחים על נתוני הרייטינג לפי הנתון המנופח של משקי בית יהודיים.
|
"ידיעות אחרונות" פוגע בבטן הרכה של נתניהו | "ישראל היום" שולח את צה"ל לנצח | ויוסי ורטר מזהיר מפני יאיר לפיד
|
לפני סיקור עיתוני הבוקר, כמה מלים על מה שנעדר מהם. אף עיתון אינו מדווח הבוקר על מעצרו של גארד מלסין, עורך המהדורה האנגלית של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען, ועל גירושו הצפוי מישראל. מלסין נעצר ביום שלישי עם הגיעו לנמל התעופה בן-גוריון, לאחר ביקור בפראג. כניסתו לישראל נאסרה, הוא נחקר, ונועד לגירוש למחרת היום. פרקליטו הצליח לדחות את הגירוש, נכון לעכשיו, עד ליום ראשון הקרוב. בסוכנות מען טוענים כי מלסין נרדף בשל דעותיו הפוליטיות, כפי שבאו לידי ביטוי בעבודתו העיתונאית. במשרד הפנים טוענים כי חוקריו כלל לא ידעו שהוא עיתונאי. אף שבמהדורה האנגלית של אתר "הארץ" התפרסמה ידיעה [גילי איזיקוביץ] על המעצר, לא הצליח המידע לחדור אל מהדורת הדפוס בעברית. בקונטרס החדשות של "הארץ", המחזיק הבוקר 26 עמודי ברודשיט, יש מקום לידיעה [AP] על לוח המשדרים הצפוי בקרוב ברשת הטלוויזיה האמריקאית NBC ("דרמות וסדרה קומית בהפקת גרי סיינפלד") ולידיעה תחת הכותרת "עמוד מים חמים שפרץ מהאדמה בקיבוץ בגליל יהפוך למרכז מרחצאות" [אלי אשכנזי], אבל אין מקום לידיעה על מעצר וגירוש צפוי מישראל של עורך בסוכנות ידיעות. אגב, גם כשנאסרה הכניסה לישראל על פרופ נורמן פינקלשטיין, לפני כשנה וחצי, לא ניטלטלה המדינה. הבוקר מתפרסם ראיון עימו [יותם פלדמן] במוסף "הארץ". אל "ידיעות אחרונות" קצת קשה יותר לבוא בטענות על אי-פרסום ידיעה על מעצרו של מלסין. בקונטרס החדשות של העיתון, המחזיק הבוקר 20 עמודי ברודשיט בלבד, באמת לא היה מקום. התוכן המערכתי בשישה מהעמודים מוקדש כולו למעצרו של גואל רצון. שישה עמודים בגיליון יום שישי שווים בגודלם לתריסר עמודים של העיתון בימי חול. במידת תפוצתם והשפעתם הם שווים הרבה יותר. המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע, כמובן. להזכירכם, זהו סדר העדיפויות בעיתון ש"אינו עיתון צהוב". ועוד מהעיתון המתכחש לצהיבותו: "שרה התעללה בי, השפילה ועשקה אותי". כך קוראת, נכון יותר זועקת, כותרת בראש עמוד השער של "ידיעות אחרונות". כיוון שזו הכותרת הבולטת בחלקו של השער שמעל לקפל, ניתן להגדירה כראשית, אף שהיא ממוקמת משמאל לכותרת על אסון הטבע בהאיטי. הציטוט הוא מפי סוכנת הבית לשעבר של שרה נתניהו, רעיית ראש ממשלת ישראל. למעשה הציטוט, כמו גם ששת הציטוטים הנוספים המופיעים על שער הגיליון (לדוגמה: "היא דרשה שאקרא לה גברת שרה נתניהו, וכששכחתי וקראתי בשמה הפרטי, צרחה עד אימה"; "בכל פעם שראיתי אותה, הייתי צריכה לומר שהיא חכמה ויפה"; "היא אמרה שזאת זכות גדולה לעבוד אצל משפחת נתניהו והיתה מתפארת בפני בקול: זה הבית היפה שלי, ואני האמא של מדינת ישראל"), לקוח מכתב תביעה שהגישה סוכנת הבית, ששמה הפרטי ליליאן ושם משפחתה אינו מתפרסם. על העובדה כי הוגשה כתב תביעה לומד המעיין בשער "ידיעות אחרונות" כמעט במקרה. במקום כותרת בנוסח "הוגשה תביעה נגד שרה נתניהו", מתפרסמת בתחתית השער, אחרי שלל הציטוטים המאשימים, הפניה בנוסח "כתב התביעה המלא בעמ 6". למרות ההבטחה ל"כתב התביעה המלא", על פני כפולת העמודים 6–7 מפרסם הכתב צח שפיצן את "עיקרי כתב התביעה" שהגישה סוכנת הבית נגד מעסיקתה לשעבר. גם בעיקרי כתב התביעה יש די פרטי רכילות עסיסיים. מי שיקרא בכפולת העמודים הזו ילמד כי הציטוטים שמופיעים בעמוד השער עברו עיבוד קל, אבל חשוב מכך – שסוכנת הבית תובעת מבית-הדין לעבודה שנתניהו תפצה אותה לא רק על התעללות נפשית מתמשכת, אלא בעיקר על תנאי העסקתה. בין היתר שולמה לה משכורת הנמוכה משכר המינימום ולא הוענקו לה זכויות סוציאליות כנדרש. הזכויות הסוציאליות של סוכנת הבית ליליאן מעניינות את "ידיעות אחרונות" פחות מאשר ההאשמות שבפיה על ההתנהגות החריגה של רעיית ראש ממשלת ישראל. אופיה של שרה נתניהו הוא הבטן הרכה של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, במיוחד מאז שהצליח להתגבר במידה בלתי מבוטלת על הבטן הרכה האחרת שממנה הוא סובל – אופיו שלו. "ידיעות אחרונות" פוגע הבוקר בבטנו הרכה של נתניהו בכל העוצמה, ולא בפעם הראשונה. קשה לשכוח את הכתבה "תיק שרה נתניהו", שפורסמה בעיתון לפני 13 שנה. הנסיונות לשכוח הופכים קשים במיוחד לנוכח העובדה כי כתבה זו נבחרה לאחרונה לאחת מ-70 הכתבות הנבחרות של העיתון בשבעת עשורי קיומו. בכפולה הפותחת של "מעריב" מוצגים שישה שערי עיתונים שפורסמו אתמול ברחבי העולם, כאשר בכולם אותו התצלום מהאיטי – אשה הכלואה בין ההריסות. את ישראל מייצג בתערוכת התצלומים הקטנה עיתון "מעריב" כמובן, אף שגם "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" עשו שימוש אתמול באותו התצלום בשעריהם. הבוקר שוב מופיע תצלום זהה מהאיטי על שערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (ילדה זועקת השמיימה לאחר שגילתה את גופת אחיה), אבל "ישראל היום" מצליח להיחלץ ממעגל הקסמים. הפתרון שלו – מקוריות נטולת פשרות. במקום לדווח קודם כל על האסון בהאיטי, במקום להציג בעמוד השער תצלום טרי מהמדינה המוכה, "ישראל היום" מדווח קודם כל על צבא ההגנה לישראל. הכותרת הראשית בעיתון קוראת "משלחת צה"ל בדרך להאיטי", והתצלום המופיע על עמוד השער [יוסי זליגר] מציג את "הפרמדיקית מעיין לנצמן עם חבריה למשלחת צה"ל, לקראת היציאה להאיטי". גם כותרת המשנה לראשית שומרת על סדר החשיבות המקורי של עורכי העיתון – ראשית מדווח כי "220 רופאים אחיות ואנשי חילוץ והצלה יגיעו לאי בשני מטוסים של אל על", ורק אחר-כך נמסר: "הצלב-האדום: 50 אלף איש נהרגו", ובהמשך – "השלטון לא מתפקד, אין חשמל ומים, מתרבים מקרי הביזה". בעמודי החדשות מוקדש שטח נרחב לעזרה מטעם ישראל. ידיעה מאת לילך שובל ודן לביא, תיבה ובה מונולוג קצר מאת סגן מפקד המשלחת להאיטי, ותיבה נוספת המזכירה מקרים קודמים שבהם היו "מחלצים ישראלים בחזית" – מרעידת האדמה במקסיקו, עבור בארמניה, יוון ועד לטורקיה (כפוית הטובה). ההבלטה של כוח החילוץ הצה"לי, עד כדי כך שהוא דוחק את סבלם של תושבי האיטי מהכותרת הראשית של "ישראל היום", משתלבת יפה במאמץ של העיתון לעודד את התמיכה וההזדהות עם הצבא. בעיתונים מתפרסמות הבוקר אלפי מלים על האיטי. אם אתם קוראים רשימת רקע אחת, מומלץ לבחור ברשימתו של יואב קרני, שהופיעה אמש ב"גלובס". טעימה: "במרוצת השנים האיטי התפתחה לממדים של פארסה: עוניה היה תמיד הרבה יותר קיצוני, רודניה היו תמיד הרבה יותר אכזריים, אסונותיה – יותר הרסניים, מגפותיה – יותר קטלניות". דן מרגלית קרא בספרו של יאיר לפיד "זכרונות אחרי מותי", מצא את הקטעים המתייחסים אליו, וכעת עונה למבקרו באמצעות טורו הקבוע במוסף "ישראל שישבת" של העיתון "ישראל היום". "בעיקר הוא משדר עיתונאות נינוחה, כזו המתנהלת בנוחיות", מבקר מרגלית את לפיד הבן. את הנוחיות שמרגלית מוצא בעבודתו העיתונאית של לפיד הוא מאתר גם בדרכו הפוליטית. "אם ייכנס לפוליטיקה – והוא משתעשע מאוד ברעיון – יחליט בפינוק רק ברגע האחרון", כותב מרגלית בעקבות אחת מההצהרות שיצאו מפי לפיד בראיון שהעניק לאחרונה לאילנה דיין. "עבודה סיזיפית במשך ארבע שנים? לא, תודה", הוא מסכם. גם יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", נתלה באותה הצהרה של לפיד באוזני דיין כדי לבקר את התנהלותו של לפיד, אך בעוד מרגלית מאבחן אצל לפיד הצעיר נינוחות על גבול הבטלנות, ורטר רואה מולו פוליטיקאי מיומן הפועל במרץ למען בחירתו, אם כי לאו דווקא בדרכים הכבושות. "עד שלפיד יודיע לאומה לאן פניו – דקה לפני הבחירות, כהגדרתו – הוא ימשיך לכתוב את הטור הפותח במוסף של העיתון הנפוץ ביותר במדינה, ומה שיותר מטריד, להגיש את תוכנית האקטואליה בעלת שיעורי הצפייה הגבוהים ביותר בליל שבת בערוץ הנצפה ביותר במדינה", כותב ורטר ב"הארץ השבוע". "הוא מצפה מאיתנו, הנתינים שצופים בו, להאמין שאין לו סדר יום פוליטי, כוונות נסתרות או אגנדה נחבאת. שהמסרים שהוא מעביר, לפני ואחרי הכתבות, הם טהורים ונקיים. שהפוליטיקאים שמתיישבים מולו לראיון באולפן שישי זוכים ממנו ליחס שוויוני ונטול פניות. שהוא אינו מנהל, או שלא ינהל בעתיד, עם מי מהם או עם יותר מאחד מהם מו"מ חשאי על חבירה כזאת או אחרת, או שהוא אינו מקים לו מפלגה ומגייס אנשים בה בעת שהוא זוהר באור יקרות על מרקענו". ובהמשך מוסיף ורטר: "הפוזיציה של לפיד שווה הון במונחים אלקטורליים. הוא כל-כך ממלכתי, כל-כך דורש טוב, כזה צפיחית בדבש. הוא תמיד יחפש את הקונסנזוס, את המכנה המשותף הרחב ביותר. לכל היותר יגיד משהו נגד החרדים, כי על זה הוא לא ישלם שום מחיר בקלפיות. ההפך הוא הנכון. ועד שיחליט, לא נדע אם הוא עיתונאי שמתחזה לפוליטיקאי או פוליטיקאי שמתחזה לעיתונאי". הכותרת הראשית של מדור "אפעס" ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" [עורך: ידידיה מאיר] מוקדשת ליחסי ישראל–טורקיה וקוראת כך: "ישראל זועמת על סדרה טורקית חדשה: סגן שר החוץ הישראלי מוצג בסדרה כטיפש שאומר לצלמים שהוא מושיב את השגריר הטורקי נמוך כדי להשפילו". במדור ההורוסקופ במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות" מזהירה מרים בנימיני כי ליקוי החמה שחל הבוקר יתקיים "במזל גדי, שקשור לאדמה ולהרים, מה שעלול לגרום רעידות אדמה". אתר העיתון "גלובס" הסיר אתמול ידיעה שהופיעה בו תחת הכותרת "עוד אלימות מילולית קשה בהאח הגדול; והפעם: שרה על אלירז". הידיעה, שעליה היה חתום "שירות גלובס", באה בעקבות דיווח של בלוגר הרכילות עומרי חיון על חילופי דברים בין שניים מהמתמודדים בתוכנית המציאות. עם הסרת הידיעה הופיעה ידיעה חדשה, אף היא מטעם "שירות גלובס", ובה קראה הכותרת: "הפקת האח הגדול: לא מצאנו הציטוט שמיוחס לשרה על אלירז". איזה שירות מספק "גלובס" לקוראיו בפרסום ידיעות שכאלה? מדוע לאתר מכובד בנושאי כלכלה להתבזות בפרסום ידיעת פולו-אפ העוסקת בשיחות המתקיימות בין מתמודדים בתוכנית מציאות? תשובה לכך ניתן למצוא בתיבה המופיעה מדי שבוע בתחתית שער גליון יום ה של "גלובס", ומפרטת את הכתבות הנקראות ביותר במהלך השבוע באתר. על-פי הנתונים בשער הגיליון שהופץ אמש למנויים, הידיעה שהוסרה מאתר העיתון הגיעה למקום השני במצעד הצפיות השבועי של האתר. ניצחה אותה רק ידיעה סנסציונית אף יותר, שעסקה באחת המשתתפות בתוכנית "האח הגדול". לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי ועד עובדי "הארץ" צפוי לדרוש בימים הקרובים הסכם קיבוצי לכל עובדי העיתון. מתי גולן נדרש בטורו שב"גלובס" לידיעה שהופיעה השבוע ב"דה-מרקר", ולפיה העצמאות המערכתית של "ישראל היום" מוגבלת בחוזה ההפצה שחתם עם חברת רכבת ישראל. לדבריו, "העיקרון של עיתונות חופשית ניזוק" כתוצאה מהתנאי המופיע בחוזה, גם אם אינו ממומש. "שני דברים צריכים להיעשות עכשיו ומיד", פוסק גולן. "התערבות ממשלתית לחיסול הסעיפים האלה ואיסור על סעיפים כאלה; ובאשר לישראל היום, אם העיתון מבקש להיות לגיטימי, עליו לעשות אחת משתיים: או לפרסם בהבלטה בכל גיליון של העיתון גילוי נאות עם סעיפי הרכבת הללו, או להודיע מיד על סירובו להיות חתום על סעיפים כאלה".
|
הסיקור שקיבלה השבוע חנוכת סניף של גאפ בירושלים הוא בבואה לאובדן כושר האבחנה של המערכות העיתונאיות בישראל
|
"מעשה בשלושה אגוזים" הוא אגדת ילדים חביבה שכתבה לאה גולדברג, ועיקרה כיצד שורה של דמויות יצאו נשכרות מהמוניטין שהעניק סנאי לשלושה אגוזים שהיו ברשותו: הוא עצמו, הגמד שהסכים לאכסן אותו בביתו שעל העץ תמורת האגוזים, שלושה יערנים שבעבור האגוזים חזרו בהם מכוונתם לכרות את היער, השר הגדול שנטש את הרעיון לבנות ארמון הדור מעצי היער לאחר שקיבל לידיו את האגוזים, והנערה היפה שהסכימה להתחתן עם השר הגדול אף שהפר את הבטחתו לבנות לה ארמון מעצי היער. הנערה, כמו כל הדמויות האחרות, ויתרה על רצונה המקורי משום שקיבלה את האגוזים ש"בהם שלושה סודות ורזים/ והיה כל מי שיפתור את סודם/ אין כמותו מאושר בעולם". לבסוף פיצח הבן, שנולד לשר הגדול ולנערה היפה, את שלושת האגוזים, ואכל אותם בתיאבון רב. בעוד שעל סיפורה של גולדברג משוח חוט של תום ושל טוב לב אנושי, מסע היחצנות שקיימה השבוע חברת גאפ לרגל פתיחת חנותה בקניון ממילא בירושלים מדיף ריח עז של ציניות ותועלתנות קרה. קצת כמו בסיפור של לאה גולדברג, עוברת מכלי תקשורת אחד לאחר הבשורה על "האוצר": גאפ חונכת חנות ראשונה בישראל. קצת כמו בסיפור, כשמפצחים את הקליפה ומגיעים לתוך, מגלים שמדובר בסתם עוד חנות בגדים. אבל שלא כמו בסיפור, שבו ההילה האופפת את האגוזים עוזרת לקדם ערך אנושי נעלה (מעון לחסר דיור, הצלת יער, מימוש אהבה), הרווח שמפיקים יחצני גאפ ובעליה מהמוניטין של מוצריהם הוא ניפוח ארנקיהם ותו לא. מה שמעורר את השאלה מדוע התקשורת נותנת לכך יד. מדוע עניינה של חברה מסחרית לקדם את עסקיה בישראל מקבל סיקור עיתונאי נרחב כאילו מדובר בחדשה בעלת חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה. יחצני גאפ הצליחו להחדיר את דבר חנוכתה של החנות שלהם בירושלים למהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה ולעמודים מרכזיים בעיתונות המודפסת. אירוע שלכל היותר ראוי לאזכור קצרצר במדורי הרכילות (בגלל נוכחותו של ראש עיריית ירושלים וכמה ידוענים בטקס הפתיחה) קיבל נפח חדשותי כאילו מדובר בידיעה מדינית או כלכלית בעלת חשיבות. במחשבה שנייה, אין בכך כל הפתעה. התקשורת הישראלית איבדה מזמן את הצפון והיא מתמסרת בקלות ליחצנים, ספינולוגים ופרסומאים. היא חדלה להבחין בין ידיעה למודעה, בין מידע עיתונאי למידע שיווקי, בין חדשה שמשרתת את זכות הציבור לדעת לדיווח שמשרת את רצונם של בעלי עניין להפיק רווח. ההתנהלות הזו נגזרת מסגנון השיח הציבורי (והתקשורתי) שאינו מכבד את משמעותן של המלים ונותן לגיטימציה לכל הפרזה והתלהמות. תקשורת שמגדירה שתי תאונות פגע וברח כ"מגפה" ("סדין צבעוני"), הופכת כתבה מופרכת בעיתון שבדי צהוב לסוגיה לאומית הרת גורל ("הסקנדל השבדי"), ונוהגת להגיש את דיווחיה בצעקנות חסרת גבולות ("פירומנים") – אינה מסוגלת, כנראה, להפעיל מנגנוני בקרה ואיפוק בבואה להתייחס לפתיחתה של חנות בקניון. זו תקשורת שאצלה הכל "מהמם" ו"מדהים" מצד אחד, ו"לינץ" ו"טבח" מהצד האחר. היא פונה לקהל שהתרגל לומר "אחרי צהריים טובים", "שיהיה לך יום נפלא" – ואינו חש בזיוף שבחיקוי הזה. ומי שמעיר על כך, כמו הטור הזה, נשמע , מן הסתם, מנותק לגמרי.
|
מו"ל "הארץ" עמוס שוקן מדבר על ועידת "הארץ" לשלום שנערכה בעיצומה של מלחמה ועל היחס שספג השר נפתלי בנט, ומעלה תיאוריית קונספירציה ("מייבשים את הבצה", רדיו תל-אביב)
|
תגובת נפתלי בנט לדבריו של עמוס שוקן בעניינו: "רצוי שעמוס שוקן יעסוק בחשבון נפש במקום להסתתר מאחורי תעלולים מילוליים. אלימות היא דבר חמור, כיוון שהיא מתרחשת מכל כיוון". מתוך התוכנית "מייבשים את הבצה" עם שי גולדן ובירנית גורן ברדיו תל-אביב 102FM
|
שופטיו של משה קצב קיבלו את ההחלטה הסבירה, ההגיונית והראויה ביותר כשקבעו שהעדויות מן המשפט לא יתפרסמו
|
אינני מכיר את השופט גורג קרא, אבל אני מבקש לשלוח לו מכאן ברכת יישר כוח, ללחוץ את ידו בחום ולהודות לו על החלטה נבונה נוספת שקיבל בתיק הרגיש והמורכב שהונח על שולחנו ועל שולחן עמיתותיו להרכב, מרים סוקולוב ויהודית שבח. זו אינה הפעם הראשונה שהשופט קרא מחדש את האמון בבתי-המשפט בפרשת קצב: הוא עשה זאת כבר לפני חודשים אחדים, כאשר עמד על החלטתו שהמשפט יתקיים ארבעה ימים בשבוע, ודחה עוד ניסיון של פרקליטי הנשיא לשעבר לסחוב ("למרוח", בלשון השופט) את ההליך השיפוטי לאין קץ. הפעם ראוי קרא לכל המחמאות על החלטתו לשמור את פרטי העדויות בדלתיים סגורות. הוא קיבל בעניין זה את ההחלטה הסבירה, ההגיונית והראויה ביותר. מדובר אמנם במשפטו של נשיא המדינה לשעבר, אך גם ובעיקר במשפט על עבירות מין. העיקרון של פומביות הדיון הוא אבן יסוד של המשפט בחברה דמוקרטית, אבל גם בין כללים חשובים יש יוצאים מהכלל. חריגים, נדירים, אבל ראויים. ממש כשם שכאשר חופש העיתונות מתנגש בזכויות אחרות כפרטיות וכשם טוב, מקפיד החוק לשים סייגים לעיקרון החשוב, ואומר לאמצעי התקשורת – עד כאן. בצדק מונע החוק חדירה לפרטיות בדיונים בבתי-דין לענייני משפחה, ובתבונה קבע המחוקק שאין לפרסם מידע על עניינים רגישים כאימוץ ילדים. כך גם דיונים משפטיים על עבירות מין. השופט האמריקאי לואיס ברנדייס קבע כי "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר", אבל אני מניח שגם הוא סבר שפרטיותה של מתלוננת מחייבת שהדיונים והעדויות, שבהם עוסקים גם בפרטים האינטימיים ביותר, ראוי שיישארו באותה חלקה קטנה, זעירה ממש, אשר אינה מוצפת בקרני שמש או באור הקר של זרקורי התקשורת. הנושא שעל סדר היום אינו רק גורלו של נשיא המדינה, אלא החובה להעניק לנפגעות תקיפה מינית את מירב ההגנה מן החשיפה, כדי להבטיח שגם במקרים אחרים ניתן יהיה לעשות צדק בלי להרתיע מתלוננות ולהעצים את הטראומה שכבר עברו. העובדה שהנאשם היה בעברו נשיא, שר וחבר-כנסת אינה משנה מאום מבחינתה של האשה הנפגעת. גם העובדה שחלק גדול מן הדברים כבר פורסם אינה מצדיקה סטייה מן העיקרון: עכשיו מדובר בשלב חדש – עימות פנים אל פנים, שאלות פרטניות. ב"גלובס" יצא יובל יועז בשצף קצף נגד ההחלטה של הרכב השופטים להניח לדיון בעניינים רגישים של אונס להתנהל לפי כל הכללים במשפטים מסוג זה, הרחק מעיני אמצעי התקשורת. חוצפה, נכתב בכותרת המשנה למאמרו של יועז, צפצוף על הציבור כולו. יועז מתיימר לדבר בשם "הציבור כולו". אני מבקש לדבר רק בשם חלק מהציבור. אולי חלק קטן. החלק הזה של הציבור סבור שזה אינו מקרה שבו צריך לרמוס ברגל גסה את העיקרון בעניין עדויות הנוגעות לעבירות מין. וזו גם הזדמנות לעצור לרגע תהליך מתמשך העובר על החברה הישראלית: ערבוב התחומים בין שני מוסדות חברתיים חשובים ונעלים – התקשורת והמשפט. זה אולי תהליך בלתי נמנע בעידן של תקשורת תחרותית וטכנולוגיה שמאפשרת להעביר ולהפיץ מידע מכל מקום לכל מקום, אבל מותר וראוי לפעמים לשאול שאלות על השפעותיו הרחבות של התהליך הזה. בממשק שבין גלימות השופטים, תיקי הפרקליטים, מחשבי העיתונאים ומצלמות התקשורת האלקטרונית חלו בשנים האחרונות שינויים מרחיקי לכת. עקרון ה"סוב-יודיצה", שעל-פיו אין לפרסם דבר העלול להשפיע על מהלכו של משפט, כורסם עוד לפני שהחוק בעניין זה שונה. לכך מצטרף גם החיבור המתעצם בין חשודים, נאשמים ועבריינים ובין תעשיית יחסי-הציבור, שהופכת גם דיונים משפטיים לקרקס של ספינים ומניפולציות תקשורתיות. חשוב להדגיש: מערכת המשפט אינה צריכה להיות מחוץ לתחום השיפוט העיתונאי. חשיפות תקשורתיות על הנעשה בתחום זה ומתיחת ביקורת הן עניינים רצויים וחיוניים. ואיני אוהב את העליהום הנפוץ בדבר "משפט על-ידי העיתונות": אמצעי התקשורת מדווחים על חקירות המשטרה ועל כתבי אישום, וטוב שכך. לעתים הם עושים זאת בסגנון טבלואידי שיש בו חריצת דין מוקדמת, וחבל שכך. אבל מי שמבקש משום כך להעלים מהלכים כאלה מעין הציבור בתיווך התקשורת עלול לדחוף אותנו במורד חלקלק. עם זאת, מרגע שמונח העניין בפני המערכת המשפטית, מוטב לה לחברה שתניח להליכים להתקיים במידת האפשר בין כותלי בית-המשפט. שופטים, נאשמים, עדים ושאר השותפים להליך הם בני-אדם, וראוי לסייע להם לקבל את החלטותיהם על סמך מה שמונח בפניהם בחלל אולמו של השופט, ופחות תחת השפעה בלתי נמנעת של השתקפות הדיון המשפטי בשיח הציבורי והתקשורתי. היה היגיון רב בעיקרון הישן שעל-פיו הסיקור של הליכים משפטיים מתמקד בדיווח ענייני על מה שמתרחש בבית-המשפט, ללא פרסום ראיונות עם נאשמים או עדים במהלך המשפט. במקרה של קצב, הנכונות לקיים את ההליך המשפטי בצורה עניינית ובדלתיים סגורות לא תמנע את הביקורת ואת הפיקוח הציבורי על ההליך כולו. בשעה שהמשפט יסתיים ותינתן הכרעת הדין, תוכל העיתונות למלא את תפקידה: לדווח על ההחלטות, וגם למתוח ביקורת, להעיר ולהגיב. אם כי גם אז, צריך לומר, עלולה העיתונות שוב להיות קורבן לספינים מתוחכמים של כל הצדדים יותר מאשר להוביל את הדיון הציבורי. החלטתו של השופט קרא היא חשובה מאין כמוה בכל הקשור למערכת היחסים בין התקשורת למשפט: היא מבקשת להגן על העיקרון החשוב שמשפטים שעניינם עבירות מין מתקיימים בצדק בדלתיים סגורות, וגם להזכיר לכמה מעמיתי העיתונאים ש"זכות הציבור לדעת" היא אמנם עיקרון מקודש, נר לרגלי החברה כולה, אבל היא אמורה להתקיים יחד עם זכויות ועקרונות אחרים. בכתב האישום החריף שלו נגד הרכב השופטים כתב יועז ב"גלובס": "שיקול דעתם של שופטי קצב בשאלת פומביות המשפט מעורר חששות גם באשר להכרעותיהם בשאלות המהותיות הנוגעות לבירור אשמתו של הנאשם רם המעלה. ההתנהלות הדורסנית שלהם ביחס לסניגוריו של קצב בשלבים הראשונים של ההליך מופנית כעת כלפי הציבור כולו וזכותו לעקוב אחר אחד המשפטים החשובים שהתנהלו בישראל אי-פעם". ואני טוען: בדיוק ההפך. שאפו, כבוד השופטים.
|
העיתונים מדווחים על חילופי דברים, רגשות לאומיים ודעות קדומות על רקע המשחקים האולימפיים והגרעין האיראני
|
"אני תמיד נדהם כשאני שומע אנשים אומרים שספורט מזריק רצון טוב ליחסים בין האומות, ושאם רק האנשים הפשוטים מכל העולם היו יכולים להיפגש במגרש הכדורגל או הקריקט, לא היה להם חשק להיפגש בשדה הקרב", כתב גורג אורוול בדצמבר 1945 ב"טריביון" בלונדון, תחת הכותרת "רוח הספורטיביות", בעקבות ביקור של קבוצת הכדורגל הסובייטית דינמו לסדרת משחקים מול קבוצות אנגליות. "גם אם לא היו לנו הוכחות מוצקות לכך שתחרויות ספורט בינלאומיות מובילות לאורגיות של שנאה (האולימפיאדה של 1936, למשל), הרי שהיינו יכולים להסיק זאת באופן תיאורטי: כמעט כל ענפי הספורט בימינו הם תחרותיים. אתה משחק כדי לנצח, ולמשחק משמעות מעטה אלמלא עשית את המאמץ הגדול ביותר כדי להשיג את הניצחון. על הדשא בכפר, כשמגרילים קבוצות ושום תחושות לוקאל-פטריוטיות לא מעורבות, אפשר לשחק רק בשביל הכיף וההתעמלות. ברגע שסוגיית הכבוד מתעוררת [...] היצרים הלוחמניים הפראיים ביותר מתעוררים. כל מי ששיחק אפילו בתחרות כדורגל בבית-הספר יודע זאת. ברמה הבינלאומית ספורט הוא פשוט חיקוי של מלחמה. אבל הדבר המשמעותי אינו ההתנהגות של השחקנים, אלא של הצופים; ומאחורי הצופים – של האומות המגרות את עצמן לכדי התפרצויות זעם בגלל התחרויות המגוחכות האלה, ומאמינות ברצינות (לפחות לזמן קצר) שריצות, קפיצות ובעיטות בכדור הם מבחנים של הערכים הלאומיים שלהן. "לספורט מקצועי אין דבר וחצי דבר עם משחק הוגן", כותב אורוול בהמשך, בציטוט המפורסם יותר מתוך המאמר. "הוא כרוך ומפותל בשנאה, קנאה, שחצנות, התעלמות מכל החוקים והנאה סדיסטית מאלימות. במלים אחרות: הוא מלחמה ללא היריות". "גאווה", מכריזה הכותרת הראשית של "ישראל היום". האותיות שמנות, מרובעות; לצדן תמונה של ישראלים זקופים וגויים בראש מושפל. "גאווה" ו"כבוד" הן מלים המופיעות תדיר בכותרות של החינמון המזולזל "ישראל היום". תדיר כל-כך שאפשר היה להוסיף אותן בתור העיקרון השישי של העיתון: "להיות תמיד גאים", או בזרגון לוקאלי: "לא לצאת פראייר". ובעצם, הרי כל זה מקופל כבר בעיקרון החמישי מבין חמשת העקרונות המודפסים מדי יום בעמוד הראשון של העיתון: "לזכור שאנחנו ישראלים". הישראלים הזקופים והמחויכים אוחזים מחבטי טניס, לא רובי סער או מצערות של מטוסי קרב, אבל עורכי העיתון מנסים לחפות על כך: שלא כפי שנהוג בדרך כלל בעיתון, הכותרת הראשית אינה נמתחת לרוחב השער, אלא נדחקת לחלקו העליון כדי לפנות מקום לכותרת בולטת אחרת: "בדיבורים לא עוצרים את הצנטריפוגות" ("בישראל דורשים: די להצהרות, הגיע הזמן למעשים נגד איראן", נכתב בכותרת הגג). כשם שהעיקרון החמישי של "ישראל היום" כולל בתוכו גם את השישי, הסמוי, כך שתי הכותרות המודפסות היום על השער הן כותרת אחת. "על רקע כיפת-ברזל התחייב שר ההגנה האמריקאי: לא נאפשר לטהרן לפתח נשק גרעיני. נתניהו: הסנקציות והדיפלומטיה לא השפיעו", נכתב בכותרת המשנה, לצד תמונה של עוד גוי, שר הביטחון של ארצות-הברית: אבו-ארבע בעל פנים מכורכמות, עיניו מסונוורות מאור השמש הישראלית העזה, יציבתו עקומה, מאחוריו מערכת נשק ישראלי גאה, עשויה אש ופלדה. "פאנטה שמע, סביר שגם הבין", נכתב לצד התמונה, הפניה לטור של דן מרגלית. "בארה"ב זועמים: ברק ונתניהו כפויי טובה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בוושינגטון מותחים ביקורת חריפה על רה"מ ושר הביטחון: מתנהגים בחזירות אל מול המחויבות האמריקאית לבטחון ישראל ופוגעים בכך בממשל אובמה", נכתב בכותרת המשנה (אלי ברדנשטיין). נו, אולי בכל זאת לא הבין. אגב, מתחת לכותרת הראשית מודפסת כותרת נוספת, באותו גודל, מעל לתמונת תקריב של שחיין ישראלי בבריכה. נכתב בה: "התקווה". "סקר הארץ: שביעות הרצון מנתניהו ירדה לשפל חסר תקדים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "על רקע הגזירות, חוק טל ופרישת קדימה, רק 31% מרוצים מתפקוד ראש הממשלה. 19% בלבד תומכים בשר שטייניץ". "זהו סקר המשקף מצב רוח שלילי וכעוס במיוחד מצד הנשאלים כלפי הצמד נתניהו ושטייניץ", כותב יוסי ורטר בידיעה הראשית. "המסקנה הפוליטית המרכזית העולה ממנו: סדר יום חברתי-כלכלי הוא הרה אסון מבחינה אלקטורלית לליכוד". אם כן, כך חולפת לה תהילת עולם של מר כלכלה. לפי אחד הסקרים של ה-2 באוגוסט 2012, כמובן. "הפור נפל. ההחלטה בנוגע לאיראן כבר התקבלה. הגוף החשוב במדינה גיבש בינו ובין עצמו איך הדברים צריכים להיראות בכל מה שקשור לפרויקט הגרעין האיראני: לא לתקיפה באיראן", פותח זאב קם טור המודפס בחלקו על שער "מקור ראשון". אם מדובר ב"מקור ראשון", עיתון האיכות של המגזר הדתי-לאומי-ימני (או בלשכת ראש הממשלה), הרי ש"הגוף החשוב במדינה" הוא התקשורת. רק במקומות העוינים אותה (את "התקשורת") היא נחשבת חזקה וחשובה כל-כך. בעיני עצמה, ובחוויה היומיומיות של אנשיה ("אנשי תקשורת"), היא חלושה ונדרסת. "זה המסר שיוצא באופן כמעט גורף מכלי התקשורת בישראל (כדי שלא להכליל, נאמר שיש גם יוצאים מן הכלל)", ממשיך קם. "הבליץ כבר החל. בשבועות האחרונים הוגבר באופן משמעותי קצב מאמרי הדעה והכתבות, ובפיהם מסר חד וברור: אסור בשום פנים לתקוף באיראן. זה יהיה אסון. כמובן, כהרגלו, עיתון הארץ משמש חוד החנית בעניין הזה, והוא הפך את הנושא לקו שהוא לגמרי מערכתי" (זו אבחנה לא מדויקת: "ידיעות אחרונות" הרבה יותר מתאים להגדרה הזו). לפי קם, העיתונות ("התקשורת") מראיינת באופן סלקטיבי רק דמויות ציבוריות המתנגדות לתקיפה באיראן, ומצטטת גורמים בטחוניים זוטרים עלומי שם כאילו היו גורמים בכירים ובעלי משקל. הוא מכנה זאת "הקמפיין נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית". לפי קם, על כל "גורם צבאי" שמתנגד לתקיפה באיראן יש שני אנשים התומכים בה. בניגוד לטרוניה שלו עצמו כלפי התקשורת, הוא לא מסגיר שמות ולטור לא מצורפת אינפוגרפיקה מאירת עיניים המפרטת את דעתו של כל אחד מחברי המטה הכללי של צבא ההגנה (העצמית) לישראל בנוגע לתקיפה באיראן. "פאנטה: מכבדים את זכותה של ישראל לפעול בהתאם לאינטרס שלה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". אם כן, יש כבוד. "כבוד" היא גם הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד תצלומים של הספורטאים הישראלים. אחת מכותרות הגג, אגב, היא "סנסציה בטניס". אם כן, יש סנסציה. "מי שפילל בשנה האחרונה לשירותים חברתיים מתקדמים ולמדיניות רווחה סוציאל-דמוקרטית, הרבה בזכות המחאה החברתית, שעוררה את מעמד הביניים מתרדמת ממושכת, צריך היה להבין שפירוש הדבר מסים גבוהים יותר. זה מה שמנסה לשדר בימים האחרונים ראש הממשלה בנימין נתניהו, והוא אפילו, לא תאמינו, צודק. אלא שנתניהו ממציא את הסוציאל-דמוקרטיה מחדש. גם מעלה מסים וגם מקצץ בכל השאר", כותב שי ניב ב"גלובס". לא בכל השאר: "הממשלה מבטלת קיצוצים; פיץ מזהירה: הדירוג של ישראל עלול לרדת", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "המשבר התקציבי מחריף", נכתב בכותרת המשנה, "סוכנות דירוג האשראי פיץ: תוכנית הגזירות חיובית, אבל לא מספיקה. נתניהו מתקשה להעביר את הקיצוצים: בעקבות לחץ של שרים, בוטלו קיצוצים ברבע מיליארד שקל. חוסר ודאות במשרד האוצר: הדיונים על תקציב 2013 תקועים". "נתניהו קנה את ברק וש"ס", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ כבר אפילו לא זגזגנים, הם משוטטים עמוק בסחרחרת גבהים. מי שבא להתבכיין – מקבל. מי שמאיים בכאפה – זוכה", כותבת סטלה קורין-ליבר. "שרים מספרי סיפורים מקבלים מטפחת משי מצופה מיליונים לניגוב הדמעות". "הסיפורים שיוצאים מהצהריים ממשרד ראש הממשלה מדברים על פקידי אוצר שפעלו בכוחנות גדולה, שלא דיברו עם השרים והמשרדים, שכפו קיצוצים גבוהים ולא הגיוניים – עד שבא ראש הממשלה, ועשה סדר חדש... לטובת הציבור", כותבת עוד קורין-ליבר. "אין ספק שמשרד האוצר אגרסיבי ובוטה, לפעמים עלוב, אבל זו העבודה שלו, ככה עובד קופאי [...] עם זאת, אין אפילו טיפ-טיפת ספק שנתניהו – שר אוצר לשעבר שהיה מניפולטור לא קטן ותמיד ידע להשיג את שלו – יודע גם יודע את כל זה. אם זה כך – למה לא שקל בזמן ובמקום? למה לא לקח לעצמו עוד יממה למחשבה? למה חטף ריצת אמוק ואץ לדבר בשבחם של קיצוצים, שכמה שעות אחר-כך ביטל אותם במו ידיו?". "שטייניץ יבקש מעיני לתת לו כתף", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "באוצר בוחנים אפשרות ליצור עסקת חבילה עם ההסתדרות והמעסיקים להקפאת שכר לעובדי המגזר הציבורי", נכתב בכותרת המשנה, "בתמורה יצומצם היקף הקיצוצים המתוכננים בתקציב 2013. גם ביוני 2009 ביקש ראש הממשלה מעופר עיני לוותר על חלק מזכויות העובדים" (מיקי פלד ואמנון אטד). "הקיצוץ צומצם", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים", מוסף "מעריב". "האוצר: הכל היה מתוכנן מראש", נכתב בסופה של כותרת המשנה. "אם כן, יש ארוחות חינם, השאלה היא רק מי הם הנהנים", כותב יהודה שרוני בטור פרשנות. "שלא באופן מפתיע, מדובר בשרי ש"ס ובשרי עצמאות [...] הרושם המתקבל הוא שהממשלה הלבישה במתכוון את הקיצוץ של 700 מיליון השקלים רק כדי להוכיח שלא רק הציבור הרחב נושא בנטל". אם כן, מעתה אמור: העלאת מסים פוגעת בציבור הרחב, ואילו קיצוץ בתקציבי משרדי הממשלה פוגע בשרים. "המשחקים האולימפיים משכו ללונדון חובבי ספורט, אבל הבריחו 300 אלף תיירים שהעדיפו להימנע מפקקי התנועה. התוצאה: עיר ריקה ומלונאים עצובים", נכתב בכותרת על שער "עסקים". "היו זמנים במזרח" היא כותרת השער של "גלריה", מוסף "הארץ". "בזמן שהאיטלקים יצרו מערבוני ספגטי, צמח במזרח גרמניה זאנר דומה, המכונה מערבונים אדומים. הגיבורים הם האינדיאנים, הנבלים הם האמריקאים. הקרנות בסינמטקים בארץ במשך החודש מאפשרות להתוודע לזאנר המפתיע הזה", נכתב בכותרת המשנה למאמר מעניין כתמיד של אורי קליין. "הקו הירוק נהפך לקו הפרדה בין שתי מדינות: מדינת קיצוצים בשטח הריבוני של ישראל ומדינת רווחה בארץ המתנחלים", קובע מאמר המערכת של "הארץ". "אין כמעט יום בלא הודעה על העלאה במסים וקיצוץ בתקציבים, ובצדה ידיעה על מענק חדש או עוד השקעה בקבוצה שגודלה אינו מגיע ל-5% מאוכלוסיית ישראל. מדיניות ההתנחלות של הממשלה, בצד היותה אחד המכשולים המרכזיים לשלום וביטחון בין ישראל לפלסטינים, היא גם גורם מרכזי לפער הכלכלי והחברתי בין ישראלים לישראלים". המאמר מצטט גם כתבה של "כלכליסט" שהתחקתה אחר תקציבי השלטון המקומי בשטחים. מעניין לשמוע את תגובת יו"ר מועצת-יש"ע דני דיין לטענות מעין אלו, הנשמעות מעת לעת ומתגברות בבמות הידועות על רקע האווירה התקשורתית-כלכלית הנוכחית, ונשאבות בין היתר מגופים בעלי עניין כמו שלום-עכשיו, לא תמיד בליווי הגילוי הנאות המתבקש ואף פעם ללא ניסיון לבחון את שני צדי המטבע. בכל הדיון שמתנהל מעל אותן במות, בעיקר ב"הארץ" ולסירוגין בעיתונים מרכזיים אחרים, אין שום התייחסות לאבסורד שבעצם ניהולו: הרי ההשקעה הכספית באותם אזרחים של מדינת ישראל לא תיפסק גם אם אלו יקיימו את מצוות "הארץ" ויחזרו לגבולות 67, בהנחה שהכוונה להותירם בחיים ובישראל. למעשה, גם אם כל המתנחלים יארזו ויהגרו אל גבולות 48, או אפילו אל גוש דן בלבד, עדיין יהיה צריך לבזבז כספי ציבור על תשתיות, חינוך, רווחה וכיוצא באלה, עבורם ועבור ילדיהם. שלא לדבר על המיליארדים הרבים שיידרשו לצורך קליטתם כאן. יותר מהוויכוחים המספריים על נכונות הנתונים שמציגים ארגוני ועיתוני שמאל, ויכוחים שבהם נראה כאילו לצד אחד יש יתרון הסברתי גדול בעוד לצד השני יש יתרון עובדתי גדול (הגיחוך ניכר על פניו רק מהקשר האבסורדי בין המספרים של "מיליוני שקלים" ש"הארץ" מלין שמועברים למתנחלים לבין הגירעון של מיליארדים שלכאורה לתקצוב המתנחלים יש בו חלק מרכזי), מאכזב לראות כיצד עיתון אידיאולוגי מכובד כמו "הארץ" מוותר על שתי העמדות החשובות הללו: על האידיאולוגיה בכך שהוא בוחר לגרור את הטיעון הכלכלי לתוך ויכוח עקרוני, ועל המכובדות בכך שהוא מציג טיעון רדוד כל-כך. "אנחנו חוזים במה שעשוי להיות תחילת סופו של מקצוע העיתונות", פתח לי-אור אברבך, אולי כתב התקשורת המעודכן ביותר היום, מאמר שהתפרסם בגיליון הלפני אחרון של "גלובס". "עד עכשיו טעינו כשחשבנו שזו גסיסתה הטבעית של העיתונות המודפסת, ושהפרקטיקה העיתונאית תשתנה ותעבור אל האונליין. אך הסכנה האמיתית הנשקפת בימים אלה אינה לעיתונים, אלא לעיתונות. לא למו"לים, אלא לעיתונאים. "היא נוגעת וקרבה לא רק לעיתונאים במדיה המודפסת, אלא גם בזו המשודרת ואפילו לכותבי האינטרנט, מי שהיו אמורים להיות דור העתיד של משלח-היד הזה. אלא שגם שם מפטרים, וגם שם מי שהולך לא יוחלף באחר, אלא פשוט יסתדרו בלעדיו. [...] אמנם זה נראה כמו עימות בין בעלי הון, אך בקו האש נמצאים עובדים פשוטים שלהם יש מלאכה חשובה – העיתונאים. נוני מוזס, נוחי דנקנר ובוודאי שלדון אדלסון יהיו פה, יציבים וחזקים, גם אחרי שאחרון הניאונים במערכת העיתון יהבהב את הבהובו האחרון. "[...] המצוקה הכלכלית הופכת את העיתונות שלנו למהימנה פחות. גוף תקשורת חייב להיות חסין כלכלית כדי לשרת נאמנה את ייעודו: להיות אמין ומהימן, משקף את המציאות וחושף אמיתות על המציאות. עיתון חלש, שעיתונאיו מוחלשים, מקוצצים ונאבקים, ימסור את עמדותיו ונאמנותו לידי צרכיו הכלכליים או הפוליטיים. הוא ירדוף אחר הלחם, ולא אחר האמת. "[...] יש להפנים כי המדיה הישראלית זועקת לסדר חדש. כשם שהרגולטור מנסה לבחון כיצד לאפשר אופק לערוצי הטלוויזיה המסחרית (למרות שזה לא נעשה ביעילות שיא), ורפורמות אכן יוצאות לפועל, על הרגולטור לבחון מוצא לשוק העיתונות שבימים אלה, מאות מעובדיו מאבדים בשקט את מקום עבודתם. בראש ובראשונה יש צורך לשנות את מבני הבעלויות בשוק התקשורת. רגע לפני המעבר לרשיונות של הטלוויזיה המסחרית, צריך לפתוח את התחרות באמת. "[...] זהו שוק של מיליונים בודדים של קוראים, עם לפחות חמישה עיתונים יומיים שמתחרים על תשומת לבם – בחינם או בתשלום. התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות בתחרות הזו הוא לא מותם של מי מהמותגים העיתונאיים האלה, אלא המשך קיומם באקלים הנוכחי – המשך קיום של מותג עיתונאי על חשבון עובדיו ולא אחת גם על חשבון קוראיו. "שוק העיתונות צריך לגלות בגרות, שמתחילה לחלחל גם בשוק הטלוויזיה, ולהבין שאין מקום לכולם. מי שצריך לא להתקיים יש לאפשר לו להיסגר, ולא לפסול מיזוג או התארגנות מחדש, כדי שתתקיים פה עיתונות רווחית שמספקת רווחה לעובדיה". עוד ב"גלובס": מודעה לעיתון "מעריב". "מעריב מזנק בסוף-השבוע! לכל שבוע יש סופשבוע מעריב", לשונה. בתצלום נראה זוג צעיר לבוש בחלוקים (עבודת הפוטושופ נראית כאילו נעשתה על-ידי עובדי ההפצה השובתים) ומחזיק בידיו את גליון סוף-השבוע האחרון של העיתון. כזכור, גיליון זה כלל לא הגיע למנויים ביום שישי. "מצוקת המזומנים של מעריב תחריף בסוף החודש", נכתב בכותרת ידיעה של לי-אור אברבך בגליון "גלובס" שהתפרסם אתמול.
|
התרגיל של כיל: עדויות ומסמכים שהגיעו לידי "שקוף" מצביעים על כך שלחברה בבעלות עידן עופר אין כוונה לבצע את פרויקט "קציר המלח" עליו התחייבה לפני עשור • מדובר בחפירת מאות מיליוני טונות של מלח מקרקעית בריכות האידוי - בעלות 7.5 מיליארד שקלים - כדי למנוע הצפה של המלונות הסמוכים • במקום לפזר את המלח בים הצפוני כפי שהתחייבה, היא מתכננת להשתמש בו לטובת שדה סולארי עצום שעלול לפגוע בסביבה • ממצאי התחקיר מעלים חשש כבד שהחברה מנסה להוריד את ערך הזיכיון כדי לזכות בו מחדש במחיר מופחת - ובכך להרוויח מיליארדים על גב הציבור • כי"ל: "החברה עומדת בכל התחייבויותיה"; משרד האוצר: "הסכם הקציר מגביל את השתתפות המדינה"
|
בדיון מנומנם שהתקיים החודש בכנסת על עתיד ים המלח, אוזני הנוכחים לא קלטו את הזרם המאיים, המתמיד של שעון החול ההולך ואוזל של המדינה. חברי הכנסת כנראה לא חשו בזיעה הקרה המתבקשת נוכח המיליארדים הזולגים מאצבעות הציבור על חשבון משאבי המדינה לידיו של הטייקון עידן עופר. תחקיר "שקוף" חושף כעת את המחיר שעשויה לגבות מאיתנו אוזלת היד של המדינה. ממסמכים שהגיע לידי "שקוף" עולה חשש כבד שהחברה מפרה את ההסכם עליו חתמה מול החשב הכללי לפני עשור – כיל לא תשלים את פרויקט קציר המלח עד שהמפעל יצא מתחת לידיה. ההתחמקות שלה עלולה לגבות מחיר כבד מהכיס של כולנו: דוח חסוי שהגיע לידי "שקוף" ומתפרסם פה לראשונה מגלה כי 7.5 מיליארד שקלים עלולים להיגרע משווי הזיכיון שנתנה המדינה לחברה. כבר עשרות שנים שחברת "מפעלי ים המלח" מפיקה אשלג מהמים המלוחים באגם הנמוך בעולם. החברה שהוקמה על ידי המדינה קיבלה בשנת 1961 זיכיון בלעדי להפקת מחצבים בים המלח, וב–1968 נכנסה תחת הבעלות של חברת כיל הממשלתית. ב-1997 מכרה המדינה את כיל לחברה פרטית בשם "החברה לישראל", ובשנת 1999 עברה החברה, שכמחציתה בבעלות ציבורית, לתחנה האחרונה שלה נכון להיום – לידיו של הטייקון עידן עופר. כיל, או בשמה המעודכן "ICL Group", מחזיקה בזיכיון להפקת מינרלים מים המלח, זיכיון שבסוף העשור הנוכחי יפקע, והמדינה תצא למכרז. האשלג שמממן את משפחת עופר, משמש בעיקר לדישון. בתהליך ההפקה שלו, החברה שואבת מים מחלקו הצפוני של הים אל תוך בריכה מספר 5, בריכה מלאכותית שיצרה כיל באגן הדרומי של ים המלח. בשלב זה מתחיל תהליך האידוי שבו נוצרת התמיסה שממנה מפיקים את האשלג. ומה קורה למלח העודף מהמים שנשאבו, בתום תהליך הייצור? אין בו כל צורך ואין לו כל שימוש. כבר שנים שהוא מתגבש ושוקע בקרקעית הבריכה המלאכותית. וככל שהוא שוקע, כך גם פני המים עולים בהתאמה. הבריכה המלאכותית עצומה במימדיה וגודלה הוא כ-80 קמ"ר, פי 1.5 מתל אביב כולה. על גדותיה יושבים מלונות ים המלח, בתוכה מתרחצים התיירים ולצידה עובר הכביש. בכל שנה, נוחתים על קרקעיתה כ-16 מיליון קוב שהם כ-20 מיליון טון מלח. תוספת שנתית של כ-20 סנטימטרים שמאיימת להציף את המלונות והכביש. אחרי עשורים של הזנחה המדינה קבעה כי יש צורך בפתרון קבוע. מדובר בפרויקט הנדסי חריג בהיקפו: חפירת 16 מיליון קוב של מלח שהצטבר בקרקעית הבריכה, בכל שנה, על ידי מחפרי ענק, דרגרים בשפה מקצועית. המלח שנחצב יעבור בחזרה אל הים הצפוני, הים המקורי, זה שבכל שנה נסוג וחושף קרקע יבשה. שם הפרויקט: קציר המלח. ב-2012 התחייבה כיל לבצע את פרויקט קציר המלח כדי להציל את המלונות הסמוכים מהצפה הרת אסון. בקצרה: כיום המפעלים עושים שימוש בבריכה מלאכותית כדי להפיק את האשלג יקר הערך. המלח ממנו הופק האשלג, שהופך לפסולת שאין בה צורך, מצטבר עם השנים בקרקעית הבריכה כך שמפלס המים בה עולה ומאיים להציף את המלונות. כדי לפתור את הבעיה, כיל התחייבה לבצע חפירה הנדסית של מאות מיליוני טונות פסולת המלח ולהעביר אותו לים הטבעי (לאגן הצפוני). כך גם פסק מבקר המדינה בדוח משנת 2016, וכך מעידה כיל עצמה במסמכיה שלה. אך נראה שאין לה כל כוונה לעשות זאת. המשמעות היא סכנה להפסד אדיר: חברות מתחרות עלולות לדרוש מהמדינה לשאת בעלות כתנאי לרכישה וכך ירד מחיר המפעלים. במקום לקדם את מחויבותה כנדרש החברה פועלת בימים אלה במרץ לקידום תוכנית שעשויה לעזור לה לחמוק מהמחויבויות שלה. "סדום הירוקה" קוראים לה. במקום להשליך את המלח למקורו הטבעי בים המלח – כפי שהתחייבה בהסכם, כיל מתכננת לצקת את מאות מיליוני הטונות על גבי קרקע יבשה, ולהשתמש בו כבטון שעל גביו יותקנו פאנלים סולאריים. "בזמן שכולם מדברים ומכינים תוכניות גדולות, בפועל בשטח מתחילים להתבצע דברים שיהיה קשה לחזור איתם אחורה", כך הסביר באותו דיון מנומנם בכנסת אסף זנזורי מהחברה להגנת הטבע. מישהו מהנוכחים ניסה להבין מי עומד מאחורי היוזמה. זנזורי, בפליאה מסוימת, ענה: "מפעלי ים המלח עצמם". כיל. עד שנת 2050 בכוונת התאגיד המפלצתי בממדיו, שהוכר כאחת החברות המזהמות בארץ, לאפס את פליטות הפחמן הכולל של המפעלים שבבעלותו בארץ. האתגר הגדול ביותר של החברה נמצא הרחק בדרום: מפעלי ים המלח האחראים על כמעט מחצית מפליטות החברה. תחת הנהגתו של הסמנכ"ל הבכיר והוותיק בכיל, נעם גולדשטיין, החברה מתכננת להקים את פרויקט "סדום הירוקה", מערך אנרגיות מתחדשות בים המלח, במטרה לספק את צרכי החשמל של החברה מאנרגיה נקייה. אם כל הרשויות יתנו את ברכת הדרך, יריית הפתיחה של "סדום הירוקה" תישמע ממש בקרוב. זה יכול היה להיות צעד חדשני לטובת הסביבה ולרווחת הציבור, אלא שתחקיר "שקוף" חושף שהפרויקט הראוותני הוא לא יותר מצעד ציני ומחושב בשווי של לכל הפחות 7.5 מיליארד שקלים על חשבון ים המלח, על חשבון הקופה הציבורית, על חשבון הציבור. כדי להקים את עיר הפאנלים הסולאריים, דבר ראשון יש לפתור את בעיות הקרקע הרעועה. איך עושים זאת? לשיטת כיל, בעזרת 20 מיליון טון מלח בשנה. כלומר על גבי האדמה ההרוסה, זו שפעם הייתה ים מרהיב, חלק מפלאי עולם, תקום ערימת מלח דחוסה עמוק אל תוך האדמה, ערימה קשה כמו בטון, שתעמוד שם כנראה לתמיד. ערימה מלאכותית שתיראה מהכביש, כזו שכל גשם עלול לאיים על יציבותה, ערימה שתישאר שם גם אחרי תום הזיכיון הזה, גם בסיום כל הזיכיונות שעוד יבואו, גם ביום שבו כיל תארוז חפציה ותמשיך ליעד הבא, גם כשטכנולוגיה חדשה תחליף את הפאנלים הסולאריים. כלומר במקום לעמוד בהסכם, החברה מתכננת לקצור את המלח ממעמקי הבריכות המלאכותיות, לייצב אותו על פני האדמה הרכה ולהקים עליו את הפאנלים – במקום להשקיע משאבים בשינועו ללב הים. מדובר בדיוק באותה כמות מלח שהחברה התחייבה לפנות בכל שנה מהבריכות המלאכותיות כדי לעמוד בהסכם. המהלכים מול ועדות התכנון ומשרדי הממשלה כבר החלו, ואפילו נבחר שטח מיועד: מובלעת בין בריכות האידוי הדרומיות המלאכותיות לים המלח הצפוני. השטח המיועד מתפרש על פני כעשרה קמ"ר, כמעט כגודלה של רמת גן כולה. לטענת ארגוני סביבה ובהם גם רשות הטבע והגנים, השדה יפגע בנוף, בין היתר משדה הראיה של פסגת מצדה המשקיפה לאזור. "כל גורם בממשלה שעוסק בסיפור הזה יודע שהמוטיבציה העיקרית של כיל בפרויקט הזה היא לחסוך לעצמה את עלויות ההעברה לים הצפוני. זה יחסוך לה הרבה מאוד כסף" ומה הנזק של מערום המלח האדיר? תסקיר סביבה עדיין לא נעשה, אולם ל"שקוף" נודע שוועדות התכנון כבר הזמינו חוות דעת סביבתית והוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל) מסתייגת מהמהלך. גם במשרד להגנת הסביבה החלו לגבש עמדה ומספיק לשוחח בקצרה עם גורמים במשרד כדי להבין את עומק הבעיה המסתמנת. במשרד מבקשים לכנות את הפרויקט בשמו האמיתי, "מיזם תחנת כוח לייצור אנרגיה סולארית במיצרי לינץ". התיקון הזה, סמנטי כמעט, מגלם בתוכו את הפער בין התדמית שכיל מנסה לאמץ בשם המושך "סדום הירוקה", לבין זו שמתרחשת במציאות, כבר שנים. אך בימים אלה, כיל כבר נמצאת בתהליך התקשרות עם חברת הנדסה שתערוך מדידות בשטח. לפי לוח הזמנים שהגדירו לעצמם, בשנה הקרובה החברה תיכנס להליכי תכנון, וזאת במטרה להתחיל לעבוד בשטח בעוד כשנתיים כדי שב-2027 החברה תתחיל לקבל תוצאות ראשונות. הערכת החברה היא כי סביב שנת 2037 הבנייה כולה תסתיים, כשמאות מיליוני טונות מלח מחרבים את הקרקע והנוף שבו פעם זרם ים. במשרד להגנת הסביבה כבר מרימים דגל אדום. "מניפולציה נוספת על הטבע לפי המוצע בפרויקט היא בעלת סיכונים שאין לנו שום יכולת לשער כעת את הסתברותם ותוצאתם", אמרו ל"שקוף". "יש להימנע ממתן מענה לבעיה סביבתית אחת על ידי יצירת בעיה סביבתית אחרת". בין הגופים שפועלים בנושא הזיכיון של כיל בכנסת נמצא גם ארגון "לובי 99". סמנכ"לית הארגון מרב דוד אמרה ל"שקוף" כי "הרעיון להקים שדה סולארי קרקעי ענק סותר את העובדה שלפני זמן לא קצר המועצה הארצית אמרה שהעדיפות לפרויקטים סולאריים הוא לגגות ולדו-שימוש, ולא לשדות כאלה שהפגיעה הסביבתית שלהם מאוד משמעותית. ברור לחלוטין שאף אחד לא עשה בדיקת חלופות: לא אמרו בואו נבדוק את כל השטחים החלופיים להקמת שדה סולארי ענק בדרום – הנה בחרנו דווקא את המיקום שפוגע בנוף ממצדה. היזם של כיל פשוט מכוון את המדינה לפתרון שהכי נוח לו כלכלית". אך בזמן שכיל מתכננת את צעדיה שנים קדימה, ודוהרת לעבר מטרותיה, המדינה מתנהלת בסרבול רב וצועדת במקום. בסוף העשור מסתיים הזיכיון של כיל בים המלח. המדינה, שכבר החליטה שיש לה אינטרס להמשיך להפיק מינרלים מהים, תפתח את הזיכיון למכרז ובעצם תאפשר לכל חברה על פני הגלובוס לגשת אליו ולהיות הבעלים של המשאב היקר הזה. כיל נערכת ליום הדין בכל הכוח. חשוב לקרוא את האותיות הקטנות: לפי תנאי המכרז, יש לחברה הישראלית בבעלות עידן עופר זכות ראשונים. המשמעות היא שכיל יכולה להשוות את ההצעה שלה להצעה הכי טובה במכרז ולזכות בן רגע. איך זה קשור לקציר המלח? אם הפרויקט לא יבוצע במלואו עד למועד פקיעת הזיכיון, חברה אחרת תאלץ להשקיע את הונה בחציבת המלח מקרקעית הבריכה והעברתו לים הצפוני, כ-7.5 מיליארד שקל, לכל הפחות. ניתן לשער שאף חברה לא תתנדב מיוזמתה לשאת בעלויות. המשמעות היא ששווי המפעלים ירד, המחיר שהמדינה תקבל עבור הזיכיון נמוך משמעותית. במילים אחרות, לכיל יש אינטרס מובהק להוריד את ערך הנכס כדי לקנות אותו שוב במחיר מוזל ולהמשיך למרוח את הפרויקט ואת החשב הכללי באוצר. "כל גורם בממשלה שעוסק בסיפור הזה יודע שהמוטיבציה העיקרית של כיל בפרויקט הזה היא לחסוך לעצמה את עלויות ההעברה לים הצפוני. זה יחסוך לה הרבה מאוד כסף", מדגישה דוד. "הפתרון הסביבתי המועדף הוא לשפוך את פסולת המלח לים הצפוני, אבל הגורמים הרלוונטיים בממשלה מבינים שהסיפור הזה של השדה הסולארי הוא דרך לחמוק מהמטרה הזו". כבר כמעט חצי יובל שמדינת ישראל מכירה בסכנה שטמונה בחלקו הדרומי של ים המלח. לאורך השנים המדינה נקטה יוזמות שונות כדי לקדם פתרונות למצב, וכך בין היתר הקימה בשנת 2008 את החברה הממשלתית להגנת ים המלח, חל"י. כל יעודה של החברה החדשה שהחלה לפעול תחת משרד התיירות, הוא לטפל בעליית פני המים בבריכות: חל"י הקימה סוללות הגנה כדי למנוע את עליית המפלס, העמידה משאבות בכניסה למלונות כדי למנוע מהמים לפגוע ביסודות וחשבה על פתרונות ביניים נוספים. אלא שבנקודה הזו, לא היה מנוס ממציאת פתרון קבע, כזה שיבטיח שהים לא יציף את הכביש ואתרי הבילוי, כזה שיבטיח את המשך קיומו של מפעל האידוי לצד יוזמות תיירות. הפתרון יקר, מורכב לביצוע, אבל הוא זה שהמדינה על שלוחותיה, מאמינה בו: קציר המלח מתוך בריכות האידוי. כדי לגבש את הפתרון, חל"י הזמינה כבר בשנת 2010 דוח מקיף מאחת החברות המובילות בעולם בתחום, "MTI", ההולנדית. ב-2012 המדינה אימצה בהחלטת ממשלה את עקרונות הדוח של חברת "MTI" ובה נקבע שהפתרון יהיה קציר מלח מלא, כלומר חפירת המלח מתחתית בריכת האידוי והעברתו לים המלח המקורי, האגן הצפוני. הדוח המלא מעולם לא נחשף לציבור, ולראשונה אנחנו חושפים אותו כאן, יחד עם המשמעויות הדרמטיות שלו: היקף המשאבים הכולל שנדרש כדי להציל את המצב. הדוח הגיע לידי "שקוף" בעקבות בקשת חופש מידע שהוגשה לחל"י. נזכיר כי מדובר בחברה ממשלתית לכל דבר ועניין שאמורה לפעול לטובת הציבור, אך המדינה העבירה ל"שקוף" דוח מושחר שמסתיר את מחירו האמיתי של קציר המלח. למרות נסיונות ההסתרה, אנחנו מציגים כאן לראשונה את הנתונים המלאים, הנתונים כפי שהחברה ההולנדית "MTI" העריכה אותם. כדי לחפור את המלח מקרקעית בריכה מספר 5, זו שגודלה פי 1.5 מהעיר העברית הראשונה, החברה ההולנדית העריכה שדרושים לא פחות מחמישה מחפרי מלח, דרגרים, מעין דוברות ענק שחוצבות את המלח מקרקעית הים בעלות כוללת של כמעט מיליארד שקל. לאור הבלאי שנוצר במחפרים בעת העבודה במי המלח, והצורך בתחזוקה שוטפת שלהם, "MTI" העריכה שחמש מכונות הענק יכולות לחפור ביחד כ-20 מיליון טון מלח בשנה, שווי ערך לכ-16 מיליון קוב מלח, ולסיים לחפור את שטחה של בריכת האידוי בחמש שנים לערך. אלא שזו רק חלק מהעבודה, הפעילות של כיל בבריכות האידוי ממשיכה לגרום לנזק קבוע ובכל שנה כ-20 מיליון טון מלח נוספים מצטברים בתחתית הבריכה המלאכותית. כלומר – כל עוד הפעילות של כיל בבריכת האידוי ממשיכה, עבודת החפירות לא תסתיים. החשבון הסופי? 7.5 מיליארד שקלים למשך 20 שנה. חשוב לציין שמדובר ב-7.5 מיליארד שקלים של שנת 2010. תרגום הסכום לימינו מביא את עלות הפרויקט לכ-10 מיליארד שקל. כדי לתפעל את המערך, נדרשות חמש מערכות משנה, לצד מחפרי המלח, צריך מסוע לשנע אותו ולהעיר אותו לחוף, מערכת נוספת שתפריד בין תמיסות המלח השונות, מערכת נוספת לשנע את המלח שנחצב אל עבר הים, האגן הצפוני, ולבסוף, סירות שיטביעו אותו בלב הים. ומעל לכל אלה, יש צורך גם במערכת מערכת בקרה כוללת. החלטת הממשלה שהמדינה קיבלה בשנת 2012 היא למעשה הבסיס להסכם שנחתם עם כיל ומסדיר את חלוקת העלויות של הפרויקט, הסכם בו כיל התחייבה ליישום מלא של קציר המלח. עוד בשלב המשא ומתן המדינה הבהירה לכיל שהיא זו שצריכה לשאת ברוב המוחלט של עלויות הפרויקט, שכן היא שמרוויחה הגדולה מניצול משאבי ים המלח והסיבה הבלעדית לבעייה של הצפת המלונות. במסגרת ההסכם כיל התחייבה לשאת בעלויות של 80% מהפרויקט והמדינה תממן את השאר. במילים אחרות, אם להסתמך על ההערכה של דוח "MTI", מדובר בכ-6 מיליארד שקלים שכיל תספוג. נשמע פשוט? כנראה שלא לאגף החשב הכללי באוצר, שם קיבלו את הערכת המחיר של כיל, השונה לחלוטין מהערכתה של "MTI". כיל העריכה את הפרויקט בכ-3.8 מיליארד שקלים בלבד, כארבעה מיליארד שקלים פחות מההערכה של חברת "MTI". מדוע באוצר קיבלו את המספרים של כיל ולא הסתמכו על הדוח המקצועי שהזמינה המדינה? מי שחתמה עליו בזמנו היא החשבת הכללית באוצר דאז, מיכל עבאדי בויאנגו. בתגובה ל"שקוף" מסרה כי "ההסכם קבע כי השתתפות המדינה בהוצאות הקציר לא תעלה על אחוז מסוים מאומדן עלויות, שקביעתו נעשתה בעבודת מטה סדורה וללא שיקולים זרים. אמדן גבוה יותר היה מעלה את סכום השתתפות המדינה בפרויקט". כלומר לדברי בויאנגו למדינה יש אינטרס שלא להסתמך על הדוח. זאת ועוד, בויאנגו הדגישה בתגובתה את יכולתה של הממשלה לאכוף את ההסכם. מי שחובתו להרים דגל אדום כיום הוא החשב הכללי המכהן יהלי רוטנברג. "למדינה יש את היכולת והאפשרות לאכוף על כיל לא רק את קיומו של ההסכם אלא כל נושא אחר שהינו לטובת הציבור", רמזה בויאנגו בתגובה לביקורת. "ככל שהמדינה סבורה שיש בעיה בהתנהלות כיל, יש בידיה אמצעים רבים לפעולה נגד כיל שיאפשרו תיקון הליקויים". באוצר מסרו תגובה מעורפלת: "דוח MTI היה אחד משורת בדיקות וניתוחים כלכליים שערכה המדינה כאמור וכל זאת נלקח בחשבון ונשקל". אנו רוצים להזכיר למשרד האוצר את הגדרת תפקיד החשב הכללי כפי שמופיעה בעמוד האודות של האתר הממשלתי: "שומר סף מרכזי במדינה, האחראי על נכסיה ומנהל את קופת הממשלה". כשהסף נקבע בנקודת ההתנגשות עם האינטרסים של עידן עופר – זה בדיוק הזמן לפעול. אם לא די בזה שהמדינה בחרה לקבל את ההערכה הכלכלית רוויית האינטרסים של כיל במקום זו של "MTI", אז בדוח שפורסם ב-2016 מבקר המדינה ציין כי המדינה לא קבעה בהסכם סעיפים שיבטיחו לה פיצוי במקרה של אי-ביצוע הפרויקט או דחייתו, ולא קבעה לוחות זמנים ואבני דרך. ומה עם חל"י, החברה הממשלתית להגנת ים המלח, שגם הייתה מודעת להערכה הכלכלית של חברת "MTI"? מדוע היא לא התריעה טרם חתימת ההסכם שההערכה של "MTI" גבוהה פי שניים מההערכה של כיל לפרויקט? בחל"י בחרו לענות בעקיפין ומסרו ל"שקוף" כי "דוח MTI, שהינו דוח ראשוני וכללי לבדיקת ההיתכנות ובוודאי לא תכנון הנדסי מפורט לביצוע, הוא רק אחד משורה ארוכה של בדיקות ובחינות שנעשו בתהליך הבחינה של חלופת הקציר המלא". כעת כשהדוח חשוף לציבור, ניתן בקלות לראות כי הטענה של חל"י תמוהה: הדוח מכיל לפרטי פרטים את כל חלקי הפרויקט הענק, עם הערכה מדויקת בנוגע לעלות של כל חלק בפרויקט. הביקורת על חל"י עולה גם מדוח המבקר שטוען כי אף שחל"י ידעה כבר ממרץ 2013 על כוונת מפעלי ים המלח לשנות את מתווה פרויקט קציר המלח ולדחות את המועד שבו יוחל בביצועו, היא לא דיווחה על כך למשרד התיירות שתחתיו היא פועלת. המבקר אז המליץ למשרד התיירות להגביר את מעורבותו בפרויקט קציר המלח, ולהגביר את הפיקוח על פעילותה של חל"י ועל התקדמות הפרויקט. אך מאז לא קרה דבר. במשרד התיירות התחמקו בקלילות ומסרו כי "הממשלה היא הגורם המוסמך לקביעת אופן המעקב והפיקוח על פרויקט קציר המלח". משרד האוצר וחל"י הם לא היחידים שנרדמו בשמירה על האינטרס הציבורי. לפי דוח מבקר המדינה, במרץ 2013, כשבעה חודשים בלבד לאחר חתימת ההסכם, התברר לרשויות בהן הוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל), חל"י ומשרד האוצר כי כיל עומדת לשנות את מתווה הפרויקט. לפי המבקר, נציגי האוצר וחל"י לא התנגדו לשינוי, והמתווה החדש שאושר בוות"ל שונה במידה ניכרת ממתווה הפרויקט שעליו סיכמה הממשלה. מבקר המדינה התריע על כך שמשמעות השינוי של כיל היא דחיית מועד תחילת קציר המלח, והשלמתו במועד מאוחר מהמועד שנקבע בהחלטת הממשלה. המבקר מדגיש כי "לא נמצאו מסמכים המעידים שנציגי משרד האוצר ונציגי חל"י התנגדו לשינוי האמור בלוח הזמנים". אלא שכיל אינה יודעת שובע. היא הבינה שהרשויות נכונות לאשר לה שינויים מהמתווה המקורי עליו היא חתומה, והתיאבון שלה רק גדל. במאי 2015 החברה שוב שינתה את התוכנית, ובוות"ל אישרו לחברה לסיים את הקמת התשתיות לפרויקט עד שנת 2024, אף שהחלטת הממשלה חייבה אותה למועד אחר לגמרי, שמונה שנים קודם. בוות"ל סרבו להגיב לשאלת "שקוף" מדוע אישרו את השינוי, למרות השלכותיו – דחיית הקציר המלא. זאת ועוד, בהסכם המקורי כיל התחייבה להטביע את המלח בלב הים המקורי, האגן הצפוני, אלא שזה יקרה רק לאחר "מיצוי נפח הפיזור במפרץ p88", מפרץ הנמצא בחלקו הדרומי של הים הצפוני. והנה עוד שינוי: בשנת 2015 החברה התחייבה להתחיל את קציר המלח בשנת 2017 – אלא שגם זה לא קרה. בדוח השנתי של כיל שיצא לפני כחצי שנה, החברה מציינת כי רק בסוף שנת 2020 החל לפעול בבריכה הדרגר, "מחפר המלח" בלשון הדוח. לאורך השנה שחלפה הוא פינה כשישה מיליון קוב מלח, כמות שרחוקה משמעותית מהערכות של "MTI", שקבעו שמדי שנה יש לפנות 16 מיליון קוב, כפי שגם מציינת כיל עצמה למרבה האבסורד. ואם לא די בזה, בכיל מתכוונים לקנות את הדרגר השני רק סמוך לתום הזיכיון ולא כעת. המשמעות: החברה לא תספיק עד סיום הזיכיון לקצור את כמות המלח הנדרשת לביצוע פרויקט קציר המלח. ומה עם נבחרי הציבור? שרי הממשלה וחברי הכנסת? כיצד הם אישרו את המהלך? מסתמן שהם כלל לא ידעו עליו. המבקר ציין כי הגורמים הרלוונטיים במשרד האוצר, אגף החשב הכללי וחל"י, היו מודעים לשינוי המתווה ולא דיווחו זאת לשרי הממשלה הרלוונטיים כדי שהם יוכלו לקיים דיון בממשלה בנושא. אך למרות האישור לשינוי המתווה שכיל קיבלה מהוות"ל, גם את המתווה הזה החברה לא מתכוונת ליישם כפי שאושר לה. לפני שהחברה תעביר את המלח למפרץ P88 שבדרום הים הצפוני, היא תעביר את מאות מיליוני טונות המלח לטובת פרויקט "סדום הירוקה". רק לאחר שהשטח של "סדום הירוקה" ימוצה, לקראת שנת 2040, החברה מתכננת להעבירו למפרץ P88, ורק לאחר מכן לים הצפוני. המשמעות: לחברה אין כוונה להעביר את המלח לים הצפוני עד תום הזיכיון, מסתמן שאפילו לא עד שנת 2040, ואף לא להעבירו למפרץ P88 כפי שאישרו לה בוות"ל. המבקר התריע כי התועלת שתפיק כיל בים המלח משינוי המתווה "גדולה בהרבה מהתועלת שתפיק מכך המדינה" והוסיף כי יש לכך השלכות כלכליות אדירות: "משמעות כספית של מאות מיליוני שקלים". עוד הבהיר, כי "אם לא תושלם התוכנית עד תום תקופת הזיכיון, שנת 2030, תהיה בכך פגיעה בעיקרון ולפיו המזהם הוא שאמור לשאת בעלות השיקום". ממה חשש המבקר? אם כיל יפסידו את המכרז, לפי סעיף 24 בחוק הזיכיון, המדינה תשלם פיצויים על כל השקעה שהחברה תבצע במפעלי ים המלח בעשר השנים האחרונות לזיכיון. לפי סעיף זה, דחיית הפרויקט מבטיחה לכיל כסף בחזרה לכיס על קציר המלח אם הם יפסידו במכרז. חשוב לציין כי משרד האוצר צריך לאשר לכיל כמעט כל הוצאה בעשור הזה, כדי למנוע מצב שבו כיל מוציאה סכומי עתק מהמדינה. ההסדר נועד לוודא שהאינטרס הציבורי נשמר. יחד עם זאת, נראה כי משרד האוצר עושה ככל שביכולתו להסתיר מהציבור את הדרך שבה הוא מפקח על החברה: בתגובה לכתבת "שקוף" מחודש אוקטובר, במשרד טענו שכל המידע שיימסר במסגרת הנוהל מוחרג מחוק חופש המידע. כלומר כל מידע שכיל תמסור בנוגע להשקעות שהיא מבצעת ועליהן תרצה לקבל החזר, או כל מידע שקשור לאכיפת הנוהל על ידי אגף החשב הכללי, חסוי בפני הציבור. המדינה נמצאת כרגע בצומת הכרעה. האם החשב הכללי לאוצר יהלי רוטנברג ימשיך לעמוד מהצד בלא מעש, צופה בבעל ההון עידן עופר וענקית הכימיקלים שבשליטתו עושים במשאבי המדינה כבשלהם ללא דין וחשבון? התרגיל של כיל והורדת ערך הזיכיון יעלו למדינה מיליארדי שקלים. קשה להבין את סדרי הגודל, אך מדובר בסכומים הרי גורל שאיתם אפשר לבנות בתי חולים, כבישים, בתי ספר, והרשימה עוד ארוכה. המיליארדים שהיו יכולים לשמש את כולנו דוהרים במהירות וללא הפרעה במסילה שנראה כי תוכננה היטב על ידי בכירי כיל, היישר אל הכיסים העמוקים של ענקית הכימיקלים והעומדים בראשה, אל אלו המכניסים משכורות של מיליונים בכל שנה, שחומקים פעם אחר פעם מתשלום. האזרחים בינתיים ימשיכו להיאבק תחת יוקר המחיה ההולך ומחריף, כשאף אחד לא עושה להם הנחות. למדינת ישראל יש הזדמנות חד פעמית לעצור את הרכבת הזאת ולסובב את הקטר לכיוון הנכון. נותרו רק שמונה שנים לסוף הזיכיון. כשבכיריה של כיל מודים שהחברה בורחת מיישום ההתחייבויות שחתמה עליהן בהסכם עם המדינה, ואין לה כוונה למלא אותן, על חברי הכנסת שמייצגים את האינטרס הציבורי להבהיר לאותם בכירים בדיון שיתקיים מחר שהפעם זה לא יעבוד. עליהם לדרוש הסברים מהחשב הכללי, ולשקול לבטל לכיל את הזיכיון לאור החשש להפרת ההסכם, לעשות פעם אחת ולתמיד צדק עם אלו שבורחים ממנו. מכיל נמסר בתגובה: "החברה עומדת באופן מלא בכלל התחייבויותיה בפרויקט הקציר, לרבות קצב התקדמות הפרויקט, מימונו וכן שמירה על המפלס באזור המלונות קבוע, באופן המונע את הצפתם. במקביל, מקדמת החברה את סדום הירוקה. הפרויקט החדשני עתיד לחסל את טביעת הרגל הפחמנית של מפעלי ים המלח בזכות הפעלת האתר כולו באנרגיה סולארית ומימן ירוק. כל החלופות לקיום הפרויקט נבחנו ונבחרו בקפידה. מיקום הפאנלים על ים המלח אינו מעשי שכן בשל ריכוז המלח הגבוה במים, יהפכו הפאנלים למרכז גיבוש וישקעו". מחל"י נמסר בתגובה: "במסגרת בחינת החלופות לפתרון הקבע לעליית מפלס המים בבריכה מספר 5 של מפעלי ים המלח, נעשתה על ידי החברה הממשלתית להגנות ים המלח (להלן: חל"י) בחינה יסודית, מעמיקה ושיטתית של מספר חלופות, באמצעות ובליווי מומחים וחברות מהארץ ומחו"ל ובין היתר, לחלופת קציר המלח המלא; דוח MTI, שהינו דוח ראשוני וכללי לבדיקת ההיתכנות ובוודאי לא תכנון הנדסי מפורט לביצוע, הוא רק אחד משורה ארוכה של בדיקות ובחינות שנעשו בתהליך הבחינה של חלופת הקציר המלא. במהלך ביצוע בדיקות היתכנות וטרם קבלת ההחלטה על פתרון הקבע, הוצגו החלופות לפרטים למשרד האוצר ולכלל הגורמים המתחייבים באופן מלא על כלל מרכיביהם, לרבות הנתונים הכלכליים, ההנדסיים, הבטיחותיים ולוחות הזמנים לביצוע; אלו נדונו בכל הפורומים הנדרשים ולאחר שנשקלו כלל ההיבטים והמשמעויות השונות, החליטה ממשלת ישראל שקציר המלח המלא היא החלופה המועדפת לפתרון בעיית עליית המפלס בבריכה מספר 5. בנקודת הזמן הנוכחית פועל בבריכה מספר 5 דרגר אחד, בעל יכולת קציר גדולה מפי שתיים מהדרגרים המופיעים בדוח MTI כשבהמשך, בהתאם לתכנון הסופי, אמור להיכנס לעבודה לפחות עוד דרגר אחד נוסף; ככל שיידרש, ייכנסו לעבודה דרגרים נוספים ומספרם יושפע מיכולותיהם ההנדסיות והצרכים בשטח. פרויקט קציר המלח המלא מלווה באופן שוטף, מבוצע ומתקדם בקצב ראוי בהתאם לשיקולים כלכליים וסביבתיים". ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "סדום הירוקה: הנושא נמצא בבחינה של גורמי הממשלה הרלוונטיים כולל גם משרד האוצר. טרם התקבלה החלטה בעניין. "קציר: המדינה ביצעה עבודה יסודית ומעמיקה של פרויקט הקציר בעקבותיו אמדה המדינה את עלויות פרויקט הקציר. דוח MTI היה אחד משורת בדיקות וניתוחים כלכליים שערכה המדינה כאמור וכל זאת נלקח בחשבון ונשקל, יודגש כי מטרת דוח MTI הייתה בחינת היתכנות ראשונית של הקציר ולאחריו נעשתה עבודה רבה על ידי המדינה בפרויקט זה טרם קבלת ההחלטה. הסכם הקציר מגדר ומגביל את השתתפות המדינה בפרויקט זה לפי עלות מקסימלית של 3.8 מיליארד שקלים כשחלק המדינה לא יעלה על 0.76 מיליארד המהווים 20% לכל היותר מהעלות. חלופת הקציר נדונה רבות ואושרה בזמנו לאחר שקילת כלל ההיבטים והחלופות השונות. הסכם הקציר קובע כי כיל לא רשאים לעלות מעבר למפלס בריכה של 15.1". ממיכל עבאדי בויאנגו נמסר בתגובה: "1. הסכם הקציר נחתם לאחר שאושר בממשלת ישראל ועבר את מבחן בג"ץ. מהוות"ל (מנהל התכנון) נמסר בתגובה: "התוכנית טרם הוצגה למנכ"לית מינהל התכנון". מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "מיזם תחנת כוח לייצור אנרגיה סולארית במיצרי לינץ הוצג למשרד להגנת הסביבה על ידי נציגי חברת כיל, במסגרת כוונת החברה לייצר תוכניות להפחתת פליטות. "לצד החשיבות הגדולה בהפחתת פליטות, המשרד סבור כי מיצרי לינץ הם אזור בעל רגישות נופית וערכיות גיאולוגית גבוהה, ערכיות סביבתית גבוהה, וכי קיימות חלופות להקמת שדות סולאריים במרחב ובישראל. מדיניות המשרד היא כי הקמה של מתקנים פוטו-וולטאים צריכה להיות מכוונת לדו-שימוש, בדגש על המרחב המבונה. זאת, בין היתר, על מנת למזער את הפגיעה בשטחים הפתוחים, לתרום לביטחון האנרגטי, לקרב את הביקוש לצריכה ולחסוך בתשתיות רשת. נכון שהקמת מתקנים מסוג זה על הקרקע תיעשה בשטחים שהתאמתם מבחינה אקולוגית ונופית היא מרבית. "ים המלח וכל המרחב הסובב אותו מצא בתהליך הידרדרות אקולוגית נרחבת כתוצאה מהתערבות האדם בעשורים האחרונים, התערבות ששינתה לחלוטין את התהליכים הטבעיים שנבעו בראש ובראשונה מגריעת המים מהאגם שהובילה לירידת מפלס וכל התופעות השליליות שנלוות לכך, כמו בולענים, משטחי בוץ לא נגישים, פגיעה בבתי הגידול של הנחלים ומקווי המים ועוד. "מניפולציה נוספת על הטבע לפי המוצע בפרויקט היא בעלת סיכונים שאין לנו שום יכולת לשער כעת את הסתברותם ותוצאתם. המשרד סבור כי במרחב רגיש זה יש להקטין ככל הניתן את ההתערבות של האדם, בוודאי במרחב של מפעלי הים המלח – שם שונה הטבע לבלי היכר. "במסגרת תוכנית תת"ל 35א, קודם הפתרון של פינוי המלח הקצור לאגן הצפוני. פתרון זה הוא פתרון מועדף מבחינה נופית וסביבתית. עירום המלח במיצרי לינץ, כפי שמוצע על ידי חברת כיל, יעכב יישום פתרון זה. "עריכת תסקיר כפופה להחלטת מוסד תכנון בנושא, ולעת זו, המיזם טרם קודם במוסדות התכנון. משום כך, טרם בוצע תסקיר ועדיין לא נבחנו השפעות עירום המלח על הסביבה בהיבטים של נוף, קרקע והידרולוגיה. "לעמדת המשרד, יש להימנע ממתן מענה לבעיה סביבתית אחת על ידי יצירת בעיה סביבתית אחרת. עדיין לא נבחנו כל החלופות האפשריות להביא לצמצום פליטות על ידי החברה, תוך מניעת פגיעה בלתי הפיכה במיצרי לינץ, המהווה אזור ייחודי, בעל ערכיות סביבתית גבוהה. ממשרד התיירות נמסר בתגובה: "הממשלה היא הגורם המוסמך לקביעת אופן המעקב והפיקוח על פרויקט קציר המלח. מעורבות משרד התיירות בפרויקט ודרכי הפיקוח שלו מתבצעים בהתאם להחלטת הממשלה שקבעה את הגדרת תחומי הפעילות בכל הנוגע לאחריות ולסמכות בעניין. "בהתאם לאמור מקבל המשרד מחל"י עדכונים עיתיים וככל שהדבר נדרש על התקדמות פרויקט הקציר. פרויקט קציר המלח מתקדם בקצב ראוי בהתאם לשיקולים רלוונטיים וביניהם שיקולים כלכליים וסביבתיים".
|
לקראת הפיצול הצפוי של ערוץ 2 • תוכנית נושא של "קול העין" עם פרופ עמית שכטר, ד"ר עדי אייל, כתב המדיה אלירן מלכי והפרסומאי אילון זרמון
|
תוכנית מס 80 של "קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס, מוקדשת כולה לפיצול הצפוי של ערוץ 2 לשני ערוצים נפרדים ולהשלכות של המהלך על שוק הטלוויזיה המסחרית בישראל. בפתח התוכנית מסביר פרופ עמית שכטר, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומי שעמד בראש "ועדת שכטר", מדוע מלכתחילה איחדו כמה זכייניות לתוך ערוץ מסחרי אחד, ומה השתנה בשוק שמאפשר כעת את הפיצול. עם זאת, לדבריו, כל הדיון על הפיצול מתעלם מהשינויים המשמעותיים שחלו באופן שבו אנשים צופים בטלוויזיה. "נקודת המבט שלי", אומר פרופ שכטר, "היא שההתעסקות הזו עם פיצול הערוצים היא המאבק של אתמול. אנחנו נמצאים בתהליך מאוד דרמטי של שינוי צורת הצריכה של תכנים אודיו-ויזואליים על-ידי הציבור. אנשים צעירים כבר לא צופים בערוצים. המונח ערוץ לא קיים בעולם המושגים שלהם. אנשים צעירים צופים בתוכניות, בתכנים על-פי דרישה. הם רואים תוכנית בערוץ כזה ואז תוכנית בערוץ אחר ורוב הזמן הם רואים את זה בכלל ב-VOD, כשבא להם. לכן ההתעסקות פה היא בדיון של האתמול. זה נובע בין היתר מכך שבישראל תהליך המעבר מצפייה ליניארית לצפיה א-ליניארית הוא קצת יותר איטי מבמדינות אחרות. והמרכזיות של ערוץ 2 היא עדיין מאוד גדולה, בייחוד בתחום החדשות". בהמשך הראיון טוען פרופ שכטר כי בניגוד לטענה המקובלת, הבעיה המרכזית בפיצול ערוץ 2 אינה בעיה כלכלית, כיוון שהשוק הישראלי מסוגל להכיל שלושה ערוצים מסחריים. "הבעיה", הוא אומר, "היא במוטיבציה לייצר חדשות נשכניות, חקרניות, בעלות נטיות שמבקרות את השלטון ולא מתחנפות אליו. אני לא חושב שהדבר הזה צריך לבוא ממימון ממשלתי ואני לא בטוח שרגולציה יכולה לקיים אותו. אני חושב שהשאלה איך תיווצר עיתונות כזו היא שאלה לא קלה, ואין לי תשובה קלה עליה. ברור שבדרכים שהממשלה נוקטת היום, כשהיא מחלישה קולות אלטרנטיביים ופוגעת בהם, זו בוודאי לא הדרך". בהמשך התוכנית מתאר אלירן מלכי, כתב המדיה של "כלכליסט", את יחסי הכוחות בין הזכייניות השונות לקראת הפיצול הצפוי. לדבריו, בשיחות מסדרון שהוא מקיים עם גורמים בזכייניות, העמדה היא התנגדות לפיצול. לדבריו, רוב הסיכויים שבסופו של דבר ייווצרו מחדש שני ערוצים, תוך איחוד של שתיים מתוך שלוש החברות הפועלות כיום – רשת, קשת וערוץ 10. "הטענה שלהם כלכלית נטו", אומר מלכי. "קשת ורשת יצטרכו להמציא את עצמן מחדש. בגלל זה אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות בשוק. סביר להניח שבסוף יהיה איזשהו חיבור. בין אם זה יהיה החיבור של רשת וערוץ 10, קשת וערוץ 10, רשת וקשת. הם לא יוכלו להחזיק את המודל שבו הם מחזיקים כיום, זה בלתי אפשרי כלכלית". הפרסומאי אילון זרמון מרחיב ומספר על הבעיה הכלכלית המרכזית בפיצול ערוץ 2: שוק הפרסום הטלוויזיוני המצטמצם, שאמור לממן את הערוץ החדש שייווצר. "ענף הפרסום נמצא במשבר גדול", הוא אומר, "מכיוון ששני גופי ענק הפכו להיות חורים שחורים ששואבים את התקציבים: לאחד קוראים פייסבוק ולשני קוראים גוגל. ברגע שאנחנו הולכים ומפצלים את הטלוויזיה הישראלית לשלושה ערוצים מסחריים ועוד ערוצי כבלים, שניתן לפרסם בהם חסויות אני מזכיר לכם, נוצר מצב שהטלוויזיה הפכה להיות כלי שקשה מאוד להתפרנס בו ולהרוויח בו. מה שיביא למצב שגם הפקות יהפכו להיות הפקות תלויות תוכן שיווקי ותלויות תקציבי הפקה נמוכים". זרמון חוזה עתיד שבו "נצפה בשבעה ימי שידור של תוכניות בעלות עלות הפקה נמוכה ועם הרבה מאוד תוכן שיווקי כדי לכסות את העלויות הללו". מאפיין נוסף של התוכן הטלוויזיוני הצפוי, לדבריו, הוא תוכניות שיחייבו צופים לראות אותן בזמן אמת. לסיום עולה לשידור ד"ר עדי אייל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, שעמד בראש הוועדה ליישום הוראות החוק בדבר הפקות מקור בערוצים המסחריים. לדבריו, מנקודת מבט של הגבלים עסקיים, תמיד טוב שיהיו יותר מתחרים בשוק מסוים, אולם במקרה של שוק הטלוויזיה המסחרית בישראל התשובה אינה כה פשוטה. "השאלה העיקרית", אומר ד"ר אייל, "היא עד כמה יש ישימות מסחרית לשלושה ערוצים לפעול במקביל בעולם שבו, גם היום, שני ערוצים מסתדרים בקושי עם עוגת פרסום שדי מתכווצת והוצאות שדי עולות". לדברי ד"ר אייל, "הסתכלות על ערוצי טלוויזיה היא שונה מאשר על עסקים אחרים. אם יש שלושה ערוצים אבל שלושתם מתמקדים בתוכניות בידוריות מסוגים שונים, זה נחשב פחות טוב מאשר שידורים שיש להם גם איכות, בין אם אמנותית או חדשותית וכו. ודווקא התוכניות האיכותיות יותר, לפחות כך מקובל להסתכל עליהן, שמביאות תוכן חדשני יותר, אחר, שמאתגר קצת את הצופים, הן לאו דווקא המהלך הנכון מבחינה מסחרית". לדבריו, לאחר הפיצול צפויים לבוא בעלי הרישיון אל הרגולטורים ולבקש הקלות בכל הקשור למחויבויות תוכן. כשהוא נשאל על הלחצים שמפעילים זכיינים מול מקבלי החלטות ורגולטורים אומר ד"ר אייל כי בישראל מופעלים על הזכייניות שני סוגי רגולציה. רגולציה שהוא מכנה "רגולציה מקצועית", בדמות הרשות השנייה, שדומה לרגולציה הקיימת בענפים אחרים, ורגולציה נוספת, שהוא מכנה "רגולציה פוליטית". "קשה להפריד", אומר ד"ר אייל, "בין פנייה לגיטימית, כשאני רוצה להשפיע על ועדה של הכנסת שיושבת בענייני, לבין מצב שבו פוליטיקאים מאוד רוצים יחסים טובים עם מי שאחר-כך אחראי על הברז של הנגישות לקהל צופי הטלוויזיה". "קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". עורכת מוזיקלית: חן ליטבק. הכתבה מתפרסמת במסגרת פרויקט משותף של "העין השביעית" ועמותת "הצלחה", תחת הכותרת "שוק הטלוויזיה בישראל בעידן של שינויים טקטוניים", במימון מפעל הפיס. הכתבות והמאמרים במסגרת הפרויקט יתמקדו בתפקיד ובאופי של הטלוויזיה ובסוגיות של חופש הביטוי והיצירה, על רקע השינויים במבנה וברגולציה של שוק התקשורת בישראל והשינויים העולמיים בצריכת המדיה
|
אחרי שנים של הצהרות חלולות, נראה כי הממשלה נחושה להפסיק את פעילות אל-גזירה בישראל • גופי הביטחון תומכים, היועצת המשפטית אישרה את תקנות החירום • אך יש מי שמזהירים: ניתן יהיה להשתמש בהן גם נגד כלי תקשורת אחרים, וגם פגיעה בעיתונות היא פגיעה בביטחון • ברשת עצמה טוענים: אנחנו מתואמים עם צה"ל לחלוטין אבל ככה זה במזרח התיכון, מי שנכשל מתחיל להתלבש עלינו
|
מאז היתה רשת הטלוויזיה הקטארית אל-גזירה לכוח דומיננטי בתקשורת העולמית, הפך שמה לביטוי בעברית – גידוף שאנשי ימין, מטרולים בטוויטר ועד נבחרי ציבור, מטיחים בכלי תקשורת שאינו מספיק פטריוטי ונאמן – לישראל או לקידום הקריירה הפוליטית שלהם. מדי פעם, פוליטיקאים מהימין והמרכז הכריזו כי יפעלו נגד הרשת, אך עד כה נראה היה כי מדובר בעיקר בהכרזות לצורך יחסי ציבור. בפועל, נציגים של מערכת הביטחון והממשלה מתראיינים ברשת באופן קבוע. כעת, על רקע מלחמת סוכות והטבח שביצע חמאס – עוד ארגון הזוכה למימון קטארי – נראה כי הדיבורים החלולים מפעם הופכים לפעולה שלטונית של ממש. שלשום דיווח הכתב המשפטי של תאגיד השידור, אבישי גרינצייג, כי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה ושר התקשורת שלמה קרעי הגיעו לנוסח מוסכם של תקנות לשעת חירום אשר יאפשרו פעולות נגד אנשי הרשת ושידוריה בישראל. היום (20.10), הודיע קרעי כי הביא את ההחלטה לאישור הממשלה וכי יביא אותה לאישור הקבינט בישיבתו הקרובה, "לאחר הסכמת שר הביטחון". טיוטת התקנות המקורית שהציע שר התקשורת קרעי היתה קיצונית ביותר, העניקה לשר סמכויות דרקוניות – גם על כלי תקשורת ישראלים. אולם לאחר שנחשפה, הודלפה טיוטה מרוככת יותר. בייעוץ המשפטי לממשלה דרשו שינויים נוספים, ובעיקר העברת הסמכויות לשר הביטחון ופיקוח משפטי. לאחר דיון בקבינט הביטחוני מדיני שהסתיים בלא הכרעה, הגיעו לבסוף הצדדים להסכמות. לפי נוסח התקנות המוסכם, יהיה צורך בהחלטה משותפת של שר הביטחון, שר התקשורת והקבינט המדיני-ביטחוני כדי להפעילן. שר הביטחון יצטרך לקבוע כי קיימת "פגיעה ממשית בביטחון המדינה" כתוצאה מפעולת כלי התקשורת, ולא רק פגיעה מוראלית או שידור של תעמולה, הקבינט המדיני-ביטחוני יצטרך לאשר, ורק אז יוכל שר התקשורת להוציא צו לפעולות נגד הרשת. הצו, לפי התקנות, יכול לכלול פעולות בשלושה מישורים: סגירת משרדי כלי התקשורת בישראל והחרמת ציוד השידור שלו, הסרת הערוץ מפלטפורמות הכבלים והלוויין, וחסימת הגישה לאתר האינטרנט של כלי התקשורת באתרים ישראלים (בעל סיומת il). שר התקשורת לא יכול, באמצעות התקנות, להסיר תכנים באופן ממוקד מרשתות חברתיות והתקנות יהיו תקפות רק לגוף שידורים זר ורק בשעה שהוכרז מצב מלחמה. ההיגיון שהוביל את הייעוץ המשפטי לגדר כך את התקנות נובע מההבנה שבמילא לא ניתן למנוע מתושבי המדינה לצפות בשידורים של כלי תקשורת שיכול להמשיך ולהיקלט בצלחות לוויין ובאינטרנט, וכי אפיק הפעולה האפקטיבי הוא רק מניעת פעילות בשטח ישראל של עובדי אותו כלי תקשורת, ככל שהיא אכן פוגעת בביטחון המדינה. התקנות מוגבלות גם בכך שאינן מתייחסות ישירות לעיתונאים עצמם, שיכולים להמשיך ולפעול כעיתונאים גם ללא משרדים או ציוד מעבר לטלפון החכם. עוד הוסכם, לדרישת היועמ"שית, על פיקוח משפטי על קיום התקנות. לפי נוסח התקנות שצפוי לקבל את אישור הממשלה, יהיה צריך להביא את הצו בפני נשיא או סגן בית משפט המחוזי והוא יתבקש לדון בו תוך שלושה ימים. בסמכותו יהיה לאשר את הצו במלואו, לאשר חלקית (למשל, לסגור את אתר האינטרנט אבל לא את המשרדים) או לדחות את הצו. יחד עם זאת, הצו נכנס לתוקף באופן מיידי וביהמ"ש יוכל רק לעצור אותו בדיעבד. ברקע הדרישה לסגור את משרדי אל-גזירה בישראל עומד סיקור הרשת את המלחמה הנוכחית בין ישראל לעזה. כבר ביום שלישי שעבר פנה ח"כ אריאל קלנר (ליכוד) אל שר התקשורת קרעי וראש הממשלה בנימין נתניהו בדרישה לגרש מיידית את עובדי הרשת מישראל. "מדובר ברשת מקטאר, רשת שמפיצה את הנרטיב של האויב באופן קבוע", אומר ח"כ קלנר בשיחה עם "העין השביעית". "בנוסף, ואולי החמור מכל, היא משתמשת בכוח ובחופש העיתונות ובתעודות העיתונאי שלה כדי לסכן את חיילינו ולהעביר מידע היכן הם נמצאים, היכן הטילים נופלים וכדומה. זו רשת עוינת, אנחנו לא צריכים לתת להם אפשרות לשדר פה במדינת ישראל, גם לא בשעת שגרה. כשאנחנו נמצאים פה פגיעים אנחנו צריכים לנהוג במשנה זהירות". לדברי ח"כ קלנר, "אנחנו לא במשחק ובימים של התפלפלויות, אנחנו נמצאים במלחמת קיום על חיינו, לכל דבר ועניין. זו מלחמת העצמאות של מדינת ישראל ואם אנחנו לא נתאפס על עצמנו ולא נדייק ונילחם מול האויבים שלנו בכל הצורות ובכל הדרכים אז אנחנו פשוט לא נהיה כאן. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו משתפי פעולה עם אויב. לא יכולים. זה לא לוקסוס שמדינה שנמצאת במלחמת קיום יכולה להרשות לעצמה". הרשת הקטארית, שמלווה את הסכסוך הישראלי-עברי מאז קמה בשנת 1996, כבר עברה, כאמור, מספר סבבי עימות עם ממשלות ישראל. באופן לא מקרי, הקריאות לפגוע בשידוריה חופפות לא פעם את הסלמת החזית בין ישראל לעזה. מכל הסבבים הללו יצאה עד כה הרשת ללא פגע. אולם הסיבוב הנוכחי שונה מקודמיו, הן בשל האווירה הציבורית שנוצרה לאחר הטבח הנוראי שביצעו מחבלי חמאס בתושבי היישובים הישראלים סביב רצועת עזה והן בשל תמיכת גופי הביטחון בסגירת שידורי התחנה ומניעת עבודת עיתונאיה. כבר ב-2008, תחת ממשלת אולמרט, הודיע משרד החוץ בראשות ציפי לבני על כוונה "להחרים" את רשת אל-גזירה בשל מה שכונה אז "סיקור לא הוגן" של תקיפות ישראל בעזה במבצע שכונה "חורף חם", אולם החרם לא התממש. בשנת 2014, על רקע מבצע "צוק איתן", קרא שר החוץ אביגדור ליברמן לסגור את פעילות הרשת בישראל בטענה כי היא משדרת "הסתה אנטי ישראלית, שקרים, התססה ועידוד לטרוריסטים". שר התקשורת דאז גלעד ארדן פנה ליו"ר מועצת הככבלים והלוויין לדון בהסרת הערוץ משידורי הטלוויזיה בישראל בטענה כי אלה "מהווים הסתה האסורה בפרסום". בשנת 2017 נעשה הניסיון המשמעותי ביותר עד כה לסגירת משרדי אל-גזירה בישראל. באותה עת לא הסלימה החזית עם עזה, אולם מדינות ערב שונות פעלו להוצאת אנשי אל-גזירה מתחומם ובישראל ראו בכך הזדמנות. שר התקשורת דאז איוב קרא הודיע חגיגית כי קיבל את פניית ראש הממשלה בנימין נתניהו לפעול לסגירת שידורי אל-גזירה בישראל והחל לפעול בעניין. בשיחה עם "העין השביעית" נזכר השר לשעבר קרא כי מלבד סילוק הרשת ממדינות ערב שונות היוזמה לסגירתה בישראל באה לאחר פיגוע קשה שסוקר באופן עוין ברשת הקטארית. השר קרא פנה למשרד לביטחון פנים וללשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ), אולם בסופו של דבר היוזמה שלו לא הניבה דבר. "אמרו לי שאני צריך להציג את זה במל"ל", נזכר השר לשעבר קרא. "הצגתי את זה אבל במל"ל היה רוב נגד הסגירה". באילו טיעונים? "בטיעונים כמו שרק יהודי תמים יכול לטעון. הם אמרו שהשב"כ משתמש ברשת להעברת מסרים, כאילו שהשב"כ צריך את אל-גזירה כדי להעביר מסרים. אבל זה מה שהיה". לדברי קרא, מרגע שנשמטה הקרקע תחת הטיעון הביטחוני, נותר רק עם אפשרות לפעול באמצעות לע"מ ולשלול את תעודות לע"מ מעיתונאי הערוץ, אולם גם יוזמה זו נגמרה בלא כלום. בסיבוב הנוכחי, כפי שציין לעיל ח"כ קלנר, הטענות נגד הרשת לא מסתכמות בהפצת הסתה ותעמולת האויב. הפעם נטען כי הרשת מעבירה לאויב מידע בזמן אמת על מיקומי הכוחות וציודם. לפי תאגיד השידור, המוסד הודיע על תמיכתו בסגירת הרשת בטענה כי כתביה "חושפים את שטחי הכינוס של החיילים בזמן המלחמה בדרום ומיקומים רגישים נוספים". טענה זו חריפה בהרבה, מאחר שבניגוד לתעמולה והסתה אותם ממילא לא ניתן לחסום בצורה מוצלחת, נגד חשיפת מיקומים וציודים ניתן לפעול באופן אפקטיבי. אלא שבתחנה דוחים בתוקף את הטענות הללו. "אנחנו מתואמים עם הצבא, שיהיה ברור, לגבי איפה עומדים הצוותים שלנו", אומר ל"העין השביעית" ואליד אל-עומרי, מנהל משרד אל-גזירה בישראל. "מה שאנו מצלמים ומשדרים זה אפילו לא 10% ממה שמשדרים בערוצים הישראלים בעניין הזה. אנחנו תמיד מתקשרים עם הצבא, אומרים להם איפה אנחנו עומדים, בודקים אם מותר או לא מותר, ואם הם אומרים שזה שטח צבאי סגור אנחנו מיד יוצאים משם. אבל זה קל להתלבש על אמצעי תקשורת. זה קורה במזרח התיכון תמיד, כל מי שלא משיג את מטרותיו או מובס או מפסיד מתחיל להתלבש עלינו". אתם מתואמים גם עם הצנזורה בישראל? אל-עומרי: "אנחנו כבר הרבה שנים בישראל, 25 שנים, ואף פעם לא היתה לנו לא אזהרה ולא שום דבר, לא הערה אפילו מהצנזורה. אף פעם לא אמרו לנו ששידרנו משהו לא חוקי. אף פעם. זה סתם שטות אחת גדולה כשאומרים שאנו מצלמים את ההתכנסויות של הצבא, הרי ברור שזה מקום של גבול וכל הטלוויזיות שם, לא אנו לבד, כל הטלוויזיות הישראליות והערביות והאמריקאיות נמצאות שם". אין מקום חריג שאתם משדרים ממנו ואחרים לא? "אף פעם לא, אנחנו אפילו לא מתיימרים ללכת למקומות חריגים. לא מתיימרים. הרי חייהם של הצוותים שלנו חשובים לנו יותר מכל. בגלל שיש את כל ההסתה הזו ברחוב הישראלי, ההוראות שלנו הן דווקא תמיד להיות עם כל הצוותים של כל העולם, תמיד". אל-עומרי מסביר כי המניע לכך הוא החשש לפגיעה של אזרחים ישראלים בכתבי הרשת. אפשר להבין זאת, לאור מקרים שבהם פעלו כבר אזרחים נגד צוותי שידורי ערבים בדרום. כשאל-עומרי נשאל על הטענה החדשה, בדבר מסירת מידע לאויב, שלא הועלתה באופן רשמי בסבבים קודמים של ניסיונות לפגוע בתחנה בישראל, משיב אל-עומרי כי ההבדל נעוץ לא בעבודת עיתונאיו אלא בנקודת הפתיחה העגומה של המלחמה, מבחינתה של ישראל. "יש לך ממשלה שיודעת שיש לה כישלון חרוץ, ויש לה בעיות, אז הכי קל זה להתלבש על איזה ערוץ טלוויזיה מפורסם כמו אל-גזירה ולהתחיל להאשים אותו בכל מיני האשמות", הוא אומר. לדבריו גם במלחמה הנוכחית, כמו בהסלמות קודמות, בערוץ ממשיכים לשדר את מסיבות העיתונאים של ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גלנט ודובר צה"ל דניאל הגרי. מלבד זאת עלו לראיונות ברשת בימים האחרונים דני דנון, דובר צה"ל בערבית אביחי אדרעי ואפילו המזרחן מרדכי קידר. כשאל-עומרי נשאל על האפשרות שאינטרס אחר, מדיני, מניע את ניסיון הסגירה של הרשת, הוא שולל זאת על הסף. "נכון, אנחנו משדרים מקטאר", הוא אומר, "אבל אם רוצים ללחוץ על קטאר זה לא דרך אל-גזירה. בסופו של דבר אם סוגרים את אל-גזירה כאן זה לא אומר שהיא מפסיקה לשדר, היא תמשיך לשדר מעזה רק שהיא תמשיך לשדר מצד אחד. כשיש לך משרד של אל-גזירה כאן אנחנו צריכים לאזן איכשהו. מ-1996 תמיד יש ישראלים שעולים אצלנו. זו האסטרטגיה של אל-גזירה. אתה יודע כמה אנחנו חוטפים מהעולם הערבי כשאנו מעלים במלחמה כזו קצינים עם המדים שלהם?". כלומר לדעתך ישראל תפסיד אם היא תסגור פה את משרדי הערוץ. "כל שלטון בעולם שסוגר אמצעי תקשורת מפסיד. כל שלטון, לא רק ישראל". אל-עומרי מבהיר כי אם אכן יעשה ניסיון לסגור את הערוץ תוגש עתירה לבג"ץ. גם במשרדי היועמ"שית ערוכים לכך. "כולנו במשרד בירושלים אזרחים ישראלים", אומר אל-עומרי בהקשר זה. "יש בערך 20 עובדים כאן, ומשלמים מסים והכל רשום כדת וכדין בישראל. וכשיפגעו בפרנסה שלנו אז מה? יפרנסו אותנו? יפרנסו את המשפחות שלנו? אפילו ברשות הפלסטינית לא פועלים ככה למרות שאנו מתנפלים עליהם יום ולילה". ח"כ קלנר לא מתרשם מטענותיו של עומרי, כאילו הרשת הקטארית פועלת בתיאום עם צה"ל. "יש הרבה מאוד הנחות שאני לא מאמין שהן נכונות", הוא אומר בהקשר זה. לדברי ח"כ קלנר, אפשר שעיתונאי אל-גזירה מעבירים מידע לאויב "בשקט" ולא בשידור, אם כי הוא ממהר להודות שאין לו ראיות לכך וכי אינו יודע מה הם עושים "בזמנם הפרטי". אשר לשידורי הרשת, מתעקש קלנר כי "כאשר הישות היא מלכתחילה עוינת אני חושב שאין להם מקום במדינת ישראל. שישדרו מקטאר או ממקום אחר בעולם". בינתיים מי שפועלת נגד תקנות החירום היא האגודה לזכויות האזרח. עו"ד גיל גן-מור פנה ליועמ"שית בדרישה למנוע את קידום התקנות בטענה כי "אין מדובר בנושא המצדיק תקנות שעת חירום". לדבריו, "אין בתקנות הללו כל תועלת נראית לעין שמתחייבת בבהילות". לפי עו"ד גן-מור "בין שר התקשורת לבין שר הביטחון מתנהל כבר מספר ימים קרב הקרדיטים על סגירת משרדי אלגזירה והפסקת פעילות הערוץ בישראל, והתדרוכים הפוליטיים של שר התקשורת נגד היועצת המשפטית לממשלה מצביעים בבירור שאין עניין בהול של ביטחון המדינה על כף המאזניים, ואולם זמן לפוליטיקה יש ויש. נוסח התקנות נדון קרוב לשבועיים ימים, וניתן היה בזמן זה לקדם תיקון חקיקה או הוראת שעה. נראה שהסיבה היחידה לשימוש בכלי הקיצוני של תקנות שעת חירום היא כי אפשר. המחיר הוא היעדר הליך והיעדר פיקוח פרלמנטרי, בנושא רגיש שנוגע לסוגיית ליבה של חופש הביטוי". בשיחה עם "העין השביעית" מרחיב עו"ד גן-מור וטוען כי תקנות שעת חירום הן "כלי קיצוני, לא דמוקרטי, שמאפשר לממשלה לחוקק חוקים או להפקיע חוקים בלי הכנסת, בלי דיון ציבורי, בתחולה מיידית באמצעות החלטת ממשלה". לעתים, הוא מודה, נדרש בעתות חירום להשתמש בכלי הזה, כמוצא אחרון, אולם גם אז רק כאשר מדובר ב"צורך בהול שנדרש ללחימה או לאספקת מוצרים או צרכים אזרחיים שקשורים ללחימה והם מיידים ולא ניתן לחכות להסדיר אותם בשום דרך אחרת". לדבריו, אין זה המצב כעת. סגירת הרשת אינה שקולה לצרכי לחימה דחופים מה גם שהכנסת מתפקדת, הוועדות בכנסת עובדות, אפשר לקדם חוקים בחקיקה ראשית, בהליך מהיר או בהוראת שעה. מהלך כזה, הוא טוען, "יהיה הרבה יותר דמוקרטי וכנראה גם התוצר שלו יהיה יותר נכון". פגיעה בכלי תקשורת, מוסיף עו"ד גן-מור, היא סוגיה שניצבת "בליבת חופש הביטוי", מה גם שלא מדובר באסדרה של השידורים אלא בעצם התכנים שמשודרים. "זה דבר שהוא בלב ליבת חופש הביטוי וחופש העיתונות ולכן דברים כאלה צריכים להיות מוכרעים בהליך סדור בכנסת בדיון ציבורי עם כל הגורמים הרלוונטיים ולא בתקנות שעת חירום שמונחתות מהרגע להרגע בלי כל ידיעה מוקדמת", הוא אומר. ממילא, מוסיף עו"ד גן-מור, גם אם ימנעו את שידורי הערוץ בישראל הדבר לא ימנע את קליטתו באינטרנט או בצלחות לוויין. "אנחנו כבר לא בעידן שבו הממשלה יכולה להוריד שלטר על שידורים ולכן החשש שלנו הוא שהתכלית של התקנות הללו היא לאפשר למשטרה לפגוע בכלי שידור, שהשידורים שלהם לא עולים בקנה אחד עם הציפיות של הממשלה ושזה לא קשור לפגיעה בביטחון", אומר עו"ד גן-מור. במוסד, כך לפי הדיווחים, תומכים בסגירת אל-גזירה בטענה שהרשת מעבירה מיקומי חיילים ופרטים נוספים. האם זו לא סיבה טובה להתקין תקנות לשעת חירום? עו"ד גן-מור: "יש בחוק הקיים די הרבה כלים שמאפשרים לסכל וגם להעמיד לדין עיתונאים שמוסרים ידיעות לאויב. לא צריך את התקנות האלה כדי להתמודד עם דבר כזה, שהוא חד משמעית בניגוד לחוק. יש כלים רבים גם בחוק המאבק בטרור וגם בחוק הפלילי שעוסקים בדיוק בדברים מהסוג הזה. יש את השב"כ שיש לו סמכויות סיכול לפגיעה בביטחון המדינה, וגם בחוק המאבק בטרור וגם בחוק הפלילי שאוסרים על העברת ידיעות לאויב ואוסרים על פגיעה בצנזורה הצבאית ודברים מהסוג הזה. זה לא שפתאום גילו שיש לקונה בחוק ואין דרכים להתמודד עם זה. כנראה הדברים יותר מורכבים טיפה מאיך שהם מוצגים או מודלפים. "אבל חשוב לזכור שאלה תקנות שחלות על כל כלי תקשורת, אנחנו לא עוסקים באל-גזירה ולא בשאלה האם אל-גזירה הפרה את החוק או לא. אין לנו שמץ של מושג. אנחנו לא ראינו את חוות הדעת הביטחונית, אנחנו לא מייצגים את אל-גזירה, אנחנו מייצגים את החשיבות של שמירה על חופש הביטוי. אלה תקנות כלליות ויכול להיות שאחרי אל-גזירה יהיו עוד ערוצים שירצו לסגור ואנחנו רוצים לוודא שלא נושאים את שם הביטחון לשווא ולא משתמשים במצב החירום כדי לסגור ערוצים בגלל קו הסיקור שלהם או מסיבות אחרות של ענישה. כי זה באמת מדרון חלקלק ודבר מאוד מסוכן שאי אפשר לקבל לא בשיגרה ובטח לא בשעת חירום". על אף שהכלים הפליליים קיימים, האפיק הפלילי מעצם טבעו מורכב יותר לאכיפה. כדי להעמיד אדם לדין פלילי על המעשה שביצע לעבור רף גבוה, שאינו קיים בהפעלת התקנות לשעת חירום. גם ח"כ קלנר חושב ש"תקנות זה הכיוון הנכון" ולא חקיקה, אף שהוא מכהן כחבר בכנסת ישראל. "תקנות זה הרבה יותר מתאים ואפקטיבי, ואין עניין פה בחקיקה ראשית עכשיו, לכנס את הכנסת בשביל לעשות דבר כל כך אלמנטרי. אם נידרש נעשה את זה גם בחקיקה ראשית כדי להסדיר את זה לטווח הארוך". יש כבר איסורים בדין, אולי הבעיה היא לא במחסור בתקנות אלא באכיפה? ח"כ קלנר: "אני מסכים שצריך לאכוף. עם זאת צריך להבין שהתחום של אל-גזירה זה תחום קצת יותר אפור, תחום שהם משחקים בו. אם יש פה אזרח שמתקשר לאויב ומתחיל להגיד לו תטווחו מפה או משם, זה כמובן ריגול בשעת מלחמה, זה שיתוף פעולה עם מלא עם האויב וקל מאוד להכניס את זה לרובריקה של החוק. אבל פה לכאורה מתעסקים בעיתונאות והם בסך הכל מדווחים והם בסך הכל מטיילים להם ברחבי ישראל ומספרים איפה הכוחות ואיפה הטילים ואת הנרטיב השקרי של האויב מפמפמים פעם אחר פעם, ולכן כאן צריך בנושא של העיתונאות להגדיר את הדברים בצורה ספציפית יותר למקרה הזה, שכנראה המחוקק לא חשב עליו". חוות הדעת של גופי הביטחון, שתמכו בפעולה נגד הרשת, לא התפרסמו לציבור, אולם לפי פרסומים בתקשורת, לא כללו ראיות לטענות נגד הרשת. זו כנראה אחת הסיבות לכך שאישור התקנות התמהמה. בין אם הציגו הגופים ראיות כאלה לבסוף ובין אם אושרו התקנות בלעדיהן, כשמימוש התקנות יגיע לבית המשפט, הלה ידרוש מן הסתם הוכחות לכך שהרשת פוגעת בביטחון המדינה. לדעת ד"ר רועי קיבריק, מנהל המחקרים במכון מתווים, דווקא הדאגה לביטחון המדינה היא שצריכה למנוע את סגירת רשת אל-גזירה בישראל. "כנראה שאני מבין ביטחון אחרת מגופים אחרים כאן במדינה", הוא אומר. "ביטחון כולל לא רק ביטחון פיזי אלא גם ביטחון קיומי במובן של מי אנחנו, שנשמור על הזהות שלנו, על מי שאנחנו רוצים להיות. אני חושב שיש ערך חשוב מאוד להיאבק על כך גם בזמנים כאלו. אנחנו רוצים להיות חברה שבה לתקשורת יש תפקיד חשוב לשקף את מה שקורה". אם המוסד קובע שכלי תקשורת מהווה סכנה לביטחון ישראל האין זה לגיטימי לסגור אותו ולהחרים את הציוד שלו? ד"ר קיבריק: "גם סגירה היא פגיעה בביטחון ישראל. אני מדבר עקרונית כמובן, אני לא יודע אם יש כאן משהו, אבל גם פגיעה בחופש העיתונות, באפשרות למספר גופים רב לדווח על מה שקורה, היא פגיעה בביטחון שלנו. כשבוחנים את השאלה מי אנחנו היינו רוצים להיות חשוב ביותר למנוע את האפשרות שרק השלטון יוכל לדווח לציבור".
|
הבעיה שלפנינו היא עם גדעון לוי ואנשי תוכניתו, ולא עם הדברים שחילצו מפיו של אהוד ברק
|
ייאמר מראש: נושא הרשימה הזאת אינו אהוד ברק, לא סגנון הדיבור שלו, לא תבונתו הפוליטית, לא מנהיגותו, לא פיקחותו, לא עורמתו - לא כלום. ברוח הימים האלה, בואו נגיד. בואו נגיד שראש ממשלה, או ראש עיר, או מנהיג מפלגה גדולה, למשל, מתראיינים למוסף חגיגי כלשהו - משודר או כתוב - לכבוד יום העצמאות החמישים, ונשאלים על חזונם המדיני, החברתי, התרבותי - הכול. ובאין מפתיע, כל הדיבורים מתנקזים לסוגיית הסכסוך היהודי-ערבי ולנושאים הסופר-אקטואליים שעל הפרק: גודל הפעימות, חשבונות ההדדיות וההאשמות כלפי הצד האחר. זה אמנם עושה כותרות, אבל הפעם המראיין, המתעקש נואשות להוציא ממרואיינו איזה מסר חגיגי אחר, מחפש בכל זאת אפיק שונה: "בוא נגיד", הוא אומר, "שבוקר אחד היית קם, ואין ערבים במדינה. מה היית עושה אז? אילו נושאים היית מעלה לסדר היום?", משהו כזה. לא שאלה מופרכת, וגם התשובה לא ממש בדיונית: "הייתי מאוד שמח לקום בבוקר ולראות שאין ערבים", משיב ראש הממשלה/ראש העירייה/המנהיג. "אבל הערבים כאן, איתנו, ולכן אני חייב להעניק להם את מלוא הזכויות ולדאוג שלא יופלו לרעה. וזו גם הסיבה שאנחנו משקיעים מאמץ רב כל-כך כדי להגיע לדו-קיום אתם". וכולי וכולי. דברים נכוחים. יש להניח שבין המשפט הראשון לשני הוא עשוי לעשות אתנחתא של שנייה לצורכי שאיפת אוויר, מה שמאפשר עריכה. למחרת בבוקר - כותרת ראשית בעיתון/במשדר: "ראש הממשלה/ראש העירייה/המנהיג: מאוד הייתי שמח לו הייתי קם בבוקר ולא היו כאן ערבים". והשערורייה גדולה, והדיונים והפופוליטיקות וההצעות לסדר יומה של הכנסת - הכול לפי המקובל. המראיין היה חוגג את גודל התחכום שהפגין ושואל את ידידיו, "ראיתם איך דפקתי אותו? כמה אני חכם? כמה אני גדול?". המרואיין היה נרעש, הרי זה לא מה שהוא אמר. אבל המראיין והעורך, האחראים לכיתוב ולעריכה, היו משיבים בנימה בוטחת: יש לנו קלטת, מובן שזה מה שהוא אמר. וכל השאר זה מלה שלהם נגד מלה שלו, וכולנו יודעים מה שווה מלה של פוליטיקאי נגד מלה של עיתונאי וסיכוייו של מי טובים יותר. מה שמכונה בעגה המקצועית "הוצאת אינסרט" או "הוצאת סינק" מכתבה לצורכי כותרת הוא מיומנות מסוימת מאוד, נרכשת בקלות. ברשימת הדרישות - ידע כללי בענייני היום, חוש לדרמה, וגם זהירות והגינות, כדי להביא את תמצית הדברים, בלי לעוותם ובלי לדלג על הסיוגים וה"אם" וה"אף על פי כן". וכל זה בפחות מדקה, כמובן. לפעמים זה מקלקל את ההצגה, אבל מה לעשות, החיים קשים. על כף הזכות של העיתונאי אפשר לומר שאולי ההבדל בין "הבנת הנקרא" ל"הבנת הנשמע" מקלקל את השורה. כי למרות מה שחושבים, קשה לדבר על קשר בין שתי ההבנות האלה. לא רק בגלל תפקידם המכריע של גון הקול או שפת הגוף בהבהרת הדברים, אלא גם משום סוג הקשב השונה הנדרש מהקורא/המאזין/הצופה. אבל גם זה חייב לעמוד לנגד עיניהם של העוסקים במלאכה, ואינו פוטר אותם מאחריות למעשיהם. כאמור, אין ענייננו כאן בשאלה, אם היה צריך אהוד ברק לומר מה שאמר על ארגוני הטרור, ואיך היה צריך לטפל בפרשה, ומה זה יעשה לו. זו הבעיה שלו ושל יועציו. הבעיה שלפנינו היא עם גדעון לוי ואנשי תוכניתו, שהצליחו להוציא שם רע אפילו לביטוי "הוציא דברים מהקשרם", שפוליטיקאים מרבים לנופף בו מול עיתונאים. וזה קונץ לא קטן. קל מאוד לטעון, וזו הרי האמת, שהפוליטיקה שלנו הופכת פרימיטיבית לעילא, שהצהרות חכמות ומטופשות יכולות לחרוץ גורלו של אדם, שהכל נמדד במידת התחכום והעמידה מול מראיינים מתוחכמים וחדי לשון, לא בתפיסת העולם ולא ביכולת הגשמתה. אבל האם זה פוטר אותנו, המדווחים על כך, מכל מידה של שיקול דעת, הגינות ואחריות? קל כל-כך לדבר על רדידות המחשבה של הפוליטיקאים, על הססמאות שהם פולטים כמנטרות. אבל כשמישהו מהם מנסה, במידה כזו או אחרת של הצלחה, להביע מחשבה אחרת, מורכבת יותר ובהכרח ארוכה יותר - בענייני תאונות הדרכים, השלום או איכות הסביבה - אין לו כמעט סיכוי להשלים משפט, או לקרוא למחרת את הדברים כפי שנאמרו. ואם גם יעז לומר את הדברים בקול שקט ומדוד, ולא בצעקות, הוא יהפוך לחרצוף חבוט, לשמחת כולם. העובדה שעל כל אמירה נמצא מיד המתנפל התורן והמגיב התורן, והצעקות מהדהדות וממלאות את החלל, מקלה אמנם על חייהם של עורכי משדרי האקטואליה, שהמשדר שלהם מתנהל כמעט מאליו, בלי צורך במאמצים יתרים, אך היא רק מדגישה את עליבות הוויכוח. ברק אולי ילמד את הלקחים הפרטיים שלו, מה אפשר לומר ואיך ומתי, ומה אי-אפשר. מה שאנחנו הרווחנו מהפרשה הוא, שעוד ניסיון לדבר על נושא אמיתי וחשוב - במקרה זה, יחסנו לטרור ולמבצעיו - נדון לכישלון, וכנראה לא היה לו סיכוי גם קודם. גיליון 14, מאי 1998 הרבה מלים הכבירה כרמית גיא ("העין השביעית", גיליון מס 14) על שאלה אחת ויחידה ששאלתי את אהוד ברק. גיא משווה את השאלה ההיפותטית שהפניתי לברק (מה היה קורה לו נולדת פלסטיני?) למלכודת ערמומית שבה נוטלים תשובה של פוליטיקאי, ("הייתי שמח לקום בבוקר ולראות שאין ערבים"), מוציאים אותה מהקשרה ("בוקר אחד היית קם ואין ערבים במדינה, מה היית עושה אז?") ועושים כותרת. "הבעיה שלפנינו היא עם גדעון לוי ואנשי תוכניתו ולא עם הדברים שחילצו מפיו של אהוד ברק", מסכמת גיא. אחרי שהטיפה בשידור רדיו לאחד ממרואייניה והסבירה לו כיצד להתבטא, גיא עוברת עכשיו להטיף למראיינים. עם ותק רדיופוני כשלה, צריך להיות קשובים לדבריה. את השאלה לברק תכננתי מראש. מדובר בתרגיל אינטלקטואלי, לא רק לגיטימי, אלא אפילו בעל חשיבות מסוימת. מזמן אני חושב שלו היו הישראלים שמים עצמם מעט יותר במקום הפלסטינים בדמיונם, היה קל להם קצת יותר להבין את מאבקם ואת נקודת המבט שלהם. זה נכון גם בכיוון השני. אהוד ברק, לוחם ישראלי מהולל ונועז, "דם על ידיו" על-פי המינוח שטבענו לגבי הפלסטינים, היה מועמד טוב לדידי לשאול את השאלה ולנסות לקבל תשובה כנה ואמיצה. ברק נענה לאתגר ונתן את התשובה האמיתית היחידה האפשרית. כן, ודאי שהוא היה מצטרף לאחד מארגוני הטרור שלוחמים באמצעים אלימים למען השגת חירות לעמם. זה בערך מה שברק עשה בצה"ל, למשל בביירות, רק עם היתרונות הברורים של צבא סדיר וחזק. התשובה הזאת הבהילה כנראה רבים וחוללה מהומה, שכלל לא שיערתי מראש את עוצמתה. אלא שדווקא עוצמת המהומה הוכיחה לי עד כמה יש מקום לשאול שאלות שכאלו ודומותיהן, בדרך להבנה רבה יותר בינינו לבין הפלסטינים. לרגע אינני מצטער על כל העניין. גם לא למקרא הדברים שכתבה בהקשרם כרמית גיא. הכותב הוא חבר מערכת “הארץ" גיליון 15, יולי 1998
|
המלצות מנכ"ל משרד הביטחון לשינוי המעמד של גלי-צה"ל כפי שהועברו לשר אביגדור ליברמן • הדו"ח שהמליץ לא להעביר את הרדיו הצבאי לאחריות משרד הביטחון • מסמך
|
בקיץ 2015 פרסם הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, את התוכנית הרב-שנתית "גדעון" – שאחד מיעדיה היה הוצאת גלי-צה"ל וגלגל"צ מהצבא מטעמי חיסכון. כעבור שנה מינה שר הביטחון, אביגדור ליברמן, את מנכ"ל משרדו אודי אדם לבחון את הסוגיה ולהציע חלופות לשינוי מעמדן של תחנות הרדיו הצה"ליות. ב-18 באוקטובר 2016 העביר אדם את המלצותיו לשר ליברמן, ובהן ההמלצה שלא להעביר את התחנות לאחריות משרד הביטחון. המסמך שמסר לו מוצג כאן. להורדת הקובץ (PDF, 125KB)
|
קצת מוזר שנער הבר-מצווה הנחמד עובר לעבוד אצל הרעים, אבל האם הוא אי-פעם התחייב שהוא מהטובים?
|
ביני לבין נדב פרי שוררים יחסים קורקטיים. יצא לי לערוך כמה פעמים את "מה בוער" כשהוא מחליף את רזי ברקאי בכס המגיש. הפעם האחרונה התאפיינה בחוסר כימיה, ונדמה לי ששנינו שמחנו להיפרד. לא גדלתי איתו בתחנה – איני בוגרת גלי-צה"ל, ואין לקליקות החברתיות שלנו שום נקודות השקה. העליהום על נדב פרי אינו מוצדק, אך לצערי אינו מפתיע. כולנו אוהבים לראות עצמנו כמי שהגיעו לעיתונות עם אידיאולוגיה מוצקה. אנחנו רוצים להשפיע, אם לא על האומה כולה, לפחות על חלקים ממנה. אבל מה לעשות, לא כולם הגיעו עם מטען כזה. יש מי שהגיעו במקרה, התאהבו ונשארו, אחרים פשוט נהנים ממה שיש למקצוע להציע יותר ממה שהוא מחסיר. ייתכן שפרי הוא אחד מאלה. ייתכן שרצה להשפיע ועם הזמן השתנה הכוח המניע שלו. כך או כך, הבחור הזיע במשך שנים ארוכות, עשה עבודה טובה, שמר על כללי האתיקה והתקדם עד שנדמה שכבר אין לו לאן לשאוף. אולי זה מה שהרגיש, ואולי באמת חש מה שעיתונאים רבים מייחלים לו – בשלות לעזוב. כי כמה שהענף הזה נצלני, מדורדר ולא יציב – יש בו משהו ממכר. ההתמכרות עמוקה יותר, יש להניח, כשמדובר בדמות טלוויזיונית מוכרת בכל בית. ועל אף שפרי הוא כזה, ובלי להעליב, הוא לא עיתונאי חד-פעמי שייכנס להיסטוריה. אם שלי יחימוביץ, כעיתונאית או פוליטיקאית, גיא רולניק או רביב דרוקר היו עוזבים את התחום בשביל לשרת את תשובה – זה היה מזעזע. נדב פרי לא היה מעורב בנושאים הללו, והם ממילא לא השפיעו על סיקורו, למרות הקשר ההדוק בין ההון לשלטון. טוענים נגדו שבגד בצופים, שאסף ניסיון וקשרים שאת כולם יעניק לתשובה על מגש שערכו 60 אלף שקל בחודש. אז מה? אתם מכירים מקצוע שבו צבירת ותק וניסיון, על כל המשתמע מכך, אינה קרדום להתקדם בעזרתו? זה בדיוק מה שיש לו להציע. קשרים והבנת המערכת הפוליטית הם בדיוק הניסיון הרלבנטי מבחינתו כדי להתקדם באמצעותו. ממש כשם שמנתח מוח צובר ניסיון והצלחות ובזכות זה מרוויח יותר או מועסק במקומות יותר יוקרתיים, או כל בעל מקצוע אחר. מה תגידו על מורה שצבר ניסיון מוצלח בהוראה ובמקום להישאר בבית-ספר ציבורי ולקדם את ילדינו בוחר ללכת לעבוד אצל יואל גבע תמורת אלפי שקלים? הצקצוק המתחסד נגד עיתונאים שצוברים הון מקצועי ואחר-כך פורטים אותו למשכורת שאיתה אפשר לחיות פשוט תלוש מהמציאות. מה בדיוק מצפים המבקרים מפרי? שיניח את כל כישוריו והצלחותיו בצד וילך להיות מתרגם לשפת הסימנים? שילמד רפואה? העיקר שלא ישתמש ביתרונותיו כעיתונאי בטלוויזיה? העיתונות היא בין השאר מקצוע, ככל מקצוע אחר, עם תנאי קבלה רדודים יותר ופערי שכר גדולים יותר מהרבה פרופסיות. הלוואי שכל העיתונאים היו חדורי שליחות. הלוואי שפרי היה עוזב את המשבצת היוקרתית שמילא כדי להקים עמותת סיוע לנזקקים או לפחות לעשות דוקטורט. כן, המהלך שלו מפתיע וקשה מאוד לעיכול. אחרי הכל קצת מוזר שנער הבר-מצווה הנחמד עובר לעבוד אצל הרעים. אבל האם הוא אי-פעם התחייב שהוא מהטובים? מי בכלל יודע מה עמדותיו הכלכליות והפוליטיות? אולי זה תפור על עולמו האידיאולוגי ככפפה ליד? רק לעיתונאים סוציאליסטים מותר להסתובב בינינו? להפך, העובדה שאנו מופתעים כל-כך מעידה כאלף עדים שהיה עיתונאי מקצועי וחסר פניות. לא היה לנו מושג שעולם הגז והקידוחים "ריתק אותו", כפי שסיפר בהודעתו. לא הרגשנו שהוא חש מיצוי. חשבנו שהוא נחוש כתמיד. רבים ממבקריו של פרי יודעים היטב כמה קשה מצבו של הענף וכמה מהם חווים את הקושי היטב, כשהענן הכלכלי מרחף מעל ראשם, יותר משחווה אותו פרי. בסך-הכל, מה היה לו רע? אין ספק שמשכורתו בערוץ 10 היתה לכל הפחות סבירה וגם בעיית היציבות של מקום עבודתו נפתרה. אבל סליחה, הוא חייב לנו משהו? הוא חייב להיות עני מרוד ומועמד נצחי לפיטורים כדי שיוכל לפנות למקום אחר? מלינים על פרי שכעת ישתמש בקשריו כדי להפעיל לחץ על פוליטיקאים לתמוך בשותפויות הגז. אם זה אכן יקרה, הבעיה שלנו אמורה להיות עם הפוליטיקאים שייכנעו ללחציו של הלוביסט שפעם המתיקו עימו סוד, לא עם פרי עצמו. כן, עד אתמול נמנה עם כלבי השמירה של הדמוקרטיה ומהיום עם מנצלי חולשתה. אבל הוא לא עובד עלינו. הוא לא מדברר בטלוויזיה מסרים של בעלי הון או בעלי עניין. ולרוע מזלן של העיתונות והחברה הישראלית, כל-כך הרבה ממי שעדיין נחשבים עיתונאים עושים זאת; אם מתוך תלות כלכלית ואם מתוך התקרנפות. עם אלה צריכה להיות לנו בעיה, לא עם מי שמצהיר בקול גדול על כוונותיו ועוזב עמדת השפעה כה גדולה. ההתחסדות הצדקנית ששוטפת את הרשת נגד פרי היא עדות ללא מעט בעיות בתחום. אנחנו שוחרי חירות האדם, אבל רק אם בחירותיו תואמות את השקפותינו וערכינו. אנחנו בחרדה קיומית, מקצועית וכלכלית, אבל לא מפרגנים למי שנחלץ ממנה. אנחנו יודעים בדיוק מי הם הטובים ומי הם הרעים בכל סיפור, אין לנו אפור, ואנחנו עושים דה-לגיטימציה לכל עדות או רמז למה שנכלל בתחומו של האפור. הענף שלנו דרמטי וחסר פרופורציות, ובד בבד אכזרי. עושים מפרי קציצות ובעוד כמה שבועות נשכח מי הוא היה, ומה שיישאר זה הזלזול העיתונאי הקבוע בכל מה שמריח מיחסי-ציבור ולוביזם. אנחנו מלאי חשיבות עצמית, אבל מתים מקנאה במי שמסוגל להשתחרר בעצמו מקללת כלוב הזהב החלוד והבלתי מכניס שלנו. אומרים על פרי שתשובה הוכיח על גבו כי כולם כאן למכירה. הנה, הטוויטר שלי מלא בעיתונאים עניים שאינם למכירה. כל מה שתשובה ופרי הוכיחו הוא כי ניתן לקנות את מי שמעמיד את עצמו למכירה. ואם פרי הגיע למצב כזה, טוב שהוא כבר לא עיתונאי. נאחל לו שיצליח בחייו, וייכשל בתפקידו.
|
העיתונים לובשים את מדי סיקור תאונת הדרכים הקטלנית המסורתית | מלחמת כנופיות העיתונים נמשכת | ונתניהו מותקף ב"ישראל היום"
|
"תאונה קטלנית בכביש 85 בין עכו לכרמיאל: אוטובוס אגד בקו 361 התנגש במשאית סמיטריילר שעצרה בצד הכביש. מחקירה ראשונית עולה כי נהג האוטובוס בן ה-25 הוא שסטה ימינה", מתארת כותרת משנה לידיעה הממוקמת מתחת לקפל על שער "הארץ" את התאונה שמגיעה לכותרות הראשיות של שלושת העיתונים האחרים ("נמחצו למוות", "נסיעה קטלנית", "נהיגה קטלנית"). הכותרת של "הארץ" לידיעה היא "חמישה הרוגים ו-51 פצועים בהתנגשות אוטובוס אגד במשאית", אבל על שערי העיתונים האחרים מוזכרים רק כמה מהנפגעים. על שער "מעריב" מודפסות תמונותיהם של רב-כלאי סאלח עבדאללה (42) וסרן אביב אל-דן (26), כשלצדם רשימה של "שלושת ההרוגים הנוספים בתאונה". "בין הקורבנות", נכתב בכותרת המשנה, "חיילים וקצינים שהיו בדרכם לחופשת השבת". "בין ההרוגים: 2 קצינים וחיילת", נכתב בשער "ידיעות אחרונות". על שער "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מודפסות שלוש תמונות, של הרב-כלאי והקצין, ושל אינה סברדלוב, חיילת (דרגה: סמלת). האם במערכות העיתונים, על הקיר לצד הוראות ההאחדה (היכן שיש כאלו), תלויה גם טבלה המפרטת את סדרי הקדימות של בעלי מקצוע במקרה שאיתרע מזלם להיהרג? טבלה כזו לא נדרשת. הכלל ברור: אנשי כוחות הביטחון יאוזכרו בשמם, דרגתם, גילם, מצבם המשפחתי (בן של חבר אגד, אב לארבעה) ומעשיהם הטובים (תעודת הצטיינות, עזרה לקשישים), ותמונתם תופיע על השער. כל השאר יצוינו בשמם בלבד. אבל למה, בעצם? האוטובוס "מכונה אוטובוס החיילים בשל ריכוז לובשי המדים שבו", נכתב בידיעה המרכזית ב"מעריב". אולי לכן מעדיפים הטבלואידים להדגיש את השיוך הצבאי של הרוגי התאונה? העיתונים מספרים כי אחד החיילים ירה בחלונות כדי שהנוסעים יוכלו להיחלץ, אולי זו הסיבה? "על הכביש, בין כתמי הדם וחלקי הברזל, נותרו הצימידנים המיותרים", נכתב בכותרת המשנה על שער "מעריב". הכותרת מנצלת בציניות מגושמת את הרגישות הלאומית למותם של חיילינו כדי לסחוט עוד קצת את הקוראים. אולי זו הסיבה להתחיילות של סיקור התאונה? ואולי מדובר בתגובה פבלובית של עיתונות פטריוטית, המקדשת את המדים ואת הנופלים העוטים אותם גם כשהללו נהרגו בתאונת דרכים אזרחית לחלוטין? אולי, אבל הנה גם ב"הארץ", העיתון של עוכרי ישראל, נכתב בכותרת המשנה לידיעה הראשית בעמ 2, "בין ההרוגים קצין שב"ס ושני חיילים". שני ההרוגים האחרים הם אשר נידם, תושב צפת בן 63, ויצחק זוהר זהבי, בן 56. על נידם ועל זהבי לא יודעים העיתונים לספר לנו דבר, מלבד עדותו של חברו של נידם, עוזי שטרית, כי נידם היה "עמוד התווך של משפחתו ושל בית-הכנסת המרכזי ביישוב". אם כן, ייתכן שהעיתונים בחרו להדגיש את שני או שלושת ההרוגים האחרים לא בגלל מדיהם, אלא פשוט משום שהכתבים לא הצליחו לאסוף מידע על ההרוגים "האזרחים"? זה כבר הסבר מתקבל יותר על הדעת. הוא לוקח בחשבון גורמים חזקים יותר משיקולים עריכתיים והכוונות אידיאולוגיות: את לחץ הדדליין ואת כוחה של מקריות. כאן טמון ההסבר, בעצם הכיסוי. כי הרי הטרגדיה של קו 361 החיפאי אינה באמת טרגדיה לאומית, אלא אסון אישי של משפחות ההרוגים והפצועים, ושל הנהג הכנראה רשלן שהרס גם את חייו שלו. וכשהעורכים בוחרים, מכוח ההרגל וההתמדה והמסורת, להפוך תאונת דרכים – מזעזעת ככל התאונות, סתמית ככולן – לסיפור החשוב של היום, נכנסת מערכת החדשות למלכוד: כיצד לסקר אירוע מזעזע כל-כך אבל סתמי כל-כך ונטול גיבורים מיידיים, וממילא יוצאים העיתונאים לצוד נקודות אחיזה וקווי מתאר, משהו שאפשר להעלות לכותרת, פרט שיעניק לדיווח את הייחודיות שתבדיל אותו מאלפי תאונות אחרות ואלפי דיווחים אחרים, וממילא נדחקים ועולים אל פני השטח פסבדו-פטריוטיות והיפר-סנסציה, והדדליין זורק את העושים במלאכה אל נהלי פרוטוקול הקלישאה. ב"ישראל היום" מעטר את הדיווח בכפולה הפותחת, הראשונה מהשתיים המוקדשות לסיקור התאונה, טור צד תחת הכותרת "תאונות אוטובוס" (וביתר דיוק: "!תאונות אוטובוס", ולא ברור אם סימן הקריאה קפץ בטעות לתחילת המשפט או שהטבלואיד מחפש דרכים חדשות להורות לקוראיו להזדעזע). בטור (נתונים: שלומי דיאז, תצלומים: רויטרס) מובאים תצלומים ותקצירים של "אסון הבונים", "אסון הפנויים-פנויות", "תאונת אוטובוס הילדים" ו"אסון התיירים". הנה, בתאונת האוטובוס הבאה שתתרגש עלינו לרעה יוכל שלומי דיאז לכתוב גם על "אוטובוס החיילים". הכותרת הראשית של "הארץ" היא תגובה לכותרת הראשית של "הארץ": "אהוד ברק: התבטאויות פרובוקטיביות של שרים פוגעות באינטרס הישראלי". "בתגובה לדברי שר החוץ ליברמן אתמול להארץ", נכתב בכותרת המשנה, "קרא שר הביטחון להימנע מהתלהמות הפוגעת ביחסים עם ארה"ב". כותרת הידיעה בעמוד הפנימי היא "ברק: יש לשקול את הרחבת הממשלה למען הנעת המו"מ". ב"ידיעות אחרונות", כותרת עמ 6 היא "הקפאת ההריסה"; "האמריקאים לחצו, ונתניהו נאלץ לדחות את הריסת הבתים הלא-חוקיים בירושלים", נכתב בכותרת הגג לידיעה של איתמר אייכנר. ומתחת לידיעה, ידיעה של יונתן גולן: "הממשלה תתבקש לאשר בקרוב פיצוי בסך 100 מיליון שקל ל-3,000 משפחות שנפגעו מהקפאת הבנייה בשטחים [...] המשפחות שיהיו זכאיות לקבל את הפיצוי הן אלה שקיבלו היתרים לבנות את בתיהן עד 26 בנובמבר 2009. כל משפחה תקבל סכום השווה לעלותם של עשרה חודשי שכירות בבית ששוויו מקביל לבית שתיכננה המשפחה לבנות". "עם כל הכבוד לנתניהו", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "השבוע" של "הארץ", "ישראל לא היתה מתקבלת למועדון ה-OECD בלי מעט עזרה מהידיד אובמה. מאחורי הקלעים, עמל הממשל האמריקאי קשה כדי לשכנע את המתנגדות, ובראשן טורקיה, שיצביעו בעד. נתניהו יידרש לשלם על המאמץ במטבע קשיח". כותרת הכתבה של אלוף בן היא "קח יוקרה, תן ויתורים". "הסערה הבאה", מבטיחה החותמת בראש שער "ידיעות אחרונות". מה היתה הסערה הקודמת? כנראה "משפט החמורים", הגילוי השולי של "ידיעות אחרונות" כי פרקליט מרכזי בצוות התביעה נגד אהוד אולמרט, אורי קורב, התבטא בפורום מצומצם באופן מזלזל כלפי שופטים. גילוי שולי שבאמצעות המגבר של "ידיעות אחרונות" הועצם למקסימום האפשרי. מהי הסערה הבאה? "הפרקליטה נגד הפרקליטות", לשון ההפניה על השער, "עו"ד אירית באומהורן, שהיתה התובעת בתיק קצב, תוקפת בראיון מיוחד לידיעות אחרונות את צמרת הפרקליטות: ראיתי חובבנות, חוסר מקצועיות וחוסר מקצוענות. בתיקים של אישי ציבור יש חשש שפועלים גם ממניעים אמוציונליים". כותרת הראיון, של עינת פישביין וטובה צימוקי, על שער מוסף השבת של "ידיעות" היא "לחקור!". "בעיני צריך לבדוק את מעורבות הדרג הגבוה המחליט בפרקליטות בתוך התיק עצמו", אומרת באומהורן. בתחילת הפסקה השישית נכתב: "עכשיו היא יוצאת גם נגד התנהלות הפרקליטות מול אישי ציבור אחרים, דוגמת תיקי אולמרט". כיצד יוצאת באומהורן נגד התנהלות הפרקליטות? "אין פה בעיניה נטייה מראש בעד או נגד בכירי השלטון". מה יש? "מעורבות יתר, לעתים אמוציונלית, של ראשי המערכת המשפטית". האם ייתכן שגם באומהורן מונעת ממניעים שיש בהם מן האמוציונליות? המראיינות מציינות כי באומהורן עזבה את הפרקליטות "אחרי שהבינה שלא תקודם להיות פרקליטת מחוז ירושלים, לצד תחושת מיצוי עמוקה". "הכפשה המונעת מנקמנות אישית", נכתב בראש תגובתו של מני מזוז לדבריה של באומהורן. אבל טיפת אמון במערכת המשפט עוד נותרה ב"ידיעות אחרונות". הנה בעמ 5, מיד אחרי סיקור תאונת הדרכים ("החיילים נהרגו בדרך הביתה"), נמצא מקום לידיעה על "כתב אישום", כמאמר כותרת הגג, כי "במשרד החקלאות סידרו גובים למקורבים", כדבר הכותרת, ובמיוחד, כדבר כותרת המשנה, למקורב מסוים: "כפי שנחשף בידיעות אחרונות: אחד המינויים היה של עו"ד דוד שמרון – פרקליטו של נתניהו". כתב האישום הוגש נגד "שלושה בכירים לשעבר במשרד החקלאות" – מנכ"ל מועצת הצמחים מיכאל אילון, העוזרת מירי אזולאי והממונה על מועצת הלול מרדכי הלפרין – בגין עבירות כמו הפרת אמונים, שימוש במסמך מזויף ורישום כוזב במסמכי תאגיד, באשמה של מינויים פוליטיים; עבירות צווארון לבן פוליטיות קלאסיות. כאלו ש"ידיעות אחרונות" נותן פתחון פה רחב למי שטוען שהם כלי בידי "כנופיית שלטון החוק" לתפור תיקים למי שאינם חפצים ביקרו. "מה קורה כאן?" היא הכותרת הראשית של המוסף לשבת של "מעריב". כותרת המשנה היא ציטוט ארוך (מאוד) ממאמר של בן כספית. הציטוט, בקצרה: "זוכרים שלפני יותר מחודש סערה הארץ כשהתפוצצה פרשת הולילנד? נו, טוב. עברו כמעט חמישה שבועות. אולמרט חזר, אבל לא נחקר [...] מישהו יודע מה הקשר בין אולמרט להולילנד? [...] אני משוכנע שאלמלא הביא [אולמרט] את דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים, מה שנתפס כאיום ברור על כנופיית שלטון החוק מרחביה, לא היה זוכה לטיפול המוטרף שהוא זוכה לו". לכספית יש מלה טובה גם לליברמן. ב"הארץ" מפרסמים בהבלטה בעמ 7 את הכותרת "לדור מתכוון להאריך את כהונת פרקליטת מחוז תל-אביב על אף חלקה בפרשת רמון". תומר זרחין מזכיר כי "מטיוטת דו"ח מבקר המדינה עלו פגמים בהתנהלותה של פרקליטת מחוז תל-אביב, עו"ד רות דוד, האחראית על תיק רמון בפרשת הנשיקה". אם כן, "הארץ" מגיש ללא כחל ושרק ידיעה ש"שייכת" לכאורה למחנה של "כנופיית השלטון" ולא לזה של "כנופיית שלטון החוק". כך מתנהל עיתון שאינו שייך לכנופיה. הראיון עם באומהורן במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מחליף את טורו של נחום ברנע, שלא מתפרסם השבוע. אחרי הכל, ברנע כתב לא מעט בעיתון במהלך ימות השבוע: מלבד מאמר לכבוד יום ירושלים, הוא גם הביא תמליל מחקירה של מנהל בארגון אקים שנעשתה בפרשת ראשונטורס, שבה נאשם אולמרט כי עבר עבירות פליליות בהתקשרויותיו עם ארגוני צדקה למיניהם, וציטט משפט הטוען, לכאורה, כי נתניהו ביקש סכום גדול עבור השתתפותו בטקס התרמה. למחרת, אחרי שארגון אקים טען נגד הפרסום של "ידיעות אחרונות", כתב ברנע שוב על הפרשה. היום ב"ישראל היום" כותב מרדכי גילת בטורו, תחת הכותרת "שיטת אולמרט, שיטת דרעי": "חסידי אולמרט בתקשורת מתקשים עדיין להיפרד מיקירם רב-המעללים. יחד איתו ועם יחצניו הם מחפשים עכשיו בשבילו חבל הצלה ומתחילים להזכיר לנו שוב ושוב את חברו אריה דרעי. השיטה: במקום לעסוק במעשיו בכתב האישום נגדו ובעדויות הרלבנטיות למשפטו – הם מנסים להסיח את דעת הקהל מהעיקר אל הטפל. "איך עושים זאת? דולים מתיקי החקירה סיפורים שאינם רלבנטיים לאישומים, עדויות שאינן נוגעות למעשים המיוחסים לנאשמים, תמלילי האזנות סתר שאפשר לדלות מהם קטעים, חלקי שיחות ופליטות פה המשחירים בפן הציבורי גם אחרים ומחלקים אותם לעיתונאים נוחים. חוזרים לימים שבהם נטען כי שחיתות היא נורמה ולא רק דרעי חטא בה. "אולמרט מתחיל לאמץ את קו ההגנה הזה, וחסידיו בתקשורת ממחישים זאת היטב. מעכשיו נהיה עדים, בכל פעם שהתביעה תחשוף עדויות ומסמכים מפלילים, לשליפת תמליל האזנת סתר של נהנתן זה או אחר מסוגם של ברק ונתניהו (כאנשים פרטיים), של עדים שדיברו בעדותם במשטרה על צד שלישי שלא נחקר ואינו קשור לפרשת אולמרט. שיטת דרעי שיטת אולמרט. הם הרי חברים. "דרעי היה רב-אמן בשתילת מידע כזה בתקשורת לקראת משפטו ובמהלכו, אבל מקורבי אולמרט צועדים קדימה ושוברים שיאים חדשים. אחד מהם: בניית טענה של אכיפה סלקטיבית. כלומר, קשה לה כבר להתמודד עם ראיות התביעה, ולכן היא מתחילה לדקלם את אהוד זכאי להגנה מהצדק". עוד כותב גילת בטורו ב"ישראל היום" על נציב המדינה שמואל הולנדר, מי שסוחב אחריו לא קופה אחת, אלא בנק שלם מלא בשרצים. גילת מזכיר כי "נתניהו הבטיח לעם ישראל לפני חצי שנה" כי "בסוף יוני הקרוב ילך הביתה אחרי 14 שנה בתפקיד נציב שירות המדינה עו"ד שמואל הולנדר [...] אלא שסמוך מאוד לפרסום ההודעה צילצל עובד מדינה אל מיכל שבת ועוזי דיין וגילה להם שנתניהו מהתל בציבור. מטעים את כולם באמצעותכם אמר, לנתניהו אין כוונה לסלק הביתה את הנציב. תשכחו מזה". בהמשך הטור צולף גילת בנתניהו שוב ושוב ושוב: "הלשונות הרעות מספרות שנתניהו שבוי בידיו [של הולנדר]. שני עמיתי ביקשו את תגובת ראש הממשלה כבר לפני שבועיים, וזה בחר להתעלם. הם פנו פעם נוספת, ושוב התגובה בוששה להגיע. השבוע הוצגו השאלות של המדור הזה בפעם השלישית, עם תזכורות לפניות הקודמת, ונתניהו בשלו: הוא מצפצף. הוא מתחכם. "[...] רגע לפני סגירת המדור הזה אחרי שיחה נוספת עם משרד רה"מ נולדה פתאום תשובה. בימים האחרונים, טענו דובריו, החליט ראש הממשלה להאריך את כהונת הנציב עד ל-30 באוקטובר השנה. פתאום משום מקום הוא מקבל עוד מתנה מנתניהו. למה בדיוק? כי לדעת ראש הממשלה אי-אפשר לאשר את התקציב לשנתיים הקרובות בלי שהחבר הולנדר יימצא בתפקיד הזה. הוא ממש חיוני. זה התירוץ. קשקוש, טענה עלובה, בדיחה – הבל הבלים. לא ברור מדוע נתניהו מבקש להתבזות בצורה כזו. גם הוא, אני משוכנע, לא מאמין לנימוק שלו. לא במקרה לקח לאנשיו שבועיים להמציא אותו". הנה אם כן – חופש מערכתי ב"ישראל היום". אולי בכל זאת נמצא הבדל בינו ובין "ידיעות אחרונות". פרשת "האם המרעיבה", שהסעירה בזמנו את הרחוב החרדי ואת העיתונים, מגיעה היום לכדי סיום אפשרי של הפרק המשפטי שלה עם הסכמה על עסקת טיעון, אולם רק "ישראל היום" מקדיש לה מקום על השער: "האם המרעיבה לא תשב בכלא; יצחק קדמן: הסדר מביש". "חובה אנושית לדחות את העסקה מכל וכל" היא כותרת טורו של דן מרגלית. עוד ב"ישראל היום", יהודה שלזינגר מביא במסגרת מיוחדת את גרסת "משפחת האם" ש"תוקפת את העסקה". שלזינגר מצטט האשמות וחרפות של קרובי המשפחה העלומים נגד הפרקליטות ונגד ד"ר מיכאל וינטרוב שהעיד נגד האם. י מירושלים, אם לשישה, הודתה שהתעללה בבנה לאורך תקופה ארוכה וגרמה לו נזקים קשים. ההודאה נתמכת בעדויות של רופאים, בדבריו של הילד ובראיות פיזיות של תצלומים ומעקב רפואי. למרות זאת יש קרובים ומקורבים ואולי גם, בעיקר, רחוקים, שממשיכים להטיל דופי במצילי הילד ולקרוא להמשיך לסכן אותו – הכל בשם קנאות מבחילה ולא אנושית, שאף גררה המוני חרדים לרחובות להפגנות אלימות ומיותרות. לא ברור מדוע צריך לתת לאנשים האלה פתחון פה רחב כל-כך, ועוד כשהם מסתתרים מאחורי מחסה האנונימיות ובלי שיוצגו מול דברי הכזב שלהם העובדות הידועות. "הרחקה מהילדים ל-5 שנים" היא כותרת עמ 8 ב"ידיעות". "האם המרעיבה החליטה להסכים להסדר טיעון והודתה: התעללתי בבני"; "לפי ההסדר האם תשהה במעצר בית מלא 3 שנים ותפגוש את ילדיה רק תחת פיקוח. זעם בקרב גורמי הרווחה והבריאות: זו עסקה מבישה ומקוממת ועוול לילד" (מיכל גולדברג ודוד רגב). ב-16.7.09 כתבתי בסקירת העיתונות כאן: "על סקלת הצבעים, ידיעות אחרונות, בהנהגתו של העורך שילה דה-בר, עובר לספקטרום אינפרא-צהוב. זהו הילד המורעב, נכתב באותיות שמנות על שער העיתון, ולצדן תצלום מטושטש של, ובכן, הילד המורעב. מתחת לידיעה מודפסת כותרת טורו של מטהר השרצים חנוך דאום: חובה לראות. יש לי הצעה לכותרת אחרת: כנסו כנסו". התמונה של הילד העירום מופיעה ב"ידיעות אחרונות" גם היום. ב"מעריב" היא אפילו גדולה יותר. ב"ישראל היום" מופיעה תמונה של הילד כשהוא לבוש. ב"הארץ" אין תמונה של הילד. הדיווחים על "האם המרעיבה" בעיתונים מלווים בדיווחים על שלל עבירות מין: חזן בית-הכנסת בכיכר המדינה, אפרים יגודייף, נידון למאסר של 25 שנה אחרי שאנס במשך שנים את קרובות משפחתו הקטנות, בנות למשפחה חרדית. נהג הסעות מפרדסייה חשוד כי אנס ילדה בת חמש. המשטרה חוקרת אם נערה בת 13 הותקפה מינית כמה פעמים על-ידי נערים באזור השפלה. בית-המשפט גזר תשע שנות מאסר על מחד חמאמרה, שאנס ילדה בת שש בבית ששיפץ. בית-המשפט העליון דן בערעור של מתקין דודי שמש מהדרום שמואשם בביצוע מעשים מגונים בקטינות. ב"מעריב" כותרת הידיעה בראש עמ 11 היא "זאת לא חרדית, זו עובדת זרה". כותרת הגג לידיעה, של יובל גורן, היא "תופעה: עובדים זרים לא חוקיים מתחזים לתושבים מקומיים". לא נכתב בידיעה אם ההתחזות מוגבלת ללבישת שביס, או שהזרים נאלצים גם לאנוס ילדות כדי להיטמע באוכלוסייה. "האם אתה מצליח להבין מדוע שואלים סופרים על עמדותיהם הפוליטיות?", שואל דוד זונשיין את פול אוסטר במסגרת ראיון המתפרסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". "באמריקה אף אחד לא שואל סופרים על עמדותיהם הפוליטיות", עונה אוסטר. "כשאני מבקר במדינות – כל מדינה שהיא לא ישראל – אנשים שואלים אותי מה קורה באמריקה, אבל אף פעם לא נשאלתי בצרפת מה אני חושב על המצב בצרפת. בישראל, לעומת זאת, כולם רוצים לדעת מה אני חושב על המצב בישראל". לוב נבחרה למועצת זכויות האדם באו"ם.
|
70 פנים לווינסטון צרציל | שמעון פרס נפגש עם נשיא מדגסקר | ציון קינן ביקר בפלאפלייה
|
"קשוט עצמך, ואחר-כך קשוט אחרים", ממליץ הבוקר הפרשן הבכיר של "ישראל היום", חובב המימרות, דן מרגלית. "אין לי טענות כלפי ראש השב"כ יובל דיסקין, התוקף בידיעות אחרונות את נתניהו וברק", כותב מרגלית, ומיד מוסיף: "אבל מה שהוא פירסם שם גובל בהפרת אמונים חמורה, ברוטלית. האומנם נתניהו וברק מעדיפים את האגו שלהם על הצעדים שיש לנקוט כלפי איראן? לא, דיסקין הוא שהעמיד את התסכול האישי שלו לפני טובת המדינה". בטענה של מרגלית, כמובן, מהדהדת התגובה הרשמית של לשכת ראש הממשלה לביקורת דיסקין, שמתפרסמת כמה עמודים בהמשך "ישראל היום". אולם מה שבולט בה עוד יותר הוא העיוורון המוחלט שמאפיין את "ישראל היום", חוסר היכולת להכיר בעובדה שכל הביקורת שעיתון זה מטיח ב"ידיעות אחרונות" ונוני מוזס, גם כשהיא מוצדקת, הולמת עוד יותר את "ישראל היום" ושלדון אדלסון. "קשוט עצמך, ואחר-כך קשוט אחרים", מציע מרגלית לדיסקין, אך ראוי היה שיציע זאת לעורך שלו – עמוס רגב. "זהו זה. המסכות נקרעו ותחתן התגלו הפנים האמיתיות. לא עוד הצגה כאילו מדובר בעיתונות, ברצון לחשיפה, בנורמות בסיסיות של תקשורת", כותב הבוקר גונן גינת. הוא מכוון ל"ידיעות אחרונות", אבל כותב על "הצגה כאילו מדובר בעיתונות" מעל דפי "ישראל היום", עיתון שמשרת את ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאמנות מוחלטת מיום היווסדו, עיתון שממומן על-ידי פטרונו של נתניהו כדי להעניק לו דריסת רגל משמעותית במדיה המודפסת, עיתון שמקדיש הבוקר כותרת בולטת בשער וכפולת עמודים לניגוח ראיון שהעניק ראש השב"כ לשעבר ל"ידיעות אחרונות". במרכז התגובה של "ישראל היום" – הרשימה מאת גינת. אחרי מתקפה אישית על דיסקין (עיקרה: למה שתק בזמן אמת?), משיב עורך מוסף השבת של "ישראל היום" לטענותיו של ראש השב"כ לשעבר. לבסוף משווה גינת בין דיסקין לענת קם. "שטף ברברת כזה בנושא כל-כך רגיש לא נראה זמן רב", כותב גינת. "גם לענת קם היתה סיבה אידיאולוגית לעשות את זה, אז מה ההבדל בינה לבינו? כי היא היתה חיילת והוא ראש השב"כ? אז זה אומר שלו מותר?". לצד הרשימה של גינת מתפרסמת ידיעה קצרה [אלי לאון וסוכנויות הידיעות] שלפיה סוכן של ה-CIA בשם גון סי קיריאקו עתיד להישלח ל-30 חודשים בכלא לאחר שהדליף מידע לעיתונאי. "קיריאקו צפוי להיות איש סוכנות הביון המרכזית הראשון שנשלח לכלא בעקבות העברת מידע חסוי לעיתונאי ב-60 השנים האחרונות", מדווח. הרמז מעודן יחסית לתפרים הגסים שמאפיינים את מלאכת עריכת "ישראל היום", ובכל זאת אי-אפשר שלא להבין את המסר. פושעי מוזס לדין. דרור אידר, הפרשן המוביל בעיתון לענייני "ידיעות אחרונות" ואחוסלים, תורם אף הוא את חלקו. אידר ספר ומצא כי דיסקין, שמציג את עצמו כמי שטובת המדינה בלבד עומד לנגד עיניו, השתמש במלה "אני" למעלה מ-120 פעם במהלך הראיון. "מעניין, לא?", תוהה אידר. אם לא די בכך, בעמודי הדעות מצטרף ד"ר גבי אביטל למתקפה על דיסקין, ומצטט ממנהיג בריטי שנהג, כמו נתניהו וברק, לעשן סיגרים. "הייתי שמח לו האזין [דיסקין] היטב לדברי צרציל: אוי למנהיגים המרגיעים עתה על פסגות הניצחון המסחררות אם אצל שולחן הדיונים יזרו לרוח את אשר זכו בו החיילים במאה שדות קרב רוויי דם". "וינסטון צרציל, המדינאי שנתניהו מעריץ, חיווה פעם את דעתו על יורשו קלמנט אטלי", כותב נחום ברנע בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", ומצטט: "מכונית ריקה נוסעת אל רחוב דאונינג 10, וממנה יוצא ראש הממשלה". לפי ברנע, "זה, בתמצית, מה שראש השב"כ לשעבר ביקש ללמד אותנו". את צרציל, אם כן, ניתן לצטט לכאן ולכאן. גם את התגובות לראיון שהעניק דיסקין. ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרצרה המסכמת את תגובות האופוזיציה לדברי דיסקין. ב"ידיעות אחרונות" זו ההפניה הראשונה בשער העיתון, והידיעה המרכזית בכפולה הפותחת ("המסמך והטלטלה"). לצד הידיעה, טורו של ברנע. "העדות של דיסקין היא אמת שאין מטרידה ממנה", קובע הפרשן. התייחסות נוספות לדברי דיסקין מתפרסמת בהמשך "ידיעות אחרונות". "השייטת תוכל להסתנן לכור דרך האגם הסמוך", אומר נתניהו לברק כשהוא מצביע על המפה שמונחת על השולחן. "זה לא אגם, נשפך לי שם ויסקי", משיב ברק. הדיאלוג בין השניים מתקיים בקריקטורה [יותם פישביין] שמתפרסמת במדור הדעות של העיתון. נתניהו וברק מעשנים סיגרים ושותים ויסקי. לצדם מאויר משום מה גם שר החוץ, שהניח לרגע את הסיגר שלו כדי למזוג לעצמו עוד כוסית (וודקה?). בעוד ש"מעריב" מתעלם לחלוטין מדברי דיסקין (למעט מאמר ביקורתי מאת אראל סג"ל במדור הדעות), "הארץ" מקדיש עמוד שלם לפרסום שני מאמרי דעה. עורך "הארץ" אלוף בן מברך על הראיון ומזכיר כי לא רק צרציל עישן סיגרים בעתות קרב. אמיר אורן משתעשע בתסריטים בדיוניים ומשחקי מלים ואז כותב: "מסמך דיסקין אינו משעשע. הוא מזעזע". "הבוחר הישראלי מסתכן בנפשו הלאומית, ואולי גם האישית, אם ישתטה לתת להם – לנתניהו במישרין, לברק בעקיפין – עוד ארבע דקות נוספות, שלא לומר ארבע שנים", כותב אורן ב"הארץ". "האם ביסודו של דבר נגרמו תועלת רבה או נזק מהחלטתו של בנימין נתניהו להפקיד את תיק הביטחון בידי אהוד ברק?", שואל דן מרגלית ב"ישראל היום". "להערכתי – ולדעת רבים – ברק המתאים ביותר. הזיווג נתניהו-ברק פעל היטב. מה שנעשה בגרימת מצור כלכלי על איראן הוא הישג אדיר, למרות שהיתה ביניהם מחלוקת בעניין חידוש המשא-ומתן עם הפלסטינים". מאמרו של מרגלית מוקדש לנושא השני שמעסיק את עיתוני הבוקר, האפשרות ששלוש מפלגות (העבודה, התנועה ויש-עתיד) יתאחדו לכדי "גוש חוסם" אחד. "ראוי שהמקרה של ברק במשרד הביטחון יהיה לנגד עיניו של כל אדם המצביע לגוש המרכז-שמאל", טוען מרגלית. "[...] הקמת חזית אחידה המתחייבת מראש לא להצטרף לממשלה בלי לדעת מה יכולות סיעות המרכז-שמאל לקבל בעבור נוכחותן בקואליציה? זה לא אחראי. זה לא מכובד. [...] ההסכם שהציעה לבני ליחימוביץ וללפיד הוא הסדר כובל, קרטל פוליטי. אילו נעשה במשק, היה בבחינת עבירה על החוק". שוב, על-פי "ישראל היום" – פושעי מוזס לדין. "הנשיא יעשה הכל כדי להטיל את הרכבת הממשלה על השמאל", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", ציטוט מפי גורמי ימין. שלמה צזנה, מתי טוכפלד, אבי כהן ויורי ילון מדווחים על היוזמה לגבש ציר חוסם לנתניהו, ומציינים כי "בינתיים נראה כי הנסיונות להתאחד נגד ראש הממשלה לא צולחים". הכותרת לידיעה שלהם מדגישה את הקשיים ("מחלוקת בגוש החוסם"). בטור פרשנות נלווה מעודד מתי טוכפלד את קוראי "ישראל היום" ומסביר כי "הדיבורים על האיחוד בין המפלגות עשויים לסייע לנתניהו, שיוכל כעת לחזור לסיסמה הראשונה של הקמפיין, מיד אחרי האיחוד עם ליברמן: ימין חזק מול כל השמאל". לפי הדיווח ב"ישראל היום", "הנשיא נפגש לאחרונה עם שלושת ראשי המפלגות הבוחנות יצירת בלוק פוליטי נגד רה"מ. גורמים בליכוד הביעו חשש כי פרס מעורב ואולי אף דחף בעצמו את השלושה להתאחד, כדי לצמצם את סיכוייו של נתניהו לעמוד בראשות הממשלה הבאה". אגב, במאמרו של דרור אידר על דברי דיסקין לעיתון המתחרה, טוען פרשן "ישראל היום" כי נשיא המדינה שמעון פרס הוא הגורם המדיני הבכיר שצוטט לאחרונה בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית של "מעריב" דומה להפליא: "שרים בליכוד: הנשיא מעורב ביוזמת האיחוד". שלום ירושלמי מסכם את ההתפתחויות האחרונות ואריק בנדר חתום על תיבת "שאלות ותשובות" בנושא איחוד המרכז-שמאל לכדי גוש חוסם. על השאלה "האם יש סיכוי פוליטי למהלך כזה?" משיב בנדר: "נכון לאמש, לא". זו גם המסקנה העולה מידיעה מאת יהונתן ליס ב"הארץ", שכותרתה "במרכז-שמאל מטילים ספק בסיכויים של יוזמת לבני להשיג איחוד כוחות". תצלום של שמעון פרס מתפרסם הבוקר בעמ 11 של "ידיעות אחרונות". בתצלום [שלומי אמסלם] נראה נשיא המדינה לוחץ ידיים לנשיא מדגסקר. איתמר אייכנר יודע לדווח כי נשיא מדגסקר הוא הנשיא הצעיר ביותר באפריקה ואילו פרס הוא הנשיא המבוגר בעולם. נשיא מדגסקר, כך מדווח, הגיע למפגש כדי לקבל מהנשיא פרס "כמה טיפים". זו ידיעת יחסי-ציבור חסרת משקל. אפשר להפיק ממנה ערך רק אם שמים לב שבסיקור הנרחב ב"ידיעות אחרונות" לנסיון האיחוד של לבני, יחימוביץ ולפיד, הנשיא פרס כלל אינו מוזכר. שבועיים וחצי אחרי ראש הממשלה, הגיע תורו של מנהל הבנק. בתחתית עמ 14 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום [אלי, פוטו גולן] שבה נראה ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, אוחז בכדור פלאפל. "חגיגת העסקים הקטנים", נכתב בחותמת המלווה את התצלום. לפי הדיווח של מאיר תורגמן, במסגרת המיזם המשותף של בנק הפועלים, "ידיעות אחרונות" ואתר ynet, ביקר קינן ביום שישי האחרון בפלאפל גולני בעפולה, ואמר: "התרגשתי מאוד לראות את ההיענות הגדולה של העסקים הקטנים שהצטרפו למהלך ואת תושבי המדינה נענים לקריאה שלנו ומגיעים בהמוניהם". "מינוי בעייתי, להם ולנו", כותב בועז ביסמוט ב"ישראל היום" ביחס למי שצפוי למלא את תפקיד שר ההגנה של ארה"ב, צאק הייגל. "הייגל מאמין כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מערער את היציבות במזרח-התיכון", כותב ביסמוט. "יש לקוות כי יהיה מי שיראה לו בפנטגון מפעם לפעם את איראן, אם לא בצילומי אוויר אז לפחות במפה". "נישאר לבד מול איראן", מבשרת כותרת לטור פרשנות מאת אמנון לורד, המתייחס ב"מעריב" למינוי הצפוי. "הייגל הוא חדשות רעות לא בגלל יחסו לישראל, אלא בעיקר בגלל נטייתו הבדלנית החזקה והיותו יונה תבוסתנית בנושא איראן", כותב לורד. פרשן "מקור ראשון"–"מעריב" ממליץ לאיפא"ק לא לפעול למניעת המינוי. "הדיונים על אשרור המינוי של הייגל", כותב חמי שלו ב"הארץ", "[...] עלולים להעמיד במרכז הבמה הציבורית, באורח חסר תקדים אולי, את מעמדה של ישראל בהוויה הפוליטית האמריקאית ואת גבולות השפעתם של מי שפועלים למענה בקונגרס, בחברות הייעוץ והלובי ובקרב הארגונים היהודיים הממוסדים". לפי שלו, "המחלוקת עשויה להועיל לפלגים שמרניים ויהודיים במפלגה הרפובליקאית ולסייע להם להתאושש ממפלתם בבחירות, אך ישראל ואוהדיה עלולים לצאת קירחים מכאן ומכאן. אם יאושר מינויו של הייגל, ייחשב הדבר כתבוסה לפרו-ישראלים בוושינגטון, לפחות אלה המצויים בצד הימני של המפה הפוליטית. אם ייפסל המינוי, יוצג הדבר כהוכחה לכוחו הרב של הלובי היהודי, כפי שטען, כמה אירוני, הייגל בעצמו". תלם יהב מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט אליקים רובינשטיין, קבע כי הוא לא רואה טעם שלא להחיל את חוק הבחירות גם על פרסומים באינטרנט. כותרת בשער וידיעה גדולה בכפולה המרכזית של "מעריב" מדווחות על טעויות שהתגלו בוויקיפדיה. עופר אדרת מדווח ב"הארץ" על "סערה בקהילה היהודית בגרמניה", אחרי שמרכז ויזנטל כלל את יאקוב אוגשטיין, עורך השבועון "דר פרייטג" ובנו של מייסד "דר שפיגל", כאחד האנטישמים הגדולים של 2012.
|
האם דובר צה"ל עיכב את החומרים מהמרמרה והזניח את התקשורת הבינלאומית רק כדי להיכנס למהדורות המרכזיות בישראל? והאם ההישג היחצני שהשיגו מהלכיו לצה"ל לא בא על חשבון תדמיתה של המדינה?
|
"לקראת הצהריים, מהאולפן הזה, שודרו צילומים ראשונים של ההשתלטות על האונייה, בשחור-לבן", אמר דובר צה"ל אבי בניהו בראיון שהעניק לתוכנית "פגוש את העיתונות" בשבת האחרונה. בניהו אמר את הדברים בתשובה לשאלה על הזמן הרב שחלף עד שמערך הדוברות הצה"לי שיחרר לשידור חומרים המשרתים את מדינת ישראל. בהמשך דבריו תיקן מעט את קביעתו הראשונית כי הצילומים שודרו "לקראת הצהריים" וקבע את מועד שידורם "בשתיים בצהריים". שתי הגרסאות אינן עומדות במבחן המציאות. על-פי ארכיון מהדורות החדשות של ערוץ 2, הזמין לכל ברשת, צילומים ראשונים מהשתלטות צה"ל על הספינה מרמרה שודרו לאחר השעה ארבע אחר הצהריים, כ-12 שעות לאחר פעולת כוחות צה"ל, ותוך שהמגיש באולפן מציין כי הם שוחררו זה עתה לשידור. היו אלו תמונות שצולמו מכלי טיס שחג מעל הספינה, ובהן נראו דמויות מטושטשות מתגוששות על הסיפון. עד אותו רגע כלל הסרטון הצה"לי העיקרי ששודר את קריאת אנשי חיל הים אל עבר הספינות בבקשה שיעצרו, ואת סירובם של אנשי הספינות. את מרבית זמן המסך באותו בוקר תפסו, הן בערוצים הישראליים והן בערוצים הבינלאומיים, תצלומים אחרים, בעיקר של רשת אל-גזירה, שהציגו את השתלטות כוחות צה"ל על הספינה מנקודת המבט של נוסעיה. תצלומים מועילים יותר לעמדת ישראל, שצולמו בעת הפעולה מאחת הספינות ששטו לצד המרמרה, ובהם נראו באופן ברור יחסית דמויות המכות במוטות דמויות אחרות על הסיפון, שודרו בטלוויזיה הישראלית לראשונה רק לאחר השעה שבע וחצי בערב, לקראת מהדורת החדשות המרכזית בערוצים המסחריים, כשהמגישה באולפן מציינת כי הם שוחררו לשידור רק באותה שעה. דובר צה"ל הדגיש בתוכנית "פגוש את העיתונות" כי מערך הדוברות הצה"לי נערך מבעוד מועד למתן מענה תקשורתי מהיר. מסוקי צה"ל הביאו עימם קלטות מלב ים והעבירו אותן לאופנוענים של המשטרה הצבאית, שמיהרו לספק את חומר הגלם ליחידת הדוברות. אם כך אכן היה, הרי שכבר בשעת בוקר מוקדמת היתה יחידת דובר צה"ל יכולה להתחיל לעבור על חומר הגלם, לערוך אותו, לטשטש את שעלול לפגוע בבטחון המדינה, להעבירו לשידור טלוויזיוני ולהעלות קטעים ממנו לערוץ היו-טיוב הרשמי. אם יחידת דובר צה"ל נזקקה לכל הפחות לשמונה שעות מרגע שקיבלה את חומר הגלם ועד שהסרטון הראשוני היה מוכן לשידור, אם היא נזקקה לכ-12 שעות עד לשחרור חומר נוסף, מדובר בכישלון מקצועי מהדהד. בדיקת המראות המופיעים בסרטים לפני שידורם אינה משימה קשה כבדיקת מצבו הבריאותי של השיח ראאד סלאח, שבנוגע אליו הופצו שמועות כי נורה ונהרג. קשה להבין כיצד צפייה זריזה בחומר הגלם, בחירת הדימוי המתאים והוספת טשטוש במקרה של צורך בטחוני הופכות למלאכה הדורשת מאנשי המקצוע המיומנים בדובר צה"ל למעלה משעה או שתיים, לא כל שכן שמונה עד 12 שעות. יש לזכור שכל שעה שחלפה באותו יום בלא ששודרו תצלומי דובר צה"ל קיבעה בתודעת העולם את הרושם שההשתלטות על הספינה היתה מעשה של אלימות חד-צדדית. נשאלת אפוא השאלה אם אכן החומר המועיל לעמדת מדינת ישראל שוחרר לשידור ברגע שהיה מוכן, או שעוכב מסיבה כלשהי. כדי לענות על כך יש לשים לב לעיתוי שבו שודרו בסופו של דבר הסרטונים: סרטון אחד בשעה שבין ארבע לחמש אחר הצהריים, וסרטון נוסף בשעה שבין שבע לשמונה בערב. כל מי שאמון על יחסי-ציבור בישראל יודע כי אלו השעות שבהן הציבור מתקבץ לצפות במהדורות החדשות בטלוויזיה. גל ראשוני של צפייה נוצר לקראת מהדורות השעה חמש, וגל שני לקראת המהדורות המרכזיות של השעה שמונה בערב. האם זה רק מקרה שהסרטון הראשון היה מוכן לשידור לקראת המהדורות של השעה חמש והסרטון האחר לקראת המהדורות המרכזיות? זאת ועוד, הסרטון שנבחר לשחרור ראשוני היה הפחות מועיל לעמדת ישראל. הוא צולם מרחוק והדמויות בו נראו מטושטשות יותר מאשר בסרטון השני. מדוע דווקא הוא נבחר להיות משודר ראשון? "קהל היעד שלנו הוא בחוץ", אמר בניהו ל"פגוש את העיתונות" ביחס לעיתונות הבינלאומית. אך על פניו נראה כי בדובר צה"ל בחרו לפעול באותו היום בדיוק להפך, עם הפנים כלפי פנים, ולכן החליטו לשמור את הסרטון הדרמטי יותר לשעת צפיית השיא בישראל. היגיון כזה יכול להסביר את ההחלטה לשחרר לשידור "טעימה" בשעות אחר הצהריים ולשמור את "המנה העיקרית" למהדורה המרכזית. גישה כזו מתאימה לקידום יחסי-הציבור של אירוע רגיל, אך לא כמענה הסברתי במצב חירום. גישה כזו מתעלמת מהעובדה שמבצע ההשתלטות על הספינה היה אירוע בעל עניין בינלאומי ולא ישראלי בלבד. גישה כזו מתעלמת גם מכך שערוצי החדשות הבינלאומיים משדרים באופן מתמשך, ולא בשני גלים של מהדורות. למען האמת, אפילו הערוצים המרכזיים בישראל שידור בגל פתוח החל משעות הבוקר, ועל כן היו צמאים לחומרי שידור. "יש לי תחושה לאורך כל הדרך שמדינת ישראל באירוע הזה בכלל ויתרה על דעת הקהל העולמית, ומתרכזת בניסיון להגביר את גל הפטריוטיות בתוך ישראל", אמר בשבוע שעבר ל"עין השביעית" הכתב הספרדי אנריקה צימרמן, המסקר את ישראל זה שנים ארוכות. דומה כי מדיניות שחרור החומרים של דובר צה"ל באותו יום דרמטי תומכת בדעתו. תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת נוגעת לתצלומים וסרטונים שצולמו על-ידי עיתונאים ואזרחים ששהו על הספינה בעת שלוחמי השייטת השתלטו עליה. אתמול (6.6.10) פירסם עיתון טורקי תצלומים של חיילי צה"ל בסיפון הספינה כשהם פצועים, חסרי אונים ונתונים לשליטת הנוסעים. דובר צה"ל, כך דווח, טען כי התצלומים משרתים את גרסתו, שלפיה החיילים הותקפו. אין לדעת כיצד הגיעו התצלומים האלה לידי העיתון הטורקי, אך קרוב לוודאי שלאחר השתלטות אנשי חיל הים על אנשי המשט ועל ציודם, היו בידי יחידת דובר צה"ל תצלומים וסרטונים דומים, אולי אף דרמטיים יותר, ובהם נראו חיילי צה"ל המותקפים. דובר צה"ל עשה שימוש בחלק מחומר הגלם שצולם על-ידי עיתונאים ואזרחים על המשט, כגון סרטון המתעד התזת מים וזריקת רימון הלם על סירת השייטת שנצמדה לדופן הספינה. לעומת זאת, עד עתה לא שוחררו לשידור כלל תצלומים וסרטונים הדומים למה שפורסם בעיתונות הטורקית. יש להדגיש כי דובר צה"ל, בניגוד אולי למה שמקובל לחשוב, אינו אחראי על מלאכת ההסברה של מדינת ישראל. הוא אמנם נדרש לשתף פעולה עם משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה כדי לשרת את ההסברה הישראלית, אך בפועל מדובר ביחידה שבראשה עומד אדם שתפקידו העיקרי הוא לספק יחסי-ציבור טובים ככל הניתן לצבא ולמפקדיו. שחרור מוקדם של תצלומים המתעדים מקרוב ובאופן משפיל חיילים במצוקה יכול היה אולי לעזור לישראל לשכנע כי חייליה הותקפו על הסיפון, אך פרסומם היה מעורר שאלות קשות על תפקוד צה"ל והרמטכ"ל, ולפיכך הפרסום עמד בניגוד לאינטרס הראשי של דובר צה"ל. למעשה נוצר בפרשת המשט מצב שבו חומרי הגלם הדרמטיים ביותר והקריטיים ביותר מבחינת אינטרס ההסברה של מדינת ישראל הגיעו לחזקתו של בעל תפקיד אשר לאו דווקא שש לשדר את כל מה שעשוי להועיל לה. תוך כדי התלבטות בין היתרונות שעשויה מדינת ישראל להפיק מהתצלומים ובין הנזק שעלול להיגרם בעטיים לצבא, היה דובר צה"ל עלול להיקלע למצב שבו העדיף לגנוז חומרים. בניהו, יש לציין, יצר בשבוע האחרון יחסי-ציבור מוצלחים מאוד לצה"ל. תדמיתו של הצבא הישראלי, שברגעים הראשונים לתקרית התערערה, חוזקה וכיום ניתן לטעון כי היא נמצאת אף במצב טוב יותר מאשר לפני מבצע "רוחות שמים". האם ההישג הזה בא על חשבון תדמיתה של מדינת ישראל? עדי בן-שך, ראש ענף תקשורת ישראלית ביחידת דובר צה"ל, מסר בתגובה כי הסרטונים הופצו במהירות האפשרית, מיד כשהגיעו, לפי סדר הגעתם, בלי שעוכבו אף לרגע ובלי להתחשב כלל במועד מהדורות החדשות בישראל. עוד מסר בן-שך כי אין ברשות היחידה תצלומים או סרטונים המראים מקרוב את חיילי השייטת מוכים וחבולים, בדומה למה שפורסם בעיתונות הטורקית. לדברי בן-שך, במקרה שיחסי-הציבור של צה"ל וצורכי ההסברה הישראלית מתנגשים, "תמיד נעדיף דיווח אמין לטובת ההסברה של מדינת ישראל".
|
"התיקונים" 46: "ידיעות אחרונות" איבד שעת חניה, "מקור ראשון" הקדים להלוויה, סידון כותב מחזה של קישון, פשרו של הלוגו הבינוני, ועוד הסחות דעת מן העיתונות העברית
|
במומם פוסל הקורא שחר גולן מצא טעות אצל עמיתינו במדור התיקונים "של מי השורה הזאת?", המתפרסם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" (5.2.10): "הדימוי משמאל הוא פרט מתוך כרטיס חניה תקני, ותחתיו שורת הביקורת ומה עם ה-10 בחודש?. אז ככה: לא מדובר בחלק של התאריך, כפי שניתן להבין מהכותרת שעה. וגם כאן אין בעיה. כפי שיודע מי שעוד מגרד כרטיסי חניה (או קורא את ההסבר על הכרטיס), מגרדים את שעת תחילת החניה, במקרה שלנו 10, ומתחת מתגלה שעת העזיבה, במקרה שלנו 11". לדברי גולן, זו לפחות הפעם השנייה שבה המדור נופל עם הטעות-שאינה-טעות הזאת. חדשות הספורט הקינגס אמנם משחקים כדורסל באמריקה, אבל ב-nrgמעריב עשו כבוד לעומרי כספי והכניסו את קבוצתו לקטיגוריית כדורגל ישראלי. שבט אפרים הערה ל"אופס", מגזין אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה (2.2.10): אפרים סידון הוא אכן גאון, מחונן בכתיבתו חדת הלשון, העוקצנית והמבדרת, שמצליחה להשכיב מצחוק אולם שלם. אלא שב-1953 הוא היה בן 7, ואת "שמו הולך לפניו" כתב אפרים קישון. וב"חדשות מחלקה ראשונה" (9.2.10) נותנים קרדיט לאורי אבנרי, אבל המאמר נכתב על-ידי אריה אבנרי. מכונת הזמן תעשיות (בע"מ) הרב יוסף עזרן הובא לקבורה ביום שישי (12.2.10). באותו יום דווח ב"מקור ראשון" כי "אלפים רבים השתתפו אתמול בהלווייתו של הרב יוסף עזרן". כדי להקדים את המתחרים, פירסמו במקו כתבה מה-16.2.10 כבר ב-14.2.10 (דרך "צבר, בלוג עם קוצים"). הערות טכניות הליד היה כל-כך מוצלח שב"מעריב" (11.2.10) השתמשו בו פעמיים. "ידיעות אחרונות" (11.2.10) מדווח כי סחר לא-חוקי בנשק הוא בעייתי גם בסרי-. קחו מחשבון בוואלה מתקשים לחשב אחוזים. אנחנו כאן לעזור: התייקרות מ-17.5 שקל ל-25 שקל היא עלייה של 42.85%, ובקירוב 43%, ולא "כ-42%"; הוזלה מ-450 שקל ל-250 שקל היא ירידה של 43.18%, ולא "כ-51%". ב"דה-מרקר" (27.12.09) מתקשים עם לוח הכפל. אם ארה"ב תייקר את מחיר הוויזה מ-131 דולר ל-450 דולר, הייקור יהיה לא "פי 2.5", אלא כמעט פי 3.5. בערוץ 10 מתקשים להציג סכומים. ושוב אנחנו עוזרים: שישים ותשע אגורות אפשר לכתוב "69 אגורות" או "0.69 שקלים", אך לא "0.69 אגורות". ynet (8.2.10): 100 אלף זה פחות מ-106.5 מיליון. עוד תקלה בטויוטה מנכ"ל יבואנית הרכב מתנצל על הטלטלנ (nrgמעריב, 10.2.10). גיאוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה טכנית, אין טעות ב-msn ישראל (24.1.10): חיפה אכן נמצאת בעולם. חגי נהיר צפה במהדורת 9.2.10 של "חדשות 10" וגילה שאוניברסיטת אוקספורד ממוקמת בלונדון. "נא לרשום ולשנן", הוא כותב, "אוניברסיטת אוקספורד ממוקמת באוקספורד". ועוד טיפ לחדשות 10 (11.2.10): בכתובית נטען שהמסלול שעבר ישו בדרכו לצליבה נקרא "ויה דה לורוזה". כיוון שהכתבה עסקה בוויקיפדיה העברית, הבאנו משם את האיות המדויק וההסבר: "וייה דולורוזה (מלטינית: Via Dolorosa; מילולית: דרך הייסורים)". כמו כן, רצוי להגיה את הכותרת והמשנה – פה זה לא ויקיפדיה, אף אחד לא יעבור וינקה אחריכם את שגיאות הכתיב וההקלדה. גדוד מגיני השפה יאיר דקל כותב: "ניצן חן, לשעבר שדר רדיו וטלוויזיה, יודע עברית. הוא לא אמר לתת קנס (דה-מרקר, 11.2.10). לפיכך זכות השגיאה עוברת לאופיר בר-זוהר ולעורכיה. יש לציין שדה-מרקר מצטיין בשגיאות, שכמה מהן שגיאות בורות. במקרה זה, ראוי להטיל קנס על דה-מרקר". "ידיעות אחרונות" (28.12.09) ו"הארץ" (23.12.09): הערכה וכבוד רוחשים, לא רוכשים. אתר "הארץ" (10.2.10): "הטעות [...] פשתה כאש בשדה קוצים"? עירבבתם מטבעות לשון: הנגע פשה, ואילו האש התפשטה. תיקון ארכיוני מתחתית תיבת הדואר של "התיקונים": ב-ynet (19.01.05) פירסמו כתבה על יחסי גרמניה-ישראל, וליוו אותה בתמונת טלאי צהוב. אלא שבעוד הגרמנים כתבו על הטלאי "Jude", על זה שבתמונה נכתב "Jood", האיות ההולנדי של המלה. ב"התיקונים" 28 (8.1.09) סיפרנו על טעות דומה: ידיעה באתר "הארץ" (17.9.09) על מכנסי גינס עם הכיתוב "בשם האל הרחמן והרחום" בערבית, כשבתמונה הכיתוב הוא דווקא "אל-קודס", כלומר "ירושלים". זכר/נקבה, יחיד/רבים אדם דו-מיני הוא מי שנמשך לשני המינים. אדם חד-מיני, אנלוגיה שבחר ארי שביט ב"הארץ", הוא לכן מי שנמשך למין אחד בלבד. כלומר, כמעט כולם (4.2.10). כל אחד ואחד ממך הבאנרים העצמיים של ynet מפגינים אמביוולנטיות בענייני יחיד/רבים. החמצן של המדינה היי, חבר, רוצה אוויר בשקל? זה לא סתם אוויר, זה אוויר קרבי! (nrgמעריב, 3.2.10). בגלל זה הוא מחייך במקו מחדשים לנו שיגאל עמיר הוא גם אוליגרך. מעקב "התיקונים" בשבוע שעבר ("התיקונים" 45, 11.2.10) ציטטנו שיחה מדומיינת בין גרפיקאי למנהל משרד הפרסום, שהובילה לשתילת הכותרות "לוגו בינוני" במודעה של בסט-ביי ב"ידיעות אחרונות". מקור אנונימי מתקן אותנו: "הסיפור בפרסומת של בסט-ביי מצחיק, באמת, אבל הוא לא הסיפור באמת. זו טעות של הגרפיקאי של העמוד בידיעות. לוגו בינוני (שחור, תכלת) הוא חלק מהתבנית של העמוד ב[תוכנת העימוד] אינדיזיין בידיעות. שמים את זה בראש איזה בוקסה, ומאוחר יותר נותנים כותרת רלבנטית. הגרפיקאי כנראה הזיז את זה מאזור התוכן, מיקם מעל המודעה, בטעות, ולא שם לב כשהוריד את העמוד לדפוס". יונתן כ, הבמה שלך: "סימן הר"ת בשמו של אראל סג"ל אמור כמובן להיות בשם המשפחה, ולא בשם הפרטי, כפי שנכתב (פעמיים) בסקירת העיתונות (11.2.10)". ונזכיר רק שחוק "התיקונים" קובע שטעות מצחיקה יותר אם היא מופיעה בכותרת. במדור הקודם הערנו לחדשות 2 על הגדרה שגויה של דמויות בדיוניות שונות כחייזרים. אור ברקת כתב לנו: "התקטננות קלה – בעיקרון דארת ויידר לא נולד על כדור הארץ ולכן ניתן להגדירו כחייזר". ושי אלקין כתב: "אני חושד שאני חולק עליך בסיווג החייזרי. אם כי לשם כך צריך ראשית להגדיר חייזר. ההגדרה המקובלת היא יצור חי שמקורו אינו בכדור הארץ. אפשר להוסיף עליה סייג תבוני (שאינו משנה לתיקון הזה), או סייג שלא מקבל יצירי דמיון תחת ההגדרה. אם לא ניקח את הסייג השני, הרי שדארת ויידר הוא בוודאי חייזר – הוא מגלקסיה far far away. ומעולם לא הצלחתי לצלוח את שר הטבעות, אבל אני חושד שהארץ התיכונה איננה בכדור הארץ, ולכן גם גולום עונה להגדרה, שוב, אם אינך מתייחס לסייג השני. היה ראוי, אם כך, לצרף הגדרה מדויקת לערך". תודה לסייענים נירית סמיילי וייס, אביב שרון, יוסי גורביץ, שלומי לאופר, אילנה נורמן, שי אלקין, אור ברקת, יאיר דקל, אורן פרסיקו, חגי נהיר, איתי מאיר, מרב הולצמן, אבים פישר, אהרן פוירשטיין, שחר גולן ונמרוד צפנת. נתקלתם בטעויות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.
|
משפט המו"לים: לשופטים התברר בעקבות פנייתעו"ד אלעד מן שהמוצגים במשפט חסויים – והם הורו לחשוף אותם לכלי התקשורת
|
המוצגים שהוגשו לבית-המשפט במסגרת משפט המו"לים – תכתובות, תמלילים ומסמכים נוספים – ייחשפו בעקבות בקשה שהגישה מערכת "העין השביעית". כיום, עיתונאים המסקרים את המשפט נחשפים באופן ישיר רק לחלק קטן ממאות אלפי המוצגים, מצב שמייצר תלות בגורמים שמחזיקים במידע – צוותי ההגנה של הנאשמים, אנשי הפרקליטות ומערכת אכיפת החוק. כעת קבע בית-המשפט כי רוב המידע ייחשף לעיתונאים בצורתו הגולמית. הבקשה הוגשה בשבוע שעבר באמצעות עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של "העין השביעית". עו"ד מן פנה לעורכי-הדין של הנאשמים בנימין נתניהו, ארנון (נוני) מוזס ובני הזוג שאול ואיריס אלוביץ וקיבל מהם הסכמה עקרונית לחשיפת המסמכים. "לשם קיום תקין ומיטבי של הסיקור העיתונאי והדיווח, ראוי כי תתאפשר גישה לעיון במוצגים השונים לעיתונאים המסקרים ולא רק אגב הצגתם בדיון", כתב בבקשה שהוגשה לבית המשפט. ראש הרכב השופטים, רבקה פרידמן-פלדמן, הודיעה הבוקר (שני) שבעקבות הבקשה התברר לה שהמוצגים חשופים רק לשופטים ולצדדים במשפט. בדיון, שהתקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים, שאלה השופטת את עורכי הדין האם הם אכן מסכימים לחשיפת המוצגים, ולאחר שנוכחה שאין להם התנגדות – למעט במקרים מסוימים הנוגעים לצדדים שלישיים – אישרה את הבקשה. "מכאן והלאה המוצגים פתוחים לעיון אלא אם כן תגידו שלא", הבהירה לצדדים. עורכי הדין יגבשו רשימה של מוצגים ספציפיים שלשיטתם יש להטיל עליהם חיסיון ויגישו אותה לבית-המשפט עד תחילת השבוע הבא. לאחר מכן יוסר החיסיון על כל המוצגים, למעט אלו שהשופטים יכריעו לגביהם אחרת. ההחלטה לגבי חשיפת המוצגים מיישרת קו עם הנוהג הנפוץ במערכת המשפט, ועם עקרונות פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת. בהליכים משפטיים דומים, למשל משפטי פרשת "ישראל ביתנו", המוצגים היו חשופים לכלל העיתונאים ואִפשרו להם לסקר את המסכת הפלילית לעומק וללא תלות במתווכים.
|
העיתונים אינם מעניקים קרדיט ל"דה-מרקר" | "ידיעות אחרונות" מפרסם כתב-חידה | "ישראל היום" עדיין לא גילה לקוראיו שאדלסון תרם לרומני מיליונים
|
צבי זרחיה דיווח אתמול ב"דה-מרקר" כי בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ביקש לערוך שינויים בתיק ההשקעות שלו, קיבל אישור, ואז התחרט. הבוקר זו הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות": "ביבי השקעות". כל הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" עוסקת בסיפור המעשה של "ביבי השקעות": "הבקשה"; "ההתקפלות", "הסערה". מה שמכונה "הסערה" היא התהייה מצד אנשי אופוזיציה וכלי תקשורת שאינם "ישראל היום" באשר למוטיבציה של נתניהו. "מיד עם הפרסום אתמול החלו הקריצות, החששות והתהיות: מה יודע בנימין נתניהו שאנחנו לא יודעים? האם מתקרבת התקיפה על איראן והוא מנסה למכור את המניות לפני שיצללו?", תוהה איתן הבר בטור שתמציתו מתפרסמת בשער העיתון. הבר אינו מזכיר את זרחיה או "דה-מרקר". בידיעה הראשית של העיתון מדווחים טובה צימוקי ואיתמר אייכנר על בקשתו של נתניהו והתגובות לה. אף הם אינם מזכירים את זרחיה או "דה-מרקר". לידיעה נלווה תצלום [פלאש 90] שבו נראה נתניהו גרוע במיוחד, כמו אדם רפה שכל שהתחפש לאישיות בכירה וחושב שבזכות החליפה והעניבה הוא יכול לעבוד על כולם. ראובן וייס חתום על תיבה נלווית לידיעה, שקיבלה את הכותרת "מה קרה בימים שלפני הבקשה". וייס עילעל בארכיון העיתון כדי לבדוק אם הבקשה של נתניהו קשורה לאירוע מסוים שהתרחש בימים שלפניה, ומצא כי בחודש שעבר, בימים שלפני הגשת הבקשה, הודיעה קדימה על פרישתה מהממשלה, בוצע הפיגוע בבולגריה והחלו דיווחים על מיתון מתקרב. בקיצור, שבוע שגרתי. ב"כלכליסט" מדווחים אמנון אטד ומשה גורלי על הבקשה של נתניהו, גם הם בלי להזכיר את העיתון המתחרה. טור נלווה מאת שאול אמסטרדמסקי ממליץ לנתניהו להפוך את השקעותיו הפרטיות לחשופות. לגבי עצם המעשה של נתניהו, אמסטרדמסקי מגדיר אותו "פאול. טכני, מהותי ומוסרי". גם ב"גלובס" דיווחו אמש על הבקשה של נתניהו בלי להזכיר את "דה-מרקר" וזרחיה. על אף ששלושת העיתונים שנמנו לעיל אף הם אינם מזכירים את "דה-מרקר" וזרחיה בדיווחיהם, איכשהו מתקבל הרושם שב"גלובס" לא מזכירים את "דה-מרקר" קצת יותר. עניין של ותק היריבות ועוצמתה. אולי העיתון היחיד שאינו נותן קרדיט ל"דה-מרקר" באותה מידה כמו "גלובס" הוא "מעריב", שבעליו נוחי דנקנר הוא המטרה המועדפת בשנים האחרונות לביקורת העיתון הכלכלי מבית "הארץ". "מעריב" מפנה מתחתית השער לטור מאת יהודה שרוני, המתפרסם בעמ 8. "מדובר באישור בעייתי", כותב שרוני על האישור שניתן לנתניהו על-ידי ועדה שמינה מבקר המדינה לערוך שינויים בתיק ההשקעות שלו. "הרי מה התכלית של העברת תיקי ההשקעות לנאמנות עיוורת ערב מינוי השרים וסגניהם?". באופן טבעי, "דה-מרקר" מקדיש שטח מרכזי לסיקור השלכות הפרסום הבלעדי שלו מאתמול. "סערת תיק ההשקעות של נתניהו", נכתב בשער העיתון הבוקר, ושתי הכפולות הראשונות מוקדשות לנושא. רותם שטרקמן, סגן עורך "דה-מרקר", מגיש לנתניהו עשר המלצות השקעה. בראשונה, "הסתכל לאמת בעיניים", ממליץ שטרקמן: "כשמטפלים בתיק ההשקעות הפרטי עדיף לוותר גם על הבלופים מקמפיין המשפחות החוגגות של המשרד שלך, ולהתעלם גם קצת מהניתוחים הכלכליים של ישראל היום, אפילו ששניהם מסייעים לקושש קולות". "רה"מ לא קנה ולא מכר; רצה למנוע פרשנות מוטעית", נכתב הבוקר בתחתית שער "ישראל היום", בין מרכאות. הציטוט הוא מפי עו"ד דוד שמרון, פרקליטו של נתניהו. כרגיל ב"ישראל היום", במקרים שבהם נתניהו סופג ביקורת, גם הכותרת לידיעה על האירוע שהביא לביקורת מביאה את התגובה של לשכת ראש הממשלה. "רה"מ לא ביצע שום פעולה, כדי שלא תהיה פרשנות מוטעית", חוזר העיתון על המסר של הלשכה בכותרת לידיעה של חזי שטרנליכט. אפילו מכותרת המשנה לא יכול קורא "ישראל היום" להבין על מה מגיב ראש הממשלה ("לשכת רה"מ על תיק ההשקעות: זו התנפלות פוליטית. הוא פעל לפי החוק ואף קיבל היתר מהוועדה. פרקליטו: רה"מ ויתר כי ידע שזה יקבל הד תקשורתי מנותק מהמציאות. ח"כ יחימוביץ: צעד מגונה"). אמנם, העיתון הגון דיו כדי לכלול בכותרת המשנה ציטוט ביקורתי מפי יחימוביץ, אך הוא אינו מקצועי דיו כדי להבהיר לקוראיו במה מדובר. מדוע החלה "התנפלות פוליטית"? על מה נתניהו "ויתר"? מהו בדיוק המעשה שמכונה "צעד מגונה"? רק מי שיקרא את הידיעה עצמה יגלה את התשובות. אבל לא את "דה-מרקר" וזרחיה. הם אינם מוזכרים. בתחתית עמ 24 של "ידיעות אחרונות" מופיעה הבוקר "הבהרה". "בהמשך לכתבה שפורסמה ב-25.8.2012 בעניין פעילות לשיקום עבריינים בשוק בנתניה: עו"ד יצחק קריטנשטיין, המייצג את משפחת רומנו, ביקש להבהיר שכל האמירות המיוחסות למשפחת רומנו נסמכות אך ורק על פרוטוקולים של בתי-המשפט, ומרשיו לא התראיינו לכתבה זו". כמה הערות. ראשית, "ידיעות אחרונות" ממשיך בניסוח הבהרות חידתיות, המיועדות למתלונן יותר מאשר לקורא. היכן פורסמה הכתבה? באיזה חלק של העיתון ובאיזה עמוד? מי כתב אותה ומי ערך אותה? מדוע צריך בא-כוחם של בני משפחת רומנו להבהיר כי הם לא התראיינו לכתבה? האם נטען כי התראיינו? מבחינת "ידיעות אחרונות", מי שצריך לדעת את התשובות לכל השאלות הללו – יודע. כל היתר, כלומר כמעט כל קוראי "ידיעות אחרונות", צריכים למצוא את גליון העיתון מיום 25.8.2012 ולחפש את הכתבה כדי להבין את פשר כתב החידה. שנית, לא פורסם גיליון של "ידיעות אחרונות" ב-25.8.2012. היה זה יום שבת. שלישית, וחשוב מכל, פתרון החידה: ב-24.8.2012, ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", התפרסם תחקיר של שחר גינוסר על מעורבותם של עבריינים בשוק העירוני של נתניה. בין היתר סיפר על מצוקתם של בני משפחת רומנו, בעלי דוכן בשוק. ציטוטים שהובאו בשמו של יוסי רומנו פורסמו בלי להבהיר שמקורם בפרוטוקולים של בתי-המשפט. למעשה השתמע מהם שרומנו שוחח עם כתב העיתון. בחלק אחד של התחקיר נכתב כך: "היה הרבה פחד, אומר בנו, יוסי רומנו. לא קל להתמודד עם מצב כזה. אבל כשראש העיר לא עשתה כלום וכל המערכת מתעלמת מהפניות, לא נשארה לנו ברירה". בהמשך נכתב: "העירייה נתנה להם את הדוכנים הכי טובים בשוק, אומר רומנו הבן. כמו יהלומים". במאמר שפורסם אתמול במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" קרא נחום ברנע לא לפנות את מגרון. "חבל על העצבים של החיילים והשוטרים", כתב. "חבל על תעצומות הנפש של ראש הממשלה ושר הביטחון, בעודם משנסים מותניים למלחמה באיראן; חבל על עשרות המיליונים שהוצאו ועשרות המיליונים שעוד יוצאו. הניחו למגרונים". לאחר סיור בהתנחלויות גב ההר הגיע ברנע למסקנה: "אוסלו מתה. נאום בר-אילן מת. כל העולם יודע. עכשיו אפשר להפסיק לקרוץ ולהתחיל להשקיע במה שנכון". הבוקר, ב"ישראל היום", מתייחס הפרשן דרור אידר לטורו של ברנע, ועוד יותר מכך לעיתון שנתן לו במה. "בעיתון שפעם היתה לו מדינה, הודה אמש נחום ברנע בתבוסת המחנה הפוליטי שלו", כתב אידר. "לא הצליחו החברה הטובים לנתק אותנו מערש לאומיותנו". אידר כלל אינו מתייחס למשמעות העולה מטורו של ברנע ומקדיש את מרצו למסגורו של "ידיעות אחרונות" כעיתון שמאלני. "חטא קדמון, מכנה ברנע את מפעל ההתיישבות ההרואי של חלוצי תקופתנו", מדגיש אידר בפני קוראיו. "כדבר המובן מאליו הוא קובע שהתנחלות מנוגדת לחוק הבינלאומי שאוסר על פעולת התיישבות בשטח כבוש. חשוב שהציבור יידע שזה הקו של העיתון המתיימר לדבר בשם כל המדינה, אבל נמצא עמוק בשמאל". בהמשך מסביר אידר מדוע השטחים שמעבר לקווי 67 אינם "כבושים", כי אם "מוחזקים". מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב תופסת תאוצה השבוע, עם כינוסה של ועידת המפלגה הרפובליקאית. כל העיתונים, למעט "ידיעות אחרונות", מדווחים על הצפוי ומספקים פרשנויות. "שני המועמדים מתייצבים על קו הזינוק לקמפיין הסתיו המתיש, וברור שבהעדר הפתעות זה יהיה מירוץ צמוד מאוד", כותב שמואל רוזנר ב"מעריב". ב"הארץ" מסביר חמי שלו כך: "יעדם האסטרטגי של מנהלי התדמית של רומני הוא לאתחל מחדש את יחסיו המורכבים עם הבוחרים, לשנות את תדמיתו כקפיטליסט אכזר ומנוכר ולהציגו כאדם מאמין, חזק ומצליח שבכל זאת מחובר לעם. [...] כל הסקרים מראים הרי שלרומני יש יתרון מובהק על פני אובמה בנושא החשוב ביותר במערכת הבחירות – הכלכלה והתעסוקה – אלא שהוא מפגר מאחורי הנשיא בשני תחומים שנחשבים לקריטיים אצל הסוקרים: מידת האהדה האישית למועמד, ועד כמה הוא נחשב למייצג אזרחים כמוני". ב"ישראל היום" מנסח בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ושליח העיתון לוועידת המפלגה הרפובליקאית, את המטרה של המפלגה כך: "הרפובליקאים מקווים כי השבוע הזה יאפשר לאמריקאים להתאהב סוף-סוף במועמד שלהם". לפי ביסמוט, "הערב אמור להיות הערב הגדול של רעייתו של רומני, אן. לרומני יש בעיה, כך חושפים הסקרים בנוגע לנשים, ואן יכולה לעזור. רומני מתקשה להפגין רגשות ונתפס כמועמד קר ועשיר שלא מתחבב על האמריקאים, ואן יודעת לגעת ברגשות הבוחרים". בטור פרשנות נלווה נותן ביסמוט קרדיט לפרשנות שמופיעה הן אצלו והן אצל שלו: "האתר פוליטיקו ניתח היטב את מה שמוטל על הרפובליקאים לעשות השבוע: השאלה הגדולה היא אם רומני יצליח לגרום לאמריקאים להאמין כי הוא מבין את קשיי היומיום שלהם. אם הוא יצליח בכך – הוא ינצח את אובמה". בלי משים כותב ביסמוט כי האתגר הראשון של רומני יהיה "לגרום לאמריקאים להתחבב עליו", במקום "לגרום לעצמו להתחבב על האמריקאים". ואולי ביסמוט יודע משהו שהפרשנים האחרים אינם יודעים. אכן, עצה טובה למי שרוצה לגרום לעצמו להתחבב על האמריקאים היא להשתדל קודם כל לחבב בעצמו את קהל בוחריו. אגב, אתמול דווח כי איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון יהיה אורח הוועידה הרפובליקאית. הזמנתו לוועידה טבעית בהתחשב בתרומות העצומות שהעביר עד כה לקמפיין של רומני והתרומות שעודנו מתעתד להעביר. ב"ישראל היום", העיתון שהקים אדלסון בישראל, עדיין לא נכתבה מלה על התרומות של בעל הבית למועמד הבית. "על-פי סוכנות הידיעות איי.פי", כותב ביסמוט הבוקר בדיווחו, "הוציאו עד עתה שני המועמדים 590 מיליון(!) דולר על תשדירים, וכמעט כולם היו שליליים". הוא לא מציין מה מקור הכסף. ביקורו של אדלסון כאורח הכבוד בוועידה יהיה הזדמנות טובה (נוספת) לצאת בגילוי נאות ולהבהיר לקוראי "ישראל היום" את הקשר הפיננסי בין אדלסון לרומני. "צה"ל ישלח בעוד שבוע צווי גיוס לאלפי חרדים", מדווח עמוס הראל בכותרת הראשית של "הארץ". "האזור עלול להתלקח", מדווח "ישראל היום" בכותרתו הראשית, ציטוט מפי ראש אמ"ן. "וינשטיין מתלבט: האם לסגור את תיק ליברמן?", דיווח אמש יובל יועז בכותרת הראשית של "גלובס". "מדינות המפרץ מאיצות הצטיידות בנשק אמריקאי", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". בכפולה הפותחת מרחיבים על כך אלי ברדנשטיין וסוכנויות הידיעות. "ההתחממות במפרץ הפרסי מובילה את מדינות האזור להצטייד לקראת עימות – בעקבות חשש מתקיפה איראנית על בסיסים אמריקאיים באזור. בזכות הגידול בהיקף המכירות לעומאן, לאיחוד האמירויות ולסעודיה ב-2011, ארה"ב שילשה את הכנסותיה מתעשיות הנשק שלה", לשון כותרת המשנה לידיעה המרכזית בעיתון. סך ההכנסות: 66.3 מיליארד דולר, 33.7 מיליארד דולר מערב-הסעודית. אורי בינדר מדווח ב"מעריב" כי תלמידי כיתה י"ב בבית-הספר התיכון הממוגן במועצה האזורית שער-הנגב היו אמורים לקבל אתמול את פניו של נשיא המדינה שמעון פרס, אך ברגע האחרון הוחלפו בתלמידי י"א. לפי הדיווח, תלמידי י"ב "הגיעו לבית-הספר כשהם, ככל הנראה, בגילופין ובלבוש שלטענת הנהלת בית-הספר, לא היה מספיק צנוע". אילן ליאור מדווח ב"הארץ" כי פקחים של עיריית תל-אביב ושוטרי משטרת ישראל עיכבו ערבים מגלגוליה שרחצו בחופי תל-אביב ואמרו להם: "נגמר החג, לכו הביתה". ב"הארץ" מגדיר נחמיה שטרסלר את כלל לימודי מדעי הרוח במלים: "משהו כיפי, שקל ללמוד אותו, שהוא בעצם תחביב נחמד". נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי הפגישה בין יו"ר ההסתדרות עופר עיני לשר האוצר יובל שטייניץ, בניסיון להגיע לפשרה בעניין ערוץ 10, לא צלחה. אתמול התפרסם ב"גלובס" ראיון שערך רועי ברק עם מנכ"ל אולפני-הרצליה, יואב פרץ, שהעריך כי סגירת הערוץ תוביל לפיטוריהם של מאות עובדים. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם היום מאמר מאת יועז הנדל בזכות חתירה לפשרה עם הערוץ. "אסור ששיקולים פוליטיים יעצרו את המדינה מלפרוש את חובות הערוץ, מלדאוג לעובדים שלו, מלהמשיך את הקו שהחל בימי ממשלת נתניהו הראשונה – עידוד של ריבוי ערוצים", כותב מי שכיהן עד לפני כמה חודשים כראש מערך ההסברה של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. משרד הבריאות פירסם אתמול את מסקנות ועדת הבדיקה שמינה לבחינת סוגיית השימוש בכדורים פסיכיאטריים בתוכנית הטלוויזיה "האח הגדול". כזכור, אין מדובר בבדיקה תלושה מן המציאות, אלא בדיקה שבאה בעקבות פרסום בעיתון "ידיעות אחרונות" ובו נחשף השימוש בכדורים. גם הפרסום הזה לא צץ יש מאין. הוא עוד פרק בתולדות הסכסוך בין שתי קבוצות התקשורת החזקות בישראל: "ידיעות אחרונות" וקשת. הוועדה קבעה כי לא יוסקו מסקנות אישיות נגד התנהלותן של הזכיינית קשת, הפקת התוכנית או ד"ר אילן רבינוביץ, אך כי יש מקום לנסח עקרונות מנחים לאנשי מקצוע בתוכניות ריאליטי ולגבש קוד אתי, מדווחת הבוקר גילי איזיקוביץ ב"הארץ". ב"ישראל היום" חוגגים את מה שהם תופסים כתבוסה של מתחריהם וניצחון של הזכיין שמשתף עימם פעולה באופן קבוע. "בקשת מרוצים: מנכ"ל משרד הבריאות קבע כי לא התגלה דופי בהתנהלות ד"ר אילן רבינוביץ בפרשת הכדורים שניתנו למתמודדי האח הגדול", לשון כותרת המשנה לידיעה מאת מיטל יסעור-בית-אור ומאיה כהן. במדור הרכילות של "דה-מרקר" המסגור דומה: "ניצחון לקשת בפרשת הכדורים בתוכנית האח הגדול", נכתב מעל ידיעה מאת רוני לינדר-גנץ ונתי טוקר. ב"מעריב" שומרים על ניטרליות באמצעות פרסום קצרצר ומוצנע בטור צד בעמ 25 תחת הכותרת "נוהלי המיון בתוכניות ריאליטי יוחמרו" [ארי גלהר]. אגב, בשער האחורי של העיתון מופיעה הבוקר ידיעה המקדמת את התוכנית "כוכב נולד", אף היא של קשת. ב"ידיעות אחרונות" המסגור הפוך לחלוטין. "בעקבות תחקיר ידיעות אחרונות על האח הגדול: ההסתדרות הרפואית קבעה כללי אתיקה לפיקוח על תוכניות ריאליטי", נכתב בעמוד השער של העיתון. הידיעה המלאה, שתופסת למעלה ממחצית כפולת האמצע, נראית כחגיגת ניצחון, אף על פי שהיא מתגמדת לעומת מה שהיה מתפרסם לו היתה הוועדה מחליטה לנקוט אמצעים נגד הזכיינית. מכל מקום, זו ודאי לא הודאה בתבוסה. שרית רוזנבלום וירון קלנר מדווחים על מסקנות ועדת הבדיקה, תוך פירוט הכללים החדשים שנקבעו (ובלי להזכיר כלל את שמה של הזכיינית קשת). לדיווח נלווה טור פרשנות מאת רז שכניק, שהיה חתום על כתבת החשיפה. גם מטורו עולה טון מרוצה, של מי שניצח במערכה ולא הפסיד. "צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין: משרד הבריאות — רשמית, עניינית, הצהרתית — מתערב באופן ישיר בנעשה בתוכנית טלוויזיה בישראל", כותב שכניק. בהמשך הוא מקפיד להשחיל את שמה של זכיינית ערוץ 2: "מישהו פה לא מתנהג בהתאם, יורה הוועדה חץ בקשת".
|
עורכים בגלי-צה"ל מאשימים: התחנה שמאלנית ומסייעת לאויב. מסקנות הקצין הבודק: אין יסוד לטענות. השנה: 1982
|
ענני הסערה הראשונים הגיעו דווקא מראשון-לציון, מ"הפרלמנט של ראשון", חבורת גברים בני המושבה הוותיקה, שנהגו להתכנס בקפה של ליוש כדי לדון בענייני השעה בלשון משוחררת וציורית. בין מייסדי הפרלמנט היה העיתונאי אורי פורת, לימים יועץ התקשורת של מנחם בגין ומנכ"ל רשות השידור. כקוריוז מקומי אפילו זכו הפרלמנטרים לפינה קבועה בתוכנית הצהריים של גלי-צה"ל "שעתיים משתיים". אבל בקיץ 1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, הסתיים הרומן בין חברי הפרלמנט לתחנה הצבאית. הפרלמנטרים ביקשו לדבר בפינה המשודרת בשבחם של שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן במלחמה השנויה במחלוקת. עורכי התוכנית סירבו, והסבירו להם שיש הנחיה שלא לדון בשידור בנושאים השנויים במחלוקת הקשורים בקרבות בלבנון. חברי הפרלמנט, אמנון נחמיאס ויגאל בקר, התלוננו על כך ש"הוטלה עליהם צנזורה קשה מאוד". גלי-צה"ל, כך טענו, הפכה להיות "שופרם של אלה המזוהים כבעלי דעות שמאלניות, אנטי-ממסדיות ואף אנטי-צה"ליות". באותם ימים עקבה לשכת שר הביטחון בשבע אוזניים אחר מה ששודר בגל"צ. אריאל כהן, שערך כאיש מילואים את התוכנית "נכון לעכשיו", הודח, ושירות המילואים שלו הופסק לאחר ששמו נמצא על אחת מן העצומות שקראו להפסקת המלחמה. בספר "גלי-צה"ל כל הזמן", המתעד את תולדות התחנה, מצוטט מכתבו של ראש אכ"א דאז, משה נתיב, לכהן: "אחת המטרות המוטלות על כלי התקשורת הצבאיים הינה לחזק את רוחו של החייל לקראת ביצוע המשימות המוטלות עליו. קשה מאוד לצפות כי אנשים אשר אינם מאמינים, ואף להפך, במשימות המוטלות על החיילים – יוכלו לחזק אותם". כך הופסק גם שירות המילואים של דן שילון. היה זה בעקבות דברים שאמר לאחר נאומו של מנחם בגין, שבו קבע ראש הממשלה כי "בתולדות מלחמות העמים לא היתה מלחמה צודקת מזו". למחרת הנאום, בשידור בגל"צ, ציטט שילון את בגין והוסיף: "ואנחנו ניאלץ לחזור עכשיו לספרי ההיסטוריה הישנים, ונבחן אם לא היו מלחמות צודקות ממנה". בספרו "בשידור חי" כתב שילון כי בלשכות ראש הממשלה ושר הביטחון "לא היו מוכנים לעבור לסדר היום על השידור התבוסתני שלי בגלי-צה"ל". למחרת, משחזר שילון, סיפקתי להם את העילה הסופית לפיטורי. "שעות לפני השידור כינה רבין את מלחמת לבנון פלונטר, ואני שאלתי את המאזינים: איך יוצאים מהפלונטר הזה?". מיד בתום השידור טילפן אליו מפקד התחנה דאז, צבי שפירא, והודיע לשילון שהוא מודח מהשידורים, בהחלטת שר הביטחון והרמטכ"ל. הלחצים הגיעו לא רק מן הלשכות. גם בתוככי התחנה נשמעה ביקורת. המבקרים היו העורכים אבשלום קור ועמנואל הראובני. ב-11 ביולי 1982 קיבץ הראובני מה שהגדיר "לקט מקרי" של ציטוטים משידורי גל"צ, והעבירם ללשכות בגין ושרון. הוא הזכיר את שאלתו של יעקב אגמון לקצין דרוזי, שמונה לפקד על כפר בלבנון: "איך אתה יכול לשכנע אותם שישראל בסדר, כאשר ממשלת ישראל מפקיעה לכם אדמות?". בלקט היתה גם שאלה שהוצגה למפקד טייסת בחיל האוויר, כיצד מתמודדים הטייסים עם העובדה שהם נדרשים להפציץ בלבנון גם אוכלוסייה אזרחית. וגם הערתה של כרמית גיא כי לבנון היא ארץ יפהפייה ונמצאו בה גם בתי-כנסת עתיקים, "ומה שמדאיג אותה זה שעכשיו ירצו להתנחל שם", כתב הראובני. בשלהי יולי כינס הרמטכ"ל איתן את בכירי גל"צ בלשכתו. גם קור והראובני הוזמנו. נחום ברנע הביא באותם ימים ב"דבר" את תרשים השיחה עם רפול. "אני לא שומע רדיו", אמר הרמטכ"ל, "אבל אני שומע עליכם דברים. דברים טובים, וגם דברים לא טובים. אני שומע שאתם עצמאיים ולא נותנים לאף אחד להגיד לכם מה לעשות". אבשלום קור: "אני רוצה להגיד שלצה"ל לא היתה תחנת שידור במלחמה הזו. גלי-צה"ל שירתה את מטרות המחבלים. חנה זמר [עורכת "דבר" ששידרה תוכנית קבועה בגל"צ] שאלה טייסים בראיון איך הרגישו להפציץ אזרחים. אני הייתי שואל אותם איך מרגישים מול העובדה שהמחבלים ממקמים מפקדות בתוך האוכלוסייה האזרחית [...] אני אומר את הדברים האלה כדי שבמלחמות הבאות תהיה לצה"ל תחנה משלו". עמנואל הראובני: "יש לי שני בנים בגיל צבא. הם באים אלי ואומרים: איך זה שגלי-צה"ל, כמו הטלוויזיה, מסייעים לאש"ף?". מול ההתקפות הללו הציג סגן מפקד התחנה, אלון שליו, דו"ח פנימי מפורט שהוכן בתחנה. "הרמטכ"ל, אתה נמצא במתקפה מאורגנת. אני רוצה לשים לך תיק בצד הנייר שהגישו לך. יש שם את כל המידע על תפקוד התחנה מאז תחילת המלחמה. 3,000 פריטים". הדו"ח המפורט הוכן על-ידי איש המילואים יהודה ליש, ונשא את הכותרת "הפקת לקחים ממבצע שלום-הגליל". הוא תיאר כיצד הותאם כל לוח השידורים למלחמה ואף ציטט תגובות חיוביות רבות שנשמעו מחוץ לתחנה. העורך הבכיר, שמואל אוקון-נחושתן, הציע לרמטכ"ל לערוך סקר ביחידות צה"ל. "אני מוכן להתערב על כל המשכורת שלי ללב"י", אמר אוקון. "בדוק בכל יחידה בצה"ל. 90 מכל מאה חיילים יגידו לך שהם בעד גלי-צה"ל. כל כלי התקשורת הממלכתיים מותקפים. מה אתה שומע על גלי-צה"ל? כמה ניירות עם האשמות אנונימיות?". הסערה סוקרה בהרחבה בעיתונים בקיץ 1982. אחר-כך עלה הנושא לדיון במליאת הכנסת. גאולה כהן שיבחה את קור והראובני. דב שילנסקי הרחיק לכת והשווה את שדרי התחנה ל"לורד האו-האו", הבריטי ויליאם גונס שחצה את הקווים בימי מלחמת העולם השנייה, השתתף בשידורי התעמולה של גרמניה הנאצית, וסופו שהוצא להורג בתלייה. אורה נמיר, יו"ר ועדת החינוך, יצאה להגנת התחנה ומתחה ביקורת על מבקריה. היא הגדירה את גל"צ כ"אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של המדינה, תחנת שידור שבטוב טעם, בדרכי נועם, בפתיחות אינטלקטואלית אמיצה, הוכיחה קבל עם ועדה כי אפשר להתחרות על טעם הקהל ולנצח בלי להתפשר עם הרמה הבינונית ואף הנחותה ממנה". כדי לצאת מן הפלונטר מינה הרמטכ"ל קצין בודק, אל"מ ראובן גל, שהיה קודם לכן ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל. גל נפגש עם המתלוננים ועם רבים מאנשי התחנה ואסף מסמכים. הוא מצא כי טענות קור שגל"צ "נותנת במה לספקות" באשר למלחמה התמקדו בשלושה מקרים בלבד. הוא בחן את התבטאויותיו של שילון וקבע כי האמירה "איך יוצאים מהפלונטר" אושרה לשידור על-ידי עורך התוכנית, לאחר שרבין השתמש בביטוי זה קודם לכן. היתה טעות בשיקול הדעת, כתב גל בדו"ח שלו, אבל "במקרים הללו אין עדות לליקוי בסיסי במערכת, אלא מקרה יוצא דופן שאינו מעיד על הכלל". קור טען באוזני גל כי תשעה מאנשי המילואים של התחנה חתמו על עצומות נגד המלחמה, אבל בבדיקה התברר כי רובם לא זומנו למילואים בימי המלחמה, כדי למנוע מראש כל אפשרות של התבטאות פוליטית. רק אריאל כהן, שחתם וגויס למילואים, הועבר מתפקידו. ובאשר לטענות קור והראובני בדבר השאלה למפקד הטייסת על תקיפת מטרות אזרחיות – התברר לאל"מ גל כי השאלה שולבה בראיון על-פי בקשה מפורשת של ענף יחסי-ציבור במפקדת חיל האוויר, כדי שהמרואיין יוכל להתמודד עם טענות שנשמעו בעניין זה. גל היה חד-משמעי במסקנותיו. הוא לא מצא יסוד בדברי המתלוננים שהטילו דופי בתפקוד גלי-צה"ל. גם לא בטענות שהתחנה נקטה עמדה ביקורתית או מסויגת כלפי המלחמה. "הן האווירה והן המדיניות של התחנה במשך כל ימי המלחמה היו של תחנה צבאית מגויסת הפועלת ומשרתת את הצבא, ומכוונת כולה לתמוך ולחזק את-ידי הלוחמים בחזית, ואת רוחו של הציבור בעורף", כתב גל. גל קבע כי מפקד התחנה, שפירא, וסגנו, שליו, פעלו "באופן יעיל ביותר, תוך הסתגלות מהירה ומתמדת להתפתחויות בשטח מחד, ותוך הקפדה מוגברת מהרגיל על שליטה, בקרה ואיזון של החומר המשודר מאידך [...] להערכתי הצליחה התחנה בזמן המלחמה למצות את מלוא גמישותה ואופיה הדינמי בתוך המתחם הצר ביותר של התחנה הצבאית, הפועלת למען הצבא בעת שהצבא נלחם בחזית". "פרשת קור והראובני" היתה ציון דרך חשוב בתולדות התחנה. גלי-צה"ל הועמדה במבחן קשה בשל מאבקים אישיים שחברו לשיקולים פוליטיים. היא לא היתה עוד תחנה קטנה בשולי עולם התקשורת, אלא מצאה עצמה באור הזרקורים, בלב המחלוקת, נתונה לחשדות ונאלצת להיאבק על יוקרתה המקצועית ומעמדה בתנאים קשים. אבל המסמך הרשמי שהוגש לרמטכ"ל בסופו של הבירור טיהר את התחנה הצבאית מהטענות שנשמעו נגדה. היא נחלצה מן הפלונטר שבו סיבכו אותה מבקריה. עד המשבר הבא. רוב המידע מבוסס על הספר "גלי-צה"ל כל הזמן" מאת רפי מן וציפי גון-גרוס (ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1991)
|
כדי להבין את מקומה האמיתי של פייסבוק ביומיום שלנו, יש להפנות מבט למקומות שבהם היא מכריחה אותנו להשתמש בה
|
כמו לא מעט מחקרים שמנפקים כותרות סקסיות, גם הפרסום של גון קנרלה וגושוע ספקלר מאוניברסיטת פרינסטון השתחל בשבוע החולף לפס-הייצור החדשותי, ובעיתוי נהדר: סמוך למלאות עשור לקיומה של הרשת החברתית פייסבוק. המחקר, למי שלא עקב, ניבא כי עד 2017 יקטנו ממדי השימוש בפייסבוק ב-80%, וזאת על סמך מודל חיזוי אפידמיולוגי המשמש ברגיל לניתוח דפוסי התפרצות והיעלמות של מחלות. הבחירה באנלוגיה הנ"ל מעידה על כמויות בלתי מבוטלות של דמיון והשראה, אבל ספק אם היא מחזיקה מים: אין שום סיבה נראית לעין להניח שרשתות חברתיות מתנהגות בצורה זהה למחלות מידבקות. צמד החוקרים נתנו מן הסתם דעתם על הפער הנידון, ועל כן ביקשו לתקף את ההשוואה באמצעות מקרה המבחן של הרשת החברתית מייספייס: הם הראו שדינמיקת השימוש בה אכן התאימה לדפוסי המודל האפידמיולוגי. על כן מצאו אותו ראויה להשלכה גם על פייסבוק. להורדת הקובץ (PDF, 436KB) להורדת הקובץ (PDF, 436KB) אלא שמייספייס היא מקרה שונה מפייסבוק. אמנם היה לה הרגע שלה לפני כעשור – היא אף נחשבת במחקר הרשתות החברתיות למופע המשמעותי הראשון בתחום – אבל שלא כמו פייסבוק, היא לא שינתה דפוסי התנהגות במציאות, ולא ייצרה פונקציות חברתיות חדשות (למשל, היכולת להפיץ מסרים לכלל הציבור מחוץ לאמצעי תקשורת ההמונים, ששינתה את האופן שבו המושג "תקשורת" נתפס). מייספייס היתה בדיוק מה שמחקרים כמו של קנרלה וספקלר מייחסים לפייסבוק: אופנה. פייסבוק, לעומתה, עושה רושם של מהות מעט אחרת. מהי? אחת האפשרויות, כפי שביטא אותה בן-דמותו של מארק צוקרברג, מקים החברה, בסרט "הרשת החברתית", היא שיותר מאשר פייסבוק היא אופנה חולפת – היא המושג "אופנה" עצמו. כלומר, המצע המתמשך תמיד שעליו מונחות תופעות באות והולכות. ואופנה, כמושג, כרעיון, "לעולם אינה נגמרת", כפי שהכריז השחקן גסי אייזנברג באותה סצינה מפורסמת. חולשה נוספת במחקר של קנרלה וספקלר נוגעת לאופן המדידה. השניים טענו שפייסבוק הגיעה לשיאה בשנת 2012 ומאז היא בירידה מסוימת, כאשר משמעות הדבר במונחים אפידמיולוגיים היא גזר דין מוות, משום שהחוקיות הפנימית של המודל גורסת שברגע שמחלה מידבקת ממצה את פוטנציאל ההתפשטות שלה, היא מתחילה להתנדף. חשבו בהקשר הזה על צורת פרבולה הפוכה – הגילום הגרפי המדויק של התנהגות המודל. אבל מה פירושה של הקביעה "פייסבוק הגיעה לשיאה ב-2012"? כיצד השיא נמדד? כדי להעריך את ממדי השימוש בפייסבוק השתמשו החוקרים בנתוני השירות גוגל-טרנדס, המראים את מספר השאילתות (Query) שהוקלדו בגוגל בנוגע למושג מסוים. בדיקה של המחרוזת "פייסבוק" העלתה, כאמור, שהגיעה לשיאה כבר ב-2012, ומאז היא בנסיגה, גם אם לא מובהקת. ואולם, דומה שיש לירידה הזאת די סיבות טובות שאינן קשורות למידת הפופולריוּת של הרשת החברתית. כפי שנטען בכתבה על אודות המחקר ב"גרדיאן", העובדה שכ-50% מהמשתמשים בפייסבוק ניגשים אליה כיום מסמרטפונים עשויה להיות אחת מהן, וניתן להוסיף עליה סברה אינטואיטיבית אפילו יותר, שלפיה פייסבוק פשוט הפכה גדולה מכדי שיחפשו אותה בגוגל. עוד כדאי לומר על המחקר של קנרלה וספקלר שבהיותו מחקר כמותי קשוח, חומקת ממנו העובדה שפייסבוק היא ישות מתפתחת ומשתנה, וכפי שהשיפוט אותה בשנת 2007 נאמר, כשרק הגיעה לישראל, אינו דומה לשיפוט אותה היום (לא היו אז תיוגים, שיתופים, איבנטים, בקושי אפילו סמרטפונים, כלומר היא היתה דבר-מה אחר לגמרי) – כך גם הניסיון לנבא אותו עוד שלוש שנים עשוי להיות בעייתי. זו טעות נפוצה בניסיון לנבא התפתחויות טכנולוגיות: צפי העתיד במונחי ההווה. בכלל, קשה מאוד להתחייב בנושאים כאלה; נראה שאפשר לכל היותר לנחש. ובכל זאת, יש מי שמתנדב. כך עידו קינן וגוני זילבר, במדורם "עברייני הרשת" בעיתון "הארץ" בשישי האחרון, הצהירו חגיגית, א-פרופו המחקר המדובר, כי "ברור כשמש גם לצבא המהנדסים של פייסבוק, לחבר המנהלים שלו, למנהליו [...] שפייסבוק היא תופעה חולפת". ברשימה שנונה כהרגלם, תחת הכותרת "פייסבוק, סופך קרב", הציגו צמד הכותבים ניתוח מעניין שליבת טענתו כלכלית ומסקנתו בפסקה למעלה. לא פשוט, כאמור, בעסקי החיזוי, אבל אם כבר מנסים, אזי הדבר החשוב ביותר הוא להעריך נכונה את נתוני ההווה. וכאן נדמה לי שקינן וזילבר מעט פיספסו. קינן וזילבר טוענים שפייסבוק ממלאת אותו תפקיד שמילאו לפניה הבלוגוספירה, הפורומים ושאר פלטפורמות נשכחות, וככזאת, היא רחוקה מלהיות שלב אבולוציוני חדש בתולדות הרשת; היא בסך-הכל עוד מאותו הדבר. ועם זאת, הם מוסיפים, לפייסבוק יש בכל זאת תכונה ייחודית אחת – יכולותיה לגרום לנו לשתף מידע אישי – ועל יכולת זו היא גם שמה את כל הביצים שלה: המודל הכלכלי של החברה נשען על פרסום מבוסס מידע אישי. אלא שהמודל הזה, הם קובעים, מתמוטט אט-אט, בעיקר עקב מודעות הולכת וגדלה מצד הצרכנים למניפולציה הניצבת בבסיסו, ומשכך, פייסבוק כולה עתידה להיעלם. זהו רק עניין של זמן. כדי להמחיש מדוע לטענתם פייסבוק אינה שונה מהותית מכל מה שקדם לה, טוענים זילבר וקינן שאת רוב הפונקציות התקשורתיות שהיא ממלאת מילא לאורך השנים המייל הפרטי, גם אם "בפחות דיוק לגבי מי בדיוק נפרדה מהחבר [שלה]". אלא שבדיסקליימר הזה מונח כל הסיפור. זהו הגביע הקדוש של פייסבוק. פייסבוק ייצרה עם השנים בסיס נתונים אדיר המשמש כיום מעין אינדקס-על לעולם הממשי. היא הקימה עולם נוסף הניצב מאחורי העולם הנראֵה. הנה דוגמה זעירה לשם המחשה: אם עד לפני כמה שנים היית מגיע למקום מסוים, נאמר שירות מילואים חד-יומי או קורס נהיגה מונעת, ועוזב אותו כלעומת שבאת, ללא שום מושג על האנשים שפגשת, הרי שהיום אתה יכול ללמוד עליהם באמצעות מאגר המידע העצום שניצב מאחורי הממשות. זהו העולם שמאחורי העולם. פייסבוק, לפיכך, שואבת את כוחה ואת התוקף שלה מהעובדה שכו-לם שותפים בה. זה מה שהופך אותה לאינדקס של המציאות, למאגר מידע חובק-כל. וההיקף של הדבר הוא מה שיקשה עליו להשתנות. כולם פשוט כבר שם. במובן הזה, אם לחזור למטפורה של צוקרברג/אייזנברג, נכון יותר לדון בפייסבוק כבמאגר נתונים עצום (כלומר כמצע) מאשר כרשת חברתית (כלומר כאופנה). אמת: האפשרות שמחר, מחרתיים, עוד שנה, עוד חמש, כל האנשים הללו יפנו לרשת חברתית אחרת – שרירה וקיימת. אבל התנאי למימושה הוא יצירה מחדש של מאגר הנתונים של פייסבוק. על פניו, עסק לא פשוט. כאינדיקציה לכך שפייסבוק הולכת וננטשת מצוּטטים לאחרונה מחקרים רבים המראים ירידה משמעותית בשיעורי השימוש של בני נוער בארצות-הברית ובאנגליה. לא מדובר רק בבני נוער, אלא בשכבות חברתיות שלמות בעולם האנגלוסקסי, לרוב אליטיסטיות. ואולם, אותם בני נוער, שהם כיום נתינים במשטר טוטליטרי של טעם ואופנה, עשויים לחזור לפייסבוק כשיגלו שהוא כלי כמעט הכרחי בנטוורקינג, במציאת עבודה, במציאת דירה. הוא הדבר גם בנוגע לשאר ה"בדלנים". יש לפונקציות השונות שפייסבוק ממלאת תחליפים ייעודיים ("לינקדאין" בשוק העבודה, אתרים שונים לחיפוש דירות), ופועלים על הרשת כוחות נגדיים השואפים לביזור. אבל מרגע שפייסבוק יצרה צורך ברשת ריכוזית אחת שתאחד פונקציות ותכנס תחת המטרייה שלה ציבור מה שיותר גדול, הוא שואף להתמלא כמו מאליו. לדוגמה: מרגע שנחשפה בפני אנשים פרטיים האפשרות להפיץ מסרים בקנה-מידה שהיה שמור עד כה לתקשורת ההמונים, הם ישאפו לשמר את המבנה המאפשר אותה. מדוע פייסבוק היא המועמדת הטבעית להמשיך למלא את התפקיד הזה? משום שאנחנו חיים בעולם קפיטליסטי החותר ממילא לריכוזיות כלכלית. והעובדה שהתגלה מקום שבו מסתובבים כל-כך הרבה אנשים בעת ובעונה אחת שווה הרבה כסף, שמתורגם לכוח, שמתורגם לניסיון לשמר את פייסבוק כמות שהיא. עכשיו לכו תתחרו בזה. קינן וזילבר מבססים את הטיעון שלהם, הגורס שהתחרות כבר הוכרעה, על הכישלון שספגה פייסבוק בניסיון להנחיל מודל כלכלי של פרסום מבוסס מידע אישי. אבל לטעמי זה רק חלק מהתמונה. כדי לעמוד בצורה אפקטיבית יותר על התפקיד שפייסבוק ממלאת במציאות הנוכחית, כדאי דווקא להסיט את נקודת מבט מהחברה עצמה, פייסבוק בע"מ, לחברה בכללותה (society). ניווכח שם כיצד יותר ויותר פעולות צרכניות-מסחריות (ולא רק) מתבססות על אינטראקציה עם פייסבוק: עשה לנו לייק כדי לקבל הנחה, עשה לנו share כדי להיחשף לתוכני העיתון, עשה לנו Join כדי לקבל אינפורמציה על הקורס שאתה לוקח במכללה. אפילו התקשורת שהעירייה מקיימת עם תושביה ההומלסים דורשת כניסה לפייסבוק. יותר מאשר פייסבוק טווה חוטים ללכוד בהם את המשתמש, טווים גופים כלכליים חוטים אליה, ולוכדים אותו בתווך. כדי להבין את מקומה האמיתי של פייסבוק ביומיום שלנו, יש להפנות מבט למקומות שבהם היא מכריחה אותנו להשתמש, הופכת אותנו לתלויים בה. לכן לא יהיה נכון להתמקד במדד ישיר כמו פרסום, אלא דווקא בפונקציות עקיפות כמו אלו שתיארתי. הן ששומרות את פייסבוק בחיים. קחו לדוגמה את המאמר של "עברייני רשת": ככל שתשתפו אותו יותר בפייסבוק, "הארץ" יוכל לדרוש יותר כסף ממפרסמים, ועידו קינן וגוני זילבר יהפכו יותר עשירים. חתיכת מפלצת פייסבוק הזאת, מה?
|
השימוש שעושה לשכת ראש הממשלה בתצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית מעורר באחרונה גל של פרשנויות וניחושים, ממש כמו בימים שסובייטולוגים ניסו לחשוף את סודות המשטר במוסקבה
|
בעשורים הארוכים של השלטון הקומוניסטי היה הקרמלין אפוף ערפל כבד של סודיות. מהציבור הרוסי, כמו גם מהעולם הרחב, נמנע כמעט כל מידע על המתרחש במסדרונות השלטון: מי הם האנשים המושכים בחוטים, מי נגד מי, מתי נסק מעמדו של פוליטיקאי מסוים ומתי הודח. חוקרי ברית-המועצות ברחבי העולם, סובייטולוגים כפי שכונו אז, כמו גם אנשי ביון ועיתונאים מערביים, חיפשו כל סדק כדי לראות ולהבין מה קורה בצמרת השלטון. הצצה נדירה ליחסי הכוחות ניתנה להם באירועים פומביים, בעיקר במצעדי ה-1 במאי בכיכר האדומה: סדר היושבים על במת הכבוד העיד בכל שנה על ההיירככיה האמיתית. והיו גם תצלומים רשמיים שהותרו לפרסום בעיתונים, במגזינים ובספרים. אלה נסרקו תחת זכוכית מגדלת, כדי להבין מה באמת קורה מעבר לחומות החשאיות. השלטון הקומוניסטי קרס כבר לפני שני עשורים, אבל הטכניקה הסובייטולוגית של ניתוח דקדקני של תצלומים רשמיים לא חלפה מעולם. כך לפחות יכול להתרשם מי שקורא את הטורים המדיניים והפוליטיים במוספי סוף-השבוע. באמצע אוקטובר השנה התרשם בן כספית כי באחת התמונות שהופצה לאחר ישיבת הממשלה שבה הוחלט על עסקת שחרורו של גלעד שליט נעשה ניסיון מכוון להסתיר את אחד המשתתפים. כספית תיאר ב"מוספשבת" ב"מעריב" את שורת המצולמים ליד שולחן בממשלה ואחר-כך הוסיף: "ומי איננו? סילבן שלום איננו. כאילו לא היה. אבל הוא שם, הוא נמצא. חי וקיים ובועט, אלא שיורם כהן [ראש השב"כ] רוכן מעט קדימה, רושם משהו לעצמו, ומסתיר לגמרי את סילבן שלנו. כך נמחק המשנה לראש הממשלה מההיסטוריה, כאילו לא שהה בה מעולם". בשבוע שעבר הסתייע הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, בניתוח מסוג זה כאשר דיווח על הטענות בדבר הסיוע האפשרי שמעניקה לשכת ראש הממשלה למזכיר הצבאי של נתניהו, אלוף יוחנן לוקר, במאבק על תפקיד מפקד חיל האוויר. לתיאוריית הקונספירציה בעניין לוקר, כתב רביד, תרמה אולי "הבולטות התקשורתית הפתאומית" שקיבל הקצין באחרונה. "המזכיר הצבאי, באופן מסורתי תפקיד הנחבא אל הכלים, החל להופיע בתמונות שהפיצה לשכת ראש הממשלה", כתב רביד. כך, למשל, בחרה לשכת ראש הממשלה להפיץ תצלום של נתניהו מפגישת עבודה עם הרמטכ"ל סמוך לראש השנה. בתמונה שנבחרה והופצה לתקשורת נראה נתניהו כשלצדו רא"ל בני גנץ והאלוף לוקר. דיוקנו של לוקר צץ גם בתצלום שצולם והופץ בכניסה לאותה ישיבת ממשלה מיוחדת בעניין עסקת שליט, וכך גם בתמונה נוספת של דיונים בלשכה לקראת השחרור, שבה נראו נתניהו, המתווך דוד מידן, ושוב לוקר. על-פי "הארץ", קצין בכיר המקורב למזכיר הצבאי הסביר כי "לוקר תמיד מנסה לצאת מהפריים כדי לא להיות בתמונות, אבל מה לעשות, לראש הממשלה ולדובריו נוח לפעמים שיש איתו קצין במדים בתמונה". הנה אפוא אתגר לביביולוגים המבקשים להמשיך את מסורת הסובייטולוגים: האם השימוש בקצין במדים בתצלומים הרשמיים הוא חלק מאסטרטגיה תקשורתית המבקשת לסייע ללוקר בקידומו, או אולי לחזק את דימויו הציבורי של נתניהו עצמו, כמי שעוסק ברצינות בנושאים צבאיים, כלשון הסיסמה "חזק בביטחון, חזק בכלכלה"? ואולי זוהי בכלל תזכורת לטהרן, וושינגטון, לונדון ופריז על כך שהאופציה ההתקפית עדיין על השולחן בירושלים, גם כאשר הציבור בישראל מדבר על מחאה חברתית? קשה לקבוע איזו מהתיאוריות הללו מדויקת - מי יודע, אולי כולן - אבל העיסוק הנמרץ בניתוח הפריימים ששיחררה הלשכה מפנה את תשומת הלב לשימוש שעושים מנהיגים בתצלומים הרשמיים. התצלומים הללו, בסטילס ובווידיאו, הם תחמושת נוספת באפוד הקרב של מדינאי ופוליטיקאי שמגיע לצמרת. עוד נשק שבו הוא משתמש במערכה שעליו לנהל באוקיאנוס הדמוקרטי, השורץ בעיניו בעיקר יריבים פוליטיים חורשי רע ועיתונאים נשכנים וציניים, לעתים קרובות עוינים. התצלום הרשמי הוא עוד כלי לתקשורת ישירה עם הציבור, כזו שמבקשת לנטרל את התיווך הבעייתי, מבחינתו של הפוליטיקאי, של כתבים וצלמים. "התיווך דומה לתרגום", כתב על כך חוקר התקשורת רוגר סילברסטון בצטטו את המבקר וההוגה גורג סטיינר, "הוא כרוך תמיד בשינוי צורה, ולעולם כנראה אין הוא משביע רצון". ההיסטוריה הפוליטית והתקשורתית של 100 השנים האחרונות מלאה במאמצים לעקוף את העיתונאים, שאינם רואים בעצמם רק צינור חלול, אלא משלבים את "חבילת הפרשנות" שלהם במסרים המקוריים. הנשיא פרנקלין רוזבלט פנה לבני עמו בעת השפל הכלכלי בשנות ה-30 באמצעות "השיחות ליד האח" כדי לעקוף קונגרס עוין ותקשורת ביקורתית. גם הנשיא דווייט אייזנהאואר החל בשידור טלוויזיוני של מסיבות העיתונאים שלו מאותה סיבה: העיתונאים שאלו, אבל את תשובותיו של הנשיא ראה ושמע הציבור ללא תיווך. אצלנו היה ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון חסיד מובהק של התקשורת הישירה. הוא סירב בעקשנות להעניק ראיונות לעיתונאים ישראלים במשך עשר השנים הראשונות למדינה. כתחליף נאם בכנסת או בשידורי רדיו לאומה, וגם כתב מאמרים רבים שפורסמו ב"דבר". בראש השנה לא התייצב בפני כתבים לראיון חגיגי. הוא ישב וכתב מאמר ארוך, "מסה" בלשונו, שבה תיאר את המתרחש במדינה ובעיקר את חזונו לשנה החדשה, ופירסם אותה כמבוא ל"שנתון הממשלה", פרסום שכלל דיווח על פעולות הרשויות השונות. שישה עשורים אחר-כך מנצל נתניהו את הטכנולוגיה התקשורתית החדשה לפנות היישר לציבור, לא במאמרים, אלא באמצעות הרשתות החברתיות, וגם באמצעות הפצת תצלומי סטילס ווידיאו. כך היה, לדוגמה, כאשר לשכת ראש הממשלה שיחררה סרטון וידיאו שבו נראו נתניהו ורעייתו שרה מסיירים בוושינגטון במאי השנה בעיצומו של העימות עם הנשיא ברק אובמה. צלמים מארגוני תקשורת ישראליים לא הוזמנו לטיול המשפחתי, והאירוע צולם על-ידי צלמי לשכת העיתונות הממשלתית. גם במקרים אחרים הופצו קטעי וידיאו של תגובות מוסרטות של נתניהו לאירועים שונים. עיתונאים מחו, ובצדק, על כך שהלשכה מעדיפה לשחרר סרטוני וידיאו במקום שנתניהו יתייצב בפניהם וגם ישיב לשאלות. יש מי שישווה את השיטה לזו הנהוגה במדינות טוטליטריות: צילום מבוקר ונשלט, המבוצע על-ידי צלם רשמי, כזה שמקבל ממשרד ראש הממשלה לא רק את שכרו, אלא גם את ההנחיות מה ואיך לצלם. כך מעדיפים רודנים להעביר את המסרים שלהם לעם. המנהיג מדבר, העיתונאים אינם נוכחים, והציבור שומע ורואה רק את מה שהמנהיג ויועציו מבקשים לחשוף בפניו. האסוציאציה הזו היא בלתי נמנעת, אבל ההגינות מחייבת להציג את ההקשר הרחב יותר. בניגוד למשטרים אפלים, בישראל יש מגוון רב של ערוצי תקשורת וקולות עיתונאיים. הצליל והתמונה, התצלום והסאונדבייט הבוקעים מלשכת ראש הממשלה אינם לבד בחלל התקשורתי. עליהם להתמודד עם מגוון רחב של מסרים של פוליטיקאים מתחרים, של כתבים, פרשנים ובעלי טורים המציפים את המרחב הציבורי. הזירה הציבורית בישראל, כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, היא מקבילית כוחות שבה נאבקים קולות רבים ומגוונים של גורמים פוליטיים, תקשורתיים, כלכליים, חברתיים ואחרים. כל צד מנסה להבטיח שקולו יגבר על הקולות האחרים ויישמע. לפעמים יש מי שנוטה לתאר את לשכת ראש הממשלה כמרכז שליטה מתוחכם, שבו מבשלים המנהיג ויועציו מבוקר עד ערב ספינים תקשורתיים ומהלכים מתוחכמים בקרב על דעת הקהל. אבל כל מי ששמע ראשי ממשלות ויועצים שעבדו שם יודע כי הדימוי הזה מופרז. מנהיגי מדינות, ולא רק אצלנו, שרויים בדרך כלל בתחושה של מצור נצחי ומגננה מתמדת. כל רגע צצה ידיעה פוליטית מזיקה, נשמעת הצהרה הדורשת תגובה מהירה, עולה לאוויר סיפור אישי מביך ולפעמים גם תחקיר הרה אסון. את רוב זמנם הם מבלים בריצה מדיון לדיון ובמאמץ לכבות שריפות. רק לעתים רחוקות יש להם פנאי לתכנן מהלכים תקשורתיים יזומים, אבל לא פעם גם תוכניות כאלו משתבשות. גם לשכת ראש הממשלה עצמה היא לעתים קרובות שדה קרב, שבו אסטרטגיות שמציע יועץ אחד מטורפדות על-ידי אחר. בתוך המהומה הזו מנסים לעתים אנשי ראש הממשלה לעשות שימוש באמצעים הישירים, כדוגמת הפעלת צלמי לשכת העיתונות הממשלתית, לע"מ. צלם נלווה לראש הממשלה במרבית האירועים שבהם הוא נוטל חלק, אבל יש מקרים שתפקידו נעשה רגיש במיוחד. זה קורה במקומות ובאירועים שבהם אין מתאפשרת גישה לצלמים של אמצעי התקשורת. לעתים זה כורח ממשי, בשל מיקום האירוע או זהות כמה מהמשתתפים, לעתים זה מהלך מכוון, המיועד להבטיח את מירב השליטה הממשלתית על התצלומים שיגיעו לעיני הציבור, כפי שנעשה בעת שחרורו של גלעד שליט. מבחינת האיכות המקצועית רכשו צלמי הלשכה, כדוגמת דוד אלדן, שהקים את מחלקת הצילום בלע"מ, יעקב סער, משה מילנר, חנניה הרמן, אבי אוחיון, עמוס בן-גרשום ואחרים, מוניטין רבים בשנות צילום ארוכות. כמה מהם יצרו קשר הדוק עם האישים שצילמו. קשר כזה חיוני כדי להבטיח שהצלם יוכל להיות נוכח ולמלא את תפקידו גם בעת פגישות סגורות ורגישות. אלא שתפקידם של הצלמים הללו מסתיים לאחר הצילום. מישהו אחר מחליט אילו צילומים יופצו לאמצעי התקשורת. כך נעשה גם בבית הלבן, כפי שסיפר לאחרונה פיט סוזה, הצלם האישי הצמוד של הנשיא ברק אובמה, לכתבת "הארץ" בוושינגטון נטשה מוזגוביה. בחירת התצלומים שבהם נראה ראש הממשלה הנוכחי נעשית בדרך כלל על-ידי אנשי התקשורת בלשכה, אלה שנשאו בעבר בתואר הפשוט "דובר ראש הממשלה", ועם השנים זכו לתארים מרשימים יותר כיועצי תקשורת, מנהלי אגף הסברה ותקשורת ועוד. הם מכירים את הרגישויות, בוחנים אם הכרס של המנהיג איננה מבצבצת יותר מדי מבעד לחולצה ואם הבעת הפנים רצינית וראויה. לפעמים מתערב בהחלטה איש צוות נוסף ממקורבי נתניהו, ויש גם מקרים שבהם התצלומים מוכנסים לחדרו של ראש הממשלה, כדי שהוא עצמו יעשה את הבחירה הסופית. לא ברור אם כך היה גם לאחרונה בבחירת התצלומים של האלוף לוקר, ועוד פחות ברור איזה ספין בדיוק הסתחרר באותו רגע בראשו של מקבל ההחלטה. בסופו של דבר הפרשנות היא בעיני המתבונן. ממש כפי שהיה בימים שסובייטולוגים ביקשו לפענח את התצלומים ששחרר הקרמלין.
|
"הארץ" נגדנו, כך גם "מעריב" וגם "ידיעות אחרונות". מסמך פנימי חושף את מפת העיתונות בישראל כפי ששורטטה על-ידי דובר מפלגת השלטון. השנה: 1955
|
בראשית 1955 החלה מפא"י בהיערכות לקראת הבחירות לכנסת השלישית. העיתונאי לוי יצחק הירושלמי, מבכירי יומון המפלגה "הדור", מונה לתפקיד דובר המפלגה. אחת ממשימותיו הראשונות היתה להציג למנהיגי מפא"י את מפת התקשורת. המסמך שהכין, השמור בארכיון המפלגה בבית-ברל, משרטט את ההרכב האנושי של העיתונים, בעיקר את שייכותם המפלגתית של העיתונאים. ניכר שהירושלמי הכיר היטב את הזירה וידע למפות את השחקנים העיקריים. בזיכרון הקולקטיבי נחרתה מפא"י כמפלגת שלטון עוצמתית, כמעט כל יכולה, באותן שנים ראשונות של המדינה. אבל מהדו"ח של הירושלמי, כמו ממסמכים אחרים מאותה תקופה, עולה בעיקר תחושת המצור של בכירי המפלגה. הם לא רוו נחת ממה שנכתב עליהם. עיתונות ביקורתית ועוינת הציפה את המרחב הציבורי. מחסן הנשק התקשורתי של מפא"י כלל את "דבר" ההסתדרותי ואת "הדור" המקרטע, שעתיד להיסגר בסוף אותה שנה לאחר שבע שנים של הפסדים, מאבקים וחילופי עורכים. מולם עמדו עיתוני מפלגות יריבות, וגם עיתונים פרטיים שלא היססו לתקוף את המפלגה, גם כאשר תמכו בדרך כלל במדיניות הבטחונית של הממשלה. לשלטון היה אמנם רדיו בשליטה ישירה של משרד ראש הממשלה, אבל לוח השידורים כלל רק מעט תוכניות אקטואליה וחדשות. העיתונים היו זירת השיח העיקרית. הירושלמי כלל במסמך 14 יומונים ושבועונים. ברשימה מוזכר רק עיתון חרדי אחד, "שערים" של פועלי-אגודת-ישראל, עיתון עם צוות מצוצמם ותפוצה של כ-2,000 עותקים. מן הרשימה נעדרו שני עיתוני אגודת-ישראל החרדית, "המודיע" ו"הקול". גם "קול העם", העיתון שדוד בן-גוריון ניהל נגדו מלחמת חורמה מאז הקמת המדינה, לא נכלל במסמך. מן הסתם נחשב יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מק"י, כעניין אבוד מבחינת מפלגת השלטון: אין כל סיכוי להשפיע על הקו המערכתי שלו. אך גם רוב העיתונים האחרים נחשבו אגוזים קשים לפיצוח. את הרשימה פתח העיתון הפרטי "הארץ". כך שורטט העיתון של משפחת שוקן (הערות בסוגריים מרובעות): "רובם המכריע של העובדים משתייכים למפלגות ולחוגים מתנגדים [מתנגדים למפא"י, כמובן]. שניים מבין העובדים החשובים – השקפותיהם שמאלניות קיצוניות; שניים אחרים – קרובים לחרות-שייב ["שייב" הוא כינויו של ישראל אלדד, מראשי לח"י לשעבר]; ארבעה – "ציונים כלליים"; השאר – פרט לשניים-שלושה אינם משתייכים באופן רשמי לשום מפלגה, אך מקורות יניקתם – השומר-הצעיר, בית"ר, פרוגרסיבים, ציונים-כלליים ובלתי תלויים בנוסח שוקן". אך למרות המגוון הרחב של המקורות הפוליטיים, כולם היו שותפים לעניין אחד: התנגדות למפא"י. "מן הראוי לציין", הוסיף הירושלמי בלי לנקוב שמות, "כי שלושה עובדים הם חברי המפלגה [מפא"י] או נוטים לה. אחד מהם – העורך הספרותי, אחד – כתב בירושלים, ואחד – כתב בתל-אביב. [...] מנחה הקו בעיתון הוא העורך-הבעל ג שוקן. אנשי מפתח במערכת – מ. קרן, ש. גרוס (החותם בשם פולס). מלבד העורך ושני אלה משתתפים לעתים בכתיבת מאמרי המערכת יעקב רוזנטל (הכתב הפרלמנטרי), ר. בן-שושן (עניינים כלכליים). בדרך כלל כבולות ידיהם של העיתונאים בכבלי המדיניות של ג. שוקן. אולם במסירת אינפורמציה שוטפת יש להם יד חופשית. במידה מסוימת נוהג עיתון זה לפי הכלל: שירות גמול למוסרי אינפורמציה. תפוצתו ביום חול 26,000". תפוצה קטנה יותר, 12,000 עותקים, היתה ל"הבוקר", עיתונה של מפלגת הציונים-הכלליים. העורך בפועל היה י. גרומן, המוגדר במסמך כ"איש החוגים הקיצוניים במפלגתו". רבים מן העובדים אינם משתייכים למפלגת הציונים-הכלליים, כתב הירושלמי, ויש גם שני עיתונאים המוגדרים "קרובים למפא"י". ב"זמנים", עיתונה קצר הימים של המפלגה הפרוגרסיבית (שעתידה להתאחד עם הציונים-הכלליים ב-1961 למפלגה הליברלית, שתקים ב-1965 את גח"ל עם חירות), יש רבים מן העובדים שהם חברי מפא"י "או נוטים לה", ובהם בעלי עמדות חשובות במערכת. אבל "מחמת המצב הכספי החמור מבוצעת עתה בעיתון ריאורגניזציה יסודית במגמה לצמצם 25% של ההוצאות", ובין העובדים המפוטרים יהיו אחדים מחברי מפא"י. "בעיתון זה קיימת התרוצצות לגבי קביעת הקו, כפי שהיא קיימת בתוך המפלגה הפרוגרסיבית, אך יותר מכולם מושל שם בכיפה מ. קול [לימים שר התיירות]. תפוצתו 3,000–3,500". "זמנים" נסגר בסוף 1955. על ש. דניאל, עורך "הצופה", עיתון הפועל-המזרחי והמזרחי (מ-1956 – המפד"ל), נכתב במסמך כי הוא "נוקט בקו עצמאי – מתנגד חריף ביותר לגבי ד. בן-גוריון". בתוך הפוליטיקה הפנימית הפתלתלה של מפלגה זו נמנה העורך באופן רשמי עם סיעה קטנה בשם חזון-והגשמה, "אך למעשה הוא נשמע להוראותיו של משה שפירא". רוב עובדי העיתון הם חברי הפועל-המזרחי, "אך עם זאת, לא כל העובדים נאמנים במאה אחוז למפלגתם". תפוצת "הצופה" – 3,000 עותקים. ב"למרחב", עיתון מפלגת לאחדות-העבודה, "העורך למעשה" הוא מ. בן-גור, שקודם לכן עבד ב"על המשמר" וב"דבר". רוב העובדים הם חברי לאחדות-העבודה; אחד – איש מפא"י. התפוצה 4,000–4,500. כפולה היתה תפוצתו של "על המשמר", עיתון מפ"ם (השומר-הצעיר), שהגיעה ל-8,000–9,000. העורך מ. בנטוב. "כל העובדים – חברי מפ"ם, רבים מהם חברי משקים. לקראת הבחירות גויסו כמה עובדים נוספים מהקיבוצים בעיקר לעבודות מיוחדות (גילויי שחיתות וכד). במערכת הוקם מטה מיוחד לקראת הבחירות", נכתב בדו"ח. על "חירות", עיתונה של תנועת החירות, נכתב כי "מספר העובדים – מצומצם ביותר. כולם – חברי חירות". העורך יוסף ויניצקי חותם על מאמרים גם בשם י. גץ, ובמקביל כותב בכל יום שישי ב"ידיעות אחרונות" פיליטונים תחת שם העט יוסף הלוי. קובעי קו המדיניות של העיתון הם מ. בגין וא. בן-אליעזר. תפוצתו 3,500. הזיקה בין "חירות" ל"ידיעות אחרונות" מוזכרת גם בפסקה המוקדשת לעיתונה של משפחת מוזס. "רוב העובדים – אנשי אצ"ל–לח"י. בין העיתונאים לא מצוי אף אחד חבר מפא"י, פרט לאחד שהוא קרוב לה. בין הריפורטרים הראשיים אחד המקבל משכורת מלאה מעיריית רמת-גן (הלה עורך עיתון העירייה). אחדים מהעובדים החשובים מקיימים קשרים הדוקים ומתמידים עם ראשי חירות", כתב הירושלמי. העורך הוא ד"ר ה. רוזנבלום, "אך השפעה יתרה משלו בידי בעלי העיתון, משפחת מוזס". התפוצה – 26,000 עותקים. נעדרת מהמסמך עובדה חשובה אחת: כמחצית ממניות העיתון הוחזקו באותה תקופה על-ידי איש מפא"י צבי לבון, אחיו של פנחס לבון, שהעבירן אחר-כך ישירות למפלגה. למרות הנתח המכריע שהחזיקה מפלגת השלטון בבעלות על עיתון הערב הפופולרי, לא הצליחה מפא"י מעולם להשפיע על קו העיתון. המניות נרכשו חזרה על-ידי משפחת מוזס בשנות ה-60. על "מעריב", העיתון הנפוץ ביותר (35,000 עותקים), כתב הירושלמי כי העורך הראשי הוא ד"ר ע. קרליבך, "אך ההשפעה המכרעת בענייני העריכה המעשית של העיתון נתונה בידי סגן העורך אריה דיסנציק". העובדים ברובם הגדול מוגדרים כ"אנשי חירות"; חבר אחד המשתייך להפועל-המזרחי, אחר קרוב לאחדות-העבודה ושלישי "נוטה למפא"י". ועוד: באחרונה "מתנהל רומן" בין אנשי העיתון ובין אחדים מאנשי הציונים-הכלליים. "אגב, ע. בן-עמי, ראש עיריית נתניה, מחזיק בחלק ממניות העיתון". את רשימת השבועונים פותח "העולם הזה": "העורך – אורי אבנרי. סגנו – שלום כהן. 3-2 מהעובדים בעלי השקפות שמאלניות קיצוניות. אחד – חבר רשמי במפ"ם. הקו היסודי של השבועון – אנטי-מפא"יי, ובאחרונה – אנטי-בנגוריוני. עורכי העיתון מקיימים קשרים הדוקים עם ראשי אחדות-העבודה והשומר-הצעיר מזה, ועם י. סרלין, ש. זיסמן (אנשי הציונים-הכלליים), מנחם בגין וי. באדר (חירות) מזה. תפוצתו 10,000". עוד מוזכרים השבועון "מצפן" (3,000 עותקים), בעריכת דוד אשכול, איש אחדות-העבודה, שנוקט את הקו הפוליטי של המפלגה הזו ומקיים קשרים עם אחדים מחברי מפא"י, שהם באופוזיציה פנימית במפלגתם; "חיי שעה" (5,000 עותקים), ש"אין לו קו פוליטי מוגדר", וכן "פנים אל פנים" (4,000 עותקים) בעריכת פ. פלאי, שאת הקו הפוליטי שלו מנחה י. רפאל, איש הפועל-המזרחי. המסמך אינו כולל מסקנות לפעולה, אבל השורה התחתונה שעלתה מהמודיעין התקשורתי ברורה: במערכת הבחירות לכנסת השלישית, כמו בכל מערכות הבחירות האחרות, יהיה על מפא"י להתמודד בזירה תקשורתית מורכבת. לא רק השיוך המפלגתי, גם נטיותיהם הפוליטיות של עורכים וכתבים בכירים יביאו לכך שרוב התקשורת המודפסת תיאבק נגד מפא"י.
|
בית-המשפט העליון קבע לאחרונה כי גם כשמתנהל דיון בדלתיים סגורות, יאפשר בדרך-כלל בית-המשפט את פרסום פסק-הדין עם סיום ההליכים
|
בית-המשפט העליון קבע לאחרונה כי גם כשמתנהל דיון בדלתיים סגורות, יאפשר בדרך-כלל בית-המשפט את פרסום פסק-הדין עם סיום ההליכים. בית-המשפט הוסיף שבמיוחד יש לאפשר את פרסומם של פסקי-דין על שומות מס שהוצאו לנישומים, הגם שהחוק מחייב שהדיונים בעניינם יהיה בדלתיים סגורות. השופטים אהרן ברק, אליהו מצא ודליה דורנר דנו בערעור של עיתון "הארץ" על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שדן בערעור שהגישו זרח ועדנה גהל (מבעלי חברת דובק) על שומות מס שהוצאו לזרח גהל בראשית שנות השמונים. לפי החוק, כל ערעור מס-הכנסה בבית-המשפט המחוזי יידון בדלתיים סגורות, אלא אם כן המערער (הנישום) יבקש מבית-המשט להורות אחרת. עם סיום ההליכים בבית-המשפט המחוזי ניתן פסק-דין, ועיתון "הארץ" ביקש את רשותו של בית-המשפט לפרסמו. פקיד השומה תמך בעצמו בפרסום, אולם גהל התנגד וטען שאין לפרסם הליך שהתנהל כולו בדלתיים סגורות. השופט איתמר פלפל קיבל בזמנו את התנגדותו של גהל, וקבע כי אין לפרסם פסקי-דין בערעורי מס-הכנסה, שכן אלה נידונים בדלתיים סגורות. על החלטה זו עירער עיתון "הארץ", ופקיד השומה הצטרף לערעור. בית-המשפט העליון קיבל את הערעור, ובראש ובראשונה קבע כי עצם קביעה בחוק שהליך יתנהל בדלתיים סגורות אינה מונעת את פרסום פסק-הדין. להפך, לבית-המשפט ניתן שיקול דעת נפרד בשאלת הפרסום, כאשר הכלל הבסיסי הוא שאין לפגוע באפשרות הפרסום. נקבע, כי בית-המשפט לא ייענה לבקשה לפרסם פסקי-דין רק אם השתכנע כי הסיבה שבשלה נסגרו הדלתות בדיון עומדת בעינה. הסיבה לסגירת דלתות בית-המשפט בערעורי מס-הכנסה היא הגנה על אינטרס הציבור, ולא על אינטרס הנישום. סגירת הדלתות בשלב הדיון ניתנת כדי לאפשר לנישום למסור מידע מלא על עסקו והכנסותיו בלא לחשוש מגילוי סודות מסחריים, במטרה לאפשר בסופו של דבר גביית מס אמת. במקרה הנדון, גהל לא נידב כל מידע ולא גילה סודות מסחריים שלו, וממילא לא נותרה סיבה לאסור את הפרסום. בית-המשפט אף הדגיש כי בעתיד, גם כאשר יסבור שיש סיבה אמיתית לאיסור הפרסום, יעשה זאת במידה המצומצמת ביותר האפשרית, כגון על-ידי פרסום חלקי של פסק-הדין. לפיכך בוטלה החלטתו של בית-המשפט המחוזי. בחודש יולי האחרון התפרסם פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים, שביטל את הקובלנה שהגישה התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד הרב עובדיה יוסף ונגד הרבנים דוד יוסף ומנחם פרוש בגין דברים שאמרו נגד שופטי בית-המשפט העליון. במסגרת זו נדונה אף השאלה, מי זכאי להגיש קובלנה פלילית נגד מפרסמי לשון הרע. השופט נועם סולברג נדרש על-ידי התנועה למען איכות השלטון לדון בדברים שאמרו שלושת הרבנים, ובראש ובראשונה הרב עובדיה יוסף, אשר באחת מדרשותיו השבועיות תקף בחריפות את שופטי בית-המשפט העליון וכינה אותם, בין היתר, "רשעים, ריקים ופוחזים". לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להעמיד את הרב יוסף לדין עקב דבריו, החליטה התנועה לאיכות השלטון להגיש קובלנה פלילית פרטית. זה אמצעי שחוק איסור לשון הרע מעמיד לרשות נפגעים מפרסומים. טענת הרבנים היתה כי התנועה איננה "נפגע", ובית-המשפט דן בשאלה מיהו "נפגע" הרשאי להגיש קובלנה פלילית. השופט סולברג החליט שלא ניתן לקבוע שכל אדם שחש נפגע מדברים שנאמרו על אדם אחר יכול להגיש קובלנה. את הקובלנה יכול להגיש רק מי שהדברים נאמרו במישרין נגדו, והינו, לכן, נפגע ישיר מפרסום לשון הרע. בית-המשפט הדגיש את הצורך לצמצם את מוסד הקובלנה הפלילית, המהווה חריג לכלל שהמדינה היא המאשימה במשפט פלילי. עוד הדגיש השופט כי הקובלנה נועדה לאפשר לאדם פרטי שנפגע מדברים שפורסמו עליו לתבוע את עלבונו, אך היא לא נועדה לתת מעמד לגופים ציבוריים "להתחרות" בפרקליטות וביועץ המשפטי לממשלה, שהם האמונים על ההגנה על האינטרס הציבורי. השופט סולברג ביטל, לפיכך, את הקובלנה. עם זאת, הוא הדגיש כי דברי הרבנים מעוררים חלחלה, וראוי היה שלא ייאמרו מלכתחילה. איתן להמן הוא עורך-דין גיליון 23, נובמבר 1999
|
אולי במקום לשאול מה יקרה אם יאיר לפיד יעבור לפוליטיקה חשוב יותר לשאול מה יקרה אם הוא יישאר בטלוויזיה
|
בתחתית הטור האחרון של יאיר לפיד במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מופיע הליד (ציטוט נבחר מהטור המוצג באופן מודגש) הבא: "המדינה צריכה להישיר אלינו מבט ולהגיד לנו דברים שלא ימצאו חן בעיני רבים מאיתנו". אני מזכיר את זה כי באתר האינטרנט של חברת החדשות של ערוץ 2, שלפיד מגיש את מהדורת שישי שלה, מוצגת המהדורה, במידה רבה של צדק, דווקא כך: "יאיר לפיד מקבל את השבת עם הכתבות הכי מעניינות שחודרות לעומק, על האנשים שעשו את השבוע, התחקירים שיזעזעו את המדינה, והסיפורים שנוגעים עמוק-עמוק בתוך הלב". בצדק, כי ביום שישי יאיר לפיד אכן מישיר מבט אלינו ועושה לנו נעים, ומקבל את השבת עם סיפורים שנוגעים עמוק בלב, ואין בכך סתירה מהותית לאמירה הביקורתית שלו עצמו בעיתון. את הביקורת שלפיד משמיע לאחרונה נגד הממסד הפוליטי אפשר להבין במסגרת הזאת, כמין טרוניות שעושות טוב – מקבילה טלוויזיונית לשיחה הארכיטיפית עם נהג המונית שבה ניאוץ הפוליטיקה הוא הבסיס ליצירת תחושת שיתוף רגעית בין שני זרים מוחלטים שנקלעו למרחב מצומצם ועוד רגע ייפרדו. למעשה זה בדיוק היה העוקץ ביסוד הפארודיה של "ארץ נהדרת" על יאיר לפיד. מגיש החדשות אייל קיציס שואל את האורח באולפן שאלה עיתונאית, ומיד יאיר לפיד קוטע אותו בטענה ש"זאת לא השאלה הנכונה". הוא ממשיך ושואל את השאלה הנכונה, שהיא בדיוק אותה שאלה ששאל קיציס, רק בניסוח "יאיר לפידי", כלומר, עם פתיחה כמו "מה קרה לנו...", כיצד נהיינו כאלה, לאן נעלמה הרוח הישראלית שלנו. זה העוקץ הפארודי: שאלה שבהקשר מסוים היא מעשה עיתונאי ביקורתי יכולה להפוך לטקס נרקיסיסטי; התוכן המפורש שלה הוא ביקורת כלפי מישהו, אבל העיקר הוא תוצאת הלוואי שלה: היצירה של איזה "אנחנו". "אנחנו הישראלים" שמביטים בצער, בעתה או תימהון במתרחש מול עינינו. לפיד מומחה ליצירת טקסים ממין זה. הנה דוגמה מאותו טור בעיתון: לפיד מספר כי הרצה בפני צוערי בה"ד 1, המסיימים בקרוב קורס קצינים. אחרי שאמר להם כי המדינה שלהם הולכת ונעלמת, כך הוא מספר לנו, "הקצינים הצעירים הינהנו כמעט כאיש אחד. הם לא צריכים היו לשאול אותי מהו הדבר שהלך לאיבוד, הם ידעו". לפיד מספר לנו, הקוראים, על ההבנה המושלמת בינו ובין הקצינים הצעירים. יש עכשיו הרבה עניין סביב החשד שמא לפיד משתמש בבימה העיתונאית המרכזית שלו כדי לקדם תוכנית לעבור לפוליטיקה. צריך להודות על האמת, המקרה של לפיד הוא כנראה מיוחד מבחינה זו, שונה ממקרים אחרים של עיתונאים שעברו לפוליטיקה. לפיד מעורר קצת יותר חשד וקצת יותר כעס מעיתונאים אחרים שאכן עברו לפוליטיקה, כמו שלי יחימוביץ, אורי אורבך או דניאל בן-סימון. מה ההבדל? אצל עיתונאים אחרים המעבר לפוליטיקה היה המשך של קו פוליטי שהם קידמו גם בקריירה העיתונאית שלהם. גם כעיתונאים יכולנו לזהות את סדר היום הפוליטי שלהם, ומה שיותר חשוב, יכולנו למקם אותו באופן כללי במפת הפוליטיקה הפרלמנטרית. ומה אצל לפיד? אצל יאיר לפיד, כך נדמה, כל מחווה פוליטית צבועה לחלוטין בצבע הדמות התקשורתית שלו. זאת תמיד מחווה "יאיר לפידית" ותו לא. לפעמים אפשר לזהות אותה עם כל נקודה בקשת הפוליטית ממרצ עד הבית-הלאומי. מה שאומר כמובן שאי-אפשר לזהות אותה בכלל. במלים אחרות, בכל רמה שנסתכל, הפוליטיקה של יאיר לפיד היא בראש ובראשונה פוליטיקה טלוויזיונית. ההבדל הזה צריך להאיר על הסוגיה שמעוררים מעשיו של לפיד לאחרונה. לרוב מעלים בהקשר הזה את השאלה האתית, האם זה הוגן שיאיר לפיד מתחיל בטלוויזיה את דרכו אל הפוליטיקה. אבל כיוון שהפוליטיקה של לפיד היא מלכתחילה טלוויזיונית, אולי צריך לתהות קודם על המעשה הפוליטי שהוא עושה עכשיו, בטלוויזיה. כלומר, אולי במקום לשאול מה יקרה אם לפיד יעזוב לפוליטיקה, חשוב יותר לשאול מה יקרה אם הוא יישאר בטלוויזיה. את הטור האחרון של לפיד ב"7 ימים" צריך לקרוא כמצע פוליטי, אבל מסוג מיוחד: זהו מצע הפוליטיקה הטלוויזיונית שלו. לפיד, כאמור, מספר על ההרצאה שלו בפני צוערי בה"ד 1, שבה תיאר כיצד המדינה הולכת ונעלמת וכיצד יש להחזיר אותה. בטור שבעיתון, הטיעון מחולק לאוסף של פסקאות במבנה חוזר: כל פסקה מתארת בעיה ומסתיימת בהיקש "אז אין פה מדינה". למשל: "אם נהג שהגיש תביעה על הלנת שכר של 207 שקלים ב-1987 קיבל פסק דין לפני חודש – אחרי הליך שנמשך 23 שנה – אבל הכסף עדיין לא הגיע מפני שהנהלת בתי-המשפט מודיעה שתודיע בקרוב על החלטתה העקרונית – אז אין פה מדינה". הבעיות שלפיד מונה מגוונות. מהן ממוענות לקהל כללי ורחב (מורה בכיתה של תלמידים אוטיסטים מרוויחה 3,950 שקל בחודש), ואחרות לקהל של מרכז פוליטי חילוני (בתי-ספר בבני-ברק לא מקבלים תלמידים ספרדים. מתנחלי חברון קובעים את סדרי העיר כולה). לפיד מתלונן על אין-אונות של המשטרה, על מתנחלים, על התנהגות חברי-הכנסת, על הרבנות, על שחיתות במערכת הפוליטית ועל מרצים שמאלנים שקוראים להחרים את האקדמיה בישראל. אבל האמת היא שלא ממש משנה רשימת הקובלנות, שההצגה שלהן זו לצד זו מזכירה את תוכניות המאזינים המתקשרים לרדיו. חשובה הרבה יותר מהן היא הסגירה החוזרת על עצמה: "אז אין פה מדינה". התשובה לכל בעיה ובעיה שלפיד מונה היא שתהיה כאן מדינה. עם כל הקושי שבדבר, צריך לנסות להבין את משמעותה של העמדה הזאת. זה לא פשוט כיוון שלכאורה העמדה הזאת היא חסרת משמעות. בדרך כלל אנחנו חושבים על המדינה כמסגרת שבתוכה מתנהל המאבק הפוליטי: המדינה היא המסגרת שבתוכה מתנהל המאבק להגדרת הבעיות העומדות על סדר היום והפתרונות לבעיות האלה. משום כך קשה לחשוב על "המדינה" כפתרון עצמו. אבל זה בדיוק המפתח לפוליטיקה של לפיד: זאת פוליטיקה שביסודה מתנגדת לכל פוליטיקה, פוליטיקה שמבוססת על ההנחה שהפוליטיקה עצמה היא בעיה. התשוקה שמבטא לפיד היא התשוקה לפתרון שאינו פוליטי. היא מזכירה את התשוקה העולה שוב ושוב ל"מפלגת מרכז" (ראו את מאמריו של ארי שביט בהקשר הזה). מהי התשוקה הפוליטית הזאת? זאת תביעה פוליטית-א-פוליטית, קונפורמיסטית זועמת, תביעה לשינוי ללא שינוי – התביעה שהכל יהיה אותו דבר, רק יותר טוב. אצל יאיר לפיד התשוקה הזאת למרכז נצבעת בצבעים נוסטלגיים: הגעגוע למדינה שהיתה ואיננה. אבל דווקא בכך מתגלה גם האופי הפוליטי הממשי שלה, מעבר לדמיונות על "המדינה". מה היא המדינה שלפיד מתגעגע אליה? זאת המדינה שהיתה לפני שהופיעו כל ה"הפרעות": מתנחלים, חרדים, שמאלנים, בדואים גובי "פרוטקשן". אני לא מאמין שלפיד יגיע בסוף לפוליטיקה. הוא בוודאי מודע למה שקורה בדרך כלל ל"מרכז" מרגע שהוא מתחיל להתממש: כיוון שהוא נאלץ להיכנס לפוליטיקה ממש, להציג עמדות פוליטיות, להתמלא בתוכן פוליטי, הוא מפסיק להיות מרכז ומתחיל להתרסק. אבל אם לפיד יישאר בסוף בטלוויזיה, כלומר אם נגלה שכל המהלך הזה שלו היה מלכתחילה מהלך טלוויזיוני, נצטרך להתמודד עם בעיה אחרת: עם ההכרה בטלוויזיה עצמה ככוח פוליטי – כמוקד של פוליטיקה קונפורמית, מעקרת, של תשוקה ל"מדינה" נקייה מהפרעות (כלומר נקייה מפוליטיקה).
|
פרויקט גל, שבמסגרתו הוגשה תלונה למועצת העיתונות נגד המוספים הפרסומיים של עיתון "הארץ", אינו מסתפק בשינוי שביצע העיתון ומתכוון להגיש תלונה נוספת
|
פרויקט גל, שבמסגרתו הגיש יונתן ניסנהויז תלונה למועצת העיתונות נגד המוספים הפרסומיים של עיתון "הארץ" ("המערכת מבקשת להבהיר", 30.1.11), אינו מסתפק בשינוי שביצע העיתון ומתכוון להגיש תלונה נוספת, כך אמר מנהל המיזם, רועי בן-דניאל, בשיחה עם "העין השביעית". בעקבות התלונה שהגיש לפני שבועות אחדים ניסנהויז, נוספה לתיבת הקרדיטים של כל מוסף פרסומי ב"הארץ" השורה "המערכת מבקשת להבהיר כי המוסף הינו פרסומי", אולם היא מודפסת בגופן קטן בתחתית אחד העמודים הפנימיים, בעוד שעל שער המוסף עדיין מופיע לוגו עיתון "הארץ" מעל הביטוי "המחלקה המסחרית". לדברי בן-דניאל, אין די בשינוי שבוצע במוספים. העיתון אמנם התחייב בפני מועצת העיתונות להוסיף גילוי נאות באשר למהות הפרסומית של המוספים, אך לא מעבר לכך. בן-דניאל דורש היא כי העיתון יציין ליד כל כתבה, או לפחות בכל עמוד של המוספים הפרסומיים, כי מדובר בתוכן שיווקי; שהגילוי הנאות יודפס בגופן שגודלו לפחות מחצית מגודל הגופן הגדול ביותר בעמוד; ושהגילוי הנאות יודפס בחציו העליון של העמוד, היכן שהקוראים נוטים להסתכל. "זה מה שראוי והוגן כדי להגן על הצרכן", הוא אומר ומוסיף: "שימוש ביוקרה של שם העיתון כדי לקדם תוכן שיווקי בלא גילוי נאות זו הטעיית צרכנים גסה, שגם מנוגדת לסעיף א2 לחוק הגנת הצרכן". פרויקט גל, מסביר בן-דניאל, הוא מיזם סטודנטיאלי התנדבותי של סטודנטים למשפטים, המבקש לנצל את הכלים והמידע שעומדים לרשותם לטובת יוזמות חברתיות בישראל. לדבריו, הפרויקט מתמקד במוספים הפרסומיים של עיתון "הארץ" דווקא משום שכשבדקו אנשי הפרויקט, ביוזמת ניסנהויז, את המוספים הפרסומיים בישראל, הגיעו למסקנה שהמצב בעיתון "הארץ", במובן זה, הוא הגרוע ביותר. "יש שם עבודה מאוד יפה בהטעיית קוראים", מחמיא בן-דניאל לאנשי השיווק של העיתון, ומביא כדוגמה כתבות שבהן מוצגים מחקרים מדעיים ונתונים אובייקטיביים ובסופם מפנים את תשומת לב הקוראים למוצר צרכני שעונה על תוצאות המחקר. "למשל", אומר בן-דניאל, "כתבה על כך שיש שומן טוב שמסייע לשמור על הלב, בניגוד לנהוג לחשוב, ואז מכניסים לך מזולה מהדלת האחורית. אנחנו נגד זה". "הארץ" לא ענה לפניית "העין השביעית" בנוגע לדבריו של בן-דניאל.
|
בשנים האחרונות אנו חוזים בעלייתו לגדולה של כתב שבוי מסוג חדש -- כתב ההיי-טק העברי
|
מכירים את תסמונת הכתב השבוי? כשהמדינה היתה קטנה וצודקת, היו אלה הכתבים הצבאיים, שהפליאו בכתבות זעה וגבורה ממסע כומתה מייגע, פעולה נועזת בעורף האויב, או סתם לילה עם כוחותינו במוצב הקדמי. ההתרגשות הבלתי ניתנת לשליטה מעצם השהייה בחברת הלוחמים הקשוחים, מפויחי הפנים, עזי המבע, הנמרצים, התכליתיים, העשויים לבלי חת -- כל אלה (בצירוף האידיאולוגיה השלטת ותפיסה מיושנת אודות תפקידה הלאומי של העיתונות) העבירו את הכתב על דעתו, כלומר על אמות מידה עיתונאיות בסיסיות, והחליפו את הדיווח העובדתי ו/או התחקיר הביקורתי בשירי הלל מתלהמים אבל מזויפים להפליא. אחר-כך, כשהמדינה כבר היתה פחות קטנה ופחות צודקת, צצו כתבים שבויים מסוג חדש -- כתבי הפלילים. במסגרת המאמץ לצייר מחדש את תל-אביב של שנות השמונים כמין ניו-יורק של הדמיון (מאמץ שנקרא, לעתים, ניו-זורנליזם ישראלי), אוכלסו רחובותיה של תל-אביב הלילית בשלל טיפוסים מגוון -- הבלש "חומי" (או "קוקוס", או "בלטה", שתמיד נראה "כמו דלת של מקרר") ארב בלילה לטרפו -- "המוח", "החתול", "העורב", "אמיגה הגדול". דיימון ראניון עשה עלייה לעיר הפיצוציות. וכמו הכתבים הצבאיים לפניהם, גם הם, בעצם, שיבצו פיסות מידע נכונות בתוך תמונת עולם הזויה, בדויה, לא מעכשיו ולא מכאן, על חשבון עיתונות של ממש. האמפתיה שחשו כלפי יציריהם היתה גדולה בהרבה מזו שגילו לכללי כתיבה ודיווח מקצועיים. בשנים האחרונות אנו חוזים בעלייתו לגדולה של כתב שבוי מסוג חדש -- כתב ההיי-טק העברי. בהעדר הבנה וידע של ממש, אבל עם המון הערצה משוללת כל ביקורת למושאי כתיבתו, הוא עומד נפעם ועגול עיניים מול העופות המוזרים האלה, עם הקוקו והמקלדת, שעשו עשרים מיליון דולר בארבעים דקות או להפך, שרעיונותיהם הטכנולוגיים עתירי המלים הלועזיות הם הדגמה חיה להכלאה פורייה בין הגניוס היהודי, כושר האלתור הישראלי והמראה הביל גייטסי. הוא מקבל (ומפרסם) ללא עוררין את הערכותיהם המקצועיות, הכלכליות, הפסיכולוגיות והתרבותיות. והוא לא שואל אף פעם, אבל אף פעם, אפילו שאלה קשה אחת. כמו למשל: מה הוביל לקריסה של עשרות(!) סטארט-אפים ישראליים בתחומי המולטימדיה והאינטרנט בשנתיים האחרונות, מה ההשפעה הממשית של ההיי-טק האזרחי על הכלכלה הישראלית, מה ההשפעה של מדיניות החוזים האישיים על זכויות העובדים, ואיך תורמות חברות ההיי-טק הממוקמות באזורי תעשייה של עיירות פיתוח (אור-יהודה, יבנה, לוד) לקהילה המקומית (מעבר לארנונה ולתזרים מזומנים בשיפודייה המקומית). כי כתב ההיי טק החדש הוא כתב שבוי -- כמו הכתב הצבאי במערבון הציוני, כמו הכתב הפלילי בניו-יורק הדיימון ראניונית, גם הוא נמצא אי שם, בעמק הסיליקון שלא היה מעולם. ▪ ▪ ▪ וגם כתבי הספורט הם, לעתים קרובות, כתבים שבויים: ההתחככות הבלתי פוסקת עם הכוכבים, הרשלנות המזלזלת שנוהגים לעתים העורכים בהחלת כללים של אתיקה ומקצועיות על מדורי הספורט, וההזדהות הרבה עם האוהדים החיונית לסוג זה של עיתונות וייחודי לה -- כל אלה הופכים אותם, לא פעם, מעיתונאים לדוברים. זה לא היה נורא אם זה היה נשאר בתחומי הספורט, אבל כשמתגלגל לידיהם סיפור גדול באמת, תחושת ההחמצה מול שער ריק היא עצומה. כמו, למשל, פרשת קניית (או אי-קניית) בית"ר ירושלים על-ידי המיליונר האמריקאי רון לאודר. הסיפור, מנקודת מבט ציבורית ועיתונאית, מדהים למדי: מיליונר אמריקאי ימני ושנוי במחלוקת, ידיד אישי של בנימין נתניהו ואהוד אולמרט, מעוניין לרכוש קבוצת כדורגל שהיתה לסמל של המחנה הלאומי זקוף הקומה. למה? את זה לא נדע לעולם. לאחר בדיקה כלכלית מקיפה, הוא נסוג מהיוזמה, כשבין שני הצדדים מתגלעת מחלוקת לא קטנה ולא נעימה על היקף החובות של הקבוצה -- בין עשרים מיליון לארבעים מיליון שקל. מי צודק? גם את זה לא נדע לעולם. ולעולם לא נדע אם יוזמת הרכישה היתה אמיתית או תעלול פרסום (הקשור, אולי, לבחירות לעירייה). ולא נדע אם יוזמת הרכישה היתה מסיבות עסקיות, תדמיתיות, פוליטיות, תקשורתיות או פילנתרופיות. ולא נדע אם התפוצצות העסקה היתה מסיבות עסקיות, תדמיתיות, פוליטיות, תקשורתיות או פילנתרופיות. פשוט לא נדע. היה בסיפור הזה הכל: כסף, פוליטיקה, יצרים, כבוד, תככים, דרמה, שחיתות, כוח, ספורט, תקשורת, תקווה, עצב. רק מה, הוא נפל לידיים הלא נכונות, של כתבי הספורט, שהמשחק הזה גדול עליהם כמו שבנפיקה ליסבון גדולה על בית"ר. קל לדמיין מה היתה עושה עם סיפור כזה תוכנית טלוויזיה חוקרת בבריטניה, למשל. במחשבה שנייה, קל לדמיין מה היו עושים עם סיפור כזה כמה עיתונאים רציניים בישראל. רק שהעניין שלהם בספורט, למרבה הצער, מוגבל למדי. ▪ ▪ ▪ בגיליון הקודם תהינו במדור זה בעניין הדיווחים על גל השריפות. היו הצתות או לא? עכשיו בא דו"ח רשמי, לאחר חקירה של הרשויות המוסמכות, וקובע: ככל הנראה, לכל היותר שריפה אחת נגרמה בעקבות הצתה מכוונת. האם תתלונן הרשות-הפלסטינית בפני ממשלת ישראל על ההסתה העיתונאית נגד האוכלוסייה הערבית (הדדיות, הדדיות)? האם יתנצל העיתון "מקור ראשון" בפני קוראיו על כותרת משנה בעמוד הראשון שקבעה כי "רוב השריפות נבעו מהצתות"? בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים יקרי ערך. ▪ ▪ ▪ תפיסת הסאטירה של החרצופים היא נורא פשוטה: חיקויי מבטא מופרזים, מלים נורא גסות, שרטוט קווי אישיות נלעגים. חפיסה לגיטימית למדי לתוכנית בידור משעשעת לכל המשפחה. יש לה רק בעיה אחת: זו לא סאטירה. בניגוד לאחיותיה הבריטיות לשיטה, אין בה אף אמירה פוליטית ו/או אידיאולוגית ביקורתית אחת. ניקח, לדוגמה, את פרשת דוד לוי, שהתוכנית "חבטה" בו "ללא רחם" בשורה של אפיזודות. מה היה לנו? לוי הוא זונה המתמקחת על המחיר, לוי הוא רגיש עד קריקטורה לכבודו העצמי, לוי הוא בור יומרני בתחומי הכלכלה. ויש לו מבטא. כל זה מעלה חשש כבד שיוצרי התוכנית סבורים שמדובר ב"סאטירה חריפה", כשהאמת היא שמדובר בבידור רשלני, עצלני, ילדותי ולא מעניין במיוחד. לוי לא התמקח עם נתניהו בצורה יוצאת דופן בחוסר מוסריותה יחסית למקובל ולנעשה כל העת בפוליטיקה הישראלית; לוי אינו רגיש לכבודו במידה נלעגת יותר משורה ארוכה של אנשי ציבור מכל קצווי הקשת (ובכלל זה אלמנות ראשי ממשלה ומבקרות מדינה לשעבר); הידע של לוי בכלכלה (ותפיסת העולם הסוציאל-דמוקרטית הבסיסית והעקבית שלו) אינם פחותים משל עשרות שרים בעבר בהווה. מה שכן, ואת זה לא נכחיש, יש לו מבטא. וזה, כנראה, מצחיק. הומור סרט הבורקס המהופך הוא פשוט -- כרית במקום כרס, זקן ופאות מודבקים ומבטא יידישאי הם "ירידה על החרדים". תלבושת של זונה ומבטא מרוקאי הם "מה זה כאסח" על לוי. אפשר בהחלט לעשות סאטירה על לוי -- על הפער בין השקפותיו החברתיות וחבורת עסקני הנדלן שאופפת-דוחפת אותו, למשל. אבל בשביל זה, כמובן, נצטרך להמתין לתוכנית סאטירה אמיתית. בינתיים אין כזו. עמוס נוי הוא איש מחשבים גיליון 18, ינואר 1999
|
דו"ח רפאל ורדי נותן גושפנקא למידע שהוא נחלת רבים: רשות-השידור היא גוף חולה שכל המערכות שלו נמצאות במצב של קריסה
|
דו"ח רפאל ורדי נותן גושפנקא למידע שהוא נחלת רבים: רשות-השידור היא גוף חולה שכל המערכות שלו נמצאות במצב של קריסה. המוח של הארגון הזה סובל משבץ בגלל ריב סמכויות בין הוועד המנהל למנכ"ל; האיברים הפנימיים החיוניים - הנהלות קול-ישראל והערוץ הראשון - אינם מתפקדים בגלל תשישות וקצרים בתקשורת עם המוח; הגפיים - אגף ההנדסה, המחשוב וכוח-האדם - משותקים בגלל התנוונות. כאשר המצב הבסיסי כה חמור מתעוררת שאלה, אם התרופות שמציע ורדי עשויות לאושש את הארגון החולה, ולחלופין אם הן ישימות. אין ביטחון שכך הדבר. ורדי מציע שינויי חקיקה מפליגים, הקמת מוסדות חדשים לרשות-השידור, ניתוקה מהשפעה פוליטית והמרת הוועד המנהל ומליאת הרשות במועצה ציבורית, מורכבת מאנשי רוח, אקדמיה ואמנויות. התפיסה האינטגרטיבית של ורדי נכונה אבל מותר לשאול אם היא ישימה: האם, למשל, המערכת הפוליטית תוותר על השפעתה על רשות-השידור? האם הליכי החקיקה בכנסת ייעשו בקצב שיאפשר לחולל במהירות המתאימה את השינויים הדרושים? האם יימצא ההון הדרוש להוציא את מאות העובדים המיותרים לפנסיה? האם יתגלה המנהיג המקצועי שישכנע את ועדי הרשות להתאחד לגוף אחד ולהקל על ניהול יחסי העבודה בארגון? בתגובותיו לדו"ח טען המנכ"ל, אורי פורת, כי הריקבון שנחשף הוא ארוך שנים וכי אין לתלות בו, בפורת, ובדרך ניהולו את תחלואיה של רשות-השידור. פורת אף השתבח בכך שהוא זה שפעל למינוי בודק לנעשה ברשות-השידור והכריז כי אם כתוצאה מכך יתהוללו התמורות הנחוצות, הוא את תפקידו מילא. זו הנמקה מתחסדת. הדו"ח אמנם משרטט מצב ניווני מתמשך, אבל יש בו בהחלט קביעות חמורות על אחריותה של ההנהלה הנוכחית של הרשות להידרדרותה אל עבר פי פחת. הדו"ח משרטט מערכת יחסים עכורה במיוחד בין המנכ"ל ליו"ר הרשות ולאחדים מפקודיו הבכירים. הדו"ח מזכיר לרעה את התנכלותו של פורת לכמה מהשדרים הידועים ברשות, ומתעכב ליד אחדות מהחלטותיו שריח של שיקולים זרים נודף מהן (הפקדת תוכניות בידי רפי גינת מירי שילון, מתי גולן). בעיקר קובע ורדי שתחת פיקודו של פורת סובלת רשות-השידור מהעדר מנהיגות. עתידה של רשות-השידור הוא מעניינו של הציבור כולו. תפקידו של השידור הציבורי לא תם גם בעידן הרייטינג וריבוי ערוצי השידור; צריך רק להגדירו מחדש. רפאל ורדי סימן כיווני פתרון נכונים; צריך לקוות שעובדי הרשות - בעיקר ועדיהם - יבינו, סוף-סוף שללא היחלצות מדפוסי העבודה הקודמים, לא תהיה תקומה למקום עבודתם ולא תהיה להם פרנסה. גיליון 25, מרץ 2000
|
עזיבתו של סגן עורכת מוסף "גלריה" אולי ברוידא מסמנת כי השינוי באופיו של המוסף עתיד להיות קבוע
|
העיתונאי אולי ברוידא, סגן עורכת המוסף "גלריה" של "הארץ" בשנים האחרונות, יעזוב בקרוב את המוסף ואת העיתון. ברוידא הוא העיתונאי הוותיק ביותר במוסף התרבות של "הארץ", ועזיבתו היא סימן נוסף לשינוי שעובר המוסף בזמן האחרון. לאחרונה החליטה הנהלת "הארץ" על שינוי אופיו של מוסף התרבות, כך שיתפצל בפועל לשתי מערכות. האחת, בראשות ליסה פרץ, תוקדש להכנת מוסף סוף-השבוע של "גלריה" ותייצר, בין היתר, תוכן מגזיני. האחרת, בראשות רוני בר, תתמקד במוסף היומי של "גלריה", שישים דגש על חדשות יותר מאשר על כתבות מגזין וראיונות. כתוצאה מהשינוי נדרשו עובדי המוסף היומי לעבוד שעות רבות יותר, וכן לעבוד בסופי-שבוע. "במערך החדש של גלריה לא נמצא לי מקום שמשביע את רצוני", אומר ברוידא ל"העין השביעית". לדבריו, רצה להצטרף לפרץ בעריכת המוסף השבועי של "גלריה", אולם הדבר לא הסתייע. ברוידא הצטרף ל"הארץ" לפני כ-25 שנה, עבד שנים רבות כעורך במדור הכלכלי שפורסם בעיתון (טרם ימי "דה-מרקר"), ובהמשך צורף על-ידי עורכת "גלריה" דאז איריס מור לצוות העורכים של מוסף התרבות. ב"גלריה" עבד תחילה כעורך מן המניין, ובשש השנים האחרונות עבד כסגנה של פרץ. עזיבתו של ברוידא מעוררת תהייה בנוגע למהות הצהרתה של הנהלת העיתון, כי השינוי ב"גלריה" יוגדר כ"פיילוט בן חודש". לפני כשבועיים פורסם במדור הברנזה של "וואלה" כי בשל התרעומת שעורר השינוי בקרב עובדי "גלריה" ובעקבות פגישה שנערכה בין הנהלת העיתון לעובדים ולנציגי הוועד, הוחלט כי החודש הקרוב יוקדש לבחינת השינוי ב"גלריה" וגיבוש מתווה עבודה קבוע. העובדה כי ברוידא עוזב עוד לפני תום ה"פיילוט" מעידה כי השינוי העקרוני ב"גלריה" לא יהיה זמני. גם ברוידא מעריך כי ה"פיילוט" יסתיים בהחלטה להמשיך את השינוי באופיו של המוסף, אם כי ייתכן עדיין שינוי בכל הקשור להרעה בתנאי העבודה של עיתונאי המוסף. עורך "הארץ" אלוף בן מסר: "אין תגובה".
|
עמותת קולך: הרדיו החרדי קול-ברמה ממשיך להדיר נשים משידוריו למרות הוראת היועץ המשפטי לממשלה; נשים עולות לשידור אך ורק בשעה "ייעודית" שהוקצתה להן
|
תחנת הרדיו קול-ברמה ממשיכה להדיר נשים משידוריה, חרף הנחיית היועץ המשפטי לממשלה להפסיק לחלוטין את הסדרי השידור המפלים. כך עולה מהודעה שהגישה עמותת קולך לבית-המשפט המחוזי בירושלים, לקראת דיון שייערך השבוע בתביעה נגד התחנה. בשנה שעברה הגישה עמותת קולך בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד התחנה, בטענה כי היא מפלה באופן קבוע ופסול נשים ומונעת מהן להשתתף בשידוריה. בחודש מאי האחרון אימץ היועץ המשפטי לממשלה את מסקנות דו"ח הצוות המשרדי לבחינת תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי, שקבע בין היתר כך: "הסדרי השידור הנוהגים כרגע בתחנת הרדיו קול-ברמה גוררים פגיעה בזכויות היסוד לכבוד, לשוויון ולחופש הביטוי ומנוגדים להוראות חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים, בכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000. הצוות לא השתכנע כי ישנה הצדקה עניינית מספקת להגבלות המוטלות על יכולתן של נשים להשתתף בתוכניות הפתוחות למאזינים. על כן עמדתנו היא כי על מגבלות אלו להיות מוסרות בתוך תקופה של שישה חודשים לכל היותר". לפי בדיקת עמותת קולך, על אף שחלפו כמעט חמישה חודשים ממועד הצהרה זו, ההסדרים המפלים נותרו על כנם. העמותה בדקה את שידורי התחנה בשעות 07:00–13:00 שמונה פעמים בחודשים יוני–אוגוסט, ומצאה כי ב-44.65 שעות שידור הושמעו 15 נשים על פני זמן מצטבר של 95 דקות, כלומר כ-3.35% מהזמן. "הנשים כולן, ללא יוצא מן הכלל, עלו לשידור אך ורק בשעה הייעודית לנשים, בין 07:00 ל-08:00 בבוקר", מצוין בהודעה שהגישה העמותה לבית-המשפט באמצעות עו"ד אסף פינק. בדיקה נוספת של שידורי התחנה, בשעות 11:00–16:00, שנערכה חמש פעמים בחודשים אוגוסט וספטמבר, מצאה כי ב-21.5 שעות האזנה הושמעו שלוש נשים על פני זמן מצטבר של כ-29 דקות בלבד, כלומר כ-2.32% מהזמן. בדיקה נוספת מצאה כי ב-15.75 שעות שידור בתחנה, שש נשים הושמעו על פני זמן מצטבר של כ-32 דקות, כלומר כ-3.17% מהזמן. "מריכוז נתונים משלושת מאגדי הבדיקות שתוארו לעיל", נכתב בהודעת העמותה, "עולה שבממוצע אחוז הנשים המושמעות ברדיו קול-ברמה עומד כיום על 2.94% [...] יתרה מזאת, יצוין כי מההאזנה עד כה ומעיון בלוח השידורים נראה כי נכון להיום אין בתחנה שדרניות כלל וכלל, אלא רק שדרנים. לסיכום ולאור המתואר לעיל ניתן לומר כי לא חל כל שינוי בכל הנוגע להשמעת נשים ולהעסקת נשים בתחנה, והמצב המפלה בעינו עומד". 23955-08-12
|
על הכשלים בתשובתו של ארז טל לשאלה על מיעוט הנשים בתוכנית הבידור הטלוויזיונית שהוא מוביל
|
לעתים, כך אמרה לי השבוע עיתונאית באבחנה חריפה, אין צורך לעשות דבר מעבר להתבוננות בתמונת יחסי-הציבור המצורפת לכתבה כדי להבין את הסיפור כולו. זהו גם המקרה בכל הנוגע לתמונה המובילה את מסע היחצנות לעונה הנוכחית של תוכנית הבידור "מועדון לילה" של זכיינית ערוץ 2 קשת. בתמונה, המופיעה גם בראש דף הפייסבוק של התוכנית, נראים משתתפיה ישובים על כסאות משרדיים בתבנית טיסה שמוביל ארז טל, המנחה. לכל אחד מהגברים נמצא כיסא משלו, חוץ מלצלע הנשית בפאנל המצחיקנים הזה, דינה סנדרסון, שנאלצת להסתפק בישיבה על ברכיו של אורי חזקיה. טל התראיין בשבוע שעבר, עם השקת העונה, לערן סויסה ב"ישראל היום". "אנחנו לא אומרים בואו נחפש אשה או בואו נחפש קומיקאי מזרחי או אתיופית", הסביר טל בתשובה לשאלתו של סויסה על הרוב הגברי המוחץ בעונה זו של התוכנית ובקודמותיה. "אנחנו בודקים מי מתאים לתוכנית הזאת. אנחנו בוחרים את מי שמתאים לנו. הייתי שמח למצוא עוד שבע נשים אם הן רק היו מתאימות. אם נכניס אשה כי היא אשה, גם אלה שמוחות לא היו רוצות שהיא תהיה שם. לתוכנית הספציפית הזאת זה מה שיש כרגע. תסתכל על עולם הבידור: כמה נשים מצחיקות וכמה גברים?". בנקודה הזאת ניתן לתמוה מיהי אשה מתאימה ומהם סממני ההתאמה המתבלטים אצל הגברים בפאנל שהופכים אותם למתאימים כל-כך לפורמט הזה של אנשים יושבים סביב שולחן ומנסים להצחיק. עוד נחזור לתהייה הזאת. בינתיים נלמד את טיעוניו של טל בקשר למי שכן התאימה, דינה סנדרסון. "היא הכי התאימה לנו", הסביר טל את הבחירה. "דינה מביאה צבע אחר, ועושה את זה ממקום שונה ומפתיע. מתאים לנו שזה יבוא. אלה שניסו להצטרף למקהלה או לקרב פאנצים גבריים – דווקא פחות הסתדרו. אני אופטימי לגבי דינה". ההסבר הזה של טל, איש אינטליגנטי ורהוט, משדר מעט עמימות סיבובית. הוא עמוס סיסמאות, אבל חסר תוכן של ממש ביחס לאותו צבע אחר או מקום שונה ומפתיע. בסופו של דבר סנדרסון (המקסימה באמת, ולא רק בשל הייחוס המשפחתי) הרי בסך-הכל משתלבת בנוף המצחיקני הכולל של התוכנית. חוסר ההבנה מתעצם לנוכח תשובתו הבאה של טל לשאלתו של סויסה אם היו נשים שסירבו להשתתף בתוכנית על אף שהוזמנו. "כן", עונה טל. "עדי אשכנזי. חוץ מאשר לשכב על מפתן הבית שלה עשיתי הכל כדי שהיא תשתתף בתוכנית, אבל היא אמרה שהיא פחות טובה בפאנלים. היא התארחה אצלנו פעמיים והיתה מצוינת. למרות זאת היא לא רצתה להיות בחבורה, ובעיני זו החלטה לא נכונה שלה. זו דוגמה למישהי שבעיני הכי מתאימה לפאנל הזה. עשינו הכל כדי שזה יקרה, והיא לא הסכימה". במה שונה אשכנזי מקומיקאיות אחרות באופן מהותי (בלי לגרוע כמובן מהיותה קומיקאית וסטנדאפיסטית מוצלחת ומובילה)? האם גם היא "מייצגת צבע אחר ממקום שונה ומפתיע", או שהיא פשוט יודעת לעשות הומור טוב כמו שצריך בפריים-טיים בטלוויזיה? ומדוע לא ציין טל שמות נוספים למרות טענתו בנוגע לחיפושים הכושלים שערכה ההפקה? עולה החשד כי אולי לא יושמה כאן גישת "המאמץ הכן המרבי", אלא יותר משהו בסגנון של "נציגת המגדר התורנית". גם במדור הסאטירה הנשי של "הארץ", "באנה באנה", לא פיספסו את ההזדמנות המוצדקת לעקוץ את טל וקשת, וכתבו שלאחר חיפושים רבים שובצה אחת מנשותיו של גואל רצון כפאנליסטית בתוכנית ושהחדשות הטובות הן שהיא תהיה מצחיקה יותר משאר חברי הפאנל. אולי זימון לאודישנים של לפחות שתיים מחברות המערכת של המדור שיש להן ניסיון טלוויזיוני גם בתחומי ההומור והסאטירה (אור ישראלי ושחר סגל) היה חוסך את הצורך בסטירת הלחי ההיתולית הזאת. מעבר לכל, צריך לזכור שסוגיית ייצוג הנשים על המסך כמשתתפות, כמו גם כמרואיינות, אינה נושא לצחוק ויש לה חשיבות משמעותית כאחד הנושאים הראשונים במעלה לטיפול בהיבט רגולטורי. כפי שציינתי כאן בעבר, גם היועץ המשפטי קבע בהנחיותיו בקשר למאמצי איתור אקטיביים כי: טל לא אמר כמה נשים נבחנו לתפקיד וכמה מועמדות נשקלו כלל, אך בסופו של דבר נמצא מקום רק לאחת מהן (לעומת חמישה גברים), וגם לה לא נמצא כיסא לצורך תצלום היחצנות. לתהייתו של טל – "תסתכל על עולם הבידור: כמה נשים מצחיקות וכמה גברים?" – נענה באמצעות הרשימה הבאה. אולי שיקול דעת מחודש יביא לזימון כמה שמות ממנה לאודישנים מטעם הפקת התוכנית, לפחות בעונות הבאות. המאמץ לא רב, וטל והגורמים הרלבנטיים האחרים בקשת מכירים כמה מהן ממסגרות אחרות, ואפילו מאותה תוכנית עצמה. למרות אילוצי השוק והחוזים עם זכייניות אחרות, נראה שמכל השמות האלה לפחות קומיקאית אחת או שתיים יכולות לגוון את הפאנל בלי לפגוע באיכותו. ואלה שמות: חנה לסלאו, מיקי קם, ירדן בר-כוכבא, מיה דגן, רותם אבואב, ענת ברזילי, שני כהן, יעל פוליאקוב, ענת מגן-שבו, רבקה מיכאלי, תיקי דיין, הדר לוי, הדר גלרון, אסנת וישינסקי, ציפי שביט, טלי אורן, ליטל שוורץ, יפית אסולין, אורנה בנאי, עינב גלילי, עלמה זק, שרית וינו-אלעד, יעל לבנטל, ענת וקסמן, יעל שרוני, אניה בוקשטיין, נתי קלוגר, קרן מור, ורד פלדמן, לירון וייסמן, נועה וולמן, ליאת הר-לב, חנה אזולאי-הספרי, לוסי דובינציק, דאנה איבגי, אסתי זקהיים, שירי גדני, דורית לב-ארי, דנה אברהם-סמו, שושה גורן ועוד ועוד ועוד (וסליחה מראש למי מהנשים המוכשרות והמתאימות שלא כללתי ברשימה חלקית ולא ממצה זו).
|
עיתונאי שהורשע בתקיפת שוטר במהלך הפגנה יקבל עונש של מאסר על תנאי בלבד. בא-כוחו: נכח במקום בתוקף תפקידו כעיתונאי
|
בית-משפט השלום בחיפה קיבל את עמדת רשאד עומרי, עורך המקומון החיפאי "אל מדינה", שהורשע בתקיפת שוטר, ודן אותו למאסר על תנאי ותשלום קנס בלבד. עומרי הועמד לדין בעקבות אירוע שהתרחש לפני כשנה בחיפה, במהלך הפגנה נגד תוכנית פראוור ליישוב מחדש של האוכלוסייה הבדואית בנגב. על-פי כתב האישום שבו הודה במסגרת הסדר טיעון, כשראה עומרי כי בתו נעצרת ומובלת בידי שוטרים, תפס אחד מהם בצווארו ודחף אותו. בהמשך, כששוטרים אחרים ניסו לעוצרו, התנגד למעצר. בדיון שנערך הבוקר בבית-המשפט טענה עו"ד נגואה סלימאן, באת-כוחה של פרקליטות המדינה, כי יש להשית על עומרי מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, כפוף לחוות דעת. "במהלך הפגנה הנאשם תפס בשתי ידיו בצווארו של אחד השוטרים, דחף אותו, התנגד לאיזוק", טענה בפני בית-המשפט. "הערך המוגן שנפגע ממעשיו של הנאשם הוא שלמות גופם של השוטרים שהגיעו למקום כדי לשמור על הסדר והביטחון הציבורי. נבקש להעביר מסר חד-משמעי לנאשם ולציבור בכלל כי אין לפגוע בגופם של שוטרים, שהם חלק ממערכת המשפט [...] אי-הטלת מאסר עלולה לשדר מסר לציבור כי בית-המשפט מגלה סלחנות כלפי נאשמים הפוגעים באנשי חוק". עו"ד מאהר תלחמי, בא-כוחו של עומרי, צייר תמונה אחרת. לדבריו, עומרי נכח בהפגנה לא כמשתתף, אלא "בתוקף תפקידו כעיתונאי ועורך המקומון אל מדינה". לדבריו, "הוא נכח וסיקר את ההפגנה, כאשר באופן פתאומי הוא רואה את הבת הבכורה שלו מובלת על-ידי שני שוטרים, כל אחד אוחז בה ביד, מובילים אותה במורד הרחוב, היא צעקה אבא, אבא, הוא הבחין בה. העבירה לא מתוכננת, אבא שרואה את הבת שלו מובלת קפץ אל הכביש ואחז בשוטר על מנת לעזור לבת שלו. [...] מדובר באירוע של מספר שניות, לא נגרם כל נזק פיזי לשוטר, שוטרים אחרים שהיו במקום באופן מיידי השתלטו על הנאשם". עו"ד תלחמי הוסיף כי מבין כל עשרות העצורים באותה הפגנה בחשד לתקיפת שוטרים, רק נגד עומרי הוגש כתב אישום. "הנאשם אדם נורמטיבי, תורם לחברה, מסקר את עבודת המשטרה. לא מדובר בעבריין, אלא נתקל בסיטואציה קשה מאוד. הוא פעל באופן ספונטני, כיום מבין שהיה צריך לספור עד 10", אמר. עומרי עצמו פנה אל בית-המשפט ואמר: "אני לא יודע אם יש אבא שלא מתערב שרואה את בתו נגררת וצועקת מכאבים. זה היה ספונטני, לא מתוכנן, לא באתי לתקוף שוטרים". השופטת אורית קנטור ציינה בגזר הדין כי לעומרי אין הרשעות קודמות וכי "מדובר בנסיבות חריגות, גם על-פי כתב האישום עצמו, לפיהם הנאשם הבחין בבתו מובלת עצורה על-ידי שוטרים ובעקבות רצונו לשחרר את הבת, תקף את אחד השוטרים ולאחר מכן עשה פעולות על מנת למנוע את מעצרו שלו ולהפריע לשוטרים. [...] בנסיבות אלה מצאתי מקום לאמץ את הרף התחתון של המתחם אליו הגיעו הצדדים ולהסתפק בעונש צופה פני עתיד כמו גם בקנס כספי, שכן דומה כי עקרון ההלימה יהא נשכר גם אם מדובר בעבירות כנגד שוטרים האמורים לבצע את תפקידם ללא מורא". לכן קיבלה השופטת את עמדת בא-כוחו של עומרי, נמנעה מלדון את העיתונאי למאסר שיומר בעבודות שירות, והסתפקה במאסר על תנאי וקנס בסך 1,500 שקל. 58209-07-14
|
"הארץ" מביא לפרסום את קלטות אולמרט וזקן | "ישראל היום" מפרסם תמונת פוסטר של אלי ישי ומסמן חבר חדש בציר | העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" מסביר למה הוא "כל-כך איכותי"
|
"ההקלטות של זקן נחשפות: אולמרט מציע 10,000 דולר על כל חודש בכלא; לבקשת הארץ הותרו לפרסום שמונה ההקלטות שהעבירה שולה זקן לפרקליטות והפכו אותה לעדת מדינה. הצקים של דכנר, המיליונים לעורכי-הדין והזלזול בלפיד", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "לא ייאמן שהאיש הזה היה ראש הממשלה. אולמרט לזקן: 10,000 דולר על כל חודש שלך בכלא", נכתב בכותרת הגג ובכותרת הראשית של "ישראל היום". כותרת המשנה ממשיכה: "תדהמה לאחר שבית-המשפט העליון התיר לפרסם 8 הקלטות שביצעה בסתר אשת סודו לשעבר של אולמרט, שולה זקן. בהקלטות נשמע רה"מ לשעבר מבטיח לזקן שידאג לה – אם לא תסגיר אותו. סניגורי אולמרט: זקן רקמה את מזימתה כאחרון העבריינים". "ההצעה של אולמרט לזקן: 10,000 דולר עבור כל חודש בכלא. הותרו לפרסום שיחות נוספות שהקליטה מנהלת לשכתו לשעבר של אהוד אולמרט. פרקליטיו: השיחות – מניפולציות שהוקלטו", נכתב בכותרת בולטת על שער "מעריב". "ההקלטה מוכיחה: אולמרט הבטיח לזקן משכורת כלא שמנה", נכתב בכותרת המרכזית על שער "מקור ראשון". "הותרו קלטות נוספות לפרסום ממשפט אולמרט; רה"מ לשעבר לראש לשכתו: על כל חודש בכלא – תקבלי 10 אלף דולר. פרקליטיו של אולמרט: מדובר בקלטות ערוכות, שנועדו לטמון לאולמרט מלכודת על-ידי שולה זקן", נכתב על שער "יתד נאמן". ב"ידיעות אחרונות" שתי גרסאות לשער: באחת מהן, ההפניה לידיעה על הקלטות נחבאת אל הכלים. "ההקלטות המביכות", נכתב בכותרת. בשנייה (אפשר להניח שהיא המוקדמת יותר) אין אזכור כלל לקלטות אולמרט. מחליפה אותן כותרת שלפיה אתמול נמצאו ארבעה גברים מחוסרי הכרה בחוף אשדוד. יובל יועז התייחס כאן בתחילת השבוע לאופן שבו הציגו גיא פלג ו"אולפן שישי" של ערוץ 2 חלקים אחרים של הקלטות שולה זקן. בקלטות נשמעה זקן, ככל הנראה, מתרגלת עם עורכי-דינה את עדותה, שלימים תודה כי היתה שקרית, במשפט הולילנד. ההקלטות, ששוחזרו על-ידי אנשי אולמרט, שסביר להניח כי גם היו המקור של פלג בערוץ 2, הוצגו בערוץ בלי לציין עובדה חשובה זו. כך נוצר המצג כאילו בקלטות מתוודה זקן על גרסה שנוחה לאולמרט. היום בטורו ב"ישראל היום", באופן חינני פחות ובוטה יותר, מתייחס לכך גם מרדכי גילת: "תגיד, שאל אותי השבוע בכיר בשירות המדינה, "לאולפן שישי של ערוץ 2 בטלוויזיה יש עורכים אחראיים? יש שם ביקורת פנימית על אמינות הכתבות? יש שם כבוד למקצוע ששמו עיתונות?. ועוד הוא שאל: באולפן הזה, שכבר מזמן הפך שופר של אהוד אולמרט ושל אנשי ציבור מסוגו, מותר להטעות את הצופים במצח נחושה? מותר להוליך אותם שולל תוך ניצול העובדה שהם אינם מכירים את ההקלטות של שולה זקן שהותרו לפרסום, ובעיקר את אלה שעדיין לא הותרו לפרסום? ההפקרות חוגגת שם?". מה שגילת אינו מציין, כנראה בשל עיתוי ההורדה לדפוס של טורו, הוא כי בינתיים ההקלטות כולן הותרו לפרסום, בעקבות עתירה של "הארץ" ושל זקן עצמה, וכי באופן אירוני, מה שכנראה זירז את החשיפה הזו הוא התנהלותו של אולמרט עצמו במה שנראה כהדלפה סדרתית של ההקלטות שנראו לו כמחזקות את גרסתו. סקופ. כתב הכנסת החרוץ של "מקור ראשון", זאב קם, חתום על הכותרת הראשית של העיתון: "תוכנית כחלון-ליברמן: איחוד אחרי הבחירות". "בשתי המפלגות מכחישים בתוקף, אבל מנהיגיהן הגיעו להסכמה ראשונית להמליץ לנשיא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על יו"ר ישראל-ביתנו. בכירי ליכוד: אנחנו מודעים לתוכנית וננסה לסכל אותה". קם מזכיר כי מפלגות ליברמן וכחלון חתמו על הסכם עודפים וכי שיתוף הפעולה בין השניים אינו חדש, "אלא שמתברר כי הציר [...] דרמטי בהרבה ממה שמישהו העלה על דעתו. מעבר לעובדה שהשניים מתואמים לחלוטין בכל נושא כמעט, הם דנים בדבר נוסף – דרכו של יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן לראשות הממשלה", כותב קם. בשמאל. "הרצוג ולבני סיכמו: השותפים לקואליציה יקבעו אם תהיה רוטציה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "פחות משלושה חודשים לבחירות הליכוד, בתהליך מתמשך של שחיקה, ליברמן הולך ומתמרכז וכחלון חושד שלפיד מנסה להרחיק ממנו את התורמים", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לטור של יוסי ורטר. סקרים. "מעריב" מציג גרף מעוות במיוחד (עמ 13): ה-7 של רע"מ-תע"ל קטן יותר מה-7 של מרצ, וה-7 של מרצ קטן יותר מה-7 של יהדות-התורה. ה-10 של יש-עתיד גדול יותר מה-10 של כחלון – אבל ה-10 של כחלון עדיין גדול יותר מה-16 של הבית-היהודי ומה-21 של הליכוד. ה-10 של כחלון שווה בגודלו ל-23 של העבודה. ברנע. נחום ברנע מסמן את המטרה המועדפת עליו בעונת הקמפיינים הנוכחית: אחרי הירידה (השגויה) על איילת שקד לפני שבועיים, ואחרי הירידה הקולקטיבית על חברי המפלגה לפני שבוע (שהוצאה מהקשרה ונוצלה על-ידי נפתלי בנט למתקפה אישית על ברנע), כותב היום ברנע בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על בנט, בעקבות סרטון מתוקשר שהלה הפיץ ברשתות החברתיות: "אבל רק אצל שקספיר כל העולם במה. בחיים האמיתיים צריך להתנצל לפעמים. בנט לא יודע איך. יותר משהוא שחקן, הוא איש שיווק. משם הוא בא. וכמו כל איש שיווק, הוא נוטה להאמין בבדיות שלו. אין מה לדבר: התלמיד עולה על רבו". רולניק. זה תקופה ארוכה שאנשי לפיד מנסים להפיץ את השמועה כאילו איש "דה-מרקר" גיא רולניק חבר לרשימה של משה כחלון. בינתיים לא זכור לי עיתונאי שקנה את הסיפור הזה, שמקורו מעיד על אמינותו. היום מקדיש רולניק את טורו לכחלון, אותו פוליטיקאי ש"דה-מרקר" אימץ אל לבו בתקופת הרפורמה בסלולר, כשכחלון היה שר התקשורת: "הטעויות שאורבות למשה כחלון, ההזדמנויות הגדולות שלפנינו". "כחלון יכול למצוא עצמו תוך שנתיים-שלוש, אולי קודם, במקום שבו נמצא כיום יאיר לפיד", כותב רולניק. "הסיפור החשוב אינו כחלון, אלא ההבטחה, הסיכוי, החלום על שינוי. אם הפוליטיקאי השלישי שמרים בחמש השנים האחרונות את הדגל החברתי-כלכלי יתרסק, כמו שלי יחימוביץ ולפיד, אנחנו מסתכנים באובדן תשומת הלב של מאות אלפי בוחרים שאמורים להיות הכוח המניע לשינויים כלכליים. הייאוש יוביל אותם להתנתקות, לאדישות ולאובדן עניין, וייגזר עלינו לחכות למשבר עמוק לפני שיבוא שינוי. "הטעות הראשונה שאורבת לכחלון היא השימוש ברפורמת הסלולר כמודל לתוכניות הפוליטיות והכלכליות שלו. בין אם זאת רק רטוריקת בחירות ובין אם הוא באמת מאמין שהרפורמה הזאת רלבנטית להמשך, אם כחלון ימכור לבוחרים הפוטנציאליים שלו שאת מה שהוא עשה בסלולר הוא יעשה בשאר ענפי המשק – הוא יטעה פעמיים. ראשית, הסיכוי שלו לשחזר בענפי משק אחרים את המהפכה הסלולרית – להכניס תוך שנתיים שחקנים חדשים ודינמיקה תחרותית שמורידה את המחיר ב-90% – נמוך מאוד. [...] כל המונופולים, כל קבוצות האינטרס וחגורת המאכערים, הפרסומאים, היועצים האסטרטגיים, הלוביסטים והעיתונאים להשכיר שמגנים עליהם – למדו היטב את לקחי פרשת הסלולר. שנית המונופול לא ייפול, הם אומרים לעצמם. "בפעם הבאה שיגיע הכחלון הגנרי, או משה כחלון עצמו, הם יכינו לו הפתעות מרושעות. הם ישתמשו בשפת המחאה כדי לעשות לכחלונים דה-לגיטימציה. הם ישכרו כל פרופסור וכל דוקטור לכלכלה ברדיוס של 1,000 ק"מ, ידחפו למצלמות את עובדי הקבלן, יגידו שזה ניסוי, שזה בולשביזם והלאמה או קפיטליזם חזירי, או שניהם גם יחד. הם ירתמו לקרב את עיתונאי החצר שלהם וכל אידיוט שימושי בשטח כדי לשמר את הסטטוס-קוו המשמיד בשיטה היוונית, האיטלקית או האמריקאית מיליארדים לאזרחים, למשלמי המסים ולצרכנים. הקרבות הבאים של כחלון יהיו קשים ומורכבים שבעתיים, ודרגת התחכום וההכנה הנדרשת תהיה בהתאם. ככל שיתקרבו הבחירות, ובוודאי אחריהן, יגדל מספר הבוחרים שיבינו שרפורמת הסלולר אינה רלבנטית כמודל לתיקון רוב הבעיות החברתיות והכלכליות הקשות שמאיימות על הישראלים. הנזק יהיה כפול: כחלון יאבד בהדרגה את האמינות הגבוהה שממנה הוא נהנה בציבור, ויצטרך לגשר על פער גדל בין הרטוריקה לבין סוג התוכניות שירצה לפתח ולקדם". בהמשך כותב רולניק: "אם כחלון יגיע למשרד האוצר עם יועצים חיצוניים מלאי ניגודי אינטרסים כמו רמי לוי, אם הוא יגיע למסקנה שליברמן הוא בן-הברית הטבעי שלו (ולא רק בהסכם העודפים) – אז בבחירות הבאות הוא יצטרף לגדעון סער, ובניגוד לו הוא גם יצטרך למצוא סיפור כיסוי חדשני. דוד הקטן לא יעזור כאן, כי ילדיו של כחלון כבר גדולים, הוא רק בן 54 ועדיין אין לו נכדים. אם יושרה, בניית הון חברתי וניקיון ציבורי מוחלט לא יהיו בראש המצע של כחלון – הוא יגמור כמו כל מפלגות האווירה שהיו כאן". למה ימין. ב"מקור ראשון" קוראת אורלי גולדקלנג בטורה במוסף "דיוקן" להצביע לממשלת ימין "לא בגלל מה שהיא עשתה, אלא בגלל מה שהיא לא עשתה". "היתה לו אובססיה להיות ראש עיר והוא נכנע לה", נכתב בכותרת גליון סוף-השבוע של "דה-מרקר", המפנה לכתבה של חגי עמית על ראש עיריית רמת-גן ישראל זינגר, ש"נהפך ממנהל בית-ספר מוערך, פיזיקאי וזוכה פרס אומ"ץ למלחמה בשחיתות, לראש עיר שחשוד בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. "בקיץ 2013, כמה שבועות לפני הבחירות לראשות עיריית רמת-גן, נאלץ זינגר להתייצב מול המציאות. יועציו בקמפיין הבחירות קראו אותו אליהם והבהירו לו את המצב בלי לייפות אותו – אם ימשיך במסלול הנוכחי שבו הוא פוסע, יפסיד את הבחירות. עבור זינגר היתה זו בשורה מרה. בגיל 65, היה זה כבר נסיונו השלישי לכבוש את העיר שאליה הגיע כנער ב-1962 הישר מרומניה. ב-2003, כשפרש ממשרתו כמנהל בית-ספר תיכון בליך, הוא ניסה להתמודד לראשונה על ראשות העיר, והפסיד. כך גם ב-2008. בשתי הפעמים ניצב בדרכו ראש העיר המכהן צבי בר, שנאחז בכסאו מ-1989 ונדמה היה שבלתי אפשרי להזיזו משם. "כשבר נאלץ לבסוף לפנות את מקומו, בין היתר בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו בינואר 2013 בגין קבלת שוחד תמורת קידום פרויקטים נדל"ניים בעיר, ראה לפתע זינגר את הארץ המובטחת. אלא שלדאבונו, הסקרים העידו כי המתחרה הצעיר שלו, כרמל שאמה-הכהן, מוביל עליו בבטחה וצפוי להשאיר אותו באופוזיציה למשך חמש שנים נוספות. שני דברים התרחשו במערכת הבחירות ברמת-גן החל ממועד זה: קמפיין נגטיבי חריף נגד שאמה-הכהן, שלא ידוע מי עמד מאחוריו, יצא לדרך; ובמקביל, כפי שמגדיר זאת חבר מועצה, זינגר החל לחבק כל דבר שזז בעיר. "תחקיר שפורסם ארבע שנים קודם לכן נגד שאמה-הכהן ומשפחתו רוענן וזכה לפרסום חוזר בעיתונות, ותיבות הדואר של תושבי רמת-גן הוצפו בפלאיירים שבהם הוצג כאדם שקופת שרצים מאחוריו. כפי שאומר עורך-הדין רועי ברזילי, העומד בראש רשימת הצעירים בעירייה: זינגר לא זכה בבחירות, כמו שכרמל הפסיד. הקמפיין הנגטיבי נגד שאמה-הכהן כלל סיפורים על הרבה נכסים שיש לו בעיר, לו עצמו ולמשפחתו, ושחלק מהחלטות העירייה עלולות להשפיע על גורל הנכסים האלה. "הקמפיין הצליח גם בזכות התדמית הנקייה של זינגר עצמו. זינגר, אדם בעל חזות סולידית, עם תואר שני בפיזיקה, שימש במשך 18 שנה מנהל בית-הספר התיכון בליך – והיה מוכר לרוב תושבי רמת-גן כאיש חינוך שומר חוק. גם העובדה ששימש יו"ר האופוזיציה במשך שנים ארוכות, מול ראש העיר שדירדר את העירייה לשחיתות, ואף זכה בעיטור אומ"ץ על חלקו במאבק להדחת בר – יצרה בקרב התושבים את התחושה שזה המועמד שלו הם זקוקים. אחד מיועציו של זינגר בקמפיין, נמרוד ניר, בנה של גודי ניר-מוזס-שלום, היה בין הנחקרים במשטרה השבוע". תמונתו של אל"מ עופר וינטר מופיעה היום בהבלטה בשערי כל העיתונים – חוץ מזה של "מקור ראשון". הפעם לא בשל נטיותיו הקלריקליות, אלא צמוד לעניינים פליליים. "מח"ט גבעתי נחקר באזהרה בחשד לטיוח עבירות בחטיבה", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "החקירה התבצעה במסגרת בדיקת חשדות להטרדה מינית ומעשה מגונה על-ידי מפקד גדוד צבר בחטיבה, סא"ל לירן חגבי, ובחקירת פרשיות נוספות בגדוד, ובהן הטרדה מינית של שני לוחמים על-ידי מפקד מחלקתם", כותבים גילי כהן ועמוס הראל. "נחקר באזהרה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בעיני דיק צייני, לשעבר סגן הנשיא, דו"ח הסנאט האמריקאי על עינויי הסי.איי.איי, שפורסם בשבוע שעבר, היה אוסף של פתפותי ביצים (הוא השתמש במלה הרבה יותר חריפה). בעיני מי שכותבים את מאמר המערכת של הניו-יורק טיימס, הדו"ח חשף את חרפתנו הלאומית. רוב האמריקאים משכו בכתפיהם", פותח יואב קרני את טורו השבועי ב"גלובס", המוקדש לדו"ח. "בחרתי לדגמן בגדים תחתונים מתוך רצון להגשים פנטזיה פרטית" (כותרת לראיון עם שחקנית, "ידיעות אחרונות"). "רשימת המועמדים לפרס ספיר מעוררת בכל שנה ביקורת, אבל נראה שהשבוע הורמו עוד יותר גבות מתמיד", כותב שי זמיר במדור ההערות לטבלת רבי-המכר במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "לא זו בלבד שמרבית השמות ברשימה אנונימיים למדי, אלא שארבעה מתוך חמשת המועמדים הם ספרים של הוצאת כינרת-זמורה-ביתן. לא שמעתי על רוב הסופרים המופיעים ברשימה, אומר מנחם פרי, עורך הספרייה-החדשה. פרס ספיר מחלק הרבה כסף ועושה הרבה רעש, אבל הוא חסר משמעות ומספר בעיקר את תולדות ההחמצות של הספרות. גדולי סופרינו, כמו קנז, עוז וגרוסמן, מסרבים כבר מזמן לגשת אליו". "נדמה שיבול השנה הניב כמה יצירות מפעימות של ממש. הפעם לא נרתעו המבקרים המאופקים מסופרלטיבים כקלאסי, הישג ספרותי, מושלם ויצירת מופת", נכתב בהקדמה לרשימות ביקורת קצרות על הספרים המועמדים לפרס ספיר והזוכה בפרס יצירת הביכורים, המתפרסמת במדור הספרים של "שבת", מוסף "מקור ראשון" תחת הכותרת "רשימה מרשימה". נתניהו בארון. "לידיעת הקורא גל אוחובסקי: יש לנו ראש ממשלה בארון", כותב רענן שקד בטורו במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "הוא בארון לא מבחינת נטיותיו – אנחנו מכירים את נטיותיו הפוליטיות – אלא מבחינת מה שהוא מתכוון, רוצה, יכול ומעוניין לעשות איתן. לציבור, מבחינת נתניהו, לא מגיעים דין וחשבון, ובטח שלא הצהרת כוונות. זו הסיבה שנתניהו בורח מעימותים טלוויזיוניים כמו מאש, ומסרב לצאת מהארון ולהתייצב עם נטיותיו מול המצלמות או מול יריב ראוי". סלבריטאים. "לפעמים, ברגעי דכדוך – כשאני צופה, למשל, באינספור תוכניות רכילות ואוכל בערוצים המסחריים – אני חושב שאנחנו מצויים באחד מרגעי הפיליסטיניות הגדולים של העת המודרנית, אם לא בגדול שבהם", כותב אריק גלסנר במאמר על "ריקוד הצללים המאושרים" של אליס מונרו במדור הספרים הצנוע של מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות". "המונח פיליסטיניות שימש לאורך מאות שנים כינוי גנאי לגישה בורגנית, או בעל-ביתית, לחיים; גישה צרת אופקים וחומרנית שמקדשת כסף, כבוד וערכים גופניים, ואדישה לעניינים שברוח. כל מוסד הסלבריטאות הוא למעשה תפיסה פיליסטינית למהדרין שעברה הסבה למאה ה-20 וה-21: החיים הראויים לחיותם, החיים המלאים, הם חיי הזוהר. חייהם של העשירים והיפים. "ההקדמה הזו נועדה להסביר למה גוף היצירה של אליס מונרו, שזכתה בשנה שעברה בפרס נובל מוצדק מאוד, הוא בעל חשיבות גדולה כל-כך בעיני. בתמצות ניתן לומר שהפרויקט של מונרו הוא המחשה – אדירה בעוצמתה ולחלוטין לא מתחסדת – עד כמה חייהם של הבינוניים, של הלא יפים ולא עשירים, הם חיים מלאי יופי, מסתורין, כאב, קסם ועניין; חיים דרמטיים לא פחות מאלו של השועים הנוצצים". לשון הרע. איציק וולף כותב בפתח המוסף "צדק" של "מקור ראשון" על פסיקת בית-משפט השלום בירושלים נגד תלמיד אמנות שהציג רבני התנחלויות כמטיפים לרצח במיצג בתערוכת הבוגרים של מכללת שנקר. "השופטת אנה שניידר הרשיעה אמן שפירסם כרזה הקוראת לאלימות בחתימה כביכול של רבנים ידועים, אבל למרות שקבעה כי הפרסום עונה על הגדרת לשון הרע הקבועה בחוק, חייבה אותו בתשלום סמלי מגוחך. אקטיביזם משפטי במיטבו", נכתב בכותרת המשנה, שכמו הכתב עצמו לכל אורך הכתבה, מהדהדת את עמדתו של הרב עזריאל אריאל, "הרוח החיה מאחורי הגשת התביעה", שמבטיח גם שיגיש ערעור. אולם וולף מצרף בסוף הכתבה גם את עמדתו של הרב שלמה אבינר, גם הוא בין התובעים, שסבור כי עצם הפסיקה חשובה, "אפילו אם לא היה קנס בכלל". עוד לשון הרע. ליאורה מדווחת במדור הרכילות שלה ב"מעריב" כי שולה זקן כינתה את כתב המשפט ברוך קרא "הדתי הרשע הזה מערוץ 10". עריכה. אורלי גולדקלנג מספקת בטורה ב"מקור ראשון" את גרסת השחקן לסרט שהוצג בחדשות ערוץ 2 ובו נראה פעיל הימין נועם פדרמן מיידה אבנים על ערבים בחברון ומשחית רכוש. גולדקלנג כותבת כי פדרמן מסביר שפעולותיו היו בתגובה ליידוי אבנים על מכוניתו, שבגללו יצא מן המכונית ויידה בחזרה את האבנים שנזרקו עליו. לפי גולדקלנג, מצלמות האבטחה במקום מספרות את הסיפור המלא, ומראות כיצד אותו נער מיידה אבנים על כמה מכוניות אזרחיות וצבאיות לפני שפגע בזו של פדרמן (מכוניות שבעליהן ברחו משם בלי להגיב) – קטעים שחסרים בסרטון שצילמה הדיירת הערבייה והוצג בחדשות. מכתב למערכת. פרופ יעקב עמיהוד מאוניברסיטת ניו-יורק כותב: "אני מצרף מכתב ששלחתי למדור מכתבים למערכת של הארץ על מידע מטעה בראיון שנתן עורך שלהם, בראדלי בורסטון, ל-BBC. הם סירבו לפרסם והציעו שאכתוב על עניין הריסת בתי מחבלים. אמרתי להם שאין לי דעה בנושא, אולי זה באמת לא טוב, אני רוצה לכתוב רק על הראיון המטעה שנתן איש הארץ. הם לא הסכימו לפרסם. ביקשתי ממר בורסטון שבשם ההגינות יואיל לפרסם את מכתבי בהארץ, אך לא זכיתי לתשובה". הנה המכתב, תחת הכותרת "התשוקה להכתים את ישראל": "מר בראדלי בורסטון, עורך בכיר בהארץ-דוט-קום, רואיין בבי.בי.סי לאחר פיגוע הרצח בבית-הכנסת. הוא ביקר את ההחלטה להרוס את בתי המחבלים והוסיף באריכות ובפירוט (מבלי שנשאל כלל) שבניגוד להחלטה זו, ישראל לא הרסה את ביתו של היהודי שרצח נער ערבי בירושלים. כלומר: ישראל מפלה בין מפגעים (טרוריסטים) על בסיס לאום (או דת). כתבתי למר בורסטון שהסיבה להבדל איננה הלאום, אלא האזרחות. שאלתי אותו אם הוא זוכר מקרה שנהרס ביתו של ערבי אזרח ישראל שרצח יהודי ממניע לאומי. "גם ארה"ב, מולדתו של מר בורסטון, מפלה בין מפגעים אזרחי ארה"ב למפגעים אזרחי מדינות אחרות. לפיכך, טענתי, הערתו מטעה את מאזיני הבי.בי.סי שאינם מעורים בעובדות ומכתימה את מדינת ישראל. בהתכתבותנו הארוכה קראתי את דעותיו על הדופי בהתנהגותה של ישראל, אך לא קיבלתי תשובה ברורה לשאלתי בעניין הריסת הבתים ואם הערתו בדבר האפליה היתה נכונה. כעיתונאי, חובתו של מר בורסטון להעביר למאזינים את העובדות לאשורן, בלי קשר לדעותיו. מר בורסטון רשאי כמובן לבקר את ישראל, אך ספק אם עמד בחובתו העיתונאית". תזכורת. ב"מעריב" מזכיר שוב יהודה שרוני את הנזק שגרמה, לדבריו, הרפורמה בסלולר: פיטורי עובדים בחברות הסלולר והפסדים לקרנות הפנסיה. זו צביעות חוזרת: חברות הסלולר גבו מחירים מופרזים שאיפשרו להן להעסיק עובדים מיותרים ולהציג תשואות שאין להן הצדקה. כשהמחירים התיישרו עם המציאות, כך קרה גם למצבת העובדים ומחירי המניות. למה הדבר דומה? לפשיטת רגל של עיתון שאין לו מודל כלכלי בר-קיימא והוא ממשיך לצאת לאור בגלל אינטרס חיצוני של בעל השליטה שמשתמש בו לצרכים מושחתים. כשאותו עיתון פושט רגל, העובדים מאבדים את מקום עבודתם ובעלי המניות מפסידים את כספם, אבל הציבוריות הישראלית מרוויחה. בדיוק כמו שקרה כשנוחי דנקנר ברח מ"מעריב" וזרק אותו לפירוק, יחד עם העורך הכלכלי הבכיר יהודה שרוני. קרדיט. זו הפעם השנייה השבוע ששמו של עיתונאי "מעריב" יאסר עוקבי נשמט מהפניות השער לאייטמים משותפים שלו עם עיתונאי אחר בעיתון. עם או בלי קשר, עוקבי יצא לאחרונה בגלוי נגד מעסיקיו לשעבר ברשת המקומונים של העיתון והאשים אותם באפליה. יובל וחצי. חגיגות ה-75 של "ידיעות אחרונות" מגיעות לשיאן ב"גיליון מיוחד" של המוסף "7 ימים" וטור נדיר של עורך העיתון, רון ירון, הנדפס על השער. ירון, המתנזר מהופעות ציבוריות, ראיונות או כתיבה, ואף מקפיד לדרוש חיסיון על כל התבטאות לא-פומבית שלו, מנצל את החשיפה יוצאת הדופן למסר חלול וחסר שאר רוח: הוא מודה, בפירוט טרחני שאמור להיות שמור לעלונים פנימיים, לכל מחלקה ומחלקה בעיתון, חוזר על השקר המנומס שלפיו העיתון נועד להמוני הקוראים ("אנחנו כאן בשבילכם"), ומרבה בסופרלטיבים עצמיים: ירון ועיתונאי "ידיעות" עושים "עיתונות אמיתית", "עם הכותבים, הצלמים והפרשנים הכי טובים שיש", שאחראים לכך ש"העיתון הזה שאתם קוראים הוא כל-כך איכותי". במה בדיוק הוא כל-כך איכותי? את זאת ירון לא מסביר ולא מפרט, מלבד דבר אחד: מפיצי העיתון יביאו גיליון "לכל פינה במדינת ישראל, ותהיה הנידחת והמבודדת ביותר". אי-אפשר להאשים את ירון. לא לחינם הוא שומר על לקוניות. ל"ידיעות אחרונות" אין באמת במה להתגאות במיוחד. במקביל לעלייתו של "ישראל היום", וכהמשך לתהליך רב-שנים – הפכו מגמות ההצהבה, ההטיה והזלזול בקוראים ב"ידיעות אחרונות" לבוטות יותר ויותר. מצד אחד כמויות התוכן השיווקי והפרסום הסמוי מאמירות מדי שנה, עד שלפעמים חלקים שלמים מהעיתון נמכרים בכסף לגורם משלם זה או אחר (שרק "קנה מודעות"). מן הצד השני, ההטיה הפוליטית (שאין לה דבר עם אידיאולוגיה) מחריפה עוד ועוד, והעיתון מקדם ללא בושה (אם כי בתחכום רב יותר מזה של "ישראל היום") לא פוליטיקאי אחד, אלא ארסנל שלם של עסקני-בית. "ידיעות אחרונות" הוא לא עיתון בשביל הקוראים, אלא עיתון בשביל ארנון (נוני) מוזס. כמו הקוראים, גם העורך הראשי הוא רק ניצב.
|
המהדורה האנגלית של "הארץ" גורמת לישראל נזק חסר תקנה בחוץ-לארץ, אמר מי שהיה שליח "הארץ" לוושינגטון. הבעיה האמיתית היא כאן בארץ, היכן שפחות ופחות אנשים מתעניינים ב"הארץ", אמר עורך המשנה של "ישראל היום"
|
עורך "הארץ" לשעבר, דייוויד לנדאו, יצא אתמול להגנת הקו המערכתי של העיתון שערך עד לפני כשנה, וזאת בעקבות ביקורת שנמתחה על פרסום עדויות חיילים על מעשים קשים שעשה צה"ל במלחמת עזה והאשמות כי הפרסומים חוללו נזק תדמיתי בינלאומי לישראל. "הארץ הוא עיתון ישראלי אשר משחק תפקיד מכריע במשחק הפוליטי הישראלי וחושף זוועות כדי שהזוועות האלה ישמשו לקחים לבאות, וזה התפקיד של עיתון", אמר לנדאו. "המדיניות הנקוטה בידי המו"ל היא להתעלם התעלמות מוחלטת מכך שעיתון הארץ מופיע גם באנגלית. השאלה התעוררה כאשר הקמנו בזמנו את המהדורה האנגלית ואת האתר באנגלית, וההחלטה היתה שאין לנו אלא להמשיך לתפקד כעיתון ישראלי לכל דבר, ועל כך תפארתנו". לנדאו המשיך ואמר כי "זה שאנחנו מבאישים, במרכאות או לא במרכאות, את ריחה של ישראל בעיני הגויים, ובמיוחד מצוטטים סלקטיבית על-ידי שונאינו, זה תוצאת לוואי שאין מנוס ממנה, אבל אין לקחת אותה בחשבון. זו המדיניות ואני תומך בה לחלוטין". לנדאו אמר את הדברים במסגרת רב-שיח על התקשורת הישראלית ויהדות התפוצות שהתקיים אתמול לרגל חלוקת פרס סמולר על-ידי ארגון הגוינט העולמי לעיתונאי שמואל רוזנר, לשעבר כתב "הארץ" וכיום בעל טור ב"מעריב" וב"גרוזלם פוסט". רוזנר עצמו התבטא אף הוא בעד המשך מדיניות זו של "הארץ", אולם הדגיש את הנזק הטמון בה. "יש לי מעט מאוד סימפטיה לחלק גדול מהמאמרים שמתפרסמים בהארץ, והמהדורה האנגלית של הארץ אכן גורמת לישראל נזק חסר תקנה", אמר, אך מיד הוסיף כי המהדורה באנגלית "גם מביאה לישראל תועלת שאין לה שיעור. בצד העובדה שהיא משמשת את כל שונאי ישראל כדי להוכיח שישראל היא מדינה איומה שעושה זוועות, היא משמשת את כל אוהבי ישראל כדי להוכיח שישראל היא מדינה דמוקרטית, שיש בה חופש ביטוי לכל הדעות". חמי שלו, עורך המשנה של "ישראל היום", ציין כי "הבעיה של עיתון הארץ היא כאן, ולא באיזה נזק הוא עושה או לא עושה בחו"ל". לדבריו, מטרידה יותר הסגירות של הציבור הישראלי לגילויים שחושף "הארץ" מאשר תגובות הזעם בחו"ל. "אני רואה קשר ישיר בין הסגירות של הציבור בישראל והרצון שלו להתמקד בעצמו ולהתעלם ממה שקורה סביבו ובין הבעייתיות המסוימת שעיתון הארץ נמצא בה עכשיו", ציין שלו, והסביר כי מדובר ב"פחות ופחות רצון להתעניין לא רק בגדעון לוי, אלא בכלל בכל הדברים שהארץ מייצג". לא במקרה הפך דיון על התקשורת הישראלית ויהדות התפוצות לדיון על עיתון "הארץ". הפרס ניתן לרוזנר על סדרת כתבות שפירסם בעיתון (בתקופת כהונתו של לנדאו כעורך ראשי), וגם מרבית הזוכים בפרס בעבר היו כתבי "הארץ". חמי שלו הסביר בהקשר זה מדוע אין ליהדות התפוצות מקום של קבע בעיתונות ההמון הישראלית. "אני מייצג עיתון שמנסה לתפוס את הקורא הישראלי הממוצע, ושכל עניינו, או יותר נכון בסיס קיומו, מסחרי", אמר. "אין שום דרך להצדיק היום מבחינה מסחרית, וכתוצאה מזה גם מבחינה עיתונאית, הכנסת תכנים שקשורים ליהדות התפוצות. זה לא מעניין אף אחד מבין קוראי, ולצערי זה גם לא מעניין אף אחד מבין הקולגות שלי". במסגרת ההכנות להוצאת מהדורת סוף השבוע של עיתון "ישראל היום", סיפר שלו, בילה שעות ארוכות בקבוצות מיקוד ("כך היום בונים עיתון", הסביר, "פונים לקבוצות מיקוד על מנת שנדע איזה תכנים יהיו פופולריים אצל הציבור שאת אמונו אנחנו רוצים לרכוש"). כיוון שהוא אישית מתעניין ביהדות התפוצות, ביקש לברר בקבוצות המיקוד עד כמה יש עניין בתוכני דת ומסורת ובתחום יהדות התפוצות בפרט. "הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח", אמר. "רק בגלל שלא רצו להעליב אותי הסכימו להכניס את השאלות הללו לקבוצות המיקוד. המסקנה החד-משמעית היתה שחיים דתיים אפשר איכשהו להצדיק, ובתנאי שהם יוסוו בתור משהו אחר, וליהדות התפוצות לא מצאנו אפילו סיפור כיסוי". שלו הוסיף כי אין לו אפילו "הצעות מעשיות כיצד אפשר לשכנע את העיתונות החילונית להתחיל להתעניין ביהדות של התפוצות". גם זוכה הפרס, שמואל רוזנר, טען בהתייחסו למצב העגום של סיקור יהדות התפוצות בעיתונות הישראלית כי הוא "לא רואה איך זה משתנה". בדברי התודה שלו לרגל קבלת הפרס על סדרת הכתבות שהכין רמז לכך שאפילו בעיתון "הארץ" הנושא כבר אינו מקבל את המרכזיות שלה זכה בתקופת לנדאו. "אני לא משוכנע שעורכי הארץ לפניו [לפני לנדאו] או אחריו היו מקבלים את הסדרה הזו באותה מידה של פתיחות ומפרסמים אותה באותה מידה של בולטות. מהבחינה הזו נדמה לי שפרצתי לאיזשהו חלון הזדמנויות שהיה מאוד צר וגם מאוד קצר בזמן". ארגון הגוינט העולמי, לעומת זאת, לא אמר נואש. בפתח הטקס הוכרז כי החל מהשנה הבאה לא יינתן הפרס בדיעבד, על פרסומים בולטים וראויים להערכה, אלא כמלגה לעידוד פרסומים עתידיים בעיתונות הישראלית על יהדות התפוצות.
|
הקיץ כבר כאן, ואיתו עונת המלפפונים. כדאי שמדורי הספורט יתחילו להתאמן על בקשות סליחה ומחילה מהקוראים כבר עכשיו | ערוץ הספורט ממשיך במשחק העקמומי מול הרגולטור | ומה מסתיר הלוגו של ONE?
|
סוף העונה יגיע עוד פחות משבוע, החמסינים כבר כאן, עדיין יבש, תודה לאל, אבל מי שמנסה לגרום בכוח לעליית הלחות ולעומס חום כבד הם כרגיל מדורי הספורט. עונת המו"מים, ההחתמות וה"כפי שפורסם אצלנו לראשונה" (להלן עונת המלפפונים) כבר בעיצומה. אותם שמות סביב אותן קבוצות צפויים לככב בחודשיים הקרובים. כמה שיימאס לכם, תקשורת הספורט תמאיס את זה עוד יותר. לצרכנים של מדורי ספורט אין לאן לברוח. האתרים יורים ללא אבחנה, שמות מתחלפים בקצב, והעיתונים צריכים להחליט בסיומו של ערב אם לשלוף למחר איזה ברווז עסיסי להנעת הקוראים, או להעביר עוד יום בשאנטי. לנסות לחנך את אתרי הספורט זה כמו לקפוץ למים עם משקולת קשורה לרגל ולקוות להינצל מטביעה. גונגל פרוע ללא חוקים, כשעל חיות הטרף מנצח ONE, שמומחה בייצור סערה מדי שעה ונהנה לראות איך כולם רודפים אחרי הברווזים שהוא מייצר. אחרי שעתיים לא נותר אבק מהידיעה, ואז אפשר לעבור לבועת הסבון הבלעדית הבאה. שיעור הפגיעות קטן להפליא, אבל די בו כדי לחגוג ניצחון במשך כמה ימים. זכרונם הקצר של הקוראים הוא קרש ההצלה של מדורי הספורט. מי זוכר למשל שלפני חודש וחצי פורסמה ב"ספורט ידיעות" כותרת גדולה עם לוגו גדול ואדום, "חשיפת ידיעות אחרונות"? הידיעה הנרגשת סיפרה כי נציגי אוקלהומה מה-NBA יגיעו לפיינל-פור הישראלי כדי לצפות בעומרי כספי ממכבי תל-אביב. כמו כל עם ישראל ספרתי לאחור את הימים והשעות שנותרו לגמר-סל, שבעקבותיו עשוי כספי להפוך לישראלי הראשון בליגת החלומות. לשווא הפכתי ב"ספורט ידיעות" למחרת הזכייה של מכבי באליפות. לא מצאתי שום אזכור לנוכחות האמריקאים ביציע. אוקלהומה? NBA? ב"ידיעות" של יום שישי ידעו לספר שכספי קרוב לסגור דווקא בטאו ויטוריה הספרדית. זו הפעם הראשונה שידיעה מוגדרת כחשיפה עוד לפני שהתממשה. פטנט בלעדי מבית "ידיעות". כמו שהיו בטוחים דיים למכור לקוראים סיפור שהתברר כציזבט נחמד, למה שב"ידיעות" לא ייצאו גדולים ויפרסמו את צילום הכותרת ההיא בתוספת התנצלות? כמו כשקורה כשלקוח קונה מוצר מקולקל ומתלונן בפני החברה: היצרנית תזדרז להחליף לו את הפריט, תבקש סליחה ואפילו תפצה אותו. מה לא עושים בשביל לשמור על הלקוחות מרוצים. אז מדוע לא גם בעיתון של המדינה? זו דוגמה לגבעת כזבים שמתרוממת בהדרגה ואמורה להפוך בסוף אוגוסט לחתיכת הר. בקטיגוריית ברווזי עונת המלפפונים, "ידיעות" הוא המנצח הבלתי מעורער בגזרת העיתונים. כיוון שמדובר בקיץ ללא אירועי ספורט גדולים (מלבד אליפות אירופה בכדורסל), החמאם הטורקי ברחוב מוזס צפוי להעלות עשן ברמות זיהום לא מבוטלות. זה טבעו של צהובון. "הארץ" ו"ישראל היום" המצומקים יעשו זאת במינון נמוך ובדרגת ברווז בינונית. השאלה איך ייראה הקיץ ספורט "מעריב", שבצד היותו כיום הטוב מבין העיתונים, גם הוא רוצה להעניק את ליטרת הבשר היומית לאוהדי הכדורגל של בתי-הקפה. מה שאומר לפחות שני עמודי כדורגל מדי יום במהלך חודשיים של שיממון כמעט מוחלט. הבסיס של "מעריב" בעיתוניו בתקופת הפגרה צריך להיות סיפורי מגזין, פרויקטים מיוחדים, ראיונות. זו גם הזדמנות טובה לכמה תחקירים על הכדורגל הישראלי. יתרונו הגדול של "מעריב" על פני "ידיעות" הוא במספר הכותבים האיכותיים. זה הזמן לנצל זאת. אפשר לתת לברווזים לחיות בטור צד, באמת שלא צריך יותר. לא כל חלוץ בינוני שנמצא בדרך לקבוצת שוליים שווה כותרת. ממילא האתרים משיגים את העיתונים בחצי יום, ושמועות נטחנות בלי הפסקה בפורומי האוהדים. מומלץ בחום להביא לידי ביטוי את כושר הכתיבה, ולהתרחק מהשלולית העכורה, שלא מביאה כבוד גדול לעיתונות הספורט. שבוע אחרון לשידורים ישירים ב-5 פלוס לייב, לפני שמועצת הכבלים והלוויין סוגרת את הברז. אחרי שבשבוע שעבר שידר ערוץ התשלום את גמר גביע המדינה לנוער, התאהבו מנהליו לפתע בזאנר וקיבלו אישור מההתאחדות לכדורגל להעביר בשידור ישיר גם את משחק האליפות של צעירי מכבי חיפה (בשבת האחרונה). עכשיו יוכלו בערוץ לספר לכל העולם שגם הספורטאים הצעירים ייפגעו מכך שלא יוכלו להעביר שם שידורים ישירים. ושאלת עז להתאחדות: האם היתר לשדר משחקי נוער בערוץ בתשלום (או פתוח) לא אמור לעבור דרך מכרז? ובאותו עניין: בתוכנית "חמישיות" האחרונה, שסיכמה את חצי גמר הפיינל-פור הישראלי, שודרה בסיום כתבה על נורית דאבוש, יו"ר מועצת הרשות השנייה. מה לדאבוש ולתוכנית כדורסל רצינית? מתברר שבצעירותה היתה דאבוש מדריכת כדורסל של תלמידי תיכון, מה שסיפק את התירוץ העלוב למדי להכין עליה אייטם. במסגרת הכתבה דאגו לא להשמיט קטע שבו היא עוקצת את מועצת הכבלים והלוויין ואומרת שבניגוד לגופים אחרים, היא כיו"ר הרשות לא מפריעה לאף אחד להתפתח. לא יכול להיות שמלקקים לדאבוש כדי שתעזור להם להפוך את החלטתו של ניצן חן ולאפשר לחמש פלוס לייב שידור משחקים ישירים. כבוד ותהילה. למרות החריקות הקלות, מחיאות כפיים לפרויקט "היכל התהילה" (בחירת כדורגלני ישראל הגדולים בכל הזמנים), שבשבועות האחרונים מילא יפה את התוכן של חמש פלוס גולד ונתן כבוד לשחקני העבר. כבוד ל"הארץ". ספורט "הארץ" לא בולט בדרך כלל בהפצת ברווזים; לעומת זאת הוא בולט לא פעם בהגשת תוכן שמייצר חדשות בספורט. כך היה בשבוע שעבר, כשראיון לוהט במיוחד עם סמואל יבואה, חלוץ הפועל תל-אביב (מאת יניב קובוביץ), הביא להשעיית השחקן מהקבוצה. כך עושים זאת נכון. כל הכבוד לאתר ספורט 5: משחק שהסתיים ב-0:0 נגמר אצלם עם שני שערים. שמות הכובשים לא צוינו, משום מה. ONE שילמו עבור תקצירים ממשחקי הכדורסל בארץ, וסוף-סוף יש להם תוכן אמיתי ממשחקים. אבל מה עושים כשאת המשחקים מצלם ומשדר ערוץ הספורט, שיש לו לוגו קבוע בצד ימין למעלה של המסך? ל-ONE אין בעיה: עולים עם הלוגו שלהם, מכסים את זה של היריב, ומנכסים לעצמם את הצילום ללא קרדיט. שוד זכויות לאור המסך.
|
מישהו צריך להשיב על ההשגות שלהלן על ביצועי התקשורת במלחמה; הצרה היא שבלי תמיכה חזקה של העיתונאים, הרעיון הזה לא יקרום עור וגידים
|
במאמר זה אנסה – בתמציתיות רבה – לסמן את הבנותי לגבי פגעיה וכשלונותיה של התקשורת במהלך המלחמה. מדובר בהתנהלות כושלת לכאורה, ולכאורה בלבד. לכן סימני השאלה – להמשך בדיקה. א. מקור מידע מודיעיני? בחלקה הראשון של המלחמה סימנה התקשורת את מקום פגיעתן של קטיושות וכן הנפיקה רמזים לגבי תנועת גייסות ומהלכים טקטיים של צה"ל. דוגמה (אחת מני רבות): מתישהו ברבע השלישי של המלחמה נחתו כמה קטיושות על כביש החוף דרומית לחיפה. אחת מתחנות הרדיו הודיעה: "מספר קטיושות נחתו מדרום לחיפה", ודקה לאחר מכן (לא יכלו להתאפק יותר): "דיווחי תנועה מוסרים כי על כביש החוף בכניסה הדרומית לחיפה נוצרו פקקי תנועה...". דיווחים אונליין של כתבים מהשטח – מהגליל ומחיפה – ניתנו לזיהוי מיקום פשוט ומיידי. ב. התקשורת כמעצימה קשיים ומחדלים לכל אורך הלחימה התמקד הדיווח התקשורתי ביחס לעורף בכשלים ובמפגעים. מבין כל המקלטים בצפון נבחרו על־ידי התקשורת להצגה ולדיון המלוכלכים ביותר, הצפופים ביותר. מבין כל תושבי המקלטים בצפון נבחרו להופעה ולציטוט המסכנים ביותר, הזקנים ביותר והצעקנים ביותר. כל פגיעת קטיושה במבנה – ולו גם פינה של רפת – צולמה שוב ושוב מתריסר זוויות שונות, תוך שימוש חוזר לאורך היום והלילה. כמו כן, התקשורת לא דאגה להבחין בין בעיות סוציו־אקונומיות אינהרנטיות של מקום יישוב כלשהו, אשר היו קיימות לפני המלחמה, לבין דיווח על קשיי היישוב בעת המלחמה. ג. העיקרון הפיטרי? בעת המלחמה, בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, כתבים צבאיים שודרגו והפכו לפרשנים, פרשנים הפכו ליועצים אסטרטגיים, יועצים אסטרטגיים הפכו לוועדות חקירה. האם לא עדיף היה לאחד כוחות ולשדר ביחד, בערוצים 1, 2, 10 תוך כדי שימור הסגל האיכותי של כל אחד מהם? ד. פרויקציה פסיכולוגית? אנשי תקשורת אחדים "השליכו" על המלחמה את בעיותיהם האישיות. הפרשן הדכאוני־מלנכולי מצא לו זירה נאותה לפרוק מפנימיותו ואל תוך המסך את עצבונו וחרדותיו. העיתונאי שנתקף בפאניקה אישית עם הקטיושות הראשונות, פרק אותה אל הדפוס בקריאה לרמוס, לכתוש, לרסק ולהשמיד. הפרנואיד ראה מזימה לוקאלית או בינלאומית בכל מהלך. ה. תזמון תקשורתי לקוי? "עוד לא קברנו את המתים שלנו, עוד לא סיימנו את הלחימה, עוד לא יצאנו מלבנון, עוד לא ניקינו את רסיסי הטילים מהמרפסות... והתקשורת כבר חוגגת: מחפשים את הביקורת, מחפשים את הרוע, מחפשים את החיילים שמתלוננים..." (מתוך מכתב באינטרנט של דניאל, צנחן בלבנון). לכל אורך המלחמה, בהבלחות, התקשורת הקדימה מדי לבצע סיכומים ולהוציא פסקי־דין. ו. התקשורת המברברת? כאשר אין מידע חדש אמין, כאשר המערכה סטטית ואין בה תזוזות משמעותיות ועם ישראל מרותק לטלוויזיה, לרדיו, לעיתון – מה עושה התקשורת? מברברת את עצמה לדעת. מי היה מאמין כמה קשקושים חסרי בסיס וחסרי משמעות מטעמם של הכתבים, הפרשנים, היועצים – מתוך התקשורת עצמה ומתוך הקבוצה הענקית של מומחים שגויסה על־ידי התקשורת – מי היה מאמין כמה תפלות אפשר לדחוס ב־33 ימי לחימה. ז. התקשורת כמייצרת חדשות? כאשר אין מספיק חדשות לדווח עליהן, אפשר לנסות לייצר אותן. כך בעניין "הדחת" אלוף פיקוד הצפון, כך בנושא המחאה. כאשר אין די מפגינים מול משרד ראש הממשלה אפשר לייצר, וירטואלית, "תנועת מחאה המונית". אם יתפתח משהו עוד יותר עסיסי מפרשת הנשיא וגברת א, אולי לא יהיה צורך חריף כל־כך בתנועות המחאה והן תימסנה כשלג דאשתקד, מבחינתה של התקשורת. ועדת החקירה הדחופה ביותר כרגע, במדינת ישראל, היא ועדת חקירה על תפקודה של התקשורת במלחמת לבנון השנייה. מישהו צריך להשיב לסימני השאלה שסומנו לעיל. הבעיה היא שבלי תמיכה חזקה של אמצעי התקשורת, הרעיון הזה לא יקרום עור וגידים. פרופ ברוך נבו הוא נשיא מכללת צפת וחבר הפורום לצבא־חברה במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 64, ספטמבר 2006
|
מבחנו של העיתונאי יהיה תמיד יושרתו האישית – בעקבות וידויו של עורך "אל-אהראם" על התנהלות עיתונו בתקופת מובארכ וזכרונות מביקור סאדאת בירושלים
|
האווירה באותו ערב במלון המלך דוד בירושלים היתה מעורבת. מצד אחד היו המארחים הישראלים, ובראשם ראש הממשלה מנחם בגין, שניסו ככל יכולתם לשוות למעמד אופי חגיגי ושמח. מהצד האחר היו האורחים המצרים, ובראשם הנשיא אנואר סאדאת, עצורים וחמוצי פנים. זה היה בערב יום ראשון, ה-20 בנובמבר 1977, לאחר נאומו הדרמטי של הנשיא המצרי במליאת הכנסת. התגובה הישראלית לביקורו המפתיע של הנשיא המצרי בירושלים איכזבה את האורחים. סאדאת ופמלייתו הבהירו למארחיהם כי הם ציפו שעל המחווה הנועזת שלהם יגמלו בגין ועוזריו ברוח נדיבה. הם קיוו שבמענה לעצם נכונותו של סאדאת לשבור את המחסום הפסיכולוגי ולהגיע להידברות ישירה עם ראשי השלטון בישראל ישיב בגין בהיענות לדרישות המצריות במלואן. סאדאת רצה לשוב הביתה כשהוא נושא עימו הכרזה פומבית של ישראל על נכונותה לסגת מכל חצי האי סיני ולממש את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. בגין לא עמד בציפיות הנשיא המצרי: בנאום התשובה שלו בכנסת אמנם הצטרף להכרזתו של האורח שתם עידן שפיכות הדמים בין שתי המדינות ושמעתה והלאה הן יפתרו בדרכי שלום בלבד את הסוגיות השנויות במחלוקת ביניהן, אך אמירה גורפת המקבלת את העמדה המצרית לא היתה בדבריו. האכזבה של המשלחת המצרית ריחפה מעל סעודת הערב ההדורה. שיחות הנימוסים ליד שולחן הנשיאות היו מאולצות. סאדאת כמעט שלא נגע באוכל שהוגש לו. שר החוץ משה דיין החליף מלים עם עמיתו המצרי, בוטרוס בוטרוס ראלי, ולמד ממנו על פער הציפיות העמוק החוצץ בין שתי המדינות. רק שר הביטחון עזר וייצמן הצליח לעורר חיוכים באנקדוטות שסיפר ובמחמאות שחלק לנשיא המצרי. הרוח הצוננת שנשבה מראשי המשלחת המצרית הכתיבה את נימת השיחות שניהלו גם העיתונאים האורחים עם עמיתיהם הישראלים. המסר היה ברור והוא הידהד בדייקנות את העמדה שקבעו סאדאת ועוזריו: ישראל אינה מבינה את גודל הסיכון שלקח על עצמו הנשיא המצרי בבואו לירושלים. עליה לגמול לו במחווה גדולה, ולא בפרוטות קטנות; העולם הערבי מפתח נגדו עוינות עזה ומייחל לכשלון מהלכו; במקום לעסוק בזוטות – קביעת נוהל להמשך המו"מ, מיקוח על ניסוח הודעת הסיכום – על בגין לצייד את סאדאת בתמורה מלאה, מספקת, שבה יוכל לנפנף מול העולם הערבי האורב לו. זו היתה המחשה מאלפת להתנהלות תקשורת במדינה אוטוקרטית. העיתונאים המצרים, כולם מבכירי המקצוע בארץ הנילוס, תפסו את תפקידם כנושאי דברו של השלטון. לכאורה היתה להם תודעה מקצועית מפותחת, הם הכירו היטב את כללי המשחק שעל-פיהם מתנהלת התקשורת במדינות דמוקרטיות, הם היו משכילים ובקיאים בהוויות העולם הנאור, ובכל זאת חשו עצמם כבולים לציפיות המשטר ולהנחיותיו. שוחחתי באותו ערב עם אחד מבכירי העורכים במצרים, וברגע של גילוי לב הוא סיפר לי עד כמה הוא מקנא בנו, העיתונאים הישראלים, על חופש הביטוי שממנו אנחנו נהנים ועל יכולתנו לבקר ללא חשש את הממשלה שלנו ואת ראשה. נזכרתי השבוע במעמד ההוא כאשר שמעתי באחת הרשתות הזרות את דבריו של אחד מעורכי "אל-אהראם" הקהירי, שהתבקש להסביר את השינוי בקו האדיטוריאלי של עיתונו. לקראת שיאה של המערכה שניהלו ההמונים בכיכר אל-תחריר, הבינו סוף-סוף גם ב"אל-אהראם" שסופו של שלטון מובארכ קרב, ומותר להם, ואולי מוטב להם, להשתחרר מהציות העיוור לתכתיביו. לפיכך השתנתה עמדת מאמרי המערכת והם החלו להביע תמיכה בדרישות המפגינים. על המפנה הזה נשאל אחד מבכירי "אל-אהראם" על-ידי כתבים זרים, ודבריו צוטטו ברשתות הבינלאומיות. הוא אמר בערך כך: עד עכשיו לא היינו חופשיים לבטא את דעתנו, ואנחנו מתנצלים על כך שהעמדות שהצגנו לא שיקפו את תפיסותינו האמיתיות. עתה, עם בוא המהפכה, אנחנו יכולים לתת ביטוי למגוון הדעות הרווחות בציבור המצרי. הדובר לא הסתפק בווידוי הזה ותרם הארה נוספת לשינוי בגישת עיתונו: "המפגינים איימו להתפרץ לבניין אל-אהראם אם נמשיך לתמוך בעמדות השלטון". עיתונאים מתקרנפים לא רק במשטרים דיקטטוריים. עיתונאים פועלים תחת אימה, או שיקולים זרים, גם במדינות דמוקרטיות. הסצינה התקשורתית הישראלית מספקת לא מעט המחשות להתנהלות עיתונאית לא ראויה שמניעיה נסתרים מעיני הציבור. בצד הישגיה המפוארים של העיתונות הישראלית, קיימות בתוכה תופעות של עיתונות-מטעם, עיתונות שיש לה סדר יום סמוי, עיתונות שמצנזרת את עצמה משיקולי תועלת, ועיתונות של חשבונאות אישית. אפשר להשתאות למראה ההתרחשויות במצרים ולברך את העיתונאים בקהיר על השתחררותם מפיקוח השלטונות, אבל חרף כל ההבדלים המובנים מאליהם, מוטב לא לשכוח שהזירה התקשורתית הישראלית אינה נקייה מגילויים של השתעבדויות לנאמנויות נסתרות ולשיקולים זרים. מבחנו של העיתונאי יהיה תמיד יושרתו האישית.
|
"ידיעות אחרונות" מבדיל בין ציניות לרגש | עמירה הס מתלווה למשט לעזה | "מעריב" מדווח על ציץ רהב ואריאל נמרודי
|
"הלכתי אמש לראות את אביבה ונועם שליט ביום השנה החמישי. הלב נשבר. לא רק על גלעד: גם עליהם", כותב נחום ברנע בטור המתפרסם בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "אמש הם כבלו את עצמם לגדר מעון ראש הממשלה. עוד גסטה, עוד תעלול, עוד גימיק. המלאכה הזאת זרה לאנשים המופנמים האלה. חשבתי מה הייתי אני עושה אילו הייתי במצבם. אני מניח שהייתי עושה אותו דבר, פחות או יותר. וזה עוד יותר מתסכל". תצלומי הגימיק התורן מעטרים הבוקר את שערי כל העיתונים. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מקדישים לתעלול מעורר הרחמים של בני משפחת שליט גם את הכותרת הראשית ("בשלשלאות" ו"נואשים", בהתאמה). בעמודי הפנים חומל הפרשן ברנע על אנשים מאופקים שנאלצים להשתתף בהצגה מגוחכת למען התקשורת. בשער העיתון מתייחסים עורכי "ידיעות אחרונות" להצגה המגוחכת ברצינות גמורה. המלאכה הזאת לא רק שאינה זרה לכלי התקשורת ההמוניים, היא אבן בנייה בסיסית שלהם. "הם כבר הפגינו, צעדו וזעקו – אך ללא הועיל", קוראת כותרת המשנה לראשית. "אמש, כשגלעד שליט ציין חמש שנים בשבי, כבלו בני משפחתו את עצמם לגדר ביתו של רה"מ. נתניהו היה בירושלים, אך לא הגיע לדבר עם ההורים". גם קטע מטורו של ברנע מתפרסם בשער העיתון, אך כמובן לא המשפט שבו הוא מתאר בחמלה את מעשה בני המשפחה. במקום זאת מצוטטים מרשימתו של ברנע כמה משפטים על נכונות הישראלים לצאת במחאה: "מדינה שלמה מוכנה לבכות על מר גורלו של גלעד. בכי כן, מרי לא. כנראה שאת כל הזעם שלהם שומרים הישראלים לקוטג. מה יש בגבינה שהיא מזיזה את הממשלה, מה אין בגלעד". גם משפטים אלה נערכו מחדש כך שהוצא מהם כל רמז ביקורתי כלפי מסע יחסי-הציבור של תומכי משפחת שליט. בטור המתפרסם בעמודי הפנים של העיתון, מיד אחרי "בכי כן, מרי לא", נכתב "קיטש כן, זעם לא". הקיטש מגיע בימים אלה לשיאו באולפני הרצליה, שם נבנה "צינוק" שאליו נכנסים שני תריסרי ידוענים, כל אחד לשעה אחת, במטרה לעורר מודעות לסבלו של גלעד שליט. בשער "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום של גילה אלמגור יושבת באולפן הטלוויזיה המדמה את הצינוק. "אסירי גלעד", לשון הכותרת בעמ 4 של העיתון, שמוקדש כולו למיזם המכונה "פרויקט גלעד". לוח השידורים של הפרויקט, מעוטר בתצלומי הידוענים ושעות הכניסה שלהם לאולפן המדמה צינוק, תופס כרבע מהעמוד. בסופו מופנים הקוראים לאתר ynet, שם מוקרן כל העת שידור חי מה"צינוק". אלמגור מסכמת את חווייתה בטור אישי המתפרסם בצד העמוד: "נכון שהיה קצת חם וקצת קשה לנשום, אבל אחרי שעה יצאתי, נכנסתי למונית ונסעתי הביתה. גלעד שליט נמצא בשבי לא שעה ולא שנה. גלעד בשבי חמש שנים". מקומו של העמוד הזה אינו בקונטרס חדשות של אף עיתון המבקש שיתייחסו אליו ברצינות. כמו שהצינוק אינו צינוק אלא אולפן טלוויזיה המדמה צינוק, כך גם האירוע עצמו אינו חדשות אלא מופע המדמה חדשות, ודיווח כה נרחב ובלתי אמצעי על האירוע ראוי להידפס לא בעיתון, אלא בקונטרס דפים המדמה עיתון. ובכל זאת, זהו מיזם הדגל של "ידיעות אחרונות" בימים האחרונים. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "האכזריות של חמאס", מתפרסמת ידיעת תצלום מאת רוני שקד על "מיצג שהועלה אתמול במחנה הפליטים גבאליה". על-פי הידיעה, "הוצגה בו דמותו של גלעד שליט יושב בתא כלא קטן ליד עוגת יום הולדת, מעליו תמונתו שלו לצד תמונתו של רון ארד וכתובת גרפיטי בעברית קוראת, מפקירים אותי. שתי ממשלות, אני עדיין אסיר. גורלי גורל רון ארד, הצילו אותי בכל מחיר". בין הכותרת על האכזריות של חמאס לדיווח על המיצג ("לא חסכו בציניות", מציין שקד) תצלום [AP] של שחקן המגלם את שליט, יושב בתא מאסר ליד עוגת יום הולדת. זהו אינו המיצג הראשון של חמאס המוקדש לשליט. מדי שנה מנסה הארגון לעורר מודעות למצבו העגום של החייל, לפעמים באמצעות הצגות ולפעמים באמצעות סרטוני אנימציה, במטרה לזרז את ביצוע העסקה לשחרור אסירי חמאס תמורת שחרור חייל צה"ל. ככל שחולף הזמן, התעלולים של אנשי יחסי-הציבור הפועלים בישראל למען שליט הולכים ונעשים דומים לתעלולים של אנשי יחסי-הציבור של חמאס. אם בעבר היה מופרך להעלות על הדעת שכלי תקשורת מרכזי בישראל ידווח בהרחבה ובגאון על תוכנית מציאות שבה נכנסים 24 ידוענים לנעליו של החייל השבוי באולפן המדמה צינוק, היום נראה הגיוני שבעתיד יהיה מיזם ישראלי שבו יגולם שליט עצמו, כולל מדי צה"ל ומשקפיים, ממש כמו השחקן של חמאס. ההבדל בין המיצג של חמאס לפרויקט של גלעד, לבד מהעובדה שהראשון מופק על-ידי הארגון המחזיק את החייל בשבי, הוא במסגור שמעניקה לו התקשורת הישראלית. הראשון מתואר כאכזרי, לא אנושי וציני. השני הוא מופע של רגש טהור, שיא של אנושיות למען שלומו של החייל השבוי. אבל המטרה היא אותה מטרה – להפוך את הקרביים של הציבור הישראלי כדי שיפעיל לחץ על ממשלתו ויביא להשלמת עסקת החילופין. "מעריב", שאיבד את הבלעדיות על "פרויקט שליט" לטובת מתחרהו, אינו מסוגל שלא לדווח כלל על המופע ומקדיש לו ידיעת תצלום המתפרסמת בכפולה הפותחת של העיתון. את תוספת הקיטש מספקת חן קוטס-בר, ברשימה שנראית כפרודיה על כתיבה רגשנית ומתפרסמת בחלקה בשער העיתון, מתחת לכותרת הראשית: "כמה אכזרי; מתסכל, מייאש, לא נתפס. משפחת שליט ישבה אתמול מרחק הליכה מהאיש שגורלם נמצא בידיים שלו. האיש שגורל בנם החייל תלוי בו. האיש שאמור לקבל החלטה ולא מקבל אותה. האיש שממתין. האיש שלוקח את הזמן. האיש שלא יוצא לדבר איתם, לנחם, להגיד מלה טובה, בשורה, לתת תקווה, קרן אור, משהו". לא רק רגש יש בטבלואידים, גם חדשות על שליט (בערך). אורי בינדר מדווח ב"מעריב" על טענת צבי שליט, סבו של החייל השבוי, כי שר הביטחון אהוד ברק תומך בעסקת החילופין ואילו נתניהו הוא שמטרפד אותה. משרד הביטחון הכחיש בשמו של ברק את הטענה. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים ירון דורון, דני אדינה אבבה, יוסי יהושוע, איתמר אייכנר וגואל בנו על צבי שליט ואהוד ברק; אך עוד קודם לכן מדווח על תנוחת הישיבה של נועם שליט מול ביתו של ראש הממשלה ("נועם ניסה למצוא תנוחת ישיבה נוחה והתלונן שהאזיקון לוחץ עליו. מישהו צחק בקול רם ואמר שבסוף הדם לא יזרום") ועל מבע עיניה של אביבה שליט ("אביבה באזיקון שחור. מבטה מעומעם. היא הסתכלה ימינה ושמאלה, כמעט ולא הוציאה הגה מפיה. פניה אומרות הכל"). ב"הארץ" דיווח קורקטי מאת ניר חסון, יניר יגנה וגקי חורי על ההפגנות של תומכי שליט, ודיווח נוסף, מאת יהונתן ליס, אסף שטול-טראורינג ויניב קובוביץ, המוקדש ליוזמה להקשיח את תנאי המאסר של אסירי חמאס בישראל. על-פי הדיווח האחרון, לשכת נתניהו עיכבה בשנה האחרונה את המשך החקיקה של שורת חוקים שאמורים היו להחמיר את תנאי הכליאה של האסירים. עוד מדווח כי החלטת השב"ס להפסיק את הלימודים האקדמיים של האסירים התקבלה בשבועות האחרונים, לפני הצהרתו של נתניהו "ובלי קשר אליה". נושא זה, של תנאי כליאת אסירי חמאס, זוכה ב"מעריב" ליחס רציני יותר מאשר הפגנות התמיכה בחייל השבוי. העיתון, שהקדיש לסוגיה כותרת ראשית לפני כשבועיים, עוקב אחר ההתקדמות על פני העמודים 6-4. בדומה לתעלולים היחצניים של תומכי שליט, שהולכים ונעשים דומים לתעלולים היחצניים של חמאס, כך גם תנאי הכליאה של אסירי חמאס בישראל ילכו וייעשו דומים ככל הניתן לתנאי הכליאה שכופה חמאס על שליט. אבי אשכנזי מדווח כי השב"ס בוחן כעת איסור על רכישת מוצרי מזון מחוץ לכותלי הכלא. בטור פרשנות נלווה מעריך נועם שרביט כי המהלך להרעת תנאיהם של אסירי חמאס יקבל את אישור בג"ץ. על פני כל עמ 6 מראיין אשכנזי את רב-גונדר אהרון פרנקו, נציב שירות בתי-הסוהר, וזאת במסגרת מדור חדש – "הראיון היומי" – המזכיר את המדור "שיחת היום" שמתפרסם בחלק ב של "הארץ". "כל מה שנדרש על-פי האמנות והחוקים לאסירים אנחנו נעניק, אבל כל מה שלא, אנחנו מתכוונים להסיר", אומר פרנקו לגבי תנאי הכליאה של אסירי חמאס. הנציב מדגיש כי גם כיום מצבם של האסירים אינו כפי שמשתקף בתקשורת הישראלית. "התנאים שלנו הם לא תנאים של בית-מלון, למרות שנדמה מהסתכלות בתמונות שפורסמו במעריב כאילו האסירים חיים בחיי רווחה מפליגים", הוא אומר. "גם אני, אם הייתי מסדר את הצלחות של עשרה אסירים הכלואים בתא אחד על השולחן, זה היה נראה כאילו הם נערכים לסעודת פאר, אבל לא כך". ב"ישראל היום" מדגישים בכותרת הראשית אמירה של השר משה (בוגי) יעלון: "להפנות את הלחץ לחמאס". "יצאו בקול ענות חלושה", לשון הכותרת המתנוססת בראש עמ 7 של "ישראל היום" ומתארת את ספינות המשט לעזה. ליאור יעקבי, רונן סולומון ויוני הרש מדווחים כי אף שבעבר הוכרז כי ספינות המשט ייצאו מכמה יעדים באירופה, בפועל הפליגו אתמול רק שתי ספינות, כשעל אחת מהן "פעילים בודדים בלבד". בהמשך מדווח כי "הפעם, שלא כמו במשט הקודם, אמורים להשתתף מאות אנשים, ובהם חברי פרלמנט, מנהיגי דת, סופרים ואמנים", וזאת אף שגם במשט הקודם השתתפו מאות אנשים, ובהם חברי פרלמנט, מנהיגי דת, סופרים ואמנים. "שנה אחרי הסתבכות המשט הראשון לעזה, יוצא לדרך המשט השני", נכתב בפתח ידיעה מאת רוני שקד וסוכנויות הידיעות בראש עמ 6 של "ידיעות אחרונות", כאילו לפני "המשט הראשון" לא היו כמה וכמה משטים שהורשו להגיע לעזה, ובין "הראשון" ל"שני" לא היה עוד משט אחד. "כל האוניות המשתתפות אמורות להיפגש ביום שלישי במים הבינלאומיים סמוך לחופי קפריסין ומשם לצאת לכיוון עזה, שאליה מתכוונים המארגנים להגיע בסוף-השבוע", מדווח בידיעה שכותרתה ניטרלית יותר מזו של "ישראל היום" – "המשט יצא לדרך". בכותרת המשנה מצוטטים המארגנים שאומרים כי הם "מחויבים לאי-אלימות"; גם במשט של לפני שנה נשמעו הבטחות דומות. בסיום הידיעה נכתב כי "באופן מפתיע, במשט הפעם יהיו גם לא מעט יהודים, במיוחד במשלחת האמריקאית". אחת היהודיות שעתידה לקחת חלק במשט היא עמירה הס, שליחת "הארץ", המדווחת הבוקר מיוון על ההכנות האחרונות של נוסעי הספינה הקנדית תחריר. "שיננו שמות, נחלקנו לקבוצות, ריכזנו תרופות נגד מחלת ים וכאב ראש שהבאנו איתנו ודיווחנו לשני הרופאים ולאחות על בעיות רפואיות שכדאי שיהיו מודעים להן", כותבת הס. "[...] בתרגולי הסימולציה, שארכו כמה שעות, ניסו כ-50 אנשים לא קרביים בעליל, בני 20 עד 69, לדמיין את עצמם, על סמך נסיונם של משתתפים במשטים קודמים, מול ספינות קרב של צה"ל, רובי 16-M, מסוקי קרב במרחק צעקה, תותחי מים, גז מדמיע, אקדחי הלם חשמליים, קללות, נאצות וחבטות, כלבים וחיילי קומנדו רעולי פנים. המסקנה הראשונה והאחרונה: עלינו להודות בפחד וללמוד – כקבוצה אחת שכל בניה ערבים זה לזה – איך לפגוש את הפחד". הס, המכירה את עזה מקרוב, מכירה מיד ראשונה גם את המשטים לעזה. לפני שלוש שנים הסתננה לרצועה על סיפון ספינה שפרצה את המצור הימי. למעסיקיה סיפרה על תוכניותיה רק כשהיתה בקפריסין, לפני שעלתה על הספינה. הדיווח הראשון פרי עטה פורסם מעזה עצמה (כעבור כמה שבועות שבהם סיקרה עבור "הארץ" את הנעשה ברצועה, יצאה מעזה, נחקרה ושוחררה). הפעם הדיווח הראשון מתפרסם עוד לפני עלייתה לספינה, אולי בגלל ההערכה שלא תגיע לעזה, ואולי מפני ש"הסיפור" השתנה; לא עוד סיקור ראשוני של תנאי החיים והמצב הפוליטי בעזה לאחר חודשים ארוכים של העדר עיתונאים ישראלים במקום, אלא עצם המסע של מערביים אל עבר חופי הרצועה וההתנגשות הצפויה עם כוחות צה"ל. בתחתית עמ 4 של "הארץ" מתפרסם דיווח מאת יהונתן ליס ולפיו היום תקיים ועדת השרים לחקיקה דיון בשתי הצעות חוק, "שנועדו לפגוע ביכולתם של ארגוני זכויות אדם ישראליים לקבל מימון ממדינות זרות". עוד מדווח ליס כי במקביל תדון ועדת החוקה של הכנסת בשני חוקים "שנויים במחלוקת": הראשון הוא "חוק החרם", שמטיל קנס על אזרחים ישראלים השותפים לחרם על ישראל, והשני הוא חוק הקובע כי הריסת מבנה בלתי חוקי תיעשה על חשבון הבונה. למעט ל"הארץ", רק "ישראל היום" מדווח על הדיון הצפוי היום בוועדת השרים לחקיקה על החוקים נגד מימון זר לעמותות פוליטיות. במדור הדעות של העיתון שתי רשימות על "חוק החרם", בעד [דרור אידר] ונגד [מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס]. גדעון קוץ ואחיקם משה דוד חתומים על ידיעה קצרה המתפרסמת בתחתית עמ 12 של "מעריב", ולפיה העיתון הצרפתי "לה-פיגארו" דיווח כי ביקורו של ראש אמ"ן, אלוף אביב כוכבי, באו"ם נועד להתריע בפני מדינות המערב כי אם ייפול משטר אסד בסוריה, נשק להשמדה המונית יגיע לידיו של הארגון חיזבאללה. כותרת הידיעה: "לה-פיגארו: ישראל פועלת למען אסד". גורם שנפגש עם כוכבי אמר לעיתון הצרפתי כי "[הישראלים] ביקשו מאיתנו להפסיק את המערכה הדיפלומטית נגד אסד, משום שאחרי נפילתו הנשק עלול להגיע לידיים הלא נכונות". גורמי צבא הכחישו בפני "מעריב" את הנאמר בדיווח ב"לה-פיגארו". ב"הארץ" הופך הדיווח ב"לה-פיגארו" לכותרת הראשית של העיתון. בכל העיתונים מדווח על זוג הישראלים שהורשע בגניבת חפצים (כפות, סכינים, מספריים) מהמוזיאון שבמחנה ההשמדה אושוויץ, ונידון לקנס ומאסר על תנאי. ב"ידיעות אחרונות" מוסיף איתמר אייכנר כמה פרטים על תשלום הקנס. לפי דיווחו, הגנבים ביקשו סיוע משגרירות ישראל בתשלום הקנס, נתקלו בסירוב תקיף, ונאלצו להסתפק במשלוח של יהודי דובר עברית אשר סייע בתרגום גרסתם לשוטרים הפולנים. צמוד לדיווחו טור מאת נח קליגר, שמביע צער על כך שהשופט הפולני לא שלח את הגנבים למאסר של שנים. הידיעה מתפרסמת על רקע תצלום שאמור להיות "שער הכניסה למחנה ההשמדה", ובפועל הוא שער הכניסה למחנה אושוויץ II (בירקנאו), שבו אין תצוגה של כפות, סכינים ומספריים. במדור "תרבות" במוסף "היום" של "מעריב" ידיעה קצרה מאת כרמית ספיר-ויץ לרגל צאת ספר שירים שהוציא בהוצאה עצמית ציץ רהב, אביו של איש יחסי-הציבור רני רהב. "על אף הדברים הטובים שאמרו לו מכריו", כותבת ספיר-ויץ, "החליט להדפיס את הספר ב-200 עותקים בלבד". הידיעה, שמלווה בתצלום של רני רהב והוריו, נפתחת בציטוט מהשיר "אני גמלאי", מאת רהב האב: "אני גמלאי כמה שנים ואין לי זמן, תמיד יש עניינים/ המשימות לא תמו והקצב רצחני/ מה לעשות – זה אני". בראש מדור הרכילות במוסף "עסקים" של "מעריב" מודפסת השאלה: "מי חגג בת-מצווה לבתו". בתחתית המדור, התשובה: עופר נמרודי. חמישה תצלומים מלווים את הידיעה על חגיגת בת-המצווה של אריאל נמרודי. "האירוע המושקע כלל תאורה חדשנית, מזנונים עשירים (ארוחת לילה שכללה את השווארמה המפורסמת של השף בינו גבסו, הלא הוא ד"ר שקשוקה), בר מוקפד ובמת מופעים ענקית, שאירחה את הזמרת רוני סופרסטאר ובמופע המרכזי את עומר אדם ומשה פרץ", נכתב. בין האורחים ששמותיהם מצוינים בידיעה: נוחי דנקנר, דני דנקנר, טדי שגיא, ציפי לבני, ליגד רוטלוי ורם כספי. עמ 7 ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" וב"כלכליסט", עמ 8 ב"ישראל היום" ועמ 9 ב"דה-מרקר" תפוסים כולם על-ידי מודעה [(אדלר חומסקי & ורשבסקי) GREY] מטעם חברת מפעלי ים המלח בע"מ. מעל קריקטורה של אדם צף על פני ים המלח נכתב: "מפעלי ים המלח מזרימים חיים לים המלח. מאז הקמת המוביל הארצי, פסקה כמעט לחלוטין הזרמת המים לים המלח והאגן הדרומי שלו התייבש. בזכות מפעלי ים המלח, שמזרימים בכל שנה מים לאגן הדרומי, קיים החוף שכולנו מכירים. תיירים מגיעים בהמוניהם כדי ליהנות מאחד מפלאי עולם. בתי-המלון לחופו של האגן הדרומי משגשגים. יש תעסוקה ופרנסה לכ-30,000 משפחות". המודעה היא הראשונה מתוך קמפיין פרסומי חדש מטעם המפעלים. "מפעלי ים המלח מתנהלים בכמה חזיתות במקביל, ביניהן מימון הגנות על מלונות ים המלח הנמצאים בסכנת הצפה, בוררות בדבר העלאת התמלוגים שהם משלמים למדינה, המאבק הירוק נגד הקמת בריכה תעשייתית נוספת ותחנת שאיבה חדשה באגן הצפוני של ים המלח, ומצבה העגום של הסביבה בים המלח, שכולל את התייבשותו ואת היווצרות הבולענים", צוין בידיעה על הקמפיין מאת ליאור בן דוד שפורסמה בשבוע שעבר ב"כלכליסט". גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי ועדת השרים לחקיקה תדון היום בהצעת חוק שתחייב את רשות השידור להקים ערוץ שידורים בערבית ובאנגלית. במדור הרכילות של "כלכליסט" מדווח תומר אביטל כי יחידת הצילום הממלכתית, שאמונה על תיעוד ראש הממשלה והנשיא, מתרחבת ומצרפת לשורותיה צלם נוסף. על-פי הדיווח, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית אורן הלמן "החליט כי הצלם שייקלט יהיה בן העדה האתיופית". אביטל מציין בדיווחו כי עלות היחידה למשלם המסים היא שישה מיליון שקל בשנה. אלי ברדנשטיין מדווח ב"מעריב" כי עיתונאים זרים הפועלים בישראל יזכו להקלה בחידוש אשרת העבודה, וזאת לאחר סיכום שאליו הגיעו מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ומינהל רשות האוכלוסין וההגירה. כל עיתונאי שיבקש להאריך את שהייתו בישראל עם תום חמש שנות אשרת העבודה שלו, ייענה בחיוב "באופן אוטומטי ומיידי וללא שיקול דעת".
|
"ידיעות אחרונות" מגלה איפוק בדיווחים על מות מייקל גקסון | "מעריב" ו"ישראל היום" לא | ומה צריך לעשות צעיר שנפצע קשה בהפגנה כדי להגיע לכותרות העיתונים החילוניים?
|
אולי בשל ההגזמה בסיקור ההתפוצצות של פרשת דודו טופז והביקורת בדמות מכתבים למערכת שכעסו על כך שהעיתון צהוב מדי, מגלה הבוקר "ידיעות אחרונות" איפוק יחסי בסיקורו את מות הזמר מייקל גקסון – אם לא באופי הסיקור, לפחות בנפח המוענק לו. נראה כאילו במערכת החדשות בעיתון נטלו כמה מכדורי ההרגעה העוצמתיים שהביאו ככל הנראה למותו של גקסון לפני שניגשו להחלטות על מספר ומיקום העמודים שיוקדשו לסיקור מותו של "מלך הפופ". למעט תצלום גדול בשער העיתון, מצומצם הסיקור לכדי שתי כפולות עמודים בלבד במרכז קונטרס החדשות ועוד שער ושלושה עמודים במוסף היומי. בהשוואה לגליון "מעריב", למשל, "ידיעות אחרונות" הוא התגלמות השמרנות העיתונאית. ב"מעריב" לא רק שמרבית שער העיתון מוקדשת לזמר, גם כל העמודים החל מהכפולה השנייה ועד עמ 12 (כולל) עוסקים בגקסון, נוסף על שער וארבעה עמודים במוסף. החדשות על הזמר וחמישה(!) טורי דעה עליו תופסים כמחצית מהעיתון ודוחים דיווחים על התקדמות אפשרית במשא ומתן לשחרור החייל השבוי גלעד שליט ועל שובו לישראל של משה טלנסקי, העד המרכזי במשפט נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בחירה עריכתית המלמדת כי קהל היעד של העיתון כולל קודם כל את צופי מהדורת חדשות הבידור של גיא פינס. מפתיע לרעה "ישראל היום", בדרך כלל הסולידי מבין שלושת הטבלואידים, שאינו תלוי כמותם במכירות גליונותיו להמשך קיומו. "ישראל היום" אמנם מצמצם את נוכחות מות הזמר בשער, אך הוא פותח את העיתון בידיעות על גקסון – היחיד הבוקר שעושה זאת – ממשיך בסיקור המוות באופן רציף עד עמ 7, ומוסיף לכך גם את כפולת עמודי הבידור. "הארץ", כמובן, מצניע יותר מכולם את האירוע, ומקדיש לו את עמוד חדשות התרבות והבידור בקונטרס הראשי ועוד מעט יותר מעמוד במוסף "גלריה". אשר לתוכן, כרגיל במקרים של סיקור יתר, גם הפעם משולבים טקסטים שאפשר היה להסתדר יפה בלעדיהם. אורי גלר, למשל, מדבר עם כתב "ישראל היום" ושולף את האנקדוטה המעגלית הבאה: "לאורך כל הקריירה המופלאה, מייקל נשאר אדם בודד ומבולבל מאוד. פעם שאלתי אותו על כך. הוא הביט עלי עשר שניות והשיב: אני אדם בודד מאוד". ועוד בעיתון זה, בועז ביסמוט מדווח על אסירים בפיליפינים ששיחזרו בריקודים את הקליפ לשיר "Thriller", "כמחווה לזמר שמת", ומתעלם מעדויות שעלו לפני שנתיים על הפרות זכויות אדם קשות שאיפשרו את הריקוד ההמוני בבית-הכלא. ב"מעריב" נמצא מקום לידיעת קש מה"לוס-אנגלס טיימס", על כך שמעריצי הזמר הניחו פרחים בשדרת הכוכבים של הוליווד ליד כוכב של אדם בעל השם מייקל גקסון, שאינו הזמר מייקל גקסון. כדי למלא את כל עמודי החדשות שהוחלט להקדיש למות גקסון, "מעריב" אינו מסתפק בדיווחי שליחו למערב ארה"ב ומתרגם ידיעות גם מה"וושינגטון פוסט" ומה"אובזרבר". מבין חמשת טורי הדעה על גקסון, בולט זה שכתב רון מיברג. משום מה, מיברג קובע כי "מייקל גקסון הוא חלל הפופ הראשון של ילדינו. הם טרם חוו את הרגע המטלטל הזה שבו נלקח מהם מישהו מגיבורי התרבות שסיפק את פס הקול של תקופתם", תוך שהוא מתעלם ממותו של קורט קוביין. ניתן לסלוח לו על כך, לא רק מפני שההגדרה של "דור" תמיד תכלול שוליים מעט מטושטשים, אלא משום שמיברג פשוט כותב נפלא ("כמו פסל, ניסה לסתת ולהוציא מהמראה שאיתו נולד את הישות הניאו-קלאסית שנדמה היה לו שהתחבאה בתוכו. הניתוחים הפלסטיים התכופים הפכו אותו לפצע מהלך"; ובעיקר – "הוא לא היה בדרך לקאמבק, והוא הראשון שהבין זאת. הוא היה מוכתם משפטית, מלוכלך מוסרית ומת יצירתית. לאנשים במצבו יש נטייה לדבר אל המוות. לבחון אותו. לגשש ביד רועדת אחרי הקירות של קצה קיומם. זה מה שהוא עשה"). ועוד באשר לזווית הנרקוטית במות גקסון: ב"ידיעות אחרונות", למרות הסיקור המצומצם יחסית, בכל זאת מתפרסמת ידיעה אחת [כתב "ידיעות אחרונות"] המשרתת יפה את הקוראים הנרקופילים, ומפרטת מהם בדיוק הכדורים שנטל גקסון באופן קבוע, החל בוויקודין וכלה בדילואדיד, מה ההשפעות של כל כדור וכדור, ותחת איזה שם הוא משווק בישראל. בעימותים אתמול בין מפגינים לשוטרים בירושלים, נפצע מפגין אחד באורח קשה. העיתון היחיד שמקדיש לכך כותרת בעמוד השער הוא "ישראל היום", שם הכותרת הראשית קוראת "פצוע קשה, 40 נעצרו בירושלים". יחד עם זאת, תחת כותרת זו מופיעים שני תצלומים: האחד של חרדי והאחר של חילוני. החרדי צועק במלוא גרון, החילוני מניף שלט "תנו לחיות, נודניקים". מהכותרת ומכותרת המשנה כלל לא ברור אם הפצוע הקשה הוא מפגין חרדי, מפגין חילוני או שוטר. בכותרת המשנה לידיעה המופיעה בעמ 9 של העיתון, לעומת זאת, זהות הפצוע מודגשת. ב"הארץ" הכותרת בשער קוראת "6 פצועים בהפגנות חרדים נגד פתיחת חניון", ורק בגוף הידיעה מאת ניר חסון, יאיר אטינגר ויהונתן ליס מצוין כי "חמישה שוטרים נפצעו קל" ונוסף על כך "חרדי שנפל מגובה רב בשעות הערב פונה במצב קשה לבית-החולים הדסה". ב"ידיעות אחרונות" מצוין בהפניה בשער העיתון כי "בן 20 נפל ממרפסת ונפצע קשה", אך בידיעה מאת ניסן שטראוכלר וירון דורון האירוע מוצנע, ויש לקרוא את גוף הטקסט עצמו ולהגיע עד לסוף הפסקה השישית כדי ללמוד עליו. ב"מעריב", שם הכותרת הראשית מוקדשת להשלכות הפוליטיות האפשריות של העימותים ("יהדות-התורה: משבר החניון עלול להפיל את הממשלה"), הפציעה של החרדי אינה מופיעה בשער, ורק בכותרת המשנה לידיעה נכתב כי "כ-24 חרדים נעצרו, אחד נפצע בינוני". איך הגיעו ב"מעריב" לקביעה כי החרדי נפצע "בינוני"? לפי חוק הממוצע. אבישי בן חיים ורוני מלול מדווחים בגוף הידיעה כי "אחד המפגינים נפל מגובה ונפגע באורח קל וסירב להתפנות. בהמשך מצבו הידרדר והוא פונה במצב קשה ליחידת הטראומה בהדסה עין-כרם". נכון שהחרדי, שאף עיתון אינו מזכיר את שמו, נפצע מנפילה ולא מאלת שוטר או כדור גומי, אך האם העיתונים היו מצניעים כך פציעה קשה במהלך הפגנה לו הפצוע היה מהצד החילוני? ב"מעריב", כאמור, ההשלכות הפוליטיות המשוערות של המשבר בירושלים תופסות את הכותרת הראשית, ובאופן נדיר דוחקות מהמיקום המרכזי את הכותרת שמביא הבוקר בן כספית על משבר נוסף במפלגת העבודה. ב"ידיעות אחרונות" חושף שמעון שיפר את הצעת הפשרה שיציג אהוד ברק בוושינגטון – הקפאת התנחלויות לשלושה חודשים. ובעוד שהעיתונים האחרים מדווחים, תוך הסתייגות, על המידע כי עסקת שליט שוב מגלה סימני מימוש, ב"הארץ" הכותרת הראשית מספקת עדות שלפיה ייתכן שיש ממש בדיווחים על שחרור קרוב. "ישראל ומצרים מנהלות שיחות על הסדרת השלטון ברצועת עזה", מדווחים ברק רביד, צבי בראל ואבי יששכרוף, תוך שהם נותנים קרדיט ראוי לאתר ynet ופרשנו רון בן-ישי, שם פורסמה לראשונה ההצעה המצרית לרגיעה ברצועה. יהודה שרוני מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי נוחי דנקנר הציע לפני כארבעה חודשים לרכוש את העיתון "גלובס" מבעליו אליעזר פישמן. לפי הדיווח של שרוני, העסקה לא התממשה, אך "בימים האחרונים הובעה בקרב גורמים עסקיים ההערכה שהעיתון הכלכלי שוב עומד למכירה". צבי זרחיה ואופיר בר-זהר מדווחים ב"דה-מרקר" כי היום תידון הצעת חוק בוועדת השרים לענייני חקיקה שלפיה הערוץ הרוסי וערוץ המוזיקה לא ישלמו דמי שימוש לחברות הטלוויזיה הרב-ערוציות יס והוט. במגזין הכרומו "גלריה" השלישי, המצורף היום לעיתון "הארץ", מתפרסמת כתבה מאת גילי איזיקוביץ, המנסה להתחקות אחר הגורמים לכישלון המסחרי של ערוץ 10. איזיקוביץ מתרכזת בטעויות הניהוליות הקשות שנעשו בתחילת דרכו של הערוץ, שצימצמו מאוד את סיכוייו לשרוד עוד בטרם שודרה בו הדקה הראשונה. ובאותו עניין ממש: ב"כלכליסט" מדווחים מיטל זדה ואמיר טייג כי העונה השלישית של התוכנית "הישרדות", שתשודר בערוץ 10, תכיל 50 פרקים לעומת 40 בעונה הקודמת ו-15 בעונה האמריקאית. העיתונאי אמנון קפליוק מת ביום שישי. רוני שקד, עמיתו לשעבר מ"ידיעות אחרונות", אומר לכתב העיתון דני אדינו-אבבה כי זוהי "אבידה גדולה [...] הוא היה עיתונאי מהזן הישן, בעל דעות נחרצות". עפרי אילני מביא ב"הארץ" מדברי אורי אבנרי, הקובע כי "קפליוק היה שייך לקבוצה של כתבים שסיקרה את המתרחש בשטחים הכבושים בצורה שלא היתה כמותה. כאשר הם נעלמו מהשטח, הסיקור בשטחים הכבושים מת והפך לקומוניקטים ממשלתיים". הלווייתו תתקיים היום, בשעה 18:30, בירושלים. ביום שישי כתבתי במדור זה כי "מעריב" פיספס את מות גקסון, וכי בגיליון שהגיע לפתח ביתי לא היה לאירוע זכר, בעוד שהעיתונים האחרים הספיקו לדווח על מותו, או לפחות על הבהלתו לבית-חולים. מעיתון "מעריב" נמסר כי כמו העיתונים האחרים, גם הם הוציאו מהדורות מאוחרות עם עדכונים, ורק מקריות הביאה לכך שאל ביתי נשלחו דווקא המהדורות המאוחרות של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", לצד המהדורה הראשונה של "מעריב". "מעריב", אם כן, לא פיספס את האירוע, ועורכיו וכתביו לא הלכו לישון לפני הקולגות. עם העיתון ועובדיו הסליחה.
|
תוכנה חדשה לניתוח טקסטים מתיימרת לקבוע האם הכותב הוא גבר או אשה. בקרוב תדע התוכנה לנתח ציוצים בטוויטר וסטטוסים בפייסבוק
|
כעת אנו כבר יודעים שמאחורי הבלוג "נערה לסבית מדמשק" מסתתר גבר, וכי גם הלסבית המפעילה את האתר בו התפרסמו הדברים - היא גבר. תוכנה חדשה לזיהוי מגדרי שפותחה במכון הטכנולוגי ע"ש סטיבנס בהובוקן, ניו גרזי, יכולה היתה אולי למנוע את המבוכה. ה-New Scientist מדווח כי התוכנה תוכל לחשוף את זהותם המינית של בלוגרים, מחברי מיילים, משתמשי פייסבוק או טוויטר. כתבי האתר מדווחים כי כאשר הזינו אל התוכנה את הפוסט האחרון שפורסם בבלוג "נערה לסבית מדמשק", התוכנה קבעה כי קיימים 63.2 אחוזים שהכותב הוא גבר. התוכנה, שפותחה על-ידי נה צנג ועל ידי ראגראטנאם צנדראמולי וקודובאיור סאבאלאקשמי, מאפשרת למשתמשים להזין אותה בקובץ טקסט או להדביק לתוך תיבה פסקה בת 50 מילים או יותר. לאחר מספר רגעים, התוכנה מבשרת את פסיקתה: גבר, אישה או נייטרלי. האופצייה הנייטרלית מצביעה על כך שהטקסט הופשט מסממנים מגדריים. לצורך בניית התוכנה הצוות חקר בתחילה מספר רב של כותרות משנה מתוך ארכיון החדשות של רויטרס ושל מאגר הדואר האלקטרוני של חברת האנרגיה פושטת הרגל אנרון. החוקרים תרו אחר גורמים "פסיכו-לינגוויסטים" שזוהו בעבר על ידי קבוצות מחקר אחרות, כמו למשל שימוש במילים או צורות פיסוק ספציפיות. צנדראמולי מספר כי הם מצאו בסך הכל 545 גורמים כאלה, אותם הם צמצמו לאחר מכן ל-157 גורמים מגדריים. בין הגורמים ניתן למצוא את ההבדלים בסגנון הפיסוק או שוני באורכן של פסקאות. גורמים מגדריים נוספים שנמצאו, כוללים, למשל, שימוש במילים מסיימות על מנת להביע רגש או הלך רוח, והיקף השימוש שהכותב עושה בהם. לדוגמה, נמצא כי נשים משתמשות באופן נרחב יותר ב"שמות תואר שמביעים רגש חזק כמו מקסים או נפלא". גברים, לעומת זאת, משתמשים יותר מנשים במילה "אני" ונשים מעדיפות יותר מגברים שימוש בסימני שאלה. לבסוף, התכונה שילבה את הרמזים האלו באלגוריתם בייסיני, אשר מנחש את מינו של הכותב בהתבסס על מאזן ההסתברויות המוצע על ידי הגורמים שנמצאו. אך התוכנה לא תמיד צודקת. לאחר שמוזן אליה טקסט, שיפוטה של התוכנה מדויק ב-85 אחוז מהמקרים, נתון שצפוי להשתפר ככל שיותר אנשים ישתמשו בה וידווחו למערכת מתי ניחושה היה שגוי, ובכך יעזרו לחדד את האלגוריתם. גרסתה הבאה של התוכנה תוכל לנתח ציוצי טוויטר ועדכוני פייסבוק. בבדיקה שערך ה-New Scientist לתוכנה, נמצא כי כשהוזנו טקסטים של זוכה פרס הנובל לספרות, ו.ס. נאיפול, שהשמיץ לאחרונה סופרות נשים, התוכנה פסקה כי ישנם 88.4 אחוזים שהכותב הוא גבר. בבדיקה נוספת בה הוזנו הפסקאות הראשונות של הספר "מידלמארץ" שנכתב על ידי הסופרת מרי אוונס תחת שם העט הגברי גורג אליוט, מצאה התוכנה כי קיימים 94.6 אחוזי סיכוי שהכותבת היא אישה. אך כשהוזן אל התוכנה אחד מ-14,000 האימיילים של שרה פיילין שנחשפו על ידי ממשלת אלסקה בשבוע שעבר, התוכנה טעתה וקבעה כי קיים סיכוי של 70.77 אחוזים שהטקסט נכתב על ידי גבר.
|
רק ל"מעריב" כתב בשיקגו | מספר הבאים לכיכר הוכפל, ירד ונשאר זהה | ב"דה-מרקר" מעניקים מצנח מוזהב לרועי ורמוס
|
כותרות כל עיתוני הבוקר עוסקות בנסיון פיגוע בינלאומי, שסוכל. "תא אל-קעידה בתימן שלח מטענים לבתי-כנסת בשיקגו", מתמצתת הכותרת הראשית של "הארץ" את הסיפור למשפט אחד. העיתונים האחרים, שנתונים לסד של כותרת של מלה עד שלוש מלים, נאלצים להיות ממוקדים עוד יותר. הכותרת הראשית של "מעריב" בוחרת במקור: "חבילות הטרור מתימן"; ב"ידיעות אחרונות" עוסקים באמצעי: "טרור בדואר"; ואילו "ישראל היום" שם דגש על היעד: "המטרה: בתי-כנסת". "בתום סוף-שבוע מורט עצבים, שכאילו נלקח מסרטי פעולה חובקי עולם, הודיע אתמול נשיא ארה"ב ברק אובמה כי שתי חבילות נפץ שנשלחו מתימן בדרכן לפגוע בבתי-כנסת ובמוסדות יהודיים בשיקגו נתפסו באנגליה ובדובאי בעקבות מידע מודיעיני שהגיע מרשויות הביטחון הסעודיות", פותח בועז ביסמוט את דיווחו ב"ישראל היום". בטור נלווה מספר ביסמוט על חוויותיו האישיות מביקור בתימן ומשווה אותן לביקור שערך באפגניסטן. "תימן היום מלחיצה יותר", הוא קובע. "אמנם אין טליבאן, אבל יש מורדים בצפון, מהפכנים בדרום וטרוריסטים של אל-קעידה בשאר האזורים". "השיטה שנקטו הטרוריסטים שמשלוחיהם נתפסו בסוף-השבוע אמנם פשוטה, אך התוכנית מתוחכמת, נועזת ויצירתית, והיא מעידה על תכנון יסודי", כותב יוסי מלמן ב"הארץ". מלמן מזכיר כי ישראל נקטה שיטה דומה כבר בשנת 1956, כדי לחסל קצין מודיעין בעזה, ובהמשך נגד נאצים שחיו במצרים ונגד מנהיגים פלסטינים שונים. לדבריו, "מנסיונות סוף-השבוע האחרון לבצע פיגועים אפשר להסיק כמה לקחים: הטרור האסלאמי הרדיקלי לובש ופושט צורה אך ממאן להיעלם, ושירותי הביון ברחבי העולם מגבירים את שיתוף הפעולה ביניהם בניסיון להתמודד עימו". מלמן מסיים את טורו בהערכה כי חבילות הנפץ היו נעצרות טרם הגיען למוסדות הקהילה היהודית, וזאת בשל סידורי הביטחון בארה"ב. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים איתמר אייכנר וכתבת העיתון בוושינגטון, אורלי אזולאי, על תגובת יהודי שיקגו, "כ-270 אלף איש ואשה", לשון הדיווח. סגן נשיא הפדרציה של הקהילה היהודית בשיקגו, מייקל קוצין, אומר להם: "אני לא יודע אם אפשר לדבר על נס, אבל כנראה נשקפה סכנה מאוד גדולה". "אנחנו זהירים, ערנים, אבל בהחלט לא בפאניקה", מצוטט רבי אשר לופטין מבית-הכנסת אנשי שלום בני ישראל בשכונת לייק ויו. רק ל"מעריב" כתב המדווח משיקגו, העיר שאליהן יועדו חבילות הנפץ. צח יוקד, כתב "מעריב" בארה"ב, הזדרז לעלות על טיסה מניו-יורק לשיקגו ופגש פנים אל פנים כמה מהמתפללים בבית-הכנסת אנשי-האמת בעיר. "לאט-לאט אנשים מתחילים להבין שצריך להתרגל למציאות חדשה. שגם פה אנחנו כבר לא בטוחים. זה לא קל", אומר לו אחד מהם, המזוהה בשמו הפרטי בלבד – רוברט. על המידע הבסיסי אפשר לדווח גם מתל-אביב, וכך אמנם עושים בכמה מהעיתונים (כולל "מעריב"), אך כתב בשטח עשוי לספק ערך מוסף. בדיווחו מפיח יוקד חיים בביטוי "זהירים, ערנים, אבל בהחלט לא בפאניקה". הוא מספק תיאור מפורט של סידורי האבטחה סביב בית-הכנסת בעיר ומביא עדות מיד ראשונה לעצבים הרופפים של רשויות הביטחון במקום. יוקד עצמו מעורר את חשד השומר בקבלה של בית-הכנסת, שמזעיק שלושה שוטרים. "הוא נראה לי מזויף", אומר אחד מהם על רשיון הנהיגה של יוקד. גם שמו הפרטי מעורר את חשדם. השוטרים דורשים ממנו לעזוב את המקום מיד. "אתה כנראה לא מבין מה קורה פה היום", מצטט יוקד אחד מהם, "זה מצב מיוחד [...] תנסה בשבוע הבא, אולי הדברים ייראו אחרת". העצרת שהתקיימה אתמול בתל-אביב לציון 15 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין מוזכרת בשערי כל העיתונים. בכל הדיווחים מיוחסת חשיבות רבה למספר המשתתפים בעצרת. "לפחות לפי מספר האנשים שהציפו אמש את כיכר רבין בתל-אביב", כותב איתן הבר ב"ידיעות אחרונות", "רשאים מארגני העצרת לראש הממשלה הירוי לרשום לעצמם לתזכורת: אולי לא כדאי לחדול מן העצרות הללו ולחזור לכיכר גם בשנה הבאה, ובשנה שלאחריה, ועוד ועוד". "רבבות התייצבו אמש", נפתח כיתוב התצלום בראש שער "הארץ", וגם הבר נוקב במספר "רבבות". בראש הכפולה המוקדשת לסיקור העצרת ב"ידיעות אחרונות" נוקבת הכותרת במספר "למעלה מ-30 אלף". ראובן וייס, המדווח על האירוע לצד הטור של הבר, כותב: "המארגנים חששו מכיכר ריקה. חששו שהשנים שחלפו לצד מזג האוויר, שהפך בסוף-השבוע לקריר וגשום, ימנעו מהאנשים לצאת לכיכר [...] כולם התבדו. למעלה מ-30 אלף איש צבאו על הכיכר ועל הרחובות הסמוכים לה". "למרות מזג האוויר הסגרירי", מדווח אבי כהן ב"ישראל היום", "כ-30 אלף איש הגיעו אמש לכיכר". "מזג האוויר היה נוח, כמותו גם מצב רוחם של המתכנסים", כותב גדעון לוי ב"הארץ", "לא זעם ולא אבל, כנדרש". בידיעה נלווית מאת דנה ויילר-פולק מצוין כי לכיכר הגיעו "עשרות אלפי אנשים", וכי לטענת המארגנים הגיעו כ-100 אלף איש. "מספר האנשים שהגיעו אמש לעצרת הזיכרון ליצחק רבין", מדווחת מיכל שפירא ב"מעריב", "היה מאכזב ומעודד כאחד: מאכזב משום שהיו בה רק 30 אלף משתתפים, מעודד משום שמדובר במספר כפול מזה שהיה בעצרת שנערכה בשנה שעברה". בשער "מעריב" מספר המשתתפים פוחת בשליש לעומת הדיווח בעמודי הפנים של העיתון ועומד על "כ-20 אלף איש". ב"ידיעות אחרונות" מתלווה לסיקור איור תחת הכותרת "חבר, אתה חסר פחות ופחות", המספק השוואה של מספר המשתתפים בעצרות לזכרו של רבין לאורך השנים. בשנת 1995, נמסר, המספר עמד על 300 אלף. בשנת 2000 ירד המספר ל-100 אלף. בשנת 2009, על-פי מניין "ידיעות אחרונות", היה מספר המשתתפים זהה לזה של השנה – 30 אלף איש. מבין כל סיקורי האירוע שמתפרסמים הבוקר בעיתונים, רק דיווחו של גדעון לוי ב"הארץ" נפתח בתוכן אחד הנאומים שנשמעו בכיכר, נאומו של יאיר גרבוז. האמן דיבר "אמת, מרה ונכוחה", כותב לוי. רבבות ביקרו אתמול גם במוקד אחר בארץ ישראל, אך הדיווחים על כך נדחקים לעמודים האחוריים, אם בכלל. "חברון: עשרות אלפים ציינו את שבת חיי שרה", קוראת כותרת ידיעה קצרצרה בעמ 23 של "ישראל היום". אפרת פורשר מדווחת ש"עשרות אלפי אנשים נהרו לחברון במהלך השבת, שבה קוראים את פרשת חיי שרה". ב"ידיעות אחרונות" מספק עקיבא נוביק תיאור מעט מפורט יותר בראש עמ 22. "מעבר לחובשי הכיפות הסרוגות הרבים נראו במקום גם אבשלום קור ועו"ד יורם שפטל, שהגיע במכונית פורשה, אשר בלטה על רקע הסובארו-סטיישן של מתנחלי חברון". על-פי דיווחו של נוביק, ח"כ ציפי חוטובלי הציעה בדיון שנערך בליל שבת לספח את יהודה ושומרון, וזכתה למחיאות כפיים. איתמר בן-גביר, מוסיף נוביק, הציע "טרנספר לאויבים". גם הוא זכה למחיאות כפיים. למעלה מ-150 אלף תושבי העיר, שחיים בחברון סביב 750 מתנחלים יהודים, מוזכרים בשולי שני הדיווחים. בשבת בצהריים נערך משחק כדורגל בין יהודים לפלסטינים, נכתב. נוביק מדווח שהמשחק הסתיים בתיקו. ביום שישי דיווח "ידיעות אחרונות" על הסיור שנערך לבכירי ה"ניו-יורק טיימס" בהתנחלויות היהודיות בשטחי יהודה ושומרון. הבוקר מדווחת אורלי אזולאי, כתבת העיתון בוושינגטון, כי מאמר המערכת בעיתון תובע מראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לקבל את הצעת נשיא ארה"ב ברק אובמה להאריך את הקפאת הבנייה בשטחים. אזולאי ועורכיה אינם מזכירים את הביקור של הבכירים בישראל. ב"הארץ", לעומת זאת, ממקם ברק רביד את מאמר המערכת הביקורתי של ה"ניו-יורק טיימס" בהקשר של ביקור בכיריו באזור ומדווח על פגישות נוספות שנערכו לעיתונאים בישראל. "חרף פגישות בין נתניהו לעורכים הבכירים", נכתב בכותרת דיווחו, "ביקורת חריפה בניו-יורק טיימס על ישראל". על-פי רביד, נתניהו נפגש עם העיתונאים הבכירים ביום רביעי האחרון. רביד מציין כי העורכים נפגשו גם עם ראשי הרשות הפלסטינית אבו-מאזן וסלאם פיאד ומציין "נראה כי מאמצי ההסברה של נתניהו כשלו". "גורל פסגות הוכרע", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "דה-מרקר", "תימכר לאיפקס, תישא בקנס הגבוה אי-פעם". כותרת המשנה מתמצתת את ההתפתחויות האחרונות בפרשה: "פרקליטות המדינה סללה את הדרך לעסקה למכירת בית-ההשקעות הגדול בישראל לקרן איפקס תמורת שני מיליארד שקל. הפשרה: תיק החקירה נגד פסגות ייסגר, המנהלים הבכירים יודחו – והחברה תשלם קנס חריג בסך 150 מיליון שקל. המנכ"ל המודח ורמוס: ההסדר אינו מחייב אותי". בכפולה הפותחת מתאר חגי עמית בפירוט את השתלשלות האירועים שהביאו להסכם. שלושת האיורים המופיעים בכפולה הפותחת מדגישים את ההצלחה והצמיחה של החברה, גם בחודשים האחרונים, עת נערכה חקירה בחשד למניפולציה שבוצעה בשערי ניירות הערך. הבלטת נתונים אלה בעיתוי הנוכחי חשובה במיוחד להבטחת יציבות בית-ההשקעות. היא אינה מופיעה הבוקר בעיתונים האחרים המסקרים את העסקה. "ורמוס עצמו יצטרך להחליט על המשך צעדיו לאור הסיכומים שהושגו", כותב עמית על מי שגילם בעבר את תפקיד הגיבור מעל דפי "דה-מרקר". "בסופו של דבר", מוסיף עמית, "הוא מוצא עצמו מתבקש לפנות את הדרך מבלי שהוצגו נגדו ראיות". בידיעה מצוטטת גם ההודעה שהפיץ אמש ורמוס באמצעות פרקליטו. בין היתר נכתב בה: "ורמוס אינו צד להסדר. ההסדר אינו מוסכם עליו והוא בניגוד לעמדתו. ממילא ברור כי ההסדר אינו מחייב אותו". טור נלווה מאת רותם שטרקמן מתפרסם תחת הכותרת "האם נעשה צדק?". "מדוע שתי הרשויות האלה [הרשות לניירות ערך והפרקליטות] משתפות פעולה עם העסקה במקום למצות את ההליכים בצורה מסודרת?", הוא שואל. "מה מניע אותן למהר ולחתום על עסקה עם גורם עסקי שרשמית אין לו בכלל קשר לפסגות? [...] האם יכול להיות שהמהלך כולו הונע רק בגלל קואליציה של אינטרסים שהתחברו להם לכסף ענק? [...] האם הכל תקין בכך שהדובר של הרשות, שהוא הדובר האישי של גושן, שהוא גם הדובר האישי של זהבית כהן ושל אייפקס – מוציא את ההודעה על ההסכם מטעם הפרקליטות?". שטרקמן אינו מציין בטור את שמו של דובר הרשות לניירות ערך, אורי קציר. בעבר, נזכיר, פורסמו בעיתוני הכלכלה המתחרים ל"דה-מרקר" טענות על ניגודי אינטרסים של דובר אחר, זמיר דחב"ש, בפרשת בנק הפועלים. (עדכון: הדובר שהוציא את ההודעה מטעם הפרקליטות הוא זמיר דחב"ש). בסיום טורו מחמיא שטרקמן לוורמוס על עמדתו נגד מחיקת חובות בימי השיא של משבר האשראי וכותב כי הדבר החשוב באמת הוא "שמי שיחליף את ורמוס ימשיך בכל מה שקשור לשמירה על האינטרסים של הציבור". "חבילת הפרישה של רועי ורמוס", נכתב בכותרת משנה לידיעה מאת עידו באום, "לא תיפגע". בגוף הידיעה מדווח כי הוא צפוי "לקבל מצנח זהב של עשרות מיליוני שקלים עם פרישתו". בידיעה נוספת מאת באום מסביר הכותב מדוע פעלה הפרקליטות כפי שפעלה. "מדוע הסכים פרקליט המדינה לסגור את התיק?", שואל באום, ומשיב: "החשדות המיוחסים לבכירי פסגות – מניפולציה שנועדה להעשיר את חשבון הבנק של החברה – היו גורמים לכך שהגשת כתב אישום נגד מנהלי פסגות היתה מניעה גם כתב אישום נגד החברה עצמה [...] ניתן לומר בזהירות כי אחד השיקולים שהניעו את זוהר גושן ומשה לדור לנהל משא-ומתן כה תקדימי הוא התובנה שפסגות הוא גוף מוסדי גדול מכדי להעמידו בסכנה – מה שמכונה too big to fail. יציבות שוק ההון היא שיקול חשוב מבחינת הרשות והפרקליטות. כך גם יציבותו של בית-ההשקעות הכי גדול בשוק". ב"כלכליסט" נדחק הדיווח הנרחב על החלטת לדור ועסקת פסגות למדור "השוק", עמוק בתוך קונטרס העיתון. "מסחרה לייט הוא ככל הנראה הכינוי המתאים ביותר להסדר שהשיגו פרקליט המדינה משה לדור ויו"ר רשות ני"ע פרופ זוהר גושן עם בית-ההשקעות הגדול במדינה", כותב איתי הר-אור. הר-אור תוקף את ההסכם מהזווית המשפטית וטוען כי גביית 150 מיליון השקלים מפסגות היא "ביטוי מעשי לנטילת האחריות", לשון הודעת הפרקליטות. לדעת הר-אור, גביית הסכום נעשתה "ללא הסמכה מפורשת בחוק", ובמלים אחרות, זוהי "פעולה לא חוקית". במוסף "עסקים" של "מעריב" מבקר יהודה שרוני את החלטת פרקליט המדינה לסגור את תיק החקירה "מחוסר עניין לציבור". "מהו עניין לציבור אם לא טיב ניהול בית-השקעות המנהל עבור כמיליון לקוחותיו קופות גמל, פנסיה, קרנות נאמנות ותיקי השקעות?", הוא שואל, ומעריך שספק אם החלטת לדור "תעמוד במבחן בג"ץ". לדברי שרוני, "החלטת לדור לגבי פסגות מעניקה חיזוק לטענה שנהוג היה לייחס לבנקאות האמריקאית בעקבות המשבר: גדולה מכדי ליפול". "כן", כותב שרוני, "פסגות הוא כנראה בית-השקעות גדול מכדי ליפול. חבל מאוד שפרקליט המדינה המכובד הקריב הפעם את אינטרס הציבור על מזבח שיקולים פיננסיים ציניים של שתי קרנות השקעה אמריקאיות". צבי זרחיה ואופיר בר-זהר מדווחים ב"דה-מרקר" כי רשות ההגבלים מתנגדת להמשך הבעלות המשותפת של זכייניות ערוץ 2 על חברת החדשות של הערוץ, עם המעבר לשיטת הרשיונות. "תרחיש שמדיר שינה מעיניהם של עובדי חברת החדשות", כותבים השניים, "הוא כי מניעה מרשת וקשת להחזיק יחד בחברה תביא להתפרקותה, מאחר ששתי הזכייניות יעוטו על העובדים ובעיקר על המנחים, הפרשנים והכתבים והמוכרים". עודד ירון מדווח ב"הארץ" כי בטורקיה שוב ניתן לגלוש באופן חופשי לאתר יו-טיוב, לאחר שנתיים שבהן חסמה הממשלה את הגישה לאתר.
|
חדשות ערוץ 2 יפצו מקליט שעבודתו הופסקה בלמעלה מ-200 אלף שקל לאחר שבית-המשפט קבע כי דינו כעובד על אף שהועסק כפרילנסר
|
חברת החדשות של ערוץ 2 תפצה איש סאונד ומקליט שעבד עבורה כפרילנסר בלמעלה מ-200 אלף שקל, כך קבע בשבוע שעבר השופט דניאל גולדברג מבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים. שחר צרפתי עבד בחדשות 2 במעמד של פרילנסר במשך למעלה מתריסר שנים, בין 1996 ל-2009. במסגרת עבודתו צורף כמקליט לצוותי חדשות 2 ונשלח לצלם אירועים חדשותיים וכתבות במשמרות של עשר שעות בכל יום עבודה. בממוצע הועסק צרפתי כתשעה ימים בחודש, כאשר עבור כל משמרת קיבל תעריף של 880 שקל. במשך תקופת עבודתו נהג להודיע מראש למפקח עליו באילו ימים יהיה פנוי לעבודה וקיבל מחדשות 2 סידור עבודה עם המשמרות שלהן שובץ. השופט גולדברג מציין בפסק דינו כי חדשות 2 שכרה, זה לצד זה, מקליטים שכירים ומקליטים פרילנסרים כצרפתי. לעתים, בעת חירום, היה צרפתי נקרא למשמרת שלא שובץ אליה מראש. כמו כן נהג לקבל מועדים שבהם התבקש להיות בכוננות בשעות הלילה, למקרה שיזדקקו לשירותיו. לפי פסק הדין, תחילה שולמה לו תמורה בעד עצם הימצאותו בכוננות, ואילו בשלב מאוחר יותר שולמה התמורה בעד כוננות רק במקרה שהתובע הוקפץ בפועל לעבודת הקלטה בשעות הכוננות. לפי פסק הדין, במהלך כמה מהשנים העניק צרפתי את שירותיו לגורמים נוספים במקביל לחדשות 2, אך חדשות 2 היתה המעסיק העיקרי שלו. כמה שנים לאחר תחילת עבודתו התבקש צרפתי על-ידי חדשות 2 לחתום על הסכם שקובע כי יחסי הצדדים הם יחסי קבלן עצמאי ומזמין שירותים. "הצדדים מסכימים ומצהירים בזאת כי היחסים ביניהם הינם יחסים של קבלן עצמאי ומזמין שירות וכי לא מתקיימים ולא יתקיימו ביניהם בכל תקופת מתן השירותים ו/או עם סיומה יחסי עובד ומעביד, על כל הכרוך בכך והנובע מכך", נכתב בהסכם, בין היתר. "הקבלן מצהיר כי העסקתו כקבלן עצמאי כאמור בהסכם זה נעשית על-פי דרישתו, לתועלתו ולאחר שהביע עניין מיוחד שלא להיות מועסק כעובד אלא כקבלן עצמאי". עם סיום עבודתו הגיש לבית-הדין לעבודה, באמצעות עו"ד דליה אפרת-לוי, תביעה בבקשה שיוצהר כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין חברת החדשות, ועל כן הוא זכאי לתנאים הסוציאליים הקבועים לפי חוק, כגון פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, דמי נסיעות, פיצוי בגין אי-הפרשה לפנסיה ולקרן השתלמות, גמול עבודה בשעות נוספות ופיצוי בגין פיטורים ללא שימוע. חברת החדשות, באמצעות עו"ד ישגב נקדימון ועו"ד דקלה בירן, טענה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד עם צרפתי. השופט גולדברג פסק לטובת צרפתי. "אנו סבורים כי הראיות בהליך מצביעות על כך שבמכלול העובדות הנוגעות להעסקת התובע על-ידי הנתבעת, מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, על מבחני המשנה שלו", כתב השופט גולדברג בשמו ובשם נציגת הציבור יעל רייכמן. "התובע היה במשך תקופה ארוכה ורצופה חלק ממאגר המקליטים של הנתבעת", מוסבר בפסק הדין. "בכך הוא נמנה עם המערך הארגוני שבאמצעותו ביצעה הנתבעת משימות שהן בליבת פעילותה. התובע השתלב באופן רגיל בסידורי העבודה של הנתבעת במשך כ-12 שנים, ביצע כוננויות באופן רגיל, קיבל הנחיות וביקורות מקצועיות במסגרת ההנחיות והביקורות שהנתבעת הפיצה לעובדיה, וכפי שהעיד אף השתתף בהכשרות ובהשתלמויות מקצועיות שערכה הנתבעת". השופט גולדברג דחה את טענת חדשות 2 כאילו לא ניתן להכיר ביחסי עובד-מעביד עם צרפתי משום שלאורך תקופת עבודתו בחברה המשיך לספק שירותים לגורמים אחרים. "ייתכנו מצבים בהם מי שבבעלותו עסק משתלב כעובד במפעלו של מעביד בחלק מוגדר מזמנו", צוין בפסק הדין. אשר להסכם שבו הצהיר כי בחר לעבוד במתכונת של פרילנסר, צרפתי טען בפני בית-הדין שמתכונת התקשרות זו נכפתה עליו ואף חתימתו על החוזה נכפתה עליו, לאחר שסירב תחילה לחתום עליו, אך לאחר מכן הוצגה לו חתימתו על החוזה כתנאי להמשך העסקתו. חדשות 2, לעומת זאת, הכחישה את הטענות הללו וטענה כי צרפתי בחר לחתום על ההסכם מרצונו החופשי. השופט גולדברג מצא במקרה זה כי הראיות מתיישבות עם גרסת חדשות 2. יחד עם זאת, פסק, אין בכך כדי לבטל את הקביעה כי בפועל הועסק צרפתי במתכונת של עובד, ולא כקבלן המספק שירותים. לאור מכלול שיקולים ולאחר שלל חישובים, נפסקו לטובת צרפתי פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי נסיעות, אשר בצירוף הצמדה וריבית מגיעים לכדי למעלה מ-200 אלף שקל. נוסף לכך חויבה חדשות 2 לשלם לצרפתי 10,000 שקל שכר טרחת עורך-דין. תעא 3829-09
|
שוקי טאוסיג מתראיין בתוכנית "סדר יום" עם קרן נויבך, על המאבק להמשך קיומו של אתר "העין השביעית"
| ERROR: type should be string, got " https://cdn.the7eye.org.il/uploads/2015/04/שוקי-טאוסיג-אצל-קרן-נויבך-20.4.2015.mp3 עורך אתר \"העין השביעית\", שוקי טאוסיג, התראיין שלשום (20.4) ברשת ב, בתוכנית \"סדר יום\" בהנחיית קרן נויבך, ודיבר על קמפיין גיוס הכספים להצלת האתר. \"העין השביעית הוא לטעמי אתר ביקורת התקשורת המרכזי והחשוב ביותר\", אמרה נויבך בפתח השיחה. \"אבל דווקא עכשיו, כשכולם יודעים מי זה נוני מוזס ומה האינטרסים של שלדון אדלסון, ואיך לקרוא בזכוכית מגדלת את ידיעות אחרונות ואת ישראל היום ולדעת מה האינטרסים פחות או יותר, דווקא עכשיו אתם עם איום הסגירה ‒ ואתם פותחים בקמפיין גיוס המונים\". נויבך ביקשה מטאוסיג להסביר מדוע חשוב להבטיח את המשך קיומו של אתר \"העין השביעית\". \"אין לנו איזה מתת אל עיתונאית שאין לאף אדם אחר\", אמר טאוסיג, \"מה שמיוחד בעין השביעית וייחודי לה הוא שזה המקום היחיד בשיח בישראל שבו יש ביקורת עצמאית ובלתי תלויה על התקשורת\". לדברי טאוסיג, אתר \"העין השביעית\" משפיע באופן ישיר על התנהלותה של התקשורת באופן שניתן לכנותו \"אפקט היד הרועדת\". \"מה זה אפקט היד הרועדת? כשאתה בא ללחוץ על כפתור הפרסם, כמטאפורה לכל מדיה של פרסום – באינטרנט, ברדיו או בטלוויזיה. אפילו אם אתה מאוד מנוסה, היד שלך צריכה לרעוד לשבריר שנייה. \"ממה היא רועדת? היום היא רועדת בעיקר כי אתה פוחד שתבריח קוראים, תבריח צופים, תבריח מפרסמים. מה שצריך זה שהיד שלך תרעד מזה שאתה חושש שתחטא לאמת, מזה שאתה חושש שבעין השביעית יחתכו אותך מחר, שיגידו שאתה לא בסדר, שאמרת משהו לא נכון, משהו לא אתי או לא מוסרי\", הסביר. \"הנוכחות שלכם חשובה והכרחית, ואני אומרת חד-משמעית: אנחנו צריכים אתכם, אנחנו חייבים אתכם\", אמרה נויבך לקראת סוף השיחה. \"סקירות העיתונות שלכם הכרחיות, התחקירים שלכם הכרחיים. מה שקורה אצלכם מדי יום בצורה שהיא מאוד נגישה לכולם, לא רק לאנשי הברנזה, זה דבר שהוא הכרחי בעיני להמשך תפקודה השפוי של התקשורת הישראלית\"." |
לפי הפרסומים: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס נפגשו כדי להציע הצעות הדדיות – ריכוך הסיקור ב"ידיעות אחרונות" תמורת הגבלת תפוצת "ישראל היום" • דיווח מתגלגל
|
מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס הציע לראש הממשלה בנימין נתניהו עסקה שבמסגרתה יעניק לו סיקור אוהד בעיתון בתמורה לסיוע בהעברת חוק "ישראל היום" בכנסת, כך עולה ממספר דיווחים שפורסמו היום. ביממה האחרונה נחשפה ההצעה האסורה בשורה של דיווחים. גידי וייץ פירסם הבוקר (8.1) ב"הארץ" כי בידי המשטרה הקלטה שבה נשמע נתניהו משוחח עם איש עסקים ומנהל משא-ומתן על עסקה בין הון לשלטון. גיא פלג דיווח בערוץ 2 כי מוזס הוא איש העסקים, וכי בשיחה הוצע לנתניהו סיקור אוהד תמורת פגיעה בתפוצה של "ישראל היום". לפי "הארץ", מדובר ביותר מהקלטה אחת. אבי אשכנזי וטל שלו מאתר "וואלה" הוסיפו לתמונה כשדיווחו כי בהקלטה שנמצאת בידי המשטרה נשמע מוזס אומר לנתניהו "אפנק אותך בעיתון, אם תעזור לי בחוק ישראל היום". לפי דיווחם, בתגובה אמר לו ראש הממשלה כי "יהיה בסדר". לפי ברוך קרא בערוץ 10, מי שתיווך בין נתניהו למוזס הוא דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת "ידיעות אחרונות" ושותף עסקי של מוזס. אביעד גליקמן מחדשות ערוץ 10 דיווח כי הרקע לפגישה בין השניים היה רצונו של נתניהו כי ב"ידיעות אחרונות" לא יפורסם פרט מסוים על בנו יאיר. "זו שיחה מגעילה, שיחה של תן וקח, שמצד אחר המו"ל של ידיעות מבטיח סיקור חיובי ומן הצד האחר ראש הממשלה אומר אני אדאג לך בעניין חוק ישראל היום", ציטט בהמשך גיא פלג אדם שזוהה כ"גורם ברשויות האכיפה". ההקלטה, כך נמסר, לא הושגה באמצעות האזנות סתר. אחד ממשתפי השיחה הוא שהקליט אותה. בן כספית טען כי המקליט הוא ארי הרו וההקלטה נתפסה בחיפוש בביתו. ירון דורון, ב-nrg, דיווח כי "ככל הנראה" נתניהו הוא זה שמסר את ההקלטה לידי החוקרים, ביום חמישי האחרון. על-פי כמה דיווחים, כמו נתניהו גם מוזס נחקר לאחרונה באזהרה. נתניהו התייחס לפרשה הבוקר בישיבת שרי הליכוד, והפטיר כרגיל כי "לא יהיה כלום כי אין כלום". עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון בחר שלא להגיב לפניית "העין השביעית", וכך גם העיתונאים הפוליטיים הבולטים בעיתון. לפנות ערב דיווח עמית סגל בחדשות ערוץ 2 על הודעת אימייל שהפיץ ירון בקרב העובדים: "הפרסומים היום הפתיעו אותנו. לי, לעורכי ולכתבי העיתון לא היה מושג על שיחה שהתקיימה לפי הפרסומים בין מו"ל העיתון לבין ראש הממשלה. מטבע הדברים, מכיוון שלא ידענו עליה – גם לא יכולנו להתנהג בהתאם. כל מה שמתפרסם בידיעות אחרונות עומד בכללים עיתונאיים – ונובע משיקולים מקצועיים. כך היה תמיד וכך יהיה גם בעתיד". את הצעת החוק שכונתה חוק "ישראל היום" יזם חבר-הכנסת איתן כבל, ובמרכזה החובה של עיתונים בישראל לגבות תשלום מינימלי עבור גליונותיהם. לו היה עובר החוק בכנסת, הנפגע העיקרי היה "ישראל היום", שכל גליונותיו מחולקים חינם. תהליך קידום ההצעה סוקר באופן בולט ב"ישראל היום", והוצג כניסיון לפגוע בחופש הביטוי ולהביא לסגירת העיתון. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, נהנו התומכים בהצעת החוק מסיקור חיובי. כבל הכחיש שהוא משמש בובה של מוזס וטען כי הוא פועל באופן עצמאי. בסופו של דבר ההצעה עברה בקריאה טרומית בכנסת, כשנתניהו ממלמל בתגובה "בושה". זמן קצר לאחר מכן פירק נתניהו את ממשלתו והקדים את הבחירות. מאוחר יותר קבעו פרשנים כי חוק "ישראל היום" היה עילה מרכזית להקדמת הבחירות. לאורך כל מערכת הבחירות האחרונה, שהסתיימה במרץ 2015, סיקרו מערכות החדשות של "ידיעות אחרונות" ו-ynet את נתניהו והליכוד בקו ביקורתי ביותר, ובפועל התגייסו לקמפיינים של המפלגות היריבות, המחנה-הציוני ויש-עתיד. נתניהו, מצדו, תקף פומבית את מוזס וטען כי כלי התקשורת שלו מנסים להדיח אותו מהשלטון. לאחר הבחירות חל שינוי דרמטי ביחס העיתון והאתר של מוזס לנתניהו, ודיווחים שיכלו לגרום מבוכה לראש הממשלה ולרעייתו שרה חדלו להתפרסם בכותרות מובלטות.
|
מה בין סרקוזי לברלוסקוני, מה חם בטלוויזיה האפגנית, מה לוהט בתחום המוזיקלי ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית
|
לכבוד יום הולדתו ה-15 של "Pitchfork", מספר ה"ניו-יורק טיימס" לקוראיו על אודות אתר המוזיקה הכי חזק בעולם. ה"ניו-יורק טיימס" גם משרטט קווים לדמותו של בלוג הבנות הפופולרי "Jezebel". הבלוג, השייך למשפחת Gawker Media של ניק דנטון, זכה באחרונה לחשיפה גדולה כשפורסם בו פוסט שכינה את האווירה ב"דיילי שואו" של גון סטיוארט "שוביניסטית", וכאשר 32 נשים שעובדות ב"דיילי שואו" הגיבו על הטענות. ביוויס ובאטהד, שני הצעירים המכוערים והמצוירים שהפכו בשנות התשעים לשם נרדף לאהבליזם אמריקאי בזכות תוכנית בכיכובם ששודרה ב-MTV, ישובו בקרוב למרקע כדי לשגר את חציהם המשוננים אל עבר מטרות עכשוויות. הטוק-שואו של אופרה וינפרי רשם בסוף יוני את נתוני הצפייה הנמוכים ביותר בכל 24 שנות קיומו. הכירו את סאאד מוחסני, הבוס הגדול של תאגיד המדיה האפגאני Moby Group והאיש שמביא את המדיה החדשה למדינה שרוב האנשים החיים בה עדיין צורכים חדשות באמצעות הרדיו. ה"גרדיאן" מסביר כיצד נשיא צרפת ניקולא סרקוזי שולט בתקשורת בארצו, וטוען שהדבר הופך אותו לסוג של ברלוסקוני. ואם כבר ברלוסקוני: הניסיון של סילביו להעביר חקיקה שתגביל את הקלטתן של שיחות טלפון בין חברי פרלמנט הביא השבוע לפריצתה של שביתת עיתונאים בת 24 שעות. "הצעת החוק הזאת נועדה למטרה אחת בלבד: להגן על חברי הממשלה מפני חקירות לא רצויות", אמר פרוציו דה-בורטולי, עורך ה"קוריירה דלה-סרה". בית-הנבחרים בפיליפינים דן בימים אלה בשאלה אם ראוי לאפשר לעיתונאים המקומיים לשאת נשק. 140 אנשי מדיה נהרגו במדינה מאז 1986. מאז 2008 נסגרו יותר מ-166 עיתונים בארצות-הברית. כך על-פי נתונים שפורסמו השבוע. מה שכן, עושה רושם שהמגמה הזאת נבלמה מעט ב-2010. חמישה עיתונאים נחטפו השבוע בניגריה.
|
הראיון הכושל עם הרוצח יונה אברושמי ראוי לביקורת מקצועית כשלעצמו, אך הוא בעיקר מעורר שאלות חשובות באשר לגבולות הסיקור של עבריינים מורשעים והאופן שבו התקשורת נוטה להתמסר אליהם
|
הראיון עם יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג ז"ל, היה האייטם הלוהט של "יומן שישי" בערוץ 10. רוצחו של גרינצווייג, גם אחרי שנים רבות בכלא, נותר איש מבולבל, דל בשפתו ובמחשבתו, ילדותי וחסר אמירה משמעותית. זה לא מנע מערוץ 10 להקדיש לראיון איתו כרבע שעה. הראיון היה משעמם, חסר איכות עיתונאית ולא הוסיף דבר שלא ידענו על אברושמי. המראיין הנמרץ עשה כל מאמץ אפשרי כדי להוציא מאברושמי כבד-הפה התבטאות של חרטה, או אמירה משמעותית על מי שגרם לו להשליך רימון על מפגיני שלום-עכשיו. למרות כל המאמצים הכנים – הוא כשל. אברושמי הצליח רק להגיד שהוא מתחרט, אבל גם הוסיף שאינו יכול להשיב לחיים את הנרצח ולכן "אין מה לעשות". הוא גם לא הצליח לזהות את הרקע לפשע פרט לאמירה כללית מאוד, "היתה הסתה". מי הסית אותו, מדוע, נגד מי – לא הצלחנו לקבל תשובה לכך בראיון זה. ואם לא די בכך, ניסה הכתב המאוכזב להוציא קצת מידע צהבהב בכיוון של אסיר אחר באותו כלא – עמרי שרון. אברושמי, מאכזב סדרתי, לא הצליח לתת תשובה מעניינת פרט להצהרה שהוא "רק רואה את עמרי שרון לפעמים" ושיש לשרון "מספיק צרות צרורות משלו". אם אברושמי לא מספק תשובות מעניינות בעצמו, מציע לו הכתב השוואה מטאפורית לקין שרצח את אחיו. אברושמי חושב על ההשוואה המקורית ומאמץ אותה בכבדות כשהוא ממלמל משהו על "אות קין" ו"רצח אח", מלים ששם בפיו המראיין. הראיון הכושל עם אברושמי ראוי כשלעצמו לביקורת נוקבת מבחינה עיתונאית, אך הוא בעיקר מעורר שאלות חשובות באשר לגבולות הסיקור של עבריינים מורשעים. קל להביא את הדברים לקיצוניות ולשאול, האם לאותו ראיון ממושך, סובלני ואוהד שאברושמי זכה לו ראוי גם יגאל עמיר? ואם לא, היכן נמתחים הקווים האדומים ומה מגדיר את מיקומם? בספרו "שירת התליין" מספר נורמן מיילר על גארי גילמור, רוצח סדרתי בארה"ב הנידון להוצאה להורג ומבקש למכור את זכות הסיקור של המתתו לתקשורת. הספר המרתק מאיר את הבעייתיות של סיקור הפשיעה: מחד, הוא פותח צוהר לעולם מסקרן, עולמו האפלולי של רוצח. הוא מאיר את מניעיו, את הרקע למעשיו ואת אישיותו. הוא הזדמנות חריגה לנסות להבין את העבריינים, את הרוצחים, את האנסים ואת הסוטים, ואולי אף ללמוד מכך כיצד למנוע מאחרים ללכת בדרכם. מאידך, יש סכנה של מתן גמול לא ראוי לרוצח או עבריין, למתן בימה ופתחון פה למי שראוי כי יימק באפלולית הכלא. גארי גילמור דרש סכומי ענק עבור צילום הוצאתו להורג (סכומים שביקש להעביר למשפחתו), אך לעתים העסקה הנרקמת היא אפלה ומסוכנת יותר: תמורת הראיון נדרשים רק סימפטיה, סיקור אוהד, מתן הזדמנות להציג טיעונים מסוימים ואפילו שימוש בראיון כמנוף להבעת חרטה ולהקלה בעונש. היכן עוברים הקווים האדומים? קשה להציג "סרגל אתי" שימדוד את מידת הלגיטימיות של סיקור עבריין, אך ניתן בהחלט להציע את המדדים של סרגל כזה. הראשון שבהם הוא מידת הערך הציבורי של החשיפה התקשורתית: האם היא מגלה צדדים לא ידועים בדמותו של העבריין? האם יש בה כדי להסביר את מניעיו? האם יש בה כדי להאיר פינות חשוכות שבהן צומחת התנהגות זו? האם היא מלמדת משהו שעשוי למנוע תופעות כאלה בעתיד? במבחן זה, למשל, כשל הראיון עם אברושמי כישלון מוחלט. המדד השני הוא הערך העיתונאי של החשיפה: האם יש בראיון היבט מיוחד, חדשה מעניינת, זווית מרתקת? האם יש בה מידע חדש? האם היא מספרת סיפור שאינו ידוע או מציגה הסתכלות מקורית? גם כאן, למרבה הצער, הראיון עם אברושמי היה רחוק מלענות על דרישות אלה. אך יש מדד נוסף, מנוגד בכיוונו וקריטי בחשיבותו: האם הסיקור משרת את העבריין. האם יש בראיון כדי לשרת אותו, לקדם את האינטרסים שלו, לסייע לעזור לו בהקלת עונש, לגמול לו באופן כספי או במתן פתחון פה, לפאר או לשבח אותו, לגרום לו להיראות טוב יותר או צודק יותר? במבחן זה, יש לציין, לא כשלה כתבת ערוץ 10, ואברושמי שלאחר הראיון לא נמצא במצב טוב מאשר לפניו. במרבית המקרים מדדים אלה מתנגשים זה בזה: האיכות העיתונאית נמצאת לא אחת בסתירה עם הצורך לתגמל את העבריין תמורת נכונותו להיחשף. לא מעט עורכי-דין יודעים לרקום עסקאות כאלה של "ראיון בלעדי תמורת יחס אוהד למרשי", ולעתים העסקה כוללת גם יחס אוהד מאוד (כולל תמונה) של הפרקליט-המתווך. גם הערך הציבורי מתנגש לא אחת בערך העיתונאי: לכתבה יש "ערך רייטינגי" של סיפור בלעדי ולעתים סנסציוני, אך לא אחת הוא מסתכם בכתבה שאינה מחדשת דבר לגבי מניעי המעשה, מניעת מעשים כאלה או תרומה ציבורית כלשהי מעבר למציצנות פשוטה ופולשנית לחייו ועולמו של עבריין כלוא. כאן מוטלת האחריות על כתפיהם של העיתונאים והעורכים, ולא על רגולציה או על קוד אתי כפוי. רק העיתונאים, או לפחות ההגונים והמקצועיים שבהם, יכולים להעמיד את סרגלי המדידה של ערך ציבורי, ערך עיתונאי ושירות לעבריין זה ליד זה ולהעריך את המשקל המצרפי. יש לקוות כי בהערכה זו יוכלו להימנע מעריכת ראיונות וכתבות שערכן הציבורי נמוך, ואפילו במחיר ויתור על "מקפצות רייטינג" בלעדיות. איני נאיבי עד כדי אמונה עיוורת שכולם ינהגו כך, ולצערי התחרות הנוקשה בין ערוצים ועיתונים, לצד אתיקה מתפוררת, עלולה להוביל להתמסרות מוחלטת של עיתונאים לתכתיבי עבריינים ופרקליטיהם. זה כבר קרה, זה קורה, ואין לצערי מה שימנע זאת מלקרות גם בעתיד, למשל ביום שבו יציע רוצח מתועב כיגאל עמיר את יומנו האישי או ראיון חושפני בלעדי.
|
במשך שנים איימו בתי-המשפט להחמיר את יחסם להוצאת דיבה. לרוב, אמצעי התקשורת התעלמו. הצעת החוק הנוכחית לתיקון לשון הרע מופרזת ופסולה, אך הדיון סביבה הוא הזדמנות עבור התקשורת לתקן את דרכיה בעצמה
|
זה מכבר אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס 10) (הרחבת סעדים) של חברי-הכנסת מאיר שטרית (קדימה), יריב לוין (ליכוד), זבולון אורלב (הבית-היהודי), אנסטסיה מיכאלי (ישראל-ביתנו) וישראל חסון (קדימה). בהצעת החוק שני מרכיבים. הראשון, הגדלתה של תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק בחוק. על-פי ההצעה, בית-המשפט יוכל לחייב את מי שפירסם לשון הרע, לרבות כלי תקשורת, בתשלום פיצויים בסך 300 אלף שקל ללא הוכחת נזק. במקרה שהוכח כי הפרסום כוון לפגוע בתובע, יוכל בית-המשפט להכפיל את הסכום ל-600 אלף שקל. סכומים אלה ישנו את ההסדר הקיים בחוק, שלפיו ניתן לפסוק פיצוי של עד 50 אלף שקל ללא הוכחת נזק, ובמקרה שהוכחה כוונה לפגוע – עד 100 אלף שקל. מדובר בהגדלה עצומה, פי שישה, של סכומי הפיצוי בלשון הרע. המרכיב השני כולל זכות תגובה למי שסבור שנפגע על-ידי אמצעי תקשורת כשפורסמה עליו ידיעה שיש בה לשון הרע. בהתאם להצעה, אם פורסמה הידיעה באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו לפרסם את תגובתו המלאה על הפרסום בתוך זמן סביר. אם היו כמה נפגעים מהפרסום, תינתן אפשרות נאותה לכל אחד מהם לפרסם את תגובתו המלאה, אלא אם כן הסכימו לפרסם תגובה משותפת. ההצעה אינה מסתפקת בכך וקובעת כי אם הוכח שלא ניתנה לנפגע אפשרות נאותה לפרסם את תגובתו כאמור, רשאי בית-המשפט לחייב את אמצעי התקשורת לשלם לנפגע פיצוי עד תקרה של מיליון וחצי שקל, ללא הוכחת נזק. להלן נעסוק בשני ההיבטים של הצעת החוק. אנו סבורים כי הבעיה המרכזית של הצעת החוק אינה בסוגיות ובנושאים שבהם היא מטפלת, אלא בחוסר הפרופורציה ובהעדר המתינות שהיא משקפת. בעיה זו מתעצמת לאור ההקשר העכשווי: בשנה האחרונה ניכרת התפרצות געשית של הצעות חוק שהן בעלות פוטנציאל של פגיעה קשה בזכות לחופש ביטוי ולחופש עיתונות. עם זאת, הצעת החוק משקפת מאבק בין-מוסדי בין הכנסת לתקשורת, שהוא תגובה להתעלמות מוסד התקשורת מאזהרות חוזרות ונשנות על זניחת כללי האתיקה העיתונאיים. דיני לשון הרע עוסקים בשאלה כיצד להבטיח הגנה על שמו הטוב של אדם בדרך שלא תשתק את ההליך הדמוקרטי. שתי הזכויות הללו – הזכות לחופש ביטוי ועיתונות והזכות לשם טוב – נתפסות כזכויות יסוד שנגזרות מכבוד האדם, ועל כן האיזון ביניהן הוא איזון אופקי. הגנה מוחלטת והרמטית על הערך החשוב של השם הטוב אמנם תמנע הכפשות מכאיבות, אבל עלולה לאיין את הערך של טוהר המידות הציבוריות. מנגד, איש אינו מבקש להקריב על מזבח ההליך הדמוקרטי את כבוד האדם, ואין מדובר בחופש ללא גבולות. בכל המדינות המתוקנות קיימת אפוא חקיקה שאוסרת להוציא דיבתו של אדם רעה. חקיקת לשון הרע בישראל מעדיפה, לפחות על-פי לשונה הפשוטה, להגן על שמו הטוב של התובע על פני מתן מרחב ביקורת לעיתונות החוקרת. בשל קושי זה והכרת החשיבות שבצורך בהגנת יתר על הזכות לחופש הביטוי, פירשו בתי-המשפט במשך השנים את הוראות החוק פרשנות מרככת, בעיקר בכל הנוגע להרחבת ההגנות העומדות לרשות הנתבעים בלשון הרע. המסלול האזרחי–נזיקי של פיצויים על הפצת לשון הרע הוא אחד מהאיומים המרכזיים על חופש הפעולה בשוק הרעיונות והדעות. בעידן המקוון, שבו אפילו צווי איסור פרסום או הגבלות מטעם הצנזורה ניתנים לעקיפה בקלות יחסית, השוט הכלכלי של הפיצוי תוחם במידה רבה את גבולות חופש הביטוי. לפיצויים גבוהים בשל הוצאת לשון הרע יש אפקט מצנן על העבודה העיתונאית. עלול להיווצר מצב שבו רק תאגידי תקשורת בעלי כיס עמוק, שאינם חוששים ממכה כלכלית כבדה בעקבות פרסומים כאלה או אחרים, יהיו מוכנים לקיים עיתונות נושכת וחוקרת. זהו חסם כניסה המעודד ריכוזיות בשוק התקשורת. נוסף לכך, הבעיה היא שתאגידי תקשורת אלה הם עצמם בעלי אינטרסים כלכליים, ואם יישארו לבדם בשוק הרעיונות והדעות שלנו, אנו עשויים שלא להגיע בכלל לסכסוכי לשון הרע באותם נושאים שבעלי התאגידים יחליטו שאין לעסוק בהם. יתרה מזאת, בעידן שבו תמיכה משמעותית בשיח הציבורי ה"קונבנציונלי" מתבצעת מכיוונם של גולשים, בלוגרים ופרטים אחרים הפעילים במדיה חברתית, עשויים אלה, שאין מאחוריהם גוף תקשורת גדול, להיות חשופים לתביעות בסכומי עתק. מאחר שהחוק עצמו אינו מבחין לעניין גובה הפיצוי בין נתבע שהוא כלי תקשורת לנתבעים אחרים, האפקט המצנן ל"שוק הרעיונות המשלים" הוא, לפיכך, מסוכן לא פחות מאשר ההשפעה על אמצעי התקשורת הגדולים. פסיקת פיצויים על לשון הרע והערכתם היא משימה קשה, שהרי בדרך כלל מדובר בפגיעה בשם הטוב או בכבוד, שאינה גוררת אחריה נזק ממוני. בפועל, כמעט שאין אפשרות להוכיח נזקים בדרך של הבאת ראיות, ולכן קבעו בתי-המשפט במשך השנים כי אפשר לקבל פיצוי בגין הפרסום לאור ההנחה שעצם פרסום לשון הרע גורם לפגיעה בכבודו של אדם ובכך גורם לו נזק, לפחות נזק לא ממוני. לאורך השנים, בייחוד לקראת סוף שנות ה-90, העלו בתי-המשפט את סכומי הפיצוי שפסקו ללא הוכחת נזק. בשנת 1998 תוקן חוק איסור לשון הרע ונוסף לו סעיף 7א, הקובע כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". זהו הסעיף שהצעת החוק שלפנינו מבקשת לשנות. כדאי להעיר כי ממש כפי שהדבר מתרחש בימים אלה, גם אז תיקון החוק עורר התנגדות רבה מצד עורכי עיתונים ומו"לים שטענו כי כלי התקשורת לא יוכלו לעמוד בנטל הפיצויים. אלא שאין מדובר רק על ביקורת מצד "בעלי עניין". המשפטנים קרניאל וברקת כתבו אז כי המהלך הוא "דוגמה מצערת לעבודתה של הכנסת, שלא תמיד נשענת על ידע והבנה של סוגיות מקצועיות". לדעתם, התיקון פשוט מיותר, משום שגם קודם לו היה בית-המשפט מוסמך לפסוק פיצויים ללא הגבלת סכום וללא כל צורך בהוכחת נזק כלשהו. סכומי הפיצוי שפסקו בתי-המשפט לפני התיקון לחוק עלו, לעתים מזומנות, על הסכום שנקבע בחוק – 50 אלף שקל. לכן גם חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור מציעים בספר "לשון הרע: הדין המצוי והרצוי" (המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי חקיקה ע"ש סאקר) להימנע מקביעה של רצפות או תקרות פיצוי מלאכותיות. הם ממליצים כי גם אם יושאר על כנו הסעיף שעניינו פיצוי ללא הוכחת נזק, ראוי שלא לקבוע בו בכלל הוראה המתייחסת לסכום הפיצוי, אלא להחזיר את ההכרעה בנושא זה לשיקול דעתם של בתי-המשפט. הצעת החוק המבקשת להעלות פי שישה את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק בלשון הרע אינה ראויה. היא בעלת פוטנציאל פגיעה קשה בזכות לחופש ביטוי ועיתונות ומפעילה שוט כלכלי על שוק הרעיונות והיכולת לבצע תחקירים עיתונאיים. לאור המצב המשפטי הקיים, היא גם מיותרת. כמו כן, המסר שהיא משדרת הוא ניסיון להעניש או להצר את צעדיהם של אמצעי התקשורת, בד בבד עם מסר של חוסר אמון במערכת המשפט: לא רק במערכת המשפט הדנה בסכסוכים "חוקתיים", אלא דווקא בזו האזרחית, שדנה בסכסוכי נזיקין בלשון הרע. כאמור, הצעת החוק כוללת עיגון סטטוטורי של זכות תגובה לנפגע מלשון הרע, ואף מגדילה וקובעת כי הימנעות מלאפשר תגובה עלולה להביא לפיצוי עד תקרה של מיליון וחצי שקל ללא הוכחת נזק. עיגונה של זכות תגובה בחוק הוא סוגיה שנידונה בהרחבה בספרות. אחד מן המחקרים המעניינים ביותר שנכתבו על היחסים שבין התקשורת לחקיקת לשון הרע הוא זה שנעשה על-ידי בזנסון, קראנברג וסולוסקי בארצות-הברית. מסקנת מחקרם היא כי רובם המכריע של הנפגעים מדיבה מעוניינים בטיהור שמם, וסמוך ככל האפשר למועד פרסום הדברים, באמצעות תיקון, הכחשה או התנצלות. הליכים משפטיים ארוכים ומייגעים מחזקים את המוטיבציה "להתנקם" באמצעי התקשורת באמצעות פיצויים. אבל מלכתחילה המוטיבציה היא טיהור השם. הבנה זאת, בצירוף השראה מהסדרים במדינות אחרות, הובילה את קרמניצר, גנאים ושנור להציע עיגון סטטוטורי של חובת תיקון שעיקרה חיוב מי שנפגע מפרסום עובדתי על אודותיו לפנות למפרסם סמוך למועד הפרסום ולדרוש את תיקון הדברים. לפי הצעתם, החוק יכיל תמריצים לשני הכיוונים: נפגע שלא ידרוש תיקון לא יוכל לקבל פיצויים בגין נזק לא ממוני שנגרם לו, ומפרסם שלא פירסם תיקון, ולאחר מכן נקבעה אחריותו לפרסום, יחויב בכל הוצאות המשפט. גם סעיף 7 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קורא לתקן "טעויות, השמטות או אי-דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות, במהירות, בהגינות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי. נוסף לכך תפורסם במקרים המתאימים גם התנצלות. במקרים המתאימים תינתן לאדם שנפגע אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה או אי-דיוק מהותיים במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי". במובן זה, רוח הצעת החוק אינה בהכרח שלילית. עם זאת, הצעת החוק אינה עוסקת אך ורק בתיקון טעות עובדתית, אלא בכל דבר שהוא בגדר "לשון הרע". ההצעה עוקפת למעשה את ההגנות הקיימות, כמו אמת דיברתי או תום לב, ובהתאם לנוסח החוק, מתייחסת לטווח רחב מאוד של ביטויים. כמו כן היא מחייבת את אמצעי התקשורת לפרסם את "תגובתו המלאה" של הנפגע, ואם מדובר בכמה נפגעים, היא מחייבת להעניק "אפשרות נאותה" של "תגובה מלאה" לכל אחד מהם. שני אלה הופכים את הצעת החוק לרחבה בצורה הפוגעת פגיעה קשה בעצמאות העיתונאית והעריכתית. אין מדובר בתיקון שיש בו הלימה לפרסום המקורי, אלא ב"תגובה מלאה", שהסנקציה על אי-ההסכמה להכניסה היא מיליון וחצי שקל! פיצוי ללא הוכחת נזק עשוי להיות דבר סביר, וכך גם עיגון "הסדרי תיקון" בתוך חוק לשון הרע הוא קביל. אלא שכפי שנאמר בראשית הדברים, בשני הנושאים ניכר העדר המידתיות והגבול. כפי שאין זה ראוי להגדיל פי שישה את הפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק, כך אין צורך להפוך "הסדר תיקון" לזכות תגובה רחבת היקף, דרקונית והרסנית כלפי תפקודה של עיתונות חופשית. הצעת החוק מבטאת מתח בין-מוסדי עצום בין מוסד התקשורת למוסד המחוקק. היא משקפת את אי-הנחת של חברי-הכנסת מכך שהעיתונאים והעיתונות אינם מכפיפים עצמם לכללי הרגולציה העצמית, האמורים לשמש חומת מגן מפני התערבות חיצונית (חקיקתית ושיפוטית) בעבודה העיתונאית. המתח כאן אינו נוגע ישירות לאיזון שבין הזכות לשם טוב ובין הזכות לחופש ביטוי, אלא מבטא ביקורת על תפקודו האתי של מוסד התקשורת ועל יוהרתם של העוסקים בתחום. מדובר בכשלונם של מנגנוני רגולציה עצמית להיות חסם מפני התערבות חקיקתית או משפטית. אלא שבהעדר מוסדות שבכוחם לכפות את כללי האתיקה העיתונאית, סכסוכים מסוג זה מגיעים אל בתי-המשפט, ומשזה אינו מספיק, אל הכנסת. בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של השופט יצחק זמיר, שהיה נשיא מועצת העיתונות לפני שהתמנה לשופט בית-המשפט העליון, בעניין "ידיעות אחרונות" נגד קראוס. באותו מקרה סירב "ידיעות אחרונות" לפרסם שתיק החקירה נסגר לאחר שפירסם סדרת כתבות שייחסו לתובע חשדות פליליים חמורים: "האפשרות שכללי אתיקה ייעשו גם כללי משפט, אם מכוח חקיקה ואם מכוח פסיקה, קיימת גם לגבי האתיקה העיתונאית [...] בשל כל אלה חייבת העיתונות להנהיג סדר בביתה, היא עצמה ולא אחרים, כדי להבטיח שלא ייעשה שימוש בכוחה אלא באופן ענייני והוגן [...] כל מי שקורא עיתונים יודע כי יש פער בין האתיקה לבין הפרקטיקה: דפי העיתון, לא פעם, אינם משקפים את כללי האתיקה [...] פסק דין זה, אף שיש בו ניצחון לעיתונות, יש בו גם אזהרה לעיתונות [...] כל אלה הם, מבחינת העיתונות, כתובת על הקיר. תהיה זו טעות קשה אם העיתונות תעלים עין מן הכתובת". ההשלכה של פסק דין זה היתה תיקון חוק איסור לשון הרע והוספת חובת העדכון שבסעיף 25א לחוק בשנת 2002. הצעת החוק שלפנינו, הקובעת פיצוי של 300 אלף שקל ללא הוכחת נזק, מתכתבת עם ומשקפת את סכום הפיצוי שהשית בית-המשפט בעניין סרן ר נגד אילנה דיין. מדובר בתגובת נגד, פרקטית יותר מנורמטיבית, לקריסת מנגנוני האתיקה העיתונאיים. אפשר שתאגידי התקשורת רואים באתיקה העיתונאית גלגל הצלה שיש לנפח כל אימת שהאיום על העבודה העיתונאית ממקור חיצוני (בחקיקה או בפסיקה) נראה גדול, ולזנוח אותו סרוח ונטול אוויר בעת אחרת, דווקא בשעה שהוא נצרך כל-כך. לזכות לחופש העיתונות הוענק בישראל מעמד של אצילות. אלא שתהליכי ההתמסחרות של שוק התקשורת יוצרים את תגובת הנגד המוסדית לכשלים שתהליך זה הביא עימו: תחרות פרועה על מיידיות המסרים, מהירות יתר וזניחת האתוס העיתונאי. במשך כ-15 שנה, בשורה ארוכה של פסקי דין, איימו בתי-המשפט באופן ברור להעניק סעדים משמעותיים יותר בלשון הרע. במידה רבה, אמצעי התקשורת התעלמו. הצעת החוק שלפנינו ראוי לה שלא תעבור, אבל הדיון סביבה הוא הזדמנות עבור התקשורת להנהיג סדר בביתה.
|
סרטון וידיאו שהביא לפיטורי שני עיתונאים מ"ישראל היום" מוכיח: בניגוד להכחשותיו, העורך הראשי עמוס רגב אכן התריע מפני מלחמה עם סוריה
|
ב-7 בדצמבר 2014 תקף חיל האוויר הישראלי מטרות צבאיות באזור דמשק. באותו היום, במערכת "ישראל היום" בתל-אביב, התכנסו העיתונאים לרגל יום-הולדתה של רכזת הכתבים שחר כהן. כמה ימים אחר-כך פירסם אורי משגב באתר "הארץ" ציטוט מהדברים שנשא באירוע העורך הראשי עמוס רגב: רגב, לפי משגב, הכחיש שדיבר על מלחמה אפשרית בדמשק. "לא היה ולא נברא", צוטט עורך "ישראל היום", "קשקוש בלבוש". רגב, כך טען משגב, אמר שהתכוון בדבריו למלחמת בחירות או למלחמת התקשורת, ועמד על כך כי לא הזכיר את ההפצצה בדמשק ולו במלה. מלים רבות נכתבו מאז על הפרשה. תמונה, לא כל שכן וידיאו, שווה אלף מלים. כפי שניתן לראות בסרטון שלעיל, הדברים שמשגב ייחס לרגב אכן נאמרו על-ידיו (בטון ידעני, יש לומר). אין ספק כי העורך הראשי של "ישראל היום", הנחשב למקורב ללשכת נתניהו, אכן התכוון בדבריו למלחמה צבאית ולא לשום סוג אחר של מלחמה, כפי שטען. לא רק שלא דייק בתגובתו למשגב, רגב גם לא דייק בתחזיתו הקודרת בנוגע למלחמה שכלל לא פרצה. במקביל להכחשה הגורפת שהעביר למשגב, זימן העורך הראשי של "ישראל היום" כמה מעובדי המערכת לבדיקת פוליגרף. בעקבות תוצאותיה הוחלט לפטר שניים, את רכזת הכתבים כהן ואת כתב הספורט עמית לוינטל, בטענה כי הם האחראים להדלפת דברי רגב לעיתונאי "הארץ". השניים מכחישים את האחריות לדליפה מכל וכל. לפני חודשים אחדים הגיש לוינטל תביעה נגד העיתון, באמצעות עו"ד איתי רימון, בדרישה לפיצויים בסך למעלה מ-250 אלף שקל. הבוקר הגישה כהן תביעה משל עצמה, באמצעות משרד עורכי-הדין חנוך ארליך, המתמחה בליטיגציה מסחרית ודיני עבודה. כהן דורשת למעלה מ-150 אלף שקל בגין פיטוריה.
|
עורכי "מעריב לילדים", השבועון לילדים מבית "מעריב", מבקשים לגמול את קוראיהם הצעירים מהבליה של תרבות המערב, ובד בבד להלעיט אותם בפרסום סמוי אגרסיבי לתוצריה
|
שלושה קופים, שני אריות, דוב ותוכי כיכבו בשבוע שעבר על שערו של השבועון "מעריב לילדים", המצורף לחבילת סוף-השבוע שהיא מנת חלקם של מנויי "מעריב". שלושה קופים, שני אריות, דוב ותוכי (וכמו כן צבוע ושתי ציפורי פלמינגו) כיכבו באותו גיליון גם על השער האחורי, כפרסומת לסרט אנימציה חדש, במסגרת שיתוף פעולה מסחרי בין הישות המערכתית לישות המפרסמת. "הסרט דלהי ספארי הוא סרט אנימציה מקסים", הובהר לקוראים הצעירים בתוככי הגיליון, בכתבה פרסומית שנפרשה על פני כפולת עמודים. "אם אתם מחפשים סרט טוב שיצחיק אתכם עד דמעות (וגם ירגש מאוד כמובן), אנחנו ממליצים עליו בחום", הוסיף הכותב, דודו בן-שטרית, שבמקום אחר ברשימתו מצא לנכון לדחוק בקוראיו: "אתם חייבים לצפות בסרט". קורא שטרח והפך את הדף נתקל בכפולה נוספת שהוקדשה לשיתוף הפעולה הצמוד בין "מעריב לילדים" למפיצת הסרט, חברת יונייטד-קינג – שיתוף פעולה שנוסף לפרסום מודעה וכתבה פרסומית, כולל גם חלוקה של כרטיסים לסרט לקוראים שישכילו להשיב נכונה על שאלת טריוויה. זוהי אינה הפעם הראשונה שקוראי השבועון מולעטים בפרסום סמוי. שערו של גליון "מעריב לילדים" שחולק למנויי העיתון היומי ב-15 במרץ השנה הופקע גם הוא לטובת קידום סרט ילדים בהפצת חברת יונייטד-קינג, וכלל גם הוא מבצע חלוקת כרטיסים וכתבה פרסומית מאת אותו כותב ("אם אתם מחפשים סרט טוב שיחמם לכם את הלב – לכו לראות את מלכת השלג", כתב אז). העיסוק בקולנוע אינו מאבני היסוד של "מעריב לילדים", שבועון ותיק ששינה את אופיו בשלהי 2012, זמן קצר לאחר מכירת קבוצת "מעריב" לחברה בשליטת שלמה בן-צבי. בן-צבי, שזמן קצר לאחר הרכישה הודיע כי בניגוד לקודמיו, לא ישעבד את עיתונו לאינטרסים כלכליים, החליף את רוב שדרת הניהול והעריכה הבכירה בקבוצת התקשורת. את עריכת "מעריב לילדים" העניק לאחיו הלל גולדבלום, שהגיע לתפקיד כשבתרמילו ניסיון שצבר בעריכת מוספי הילדים של "מקור ראשון". כניסתו של גולדבלום ל"מעריב לילדים" הביאה עימה מהפך תוכני. השבועון הוותיק, שיועד לקהל הכללי, הפך לכזה הכולל מינון גבוה של תכנים מהסקאלה הדתית-לאומית. הגיליון האחרון, לדוגמה, הוקדש בעיקרו ל"יום ירושלים" וכלל בין היתר הסברים על יהודים מתקופת בית-שני שסירבו להתייוון, מונולוגים מפי ילדים יהודים שהוריהם בחרו להתגורר בלב שכונות ערביות בירושלים ("נכון שיש חסרונות, אבל המגורים כאן שווים את זה", אומרת ילדה נטולת שם משפחה המזוהה כתושבת הרובע המוסלמי), ציטוטים של "הרב המזמר שלמה קרליבך ז"ל" ופסוק מספר "תהילים", קומיקס בכיכובו של גיבור-על שרירי בצורת מגן-דוד ומשבצת קבועה המזכירה כי "יונתן פולארד בכלא כבר 28 שנה". את התמהיל הקבוע משלימים פינות זואולוגיות על חיות בר, קומיקס, שעשועונים וסיפורים על אירועים מרכזיים מההיסטוריה של הציונות. קולנוע אינו חלק מהתפריט הקבוע של "מעריב לילדים", ונראה שהעיסוק בתחום זה שמור למקרים שבהם המחלקה המסחרית מצליחה להשיג שיתוף פעולה עם מפיצי הסרטים. הלל גולדבלום וקבוצת "מעריב" העדיפו שלא להגיב לדברים.
|
תוכניות בידור דחקו מלוח השידורים את מהדורת החדשות המרכזית של איי.טי.וי עד שהרשויות התערבו ותבעו מהערוץ למלא את תפקידו הציבורי
|
מקובל לחשוב שתפקידה של מהדורת החדשות טלוויזיונית הוא לספק כותרות ולהביא ידיעות. בשנה האחרונה נהפכה בבריטניה מהדורת חדשות לנושא חדשותי. ההתעניינות התקשורתית במהדורת החדשות של השעה עשר בערוץ 3 – הערוץ המסחרי-ציבורי הראשון שהוקם בממלכה – החלה לפני למעלה משנה, במרץ 1999, כשהנהלתו החליטה להסירה מהמרקע. השאלה שהעסיקה צופים ועיתונאים כאחד היתה מדוע החליטה הרשת לבטל תוכנית דגל ותיקה ופופולרית מאוד, שמדי ערב צפו בה כשישה מיליון איש. קברניטי הערוץ המסחרי הסבירו את קבלת ההחלטה במלה אחת: רייטינג. לטענתם, זכיינית הערוץ (איי.טי.וי) היא חברת טלוויזיה בעלת מטרות רווח, וככזו עליה לעשות כל שביכולתה להגדיל את קהל הצופים בשידוריה. מנהלי איי.טי.וי הציגו נתונים המלמדים שבשעת שידור המהדורה (22:30-22:00) שליש מצופי הערוץ עוברים לצפייה בערוצים אחרים. לפיכך החליטו קברניטי החברה להחליף את מהדורת החדשות היומית, שהפקתה יקרה וצופיה מעטים יחסית, בתוכניות בידור שהפקתן זולה ופוטנציאל הצפייה בהן גדול יותר. כדי להדגים את מדיניות השידור החדשה הזדרזו מנהלי הערוץ לפרסם כי ביומו הראשון של לוח השידורים החדש ישודר אחד מסרטי גיימס בונד במקום מהדורת החדשות. אך השאלה העיקרית שהתעוררה לא היתה גורלה של רצועת שידור בת חצי שעה, אלא תפקידו של השידור הציבורי בבריטניה. אנשי תקשורת וממשל טענו שחיסולה של מהדורת החדשות משמעותה חיסולה של איי.טי.וי כתחנת שידור ציבורית. ההנמקה היתה שחובתה של רשת ציבורית, גם זו הממומנת על-ידי מפרסמים, לספק תוכניות אינפורמטיביות בכלל וחדשות בפרט בשעות צפיית השיא. איי.טי.וי, הם טוענים, היא רשת השידור המסחרית הציבורית הגדולה במדינה, ופגיעה במעמדה היא פגיעה במעמדו של השידור הציבורי בבריטניה כולה. כדי להבין מדוע ההחלטה על חיסול חדשות השעה עשר עוררה דיון עקרוני כל-כך, יש לחזור לימיה הראשונים של המהדורה, שלושה עשורים לאחור. בשנות החמישים המאוחרות הופקע המונופול על השידורים בבריטניה מרשת השידור הממלכתית, הבי.בי.סי. הוקם ערוץ נוסף, וחברה מסחרית (איי.טי.וי) קיבלה את הזיכיון להפעלתו. מהחברה החדשה נדרש להפיק תוכניות מגוונות, וביניהן גם מהדורות חדשות. תחנת השידור הוקמה כתחנה ציבורית המנוהלת על-ידי גוף מסחרי וממומנת על-ידי חברות פרסום עצמאיות. המטרה המקורית שלשמה הוקם ערוץ שידור נוסף היתה ליצור תחרות בין ערוצי הטלוויזיה ולחשוף את הציבור למקורות מידע נוספים על אלה שסיפקה הבי.בי.סי. בשנות השישים החלה איי.טי.אן (אחת מחברות הבת של איי.טי.וי) לשדר מדי ערב בשעות השיא מהדורת חדשות בת כחצי שעה. צופי הטלוויזיה למדו להעביר ערוצים במכשיר הטלוויזיה, ומהדורת החדשות, שנקראה עם הקמתה ב-1967 "News at Ten", הפכה תוך שנים ספורות למהדורה הנצפית ביותר בבריטניה. התוצאה לא היתה מקרית: קברניטי הערוץ החדש עמלו על עיצוב תוכנית חדשות חדשנית בתכנים, בצורה ובהגשה, שהציעה חלופה מושכת לשידורים הממלכתיים. בניגוד לבי.בי.סי, הקפידה איי.טי.וי לשדר כתבות שטח מלוות בתמונות. הסיפורים המצולמים לוו בקריינות בהירה. השדרים ומגישי החדשות היו בראש ובראשונה עיתונאים, בניגוד לתפיסת הבי.בי.סי, שהפקידה את הגשת המהדורות בידי קריינים נטולי יומרה עיתונאית. מהדורת החדשות החדשה, שהופקה על-ידי גופים מסחריים, הקפידה לשדר, בצד כתבות בעלות גוון פוליטי, גם כתבות צבע קלות, וכך הפכו מנהלי איי.טי.וי את מהדורת החדשות, שהיתה בעיקרה אינפורמטיבית, לתוכנית עם גוון בידורי חברתי קליט ומהנה. שינויים מסוג זה, שהונהגו כמעט בכל שידורי החדשות ברחבי העולם, נראים כיום מובנים מאליהם, אך בזמנו הם נחשבו למהפכניים וסחפו צופים רבים שנטשו בשמחה את הבי.בי.סי הוותיקה וה"מיושנת" לטובת מתחרתה המסחרית. בתחילת שנות התשעים הסתמן שינוי משמעותי ראשון בנוף שידורי הטלוויזיה בבריטניה. ערוצי הכבלים, ביניהם רשת סקאי, סי.אן.אן ואחרים, סיפקו לקהל המנויים חדשות מסביב לשעון. ערוצי כבלים נוספים הציעו תוכניות מגוונות בשעות צפיית השיא. התוצאה היתה ירידה מתמדת באחוזי הצפייה בחדשות של עשר. בלחץ המפרסמים ניסו מנהלי איי.טי.וי להיפטר ממהדורת החדשות, שהפכה עתה לנטל מסחרי. מפלגת השמרנים וגון מייגור בראשה התנגדו ליוזמה, בטענה שכמו בשנות השישים כך גם בשנות התשעים, חובתו של ערוץ מסחרי ציבורי להציע חלופה לשידורים הממלכתיים. מנהלי איי.טי.וי נאלצו לקבל את הדין, והמהדורה הוסיפה להיות משודרת בכל יום חול בשעה עשר בדיוק. באוקטובר השנה חל שינוי נוסף במערך השידורים בבריטניה – כניסתם של הערוצים הדיגיטליים. מנהלי איי.טי.וי חששו שהפעלתם של מאות ערוצים נוספים, ובכללם ערוץ החדשות החדש של הבי.בי.סי, תוביל לירידה נוספת באחוזי הצפייה במהדורת חדשות השעה עשר. הם ניסו אפוא פעם נוספת להיפטר ממנה. ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, הביע את התנגדותו, ואליו הצטרפו הנסיך צרלס ופוליטיקאים מימין ומשמאל, ובכללם ויליאם הייג, ראש האופוזיציה. הבולט במתנגדים היה שר התרבות, כריס סמית. השר, בדומה לקודמיו נציגי מפלגת השמרנים, טען שביטול מהדורת החדשות נוגד את תקנות השידור הציבורי המחייבות את איי.טי.וי, כמו כל רשת ציבורית-פרסומית אחרת, לספק תחרות הולמת וישירה לשידורי החדשות בכלל ושידורי הבי.בי.סי בפרט. לא ייתכן, הוא הוסיף, שמטעמי רייטינג ופופולריות תמעל רשת טלוויזיה ציבורית בתפקידה. קברניטי איי.טי.וי הבהירו לשר סמית ולשאר המתנגדים כי עליהם להתאים את מערך שידוריהם למציאות הטלוויזיונית המשתנה: בעידן של תחרות קשה היא חייבת למלא את רצונם של צופיה, כי ללא צופים אין לה זכות ואפשרות קיום. לקראת סוף השנה האזרחית נמסרה הבקשה לאישורה של רשות מיוחדת – רשות הטלוויזיה העצמאית. תפקידו של גוף ציבורי זה הוא להגביל את עצמאותן של חברות השידור העצמאיות (הכוונה היא לכל גופי השידור מלבד הבי.בי.סי). בפועל חובתה של הרשות להבטיח תחרות הוגנת ויעילה בין גופי השידור בבריטניה. בנובמבר 1999 החליטה הרשות להיענות לבקשת מנהלי איי.טי.וי ולאפשר להם להיפרד ממהדורת חדשות השעה עשר. איי.טי.וי השיגה את מבוקשה, אבל חויבה להפיק שתי מהדורות חדשות, אחת בשעה 18:30 והשנייה בשעה 23:00. ראש חטיבת החדשות של הרשת, סטיב אנדרסון, הבהיר לצופי הטלוויזיה בבריטניה שאיי.טי.וי תמשיך למלא את חובתה הציבורית ותספק מהדורות איכותיות – חדשות מספר אחת, כדבריו. מסתבר שציבור הצופים של איי.טי.וי חשב אחרת. מהיום שבו הורדה המהדורה מהמרקע ועד היום חלה ירידה תלולה, 14%, באחוזי הצפייה במהדורות החלופיות. נציגיה של הרשות לטלוויזיה עצמאית, שרק לפני שנה איפשרו למנהליה של איי.טי.וי להיפטר ממהדורת השעה עשר, נחרדו מהנתונים שהוצגו בפניהם. דובריה מסרו כי המצב הנוכחי, שבו תלויים כל צופי הטלוויזיה בבריטניה במהדורת חדשות אחת בשעות צפיית שיא, אינו מתקבל על הדעת. בסוף מאי השנה נדרשו נציגי איי.טי.וי לחשוב על תחליף ראוי למהדורת עשר. בסוף יוני העבירה הרשות לטלוויזיה עצמאית את דרישתה לאיי.טי.וי: להעביר את מהדורת החדשות לשעה עשר וחצי, שעה שתאפשר למרבית הקהל לצפות בה, אך לא תפגע קשות ברצועת הפריים-טיים של התחנה. אולם מנהלי איי.טי.וי מסרבים לדרישה זו, וטוענים כי לרשות אין סמכות חוקית לכפות עליהם את העברת המהדורה. זהו, אולי, המבחן החשוב ביותר בתולדותיה של הרשות לטלוויזיה עצמאית. נראה שבידי נציגיה עומדות שתי אפשרויות: האחת, להיכנע לכוחות השוק ולאפשר לרשת הטלוויזיה המסחרית לעשות כרצונה; האחרת, למלא את התפקיד שלשמו הוקמה ולייצג את האינטרס הציבורי. תמר אשורי כותבת דוקטורט ב-London School of Economics גיליון 27, יולי 2000
|
ב"ידיעות אחרונות" פרטים נוספים על התקיפה בסודאן | ב"מעריב" קראו את ההסכם הקואליציוני בין העבודה לליכוד | וב"הארץ" מוציאים את המיטב מהשיטות החדשות של שוטרי מחוז ש"י
|
עם כל יום שעובר מתבררים פרטים חדשים על תקיפת חיל האוויר הישראלי בסודאן. הבוקר מדווח בכל העיתונים כי ברשת הטלוויזיה ABC נמסר שלמעשה התבצעו שלוש תקיפות בסודאן, ולא שתיים, כפי שדווח עד כה. איך קורה ששבועות אחרי התקיפה ו-72 שעות לאחר הפרסום הראשוני מתגלה פרט בסיסי כמו מספר התקיפות? אולי זה קשור לכך שסודאן מדינה גדולה למדי ומרוחקת ממערכות העיתונים המרכזיים. הנה כך טוען דובר משרד החוץ בחרטום, עלי א-סאדיג: "לרשויות בסודאן נודע על התקיפה הראשונה רק לאחר שבוצעה התקיפה השנייה". ההסבר של הדובר הסודאני מובא בדיווח מאת אורלי אזולאי וסמדר פרי ב"ידיעות אחרונות". זהו גם הדיווח היחיד על התקיפה שמגיע הבוקר עד לכותרת ראשית בעיתון, ובצדק. שתי הכתבות מביאות ל"ידיעות אחרונות" באופן בלעדי פרט מהותי נוסף לגבי התקיפות – הן בוצעו על-ידי מטוסים ללא טייס. פרט זה שאוב מידיעה שמתפרסמת ב"טיימס" הלונדוני שמופץ הבוקר. קוראי "ידיעות אחרונות" יכולים להרגיש לונדונים לרגע. קוראי יתר העיתונים מוזמנים לגלוש לאתר הבית של עיתונם, שם מיהרו להעלות ידיעות עם הפרטים החדשים. למרות המידע החדש, הידיעה על התקיפה הבלתי מאוישת מופיעה ב"ידיעות אחרונות" רק בעמ 11. כשהכותרת הראשית בעיתון הנפוץ במדינה מפנה את הקורא לידיעה באמצע העיתון, ברור שעוד יום ללא חדשות מסעירות עבר על מערכות העיתונים. על המחסור בידיעות חדשותיות של ממש מעידות גם שתי כתבות צבע גדולות הכלולות הבוקר ב"ידיעות אחרונות". כל הכפולה המרכזית בעיתון מוקדשת לרשימה מאת רז שכניק, שבילה אתמול עם אוהדי ישראל במשחק הכדורגל של הנבחרת הלאומית מול יוון, ושמע מהם על המחסור בשירי עידוד לנבחרת, על הסיבות שהביאו כמה מהם למגרש, ועל העלויות של רכישת הכרטיסים. עמוד שלם נוסף מוקדש לחוויותיו של יהודה נוריאל, שנשלח לבלות באירוע השקת דגמים חדשים של חברת יאכטות בריטית. בדרך כלל, כתבות מסוג זה מוצאות את מקומן בעמודי החדשות של יום שישי, כשהפרסומות מרובות והשטח הדורש מילוי בטקסט גדל לממדים מוגזמים. לקראת חג הפסח, גם הגליונות הדקים של ימי ראשון כבר אינם דקים דיים, אבל מיעוט ההתפתחויות בימי שבת נותר כתמול שלשום. "אנחנו על המצה", מסכם שכניק את מצב ענף הכדורגל הישראלי. גם העיתונים כבר מונחים על מצותיהם, ורק רצף האירועים שמחוץ למערכות העיתונים מתעקש להתנהל בעצלתיים, כאילו מדובר בימי חול. ב"מעריב" בוחרים להתמקד הבוקר בניתוח ההחלטה של ועידת מפלגת העבודה להצטרף לממשלת נתניהו. בעיתון פעלו בצורה מתבקשת, ובדקו מעט לעומק מה כתוב בהסכם הקואליציוני בין העבודה לליכוד, בעיקר בפרק הכלכלי-חברתי שלו. "כך קונים את הוועידה", מסבירה הכותרת הראשית של העיתון, ובכפולה הפותחת מדווחת מרב דוד על ההטבות שהובטחו למגזרים שונים, המיוצגים במידה ניכרת ברשימת החברים בוועידת המפלגה. לפי הדיווח של דוד, בהסכם מופיעים סעיפים המעניקים הטבות בסך מאות מיליוני שקלים לגמלאים, לחברי ההסתדרות, לנשות נעמת, לדרוזים, לבדואים, לקיבוצים, למושבים ועוד. בטור פרשנות נלווה מתאר בן כספית את העסקה כקניית מפלגה ב"מחיר מציאה". ואמנם, בסיום הדיווח של דוד מצוין כי גם בעבר הופיעו סיכומים דומים בסך מאות מיליוני שקלים בהסכמים קואליציוניים, בלי שאלה יתורגמו להחלטות ממשלתיות. אם כך, מדוע היה בהם כדי לשכנע את חברי הוועידה לתמוך בכניסה לממשלה? גם אם ההבטחות לא יתממשו, תמיד כדאי להיות קרוב לצלחת של מי שאינו סתם חבר-כנסת מן השורה. כפי שמנסח זאת אחד מחברי הוועידה המצוטט בדיווח של דוד – חברי הוועידה הצביעו בעד הכניסה לממשלה כדי ש"יוכלו לקבל טובה מאיזה שר". הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת לבכירי הליכוד, שרק מחר ישמעו מנתניהו מה יהיה תפקידם בממשלתו (סיפור שמופיע בכל יתר העיתונים במיקום צנוע בהרבה). בתחתית השער מופיעה ידיעה תחת הכותרת "שוטרים התחפשו לערבים כדי ללכוד מתפרעים יהודים". יהונתן ליס מביא את הסיפור בהרחבה בעמ 7 של העיתון, ושואב את פרטיו מתוך דיון בבית-משפט השלום בכפר-סבא. לפי דיווחו, שוטרים במחוז ש"י התחזו לפלסטינים, העמידו מכונית בעלת לוחות זיהוי פלסטיניות בכניסה למאחז חוות-גלעד, והמתינו שהמתנחלים יידו עליהם אבנים. "כעשר דקות בלבד" אחר-כך החלו האבנים להתעופף, והשוטרים עצרו את המיידים. נוסף לעובדות המקרה, מביא ליס גם תגובות בעד ונגד שיטת ההתחזות. לעומת הטיפול של "הארץ", בולט לרעה האופן שבו מדווח על אותו סיפור ב"ישראל היום". הכתבת, או עורכיה, פיספסו כמעט לחלוטין את המידע הטעון בפרשה. בידיעה קצרצרה בת 55 מלים בלבד, המופיעה בטור צד בעמ 7, מדווחת אפרת פורשר על המקרה תחת הכותרת "ביהמ"ש בביקורת חריפה על משטרת ש"י". על ההתחזות של השוטרים יכול הקורא ללמוד רק בקושי, בין השורות. רן רזניק מדווח הבוקר ב"הארץ" כי בבית-החולים רמב"ם בחיפה קיבלה חולה בת 83 מנת דם שגויה במהלך ניתוח, וכתוצאה מכך פיתחה קוצר נשימה שהלך וגבר עד שמתה כעבור שבועיים מאי-ספיקה נשימתית ואי-ספיקת לב. סיפור זה בא בהמשך לכמה ידיעות שהעביר הכתב בשבועות האחרונים, מאז יישר את ההדורים עם הנהלת העיתון וחזר לסקר באופן קבוע את תחום הרפואה. על-פי קריאתן, נראה כי מקור ידיעות אלה אינו בהודעות לעיתונות, אלא בעבודה עיתונאית מהסוג הוותיק יותר. הנה דוגמה למידת ההשפעה שיכולה להיות לכתב אחד. בועז ביסמוט מדווח ב"ישראל היום" על קריקטורה שהתפרסמה בימים האחרונים בכמה עיתונים בארה"ב, בין היתר ב"ניו-יורק טיימס". הקריקטורה מובאת גם ב"ישראל היום", ולפי תיאורו המדויק של ביסמוט, נראה בה "חייל ללא ראש המניף חרב ביד אחת ודוחף מגן דוד בעל שיני כריש ביד שנייה, ואלה רודפים/מאיימים על דמות נשית קטנה וכפופה שעליה כתוב עזה". גורמים יהודיים, מדווח ביסמוט, הזהירו כי פרסום הקריקטורה ב"ניו-יורק טיימס" צריך להדליק נורה אדומה.
|
"לא שמענו הסבר מניח את הדעת כיצד מתוך החלטה על הפסקת עבודתם של ששה עיתונאים במערכת (4 מועמדים לפיטורים ו – 2 שהתפטרו), ארבעה מביניהם הם חברי ועד הפעולה"
|
בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ס"ק 32893-02-12 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - האגף לאיגוד מקצועי נ ידיעות אינטרנט ותקשורת דיגיטלית בע"מ בפני -כב השופטת דגית ויסמן מר מעוז הלוי, נציג ציבור (ע) מר עודי שינטל, נציג ציבור (מ) המבקשת:- הסתדרות העובדים הכללית החדשה נגד המשיבה:- ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) בקשת צד בסכסוך קיבוצי, שעניינה טענת המבקשת כי הפסקת עבודתו של העיתונאי תני גולדשטיין במשיבה נעשתה בשל פעילותו בהתארגנות עובדיה. לפיכך התבקש ביה"ד להוציא את הצווים הבאים: ליתן צו הצהרתי הקובע כי בהתנהלותה הפרה המשיבה את הוראות חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק); ליתן צו מניעה קבוע מפני כל פעולה לפגיעה בעובדי המשיבה ובתנאי העסקתם, על רקע התארגנותם במבקשת; לחייב את המשיבה מכוח סעיף 33יא לחוק בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק בגין ניסיונותיה לפטר את מר גולדשטיין; לחילופין, לחייב את המשיבה מכוח סעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל ניסיונותיה לפטר את מר גולדשטיין; ליתן כל סעד חלופי אחר. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את הבקשה בחלקה ופסק כי: אין מחלוקת לגבי מעמדה של חרות ההתארגנות ולגבי העיקרון שנקבע בפסיקה ועוגן בחקיקה, על האיסור המוטל על מעביד לפגוע בעובדים המבקשים לממש את חירותם זו ולהתאגד בארגון עובדים. המחלוקת נטושה ביישום עקרונות אלה על הנסיבות דנן; בטרם בחן ביה"ד את הנסיבות הוא ציין כי נוכח סמיכות הזמנים בין המועד בו החל מר גולדשטיין לפעול בקשר להצטרפות עובדי המשיבה לארגון העיתונאים (3.2.12) ובין היום בו נמסר לו מכתב המקבל את התפטרותו (9.2.12), על המשיבה מוטל הנטל להוכחת טענתה שאין קשר בין הדברים. ביה"ד בחן את הנסיבות וקבע כי המשיבה קיבלה בהתנהגותה את חזרתו של גולדשטיין מהתפטרותו, שכן כאשר המעביד אינו מגיב להודעת העובד שיחזור לעבודה ונוטע בו מצג כי הוא ממשיך לעבוד, שתיקה מצד המעביד והודעה שהמעביד אינו מקבל את הודעת העובד, רק כשבוע לפני תום תקופת ההודעה המוקדמת, אינן מתיישבות עם חובת תום הלב המחייבת צדדים ליחסי עבודה. לפיכך, משהמשיבה קיבלה את חזרתו של גולדשטיין מההתפטרות, יש לראות במכתב שהוצא לו ביום 9.2.12 כמכתב פיטורים. לאור האמור בחן ביה"ד את השאלה האם יש מקום להורות על ביטול פיטוריו של גולדשטיין, מאחר שיש בה פגיעה בחרות ההתארגנות. ביה"ד קבע כי הוכח שמהלך הקיצוץ הוא חיוני ויושם על כלל עובדי המשיבה. בנוסף, השיקולים שהביאו להחלטה להעדיף פיטורי מינימום עובדים ולקבל התפטרות של עובדים אחרים, במיוחד על רקע העובדה שמדובר בגל פיטורים שני במשך שלושה חודשים, הם שיקולים לגיטימיים של מעביד הנדרש להיערך לשינויים בענף בו הוא פועל. כמו כן, קבע ביה"ד כי אין בסיס לטענת המבקשת לפיה הטענות כלפי גולדשטיין או עובדים אחרים שפעלו בהתארגנות, נולדו "יש מאין" או שנשקלו בעניינם שיקולים בלתי ענייניים. גם הטענה בדבר "מבול שיחות" לעובדים, על מנת להניאם מהתארגנות, התבררה כלא נכונה. לאור זאת הטענה לפיה פעולות המשיבה נועדו לפגוע בהתארגנות העובדים אצלה מוחלשת. אלא שנטל השכנוע המוטל על המשיבה הוא נטל מוגבר והמשיבה לא עמדה בנטל זה: לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע דווקא ביום 9.2.12 ולא קודם לכן המשיבה הודיעה לגולדשטיין שהיא אינה מקבלת את חזרתו מההתפטרות, למרות שהדבר היה ידוע לה עוד קודם; אין בשיקולים הכלכליים שהציגה המשיבה להסביר את העובדה שמתוך ועד פעולה בן 10 חברים, שמם של 4 חברים בו עלה בהקשר של סיום עבודה בדיוק בשבוע שבו החלה התארגנות העובדים אצלה; מאז יום 9.2.12 נעצרה כליל הצטרפות עובדים במשיבה לארגון העיתונאים. עצירת הצטרפות העובדים לארגון, על רקע כל הצעדים שננקטו במשיבה מאז יום 9.2.12, לרבות ההחלטה לסיים את עבודתו של גולדשטיין, חבר בוועד הפעולה ופעיל בהתארגנות, ועל רקע העובדה שנשקלה הפסקת עבודתם של 3 חברים נוספים בוועד הפעולה, הרי שאישור מכתב הפיטורים של גולדשטיין, עלול לעצור לחלוטין את הצטרפות העובדים לארגון וכי המשיבה תוכל למצוא מענה אחר לקיצוץ שנכפה עליה. בשקילת כל אלה, כאשר העומד לדיון הוא פגיעה בחרות ההתארגנות, שהיא זכות חוקתית של כלל עובדי המשיבה, כאשר מהלך התארגנות העיתונאים במשיבה עדיין בחיתוליו, המשיבה לא הרימה את הנטל המוגבר המוטל עליה. הותרת מכתב הפיטורים שנמסר לגולדשטיין על כנו, תביא לפגיעה חמורה בהתארגנות הראשונית של העיתונאים אצל המשיבה ומשום כך הורה ביה"ד על החזרתו של גולדשטיין לעבודה אצלה; ביה"ד פסק כי אין זה המקרה בו ראוי להטיל פיצוי כספי על המשיבה, מכח סעיף 33יא לחוק וכי אין מקום ליתן צו מניעה קבוע מפני כל פעולה לפגיעה בעובדי המשיבה ובתנאי העסקתם על רקע התארגנותם. לקריאת פסק הדין המלא
|
מה משותף לחברת הכבלים הוט, לעיתון הנפוץ במדינה, לאתר האקטואליה הפופולרי במדינה, למגזין הנשים הנפוץ במדינה, למגזין הבידור הנפוץ במדינה, למגזין הנוער הנפוץ במדינה, למגזין ילדים נפוץ ול"היי סקול מיוזיקל", מופע בידור לילדים ששחקניו אנונימיים? בין הפותרים נכונה תוגרל אתיקה עיתונאית
|
בשורה מרנינה המתינה לקוראי גליון "ידיעות אחרונות" מה-11 באוגוסט: "המחזמר היי סקול מיוזיקל עלה אתמול בפני 2,700 צופים, שמילאו את היכל-התרבות בתל-אביב", נכתב בעמוד הלפני אחרון של העיתון, צמוד לתצלום גדול של משתתפי המחזמר. הכתב, רז שכניק, דיווח באותה הזדמנות לקוראים כי "לאור הביקוש נוספו ארבע הופעות נוספות", ואף הביא ציטוט מפי מנכ"ל סוכנות לוק, ירון ליכטנשטיין, שאמר: "הבחירה בשישה שחקנים בתחילת דרכם הוכיחה את עצמה". תוצאות מרשימות, אין מה לדבר, ועוד כשמדובר בהפקה ישראלית מתורגמת, צוות שחקנים אנונימי ותזמון לא מקובל שנקבע לטרום עונת הפסטיגלים. אז איך בכל זאת מצא המחזמר את דרכו בהצלחה רבה כל-כך אל לבבותיהם של ילדי ישראל, ומשם לכיסיהם של ההורים, המרוקנים ממילא בעיצומו של החופש הגדול? לא צריך להביא את שוקי וייס כדי לפצח את החידה. מספיק להיות צרכן תקשורת ממוצע: מופע הבכורה המוצלח מתחילת אוגוסט היה אות הסיום של מסע ייחצון תקשורתי יוצא דופן ועצום ממדים שליווה את ההפקה הישראלית עוד לפני שהחלו החזרות. למעשה, לו היה מתקבל המחזמר "היי סקול מיוזיקל" בכל תגובה פרט להערצה היסטרית ומכירת כרטיסים המונית, היה הדבר בגדר הפתעה מרעישה, המוכיחה שלשטיפת מוח תקשורתית חוזרת ונשנית אין שום השפעה כלל. לא מדובר רק בפרסום קונבנציונלי בדמות שלטי חוצות ענקיים ומודעות בעיתונות. החשיפה הרחבה והמשמעותית שלה זכה המחזמר היתה בינות לעמודי המודעות ולהפסקות הפרסומת, בהמוני כתבות, ראיונות ודיווחים מאולם החזרות שהוקדשו לקידומו. קחו, לדוגמה, את "עולמו של דיסני", שבועון לילדים בגיל בית-ספר יסודי, הפועל כבר כעשור ומופץ ב-40 אלף עותקים. עיתון הילדים התגייס לקידום מכירות מסיבי של "היי סקול מיוזיקל" פחות או יותר מרגע שלוהקו משתתפי המחזמר: לפחות שלוש כתבות שער הוקדשו למחזמר עוד לפני הופעת הבכורה. כבר בסוף מאי זכו מנויי "עולמו של דיסני" לכתבת היכרות עם משתתפי המחזמר; בסוף יוני הופיע בעיתון ראיון מחמיא עם המשתתפים; בסוף יולי פורסמה כתבה אוהדת נוספת על שניים מהם; ובתחילת אוגוסט, ממש לפני הצגת הבכורה, הופיעה בשבועון כתבה מאת מרינה סקולסקי, שהצטרפה ליום חזרות שלם עם משתתפי המחזמר. "כמו שכולכם כבר יודעים (ואם אתם לא יודעים אז נספר לכם), ב־11.8, (שזה היום!!!) עולה המחזמר שכולנו חיכינו לו, היי סקול מיוזיקל הישראלי", נכתב אז בסגנון שאיפיין את סיקור המחזמר בעיתון הילדים. "ההתרגשות גדולה מאוד, לא רק בגלל שכולם אוהבים את היי סקול מיוזיקל, אלא גם מפני שמדובר בהישג עולמי עבור הישראלים – ישראל היא המדינה השלישית אחרי ארצות-הברית ובריטניה שמעלה גרסה משלה למחזמר המפורסם". "עולמו של דיסני" הוא עיתון ילדים פופולרי למדי, אבל לא כמו "ראש 1", שבועון נוער שלפי סקר TGI האחרון הוא המוביל בישראל, עם כ-18 אחוזי חשיפה בקרב בני 12–17. עורכי "ראש 1" שיבצו בעיתון לא פחות מארבע כתבות שער מחמיאות שעסקו במחזמר, עוד לפני שהוצג אפילו פעם אחת: ב-28 במאי (על רקע כותרת הענק "היסטריה!!!"), ב-11 ביוני, ב-18 ביוני וב-2 ביולי. גם בגליונות שבהם הוקדש השער לנושא אחר הופיעו שלל כתבות ואזכורים למחזמר (במיוחד במדור הרכילות של השבועון), שזכו גם להפניות מהשער. לא רק שער העיתון התאהב במחזמר, גם טור העורך שלו. ב-21 במאי כתבה ליז וולפסון לקוראיה: "אם כבר מדברים על קיץ, אז בקיץ הקרוב תעלה בארץ הגרסה המקומית למחזמר של היי סקול מיוזיקל. אנחנו כבר מלאי ציפייה, וכהתחלה בן גולדשטיין ערך עבורכם היכרות עם הכוכבים החדשים... וההמשך עוד יגיע" (אגב, בכתבתו של בן גולדשטיין הופיע מועד בכורת המחזמר בכותרת המשנה, כדי שחס וחלילה אף קורא לא יפספס). וההמשך, כפי שהבטיחה וולפסון, אכן הגיע: עם כותרות כמו "כוכבי היי סקול מיוזיקל הישראלי יעשו לכם את הקיץ"; שורות מחץ כגון "באוגוסט השנה, בין הקרטיבים, הים ומשקפי השמש, הולך לכבוש אתכם המחזמר היי סקול מיוזיקל בגרסתו הישראלית. כבר עכשיו, עוד בטרם עלה לאוויר, הוא מעורר ניצני התעניינות תקשורתית בטלוויזיה, באינטרנט ובעיתונות", או "במיוחד בשבילכם, תפסנו לראיון את כוכבי המחזה [...] תסמכו עלינו – הם הדבר הבא!"; ואזכורים נוספים בטור העורך, כמו זה: "מה מצפה לנו בחופש הגדול הזה? קודם כל, הלהיט ההיסטרי היי יסקול [כך במקור] מיוזיקל בגרסה הישראלית. חיכינו וחיכינו והנה יש לנו גם גרסה ארצישראלית מגניבה למחזמר שכבש את כל העולם". לצד כל אלה הופיעו מדי שבוע ב"ראש 1" פרסומות למוצרי לוואי: חולצות של המחזמר, אלבום מדבקות, אוסף הגלויות הגדול, תיקי ויומני בית-ספר של המחזמר ("עושים מנוי לראש 1 ומקבלים תיק High School Musical"), נערך מבצע מיוחד בשיתוף השבועון, שבסופו הופעה של משתתפי המחזמר בבית-ספר נבחר, וב-30 ביולי, מעט לפני הופעת הבכורה, צורף לשבועון פוסטר ענק, גדול פי כמה מפורמט הגיליון, עם תצלומיהם של כל המשתתפים. המחזמר "היי סקול מיוזיקל" הוא מושא סיקור אופייני לעיתונים כמו "עולמו של דיסני" ו"ראש 1", אך מידת הסיקור וטון הסיקור כמעט לא הותירו סיכוי לילדי ישראל לחמוק מהיתקלות עימו או עם רשת השכנוע הצפופה, שלפיה מדובר באירוע שאסור לפספס (שלושה סימני קריאה). הילדים, שהוריהם רכשו למענם את עיתוני הילדים הללו, חשפו אותם להפצצה מסיבית של מסרים פרסומיים על הלהיט החדש, עוד הרבה לפני ערב הבכורה. אבל לא רק הילדים, גם הוריהם נחשפו למנות של שטיפת מוח בכלי התקשורת המיועדים למבוגרים (אחרי הכל, הם אלו שיתבקשו לממן את הכרטיסים, את החולצות ואת אלבום המדבקות). כך, למשל, במגזין הבידור והפנאי "פנאי פלוס", הפונה בדרך-כלל לקהל יעד מבוגר יותר, קיבל המחזמר בסוף מאי כתבת שער אוהדת ביותר מאת הדס בשן ("תשכחו מהמורדים וקבלו את הדבר הגדול הבא: היי סקול מיוזיקל, להיט הנוער ההיסטרי של דיסני, מגיע לישראל"), ובאמצע יולי כתבה נוספת (שקיבלה הפניה בשער) על ביקור מאחורי הקלעים של החזרות. מגזין "לאשה" סיפק אף הוא כתבת שער, ובה ראיון [רז יובן] עם אחת ממשתתפות המחזמר. בחברת הכבלים הוט עלה ב-5 במאי (שלושה חודשים לפני מופע הבכורה) ערוץ VOD שהוקדש כולו לתכנים מהמחזמר. פרט למבצעים משותפים והטבות בלעדיות, הציע הערוץ קטעים מהאודישנים, ראיונות עם המשתתפים וצוות ההפקה, שירים מהמחזמר והזמנות למפגשי מעריצים. ב"ידיעות אחרונות" פורסם כי מיכל ינאי עתידה לכתוב סדרת דרמה יומית בת חמישים פרקים, המבוססת על המחזמר ובהשתתפות ששת שחקניו, שתשודר באחד מערוצי הכבלים. גם האינטרנט לא משך ידו מלהיט הנוער ההיסטרי: באתר Ynet התעלו על עצמם עם ידיעות כגון "מסתמן: עמית פרקש ושוקו בהיי סקול מיוזיקל", או הידיעה נטולת הקרדיט שבישרה כי "ההיסטריה סביב High School Musical מגיעה לישראל". המשתתפים במחזמר גם התארחו בפורום האתר והופיעו בידיעות רכילותיות כשתצלומיהם מקדימים את אלה של כוכבנים כגון דודו טופז, צביקה פיק ואורנה דץ. אם לא די בכל זאת, באמצע מאי עלה בערוץ ה"תרבות" של Ynet תת-ערוץ מיוחד שכל כולו מוקדש למחזמר. מאז הופיעו בו למעלה מ-70 ידיעות ופרסומים (32 מהם מאת רפי ברבירו), כולל פוסטים מבלוגים אישיים שעליהם חתומים משתתפי המחזמר. לא רק עיתוני ילדים ונוער, מגזינים לבידור ופנאי ואתרי אקטואליה באינטרנט – גם העיתון הנפוץ במדינה, "ידיעות אחרונות", התגייס לקידום הלהיט. כבר ב-24 במרץ, למעלה מארבעה חודשים לפני עליית המחזמר, התבשרו קוראי העמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" כי "התיכונים במתח". מה הכניס את התיכונים למצב כזה? רז שכניק פתר את החידה: "המגה-להיט העולמי היי סקול מיוזיקל בדרך לישראל [...] בקיץ הקרוב יוכלו גם ילדי ישראל להצטרף לתופעה הסוחפת", הובטח באותה ידיעה. מאותו רגע ועד לידיעה המצוטטת לעיל בפתח הכתבה, שהודיעה על הצלחת מופע הבכורה של המחזמר, פורסמו מעל דפי "ידיעות אחרונות" לא פחות מ-11 ידיעות וכתבות על המחזמר, שהיה אז בשלב החזרות, כשהמשתתפים בהן היו אנונימיים לחלוטין. בין הידיעות שהופיעו ב"ידיעות אחרונות" ניתן להזכיר קטע שהופיע במדור הרכילות של העיתון, שמסקר בדרך-כלל ידוענים בלבד (26.5, צחי קומה); או ידיעת ענק תחת הכותרת "שגעון המיוזיקל" וכותרת הגג "ההיסטריה כבר כאן", על פגישת מעריצים עם השחקנים שטרם עשו דבר פרט לחזרות וראיונות (6.6, רז שכניק); הפקת אופנה של כמה עמודים במוסף "זמנים מודרנים" בהשתתפות צוות המחזמר (25.6); כתבת היכרות עם משתתפי המחזמר במוסף "24 שעות" (9.7, רז שכניק); ידיעת תצלום על "ביקור מרגש במיוחד" של משתתפי המחזמר בבית-החולים לילדים בתל-השומר (16.7, מאיר תורגמן); ידיעה במוסף "ממון" שכותרתה קראה "קיץ מצליח למחזות הזמר: רוב הכרטיסים למופע היי סקול מיוזיקל כבר נמכרו" (28.7, רז שכניק); וראיון נרחב עם אחת מכוכבות המחזמר במוסף סוף השבוע של העיתון, "7 ימים" (16.5, אספה פלד-אלימלך). הידיעות האלו הופיעו כמעט תמיד במיקומים בולטים במיוחד בעיתון (כגון העמוד האחורי של גליון יום שישי, אחת הפלטפורמות התקשורתיות הנצפות בישראל), בליווי תצלומים צבעוניים של משתתפי המחזמר ותוך הפניות משער המוסף וציון מועד העלאת המחזמר לבמה. כמו כן, מעל דפי "ידיעות אחרונות" הודפסו אינספור פרסומות למחזמר ולמוצרי הלוואי שלו, כולל שתי פרסומות ענק בשער גליון יום שישי של העיתון בשבועות האחרונים לפני העלאת המחזמר לבמה (4.7 ו-25.7). הסיקור הנלהב לא צימצם את עצמו למרחב המודפס בלבד: העיתון אירגן מפגש מעריצים מיוחד ל-200 מילדיהם של מנויי העיתון. לשם השוואה, המחזמר "יוסף וכתונת הפסים", שלוהק ועלה לבמות בסמיכות זמנים ל"היי סקול מיוזיקל", זכה בכל התקופה הזו לחמישה פרסומים בולטים ב"ידיעות אחרונות" ולכמה אזכורים במדור הרכילות של העיתון. כשלוקחים בחשבון כי ב"יוסף וכתונת הפסים" השתתפו יהודה לוי ומירי מסיקה, שניים מהכוכבנים הגדולים ביותר שפועלים כיום בישראל, ואילו ב"היי סקול מיוזיקל", כאמור, השתתפו "שישה שחקנים בתחילת דרכם", מתקבלת תמונה מפתיעה: מחזמר האנונימיים קיבל סיקור (חיובי) כפול בממדיו מאשר המחזמר בהשתתפות לוי ומסיקה. מסע הפרסום העצום היה כה בולט עד שהפך בעצמו לנושא לדיון. בכתבה טלוויזיונית שהכינה מיכל ינאי על המחזמר, ששודרה בחדשות יום שישי בערוץ 10, דיברה מאיה שואף, אחת המשתתפות הצעירות בהפקה, על ממדיו של מסע הפרסום: "אני מוכרת בתור מאיה שואף שמופיעה על שערים. [...] יש לזה סיבה. זה קורה כדי למכור כרטיסים". עמית פרקש, משתתפת אחרת במחזמר, הוסיפה: "אנחנו שישייה של אנונימיים. אין ברירה אלא לפרסם אותנו ולקדם אותנו בשביל שאנשים יגיעו למחזמר". אפילו במאי המחזמר, סטיבן דקסטר, התלונן על כך שקידום המכירות בא על חשבון החזרות. "אי-אפשר ככה", אמר מעט לפני מופע הבכורה, "עוד חמישה ימים עולים לבמה, ולא נותנים לי לעבוד. כל הזמן עוד צילומים ועוד ראיונות". באותה הזדמנות הוסיף: "עבדנו הפוך על הפוך. צילמנו פוסטרים ושלטי חוצות, קליפים, סרט תיעודי מאחורי הקלעים, השחקנים התראיינו בכל מקום. כל זה לפני תחילת החזרות עצמן". כיצד הצליחו מפיקי המחזמר לזכות ליחס חיובי רב כל-כך מכלי התקשורת בישראל? צופי "המגרסה", תוכנית ביקורת התקשורת המנוחה מבית נענע10, זוכרים ודאי את מגיש התוכנית, דב גילהר, מתלונן לא פעם על ידיעה בעניין המחזמר שמצאה את דרכה אל עמודי "ידיעות אחרונות". מה שהפריע לגילהר היה שהדיווחים הללו הופיעו בלא כל אזכור כי לבעלי העיתון יש אינטרס בהצלחת ההפקה. רגע, מה זאת אומרת? אילו אינטרסים יכולים להיות לבעליו של העיתון הנפוץ במדינה בהצלחתו של מופע ילדים סתמי וחסר כל ייחוד? ובכן, אינטרסים נכבדים למדי. כך זה הולך: הכירו את חברת ההפקות יוכלמן-אשר, סוכנות לוק, חברת דורי מדיה וחברת YPL. הגופים האלה רכשו במשותף את זכויות ההפקה לגרסה העברית של המחזמר "היי סקול מיוזיקל". סוכנות הדוגמנים והשחקנים לוק נמצאת בבעלות קבוצת "ידיעות אחרונות"; YPL היא חברת הזכיינות של "ידיעות אחרונות", האחראית על ייצור מוצרי לוואי להפקות נבחרות (יומני "היי סקול מיוזיקל", למשל); תמי מוזס-בורוביץ, מבעלי דורי מדיה, היא אחותו של מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס. אם כן, העיתון "ידיעות אחרונות" קידם בהתלהבות מחזמר שהפיקו חברות השייכות לבעליו. מה באשר ליתר כלי התקשורת שנסקרו לעיל? ובכן, הנה: "עולמו של דיסני" הוא עיתון הילדים של קבוצת "ידיעות אחרונות" (המחזמר המקורי "היי סקול מיוזיקל" שייך לחברת דיסני העולמית) ויוצא לאור על-ידי חברת YPL, האחראית, כאמור, גם לשיווק מוצרי לוואי של מותגי הקבוצה; "ראש 1" הוא עיתון הנוער של קבוצת "ידיעות אחרונות"; Ynet הוא אתר האינטרנט המצליח של הקבוצה; "פנאי פלוס" ו"לאשה" שייכים אף הם ל"ידיעות אחרונות"; סדרת ספרי "היי סקול מיוזיקל" יצאה לאור בהוצאת ידיעות-ספרים; ובחברת הכבלים הוט קבוצת "ידיעות אחרונות" היא בעלת המניות הגדולה ביותר. במהלך סקירת הידיעות שהופיעו על המחזמר בעיתון "ידיעות אחרונות", ב"עולמו של דיסני" ו"ראש 1", ב-Ynet ובערוץ ה-VOD של הוט לא נמצא, ולו פעם אחת, גילוי נאות על כך שההפקה קשורה קשר עסקי ישיר לכלי התקשורת שמקדם אותה. ואגב, מיכל ינאי, שאמורה לכתוב את הסדרה המבוססת על המחזמר לחברת הוט, וכאמור ריאיינה את משתתפי המופע בטרם עלייתו לבמות, חתומה בסוכנות לוק. הקשר הזה (שלא לומר הזהות הזו), בין מפיקי המחזמר ובין כלי התקשורת שקידמו אותו בהתלהבות רבה, יכול להסביר מדוע לקחו על עצמם בעלי הזכויות לגרסה העברית את הסיכון שבליהוק "שישה שחקנים בתחילת דרכם". במקום לשלם שכר גבוה לכוכב ילדים מוכר כמו מייקל לואיס (שמו הוזכר בתחילת הדרך כמשתתף אפשרי בהפקה), זול בהרבה לייצר כוכבים חדשים באמצעות סיקור תקשורתי רחב היקף בכלי תקשורת נוחים להשפעה. ובמלים אחרות, כשבבעלותך תאגיד תקשורת רחב היקף ורב-עוצמה כמו קבוצת "ידיעות אחרונות", אפשר ללהק להפקת הענק שלך גם אוסף של בובות גרב. כפי שניסח זאת רז שכניק באחת מכתבותיו על ההפקה: "בעלי הזיכיון למחזמר היי סקול מיוזיקל הרימו טלפונים לדיסני בארצות-הברית, בדקו את השטח, ראו שאוגוסט די נקי מהפקות ושאלו את עצמם למה לא, בעצם, להעלות מופע גדול לילדים כבר בחופש הגדול". המחזמר, כאמור, זכה להצלחה אדירה. עוד לפני שעלה המסך על ההופעה הראשונה דווח כי כבר נמכרו כ-80% מתוך 35 אלף הכרטיסים שהוצעו למכירה, ואחד הגורמים המעורבים בהפקת המחזמר הצהיר באותה הזדמנות כי היו מסוגלים למכור גם 100 אלף כרטיסים. לא מדובר בכסף קטן. מחירו המלא של כרטיס עמד על 199 שקל, אם כי מבצעים שונים הציעו לציבור כרטיסים במחיר מופחת (79 שקל ללקוחות הוט, או 45 שקל ללקוחות ישראכרט, בתוספת "כוכבים"). לצד הכרטיסים הוצע למכירה מגוון מוצרי לוואי עם סמליל המחזמר ותצלומי משתתפיו, כך שמותר לנחש כי ההפקה הצליחה להחזיר לעצמה את השקעתה (כחמישה מיליון שקל, על-פי הפרסומים מטעמה) ואף לגרוף רווח נאה. "החלטנו לרכוש את הזיכיון לאחר הצלחתו בעולם", הסביר מנכ"ל סוכנות לוק מעל דפי "ידיעות אחרונות" בסוף חודש יולי, והוסיף: "לשמחתנו, הרכישה מוכיחה את עצמה בהיבט הכלכלי". ומה באשר ליושרה המקצועית של תאגיד התקשורת של "ידיעות אחרונות"? טוב, אי-אפשר לטפל בכל ההיבטים בבת אחת. מארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", לא התקבלה תגובה. משילה דה-בר, עורך "ידיעות אחרונות", לא התקבלה תגובה. מאבי מורגנשטרן, מנכ"ל YPL וקבוצת המגזינים של "ידיעות אחרונות", לא התקבלה תגובה. מאתר Ynet נמסרה התגובה הבאה: 1. ב-Ynet לא היה שום סיקור עיתונאי של המחזמר. 2. Ynet הפעיל את האתר הרשמי של המחזמר. האתר הזה – בצורת מיני-סייט ייחודי – היה מובדל פיזית וחזותית מכל אזורי התוכן העיתונאי של Ynet. הנראות של המיני-סייט היתה שונה מהותית מכל מדורי התוכן של Ynet, והוא שובץ בעמוד הבית של האתר בזירת הכיף. מדובר במודל של שיתוף פעולה ש-Ynet עושה דרך קבע עם גופי בידור חיצוניים רבים. כך, למשל, פועלים היום ב-Ynet מיני-סייטים רשמיים דומים לסדרת הטלנובלה "החשופים" ולסדרת "רד-בנד". 3. בערוצי התרבות או הבידור העיתונאיים של Ynet לא היה למופע שום כיסוי – לא כתבות, לא ביקורות, לא ידיעות.
|
למה לא מפרקים את מכון היין הישראלי?■ “כסף קטן” –פינה קבועה בה נביא את הסיפורים מאחורי הסעיפים המרגיזים המסתתרים בעומק התקציבים הממשלתיים.
|
אחת החברות שאנו האזרחים מחזיקים בסל החברות הממשלתיות היא "המכון הישראלי ליין". באתר רשות החברות הממשלתיות נכתב כי החברה עוסקת ב"מחקר ופיתוח בנושא הגפן יין ויינות, פיקוח על יבוא ויצוא משקאות". לא תאמינו, אבל כבר ב-1997 (לפני 20 שנה!) התקבלה בממשלה החלטה להפסיק את מעורבות המדינה במכון היין, ולפרקו. נקפוץ 15 שנה קדימה. 2012 – החברה עדיין קיימת, והממשלה מעבירה החלטה נוספת – למנות מפרק למכון היין, מאחר שהוא לא מקיים את המטרות שלשמו הוקם: שיווק יין ישראלי בעולם, לצד מחקר ופיתוח להשבחת השיכר המקומי. במקביל, משרד התמ"ת מחליט להפסיק להכיר בתעודות הייבוא ובדיקות המעבדה של החברה, ומעביר את פעילות בדיקת האלכוהול למעבדת היין שבמכון התקנים . (מה עושים כדי שיתוקן)
|
לפי "ידיעות אחרונות", הסדר החוב של נוחי דנקנר טוב למדינת ישראל | לפי "מעריב", סילבן שלום אינו מעוניין בתיק הבריאות | לפי נדב העצני, "הארץ" הורשע ציבורית בבית-המשפט
|
"מהזווית שלי, כמי שמכירה את נוחי באופן אישי וכאדם שאני מעריכה ואוהבת מאוד, אני חייבת לומר שאני בטוחה שנעשה לו עוול גדול", אומרת לי גרבנאו בראיון ל"ליידי גלובס". גרבנאו, מעצבת אופנה שזה עתה סיימה בהצטיינות את לימודיה בשנקר, חושבת כבר על חתונתה לבנו של נוחי דנקנר, עומר. גרבנאו "אינה רואה בעצמה מעצבת של קהל אליטיסטי בלבד", מציינת המראיינת שלה, יעל בן-ישראל, "והמחירים שלה שפויים יחסית (4,000–12,000 שקל)". לדברי כלתו לעתיד של איש העסקים והפילנתרופ, "נוחי אדם מאוד אופטימי ונחוש, אני בטוחה שהוא יעמוד בכל האתגרים שניצבים לפניו ואז גם העוול יתוקן. מלח הארץ שתרם ותורם כה רבות למדינה". הכותרת הראשית והעמודים הפותחים במוסף "דה-מרקר" מוקדשים להסדר החוב המתגבש של דנקנר ותאגיד הענק שבשליטתו, אי.די.בי. בשער "דה-מרקר", מתחת לכותרת הראשית ("תספורת בנוסח נוחי דנקנר: יישאר בעל השליטה באי.די.בי כמעט בלי להביא כסף מהבית"), מודפס גרף המציג את התרסקותה של מניית אי.די.בי בשלוש השנים האחרונות, על רקע תצלום של דנקנר מחייך. "השמדת הערך הגדולה שהתבצעה בשוק ההון אי-פעם", מגדיר זאת רותם שטרקמן בטור המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. שטרקמן פותח את טורו בלעג לכותרת שהופיעה אתמול ב"ידיעות אחרונות" ("הסדר החוב של דנקנר – מחזיקי האג"ח ניצלו מתספורת") וטוען כי בעלי החוב דווקא "ספגו הפסד עצום בגלל דנקנר". לדבריו, במקום שדנקנר ומנהליו יודחו מהנהלת החברה, כפי שניתן היה לצפות, "הסדר הישן והמוכר חוזר על כנו. בעלי האג"ח יוצאים כמעט בידיים ריקות, ואילו דנקנר נשאר בכסאו ומקבל פטור מתביעות". עמיתו לעיתון, איתן אבריאל, יוצא גם הוא נגד הסדר החוב. אבריאל מסביר בשפה פשוטה מדוע הסדר החוב באי.די.בי אינו סביר וכיצד הוא בבחינת תספורת בפועל לבעלי החוב. כמיליארד שקל מהחוב, הוא כותב, אמורים להגיע למחזיקי האג"ח באמצעות הנפקת אגרות חוב חדשות, שיתפרשו על פני 14 שנה. "מבחינה מימונית", כותב אבריאל, "לאגרות החוב הללו אין ערך אמיתי. חוב שנדחה ליותר מעשר שנים, בחברה שמתנהלת עם הערת עסק חי ושאין לה שום פעילות למעט חברת אחזקות אחרת (אי.די.בי פיתוח), שגם בה מתנהל מאבק לשליטה או להסדר חוב, אינו שווה הרבה. המשמעות הכלכלית היא שנוחי דנקנר מקבל הסדר שכולל תספורת לציבור – מחיקת חוב – בהיקף של יותר מ-50% לכל הפחות". אבריאל תוהה על ההיגיון שבהסדר שמצד אחד מוחק כמחצית מהחוב בלא שבעל השליטה יזרים סכומים משמעותיים מכיסו ואחרי שורה של כשלונות עסקיים שהוביל – ומצד אחר בכל זאת מותיר בידיו של דנקנר את השליטה בחברה. את הפתרון לאבסורד מוצא אבריאל ביחסי הקרבה שמאפיינים את המשק הישראלי הריכוזי ("כולם הרי שייכים לאותו מועדון"). "ביום שבו נוחי דנקנר הצליח להתקרב להסדר שמקטין את סכנת הפירוק מעל קבוצת אי.די.בי, הודיע אחד המנהלים הבכירים בקבוצה, עמי אראל, על פרישה מתפקידו כמנכ"ל חברת דיסקונט-השקעות (דסק"ש) לאחר 13 שנה", מדווח מיכאל רוכוורגר בהמשך "דה-מרקר". "[...] בתקופת כהונתו של אראל, מניית דסק"ש רשמה תשואה שלילית של כ-80% – בעוד שמדד ת"א 100 רשם תשואה חיובית של כ-90%. על אף זאת, כיסיו של אראל התמלאו בתקופה זו בשכר, מענקים ואופציות בהיקף של לפחות 50 מיליון שקל". להשלמת התמונה של "דה-מרקר" מדווחים עמי גינזבורג, רז סמולסקי ודניאל שמיל על המותרות שדנקנר עדיין נהנה מהן: בית ענק עם בריכה בגודל דירת שלושה חדרים, מכונית פאר שמושביה כוללים מערכת עיסוי ומטוס מנהלים. הכותרת הראשית של "כלכליסט" מוקדשת להסדר חוב בחברה אחרת, חבס. על דנקנר ואי.די.בי מדווח בכפולה השנייה של העיתון, תחת הכותרת "יש הסדר, אבל מי ידאג לקיים אותו?". גולן חזני ורחלי בינדמן מעלים סימני שאלה בנוגע לתקפותו של ההסדר, ואילו גולן פרידנפלד חתום על טור פרשנות המוכתר בביטוי "במספרה של נוחי". "גם כשכבר חתם על הסדר חוב, המגלם תספורת של כמיליארד שקל, הקפיד [דנקנר] לשמור על ניסוח פתטי כמו חיזוק בסיסה הפיננסי של החברה", כותב פרידנפלד. "המלים הסדר חוב לא מופיעות בהסכם. לא יותר פשוט להגיד המצב קשה, נכשלתי, הבאתי מה שיכולתי, עכשיו אני מבקש שתמחלו לי על חוב של מיליארד שקל?". הטור של פרידנפלד בוטה פחות מאלו של שטרקמן ואבריאל, אך כולל אותה ביקורת עקרונית, הן על דנקנר והן על שותפיו להסכם. בשונה מ"דה-מרקר", הפרשנות ב"כלכליסט" אינה מצוטטת בשער העיתון, אינה מתפרסמת בכפולה הפותחת ואינה מקדימה את הדיווח האינפורמטיבי על הסדר החוב המתגבש. בשער "גלובס" הופיע אתמול דיוקנו של דנקנר כאחד משני "ספרי צמרת". זו גם הכותרת שנבחרה לראשית במוסף "גלובס על הבוקר" שנלווה ל"מעריב". אחרי הקריאה בעיתוני הכלכלה הבוקר, קשה לדמיין מסגור שונה להסדר החוב של דנקנר. קשה, ובכל זאת קל, משום ש"ידיעות אחרונות" מספק דוגמה מוחשית. כתב "ידיעות אחרונות" רועי ברגמן, שדיווח אתמול כי "מחזיקי האג"ח של אי.די.בי ניצלו מתספורת", משנה הבוקר את הטון, לרגע. בכפולה הפותחת של "ממון" מדווח ברגמן במתכונת של סדרת שאלות ותשובות על ההסדר המתגבש. בתשובה לשאלה "האם היתה תספורת למחזיקים?" כותב ברגמן כי אם מחשבים את הכסף שיוחזר בעתיד במונחים של היום, "ההסדר משקף תספורת של 50%–60% על החוב המקורי", אולם בהמשך הוא מוסיף כי סביר ש"רוב המחזיקים באג"ח של החברה כיום לא רכשו אותן במחירים הגבוהים של ההנפקה או אפילו לפני למעלה משנה, כשהשוק עוד לא חזה את הבעיות, אלא לאחר שהאג"ח צנחו בבורסה. לפיכך התספורת למשקיעים אלו קטנה הרבה יותר, אם בכלל". בטור פרשנות נלווה, אף הוא מאת ברגמן, מוסבר לקוראי "ממון" כי הסדר החוב אינו טוב לדנקנר או לנושים, אולם הוא טוב "למשק הישראלי כולו", משום שהוא "מלמד אותנו ואת מנהלי ההשקעות בעיקר שיעור יקר מפז על השקעות ועל חובות" ומשום שניתן ללמוד ממנו לקח כי "שיטת הפירמידה, שלפיה פועלות חברות כמו אי.די.בי, היא נגע שיש להעבירו מן העולם". ברגמן אף קורא לפוליטיקאים להוציא אל הפועל את "חוק הריכוזיות", ביטוי שבעבר נחשב ב"ממון" למוקצה מחמת מיאוס. בלא שיח מוטי פרלמוטר, מנכ"ל האגודה הישראלית לסוכרת, חתום על טור במדור הדעות של "גלובס" המוקדש למשרד הבריאות. "בעוד שהמירוץ אחרי תיקי הביטחון, החוץ, האוצר, השיכון, הפנים, התמ"ת ותיקים נוספים היה ועודנו בשיאו, מפליא לגלות כי המשרד המופקד על התקציב השלישי בגודלו ובעל חשיבות קריטית לתושבי המדינה מיום היוולדם ועד יום מותם אינו עולה בשיחות הקואליציוניות ולא מקבל מקום של כבוד במאבק על התיקים", הוא כותב. "[...] העובדה כי אין שיח באשר למי ימלא את תפקיד שר הבריאות היא בעוכרינו". הבלוגרית טל שניידר פירסמה אתמול פוסט תחת הכותרת "5 קלישאות על הרכבת הממשלה". הקלישאה מס 1 היתה "אף אחד לא רוצה את תיק הבריאות". לדברי שניידר, קביעה זו אינה מדויקת. "לפחות שני חברי-כנסת בכירים אמרו לי כי היו רוצים, מאוד רוצים אפילו, לכהן כשר במשרד הבריאות", כתבה. יחד עם זאת, הקביעה כי "אין שיח באשר למי ימלא את תפקיד שר הבריאות" נותרת בעינה. גם הבוקר העיתונים המדווחים על המשא-ומתן הקואליציוני מתמקדים בתפקידים אחרים. בכל העיתונים מדווח כי יש-עתיד מתעקשת על תיק החינוך וכי בבית-היהודי דורשים את תפקיד יו"ר ועדת הכספים. ב"מעריב" מספק זאב קם פירוט של הרכב הממשלה המתגבש. לפי דיווחו, יעלון צפוי לקבל את הביטחון, שטייניץ את המשרד לנושאים אסטרטגיים וענייני מודיעין, ארדן ימונה לשר לבטחון פנים או האנרגיה והתשתיות, ואולי דווקא לשר התקשורת והגנת העורף. הנגבי יהיה אולי יו"ר הקואליציה הבא ואקוניס ימונה ככל הנראה לסגן שר שאחראי על רשות השידור. לגבי משרד הבריאות, כל שנכתב בדיווח של קם הוא כי "לא ידוע גם תפקידו של סילבן שלום, שאינו מעוניין לקבל את תיק הבריאות". "הסכמה במגעים: אחוז החסימה יעלה ל-4%", נכתב בכותרת הראשית של"הארץ". גם הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת למשא-ומתן הקואליציוני. "יש-עתיד: תיק החינוך או שנלך שוב לבחירות", נכתב בה. הכותרות הראשיות של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" עוסקות בתאונת מסוק צבאי שגבתה אתמול את חייהם של שני חיילי מילואים. הכותרות הן "שניים מהטובים ביותר" ו"טרגדיה כפולה", בהתאמה. במדור הדעות של "מעריב" כותב נדב העצני כי לפני כשבוע פסק בית-המשפט המחוזי מרכז בתיק שנגע לעיתון "הארץ", בעקבות כתבה שהופיעה בעבר בעיתון תחת הכותרת "מוסדות המדינה פעלו כגנבים במחתרת ביחס לרכוש נספים בשואה". לפי העצני, שייצג את אחד הצדדים בתביעה, "פסק הדין לא רק שדחה את הטענות שהועלו בכתבה, אלא הרשיע ציבורית את העיתון ואת מי שהכין דו"ח שעל בסיסו נכתבה הכתבה. אבל בעוד את הכתבה קראו רבים והיא תיזכר כפרסום ללא דופי, פסק הדין החמור נחבא אל הכלים ולא ישאיר שריטה על השם הטוב של מי שפירסם ואחראי לכתבה". כדאי, אם כן, להפיץ בציבור את פסק הדין, כדי שכל אדם שקרא את הכתבה ב"הארץ", או לפחות כל אדם שקורא היום את המאמר של העצני, יוכל לעיין בו ולהתרשם בעצמו כמה שורות בפסק הדין מוקדשות לעיתון "הארץ"; אילו טענות בגנות העיתון מעלים הצדדים בתביעה ואילו קביעות ביחס לעיתון קובע השופט; וכמובן, באיזו מידה פסק הדין אכן "מרשיע ציבורית" את העיתון. הנה פסק הדין לפניכם. לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי נאמני "מעריב" טוענים שהמשא-ומתן על מערך ההפצה של העיתון עומד בפני פיצוץ. מתי גולן כתב ב"גלובס" בגנות הגילוי הנאות של גאולה אבן באשר ליחסיה עם שר החינוך גדעון סער. "פנינו לרפי גינת כי אנחנו חושבים שהוא המינוי הכי טוב לערוץ", אומר אבי בלשניקוב, יו"ר ערוץ 10, בראיון לד"ר אילן רבינוביץ, שהתפרסם אתמול ב"ליידי גלובס". "חיפשנו מנהיג בתחום העיתונות והטלוויזיה. רפי מייצג את הטוב בשניהם. כל הדיבורים על קונספירציה עם משפחת מוזס הם שטויות במיץ עגבניות, שגובלים בקשקוש בלבוש. הדברים אפילו אינם ראויים לתגובה. לא בוחרים מנכ"ל לערוץ שזה עתה סיים את אחד המשברים הכי גדולים בגלל קונספירציה של בעלי עיתון כזה או אחר. בחרנו אותו כי הערוץ הוא עסק שתקציבו השנתי הוא חצי מיליארד שקל, והוא דורש מנהל ומנהיג מוכשר. לא הייתי מוכר את הערוץ בשביל מישהו שימצא חן בעיני משפחת מוזס" "אצל יאיר מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל", אומרת לילך סונין בראיון לחגי קראוס, שהתפרסם אף הוא ב"ליידי גלובס". "זה האיש. התדמית שלו זה גם מה שראיתי בעבודה איתו". "בואי נבדוק אם אנחנו מדברים על אותה תדמית", מבקש קראוס. "יהיר, לא עמוק ומעמיק במיוחד, ולא פעם לוקה בקשר בין מי שהוא באמת לבין מה שהוא חושב על עצמו". "לא נחשפתי לדברים אחרים ממה שתיארת, בוא נאמר ככה. לא ראיתי דברים שאחרים לא רואים", משיבה סונין.
|
מנהלים בכירים בחברה של המיליארדר ארנון מילצן העידו על מעורבותו של נתניהו במיזם עסקי ענק שנרקם בין ישראל, הודו וירדן • פקיד ממשלתי בכיר העיד על האווירה המפוקפקת: "איל גבאי אמר לי שהוא לא מתכוון לעסוק בפרויקט הזה, הוא לא מתכוון להיכנס לבית-סוהר" • משפט המו"לים, שלב העדויות
|
לארנון מילצן, אחד המיליארדרים שהמטירו על משפחת נתניהו טובות הנאה בשווי מאות אלפי שקלים לאורך השנים, היתה חברה בשם BSI, שסיפקה שירותי אבטחה לעסקיו של הטייקון ההודי ראטן טאטא. בשנת 2010 היה ליו"ר BSI ומנהל עסקיו של מילצן, זאביק פלדמן, רעיון: הקמת אזור סחר חופשי בישראל, ליד מפגש הגבולות עם ירדן והרשות הפלסטינית, שבו יקום מפעל רכבים של חברת טאטא-מוטורס. הפלסטינים והירדנים יספקו את הפועלים, הישראלים את השטח וההודים את הידע בייצור מכוניות. האזור יהיה אקס-טריטוריה של חוקי עבודה, מיסוי וסחר, וכך יספק רווחים נאים לתעשיין ההודי. על הדרך גם השלום הכלכלי יפרח כך שכל הצדדים יצאו נשכרים. אולם כדי להקים אזור סחר חופשי שכזה יש צורך בהתגייסות כבירה של המדינה לפעולות חקיקה ואישורי ממשלה. מילצן, שלפי כתב האישום נגד נתניהו בפרשה המכונה "תיק 1000", העניק לראש הממשלה בין היתר אספקה קבועה של סיגרים קובניים ולאשת ראש הממשלה אספקה קבועה של שמפנייה ורודה, פנה לחברו משכבר הימים בבקשה שיסייע לקדם את המיזם. נתניהו נעתר, נפגש עם טאטא, והנחה עובדי מדינה לבחון את קידום התוכנית. "למילצן", כך לפי כתב האישום, "היה אינטרס כלכלי משמעותי בקידום המיזם", שמהר מאוד גווע ונעלם לבלי שוב. ההגנה מבקשת לקעקע את הקביעה הזו, שכן ממנה עלול מישהו להגיע למסקנה שנתניהו פעל בניגוד עניינים, שלא לומר עבר עבירה של מרמה והפרת אמונים, כשניצל את תפקידו הציבורי כדי לסייע לעסקיו של החבר שהעניק לו ולמשפחתו טובות הנאה. מבחינת ההגנה, כל מיזם הרכבים של טאטא היה פרויקט פילנתרופי, שנועד אך ורק לקדם את השלום הכלכלי, בלי שום אינטרס כלכלי למילצן. לחברת BSI של מילצן, ועל כך אין חולק, לא היה אמור להיות כל חלק במיזם. החברה רשומה באיי הבתולה וכתובת משרדיה בשווייץ, כפי שניתן לצפות מחברה בראשות רואה חשבון בכיר של איש עסקים שניהל אימפרייה הוליוודית בעודו מסתפק בוויזת תייר אמריקאית, וקידם בישראל הארכת חוק הקרוי על שמו, שהעניק לו פטור ממסים. מילצן עצמו, וכן הוגה הרעיון פלדמן, כבר העידו במשפט המו"לים. המיליארדר אישר בחקירתו הראשית שניתנה בברייטון אנגליה כי היה פן נוסף, עסקי, למיזם, אולם טען כי לא זה מה שדחף אותו להתגייס לקידומו. בחקירה הנגדית חזר בו מילצן מקביעה זו, כמו מרבות מהקביעות האחרות שהיו נוחות לתביעה, וטען כי לא פעל בשל אינטרס כלכלי משמעותי אלא "מציונות נטו". פלדמן, לעומת זאת, טען בחקירתו בביהמ"ש כי הפרויקט "בפירוש היה גם פרויקט כלכלי", והתעקש כי גם אם חברת BSI עצמה לא תשתלב בו, הוא וחבריו חשבו ודיברו על כך ש"לאזור הסחר החופשי תהיה מינהלת – ואנחנו נשתלב בה". היום (23.1) העידו שלושה גורמים נוספים שהיו קשורים למיזם אזור הסחר החופשי: מנהל חברת BSI עומר רסנר, המנכ"ל והמייסד של החברה יעקב (גקי) אשל ואלוף (מיל) איתן דנגוט, שבתקופת כהונתו כמתאם פעולות הממשלה בשטחים נתבקש על ידי נתניהו לסייע בבדיקת אפשרות קידום המיזם. רסנר, עו"ד וליטיגטור לשעבר שהתמחה במשרדו של עו"ד אביגדור קלגסבלד אך מהר מאוד "ברח מהמקצוע כל עוד רוחי בי" והפך לאיש עסקים, היה אחד העדים הרהוטים והמחוכמים ביותר שהעידו עד כה במשפט המו"לים. הוא הצליח להימנע מליפול כמעט לכל המלכודות שטמן לו עו"ד עמית חדד, סנגורו של נתניהו בפרשת "תיק 1000". בחקירתו הראשית סיפר רסנר כי הגיע עם פלדמן למעונו הרשמי של נתניהו בשעת לילה מאוחרת, חיכה עם שותפו עוד זמן לא מבוטל עד שראש הממשלה התפנה, ואז הציגו לו השניים את התוכנית להקמת אזור סחר חופשי. נתניהו, העיד רסנר, ידע מראש מה יהיה נושא הפגישה ו"הגיב בצורה מאוד חיובית לרעיון". נתניהו הפנה את פלדמן ורסנר לאורי יוגב, והשניים נפגשו איתו והציגו גם לו את הרעיון, כדי שיסייע בחזית מול משרדי הממשלה השונים. בהמשך, כשהגיעה לישראל משלחת של בכירי טאטא-מוטורס, זומנה להם פגישה במשרד ראש הממשלה עם מנכ"ל המשרד איל גבאי והיועץ הכלכלי של נתניהו יוגין קנדל. על אף שההודים הביעו עניין, דווקא הצד הישראלי לא נראה נלהב. "המשפט הראשון שאומרים לי היה אנחנו לא נוותר על זכות הרדיפה", נזכר רסנר והסביר כי ברגע זה הבין כי יהיה קשה לממש את היוזמה. גורמי הביטחון בישראל התעקשו כי במקרה של אירוע ביטחוני יוכלו להיכנס לאזור הסחר החופשי. המשלחת ההודית הגיעה גם לפגישה במשרד התחבורה ואצל הנשיא דאז שמעון פרס, אבל הנושא התמסמס. כשנשאל רסנר בחקירתו הראשית, בידי עו"ד אלון גילדין מהפרקליטות, איזה יתרון עשוי לצמוח לחברת BSI מקידום מיזם שכזה, השיב המנהל כי "הרעיון המרכזי היה לעשות טוב למדינת ישראל על ידי ניצול הקשרים העסקיים והחבריים שלנו". יחד עם זאת, הוסיף, "אנחנו עושים את זה עם אנשים שחשוב לנו מאוד כאנשי עסקים שהיחסים איתם יהיו טובים". עו"ד חדד ניסה לפורר את האמירה הזו בחקירה הנגדית, תוך שהוא מדגיש כי לחברת BSI לא היה אמור להיות כל חלק במיזם. אך רסנר עמד על שלו. "ביזמות עסקית יש הבדל בין ישות שנקראת BSI לבין ישות פוטנציאלית אחרת", אמר. "חלק מהרעיון היה שאנחנו נוכל לעזור לנהל את הפארק הזה בדרך כזו או אחרת אם וכאשר דבר כזה יקרום או וגידים. זה היה premature, אי אפשר היה לדעת איך זה יראה, אבל אם אתה שואל אותי אני באופן אישי חשבתי שיש פה הזדמנות גם לעשות עסק בהמשך". בהמשך הוסיף רסנר: "כשמדברים על ארנון מילצן, על זאביק פלדמן ואנשים כאלה, על להרים עסקים בינלאומיים גדולים, חד משמעית הם רוצים לעשות גם עסקים, וזה לא סותר עבודה פילנתרופית [...] ל-BSI לא היה אינטרס עסקי בעניין הזה מעבר לעבודה של קיום יחסים טובים וקידום פעולות שהן למען לא רק הכלל אלא למען הלקוח הגדול, שהוא מרוצה שאנחנו עושים דברים טובים ביחד". המייסד והמנכ"ל אשל, ראש אגף מבצעים לשעבר במוסד, החרה החזיק אחר רסנר. בחקירתו במשטרה העיד אשל כי הוא וחבריו ל-BSI לא חיפשו רווח במיזם. "העניין היה בהידוק הקשר שלנו עם טאטא", הסביר, "העניין שלנו קידם אותנו עם קבוצת טאטא-מוטורס, לא בהכרח עם אדון טאטא עצמו, אלא עם חברת המכוניות שעמה לא עבדנו עד אותה עת". היום, כשנשאל על היתרונות לחברת BSI של מילצן מקידום המיזם, השיב אשל: "מבחינתי היה רק יתרון אחד, היחסים הטובים שלנו עם טאטא-מוטרוס שהיו לי חשובים מאוד. טאטא מוטורס יש לה שמונה מפעלים בהודו והיא גם רכשה את יגואר ולנד-רובר אז יש לה גם מפעלים באנגליה. לכן היחסים עם טאטא מוטורס היו מאוד חשובים, מאוד משמעותיים. זה מונסטר". בחקירתו הנגדית, אשל עמד על כך. "אנחנו אנשי עסקים", אמר לעו"ד חן, "וכאנשי עסקים אתה מנסה לפתח את העסק שלך בכל מיני אפיקים. אתה מתחיל ואתה לא יודע איך זה יסתיים". העד השלישי, דנגוט, סיפר על הפרשה מהזווית האחרת, הממשלתית. לדבריו, יום אחד בשלהי 2010, בעודו יושב במשרד המתפ"ש בקריה, קיבל טלפון מלשכת נתניהו ונאמר לו כי ראש הממשלה מעוניין לשוחח איתו. דקה אחר כך היה נתניהו על הקו וביקש ממנו שיבוא אליו, למשרדו שלו בקריה. כשהגיע לשם ראה מספר אנשים, בהם טאטא וזאביק פלדמן, יושבים בחצי סהר ומשוחחים. נתניהו הסביר לו את רעיון המיזם החופשי, "הביע עמדתו שהוא תומך ברעיון", וביקש ממנו להתגייס לקידום המשימה. עצם השיחה הישירה מנתניהו, העיד דנגוט, היתה חריגה. במשך שנים רבות קודם לכן, בהן כיהן כמזכיר צבאי של שלושה שרי ביטחון ואחר כך כמתפ"ש, מעולם לא קיבל שיחה ישירה מראש ממשלה. תמיד נפגש או שוחח עם נתניהו יחד עם שר הביטחון. גם לאחר אירוע טאטא היה רק מקרה אחד נוסף, לא קשור, שבו קיבל שיחה ישירה מנתניהו, שביקש לברר פרט ספציפי אך לא זימן אותו לפגישה. דנגוט נכח גם בפגישה שהוקדשה לנושא אצל מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אותה לא זכר, אך לגבי מנכ"ל המשרד גבאי דווקא היתה לעד תוספת משמעותית. לדבריו, במועד כלשהו לאחר הפגישה הכללית תפס לשיחה אישית במסדרון את גבאי כדי לברר איתו האם הפרויקט מתקדם. "איל ענה לי שהוא לא מתכוון לעסוק בפרויקט הזה, הוא לא מתכוון להיכנס לבית-סוהר מהפרויקט הזה", העיד דנגוט. האלוף במיל הסביר כי ברגע ששמע את האמירה הזו עצר את פעילותו, לקח צעד אחורה והמתין. "הוא לא הסביר את האמירה?", התעניין השופט משה בר-עם. "אנחנו בוגרים", השיב דנגוט. "כשאומרים לך כזה משפט... לא התכוונתי לחטט ולא יודע מה הסיפור שם. יש פה דברים של רשות מקרקעי ישראל ודברים אחרים וחוקים... גם מקצועית אני לא בקיא בתחומים כאלה של דברים כלכליים. ברגע שאומר לי מנכ"ל ראש הממשלה כזה משפט, אז מה שנקרא נמתין ונראה". בחקירתו הנגדית עמד עו"ד חדד על העובדה כי דנגוט מכיר את הדס קליין, עדת התביעה התקיפה ביותר ב"תיק 1000". דנגוט אישר זאת וטען כי הוא נמצא איתה בקשרים טובים, ו"מעריך אותה ואת יושרה". "איל גבאי אמר לך שהוא לא ייכנס לכלא או לבית סוהר על זה? אני אומר לך שהוא לא אמר את הדברים האלה ואני מזמין אותך לחזור בך", אמר עו"ד חדד לדנגוט. עוד לפני שהעד הספיק לסרב הוסיף עו"ד חדד "יכול להיות שהדס...". בשלב זה התפרץ דנגוט וביקש מעו"ד חדד לחזור בו, שכן הוא מעולם לא דיבר על הנושא הזה עם קליין. עו"ד חדד מיהר לסגת ואמר כי הוא "שם בצד" את האפשרות שהעלה, אך דנגוט המשיך: "אל תשים בצד ואל תעלה את זה עוד פעם כי אתה מערבב דבר שאינו במינו ואל תחבר אותי לדברים שהיו לך פה איתה. אני זוכר משפט חד, מאוד משמעותי שאומר לך אדם בשיחת מסדרון: אני לא אכנס על זה לבית סוהר". עו"ד חדד התעקש כי גבאי מעולם לא אמר אמירה שכזו, והפנה את בית-המשפט לעובדה כי העד לא טען כך בחקירתו במשטרה ואף לא ברענון שנערך לו רק לאחרונה בפרקליטות. כל שטען הוא שגבאי אמר לו כי תחת "שיטת המשטר והחוק הנוכחי" הוא לא מעוניין להיכנס למיזם ולסייע בקידומו. אחרי שעו"ד חדד שאל וחזר ושאל וחזר ושאל את העד על המשפט ודנגוט התעקש כי שמע את גבאי מדבר על על בית-סוהר, נכנסה השופטת רבקה פרידמן-פלדמן לתמונה ופנתה אליו: "יכול להיות שאתה, מהמשפט שהוא לא ייכנס למיזם, אתה הסקת שהוא לא ייכנס לזה כי אלה דברים שיובילו אותו לכלא?". "אני לא יודע להגיד לך אם בתת מודע באותו יום תרגמתי את זה ככה", השיב לפתע דנגוט. "יכול להיות שזה מה שקרה?", שאלה השופטת פרידמן-פלדמן, "שזה לא המילים המפורשות?". "יכול להיות", השיב דנגוט, "אבל אני כן זוכר אמירה כזו". "אבל יכול להיות", שבה ואמרה השופטת. "יכול להיות", אישר העד. 67104-01-20
|
מדוע העורכים בכלי התקשורת בוחרים לדווח על התקיפה הצפויה בסוריה בליווי תמונות של מטוסי קרב?
|
כמעט את כל הידיעות המדווחות על התקיפה האפשרית בסוריה מלוות תמונות של מטוסי קרב, ומכאן שבתמונה הראשית של כל אתרי החדשות כיכבה ביממה החולפת לפחות תמונה אחת של מטוסי קרב. כל קורא, לו יעצום את עיניו, יוכל בקלות להעלות בדמיונו תמונה מהסוג הזה. היא מלווה אותו מאז הילדות. מה הדבר הכי בולט בה, מה האפיון היסודי שלה? אולי זה: שהיא יפה. המדובר תמיד באמצעי לחימה משוכלל ביותר, שצבעי ההסוואה הירקרקים שלו יוצרים קונטרסט עוצמתי אל מול קו הרקיע. קצת כמו ציור. מדוע נבחרת דווקא תמונה כזאת כדי לאייר אפשרות של תקיפה בסוריה? מהבחינה המעשית של הדברים, אפשר להסתכן בניחוש שמרבית עורכי החדשות שהחליטו להשתמש בה לא באמת נתנו את הדעת על השאלה הזאת. הם פועלים על-פי סכימה בלתי כתובה שכבר מושרשת בהם היטב, וזו גורסת שלמלחמה או למבצע צבאי ממשמש יש להצמיד תמונה של מטוסי קרב. הם לא למדו את זה בשום מקום – זה מסוג הדברים שפשוט יודעים. למה? ככה. כמו המוסכמה הגורסת שאת הידיעה על גמר "האח הגדול" צריכה לעטר תמונת הזוכה ברגע ההכרזה. ואם היו שואלים עצמם אותם עורכים מדוע המוסכמה מצמידה תמונת מטוסי קרב למבצע או למלחמה ממשמשים, מה היו עונים? קרוב לוודאי את זאת, בשינויי נוסח אלה או אחרים: המטוסים מייצגים פן של ההתרחשות הצפויה (מטונימיה, במלים אחרות), ומבין כולם הוא נתפס כמייצג ביותר. ומדוע הוא נתפס כמייצג ביותר? כי זה מה שהוא – המייצג ביותר. תשאלו בכל קבוצת מיקוד. ובכן, כדי להתיר את המעגליות הזאת אפשר להעלות על הדעת כמה תשובות אחרות. הראשונה והמיידית ביותר, תרתי משמע, היא שמדובר ברובד ההתרחשות הקרוב ביותר מבחינת הזמן: המרכיב הראשון של המבצע יכלול מטוסים. אמנם רגע אחרי ההמראה הם גם יפציצו, ורגע אחרי ההפצצה יתקבלו תמונות מטיפוס אחר – של הרס, של מוות. אבל בראשית (י)היו המטוסים. מול טענה כזאת ניתן לציין שקדימות ההתרחשות אינה הגורם המכריע בבחירה כיצד לייצג את מכלול האירועים, ולראיה – אם להתייחס לדוגמה שהבאתי קודם – גמר "האח הגדול" אינו מיוצג על-ידי תצלום של רגע פתיחת התוכנית. באופן די דומה אפשר גם היה לטעון שהמטוסים הם סיבת העניין – הם יניעו את ההתרחשות. אבל מובן שזהו אותו הטיעון בחליפה אחרת, והמטוסים כלל אינם סיבת העניין, שהרי גם עליהם פועלת סיבה אחרת, והיא החלטות המדינאים. קריאה ביקורתית תצביע על כך שתכליתה של התמונה החדשותית היא להציף עולם ערכים מסוים, ושהמקרה שלפנינו אינו שונה. מטוסים שווים חיל האוויר, וחיל האוויר שווה עוצמה, גאווה, מצוינות. להתקיף בסוריה משמעו עוצמה, גאווה ומצוינות. לא חשוב, בהקשר הזה, שהמטוסים שיתקפו (לפחות בשלב הראשון) הם בכלל אמריקאיים, וגם לא ממש משנה שמטוס קרב הוא לא הדימוי הכי רלבנטי בהקשר של שדה הקרב העכשווי, שעובר להתבסס יותר ויותר על מל"טים; בניית המשמעות אינה תמיד מתחשבת בפרטים הקטנים, היא נוטה להתמקד במימד האווירתי של הדברים. ואם אפשר לעשות אפילו מאירוע כזה עוצמה, גאווה ומצוינות – הערכים הישנים והטובים המזוהים עם מטוס הקרב הוותיק והטוב – למה לא. האינטרס של עורכי החדשות לקדם ערכים חיוביים אפילו בהקשר כה קודר מובן – הם רוצים שיקראו אותם. זהו תת-סעיף נוסף בהוראות ההפעלה הבלתי כתובות: כדי להמשיך למשוך את העין – ובפרט בהקשר כה קודר – יש להתעקש לחלץ מההתרחשויות את הפן האטרקטיבי, עד כמה שיש כזה. והנה, יש: כל השמים הכחולים היפים האלה, העוצמה הטכנולוגית ההייטקית הזאת. האם התקשורת חוטאת לתפקידהּ עם הבחירה בוויזואליה נוצצת? כאן הגענו לנקודת האפס של הדיון התקשורתי בארץ (ואולי בכל מקום), המתגלמת בקבוצת השאלות הנצחיות: האם הצרכנים רוצים עיתונות עניינית או בידור פטריוטי; מי בכלל יודע מה רוצה הישות המדומיינת שנקראת "צרכנים"; והאם נכון במצב כזה, של אי-ידיעה, לקבוע בשבילם. ומאחר שהשאלות הללו לא ייפתרו אד-הוק – ודאי שלא ערב מלחמה! – נותר רק לנסות להעלות על הדעת את הידיעות ממש על תקיפה ממשמשת, רק בהבדל אחד: שהתמונות הניצבות לצדן הן של הרס. לא מפורש מדי, שהרי מוסכמה אחרת היא לא להראות התרחשויות פיקטיביות כמציאות, אבל מרומזות. תמרות עשן. המשמעות, כאמור, נבנית גם דרך אווירה. האם במקרה כזה התודעה ביחס אליהן, שלא לומר הדעה לגביהן, היתה משתנה במשהו? לא מן הנמנע. אין כאן ניסיון לדברר אגנדה פוליטית מסוימת, בטח שלא תפיסת עולם פציפיסטית; תקיפה צבאית היא כלי לגיטימי בתנאים מסוימים, וייתכן שבסוריה היא אף נדרשת. זהו רק ניסיון להאיר את אחד המבנים הקבועים, הבלתי הכרחיים, שבתוכם זורם המידע. הצמדת תמונות המטוסים לידיעות על מלחמה היא אחת מאלפי האוטומציות שבהן אוחז כל עורך מתחיל. בשביל זה משלמים לו.
|
האלוף יואב גלנט מונה הבוקר לרמטכ"ל ה-20 של מדינת ישראל. נראה שזו הפעם הראשונה שרמטכ"ל נכנס לתפקידו לאחר מסע השחרה תקשורתי נרחב כל-כך
|
הפתעה גדולה נפלה על מדינת ישראל הבוקר: שר הביטחון אהוד ברק הכריז כי החליט למנות דווקא את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל הבא, הרמטכ"ל ה-20 של מדינת ישראל, וזאת בניגוד לכל ההערכות המוקדמות שלפיהן שר הביטחון אהוד ברק ימנה את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל הבא של מדינת ישראל. אבל מעבר לעובדה ששר הביטחון הוא טיפוס מפתיע הפועל באופן ענייני, מקצועי וישר ולא נוהג לקדם את מקורביו לתפקידים שונים, נשאלת השאלה איך אמורים אזרחי מדינת ישראל לקבל את הרמטכ"ל החדש: בחיבוק? בסלידה? באהבה? בגועל? בשבועות האחרונים מלאו העיתונים בסיפורים שהציגו את גלנט כפוליטיקאי קטן, שלא לומר קטנוני, שנוהג להפעיל לחצים על עיתונאים באמצעות מקורבים, שסימן לעצמו מטרה (לשכת הרמטכ"ל) ומאז מפעיל, מעשה ידי אמן, קשרים שונים כדי להגשים את מטרתו. בראש המתקפה עמד הפובליציסט הראשי של "מעריב", בן כספית, שעשה כל שביכולתו כדי להשחיר את דמותו של גלנט, או לחלופין לחשוף את דמותו האמיתית השחורה גם כך. בראשית החודש כתב עפר שלח, וכיום יש להודות שנראה כי צדק, שתהליך בחירת הרמטכ"ל הבא הוא פארסה של משחק מכור מראש. שבוע אחר-כך הסלים בן כספית את הטון וכתב בטורו במוסף השבת של "מעריב": "הכוונה של ברק ואנשיו למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל צריכה להדיר שינה מעיניו של כל מי שהמדינה הזו חשובה לו. גלנט בוחש בפוליטיקה ללא לאות, לא לוקח שבויים ומקדש את המטרה בלי כל קשר לאמצעים". כספית שיתף את הקוראים בייסוריו והסביר כי הסיבה היחידה לכך שהחליט לצאת למאבק כה נמרץ במיועד להיות הרמטכ"ל החדש היא טובת המדינה: "הטקסט שאני כותב היום נכתב בנימה אישית. מתוארות בו חוויות אישיות. לא קל לי לכתוב אותו. אבל כשאני מנסה לעשות איזון אינטרסים בין המשך שתיקה ובין האפשרות שיואב גלנט יהיה בעוד כמה חודשים ראש המטה הכללי של צה"ל, אני חושב שצריך לעשות מעשה. "גלנט נהנה היום מרשת סבוכה של קשרים בחלונות הכי גבוהים של הפוליטיקה, הכלכלה, המשפטים והכוח במדינת ישראל. הוא מורגל בניחוח עשן הסיגרים המשובחים", כתב כספית, ותיאר בדרכו הציורית את העוצמה שהיתה לגלנט כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה שרון: "גלנט הגיב מול כל העושר הזה כמו אבו, הקוף של אלאדין, כשנחשף לעושרה של מערת הפלאים. למתבונן מהצד נראה שהוא לא הצליח לכבוש את יצרו. גלנט סיים את תפקידו בלשכת ראש הממשלה כחבר של כבוד בפורום החווה". כספית גם תיאר כיצד במהלך הלחימה ב"עופרת יצוקה" מצא גלנט את הזמן לבלות באירוע חגיגי של אישיות כלכלית בכירה בתל-אביב. כספית לא הסתפק בכך. הוא הפנה בטורו לתחקיר של קלמן ליבסקינד שהתפרסם בעבר ב"מעריב" ופורסם שוב באותו גיליון של המוסף לשבת של העיתון, לפני עשרה ימים. בתחקיר חשף ליבסקינד התנהלות קלוקלת לכאורה של גלנט בענייני קרקעות ונדל"ן, תוך ניצול מעמדו כקצין בכיר, ואף טען שגלנט הורה שלא לזמן אותו, את ליבסקינד, למילואים אחרי פרסום התחקיר. אנשיל פפר הציג ב"הארץ" לפני כשבועיים את "החברים של גלנט: מעמרי שרון ועד ראש המטה של אהוד ברק". פפר פרש את רשת הקשרים החברתית של גלנט, הכוללת את פורום החווה, חברים של ברק, המיליארדר בני שטיינמץ ואפילו גדי סוקניק. דן מרגלית כתב ב"ישראל היום" כי הרעיון שגלנט יירש אותו נראה לאשכנזי "שגוי לא רק ברמת ההבנה והדיון, אלא שיגע אותו". גם כותבים אחרים הרבו לספר על הטינה ששוררת בין אשכנזי לגלנט, עד כדי סלידה ממש. כך לדוגמה דיווח עמוס הראל ב"הארץ" שאשכנזי "שם איקס על גלנט עוד הרבה לפני שהחלו להתגושש סביב הקרדיט על מבצע עופרת יצוקה, בתחילת 2009. בחוגים סגורים, ובאחרונה גם פחות סגורים, אשכנזי מדבר על אלוף פיקוד דרום במונחים קשים ביותר, כמי שאינו ראוי להיות רמטכ"ל. אשכנזי תוקף את נורמות הפיקוד של גלנט ואת מה שהוא מתאר כקשריו הקרובים עם אנשי עסקים ויועצים אסטרטגיים, במיוחד עם חברי פורום החווה של אריאל שרון". ועכשיו, גלנט מונה לרמטכ"ל. אמצעי התקשורת ממהרים ליישר קו וב-ynet מציגים אותו בפרופיל מחמיא. הנה כאן תצלום שלו כשהוא חותר בקיאק ("חותר להצלחה"), כאן הוא חובש קסדה ("קרדיט מוצלח על עופרת יצוקה"), ופה הוא לובש אפוד קרב ("מהלחימה בשטח ללשכת הרמטכ"ל"). גם במקומות אחרים מופיע פרופיל של איש השטח שהגיע ללשכת הרמטכ"ל. הגדיל לעשות אמיר בוחבוט מ"מעריב" כאשר ציין כי "מינויו התקבל בהפתעה גדולה". נראה שבוחבוט אינו מנוי על "מעריב". איך, אפוא, הציבור אמור לקבל את מפקד הצבא (בפועל) הבא שלו? מאז הקמת המדינה, רמטכ"לים מתקבלים בחיבוק גדול על-ידי הציבור הישראלי; הם סומכים עליהם, שותים בשקיקה את דבריהם ותולים את תמונתם בבתי-הספר. הרמטכ"ל יכול להיות בעל אישיות כריזמטית יותר (רבין) או פחות (משה לוי), אך הוא תמיד אחת מהדמויות הנערצות במדינה. אין פלא שרבים מבין הרמטכ"לים ביצעו קפיצה מהירה אל עבר הפוליטיקה (דיין, ידין, בר-לב, מוטה גור, ברק, מופז, רפול, ליפקין-שחק, יעלון). נראה שזו הפעם הראשונה שרמטכ"ל נכנס לתפקידו לאחר מסע השחרה תקשורתי נרחב כל-כך. איני מכיר את גלנט ואיני יודע אם מה שנכתב עליו נכון או שגוי. גם הרוב המוחלט של הציבור אינו מכיר את גלנט אישית וגם הוא אינו יודע אם מה שנכתב עליו נכון או לא. קשה לדמיין נקודת פתיחה נמוכה יותר ללשכת הרמטכ"ל, אותה לשכה שעשויה לפקד על תקיפה באיראן. כמה טוב לדעת שבלשכת הרמטכ"ל יושב פוליטיקאי קטן, כלומר לוחם ענק, כלומר מושחת, כלומר קצין מצטיין, כלומר חובב עושר ועוצמה, כלומר מלח הארץ.
|
ארה"ב, נאט"ו וגם ישראל מקדישות יותר ויותר תשומת לב למתקפות סייבר, מנגנוני הגנה על מאגרי מידע ואולי גם תקיפה של האקרים. סין אינה מפגרת מאחור
|
"ארה"ב לוקחת כיום חלק במלחמת סייבר, ואנחנו מפסידים", אמר בשנה שעברה ל"וושינגטון פוסט" האדמירל מייק מקקונל, מי שהיה ראש הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי, ה-NSA. בשנה שחלפה נדמה כי אימת מלחמות הסייבר פשטה בכל – מארה"ב, דרך סין ואיראן ועד ישראל, כלי התקשורת מלאו ברטוריקה זורעת בהלה בנוגע לאיומים הטמונים ברשת. במאי השנה הודיע נשיא ארה"ב ברק אובמה על "מדיניות סייבר חדשה", שבמסגרתה יגביר הממשל, בין היתר, את סמכותו על רשתות תקשורת שיוגדרו "תשתיות לאומיות". כמה ימים אחר-כך הודיע ראש ממשלת ישראל נתניהו על הקמת "מטה סייבר לאומי" שיתמודד עם "טרור קיברנטי". בחודש שעבר נפגשו שרי הביטחון של מדינות נאט"ו והחליטו להגביר את שיתוף הפעולה בהגנה על המרחב הווירטואלי. בתחילת ינואר השנה ערכה נאט"ו כנס בנושא הסייבר, המשך לכנס ליסבון שנערך אשתקד ועסק באותו נושא. העיסוק התקשורתי במלחמות הסייבר גובר גם על רקע כמה התקפות שאירעו השנה: החל בחדירה של תולעת סטוקסנט למחשבים באיראן, וכלה בפעילות הנמרצת של חבורות האקרים שפרצו למאגרי נתונים באירופה של סוני, אפל וחברות אחרות. בישראל, מתקפה של האקרים על אתרים בעברית על רקע לאומני היא נפוצה למדי. ליאון פאנטה, שר הביטחון האמריקאי ומי שהיה ראש ה-CIA, טען בשבוע שעבר כי התקפות סייבר עלולות להיות "העימות הבא נוסח פרל-הארבור". הסנטור האמריקאי קארל לווין הצהיר כי "התקפות סייבר ונשק סייבר עשויים להיות הרסניים ולהשתוות בהשפעותיהם לכלי נשק להשמדה המונית". הצהרות ברוח זו מתממשות גם בצעדים מעשיים של הממשל. ה"וול-סטריט גורנל" דיווח במאי כי על-פי הפנטגון, חבלה במחשבים במדינה אחת הנעשית על-ידי מדינה אחרת תיחשב אקט של מלחמה. כעת מדווח ה"ניו-יורק טיימס" כי הפנטגון חשף לראשונה מסמך המציג אסטרטגיה צבאית במרחב האינטרנטי. במסמך מציג הפנטגון עמדה שעל-פיה בימים שבהם האינטרנט משמש במה לריגול, פשע ותקיפות ישירות, תוכנות מסורתיות להגנה פסיבית של מאגרי מידע צבאיים אינן מספקות בטחון מידע. עוד דווח על-ידי גורמים בכירים בפנטגון כי במהלך חודש מרץ סבלה מחלקת הביטחון האמריקאית מאחת ההתקפות הדיגיטליות החריפות ביותר בהיסטוריה שלה. במסגרת המתקפה פרצו שירותי מודיעין זרים אל מערכת המחשבים של חברת קבלן שעובדת בשיתוף עם מחלקת הביטחון ודלו במהלך פריצה אחת 24 אלף מסמכים. הגורמים סירבו לחשוף את שמה של חברת הקבלן שהיתה נתונה למתקפה ואף סירבו לחשוף את שמות המדינות החשודות כיוזמות המתקפה. ויליאם לין, סגן שר הביטחון האמריקאי, אף חשף כי במהלך השנים נגנבו מסמכים חשובים ממאגרי מידע בטחוניים ותעשייתיים. לדבריו, המסמכים שנגנבו כללו תוכניות של מערכות למעקב טילים, מכשירי ניווט לווייניים, מעקב מזל"טים ומטוסי קרב סילוניים מתקדמים. לין אמר ל"ניו-יורק טיימס" כי המושאים של רבות מהפריצות היו "המערכות הסודיות ביותר שלנו, ביניהן מערכות טיסה, טכנולוגיות מעקב, מערכות תקשורת לוויינית ומנגנוני אבטחת רשת". על-פי ה"ניו-יורק טיימס", האסטרטגיה החדשה של הפנטגון תכונה "הגנה דינמית" ותתמקד בחיפוש וזיהוי תוקפים פוטנציאליים באינטרנט, במקום שימוש בתוכנות הגנה ו"חומות אש". הפנטגון צפוי גם לבנות מערך התאוששות מהיר, שיאפשר למאגרי המידע תגובה מהירה אם יותקפו. לין הוסיף והדגיש את חשיבותן של שותפויות מעבר לים כדי לאתר איומים ברחבי העולם לפני שהם מגיעים אל ארה"ב. הפיקוד האינטרנטי בצבא ארה"ב הוקם ב-2009 במטרה לפקח על הגנה על רשתות מחשבים. גורמים צבאיים דיברו רק באופן עקיף על יכולותיו של הכוח לקיים התקפות אינטרנטיות בהוראת הנשיא. אולם נראה שלפחות כמה מאנשי הפנטגון אינם מרוצים מכך שגם האסטרטגיה החדשה, למרות השינויים, עודנה הגנתית בבסיסה, ומעוניינים לנקוט פעולות התקפיות נגד האקרים ותקיפות סייבר. הגנרל גיימס קרטרייט, סגן יו"ר המטות המשולבים, אמר ל"ניו-יורק טיימס" כי לדעתו על הפנטגון להתמקד בפעולות התקפיות – ביניהן גם אופציה לפעולה צבאית קלאסית כריאקציה להתקפת סייבר. לדבריו, הפנטגון זקוק לאסטרטגיה "שתגיד לתוקף, אם תעשה את זה, המחיר שתשלם יעלה ויחריף ללא הרף". ב-2008, עם העלייה במספר הפריצות למאגרי מידע של מערכת הביטחון האמריקאית, הופנתה האצבע המאשימה לכמה מדינות, ובעיקר לסין ולאיראן. אלו מצדן טענו כי ארה"ב תוקפת את מחשביהן שלהן. ההאשמות ההדדיות החריפו כאשר באפריל השנה חשף עולאם רזה גלאלי, מפקד בכיר במשמרות המהפכה האסלאמית של איראן, את דבר קיומה של תולעת סטוקסנט במאגר מידע איראני הקשור לתוכנית הגרעין של המדינה. מומחי קוד טענו כי מדובר בהתקפה ישראלית בגיבוי אמריקאי. ישראל וארה"ב לא הגיבו להאשמות. סוכנות הידיעות הסינית הודיעה במאי האחרון על הקמתו של כוח משימה לאבטחה אינטרנטית כחלק מהמערך הצבאי של המדינה. בהצהרתם הכחישו גורמים סיניים כי הכוח החדש הוא "צבא פורצים אינטרנטי", כפי שטענו כלי תקשורת מסוימים, והדגישו כי מטרת הכוח היא לספק הגנה ולהדוף פריצות סייבר. "הערכת כוחה האינטרנטי של סין מוגזמת", נכתב בעיתון הסיני "גלובל טיימס". "פעמים רבות מאשימים כלי תקשורת זרים את סין באחריות לתקיפות סייבר בארה"ב ואירופה, ללא ראיות ממשיות". על-פי הדיווחים, הצבא הסיני השקיע עשרות מיליוני דולרים בפרויקט. "תקיפות סייבר הפכו לבעיה בינלאומית המשפיעה על תחומים אזרחיים וצבאיים כאחד", אמר דובר משרד הביטחון הסיני, גנג יאנשנג, ל"גלובל טיימס". הוא הוסיף כי "אבטחת האינטרנט הסינית חלשה יחסית, ועל כן סבלה המדינה מהתקפות לעתים תכופות. מטרת הפרויקט החדש היא לשפר את ההגנה שלנו מפני מתקפות כאלה".
|
במאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום", שהגיע לשיא עם פרסום סקר TGI המראה על יתרון בחשיפה לאחרון, בוחר "ידיעות" לוותר על היתרון הבולט שלו
|
לניצחון של "ישראל היום" על "ידיעות אחרונות" בסקר TGI האחרון יש סיבות רבות, ועמיתי אורן פרסיקו עמד על רובן, כמו גם על הבעייתיות הכרוכה בעצם ההכרזה כי מדובר ב"ניצחון". ועדיין, אין להכחיש את המגמה: "ישראל היום" מתחזק, בעוד ש"ידיעות אחרונות" מדשדש. אך בסיקור המאבק בין הצדדים נוטים לשכוח ש"העיתונות המודפסת" כבר מזמן אינה רק עיתונות מודפסת. העיתונים הגדולים בכל העולם מבינים שכדי להישאר עומדים על הרגליים הם צריכים לעמוד, ובכן, על שתי רגליים. רגל אחת היא רגל הדפוס, זו שמבוססת על קוראים משלמים ופרסומות יקרות. הרגל השנייה היא הרגל המקוונת. אין לה אמנם אותו מתח הכנסות של הרגל המודפסת, אבל היא מספקת יתרונות שאין ולא יהיו לעיתון המודפס: דינמיות, רמת עדכון גבוהה, שילוב של חומרי מולטימדיה ועוד. אם נמתח עוד רגע אחד את מטפורת הרגליים, נאמר כי שתי הרגליים האלו מחוברות לגוף אחד. בדיקה של הזירה המקוונת במאבק המתנהל בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות" מגלה שתי אסטרטגיות שונות. נתחיל ב"ישראל היום". גלישה לאתר האינטרנט של העיתון מגלה כי האסטרטגיה המקוונת שלו, לפחות בשלב הזה, בסיסית, שלא לומר פרימיטיבית: "הנה עותק מקוון של העיתון המודפס. תודה ושלום". כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר. בעצם, העיתון מרחיב את האסטרטגיה המודפסת שלו לאינטרנט – כל מי שרוצה מוזמן לקרוא את כל העיתון, בחינם, ללא שום מגבלות. למעט הניוזלטר היומי, המציע מבחר מוגבל של תוכני המהדורה המודפסת, העיתון אפילו לא טורח לבצע התאמה של התכנים לאינטרנט (לדוגמה, על-ידי המרה לפורמט HTML). תחת זאת, הוא מעלה תצלום של העותק האמיתי ומאפשר לגולשים לדפדף בו באמצעות התוכנה של חברת Olive. ל"ידיעות אחרונות" אסטרטגיה שונה בתכלית. הקבוצה השקיעה עשרות מיליוני שקלים באתר האינטרנט שלה, ynet, והפכה אותו בתוך כמה שנים לאתר התוכן הגדול והפופולרי בישראל. מחשש לקניבליזציה, בחרה הקבוצה באסטרטגיית בידול המותגים: ynet פותח כמותג נפרד מ"ידיעות אחרונות" המודפס, והאות Y היתה – עד לאחרונה, עת התווסף ללוגו האתר הכיתוב "ידיעות אחרונות" – לעדות היחידה לכך שיש קשר בין שני המוצרים. אסטרטגיה זו רשמה הצלחה גדולה. בין הצדדים שררה יריבות מרה, ורק בשנים האחרונות חלה הפשרה מסוימת ביחסים בין שני האגפים של אותה קבוצת עיתונות. בעוד שהניצחון של "ישראל היום" על "ידיעות אחרונות" הוא בתחום הסטייה הסטטיסטית, הניצחון של ynet באינטרנט הישראלי אינו נתון במחלוקת. בינתיים. ומה "ידיעות אחרונות" עושה עם העובדה הזו? שום דבר. בינתיים. בקמפיינים הפרסומיים של "ידיעות אחרונות", אלה שהחלו להתפרסם בתדירות הולכת וגוברת בשנה האחרונה, לא מוזכרת העובדה כי בניגוד ל"ישראל היום", יש לו שתי רגליים: עיתון ותיק ומוכר ואתר אינטרנט סולידי, שנחשב פופולרי ואמין. באף קמפיין לא הוזכרה העובדה שמאות אלפי ישראלים מקלידים ynet.co.il ברגע שהם שומעים שהתרחש דבר מה. אף אחד ב"ידיעות אחרונות" לא מציין את העובדה שלעיתון יש יכולת לעדכן את קוראיו מסביב לשעון (באמצעות אתר האינטרנט שלו), בעוד ש"ישראל היום" מתעדכן פעם ביום בטקסטים של עיתונאים שכותבים עבור מהדורה מודפסת. גם ברמה המסחרית טרם שמענו על שיתופי פעולה אגרסיביים, עמוקים, בין המחלקה המסחרית המודפסת למקוונת. עיתונאי הדפוס עדיין אינם מורשים לכתוב באתר האינטרנט של העיתון שלהם, והעיתונאים המקוונים עדיין אינם מנוצלים בעיתון המודפס. שתי הרגליים מתעקשות ללכת בכיוונים שונים, ואף שבחודשים האחרונים העיתון המודפס משתמש באתר האינטרנט שלו כדי לקדם פרויקטים שמתפרסמים בעיתון המודפס, טרם נראה שיתוף פעולה עיתונאי אמיתי בין הצדדים, שלא לדבר על אסטרטגיה המנצלת את העוצמה המצרפית האדירה שלהם. החלק המטריד, מבחינתה של קבוצת "ידיעות אחרונות", הוא שייתכן שהיא איחרה את הרכבת. בתקופה האחרונה נשמעים לחשושים שלפיהם ב"ישראל היום" שוקדים על הקמת אתר אינטרנט שינסה להכות את "ידיעות אחרונות" המודפס גם בבטן המקוונת שלו. אם זה נכון, הרי שב"ישראל היום" יגלו שהזירה המקוונת היא אופרה אחרת לגמרי. ynet, בניגוד ל"ידיעות אחרונות", אינו גובה כסף על תכניו, ומכאן שהיתרון הגדול של "ישראל היום" המודפס אינו משחק כאן תפקיד. ללא קשר לשאלה אם השמועות נכונות ואם בקרוב נראה מאבק גם בעיתונות המקוונת בישראל, ההחלטה של "ידיעות אחרונות" להמשיך להחביא את אחד הנכסים האסטרטגיים שלו במאבק שהוא מנהל ב"ישראל היום" גובל בטיפשות. העיתון יכול להראות שהוא חדשני, רלבנטי, זריז ומקצועי, אבל הוא יתקשה לעשות זאת כשהוא מקפץ על רגל אחת.
|
העיתונים מציעים שפע של דעות ומידע שולי על ביקור אובמה | ומעט מידע קונקרטי | דב אלבוים שואב השראה מאדם ברוך
|
נאום שנשא אתמול נשיא ארה"ב בבנייני-האומה בירושלים עומד במוקד עמודי החדשות של כל עיתוני הבוקר. "הנאום של אובמה היה יחיד ומיוחד", כותב נחום ברנע בפתח "ידיעות אחרונות". "היה בו שילוב עשוי היטב של יריעה היסטורית רחבה, השקפת עולם מוסרית, חוויות מהשטח, אינפורמציה, רגש, חום, ביקורת ממוקדת". "זה היה נאום מכונן, אפילו היסטורי", כותב שלום ירושלמי ב"מעריב". "אובמה עשה אתמול לנתניהו את מה שנתניהו נוהג לעשות לאובמה", כותב ב"הארץ" חמי שלו. "הוא שיחק במגרשו הביתי, לטובת נבחרת היריב". "מצמרר", מגדיר את הנאום עמיתו לעיתון ברק רביד. "שילוב בין חיבוק חם לאגרוף בבטן. מפיח תקווה ומדכא בעת ובעונה אחת. הוא פרט על כל נימיהם של הישראלים, לחץ על כל הכפתורים ודיבר אל כל הקהלים. רוב מוחלט של הציבור בישראל היה יכול למצוא את עצמו בחלק כזה או אחר של הנאום". "כל אחד ישמור לעצמו את הציטוטים הרצויים", מנבא בועז ביסמוט ב"ישראל היום", וצודק. כל עיתון מבליט את הציטוטים מהנאום שהולמים את תפיסת עולמו, החל בבחירת הכותרת הראשית וכלה במשפטי המפתח המודגשים. "אתם לא לבד" הוא הציטוט מפי אובמה שהופך לכותרת ראשית ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות". לשני העיתונים יחס שונה כלפי אובמה ונתניהו, אך מחויבות עליונה משותפת לחוקי הטבלואיד. כשנשיא ארה"ב אומר משפט כזה, בירושלים, בעברית, אי-אפשר שלא להפכו לכותרת ראשית. "אובמה פנה לישראלים בנאום היסטורי: דרשו שלום ממנהיגיכם" היא הכותרת הראשית של עיתון השמאל "הארץ", שחוזר על המסר הזה גם במאמר המערכת, בעמודי החדשות ובמרבית מאמרי הדעה. "אובמה: הפלסטינים חייבים להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית", מתנחמת הכותרת הראשית של "מעריב" (ובכותרת תאומו העוד יותר ציוני-דתי, "מקור ראשון", מוחלפת הביקורת של אובמה על הפלסטינים בנרגנות ישראלית מבטלת: "נאום אובמה בירושלים: נסיגות יביאו שלום"). בעמודי הפנים מדפיסים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" את נוסח "הנאום המלא" של אובמה. "ישראל היום" ו"מעריב" מפרסמים את "עיקרי הנאום". שלושה עיתונים ("מעריב" מוותר על הגימיק) מדגישים ברקע זוהר כמה משורות הנאום. ההבדלים ניכרים. "ידיעות אחרונות", לדוגמה, הוא העיתון היחיד שמדגיש ברקע זוהר בדיחה ("אני רוצה שתדעו שכל הדרמה שנבנתה ביני לבין ידידי ביבי במהלך השנים היתה רק מזימה שנועדה לספק חומר לארץ נהדרת"). המשפט הראשון שמדגיש "הארץ" – "לכן אני מאמין ששורשי ישראל אינם רק בהיסטוריה ומסורת, אלא גם ברעיון הפשוט והעמוק, שלפיו לכל עם מגיע לחיות כבן-חורין בארצו שלו" – אינו מודגש ב"ידיעות אחרונות" ואינו מופיע כלל ב"ישראל היום". מנגד, ב"ישראל היום" מודגשים משפטים רבים שאמר אובמה בנוגע למחויבותו לבטחון ישראל, שאינם מודגשים ב"הארץ". שבעים פנים לנאום אובמה, וכל עיתון מתמקד באלה שמחייכים אליו. יום אחרי הנאום המרכזי של אובמה, מתברר כי להרבה מאוד ישראלים יש דעה על האיש ודבריו. כמה מהם עיתונאים, ודעתם מודפסת הבוקר לצד הדיווחים על הנאום. ב"ידיעות אחרונות", לדוגמה, גורס סבר פלוצקר כי "האיש באמת תותח", וסימה קדמון כותבת כי "יש בו איכויות של שחקן קולנוע, פרופסור באוניברסיטה וגורו בעת ובעונה אחת". לדעת עיתונאי "הארץ" גדעון לוי, "אובמה חזר להיות אובמה, ובגדול", ואילו ב"מעריב" מרשה לעצמו בן-דרור ימיני להודות שהוא כבר שנים נושא את הנאום שנשא אתמול אובמה. ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" ממשיכים להעניק במה נרחבת לתיאור שובל הפיקנטריה שהותיר אחריו אובמה בישראל. "ישראל היום", לדוגמה, מפרט את התפריט שהוגש אמש בארוחה החגיגית ועמוד לאחר מכן מדפיס תצלום של אובמה אוכל מצה, אחד מתוך 17 תצלומים של ביקורו המעטרים את עמודי החדשות בעיתון. "ביקור גדול – רגעים קטנים" הוא שם מדור המבצבץ בעמודי "ידיעות אחרונות", ומספק דיווחים בלתי חתומים על שולי השוליים של הביקור. "אהבתי מאוד את ארוחת הבוקר הישראלית", מצוטט אובמה בכפולה הפותחת במדור זה. בהמשך העיתון מדווח המדור כי מזכיר המדינה גון קרי צילם בטלפון שלו את ההופעה של עידן רייכל. מספר התצלומים מביקור אובמה בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" עומד על 19, כולל עמוד השער של גליון אתמול, אחרי שנוספו לו חתימותיהם של ראש ממשלת ישראל ונשיא ארה"ב. זה תצלום שאמור היה להישאר במערכת "ידיעות אחרונות", ממוסגר ותלוי על הקיר, ולא למצוא את מקומו בעיתון שמופץ במאות אלפי עותקים. אולם בשל אי-יכולת להבדיל בין פרטי לציבורי והתבטלות גמורה בפני המשימה להבהיר לכל מאן דבעי כי אובמה ביקר השבוע באימפריית מוזס (לפיד, לבני, מלכת היופי של הקבוצה) ולא בשלוחה של אימפריית אדלסון, מופיע הבוקר השער החתום הן בעמוד פנימי של "ידיעות אחרונות" והן בשער העיתון. מעבר לווילונות האפורים לעומת הסיקור הנרחב של כל מה שהתרחש מעל פני השטח ומול המצלמות, בולט גם הבוקר הסיקור הצנוע של מה שהתרחש הרחק מהעדשות והמיקרופונים. "שני סבבי דיונים קיים אובמה עם נתניהו מעבר לווילונות האפורים", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "קטעים מהדיונים ימצאו בוודאי את דרכם החוצה בימים הבאים. מהמעט שליקטתי עד כתיבת הטור הזה עולה שהדיון המרכזי נסב על איראן". ב"הארץ" מגיע עמוס הראל למסקנה דומה: "אפשר להעריך בבטחה שבמפגש האינטימי איראן תפסה חלק ניכר מסדר היום". לדברי הראל, "עד כמה שאפשר להעריך, ישראל לא תתקוף את אתרי הגרעין האיראניים בחודשים הקרובים". "לא הייתי זבוב על הקיר בבית ראש הממשלה שבו התקיים הדיאלוג אתמול בין אובמה ובין נתניהו", מודה שלום ירושלמי ב"מוספשבת" של "מעריב". "[...] אני יכול רק לתאר לעצמי מה קרה שם. אובמה, כנראה באותה רוח טובה, הזכיר לראש הממשלה את שיתוף הפעולה המודיעיני ויוזמות הביון היעילות שמקיימות שתי המדינות. הנשיא האמריקאי ביקש מנתניהו שלא ימרה את פיו ולא ייצא למתקפה עצמאית שעלולה לסכן גם את ארצות-הברית". "בסוגיה הסורית", כותב ברנע בהמשך טורו, "נדמה שאובמה מסכים שישראל חייבת לפעול צבאית כדי למנוע זליגה של נשק תקיפה מתקדם, כולל נשק כימי, לחיזבאללה ולארגונים הגיהאדיסטיים". לפי ברנע, "נתניהו וצוותו פירטו את כל החששות של ישראל מההתפתחויות בסוריה ובלבנון". אלי ברדנשטיין מדווח בעמודי החדשות של "מעריב" כי "במפגשים סגורים, אובמה מסביר שסוריה משקפת אתגרים מורכבים מהאתגר שהיה בלוב". ברדנשטיין מייחס זאת ל"מקור אמריקאי" שטען כי אובמה אמר "בימים האחרונים" כך: "אם אסד לא הבין אותי, אז הוא טועה". בהמשך דיווחו כותב גם ברדנשטיין כי בעת ביקורו בישראל הוצגה בפני אובמה תמונת האיומים האזוריים. כתב "מעריב" מוסיף לדיווח ניחוש: "אובמה התרשם מרוחב האיומים, ובתום הסקירה בוודאי פלט מפיו את הקריאה וואו, כשהוא נדהם מתצוגת האימים". אולי בימים הבאים, אחרי שאובמה יטוס והמקורות הישראליים ירגישו נוח יותר להדליף מידע, נדע אם אכן פלט נשיא ארה"ב "וואו", אם לאו. את מדורו ב"ממון" הקדיש אתמול בבוקר סבר פלוצקר לנספח מס 7 של דו"ח "הצוות לבחינת הגברת התחרותיות בענף הבנקאות". לפי נספח זה, ישראל היא אחת המדינות שבהן הכי זול להחזיק בבנק חשבון עובר ושב. מסקנה זו עולה מהשוואה שנערכה עם 13 מדינות מערביות, השוואה שאת ממצאיה מכנה פלוצקר "סנסציוניים". "רווחי 5 הבנקים הגדולים ב-2012: 5.9 מיליארד שקל, ירידה של 15%", נכתב אמש בשער "גלובס". הבוקר מקדיש פלוצקר את מדורו לראיון סיכום עם שר האוצר היוצא, ד"ר יובל שטייניץ. "אני נזכר בשיחותינו הראשונות", כותב פלוצקר על שטייניץ. "[...] שר האוצר המיועד התקשה אז מאוד להתנסח; העברית הכלכלית בפיו היתה עילגת ומלאכותית. כיום הוא שוחה בה כדג במים ולא נרתע משימוש בהסברים מקצועיים לעילא". לא רק פלוצקר מחמיא לשטייניץ. גם שר האוצר לשעבר מחמיא לעצמו: "הציבור הרחב חושב שהיתה לו הנהגה כלכלית טובה"; "גם מחוץ לישראל אנשים שאלו את עצמם מה רוצים הישראלים, כשכלכלתם הצומחת מעוררת קנאה"; "כהונתי גדושה בהישגים". "אתה יודע מה רצתה ממך התקשורת?", שואל פלוצקר את שטייניץ. "באמת שלא", משיב שר האוצר לשעבר. "היחס של התקשורת הכלכלית הפתיע אותי לרעה. נהגו בי כאילו גרמתי למשבר כלכלי, בשעה שהצלתי את המשק ממשבר. אמנם סיימתי ארבע שנים יפהפיות באוצר, אבל למדתי לקח תקשורתי מר: יש אנשים שהעובדות חשובות בעיניהם כקליפת שום. הם מחזיקים בעמדותיהם גם כשהנתונים מראים משהו הפוך לגמרי". באפריל 2009, זמן קצר אחרי שמונה לתפקיד שר האוצר, העניק שטייניץ ראיון היכרות לפלוצקר וקוראי "ממון". את העובדה שבפי שר האוצר דאז עברית כלכלית עילגת ומלאכותית פלוצקר לא חשף. במקום זאת הראיון נפתח במלים "מקרוב, ד"ר יובל שטייניץ הוא גבר יפה תואר". מדור המכתבים במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" נפתח בשני מכתבים המחמיאים לכתבה מאת ליהיא לפיד, אשת שר האוצר, שפורסמה בו בשבוע שעבר. "מאוד נהניתי לקרוא את הקטעים שכתבה ליהיא לפיד במוסף המיוחד שלכם", מוסרת סיגל מחיפה. "הם היו כתובים בצורה יפה ואמיתית, בלי חוכמות. איני מכירה אותה באופן אישי, אבל מרשימותיה עלתה דמות של בחורה מעשית ונבונה". אדית ארנון מבת-ים מוסיפה: "ליהיא מהווה עבורי דוגמה לאשה קלאסית, מיוחדת במינה. היא משדרת פשטות בהופעתה החיצונית ואף על פי כן נראית תמיד במיטבה. היא אינה תחרותית, והיא מוכשרת מאוד בתחום הכתיבה העיתונאית". גם דבורה לדרמן-דניאלי קראה את רשימתה של לפיד ב"7 ימים", אולם הגיעה למסקנות שונות. ל"מעריב" נלווה הבוקר מוסף חדש, "ערב שבת" שמו. "מוסף ליהדות, חברה ואמנות" [עורך: אלחנן ניר]. כמה מהתכנים שאובים מ"שבת", מוסף האיכות של "מקור ראשון", שמוקדש לתורה, הגות, ספרות ואמנות [גם הוא בעריכת ניר]. לצד זאת כולל המוסף של "מעריב" תוכן בלעדי. בראש ובראשונה, בשער האחורי, מדור חדש מאת דב אלבוים. המדור נפתח בסימון מטרה נעלה - אדם ברוך: "אני שואל את אדם ברוך על פסק הלכה שהוא מייצר בטורו הקבוע שישי שהיה מתפרסם בעיתון זה: בשביל מי אתה כותב את זה? את מי אתה חושב שזה מעניין?. מנסה לעורר אותו לתגובה אמוציונלית. אדם ברוך מסתכל עלי מאוכזב ואומר: לפעמים קורה לנו, למראיין, שיש בו איזה קפל-קרקע - אתה שואל שאלה שבה אתה מייצג כביכול את הצופה, את משה ואת מלכה, אבל אחר-כך כשפוגשים את משה ואת מלכה מתברר לכם שמשה ומלכה מייצגים מישהו אחר, ואז כבר אין אף אחד שמייצג את עצמו. האם זו השאלה שאתה באמת שואל?". ההשראה מ"שישי" של ברוך אינה מנסה להסתיר את עצמה. מדורו של אלבוים בנוי פרקים קצרים על חברה ותורה ובני-אדם, המודפסים סביב דימוי מרכזי. אחד הפרקים מוקדש לניתוח הדימוי. השבוע: כרזה מתוך תערוכה חדשה של דב אברמסון, "זמן נקט". מוסף "ערב שבת" כולו, לא רק המדור החותם אותו, הוא תוספת מבורכת ל"מעריב". אם דפי הכלכלה מ"גלובס" הם התוספת האינפורמטיבית המשמעותית ביותר שהביא שלמה בן-צבי ל"מעריב" מאז נעשה לבעליו ועורכו, דפי ההגות של "ערב שבת" הם התוספת בעלת המשקל הסגולי הגבוה ביותר. השילוב של השניים, יחד עם סילוק ההטיה לטובת בעל השליטה הקודם ועסקיו, הפכו את "מעריב" של היום לעיתון טוב יותר משהיה בשנים האחרונות. לא ברור אם די בכך כדי שישרוד. ענייני תקשורת הפורמט של המוסף "ערב שבת" ייחודי: נמוך ורחב יותר מפורמט טבלואיד, דומה מאוד לפורמט החדש של "גלריה", מוסף "הארץ", שרואה הבוקר אור לראשונה. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" נמצא מקום לידיעת תצלום בלתי חתומה המקדמת מיזם מִחזור שמכינה חברת קוקה-קולה לקראת החג. "מפעל המחזור יהיה פתוח בכל ימי חול-המועד פסח ויארח מבקרים שנרשמו מראש", מדווח הכתב הבלתי מזוהה. במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת על פני כפולת עמודים מודעה של חברת קוקה-קולה על מפעל המחזור החגיגי. "בשל הביקוש הרב, אזלו המקומות בפעילות", מצוין בתחתיתה. מדורו של קלמן ליבסקינד ב"מוספשבת" של "מעריב" מוקדש לביקורת התקשורת, ולביקורת הביקורת על התקשורת. הקריאה, כרגיל, מומלצת. "אני חושב שהטור של קלמן ליבסקינד הוא טור מצוין", אומר רביב דרוקר בראיון לאלקנה שור, המתפרסם במוסף "סופשבוע" של "מעריב". "אם איווט ליברמן יורשע על זה שהוא לא גילה את קשריו עם בן-אריה, אז צריך לבדוק אם בנימין נתניהו הפר אמונים בסיפור של ערוץ 10", אומר דרוקר בראיון. "הכוונה היא שצריך לבחון האם לנהוג משיקולים זרים ולא ענייניים לחלוטין, שיקולים שקשורים רק אליך אישית ולרצון שלך להימנע מחקירת משטרה, מדו"ח מבקר המדינה ומתחקירים עתידיים - זה לא רק נקמה, אלא גם בבחינת צופה פני העתיד. בשם זה אתה מאמלל מאות משפחות ומעמיד בסכנה ערוץ שלם? אם זו לא הפרת אמונים וניגוד עניינים מובהק, אני לא יודע מה כן" (ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה ל"מעריב": "אלו דברי הבל"). במוסף "פסח" של "מקור ראשון" מתפרסמות תוצאות תחרות שירה שערך. רחל פרץ, עורכת הלשון של אתר זה, זכתה במקום הראשון. מנימוקי השופטים על שירה: "השיר מקורי להפליא [...] גמיש ביחסו אל השפה, ומצליח במספר קצר של שורות לחולל את הנס של השירה".
|
התפטרותו של צביקה האוזר מראשות מינהלת התקשורת מאששת את הרושם שהשר בן-אליעזר נוטה לצד חברות הכבלים במאבקן נגד שידורי הלוויין
|
רישוי חברות הלוויין השנה פתח בסערה את הקרב על שוק הטלוויזיה. בדרך מחכות מהפכות נוספות: ערוץ שלישי מסחרי, ערוצים ייעודיים בכבלים, רפורמה ברשות-השידור (אולי), העברת הערוץ השני לידיו של זכיין אחד ועוד. בינתיים האוויר מלא במלים גבוהות מאוד: פלורליזם, טובת הצרכן, שוק חופשי וביזור במשק. בשטח המצב מורכב הרבה יותר. מאבקם המשולש של הכבלים בדי.בי.אס (טלוויזיה בלוויין), הדי.בי.אס בכבלים והכבלים במשרד התקשורת יכול לשמש מבחן לקושי בפתיחת שוק הטלוויזיה במדינה קטנה ועתירת מונופולים. חודשים ספורים לפני עלייתם המובטחת (והחוזרת ונדחית) של שידורי הלוויין לאוויר, נראים סיכוייהם לשרוד ולפצח את השליטה המוחלטת של הכבלים קטנה מתמיד. מטרות משרד התקשורת היו ברורות, ונכונות באופן עקרוני: לאלץ את הכבלים להשתנות בשלב הראשון, להגדיל ולגוון את המוצר בשלב שני, ולמצב תחרות בשלב שלישי. ואכן, מאז ההצהרה על התחלת התחרות (באופן מעשי היא תיכנס לתוקפה רק באפריל 2000 ואולי אף מאוחר יותר), הופרה שלוותן של חברות הכבלים והן מחזרות במרץ אחרי הצרכנים. חלק מכ-700 יישובי פריפריה בארץ, כולל קיבוצים ומושבים מרוחקים בגליל, בגולן ובנגב, שאופציית שידורי הכבלים היתה זרה להם עד כה, מחוברים ממש בימים אלה בקצב מעורר השתאות. שירותים טריוויאליים כמו חשבוניות מס, שהיו בעבר עול על חברות הכבלים, מסופקים כיום בקלות. שלוש חברות הכבלים מפעילות שירות טלפוני ללקוח 24 שעות ביממה, וזמן ההמתנה לטכנאי התקצר לימים ספורים. בעבר נאלצו הצרכנים לוותר על יום עבודה כדי לשריין לביקור הטכנאי חלון של חמש שעות המתנה. הזמן הזה התקצר לשעה וחצי, גם בשעות הבוקר המוקדמות או שעות הערב המאוחרות. במקביל לא חסכו חברות הכבלים מאמצים כדי לתקוע מקל בגלגלים. שש עתירות לבג"ץ הוגשו נגד כל שלב ושלב: נגד חוק ההסדרים, נגד החקיקה עצמה, נגד חלון הטירינג (ברירת סל תוכניות למינויים). שדולה רחבה הופעלה בכנסת, נשכרו יחצנים שהיו מקורבים לשלטון הקודם (איל ארד, מוטי מורל) וכאלו שמקורבים לשלטון הנוכחי (עליזה גורן, טל זילברשטיין). בסתר לבם קיוו ראשי חברות הכבלים שטומי לפיד, לשעבר יו"ר התאחדות הכבלים, ייכנס לממשלה ויקבל את תיק התקשורת. מידת הכשרות של האפשרות הזו אף החלה להיבחן בלשכת היועץ המשפטי בימי הרכבת הקואליציה. הרחובות הוצפו במסעות פרסום: "למה אין אינטרנט בכבלים" מול "עשר שנים עבדו עליך בעיניים". מרבית מאמצי העיכוב נכשלו, והספינה יצאה לדרך. בתיאוריה תאפשר פתיחת השוק לתחרות את הוזלת המוצר. בתחילת דרכם מכרו הכבלים מוצר לא גמיש ששוויו האמיתי הוערך בשלושה דולרים לחודש למנוי. המספר הזה גדל רק מעט בשנים האחרונות וכיום, עם הוספת כמה ערוצים חדשים, הוא מגיע לשבעה דולרים לכל היותר. למרות זאת משלם הצרכן כארבעים דולר לחודש. מתח הרווחים של חברות הכבלים גבוה באופן בלתי מוצדק. "התחרות", מצהיר צביקה האוזר, יו"ר מועצת הכבלים ויו"ר מינהלת הסדרת השידורים במשרד התקשורת, "היא חלופה לרגולציה ותרופה למרבית החוליים של המוצר". השאלה היא למה לא עשיתם יותר עד עכשיו כדי לחייב את הכבלים לתת שירות טוב יותר בפחות כסף? ניסינו לכופף את ידיהן של חברות הכבלים, אבל לא הצלחנו במשימה עד היום. אנחנו נאבקים בהן עשר שנים, וההישג היחיד היה הוספת שני ערוצים (ויוה ונשיונל-גיאוגרפיק; א"ה), וגם זה רק אחרי מיזוג חברות וכיפוף ידיים. רק התחרות מצליחה להזיז אותן: היום הן כבר מתדפקות על דלתות מועצת הכבלים ומבקשות פתאום עוד ועוד ערוצים. בית-המשפט קיבל את דרישת שידורי הלוויין לחלון טירינג. משמעות החלון הזה: חברת יס (שמה הרשמי של חברת די.בי.אס) תוכל למכור לצרכנים במשך 18 עד 27 חודש חבילות ערוצים, במקום בלוק השידורים שמספקות חברות הכבלים היום, שברובם אינם מעניינים את הצופים. הצרכן יחליט כמה הוא משלם בהתאם למספר חבילות השידור שירכוש נוסף לחבילת ערוצים בסיסית ("בייסיק") שימשיך לקבל בכל מקרה, והיא תכלול כעשרה ערוצים ובהם הערוץ הראשון, השני, ערוץ המשפחה, ערוץ הסרטים, ערוץ הילדים, סי.אן.אן ועוד. חלון הטירינג משאיר ללוויין גם את האפשרות הבלעדית, להציע שירותי pay per view – צפייה בתשלום בשידורים מיוחדים של ספורט או סרטים בהיצע גבוה יותר מזה שקיים היום רק בחברת תבל של הכבלים (באמצעות הום-סינמה). להערכת האוזר, יגיע מספר הערוצים לצפייה בתשלום לשלושים, ברמת גיוון גבוהה. מטרת המהלך הרגולטורי הזה הוא לאפשר לחברת יס חדירה לשוק של כ-250 אלף עד 300 אלף מנויים, מספר מינימלי. אם תגיע חברת הלוויין למספר זה לפני גמר תקופת החלון – יותר גם לחברות הכבלים להציע חבילות שידור לבחירה. בינתיים נראה שהחלון הולך ונסגר. את מרבית היתרונות היחסיים הטמונים בו הולכת ומאבדת חברת די.בי.אס עוד בטרם החלה לפעול. סיכוייה להעביר מאות אלפי מנויים מציפורניו החזקות של מונופול הכבלים קטנים והולכים. חברות הכבלים עושות הכל כדי לחנוק את חברת הלוויין בעריסת לידתה. נכון לעכשיו, הן מצליחות בכך לא רע. עם רוח קנייה עצום, התשואה שצברו ממציצת האזרח במשך עשר שנים (מיליון ומאה אלף מנויים משלמים כ-500 דולר בשנה, כלומר כחמישה מיליארד דולר הכנסות), הן בולעות את שוק התוכניות במחיר היצף. בכבלים יודעים שאף מנוי לא ישקיע את הנדרש (מבחינה פסיכולוגית וכספית) במעבר לטלוויזיה לוויינית אם זו לא תציע לו שידורים בלעדיים. לכן רכשו חברות הכבלים את זכויות השידור של משחקי הליגה במחיר עתק של 21 מיליון דולר לשנה ואת זכויות השידור של ספקי הסרטים והסדרות הגדולים בארה"ב, וורנר וקולומביה, במחירים גבוהים פי כמה מבעבר. הן גם מנהלות משא-ומתן מזורז לרכישת הזכויות מפוקס, דיסני, יוניברסל ופרמונט. ביחד מחזיקים אולפני הענק האלה שישים אחוז מחומרי השידור בשוק. על-פי ההערכות, הכבלים קרובים לסיכום חיובי עם פוקס ודיסני. בכבלים מאשרים את המידע הזה, לפחות חלקית. מנכ"ל ערוצי-זהב, אליאב אשכנזי: "אנחנו נאלצים לשלם פי שלושה מבעבר עבור הבלעדיות בשוק התוכן. נעמדנו על הרגליים האחוריות כי מדובר בעניין של תחרות. הלוויין חשב שהוא יוכל להתבסס על המוצרים שאנחנו פיתחנו – כמו חברים ואי.אר – ולהתחבב על הלקוח. אשם בכך הרגולטור שנתן ללוויין את התחושה הזאת ויצר מפולת שלגים בתוכן ובהוצאות". לאשכנזי יש טעות קלה: "אי.אר" ו"חברים" אינם "מוצר שהכבלים פיתחו"; אלה מוצרים שמוצאם בחו"ל, למי ששכח. הכבלים בסך-הכל רכשו אותם. את הזיכיון לרכישה נתנה להם המדינה, קרי הציבור. הם לא נולדו עם הזכות לרכוש את "אי.אר". "מדובר בטענה קלאסית של מונופול", אומר בני כהן, יועץ אסטרטגי לחברת יס. "קיבלנו רישיון בפברואר השנה, ומאותו רגע הכבלים בולמים אותנו: שופכים כספים וחוסמים את השווקים. מדינת ישראל נרדמה בשמירה, חשבנו שהממונה על ההגבלים העסקיים יפעל כי מדובר במונופול וחשבנו ששר התקשורת יפעיל את סמכותו, אבל שניהם לא עשו כלום". תגובת ראשי חברת הלוויין למדיניות הרכש התוקפנית של הכבלים היתה, עד כה, רפה למדי: הם רכשו כמה מכוכבי ערוץ הילדים (גיל ססובר, מיכל ינאי ויעל בר-זהר), שכבר אינם ילדים, ואת הלהיט "שמש" של חברת קשת (הרכש הזה עדיין מחכה להחלטת בית-המשפט). אבל גם ביס מסכימים שסיכויי החדירה תלויים ביכולת לקבל חומרי שידור בלעדיים לכל המשפחה: סרטים, סדרות, וכמובן ספורט. זו אחת הסיבות למגעים המתקדמים לרכישת קבוצת בית"ר ירושלים במהלך יקר שמסמן את הכיוון העתידי: זכויות שידור בכדורגל יינתנו לבעלי הקבוצות (ר מסגרת). חברת יס כבר דחתה את מועד עלייתה לשידור פעמיים: מספטמבר 99, המועד הראשוני, לינואר 2000 ואחר-כך לאפריל 2000. גם עכשיו מסרבים ביס להתחייב שלא ידחו את המועד שוב. "הכל תלוי בשר התקשורת", אומר כהן. "אם פואד יסדיר את נושא הבלעדיות בזמן, נעלה בזמן. אם הסדרת התוכן תתעכב, תתעכב העלייה". ולמרות שסיכויי די.בי.אס לחדור לשוק נראים קטנים, הוא מדגיש: "הקרב עוד לא נגמר". בינתיים הקפיא בנימין בן-אליעזר את המהלכים ומסתתר מאחורי הטיעון של לימוד החומר. בפועל מה שמטריד את בן-אליעזר הוא החשש שמהלכים נחושים הנדרשים ממנו לשם הסדרת שוק התוכן, מהלכים ההכרחיים לחדירת הלוויין, יקוממו עליו את חברת הכבלים, הכוללות גופים חזקים במשק. בינתיים מאס צביקה האוזר במדיניות ההשהיה של השר והחליט לפרוש מתפקידו כראש מינהלת התקשורת. נכונותו המסתמנת של השר להעניק לחברות הכבלים הארכת זיכיון אוטומטית, בלי לדרוש מהן תמורה, היתה אחד הגורמים להתפטרותו. האוזר בתחושה שמהפכת "השמים הפתוחים" שלה קיווה עומדת בפני התרסקות בכל הקשור לסיכויי כניסת הלוויין לשוק. הקרב הגדול נסוב גם על שאלת הזכיונות. תוקף הזיכיון של חברת הכבלים מסתיים בהדרגה בין שנת 2001 ל-2005, תלוי באזורים. החוק מאפשר הארכה של ארבע שנים. בחברות הכבלים דורשים הארכה של עשר שנים, כפיצוי על הפסקת הבלעדיות לפני גמר הזיכיון. שר התקשורת נוטה להיענות לבקשתם, אך בינתיים עומד משרד האוצר על הרגליים האחוריות ודורש מכרז. בלוויין טוענים שעשר שנים נוספות של מכרה זהב הן פיצוי מופרז ומופקע לאובדן אפשרי של עד 300 אלף מנויים, שהם כ-600 מיליון שקל בשנה. האוזר נוטה להאריך את הזכיונות בתמורה לדרישות קפדניות בתחום התוכן, שיאפשר מתן חומר שידור בלעדיים ללוויין, ואת חדירתו לשוק בסופו של תהליך. המדינה נאבקת בכבלים גם בשאלת הבעלות על הערוצים הקיימים – ערוץ המשפחה, ערוץ הסרטים, ערוץ הספורט, ערוץ הילדים וערוץ 8. כיום, במסגרת הסדר איי.סי.פי, שפג בחודשים האחרונים, שייכים ערוצים 3 ו-4 לכבלים, ערוצים 6 ו-8 שייכים לחברת נגה-תקשורת, וערוץ הספורט שייך לשניהם. האוזר: "אנחנו בדעה שהבעלות של חברות הכבלים גם על ערוצים היא בעייתית וחוסמת גורמים אחרים בשוק. אנחנו רוצים לפתוח את שוק התוכן לגורמי הפקה חדשים, קטנים יותר, דוגמת ויווה, שמפיקה את ערוץ הטלנובלות". בכבלים רוצים את ההפך: לקבל לידיהם עוד ועוד ערוצים ולשלוט גם על הפקתם. אשכנזי: "אנחנו לא מוכנים לוותר על הנכס הכלכלי הזה". החברות המעורבות במאבק אינן מונעות רק מרצון לנצח בשוק הטלוויזיה. למעשה הקרב הגדול הוא על שוק התקשורת העתידי בכלל. מאחורי קבוצת יס עומדת קודם כל חברת בזק, האוחזת לעת עתה ב-30% ממניות החברה. הרישיון מאפשר לה להגדיל את חלקה עד ל-39%. יו"ר מועצת המנהלים של די.בי.אס הוא דוד ברודט, אבל בתעשייה מקובל לראות בקובי בן-גור, חבר מועצת המנהלים של בזק, האיש החזק באמת. בן-גור, יו"ר דירקטוריון פלאפון, הוא מינוי של השרה לימור ליבנת, מקורב אליה ומזוהה עם הליכוד. הוא גם עומד מאחורי העסקה עם בית"ר ירושלים. בכבלים מותחים ביקורת על ההחלטה להעניק כוח כה גדול לענק כמו בזק, השולט בכל שוק שיחות הפנים ובנתחים בשוק הסלולרי, האינטרנט והשיחות הבינלאומיות. אלא שחלקה של בזק בדי.בי.אס אינו מסתכם בשלושים האחוזים, שצפויים לגדול. לפועלים-השקעות, המחזיקה בעשרה אחוזים מיס, יש גם חמישה אחוזים בבזק. קבוצת בזק בלעה לתוכה גם את הקבוצה השנייה שהתמודדה על זיכיון בשידורי הלוויין. הקבוצה, בראשות לוני הרציקוביץ, כללה את אישפאר (עשרה אחוזים), כלל (עשרה אחוזים) ולאודר (עשרה אחוזים). בינתיים נטש הרציקוביץ את מועצת המנהלים של יס על רקע סכסוכים אישיים, והקבוצה השנייה כולה רוצה למכור את חלקה בדי.בי.אס. גורמים המקורבים לקבוצה מאשימים את האנשים בראשות קבוצת בזק בחוסר ניסיון בשוק הטלוויזיה ובמהלכים שגויים בהובלת המלחמה על התוכן. איתן רוב, מנכ"ל יס: "טבעי שישנם חילוקי דעות בין שני גופים שכל אחד רגיל להיות דומיננטי, ולכן החליטו כמה מבעלי המניות לפרוש. לא רק אצלנו אין אנשים שמבינים בטלוויזיה, גם בקבוצה השנייה אין כאלה. אנשי עסקים לא צריכים להבין בטלוויזיה. בשביל זה אנחנו עובדים עם יועצים". בני כהן, היועץ האסטרטגי של יס: "נניח שתמי פרידמן (שהיתה מנהלת הקבוצה של הרציקוביץ; א"ה) היתה זו שאחראית על הרכש. האם היא היתה מסוגלת להתגבר על המונופול? אני מסופק". למרות הצהרות אנשי הלוויין שבזק אינה השחקן הדומיננטי היחיד, קל להבחין ביתרונות שיפיק מונופול הטלפונים מכל בית-אב שיעבור מהכבלים ללוויין: בעתיד יוכלו הכבלים לספק שירותי אינטרנט (את האישור לכך קיבלו בחודש האחרון, ולדבריהם יוכלו להפעילו לציבור הרחב בתוך שישה עד תשעה חודשים), טלפונים, טלקונפורנס, בנקאות ועוד, הכל באמצעות אותה תשתית. כל לקוח שבזק שואבת מהכבלים, אם כן, הוא חייל נוסף במלחמה על שוק הטלפונים, מה גם שתשתית הלוויין אינה מאפשרת קבלת שירותי אינטרנט, והצרכן יחויב בקו טלפון נוסף. גם לכבלים יש אינטרס ישיר בתחום האינטרנט: חברת דיסקונט-השקעות, מבעלי תבל, מחזיקה את נטוויזן. בהנחה ששירותי אינטרנט בכבלים יהיו פופולריים בתוך שנים אחדות בגלל מהירותם ומחירם הזול, יהפכו הכבלים למונופול גם בתחום תשתית האינטרנט. רוב: "ההחלטה להעניק רשיונות אינטרנט לכבלים היא החלטה רעה, כי כל ניתוק של הסדרת שוק התוכן משוק התקשורת בכלל משרת רק את הכבלים". העתיד, אם כן, נראה מעורפל. בעבר כבר החזירה חברת די.בי.אס (או יס בשמה החדש) את הרישיון, בצעד שמקובל לראות בו טקטיקה של איום. כיום, אחרי שכבר הוציאו כמאה מיליון דולר מתוך 400 המיליון המצויים בתשקיף שלה, יקשה עליה לשוב ולהחזיר את הרישיון. ולמרות זאת, קשה להוציא מחברת הלוויין הבטחה חד-משמעית בעניין זה: "אנחנו מתחייבים לעשות הכל כדי לעלות לאוויר", אומר רוב. גורמים בחברת יס מצהירים כי חלק מנמיכות הרוח המורגשת כיום בחברה נועד גם הוא לצורכי טקטיקה, ואם משרד התקשורת לא ייחלץ לעזרתם, יימצאו המשאבים להיערך לחדירה קשה וממושכת יותר לשוק. מי שיישא בתוצאות התחרות יהיה הצרכן. כדי לקבל שירותים טלוויזיוניים נצטרך לשלם הרבה יותר – או לקבל הרבה פחות. אם שוק התוכן יתחלק בין הלוויין לכבלים, ושידורים מושכי קהל כמו משחקי כדורגל וסרטים טובים יוצעו ב-pay per view, יאמירו תעריפי הטלוויזיה השנתיים עד לאלפיים דולר ויותר לבית-אב בשנה (כולל מחירי לוויין, כבלים, שידורים בתשלום ואגרת רשות-השידור), במקום 600 דולר שאנו משלמים כיום. אבנר הופשטיין הוא עיתונאי "אני לא רואה את התרומה האדירה שהלוויין יביא לצופה מבחינת תכנים", אומר פרופ ארנון צוקרמן מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. "ההפקה הישראלית בלוויין ממילא תשאף לאפס. המלחמה נראית לי יותר על הכניסה העתידית לבתים בתחום האינטרנט והטלפונים. לרבות מהחברות המעורבות בכבלים ובלוויין יש אינטרסים בטלפונים ובאינטרנט". מה תהיה ההשפעה של שירותי pay per view על הצופים? אני חושב שהבעיה הכי גדולה היא הפרטת הספורט. מחיר זכויות השידור עולה כל הזמן, גופים עסקיים משתלטים על שידורי הספורט, וזאת בעיה חברתית ממדרגה ראשונה כי ספורט אמור להיות דבר נגיש, חיובי, נטול פוליטיקה, ששכבות רחבות ועממיות יכולות לצפות בו, ולא רק שכבה שיש לה אמצעים. אני חושב שחובה להסדיר את זכויות הספורט בחוקים, כדי שלא יצטרכו לשלם עד שבעה דולרים לצפייה במשחק אחד כבר בעתיד הקרוב. כיצד יתנהג הצרכן הישראלי עם הצעצועים החדשים? זה עדיין לא ברור. אנחנו יודעים שהתנהגות הצרכן הישראלי משונה לעתים. הוא אוהב טכנולוגיה חדשה, ממש סוגד לה, ראה מקרה הסלולרי. חשוב לו מאוד לקבל מה שיש לשכן. יכול להיות שתהיה שכבה גדולה שתגיד, אני רוצה הכל: גם כבלים, גם לוויין, גם pay per view. ואז נשלם הרבה יותר על טלוויזיה, אבל מחירי הטלפון יירדו כי התשתית תהיה אחידה. במשרד התקשורת מדברים על ביזור המשק ומתן הזדמנות לגורמים עסקיים נוספים. בפועל מדובר באותם גופים כל הזמן. מספרם של בעלי היכולת הכלכלית פה אינו גדול, ואת בעיות הבעלות הצולבת לא יצליחו לפתור. עורק, פישמן, "ידיעות אחרונות", בזק – אלה נמצאים ויהיו בכל מקום בתקשורת גם בעתיד: בטלפונים, בערוץ 2, בכבלים. הריכוזיות לא תפחת. החוק מאפשר הקמת חברות חדשות בכבלים ובלוויין. מהם הסיכויים שזה יקרה? קטנים. חברת-החדשות של הערוץ השני מתוקצבת ב-17 מיליון דולר בשנה לשעה וחצי שידורים ביום בערך. לכבלים וללוויין אין אינטרס להשקיע במעין חברת-חדשות שתגזול להם מזמן השידור. אפילו הזכיינים של הערוץ השני לא רצו את חברת-החדשות בהתחלה. אם מדברים על ערוץ חדשות ייעודי בסגנון הסי.אן.אן, מדובר בעסק שהפסדו ברור מראש. הם יצטרכו לייצר הרבה יותר סנסציות כדי למשוך פרסומות, ומאידך להיות ממש מעולים כדי למשוך צופים, בשעת משבר, מהערוץ הראשון והשני, וקשה לראות את זה קורה. לכבלים או ללוויין גם אין אינטרס להשקיע בזה. בניו-יורק, הגדולה מאיתנו, יש רשת חדשות מקומית מסביב לשעון שעובדת חכם מאוד, ועדיין לא מתרוממת כלכלית. בכל מקרה, ערוצים ייעודיים הם הצעד הכי מטופש בכל מהלכי הרגולציה: הם יפגעו בערוצים המסחריים וייצרו גטואיזציה. זה בדיוק ההפך מפלורליזם. הדעה הרווחת כעת היא שהלוויין יתקשה לחדור לשוק המקומי. מה המצב בארה"ב? באמריקה הדי.בי.אס התחיל לפני חמש שנים, והיום הוא מגיע בסך-הכל לתשעה מיליון מנויים. זה לא מדהים. אלה בעיקרם מנויים מפוזרים, בפריפריה, בהרים. פה הכבלים ממהרים לחבר את הפריפריה, כך שכל עיכוב ביציאת הלוויין סוגר לו פלח שוק. גליון 23, נובמבר 1999
|
תפוצתן הגדלה והולכת של רשתות שידור כלל-עולמיות מעוררת שאלות: כיצד מבטיחים בהן רמה מקצועית אחידה וכיצד מיישבים את סתירה בין הנטייה לשדר בשפה אוניברסלית לבין רצונן של תרבויות לשמור על ייחודן
|
בעת מלחמת המפרץ גויסתי לשירות מילואים כמתאם שידורי הרדיו והטלוויזיה מטעם דובר צה"ל. בעוד אנו מתארגנים, צפינו בכתבה ב-CNN המתארת את נפילתו של טיל הסקאד הראשון בתל-אביב. צוין שם המקום המדויק שבו נפל הטיל. עברו 24 שעות קריטיות עד ששיכנענו את CNN ואת הרשתות האחרות ששידור מידע לעל מקום נפילת הטילים יסייע לסדאם חוסיין לטווח את הטילים הבאים ביתר דיוק. חשבנו שחיי אדם חשובים יותר משתי דקות של טלוויזיה. החידוש שבמצב לא היה עצם השידור הישיר מלוויינים בטלוויזיה, אלא העובדה שהפעם לא היה מדובר במשחק כדורסל או במופע רוק. זאת היתה מלחמה, וזה כבר משחק אחר. זיהינו כמה תופעות הכרוכות בשידורים ישירים בזמן מלחמה: 1. שידורים חיים בזמן מלחמה יכולים לסכן חיי אדם. תמונות הטלוויזיה שצפינו בהן שודרו בעולם כולו, גם בבונקר של סדאם חוסיין בבגדאד. 2. מקבלי ההחלטות בעולם כולו, החל בנשיא ארצות-הברית וכלה בראש ממשלת ישראל, צפו בדבקות בשידורי ה-CNN. הם קיבלו מידע מיידי ובלתי אמצעי על הנעשה בשדה הקרב. למרות אפשרויות המניפולציה, הצנזורה ומגבלות הכתב, זה היה שידור חי מבגדאד, מקו החזית, וזה היה העניין הקובע. 3. הטלוויזיה שימשה כמדיום של דו-שיח בין נשיא ארצות הברית לסדאם חוסיין, כאשר כל צד יודע שהצד השני צופה בו בדבקות ומנתח כל מלה ומשפט (תופעה דומה של טלה-דיפלומטיה ראינו בנובמבר 1977, בדו-שיח הטלוויזיוני שהתנהל בין הנשיא המצרי אנואר סאדאת לראש הממשלה מנחם בגין, שבעקבותיו הוחלט למעשה על ביקור סאדאת בארץ). 4. אזרחי ישראל היושבים בחדרים האטומים, צמודים לרדיו, קיבלו שיחות טלפוניות מחבריהם וקרוביהם בעולם, שתיארו להם מה מתרחש סביבם. אם תרצו, היתה זו תופעה חדשה של שילוב הטלפון והטלוויזיה. חסר היה רק המחשב, כדי שתהיה זו תחילתה של אוטוסטרדת המידע. רופרט מרדוק, אולי האישיות הגלובלית ביותר בשידורי טלוויזיה, תיאר את ההתפתחויות הטכנולוגיות המאפשרות שידורים גלובליים כ"מפחידות, אבל מרגשות עד עצירת הנשימה". עם מערכות הטלוויזיה והכבלים, גבולות לאומיים ופיזיים אינם חשובים עוד. ממשלות כבר אינן יכולות לפקח או לשלוט על זרימה חופשית של מידע. ואולם הבעיות הפוליטיות, התרבותיות והכלכליות הקשורות בזרימה כזאת של מידע מוסיפות להתקיים, ולעתים אף מתרבות. ננסה לנתח בקצרה שני נושאים מרכזיים שמביאה איתה הטלוויזיה הגלובלית. האחד הוא רשתות החדשות הגלובליות, והשני הוא השידורים המקומיים. תפקידן של רשתות גלובליות לענייני חדשות הופך לרציני ביותר בעתות משבר: רעידות אדמה, שטפונות, שריפות, פעולות טרור, רציחות פוליטיות, מהפכות ומלחמות. אלה הן "שעותיהן היפות" של הרשתות הללו. הן משקיעות את מרב הזמן והמרץ בסיקור חי של האירוע, וזאת קודם כל מפני שזו סיבת קיומן, ושנית, כיוון שזו הזדמנות לבנות קהל צופים (רייטינג) ויוקרה. סיבה שלישית היא שיש להן בשעות אלה יתרון על פני רשתות הטלוויזיה הרגילות, המחויבות ללוח שידורים רגיל וקבוע כדי לשמור על ההכנסות מפרסומות ועל האינטרסים של המפרסמים. ולבסוף, הרשתות הגלובליות מרוויחות יותר בעתות משבר. בשעות משבר ניתנת עדיפות לשידורים ישירים מן השטח, ולפעמים הפיקוח המערכתי לוקה בחסר כתוצאה מכך. זכור הוויכוח סביב הדיווחים של כתב ה-CNN בבגדאד, פיטר ארנט. עם זאת, מאלף להיווכח שאחרי מלחמת המפרץ הפכה CNN בעיני רבים לארגון חדשות חשוב ביותר. CNN תעמוד בקרוב בתחרות מול יוזמות חדשות של רופרט מרדוק, כינון שותפות של NBC ושל מייקרוסופט, שותפות של ABC, שמטרתה להקים רשתות גלובליות לשידורי חדשות. בינתיים משדרת CNN לכמאתיים מדינות ומגיעה למיליארד בתים כמעט. אנשים אינם מתחברים ל-CNN כדי לצפות בה מדי יום בשעה קבועה, אלא כדי שתעמוד לרשותם אופציה לצפות בערוץ הבינלאומי כאשר ידווח על מאורע מעניין אותם. CNN משדרת מסרים משותפים לאליטות בעולם: מנהיגים פוליטיים, אנשי עסקים, אנשי תקשורת ודיפלומטים. עובדה זו עצמה מקלה על התקשורת ביניהם. השידורים נתפסים כמובאים על-פי אמות מידה מערביות של הגינות ואיזון. הפעילות הזו של CNN ושל רשתות מתחרות העומדות לקום מעלה כמה בעיות: ראשית כל, מתעוררת השאלה אם יש צורך במערכת חדש של סטנדרטים מקצועיים לרשתות הגלובליות, ומי יכול לפקח על מערכת כזאת. הנה למשל תופעה המחייבת חשיבה מקצועית: CNN מציידת במצלמות וידאו אנשים שאינם עיתונאים, כדי שיספקו לה כתבות מקומיות או דיווחים מזוויות סיקור שהצוותים הרגילים של הרשת אינם יכולים לספק לה. היא גם מזמינה כתבות מארגוני שידור סביב העולם. מתעוררת השאלה, על-פי אילו סטנדרטים מקצועיים פועלות הרשתות הללו? למי נתונה נאמנותה של הרשת כאשר הקהל הוא גלובלי? למי צריך לתת דין וחשבון כאשר הקהלים שאליהם משדרים הם במידה מסוימת חסרי פנים? בעיה שנייה היא סוגיית השליטה ברשתות הגלובליות. הרשתות המרכזיות, למעט ה-BBC, נשלטות בידי שני אנשים פרטיים: טד טרנר ורופרט מרדוק. כאשר הודיע מרדוק על כוונתו להקים רשת שתתחרה ב-CNN, הוא נימק זאת בין השאר בכך שלטעמו, טד טרנר הוא ליברל והרשת שלו שמאלנית. מרדוק טען שהרשת שלו, לעומת זאת, תדאג לטפח ערכים מסורתיים. כזכור, עיתוניו של מרדוק היו התומכים הגדולים במרגרט תאצר. השליטה והכוונה של רשתות גלובליות הן אפוא עניין שיש לתת עליו את הדעת. נושא מרכזי נוסף שהזכרנו הוא הקונפליקט המובנה בין שידורים לוקאליים לשידורים גלובליים. לפנינו שני תהליכים מנוגדים: מצד אחד, שידורים גלובליים המכווצים את העולם ומזרימים מידע ללא גבולות. מצד שני, שאיפה של ארצות ולאומים לשמור על מסורתם, שפתם ותרבותם. מצד אחד הופך הכפר הגלובלי למעין תרבות (טלוויזיונית) אוניברסלית, ומצד שני, אנשים מוכנים להרוג זה את זה בשם היסטוריה שונה, דת אחרת וזהות תרבותית נבדלת. הטלוויזיה ממלאת בקונפליקט זה תפקיד חשוב. ארצות-הברית משחקת כאן תפקיד מכריע. נראה כי יש אמת מסוימת בדבריו של זאק לאנג, שר התרבות הצרפתי לשעבר, על האימפריאליזם התרבותי האמריקאי הנעשה באמצעות הטלוויזיה. 80% מסרטי הקולנוע שהעולם צופה בהם הם סרטים הוליוודיים. במרבית ארצות העולם אנשים מעדיפים לצפות בסרטים אמריקאיים על פני סרטים מקומיים. בטלוויזיה מביאות הרשתות הגלובליות חדשות, ספורט ובידור אמריקאיים לעולם כולו. התרבות הפופולרית האמריקאית כובשת את דמיונם של רבים בעולם. קוקה-קולה, גינס, מקדונלדס, מדונה, מייקל גקסון, מגיק גונסון – כל אלה הפכו לסמלים גלובליים. משחקי NBA משודרים ביותר ממאה ארצות, MTV הפכה לרשת הגלובלית של הדור הצעיר, והיא מביאה לצעירים בכל העולם מוזיקה, סגנון חיים, אופנה ודימויים המשפיעים על התנהגותם ונותנים להם את ההרגשה שהם שייכים למעין תרבות אוניברסלית. רשתות החדשות הגלובליות מביאות עימן ערכים מערביים ותרבות דמוקרטית שאינם רצויים בארצות מסוימות באסיה ובאפריקה. רופרט מרדוק, בניסיון לפייס את הסינים ולחדור לשוק הפוטנציאלי הענק הזה, הסכים להיענות לדרישתם שלא להעביר לסין את שידורי ה-BBC. הסכם גאא"ט, המסדיר את יחסי המסחר והמכסים בין המדינות בעולם, נחתם בדצמבר 1993. הסעיף הנוגע לטלוויזיה ולקולנוע נשאר פתוח לדיונים נוספים. האירופים, בהנהגת צרפת, דרשו לקבוע מכסות של יבוא אמריקאי בכל הנוגע לשידורים בתחנותיהם. בעיני האמריקאים זו בעיה של עסקים וחופש המסחר. מבחינת האירופים זו בראש ובראשונה בעיה תרבותית, המעורבת בגאווה לאומית וברצון לשמר זהות תרבותית אירופית. התפתחות הטלוויזיה הגלובלית היא תוצאה משולבת של טכנולוגיות חדשות ושל תפוצתה הגדלה של התפיסה הכלכלית של שוק חופשי. היא תתפתח או תיעצר לפי שיקולים פוליטיים ותרבותיים. כוחם של הכסף, הטכנולוגיות והעסקים קיים, אבל אמביציות מרחיקות לכת של שימוש בעוצמות הללו עשויות לבלום את התנופה ולהביא, אולי, להתנגשות בין תרבויות. גיליון 4, יולי 1996
|
במעבר מהרשת לעולם הלא-וירטואלי, הפך "תוכן גולשים" ממודל כלכלי שנוי במחלוקת לסתם ניצול ציני. שיכון-ובינוי, האגיס ו"תחרות האפליקציות" של "ישראל היום" כמשל
|
בעשור האחרון הפכו שירותי תוכן ברשת שאינם מייצרים שום תוכן לפופולריים במיוחד. איך זה ייתכן? איך אתרים שאינם מייצרים תוכן יכולים להפוך למקורות תוכן מהגדולים ברשת? התשובה פשוטה – אנחנו, הגולשים, מייצרים את התוכן. חברת פייסבוק, למשל, אינה מייצרת תוכן. היא מספקת את הבמה, התפאורה, האביזרים והתאורה, אבל אם הגולשים לא ימסרו לה את הטקסטים והתמונות שלהם, פייסבוק תהפוך עד מהרה לחסרת ערך. האם פייסבוק מתחלקת עם הגולשים בערך (הכנסות, רווחים) שנוצר כתוצאה מעבודתם? מובן שלא. הגולשים עובדים בחינם. פייסבוק אינה היחידה. כמעט כל שירות שהתוכן שלו מבוסס על פעילות הגולשים נוהג בצורה דומה. מנועי חיפוש כמו גוגל, רשתות חברתיות כמו טוויטר, אינסטגרם ופינטרסט, אתרים כמו פליקר וטמבלר, אלו ודומיהם אינם נוהגים לפצות את הגולשים בתמורה לזמן ולעבודה שהשקיעו ולשתף אותם בערך שייצרו. בהקשר הזה יוטיוב יוצאת דופן, כיוון שהיא מציעה לגולשים שמעלים סרטונים פופולריים במיוחד מודל לחלוקת ההכנסות שנוצרות כתוצאה מהצפייה בסרטון שלהם. אך אני מתרשם שבקרב השירותים הגדולים, יוטיוב היא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. לפני שנתיים וחצי כתבתי כאן על תביעה שהגישה קבוצה של בלוגרים נגד אריאנה הפינגטון, מייסדת ה"הפינגטון פוסט", לאחר שמכרה את האתר שלה לתאגיד AOL בתמורה ל-315 מיליון דולר. הבלוגרים טענו שהם הסיבה שבגינה "הפינגטון פוסט" הפך לאתר כה נחשק, ולכן הם זכאים לחלק בכספי הרכישה. התביעה נדחתה על-ידי בית-המשפט. השופט פסק כי הכותבים היו מודעים היטב לתנאי עבודתם – היינו, עבודה תמורת חשיפה. הרציונל הבסיסי הזה, שהשתרש במדיה החברתית, זולג כעת למקומות נוספים. יותר ויותר גופים מסחריים מרגישים בנוח לפנות אלינו – הגולשים, הקוראים, הצרכנים – ולבקש שנעבוד עבורם ללא תמורה. הנה שלוש דוגמאות מהזמן האחרון. חברת שיכון-ובינוי חוגגת 90. אני בטוח שגם אתם מאושרים. לפני שהופרטה ועברה לשליטתה של שרי אריסון, היתה שיכון-ובינוי (יחד עם סולל-בונה) חברה הסתדרותית שלה חלק נכבד בבניין היישוב והמדינה. כעת, לרגל חגיגות ה-90, החליטו בשיכון-ובינוי לנסות לנכס לעצמם את הרזומה הלאומי של החברה, אבל בלי להתאמץ יותר מדי. לכן שיכון-ובינוי מפרסמת מודעות וקוראת לכם "לקחת חלק בהיסטוריה של כולנו" ולספר את סיפורן של "סולל-בונה, שיכון-עובדים וסולל-בונה ארצות חוץ". פנטסטי. תמיד רציתי לספר את סיפורה של סולל-בונה. איך עושים את זה? הנה כך: "אם יש ברשותכם תמונות, מסמכים, מכתבים, מזכרות, תעודות, יומנים, כרזות, כלי עבודה ועוד", אומרת לכם שיכון-ובינוי, שלחו לנו אותם ונשמח לפרסם אותם כחלק מחגיגות ה-90 שלנו". חמודים. למטה, בתחתית המודעה החגיגית, מופיעה כוכבית קטנה ולצדה הטקסט הבא: "בהעברת התמונה/המסמך או כל חומר אחר (המסמכים) מצהיר ומתחייב המעביר כי הוא בעל הזכויות בהם, רשאי להעבירם, וכי הוא נותן לשיכון-ובינוי זכות לעשות שימוש בלתי מוגבל במסמכים על-פי שיקול דעת, לרבות פרסומם לציבור בכל מדיה שהיא, ולא תשולם תמורה כלשהי עבור המסמכים והשימוש בהם". נחמד, הא? ירשתם תמונה היסטורית שקשורה בסולל-בונה? נהדר! תעבירו אותה אלינו ואם נרצה נפרסם אותה ברבים ואתם בתמורה תקבלו אפס תמורה. לא טוב? בואו נעבור לחיתולים. חברת האגיס יצאה באחרונה בקמפיין תחת הכותרות "אמא לא מתפשרת!". הפרסומת, המופיעה, כמה מתאים, בפייסבוק, מזמינה: "לחצי Like ואולי תוכלי להשתתף בפרסומת של האגיס עם הבייבי שלך". מעבר לשימוש הדוחה במלה "בייבי" כדרך להימלט מהצרות שהעברית מציבה בפני מי שרוצה לדבר על בנים ובנות במלה אחת, האגיס מציעה לנשים את ההצעה הבאה, שמפורטת בתקנון: חברת חוגלה-קימברלי שיווק בע"מ מזמינה אמהות לפרסם תמונה שלהן עם ילדן בדף הפייסבוק של האגיס ולפרט "במה הן לא מתפשרות כשזה נוגע לילד שלהן" (כלומר ל"בייבי"). במקביל, גם במסגרת אירוע בייבילנד (נשבע לכם, לא המצאתי את השם הזה) הוזמנו נשים להצטלם עם ילדיהן. אנשי החברה בחרו מבין התמונות כמה נשים והבייבים שלהן כדי שישתתפו בקמפיין (המכונה "קמפיין פרסונלי") במדיות שונות, לרבות "שילוט חוצות, נקודות מכירה, אינטרנט, טלוויזיה וכדומה". ואו, זה ממש מלהיב. סתם-אשה מצטלמת עם הסתם-בייבי שלה, ואם יד הגורל רוצה ו"עורכי הפעילות" בוחרים בהם, הם יופיעו על שלט חוצות, או בטלוויזיה! סעיף 11 לתקנון: "למען הסר ספק, המשתתפים בפעילות ו/או בקמפיין ו/או בקמפיין הפרסונלי אינם זכאים לכל תמורה מכל מין וסוג שהוא בגין השימוש אשר ייעשה בתמונה במסגרת הקמפיין ו/או בגין כל שימוש אחר ו/או בגין השתתפותם ביום הצילום וכיוצ"ב". כמובן. למה שיקבלו תמורה, מה הן כבר עשו? באו ליום צילומים ארוך עם הבייבי שלהן והצטלמו? אנשים שזו העבודה שלהם מרוויחים מיום צילומים שכזה כמה אלפי שקלים הגונים, אבל הנשים האלו שבאו לבייבילנד, זו לא העבודה שלהן ולכן אין שום סיבה לשלם להן. לא רק שלא נשלם להן, על שום דבר, משום סוג, בשום אופן ובשום צורה, הן יירדו על ברכיהן כשהן ממררות בבכי ובעיניים נוצצות יאמרו לנו, "הו, תודה שבחרתנו, תודה, האגיס!". ואם זה לא גאוני, אל תקראו לי לוציפר. מה שמוביל אותי ל"ישראל היום". בחודש שעבר הופיעה ידיעה ב"ישראל היום" המספרת בשמחה כי "החלה תחרות עיצוב האפליקציה לישראל היום". כותרת המשנה מדווחת כי המתכנת שהאפליקציה שלו תיבחר יזכה ב-50 אלף שקל. אם התפעלתם מהסכום הזה, 50 אלף שקל, כנראה שמעולם לא שילמתם עבור פיתוח אפליקציה. כל מי שאי-פעם הזמין עבודה לפיתוח אפליקציה לעיתון בסדר גודל של "ישראל היום" (שדורש אפיון מלא כולל עיצוב ואז בתוך 60 יום משלוח של האפליקציה כשהיא פועלת באופן מלא) יודע ש-50 אלף שקל אינם אפילו מחצית מהתשלום הסביר, אפילו לא שליש, לעתים אפילו לא רבע, ושהוא בוודאי לא יקבל את המוצר בלוחות הזמנים האלו. "התחרות" של "ישראל היום" מזכירה תחרויות שהורים עורכים בקרב הילדים שלהם כאשר הם אינם רוצים להזמין עוזרת בית: מי מהילדים שינקה את החדר שלו הכי טוב יקבל משולש פיצה. תחרות! כלומר, במקום להזמין אדם שזו פרנסתו ולשלם לו על כך 300-200 שקל, מוכרזת "תחרות" שהזוכה בה מקבל תשורה שעלותה 15 שקל. זו אינה "תחרות", אלא ניצול בוטה וציני, והוא אינו שונה במאומה מהניצול של הנשים והבייבי שלהן או של האנשים בעלי התמונות ההיסטוריות שעושים להם טובה והם יכולים למסור את הרכוש שלהם בתמורה לשום דבר בריבוע. מה שהחל במדיה החברתית מפעפע כעת גם בקרב חברות מסחריות: ה"מותג" שוב אינו מדבר אל האנשים, אלא מעוניין לשתף אותם, להפעיל אותם. אלא שבעוד שברשת הגולשים אינם נהנים מהערך שהם מייצרים עבור השירות, אך נהנים מהשירות עצמו (תוצאות חיפוש, קשרים בינאישיים, מציצנות ואקסהיביציוניזם וכן הלאה), במעבר מחברות האינטרנט אל החברות בעולם הלא וירטואלי, נוהל העבודה בחינם הפך ציני עוד יותר: כעת עצם הזכות לעבוד עבור החברה הוא התגמול המוצע ללקוחות הנאמנים. "המותג" הפך למעסיק מהגיהנום – הוא רוצה שהאנשים יעבדו אצלו, יתאמצו עבורו, ובתמורה הם לא יקבלו שום דבר. ו"המותג", צר לי להודיע לכם, כנראה יקבל את מה שהוא רוצה, כיוון שאנחנו חיים בתרבות ובשיטה כלכלית שבהן לא רק שאנשים עובדים בחינם כל הזמן, לא רק שהם אינם רואים בכך כל בעיה, הם גם מאושרים מכך עד עמקי נשמתם. יווו, תראו, תמונה של חתול. לייק!
|
"ידיעות אחרונות" חוגג את איחוד הרצוג-לבני | יתר העיתונים מעלים תמיהות | "ישראל היום" אינו מדווח על עברו הטרוריסטי של שר פלסטיני שמת אתמול לאחר עימות עם נהג גיפ של מג"ב | "הארץ" מפקפק בהרשעתו
|
"כמה קל לצפות היום מה יכתוב כל עיתון בהקשר לבחירות", כותב י ברזל במדורו "מאחורי הכותרות", הרואה אור בעיתון החרדי "המבשר". "בעוד גוש עיתונים ברור מאוד לקח צד ומחזק את ברית השמאל והמרכז, גם אם היא לא קיימת, הרי שגוף התקשורת החזק ביותר של נתניהו, ישראל היום, יהיה צפוי באותה מידה". אכן, כותרות כל עיתוני הבוקר מוקדשות להכרזת יו"ר מפלגת העבודה יצחק (בוזי) הרצוג ויו"ר מפלגת התנועה ציפי לבני על איחוד המפלגות לקראת הבחירות הבאות והסכמה על רוטציה בראשות הממשלה. עם זאת, בניגוד להערכת פרשן "המבשר" לענייני עיתונות חילונית, אין "גוש עיתונים" שתומך באיחוד הזה, אלא רק עיתון אחד, גם אם משפיע מאוד – "ידיעות אחרונות". "נהיה מרכז ציוני מול ימין קיצוני", מצוטטים הרצוג ולבני בראש שער "ידיעות אחרונות", מעל תצלום ממסיבות העיתונאים שכינסו אמש. כמעט כל שער העיתון מוקדש לחגיגות "האיחוד", לשון הכותרת הראשית. בתחתית עמוד השער מודפסת הפניה לשני מאמרי פרשנות, מאת סימה קדמון ובן-דרור ימיני. שני המאמרים מגלים תמיכה גלויה במהלך הפוליטי: "איפסן את האגו", "צעד אמיץ", "פנים של מנהיג", "גילה מנהיגות", "בהחלט מרנין לב". ציטוטים אלה נכללים בתמצית הטורים שבשער העיתון. בטורים המלאים, התוחמים את הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", ניתן למצוא גם את הביטויים "ניחוח של מנהיגות", "יש ריח של שינוי באוויר", "המפה הפוליטית משתנה לנו מול העיניים", "בהחלט מרעננת", "מעורר הערכה", "נאומו של הרצוג עשה את העבודה", "שפת הגוף שלהם העידה על שיתוף פעולה" ו"החנון הפך לברבור". ב"ישראל היום" מסקרים את האיחוד בביקורתיות, כמובן. בכפולה הפותחת משובצים, לצד התצלום של לבני והרצוג מאמש, גם תצלומים של לבני בליכוד, בקדימה ובתנועה, מפלגותיה הקודמות. "ממשלת הכסאות המוזיקליים של היפה והחנון" הוא הציטוט שנבחר לעמוד בראש תיבה נלווית, שבה מדווח מתי טוכפלד על התגובות לאיחוד במערכת הפוליטית. בטור פרשנות נלווה תוהה טוכפלד "עד כמה הציבור מוכן לקבל את הזילות שנעשתה אתמול לתפקיד ראש הממשלה". לדבריו, "מה שהוצג אתמול בערב כמו תקווה גדולה, לקול להקת המעודדות שהגיעה למסיבת העיתונאים, עשוי להתברר מחר דווקא כסימנים מתקדמים של ייאוש. ככל שמתעמקים במה שהתרחש אתמול במחנה השמאל, קשה שלא להגיע למסקנה העגומה כי אין לו אפשרות להציג אלטרנטיבה". הביקורת ב"ישראל היום" צפויה, לנוכח העובדה שהעיתון משמש כלי פוליטי עבור לשכת ראש הממשלה. אולם גם בעיתונים "הארץ" ו"מעריב" ניכרים דברי ביקורת על מהלך האיחוד של הרצוג עם לבני. "הם נראו כמו שני ילדי הכאפות השכונתיים, שמשלבים ידיים רועדות במאמץ לגרש את הבריון המקומי", כותב בן כספית, הפרשן הבכיר של "מעריב", בטור פרשנות המודפס בכפולה הפותחת של העיתון. לדבריו, "רעיון הרוטציה בין שניהם נראה במבט ראשון קצת מוזר". בהמשך הטור מצמיד כספית להרצוג ולבני את הכינוי "בּוּפִּי", הלחם של השמות בוזי וציפי. עם זאת, יש לציין כי הביקורת של כספית והזלזול שלו אינם מובלטים כלל על-ידי מערכת "מעריב", הממסגרת את האיחוד בין השניים באור חיובי. "התחושה במפלגת העבודה הערב היתה שהניצחון המדהים של לבני במשא-ומתן עם הרצוג, המעמיד בצל את הישגיו של אביגדור ליברמן במיזוג עם הליכוד ערב הבחירות האחרונות, הוא אחד מאותם נצחונות מוגזמים ששכרם עלול לצאת בהפסדם", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". המשפט נכלל גם בתמצית טורו, המתפרסמת בראש שער העיתון תחת הכותרת "חזק בוויתורים". ארי שביט חושב שאי-אפשר להגזים בחשיבות של בחירות 2015. רק בעיתונות החרדית יש מי שמפנה את הרצוג ולבני מהכותרת הראשית כדי לדווח בה על מותו של זיאד אבו-עין, שר פלסטיני, במהלך עימות עם כוחות צה"ל. "שר פלשתיני מת לאחר עימות עם חיילים בשומרון; הרשות מאיימת להפסיק את התיאום הבטחוני", נכתב בכותרת "המודיע". "שר פלסטיני מת לאחר עימות עם חיילים; אבו-מאזן: נעשה פה פשע; נמשיך בהתנגדות העממית". בשער "ידיעות אחרונות" ניכרת התעלמות כמעט מוחלטת מהאירוע, שלפי גורמי ביטחון ישראליים עלול להצית תבערה בשטחים הפלסטיניים. רצועה צרה בתחתית עמוד השער קוראת: "שר פלסטיני מת אחרי עימות עם צה"ל; ישראל מציעה חקירה משותפת". בתחתית שער "ישראל היום" מתפרסם תצלום זערורי של שוטר מג"ב (פניו מפוקסלות) דוחף את אבו-עין, זמן קצר לפני מותו. בשער "מעריב" מודפס תצלום גדול יותר, אולם לא של רגע העימות האלים. בשער "הארץ", מעל לקפל, ליד הכותרת "שר פלסטיני מת לאחר עימותים בהפגנה; צה"ל מתגבר כוחות בגדה", מתפרסם תצלום גדול (רויטרס) שבו נראה שוטר מג"ב אוחז את השר בגרונו. "הפלשתינים טענו כי הוכה בידי חייל ומת, אולם לא מן הנמנע שלקה בלבו", כותבים לילך שובל, דניאל סיריוטי, שלמה צזנה ועדנה אדטו בידיעה הקצרה המוקדשת ב"ישראל היום" למות אבו-עין. אדם המוגדר "קצין בכיר" מצוטט בידיעה כאומר: "לא רואים אילו נסיבות ישירות הובילו לפגיעה בבכיר", ואילו הפרשן הבכיר של העיתון, דן מרגלית, מצדיק את פעולות שוטרי מג"ב: "סביר להניח כי אם סבל מלחץ דם גבוה, עודף כולסטרול, משקל-יתר או פגע גופני משמעותי אחר, סיכוייו ללקות בהתקף לב במהלך פעילות מאומצת גבוהים במיוחד. אך צילומי הרגעים האחרונים לחייו אינם מעידים על מצוקה, סבל, קשיי נשימה או משהו שצריך היה לשמש נורה אדומה לכוחות הביטחון". מרכיב שחסר מהדיווח ב"ישראל היום", ובולט בעיתונים אחרים, הוא מידע על המת. אבו-עין מוגדר בעיתון זה כ"בכיר בפת"ח וראש המטה למאבק בהתנחלויות", ללא פירוט על עברו הטרוריסטי. ב"ידיעות אחרונות" מפרסמים הבוקר חלק משער העיתון שראה אור ב-15.5.1979. הכותרת הראשית באותו בוקר קראה: "מצוד אחר מבצעי הפיצוץ בטבריה; שני הנערים שנהרגו – היום למנוחות". התצלום מארכיון העיתון, שמשתלב יפה בקמפיין שמקדם "ידיעות אחרונות" בימים אלה, במלאות 75 שנה להיווסדו, משובץ בתיבה שנושאת את הכותרת "המחבל שהפך לשר". לפי הדיווח מאת אליאור לוי, אבו-עין נידון למאסר עולם כיוון ש"הטמין מטען חבלה בטבריה", שכתוצאה ממנו "נרצחו" (בכותרת מלפני 35 שנה העורכים השמאלנים כתבו "נהרגו") בועז להב ודוד לנקרי. הוא שוחרר בעסקת גיבריל בשנת 1985. גם "מעריב", המקדיש לאירוע כפולת עמודים, משבץ קטע משער העיתון שיצא ב-1979 ודיווח על מות להב ולנקרי. לפי הדיווח מאת יאסר עוקבי ונועם אמיר, אבו-עין הורשע בשל "מעורבות בפיגוע" בטבריה. בידיעה המרכזית על האירוע, מאת אמיר ועוקבי, נכלל ציטוט של "גורם בכיר בצה"ל", שאמר בין היתר: "כוחות מג"ב, שהיו בקו הראשון, הם ייעודיים למשימות הללו". "השוטר הדוחף, אגב, הוא נהג גיפ של מג"ב", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "יש כנראה דברים שלא משתנים במציאות בשטחים: הצבא מתכונן ביסודיות יחסית לקראת ההפגנה, מציב מפקד גדוד שיפקח על הכוחות וירסן את האווירה, ובסוף נהג גיפ, שמצטרף לעימות כשאפילו אינו מצויד בקסדה ואפוד מגן, מחולל אירוע גדול". "הארץ" מזכיר גם הוא כי אבו-עין נשפט למאסר עולם בישראל, אולם בעיתון זה מסבירים כי הוא הורשע "לאחר שהשב"כ וצה"ל טענו שהתקבל מידע על חברותו בחוליה צבאית שהרגה שני ישראלים ופצעה 36, לאחר שהטמינה מטען נפץ בפח זבל בטבריה". שני הביטויים שלהם יש לשים לב במשפט זה הם: "טענו שהתקבל", "חוליה צבאית". בהמשך מוזכר כי כשהשתחרר אבו-עין בעסקת גיבריל סיפר לכתבת "חדשות", חנה קלדרון, כי "ראש חוליית הפתח גמאל יאסין טפל עליו את האשמה של הטמנת הפצצה". זאת ועוד, "הארץ" פותח את התיבה הביוגרפית על אבו-עין, שנכתבה על-ידי עמירה הס, באזכור כי הפלסטיני הוא "בן למשפחת פליטים מהכפר דיר-טריף, שנהרס ב-1948". "הארץ", אגב, הוא גם היחיד שמבליט בתחילת הידיעה כי לאחר מות אבו-עין, בעימות שפרץ באזור מחנה הפליטים גילזון נפצע נער פלסטיני בן 14 באורח קשה כשנפגע בראשו בכדור גומי. "גרסאות סותרות של הפלשתינים לגבי מות המחבל שהפך לשר" היא הכותרת לידיעה מאת חגי הוברמן, הרואה אור ב"בשבע". "סרטון שצולם בעת האירוע הראה כי האיש ניסה לדחוף שוטר מג"ב שמנע ממנו להתפרע, ואז השוטר הדף אותו ולרגע אף לפת אותו בגרונו, נוהל מקובל בעימותים כאלה", מדווח הוברמן. "גם אחרי הלפיתה המשיך אבו-עין להשמיע קריאות נאצה נגד חיילי צה"ל, ואז התמוטט". עמ 3 ב"הארץ" מוקדש ברובו לכתבה מאת ניר חסון על יהודים שתוקפים נהגי אוטובוס ערבים בירושלים. לפי חסון, נהגי אגד הערבים בירושלים "טוענים – ונתמכים על-ידי מחזיק תיק התחבורה בעיריית ירושלים, תמיר ניר – כי בחודשים האחרונים לא חולף יום שבו אין לפחות תקיפה אלימה אחת נגד נהגים ערבים בעיר. זאת בלי למנות קללות, יריקות והערות גזעניות. עו"ד אוסמה אבראהים מייצג יותר מ-40 נהגים, כולם הותקפו באלימות, רובם בארבעת החודשים האחרונים. לדבריו, המצב הוא קטסטרופלי, אין יום שבו אין תקיפה פיזית. אני לא מדבר על תקיפות מילוליות, את זה לא סופרים בכלל, זה כבר משהו שהתרגלו לחיות איתו". חסון מפרט בכתבתו כמה מקרים. בראשון מספר נהג כי שני צעירים נצמדו לאוטובוס וניסו לנפץ את שמשתו תוך כדי נסיעה. בהמשך אילצו את הנהג לעצור, יידו אבן על השמשה, ניפצו אותה ונמלטו. במקרה השני מספר נהג כי שלושה צעירים קיללו אותו במלים "ערבי בן-זונה" ו"מחבל" והיכו אותו. הם ברחו והוא איבד את הכרתו. במקרה השלישי מספר נהג אחר כי נוסע באוטובוס אמר: "הנהג לא אוהב יהודים", ואז הוא וחבריו היכו אותו; מכה אחת בחזה תוך כדי נסיעה, ועוד בעיטות ומכות לאחר שסיים את הנסיעה, בליווי הקריאות "מוות לערבים, נהרוג אותך, יא ערבי". במקרים אחרים בכתבה מתוארים עוד קללות ונסיונות תקיפה. "מאז מבצע צוק איתן תושבי מודיעין-עילית סובלים מאימת נהגים ערבים של חברת קווים באזור. הנוסעים מספרים על השפלות, צעקות ובריונות של הנהגים, וגם על מעשי הטרדה של נערות. אנחנו מפחדים, מישהו למעלה צריך להתעורר ולעשות משהו, הם אומרים". כך נכתב בכותרת משנה לכתבה מאת שפרה ריפקין המתפרסמת ב"בשבע". ריפקין מפרטת בכתבתה שלושה מקרים. בראשון, תושבת מודיעין בת 44 ביקשה להטעין את כרטיס הרב-קו שלה ב-50 שקלים והגישה לנהג שטר של 200. לדבריה, הוא צרח עליה שאין לו עודף, זרק את השטר על הרצפה ואילץ אותה להתכופף ולהרים אותו. כשהסבירה שאין ברשותה כסף אחר לתשלום עבור הנסיעה, אמר לה: "תעופי לי מהאוטובוס" (למזלה נוסעת אחרת באוטובוס שילמה עבורה). במקרה השני מספר תושב מודיעין כי נהג הודיע לו כי אם יירד מהאוטובוס כדי לעזור לנוסעת להכניס עגלת תינוק לתא המטען, לא יוכל לשוב. בהמשך, טוען הנוסע, נסע הנהג בפראות, במיוחד לאחר שנוסעים העירו לו על כך. במקרה השלישי מספרת בת 19 כי כשנותרה בין האחרונים באוטובוס בסיום נסיעה לבני-ברק, ראתה שהנהג מחווה לעברה תנועות ידיים, מחייך אליה וקורץ לה. היא עברה לשבת ליד נוסעת אחרת וירדה לפני שהנהג סיים את המסלול. "גם נהגי חברת קווים הפועלים ביישובים החרדיים הגדולים בית"ר-עלית ומודיעין-עלית מדווחים על קללות ותקיפות אלימות", מציין חסון ב"הארץ". "נהג חברת קווים, נידאל גית, סיפר: אנשים עולים, אומרים לי: אני לא רוצה לשלם, אתה ערבי בן-זונה. מה אני יכול להגיד?. בנוסף, גית העיד כי יש רחוב קבוע [שבו] זורקים עלינו אבנים". "אמרת קצא"א – אמרת מינויי אלופים במיל הקשורים כך ואחרת למערכת הפוליטית", כותבים עמירם ברקת, סטלה קורין-ליבר והדי כהן בכתבה על חברת קו-צינור-אילת-אשקלון, שהתפרסמה אמש ב"גלובס". "אמרת קצא"א – אמרת חשאיות; אמרת קצא"א – אמרת חידלון, חיל ורעדה של כל מערכות השלטון והנכסים של המדינה". לגרסתם, כיוון שנפט איראני כבר אינו זורם בצינורותיה, "החברה, ומנהליה שהם תמצית מהות ההון-שלטון-ביטחון, מתעסקים, לפעמים משחקים, בביזנס". ב"דה-מרקר" ממשיך הכתב אבי בר-אלי להוביל את סיקור חברת קצא"א. הבוקר מדווח בר-אלי כי "מבנה פירמידלי רב-לאומי בן ארבע קומות מעסיק יותר מ-20 שנה שורת עורכי-דין בעשרות מיליוני שקלים לצורך הבוררות הכספית שמתנהלת בין ישראל לאיראן". בין היתר מציין בר-אלי כי בהליך הבוררות מול איראן מייצג את מדינת ישראל עו"ד דורי קלגסבלד "תמורת שכר שנתי משוער של כ-500 אלף דולר". "נתניהו ושלמה נחמה מצילים את ערוץ 10", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר. נתי טוקר וסיון איזסקו מדווחים על החלטת ועדה מיוחדת שהתכנסה אתמול בכנסת לאשר לבעל רישיון לשידורים להוציא רק 130 מיליון שקל על תוכן במקום 280 מיליון (הסכום שהערוץ היה מחויב על-פי חוק להוציא על תוכן מדי שנה). "ההכרעה נמצאת כעת בידיים של המשקיע שלמה נחמה, יו"ר בנק הפועלים לשעבר, שבוחן כניסה לערוץ", הם מדווחים. לדבריהם, "בשוק התקשורת תהו אתמול מה מניע את נחמה להיכנס להשקעה לתחום מאוים שרשם הפסדים כבדים בשנים האחרונות". "ידיעות אחרונות" מציין היום 75 שנה לצאת הגיליון הראשון של העיתון. שער הגיליון הראשון מודפס מחדש בשער האחורי של קונטרס החדשות (למעט ידיעה אחת, שמוסתרת על-ידי הברקוד. השוואה לשער המקורי מלמדת כי הברקוד מסתיר ידיעה על "בית-משפט חדש בפתח-תקווה"). בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" מודפסת מחדש רשימה שחיבר נח מוזס ז"ל במלאות 40 שנה לעיתון, וכן רשימה חדשה, מאת איתן הבר. "אנחנו לא חוגגים היום. אנחנו עובדים", מבהיר הבר, ובהמשך מוסיף: "עמדנו במשימה. הצלחנו. עשינו זאת עבור הקוראים. היינו במשך שנות דור ונמשיך להיות העיתון של המדינה". הבר מזכיר ברשימתו את עזריאל קרליבך (באופן יוצא דופן), אלכסנדר מוזס ו"אלפי העובדים שעברו במשך השנים בשערי העיתון". שמו של דב יודקובסקי נעדר. עמ 22 של "מעריב" מוקדש הבוקר לראיון שערכה גלית עדות עם מנכ"ל "וואלה", אילן ישועה, לרגל השקת שירות סלולרי בשיתוף חברת פלאפון. "כגוף תוכן קשה לחיות מכספי הפרסום בלבד", מסביר ישועה את המהלך. בתשובה לשאלה על תוכניותיו להקמת ערוץ חדשות עצמאי ב-yes משיב ישועה: "לא מן הנמנע שבקרוב יהיה שיתוף פעולה עם yes". עדנה אדטו מדווחת ב"ישראל היום" כי היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין החליט שלא תיפתח חקירה נגד מוחמד בכרי, יוצר "גנין גנין", בגין הוצאת לשון הרע. במוסף "גלריה" של "הארץ" מדווחת תמר רותם כי משטרת ישראל תבדוק אם לפתוח בחקירה פלילית נגד הזמר עמיר בניון בחשד להסתה. הבהרה מטעם מח"ש לדיווח ב"הארץ" מתפרסמת הבוקר במדור המכתבים של העיתון. רק בעיתון החרדי "הפלס" מתפרסמת ידיעת המשך נרחבת לתחקיר מאת תומר אביטל על הנעשה במפלגת מרצ.
|
התוכנית "תיק תקשורת" מה-26.2.2009: על מאבק היוצרים בערוצי הטלוויזיה | על סדרת התחקירים "שתולים" | יאיר גרבוז על האיום האיראני כמפלטו האחרון של הפרשן | ועמנואל רוזן מעיר לדב גילהר על ההתנפלות על חרדי בני-ברק
|
בפתח התוכנית תוהה עמנואל רוזן מדוע התקשורת מפחידה את הציבור מפני ממשלת ימין ומטיפה ללבני ללכת לממשלת אחדות? האם לא צריך לכבד את רצון הבוחר שנתן רוב לגוש הימין? בהמשך משוחח רוזן עם גיא זוהר – מגיש תוכנית החדשות "היום שהיה" בערוץ 10 ועם רני בלייר, יו"ר איגוד הבמאים. ביום שלישי האחרון החריף מאבקם של ארגוני היוצרים בזכייניות הטלוויזיה, עת שלוש פעילות פרצו לאולפן "היום שהיה". השלושה מדברים על היקף הסיקור שזוכים או לא זוכים לו ארגוני היוצרים, ועל הלגיטימיות של פריצה לשידור חי. על סדרת התחקירים "שתולים". יאיר גרבוז על האיום האיראני כמפלטו האחרון של הפרשן, ועמנואל רוזן מעיר לדב גילהר על ההתנפלות על חרדי בני-ברק.
|
מחלקת הגרפיקה של המוסף לשבת של "מעריב" לא הסכימה לוותר על החופש המקצועי שלה להעליב את הקוראים
|
מדור פרשת השבוע של פרופ שלום רוזנברג ב"מוספשבת" של "מעריב" זכה לפני כשלושה חודשים לאיור קבוע. האיור, יצירה של ערן מנדל, מציג דמות לבושה בבגדים המזוהים עם חרדים ומולה ספר שמעליו האותיות ZZZ פורחות באוויר, הסימן הקומיקסי לנחרות שינה. זמן קצר לאחר שהחל האיור להתפרסם, נעלמו ממנו האותיות. מאז הן מופיעות לסירוגין. "הוא [מנדל] עשה את הרב קצת משועמם באמצעות כמה זדים", מספרת ל"העין השביעית" העורכת הגרפית של "מוספשבת", טל טנא-צצקס. "זה הופיע משהו כמו שבועיים, ואז התחלנו לקבל מכתבים מאנשי שלום רוזנברג". מה זאת אומרת "אנשי שלום רוזנברג"? "כנראה כל מיני אנשים שמכירים אותו, קרובים אליו, מכבדים אותו מאוד, מעריכים אותו מאוד. הגיעו כל מיני מכתבים למערכת ובמקביל גם מאסה של טלפונים, של איך אנחנו משפילים אותו ככה ואיך אנחנו מביכים אותו ככה ומציגים אותו בצורה כזאת. היו כמה טלפונים לעורך ולסגן עורך. הוא עצמו, עד כמה שאני יודעת, לא פנה [...] חוץ מזה הגיעו גם פניות למערכת דרך עוד גרפיקאי, שהוא בחור דתי". את יכולה להבין למה זה העליב אנשים? זה נראה כאילו אתם אומרים שהמדור משעמם. "לא, ממש לא, זה לא בא מהמקום הרע. נקודת הפתיחה היתה להעיר את המדור, בכלל לא לצחוק". כשטנא-צצקס הזמינה ממנדל את האיור, היא אמרה לו שהוא מיועד למדור פרשת השבוע ולא פירטה. "זה היה משהו אינטואיטיבי לחלוטין", מספר מנדל. "עשיתי את האיור של החרדי, וממש לקראת הסוף הוספתי את הזדים האלה, כי תכלס גם בלי זה הוא נראה לי ישנוני. קצת הומור". מנדל אחראי גם לאיורים אחרים במוסף, ובהם האיור למדור השפה של רוביק רוזנטל - עיבוד של התמונה המפורסמת של אלברט איינשטיין חורץ לשון. לדברי מנדל, "כל האיורים הקטנים שעשיתי שמה הם קצת הומוריסטיים. גם פה זה ברוח הומוריסטית. לא התכוונתי לפגוע בשום מגזר". "זו קריקטורה קטנה, אנחנו מרשים לעצמנו לצחוק גם על עצמנו וגם קצת על אחרים", מסבירה טנא-צצקס. "אנחנו כמובן סירבנו להוריד את הזדים, אבל בנקודת זמן מסוימת אמרנו, נתחיל לכבד את האיש, אם זה כל-כך מפריע, אז למה לעצבן. אז אמרנו, אבל לא באופן מוחלט, שבוע הוא יישן, שבוע הוא יתעורר, שבוע הוא יישן, שבוע הוא יתעורר. וככה היה לאורך כמה שבועות, וקצת בילבלנו אותם, ובאיזשהו שלב לדעתי הם פשוט התעייפו וירדו מאיתנו. אז לסירוגין הוא מתעורר ונרדם. זה במטרה גם לשמר את המקום הראשוני שלנו והתמים, וגם קצת כדי לא לפגוע. זה כאילו עובד על הפיפטי-פיפטי, חצי לנו, חצי לו". מנדל לא היה מודע למחאה ולא הבחין בהיעלמות סימני הנחירה, עד שטנא-צצקס סיפרה לו על כך. "הופתעתי. לא ציפיתי שכזה דבר קטן יעשה מהומה", הוא אומר. טנא-צצקס דווקא גאה באיור הזה: "הדבר המעניין שקרה זה שפתאום אנשים הבחינו בפרשת השבוע, לאו דווקא שמו לב לזדים, זה העיר את הפרשה. אף אחד לא ראה את זה, שנים זה הופיע שם כטור צד אפור לחלוטין. ואנשים התחילו להסתכל על זה. אנשים רואים את הפרשה, רואים את האיור, רואים את העיצוב של זה. וזה דווקא עשה את העבודה. את האנשים הקרובים זה גם כנראה הצליח קצת לעצבן". "אני חושב שזאת היתה בדיחה של העורכים או משהו כזה", אומר פרופסור שלום רוזנברג ל"העין השביעית". "עמדתי לכתוב משהו על השינה הזאת. נניח שהמדור שלי הוא כל-כך משעמם שגורם לאנשים לשינה – רציתי לכתוב על הברכה שבשינה". לדבריו, מבחינה מסוימת, "ואני מדגיש מבחינה מסוימת, העיתון עושה חסד עם דברים קצת פילוסופיים או עמוקים או לא עמוקים שיש שם. אז מבחינה זאת, אם זה התשלום...". על זה שהעיתון מפרסם את הטור? "בדיוק. אני יודע שאני מקבל המון תגובות, שאנשים אומרים לי, אני שומר את הדבר הזה בפלסטיקים בקלסר. זה אומר ככה וזה מגיב וזה כועס וזה מזדהה". אז הבדיחה היא מחיר שאתה מוכן לשלם. "בדיוק ככה. זה מחיר שאני מוכן לשלם". זה משהו שנעלבת ממנו? "אה... תראה, אני... אני אומר עוד הפעם... שקלתי, אמרתי בסדר, הם עשו בדיחה, בעזרת השם אני עוד אחזיר להם את הבדיחה, אלא אם יעשו לי צנזורה, מה שאני לא מאמין. אני חושב שיש בזה משהו שאומר, בצד השני של העמוד תוכל לקרוא דברים פשוטים או שטויות, ופה אתה צריך להתאמץ קצת לקרוא. ברור שהיו יכולים למצוא איורים יותר יפים. [...] אני צריך לחפש מילה אחרת שלא תהיה עלבון. [...] אז צחקתם ממני, בסדר. איך אומרים: תאייתו את שמי נכון. אני לא רואה פה את הקטסטרופה". אם כבר, מה שמפריע באמת לפרופ רוזנברג הוא היבט אחר באיור: "לא מפריע לי שהוא נרדם, מפריע לי שיש לו את הפרצוף של הזקן החרדי. זה כאילו אני כותב בשבילם. ואם יש מישהו שאני לא כותב בשבילו - זה בשבילם". בכל אופן, הוא מסכם, "הטור צריך להגיע לעיתון ביום רביעי. יותר מיום שלישי אחד בלילה נרדמתי כשישבתי על המחשב לכתוב. כך שאם מישהו נרדם, זה אני". "מוספשבת", 7.8: מדור פרשת השבוע. האיור השנוי במחלוקת נעלם.
|
ניסים משעל מדבר בביוגרפיה שלו בקול רם אך אומר מעט, אלימלך רם אינו חושש לכתוב על מה שלא פורסם
|
בשנה החולפת הוציאו לאור שני עיתונאים בכירים כותרים המוקדשים לעבודתם התקשורתית לאורך השנים: "הותר לפרסום" מאת ניסים משעל ו"בקוֹל רם" מאת אלימלך רם. למרות הנושא הדומה, על אף ששני הספרים ראו אור בהוצאת ידיעות-ספרים ועל אף ששני העיתונאים עבדו פרק זמן מסוים באותו המוסד (ולעתים אף באותו התפקיד), הספרים שונים מאוד זה מזה. משעל פותח את ספרו בסיפור על הפגישה הראשונה שלו כעיתונאי עם משה דיין, ובעצם על היום שבו סיפר את הסיפור על פגישתו עם דיין לחברו הטוב , מנכ"ל הוצאת ידיעות-ספרים. "יש לך עוד סיפורים כאלה?", שאל אותו איכנולד, ולאחר שמשעל השיב בחיוב אמר לו מנכ"ל ההוצאה: "נהדר, זה שווה ספר". בספר שנולד משיחה זו משובצים תצלומים מחייו של משעל, ובעיקר מהקריירה שלו. באחד מהם נראה משעל לצד איכנולד ופרופ מיכאל בר-זהר בטקס הענקת "ספר הפלטינה" לספרם "המוסד", שיצא אף הוא בידיעות-ספרים. בשל כך, אך לא רק בשל כך, מעורר "הותר לפרסום" רושם כאילו פרסומו היה שי שקיבל משעל מחברו הטוב, לאור הצלחת ספרו הקודם. באופן חריג, במקום לבנות את הספר כסיפורו של משעל, מוקדשים פרקיו למרואיינים הבולטים שבהם נתקל לאורך הקריירה שלו, ממנחם בגין ועד אריה דרעי, כאשר כל פרק בנוי כרונולוגית תוך קפיצות גדולות בזמן. זו בחירה בעלת פוטנציאל מעניין, אך גם חסרונות בולטים. בשל בחירה זו, למשל, כמה מהסיפורים והתיאורים חוזרים על עצמם. ליל הבחירות של 1981, כשמשעל שימש שליח הטלוויזיה הישראלית למטה הבחירות של המערך, מתואר במלים כמעט זהות בפרק על בגין ובפרק על פרס. יש דוגמאות נוספות. עמודים רבים בספר מוקדשים לתמלולים ארוכים, מלה במלה, של הראיונות הטלוויזיוניים הבולטים שקיים משעל לאורך הקריירה שלו. הראיונות, מעניינים לזמנם, מאבדים מכוחם הן בשל חלוף הזמן והן בשל המעבר לדפוס. לפני ואחרי הראיונות מופיע סיכום כרונולוגי קצר של תולדות המרואיינים הבולטים, ומעט פרטי טריוויה על הנפשות הפועלות. למען הסר ספק, יש בספר אנקדוטות מאירות עיניים על עבודתו העיתונאית של משעל, כמו הסיפור על האופן שבו השיג את הסקופ על ביקור פרס במרוקו, אך למרות המשתמע משמו הדרמטי, רוב הספר מורכב ממידע שאינו מחדש או ממידע שמחדש אך אין בו עניין רב (כישורי הנהיגה של רעייתו של אמנון דנקנר או ערכות צחצוח הנעליים שמחזיק אולמרט ברכבו ובלשכתו, לדוגמה). "הותר לפרסום" מבטיח הרבה ("הסיפורים האלה על הדרמות הגדולות והקטנות שעברתי עם מרואייני הרבים") ומקיים מעט. "איך נתניהו מתכונן לשידור החי?", נכתב בכריכה האחורית של הספר, "מדוע הוא שכב על רצפת המחלקה האורתופדית בשערי-צדק? איך טיפלה לילי שרון באריק בחדר האיפור? מה גרם לאהוד ברק לאיים בנטישת האולפן דקות לפני הראיון על אסון צאלים? מה קרה בהפסקת הפרסומות בעימות בין נתניהו למרדכי? למה בגין מדד את אורך הראיונות איתו? איך חשף אריה דרעי את החוקר שרצה לספק לנו מידע לפני הראיון איתו?". להלן התשובות, כפי שעולה מקריאה בספר: נתניהו מנסח לפני כל ראיון שלושה מסרים שצריך להעביר לציבור, מתרגל עם עוזריו שאלות ותשובות ובוחר את הטקטיקה שינקוט בראיון. נתניהו ביקר במחלקה האורתופדית של שערי-צדק את הסופרת צרויה שלו, ושכב על הרצפה כדי לשכך את כאבי הגב שמהם סבל. לילי שרון יעצה למאפרת כיצד לאפר את בעלה, סירקה את שערו, עזרה לו למתוח את העניבה וללבוש את הזקט. אהוד ברק איים לנטוש את האולפן משום שהמערכת לא קיבלה את דרישתו להעביר לו את כל השאלות מראש. בהפסקת הפרסומות בעימות בין נתניהו למרדכי תידרכו אותם יועציהם, העירו הערות והשיאו עצות. מנחם בגין מדד את אורך הראיונות כדי לשלוט בהם. על השאלה איך חשף אריה דרעי את החוקר שרצה לספק למשעל מידע לפני הריאיון איתו אין בספר תשובה. אם אלה השאלות הדרמטיות ביותר שיש לספר להציע, ואלו התשובות הפרוזאיות להן, יכול הקורא לדמיין מה נכלל בספר אך לא נחשב דרמטי דיו כדי לזכותו באזכור בתמצית לצורך קידום מכירות המודפסת על הכריכה האחורית. אלימלך רם אינו מוזכר בשמו בספרו של משעל, אך משעל דווקא מוזכר בספרו של רם. בתום שלוש שנים כשליח הטלוויזיה הישראלית לוושינגטון, היה רם אמור להיות מוחלף על-ידי משעל, אך שמו של האחרון שורבב לפרשת האופציות של מיכאל אלבין, ועל כן זכה רם לשנה נוספת בתפקיד. בהמשך, כשמשעל חזר משליחותו בוושינגטון, התמודדו השניים על תפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה. רם מתאר את המתח בין השניים על רקע המכרז לתפקיד, וכיצד התקבל במערכת לאחר שזכה על אף שמנכ"ל הרשות, אריה מקל, ומנהל הטלוויזיה, חיים יבין, רצו במשעל. כל זאת נעדר מספרו של משעל, שכאמור מתמקד בדברי המרואיינים הבולטים שפגש לאורך השנים. רם כותב על המחנאות הדוחה והפוליטיקה הקטנה של הרדיו והטלוויזיה ברשות השידור: "מערכת ענייני היום היתה אז קן צרעות ממש. הכל בחשו מתחת לפני השטח", הוא מתאר את קול-ישראל של שנת 1968; "הנחשים שרצו בכל פינה ומוטב היה להימנע מלהרים אבן", הוא כותב על מחלקת החדשות בטלוויזיה הישראלית של שנת 1990. משעל, לעומת זאת, מתעלם מאחורי הקלעים של עולם התקשורת כמעט במופגן. כל שיש בספרו של משעל בהקשר זה הוא חלק מראיון שערכה עימו אילנה דיין לפני 15 שנה עבור "ידיעות אחרונות" ומצוטט, כמו הראיונות שערך משעל, באריכות. בתשובה לשאלה על קבלת הפנים הקשה שחיכתה לו עם כניסתו לטלוויזיה הישראלית אומר משעל לדיין: "למזלי היכולת המקצועית שלי ניפצה להם את המיתוס שבחורים כמוני, עם הרקע שלי, לא יכולים להגיע להישגים בתקשורת, שנשלטה אז בידי קבוצה סגורה, אליטיסטית ומתנשאת. [...] השנים הראשונות שלי בטלוויזיה התנהלו תחת המשקפת של אותה אליטה, שבחנה אותי על כל דבר, שהיה לה קשה להשלים עם המזרחי שהוא גם דתי, שגם יכול להגיע להישגים". רם, מבוגר ממשעל ב-20 שנה, יליד תל-אביב ותלמיד גימנסיה פרטית בעיר, בוודאי נתפס על-ידי משעל כחלק מאותה אליטה מתנשאת. קשה לדעת, שכן כאמור, משעל כמעט שאינו תורם מידע אישי בספר. להבדיל, רם כותב רבות על חייו מחוץ לעולם התקשורת: ילדותו בתל-אביב, מחשבותיו בעת גירוש תושבי באר-שבע הערבים בשנת 1948, נסיונו להשתלב בעולם התיאטרון והתקופות שבהן עסק בשליחות הסוכנות ובשתדלנות. ספרו מתרכז לא בתמלול הראיונות הבולטים שלו לאורך השנים, אלא בסיפור חייו וסיפורה של החברה הישראלית, על המהפכים שעברה לאורך השנים. זהו ספר אינטימי בהרבה, ביקורתי בהרבה (הן כלפי עצמו והן כלפי המערכות שבהן לקח חלק פעיל), ובשל כך מעניין בהרבה לקריאה. אפשר שההבדל בין הספרים נובע משלבי הקריירה השונים של שני המחברים. רם הוא גמלאי המסכם במבט לאחור את חייו המקצועיים. משעל עודנו עיתונאי פעיל. מכל מקום, חבל שספרו של משעל כל-כך מוגבל. הוא בוודאי ראוי לספר טוב יותר, הן כעיתונאי והן בשל המרכיבים הדרמטיים בסיפור חייו. לרגע אחד נדמה שמשעל עומד לגעת בהם. בסיום הפרק על אריה דרעי, לאחר תמלול ראיון תוקפני במיוחד שניהל עימו משעל, מצוטטים דברים שאמר אז דרעי לאבישי בן-חיים, תחקירן התוכנית "משעל חם": "ניסים מקופח ולכן הוא חייב להראות לכל העולם שהוא יותר קשוח כלפי. [...] ניסים חייב להראות לאשכנזים שהוא היה קשוח יותר, אחרת יגידו לו, אתה ספרדי. [...] הוא רצה לרַצות את האליטות האשכנזיות". אך משעל נמנע מלהתעמק בהאשמה הקשה נגדו. הוא רק מכחיש, וטוען כי זו שיטת הראיון שלו בלי קשר למוצא המרואיין. גם אם הטענה אינה נכונה, הקורא מקבל את הרושם שהיה יכול להיות מעניין לו היה משעל מקדיש יותר מקום בספרו למה שממילא מלווה את הקריירה התקשורתית שלו – היותו אאוטסיידר והאופן שעמדה זו עיצבה את עולמו העיתונאי. אלא שבהמשך הספר מבין הקורא כי אולי טוב שמשעל אינו מרחיב בדיבור על עצמו ועל הדרך שעבר מילדותו ועד מעמדו כיום כעיתונאי בכיר. שכן כאשר משעל עושה זאת, התוצאה מלאה פתוס עד גיחוך. "כיום אני ממשיך לשדר", הוא כותב לקראת סיום הספר. "אני ממשיך לנוע בין רדיו לטלוויזיה. ממשיך לרוץ, ממשיך ללחום. לעתים אני מרגיש שהתנועה המתמדת הזו לעבר פסגת ההר משאירה אותי חסר נשימה. אבל אני ממשיך לשעוט קדימה, מחפש עוד הישגים, עוד יעדים, עוד ראיונות. האמביציה שהריצה אותי עד כה עדיין לא נותנת מנוח, היא ממשיכה לתבוע את שלה, רוצה עוד ועוד. אמנם יצאתי מהמעברה, אבל מתברר שהמעברה לא יצאה ממני...". "הותר לפרסום", ניסים משעל, הוצאת ידיעות-ספרים, 2011 "בקוֹל רם" אלימלך רם, הוצאת ידיעות-ספרים, 2011
|
הפרקטיקה המכונה "עיתונות של פנקס המחאות" (Checkbook Journalism) היא תופעה בעייתית, שנוייה במחלוקת, המעסיקה עיתונאים וחוקרי תקשורת בכל רחבי העולם, שניצתת כעת שוב בעקבות סיקור הרצח בקולומביין
|
קדימון (פרומו) טלוויזיוני דרמטי הבטיח בסוף חודש מאי לצופים בארצות-הברית "דיווח בלעדי: מבט אל מוחו של רוצח". הקדימון, ששודר במשך ימים אחדים, רמז על חשיפת מידע חדש על אישיותו של אחד משני הנערים שרצחו כחודש קודם לכן 12 מחבריהם לתיכון ומורה בבית-הספר קולומבין בליטלטאון, קולורדו. בשידור עצמו, בתוכנית "בוקר טוב אמריקה", הוצגו בין היתר סרטי וידיאו ביתיים, שבהם נראה אחד משני הנערים-הרוצחים, דילן קלבולד, במעיל גשם שחור – כשם החבורה שאליה השתייכו מבצעי הקטל – מתבדח מול המצלמה על שיגור טורפדו לעבר בית-הספר, ושופך נוזל הצתה על מדשאת מגרש הספורט של התיכון. אחר-כך התייצב מול מראייני התוכנית נער מקולורדו, נתן דיקמן, מי שצילם את סרט הווידיאו והעבירם לרשות השידור. דיקמן סיפר על חברו הרוצח ושיחזר את התנהגותו בשבועות ובימים שקדמו להתקפה הרצחנית על חבריו ללימודים. התקשורת האמריקאית, העוסקת כבר שבועות ארוכים בניסיון לפצח את מסתרי אישיותם הסבוכה של הנערים הרוצחים, לא נסערה מן השידור. הוא החל לתפוס כותרות רק ימים אחדים אחר-כך, כאשר ה"ניו-יורק טיימס", בעמוד הראשון של המוסף הכלכלי, חשף פרט שלא נמסר לצופים: מתברר כי רשת הטלוויזיה שילמה לדיקמן, תמורת החשיפה, 16 אלף דולר. אז הסתבר שעוד קודם לכן עשה דיקמן קופה קטנה מפרשת הטבח: הוא קיבל עשרת אלפים דולר משבועון הסנסציוני "נשיונל אינקוויירר" בתמורה לזכויות השימוש במידע ובצילומים שבידיו על חברו הרוצח. כתבים של עיתונים אחרים שביקשו לראיינו נענו בלאו מנומס. הוא הבטיח בלעדיות (בעיתונות המודפסת) ל"אינקוויירר". אזכורו של טבלואיד הסנסציות בהקשר הזה לא הפתיע איש: השבועון, כמו טבלואידים בריטיים, נוהג מדי פעם לשלם סכומים כאלה עבור סיפורים בלעדיים, תצלומים וראיונות. אחדות מעסקות הרכישה המפורסמות ביותר של השבועון התנהלו בעת ציד העדויות סביב משפטי הסנסציוני של או.גיי. סימפסון, שהואשם ברצח אשתו ואדם נוסף באמצע שנות התשעים. אז הצטרפו למסע הקניות גם אמצעי תקשורת נוספים, שחלק מהם היו מוכנים לשלם לעדי ראייה, לשוטרים ולמושבעים במשפט – תמורת מידע בלעדי ובעיקר ראיונות. אלא שהעיתונות האמריקאית עושה אבחנה ברורה בין טבלואידים (בעיתונות המודפסת, וגם כמה תוכניות טלוויזיה שאימצו את סגנון החשיפה הסנסציונית) ובין אמצעי התקשורת ה"מכובדים". ה"ניו-יורק טיימס" הזכיר את הכלל הנהוג ברשתות הטלוויזיה בארצות-הברית, האוסר על מפיקי תוכניות לשלם למרואיינים. דוברי איי.בי.סי הכחישו בתוקף כאילו שילמו עבור הראיון הבלעדי וטענו כי התשלום ניתן אך ורק על זכויות השימוש בסרט הווידיאו. אבל גם כך ניצת שוב הוויכוח הישן על גבולות המותר והאסור בתשלום למרואיינים או לספקי מידע. הפרקטיקה המכונה "עיתונות של פנקס המחאות" (Checkbook Journalism) היא תופעה בעייתית, שנוייה במחלוקת, המעסיקה עיתונאים וחוקרי תקשורת בכל רחבי העולם (על תשלום עבור מידע בעיתונות הישראלית דיווחנו ב"העין השביעית", גיליון מס 2). המתחרים של איי.בי.סי היו הראשונים לגנות בחריפות את התשלום לחברו של הרוצח. "זו דוגמה בוטה של קניית סיפור, לא מתאים לאיי.בי.סי לנהוג כך", נזף המפיק של "טודיי", תוכנית הבוקר המתחרה ברשת אן.בי.סי, והוסיף הערה עוקצנית על מי שמבקשים להפיק רווחים מאירוע טרגי כמו רצח. מומחי תקשורת הזכירו כי תשלום עבור מידע וראיונות נחשב בלתי הולם, לא רק משום שהוא מאפשר לאנשים לגרוף כספים מטרגדיות, אלא משום שמקורות מידע עלולים "לנפח" את המידע, כדי להעניק תמורה הולמת לתשלום או כדי להעלות את המחיר. "מדובר במדרון חלקלק", מזהיר פרשן התקשורת של ה"וושינגטון פוסט", הווארד קורץ, בראיון בסי.אן.אן. מי ששולח את ידיו לתחום הבעייתי של תשלום למקורות עלול למצוא את עצמו במצב אתי מביך, שהרי, כלשונו של קורץ, "אי-אפשר להיות קצת בהריון": אם אתה פותח את פנקס ההמחאות למקורות – חצית קו אדום. ביקורתי פחות היה דיקן בית-הספר לתקשורת של אוניברסיטת קולומביה, תום גולדשטיין, שאמר ל"טיימס" כי סוגיית "העיתונאות של פנקס המחאות" היא סבוכה מאוד, בעיקר משום שאירועים רבים מצולמים ומתועדים לא על-ידי צלמים מקצועיים, אלא על-ידי עוברי אורח או משתתפים, ואלה מוכנים למכור את התצלומים למרבה במחיר. "אנחנו חשים אמנם אי-נוחות מכך שמישהו עושה רווחים מסבלו של מישהו אחר", אמר גולדשטיין, "אבל אסור לשכוח שחלק ניכר מעבודת העיתונות הוא בדיוק כזה". הסערה הקודמת סביב "עיתונאות של פנקס המחאות" התעוררה כאשר לארי פלינט, המו"ל השנוי במחלוקת של ירחון העירום "האסלר", הציע באוקטובר שעבר מיליון דולר לכל מי שיספק מידע מבוסס על כך שחברי קונגרס או פקידי ממשל בכירים קיימו יחסי מין מחוץ לנישואים. פלינט, בוטה וחסר מעצורים כדרכו, ביקש לחשוף את צביעותם של חברי קונגרס שתקפו את הנשיא ביל קלינטון על פרשת מוניקה לוינסקי – בשעה שלפחות אחדים מהם ניהלו בחשאי רומנים מחוץ לנישואים. העיתונות "הממוסדת" עיוותה את פניה (כרגיל) בסלידה מסגנונו של מו"ל העירום, אבל המודעה של פלינט העלתה בחכתה דג שמן: היא הביאה מידע על עלילות חדר המיטות של הציר הרפובליקאי בוב ליווינגסטון, מי שהיה מיועד לתפקיד הנכבד של יושב-ראש בית-הנבחרים. ליווינגסטון מיהר לפרוש מן החיים הפוליטיים, ואמצעי התקשורת האחרים, שדיווחו על כך בהרחבה, נאלצו להודות בתרומתו של פלינט להתפתחות. התחרות העזה בסיקור פרשת לוינסקי גררה אמצעי תקשורת נוספים לשלוף המחאות כדי לשלם למי שבידיהם מידע או תצלומים. כך, למשל, שילם שבועון החדשות "טיים" 5,000 דולר לאשה אמריקאית, תמורת תצלום של הנשיא קלינטון עם קתלין וילי, שטענה כי הנשיא ניסה לגפף אותה במשרדו. האשה שמכרה את הצילום גם היתה אחד המקורות לכתבה על הפרשה, וכך התעורר החשד כאילו התשלום הנדיב לא היה רק עבור זכויות השימוש בתצלום, אלא גם עבור חלק מן המידע שסיפקה. גם במקרה הזה נמכר תצלום אחד של וילי ל"נשיונל אינקוויירר", הטוען זה מכבר שהעיתונות כולה, גם זו המכנה עצמה "מכובדת", נוהגת לשלם. מעבר לאוקיאנוס, בלונדון, מבטלים עורכי טבלואידים את הוויכוח על תשלומים כאלה כ"אתיקה, שמתיקה", כפי שהגדיר זאת אחד מהם. אבל בארה"ב הדיון הציבורי על הקשר בין שאיבת מידע ממקורות לבין תשלום בעבורו מתנהל כבר שנים רבות: לפני חודשים אחדים, בכתבה נרחבת על הנושא שפירסם כתב-העת "אמריקן גורנליזם ריביו", היה מי שהזכיר כי בשנת 1912 היה זה דווקא ה"ניו-יורק טיימס" המכובד אשר קנה תמורת אלף דולר (סכום עתק באותם ימים) את סיפורו הבלעדי של מפעיל האלחוט על סיפונה של הטיטאניק בליל טביעתה. מאז השתנו הנורמות, לפחות בעיתוני האיכות. ויש גם היבט חוקי לסוגיה הזו: ההסתערות ההמונית של אמצעי תקשורת, בעיקר מסוגו של ה"נשיונל אינקוויירר", אך לא רק מסוג זה, על מקורות מידע בימי משפט סימפסון הביאה את בית-הנבחרים של קליפורניה לחוקק חוק האוסר על עדים במשפטים פליליים לקבל תשלום מעיתונאים כל עוד לא הסתיים ההליך המשפטי. היוזמה לחוק באה, בין היתר, לאחר שהתברר כי עדים "מכרו" את סיפוריהם לעיתונים עוד לפני שנקראו לדוכן העדים, ומשום כך נפסלה עדותם. אחת מהן קיבלה 7,600 דולר מתוכנית הטבלואיד הטלוויזיונית "הארד קופי", ולאחר שחשפה שם את כל פרטי עדותה, נאלצה התביעה לוותר עליה במשפט עצמו. סעיף אחר בחוק הטיל איסור על "מכירת" סיפורם האישי של מושבעים במשך תשעים יום לאחר תום המשפט. אלא שהחוק החדש לא האריך ימים: ארגון של עיתונאים למען חופש הביטוי עתר לבית-המשפט בטענה כי הוא פוגע בזכותם לאסוף מידע, כמו גם בזכות הציבור לקבל אותו. בית-המשפט אכן פסל את החוק, בטענה שהוא נוגד את התיקון לחוקה המבטיח חופש ביטוי. זו לא היתה הפעם הראשונה ששופטים נאלצו להתמודד עם סוגיה כזו. במדינת ניו-יורק אושר לפני יותר מעשור חוק "בנו של סם", על שמו של רוצח סדרתי ידוע לשמצה, האוסר על פושעים לקבל תשלום תמורת פרסום סיפוריהם האישיים בעיתונים ובספרים. אולם בשנת 91 קבע בית-המשפט העליון של ארה"ב כי החוק פסול משום שהוא מנוגד לעקרונות החוקה. בדרך-כלל, "עיתונאות של פנקס המחאות" איננה עניין לשופטים, אלא לכתבים ולעורכים. אחרי הכל מדובר באתיקה, לא בחוק. וכך, בשיא פרשת לוינסקי, כאשר גדודים של כתבים ותחקירנים הסתערו על מדינת ארקנסו כדי לצוד כל פיסת מידע, צילום עסיסי או ראיון חושפני על עלילות המין של הנשיא קלינטון – גם תמורת תשלום, החליט עיתון מקומי לפרסם מאמר מערכת יוצא דופן בכותרת "עיתונאות של פנקס המחאות – מדוע איננו עושים זאת". וכך הסביר בין היתר כותב המאמר ב"ארקנסו דמוקרט גאזט": "תשלום עבור חדשות, כמו תשלום בעבור אהבה, נוטה לגרום לספק במניעי הקשר, ולפגוע באמינותם של אלה המבצעים את המסחר [...] העיקרון המנחה אותנו הוא שסיפור שצריך לקנות אותו בכסף – איננו שווה את המחיר". גיליון 21, יולי 1999
|
סיקור הרשעת אולמרט, היום שאחרי: בקבוצת "הארץ" מכיילים כוונות | ב"ישראל היום" מפתיעים עם סקופ | ב"ידיעות אחרונות" חוזרים להצניע
|
הרשעתו של ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט בלקיחת שוחד, שאתמול תויגה בעיתונים כאירוע היסטורי, מפנה הבוקר את הכותרות הראשיות ונודדת לעמודים האחוריים. ב"ידיעות אחרונות", העיתון שאיתרג את אולמרט במהלך המשפט ולפניו, הוקדשו אתמול 15 עמודים ושער להכרעת הדין המהדהדת. היום שבים עורכיו של הטבלואיד הפופולרי להצניע את העיסוק בפרשה: סיקור השלכות המשפט (יורם ירקוני, טובה צימוקי וירון דורון) נדחק לעמ 12 בקונטרס החדשות, שם מובא מידע בסיסי על היערכותו של ראש הממשלה לשעבר לשלב הטיעונים לעונש ועל האפשרות שייחקר בגין חשד לשיבוש הליכי משפט. העיתון הכלכלי של קבוצת "ידיעות אחרונות", "כלכליסט", היה אתמול העיתון היחיד שעורכיו בחרו לא להקדיש את כותרתו הראשית להכרעת הדין. היום לא עוסקים בעיתון זה כלל בפרשה, שבבסיסה פרויקטים כלכליים שמקדמיהם השחיתו מנגנונים פוליטיים. ביתר העיתונים מקדישים שטח נרחב להשלכות הרוחב של הפרשה, על המעגל האנושי שבו התחוללה ועל המערכות שהושחתו בדרך. ב"הארץ" כותב גידי וייץ על הכוורת שרחשה סביב אולמרט, שכללה גם שני אנשי עסקים שכיהנו בתפקידים בכירים בתחום התקשורת: אביגדור קלנר, לשעבר יו"ר זכיינית ערוץ 2 רשת, שהורשע במתן שוחד והלבנת הון; ואברהם נתן, לשעבר יו"ר הזכיינית קשת ונציב שירות המדינה, שעדותו על חליפת צקים בין עד המדינה דכנר לבין יוסי אולמרט (אחיו של אהוד) שימשה את התביעה - הגם שניסה לחזור בו מעדותו מאוחר יותר. "נתן הוא גיבור משנה בפרשת הולילנד. כמעט סטטיסט, אבל הוא מגלם את תופעת משתפי הפעולה של הקליקה", כותב וייץ. "הם אינם עבריינים בעצמם, אבל הם מספקים לעתים לעבריינים את טבעת ההגנה. בקודים שלהם מסירת מידע אמיתי ומפליל על איש בצמרת היא מעשה שלא ייעשה. "גם בפרשת קצב היה עד כזה: המקורב, חזי צאיג, שמילא שורת תפקידים בשירות המדינה והגיע לבית-המשפט המחוזי כדי למסור עדות שנועדה לתמוך בגרסתו הרעועה של האנס. לאחרונה מינה אותו שר התקשורת גלעד ארדן לתפקיד יו"ר רשות הדואר. בכל משפט מרכזי נגד איש ציבור תוכלו למצוא אדם ששימש בתפקידים בכירים שמוכן להתפתל על הדוכן כדי להציל את האיש שבצמרת. בדרך כלל ההתנהגות הזאת מזכה אותם בתפקיד בכיר נוסף בשירות המדינה. מי שמשלם את המחיר הוא זה ששובר את קשר השתיקה". במוסף הכלכלי של העיתון, "דה-מרקר", סוקר צבי זרחיה את "תופעת המתווכים בין הצמרת הפוליטית לבעלי הון", ומציין כי אף גורם ממלכתי אינו נאבק בה. "על הכנסת לחוקק חוק שלפיו תוטל סנקציה פלילית על מאכערים ולובינג שחור במשכן הכנסת, במשרדי הממשלה, ברשויות מקומיות וכן מול ח"כים, שרים, ראשי רשויות, נבחרי ציבור בשלטון המקומי ופקידים במשרדי הממשלה וברשויות המקומית", כותב זרחיה. "ללא סנקציה פלילית מרתיעה – ימצאו המאכערים את הדרכים להשיג את מבוקשם, וכך אנו עלולים לגלות בעתיד פרשות נוספות בנוסח הולילנד". בהמשך הגיליון מובאת רשימה מאת איתן אבריאל, חלק מפרויקט של ירחון "דה-מרקר" המוקדש לבורות שחיתות נוספים הדורשים ניקוי. שורה של טקסטים קצרים מוקדשת לכמה מהבורות הללו (בפרויקט המלא מונים 100): "איך לעצור את ההון השחור הזר שזורם לשוק הנדל"ן?", "מה טיב הקשר בין מנכ"ל שיבא לספקיות החשמל הפרטי דוראד ואדלטק?", "מהי המהות האמיתית של תפקיד היו"ר בבנקים?", "מי קיבל בחשאי כספים מאי.די.בי?", "מי יגן על הצרכנים?", "מצאנו גז. למה הוא לא מגיע לצרכנים?", "מי צריך את קק"ל?", "מי מניח לוועד עובדי חברת החשמל להשתלט על עוד שאלטר – ולמה?", "למה עובדי הנמלים מתפקדים בהמוניהם לליכוד?", "מדוע מגוננת נציבות שירות המדינה על עובדים החשודים בפלילים?". ברשימה הראשית כותב אבריאל על המעגל האנושי המקיף את בעליה של קבוצת ידיעות-אחרונות, ארנון (נוני) מוזס, בהסתמך על עדויות של עובדים לשעבר בקבוצה, האשמות מתוקשרות מפי ראש הממשלה בנימין נתניהו ומידע שהפיץ אלדד יניב בסרטוני "השיטה" וברשימותיו האוטוביוגרפיות. "על-פי יניב, בקבוצת החברים של נוני נמצאים פוליטיקאים כמו אהוד אולמרט, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן (ובעבר אריק שרון), אנשי עסקים כמו נוחי דנקנר וראשי כמה מהבנקים, וכן אנשי צבא ומקורביהם כמו [גבי] אשכנזי ואבי בניהו", כותב אבריאל. "כולם פועלים יחד לארגון העולם על-פי האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלהם". ב"מקור ראשון" מוקדש מאמר המערכת, שעליו חתום היום יהודה יפרח, לתרבות השלטונית המאפשרת לשחיתות לשגשג. עד המדינה שמואל דכנר, כותב יפרח, חשף בעדותו ובמסמכים שמסר את "התפר הכי בעייתי שקיים היום בין ההון לשלטון: ועדות התכנון והבנייה והרישוי ברשויות המקומיות" – גופים אפרוריים המנוהלים על-ידי בעלי תפקידים כמעט אלמונים, שמטבעם אינם מושכים תשומת לב יתרה. "חבר בוועדת תכנון הוא איש ציבור שמחזיק בידיו השפעה על סכומי עתק. בהינף חתימה הוא יכול להכריע את גורלם של פרויקטים גרנדיוזיים, מסריחים מכסף, לשבט או לחסד", כותב יפרח. "לעתים מדובר בשכיר בינוני שמוצא את עצמו בבוקר בהיר נדרש להתמודדות מול אונו של ההון. חבר הוועדה עשוי למצוא את עצמו מהר מאוד מחוזר על-ידי גורמים עתירי משאבים שיודעים לפנק, ללקק ולקנח את סימני השפתון עם מגבון לח שלא משאיר עקבות". ב"ישראל היום", באופן בלתי שגרתי, מתפרסמת ידיעה הנראית כמו סקופ: "אישיות בכירה מעולם המשפט עשויה להיחקר על שיבוש", מודיעה כותרת בולטת בתחתיתו של שער החינמון. הפירוט מופיע בעמ 13: "אישיות מפורסמת מעולם המשפט עשויה להיחקר בפרשת שיבוש הליכי חקירה והטרדת עד שבה צפוי להיחקר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט", כותבים איציק סבן וצבי הראל, שאינם מספקים רמזים כלשהם בנוגע לזהותה של אותה "אישיות מפורסמת". בימים האחרונים דווח כי עורכי-דינו של ראש הממשלה לשעבר עלולים להיחקר גם הם בחשד למעורבות בשיבוש הליכי משפט. ידיעה נוספת, מאת זאב קליין ויהודה שלזינגר, מוקדשת לחקירתם הצפויה של המורשעים על-ידי חוקרי רשות המסים. "זיהום סביבתי ומוסרי", קוראת כותרתו של מאמר המתפרסם הבוקר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת הגג "הכשל והשקר". "זהו יום עצוב למדינה, אמר הנשיא שמעון פרס משנודע פסק הדין. אז זהו, שלא", כותבת אריאלה רינגל-הופמן. "זה יום עצוב מאוד לאהוד אולמרט, שהורשע בעבירות חמורות, יום עצוב לשאר המושחתים שהורשעו יחד עימו. יכול להיות שזה גם יום עצוב לנשיא, המיודד עם אולמרט. אבל היום הזה הוא לא יום עצוב לאזרחי המדינה. זה יום טוב שבו שם השופט רוזן סוף לבלבול היוצרות במקומותינו". בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווח גיא ליברמן על דו"ח של פרקליטות המדינה העוסק בתופעה נפוצה הזוכה על-פי רוב להתעלמות מצד התקשורת: תאונות עבודה קטלניות בענף הבנייה, שנסיבותיהן אינן זוכות לבירור הולם. גם ב"ידיעות אחרונות" כמעט שאין מדווחים על הקורבנות, שהם לעתים קרובות פועלים זרים או פלסטינים. "החוק מחייב לפתוח בחקירה משטרתית בעקבות כל מקרה של מוות במקום העבודה, ולאור העובדה שהיו 168 מקרים כאלה [בשנים 2006–2011], היו אמורות להיפתח 168 חקירות", כותב ליברמן, שעסק בסוגיה בתחקיר שפורסם לאחרונה ב"7 ימים". "אלא שבבדיקת הפרקליטות אותרו 60 חקירות משטרתיות בלבד. ניתוח הממצאים מלמד שעשרה תיקי חקירה לא נמצאו, ונכון למועד הבדיקה לא ברור מה עלה בגורלם, וחמור מזה – 31 חקירות נגנזו, רובן בעילה של חוסר ראיות". ענף הבנייה, ששחקניו אחראים לנתח ניכר מהפרסום בעיתונים ובאתרי החדשות, הוא מעגל עסקי הכולל כמה מהגופים ומאנשי העסקים החזקים במשק. על רקע זה, ועל רקע נטייתם של עורכי "ידיעות אחרונות" להטות את תחומי ונימות הסיקור לפי האינטרס העסקי של בעלי העיתון, גם ידיעת המשך צנועה כמו זו שמפרסם היום ליברמן היא הישג. במונחי "ידיעות אחרונות", 168 מקרי מוות לא טבעיים יכולים להיות גם 168 ידיעות כרוניקה, בתוספת 168 סיקורי הלוויה מציצניים, 168 ראיונות חושפניים עם בני ובנות זוג והורים כואבים, שלא לדבר על אינספור הסיפורים האנושיים מסוגת הנער הצעיר ממחוז נידח בסין שחסך אגורה לאגורה כדי לעבוד בישראל – ונפל אל מותו שלושה ימים לאחר שנחת בארץ לאחר שהחליק בטעות על שלולית שמן. בעיתון הנמכר בישראל, כמו בכלי תקשורת אחרים, מעדיפים לשמור את התותחים הצהובים למקרים אחרים, כאלה שמן הסתם מעניינים יותר את הקוראים, להערכת העורכים. לו היו בוחרים אחרת, היה קשה יותר לרשויות החקירה להעלים, לגנוז או פשוט לא לפתוח למעלה מ-100 תיקים בעניינם של בני-אדם שקיפחו את חייהם בנסיבות הדורשות חקירה. "משבר חריף בשיחות: קרי ביטל את ביקורו היום בארץ", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ" (ברק רביד וגקי חורי), הממסגרת את המשבר החדש ככזה הנובע מאישור תוכנית בנייה בשכונת גילה בירושלים בעיתוי קריטי והחלטת ההנהגה הפלסטינית לחדש את נסיונותיה לזכות בהכרה בינלאומית. התפתחות צדדית במשא-ומתן, אפשרות שחרורו של המרגל גונתן פולארד מהכלא האמריקאי במסגרת עסקת שחרור אסירים ישראלית-פלסטינית, מעפילה לכותרות הראשיות של שני הטבלואידים הנפוצים, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", ומפרנסת אינספור כותבי טורים וידיעות. "גם בלי עסקה: פולארד אמור להשתחרר בעוד כשנה וחצי", מוזכר בשער "ידיעות אחרונות". שני כלכלוני הבוקר מקדישים כותרות בולטות לדרישות תקציביות חדשות של מערכת הביטחון, שזכתה לפני חודשים אחדים לתוספת שביטלה קיצוץ מתוכנן בתקציבה. תקציב מערכת הביטחון עתיד לעלות בדיוניה של ועדה חדשה שבראשה יעמוד יוחנן לוקר, אלוף במיל, מזכירו הצבאי של נתניהו לשעבר ואחיו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה הנוכחי, הראל לוקר. "משרד הביטחון דורש עוד 8 מיליארד שקל לתקציב", מודיעה הכותרת הראשית של "כלכליסט", המוקדשת לגילוי של שאול אמסטרדמסקי. בידיעה עצמה לא מוסבר מהיכן לקוח הנתון, שמשמעו, כפי שמסביר אמסטרדמסקי, דרישה של מערכת הביטחון לנכס לעצמה את כל הסכום המיועד להתווסף לתקציב 2015. בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מדווח מוטי בסוק כי בצה"ל מעוניינים בתוספת תקציבית של כ-4 מיליארד שקל, כהשלמה לתקציב 2014. בסוק מבסס את דיווחו על דברים שאמר לו "גורם במערכת הביטחון", ששמו אינו מוסגר. "הבכיר מעריך כי הקרב על תקציב הביטחון ל-2015 יהיה לא פשוט", מציין הכתב. "הרב חיים אמסלם החליט להצטרף לליכוד", מודיעה כותרת בולטת על שער "מקור ראשון", הצפוי לעבור בקרוב (כפוף להחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים) לידיהם של שלדון ומרים אדלסון, פטרוניו של ראש ממשלה וראש הליכוד בנימין נתניהו. הכתב, מיכאל טוכפלד, שוחח עם חבר-הכנסת לשעבר ושמע ממנו כי ברצונו לשמש אלטרנטיבה לחברי סיעת הבית-היהודי. לדברי אמסלם, לאחר הבחירות ניהל מגעים להצטרף לשורות הבית-היהודי, אך ללא הצלחה – לטענתו, משום ש"הנהגת הבית-היהודי אינה ערוכה ואינה מעוניינת" להכיל דעות כמו שלו. "התברר לי כי הבית-היהודי מרגיש רגשי נחיתות ומאוים לא רק על-ידי אותם גורמים מבית החשים כבר מזמן שהם שייכים לעולם החרדי", מצטט טוכפלד את אמסלם, "אבל במיוחד על-ידי העולם החרדי הבז לכל ערכיה של הציונות הדתית. עברתי את הסרט הזה פעם אחת בש"ס, ואיני מוכן לעבור אותו שוב" (אף שהידיעה מוכתרת כ"פרסום ראשון", ידיעה דומה מופיעה הבוקר גם בעיתון-האח לעתיד, "ישראל היום"; הכתב החתום עליה, מתי טוכפלד, הוא בנו של כתב "מקור ראשון" החתום על הידיעה המקבילה). ממדור המאמרים של העיתון המגזרי צפויה לראש הממשלה, יריבו הפוליטי של מנהיג הבית-היהודי, קצת פחות נחת. מאמר אחד, מאת הרב יובל שרלו, מוכתר בכותרת הרומזנית "הקשר בין אולמרט לנתניהו", וזאת על אף שאין בו כל התייחסות ישירה לראש הממשלה או לאופן שבו עשוי לדבוק בו רבב בשל מעשי קודמו. מאמר אחר, מאת זאב בן-יוסף, דווקא כן עוסק בקשר שמוצא הכותב בין אולמרט לנתניהו, אף שהוא זוכה לכותרת הפושרת "לקחי פרשת אולמרט". החוט המקשר בין השניים, כותב בן-יוסף, "ממייסדי הליכוד ומוותיקי תנועת בית"ר", הוא התשוקה לכוח, שסופה להשחית. רמי שדה, אגרונום ממושב עין-יהב שבערבה, מקבל היום בפעם השנייה בתוך כשבוע ידיעה בולטת על השער האחורי של "ידיעות אחרונות", המוקדש בעת האחרונה בעיקר למיזמים פרסומיים מסוגים שונים. בשבוע שעבר הוקדשה הידיעה החקלאית לדלעות ענק הצומחות במושב; הבוקר מוקדשת הידיעה המרכזית בשער האחורי למלפפונים שכשחותכים אותם לרוחב מניבים נתחים בצורה של כוכב או לב ("לא, זו לא מתיחה לרגל 1 באפריל שחל אתמול", מציינים הכתבים, עופר פטרסבורג ודודי גולדמן). בשני המקרים, הידיעות בנושא הירקות יוצאי הדופן, המשווקים על-ידי אגודה שיתופית בשם יופי-של-ירקות, פורסמו כבר קודם לכן בשלל אתרים. מדוע מוצאים לנכון ב"ידיעות אחרונות" להבליט כך את עשייתם של החקלאים המסורים מהערבה? אולי משום שבשנה שעברה הוכתרה האגודה בתואר משווקת הירקות הטריים הגדולה בישראל, עם מכירות שנתיות בהיקף של למעלה מ-100 מיליון שקל. ואולי סתם בגלל עבודת יחסי-ציבור אפקטיבית. "בינתיים, עדיין לא ניתן למצוא את המלפפונים המיוחדים בסופר הקרוב לביתכם או אצל הירקן השכונתי", כותבים פטרסבורג וגולדמן בשער האחורי. "מחזור הגידול הראשון, במשקל של כמה מאות קילוגרמים, חולק לקניינים של רשתות השיווק ולמשפחות החקלאים. בשבועות הקרובים צפוי להבשיל מחזור גידול נוסף, ובמושב מקווים שתימצא רשת שיווק שתקנה את התוצרת". עיתון אחד שקנה את התוצרת כבר יש. ב"דה-מרקר" מדווחים יסמין גואטה ואמיר טייג על האופן שבו מתכוון איש העסקים אלי עזור, בעליה של קבוצת גרוזלם-פוסט, לעשות שימוש במותג "מעריב", שאותו הוא מעוניין לרכוש תמורת 4 מיליון שקל. הצעתו של עזור, שזכתה לתמיכת נאמן "מעריב" חן ברדיצב, הוגשה אתמול לבית-המשפט המחוזי בירושלים, אך טרם אושרה. נכסיו הנוכחיים של העיתון, המפורטים בידיעה, אינם כוללים כמעט דבר מלבד שם המותג וכמה עשרות עובדים, עיתונאים ועובדי מינהלה. "על-פי תוכניתו של עזור, מעריב ימשיך לצאת באמצע השבוע, ובסופי-השבוע יקבלו מנויי העיתון את עיתונו האחר של עזור – סופהשבוע", כותבים גואטה וטייג. בהמשך הגיליון מדווח טייג על כוונתה של זכיינית ערוץ 2 רשת למחוק מדו"חותיה הכספיים לשנת 2014 הכנסות בסך של 40–50 מיליון שקל – כמחצית מהיקף החובות המוערך שהחברה מנסה לגבות לפני שינויי הבעלות בה. "מדובר בחובות של לקוחות, כמו משרדי רכש מדיה ומשרדי פרסום, שחלקם בני עד 15 שנה", כותב טייג. לי-אור אברבך, בגליון אמש של "גלובס", כתב על נתונים של חברת המחקר PwC ישראל, ולפיהם נתח הפרסום של העיתונות, שבשנים האחרונות מצטמצם באופן שיטתי, עתיד לצמוח ב-2015. גדי להב, ב"דה-מרקר", כותב הבוקר על הקשר שבין המודל העסקי הרעוע של כלי תקשורת חדשותיים לבין נושאי הסיקור העכשוויים שלהם, והפוטנציאל הטמון בחובה של עיתונות ביג-דאטה. אופני סיקור אחרים, עולה מהרשימה, עשויים להיות זמינים וכלכליים יותר. "בעידן הזה, שבו כמעט הכל מצולם, מקוטלג, ממוין וממוספר, יש מספיק מידע בחוץ. במקום לחשוף אותו צריך רק לאסוף אותו, וחשוב מכך – לנתח אותו", כותב להב (שבהמשך מציין כי שיטת העבודה החדשה יכולה להתקיים לצד זו הישנה, המתבססת על חשיפה של מידע חדש). במדור הרכילות של "ישראל היום" כותב ערן סויסה כי היחצן רני רהב לא ישתתף בעונה הבאה של תחרות השירה הטלוויזיונית "הכוכב הבא" (רהב עצמו מכחיש). במדור הרכילות של "ממון" מעדכן עופר פטרסבורג כי ניר חפץ, לשעבר עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ודוברו של בנימין נתניהו, חבר לשר לשעבר שלום שמחון, לבדרן שלום אסייג ולמנכ"ל משרד התמ"ת לשעבר שרון קדמי (המכונה גם הוא, בטעות, "שלום"), בניסיון לקדם את הקמתה של "חוות ענק לגידול דגים" כעשרה ק"מ מחופי חיפה. לשם כך ביקשה קבוצת המשקיעים אישור מראש העירייה יונה יהב. "יהב התלהב", כותב פטרסבורג. ב"ישראל היום" מתפרסמת היום ידיעת תצלום בלעדית מאת הכתב המדיני שלמה צזנה, ולפיה ראש ממשלת ישראל ביקר אתמול במאפייה בכפר-חב"ד ורידד בצק למצה, במסגרת ההכנות לחג הפסח. ראש הממשלה איחל לכל עם ישראל חג פסח שמח, מציין הכתב.
|
תושבי רחובות התכנסו השבוע כדי לשמוע את דעותיהם של המועמדים לראשות העיר בפאנל בחירות מיוחד. מה היה להם לומר על תחבורה ציבורית בשבת, הקצאת שטחים למבני דת ואיחוד במחנה הליברלי?
|
בחודשים הקרובים נסקר את הבחירות המקומיות בשני יישובים, פרדס חנה-כרכור ורחובות, במסגרת פרויקט ניסיוני משותף של שקוף, העין השביעית והמקום הכי חם. נעקוב אחרי המאבקים בין הרשימות, הסוגיות המעסיקות את התושבים והתייחסות המועמדים לראשות העיר לנושאים המרכזיים שעומדים על הפרק. ״שקוף״ מזמינה אתכם להתלוות אלינו למסע, ולקבל מידע אמין ומקיף על המתרחש בשתי הזירות המוניצפליות הנבחרות. איך עוקבים אחרי הכתבות? בלינק הזה תוכלו להירשם לקבוצת וואטסאפ בה יישלחו כל הכתבות, קבוצת טלגרם ועדכון מייל יומי. * המיזם הוא תולדה של רעיון חדש: עיתונות מקומית בתמיכת התושבים ולמענם בלבד. הצענו סיקור ממוקד לתקופת הבחירות, לערים הראשונות שתושביהן יצליחו לגייס את הסכום הדרוש. רחובות ופרדס חנה-כרכור הצליחו תוך זמן קצר ונדהמנו מגל אדיר של תמיכות והתעניינות מכל הארץ. אבל, עיתונות הרי לא נגמרת בבחירות. אם תרצו שנגייס כתב/ת במשרה מלאה ליישוב שלכם – השאירו פה פרטים. הערים שיאספו בחודשים הקרובים הכי הרבה תושבים ותושבות, שיצהירו כי ישתתפו, בסכום חודשי לבחירתם, יקבלו עדיפות עם התקדמות המיזם. ביום שני האחרון התקבצו כ-100 מתושבי רחובות בגינה הציבורית שבלב שכונת אחוזת הנשיא, הצמודה למכון ויצמן כדי לקחת חלק בפאנל בחירות שנערך במקום. השכונה תוכננה על פני רחוב מעגלי אחד, סביבו מתנשאים מגדלים רבי קומות ומאחוריהם בתי דירות נמוכים יותר ורובם של הדיירים חילונים. כחצי שעה לפני האירוע, המתנדבים המקומיים הצמידו שני שולחנות מתקפלים ארוכים בקצה אחת המדשאות, ועליהם פרסו מפות בד בצבעי כחול ולבן. כסאות פלסטיק לנוחיות התושבים סודרו בשורות בשבילי הבטון, במרווחים שבין השיחים, שולחן כיבוד מוקם בצידו של עץ , ועליו בקבוקי שתייה וכיבוד לכל המשתתפים. בניגוד לבחירות הקודמות לראשות עיריית רחובות, בהן היה מועמד יחיד לראשות העיר – רחמים מלול בן ה-77, בעברו חבר כנסת מטעם ש״ס, המכהן בתפקיד מאז 2009 – השנה מתמודדים מולו שלושה מועמדים. מתן דיל, יו״ר האופוזיציה במועצת העיר (שכיהן בעברו כסגן ראש העיר) מוביל את רשימת ״רחובותי״, שזוכה לתמיכת הליכוד אחרי שהמפלגה הסירה את תמיכתה במלול. שני המועמדים הנוספים נחשבים שייכים לצד ה״ליברלי״ של המפה ושניהם חברים בקואליציה הנוכחית ומכהנים כסגני ראש העיר. יניב מרקוביץ׳ מרשימת ״כחול לבן רחובות״ וזהר בלום מרשימת ״החינוך בראש״. מלול עצמו לא טרח להגיע לאירוע, אבל שלושת המועמדים החדשים התייצבו לפאנל שהעיתונאי אבנר הופשטיין התנדב להנחות. הופשטיין, בעברו תושב העיר רחובות, פרסם בשנה האחרונה תחקירים שעוסקים בהטבות הניתנות לעמותת חב״ד בעיר. לאחר עיכובים לא צפויים, בעקבות ניסיונות העירייה למנוע את קיום האירוע, התאספו לבסוף כל המשתתפים והפאנל יצא לדרך. בשנים האחרונות התנהלו בשכונה מאבקים כנגד תקצוב ובנייה של מבני דת בשכונה על חשבון מבני ציבור לצרכי חינוך, תרבות וספורט והשאלה בנוגע לאופיה החילוני של העיר עומדת במרכז העניין של התושבים המקומיים. "חברת המועצה איטל בציר אלשיך מסיעת ׳רחובות חופשית׳ יזמה קווי אוטובוס בשבת. ראש העיר מלול הודיע שהוא מתנגד, האם אתם תתמכו במתווה שכזה?" שאל הופשטיין. הראשון לענות היה בלום בן ה-56, דור שלישי ברחובות, המכהן כממלא מקום ראש העיר ומחזיק תיק החינוך. "אנחנו נעשה מיפוי על הצורך ויהיו קווים לבני הנוער ואנשים שרוצים להגיע לים ובילויים כמובן לשמור שהאוטובוס לא יעבור באזורים שזה מפריע", השיב. "התשובה היא כן. עיקרון ההדדיות שאני כל הקמפיין מדבר עליו כאדם ליברלי מדבר על זה שכל צד ידע לקבל את הצרכים של הצד השני", ענה מרקוביץ, סגן ראש העיר ומחזיק תיק חזות העיר, שמוביל את הרשימה של כחול לבן ברחובות. מרקוביץ׳, יליד רחובות בן 42, היה בעבר חבר הרשימה של בלום. כעת, שניהם נלחמים על אותם המצביעים. בניגוד לשני המועמדים הקודמים, מתן דיל בחר להשיב באופן עמום יותר: "בחמש השנים האחרונות לא הייתה יוזמה כזאת. היא עולה רגע לפני בחירות", ציין. "כראש עירייה אני אדאג להמשיך את החיים הטובים המשותפים ברחובות, חיה ותן לחיות". חלק מהנוכחים לא היו מרוצים מתשובתו של דיל, ואחדים מהם צעקו לו "כן או לא?!" . "אתה מזלזל בנו", הוסיפה בצעקה אחת מתושבות השכונה. הופשטיין נענה לקריאות התושבים וביקש לחדד את הסוגייה מול דיל: "התושבים שואלים – כן או לא?" "אני לא מזלזל בך, אל תזלזלי בתשובה שלי", השיב דיל לתושבת ולאחר מכן טען כי "רגע לפני בחירות זאת אמירה שמייצרת אש לא לגיטימית ולא אחראית. כראש עירייה אדאג לכל הקהלים". הופשטיין גם פנה לבלום ומרקוביץ, שנאבקים על אותם קולות מצביעים, מדוע הם לא מתאחדים ומגדילים את הסיכוי של המחנה שאותו הם מייצגים לנצח. "אני קורא ליניב אחרי כל אירוע בוא נשב ביחד נקבע את הכללים ונרוץ", השיב בלום. "אבל מי יוביל?" הקשה הופשטיין. "מי שיכול לנצח את הצד השני. נעשה סקר משותף". ענה בלום. מרקוביץ מהצד השני השיב: "אני מחויב למחנה הליברלי שאיתו אני נמנה, לא אפסול שום דבר לטובת הציבור הרחובותי. יש מרחק ארוך בין הדיבורים בפאנלים והפוסטים בהודעות לבין פרקטיקה, אני בטוח שאם זוהר ואני נשב ביחד בלי המתווכים באמצע, נמצא את הנוסחה". "מתי?" שאל הופשטיין. "מבטיחים לעדכן", השיב מרקוביץ. בהמשך פנה הופשטיין לבלום ולמרקוביץ היושבים בקואליציה ולוקחים חלק בניווט מדיניות העירייה: "אפשר לסמוך עליכם שבקדנציה הבאה כשתגיע הקצאה של שטח ציבורי אתם תבחנו את הדברים באופן נקי בלי פוליטיזציה, שחיתות או העדפה לגורם כזה או אחר?" "כל נושא ההקצאות צריך לעצור ולעשות חושבים", ענה בלום. "לעצור כי אין לנו יותר קרקעות ציבוריות. לעשות מיפוי לראות מה הצרכים שבכל שכונה ואז לפתוח מחדש את נושא ההקצאות". את דיל, יו"ר האופוזיציה שאל הופשטיין לאחר מכן: "מדוע הצבעת בעד הקצאות בעבר? מה ההבדל בינך לבין ראש העיר מלול?" "אני מצביע על פי צו מצפוני, לא קשור לראש העיר", ענה דיל. "לפני שלושה חודשים הצבעתי נגד בית כנסת באבן גבירול, יש שם יותר מיד בתי כנסת וזה לא שייך ובגלל זה זה נפל". "בכל המקרים האחרים חשבת שחסרים בתי כנסת?" שאל הופשטיין. "אני לא הנהלת העירייה ולא קובע את החזון, אני מצביע על מה שלפניי", השיב דיל. "כראש עיר אכתוב מפת צרכים חדשה, התחייבתי לכך". בסוף הפאנל, עלתה גם פרשת פארק הדרים, בהמשך לכתבת תחקיר של דניאל אלעזר ב"כאן" והעלתה טענות הנוגעות לשחיתות בהליך הבנייה של הפארק. הופשטיין פנה למרקוביץ ששמו נקשר בפרשה: "אתה תמכת בפארק הדרים, ויש פה צד שמריח לא טוב לא מבחינת האישורים, המכרז או עבירות בנייה שיש בפארק הזה. שווה להקים פארק בשיטת השקשוקה חודשיים לפני הבחירות?" "אין מאושר ממני ששאלת את השאלה הזאת", השיב מרקוביץ והצהיר: "כל עסקת חוות כספי פארק הדרים כשרה למהדרין. עברו סביבה חוות דעת של היועצת המשפטית של העירייה.." "אותה יועצת משפטית שטענה שהאירוע הזה לא חוקי?" קטע אותו הופשטיין. "כל מי שבדק את ההסכם המליץ – גם היועצת המשפטית של ועדת תכנון ובנייה והיועצת המשפטית של חברת ה.ל.ר. לידיעתך גם שרת הפנים, הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה והוועדה המחוזית קיימו איתנו ישיבות עבודה בתוך הפארק עצמו. כולם ידעו כולם היו שם". "נורמטיבית זה נראה טוב?" הקשה הופשטיין. "אם מועמד אחר היה מבצע את זה ואתה היית יושב באופוזיציה, היית מפרגן?" "המקום הזה היה בעבר אתר פסולת", השיב מרקוביץ, "כשראיתי את הריאה הירוקה אמרתי שתושבי העיר צריכים להנות מזה". "אז למה אתם צריכים לממן את משפחת כספי, תמצאו מקום תעשו מכרז ותעבדו בצורה שקופה", השיב הופשטיין. לאחר סיום האירוע נשארו המאזינים בתחושות מעורבות. "ההקצאות מכורות מראש בעירייה, הרוב במועצה מקבל את ההנחיה מלמעלה", חלק את דעתו אחד התושבים. "איפה היו מרקוביץ ובלום עד עכשיו? בתקופת הבחירות האחרונות הורגש שיש שינוי אבל זה בגלל הבחירות, אולי אם הם יהיו חופשיים הם ינהגו כך״. "כולם אומרים דברים מאוד ברורים, שהם כן ידאגו להקצאה של מבנה ציבור לשכונה ושאם בית הכנסת לא יבנה במועד שהקציבו להם אז הם ייקחו אותו בחזרה", אומר גיל הינדי, תושב השכונה ואחד ממארגני הפאנל, "אבל צריך לראות את המעשים בפועל בשטח. גם מלול הבטיח ב-2013 שיבנה לנו מגרש ספורט ועד היום לא ראינו איפה הוא, הפוך, בנו על השטח שהיה מיועד לכך בית כנסת".
|
העיתונים מזהירים מבמות נופלות | "הארץ" נאחז במין קבוצתי | ב"ידיעות אחרונות" מתגעגעים להדה בושס
|
"הסיפור שנחשף שלשום בהארץ על-ידי יניב קובוביץ מטריד ואינו מרפה", נכתב בפתח מאמר המערכת של העיתון אתמול. "בצהרי היום, לעיני עשרות אנשים, קיימה קבוצת גברים יחסי מין עם אשה חצי עירומה על חוף הים של תל-אביב, באירוע תמוה שנמשך כמה שעות", נכתב שם; רצף של תיאורי עובדות שחקירת המשטרה ועבודה עיתונאית של כלי תקשורת אחרים הפריכו מכל וכל: לא גברים כי אם נערים, לא קבוצה כי אם נער אחד, לא על חוף הים אלא בין גליו, לא כמה שעות אלא כמה דקות, לא חשד לאונס קבוצתי, אלא לחשיפת איבר בפומבי. "האשה מחוף בוגרשוב מסרה את גרסתה למשטרה: זה בא מרצוני, הכל סבבה", נכתב ברצועה בתחתית שער "מעריב". "האשה מחוף בוגרשוב חשודה במעשה מגונה", נכתב בכותרת הידיעה של אבי אשכנזי בעמ 12. "המשטרה איתרה אתמול את האשה, שהזדהתה כנערת ליווי", נכתב בכותרת המשנה. "שום דבר לא היה בכוח, היא סיפרה, הייתי במגע רק עם ידיד שלי. אמש היא שוחררה בערבות וחשודה בביצוע מעשה מגונה בפומבי. המשטרה: לא נפתח לנערים תיקים פליליים". "הצעירה סיפרה כי היתה במגע עם אחד הנערים, שאותו הכירה קודם, וכי המגע בינה לבינו נעשה בתוך המים, הרחק מעיני המתרחצים", כותב אשכנזי. "כבר בתשאול של הנערים הצלחנו להבין שהסיפור לא היה כפי שתואר בתקשורת, הוא היה שונה מהותית", מצטט אשכנזי שוטר אלמוני. "לא מעגל של עשרות גברים שמחאו כפיים, וכל פעם מישהו נכנס לקיים יחסי מין עם הצעירה. לא היה ניצול מיני של צעירה שהיתה במצוקה. הנערים ישבו שעות וסיפרו לחוקרים בצורה מפורטת, בלי להסתיר דבר". עוד כותב אשכנזי כי האשה איששה את טענת המשטרה שלפיה שוטרים אכן הגיעו למקום בעקבות תלונות מהשוהים בחוף, פנו אליה, והיא "נשכבה על החול וטענה בפניהם כי הגיעה למקום כדי להשתזף". "ידיעות אחרונות" מדפיס גם הוא כותרת בתחתית השער, מוסיף לסיפור נופך כמעט קומי, עם הכותרת בעמ 6: "לא מתחרטת, רציתי שהחבר לשעבר יקנא". "לא אונס, לא מין קבוצתי והכל היה בהסכמה", פותחת כותרת המשנה לידיעה של אדוה כהן. "מדובר בסיפור שלא היה", מסכם שוטר אנונימי אחר ב"מעריב", "לא היה המון שחזה באונס אכזרי ולא התערב. בסך-הכל היה כאן אירוע שבו צעירה הטרידה קבוצת נערים וקיימה יחסי מין ברמה כזו או אחרת עם אחד מהם בקטע מבודד בים". "פשוט העלילו עליהם", הוא אומר ביחס לנערים. מי הם ש"העלילו עליהם"? על הנערים שבחוף ועל הציבור שבחוף ועל הציבור הישראלי והחברה הישראלית כולה? יש להם שמות: שי גולדן ב"מעריב" ומירב בטיטו ב"ידיעות אחרונות", בטורים מתלהמים, שנקראו כמגוחכים עוד כשלא היה ברור שהסיפור "לא היה". איתם גם העורכים ב"הארץ", שהבליטו וחגגו את הסיפור, ואיתם מרב מיכאלי שקבעה בטור פלספני כי מדובר באונס, ולעזאזל העובדות (שאף אחד ב"הארץ" לא ידע אותן באותה עת). ב"מעריב" וב"ידיעות" לא התפרסמה אתמול ולא מתפרסמת היום התנצלות או הכאה על חטא של הפובליציסטיקנים האמורים או של העורכים על הדיבה הציבורית שהוציאו. אף אחד גם לא באמת ציפה לכזו התנהגות אצילית. דווקא מ"הארץ" כן היה ניתן לצפות לאיזושהי התייחסות רטרוספקטיבית או ביקורת עצמית, אולי מאמר מערכת מיוחד, אפילו סתם מאמר באחד משני עמודי הדעות הנדפסים בעיתון. תחת זאת מגיש העיתון התעקשות על הגרסה שלו למה שהיה בחוף (יניב קובוביץ). את הודעת המשטרה הוא מציג באור שלילי, ככזו שהוגשה בחופזה וכאילו נתפרה מראש; סתירה לכאורה, שאינה משמעותית, נחפרת מתוך חומרי החקירה; וגרסה של עדה לאירוע, הסותרת את דברי המשטרה, מודגשת. קורה שעיתון מתאהב בסיפור שלו, אבל ב"הארץ" מתנהלים לא כעיתונאים שהתאהבו בסיפור שלהם, אלא כפובליציסטים שהתאהבו בסיפור שלהם. בעוד כלי התקשורת האחרים מספקים מדי יום ראיונות וראיות חדשים הקשורים לסיפור, ב"הארץ" נשארים עם אותה "נ", המציגה גרסה מחמירה למה שקרה בחוף, בלי שיצרפו לה בדל ראיה או עדות תומכת אחרת. על הידיעות בעניין שפירסם העיתון ביומיים האחרונים היתה יכולה לחתום גם מרב מיכאלי, לא היה צורך בכתב פלילים בשביל לחבר אותם (זו החמצה כפולה ומכופלת, כי ל"הארץ" יש כתב פלילים מוצלח, שמגיש חומרים טובים כשאלו קיימים במציאות הממשית. גם מהפיאסקו הנוכחי הוא מצליח להוציא, בכל זאת, סיפור: השוטרים שהגיעו לחוף כדי לחפש את האונס הקבוצתי עצרו גנבי תיקים אריתריאים, וקובוביץ מגיש ידיעה המפרטת את "שיטת הגניבה החדשה בחופים"). למעשה, על האייטם היותר בולט המתפרסם היום ב"הארץ" בנוגע לפרשה אכן חתומה מיכאלי. ראיון שלה עם ניצב במשטרה מתפרסם בשער האחורי תחת הכותרת "ניצב אהרון אקסול, למה השוטרים לא קטעו את המין הקבוצתי בחוף בוגרשוב?", על אף שבראיון עצמו נכתב כי רק נער אחד קיים יחסי מין עם האשה. נערים אחרים "נגעו" באשה", ובכמה מהם היא "נגעה". "אגב, למיטב הבנתנו, היא לא היתה עירומה בחלק התחתון, היה לה חוטיני", אומר השוטר, ומיכאלי יורה: "זה עושה את ההבדל בעיניך?". משטרת ישראל אולי אינה המשטרה המשובחת בעולם, אבל מזל שלא פועלת בישראל משטרת מיכאלי: עבורה, חוטיני בחוף הים הוא עירום המסמן קורבן מין ומזמוזים הם יחסי מין. העיקר שב"הארץ" מתלוננים שאיראן זה כאן. אמנם טון הראיון משתנה בהמשך, ונראה שהוא נכתב בהמשכים (בתחילתו מצוין כי האשה לא נחקרה, ובהמשך נכתב מה אמרה בחקירתה), אך זו כבר עבודה לעורכים, לא לשוטרים, ונראה שאלו בדיוק נעדרו מהמערכת. אולי היו עסוקים בכתיבת מאמרים על חוף הים. משהו רע עובר על עיתון "הארץ". ידוע ש"הארץ" נבדל מהעיתונים היומיים המרכזיים האחרים בכך שיש לו עמדה אידיאולוגית ובכך שהוא מכוון לציבור מסוים ואינו מחפש אחרי המכנה המשותף הרחב, אך הבידול הנוסף (ואולי המשמעותי יותר) של "הארץ" הוא בכך שבניגוד כמעט מוחלט לטבלואידים הישראליים ("מעריב" הולך ומתרחק מהקִטלוג הזה), הוא דוגל בערכים של איפוק וריסון, במיוחד בעמודי החדשות שלו, ומעדיף לפנות לאיברי החשיבה של הקוראים ולא לאיברי הרגש שלהם, ודאי שלא לאיברי הגוף. לפני כמה שנים, כשנכנס לתפקיד העורך דב אלפון, חששו עיתונאים ב"הארץ" וקוראים של "הארץ" מפני "הארץ החדש" שנועד לתפוס את מקומו של "הארץ הישן" וערכיו. החששות תורגמו למאבק ערכי בתוך העיתון (ומחוצה לו) שהיה נראה דווקא כי הוא מביא לאיזון מסוים בין הצורך להצעיד את העיתון עם הזמן ובין הרצון לשמור על החיוביות שבמסורותיו (לטובת הקיצור; התיאור מפרגן, אולי, מדי). דווקא כעת, בחודשים הראשונים לכהונתו של עורך חדש (אלוף בן, המאייש את התפקיד מאז אוגוסט האחרון), שהוא איש חדשות מובהק, סובל חלק החדשות של העיתון מסימני מחלה הולכים ומתגברים. כך עם האונס ההמוני בחוף הים שכנראה לא היה ולא נברא, ועם ההאשמות החברתיות הנוקבות שוודאי שלא היה להן מקום; כך עם ההבלטה של סיפור הלינץ של אוהדי בית"ר בעובדים ערבים בקניון בירושלים, שהמשטרה טוענת שכלל לא קרה. הנה מסתמנת תבנית: לא רק שמעלים מן העבר (גם ה"לינץ" וגם ה"אונס" "נחשפו" ב"הארץ" ימים או שבועות אחרי שאירעו. או "אירעו") אפיזודות של עבירות פליליות לכאורה, המדברות אל לב הקורא המדומיין של העיתון (ה"שמאלני", ה"פמיניסט") ומוגשות בהבלטה ובליווי צקצוק פרשני עז רק כדי להתברר מאוחר יותר כאייטמים עיתונאיים לא בשלים ולא מבושלים, שתבליני הנו-נו-נו שכיסו אותם הסתירו חוסר משווע בעובדות – אלא גם כשהמשטרה או כלי תקשורת אחרים (בפרשה הנוכחית היה זה ערוץ 2 שהביא תצלומים מחוף הים ואחר-כך גם מצא את האשה עצמה – לפני המשטרה, וגם לפני "הארץ") מביאים עובדות וראיות הסותרות את הסיפור או מפריכות אותו, עורכי "הארץ" לא מסתובבים ופניהם אל הקיר, אלא ממשיכים לאחוז בקרנות הסיפור. "אבל עיקר החומרה מתמקדת בהתנהגות של ציבור הנופשים והעובדים שעל החוף. עשרות, אם לא מאות, אנשים צפו בנעשה, וכמעט כולם לא נקפו אצבע ולא עשו דבר להפסיקו", נכתב במאמר המערכת אתמול, שהיכה על חזנו שלנו, הציבור הישראלי, "נאטמנו", "התבהמנו", "אדישות ציבורית עמוקה ומעוררת חלחלה". נראה שמול האדישות המדומיינת הזו (התחקירים העיתונאיים והמשטרתיים הוכיחו, בתיאורים ובתמונות, כי הציבור כן ניסה להתערב, פעם אחר פעם, אולם נהדף על-ידי האשה עצמה), בוחר "הארץ" לאמץ ממתחריו את הרגשנות המצטעקת, כשהערכים האידיאולוגיים שהוא מזוהה עימם (הסלידה מגזענות ומאפליה) משמשים לו מסווה. הפתולוגיה הופכת מכוערת במיוחד במקרה הספציפי הזה: בעוד סיפור הלינץ בקניון היה נראה לפחות כאירוע שאין ויכוח באשר לתוקף המוסרי של הזעקה נגדו, הרי שסיפור האונס בחוף הים היה מראשיתו מעורפל ולא ברור – לא מצד עובדותיו ולא מצד משמעותן המוסרית. "הארץ", באופן שבו טיפל וממשיך לטפל בפרשה, מאמץ עמדה פמיניסטית (לפחות המכונה פמיניסטית) קיצונית ומזיקה, ולפיה לאשה אין רצון חופשי כשמדובר בהחלטות סקסואליות, כאילו יחסי מין הם בגדר אונס כל עוד לא הוכח אחרת. הבחירה הזו נראית כאבסורד כשנזכרים שאותו עיתון ממשיך להעסיק בין שורותיו ולפרסם את כתביו של יצחק לאור, שתחקיר עיתונאי מקיף – ולא עדות אחת יחידה כמו זה ש"הארץ" נשען עליה במקרה של האונס הקבוצתי שלא היה – הציג כמה נשים שהעידו בגלוי כי הוא ביזה ותקף אותן מינית. אנשי "הארץ", המזדעקים במאמרים נגד ההתבהמות של הציבור הישראלי בעקבות מקרה מעורפל של קיום יחסי מין בפומבי, מעולם לא סיפקו הסבר כלשהו לכך שהם ממשיכים לתת במה ופרנסה למי שנשים גלויות פנים הוקיעו אותו כמבזה ותוקפן. המשטרה לא טיפלה בתלונה נגד לאור בשל חוקי ההתיישנות, אבל לא ראינו ש"הארץ" מתחשב בדעתה של המשטרה כשמתחשק לו להוציא קיטור מטיפני. סוג אחר של פרסומים גם הוא לא מביא כבוד לעיתון. כך הדסק לענייני יאיר לפיד שהוקם בעיתון ומעלה בחכתו פגמים מינהלתיים ופליטות פה כדי להופכן לכותרות. או המקרה של הפרסום הבולט והנשנה של ה"אין תואר" של חנוך מרמרי. בפרסומים אלה קיבל העיתון לכאורה אישוש מן המציאות האובייקטיבית: המועצה להשכלה גבוהה הודיעה כי תפעל בשני המקרים. זה ניצחון טכני, הישג עלוב בספורט וגם בעיתונות. "הארץ" לא חשף בשני המקרים האלה שחיתות חבויה או עוול נסתר, אלא ניצל את כוחו הציבורי כדי להאיר בזרקור על אי-סדרים ביורוקרטיים וטעויות אנוש זניחות (גם אם, במקרה של לפיד, מצחיקות). אלו מנות שאפשר, אולי, להגיש כפרפראות; כשהן הופכות למנה העיקרית, צריך לבדוק אם משהו קרה לטבח. "עבדות בארץ הקודש" היא כותרתו של המקומון "ידיעות בת-ים". "יחסי מין עם עשרה לקוחות ביום. קנסות על אי-ציות לקליינטים. וענישה אלימה במקרה של סירוב. כך נוהל מערך הסרסרות של אולג זברסקי ואולגה פישר מבת-ים", נכתב בכותרת המשנה. "הגברת הראשונה של ביקורת הטלוויזיה בישראל הלכה לעולמה, ובלכתה הורישה לנו דורות של מבקרי תרבות מרושעים שאינם מסוגלים לפרגן גם אם חייהם יהיו תלויים בכך", נכתב בעמוד הפותח של "7 לילות", מוסף "ידיעות אחרונות", במדור "הברזייה". בסוגריים מודפסת תוספת: "מסר מ7 לילות לעולם הבא: תודה". ובכן, מישהו במוסף הבידור של "ידיעות אחרונות" חי בלה-לה-לנד (בחרתי בדימוי שיתאים לעולם ההקשרים של אנשי המוסף). מאז כהונתו המוצלחת של עדי גולד כעורך, המוסף שעושה רביב גולן תחת העורך הראשי רון ירון הידרדר והלך עד שכיום הוא מורכב מיותר מדי חומרים אנמיים, מעוקרים, בדירוג לכל המשפחה (כלומר: לילדים בני 13). יש בו עדיין, כמעט תמיד, טור נוקב או כתבה מעניינת, יש לו עדיין כתבים שבאמת טסים מעבר לים כדי להביא אייטמים ולא בודים אותם מלבם כמו שקורה במקומות אחרים, והוא עושה את מלאכתו בכל מה שקשור למלחמה (המשעממת, ללא שוער בשער היריב) על אייטמים אקטואליים; אבל הכישרון הרב שאצור במערכת המוסף (ציפי שמילוביץ למשל, ירון טן-ברינק למשל, יהודה נוריאל למשל, מאיה בקר למשל ועוד ועוד) נתון בגטו: מדור הספרות כתוב היטב, אך נתון בסד חונק בין ראיונות עם כוכבנית למודעות הבידור; את כפולת הדעות כותבים אנשים פיקחים שאילוצים מערכתיים, כנראה, מתעלים פעמים רבות מדי את הביקורתיות היצירתית שלהם למושאי כתיבה חסרי חשיבות; המגזין נותן את ליטרת הבשר שלו לאלוהי היחצנות והקידום של מוצרי הבידור השבועיים, ופעמים רבות מסתפק בכך; הפרויקטים המיוחדים הם כמעט תמיד מזאנר הלקט הדודתי שלא נושך אפילו בשיניים תותבות (והשבוע: "כתבי "7 לילות" בוחרים את "האלבומים שנכנסו להם לווריד". אכן, מבקרי תרבות מרושעים); ביקורות המוזיקה, תחום העניין של העורך הנוכחי, עושות תחרות קצרנות עם "ישראל היום"; והקולנוע, ובכן, אפשר רק להגיד שהדרך שבה מטפל מוסף "7 לילות" בעולם הקולנוע היא חיקוי מגושם של ההתפתחויות של השנים האחרונות בקולנוע ההוליוודי המרכזי עצמו. "זהו רומן כפי שרומן צריך להיות", נכתב בטקסט לא חתום באותה כפולה פותחת (על החדש של גונתן פראנזן), "רב-קולי, מדויק לזמנו, מורכב ועשיר בדמויות ששונאים ואוהבים בו-זמנית". מוסף "7 לילות" הוא, אם כן, תמונת הראי של רומן של פראנזן: כותביו כותבים בקול אחד, צאצא עייף של ההתחכמות המקומונית של לפני עשור; את הדמויות שלו לא שונאים ולא אוהבים אלא צורכים (מה שלוהט השבוע! מה שחם היום!); והוא מדויק כמו שעון של פצצה לא חמושה. ההתאמה המושלמת שלו אינה לרוח הזמן או לתרבות המקומית, אלא לרוחו הנכאה של עיתון האם שלו. המוסף כאילו עבר שקדיזציה: הלך המבקר ונשארה הטלוויזיה. מוסף עם עורך צעיר שחווה את משבר גיל העמידה כבר בגיל ההתבגרות, עם בעל טור בכיר שהגיע באמת למשבר גיל העמידה ולכן שומר את הביקורתיות המרושעת שלו למי שאינם יכולים לאיים עליו (או לקרוא את הטור שלו), ועם כוכב בולט אחד, שכשהוא מניף את השרביט העמודים מסתדרים מולו בשלשות – רז שכניק, חבר במסדר מוזס ומומחה לריאליטי. "השנה אני גאה במיוחד לברך אתכם. גאה כי בשבועות האחרונים העיתון שאתם כולכם עושים בולט בהישגיו", כתב רון ירון באיגרת אלקטרונית לאנשי העיתון. "ידיעות אחרונות חי, בועט, רלבנטי, קובע סדר יום. די אם אזכיר את החשיפה החשובה של נחום ברנע ושמעון שיפר על הנעשה בלשכת ראש הממשלה, כפי שסיפר להם עוזי ארד. ובהמשך את סדרת הכתבות המופלאה של רז שכניק על האח הגדול. ושאף אחד לא יצליח לבלבל אתכם. מדובר בשתי חשיפות עיתונאיות ממדרגה ראשונה". ואם העורך הראשי חי בעולם חדש מופלא, פלא שמוסף התרבות שלו איבד את הדרך, כיסה אותה בחול מהוליווד ושתל עליה עצים ירוקים מפלסטיק? "למרות האסון, טקס הדלקת המשואות ייערך בהר הרצל", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", העיתון שפירסם אתמול טור בולט שקרא שלא למהר ולחפש אחראים למותה של חיילת בהתמוטטות מבנה תאורה במהלך ההכנות לטקס יום העצמאות בהר הרצל, שלשום. העיתונים האחרים, המחויבים פחות ליצירת אווירה לאומית נינוחה ומרוצה מעצמה, מתמקדים באסון, ולא במה שקורה למרות האסון. "האישור לגשר התאורה בהר הרצל לא תועד בכתב", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "כל במות העצמאות ייבדקו מחשש לקריסה", נכתב בזו של "מעריב". "בורחים מאחריות", מאשימה זו של "ידיעות אחרונות", שממשיך לדבוק בקו התוקפני ביותר מבין כל העיתונים ביחס לסיקור המקרה. כותרת המשנה מפרטת את חילופי ההאשמות בין המהנדסים השונים שהיו אחראים על בטיחות המבנה. "מדינת חפ-לפ" היא כותרת נוספת, מעל לציטוט מאשים של אמה של ההרוגה ("הבת שלי נהרגה בגלל התנהלות שלומיאלית"), ובחותמת הצהובה במרכז השער נדפסת הכותרת של אתמול: "מחדל בהר הרצל". ב"מעריב" לא מקשטים את הסיפור באותו להט צהובוניסטי, אבל מתארים מציאות קשה לא פחות: "החשד: זייפו אישורים ולקחו את הכסף", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת. "ארבעת העצורים בפרשת האסון בהר הרצל חשודים בגרימת מוות ברשלנות, בקבלת דבר במרמה ובזיוף", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של יוסי אלי. גם ב"הארץ": "כשלים התגלו בבמה נוספת שאישרו העצורים", מדווח יהונתן ליס. "דיווח: המערב יאפשר לאיראנים להחזיק בגרעין לצרכים אזרחיים", נכתב ב"מעריב" בכותרת ידיעה של צח יוקד, המסתמך על ה"וושינגטון פוסט". "התאונות של יום השואה", נכתב בכותרת הגג לידיעה בעמוד אחר בעיתון, "הנהגות נדרסו כשעמדו בצפירה". "נהגת שעמדה דום ברחוב בבאר-שבע נפצעה קשה מפגיעת מכונית שבה נהגה תושבת העיר", נכתב בכותרת המשנה. "נהגת אחרת שעצרה את מכוניתה בדרך לרמלה נפצעה בינוני מפגיעת רכב חולף". "שפיכות דמים היא חלק מתהליך הקמת מדינה", נכתב בכותרת בראש שער "הארץ", תחת כותרת הגג "תיק ברגותי נחשף". הציטוט, שמביאים עמוס הראל ואבי יששכרוף, נאמר על-ידי מרואן ברגותי, "בכיר אסירי הפת"ח", בחקירתו במשטרת ישראל, שבמהלכה הודה "במתן הנחיות וכסף לחוליות טרור של הפת"ח שרצחו אזרחים ישראלים". "שדולת הלקחים מהשואה התמקדה בשמאל הישראלי", נכתב בכותרת בעמ 6 של "הארץ". "השדולה, בראשות ח"כ בן-ארי, כמעט לא עסקה כלל בנאציזם". "כן, יש איום איראני, כן, צריך לפעול נגדו, כן, צריך להתריע מולו. אבל בדרך לשם, אדוני ראש הממשלה, אתה מוזיל את השואה", נכתב בכותרת המשנה לטורו של בן כספית במוסף לשבת של "מעריב". "אתמול במעון הורים בירושלים פגש נתניהו באסתר נדיב, ניצולת שואה, קוראת ספר על גולדה, והבטיח שיביא לה אחד מספריו. הערב מסרו לה את מלחמה בטרור", צייץ אתמול בטוויטר שלמה צזנה, הכתב המלווה את נתניהו מטעם "ישראל היום". הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "אני חוזר תמיד לחלל בלב, שזוכר", ציטוט של הרמטכ"ל "לקראת יום הזיכרון". שני התצלומים המכסים את שני שערי המוספים השבועיים של העיתון הם של חיילי צה"ל. "בכירים בארה"ב: דיפלומטיה היא הפתרון בסוריה, אין תקציב לתקיפה", נכתב בכותרת ידיעה במדור חדשות החוץ של "הארץ". "הייתי חלק מהקוזה-נוסטרה של ישראל", כותרת מוסף "הארץ", ראיון של גידי וייץ עם אלדד יניב, המצולם לאורך השער כשהוא לבוש באופן משונה. "הפרוטוקולים של מרואן ברגותי", כותרת מוסף "השבוע" של "הארץ", הראל ויששכרוף על חקירות ברגותי "כצילום רנטגן של האינתיפאדה השנייה". העיתון "מקור ראשון", על שמונת מוספיו, לא הגיע היום למעוני. עם קורא טור ביקורת העיתונות שלי הסליחה. בן-דרור ימיני כותב בטורו במוסף לשבת של "מעריב" כי ה"גרדיאן" הבריטי חזר בו מהחלטתו לפרסם מאמר המדגים כיצד העיתון טעה והטעה בפרסומים שלו לפני עשור על הטבח שלא היה בגנין. ב"ידיעות אחרונות" מבליטים טור של יועז הנדל, מי שכתב בעיתון ועבר להיות דוברו של ראש הממשלה נתניהו, רק כדי להיות נאלץ לעזוב זמן קצר לאחר מכן בעקבות פרשת נתן אשל. מדוע עזב הנדל? מה ראה בלשכה? מה הם לקחיו? הנדל לא מספק את הסחורה. אין מה לקרוא, אפשר להתפזר. ובני ציפר, בטור במוסף "השבוע" של "הארץ", מוכיח שוב שיש מי שסבור שמודעות עצמית להתנהלות צבועה וכוזבת משמשת לה לגיטימציה.
|
הוא ילד פלא, כתבו עיתונאים על אליקים רובינשטיין כשמונה ליועץ משפטי לממשלה. הילד התבגר בינתיים, ובדיווחי העיתונות הוא השתנה פלאים
|
ב-1 בנובמבר 1991, ערב צאתו לוועידת מדריד כמזכיר ממשלתו של יצחק שמיר, העניק אליקים רובינשטיין את אחד הראיונות העיתונאיים הראשונים שלו. המראיינת היתה תלמה אדמון מ"מעריב". כשנשאל על שיחות השלום עם מצרים בקמפ-דייוויד, שגם בהן נטל חלק יותר מעשור קודם לכן, חשף רובינשטיין את יחסו המסויג למדי לאמצעי התקשורת. "העובדה שלא היתה תקשורת בקמפ-דייוויד", הסביר, "שהיה שם מין הסגר כזה, היא שהביאה להסכם. אלה תנאים קשים להשגה פעם נוספת. אין לי בעיה עם התקשורת, אלא שלא תחבל... בכל מקרה, אני יודע שבלי תקשורת אי-אפשר. זה מה שיש". 12 שנים מאוחר יותר, ערב פרישתו מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הופיע רובינשטיין בכנס של מכללת נתניה. הכעס, העלבון והמרירות דיברו מגרונו. העיתונות הישראלית, אמר, נגועה ב"רשעות, בורות, שטחיות, עבודה לא אתית וסימון מטרה מראש". האמירה היתה כללית, אבל העלבון מאוד אישי. מרדכי קרמניצר, נשיא מועצת העיתונות היוצא, ועיתון "הארץ", שהיה היעד העיקרי להתקפה של רובינשטיין, מיהרו להשיב אש. כאשר נכנס רובינשטיין לתפקיד היועץ, בפברואר 1997, קיבלה אותו העיתונות בחיבוק חם. לא חם: לוהט. הוא היה הגיבור הטוב, בן-האור שבא להילחם בבני-החושך. אחר-כך בא המהפך. סיפור עלייתו ונפילתו של רובינשטיין בתקשורת הוא דוגמה בוטה לנטייה של העיתונות למהר לקשור כתרים לאלה שהיא חפצה ביקרם, ולהשליכם הצדה בשאט נפש כשציפיותיה נכזבות. הבורות, השטחיות, עבירות האתיקה וסימון המטרות מראש היו גם אז, אלא שאז הם הולידו מאמרי שבח והלל ליועץ החדש. בניגוד למה שאומרים עליה, העיתונות אינה מקשה אחת. רווחות בה דעות שונות ומשפיעים עליה אינטרסים סותרים. ההבדלים ניכרים במיוחד ביחס למי שנושא בתפקיד הסופר-חשוב של יועץ משפטי לממשלה. אם הוא מכניס מו"ל של עיתון לכלא, הוא רע בעיני כתביו של אותו עיתון וטוב בעיני העיתון שכנגד. אם הוא מאמץ כתבת תחקיר של עיתון ומגלגל אותה לבית-המשפט, הוא בסדר, אם הוא סוגר את התיק מחוסר ראיות, הוא פחדן. פרשת נמרודי הגדירה שני מחנות בתקשורת הישראלית: אלה שנלחמים את מלחמת החוקרים מול אלה שנלחמים את מלחמת הנחקרים. רובינשטיין מצא את עצמו באמצע, וחטף משני המחנות. ראשית הדרך היתה מפנקת. עוד ב-1986, מעט לפני מינויו למזכיר הממשלה, הגדיר אהרון דולב, מבכירי הכתבים ב"מעריב", את רובינשטיין כ"עילוי של דיין במשרד של שמיר", זה ש"רבב של תככנות לא דבק בו" (29.8.86). אל תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הגיע רובינשטיין בעקבות פרשת מינויו קצר המועד של רוני בר-און. בר-און היה הרע; רובינשטיין הטוב. "דומה שאין עוד אדם במערכת הציבורית שהדעות על אישיותו וכישוריו יהיו כה מוחלטות ונלהבות", השתפך אביעזר גולן במאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" (27.1.97). "רובינשטיין הוא הבשורה הטובה ביותר לשלטון החוק מאז כוננה ממשלת נתניהו", הוסיפה טובה צימוקי בטור פרשנות על היועץ הנכנס. "הוא איש יוצא דופן. גאון משפטי... ילד פלא... איש דתי וסובלני... חביב באורח יוצא דופן, לבבי ואישי... שונא קונפליקטים... איש הקונסנזוס" (27.1.97). "מעריב" לא נותר מאחור. "האיש שכולם אוהבים", הכריזה הכותרת שבישרה על אישור המינוי בממשלה, ובטור הפרשנות הנלווה הוסבר כי רובינשטיין הוא "מינוי ראוי", שניחן ב"אינטגריטי, בקיאות ובעיקר רגישות, הערכים הנתבעים ממי שיחרוץ גורלות בדיני נפשות" (27.1.97). גם ב"הארץ" נקבע כי "בחירתו תתקבל באהדה הן בקהילה המשפטית והן בקרב גורמים פוליטיים מכל גוני הקשת" (27.1.97). כשלושה חודשים מאוחר יותר, כאשר התפרסם דו"ח רובינשטיין על פרשת בר-און, שבו נאמר כי בנימין נתניהו, צחי הנגבי ואביגדור ליברמן לא יועמדו לדין על חלקם בפרשה, עדיין נהנה רובינשטיין מאהדת התקשורת. "הארץ" הביע תמיכה בהחלטה בשני טורי פרשנות נפרדים. כך, לדוגמה, קבע אברהם טל כי בדו"ח "הומחש לעין כל כיצד שלטון החוק פועל במדינת ישראל במלוא סמכותו ובכל עוצמתו, ללא מורא וללא משוא פנים". טל גם היה סבור כי דווקא "לאי-הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה ושר המשפטים... היה דרוש לא מעט אומץ לב" (21.4.97). ב"מעריב" שלל ברוך מאירי מכל וכל את האפשרות שההחלטה על אי-העמדה לדין הושפעה מלחצים כלשהם, שכן "לכולם היה ברור שרובינשטיין וארבל הם אנשים שיושרם הציבורי עומד מעל לכל ספק, ושום לחץ לא מועיל" (20.4.97). זאת היתה הפעם האחרונה שבה נהנה רובינשטיין מיחס סלחני בעיתונות. את האות נתנה חנה קים ב"הארץ". "ייתכן", כתבה ב-25 באפריל, "שבספר דברי הימים של היועצים המשפטיים בישראל ייכתב על רובינשטיין כי מצד אחד הוא מונה ליורשו של מי שנאשמים בפלילים רצו במינויו לתפקיד היועץ, ובכך הפיח תקווה במערכת שלטון החוק. אך מצד שני, במקום לנצל את הזדמנות הפז שניתנה לו כדי לתקן את הנורמות הציבוריות, הוא החליט דווקא להכות מכה אנושה בסעיף החוק של הפרת אמונים, שהוא כלי הנשק היחיד במאבק למען טוהר המידות הציבורי". מכאן ואילך ניתן לזהות ביקורת הולכת ומחריפה על היועץ, שליוותה את ההחלטות שקיבל עוד באותה שנה, ובהן אי-התערבותו בהחלטה לפתוח בחקירה נגד העיתונאי אמנון אברמוביץ’ בחשד ל"ריגול חמור" לאחר שחשף כי אבישי רביב היה סוכן שב"כ. העיתונאים סירבו להשלים עם הפגיעה בעבודתם המקצועית, והרחיבו את ביקורתם להחלטות אחרות של היועץ. אל הזירה נכנס מוסף "הארץ". בסוף אוקטובר 1997 פירסם המוסף כתבת דיוקן נשכנית למדי של שרה ליבוביץ-דר על היועץ המשפטי לממשלה. "אל תבנו עליו", הזהירה הכותרת. וכך נכתב שם: "מחיאות הכפיים על מינויו של אליקים רובינשטיין ליועץ המשפטי נדמו מזמן. הולכים וגוברים הקולות המסתייגים מתפקודו, מהססנותו ובמיוחד מכושר עמידתו הרפה מול ראש הממשלה. האם הנעליים של רוני בר-און גדולות עליו?". בהמשך באה סדרה של החלטות על סגירת תיקים של אישי ציבור: אריאל שרון ויאנוש בן-גל (בפרשת עסקת הגז עם רוסיה) עזר וייצמן (בפרשת הכספים שקיבל מהמיליונר אדוארד סרוסי) בנימין נתניהו (בפרשת המוביל אבנר עמדי). בכל הפרשיות האלה צירף רובינשטיין להחלטתו דו"ח ציבורי נוקב. העיתונות, במידה שאפשר לדבר עליה בלשון יחיד, סירבה לקבל את הסידור הזה: נזיפה מצלצלת במקום העמדה לדין. היא לא רצתה דרשות: את אלה היא יודעת לעשות לבד. היא רצתה עונש. רובינשטיין נחשד בחולשה, בהססנות, בכניעה לבעלי השררה. העובדה שגם העיתונאים-החוקרים ננזפו רק החמירה את החשדות. פרשת נתניהו נולדה מכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" וזכתה לסיקור אינטנסיבי. רובינשטיין לא אהב את זה, כשם שלא אהב את מעורבות התקשורת בשיחותיו המדיניות תשע שנים קודם לכן. החקירה, כתב, "נערכה לכל אורכה תחת עינה הצופייה של התקשורת, דבר שהקשה על ניהולה". הביקורת על רובינשטיין בעיתונות היתה גורפת. לאחר ההחלטה לחקור את פרשת עמותות ברק, כתב יואל מרקוס ב"הארץ" כי "היועץ המשפטי צריך להתחיל את החקירה עם עצמו ועם עמדותיו המהססות והמבלבלות" (1.2.00). יואב יצחק כתב ב"מעריב" על ההחלטה לסגור את התיק נגד עזר ויצמן (פרשה שיצחק חשף) כי "חוות הדעת של ארבל וההחלטה של רובינשטיין מעוררות תהיות" (26.5.00), ובמאמר מערכת ב"הארץ" באותו עניין נטען כי "הנורמה הנקבעת בדו"חות של רובינשטיין וארבל היא בעייתית" (26.5.00). בפרשת נתניהו היו הדעות חלוקות. "ידיעות אחרונות" הטיח ביועץ שהוא שם עצמו במקום בית-המשפט, ומרדכי גילת הוסיף כי "אין זה מקרה שהיועץ המשפטי בחר שלא לחשוף בפני הציבור את הראיות האלה ואת הדו"ח המפורט של ארבל" (28.9.00). על אותה החלטה כתב משה נגבי ב"מעריב" כי "כדאי להזכיר שתפקיד היועץ איננו לשכנע את הציבור שהוא אמיץ, אלא לשכנעו שהחוק נאכף באורח צודק ושוויוני ושהצמרת איננה מעל לחוק. נראה שאת המטרה הזאת הוא לא השיג" (28.9.00). יואל מרקוס קבע ברשימה בעמוד הראשון של "הארץ" שרובינשטיין "דאג... לעורו לפני שהציל את עורו של ביבי" (28.9.00). אבל במאמר המערכת שהתפרסם ב"הארץ" למחרת נאמר כי ההחלטה "לגיטימית ומוסמכת... אפשר להניח שאליקים רובינשטיין צדק בהערכתו המקצועית". גם אמנון דנקנר ("מעריב") שיבח את ההחלטה. ההחלטה לסגור את התיק נגד צחי הנגבי במרץ 2001 - החלטה שעמדה בסתירה לעמדתו הראשונית של היועץ - חילקה את העיתונאים באופן מובהק לשני מחנות. "ידיעות אחרונות" תקף את ההחלטה בחריפות, כאשר טובה צימוקי בטור פרשנות מושחז קבעה כי "הסחבת שנקט היועץ המשפטי לממשלה... עולה על כל דמיון... כשמגיעים לתיק של איש ציבור, מאבדת התביעה הכללית את העשתונות... גם במקרה הזה מנפנף היועץ ב’דו"ח ציבורי’, או כפי שהוא מכנה זאת, ’החלטה מנומקת’. הוא שוב מגנה במלים משפטיות חמקמקות את מעשיו של איש הציבור. ריבוי החלטות כאלה - של ’משפט ללא משפט’ - מעלה סימני שאלה וקולות ביקורת על עצם צידוקה של החלטה כזאת" (7.3.01). "מעריב", לעומת זאת, נמנע באופן מופגן מלבקר את ההחלטה וקיבל את הטענה שלא היה סיכוי להרשעת הנגבי. בינואר 2003 התפוצצה ברעש גדול פרשת אריאל שרון וסיריל קרן. הידיעה היתה של כתב "הארץ" ברוך קרא. רובינשטיין זעם על ההדלפה. בזעמו, התיר לחוקרים לחקור את הכתב תחת אזהרה ולסקור את פלט השיחות שלו. כל עיתונאי בישראל חש שהיועץ מפשיט אותו עירום: אם המדינה לא מכבדת את חסיון שיחותיו, מוטב לו לעבור לסיקור תצוגות אופנה. "הארץ" קבע ש"היועץ המשפטי לממשלה לקה בשיקול דעתו. במקום לחקור את החשדות לשחיתות בשלטון, הוא מנסה להפחיד את העיתונות ולהרתיע אותה מלמלא את חובתה. בנסיונו זה, היועץ המשפטי פוגע בזכותם של אזרחי ישראל לקבל מידע חשוב וחיוני, בחופש העיתונות וביסודות הדמוקרטיה" (22.1.03). במאמר המערכת שהתפרסם יום לאחר מכן נכתב כי "התנהלותו של רובינשטיין בפרשה... מעידה על ליקוי חמור בכושר ההבחנה בין עיקר לטפל ועל עולם מושגים מעוות בדבר תפקידה של העיתונות... זימונו של קרא לחקירה הוא עדות לאובדן עשתונות של רובינשטיין... התנהלותו בפרשה מצטרפת להחלטות בעייתיות שקיבל בעבר, ובהן הוכיח מורך לב ונטייה מופרזת לרצות את אנשי השלטון על חשבון עיגון נורמות ראויות בחיים הציבוריים". "ידיעות אחרונות" היה נחרץ לא פחות. במאמר המערכת מה-23 בינואר פנה סבר פלוצקר נרגשות לרובינשטיין והתריס: "חבל על זמנך ומאמציך, מר רובינשטיין. העיתונות בישראל לא תושפע מכך ולא תחדל למלא את שליחותה הציבורית". בעמוד הראשון של אותו גיליון הצהיר מרדכי גילת כי רובינשטיין "מתנהג כמי שמבקש לסתום פיות ולהלך אימים על עיתונאים בלתי תלויים... הוא טרוד מזמן בניסיון לרצות את השלטון". "מעריב" נקרע בין האינסטינקט העיתונאי לתקוף את היועץ ובין איבתו הבסיסית לכל מה שמרתיח את העיתונים האחרים. הוא בחר באמפתיה. היועץ, כתב, "עייף, כעוס, אך בעיקר פגוע" בגלל מעשי ההדלפה. "במחווה קטנה הסיר לשנייה היועץ המשפטי... את הכיפה מראשו ואמר ’שפו’ לצוות החקירה" (23.1.03). העיתונים הציגו את החלטות היועץ כאירוע נקודתי, כגחמה של רגע. זיכרון קצר יש להם, לעיתונים. הם שכחו מה שידעו על השקפותיו של היועץ בעבר, את הנטייה שלו לחשאיות, את השנאה העזה שלו להדלפות. רובינשטיין לא הסתיר מעולם את דעתו בנוגע להדלפות ולצורך לחקור את מקורותיהן: בנובמבר 1997 אמר כי יפעל להקמת ועדה בראשות שופט לבדיקת נושא ההדלפות מחקירות משטרה (הצהרה שעוררה זעם רב במשטרה); בפברואר 1998 הודיע כי הוא שוקל להורות לחקור את ההדלפה בדבר התקלה שאירעה במהלך פעולה של אנשי המוסד בשווייץ; באוקטובר של אותה שנה הפנה באופן יוצא דופן מכתב מפורש לראש הממשלה ובו ביקש למנוע מסגן השר מיכאל איתן להשתתף בישיבות ועדת השרים לביטחון בשל העובדה שהדליף קטע פרוטוקול מישיבת הקבינט שעסק באבישי רביב; במרץ 2000 מתח ביקורת חריפה על ההדלפות מחקירות המשטרה; ובספטמבר של אותה שנה הקדים במיוחד את פרסום החלטתו בנוגע לסגירת תיק החקירה של בנימין נתניהו בשל הדלפה מוקדמת של תוכן ההחלטה. רובינשטיין רגיש מאוד לביקורת. למרות הכעסים, הוא מקפיד לקרוא כל מלה שנכתבת עליו. בראיון לגדעון אלון מ"הארץ" לאחר החלטתו לחקור את פרשת עמותות ברק הודה כי "שום אדם נורמלי אינו רוקד משמחה או מתלהב כשנמתחת עליו ביקורת" (4.2.00). שלא בטובתו הוא נקלע למלחמת העיתונים. ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי, הוא שנוא נפשם של נמרודי ושל "מעריב" וגיבורם של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". כאשר המליץ רובינשטיין להדיח את ניצב משה מזרחי מתפקידו, הוא זכה לחיבוק דב מעיתון אחד ולהשתלחויות פרועות בשני העיתונים האחרים. רובינשטיין לא הצליח להתאפק. הדברים שאמר הציבו סימן שאלה לגבי כשירותו לשבת בבית-המשפט העליון. אין לו מה שהשופטים העליונים אוהבים לקרוא "מזג שיפוטי". אמונתו בדמוקרטיה ובמוסדותיה נסדקה. בנובמבר 1991 כתבה תלמה אדמון על רובינשטיין כי הוא "לא איבד מעולם את תומתו התקשורתית" (1.11.91). בנובמבר 2003 נדמה שהיא אבדה לעד. הביקורת המושמעת על תפקודו של היועץ לגיטימית וחשובה: דעותיו על התקשורת כפי שבאו לידי ביטוי כבר ב-1991, כמו גם שורה של החלטות שנויות במחלוקת שקיבל בתקופת כהונתו, מעלות סימני שאלה מדאיגים בנוגע לתפישותיו של האיש העשוי להתמנות לשופט בית-המשפט העליון על אודות ערכים דמוקרטיים מרכזיים - ועל סימני שאלה אלה חשוב להתריע. אולם דומה שאין בכך כדי לפטור את התקשורת גם מבחינת תפקודה היא בנוגע ליועץ. בנסיונה לפשט את המציאות, היא נפלה בקלות רבה מדי בפח של סימונו של רובינשטיין כמשיח תחילה, על אף העובדה שמגרעותיו היו גלויות כבר אז, ושלילתו המוחלטת מאוחר יותר, הגם שבאופי פעולותיו לא היה בעצם כל חדש. גיליון 48, ינואר 2004
|
עד שכבר יש סאטירה בטלוויזיה, נזעקים הנעלבים המקצועיים, מנופף באצבעו נציב התלונות, והסאטיריקן מתקפל ומתנצל
|
בתוכנית "הלילה עם ליאור שליין", ששודרה בשבוע שעבר (5.5.09) בערוץ 10, שולבו מבזקי חדשות בהשתתפות כתבי החדשות של הערוץ ועל רקע אולפן החדשות שלו. המבזקים דיווחו על מגפה חדשה: מגפת הגריאטריה, ובעברית: הזקנה. הסימפטומים: קמטים חדשים, הלבנת השיער וקלנועית בחניה. שיעור התמותה: 100%. כמה צופים התלוננו שהמבזקים הבהילו אותם. אז התלוננו. צריך להיות קצת לא מרוכז כדי להיבהל ממבזק שמכריז על "מגפת הזקנה". פרובוקציה טובה זקוקה למתלוננים שיאשרו את פרובוקטיביותה. אלא שלא פרובוקציה היתה כאן, אלא סאטירה, שהתלונות הן חלק בלתי נפרד ממנה, וסביר להניח שגם ידוע מראש: העובדה שאנשים נבהלו כשבחדשות דיווחו להם על מחלת הגריאטריה היא הסאטירה הכי טובה על התקשורת מלבת ההיסטריה ועל צרכניה ההיסטריים עוד יותר. סיקור שפעת החזירים היה התזכורת האחרונה לתופעה. בלי התלונות הללו, האמירה של שליין הופכת מאקטיביזם סאטירי משובח לסתם דאחקה לא מצחיקה. גם השימוש הלא-ראוי בכתבי חדשות 10 הוא חלק חשוב מהעניין: האצבע הסאטירית מצביעה גם פנימה, אל כתבי הערוץ, והסכמת חברת החדשות להשתתף במתיחה היא הודאה באשמה הקולקטיבית של התקשורת. סאטירה, אולי צריך להזכיר, לא נועדה להצחיק. ההצחקה היא רק אחד הכלים להשגת המטרה –ביקורת חברתית ותיקון חברתי. "הצעה צנועה" של גונתן סוויפט – מאמר שבו הציע לפתור את בעיית הרעב והעוני באירלנד על-ידי מכירת ילדי העניים למאכל העשירים – מצחיקה רק בדיעבד, ויותר משהיא מצחיקה היא כואבת. "עשרות תלונות של צופים זועמים שנבהלו מהשידור" הוא מניין הגופות המקובל בסיפורים מסוג זה, נתון זניח וחסר כל חשיבות יחסית למספר האזרחים או אפילו למספר הצופים (יום אחד, אני מבטיח לעצמי, אארגן כמה עשרות אנשים להגשת תלונת סרק על שידור כלשהו בערוצים המסחריים, כדי להדגים את הכוח המופרז וחסר הפרופורציה שניתן בידי קומץ שולחי מכתבים). אבל עבור התקשורת, עשרות תלונות הן עילה מספקת לדיווח, כשם שעשרות מקרי מוות הם עילה ללוגו מיוחד של שפעת החזירים. גם עבור נציב התלונות גיורא רוזן זה מספיק. בתגובה לאחת התלונות כתב: "אני תובע את התנצלותו בשידור של ליאור שליין בשמו ובשם ערוץ 10. ההתנצלות תשודר בפתח תוכניתו הקרובה ונוסח ההתנצלות חייב להיות מוסכם עימי. ההתנצלות בפני הציבור תחזיר אמינות לחברת החדשות של ערוץ 10 ותקנה מידה של יושרה לזאנר הסאטירה ששליין מרבה להשתמש בו". כן, חברת החדשות של ערוץ 10 איבדה אמינות. כי, כידוע, הישראלים לא קונים כל שטות שחברות החדשות משדרות, ומקפידים להחרים כלי תקשורת שדיווח להם דיווחים לא מדויקים. התנצלות תחזיר מיד את האמינות האבודה. ברור, ההתנצלות תקנה מידה של יושרה לזאנר הסאטירה. כי אין דבר שמשדר יושרה כמו סאטיריקן שהאמירות שלו כל-כך מוצדקות, מבוססות ואמיצות, שהוא ממהר להתקפל ולחזור בו מהן אחרי שכמה אנשים שולחים לנציב התלונות מכתבים עם סימן קריאה. לדיון ב"חדר 404" >>
|
אמריקה קרבה והולכת לעבר עיתונות של הנחות, במקום של עובדות בדוקות, והמחיר שתשלם החברה על כך יהיה גבוה
|
קבלו אותה, את אלמונית מס 5. לאחר חודשים של לחישות בטור הרכילות און-ליין של מאט דראדג, התקפות של איש הכבלים כריס מתיוס ורמיזות מצד מצליף הרוב בבית-הנבחרים, טום דיליי, רפובליקאי מטקסס, עשו הטענות של חואניטה ברודריק נגד הנשיא קלינטון, כאילו תקף אותה מינית, את דרכן אל העיתונות הרצינית. ב-19 בפברואר התפרסם ראיון שהעניקה ברודריק לדורותי רבינוביץ, כותבת מאמרי המערכת של ה"וול סטריט גורנל", ושימש בסיס לידיעה שפורסמה בעמודי המאמרים של העיתון. למחרת פירסם ה"וושינגטון פוסט" בעמודו הראשון ידיעה חדשותית ארוכה בנימה נפגעת, ובה הסביר כי הוא ראיין את הגברת ברודריק חודשים אחדים קודם לכן, שלא לפרסום, ורק לאחר הפרסום ב"וול סטריט גורנל" קיבל את הסכמתה לפרסום. כעבור ארבעה ימים שידרה רשת אן.בי.סי ראיון שצולם לפני הפרסום ב"וול סטריט גורנל", ואז, רק אז, גילו מיליוני אמריקאים את הסיפור. מה נוכל ללמוד מן האופן ומן העיתוי שבהם הפכה האלמונית מס 5 לסיפור? הסיפור הפתלתול הזה הוא מדד למה שאפשר לכנות "תרבות המדיה המעורבת החדשה", והוא אות למה שעתיד לבוא - ומה שעתיד לבוא מבשר רעות לשיח הציבורי. אמריקה קרבה והולכת לעבר עיתונות של הנחות במקום של עובדות בדוקות, והמחיר שתשלם החברה על כך יהיה גבוה. איננו מנסים לשפוט כאן את טיב טענותיה של הגברת ברודריק. יתרה מכך, אנו מאמינים שככל שירבה מספר אופני התקשורת, כולל טלוויזיה בכבלים ואינטרנט, כך ייטב לכולם. כל רצוננו הוא לחזור ולהדגיש את תפקוד העיתונות, על חשיבותו ועל מגבלותיו. סוגיית התאמתו של מר קלינטון לתפקיד חורגת מתחום עיסוקם של העיתונאים. אך תפקיד העיתונאי הוא לברור את העובדות מן הטענות ולספק מידע מהימן ומדויק, שבאמצעותו יוכלו האזרחים להחליט בכוחות עצמם. והתהליך הזה נתון עתה בסכנה. ▪ ▪ ▪ גברת ברודריק מנהלת מעון בארקנסו. היא טוענת שבשנת 1978 כפה עליה ביל קלינטון יחסי-מין בחדרה במלון. בשעתו סיפרה על כך לידידים. היא לא פנתה למשטרה ושמרה מרחק מעיתונאים. כעבור שנים, כאשר התקשרו אליה פרקליטיה של פולה גונס, חתמה על תצהיר ובו הכחישה את הטענה שקלינטון תקף אותה. אך כאשר התקשרו אליה חוקרים מטעם החוקר העצמאי קנת סטאר והציעו לה חסינות מתביעה, חזרה בה מן התצהיר. אז, לאחר שהחל משפטו של קלינטון בסנאט, החליטה לפרסם את הטענות, אך אלה הגיעו לעיתונות הרצינית רק ב-19 בפברואר. מדוע הפכה הפרשה הזאת לסיפור גדול רק לאחר שתמו הליכי ההדחה? למעשה, היו כמה כלי תקשורת מובילים שהתחקו אחר הסיפור כבר משנת 1992, אך לא הצליחו לאמת אותו. ברודריק סירבה להתראיין לפרסום, וכלי התקשורת התנגדו, ובדין, להסתמך אך ורק על מקורות מכלי שני. רק בסוף חודש ינואר, ערב ההצבעה במשפט ההדחה בסנאט, הצליחו אנשי החדשות של אן.בי.סי לשכנע את ברודריק להופיע בראיון. במשך כמה שבועות ניסו אנשי אן.בי.סי לאמת כמה פרטים בסיפור שלה, ובינתיים עצרו את הפרסום. הם פעלו כהלכה. מלכתחילה היה הסיפור של ברודריק בעייתי, בייחוד מן הבחינה המשפטית. היא סיפרה סיפור, הכחישה אותו, ואחר-כך חזרה בה מן ההכחשה. כך העמידה היא עצמה את מהימנותה בספק, ופרקליטיה של גונס, וכן סטאר, לא הצליחו לבסס תיק על סמך העדות שלה. אפילו חברי הקונגרס ששימשו תובעים במשפט קלינטון ראיינו אותה, אך החליטו שלא להשתמש בטענות הללו בפומבי, במאמציהם להרשיע את קלינטון. והיתה עוד בעיה - עיתוי ההחלטה של חואניטה ברודריק לפרסם את הסיפור. במשך קרוב לעשרים שנה היא לא יזמה את הפרסום, ועשתה זאת רק כאשר הטענות שלה היו עשויות להביא לסילוקו של קלינטון מהתפקיד, בעוד שהיא עצמה הצליחה לחמוק מהליכים משפטיים. העיתוי הזה העניק לאן.בי.סי ארכה. בעיתונות יש מסורת ארוכה של הגינות, האומרת שאין מטילים פצצות ברגע האחרון, בעיצומן של מערכות בחירות או ויכוחים ציבוריים אחרים. חוק בלתי רשמי זה מונע השפעה לא ראויה של סיפורים על התוצאות, קודם שהליך הבירור של העיתונות ממצה את עצמו. בנוסף על בעיית העיתוי, חומרת הטענות עצמן צריכה לחייב רמה גבוהה מאוד של הוכחה ואימות. בסופו של דבר ספגו חדשות אן.בי.סי אש כבדה על שלא פרסמו את הראיון בשלב מוקדם יותר. הדבר רק מוכיח שלפעמים האיפוק קשה יותר מההליכה קדימה. הפעלה זו של שיקול דעת - עריכה - מצויה בלב לבו של מקצוע העיתונות. ▪ ▪ ▪ אך בעוד שאן.בי.סי וכלי תקשורת אחרים היו עסוקים באימות הסיפור של גברת ברודריק, הופיעה לפנינו התרבות החדשה, קצרת הרוח של העיתונות. זו אינה תרבות המציבה לעצמה את המטרה לברר אם סיפור כלשהו נכון או לא. היא מתעלמת מהליכי האימות ומתמקדת במחלוקות משניות הקשורות לדיון בסיפור. כך, למשל, בדצמבר העלה כריס מתיוס, מארח טוק-שואו בסי.אן.בי.סי, את הסיפור של ברודריק, בלא שטען ולו ברמז שהוא ניסה לאמת אותו. במקום זה הוא עסק בשאלה, כיצד חברי קונגרס משתמשים בחשאי ב"האשמת האונס" כדי לגבש את דעתם בעניין ההדחה. כך נהגו גם בתוכנית רדיו, בחדשות "פוקס", באתר האינטרנט של מאט דראדג וב"וושינגטון טיימס": לא עוסקים בהאשמות לגופן, אלא בהיסוס של חדשות אן.בי.סי אם לפרסם אותן; או מנסים לנחש אילו לחצים הפעיל הבית-הלבן כדי להרוג את הסיפור. ולאחר שהליך ההדחה הסתיים, עבר הסיפור אל העיתונות בצורת הצהרה פוליטית של מחברי מאמרי מערכת של ה"וול סטריט גורנל". עמודי המאמרים בעיתון הזה נקטו קו תוקפני ביותר באשר לפרסום הטענות נגד קלינטון, עוד בטרם עברו את מבחן עמודי החדשות של אותו עיתון עצמו. המאמר הזה אילץ כלי תקשורת אחרים להחליט על אופן התגובה שלהם: האם לפרסם את הטענות בעמודי החדשות כמות שהן, או כסיפור על ויכוח פוליטי. העיתונות הישנה ניסתה להגיב על סוג חדש זה של עיתונות, שאינו מעוניין בגילוי העובדות, אלא בהשפעה על האירועים, במקרה זה - בניסיון לפגוע בקלינטון. עיתונות ההנחות החדשה הזאת לוחצת לכיוון של פרסום סיפורים קודם שמעמידים אותם במבחן של כללי הדיווח - והרי כל דיווח מחויב בכללים. תפקיד העיתונות בחברה טמון ב"כבוד בלא סייג לעובדות", כפי שניסח זאת פרופ גים קארי מבית-הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה. מאחר שההשקעה בדיווח יקרה מדי, וצעקות רמות יכולות לעורר קהל, הרי חלק ניכר ממה שמכונה "מהפכת המידע" קשור לניחושים ולטענות, ולא למידע. בנוסף על כך, המִחזור הבלתי פוסק של חדשות מקשה מאוד על אימות הידיעות. העיתונות של היום היא פחות מדי מוצר ויותר מדי תהליך המתנהל בזמן אמת ובפומבי. תחילה מופיעות הטענות, אחר-כך בא תורם של הסחטנים והספסרים, ורק לבסוף מגיע תורה של הטענה הנגדית. הדרישה לעמוד בתנודות המחזוריות הללו אינה מותירה לעיתונאים די זמן לברר מה נכון ומה חשוב. הקהל מקבל את התבן, את חומר הגלם. יש באוויר עוד "חדשות", אך הן מועברות טיפין טיפין, כמעט בלי לעמוד על ההקשר שלהן. עיתונות של הנחות בלתי מסווגות מקשה מאוד על האבחנה בין עובדות לפרשנות, על מציאת ההבדלים בין טיעון לרמיזה, והיא מותירה את החברה מועדת יותר למניפולציות. ▪ ▪ ▪ העיתונות היא בימה לדיון ציבורי, אך אם הדיון הזה אינו מבוסס על מידע מדויק, הוא אינו מקדם אותנו אל האמת. ויכוח בין שתי דעות קדומות אינו מועיל לאיש, רק משלהב את הרוחות. ככל שירבו המקורות לידיעות, כך ייטב לכולם. אך אם העיתונאים חושבים כי פירוש הדבר שמידת האחריות שלהם לאמת עובדות פוחתת, יש בכך סכנה גדולה. לכל היותר, האחריות הזאת רק גוברת. יש יותר מדי מיס-אינפורמציה ודיס-אינפורמציה. ככל שהעיתונות הופכת לבימה לעימות, כך רבים יותר מתרחקים ממנה. בחברה שבה ההיצע גדל, ואין כמעט גבול לעומק המידע, יש לייחס חשיבות רבה ביותר למקור, שהמידע שלו הוא המהימן ביותר. כל חברה יוצרת את העיתונות שלה. בכל חברה, כך אנו למדים מן ההיסטוריה, העיתונות המובילה היא זו האמינה ביותר. עיתונאים המבקשים להתמודד עם הגל הנוכחי של שינויים טכנולוגיים, כלכליים ופוליטיים חייבים לעמוד בלחצים לוותר על הערנות או על עקרונות ההוכחה. על מנת לשמור על מעמד של סמכות בעיני הקהל, חייבים העיתונאים לזכור את אחת האמרות הישנות-נושנות: במקרה של ספק, מוטב למחוק. לצאת ראשון ולשגות, זה חסר תועלת, וחמור מכך - זה מזיק לעיתונות ולחברה גם יחד. טום רוזנסטיל מנהל את הפרויקט למצוינות בעיתונות מטעם קרן פיו. ביל קובץ הוא אוצר בקרן נימן לעיתונות באוניברסיטת הרווארד. השניים כותבים בימים אלה ספר על השפעת שערוריית קלינטון על העיתונות. המאמר פורסם במקורו ב"וושינגטון פוסט". המחברים אישרו ל"העין השביעית" לתרגמו ולפרסמו בעברית גיליון 20, מאי 1999
|
ביקורת פנים של ההסתדרות מרמזת על חוסרים בקופות הוועדים – אך הדו"חות עצמם חסויים. האם יו״ר ההסתדרות מסתיר את הממצאים כדי לשמור את ועדי העובדים בכיס שלו?
|
השבוע בסיקור הצל של ההסתדרות: לסיקור הצל הקודם של ההסתדרות נתחיל: זו הייתה נקודת השיא בדיון שהתקיים במוסד השיפוט של ההסתדרות לפני כשבוע בו נכח כתב הצל שלנו עידן בנימין. רגע לפני שנגיע לדיון, נסביר בקצרה מהו מוסד השיפוט. ההסתדרות, בהיותה גוף עצמאי וגדול, מחזיקה מוסד שיפוט פנימי משל עצמה. מוסד השיפוט הוא עצמאי והיו"ר שלו ממונה ברוב של שני שלישים מבינ"ה (הגוף שמשמש מעין "כנסת" של ההסתדרות). השיפוט מהווה ערכאה ראשונה ושנייה לפני שהעתירות מגיעות לבית משפט השלום. כלומר, יש למצות את ההליכים בתוך ההסתדרות לפני שעותרים לבית המשפט. השופט חייב להיות שופט בדימוס או משפטן חבר הסתדרות, ובסמכותו לקנוס או להשעות עובד הסתדרות ואף להורות על פיטוריו. בכתבה הקודמת סיפרנו לכם על הביקורות שכן קיימת בהסתדרות: ביקורת פנים וביקורת של מבקר המדינה. מבקר הפנים מבקר את התנהלות מרחבי ההסתדרות ולעיתים גם חברות נספחות, כמו החברה למרכזי תרבות וספורט. מי שומר על כספי הוועדים המקומיים? בכל ארגון שבו יש ועד עובדים ישנה גם קופת ועד. מבקר הפנים של ההסתדרות יכול וצריך לבקר גם את התנהלות הוועדים המקומיים, הקטנים. והוא אכן עושה זאת. בערך. בעצם לא ממש. ולהלן הקומבינה: המבקר הפנימי ממנה קבלן משנה שיערוך את הביקורת ויגיש דו״ח בעניין. הדו"חות האלו חסויים מפני שבוצעו בידי קבלן משנה. היחידים שיראו אותם הם יו"ר ההסתדרות ויו"ר בינ"ה. איתמר אביטן, חבר בינ"ה שיושב באופוזיציה של ההסתדרות, גילה זאת לפני כשנה וביקש את הדו"חות המוסתרים. לא רק מתוקף היותו חבר בינ"ה, אלא מתוקף היותו חבר בוועדת המבקר. מהי ועדת המבקר? ועדה של נציגי בינ"ה הדנה בדו"חות הביקורת, מזמנת את מושא הביקורת ועוקבת אחר ליקויים ותיקונם. יו"ר ועדת הביקורת בהסתדרות הוא חבר בקואליציה ולא באופוזיציה, בניגוד למה שקורה בכנסת (ובתכלס בניגוד להיגיון הבריא). אז אביטן ביקש לקבל לידו את הדו"חות. ההסתדרות מצדה סירבה בטענה שהמבקר הוא לא זה שכתב את הדו״חות ומכאן שהיא אינה מחויבת להעביר אותם הלאה. עוד טענה ההסתדרות כי תלונתו של אביטן קנטרנית, שהוא אינו זכאי לקבל דו"חות רטרואקטיבית ושכלל אין לו סמכות לדון בנושא מכיוון שבעת מסירת הדו״ח לא כיהן כחבר ועדת המבקר. תארו לכם לרגע שהוועדה לביקורת המדינה של הכנסת לא הייתה יכולה לדון בנושאים שעלו לביקורת לפני שנתיים או שלוש, כי יו"ר הוועדה חבר בה רק חודשיים. התנהלות כזו הייתה מבטלת את כל מונח הביקורת, שכן לא ניתן לבצע כך מעקב והביקורת הופכת מעניין ממסדי לעניין אישי. זה, כמובן, מופרך – לא סביר שחבר בארגון כלשהו יתעלם ממה שהיה לפניו ויתייחס לארגון כאילו נולד כל שנה מחדש.אבל תראו את המענה של ההסתדרות לתביעותו של אביטן. שם חושבים אחרת: ההסתדרות אף טוענת כי חשיפת הדו״חות תפגע בוועדי העובדים ובשיתוף הפעולה שלהם עם מעסיקיהם. לדעתנו, אם יש פגם בעבודת הוועד – צריך פשוט לפעול לתקנו. אם יש מעילה בכספים ואי סדרים – חייבים להגיש תלונה במשטרה. מי שאינו יודע לנהל קופת ועד – לא צריך לנהל קופה כזו. פשוט. בכספי ציבור יש לנהוג בזהירות יתרה. אגב, כפי שתוכלו לראות מיד, מדובר בלא פחות מ-150 דו"חות שהוגשו בשלוש השנים האחרונות. כלומר, 150 ועדי עובדים מקומיים עברו ביקורת שתוצאותיה סוד הן. וגם בזה מודה ההסתדרות בכתב ההגנה שלה: אם נשים שניה בצד את אביטן, מי שעוד צריכים לקבל את דו"חות הוועד לידיהם (אולי לפני כולם) – הם העובדים עצמם. כלומר, אם אתם עובדים במפעל שבו נערכה ביקורת – תוצאות הביקורת חייבות להיות בהישג ידכם. במענה לעתירתו של אביטן (ראו מטה) וגם בדיון שנערך במוסד השיפוט נאמר כי בדו"חות עצמם מצויין שיש להביאם לידיעת ציבור העובדים. ומי ימסור לכם את הדו"ח? האדם שמעל בכספכם? בהצלחה. בזמן הדיון בבית הדין של ההסתדרות, כאשר השופט עו"ד וינבויים שאל את עו"ד מור חלד, המייצגת את ההסתדרות, למה כל כך חשוב להסתדרות לשמור על הדו״חות האלו בסוד, חלד הודתה כי חסר כסף בקופות של חלק מהוועדים. כלומר, יש חשש לכאורה של גניבה מקופות ועדי העובדים וההסתדרות לא רוצה לספר את זה לעובדים המשלמים מכספם לקופת הוועד המקומי. החלק הזה בדיון בבית הדין הוא לא פחות ממחדל: עו"ד חלד: "למה זה סוד? אנחנו רוצים לחשוף עכשיו 150 ועדים לאיזושהי גחמה שכל אחד שהוא במקרה חבר בינ"ה, שיבוא אחר כך ויגיד היה חסר לו 10 שקלים בקופה אז בוא חבר הוועד הזה וחבר ועד אחר. יש לנו עניין גם לשמור על פרטיותם של חברי ועד העובדים, אחרת אף אחד לא ירצה להיות חבר ועד עובדים". השופט: "מנסיוני אין חשש כזה". אביטן (התובע את הדו"חות): "שלא יגנוב". או במילים שלנו: חוסר שקיפות מעודד שחיתות. עורכת הדין המייצגת את ההסתדרות מגמדת את התופעה ל-10 שקלים. אבל אם אתם חושבים שנפל ליו"ר הוועדה מטבע של 10 שקלים אתם טועים. קחו לדוגמא את הסיפור הבא. לפני שנה התפרסם סיפור קטן במקומון רמת השרון. יו"ר ועד עובדים גנב מאות אלפי שקלים מקופת הוועד. "מכתב האישום עולה כי בין השנים 2013 – 2015, בעשרות הזדמנויות, בעודו מורשה מטעם עובדי החברה להיות אמון על קופות החיסכון שלהם, תוך תכנון, תחכום ולאורך זמן רב, זייף הנאשם שיקים מחשבונות קופות החיסכון", כותב העיתונאי מיכאל פרוסמושקין. חברי הוועד רצו למשוך כסף מהקופה ופשוט גילו שהיא ריקה. איפה ועד העובדים האחראי על כספי העובדים? לא יודעים. האם נעשתה ביקורת קודמת לחשיפת המעילה? לכו תדעו, הדו״חות מוחבאים. והעובדים? נשארו בלי הכסף. מדוע יו"ר ההסתדרות מסתיר את הדו״חות האלו? מדוע אינו מוכן להעביר אותם לוועדת הביקורת? משיחות שקיימנו עם עובדים שונים וחברי אופוזיציה של בינ"ה בניסיון לענות על השאלה הזו מסתמן שליו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן אין באמת מה להסתיר בדו״חות האלה בנוגע לעצמו. אז מה הערך של הדו״חות האלה בעצם? עבור הנהגת ההסתדרות ייתכן ומדובר במנגנון לחץ על העובדים. חישבו לרגע. רק יו"ר ההסתדרות ומספר עובדים מצומצם מכירים את דו"ח הביקורת. נגיד שהדו״ח חמור ומעיד על מעילה בכספי ציבור. עכשיו יו"ר הוועד המקומי נמצא בכיס של ניסנקורן. והרי ידע הוא כוח, בעיקר כשלא כולם יודעים שיש לך אותו. חזרה לדיון בבית הדין של ההסתדרות. השופט וינבוים: אני רק לא מצליח להבין. אם יש ועד באיזשהו מקום מסוים. שם כן מפורסם? עו"ד חלד: לעובדים. השופט וינבוים: מה זה לעובדים? שם את לא מפחדת שזה יהיה לכלל הציבור? עו"ד חלד: בוודאי שלא. השופט וינבוים: למה, יש שם חבר אופוזיציה, ההוא חבר האופוזיציה שבאותו ועד בכלל לא קשור לשום סודיות. הוא (איתמר אביטן, ע.ב) עוד לפחות אומר שאם הוועדה תגביל אותו בסודיות הוא ישמור על סודיות. שם אף אחד לא קשור על שום סודיות, על איזה סודיות את שומרת פה? לא הבנתי. חברי הוועד שם מאותו אזור כולם יודעים שמישהו חס וחלילה גנב. עו"ד חלד: אבל לא מדובר פה על גנב. השופט וינבום: אז לא גנב, הכל בסדר. עו"ד חלד: כל עובד זכאי לראות מה נעשה בכספים שהוא משלם לוועד העובדים. כי הוא עובד. לדוגמא, עובד בימ"ש השלום בראשון זכאי לראות מה נעשה בקופה של הוועד. לא כל אחד אחר זכאי לראות מה נעשה. השופט: למה? עו"ד חלד: כי הם צריכים לתת דין וחשבון לעובדים שלהם. אך בשורה התחתונה העובדים לא רואים את דו"חות הביקורת. גם אנחנו ב׳שקוף׳ ביקשנו לראות את הדו״ח. התשובה הייתה לא. בפעם הקודמת הבאנו סקירה על ביקורת הפנים של ההסתדרות. מאז המשכנו לחקור ומצאנו כי מבקר הפנים כן ביקר ארגון עובדים אחד – ועד בנק איגוד. לפי הדו״ח, ועד העובדים של בנק איגוד ניהל את כספיו כמו ילד בן חמש עם שטר של 200 שקל בחנות ממתקים. מלבד הסעיפים ה"משעממים", כמו התחמקות מהקמה של ועדות ואישור תקציב, מצאה הביקורת שיקים פתוחים חתומים מראש, הזמנת ארוחות ללא הגבלה למזכירות הוועד, חלוקת שוברי רכישה ללא בקרה ותקציבים בלתי מאוזנים. את הביקורת המלאה תוכלו למצוא בדו"ח בעמוד 385. אנחנו מוזרים. חשבנו שלהסתדרות יש רצון לשפר את הפיקוח ואת השקיפות כדי למנוע שחיתות בעתיד. אבל היא עושה בדיוק ההיפך. במכתב שיצא בשבוע שעבר לוועדת החוקה של בינ"ה הוזמנו חברי הוועדה לישיבה שתתקיים ביום שני הקרוב. על סדר היום: ביטול חובת מינוי ועדת ביקורת בוועדי עובדים. בכל ועד עובדים אמורה לכהן ועדת ביקורת של עובדים שמטרתה לפקח על עבודת היו"ר. אותה ועדה אמורה לקבל לידיה את אותם דו״חות ביקורת "חסויים". אותם דו״חות שלא מוכנים להעביר לדיון בוועדת המבקר של בינ"ה. האם קיימת ועדה כזו בכל ארגוני העובדים? לא. השבוע, כשיבטלו את ועדת הביקורת הפנימית של הוועד שלכם – אף אחד לא יכול לראות את הדו״חות האלה יותר. ההסתדרות מבקשת בסעיף אחד לחייב הקמת ועדת ביקורת בארגון עובדים ובסעיף אחר מאפשרת לוועד לבטל את הוועדה בסיכום עם ההסתדרות (ארגון הגג). מבנה מושלם לשחיתות. אם יש משהו שאנו ב׳שקוף׳ אוהבים זה להיתפס לליקויים ולא לשחרר מהם עד שיתוקנו. לא להוציא כתבה ולדפדף הלאה לדבר הבא. טלי חירותי-סובר כותבת זה שנים רבות על ההסתדרות בעיתון דה מרקר. פנינו אליה וניסינו להבין איך היא עדיין לא ויתרה. "ההסתדרות היא גורם מרכזי בשוק העבודה הישראלי שמשפיע על חיי כולנו, בין אם אנחנו מודעים לכך בין אם לא״, אומרת לנו חירותי-סובר. ״על אף זאת, ובחסות סטטוס האגודה העות׳מאנית, ההסתדרות נגועה בחוסר שקיפות קיצוני, שמאפשר הסתרה של שיטות ניהול תמוהות, נפוטיזם, מקורביזם ובעיקר בזבוז מקומם של כספי החברים, המורכבים בין היתר מהחוליות החלשות בחברה". ההסתדרות נלחמת על הסתרה למען קומץ ועדים הגונבים כסף מציבור העובדים. טרם הבנו מה בדיוק היא מסתירה או למה, אבל אנחנו כן יודעים שהסתרה כזו פוגעת בעבודה השוטפת של ההסתדרות ובהסתדרות בכלל. במקום לבעוט בישבן לראשי ועדים שסרחו ולהגיש עליהם תלונה במשטרה, הנהגת ההסתדרות הופכת את עצמה לשותפה לדבר עבירה ומשחירה בכך את אלה מהוועדים שכן נוהגים בכספי העובדים בזהירות המתבקשת. לצערנו ההסתדרות סרבה להגיב לכל השאלות שהצגנו בפניה. * כתב: עידן בנימין עריכה: שיר שטיין עריכה והכוונה: תומר אביטל (מה עושים כדי שיתוקן) אם אתם עובדים מאוגדים, בקשו מהוועד שלכם לדעת האם בוצעה בארגון שלכם ביקורת בשנתיים האחרונות. אם כן, בקשו לקבל את הדו״ח – זו זכותכם. שלחו לעידן את התשובות שקיבלתם. אנחנו לא תמימים. אנחנו יודעים שלבקשה כזו יכולות להיות השלכות כלפי המבקש. לכן, אם מסיבה כלשהי אתם חוששים לעשות זאת, ספרו לנו על זה בתיבת ההדלפות האנונימית והסופר מאובטחת שלנו. אנחנו נתכנן באופן דיסקרטי מהלך לחשיפת הדו״ח. נתראה שבוע הבא
|
משרד המשפטים: הממונה על חוק חופש המידע במשרד החינוך עבר על חוק חופש המידע • רק בעקבות הגשת תלונה מסרו במשרד החינוך פרטים על עסקאות פרסום סמוי בתקופת השר פירון
|
הממונה על יישום הוראות חוק חופש המידע במשרד החינוך, ד"ר עופר רימון, עבר על חוק חופש המידע – כך קבעה היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים. הקביעה התקבלה לאחר בדיקתה של תלונה שהוגשה מטעם "העין השביעית" בגין התנהלותו של ד"ר רימון, שלא מסר מידע על האופן וההיקף שבו רכש משרד החינוך סיקור חיובי של פרויקטים חינוכיים שהוביל השר לשעבר שי פירון. במכתב שסיכם את ממצאי הבדיקה ציין עורך הבדיקה, עו"ד מוחמד קדח מהיחידה לחופש המידע במשרד המשפטים, כי טיפולו של ד"ר רימון בפניית "העין השביעית" לא עמד בכמה מהוראותיו של חוק חופש המידע. הממונה על יישום החוק במשרד החינוך, קבע עו"ד קדח, האריך את משך הטיפול בפנייה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, ובנימוקים פגומים. עוד מפרט המכתב כיצד גם כשכבר הואיל משרד החינוך להשיב לפניית חופש המידע, התשובה לא כללה מענה על סעיפי הבקשה – גם זאת בניגוד להוראות חוק חופש המידע, המחייב למסור את המידע המבוקש או לנמק באופן מפורש את הסיבות לסירוב. "נציין עוד, כי ככל שכוונת הנילון [ד"ר רימון] היתה לדחות את הבקשה למסירת המידע שהתבקש, היה עליו לציין זאת במפורש במענה ולנמק זאת כפי שנדרש בסעיף 7(ו) לחוק (להרחבה ראו נוהל דרישות המענה בדחיית בקשת חופש מידע). לא ראינו כי המענה עונה על הדרישות שנקבעו בנוהל", כתב עו"ד קדח. "בהתאם לכל האמור לעיל, אנו מוצאים את התלונה בעניין אי-מתן מענה במועד ובעניין דחיית בקשה ללא נימוק כמוצדקת", סיכם. הבדיקה שערך משרד המשפטים הניעה את משרד החינוך למסור ל"העין השביעית" תשובות לשאלות שנכללו בפנייה המקורית, שהוגשה באוגוסט 2014. אף שבמשרד החינוך ביכרו בתחילה שלא לחשוף את פרטיהם של שיתופי הפעולה הממומנים עם קבוצת "ידיעות אחרונות" – ניסיון שבו לקחו חלק גם הדוברת חגית כהן והשר לשעבר פירון – הפנייה לגורם המפקח על התנהלותם של ד"ר רימון וצוותו גרמה להם בסופו של דבר למסור את המידע בנוגע לאופן שבו הוציא המשרד כספים השייכים לכלל הציבור. ד"ר רימון ואנשי המשרד נעתרו ומסרו את המידע רק לאחר שהובהר להם כי הם פועלים בניגוד לחוק, וכי התנהלותם תיבדק על-ידי משרד המשפטים. ככל שהתקדמה הבדיקה שערך עו"ד קדח מהיחידה לחופש המידע, במשרד החינוך החלו לשלוח תשובות לשאלות שהוצגו להם. הנתונים, החושפים טפח מהדרך שבה משלם גוף ממשלתי לגופים עיתונאיים עבור החדרת מסרים סמויים מטעמו לשיח הציבורי, זמינים כעת לקריאה באתר "העין השביעית". ד"ר עופר רימון בחר שלא להגיב על הדברים. לקריאת מכתב סיכום ממצאי בדיקת היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים להורדת הקובץ (PDF, 114KB) להורדת הקובץ (PDF, 114KB)
|
"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס: סרטוני סנאף פיגועים, פרסום סמוי ממשלתי בערוץ 2, קונספירציית אלוביץ-נתניהו ואתר הביקורת "פרספקטיבה"
|
התוכנית ה-21 במספר של "קול העין", הפעם בהנחיית שוקי טאוסיג ונמרוד הלברטל, נפתחת בשיחה עם אבי שרף, עורך אתר "הארץ", על תופעה בולטת בסיקור התקשורתי של גל הטרור הנוכחי: השימוש שעושות מערכות כלי התקשורת בסרטונים מדממים מזירות פיגועים רצחניים. שרף קובע כי זהו שימוש ציני ומזיק, וכי האחראים להבלטה של חומרים כאלה מעוניינים להגדיל את שורת הרווח על גבם של קורבנות הטרור. בהמשך מספקת חוקרת התקשורת ענת באלינט פרשנות לתחקיר של איתמר ב"ז ואורן פרסיקו שפורסם כאן באתר "העין השביעית" וחשף את היקף החדירה של פרסום סמוי ממשלתי וציבורי לטלוויזיה המסחרית, ובמיוחד לשידורי זכיינית ערוץ 2 קשת. עם אופיר דור, כתב המדיה של "כלכליסט", שוחחו המנחים על פרשה שהוא מסקר בעקביות: הקשר בין בנימין נתניהו, המכהן גם כשר התקשורת, לבין חברת התקשורת הגדולה בישראל, בזק. משרד התקשורת היה בעיצומו של מאבק להחלתן של רפורמות שיפגעו בהכנסותיה של בזק אך ייטיבו עם מיליוני צרכניה. עם כניסתו של נתניהו לתפקיד שר התקשורת איבד המשרד מנחישותו, ובזק זכתה להקלות שיש הטוענים שהן קשורות לסיקור המיטיב שסיפק אתר "וואלה" שבבעלות בזק למשפחת נתניהו ולרצונו של נתניהו כי בזק, באמצעות חברת הלוויין yes, תקים ערוץ חדשות טלוויזיוני שיחליש את כוחן של חברות החדשות הקיימות. התוכנית נחתמת בשיחה עם גדעון שביב, איש אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה", מייסודו של הארגון הימין האמריקאי קאמרה. "אנחנו מאוד מקפידים לא לתקוף דעות, לא של ימין ולא של שמאל ‒ אלא רק טעויות עובדתיות", אמר שביב. "קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.