Split (3)

train · 8k rows

summary stringlengths 67 615	article stringlengths 215 141k
"ישראל היום" מדווח על תקרית שתישכח במהרה \| "מעריב" לא מדווח על התרסקות מניות תאגיד ישראלי גדול \| ב"הארץ" מברכים את הולנד	אז מה קרה באירוע הפוליטי המשמעותי ביותר שהתרחש אתמול? "קריאות בוז לנתניהו בוועידת הליכוד", נכתב בכותרת במרכז שער "הארץ". "מי שהזדמן אמש לגני-התערוכה בתל-אביב, לישיבת הפתיחה החגיגית של ועידת הליכוד הרביעית, שיפשף את עיניו בהשתאות: זה האיחוד-הלאומי? זו תנועת התחייה שקמה לתחייה? זו ישיבת מרכז-הרב? מאות מתנחלים ומתנחלות, בכיפות ובשביסים בכל הצבעים והגדלים, גדשו את האולם והתנחלו על כסאות הפלסטיק הלבנים, יש"ע זה כאן. לוותיקי התנועה לא נותר מקום", פותח יוסי ורטר את דיווחו על ועידת הליכוד, בנטף תיעוב אופייני לציבורים המוקצים ב"הארץ", הגורם לפרשן הפוליטי הוותיק, מתברר, לחוש סימפטיה אפילו כלפי "ותיקי הליכוד". "אבל את התסכול הגדול ביותר חווה ותיק התנועה בנימין נתניהו; הוא תיכנן להיבחר פה אחד לנשיא הוועידה, על מנת שיוכל להכתיב כרצונו את רשימת המועמדים לכנסת הבאה", ממשיך ורטר. "הוא קיווה שמערכת הבחירות המתקרבת תגרום לצירי הוועידה להתייצב אוטומטית לצדו. הוא חשב שעוצמתו הפוליטית במגרש הלאומי תקרין גם על השדה הפנימי. נו, אז הוא חשב". או.קיי, ייתכן שב"הארץ" מגזימים, הבה נשמע דעה שנייה. "השפלה לנתניהו בוועידת הליכוד", לשון הכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "אחרי שקיבלו את רה"מ במחיאות כפיים: צירי ועידת הליכוד סירבו לאפשר לו לזכות בתפקיד יו"ר הנשיאות בבחירות חשאיות", נכתב בכותרת המשנה. "ואז הכל התחרבש", כותרת ההפניה לטור הפרשנות של נחום ברנע, שקובע כי "הכוונה היתה להשתמש בחברי הוועידה כסטטיסטים בהצגה שבמרכזה יעמוד המנהיג נתניהו. הוא יתמנה לכל התפקידים: הם יישאו אותו על כפיים. נתניהו חשב שהכבוד הזה מגיע לו. הוא שכח שלא רק לו – גם לעמיתיו בצמרת הליכוד יש אגו, ואגו יש גם לחברי הוועידה מן השורה. הם מוכנים לתת לו המון כבוד והמון כוח – אבל לא את כל הכוח וכל הכבוד". או.קיי, דעה שלישית. "מחנה הימין בליכוד טירפד את בחירת נתניהו לנשיא הוועידה", לשון הכותרת הראשית של "מעריב", העיתון שבעליו אינו טרוד ביריבות מסחרית עם חינמון הקשור לראש הממשלה, ושהעורך הראשי שלו היה עד לא מזמן הדובר של ראש הממשלה. "המתנחלים טירפדו את בחירת נתניהו", נכתב בכותרת הידיעה של מזל מועלם בעמ 6. "החגיגה של ראש הממשלה הסתיימה במבוכה", לשון כותרת הגג. "נתניהו נאלץ להתקפל", נכתב בכותרת המשנה. אם כן, אפשר לסכם: אתמול בוועידת הליכוד, גם לפי ההערכות השמרניות יותר, נתניהו הובך ונאלץ לחזור בו ("התקפל") בשל תערובת של היבריס גואה ותהליכים פוליטיים פנים-מפלגתיים – היחס בין המרכיבים נתון במחלוקת בין הפרשנים. רגע, עצרו את מכונות הדפוס, יש לנו גם דעה רביעית. "מצביעים ומתפזרים", לשון הכותרת הראשית של "ישראל היום". "אם לא יהיו הפתעות, המליאה תאשר היום את פיזורה בהליך בזק. מהומה בליכוד: צירים דרשו הצבעה חשאית לבחירת נשיא הוועידה – וההצבעה נדחתה". "לא אכנע לסחטנות", לשון הכותרת בכפולה הפותחת של העיתון. "נתניהו לקח סיכון", כותרת טור הפרשנות (מתי טוכפלד). "התקרית הזאת תישכח בעוד זמן קצר", הוא מנחם את קורא העיתון. הנה כך מדברים אנליסטים: "עושה רושם שהמשקיעים הרימו דגל לבן בכל הקשור לאחזקה באי.די.בי. המשקיעים מנקים שורות ונפטרים מהנייר בכל מחיר", אומר "יניב פגוט מקבוצת איילון" למדור "סקירת המסחר" במוסף "סקירת המסחר ונתוני הבורסה" של "דה-מרקר". "אין ספק שמידת האמון של המשקיעים בכושר ההחזר של הקבוצה התערערה באופן משמעותי", ממשיך האנליסט. "למעשה אין בהיסטוריה הרבה דוגמאות לחברות שחזרו מתשואות של כ-25% למצב של החזר חוב בלי ללכת להסדר. דירוג החוב של אי.די.בי פיתוח ואי.די.בי אחזקות – A מינוס – מעורר אי-נוחות. או שהשוק נסחר בפאניקה, או שחברת הדירוג מעלות פשוט נשארה מאחור". והכתב, ואדים סבידרסקי, מוסיף: "גם אתמול המניות והאג"ח של קבוצת אי.די.בי היו במוקד המסחר. מניית אי.די.בי אחזקות איבדה 6.5%. אג"ח ג של החברה צנחה ב-9.1% והתשואה בה האמירה ל-35.8%. זו התשואה הגבוהה ביותר שבה נסחרו אגרות החוב של הקבוצה עד כה [...] החולשה הנוכחית בקבוצה היא בעיקר עקב הירידות במניית הבנק השווייצי קרדיט-סוויס, שהחברה הבת של אי.די.בי, כור, מחזיקה בה". ובתרגום לעברית: חברת האחזקות הגדולה והמתוקשרת במשק, בשליטתו של איל ההון הגדול והמתוקשר במשק (גם אם לא העשיר ביותר), קרובה למצב שבו לא תוכל לפרוע חובות של מיליארדים, בגלל הימור שביצע בעל השליטה כשהשקיע מיליארדים בקניית מניות של בנק שמרכזו בשווייץ. אלו חדשות מהדהדות אך לא מפתיעות. התמוטטות מניות הקונצרן היא תהליך הדרגתי שהעיתונות הכלכלית, בחלקה, עוקבת אחריו באדיקות. הכוונה, בעיקר, ל"דה-מרקר" (ו"הארץ"), העיתון שסימן מטרה סביב נוחי דנקנר, בעל השליטה באי.די.בי, כסמל ודוגמה לבעיה שגיא רולניק, עורך העיתון, החליט שהיא ורק היא בעיית הבעיות של המשק הישראלי: הריכוזיות. מאז, המערכה בין איש העסקים לעיתון מתנהלת בחזיתות שונות ובעוצמות משתנות, וכמו שקורה במציאות, היא אכן מצליחה להביס כל תסריט גרוע. בתוך שנים אחדות מתחילת הדרמה הנוכחית, נראה כי הגלגל מתהפך ואיש-העסקים-שאף-אחד-לא-הכיר-והפך-לאיש-החזק-במשק קרוב מאי-פעם להיות מי-שהיה. "מפולת באי.די.בי: האג"ח צנחו ב-9% ביום", לשון הכותרת הראשית היום ב"דה-מרקר". "משבר אמון", לשון הכותרת במרכז שער "כלכליסט", שהמשכה מדווח על הנפילות באגרות החוב השונות של אי.די.בי. אפילו על שער מוסף "ממון", עיתון העסקים של "ידיעות אחרונות", שנראה היה כאילו הורו לעורכיו להיזהר בכבודו של דנקנר, נדפסת כותרת קטנה על השער: "המשקיעים איבדו אמון: האג"ח של אי.די.בי בשפל". וכמובן: קוראי המוסף "עסקים" של "מעריב", העיתון שדנקנר קנה לאחרונה (במה שנראה כהחלטה היותר טיפשית במהלכים שעשה מול "דה-מרקר"), לא יוכלו למצוא בעיתון שלהם מידע על ההתפתחויות המרעישות בקבוצת האחזקות הגדולה במדינה. מי שאין מניעה לכתוב עליו דברי ביקורת בעיתוני "ידיעות אחרונות" הוא ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. סבר פלוצקר וגדעון עשת הם שני הפרשנים הכלכליים הבכירים והוותיקים של "ידיעות אחרונות". פלוצקר אופטימיסט בדרך כלל, מזגו העיתונאי נוח, הוא אוהד את מרואייניו; עשת פסימיסט, לשונו צולפת ועל טוריו שורה רוח זועפת שלעולם אינה נחה. פלוצקר, מבית-גידול שמאלי, נוטה לימין, ובעיקר נוטה להיכן שנושבת הרוח. עשת אוחז בהשקפת עולם שמאלית בלתי מתפשרת, תוקפנית. פלוצקר הוא הפרשן בה"א הידיעה של העיתון, המוציא והמביא, מי שדבריו מובלטים בשערי המוסף הכלכלי והעיתון עצמו. טוריו של עשת נחבאים בדרך כלל בעמודים האחוריים. והנה, היתה לעשת עדנה. בשבוע שעבר זכה והפניה לטורו הופיעה לצד הכותרת הראשית של העיתון. הוא טען שם כי הסיבה להקדמת הבחירות על-ידי נתניהו נעוצה בכך שראש הממשלה הבין כי כלכלת ישראל עומדת בפני מפנה לרעה. גם היום זוכים דבריו של עשת להפניה משער העיתון, ולכותרת ראשית של המוסף הכלכלי. באופן מעט מוזר, מדובר באותם דברים ממש. "האבטלה עולה, הגירעון מעמיק, היצוא מצטמק: המציאות הכלכלית שנתניהו צובע בוורוד", נכתב על שער העיתון, ובכותרות על שער מוסף "ממון": "הצרות שבדרך", "האבטלה נוסקת מחודש לחודש. בור אדיר נפער בתקציב המדינה. והפער בין הייבוא ליצוא גובל בקטסטרופה. כל הסיבות שבגללן היה דחוף לנתניהו להקדים את הבחירות". כשם שקורה מדי קיץ בשנים האחרונות, מאז שהעיתונות הישראלית הצהיבה והחלה לשים דגש על דיווחי פלילים סנסציוניים, גם היום עוסקים העיתונים באלימות פלילית ומתייגים כמה מקרי רצח שאירעו ביממות האחרונות כ"תופעה". "הנערה שראתה הכל" היא הכותרת הראשית הפתטית של "ידיעות אחרונות", העיתון שבשבילו רצח מזעזע הוא רק תירוץ. "במהלך הבריחה מזירת הרצח נפלה נעל מרגלה של מ, בת ה-16, שהיתה עם הצעירים שאחד מהם דקר למוות את גדי ויכמן", נכתב בכותרת המשנה. "הנעל והאזנות סתר הובילו את המשטרה למעצר החשודים. אמש שיחזרה הנערה את הדקירה, כשאלמנתו של הנרצח צופה בה ממרפסת ביתה". בתצלום נראית "עדת המפתח (בעיגול) אמש בזירת הרצח", כשפניה, מפוקסלות ועטויות ברדס, מסומנות בעיגול. "הרצח בבאר-שבע: 9 צעירים נעצרו", נכתב בכותרת קטנה במעלה שער "מעריב". כותרת הכפולה הפותחת של העיתון היא "החשוד המרכזי: חייל בארגון פשע" (מדוע העיתונים ממשיכים לאמץ את הזרגון העברייני?). הכפולה הבאה מוקדשת לניסיון מעניין אך בוסרי לשרטט תמונה של "הפארקים הבעייתיים" (כלומר, כאלה המועדים למעשי אלימות) ברחבי הארץ. כותרת אחרת היא "הפתרון לאלימות: מצלמות וסיירות עירוניות". בידיעה נוספת בעמוד (נתיב נחמני) נטען כי הגינה הציבורית שליד ביתו של מפכ"ל המשטרה הפכה ממוקד של רעש ואלכוהוליזם למקום שקט ונינוח, בזכות עמדת האבטחה שהוצבה בקרבת מקום והמצלמות שהוצבו באתר. שערי המוספים היומיים של הטבלואידים המרכזיים, "המגזין" של "מעריב" (עורך אחראי: יואב צור, עורך: אבי יופה) ו"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" (עורך: מאיר אברגיל), מוקדשים לסיקור "תופעת האלימות". "איפה טעינו?" היא כותרת הנהי של "מעריב"; "התרבות העבריינית של בני הנוער גבתה שוב את חייו של אזרח תמים. עכשיו גם הפארקים ושכונות היוקרה הפכו למקום לא בטוח", לשון כותרת המשנה המוזרה. תמונת השער הנצלנית מראה את אלמנתו של קורבן הרצח בבאר-שבע ממררת בבכי על קברו. "מכים על חטא", נכתב בכותרת "24 שעות", מתחת לאילוסטרציה עבשה של סכין קפיצית מן הסוג שב"מעריב" הרבו להשתמש בו בצירוף כתמי דם מלאכותי. "ההורים שלא מציבים גבולות, מערכת החינוך ששכחה לחנך, הניידת שמאחרת להגיע והמצוקה הכלכלית שהולכת ומחריפה", נכתב בכותרת המשנה. "מפכ"ל משטרה לשעבר, אמא מודאגת, סוציולוג וקורבן לדקירה חסרת סיבה מנסים למצוא הסברים לאלימות הגואה בחברה הישראלית". אולם דפדוף מעבר לשערים מגלה רק כפולת עמודים בכל מוסף שאכן עוסקת בנושא האלימות, וגם זו עמוסה בתצלומים של הנרצח הלפני אחרון ("מעריב") ואיורים ("ידיעות"). ב"ידיעות" מוגשים ארבעה טורי דעה קצרים ובעיקר אקלקטיים: בכיינית הבית של העיתון דורשת "שתציבו גבולות", עיתונאי שהיה במקרה קורבן לאלימות אקראית מספר בראשי פרקים את סיפורו העצוב, שוטר מבכה את מצבה של המשטרה וסוציולוג מגיש תמצית מרוכזת של "ניתוח סוציולוגי של מקורות האלימות", ללא בדל נתון כלשהו ("לא בדקתי זאת אמפירית" הוא אחד המשפטים שמופיעים בטור הקצר). ב"מעריב" חוסכים ומטילים על כתב אחד (אורי בינדר) לרכז את כפולת האלימות היומית. זו מכילה ציטוטי משפטים שאמרו לכתב מכריו ושכניו של הנרצח מבאר-שבע, וכן ציטוט מפי אמו של נרצח אחר, מן החודש שעבר. המסר העולה מן הדברים הוא של ייאוש ואו-טו-טו הלכה המדינה, לצד אווירה כללית הקוראת לרסק-לשבור-למעוך להם את הצורה (להם: לקטינים אלימים). את המשותף לטיפול של שני המוספים בתופעת האלימות אפשר לסכם כך: אריזה סנסציונית המחפה על דלות החומר, חוסר משווע בנתונים ועובדות, הדהוד בלתי אחראי של רגשות ורעיונות הנובעים מחרדה, ליבוי של ייאוש ותסכול. תמצית הלקח הנלמד מהחומר שמגישים היום מוספי הטבלואידים בנושא האלימות: כדאי שהטבלואידים לא יטפלו בנושא האלימות. "מעריב", העיתון שבהנהלתו החדשה מציג, לראשונה זה שנים, מדור חוץ שלא נוצר עבור מוקיונים, מקדיש היום את המקום הנכבד ביותר על השער לתוצאות הבחירות באחת ממדינות מערב אירופה: דמותו של נשיא צרפת הנכנס, פרנסואה הולנד, מרוחה על פני רוב עמוד השער. הוא נראה בה מדדה כברווז המנסה לחקות ריקוד של מייקל גקסון. משמאלו, מחובר בעבודת פוטושופ בעייתית משהו, נדפס תצלום של הנשיא היוצא, ניקולא סרקוזי, המוצג מגבו ובהפרדת צבעים ההופכת את שערו לכחול. כותרת הכיתוב האינפורמטיבי לצד התמונה היא "סוף עידן סרקוזי" וכותרת ההפניה לטור הפרשנות של נדב איל היא "יחי התסכול". "עידן חדש מחשיך באירופה", קובע איל, הסבור כי תוצאות הבחירות בצרפת, שם נבחר מועמד השמאל, וביוון, שם נבחר מועמד הימין, אינן מעידות על שינויים אידיאולוגיים אלא על זניחת האידיאולוגיה ותחושה כי "שום דבר לא עובד". גם ב"ישראל היום", המדפיס כותרת בולטת במעלה השער המוקדשת לבחירות בצרפת ("תם עידן סרקוזי"), לא מאושרים מתוצאות הבחירות, אולם לא בשל טעמים הנובעים מניתוח של הלכי רוח קוסמופוליטיים, אלא בשל השאלה היהודית: "הלך לנו ידיד", נפתחת כותרת המשנה, המסתיימת במלים "כוננות ספיגה בבורסות". יהודים או לא יהודים. ויש גם מי שעדיין לא התייאש מן האידיאולוגיה, וזו מכתיבה את פרשנותו. "שבע עשרה שנות שלטון הימין בצרפת הסתיימו אתמול בערב בהקלה גדולה בקרב מיליוני אזרחים שדישדשו בשנה האחרונה בייאוש ובחרדה", קובעת אבירמה גולן בפתח מאמרה, המודפס במעלה שער "הארץ", מתחת לתמונת השער ("הנשיא הנבחר של צרפת, פרנסואה הולנד, ובת זוגו ואלרי טרירוויילר"). כותרת המאמר היא "השמאל חוזר לארמון האליזה". "ברק מאשים: אשכנזי ואנשיו קיבלו שוחד", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". "החרפה בעימות בין שר הביטחון לרמטכ"ל לשעבר", נכתב בכותרת המשנה. "אשכנזי על הטענה כי איפשר להרפז לקדם קצינים שסייעו לעסקיו הפרטיים: דברים הזויים ומופרכים". כותרת דומה נמצאת גם על שער "ישראל היום". "בצד הכתבה על שחרורו של חגי עמיר מן הכלא כתב יועז הנדל כמה דברים בעניין זה", כותב איתן אלמוג מירושלים למדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות". "בין השאר ניסח הנדל את המשפטים יצחק רבין נהרג, אנחנו שרדנו בקושי רב, ובהמשך: הסכמי אוסלו התפוגגו, ערפאת נעלם, ויגאל עמיר נמק בכלא. כל מלה מיותרת. אמור מעתה – רבין, ראש ממשלה נבחר, נהרג (באמת מקרה מצער, תאונה, עצוב, קורה לפעמים), ויגאל עמיר, בהחלט אסיר ציון, לא פחות מאשר נמק בכלא. עדיין נמק, בינתיים בכלא, חכו חכו לחגיגות השחרור". ובקיצור, יאיר לפיד הוא עדיין לא. ובמדור הדעות של "מעריב", לילך סיגן, הכותבת בסגנון זרם התודעה על אף שאינה חמושה בכזו, משווה בין חגי עמיר לבנימין נתניהו וקובעת כי "אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לספוג" את מה שעשה עמיר (סימן באצבעו וי ולא הביע חרטה), אולם "קשה יותר לספוג" את החלטתו של ראש הממשלה להקדים את הבחירות "כי זה מה שהכי מתאים לו כרגע". מנהיגים כמו נתניהו הם, לכן, "סכנה אמיתית לכולנו", היא קובעת. כמו כן, היא קוראת לאחדות ומתינות.
עורך שפוטר אחרי שפירסם כתבה על בדואים שנפגעו מקסאם דורש פיצויים מרשת "המקומון"; טוען לאפליה בשל תפיסות גזעניות; ברשת מכחישים וטוענים כי פוטר מסיבות אחרות	העיתונאי יאסר עוקבי, שפוטר באחרונה מתפקיד עורך המקומון "שבע" של רשת "המקומון", דורש פיצוי בסך עשרות אלפי שקלים בטענה כי פוטר שלא כדין בשל השקפת עולמו. ברשת "המקומון" מכחישים מכל וכל את טענותיו של עוקבי, עומדים על כך כי פיטוריו לא נבעו ממניעים פסולים ואף מאיימים בתביעת דיבה על מי שיחזור על טענותיו. בעשר השנים האחרונות ערך עוקבי את המקומון "שבע", שרואה אור בבאר-שבע, ועוד קודם לכן עבד בו ככתב. בקיץ האחרון, במהלך מבצע "צוק איתן", פירסם עוקבי כתבה תחת הכותרת "שטח לא פתוח", על אודות מותו של בדואי ופציעת בתו ואשתו מפגיעת רקטה שנורתה מעזה ונחתה במקום מגוריהם, יישוב שאינו מוכר על-ידי מדינת ישראל. "ללא אזעקות, ללא מרחבים מוגנים ואף ללא הגנת כיפת-ברזל מוצאים עצמם הבדואים בנגב חשופים לפגיעתן הקטלנית של הרקטות", נכתב בכותרת המשנה לכתבה. "בשבוע שעבר נהרג עודה אל-וואג, ובתו התינוקת נפצעה קשה מפגיעת טיל, ואילו אלמנתו הצעירה מנסה להתנחם בבנה הפעוט שלא נפצע. החדר בו ישן הציל את חייו, היא מספרת בדמעות, וגם הוא מיועד להריסה". לטענת עוקבי, ביום שבו פורסמה הכתבה קיבל מכתב זימון לשימוע אצל מנכ"ל הרשת, אודי פרידמן. "התחרות על תשומת לבו של הקורא מחייבת קשב מדויק להלכי הרוח של הקוראים ולבחירת נושאים מתאימה. תחושתי שאתה לוקה בכך", כתב לו המנכ"ל, והביא כדוגמה את הכתבה שהכין על פגיעת הרקטות במשפחה הבדואית. "כולנו יודעים שבאר-שבע נמצאת במלחמה שעוצמתה רק גברה השבוע. תושבי העיר חיים בפחד פיזי, עם בעיות פרנסה, עם עצבים חשופים, מי כמוך יודע!!", כתב לעוקבי. "צריך לזכור שמדובר בשבוע בו החלה פעולה קרקעית כחלק ממלחמה לאומית. צריך לזכור שעיתון שבע מיועד ומופץ בקרב תושבי העיר באר-שבע. בשבוע שכזה בחרת לכתבת המגזין הגדולה של העיתון (3 עמודים מלאים) את בעיית המיגון של הכפרים הבדואיים הלא-מוכרזים ושל העיירה רהט. להזכירך שאנחנו כותבים לתושבי העיר באר-שבע, שנמצאים במלחמה תחת אש יום-יומית. האם זה הנושא השבוע? בוודאות אני יכול לומר לך שבשבוע שכזה, הכתבה הזאת הסבה לנו נזק ציבורי ומסחרי. זהו נושא ראוי, אבל לא לעיתון מקומי בבאר-שבע, ולא בשבוע שכזה, שבוע של מלחמות". לטענת באי-כוחו של עוקבי במכתב ששלחו לפרידמן, המנכ"ל חזר על הדוגמה בשימוע עצמו, שנערך כמה ימים מאוחר יותר. "אני חושב שבשבוע כזה העיתון צריך לשמש מדורת השבט העירונית, ולחפש נושאים מאחדים, משותפים... וכו, ולא לעסוק במחלוקת", נכתב בסיכום השימוע שהכין פרידמן. להורדת הקובץ (PDF, 5.32MB) עוקבי שיגר לפרידמן מכתב תשובה ובו הביע את זעזועו מהטענות נגדו. "תלונתך המרכזית על קבעוני, שמרנותי ועייפותי כעורך הופנתה כלפי בחירתי בכתבה על מות אדם ופציעת שתי ילדותיו. אדם בדואי. חשוב לי להפנות את תשומת לבך לכך שדבריך עלולים לשקף דווקא את קבעונך או שמרנותך שלך", כתב עוקבי לפרידמן. "שהרי מהי ההנחה שלך שעומדת ביסוד הביקורת שלך עלי? הנחה זו מניחה שאנחנו חיים בעולם שבטי לגמרי ועוין לגמרי, ולכן בחירה של שבע לעסוק בטרגדיה ובמוות של האזרחים השכנים, העובדים, הצרכנים, שבאר-שבע היא המטרופולין שלהם, לא רק שלא תעניין את קוראי שבע, אלא אף תעורר את עוינותם! האם הקהל שלנו אינו מגוון דיו, אינו אנושי דיו? ולעניין נזק ציבורי, האין לנו שום תפקיד חברתי, להתמודד – בין היתר באמצעות כתבות שכאלה – עם הלך רוח גזעני שזוכה להתעצמות בשיח הציבורי בישראל של העת הזו? כך למשל באותו גיליון שאליו אתה מתייחס מופיעה כתבה על קפטן קבוצת הנוער בכדורגל של באר-שבע, שחושב שצריך לשלוח שמאלנים לתאי-הגזים! אז אנא הגד לי אתה, כיצד פועלת בתוך ההתפתחות המבהילה הזו של השיח עצה/המלצה/החלטה מהסוג שנתת לי כאן?". במייל תשובה כתב פרידמן לעוקבי: "אני חושב שאתה לוקח דוגמה אחת מני רבות שנתתי לך (אותו גיליון שלעניות דעתי לא היית רגיש מספיק להלכי הרוח בבאר-שבע) והופך אותו למרכז העניין. לא כך הם הדברים". פרידמן אף זימן את עוקבי לשיחת שימוע נוספת, שבה, לטענת עוקבי, הסביר לו כי הוא עצמו שמאלני. כעבור ימים אחדים הודיע לעוקבי על פיטוריו. לפני כשבועיים חשף עוקבי את הפרשה בנאום שנשא באוניברסיטת בן-גוריון, במסגרת דיון על חופש הביטוי. הדברים התפרסמו גם באתר האקטואליה "שיחה מקומית". במקביל הגישה עו"ד גילת ויזל-סבן, ממשרד רחל בן-ארי, אדם פיש ושות, מכתב לרשת "המקומון" ובו דרישה לפיצוי בגין הפיטורים ואיום בתביעה משפטית. בפתח המכתב מדגישה עו"ד ויזל-סבן כי המשרד נטל על עצמו לייצג את עוקבי בלא תמורה, וזאת בסיוע הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני הפועלת באוניברסיטת חיפה. "מר פרידמן מודה לכל אורך הדרך שהוא דוחה את השקפתו של יאסר, זאת בשל עיתויה של הכתבה, בשל לעומתיות של העורך, משום שבחירת נושא הכתבה פוגעת במדורת השבט המקומית, משום שלא מבקרים את המדינה בעת מלחמה, וכן בשל הנזק הציבורי והמסחרי שהוא חושב שכתבה אנושית שכזו גוררת. קשה למצוא דוגמה מובהקת מכך לאפליה בשל השקפת עולם", כותבת עו"ד ויזל-סבן במכתבה. "אפליה זו בוטה במיוחד, שכן היא תוצר של תפיסות גזעניות, תפיסות שאותן אימץ מר פרידמן אמנם לא כעמדותיו שלו, אבל כעמדות להן הוא מציית, אלו המנחות את הכרעותיו, ובשלהן הוא בוחר לפטר את יאסר כעורך. [...] מוסיף מר פרידמן שהוא שמאלני. אין אנו מתעניינים בעמדותיו הפוליטיות של מר פרידמן, אלא בהתנהלותו כמעסיק וכאדם. גם אם אפליית ערבים או עשייתם לשקופים אינה במוקד תפיסתו הערכית של מר פרידמן, הרי שכמעסיק הוא אינו יכול להתגונן מפני טענת אפליה אסורה באמצעות טיעון לפיו הוא רק מציית לתחשיבי כדאיות כלכלית למול לקוחותיו, שאותם הוא תופס כגזענים". עוד מציינת עו"ד ויזל-סבן כי במהלך השימוע שערך לו העלה פרידמן טענות נוספות כלפי עוקבי, בין היתר בדבר הצורך להתייחס לבאר-שבע כ"עיר" ולא "מטרופולין", כלומר להתמקד בנעשה בה ולא בסביבתה. לטענת עו"ד ויזל-סבן, לא רק שעוקבי מעולם לא קיבל קודם לכן הנחיה להתעלם מהנעשה בסביבתה של באר-שבע ולהתמקד בעיר בלבד, אלא שבאותו השימוע הבהיר פרידמן כי היישוב עומר "הוא כמו באר-שבע". "במלים אחרות", כותבת עו"ד ויזל-סבן, "עומר = באר-שבע; כפר בדואי לא מוכר או העיר רהט = לא באר-שבע. גם כאן נחשף הנימוק האמיתי לפיטורין שנעוץ בהשקפתו של יאסר ובהקשר של הכתבה הזו – בזהותו כבדואי". לסיכום כותבת עו"ד ויזל-סבן: "לב הדברים הוא בשאלה כיצד על עיתון שמכבד את עצמו לפעול כאשר הוא נתקל בהתנגשות בין אינטרסים כלכליים, אותם הוא אומד על יסוד הנחות ביחס לעמדות גזעניות של צרכניו ומפרסמיו, לבין שיקולים עיתונאיים מקצועיים מהפשוטים ביותר לזיהוי. האם קיים או לא קיים עניין עיתונאי בדיון במוות ובפציעה של אזרחים שכנים לבאר-שבע והעדר מיגונם, כאשר העיתון משיג באופן בלעדי ראיון עם האלמנה והאם של התינוקת הפצועה? האם השקפתו המקצועית והאנושית של יאסר יכולה היתה להיענות בפיטורין?". עו"ד ויזל-סבן משיבה על השאלה האחרונה בשלילה, ותובעת בשם עוקבי פיצוי בסך 12 משכורות (כ-93 אלף שקל) בגין פיטורים שלא כדין, וכן פיצוי נוסף בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. מנכ"ל רשת המקומון אודי פרידמן מסר בתגובה: "הטענות מוכחשות מכל וכל. לצערנו מסיבות של צנעת הפרט לא נוכל לפרט מעל דפי העיתון את הסיבות שהביאו לסיום העסקתו. אולם נדגיש כי בהחלט אינן בשל פרסום הכתבה שציינת. השיחות עם מר עוקבי בעניין המשך העסקתו החלו חודשים רבים בטרם פרסום הכתבה, ומשכך ברור שפרסום הכתבה לא היווה את העילה לפיטוריו. כל נסיון לייחס מניעים פסולים לפיטוריו של מר עוקבי הינו בגדר לשון הרע על כל המשתמע מכך, וחברתנו תנקוט בכל האמצעים המשפטיים כלפי כל מי שיוציא את דיבתה רעה".
איראן מתכננת לנתק את אזרחי המדינה מהאינטרנט: "רשת לאומית" סגורה ש"תעלה בקנה אחד עם חוקי האסלאם" צפויה להחליף את הרשת המוכרת	ממשלת איראן מקדמת צורה חדשה של צנזורה אינטרנטית: בחודשים הקרובים יחוברו בתים וחברות איראניות רבות ל"רשת הלאומית", העתידה לנתק את הרשת האיראנית באופן מוחלט משאר העולם, כך מדווח ה"וול-סטריט גורנל". "הרשת הלאומית של איראן תעלה בקנה אחד עם חוקי האסלאם (חלאל) ותתאים למוסלמים מבחינת הערכים המוסרים והדתיים שיהיו בה", ציטט העיתון את הממונה האיראני לענייני כלכלה. על-פי גורמים במשרד התקשורת האיראני, בחודשים הקרובים יתחברו 60% מהבתים והעסקים באיראן לרשת הפנימית החדשה, ושאר המדינה תחובר אליה במהלך השנתיים הקרובות. ככל הנראה, בשלב הראשון יישארו הבנקים והחברות הגדולות מחוברים לרשת האינטרנט הרגילה, אך בסופו של דבר הרשת הלאומית תחליף בצורה מוחלטת את הרשת הבינלאומית. השלטונות באיראן רואים בפרויקט "הרשת הלאומית" אמצעי לשמירה על עקרונות האסלאם. לטענתם, הקמתה אף תחסוך כסף רב לצרכני האינטרנט האיראנים. כבר כיום, עוד לפני יישומו של המהלך החדש לניתוק איראן מהרשת העולמית, מדיניות הצנזורה על האינטרנט של ממשלת איראן היא מהחמורות בעולם.
גלט-ברקוביץ נגד "הארץ", הערעור: ההגנה חוזרת וטוענת כי שמואל רוזנר וברוך קרא לא התרשלו בשמירה על חסיון מקורות	"הערעור נשוא סיכומים אלו ממחיש שוב עד כמה מסוגלת המערערת למתוח את טענותיה, לפסלן ולעצבן מחדש, במנותק מן האמת, גם אם אלו נוגדות לחלוטין טענות שרק זה עתה השמיעה בהליך קודם, והכל על-פי צרכיה המשתנים באותה נקודת זמן", כך טוענים באי-כוחם של ברוך קרא, שמואל רוזנר ועמוס שוקן בסיכומים שהגישו לבית-המשפט העליון בתשובה לערעור של ליאורה גלט-ברקוביץ על החלטת בית-המשפט המחוזי. לפני כשנתיים דחה שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, אבי זמיר, את התביעה שהגישה גלט-ברקוביץ נגד עיתון "הארץ". גלט-ברקוביץ טענה בתביעתה כי העיתון ועובדיו התרשלו וגרמו לחשיפתה כמקור. השופט זמיר קבע כי כתב העיתון לשעבר ברוך קרא ועורך החדשות לשעבר שמואל רוזנר פעלו כראוי בכל הקשור למידע שהתקבל מגלט-ברקוביץ על אודות חיקור דין בדרום-אפריקה לראש הממשלה דאז אריאל שרון (הפרשה הידועה כ"פרשת סיריל קרן"). שבועות אחדים לאחר דחיית תביעתה הגישה גלט-ברקוביץ ערעור לבית-המשפט העליון. בבקשת הערעור טענו באי-כוחה, עורכי-הדין רקפת פלד, צבי בר-נתן ואפרת רוזנר, כי "נפלו סתירות" בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי. מצד אחד, נטען, קבע בית-המשפט "חובת זהירות נרחבת יחסית של עיתונאים כלפי מקורותיהם". מנגד הדגיש בית-המשפט כי "עיתונאי איננו בלש, חוקר, סוכן סמוי או מפעיל סוכנים", ועל כן קבע שיש להטיל על העיתונאי חובת זהירות סבירה ולא מוגזמת כלפי מקורותיו. בערעור נטען כי הסייג לחובת הזהירות "למעשה רוקן אותה מתוכן". בחודש אפריל האחרון הגישה גלט-ברקוביץ לבית-המשפט העליון את סיכומיה, שכללו טענות דומות לאלו שנכללו בבקשת הערעור. "הלכה למעשה", נכתב בסיכומים, "קבע בית-המשפט כי עיתונאי אינו נדרש להפעיל שיקול דעת עצמאי בהחלטתו לפרסם מידע שנמסר לו על-ידי מקור, אלא רשאי הוא להסתמך על הסכמה פוזיטיבית, או למצער הסכמה שבשתיקה, הניתנת על-ידי המקור, לפרסום פרט זה או אחר. בעשותו כך, בית-המשפט רוקן מתוכן את חובת הזהירות שהטיל על עיתונאי כלפי מקורו, והטיל את מלוא האחריות לגורל המקור על כתפי המקור. "לדאבון לב המערערת", נכתב בחלק אחר של הסיכומים, "התנהגותם הרשלנית של עיתון הארץ וכתביו מהווה אך דוגמה לאופן בו מפקיר העיתון את מקורותיו, באופן שיטתי, תוך התעלמות מוחלטת מהצורך בנקיטתם של אמצעי זהירות בסיסיים אשר נועדו להבטיח את חסיון מקורותיו. בהקשר זה יוזכר כי אך לאחרונה דווח בתקשורת כי הגב ענת קם פנתה למו"ל עיתון הארץ בטענה כי מעשיהם הרשלניים של העיתון והכתב אורי בלאו הביאו לחשיפתה כמקור ולהעמדתה לדין פלילי" (מאז הוגשה תביעה נגד העיתון). החודש הגישו באי-כוחו של "הארץ", עורכי-הדין זאב ליאונד, אלון נדב ודור ליאונד, את הסיכומים מטעם קרא, רוזנר ושוקן. "אין עסקינן בהפרה נטענת של חסיון עיתונאי, אלא בהליך סרק, שכולו, מראשיתו ועד סופו, נשען על גרסה כבושה וכוזבת שנרקמה על-ידי המערערת בדיעבד ולאחר מעשה, באופן ציני, תוך פגיעה בשמם הטוב של המשיבים, באמינותם ובמוניטין המקצועי והמוסרי שלהם", נכתב בסיכומי המשיבים. לטענתם, גלט-ברקוביץ "משליכה את כל יהבה בערעור על טיעון חדש", כאילו בית-המשפט שגה כשעירב בין "ההסכמות החוזיות" שנכרתו בין הצדדים לבין "בחינת סבירות מעשי העיתונאים מכוח עוולת הרשלנות". לפי סיכומי המשיבים, טיעון זה "סותר את הגדרות עילות התביעה" המקורית. "דרישתה המופרכת של המערערת כעת, כי בית-המשפט הנכבד יבחן את שאלת התרשלותם של המשיבים במנותק מהתנהגות המערערת", נכתב בהמשך, "שקולה למעשה לדרישה כי הכרעת בית-המשפט תינתן במנותק מן האמת, במנותק מן העובדות". באי-כוחו של "הארץ" טוענים כי בניגוד לטענה בערעור גלט-ברקוביץ, "אין כל סתירה בפסק דינו של בימ"ש קמא. [...] בימ"ש קמא הבהיר למעשה כי אין להטיל על עיתונאים חובות זהירות המבוססות על הנחת עבודה שהשלטונות יעקבו אחר התקשרויות טלפוניות של עיתונאים המבקשים לפרסם חשדות בדבר שחיתות אישית של בכירים בממשל. כל קביעה אחרת משמעותה הטלת סטנדרט זהירות חריג (שאף לא הוכח כלל על-ידי המערערת) וחסר תקדים, ההולם אולי פעילות של סוכנים ומרגלים, אך לא עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית". בהמשך הסיכומים מדגישים באי-כוחו של "הארץ" כי בניגוד לנטען בסיכומי גלט-ברקוביץ, בית-המשפט המחוזי קבע שקרא ורוזנר לא התרשלו כלפיה לא רק על סמך דחיית הטענות ל"סיכומים" שנכרתו בינה לבין העיתונאי, אלא גם על סמך "ניתוח מנומק של סבירות פעולות המשיבים בהתאם לחובת זהירות של עיתונאי כלפי מקור, נוכח נסיבות המקרה וכלל התשתית העובדתית". "שלא כפי שנטען כעת על-ידי המערערת", נכתב בהמשך הסיכומים, "אין בפסק הדין כל קביעה או אמירה השוללת הפעלת שיקול דעת עצמאי של העיתונאי. ההפך הוא הנכון. [...] בימ"ש קמא בחן באופן מעמיק את סבירות כלל פעולות המשיבים, לאור חובת הזהירות המקובלת של עיתונאי כלפי מקור, תוך שהוא מיישם את התשתית הנורמטיבית על המקרה דנן. פסק הדין מספק הכרעה ברורה כי המערערת לא עמדה בנטל הוכחת היקף חובת הזהירות נשוא עילת תביעתה, כי המשיבים נהגו על-פי הפרקטיקה העיתונאית המקובלת, ואף נקטו אמצעי זהירות מסוימים על דעת עצמם, מבלי שהמערערת דרשה זאת מהם". בסיום הסיכומים מתייחסים באי-כוחו של "הארץ" לאזכור של גלט-ברקוביץ את המקרה של ענת קם. "עסקינן בטענות בעלמא, שלא נטענו בערכאה דלמטה, וממילא לא הובאו לגביהן ראיות, ואין להתייחס להן", נכתב בסיכומים. "הניסיון של המערערת להגניב לערעור, בדרך לא דרך, תוך הפרה בוטה של סדרי דין, טענות אלו, שאין להן קשר לפרשה דנן [...], ראוי לכל גנאי. התנהלות זו של המערערת מעידה אך על מצוקתה ועל קלישותו של הערעור כולו". ע"ע 9705/11
האסטרטגיה התקשורתית של המטפלים האלטרנטיביים, כפי שהיא משתקפת מדבריהם בעיתונות, היא ביטול של עצם הניסיון להשוות בין הרפואה המדעית לזו האלטרנטיבית באמצעים רציונליים	בשבוע שעבר פירסם ערוץ הניו-אייג של nrg סדרת מאמרים שרובם נכתבו על-ידי רופאים העוסקים גם ברפואה אלטרנטיבית או משלימה, ושנועדו להשיב לספרם של סיימון סינג ואדזארד ארנסט, "ריפוי או פיתוי: רפואה אלטרנטיבית במבחן" (הוצאת עליית-הגג וידיעות-ספרים, תרגום: דפנה לוי). הספר סוקר את הראיות המדעיות לתקפותן של שיטות ריפוי אלטרנטיביות, תוך התמקדות בדיקור, הומיאופתיה, רפואת צמחים (הֶרבָּליזם) וכירופרקטיקה. המסקנות העולות ממנו אינן אוהדות כלל כלפי שיטות אלו. הספר כבר עורר פולמוס עז באנגליה, ונגד אחד ממחבריו (סינג) אף הוגשה תביעת דיבה על-ידי איגוד הכירופרקטים הבריטי. סדרת המאמרים שהתפרסמו ב-nrg היא מדגם מייצג למדי של מגוון הטיעונים השגורים בפי חסידי הרפואה האלטרנטיבית, ובאופן כזה נחשפים גם כמה מהסתירות הפנימיות והבלבול המאפיינים את השיח האלטרנטיבי בכללותו. ד"ר שי פסטרנק (העובד, בין היתר, בכללית רפואה משלימה ובמכבי-טבעי) פתח את מאמרו במתקפה אישית על המחבר סיימון סינג, על שום היותו פיזיקאי ולא רופא, ולפיכך קבע כי "סינג הוא בעיני לא יותר מקישוט שנועד לקדם את מכירת הספר". סינג, פוסק פסטרנק, "אינו ראוי להתייחסות" (יש להניח כי על בסיס זה יפסול פסטרנק גם את הספר "המשפט האחרון של פרמה", שחובר אף הוא על-ידי סינג, משום שמחברו אינו מתימטיקאי מקצועי). ארנסט, לעומת זאת, "ראוי גם ראוי" להתייחסותו של פסטרנק, על שום היותו "רופא מדיציני שגם למד הומיאופתיה ושיטות אלטרנטיביות נוספות", אלא שלטענתו של פסטרנק, "ארנסט בנה את הספר, כמו גם את כל הקריירה האקדמית שלו, על הנחות יסוד מוטעות", ואינו מבין לאשורו מה היא בעצם רפואה אלטרנטיבית. ומה היא בעצם רפואה אלטרנטיבית? לפי פסטרנק, "ההגדרה הנכונה של רפואה אלטרנטיבית צריכה להיות: כל שיטת אבחון וטיפול המתבססת על פילוסופיה שונה מזו של הרפואה הקונבנציונלית". הגדרה זו מתיישבת היטב עם מה שטוענים חסידים רבים של הרפואה האלטרנטיבית, הסבורים כי היא מתבססת על "פרדיגמה" נבדלת מזו של הרפואה המדעית, ושמסיבה זו גם לא ניתן לחקור את הרפואה האלטרנטיבית "בכלים הקונבנציונליים" (כפי שטוען פסטרנק עצמו). פסטרנק משלח את חציו לעבר הרפואה המדעית וטוען כי אחת מהנחות היסוד המוטעות שעליהן נשען "ריפוי או פיתוי" היא ההנחה ש"מחקר רפואי קונבנציונלי הינו כלי מדעי אמין". כמו כן תוקף פסטרנק את ההנחה ש"שיטה שאינה מבוססת על מחקר היא בהכרח הבל הבלים": "האם אין משמעות לניסיון מצטבר של מיליוני מטפלים ומטופלים במשך מאות ואלפי שנים? [...] האם אין חשיבות להיגיון הבריא, להתבוננות פנימית ואינטואיציה?". ד"ר ערן בן-אריה, יו"ר החברה הישראלית לרפואה משלימה בהסתדרות הרפואית, פוסל לאו דווקא את עדותו של סינג, אלא את זו של ארנסט, ש"עיקר ההערכה לה הוא זוכה מיוחסת למיומנויותיו בעריכה מדעית ובניתוח סטטיסטי", אך שאין לו "מיומנות וניסיון במפגשים עם מטופלים במרפאות בקהילה, או באשפוז בבתי-חולים". לדעת בן-אריה, "ספרם של סינג וארנסט מיושן" משום שהוא עוסק ב"רפואה אלטרנטיבית" ולא ב"רפואה אינטגרטיבית ומשולבת, המתאפיינת במתן ייעוץ וטיפול משלים בתוככי הממסד הרפואי וקופות-החולים, ולא מחוץ להם". "הכמיהה לטבעי, למסורתי ולהוליסטי", טוען בן-אריה, "איננה בבחינת כשל, מעידה או מחלה של הלקוח הפיקח שנשבה בקסמי המעלה באוב"; "הדרך לריפוי משלבת בין שני העצים: עץ הדעת ועץ החיים – שתי איכויות ההוות [כך במקור] זו לזו, המגדירות ומשלימות זו את זו". ד"ר ניר עמיר, מנהל המרפאה המשלימה לילדים במרכז הרפואי וולפסון, טוען במאמרו כי "בניגוד לכתוב בספר, הדיקור הסיני הוכח כיעיל במספר רב של עבודות", וכי "האקופונקטורה, כחלק מהרפואה הסינית, ראויה להיחקר", וש"אין סיבה שמקצועות דלי מחקרים יזכו למעמד אקדמי מכובד בעוד שמקצועות אחרים יידחו לשולי הממסד בגלל חונטה השבויה באמונותיה". ד"ר מיכאל פרסיקו, הומיאופת קלאסי ומומחה לרפואת אף-אוזן-גרון, סבור כי הרפואה האלטרנטיבית (וההומיאופתיה בייחוד) היא "רפואה מבוססת מיסטיקה", המגדירה את המושגים "מחלה", "טיפול" ו"ריפוי" באופן שונה לחלוטין מהרפואה המדעית. הטענה המועלית בספר, שלפיה אין בתרופות הומיאופתיות חומר פעיל, ושתרופות אלו פועלות רק באמצעות עקרון הפלצבו (דהיינו אמונתו של המטופל ביעילותן), אינה מוכחשת על-ידי פרסיקו, אלא להפך: "על-פי כל בדיקה מדעית אין כלום במים אלו [המשמשות לרקיחת תרופות הומיאופתיות] מלבד מים, וזה נכון. הנה כאן החלק המיסטי". יתרה מזאת, "במים המדוללים [של ההומיאופתים] נמצא החומר בצורה סמלית", ולא באופן ממשי. אלא שההומאופתיה, כך לפי פרסיקו, אמנם פועלת על-פי עקרון הפלצבו, "דרך הגברת האמונה, אשר – יחד עם האהבה – מחזקות את רוחו של אדם לרפא את עצמו מכל חולי". יחד עם זאת סבור ד"ר פרסיקו כי יש לשלב בין הרפואה המדעית לרפואה האלטרנטיבית, וכי "רק שילוב של שתיהן יכול להביא לריפוי אמיתי". הכירופרקט ד"ר רפאל גודלמן (DC) טוען כי "יש גוף עובדתי גדול מאוד המצביע על עלות-תועלת גבוהה יותר של טיפול כירופרקטי בהשוואה לטיפול רפואי", וש"הפתרון המתבקש [ברפואת הכאב] הוא רפואה צוותית משולבת". חלק ניכר ממאמרו של גולדמן מוקדש לעימותים המשפטיים שניטשו בארצות-הברית ובקנדה בין הממסד הרפואי ובין הכירופרקטיקה – עימותים שהביאו בסופו של דבר לקבלה (גם אם חלקית) של הכירופרקטיקה על-ידי מוסדות רשמיים במדינות אלו. בסופו של דבר לא ברור אם אמנם ניתן, או ראוי, לחקור את הרפואה האלטרנטיבית בכלים מדעיים או לא, שכן המטפלים עצמם אינם מצליחים להגיע להסכמה בנושא בסיסי זה. אי-הסכמה זו מעידה אולי יותר מכל על אוזלת ידם של המרפאים האלטרנטיביים, שאינם יכולים לנסח כראוי אפילו את העקרונות היסודיים ביותר של השקפתם. ואולם, המשותף לטענותיהם של המטפלים האלטרנטיביים הוא ביטול של עצם הניסיון להשוות בין הרפואה המדעית לזו האלטרנטיבית באמצעים רציונליים: הדיבור על "הנחות יסוד" נבדלות ועל "פרדיגמות" לא נועד אלא לבלבל את היריב ולטעון שהפולמוס בין המדע לרפואה האלטרנטיבית אינו יכול להתקיים מלכתחילה, ונועד לכישלון מעצם מהותו. אסטרטגיה רטורית זו – שאין בבסיסה ולא כלום – משמשת כדי להדוף מראש כל ניסיון לבחון את הרפואה האלטרנטיבית באמצעים תבוניים. אלה הטוענים כי הרפואה האלטרנטיבית אינה נבדלת במהותה מהרפואה הקונבנציונלית, ושלפיכך ניתן גם לחקור אותה בכלים מדעיים, מפנים את עיקר מרצם לעיסוק בסוציולוגיה של המדע ולניגוח הממסד המדעי (ולאו דווקא השיטה המדעית) באמצעות הצגתו כגוף הפועל באופן קונספירטיבי לשימור כוחו בלבד ולא למען טובת המטופלים. באופן זה משמשת גם אסטרטגיה רטורית זו כדי לבטל מראש את עצם תקפותם של מחקרים מדעיים הכופרים באמיתותה של הרפואה האלטרנטיבית. לפי גישה זו, מוסדות הרפואה הרשמיים שאינם מקבלים את הרפואה האלטרנטיבית נגועים בדוגמטיות ובחוסר פתיחות, בעוד שמקרים שבהם הרפואה האלטרנטיבית מאומצת על-ידי הממסד הרפואי מוצגים כראיה ליעילותה וכגושפנקה לאמיתותה. ד"ר בועז רון, רופא והומיאופת שפירסם ב"הארץ" מאמר תגובה לספר, מתפאר בהצלחתה של הרפואה האלטרנטיבית ומציג זאת כעדות מוחלטת ליעילותה: "הצלחה גורפת שמהווה תשובה מוחצת על שאלת הספק החוזרת ועולה. בפרט שמדובר במוצר צריכה שכרוך בהוצאה כספית, זמן ואנרגיה מתוך בחירה חופשית, אלמלא היה בעל ערך גדול, היה נמוג במהירות" [שגיאות התחביר במקור]. כך, באמצעות אסטרטגיות רטוריות הסותרות זו את זו, מצליחה בהדרגה הרפואה האלטרנטיבית לצבור לגיטימיות רבה יותר ויותר. כלי התקשורת, המעניקים פתחון פה בלתי מוגבל למטפלים האלטרנטיביים ומציגים את עמדותיהם ללא ביקורתיות, פועלים לאמיתו של דבר לחיזוקה של מגמה זו ולהשלטתה בתרבות הרפואית של זמננו.
ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מצטרפים לצעקות על ראש הממשלה נתניהו \| ב"ישראל היום" מתעניינים פתאום בפייסבוק \| ב"הארץ" מפרסמים סאטירה ההופכת למציאות	"אנחנו מעודדים אנשים לקחת חלק בהצלה של עצמם", אומר המציל לאנשים בחוף, המסתכלים בו תמהים כשהוא יושב וקורא ספר בזמן שמישהו טובע בין הגלים המצוירים של הקריקטורה מה"ניו-יורקר", המודפסת היום בשער האחורי של המוסף "גלריה" של "הארץ". זהו הנראטיב של שניים מהעיתונים היומיים בישראל בסיקורם את הנבחרים הישראלים במציאות שאחרי אסון הכרמל, סיקור שקשה לנתק מיחסם השלילי המובהק לעומד בראש ממשלת ישראל, יחס שמתקרב בחד-צדדיותו לזה החיובי של היומון "ישראל היום". שני תצלומים זהים (של AP) מלווים היום את הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ("תתביישו, תתפטרו" ו"השכול והזעם", בהתאמה): באחד נראה ראש הממשלה נתניהו מעל דוכן נואמים, כשאת מרכז התמונה תופס, בגבו אל המצלמה, דני רוזן, בעלה של קצינת המשטרה אהובה תומר, שנספתה באסון השריפה בכרמל, כשהוא מתעמת עם מאבטחיו של נתניהו. ראש הממשלה עצמו מסמן עם ידו להרגעה, ספק של רוזן, ספק של המאבטחים. בתמונה הקטנה יותר נראה שר הפנים אלי ישי. "ישי מסולק", נכתב על רקע אדום לצד התמונה ב"מעריב". "אני בעדם", כותב עפר שלח על המסלקים בטור שתמציתו מודפסת על שער "מעריב", תחת הכותרת "הלאה הממלכתיות". הממלכתיות היא אכן הלאה משני הטבלואידים. "האזכרה הרשמית להרוגי השריפה בכרמל הפכה למפגן של כעס מצד המשפחות השכולות נגד ראש הממשלה ושר הפנים", נכתב בכותרת המשנה על שער "מעריב". "מי שחשב להסתפק בנאומי ניחומים לא הבין את עוצמת הכאב והתסכול של משפחות הרוגי השריפה", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות". עוצמת הכאב והתסכול של המשפחות השכולות – משפחות שכולות באשר הן – ודאי רבה גם בלי שילבו אותה, ו"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" אכן ליבו אותה, אולם כלל לא ברור להיכן העוצמה הזו היתה מופנית אלמלא ההכוונה הברורה של שני העיתונים הללו ("מעריב", אגב, מקדיש, זה השבוע השני, כתבה במוסף "סופשבוע" של "מעריב" לצוערים שנשרפו בכרמל). היא היתה יכולה להיות מופנית לנהג האוטובוס, לדרישה לחקור את התנהלות השב"ס, לנציב מכבי האש, לתקשורת או לראש הממשלה ולשר הפנים. את הבחירה באפשרות האחרונה קשה לנתק מהנפח והאופי של הסיקור ב"ידיעות" וב"מעריב". ב"ישראל היום" אירוע ממלכתי סוער שראש הממשלה מככב בו לא הפך, משום מה, לכותרת ראשית, וזו נתונה לחיבור חסר משמעות של שני מקרים שאין ביניהם שום קשר חוץ מהאפשרות להדפיס את המלה "פייסבוק" (ולהתחמק מסיקור של אירוע אחר בכותרת הראשית): התאבדות ילד בן 16 וחשד לאונס של בת 12, תחת הכותרת "ילדים בלי רחמים". פרויד היה אומר אולי שזו הכותרת שעורך "ישראל היום" היה רוצה להשתמש בה לסיקור אותה עצרת ממלכתית. "ישראל היום" לא מתעלם מטקס האזכרה, הוא מעניק לו מקום על השער ("משפחות הנספים צעקו, רה"מ: מבין את כאבן") ואת הכפולה הפותחת, כשאופי הסיקור הוא כזה המחביא את נתניהו כמוקד המחאה ומעדיף על פניו את ישי; נותן מקום של כבוד ל"חלק מהמשפחות" שהתנגדו למחאה ומדפיס טור של דן מרגלית, הנוזף במוחים וקורא למעשיהם "תופעה מסוכנת". האם מדובר בסיקור מוטה, או אולי דווקא בסיקור מדויק הנותן משקל הוגן ומאוזן למכלול הגורמים המסוקרים? כמו במקרה של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אי-אפשר באמת לענות על השאלה הזו, משום שהסיקור של "ישראל היום" את ראש ממשלת ישראל אינו הוגן ואינו מאוזן מעיקרו, מהשורש. ומה לגבי ראש הממשלה? ב"ידיעות אחרונות" כותב איתמר אייכנר כי "למרות האזהרות: נתניהו התעקש לקיים את הטקס". "התלהטות הרוחות בטקס אמש ממחישה עד כמה לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו היתה מנותקת מהמציאות ולא העריכה נכון את עוצמת כאבן של המשפחות השכולות". ידיעה אחרת של אייכנר, תחת הכותרת "ומה הנציח הצלם של ראש הממשלה?", מדווחת כי "לשכת העיתונות הממשלתית הפיצה אתמול תמונות מאירוע האזכרה הממלכתי, שמהן ניתן היה ללמוד כאילו מדובר באירוע שהתנהל על מי מנוחות" (מה שכלל לא בטוח, משום שנתניהו נראה באותן תמונות על סף בכי ממש). איך כותב היום בן כספית ב"מעריב"? "אף אחד לא יצא טוב מהאוהל הזה בבית-אורן". "משפחות נספי הכרמל סילקו את ישי מהאזכרה הממלכתית", נכתב בכותרת על שער "הארץ", מתחת לתמונה התופסת את רוב החלק העליון של השער, אולם הכותרת הראשית מוקדשת לנושא אחר: "הכנסת תחקור את ארגוני זכויות האדם בישראל", נכתב בה, ובכותרת המשנה: "בתום דיון סוער אושרה הצעת ישראל-ביתנו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק מעורבות זרים בענייניה של ישראל. ביקורת בשמאל: זהו מסע סתימת פיות מקרתיסטי". "רדיפה כתחליף למדיניות" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ", המוקדש ל"גל ההשתקה והרדיפה של גופי שמאל וזכויות אדם בישראל; גל שהגיע אתמול לאחד משיאיו ביוזמה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתחקור גופים כדוגמת שוברים-שתיקה, יש-גבול, בצלם ועוד, בטענה שהללו פוגעים בלגיטימיות של ישראל". "את השמאל הישראלי צריך להוציא עכשיו אל מחוץ לחוק. למה ללכת סחור-סחור?", שואל גדעון לוי בסרקסטיות בפתח טורו במדור הדעות של "הארץ". בינתיים, היום התפרסמה ידיעה ב-ynet על כנס שבו קרא ח"כ מיכאל בן-ארי "לרדוף שמאלנים בוגדים". "יוסי ביילין, שר המשפטים לשעבר, עורר שלשום סערה גדולה כשקרא לחון את משה קצב אחרי שייגזר דינו ויקבל מספר אסיר", פותחת מרב מיכאלי את הראיון עם ביילין במדור "שיחת היום" בחלק ב של "הארץ". אף שהיא מנסה בכל כוחה ומכל זווית, היא אינה מצליחה להוציא מביילין תובנה מעבר לזו שכבר השמיע, ושמוזכרת בכותרת המשנה לראשית על שער מוסף "המגזין" של "מעריב": "המצדדים ביוזמתו של יוסי ביילין לחון את משה קצב מתבססים על נימוק מרכזי אחד: לשמור את כבודו של מוסד הנשיאות. המתנגדים זועמים, וח"כ רונית תירוש מזדעזעת: כבוד המוסד אינו עדיף על כבוד האשה". לפי אריק בנדר, רוב חברי-הכנסת (וכל חברות-הכנסת) הביעו התנגדות, ברמות שונות של חריפות, לעמדת ביילין (בין השאר, חברי מרצ, מפלגתו לשעבר), אבל היו כאלה שהביעו תמיכה: ח"כ ראלב מגדלה מהעבודה, סגן השר איוב קרא מהליכוד ("המגדיר עצמו חבר של קצב"), יו"ר סיעת ישראל-ביתנו רוברט אילטוב וחברי מפלגת ש"ס. "הוא בטח כבר חושב על הרשעה אפשרית של אביגדור ליברמן", מצטט בנדר "הערה ארסית" על תמיכתו של אילטוב בחנינות לאנשי ציבור. לגבי ש"ס, אין צורך אפילו בהערה ארסית. באותו מוסף, במדור הדעות של העיתון, כותב ירון דקל כי ההצעה של ביילין "מרחיקת לכת", אבל קורא להקל בעונשו של קצב משום שכבר קיבל עונש בכך ש"ממרום הגבהים של האזרח מספר אחת הוא התרסק אל תחתיות השאול". הנה אם כן קונספט חדש: ככל שמעמדו הציבורי של עבריין יהיה רם יותר, הוא יזכה לעונש מופחת יותר. למעשה, הקונספט ישן: הוא מופיע כבר בספר החוקים של סדום. "בחדר עם קצב" היא הכותרת הראשית של מוסף "סופשבוע", המפנה לראיון עם "א ממשרד התחבורה": "לפני כ-20 שנה היא התקבלה לעבודה כיועצת התקשורת של השר משה קצב והיתה הראשונה בסדרה של נשים שהטריד. הוא ביצע בה מעשה מגונה וניהל נגדה מסע נקמה כשדחתה את חיזוריו. על אף שלא נכללה בכתב האישום בגלל התיישנות, עדותה הרהוטה סייעה להרשעתו. בראיון בלעדי היא מדברת על תחושת הרווחה בעקבות פסק הדין ומגלה מה היא מרגישה כלפי הרעיה שלטענתה ידעה והבליגה", נכתב בכותרת המשנה בעמ 15. "כשכולם עזבו את החדר קצב משך בזרועי ודחף אותי אל המיטה. דחף את ידיו בכוח לחזה שלי. נגע במפשעה שלי. וכל הזמן הוא אמר, אני נורא רוצה אותך, נורא חושק בך. הדפתי אותו בחזרה גם כן בכוח. אמרתי לו, תוריד את הידיים שלך ממני. קמתי ויצאתי מהחדר". זהו הקטע מדבריה של א שהעורכים בחרו להדגיש; אבל מי שרוצה ללמוד משהו על הדרך שבה מתנהלים גברים ונשים בחברה הישראלית, ובמיוחד מי שרוצה להרהר באפשרות של הענקת חנינה לעברייני מין, מומלץ לו לקרוא דווקא את התיאורים הקודמים למעשה המגונה: ההטרדות הבלתי פוסקות ("חיזור"), השימוש המגוון והסדיסטי בכוח (לא רק, לא בעיקר, כוח פיזי. "לדעתי", אומרת א, "לא מדובר פה במין, אלא בפתולוגיה של כוח, שליטה ורצון להשפיל"), והתסבוכת הנפשית העצומה שכל אלו מביאים אליה. בינתיים, בכל מקרה, גם על-פי ביילין, כל הוויכוח על חנינה לקצב אינו רלבנטי. כפי שאומר ח"כ דוד רותם בכתבה של בנדר ב"מעריב": "כל עוד קצב מכחיש וטוען לא עשיתי ולא מביע חרטה, על מה ולמה יבקש חנינה?". "התעללות בפייסבוק" היא אחת הכותרות היום על שער "מעריב", הנדחקת לפינת העמוד מפני תמונת נתניהו ורוזן התופסת את רובו. "בן 15 מאזור ירושלים התאבד לאחר שחבריו הקניטו אותו ברשת החברתית הפופולרית", נכתב בכותרת המשנה. "עשו לו את המוות" היא הכותרת לידיעה על שער "ידיעות אחרונות" (שם גילו של הילד הוא 16): "ספג מחבריו בפייסבוק השפלות במשך חודשים ושתק", נכתב בכותרת המשנה, המספקת גם דוגמאות. כותרת אחרת על השער היא "מדריך להורים: איך להגן על הילדים בפייסבוק". יש משהו מגוחך במסגור הזה של העיתונים את הטרגדיה של הילד ומשפחתו, טרגדיה שניתן לשער שכלל לא היתה זוכה לסיקור, בוודאי לא סיקור בנפח כזה, לולא היתה קשורה ל"רשת החברתית הפופולרית". איך כתב מישהו (איתו הסליחה; איני זוכר את שמו) בפייסבוק, מתחת לציטוט של אחת הידיעות על ההתאבדות שהתאפיינה באותו מסגור בעייתי: לפני מאה שנה כתבו בוודאי בעיתונים על ילד שהתאבד בגלל שהציקו לו בטלפון. ובכל זאת, למרות הגיחוך המתבקש מהאופן שבו מסקרים העיתונים את ההתאבדות, ולמרות התרעומת על האופי הציני של הסיקור, המשתמש בטרגדיה כדי לפרסם עוד ידיעה על פייסבוק, יש כאן גם ניסיון, רדוד ככל שיהיה, לעסוק בבעיה אמיתית: פייסבוק לא הביא להתאבדותו של אף אחד, כשם שהטלפון לא עשה זאת, אולם פייסבוק הוא תופעה חדשה בעולמנו, ועלינו ללמוד להתמודד איתה, עם סכנותיה ועם נפלאותיה. התקשורת אמורה לסייע בכך לציבור, ו"מדריכי התגוננות" למיניהם, מטופשים ככל שיהיו, תורמים במשהו לעידוד השיח בנושא שעד לא מזמן (עד כמה שהדבר נראה כעת מפליא) היה נחשב אזוטרי ו"של ילדים" או קבוצות מיעוט כאלה או אחרות, בדיוק כמו שהיו פעם האינטרנט, או הטלפון. האם ההורים והילדים יודעים כבר להתמודד עם הסכנות שטומן בחובו השימוש בטלפון? לא בטוח. אבל זו לא סיבה לא להתחיל ללמוד להתמודד גם עם פייסבוק, שבשנה הבאה, או בחודש הבא, תהיה הטלפון של לפני מאה שנה. וכמובן, ילדים התאבדו גם לפני שהיו טלפונים. אפילו לפני שהיו עיתונים. "מכאן העניינים רק הלכו והידרדרו. מנהל המסעדה התייצב בשולחן: המנה לא טעימה לכם? מוזר, מכרנו הרבה מנות כאלה ואף אחד לא התלונן. נחמד, חשבתי, הנה מנהל בעל תודעת שירות מרשימה. לפתע צץ בשולחננו רפי אדר בכבודו ובעצמו, לקח לנו את הצלחות ושאג: לא טעים לכם? אז אני לא רוצה אתכם פה! אל תשלמו על המנות, רק תעופו מפה!. הסועדים האחרים הביטו במחזה המומים. אני כמעט בטוח שאחד מהם בכה. ואולי הוא רק טעם מהספגטי פירות ים. אני הבעלים של המסעדה ואני לא רוצה אתכם פה!, המשיך. או.קיי, הבנו. קמנו ממקומנו ופסענו החוצה. אדר צעק: אל תחזרו לכאן". את התיאור הזה כתב ב"דה-מרקר" מבקר המסעדות אורן מגר לפני כמה חודשים, אחרי ביקור במסעדה פרונטו של השף רפי אדר (מי שהתפרסם אחר-כך כשף שנזרק מתוכנית הטלוויזיה "מאסטר שף"). דוגמה קיצונית למתח התמידי שבין מבקר למבוקר, שבתחום האוכל, יותר מבתחומי ביקורת אחרים, נמצאים בקרבה פיזית ממש. היום במוסף "גלריה" מוקדשת כתבת השער לחוויה קיצונית של מבקר מסעדות אחר מקבוצת "הארץ", שגיא כהן, תחת הכותרת "ממה מפחד יונתן רושפלד?". "מסעדת יבנה-מונטיפיורי בתל-אביב מסמלת את סיום תהליך הפיכתו של יונתן רושפלד משף למותג. וזה עצוב. זה עצוב שבעתיים, מפני שהרושם הוא שרושפלד עצמו מודע עד כאב לתהליך. ואיך אני יודע? או, אז ככה: תשמעו סיפור", כותב כהן, המתאר איך כשהגיע למסעדה חיכה לו רושפלד ("קבלת פנים של דון במאפיה") עם ההודעה "יש לנו חשבון קטן", הזכיר לו ביקורת שלילית שכתב על מסעדה אחרת שלו לפני ארבע שנים ואמר: "אני מבקש ממך לא לאכול כאן היום, אני לא רוצה שתכתוב עלי". "הבהרתי לרושפלד שלדאבון הלב אין לו כזאת פריבילגיה", כותב כהן, "באתי כמו כל לקוח, ואני מצפה לקבל שירות כמו כל לקוח". "מכאן והלאה התחילה פארסה", כותב כהן ומתאר מסכת של נסיונות להוציאו מהמסעדה, עד לכניעתו של השף לאחר חצי שעה. "ועל זה יש לי שני דברים להעיר", כותב כהן, לפני שהוא פונה לניתוח האוכל והמסעדה, "ראשית, אם כבר החלטת שאתה לא מגיש למבקר, מה אתה נשבר לי אחרי חצי שעה? אני הייתי מושיב אותי עד שהמנקים היו הופכים את הכסאות; ושנית, זה קצת עלוב לעשות תרגיל כזה דווקא למי שבא מעיתונות הספורט. בעיתונות הספורט יצירת מריבה פיקטיבית היא הרי התרגיל הכי עתיק בספר. ככה, כשאתה כותב ביקורת על מי שכביכול רב איתך, הוא תמיד יכול להגיד: ברור, הכול נקמה. ואם אתה כותב טובות, אדרבא, אתם מבינים כמה אני ענק, שלמרות הריב הוא הוציא אותי גדול?". כל הכבוד למבקר שהתעקש לבקר ולא שכח שהלקוחות שלו הם הקוראים ולא המסעדן, כל הכבוד לעיתון שידע לתת לטקסט מקום של כבוד ולחשוף את קלונו של המבוקר המבולבל. לנוכח מצבה של הביקורת העיתונאית, ובמיוחד ביקורת המסעדות, זה בכלל לא מובן מאליו. מתחת לכותרת הראשית על שער מוסף "כלכליסט", ליד שמותיהם של דני רובינשטיין ועמיר קורץ, נכתב "רמאללה", משל מדובר בדיווח מארץ רחוקה. בימים האחרונים, סמוך לשמו של אבי יששכרוף ב"הארץ" בדיווחים הנוגעים לפרשת אבו-רחמה, נכתב "בילעין", שהוא כפר לא רחוק מכאן – כל "כאן" בישראל. האם עיתוני ישראל החליטו להגשים את המשך ה"התנתקות" באמצעים העומדים לרשותם? משהו על יחצנים ועל תפיסת עולם יחצנית, מתוך הראיון ב"מעריב" עם א ממשרד התחבורה: "למה לא התלוננת נגדו? מעולם לא עלה על דעתי להתלונן אפילו לרגע. למה? כי אצל יועצת תקשורת הדיסקרטיות היא מעל לכל. תפיסת עולמי אומרת שמי שלא יכול לשאת את החום של המטבח – שייצא משם". כל העיתונים מדווחים על בחירתו של הרמטכ"ל הנכנס יואב גלנט בליאור לוטן לתפקיד דובר צה"ל במקום אבי בניהו. כל העיתונים מדגישים כי לוטן, אלוף-משנה במילואים, היה לוחם סיירת מטכ"ל והשתתף במבצע לחילוץ החייל החטוף נחשון וקסמן. עוד כמה עשורים, בוויקיפדיה של העתיד, בחלק של הפתגמים העממיים, ליד המונח הנשכח "נפוח כמו טור של ארי שביט", יופיע קישור לטור שנדפס היום בעמוד הדעות של "הארץ". ואולי לא. הבחירה קשה.
עיתונאים משתפים פעולה עם ח"כים כדי לקדם את תחקיריהם ולתת להם הד. לא פעם שני הצדדים נופלים בפח	לכאורה מדובר בעסקה שיש בה רק מרוויחים: עיתונאים פונים לחברי-כנסת בבקשה לפעול לקידום כתבות התחקיר שלהם, הח"כים מזדרזים להעלות הצעה דחופה לסדר היום, להגיש שאילתה, לכנס ועדה או להתלונן במשטרה. העיתונאי מקבל פולו-אפ, המחזק את ממצאי חשיפתו, ואילו חבר-הכנסת זוכה לאזכור שמו, פועלו ולעתים גם תמונתו, בעידן זה של פריימריז, שבו החשיפה התקשורתית היא כמעט חזות הכל. אבל העסקה הזו מתגלה לא אחת כבעייתית. עיתונאים להוטים מפרסמים הצהרות ח"כים שלא תמיד יש להן כיסוי, ח"כים פועלים מבלי לבדוק עד הסוף את העובדות, ולעתים נוצרים יחסי תן וקח שאינם מוסיפים כבוד לשני הצדדים. בנובמבר 98 פורסמה במוסף "סופשבוע" של "מעריב" כתבתה של חן קוטס "האפיפיור של החיילים", שעסקה בקשריו של הנזיר אוליביה עם חיילי צה"ל. קוטס דיווחה על אלפי חיילים המגיעים לסדרות חינוך במנזר באבו-גוש ויוצרים קשרים הדוקים עם הנזיר. אוליביה, לפי התחקיר, בקיא בשמות יחידות סודיות, אוסף פריטים צה"ליים וחשוף למידע מסווג, דבר העלול להוות סכנה בטחונית. יומיים לפני הפרסום, במסגרת הפרומו לכתבה, דיווח "מעריב" בהבלטה כי השר שאול יהלום תובע להקים ועדת חקירה בעקבות התחקיר. סגן השר שלמה בניזרי, ח"כ איתן כבל וח"כ רן כהן צוטטו בידיעה המקדימה כמי ששוללים את התופעה. ח"כ כהן, נאמר, אף תובע מהרמטכ"ל להפסיק את "סיורי הגימיק" אצל הנזיר. איתן כבל מספר שהכתבת פנתה אליו, שלחה אליו את התחקיר וביקשה את תגובתו. הוא פעל על סמך הכתבה בלבד, מבלי שביצע בדיקות נוספות. "זה קרה לי פעם אחת ואני לא אעשה את זה שוב", אומר כבל, "מדברי שר הביטחון וממידע נוסף שקיבלתי מאוחר יותר הבנתי שהמצב הוא לא בדיוק כמו שתואר בכתבה. לכן, בהצעה לסדר שהגשתי בנושא הייתי זהיר יותר ולא דיברתי נגד הנזיר". רן כהן מספר שהתבקש למסור תגובה מבלי לקרוא את הכתבה. לדבריו, סירב להגיב על סמך שיחה טלפונית בלבד ולבקשתו נשלחה אליו הכתבה בפקס. בנוסף פנה כהן לשני צעירים שנכחו בביקורים במנזר כדי לאמת איתם את המידע. "כל מה שעשיתי הוא לבקש מהרמטכ"ל שיבדוק אם הביקורים האלה נכונים וחיוניים", מצטנע כהן, בסתירה קלה לדיווח ב"מעריב" על תביעתו להפסיק את הסיורים. חן קוטס אומרת, כי הרעיון לפנות לח"כים כדי לקדם את התחקיר לא היה שלה, אלא הועלה במערכת. "ישבנו וזרקנו שמות כשהכוונה היתה לפנות לח"כים מכל קצווי הקשת הפוליטית. פיקססתי להם את הכתבה ונתתי להם הרבה זמן לקרוא אותה, זה לא היה אינסטנט". ▪ ▪ ▪ שלושה דפוסים עיקריים יש לקשר שבין תחקירנים לח"כים. בראשון מדובר בעבודה משותפת, כאשר הח"כ הוא המקור לכתבה או מסייע באיסוף החומר. בשני, הרווח ביותר, מגיבים הח"כים מיוזמתם לאחר הפרסום בעיתון. בדפוס השלישי, הבעייתי יותר, פונים העיתונאים לח"כים, מבקשים את תגובתם ומעודדים אותם לפעול. יוסי בר-מוחא, עיתונאי חוקר מ"הארץ": "אני כמעט לא נוהג כך, אבל השיטה היא כזאת: בדרך-כלל כשיש כתבת תחקיר, הכתב הוא שפונה לח"כ, מספר לו על הכתבה שאמורה להתפרסם ואומר לו, מאחר שאותך אני מאוד מחבב, אתה האיש שבעצם יכול להזיז את העניין. אני מאוד מעוניין לקדם את עניינך בכנסת, אני מצפה ממך שתגיש שאילתה, אני לא פונה לח"כים אחרים. וכך אותו ח"כ מגיש את השאילתה כשהוא כבר יודע פרטים מאותה כתבת תחקיר, הוא מוכן לה ומגיש אותה מיד עם פרסום הכתבה". חברי-כנסת מתארים מציאות דומה. רפי אלול: "עיתונאי העלה נושא לדיון ציבורי ולא קיבל עליו הד אז הוא מתקשר אליך, אומר, אתה מטפל בנושאים חברתיים, תעשה עם זה רעש. בהחלט יש לפעמים תחושה שמנסים בכוח לקדם תחקירים. התחרות בין העיתונים לא מוסתרת". ח"כ יונה יהב מביא דוגמה לאופן המעט ציני שבו מנסים לעתים עיתונאים לגייס את חברי-הכנסת למטרותיהם. לפני שנחשפה פרשת מנבר-סטרשנוב היה צו איסור פרסום בעניין, שמנע כל טיפול עיתונאי בפרשה. לדברי יהב פנו אליו עיתונאים, סיפרו לו את הסיפור וביקשו ממנו לנצל את חסינותו ולהעלות את הנושא בשאילתה. "אני סירבתי לטפל בזה כי חשבתי שזו מלכודת", מספר יהב, "וגם אמרתי להם שמבחינה משפטית לא נראה לי שאני כעורך-דין אפר צו איסור פרסום". כזכור, מי שהעלה את הנושא בפומבי היה ח"כ נסים זווילי, שטען לאחר מכן כי לא הסתמך על עיתונאים אלא על "מקורות מהימנים" אחרים. אחר-כך חזר בו והתנצל בפני השופט סטרשנוב. רן כהן אומר כי לפעמים ברור לו לגמרי שתופסים עליו טרמפ. "חבר-כנסת צריך מאוד להיזהר שלא ליפול במלכודת של סנסציוניות של עיתונאי רדוד, ויש כאלה, שכדי לתפוס גובה משתמשים בשם של ח"כ או במעמדו". ▪ ▪ ▪ אבל טרמפיסטים, מסתבר, יש בשני הצדדים. אחת הטענות השכיחות ביותר של כתבים כלפי ח"כים היא שאינם פועלים תמיד כפי שהבטיחו. יוסי בר-מוחא מספר שבנובמבר 97 חשף, כחלק מסדרת תחקירים ב"הארץ", כי הרב אלעזר אבו-חצירא גובה סכומי עתק מחולים סופניים עבור תפילות וברכות. אבו-חצירא, לפי התחקיר, מציג את מצבו הכלכלי כגרעוני ומקבל הקצבות שונות, שעה שבחשבון הבנק הפרטי שלו 320 מיליון שקל. "ציפיתי שח"כים יזדעזעו ויפנו לנציב מס הכנסה לבדוק את הנושא", מספר בר-מוחא. הח"כים, מתברר, לא מיהרו להזדעזע, ובר-מוחא ניסה לעזור להם לעזור לו. "פניתי לח"כ אופיר פינס ואמרתי לו: תשמע, אתה יו"ר ועדת המשנה למיסוי של ועדת הכספים. לא מפריע לך שאדם לוקח כסף בשיטות פסולות מהציבור הרחב ובחשבונו יש סכום כזה? מדוע אתה לא פועל?. פינס הקשיב ואמר: תכתוב שאני מתכוון לכנס את הוועדה למיסוי. מובן שלא כתבתי את זה ולא התייחסתי לזה. כעבור שבוע, הוא שאל אותי מדוע לא פרסמתי פולו-אפ. אמרתי לו: מה אתה רוצה, שאני אכתוב שאתה מתכוון לכנס את הוועדה בזמן שבפועל אתה לא מכנס? הרי לא כינסת". פינס על בר-מוחא: "הוא פנה אלי, חשבתי שזה נושא ראוי וחשוב ומסרתי תגובה מאוד חריפה. אמרתי שאכנס את ועדת המשנה, אבל אברהם רביץ, יו"ר ועדת הכספים, לא אפשר לי לכנס. אני לא ביקשתי להתפרסם. זה הוא (בר-מוחא) שפנה אלי ואמר לי שהוא עשה מאמצים לפרסם את זה, כי הוא רצה פולו אפ". בר-מוחא על פינס: "זה דבר חמור מאוד, כמעט נסיון הונאה, שח"כ מתיימר להתפרסם בדרכים שונות, אבל קודם כל רוצה את הכותרת ורק אחר-כך מתברר שהוא לא פנה. אופיר פינס הוא פרלמנטר מעולה, אבל גם הוא נופל לפעמים. במקרה הזה הוא רצה להרוויח משני הצדדים: מצד אחד, להצהיר שהוא מכנס ולקבל מראש את הפרסום, ומצד שני, אם היו פונים אליו מכיוון אבו-חצירא, הוא יכול היה לומר: הנה, לא כינסתי". כתבת "לאשה" אריאלה אילון מאוכזבת אף היא מהצהרות שווא. בנובמבר 98 פרסמה אילון תחקיר על תקיפות מיניות בבתי-חולים פסיכיאטריים. תחת הכותרת "תיאנסי ותשתקי" הובאו עדויות קשות על מקרי אונס שלא זכו לטיפול. בכתבה הובאה תגובתו של ח"כ מיכה גולדמן לעדויות, ולפיה החליט לפנות לשר הבריאות ולדרוש ממנו למנות ועדת בדיקה לנושא. גולדמן גם הודיע כי יפנה למבקר המדינה לעקוב אחר הבדיקה, לבל ייעשה ניסיון לטשטש את העובדות. בכתבה הופיעו תמונתו של גולדמן ובקיע מובלט עם ציטוט מדבריו. אילון אומרת שפנתה לגולדמן בשל תפקידו כיו"ר ועדת הפנים. "כל זמן שהיה מדובר בפרסום בעיתונות זה היה לו נורא חשוב", היא מספרת, "ברגע שצריך היה לעקוב הוא נעלם ולא שמעתי ממנו עד עצם היום הזה. הוא אמר שיפנה לשר מצא אבל אחרי חודשיים הוא שלח לי תגובה של משרד הבריאות שכבר הופיעה כלשונה בכתבה שלי. זה היה פשוט מבזה". לדברי אילון, אמור היה להתפרסם פרומו לכתבה בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", דבר שלא יצא לפועל מסיבות טכניות. "עוזרו של גולדמן צלצל אלי פעמיים ביום לשאול מה עם ידיעות, מה עם רדיו וטלוויזיה. זה נהפך למניע העיקרי שלו. כשהוא ראה שהפרומו לא מתפרסם, הוא ניתק מגע. מיותר לציין שלא הוקמה שום ועדה בעקבות הכתבה". גולדמן מעיד על עצמו כמי שלא רק יוצא בהצהרות אלא גם מבצע. הוא מספר כי לצערו הוא שומע לפעמים ברדיו שח"כים פנו אליו לוועדה בנושא כלשהו, כשלמעשה איש לא פנה. בנושא "לאשה" אמר תחילה כי בעקבות פנייתו הוקמה ועדה ושונו נהלים. לאחר מכן הוסיף עוזרו, איתי גרין, שגולדמן עשה ככל יכולתו: הוא פנה לשר מצא ואת התשובות שקיבל העביר לכתבת "לאשה". "מעבר לזה, החומר הועבר לוועדת העבודה של הכנסת שזה תחום עיסוקיה", אמר גרין. מתגובת דובר משרד הבריאות ל"העין השביעית" עולה כי לא הוקמה כל ועדה בעקבות פנייתו של גולדמן. ▪ ▪ ▪ לעתים מקבל המונח "עסקה" ממד מוחשי, כאשר ח"כים וכתבים מנהלים משא ומתן מפורש על פרסום תמונתו של הח"כ ואזכור שמו בכותרת או בכותרת המשנה. יובל קרני: "לפעמים אומרים לי ח"כים, תשמע, אתה מקבל את החומר לפרסום, אבל התגובה שלנו חייבת להופיע בכותרת המשנה, או: תשתדל להכניס תמונה. בדרך-כלל מדובר בסיפור שהם נותנים. אני משתדל לא להבטיח כלום כי זה לא תלוי רק בי". ח"כים המעוניינים בפרסום תמונתם אינם מהססים לעודד את העיתון לגמול להם טובה. כך למשל הגיש יונה יהב תלונה למשטרת חיפה, במאי 98, בעקבות תחקיר של ענת טלשיר וגיא לשם במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" על אי-סדרים בעמותת היובל. לפני שהגיע לתחנת המשטרה טרח יהב לטלפן למערכת חיפה של "ידיעות אחרונות" ולהזמין צלם, שינציח את המעמד. המאמץ השתלם. ב"ידיעות אחרונות" שמחו לקדם את התחקיר ולפרסם למחרת את תמונתו של יהב בפתח תחנת המשטרה, לצד ידיעת המשך מובלטת על תגובתו ותגובות נוספות לתחקיר. גם "מעריב" מיטיב עם מיטיביו. בדצמבר 96 גולל רונאל פישר ב"מעריב" את סיפורם של הורי תלמידים מהיישוב כרמי-יוסף, שזומנו לחקירה פלילית, כיוון שסירבו לשלוח את ילדיהם לבית-הספר האזורי. ח"כ מודי זנדברג יזם דיון על הנושא בכנסת ונופף מעל דוכן הנואמים בגליון "מעריב" שבו פורסמה הפרשה. צלם "מעריב", מיותר לציין, עודכן מבעוד מועד. המנופף זנדברג הרוויח תמונה בעיתון המחרת. התחקירן פישר זכה בפולו-אפ נרחב. ח"כ אפי אושעיה: "לעיתונאים ולח"כים יש אינטרסים זהים. זה בולט בעיקר בעיתונות המקומית, כי למקומונים הרבה יותר משמעותי לפרסם שח"כ פעל בעקבות כתבה בעיתוננו. המיקח והממכר נעשה באופן ממשי ביומיום, בצורה בוטה אפילו. אני לא חושב שיש פוליטיקאי שאומר לעיתונאי: תדאג שתהיה תמונה שלי או אמירה שלי ואז אני אתן לך חומר או אקדם את העניין שכתבת עליו. זה יוצא באופן טבעי. יש פה כללי משחק ברורים ולא כתובים. איש ציבור, התגמול שלו זה פרסום, בתמונה או בציטוט. העיתונאי מבין את זה. אם אתה משתף פעולה עם עיתונאי והתגמול יהיה התעלמות מוחלטת, מחר לא תטפל בשום עניין שהוא עוסק בו". ▪ ▪ ▪ אושעיה מתאר את להיטות המקומונים ללגיטימציה פרלמנטרית, אך מסתבר כי להיטות הח"כים לחשיפה מקומית באזורי הבחירה שלהם אינה פחותה. האינטרסים המשותפים והתגובה האוטומטית עלולים להוביל לאובדן פרופורציות. בנובמבר האחרון, בהמשך לסדרת פרסומים ממושכת על כת השטן בחיפה, פרסם המקומון "ידיעות חיפה" מקבוצת "ידיעות תקשורת" כתבה סנסציונית, ולפיה חברי כת השטן בעיר זוממים לחטוף תינוק ולהעלותו כקורבן. הכתבה, מאת יורם מארק-רייך וליאור פרי, התבססה על עדותה הבודדת של תמרה מור, יו"ר עמותה למען בעלי-חיים בעיר. מור, כך נטען, "חקרה" את הנושא ויש לה "מקורות" המאשרים את המזימה. מתגובת משטרת חיפה עלה כי אין כל ידיעות על פעילות הכת בעיר. עיתונאים מכלי תקשורת אחרים, מקומיים וארציים, בדקו את הסיפור והעלו חרס בידם, מה שלא הפריע לאנשי "ידיעות חיפה" לפנות לח"כ יהב ולקבל ממנו גינוי חריף לשאננות המשטרה ב"פרשה" והבטחה לפנות בשאילתה לשר קהלני. ח"כ יוסי כץ הגיש גם הוא שאילתה ואף העלה את הנושא לדיון בוועדת ביקורת המדינה שבראשותו. כצפוי, דיווח המקומון בהבלטה על פעילות הח"כים. אלא שהעובדות סירבו לשתף פעולה. סיכום הדיון בוועדה לביקורת היה, על-פי ח"כ כץ: "כת השטן בחיפה - עורבא פרח". לדבריו, קציני המשטרה ואנשי מערכת החינוך שנכחו בדיון תקפו את ח"כ יהב בטענה שהוציא את העניין מפרופורציה ועשה ממנו כותרות שאין להן מקום. יהב אומר להגנתו כי בסך-הכל מילא את תפקידו הציבורי וכי שאילתה הינה הכלי היחיד המאפשר לו לעשות זאת. "על כל קשקוש בעיתון אני מקבל פניות מח"כים", אומר רפ"ק משה ניסן, דובר משטרת חיפה. "לפעמים הם שואלים את אותה שאלה עשר פעמים בשנה אחת. כתבתי להם בפירוש שאין כת שטן אבל זה מעניין את הסבתא שלהם. הם שלחו שאילתה והיא מתפרסמת בעיתונות. התשובה לא מעניינת אותם". הכתב מארק-רייך מאשר, באורח פלא, כי העניין חסר אחיזה במציאות. "אני לא מאמין שקיימת כת שטן", מעיד הנחתום על עיסתו, "מדובר סתם בילדים מטופשים ובעיתונאים ציניים. נראה לי שהכל קשקוש של התקשורת המקומית שאין לה על מה לכתוב וזה נורא קל לתקוף משהו שלא קיים, ולאסוף אחר-כך תגובות מח"כים ואנשי ציבור". מארק-רייך אומר כי העלה את הדברים על הכתב "רק לשם הזהירות". ליאור פרי, שותפו של מארק-רייך לכתבה, משוכנע, לדבריו, שכת השטן קיימת ומהווה סכנה מדאיגה. "מדובר בפעילות ונדליסטית, ובמפורש יש הצדקה לבקש מח"כים שיעלו את הנושא לסדר היום. הרבה פעמים כשאנחנו עושים כתבה ורוצים שהיא תעורר הדים, אנחנו פונים לח"כ ומציעים לו שיגיש שאילתה ואנחנו נכתוב עליו. יש מקרים שהח"כים מבררים איתנו אם שאילתה בנושא תזכה לפרסום, וזה השיקול שלהם אם להגיש אותה או לא. עם חברי-כנסת כמו יונה יהב, יוסי כץ ומודי זנדברג אנחנו בקשר שוטף כבר הרבה שנים. לפעמים אני פונה אליהם, ולפעמים הם אלי". ▪ ▪ ▪ עיתונאים חוקרים חלוקים בשאלה אם פנייה לחברי-כנסת, כדי לקדם תחקירים, כלולה בתפקידם. איתן עמית, סגן עורך "ידיעות אחרונות" ומי שקידם את נושא התחקירים בעיתון, אינו אוהב את התופעה: "אני לא חושב שזה נכון שעיתונאים מיוזמתם יפנו לחברי-כנסת, למרות שאני בהחלט יכול להבין את האינטרס המשותף. תחקיר צריך להיות מספיק טוב ולעמוד בזכות עצמו, כדי לעורר תגובות. עם זאת, ישנם תחקירים טובים מאוד, שבלי פולו-אפ לא משיגים את מטרתם. במקרים מסוימים לגיטימי לסייע לתחקיר לקבל תגובות בעזרת פולו-אפ יזום, אבל אני לא מצדד בכך". יובל קרני מוותר על גיוס תגובות. "אני לא פונה לח"כים, כי אני לא זקוק לגושפנקה מהם שהתחקיר טוב", אומר קרני. "גם אם הסיפור לא מתרומם מבחינת ההד הציבורי שלו, אני לא חושב שתפקידי לפנות ולעורר את הפוליטיקאים להגיב עליו, כי אני לא לוביסט ולא יחצ"ן. אני מעדיף לחיות בתחושה שאולי הסיפור נכשל מבחינתי, ולא ליזום תגובות ולנסות להחיות אותו באמצעות מניפולציות. אני לא מאמין בזה". נדב העצני מ"מעריב" דווקא מאמין בסיוע פרלמנטרי. כשפרסם ביוני 97 תחקיר על שחיתות במערך הפיקוח על מחצבות בשטחים, גייס את רן כהן משמאל ומודי זנדברג מימין להגיב על הממצאים שחשף. "כשמישהו עושה תחקיר הוא רוצה לתת לו כוח", מסביר העצני, "אני מנסה לראות איך אני הופך אותו לאפקטיבי ביותר. בעולם אידיאלי צריך לפרסם כתבה ולחכות, אבל ככל שבונים את הקמפיין בצורה נכונה יותר ומכינים גם את התגובות, אפשר להגיע להד יותר רציני. אני כבר ראיתי יותר מדוגמה אחת שסיפורים אדירים פוספסו כתוצאה מכך שלא בנו נכון את הקמפיין מסביבם". גם שלמה אברמוביץ מ"ידיעות אחרונות" קידם בעזרת קמפיין יזום את כתבתו, על מצוקת קופות-החולים ותוכניתן למאבק, שפורסמה באוקטובר האחרון ב"מוסף לשבת". יומיים לאחר הפרסום דיווח אברמוביץ כי הח"כים רומן ברונפמן, רובי ריבלין ויוסי כץ דורשים כינוס דחוף של מליאת הכנסת לדיון על ממצאי התחקיר. אפרים סנה הודיע, כי הוא דורש לכנס את ועדת העבודה והרווחה. "אני בקשר עם עשרות ח"כים, שלרובם יש נישות", אומר אברמוביץ. "הניסיון המצטבר מלמד מי יגיש שאילתה. אם אתה פונה לח"כ ורואה שזה לא מזיז לו, בפעם הבאה לא תפנה אליו. ברוב המקרים אני מסכים שמוטב שהח"כים יפנו לתחקירן, אבל יש מקרים שבהם אני כותב על עוולה משוועת ורוצה עזרה מיידית. נורא יפה להתהדר בכותרת אני עיתונאי, איש עקרונות, התפקיד שלי זה רק לדווח. מה זה הקשקוש הזה? מעבר לזה שאנחנו עיתונאים אנחנו בני-אדם. אני מרגיש חובה גם כלפי הנושא וגם כלפי נשואי התחקיר להמשיך לעקוב, לעזור ולדאוג. יש מצבים שדורשים ממני יותר מאשר להיות פסיבי". לעומת אברמוביץ, מסתייג רונן ברגמן מ"הארץ" מהאקטיביזם העיתונאי. "אני לא נוהג לעשות בילד-אפ לתחקיר דרך פנייה לח"כים, כי זה אינו חלק מתפקידי", הוא מסביר. "אני רוצה לקוות שאם הנושא מספיק חשוב יהיו כמה ח"כים שיקראו את העיתון ויגיבו ביוזמתם, מבלי שאצטרך לעורר את התגובות. תפקידי הוא לפרסם מידע אמין ומדויק, אבל לא לחרוג מהעשייה העיתונאית". נטע דרור היא סטודנטית לפילוסופיה ולהיסטוריה גיליון 19, מרץ 1999
לפי מנהלת התוכנית של הטלוויזיה האינטרנטית בערבית "אחנא TV", גם הנהייה של גולשי האתר אחר תכני ריאליטי היא פוליטית	בשנת 2003 שודרה בערוץ הטלוויזיה הלבנוני "אל-מֻסְתַקְבּל" (מילולית - "העתיד") התכנית "סופר-סטאר", הגרסה הערבית לתחרות השירה הבריטית "פופ-איידול" (המוכרת יותר בגרסתה האמריקאית "אמריקן-איידול"). החידוש הטלוויזיוני הסעיר את העולם הערבי ונדמה היה כי בראש מעייניו נמצאים רק התכנית ומשתתפי הגמר באותה עונה: דיאנה כרזון הירדנית (זוכת התחרות), רֻוַיְדַה עטיה הסורית ומִלְחֵם זֵין הלבנוני. התופעה לא פסחה על דוברי הערבית שבין הים לירדן והבליטה את הניגוד בין השיח התרבותי-חברתי לבין מאורעות אותם הימים; בישראל וברשות הפלסטינית השתוללה האינתיפאדה השנייה על חיסוליה הממוקדים ופיגועי המתאבדים ואזרחי ישראל הערבים עוד ליקקו את פצעי אוקטובר 2000. בתגובה לניגוד התפרסם באותם הימים בארץ שיר סאטירי בשם "סופר סטאר", שביצע הצמד "שמאס-נחאס". לקריאה הלאומית הידועה "מעזה לבירות עַם חי לא ימות", שמושמעת תדיר בהפגנות, הוספו השניים את המילים: "מדמשק למעאר - העם כולו סופר-סטאר/אנחנו אנשיך יא מלחם – אנו חייליך יא דיאנה". פרויקט סיכום שנת 2013 של מיזם האינטרנט "אִחְנַא TV" מעלה את השאלה האם עשור לאחר אותה תחרות משהו השתנה. שורשיו של המיזם "אחנא TV" נטועים בחברת ההפקות הנצרתית "אל-ארז" (מילולית – "הארז"), שעליה נכתב כאן בעבר. כבר בשלב מוקדם יחסית דאג נזאר יונס, מייסד "אל-ארז", להעלות לרשת חלק מהחומרים שהחברה הפיקה ובשנת 2011 הוחלט לעשות זאת בדרך ממוסדת יותר, באמצעות השקת ערוץ טלוויזיה אינטרנטי. המטרה, כפי שמציינים באתר האינטרנט של הערוץ, הייתה להפיק תכנים טלוויזיוניים איכותיים המיועדים לחברה הערבית בישראל ולשדרם באופן חופשי לכל המעוניין. אפילו בשם שנבחר, "אחנא" (מילולית – אנחנו), ניכרה הכוונה להדגיש כי מדובר בתוכן שיוצא מתוך החברה הערבית, "משלנו". "והכי חשוב – אחנא היא 100% ערבית", נכתב באתר הערוץ וקשה שלא לראות בכך קריצה ביקורתית ל"הלא TV", ערוץ הטלוויזיה המסחרי, שעלה לאוויר באותו הזמן כשותפות יהודית-ערבית ותחת חסות רגולטורית של המועצה לשידורי כבלים ולוויין. לקראת סוף שנת 2013 הציגו בערוץ את הנושאים הנצפים ביותר באתר באותה שנה. מיזמי סיכום שנה כאלה אינם יוצאי דופן והוצגו השנה, כמו בעבר, גם באתרי החדשות המקוונים "פאנט" ו"בכרא". החידוש של "אחנא" היה בהתבססות על מספר הצפיות בתכני הערוץ לאורך השנה ולא בהצבעה התנדבותית של הצופים בסוף השנה והתייחסותם בדיעבד לאירועים שהתרחשו ואולי עומעם זכרם. לפיכך, הצצה ל"עשרת הגדולים" של הערוץ מאפשרת לנו ללמוד בדרך כמעט בלתי-אמצעית מה עניין בשנה שעברה את הצעירים שגולשים ברשת, פלח האוכלוסייה שאליו מכוונים ב"אחנא". אחד הנתונים הבולטים ברשימה הוא העובדה שמדינת ישראל או הממסד הישראלי ישראל הגיעו לידי ביטוי בצורה ישירה רק בהקשרים שליליים דוגמת המאבק נגד תכנית פראוור (מקום שני, כ-200 אלף צפיות), העימותים במתחם מסגד אל-אקצא בירושלים (מקום שלישי, כ-130 אלף צפיות) ופרשיית האב גבריאל נדאף (חבר בפורום לגיוס נוצרים לצה"ל שאיימו להדיחו בשל כך מתפקידו בכנסייה, מקום תשיעי, כ-34 אלף צפיות). בצורה עקיפה הגיעה הממסד הישראלי לידי ביטוי בדמות הבחירות לכנסת (מקום שביעי, כ-81 אלף צפיות בתשדירי הבחירות של שלוש המפלגות הערביות שנכנסו לכנסת – רע"מ/תע"ל, חד"ש ובל"ד). מעניין לציין כי אל-"ארז" היא המפיקה של תשדירי הבחירות לכל המפלגות הערביות. עובדה זו מעלה את התהייה כיצד מצליחים לשמור על סודיות מקצועית במסגרת כזו ואולי מספקת הסבר אחד מני רבים לעובדה שבתשדירי הבחירות מיעטו המפלגות לתקוף אחת את השנייה והתמקדו בביקורת על המדינה. הדיווחים על האב גבריאל נדאף, הפורום שהוא עומד בראשו והשערוריות שנכרכו בשמו לא מוכרים לציבור היהודי בישראל. אלמלא פליטת הפה של נתניהו בברכה ששלח לאב נדאף לרגל חג המולד ספק רב אם האיש ופועלו למען גיוס צעירים נוצרים לשורות צה"ל היה מגיע לידיעת הציבור היהודי. אולם בציבור הערבי בישראל האב נדאף הוא סדין אדום וכל ידיעה שקשורה בו זוכה לעניין. דוגמא נוספת נמצאת במקום השמיני (60 אלף צפיות) – ביקורה של הזמרת הסורית אצאלה נצרי בשטחי הרשות הפלסטינית במסגרת השתתפותה בפסטיבל "בריכות שלמה" בחודש אוגוסט האחרון. האירוע זכה לעניין בשל נכונותה של זמרת מסדר הגודל של נצרי להופיע בשטחי הרשות הפלסטינית ולהפר את חרם האמנים הגדולים על הרשות, נושא שאין מרבים לדבר עליו (ביקור כזה מחייב את אישור מדינת ישראל). הצופים של "אחנא TV" התעניינו במיוחד בסקופ שתיעד צוות התכנית: ביקורה של הזמרת במסגד אל-אקצא ותפילה במקום. אולם על כל הנושאים הללו האפיל נושא אחד – זכייתו של מחמד עסאף העזתי בתכנית הריאליטי "עראב איידול". כיסוי זכייתו של אסאף הניב כ-800 אלף צפיות, סכום שמשתווה לסכום הצפיות בכל תשעת הנושאים שקדמו לו ברשימה. זאת ועוד, הפער בין מספר הצופים בתכנים שנגעו לעסאף לבין מספר הצופים בתכני המקום השני – המחאה נגד תכנית פראוור – היה פי ארבעה. אם נתעלם לרגע מהבחירות לרשויות המקומיות, הרי שפעולות המחאה נגד תכניות פראוור היו האירוע הפוליטי הגדול ביותר של שנת 2013 עבור כלל הציבור הערבי בישראל בכל הנוגע למספר המשתתפים במחאה ולהיקפה. יש הטוענים כי זהו אירוע המחאה הגדול ביותר מאז העימותים האלימים של שנת 2000 ורואים בהתגייסות ההמונית עדות להתעוררות מחודשת של הציבור הערבי הפגוע. עם זאת, גם על אירועי המחאה ההמוניים גבר מחמד עסאף. לכאורה, אין להתפלא על כך; לראשונה מאז החלו תכניות הריאליטי להשתלט על התחנות דוברות הערבית זכה פלסטיני בתחרות מסוג זה. לרגע אחד הרגישו אזרחי המדינה הערבים כי אין מחרימים אותם וגם הם חלק מהעולם הערבי, גם אם הזוכה אינו נושא תעודת זהות כחולה. במילים אחרות, אם ב-2003 הציבור בארץ נשבע אמונים לדיאנה, הרי שב-2013 הוא הלך שבי אחר מחמד עסאף. == לילא עבדו מראיינת את מחמד עסאף ב"אחנא TV" == לילא עבדו, מנהלת התכניות בערוץ "אחנא TV", מתייחסת לנתונים הללו אחרת: "מאד מפתיע שצעירים מתעניינים בפוליטיקה; אם שמים לב, רוב הנושאים בעשירייה הראשונה הם נושאים פוליטיים: פראוור, אל-אקצא. כל הזמן חושבים שאינטרנט זה לאנשים שהם פחות רציניים ולא מתעניינים בפוליטיקה. אבל אז רואים שבכל הדירוג הזה פוליטיקה, בקרב צעירים במיוחד, הייתה במקומות ראשונים". גם נושאים שהם לכאורה תרבות פופולרית? "פרסמנו הרבה תכנים מעולם הבידור שיכלו לעניין יותר מפראוור, נדאף או הבחירות ועובדה שהם לא. אפילו אצאלה, הזמרת, בסופו של דבר מה שהביא הכי הרבה צפיות זה הביקור שלה באל-אקצא". ומה בנוגע למחמד עסאף? "זה בסופו של דבר פוליטי. שאלנו אותו האם הוא יבקר בנצרת ומה זה בשבילו שטחי 48. אני שאלתי אותו בראיון האם הוא יתחתן עם מישהי ערביה מישראל, הפתעתי אותו בזה והוא צחק. זה הקטע שזכה להכי הרבה צפיות". האם זה ישפיע עליכם בשנה הקרובה? "הדירוג הזה נותן לנו הרבה מה ללמוד: כדי לרכוש צופים צריכים סקופים כל הזמן. דבר שני, פוליטיקה מעניינת צעירים. למדנו למשל שירושלים צריכה להיות בסדר היום שלנו, ולא רק אם משהו קיצוני קרה בירושלים. צריכים להיות כל הזמן בכוננות לירושלים". אם כך הכיוון בשנה הקרובה יהיה סקופים ונושאים פוליטיים? "לא, בשנה הקרובה נשמור על הקו – סקופים, נושאים מעניינים וחדשנות. אנחנו רוצים לעשות דברים שעוד לא נעשו אפילו לא בעולם הערבי. אני מאד תומכת בעולם הריאליטי. למשל, התכנית שלנו אחנא אל-שעב (אנו העם מקום עשירי ברשימת 2013, כ-20 אלף צפיות) שבהן האיש הקטן ברחוב הוא השדרן של התכנית ומוביל אותה. שדרן שמדבר על אותם הנושאים זה משעמם ולא מעניין".
ועדת אלהרר: שרי התקשורת והאוצר הסכימו לוותר על השליטה בתקציב רשות השידור החדשה; מחלוקת סביב גודל תקציב ערוץ הטלוויזיה בשפה הערבית וקהלי היעד שלו	שני סעיפים בהצעת חוק השידור הציבורי בישראל, שהקנו לפוליטיקאים יכולת השפעה על הנעשה בתאגיד השידור החדש, עתידים להתבטל, כך עולה מדיוני הוועדה לחוק שנערכו אתמול (שני, 30.6.14). יו"ר הוועדה, קארין אלהרר, הודיעה בפתח הדיונים על בקשה לשנות בהצעת החוק את סעיף 64, הקובע כי "שר האוצר יקבע את דרכי הכנת התקציב, דרכי אישורו והנושאים שייכללו בו". לפי הצעתה, דרכי הכנת התקציב יהיו בידי מועצת התאגיד, וזאת כדי להבטיח שידור ציבורי נקי מהשפעות פוליטיות. שר התקשורת גלעד ארדן הביע את הסכמתו. "בהתייעצות עם משרד האוצר", אמר, "כיוון שממילא חוק יסודות התקציב חל על כל הגופים המתוקצבים וכיוון שלפחות למראית עין פה זה נראה כאילו לאוצר יש איזשהו רצון לשליטה אחרת או פיקוח מסוג אחר, אז אנחנו מביעים את הסכמתנו בזאת להסיר את סעיף 64 ולמחוק אותו מהחוק". בהמשך לשינוי זה הוחלט גם על שינוי בסעיף 12(6) בהצעת החוק, הקובע כי אחד מתפקידי המועצה הוא להביא את התקציב לאישור השר. "הייתי מבקשת, אדוני השר, להוציא את אישור השרים", אמרה היו"ר אלהרר. "יש מועצה שצריכה לאשר את התקציבים וזה תפקידה". "משרד האוצר גם הביע את הסכמתו וגם אני", הודיע השר ארדן. "נמחק מהחוק ונוריד את כל עניין האישור התקציבי על-ידי השרים". עם זאת, בנושא אחר שעלה אתמול לדיון בוועדת אלהרר הביע השר התנגדות לשינוי מהנוסח הקבוע בהצעה. הוועדה דנה בסעיף 69(ג), הנוגע להפקה ורכישה של הפקות ותוכניות על-ידי התאגיד. לפי הנוסח המוצע, "בחירת הפקות מקומיות קנויות שיירכשו בידי תאגיד השידור הציבורי תיעשה לאחר התייעצות עם נציגי ציבור בעלי ניסיון מתאים, שימונו לשם כך לתקופות קצובות". מדובר, יש לציין, בהשקעה של כ-200 מיליון שקל בשנה. בדו"ח מבקר המדינה האחרון הוקדש פרק שלם לאי-סדרים בהפקות שרכשה רשות השידור, תוך העלאת תמיהות באשר למניעי ההחלטות שהובילו לבזבוז של מיליוני שקלים. נציגת ועד עיתונות והפקה בערוץ 1, רינה חכמון, הביעה הסתייגות מנוסח הסעיף וחשש מזהות אותם "נציגי ציבור". לדבריה, הנוסח הנוכחי של הסעיף "נותן איזשהו כר למינויים פוליטיים שאנחנו מאוד-מאוד נגדם. האם ההתייעצות עם הנציגים האלה בשכר? לא רשום. מי יבחר אותם? לא רשום. מי רשאי למנות אותם? התאגיד. מי משפיע על התאגיד? הכל פוליטי". היועצת המשפטית של משרד התקשורת, עו"ד דנה נויפלד, אמרה כי היא "מוכנה להוסיף שהשר ממנה את נציגי הציבור", אולם תשובה זו רק הגבירה את ההתנגדות בקרב משתתפי הדיון. "אם נציגי הציבור יהיו מינויים פוליטיים", הזהירה חכמון, "בהחלט יש חשש שיישבו שם אנשים שלא ראויים להחליט איזו תוכנית ישדר השידור הציבורי החדש". עו"ד אתי בנדלר, היועצת המשפטית של ועדת אלהרר, הסכימה עם עמדת חכמון. "צריך לדעת מי ממנה את אנשי הציבור האלה", אמרה. "האם המועצה? האם המנכ"ל? האם המינוי יפורסם?". השר ארדן, לעומת זאת, לא שש לאשר שינוי בסעיף. בתגובה לטענות שהועלו בוועדה איים להוריד את הסעיף כליל, כך שלא יהיה בחוק כל אזכור לפיקוח חיצוני על ההוצאות של תאגיד השידור הציבורי להפקות. "מקסימום אפשר להגיד שאת נציגי הציבור הללו תאשר המועצה. תרכיב, תבחר, לא משנה. לא רוצים? נמשוך את הסעיף הזה", אמר. בהמשך הבהיר השר ארדן כך: "אני לא אבחר אותם ולא היתה שום כוונה כזו". היו"ר אלהרר הציעה להוסיף לסעיף כמה מלים הקובעות כי נציגי הציבור ייבחרו על-ידי המועצה. "טוב, אנחנו מוותרים על הסעיף", הודיע השר ארדן, אולם בהמשך, לאחר שכנועים נוספים מצד אלהרר, התרצה והסכים לתוספת. סוגיה נוסף שהעסיקה אתמול את ועדת אלהרר היא הערוץ המיועד בשפה הערבית. לפי נוסח הצעת החוק הנוכחית, התאגיד יחויב להוציא לפחות 20 מיליון שקל מדי שנה על תוכן לערוץ בשפה הערבית, והחל משנת 2020 – 30 מיליון שקלים. ח"כ עיסאווי פריג טען כי בימים האחרונים התייעץ עם אנשי מקצוע והבין כי לא ניתן להקים ערוץ בתקציב של 20 מיליון שקל בלבד. "ריבונו של עולם", אמר ח"כ פריג. "20 מיליון שקל יספיקו להרצת ערוץ טלוויזיה? כמה שעות שידור זה ייתן לי? כמה פרקים וכמה בעיות". "תראה, עיסאווי, תראה איזה חצוף אתה", העיר בבדיחות הדעת ח"כ איתן כבל. "נותנים לך ערוץ וכבר אתה רוצה יותר?". "אזרחי המדינה הערבים שרוצים להיות חלק מהמדינה רוצים שהמדינה תדבר אליהם", התעקש פריג, ופנה לשר התקשורת. "20 מיליון שקל, אתה שם אותם ללעג. עדיף שלא יהיה ולא יהיה ערוץ ב-20 מיליון שקל". בהמשך הוסיף פריג ואמר לשר: "יש פתגם בערבית שאומר, אם אתה מזמין מישהו לארוחה, אז לפחות תן לו להיות שבע". שר התקשורת, מנגד, דחה את הביקורת בתוקף. הוא הזכיר כי 20 מיליוני השקלים מיועדים כולם לתוכן, ואינם כוללים את ההוצאות הנלוות, כמו משכורות של עובדי הערוץ. עוד הוסיף ארדן כי המחויבות שנטל על עצמו הערוץ המסחרי בשפה הערבית, ערוץ הלא, היה להשקעה של 11 מיליון שקל בשנה, כשבפועל השקיעו בתוכן בשנה האחרונה 4 מיליון שקלים בלבד. גם בסוגיית תפקידי הערוץ בשפה הערבית נתגלעה מחלוקת בין חברי-הכנסת שנכחו בדיון. ח"כ נסים זאב טען כי "יש צורך רב בשידור לערביי מדינות ערב שישמעו אותנו". לדבריו, הוא "שומע יהודים שמסתובבים בארצות ערב בגין מסחר שיש להם שם ואומרים שיש לזה השפעה גדולה מאוד, אם ישראל תיזום שידורים בערבית ותביא את הצד הישראלי בעניין הזה, את הצד היהודי". בהמשך הדיון הביע ח"כ נחמן שי עמדה דומה, והציע לקבוע בחוק כי השידורים בערבית ובאנגלית שיפיק תאגיד השידור הציבורי יופצו בעולם באמצעות לוויין ואינטרנט. "זה היה יעד של רשות השידור היוצאת", הזכיר ח"כ שי, "לשדר לסביבה הקרובה והרחוקה, אסור לקחת את זה מהם. זה ייעוד של התאגיד הציבורי, לא עושים את זה הערוצים המסחריים". בתגובה אמרה ח"כ מיכל רוזין: "אנחנו מקימים ערוץ שידור לחברה הערבית, נחמן, לא בשביל לשדר לחברה הערבית פרופגנדה, אלא כדי לתת שידור איכותי לתושבי ישראל הערבים". "גם...", העיר ח"כ שי. "לא גם, רק", התעקשה ח"כ רוזין. "צריך לשנות גישה. המודיעין רוצה? יש תקציב למשרד הביטחון שיעשה פעולות מודיעיניות ופרופגנדה ותעמולה. אנחנו בשידור הציבורי שלנו פונים לקהל במדינת ישראל. הגישה הזו שפונים החוצה גורמת לזה שפשוט הם לא צופים". לאחר שבועיים וחצי של דיונים, בישיבה הבאה אמורות להתחיל בוועדת אלהרר ההצבעות על סעיפי הצעת החוק. כפי שהבהירה ח"כ אלהרר בעבר, ההצבעות יתקיימו בנוכחות חברי הוועדה בלבד. אורחים, בעלי עניין ונציגי ציבור יידרשו להישאר מחוץ לחדר הוועדה.
תביעת הנזיקין של ענת קם: ענת סרגוסטי מסרה חוות דעת בעד ההתנהלות של אורי בלאו ו"הארץ"	ההתנהלות המקצועית של "הארץ", אורי בלאו, ויתר הגורמים שעסקו בעיתון בפרסום הכתבות שהתבססו על המסמכים המודלפים של ענת קם, היתה "אחראית וסבירה לחלוטין, ועומדת בקנה אחד עם הפרקטיקה העיתונאית הנוהגת", כך קובעת העיתונאית ענת סרגוסטי בחוות דעת שהוגשה לבית-המשפט על-ידי "הארץ". חוות הדעת הוגשה יחד עם תצהירים מטעם העיתון, בלאו עצמו ועובדים נוספים, וזאת בתשובה לתביעה שהגישה קם בטענה כי התרשלותם של העיתון ועובדיו הביאו לחשיפתה כמקור. קם דורשת, באמצעות עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, פיצוי בסך 2.6 מיליון שקל. ב"הארץ" טוענים כי כלל לא התרשלו בעבודתם וכי אין לקם אלא להאשים את עצמה. בחוות דעתה משיבה סרגוסטי לטענות שונות שהעלה העיתונאי מתי גולן, שהגיש חוות דעת מומחה מטעמה של קם. כך, למשל, גולן טען כי ניתן היה להביא לפרסום את המידע שהעבירה קם לבלאו על אודות חיסולים ממוקדים של צה"ל בניגוד להוראות בג"ץ, וזאת מבלי להציג את המסמכים המודלפים או אפילו לציין בפני הקוראים כי בידי "הארץ" מסמכים שכאלה. סרגוסטי מחזיקה בדעה אחרת. "פרקטיקה עיתונאית נהוגה היא כי עיתון מפרסם ברבים כי הגיעו לידיו מסמכים שונים, שעל בסיסם נעשה הפרסום (הדבר נפוץ גם בעיתון גלובס, שבו כותב מתי גולן)", כותבת סרגוסטי, "ואף מוסיף לפרסום, לעתים, גם צילום של המסמכים שהגיעו לידיו, בין כאילוסטרציה חלקית, ובין באופן מלא". לפי סרגוסטי, "לא ניתן היה לספר את הסיפור הזה, לפיו קצינים בכירים בצה"ל החליטו להמשיך במדיניות החיסולים למרות איסור בג"ץ, ולתת לו את המשקל הציבורי הראוי, בלי להביא את הדברים בשם אומרם, ובלי להציג בפני הציבור את העובדה שהטענה הזאת עולה מתוך מסמכים צבאיים, ואינה בגדר עדות שמיעה בלבד". לדעתה, "הבאת הדברים בשם אומרם היא הסיפור עצמו, סיפור שבו נמסרים פרטים מדויקים על פגישות, מי השתתף בהן, מה נאמר בהן, הם הסיפור. הם מספרים בציטוטים ישירים כיצד קצינים בכירים מחליטים, ביודעין, להמרות הוראה מפורשת של בג"ץ, כאילו הם אינם כפופים לחוק, ולכן יש לדברים חשיבות ראשונה במעלה, מבחינת חומרת הדברים". לא זו אף זו, לטעמה של סרגוסטי, לאפשרות שמציע גולן, שלפיה הסיפור יפורסם באופן כזה שבמערכת הצבאית איש לא יבין כי בלאו או מקורותיו עיינו במסמכים המוכיחים את הטענה המרכזית בכתבה, יש רק משמעות אחת: "לקבור את הסיפור החשוב הזה, כך שהוא לא יעלה על סדר היום הציבורי – ההפך הגמור ממה שקם רצתה להשיג". לפי סרגוסטי, "כל עיתונאי מתחיל יודע שיש הבדל של שמיים וארץ בין סיפור עיתונאי שבצדו מסמך לבין סיפור שהוא עדות שמיעה בלבד. כל זה מתעצם כאשר מדובר בסיפורים מהשדה הבטחוני, שבהם הרבה יותר קשה לשכנע את הקורא/ת הממוצע/ת באמינותם ללא הוכחות חד-משמעיות". כמו בתצהיר בלאו, גם סרגוסטי עומדת על כך שקם עצמה רצתה בפרסום המסמכים, וזאת על סמך תגובותיה בחקירתה במשטרה ובשב"כ, שבהן הביעה שביעות רצון מהפרסום. סרגוסטי גם שוללת את הטענה של קם וגולן, שלפיה פרסום המסמכים תרם לחשיפתה של קם כמקור. לדברי סרגוסטי, המסמכים הללו היו נגישים לכ-300 איש במפקדת פיקוד מרכז, ועל כן, לטענתה, "ברור לחלוטין שפרסום המסמכים כפי שנעשה בהארץ לא היה בו כדי להצביע על המקור שהעביר את המסמכים לעיתונאי, משום שיכלו להיות למסמכים האלה מאות מקורות שיכלו להעבירם לאלפי מקורות נוספים". טענה נוספת שהעלה גולן בחוות דעתו נגעה לשימוש שעשה בלאו בטלפון הפרטי שלו, ובזה של קם, לצורך התקשורת ביניהם לפני ואחרי פרסום הכתבה. סרגוסטי מזכירה כי בית-המשפט כבר קבע בפרשת ליאורה גלט-ברקוביץ נגד "הארץ" כי עיתונאי אינו מרגל ואינו סוכן ביון, ועל כן אין לצפות ממנו לנהוג כמותם ולהשתמש בתקשורת בלתי ניתנת לאיתור. "זוהי גם הפרקטיקה העיתונאית המוכרת לי, וכך גם פעלתי אני בעצמי במשך השנים", מציינת סרגוסטי. לדבריה, מתוקף תפקידה של קם כתבת ברנזה באתר "וואלה", היא שוחחה עם עשרות ומאות עיתונאים שהיו מקורות שלה, ועשתה זאת מהטלפון הרגיל שלה. "אם הנורמה הזו היתה מספיק טובה עבור קם", תוהה סרגוסטי, "מדוע היא לפתע לא טובה, כביכול, עבור בלאו?!". סרגוסטי מזכירה עוד כי בחקירתה בשב"כ העידה קם כי העבירה את המידע לבלאו במועד שבו העבירה מפני שחשבה ש"עבר מספיק זמן מאז השירות שלי בשביל שלא יקשרו את זה אלי". לטענת סרגוסטי, הערכת הסיכון של ענת קם "היתה סבירה". אלא שקם לא חזתה ש"המדינה, באופן חריג ותקדימי, תפעל במאמצים נרחבים, בכל הערוצים האפשריים (שב"כ, משטרה, צה"ל), ועם כל הכלים והעוצמה שברשותה (כולל באמצעים מתוחכמים, תחת תעודות חיסיון), במשך חודשים רבים וללא לאות, לאיתור המדליף, ותפרוץ את החיסיון העיתונאי, היחסי ממילא". לטענת סרגוסטי, אם קם לא חזתה שזה מה שיקרה, "לא ניתן לבוא בטענות אל הנתבעים על כך". גולן טען עוד בחוות דעתו כי ברגע שנודע לבלאו כי נפתחה חקירה בפרשה, היה עליו להשמיד את המסמכים שהעבירה לו, ובוודאי שלא למוסרם לידי השב"כ. "לא מוכרת לי שום נורמה עיתונאית המתירה לבלאו לנהוג כך, בסתם חקירה משטרתית, ומקל וחומר, בנסיבות כה קיצוניות, כאשר מדובר בחקירה המתנהלת על-ידי השב"כ, לאיתור מדליף, אשר ביצע עבירת פשע של ריגול חמור כנגד המדינה (כפי שקם הודתה והורשעה)", כותבת סרגוסטי בחוות דעתה. לדבריה, "בלאו פעל באופן נכון כאשר הגיע להסכם עם השב"כ, במטרה להציל את מה שניתן להציל, ולשפר את מצבו של המדליף, אם וככל שיאותר על-ידי השב"כ. ההסכמות עם השב"כ נועדו למזער נזקים אפשריים, ובוודאי לא חשפו את המקור". "למיטב הבנתי המקצועית", מוסיפה סרגוסטי, "בלאו פעל מעל ומעבר למה שמחייבת אותו נורמה עיתונאית של שמירה על חיסיון עיתונאי, תוך סיכון עצמי של הפרת ההסכם עם השב"כ, וכתוצאה מכך הוא הועמד לדין פלילי ואף הורשע. לא מצאתי בהתנהגות של בלאו שמץ רשלנות כלפי קם, אלא מסירות יוצאת דופן לשמירה על החיסיון העיתונאי, שעלתה לו ביוקר (הרשעה פלילית בעבירת פשע חמורה ומאסר שרוצה בעבודות שירות)". לדברי סרגוסטי, "ענת קם הביאה, במו ידיה, לחשיפתה כמקור עיתונאי". בחוות דעתה מסבירה סרגוסטי כי קם היא זו שנטלה את המסמכים מהצבא בלא רשות, והיא זו שהעבירה אותם לבלאו בלי לנקוט באמצעי זהירות כדי לשמור על עצמה כמקור. היא זו שרצתה בפרסום התצלומים של המסמכים, היא זו שהתקשרה עם בלאו בהתקשרות טלפונית רגילה, והיא זו שהודתה בחקירתה בפני השב"כ כי היא המקור, ובכך הפלילה את עצמה. 6373-04-13 להורדת הקובץ (PDF, 2.78MB)
גרירת רגליים שמתקרבת לשנתיים: היועמ"ש אביחי מנדלבליט ממשיך לסרב לחשוף את ההנמקות להחלטה לסגור את תיקי שרה נתניהו. מדובר בפרשות שכללו חשדות לרמייה והוצאת כספים אסורים מקופת המדינה	אלא שבדמוקרטיה לאזרח יש זכות לדעת מדוע אישי שלטון בכירים זוכים ליד רכה לכאורה, בשעה שהוא מועמד לדין על הרבה פחות מכך. לכן, מאז 2017 מנסה התנועה לטוהר המידות לקבל לידיה את נימוקיו המלאים של היועץ המשפטי לממשלה להחלטת סגירת התיקים הסיטונאית. אלא שמשרד המשפטים סירב, ומאז יוצא מגדרו שלא לפרסם את השיקולים. וסוף סוף באמצע אפריל הגיש מנדלבליט את תגובתו לבג"צ. לדבריו, דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית, בשים לב לשיקול הדעת הרחב המסור לו בעניינים מעין אלה. לשיטתו, החלטתו הינה מנומקת דיה, ומביאה לידיעת הציבור את החשדות, לצד הטעמים שהביאו לסגירת הפרשות שלא נכללו בסופו של יום בכתב האישום שהוגש. כמו כן, טוען היועמ"ש כי נושא ההתנהלות הלקויה במעון ראש הממשלה, והחשדות שעלו בהקשר זה, מוכרים לציבור הרחב כבר מדו"ח מבקר המדינה שפורסם בחודש פברואר 2015. על כן, לא ברורה ליועמ"ש דרישת התנועה לקבל "דו"ח ציבורי" נוסף בעניין זה. אם אתם שוחרי שלטון החוק, אתם אמורים לתמוך בפרסום השיקולים המלאים לסגירת תיקים אלו: כדי שנראה את מסכת האלמנטים שהובילו להחלטות אלו. הרי כך עשה היועמ"ש הקודם שקבר את תיקו של אביגדור ליברמן: הוא פירט את השתלשלות העניינים על גבי 95 עמודים מפורטים. במדינה שאנו חיים בה אף אחד לא צריך להיות מעל החוק.עדיין לא נקבע דיון ההמשך בבג"צ, אך נמשיך לעקוב ולעדכן.
מטרת ועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה היא לאפשר חריגה מכללי ניגוד עניינים של חברי ממשלה, כאשר מדובר במקרה מיוחד המצדיק זאת. שר, סגן שר או ראש ממשלה המעוניינים לבצע פעולה העשויה לחרוג מהכללים – מחייבים לפנות לוועדה ולקבל את אישורה טרם הביצוע. בשנה החולפת ניסה רה"מ לקבל אישור למימון הגנתו המשפטית בתיקים 1000, 2000 ו-4000 […]	מטרת ועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה היא לאפשר חריגה מכללי ניגוד עניינים של חברי ממשלה, כאשר מדובר במקרה מיוחד המצדיק זאת. שר, סגן שר או ראש ממשלה המעוניינים לבצע פעולה העשויה לחרוג מהכללים – מחייבים לפנות לוועדה ולקבל את אישורה טרם הביצוע. בשנה החולפת ניסה רה"מ לקבל אישור למימון הגנתו המשפטית בתיקים 1000, 2000 ו-4000 מבעלי הון המקורבים לו. היועמ"ש שלח אותו לבקש אישור מוועדת ההיתרים ומאז נתניהו מתנהל מולה באופן תמוה. להלן השתלשלות האירועים שתעשה לכם סדר: לפי לוח הזמנים הנוכחי, בראשית חודש יולי 2019 צפוי להתקיים שימוע בתיקי ראש הממשלה – ועורכי הדין של נתניהו מסרבים לקחת את חומרי החקירה מהפרקליטות בטענה שלא קיבלו שכר. נתניהו מתעקש לחכות ולשלם להם מכסף של אחרים, וזאת למרות שהונו מוערך בכחמישים מיליון שקל. תוספת: פירוט נוסף על הוועדה ועל התנהלותו של בנימין נתניהו.
ההפסדים של ה"ניו-יורק טיימס", ההתגייסות של הממשל האמריקאי להצלת העיתון ועיתונים אחרים, בעלת הטור שמעדיפה נמלים אדומות אוכלות בשר על פני טוויטר, ועוד חדשות תקשורת מרחבי העולם והרשת	שבוע הפכפך עבר על ה"ניו-יורק טיימס". בתחילת השבוע התבשרו עובדי העיתון שהם זכו בחמישה פרסי פוליצר, ובהם פרס העיתונות החוקרת, פרס הסיקור הבינלאומי ופרס הצילום. למחרת יצאה ממשרדי החברה, שמוציאה לאור 18 עיתונים שונים וביניהם ה"בוסטון גלוב" וה"אינטרנשיונל הראלד טריביון", ההודעה העגומה שברבעון הראשון של השנה עמדו הפסדי החברה על 74.5 מיליון דולר, לעומת 335 אלף דולר בלבד ברבעון המקביל אשתקד. הסיבה העיקרית: ירידה חסרת תקדים ברווחים ממכירת מודעות. הזוכים בפרס פוליצר 2009 >> ה"ניו-יורק טיימס" מדווח על עוד הפסדים >> הסנטור הדמוקרטי גון קרי הודיע כי יכנס דיון מיוחד בסנאט על המשבר בענף העיתונות. הדיונים, שיחלו ב-6 במאי, ייערכו במסגרת ועדת המסחר של הסנאט ויתמקדו בעתידו הלא מבטיח של הענף בארצות-הברית (ובדרכים לשפר את מצבם האנוש של ה"בוסטון גלוב" וה"שיקגו סאן טיימס" בפרט). בין השאר תידון תוכנית החירום של הסנטור בנגמין קארדין שבמסגרתה יוענקו לעיתונים הגוססים הקלות מס שונות. הסיפור ב"בוסטון גלוב" >> הצעת החוק של קארדין >> בעוד שהעיתונות המודפסת מבכה את ימיה המתקצרים, מצא מגזין התרבות הדיגיטלית "Wired" דרך למכור יותר עותקים מגליונו החדש: באופן חד-פעמי נערך הגיליון על-ידי גיי.גיי אברמס, איש הטלוויזיה והקולנוע שאחראי, בין השאר, לסדרת הפולחן המבלבלת "אבודים" ולגרסה הקולנועית החדשה והמצוינת של "מסע בין כוכבים". אברמס החרוץ לא הסתפק בכתיבת מאמר מעניין ומבדר (על "עידן המיידיות", שנאתו לספוילרים ו"סופר מריו 2"), או בבחירת תכנים הקרובים ללבו; הגיליון, שעוסק ב"מסתורין", טומן בחובו כתב חידה, ומספר לא מבוטל של רמזים המפוזרים באדישות בין עמודיו (כמה מהם במסווה של טעויות הקלדה, אחרים מוצפנים במורס) מובילים את הקורא החפץ בכך לאתר אינטרנט סודי שמגלה את הסוף של "אבודים". סתם, הסוף של "אבודים" אינו מופיע שם. יש משהו אחר. אבל רעיון מגניב, לא? ה"ניו-יורק טיימס" כבר הספיק לראיין את הקורא המאושר סטיבן בואקווה, שגם הצליח לפצח את החידה ראשון וגם כתב על הכל בבלוג שלו. עורכים אורחים הם אמנם לא דבר חדש (סולן יו2, בונו, ערך זה מכבר את המגזין "ואניטי פייר", יהודית רביץ ערכה זה מכבר את המגזין "העיר"), אך הגימיק החידתי הוא בהחלט שכלול של הזאנר. יותר מזה: קשה לדמיין דרך שבה ניתן לחוות דבר דומה באינטרנט. ועוד באותו עניין: לכבוד יום הולדתו העשרים מנסה גם מגזין הקולנוע הבריטי המדשדש "אמפייר" להעלות במקצת את נתוני המכירות שלו באמצעות גיליון חגיגי ומיוחד שערך הבמאי היהודי הנודע סטיבן ספילברג ("טרמינל", "1941"). המאמר של גיי.גיי אברמס >> ה"ניו-יורק טיימס" על גליון חודש מאי של "Wired" + ראיון עם הזוכה המאושר >> הבלוג של בואקווה >> חגיגות העשרים של "אמפייר" >> השטותניק המפורסם אשטון קוצר הצליח להגיע למיליון Followers בטוויטר לפני CNN. לא ברור מה זה אומר בדיוק, אבל הנחת העבודה היא שזה לא משהו טוב. בעלת הטור מורין דאוד (ה"ניו-יורק טיימס") מחפשת תשובות אצל ממציאי טוויטר ומתוודה בפניהם שהיתה מעדיפה שנמלים אדומות יאכלו לה את העיניים לפני שהיתה פותחת אצלם חשבון. מורין דאוד והנמלים האדומות שהיא מעדיפה שיאכלו לה את העיניים >> וסיפור אופטימי לסיום: ה"אינדיפנדנט" הניו-יורקי מפרסם כתבה מזימבבואה שעוסקת בסכנות האורבות לעיתונאים מקומיים המנסים לדווח על הנעשה במדינה. עיתונאים עצמאים של ממש אין, וכבר שנים ארוכות שאנשיו של הנשיא, רוברט מוגאבה, נוהגים ביד קשה ובזרוע נטויה בכתבים ובצלמים שמתעקשים לבקר את הממשל. מאסר ממושך ועינויים לסוררים שבין העיתונאים הם עניין שבשגרה. לעתים זה גם נגמר במוות: בשנה שעברה מצא צלם עיתונות את מותו לאחר שפירסם באחד העיתונים תמונות של מנהיג האופוזיציה. ובכל זאת ממשיכים לצאת משם דיווחים. הכתבה ב"אינדיפנדנט" >> תגובות, קישורים ומה שבא ליד ניתן לשלוח לכתובת הדואר [email protected]
בקבוצת רדיו-הבירה, המתמודדת על המכרז לרדיו האזורי בירושלים, שותפים רשת בתי-הקפה ארומה, המקדמת ומפיקה אמנים, משרד הפרסום המעורב פוליטית אדלר-חומסקי, וחברות הפקה וסוכנויות בעלות אינטרסים. חוקי? בקושי	בימים אלה דנה מועצת הרשות השנייה, המכהנת כוועדת המכרזים, בשתי ההצעות שהוגשו לה במכרז על הרדיו האזורי בירושלים, האחת מטעם קבוצת שידורי רדיו ירושלים, והשנייה מטעם קבוצת רדיו הבירה. ההצעות הוגשו בשלהי דצמבר האחרון, שידורי הזכיין שייבחר אמורים להתחיל במאי השנה, אך עוד בטרם הוכרעה התחרות התעוררו שאלות באשר לאחת משתי הקבוצות. בתחילת השבוע פורסם כי אריה אבנרי, יו"ר עמותת אומ"ץ, קבל בפני היועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו על ניגוד אינטרסים שעלול להתעורר במכרז. רדיו ירושלים, שזכתה במכרז הקודם באזור, היא בבעלות מיכה לוי, חברת מלונות ירושלים בע"מ ו-TVDBV של דני פארן, ומנוהלת על-ידי עובד לוי ויהורם גאון; הקבוצה המתמודדת מולה, רדיו הבירה, נוסדה בשלהי נובמבר 2007, ובבעלותה שותפים שישה: איש העסקים גקי בן-זקן, המפיק והסוכן שי נשר, משרד הפרסום אדלר-חומסקי, רשת בתי-הקפה ארומה ישראל, חברת התוכן הסלולרי לוגיה וסוכנות הייצוג ניהול-פלוס. יו"ר הקבוצה הוא משה שלונסקי ומנהל אותה שלום אורן. לדברי אבנרי, ניגוד העניינים שעשוי להתעורר במקרה שקבוצת רדיו הבירה תזכה הוא כפול, הן מהבחינה הפוליטית והן מבחינת ייצוג אמנים וטאלנטים. מבחינה פוליטית הבעייתיות טמונה, לדעתו, בקשר שבין משרד הפרסום אדלר-חומסקי ובין מפלגת קדימה. לא רק שאדלר היה יועץ צמוד לאריק שרון והריץ את המפלגה בבחירות לכנסת, ב-10 בפברואר השנה דיווח משרד אדלר-חומסקי לבורסה על חתימת הסכם חדש עם קדימה, שבמסגרתו התחייב לספק לה ייעוץ אסטרטגי שוטף לקראת הבחירות המוניציפליות שיתקיימו בנובמבר 2008, וזאת בתמורה ל-9.8 מיליון שקל. אמנם ארבעה ימים לאחר מכן התקבלה במשרד אדלר-חומסקי הודעה מקדימה על ביטול ההסכם, משום שהוא לא אושר בסיעת המפלגה בכנסת, אך כשם שבוטל כך יוכל לשוב ולהתקיים במקרה שהסיעה תשנה את דעתה. יש לציין שסעיף 42 בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, התש"ן 1990, קובע באופן חד-משמעי כי "ועדת מכרזים תפסול משתתף במכרז אם לפי דעתה [...] המשתתף במכרז הוא מפלגה או נציג או שלוח של מפלגה או של גוף אחר, שלדעת הוועדה עלול להשתמש בשידורים לקידום המטרות המיוחדות של מפלגה או הגוף האמור". "לא חשוב לי אם קדימה חזרה בה או לא חזרה בה", אומר אבנרי בראיון ל"העין השביעית", "האספקט הפוליטי ברור. ראובן אדלר הוא איש פוליטי מובהק. מתקרבות בחירות מוניציפליות, והוא בוודאי יגויס, ואני לא חושב שאיש פוליטי יכול להיות מעורב ברדיו אזורי, גם אם יש לו רק 20% מהקבוצה". אבנרי מדגיש כי הטענה שלו אינה נגד אדלר אישית, אלא עקרונית. לדבריו, "יועץ ולוביסט הוא יותר פוליטי מאשר חבר-כנסת, כי בניגוד לחבר-כנסת הוא פועל מאחורי הקלעים". אבנרי מוסיף ומסביר כי הוא חושש מפני מצב שבו אדלר יקדם מועמד בירושלים או בבית-שמש וייתן לו פתחון פה ברדיו האזורי, וכך יספק לו יתרון בלתי הוגן על פני מתמודדים אחרים. הוא גם לוקח בחשבון אפשרות שאדלר יפסול את מועמדותו כקמפיינר באזורים שבהם תהיה בבעלותו תחנת רדיו, אך לא מתרשם שדבר כזה ישנה את המצב באופן מהותי. "תמיד אפשר לעבוד דרך קבלני משנה, אני כבר מכיר את כל הפטנטים", הוא אומר. סימן שאלה נוסף הנוגע לקבוצת רדיו הבירה מתעורר נוכח העובדה שחברת ארומה ישראל השיקה בפברואר 2007 מותג מוזיקה עצמאי, שבמסגרתו היא תומכת ומקדמת אמנים ומוכרת בסניפיה אלבומים שלהם. לפי סעיף 41 בחוק הרשות השנייה, "במכרז רשאי להשתתף תאגיד שמתקיימים בו לפחות תנאים אלה [...] הוא אינו סוכן פרסום או סוכן של מבצע כהגדרתו בחוק זכויות מבצעים, התשמ"ד-1984”. מלשכת היועץ המשפטי של הרשות השנייה נמסר כי סוכן הוא "מי שפועל כשלוח, נאמן, מייצג או מקדם ענייניו של אדם, בין דרך קבע ובין באקראי". האם חברת ארומה ישראל נחשבת, אם כך, ל"סוכן של מבצעים"? באתר חברת ארומה נכתב כי המותג ארומה מיוזיק-בר הוקם במטרה "לעודד ולקדם את תחום המוזיקה בכמה אופנים. תחת המותג נמכרים דיסקים מהמצליחים ביותר בשוק המוזיקה. [...] בנוסף, מספר פעמים בשנה מפיקה הרשת דיסק ייחודי המתאים באופיו לצרכניה. הפקות מיוחדות אלו נמכרות באופן בלעדי בסניפים [...] מטרתנו היא להפוך את ארומה מיוזיק-בר לתו תקן של מוזיקה ייחודית ואיכותית, במסגרתו נקדם, ניצור ונתמוך גם באמנים צעירים בתחילת דרכם". בספטמבר האחרון הפך המותג לחברת הפקות של ממש עם גיוסו של בני מנשה, לשעבר סמנכ"ל מסחרי בהד-ארצי. בידיעה שהתפרסמה באותה תקופה ב"דה-מרקר" נכתב כי חברת ההפקה החדשה "תתמקד בהפקות משותפות עם חברות התקליטים לאמנים שונים ובמכירת תוכן סלולרי". אך לדברי נועם ברמן, סמנכ"ל השיווק של ארומה ישראל, הדבר "נבדק משפטית לעומק, ונקבע כי החברה אינה סוכנת של מבצעים. ברמן: "אנחנו מקדמים את האמנות, אנחנו עוסקים בהפצה, אבל אנחנו לא סוכנים. את כל ההסכמים, גם עם ארקדי דוכין וגם עם אביב גפן, עשינו מול חברות התקליטים שלהם והמנהלים שלהם. אנחנו לא סוכנים שלהם. סוכנים זה אלה שמשיגים להם עבודה. אנחנו לא סוכנים של אף אמן, לא היינו ולא מתכוונים להיות". בהתייחסו לציטוטים מהנאמר באתר האינטרנט של החברה אומר ברמן כי הדיסקים שהופצו ברשת בתי-הקפה כללו שירים שכבר יצאו בעבר, וכי ההפצות הבלעדיות של המותג לא יימשכו בעתיד, וכי בכל מקרה המטרה במותג המוזיקה היא תדמיתית יותר מאשר עסקית. "זה לא מקור הרווח שלנו", הוא מדגיש. בראיון ל"גלובס", שנעשה בעת השקת חברת ההפקה, ברמן היה אופטימי קצת יותר. הוא מצוטט שם כמי שאומר: "אני לא יכול להגיד איזה הכנסות זה יניב, כי אני לא יודע, אבל אנחנו מצפים לקצור רווח של יותר ממיליון שקל בשנת 2008". גם אם מקבלים את הגרסה שחברת ארומה ישראל אינה נחשבת סוכן של מבצע, שלושה מתוך ששת השותפים לקבוצה הם סוכנים, המנועים לכאורה להתמודד במכרז על-פי סעיף 41 בחוק. מלבד משרד הפרסום אדלר-חומסקי, העונה על ההגדרה של סוכן פרסום, בקבוצה עוד שני גורמים העונים על ההגדרה של סוכני מבצעים: שי נשר, אשר מלבד היותו מפיק טלוויזיה הוא גם סוכן שדרנים, וחברת ניהול-פלוס, אשר לפי "אינדקס בידור ובמה", עוסקת בהפקות טלוויזיה, מופעי במה, ייצוג אמנים, שחקנים, בדרנים, מנחים ואמני סטנד-אפ, ומייצגת בין היתר את חיים אתגר ואייל ברקוביץ. אגב, בחברת ניהול-פלוס שותפים הסוכן יואב גרוס ובני מנשה; אותו מנשה שגויס למותג ארומה מיוזיק-בר כדי להופכו ללייבל הפקות. לכאורה, הימצאותם של גורמים אלה בקבוצה פוסלת אותה מלהשתתף במכרז. אלא שבסעיף 1.16 (3) בספר המכרז הנוכחי ניתן פירוש לחוק הרשות השנייה, שקבע כי "עמדת הרשות הינה כי האיסור הקבוע בסעיף 41 (א)(3) לחוק מונע ממציע במכרז להיות סוכן פרסום או סוכן של מבצע, אולם אין מניעה כי סוכן פרסום או סוכן של מבצע יחזיקו מניות במציע, ולבד שלא יהיו בעלי שליטה במציע". במלים אחרות, כל עוד משרד הפרסום, או אחד משני סוכני האמנים, אינו שולט בחברת רדיו הבירה, הכל חוקי וקביל. בקבוצת רדיו הבירה, השליטה שייכת לחברת ארומה. לדברי ברמן, הבעלות בקבוצה מתחלקת בין הגורמים השונים שווה בשווה, פרט ל"שברירית האחוז" המעניקה את השליטה לרשת בתי-הקפה (הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו סירבה למסור פרטים מדויקים על החלוקה הפנימית בקבוצה המתמודדת במכרז הציבורי). כיוון שכך, גם אם נחבר את האחזקות בקבוצה של סוכן הפרסום ושל שני סוכני המבצעים, לא נגיע לחמישים אחוזים. או, כפי שחוזר ומנסח זאת ברמן: "הכל נבדק משפטית". השאלה היא אם אין כאן בעיה אתית. ברמן: "למה שתהיה בעיה אתית? בוא נלבן את זה. אתה חושב שהחברה תיתן לשי נשר להכניס שדרנים לרדיו בחוזה מופרך? אנחנו רוצים להרוויח כסף, אין לנו עניין שדבר כזה יקרה. נעשה רדיו שהוא רדיו טוב ולא נכניס אמן כזה או אחר לרדיו אם זה לא יהיה כלכלי". אבל ייתכן שאחד השדרנים של שי נשר יקבל עדיפות על פני אחרים. "למה שהוא יקבל עדיפות?”. כי לשי נשר יש אחוזים. "אם הוא יהיה טוב, והחוזה שלו יהיה טוב, הוא ייכנס. היו"ר שאנחנו שמים יקבל את ההחלטות, יש דירקטוריון. למה שאני אתן עדיפות לאמן של שי נשר? לי אין אינטרס בעסקים של שי נשר או אדלר-חומסקי". ברמן מוסיף ומדגיש כי אינטרסים פוליטיים ועסקיים אפשר למצוא בכל גורם בתקשורת הישראלית, ובכלל, קבוצת רדיו הבירה לא עוברת על החוק. בתשובה לשאלה אם הוא אינו חושב שהקבוצה עוברת על הרציונל שעומד מאחורי ניסוח החוק, הוא משיב: "לא. ממש לא. אני לא רואה פה דבר כזה". עו"ד אסתר שטרנבך, מומחית לדיני תקשורת ואחת ממנסחי הצעת חוק הרשות השנייה, סבורה אחרת. לפי שטרנבך, מצב העניינים בקבוצת רדיו הבירה, שבו שלושה גורמים החולקים יחדיו כמעט מחצית מהקבוצה הם סוכנים של מבצעים ופרסום, הוא מצב "כשר אבל מסריח". לדבריה, "זה בהחלט בעייתי שיש כזו קבוצה חזקה שכל עיסוקה הוא בתחום שהוא לגמרי בניגוד עניינים עם תחום השידורים. החשש הוא שמא תהיה פה השפעה על התכנים". השאלה החשובה במקרה זה, אומרת שטרנבך, היא אם הגורמים הללו שולטים בקבוצה באופן כלשהו, והנחת הבסיס שלה היא "שהם עשו כל מה שצריך כדי שלא ייחשבו לבעלי שליטה. כלומר שאין להם רוב, שאין ביניהם הסכמי הצבעה, ואין הסכם לשיתוף פעולה בהצבעות בדירקטוריון, אחרת זה ניגוד אינטרסים ברור”. האם במקרה שבו גורמים אלה אינם מהווים יחדיו 50% מהקבוצה, אלא כמה שברירי אחוז פחות, אין ניגוד לפחות לרציונל שעומד מאחורי החוק? "אין ספק שיש כאן בעיה. מצד שני, תמיד צריך לשים איפה שהוא את קו הגבול". נכון לעכשיו, עמותת אומ"ץ טרם קיבלה תשובה מהיועץ המשפטי של הרשות השנייה. לדברי אריה אבנרי, אם היועץ ייקבע שקבוצת רדיו הבירה ראויה להיות זכיין רדיו, הוא יביא את הנימוקים ליועצים המשפטיים של עמותת אומ"ץ, ואם הנימוקים לא ישכנעו, אבנרי אינו שולל הליך משפטי נוסף. "יקוב הדין את השידור", הוא מסכם. משה שלונסקי, יו"ר קבוצת רדיו הבירה, סירב להגיב באופן מפורט לטענות לפני שהמכרז מוכרע, ורק ציין כי "או שיש חוק או שאין חוק. אנחנו סומכים על אנשי הרשות השנייה שיידעו לטפל בזה. אם אנחנו עומדים בכללים הכל בסדר, ולהערכתנו אנחנו עומדים בכללים". מלשכת היועץ המשפטי של הרשות השנייה סירבו לענות לשאלות בנוגע לקבוצת רדיו הבירה והסתפקו בתגובה הבאה: "הרשות אינה מגיבה בנוגע לבדיקות שהיא עורכת להצעות שהוגשו במכרזים”.
חברת גוגל סירבה להכניס את כתב "שקוף" לסיור ועדת המדע והטכנולוגיה במתקני החברה בטענה ש"מדובר בסיור לוועדת המדע שאינו פתוח לתקשורת". יו"ר הוועדה איימן עודה סרב להגיב, ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד: "לא אגיע עד שלא יכניסו אתכם". מבדיקה שערכנו עולה שמדובר בתופעה רוחבית לקידום חברות מסחריות מול חברי הכנסת, בהיעדר שקיפות	בסיור רשמי של ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת בחברת גוגל בשבוע שעבר, חסמה הנהלת החברה את ניסיון "שקוף" להגיע לסקר. שומרים מטעם התאגיד מנעו את כניסתנו, בהוראה מפורשות של ההנהלה. "מדובר בסיור לוועדת המדע שאינו פתוח לתקשורת", מסרו לנו. יו"ר הוועדה איימן עודה לא השיב לפניות "שקוף" ושיתף פעולה עם דרישת גוגל למנוע כניסת עיתונאים. לעומתו, שני חברי כנסת מהליכוד הביעו את מחאתם על חסימת עיתונאים – שלום דנינו וניסים ואטורי. "אביע את מחאתי בפני הוועדה במייל. כפי שהוועדה פתוחה ושקופה ואנו מקפידים על כך מאוד, גם גופים מארחים חייבים לאמץ עקרון זה", אמר ל"שקוף" ח"כ דנינו מהליכוד, חבר הוועדה. בשבוע האחרון החליט ח"כ דנינו לפרוש מחברותו בוועדה בשל רצונו להתמנות כחבר רק בשתי ועדות. "לטעמי לא ניתן לפעול ברצינות ביותר משתי ועדות", הוא מסר, וביקש להמשיך לעדכנו. עוד הוסיף, כי במידה שיתקיים דיון בנושא הוא יבוא לתמוך בהחלת שקיפות על סיורי ועדות בגופים מסחריים. ח"כ ואטורי אמר בטרם הסיור: "לא אגיע עד שלא יכניסו אתכם. על גוגל ופייסבוק לתת פתיחות ושקיפות לפעילותם", כמו דנינו, גם הוא לא הגיע לסיור. לאחר הסיור ומניעת כניסתנו ח"כ ניסים ואטורי מסר כי: "גוגל, פייסבוק ושאר הרשתות חייבות לנהוג בשקיפות. לא יתכן שהם ינהגו כמו ארגון חשוך, הם חוסמים את מי שלא מיישר קו איתם. ללא שקיפות לא יהיה שיתוף פעולה". לאחר הפרסום הקודם בנושא ב"שקוף", ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל החליט להתחיל ולטפל בתופעה. "אנחנו בודקים את הנושא מול הגורמים הרלוונטיים בהנהלת הכנסת", מסרו לנו. "ראוי כי הנושא בכללותו יוסדר בנהלי עבודה של הוועדות ולא יהיה נתון להחלטות שרירותיות של יו"ר ועדה כזה או אחר". במשך עשרות שנים סיורים כאלה מהווים כלי לובינג של חברות מסחריות שבאמצעותו הן מקבלות "שעות התייחדות" עם חברי כנסת. הדבר נעשה הרחק מעיני התקשורת והציבור, שאינם יכולים להעיר ולהאיר על הסיור, על הנאמר בו ועל התכנים. בסיורים האלה החברות המסחריות יכולות להרשים את חברי הכנסת, לקדם מולם אגנדות ואינטרסים ישירים וסמויים, ובעיקר לייצר בקרבם אפקט תודעתי והזדהות, שזו למעשה מטרת העל של רוב הביקורים האלה. חיפוש בארכיון מעלה שורה של דוגמאות. כך למשל סיור ב-2010 של ועדת החוקה, חוק ומשפט בחברת טבע, כשהחברה הייתה בשיא כוחה בישראל ונחשבה לחברה הישראלית המצליחה ביותר בחו"ל. הסיור לא תועד לפרוטוקול, לא שודר ולא כלל אפילו הודעה לעיתונות – רק ציון קיומו של ביקור בחברה מסחרית ושום דבר מעבר. עוד סיור כזה התרחש בשנת 2013. בשיא המחאה על יוקר המחייה והיעדר התחרות במשק יצאה ועדת הכלכלה בראשות ח"כ אבישי ברוורמן לסיור במרכז הלוגיסטי המשוכלל של חברת אסם. גם שם התפרסמה רק הודעה קצרה לעיתונות עם תמונה אחת של יו"ר אסם, דן פרופר, מסביר דבר מה לחברי הכנסת. ואלה רק על קצה המזלג. ביקור קודם של ועדת המדע והטכנולוגיה בחברה מסחרית התקיים במרץ 2018, בחברת מייקרוסופט. הביקור כלל רישום פרוטוקול שנפתח בדבריו של יו"ר הוועדה בזמנו, ח"כ אורי מקלב, שציין בפני מנכ"לית מייקרוסופט כי "מכיוון שזה לא סיור פרטי שלי, אלא ביקור וסיור של הוועדה, נמצא פה רושם פרוטוקולים, זה מתפרסם, נכנס לדברי הכנסת, אז לטוב ולמוטב אם את רוצה להגיד דברים קחי בחשבון שאחרי זה הדברים רשומים". רישום הפרוטוקול היה חריג, הסיור לא שודר בוידאו ומרשימת הנוכחים עולה שהסיור היה סגור לחברה אזרחית ולעיתונות. עוד ביקור של ועדת המדע והטכנולוגיה בענקית תקשורת וטכנולוגיה היה ב-20 ביולי 2017, כשהוועדה יצאה לסייר בחברת אינטל, שלאחריו פורסמה רק הודעה לעיתונות, מבלי שהתפרסם פרוטוקול ביקור או צילום וידאו של הביקור. גם בסיור שנערך בשבוע שעבר בגוגל לא פורסם לפניו חומר רקע, הסיור לא הועבר בשידור ישיר, לא ניתן היה לשאול שאלות עיתונות או שאלות מהציבור, ולמיטב הבנתנו לא עתיד להתפרסם פרוטוקול של הביקור. ועדת המדע והטכנולוגיה לא הוציאה הודעה לעיתונות הנוגעת לסיור. בהודעה נטען שחברי הכנסת שמעו "על פעילות החברה בישראל, יוזמות לגיוון תעשיית ההיי-טק וקידום הפריון והחדשנות בענפי התעשייה המסורתית והמסחר באמצעות כלים טכנולוגיים, על מעבר הממשלה לענן חכם והבינה המלאכותית", הח"כים התעניינו בטכנולוגיות קיימות ביחס למשבר האקלים, טכנולוגיות לזיהוי וניתור איכות האוויר, התרעות מפני רעידות אדמה, שיטפונות ושריפות והעלו את הצורך בקידום חקיקה לשמירה על הפרטיות והמשך תקצוב תוכניות ממשלתיות לשילוב אוכלוסיות בתת ייצוג בהייטק. לאחר מכן הסיור עבר לקמפוס Startups for Google , הנמצא במרחק 100 מטרים ממשרדי גוגל במגדל אלקטרה, שם חברי הכנסת השתתפו בהאקתון (אירוע יזמות קצוב בזמן) של תלמידי בתי הספר של גוגל ואוניברסיטת רייכמן להכשרות שנערך בקמפוס לגיוון תעשיית ההייטק ולשילוב אוכלוסיות בתת ייצוג – האוכלוסייה החרדית, האוכלוסייה הערבית, נשים, פריפריה גיאוגרפית וחברתית. בעבר התקיימו עוד שני סיורי ועדות נוספים בחברת גוגל. האחד התקיים ב-2016, שוב על ידי ועדת המדע והטכנולוגיה, שיצאה לסיור במתקני גוגל. לאחר הסיור התפרסמה רק הודעה לעיתונות, שממנה ניתן ללמוד כי הסיור ב-2016 דמה מאוד לסיור שהתקיים שבוע שעבר. לא התפרסם פרוטוקול ולא הסיור לא הוקלט בוידאו. שנתיים לפני כן, ב-2014, הוועדה לקידום מעמד האישה ערכה סיור במקלט לנשים מוכות, במרפאת העובדים הזרים בלוינסקי בתל אביב, ובמשרדי גוגל. לא פורסם פרוטוקול הסיור בחברה המסחרית, ואפילו לא הודעה לעיתונות. משלושת הביקורים הללו עולה שמדובר בדפוס פעולה קבוע של גוגל הנוגע לביקורי ועדות כנסת במתקניה. כל הביקורים לא תועדו עם פרוטוקול, לא שודרו, ורק בשניים מהם התפרסמה הודעה לעיתונות קצרה. בדיקה בסדר היום של ועדות הכנסת מעלה שסיורים כמו שנערכו בחברת גוגל הם אינם עניין יום-יומי, ועל כן נחשקים על ידי חברות מסחריות. רוב הסיורים של ועדות הכנסת מתקיימים בגופים ציבוריים המעניקים שירותים שונים לאזרחים, ממקלטים לנוער להט"ב ועד סיורים במרכזי קליטה שונים ברחבי הארץ. מיעוט הסיורים הוא בחברות מסחריות, ולאלה שהתקיימו בעבר יש לרוב מחנה משותף – לא מתפרסם בהם פרוטוקול, בניגוד לרוב מוחלט של הסיורים האחרים, כשחלקם אפילו משודרים בשידור חי כמו ישיבות ועדה רגילות. עוד משותף לרוב הסיורים האלה הוא היערכותם בגופים מסחריים גדולים, מבלי שניתנת כניסה לעיתונאים, מבלי שנרשם פרוטוקול ומבלי שהסיור מועבר בוידאו. בעבר התקיימו גם סיורים בגופים מסחריים שכן התפרסם לאחריהם פרוטוקול הביקור. כך קרה בישיבת הוועדה המיוחדת לעניין הקרן לאזרחי ישראל, שביקרה במתקני מפעלי ים המלח בנובמבר 2021. יו"ר הוועדה, ח"כ מוסי רז, בחר לנהל את הביקור כישיבת ועדה לכל דבר ונכחו בו ארגוני הגנה על איכות הסביבה. עוד מקרה בו פורסם פרוטוקול הוא ביקור סיור ועדת הקנאביס, בראשות ח"כ שרן השכל, בדצמבר 2021 בחוות, מפעלים ובתי מסחר לקנאביס רפואי באזור צפון הארץ. אולם בניגוד למקרה הוועדה בראשות ח"כ רז, במקרה הזה רשימת המשתתפים בסיור כללה רק גורמים מגופים מסחריים ונציגי התעשיינים, מבלי שנכחו בסיור נציגי חברה אזרחית. (איך זה משפיע עליך) קיומם של סיורים חסויים בוועדות הכנסת יכולות להשפיע ישירות עליך – כיוון שהם כלי ליצירת קשרים בין חברי כנסת לתאגידים וחברות רבות עוצמה. זוהי עוד דרך לבלום מאבקים של נבחרי ציבור באותן חברות לטובתנו – בעניין הורדת יוקר המחיה למשל, מלחמה לטובת הפרטיות שלנו מול גופים כמו גוגל, ועוד. (מה עושים כדי שיתוקן) הנתונים מצביעים על צורך ליצירת נוהל אחיד לסיורי ועדות כנסת בגופים מסחריים, כשחובת ההתנהלות השקופה עומדת במרכז הנוהל, בדומה להתנהלות בישיבות הוועדות עצמן. סיורים כאלה צריכים להיות פתוחים לסיקור תקשורתי, חייבים לכלול רישום פרוטוקול מלא ושידור וידאו ישיר של הסיור.
התקנות שאמורות לוודא שלא נראה יותר פרסומות לוופלות בטלויזיה כבר נוסחו והתבצע להן תהליך RIA • תעשיית המזון משקיעה כחצי מיליארד שקל בשנה בפרסום ודורשת במקום איסור "אמנה וולנטרית" - פרקטיקה שהוכחה כלא יעילה • פרופ חגי לוין: "איסור פרסום מזון מזיק דורש לצאת מול מוקדי כוח רבים" • אך התקנות תקועות ובמשרד הבריאות מאשימים את "העומס בשנתיים האחרונות"	משרד הבריאות תוקע תקנות לאיסור פרסום מזון מזיק בכלי התקשורת. מדובר במהלך משלים לסימון במדבקות האדומות, שאמור לסייע לציבור בהפחתת צריכת מזון אולטרה מעובד, המובילה למחלות ונזקים בריאותיים ומשיתה עלויות אדירות על הציבור הרחב. אלא שלחצים מצד היצרניות מעכבים את יישום התקנות. מאחורי הקלעים מתחולל קרב ענקים. תעשיית המזון והמשקאות משקיעה יותר מחצי מיליארד שקלים מדי שנה בפרסום בכלי התקשורת השונים. ולכן, חרף עמדה חד משמעית של מומחים, הנהלת משרד הבריאות ובראשה השר ניצן הורוביץ והמנכ"ל נחמן אש, מפחדת לצאת נגד מוקדי כוח משולשים ועוצמתיים במיוחד: תעשיית המזון, תעשיית הפרסום והתקשורת עצמה. במשרד הבריאות סירבו להגיד האם גורמים מהתעשייה פנו למנכ"ל משרד הבריאות בנושא. במשרד אף תלו פעם נוספת את העיכוב בהתקנת התקנות במשבר הקורונה, וטענו כי "בשל העומס בשנתיים האחרונות העבודה טרם הסתיימה". קצת רקע: כבר ב-2018 פרסמה ועדה מטעם משרד הבריאות עצמו המלצות בנושא מגבלות על פרסום מזון מזיק. חברי הוועדה עיגנו שורת עקרונות, בדגש על הגנה על ילדים ובני נוער: האיסור יוחל בכל הפלטפורמות, לרבות פרסום סמוי. הוועדה לא השאירה קצוות פתוחים וקבעה כי ייאסרו גם פרסומות ברשתות החברתיות, ושימוש בסלבריטאים, יוטיוברים ודומיהם. ההמלצות העדכניות אומרות כי אנו אמורים בעיקר לאכול מזונות הקרובים ביותר למצבם הטבעי. במילים אחרות כאלו שאפשר לראות איך נראו כשגדלו. "אין עץ בורקס, שיח פיצה או שדה ופלים", אומרת רוני חסון מנכ"לית ארגון רופאים לתזונה בישראל. הבעיה היא שאנחנו אוהבים את האוכל שלנו מעובד, ובמיוחד אולטרה מעובד. כלומר כזה שעובר תהליכים שלא ניתנים לביצוע במטבח הביתי. מככבים בקטגוריה: ממתקים, חטיפים, שתייה מתוקה, מאפים, דגני בוקר, נקניקיות המבורגרים ומזון מהיר. זה נגיש, מוכן לאכילה, וקל לצרוך מהם יותר מדי. הרבה יותר מדי. "חשבת על זה שאין מאכל בטבע שהוא גם שומני וגם מתוק?" אומרת חסון. "יש מתוק – פירות – או אוכל עשיר בשומן – למשל אבוקדו או אגוזים למיניהם. מזון אולטרה מעובד הוא גם וגם, ומכיל לעיתים כמויות שלא מצויות במאכלים בטבע". ובעוד שלפני שבעים שנה מזון כזה בקושי היה קיים, בעשורים האחרונים הצריכה שלו זינקה. לפי סקרי בריאות ותזונה לאומיים, לא פחות מחצי מהקלוריות היומיות של בני הנוער בישראל, ו-40% ממה שהמבוגרים מכניסים לגופם, מקורן כיום במזון אולטרה מעובד. "מצב זה מדאיג במיוחד כי הוא גורר תחלואה כרונית כמו השמנה, סוכרת, מחלות לב וכלי דם, סרטן, מחלות אורתופדיות ומחלות נפש", אומרים במשרד הבריאות. מה מסוכן כל כך במזון אולטרה מעובד? "הוא נוצר בעקבות פורמולציה של רכיבים שונים כמו סוגי שומן לא בריאים, עמילנים מעובדים, סוכרים ומלח" מפרטת חסון. "הם בעלי צפיפות אנרגטית גבוהה וערך תזונתי נמוך. תהליכי העיבוד והחומרים שמוסיפים למזון אולטרה מעובד עשויים להיות מזיקים בפני עצמם, וגם העובדה שאנחנו עלולים לאכול או לשתות מהמוצרים האלה כמויות ענק. משקאות ממותקים למשל – אפשר לצרוך עשר כפיות סוכר (כמות הסוכר בפחית קולה, ת.א), בלי להתאמץ ובלי להרגיש תחושת שובע לאחר מכן". ומזון מהטבע? "היום אנחנו מבינים שהצמח, לעומת זאת, גדל כמכלול שלם של רכיבים באיזון מוצלח, והפירוק וההרכבה שאנחנו עושים לו, כשאנחנו הופכים אותו למזון מעובד, פוגם בהשפעות המיטיבות שלו. אפילו בלחם – הפרדת חלקי גרעיני הדגן והרכבתם מחדש לקמח, גם אם מלא, לא דומה לטחינת הגרעין בשלמותו והכנת לחם מקמח שנוצר מכל הגרעין. אפשר לחפש את התו של אפשריבריא על הלחם, שניתן על פי פרמטרים ספציפיים ללחמים, ולזכור שגם לחם הוא מוצר מעובד". לראיון המלא. איגוד חברות הפרסום התנגד אז והציע רגולציה עצמית דוגמת אמנה. אך הוועדה קבעה חד משמעית כי אם ההמלצות לא יהפכו לחקיקה, אלא יגובשו כחלק מאמנה – הן יהיו חסרות שיניים. להוכחה, אמנות בחו"ל שכללו "אסדרה עצמית" כזאת – כשלו. למעשה, לפי מסמכי הוועדה של משרד הבריאות, 70 מומחים מניו זילנד חקרו את הרגולציה העצמית שבפרסומות למזון מזיק ומצאו שזה, בקצרה, לא עובד. "מניעת פרסום מזון מזיק לילדים באמצעות רגולציה עצמית בתעשיית המזון, אינה יעילה מפני שקיים ניגוד אינטרסים ברור בין מטרות הפרסום של מזון מזיק להגדיל מכירות ומטרות הרגולציה לצמצם חשיפה, רכישה וצריכה של מזון מזיק", נכתב במצגת מטעם מומחי הוועדה. במילים פשוטות, יש לנו מצד אחד את חברות המזון שרוצות שנקנה כמה שיותר גאנק וכלי התקשורת שגוזרים את הקופון באמצעות פרסומות. מהצד השני, יש לנו את משרד הבריאות ומומחיו שמבהירים כי אין הרבה הבדל בין מזון הזבל לסיגריות. ההכרעה בין שני רעיונות המנוגדים האלה לא יכולה להישאר כהמלצה או אמנה. למרות זאת, משרד הבריאות תחת שרביטו של השר הקודם יעקב ליצמן נכנע ללחצים והתעקש על מתווה וולנטרי ו"רגולציה פנימית" של החברות הגדולות – מה שהתברר ככישלון מוחלט. גורמי המקצוע דחפו בשנים האחרונות לאיסור בחקיקה, ולבסוף התקבעו שתי חלופות: איסור גורף של פרסום מזון אולטרה מעובד או אפשרות שניה, רכה יותר: למנוע פרסום רק של מוצרים עם סימון אדום שמכילים שפע סוכר, נתרן או שומן. ל"שקוף" נודע כי התקנות כבר גובשו ואף בוצע תהליך RIA – שיטה לגיבוש רגולציה שכוללת מחקר על ההשפעות האפשריות שלה על המשק, סקירת הפתרונות היצירתיים שמומשו בנושא בשאר העולם, הצבעה על יעדים מדידים קונקרטיים כדי להמשיך לעקוב אם הרגולציה ביצעה את מטרתה ועוד. אולם ה-RIA וגם התקנות נשמרות תחת מעטה חשאיות, ובמשרד לא מסכימים לפרסמם. גם לא ברור באיזו חלופה יבחרו במשרד הבריאות לתקנות שלא מותקנות – בחלופה הגורפת יותר או ה"רכה". למעשה, הרפורמה תקועה בלשכת המנכ"ל נחמן אש מאז מונה לתפקיד ולא מקודמת. זאת בעוד שגופים אחרים – דוגמת הרשות השניה – כבר פועלים בנושא ואף אסרו פרסום סמוי של מזון עם מדבקות אדומות. אגב, לפי התקנות הטריות של הרשות השנייה לתעשייה אסור בכלל לפרסם בצורה סמויה "מזון שסומן בסמל מזון אדום לפי תקנות הגנה על בריאות הציבור". מדובר ברוב החטיפים והממתקים. ומה לגבי פרסום גלוי? "המזונות האולטרה מעובדים עוברים כחוט השני במחקרים ככאלה המגדילים את מרבית התחלואים מהשמנה, סוכרת, מחלת כבד שומני ועד סוגי סרטן ותמותה", מסבירה נשיאת הפורום הישראלי לתזונה בת קיימא ד"ר דורית אדלר, שייעצה לוועדות שעסקו בנושא במשרד הבריאות. לדבריה, "משרד הבריאות לא רק שאסור היה לו להתמהמה עם התקנת התקנות לאסור פרסום מזיק עקב הקורונה, אלא שדווקא בעת המגפה, שאוכלוסיית ישראל ישבה מסוגרת בסגרים וחשופה שבעתיים לפרסומות המזיקות ולהשלכת קנייתם, חובה היה על משרד הבריאות לנהוג כבשעת חירום ולעצור מתוקף כך את הפרסומות למזון מזיק. זה היה מגן על האוכלוסייה ממגפות ההשמנה והסוכרת שממשיכות לדהור". למה המהלך כה קשה ומדוע אנחנו לא שומעים את הפוליטיקאים וגם לא את הפקידים מדברים עליו? אולי כי מדובר בסכומי עתק שמחולקים כיום בין כמה גופים חזקים, ואף אחד מהם לא מוכן לוותר על הפיסה שלו בעוגה המתוקה הזו. כמה זה סכומי עתק? חברות מזון ומשקאות הוציאו אשתקד לא פחות מחצי מיליארד שקלים על פרסום בכל הפלטפורמות. כך לדוגמה, ממש לאחרונה, אחרי שהוטל מס הסוכר, יצאו קוקה קולה וחברות נוספות במתקפת שיווק, בעיקר במגזר החרדי, כדי להתאושש מהירידה במכירות. "חברות המזון בעצם משקיעות באוכלוסייה הכי ענייה והכי חולה – וזה הופך אותם ליותר חולים", אומר בכיר שליווה את דיוני הוועדה. לדבריו, "איסור פרסום הוא אחד הכלים הכי משמעותיים להקטין צריכת מוצרים מזיקים. אי אפשר להגיד שאנחנו בוחרים אותם כי שוטפים לנו את המוח מהלידה מכל הכיוונים האפשריים". אלא שכל עוד שר הבריאות ניצן הורוביץ חושש לריב עם התעשייה, המהלך לא יקרום עור וגידים. "איסור פרסום מזון מזיק דורש לצאת מול מוקדי כוח כפולים – כי התקשורת המסחרית נהנית מהתקציבים הגדולים האלו", אמר ל"שקוף" יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור פרופסור חגי לוין. "כל עוד הפרסום המסיבי נמשך ויש קשר בין היצרניות לבין התקשורת המסחרית אנחנו בבעיה". לוין מזכיר את איסור פרסום הטבק בעיתונות כמקרה בוחן. "הובילו אותו על ח"כים שללא ספק ביקשו להגן על בריאות הציבור", הוא מסביר. "אבל הם הבינו שהכוחות כה גדולים שהחליטו להתפשר ולדחות את איסור פרסום הטבק בעיתונות בשבע שנים. כאן יש קושי נוסף כי היצרניות בעצמן הן בעלות כוח אדיר ויכולות לטרפד את זה. אבל מדובר במהלך קריטי". אחד הגופים שפועלים לשים סוף לתופעה הוא "לובי 99". בשנתיים האחרונות הם פנו למשרד הבריאות בדרישה לקדם את התקנות. "לפי בדיקתנו אל מול מספר גורמים בתחום בריאות הציבור, הסיבה לעיכוב היא לחצים המופעלים מטעם לוביסטים של חברות המזון והשיווק", כתבו להנהלת המשרד עוד ב-2020. באוקטובר באותה שנה השיב ראש מטה המנכ"ל כי "משרד הבריאות מחויב לנושא, הוא יוצג למנכ"ל המשרד באופן מסודר ויקודם כחלק מתוכנית העבודה לשנת 2021 בהתאם לפניות גורמי המקצוע והמשפט במשרד". כידוע, אנחנו כעת ב-2022. הנושא לא קודם במשרד. "אנשים צריכים להבין שצריכת מזון עתיר נתרן, שומן רווי ובמיוחד סוכר זה פשוט מזיק, במיוחד לילדים. סכרת היא מחלת המזון המעובד", אומרת עו"ד רחל גור, מנהלת תחום ממשלה בלובי 99. לדבריה, "היחס הרגולטורי חייב להיות כמו לסיגריות, עם איסור על שלטי חוצות והגבלת הפרסום בתקשורת. כפי שהמדינה מנסה להגן על כולנו מהנזק הבריאותי של תעשיית הטבק, כך היא צריכה לפעול לצמצם חשיפה של ילדים לתעשיית הגאנק פוד". חשוב לציין שישראל לא תהיה הראשונה. רחוק מכך. איסור פרסום בצורותיו השונות חל בפינלנד, מקסיקו, שוודיה ומדינות נוספות. בצילה, למשל, חל איסור פרסום מזונות ומשקאות בעלי תכולה גבוהה של שומן רווי, סוכר ומלח – באתרי אינטרנט ובטלוויזיה. באירלנד אסור לפרסם מזונות ומשקאות עתירי סוכר, שומן ומלח לילדים. בקוריאה הדרומית אסור לפרסם וגם אסור לתת מתנות לקידום מכירות של מוצרי מזון מזיק. בקצרה, בעולם חוקים כמו מס סוכר מגיעים לרוב בתוך חבילה של רפורמות וצעדים משלימים, הכוללת בין היתר איסור מניעת פרסום מזון מזיק לנוער. ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "רפורמת סימון המזון הבריא הינה רפורמה חשובה ומשמעותית שקידם ומקדם משרד הבריאות לקידום תזונה בריאה ורפואה מונעת למען בריאות הציבור. המשרד אף נגד הפרסום של מזון מזיק. במסגרת כך, נכתבה טיוטת תקנות בנושא שמצויה בבחינה, אך בשל העומס בשנתיים האחרונות עבודה זו טרם הסתיימה". בלשכת שר הבריאות הורוביץ סירבו להגיב או לענות לשאלה עם מי הוא נפגש בנושא. (איך זה משפיע עליך) כ-30% מן הילדים בכיתות ז וכ-60% מן המבוגרים בישראל סובלים מעודף משקל ומהשמנה (2017). בנוסף, בישראל יש יותר מחצי מיליון חולי סוכרת, מחלה עתירת סבל וייסורים שגם הורגת: סוכרת היא גורם המוות השלישי בישראל (2018). דמיינו אלונקה חדשה שיוצאת לדרך מדי שעה וחצי – זהו היקף המתים מהתופעה. ואם זה לא מספיק, כולנו משלמים את המחיר: כ-14% מההוצאה הכללית של קופת החולים מיוחסת למחלת הסוכרת לבדה.
9.9 \| העיתונים הערביים מדווחים על מחלוקות ולחצים בדרכו של מחמוד עבאס לאו"ם \| ומסקרים בהרחבה מקרי מוות בתאונות ובאירועים אלימים	נסיונה של הרשות הפלסטינית להביא את האו"ם להכיר במדינה פלסטינית תופס את הכותרות הראשיות בארבעת העיתונים. מעל תמונת ארכיון ענקית של כינוס הליגה-הערבית חושף "א-סינארה" בעמוד השער לחצים על יו"ר הרשות מחמוד עבאס: "מדינות ערביות לוחצות על ההנהגה הפלסטינית שלא תפנה לאו"ם, כדי לא לסבך את אובמה", לשון הכותרת הראשית. הידיעה הבלעדית, נטולת הקרדיט, מסתמכת על מקורות פלסטיניים שמסרו עוד כי הממשל האמריקאי איים על ההנהגה הפלסטינית כי עליה תוטל האחריות לכל פגיעה באמריקאי במזרח התיכון. וידה משעור, הבעלים והעורכת הראשית, כותבת תחת הכותרת "תודה... ולא תודה": גם מאמרו השבועי של סגן ראש הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית, שיח כמאל חטיב, מתייחס לסוגיית ההכרה. המאמר הארוך מחולק לשני מסרים, האחד לאבו-מאזן והאחר למנהיג החיזבאללה חסן נסראללה, ותמציתו קובעת כי על עבאס לזכות בהכרה בו כנשיא של כל העם הפלסטיני לפני שהוא פונה להכרה באו"ם. "לאחר שהודעת לאקדמאים ישראלים כי תמשיך את התיאום הבטחוני עם ישראל", כותב השיח, "עליך לפנות לעם כדי שיכיר בך כנשיא נבחר ולגיטימי של העם הפלסטיני". "ספטמבר מעלה את הדאגה, הניחושים והיוזמות", נכתב בכותרת הראשית של "כל אל-ערב". "ציפייה ישראלית ומחלוקת פלסטינית בין תומך למתנגד", דבר כותרת המשנה. העיתון מספק סקירה תמציתית של הדעות המרכיבות את המחלוקת: "ח"כ מוחמד ברכה: המתנגדים להליכה לאו"ם הם בעלי עמדה דווקאית; שיח כמאל חטיב: צעד זה אינו שווה דבר במציאות; בל"ד תומכת בפנייה לאו"ם; עו"ד מוחמד דאחלה, מומחה למשפט בינלאומי, מתבונן קדימה: ההכרה בפלסטין כמדינה פותחת את הדלת להעמדה לדין של חיילים וקצינים ובכירים ישראלים למשפט בינלאומי; עזאם אל-אחמד, יו"ר תנועת פת"ח בפרלמנט הפלסטיני: הפנייה לאו"ם אינה ממעיטה מהסוגיה הפלסטינית – ומי שמתנגד מסכים לעמדה האמריקאית-ישראלית; ד"ר סלאח ברדוויל, יו"ר תנועת חמאס בפרלמנט: הפנייה לאו"ם – הרפתקה מהרפתקאותיו של אבו-מאזן ואינה בהסכמה; ח"כ אחמד טיבי: הציבור הערבי תומך בדרישה להכרת האו"ם במדינת פלסטין; שר הצבא הישראלי [כך במקור] אהוד ברק מאיים במכה כואבת לנסיונות להפר את הסדר אם הדרישה הפלסטינית תידחה". בידיעות בקונטרס החדשות מצוטט ח"כ ראלב מגאדלה: "סירוב ישראל לתהליך השלום דחף את אבו-מאזן לפנות לאו"ם" (בסקירה השתתפו הכתבים סעיד חסנין, חאלד וליד אבו-אחמד ומונא ערמוש). גם מאמר המערכת של "כל אל-ערב" מתייחס לסוגיית ההכרה במדינה פלסטינית. תחת הכותרת הברורה "לא לאינתיפאדה שלישית" נכתב במאמר: "עם התקרבות מועד ההכרה, בצל לחצים אמריקאיים אינטנסיביים על מחמוד עבאס; דו"ח: (טוני) בלייר ישוב לאזור בשבוע הבא עם הצעה חדשה של הקווארטט", נכתב בכותרת הראשית של "פנורמה". הידיעה עצמה – היחידה בעיתון העוסקת בסוגיית ההכרה – מתפרסמת בליווי תמונתו של בלייר עם השר לפיתוח אזורי סילבן שלום, ועוסקת במחלוקת ברחוב הפלסטיני ובהודעה של עבאס. "חדית א-נאס" מתמקד בנסיונות להחתים אינטלקטואלים יהודים וערבים על הודעה משותפת להכרה במדינה הפלסטינית. "ההודעה מתעלמת מזכות השיבה ומונעת מאינטלקטואלים ערבים לחתום עליה", נכתב בכותרת. "בין החותמים הערבים המשורר סמיח אל-קאסם, שאוקי חטיב ויו"ר ועדת המעקב מוחמד זידאן". בידיעה נפרדת מראיין זכריא חסן את ראש עיריית נצרת ויו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות ראמז גראיסי, שמעיד כי "מנסים לגבש לחץ ציבורי על נתניהו". הקרע בין ישראל לטורקיה תופס מקום נכבד בעמודים הראשיים של שני עיתונים, "א-סינארה" ו"פנורמה". על רקע גירוש שגריר ישראל מאנקרה אומר פרופ אמנון רובינשטיין לכתב המדיני של "א-סינארה", זיאד מעדי: "על ישראל להתנצל בפני הטורקים!". דובר משרד החוץ לתקשורת הערבית, עאדל הנו, מגיב: "מה שהתרחש על ספינת המרמרה היה הגנה עצמית". ב"פנורמה" הכותרת היא "מחריף המשבר הפוליטי בין טורקיה לישראל; ארדואן רוצה לבקר בעזה". הכתב אבראהים גריס מדווח כי נזאר עאמר מגוליס מנהל את שגרירות ישראל באנקרה (הדיווח בעמ 36 מנותק לחלוטין מהידיעה הראשונה. היה מקום לצרף ידיעה זו כמסגרת בידיעה שבעמ 4). העיתון ממשיך לעקוב אחר ההתפתחויות בעולם הערבי, כמנהגו מאז תחילת "האביב הערבי". כמוהו גם "כל אל-ערב" ו"חדית א-נאס". מוות לא-טבעי במגזר הערבי – בתאונות, בטביעות וגם באלימות – מעסיק מאוד גם השבוע את העיתונים, המגייסים כמה כתבים לסקירות מדממות. "כל אל-ערב" נוקט עמדה. בכותרת בעמוד הראשון, לבן על שחור, נכתב: "הגיעו מים עד נפש – שבוע דמים במגזר הערבי". מתחתיה מונה העיתון את מקרי הרצח ותאונות הדרכים מהשבוע האחרון (שלא כמנהגו, מצליח העיתון לרכז את הדיווחים בשני עמודים עוקבים בקונטרס החדשות). כמה כתבים מספקים חומרים לסקירה העצובה: דיאלא גויחאן, אבראהים אבו-עטא, עבד חסין, עזאם רמילי ומונא עמוש, החתומה על כתבת עמוד העוסקת ברצח ביריות של שלושה צעירים מגת שבמשולש. "א-סינארה" בוחר להבליט באוזן שמאל בשער את מציאתן של שתי גופות באתר אשפה בכפר ראמה. המשטרה חושדת כי מדובר בגופות הצעירות הנעדרות מנצרת. בסקירה על הפשיעה והתאונות ב"א-סינארה" נוטלים חלק הכתבים לואי אבו-שקארה, גאמל סועאד, רפעת עכר, חטאב נסאר, סרחאן מחאמיד, עווד דראושה, מוסא בסול ואמאני עבד אל-עזיז. "פנורמה" מבליט בעמודו הראשי את מותם בתאונה של שני הסטודנטים מטירה והרצח המשולש בגת (הקרדיט ל"כתבי פנורמה"). בידיעות המפוזרות על פני כמה עמודים שאינם עוקבים משתתפים עומר דלאשה, באקר זועבי, מוחמד שיח יוסף, עומר רביע, חסין אל-עוברה ומוחמד סועאד. "חדית א-נאס" מצטט את עמותת אור-ירוק, הטוענת כי כביש 65 בין עפולה לעילבון הוא "מלכודת מוות". עוד כותרת בעמוד הראשי: "כדורי האלימות הורגים ארבעה צעירים בשבוע אחד". ראוי לציון פרויקט המעקב של "פנורמה" אחר פתיחה צולעת במיוחד של שנת הלימודים במגזר הערבי – תמונה החוזרת על עצמה כמעט בכל שנה (הידיעות מרוכזות על פני ארבעה עמודים, עם לוגו מיוחד): שביתת אזהרה ליום אחד בבית-הספר התיכון בטורעאן, תלמידים מהכפר מכר מסרבים ללמוד בבית-הספר שבו שולבו, שביתה של יום אחד בבית-הספר בבוקעתה, תלמידי בית-הספר היסודי ה בשפרעם חזרו לספסלי הלימודים רק לאחר שוועד ההורים קיבל הבטחות לטפל בבעיות תשתית במוסד, ועוד. גם העיתונים האחרים עוסקים בפתיחת שנת הלימודים ב-4 בספטמבר. ב"כל אל-ערב" מספר הכתב אמין בשיר על תלמיד כיתה י המחונן, מוחמד אבו-יונס, שאינו יכול להגיע למעבדות ולמחשבי הספריות בשל נכותו ובשל העדר מקום המיועד לנכים בבית-הספר אל-חיכמה בסכנין. הידיעה מובאת עם תמונתו של אבו-יונס באוזן שמאל בעמוד הראשי. סוגיית הדיון בערעורו של ראש הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית, שיח ראאד סלאח, שהתקיים ביום שישי בלונדון, עולה שוב לכותרות, ללא חידוש חדשותי. עוד בהפניות בעמודים הראשיים: משרד הפנים הודיע כי ראש העיר הממונה בטייבה, נשאאת כיוף, ביקש לסיים את תפקידו ("פנורמה"). ב"חדית א-נאס" נכתב בשער על קטטה המונית בבית-הספר בכפר כנא, על שביתה ברשויות המקומיות ביום ראשון, על גורמים בוועדת המעקב המנסים למנוע את פרסומו של דו"ח החאג והעומרה ובו "מסקנות קשות", ועל הוועד העממי בטורעאן המוסר: "אדמת טורעאן לתושבי טורעאן". ב"כל אל-ערב" מדווח בשער על טאהר מסלמאני מכפר קרע, שהסתנן דרך המנהרות לעזה כדי להתחתן עם אהובתו, ריטה, ונעצר עם חזרתו; מרכז השלטון המקומי הודיע על שביתה כללית ביום ראשון. לקראת הפריימריז במפלגת העבודה אומר ח"כ מגאדלה ל"א-סינארה": "10,000 מתפקדים ערבים – רובם יצביעו לפרץ"; משפחת מוסא חוראני מדיר-חנא תורמת את איבריו ללא היסוס; קטטה ונפגעים בתיכון בכפר כנא; מעצר בית לנערים שתקפו את מנהל בית-הספר אל-אוחוואה (אחווה) בירכא. עוד ב"א-סינארה": ידיעה ארוכה של מוחמד עוואד, המדווח על הוצאת שתי סיכות מריאותיהן של שתי ילדות בשבוע האחרון בבית-החולים הצרפתי בנצרת. יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט"
בג"ץ ידון מחר בעתירתה של תחנת הטלוויזיה Wattan TV, ולפיה צה"ל ופקחי משרד התקשורת פשטו על התחנה ללא התראה וגרמו לה נזק במאות אלפי דולרים; המדינה: הפרעות הנובעות משידורי התחנה הבלתי חוקית פגעו בפעילות כוחות הביטחון	בג"ץ ידון מחר בעתירה שהגישה תחנת הטלוויזיה הפלסטינית Wattan TV נגד צה"ל ושר התקשורת, וזאת בעקבות החרמת ציודה של התחנה. לפי העתירה, שהוגשה על-ידי עורכי-הדין מיכאל ספרד ונועה עמרמי, לפני למעלה משנה וחצי פשטו כוחות צה"ל על משרדי תחנת הטלוויזיה שברמאללה והחרימו ציוד רב. "הכל מצביע על כך שהפשיטה על משרדי העותרת ותפיסת הרכוש נעשו ללא כל בסיס חוקי, ייתכן אף שללא ייעוץ משפטי בטרם הפשיטה", נכתב בעתירה. "[...] רק לאחר הגשת העתירה נתפרה בדיעבד הצדקה משפטית ונחתם צו ההחרמה". לטענת העותרים, ההחרמה היתה בניגוד לכללי המשפט המינהלי ופגעה בזכויות הקניין של בעלי התחנה. "התנהלות המשיבים בפרשה זו שתתואר להלן היא התנהלות מכוערת, אדנותית וחמורה, שלא היה עולה על דעת הרשויות להפעיל כנגד עסק ישראלי", טוענים באי-כוחה של העותרת. "המשיבים פשטו באישון לילה על תחנת טלוויזיה לגיטימית ופופולרית, ללא הודעה מוקדמת וללא שאי-פעם קודם לכן באו בדברים עם אנשיה או עם מישהו מטעמה ומסרו להם כי יש בעיה כלשהי עם תפקודה; הם תפסו רכוש רב שאין כל קשר בינו לבין הטענות שהועלו לאחר מכן כלפי התחנה; רובו של הרכוש שנתפס, ובכלל זאת מחשבים רבים ועמדות עריכה, הושחת בוונדליזם בוטה; "המשיבים סירבו להסביר את מעשיהם במשך למעלה משנה ואף לאחר הגשת העתירה במתכונתה המתוקנת; המשיבים לא קיימו לעותרים שימוע כנדרש בטרם החרמה ולא העבירו להם פירוט טענות שיאפשר התמודדות רצינית ומושכלת, ואף סירבו להעביר חומר שעליו הסתמך המפקד הצבאי כששקל להחרים את הרכוש; ולבסוף, המשיבים עשו שימוש בסמכות שנועדה להחרמת רכוש רק לאחר שנקבע לגביו בהליך פלילי שנעשתה בו או באמצעותו עבירה, למרות שלא נוהל כל הליך פלילי ואף לא התקיימה חקירה פלילית". להורדת הקובץ (PDF, 876KB) בכתב העתירה מתוארת בפירוט הפשיטה הצה"לית על התחנה. לפי העותרים, בשעה 02:00 בלילה שבין ה-28.2.12 ל-29.2.12 הגיעו לתחנה שמונה חיילים ושני אנשים במדי פקחים וביקשו להיכנס. צלם התחנה, אחמד זאקי, אמר להם כי אין אפשרות להיכנס לשטח התחנה בלא רשות, אך אחד החיילים הורה לו להשיג בתוך חמש דקות את מנהל התחנה, ששהה באותו זמן בטורקיה. עוד בטרם חלפו חמש דקות נכנסו החיילים בכוח לתחנה והורו לחמשת העובדים ששהו בה באותה העת להיכנס לחדר החדשות. שם הושבו בזמן שחייל שמר עליהם כשנשקו מכוון אליהם. הטלפונים הסלולריים שלהם נלקחו והם לא הורשו לענות לשיחות נכנסות. לפי העתירה, "החיילים סרקו את כל קומות התחנה כולל הגג ונטלו עימם ציוד רב, כגון חלקי מחשבים נייחים וניידים שפירקו, עמדות עריכה, משדרים, יחידת שידור, שרתי רשת, מצלמות, ואף החרימו את סנן השידור שתפקידו למנוע שהשידור יזלוג באופן לא רצוי לתדרים שמחוץ לטווח המורשה. [...] החיילים פירקו את כל המחשבים שבחדר השידור בעצמם והוציאו את הדיסקים הקשיחים מהם [...] ממחלקת הכספים החרימו החיילים דו"חות כספיים, מסמכי הנהלה, חוזים והסכמים מסחריים ואף את ההמחאות החתומות שנועדו לתשלום משכורות פברואר לעובדים, וכן המחאות חתומות שנועדו לספקים ועסקאות שונות של התחנה. "בשעה ארבע לפנות בוקר בקירוב, ולאחר שנטלו מסמכים נוספים ותיקיות מהמחלקה המסחרית, העמיסו החיילים את כל הציוד על משאית צבאית שהיתה מלווה בחמישה גיפים צבאיים ובגיפ נוסף לבן. הכוח עזב ללא שהשאיר בידי אנשי התחנה אישור או תיעוד כלשהו להחרמת הציוד. כשביקש מר זאקי מהקצין הממונה לערוך רשימת מלאי של הציוד המוחרם או לקבל איזשהו מסמך רשמי לצורך מעקב אחר הציוד, נענה כי אין צורך בכך, שכן המת"ק יחזיר את כל הציוד לתחנה בתום עשרה ימים". רק בינואר השנה, בעקבות הגשת העתירה לבג"ץ, הוחזר חלק מהציוד לאנשי התחנה, כשהוא "ברובו מפורק ושבור". העותרים טוענים כי נגרמו להם נזק של מאות אלפי דולרים ועוגמת נפש רבה. מנגד המדינה טוענת, באמצעות עו"ד נחי בן-אור, כי לאחר בדיקה הגיעה למסקנה ש"אין מניעה משפטית להורות על חילוט רכיבי השידור שנתפסו בתחנה". בתגובה שהוגשה מטעמה לבג"ץ הובהר כי עמדה זו התקבלה על דעת היועץ המשפטי לאזור יהודה ושומרון מטעם הפרקליטות הצבאית. "ההחלטה לצאת לפעילות מבצעית בלילה שבין 28-29.2.12 התקבלה לאחר שהתברר, במשך זמן, כי הפרעות הנובעות משידורי התחנה פוגעות בפעילות של כוחות הביטחון", נכתב בתגובת המדינה. הפרקליטות מציינת כי אינה יכולה "כמובן" לצרף את המסמכים הרלבנטיים לתכנון וביצוע הפעולה מפאת סודיותם, אולם מציעה לבית-המשפט לעיין בהם במעמד צד אחד. להורדת הקובץ (TIFF, 2.57MB) מכל מקום, המדינה דוחה את ההאשמות נגדה מכל וכל. "טענות העותרים, ולפיה המשיבים היו מנועים מלפעול נגד התחנה בשל מיקומה בשטחי A, חותרת למעשה תחת החלטות המפקד הצבאי והפועלים מטעמו, אשר אישרו את הפעולה", נכתב בהמשך התגובה. "[...] סמכותו של מפקד כוחות צה"ל באזור להורות על החרמת טובין כאמור אינה בהכרח נלווית להליך הפלילי ואף אינה מוגבלת למצב שבו מתקיימת חקירה פלילית, וודאי לא הרשעה פלילית. [...] הסמכות להורות על החרמת רכוש שבוצעה בו עבירה, כבענייננו, מקיימת תכלית מניעתית מובהקת, שכן קיים חשש מובן שהחפץ שנעברה בו עבירה ישמש לביצוע עבירות נוספות. "[...] עמדת המשיבים הינה כי תפיסת הציוד וההחלטה, בדבר החרמה של רכיבי השידור, נשענות על טעמי ביטחון בהתאם לסמכות המוקנית למפקד הצבאי והן אינן מקימות כל עילה להתערבות שיפוטית. [...] פגיעה בקניין, ככל שהיתה (ולעמדת המשיבים קיים ספק רב בעניין, לאור העובדה שממילא מדובר בשידורים בלתי חוקיים), הרי שהיא התבססה במקרה דנן על טעמי ביטחון מובהקים". המדינה מבקשת מבית-המשפט לדחות את העתירה ולהימנע מלהורות על החזרת הציוד המוחרם, שכן "מדובר בהחלטה מינהלית, שניתנה בסמכות ומטעמי ביטחון, לאחר קיום הליך של שימוע, אשר בעקבותיו נבחנו כלל טענות העותרים". בג"ץ 6569/12
מידע שהגיע אלינו מגלה שהמגה טייקון תשובה התארח במשרדו של נתניהו לכל הפחות 10 פעמים בשלוש השנים האחרונות. כמה פעמים נפגש ראש הממשלה בזמן הזה עם אנשים שמאחוריהם אין סוללות לוביסטים, יח״צנים ופרקליטי צמרת? עם פעילים חברתיים בנושא הגז כמו אור-לי ברלב או אלכס רוזנפרב? האם הקדיש 5 דקות מזמנו לאקטיביסטים שמקדישים כבר שלוש שנים […]	מידע שהגיע אלינו מגלה שהמגה טייקון תשובה התארח במשרדו של נתניהו לכל הפחות 10 פעמים בשלוש השנים האחרונות. כמה פעמים נפגש ראש הממשלה בזמן הזה עם אנשים שמאחוריהם אין סוללות לוביסטים, יח״צנים ופרקליטי צמרת? עם פעילים חברתיים בנושא הגז כמו אור-לי ברלב או אלכס רוזנפרב? האם הקדיש 5 דקות מזמנו לאקטיביסטים שמקדישים כבר שלוש שנים מחייהם ללא תמורה למען האינטרס הציבורי? ראש הממשלה הוא מקבל ההחלטות מספר 1. קריטי שהציבור יידע בפני מי דלתו פתוחה, ובפני מי היא סגורה. המידע הזה- שחצי מכלי התקשורת יתרחקו ממנו כמו מאש עקב מבנה הבעלות שלהם – מראה שהאורח הקבוע תשובה זכה לקו ישיר ללשכה (6 פגישות אישיות) גם סביב התקופה בה דנו ברפורמות שהשפיעו ישירות על כיסו. אל תיבת ההדלפות הסופר מאובטחת שלנו לממצאים נוספים
כנס עיתונאים של "העין השביעית", ארגון העיתונאים והמכון הישראלי לדמוקרטיה ינסה להניב מסמך המלצות להתנהלות תקשורתית בזמן מלחמה, בעקבות מבצע "צוק איתן"	ביום חמישי הקרוב יערכו "העין השביעית", ארגון העיתונאים בישראל והמכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר "העין השביעית") כנס עיתונאים בעקבות מבצע "צוק איתן". מטרת הכנס, שיתמקד בהתנהלות התקשורת הישראלית בזמן מלחמה, לא רק לעשות חשבון נפש, אלא גם לאפשר תהליך של ביקורת בונה. בכוונת מארגני הכנס לייצר לאחריו מסמך המלצות להתנהלות הרצויה של התקשורת במצבי משבר כמו המבצע הצבאי האחרון בעזה. להורדת הקובץ (PDF, 1.15MB) במהלך הכנס יתחלקו הנוכחים לדיונים בשלוש קבוצות מקבילות. האחת, בהנחיית ענת באלינט, תדון באולפנים הפתוחים ובמקבילות המודפסות שלהם; השנייה, בהנחיית ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, תדון בהאדרת המתים והפצועים וסיקור "גיבורים בעל-כורחם"; השלישית, בהנחיית פרופ צבי רייך, תדון במקורות המידע העיתונאיים, הצגת המידע שמגיע מדובר צה"ל וגבולות ההסכמה בהטמעת כתבים. בתום הדיונים המקבילים יסכמו מנחי הקבוצות את עיקר הטענות שנשמעו, ולדבריהם יגיבו פרופ מרדכי קרמניצר ופרופ עוז אלמוג. בין יתר העיתונאים הצפויים להשתתף בכנס: גלאל איוב, יוסי אלוני, זוהיר בהלול, אלון בן-דוד, עוזי בנזימן, שרה ב"ק, שי גולדן, אלינור דוידוב, אבנר הופשטיין, אור הלר, עמירה הס, איתי זיו, גקי חורי, אילה חסון, שוקי טאוסיג, יאיר טרציצקי, גילי כהן, אריאל כהנא, סוהיל כראם, אסף ליברמן, ינון מגל, חנוך מרמרי, אבישי עברי, זיו קורן, עידו קינן ונתנאל שלומוביץ. הכנס ייערך באולם בינ"ה שבקומה 7 של בית ההסתדרות, רח ארלוזורוב 93 בתל-אביב, בשעות 18:00–21:00. הכניסה לעיתונאים בלבד. עיתונאים המעוניינים לקחת חלק בדיון מוזמנים להירשם בדוא"ל [email protected]. טלפון לבירורים: 052-606-5240
דני נוימן, פרשן ספורט בערוץ 1, עובד במקביל באחד ממושאי סיקורו העיקריים: ההתאחדות לכדורגל. ברשות השידור חושבים שמדובר ב"עניין פנימי" \| בניגוד למה שאומר ניב רסקין, הביקורת על יורם ארבל אינה קשורה לגילו	דני נוימן, כך פורסם השבוע, הפך לבורר במסגרת ההתאחדות לכדורגל. שמו ותמונתו של פרשן הכדורגל של ערוץ 1 מפארים כעת את דף "המוסד לבוררות" באתר ההתאחדות לצד יתר הבוררים. נוימן, שהודח בתחילת העונה מעמדת הפרשן בשידור המשחק המרכזי, הסכים להצעת ההתאחדות בלי להבין שיש בה ניגוד עניינים בוטה עם עבודתו כפרשן בטלוויזיה. זמן קצר לאחר הפרסום הביעה הפועל תל-אביב התנגדות למהלך, בשל התבטאויותיו של נוימן נגדה בעבר. אלא שמי שהיתה חייבת להתנגד למינוי הזה מלכתחילה ולפני כולם היא רשות השידור. בעבר התמהמהה הרשות חודשים רבים בטרם נפטרה מהמשקולת האתית שבהעסקת סוכן השחקנים אבי נימני כפרשן בשידור משחקי הליגה. רק חוות דעת של הלשכה המשפטית ושל נציב קבילות ציבור הזיזו לבסוף את נימני מהמשבצת שראשי הרשות הקודמים שיריינו עבורו תוך שהם מסרבים להכיר בבעיה. ואיך תנהג רשות השידור החדשה בניהולו של יונה ויזנטל בסיפור הפרשן-הבורר נוימן? מדוברות הרשות נמסר בתגובה: "אנחנו לא מגיבים בעניינים פנימיים שבין הרשות לעובדיה". אלא שאין מדובר בהתנהלות פנימית בלבד, אלא גם באינטרס ציבורי. בתוכנית הספורט בערוץ 1 ביום שלישי השבוע הופיע נוימן, ובין היתר התייחס למחלוקת על הסכם השיווק בין ההתאחדות ומינהלת הליגה לבין הטוטו ומשרד האוצר. כשהביע תמיכה בעמדת ההתאחדות, לא היה ברור אם הוא עושה זאת מפני שזו אכן דעתו, או מפני שהוא מגן על המעסיקה החדשה הנוספת שלו. בכל אופן, מעתה יש להתייחס בעירבון מוגבל עוד יותר לפרשנותו של הבורר. נוימן סירב להגיב. "לא אהבתי את השמחה לאיד הזאת. הביקורת על ארבל גרמה לי לתחושה לא נעימה. כולנו נזדקן, כולנו נהיה פחות חדים בשלב כזה או אחר של הקריירה שלנו". כך אמר ניב רסקין בראיון למגזין "פירמה" של "גלובס" ביחס לגל הביקורות על יורם ארבל, שסולק לאחרונה מהבמות הראשיות – ערוץ 1, ערוץ 10 וערוץ הספורט. יפה מצד רסקין שעל אף רמיזתו לחוסר קולגיאליות מצד ארבל, הוא מגן עליו. הוא יודע שיום אחד, גם הוא עלול להיקלע למצבים מביכים כמו אלה שארבל יצר שוב ושוב. אלא שטענות הציבור כלפי ארבל לא עלו בגלל גילו, וגם "שמחה לאיד" לא ממש היתה, אלא בעיקר זעם מוצדק שהלך וגבר ככל שארבל הפגין זלזול בטענות ובטוענים. יורם ארבל, שדר עתיר זכויות, התעקש לרקוד בכל החתונות שאליהן הוזמן, גם אם משמעות הדבר היתה פגיעה באיכות עבודתו ובמקצועיותו. שוב ושוב טעה בזיהוי, התבלבל והפגין בורות, העדר מעודכנות והתמצאות. גם שדר בן 20, לו זכה פתאום בפיס הגדול של תקשורת הספורט והפך לנחום-תקום שצץ על כל מסך, היה חייב לעבוד קשה כדי לעמוד בציפיות: לבוא מוכן, לקרוא עיתונים, ללקט מידע מכל מקור אפשרי, לשנן שמות, להצמיד אותם לפרצופים הנכונים, לעקוב בריכוז אחר המתרחש במגרש, ובעיקר – לדעת להפסיק כשהמטלה גדולה ממידותיו, לכבד את עצמו ואת הענף. אבל ארבל עף על עצמו, וליתר דיוק, עף על הפרסונה התקשורתית שהתנפחה סביבו, וסבר משום מה שדי בה כדי לעשות את העבודה. עזרו לו בכך ראשי הערוצים, שהמשיכו להעדיף אותו על שדרים מוכשרים, להוטים ומחויבים ממנו. גם הם, כמוהו, חשבו שהציבור מטומטם ויסתפק במעטפת ההולכת ומתרוקנת של הכריזמה, הקול הנעים והבעיקר מוכר, היכולת להיחלץ בחינניות מטעויות מביכות – וגם כשהרטינות הלכו וגברו, התעקשו לפמפם בקצב הולך וגובר את ה"אגדה" ההולכת ומתפוררת. מעסיקיו של ארבל בכל הערוצים נצמדו לאמת שיווקית נכונה: הציבור, ואוהדי ספורט בעיקר, אוהבים אגדות, מסורות, מיתוסים. כל אלה הם הלחם והמלח של תרבות הספורט. אוהדי ספורט הם צרכנים רגשיים, נוסטלגיים, נעים בקלות בין אהבה לשנאה, בין התרגשות לאכזבה. אבל דווקא העמדה הסנטימנטלית הזאת הופכת אותם ללקוחות קשוחים, הרגישים לכל זיוף. בקיאותם הטבעית במושא האהדה שלהם הופכת אותם לצופים ערניים שאי-אפשר לעבוד עליהם. עבודה רשלנית של שדר או פרשן, ובוודאי כשהיא מתרחשת שוב ושוב, תוך זחיחות דעת, מעוררת בהם זעם ממשי, לא "שמחה לאיד". הם היו שמחים מאוד אם "נכס צאן הברזל" של תקשורת הספורט היה מצדיק בפועל את מעמדו, והם מצביעים ברגליים ובאצבעות המטקבקות כשהנכס מתבלבל לחשוב שהם עובדים אצלו, ולא ההפך. ארבל הוא לא הפרה הקדושה היחידה בעדר של תקשורת הספורט. הוא סימפטום לתפיסה מקצועית שהגיע הזמן לרענן: צרכני תקשורת הספורט ראויים לאגדות חיות, מתהוות, ובעיקר ליחס מקצועי לעילא, ואת הסטנדרטים הקשוחים האלה על ראשי הערוצים והעיתונים להציב גם מול מספקי הסחורה. ה"עליהום" צריך להיתפס כמחאה רלבנטית, וכדאי לזכור שהוא תוצאה של התעלמות וזלזול בצופים. אז כן, רסקין, כולנו נזדקן, אבל תקשורת ספורט היא לא אכסניה לתשושי נפש שתפארתם מאחוריהם והם ראויים לבראבו על עצם הישרדותם, אלא דווקא מקום שבו גיל עשוי להיות יתרון משמעותי: ניסיון, פרספקטיבה, הומור עצמי ומקצועיות ללא רבב הם נכסים יקרים שצריך ואפשר לעבוד קשה בשבילם בכל גיל. וכשאי-אפשר, יש לפרוש בכבוד, ואז גם לקבל כבוד.
למחרת הבחירות, ב-30 במאי, נהרגו ארבעה חיילים בהיתקלות בלבנון. עיתוי לא מוצלח, אפילו לא הוגן. הידיעה על התקרית הקשה הגיעה לאולפני הרדיו בבוקר, אך היה ברור ששידורה יתעכב עד לאחר ההודעה למשפחות	למחרת הבחירות, ב-30 במאי, נהרגו ארבעה חיילים בהיתקלות בלבנון. עיתוי לא מוצלח, אפילו לא הוגן. הידיעה על התקרית הקשה הגיעה לאולפני הרדיו בבוקר, אך היה ברור ששידורה יתעכב עד לאחר ההודעה למשפחות, גם אם פירוש הדבר איחור של כמה וכמה שעות פיגור אחר רשתות השידור הבינלאומיות. מנהג נאה, שחבל מאוד אם ייפול גם הוא קורבן לתאווה להקדים את כל המתחרים ולהוכיח לכל העולם שאנחנו גברים שיודעים לעמוד על שלנו ולא מקבלים מרות. אך לא בכך עסקינן. הידיעות הראשונות מהשטח היו מרובות ומבהילות. דיברו על שבעה ואפילו תשעה הרוגים, עד שהתבררו הפרטים הסופיים. מאחר שלא ידענו כמה זמן יחלוף עד שתאושר הידיעה לשידור, ולהלכה זה היה יכול לקרות בכל רגע, ומאחר שהידיעות הללו השפיעו על כולנו, הונהג מה שמכונה בעגה הפנימית "מיתון שידור": לא ביטול פרסומות, חלילה, אלא מיתון המוזיקה והחדרת מיני רמזים על "מתח בצפון", בלי התוספת "לכוחותינו אין נפגעים" ושאר צפנים מקובלים. ואז, כעבור יומיים, נודע לנו שבעצם שידרנו מוזיקה עצובה בתגובה על תוצאות הבחירות. כיוון שהייתי באותן שעות באולפן, עסוקה במלאכת השידור והתמרון בין מנצחים למנוצחים ולפעילות בצפון – אינני יודעת, ייתכן שמנהל הרדיו טילפן לאולפן וביקש לברר מה קורה, ייתכן שקיבל הבהרות, ייתכן שאמר שכדי שלא יחשדו בנו חלילה במשוא פנים פוליטי, מוטב שנצהיל את המוזיקה עד לשידור הידיעה הרשמית. אחר-כך כבר היה מאוחר מדי להוכיח שאין לנו אחות. אך הרי איש מבין התוקפים והתוקפות לא היה מניח ממילא לעובדות לקלקל לו את התיזה, וגם לאחר שניתנו ההבהרות, קשה היה לצפות שמי מהם/ן ישמיע מלת התנצלות, או למצער יאשר שקיבל את ההסברים. יכולתי לומר משהו על מי שהיו שרויים באותו יום באופוריה בעקבות הבחירות ולא שמו לב שקורים כל מיני דברים אחרים, שלא מתאימים למצב הרוח שלהם. אבל זו טענה דמגוגית שלא תעלה על הדעת, כמובן. תקרית השירים ההיא מצטרפת לשורה ארוכה של טענות, מהן צודקות ומהן מגוחכות ומופרכות, על מידת האובייקטיביות הפוליטית של עובדי רשות השידור הממלכתית. למען האמת, זה סיפור כל-כך שחוק, כל-כך מייגע, כל-כך צפוי, שנמאס כבר לעסוק בו. גם הפעם, כמו תמיד, לוו הטענות באיומים בוטים ואלימים למדי מפי מי שזה עתה קיבלו את הכוח לא רק לדבר אלא גם לעשות. וכבר הורכבה רשימת קדושים מעונים עדכנית, מהם פרצופים וקולות מוכרים לעייפה ומהם חדשים. המראיינים הפכו למרואיינים, ותחת כל עץ רענן השמיעו אבירי חופש הביטוי את הכרזות העצמאות הרמות שלהם. הם לא יתנו לאף אחד לפגוע בעבודתם, ואין הם אחראים בפני איש אלא בפני הקהל והמנהלים שלהם, ובקושי הצליחו להסתיר חיוך של שביעות רצון: הנה מדד המניות המקצועיות שלהם בעיני החברים, או לפחות בבורסת יחסי הציבור, עולה בעקומה חדה. ומי שלא הוכנס לרשימות בעיתונים הרגיש ממש אאוט. אבל הפעם נוסף לדיבורים ההם שוט חדש – ההפרטה, והעובדה שהרעיון הופיע גם ב"מסמך מאה הימים" של מפלגת העבודה רק מוכיחה את מידת האובייקטיביות של הדיון בו. נראה להם, לעובדי רשות השידור, אמרו מי שאמרו. נפגע בהם במקום שבאמת כואב להם. שיזיעו קצת. שירעדו קצת. בייחוד כשהדברים מצטרפים לדגל החדש, שמעטים מאוד מעיזים לדבר בגנותו – ההפרטה. את הכל מפריטים, מהעריסה עד לקבר. השלטון מנער חוצנו מאזרחיו. הוא באמת רוצה להיפגש איתם רק פעם בארבע שנים, כדי שיבטיחו את המשך קיומו, וכל השאר הוא הבעיה הפרטית שלהם. אם מפריטים את המשאבים ואת שירותי החינוך ואת הבריאות ואת ערכות המגן – למה שמערכת השידורים הציבורית תצא מן הכלל הזה? מדוע מגיעה לה חסינות? לא נחזור כאן בפעם המי יודע כמה על העמדות השונות בוויכוח על הצורך במערכת שידור ציבורית, בלתי תלויה בגורמים כלכליים פרטיים, כי אין בהם אלא כדי לחזק איש-איש בעמדתו. אך כאשר הטיעונים בעד הפרטת התקשורת הציבורית מוסברים בצורך להתגבר על חוסר האיזון הפוליטי ברשות השידור, יש בהם כדי לעורר זעם וחרדה. אז הנה קצת חדשות טובות לאבירי ההפרטה: אתם מצליחים לא רע. בזמן האחרון מסתובבים לא מעט אנשים במסדרונות ברוממה עם פרצופים ארוכים וקודרים, ותוהים: כמה זמן עוד יישמר להם מקום העבודה, ומתי יצטרפו לקהל הגדל והולך של עובדי תקשורת מובטלים. אך הנה, לאיזון החדשות הרעות – זה לא עוזר בדרך כלל לשכנע אותם לשיר שירי הלל לממשלה החדשה ולהישגיה המדהימים. לתהליך המכונה התקרנפות יש פנים רבות, נסתרות ומפותלות הרבה יותר ממה שנדמה. לעומת החוששים, יש מי שטורחים להדגיש, גם בשידור, שהם לא דואגים, כי הם כל-כך נפלאים, שתמיד תימצא להם עבודה. ואולי הם כבר מחשבים את המשכורת הצפויה להם בדולרים, כי או-טו-טו הם יהפכו לשכירים של תאגידי ענק אמריקאיים, בתנאי חיים ושכר של מרפי בראון ודן ראתר. מעבר לקבס שהדיבורים הללו מעלים, הם מזכירים לנו עוד חדשה ישנה: שאין כמו להיות קדוש מעונה. אלא שכמו שקורה במקרים רבים, אחרי שמשמיעים את הסיסמאות המצואיסטיות הללו (ואין זה משנה אם משמיעים אותן גברים או נשים), "נראה לעיתונאים השמאלנים מאיפה עושה הדג מה שעושה, נוריד אותם על הברכיים"; אחרי שמתלהמים ומקבלים כותרות והזמנות אינספור לראיונות בתקשורת העוינת וזוכים לכמה נקודות זכות בקהל העוין; אחרי שהופכים למושא לדיונים חמורי סבר על עתיד הדמוקרטיה – אחרי כל אלה צריך, מה לעשות, גם לחשוב. וכשחושבים, לא תמיד יוצא כמו שרוצים, כי כשחושבים, מגלים שהמציאות, מה לעשות, מורכבת ואפורה הרבה יותר משפי שחשבנו. יש חוקים ויש הסכמי עבודה ויש מציאות כלכלית והיצע וביקוש, ועוד כל מיני פרטים מייגעים שלאיש אין כוח לעסוק בהם. הרי את מה שרצו כבר השיגו. יורשה לי להציע כיוון אחר, לא זה הפוליטי המשופשף, הרי התיעוב והזעם כלפי רשות השידור הם נחלתן של כל המפלגות והפוליטיקאים באשר הם. כולם יודעים לצטט את הסעיף בחוק רשות השידור המדבר על החובה לתת "מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור", וכולם מתכוונים, כמובן, לדעה שלהם. כאן אין מקום לדאגה. אחרי ככלות הכל, את החשבונות הפוליטיים אפשר למדוד ולכמת ולדאוג לאיזון מלאכותי, וממילא, האיזון הטוב ביותר נוצר לאורך זמן בחילופי קואליציה ואופוזיציה. לשם כך, לא צריך שידור ציבורי. הפוליטיקה הזאת מוצאת את דרכה בקלי קלות גם לכל מערכת מסחרית פרטית, אם בעליה מעוניינים לשרוד לאורך שנים. אך אם השידור הציבורי הזה אינו מציג פרופיל תרבותי מובהק, אולי באמת אין לו זכות קיום, ובכך אין רשות השידור עצמה עושה את החיים קלים למי שמבקשים להגן עליה. אין מדובר בשאלה אם יש תוכנית תרבות או ספרות ראויה לשמה אם לאו, אלא במשהו בלתי ניתן לכימות ולהגדרה, בסעיפים בחוק המדברים על הצורך "לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה... לשקף את חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות... ולהרחיב השכלה ולהפיץ דעת(!)". פעם, לפני לא הרבה שנים, הסתתרה מאחורי כל אלה יומרה להשכיל, להרחיב דעת ואופקים, לא ללכת על בטוח, לחפש גם את הקצוות, את השוליים, ולאו דווקא את החריגים הקרקסיים. מאז חלפה עברה היומרה הזאת מן העולם. היום כולנו כל-כך חכמים, יודעים הכל, לא צריכים ללמוד כלום. כל דיבור על חינוך או על השכלה מתורגם מיד ל"אינדוקטרינציה", ל"שטיפת מוח", "לפטרונות" וכל שאר הרעות החולות, שאמנם מתלוות לחינוך אם הוא אינו נעשה במצפון נקי. הבון-טון היום הוא להתחנף לקהל, להראות לו רק מה שהוא רוצה, לא לגרום לו להתאמץ ולו להרף עין, כדי שלא ימהר לקונקורנציה, שמוציאה אפילו לחנופה שם רע. נכון, אל דגל הזה - היומרה להרחבת הדעת - קשה מאוד לגייס תומכים. הרייטינג שלה מתחת לאפס. הקדושים המעונים שלה מצטיירים כנעבעכים מיותרים, הסעיף הראשון לכל קיצוץ בתקציב. ואם כבר בתקציב מדברים, בזמן האחרון מתברר כי גם בפרוזדורי השלטון גילו שהפרטה היא עניין לעתיד הרחוק מאוד, אם בכלל, הרבה מעבר לאופק הפוליטי המקובל במקומותינו, וכי במקום לעשות מהפכות מעוררות מחלוקת, מוטב לא לעשות. מה גם שזה הרבה יותר נוח, כשהשולחן ממילא מלא אינספור משברים ומצבי חירום מדי יום ביומו, עד שלאיש אין כוח לעוד עבודה. אם רוצים לפגוע באנשי רשות השידור ולהתנקם בהם, כל מה שצריך הוא להחזיר את הדיון בעתידם לוועדת הכספים, ושם לא לאשר תוספת אגרה, ועוד לעטוף את ההחלטה ברצון שלא להכביד על המוני העם בתקופת גזירות. החלטה כזו תהיה פופולרית מאין כמוה, כי מי אוהב לשלם בשביל שירות, ועוד בעייתי כל-כך? היא תזכה את מקבליה בתשואות רמות, וגם תמנע מהקדושים המעונים את המוקד שהוא תמצית מהותם. כי מאבקים על סתימת פיות הם דבר אחד, אבל מאבקים על פגיעה בשכר שעות נוספות או על החזקת רכב לא זוכים להגיע לכותרות הראשיות, שהרי אפילו איומי שביתה – הנשק האולטימטיבי של העובד – מעוררים משיכת כתף וגיחוך לכל היותר. כך יוצא שאנחנו, עובדי רשות השידור, נשארים בלי שום אמצעי אמיתי למאבק, ואפילו בלי יכולת להתלונן, מה גם שאין בינינו אפילו הסכמה על התלונות. גיליון 4, יולי 1996
"ידיעות אחרונות" נותן מקום לביקורת על לבני \| בן כספית מושח את ליברמן \| גיא רולניק על ההבדל בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום"	"האם כחלון יצטרף לבית המותגים של ידיעות?", שואלת הפניה על שער "דה-מרקר" למאמר של גיא רולניק. "רק קהל מצומצם מאוד מכיר את הקשרים התת-קרקעיים בין ידיעות אחרונות לפוליטיקאים", כותב רולניק, ומדמה את ההתנהלות של "ידיעות אחרונות" לאסטרטגיית הפרסום המכונה "בית מותגים" (מותג-אב לא ידוע והשקעה בשיווק מותגי-הבת) לעומת אסטרטגיית "הבית הממותג" (מותג-על המשווק בכבדות), המתאימה להתנהלות "ישראל היום". "כמו באסטרטגיית בית המותגים של פרוקטור-אנד-גמבל, היתרון בשיטה הזאת הוא שרוב הצרכנים כלל לא מודעים לחיבור או לחיבה שיש לידיעות אחרונות – ולכלי התקשורת והעיתונאים הקשורים איתו – עם הפוליטיקאים האלה. רוב הקוראים לא מתעניינים בכך שנפתלי בנט וציפי לבני זכו בתקופות מסוימות לחיבה של ידיעות אחרונות. [...] מוזס בנה לעצמו בחוכמה בית מותגים שמצליח לתמוך במותגים פוליטיים עם מיצוב שונה לחלוטין – מהימין הקיצוני ביותר (בנט וליברמן), דרך יאיר לפיד (שוויון בנטל) ועד השמאל המדיני (לבני ועכשיו גם הרצוג)". ומה היום בבית המותגים ובבית הממותג? ב"ידיעות אחרונות" מציגים את הפילוג בש"ס מנקודת מבטו המובהקת של אריה דרעי, אחד המותגים הוותיקים של העיתון, שמוביל את הסיקור בתמונות, בכותרת ובמלל הידיעה (עקיבא נוביק). עמ 4 מוקדש למתן רוח גבית להרצוג (המותג שיתפוס את מקומה של לבני?), כולל כותרת מחמיאה ("ניצחון להרצוג") ועוד כותרת מחמיאה ("רוח גבית מהיריבה לשעבר – התמיכה המפתיעה של יחימוביץ בהרצוג"). הידיעה הבאה (עמודים 6–7) מוקדשת לכוונונים בקמפיין של ליברמן, שאחרי שפנה שמאלה מתקן לימין ("ליברמן ונתניהו: הקרב על המחנה הלאומי"). וזהו. עמ 8 כבר מוקדש לקמפיין של חמאס ("מוחמד דף חי"). ואגב, אף תמונה וכמעט אף מלה על כחלון (או על לפיד). ב"ישראל היום", כצפוי, מקדישים מקום נרחב לביקורת על לבני והגידוף שהטיחה (במשתמע) בנתניהו ("זבל"). כך למשל בכותרת המשנה לראשית מצוטט השר כץ כאומר: "לבני הזויה, שיצאה מאיזון" (ובעמודים הפנימיים גם: מסוממת). הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד לא נדרש לשאלה במה התארים שמחלקים בליכוד ללבני שונים כל-כך מאלה שחילקה לעומד בראשם, אלא מוסיף עוד קיסמים למדורה ("שטחית, יהירה, מגלומנית"). כותרת הכפולה הפותחת מוקדשת להסכמה אתמול בוועידת העבודה על תנאי האיחוד עם התנועה: "אישרו פה אחד – ולחוצים", סלוגן שיכול לשמש כותרת לנעשה במערכת "ישראל היום" בכל יום מימות השנה. לפי בן כספית ב"מעריב", הביקורת על הופעתה הזחוחה אמש של לבני בתוכנית הקומית "מצב האומה", שבמסגרתה עלבה בנתניהו והפגינה לשון משוחררת גם בנושאים אחרים, מעידה שהחברה הישראלית ימנית ומשועבדת לנתניהו. מכאן שהביקורת ב"ידיעות אחרונות" (סימה קדמון: טעם רע, גסות רוח; וגם בן-דרור ימיני וטור ביקורת הטלוויזיה של עינב שיף) ממצבת אותו כעיתון ימני המשועבד לנתניהו. מצד שני, יכול להיות שגם האבחנה הזו של כספית שגויה. מה שכן אפשר ללמוד מכספית הוא שגם עיתונאים יכולים להיות בית מותגים, ולא רק עיתונים. כך למשל כספית מריץ לאחרונה בטוריו את אביגדור ליברמן לראשות הממשלה. איך אני יודע? אילו רמזים עדינים אפשר למצוא לכך בכתיבתו של כספית? למשל, השורות הפותחות את טורו היום: "ליברמן רץ לראשות הממשלה. הוא לא אומר את זה, עדיין. אבל זה מרחף באוויר. אין סיבה שלא". "פילוג בש"ס" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "הפילוג בש"ס: ישי מקים מפלגה חדשה" היא הכותרת הראשית של "מעריב". "מפלגת העבודה אישרה את האיחוד עם לבני; בנט ואריאל במאמצים למנוע פילוג בימין", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". הכותרת הראשית של "ישראל היום", "שריונים ופילוגים", מצליחה, כרגיל, לשלב עילגות עם חוסר תוכן. העיתונים מדגישים כי לצד דרעי התייצבה בתו של עובדיה יוסף, עדינה בר-שלום, שבכך ויתרה למעשה על ניסיון להיבחר כחברת-כנסת. כפולת עמודים ב"גלובס" מוקדשת לדיווחים והערכות של לילך ויסמן בנוגע למצטרפים חדשים למפלגות (בשריון או בפריימריז): הבית-היהודי: דני דיין (מועצת-יש"ע), צבי האוזר (לשכת רה"מ), יגאל דילמוני (מועצת-יש"ע). כולנו (כחלון): אבי כץ (קופיקס), אלונה ברקת (הפועל באר-שבע), מייקל אורן (לשעבר שגריר בארה"ב), איציק אלרוב (מחאת הקוטג); העבודה: מנואל טרכטנברג, נועה בן-ארצי (נכדה של), אלדד יניב. ב"ידיעות אחרונות" מדווח יובל קרני כי בנה של נשיאת העליון הבאה, מרים נאור, יתמודד בליכוד (בידיעה עצמה, לא בכותרת, מצוין גם שמו: נפתלי). עוד בחדשות: ח"כ יוני שטבון עוזב את הבית-היהודי, כנראה יצטרף לאלי ישי. יהונתן ליס מדווח ב"הארץ" כי האלוף לשעבר יואב גלנט עשוי לקבל שריון בליכוד. אחרי שבקיץ שעבר נקלעה למצוקה משום שב"ידיעות אחרונות" הוציאו מהקשרם דברים שאמרה בראיון עם הכותרת "אני מתביישת להיות ישראלית" (לערוץ 2 אמרה שלא יצאה מביתה מחשש שיפגעו בה), לוקחת כעת גילה אלמגור חלק בקמפיין של העיתון למימוש זכות ההצבעה, ומקבלת את הבמה כדי להצהיר ש"עוד לא אבדה תקוותנו" (כדבר הכותרת) וכי "מדינת ישראל, בזכות אנשיה, יכולה להיות מדהימה". ב"כלכליסט" ממשיכים ביוזמה העיתונאית המבורכת של בדיקת מפעלותיהם והצהרותיהם של נבחרי הציבור ואלה המבקשים להיבחר. הפעם מפנה הכותרת הראשית של העיתון לבדיקת הרקורד של "המועמדים מטעם עצמם לתפקיד שר האוצר של מדינת ישראל". משום מה, בין המועמדים נמצא גם ח"כ אבישי ברוורמן. "הפלשתינים: הולכים לאו"ם", נכתב בכותרת במעלה שער "ישראל היום". "החליטו: פונים ביום ד בדרישה לנסיגה. רה"מ יבקש מקרי להטיל וטו: ישראל – אי בודד מול האסלאם הקיצוני, הנסיגה תביא אותו לפרברי תל-אביב". "הרשות מאיצה את המהלך באו"ם: תגיש כבר השבוע את הצעת ההחלטה לסיום הכיבוש", נכתב בכותרת במעלה שער "הארץ". "ועידת האקלים: 196 מדינות סיכמו על צמצום של פליטת גזי חממה", נכתב בכותרת ידיעה מתורגמת על שער "הארץ". "בין 10 בתי-הספר היסודיים המתוקצבים ביותר – רק 2 חילוניים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "חשיפה ראשונה לדירוג המלא של התקציב לתלמיד בבתי-הספר היסודיים", מצהירה כותרת המשנה, המפנה לכתבה של ליאור דטל. "רוב בתי-הספר המתוקצבים ביותר דתיים – ברבים מהם הכיתות קטנות במיוחד. משרד החינוך: הנתונים בבדיקה". תלם יהב כותב במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" על מחקר של אסף מלחי ממינהל המחקר במשרד הכלכלה, ולפיו "רק ל-43.4% מהגברים החרדים היה הסדר פנסיה ב-2012, לעומת 58.4% מהנשים החרדיות. זאת לעומת 84% מהגברים החילונים והמסורתיים ו-81% מהנשים החילונים והמסורתיות". ליטל דוברוביצקי מדווחת באותו מוסף כי מאז 1990 נוספו למשק הישראלי "כמעט 50 אלף עורכי-דין". "הטיפול בתכנוני המס בגוגל תקוע כבר חצי שנה", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של "כלכליסט" (עמרי מילמן ורן אברמסון). "רשות המסים הבטיחה לפרסם ביוני מסמך שיאפשר מיסוי של הכנסות החברות הרב-לאומיות בישראל", נכתב בכותרת המשנה. "חצי שנה חלפה, והתזכיר טרם פורסם. בינתיים המאבק העולמי גובר, והבריטים מקדמים חוק למיסוי של גוגל". במשבצת קטנה כותב מילמן כי בחמש השנים האחרונות התקבלו ברשות המסים דיווחים על התחמקות ממס באמצעות "תכנונים" בגובה של 21 מיליארד שקל – אולם לא נמסר כמה מהם פליליים ומה היה היקף הגבייה. הנתון הזה, שקיבלה ח"כ זהבה גלאון והעבירה לעיתונות, מגיע גם לכותרת הראשית של "גלובס". במסגרת הדיווח בעיתון מראיין עמירם ברקת את ד"ר זאב רותם, וציטוט מהראיון מופיע בשער העיתון: "העלאת מס הכנסה לעשירון העליון תוסיף להכנסות המדינה יותר מ-30 מיליארד שקל בשנה ותתרום להורדת יוקר המחיה. העשירון העליון ניצל את תוספת ההכנסה הפנויה שלו בעשור האחרון להשקעה בדירות". ציטוט נוסף משמש כותרת הידיעה, בכפולה הפותחת של העיתון: "הגורם העיקרי לגידול באי-שוויון – הטבות המס לעשירון העליון". גלאון עצמה אומרת לברקת: "לרשות המסים יש סמכויות נרחבות לטיפול במעלימי המס הקטנים, אך הדגים הגדולים שוחים חופשי". נורית קדוש כותבת ב"כלכליסט" על הקריירה של מרב דוד: עיתונאית שסיקרה תחומים חברתיים וסביבתיים; מי ששובצה במקום השני במפלגתו של אלדד יניב, שחרטה על דגלה מאבק בשחיתות ובמושחתים ולא עברה את אחוז החסימה; עוזרת לח"כ אבישי ברוורמן, יו"ר ועדת הכלכלה, ש"במסגרת תפקידה היתה אחראית בין היתר על ניסוחי החקיקה [של חוק המזון] ופעלה צמוד לאנשי רשות ההגבלים העסקיים שהיו מעורבים בקביעת חלק מהמגבלות בחוק. זאת לצד התנהלות עם חברות המזון עצמן, שניסו להשפיע על ועדת הכלכלה"; וכעת נשכרה לתפקיד מנהלת הרגולציה של תשלובת המזון הגדולה בישראל, תנובה. ב"גלריה" נמשך הדיון המעניין סביב הרלבנטיות של קונצרטים של מוזיקה קלאסית. והפעם, ניב אחיטוב ונטע אחיטוב עונים לרוויטל מדר, שטענה נגד האליטיזם ("האשכנזי") של הפילהרמונית. "אני לא רוצה להשבית את שמחת החג – אבל סופגנייה היא הסדין האדום של הדיאטניות. אין בה שום דבר בריא", אומרת מנהלת היחידה לתזונה ודיאטה בבית-החולים בילינסון למשה רונן, בראיון קצר בפתח המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". בהמשך הגיליון מצורף, כמובן, מתכון לסופגנייה. "אלשטיין ובן-משה נערכים לאובדן השליטה בכלל-ביטוח", נכתב בכותרת ידיעה של רועי ברגמן ב"ממון". "בעלי השליטה מנסים למצוא חלופה למכירת החברה", נכתב בכותרת המשנה. הדיווח של גולן חזני ב"כלכליסט" זוכה לכותרת "סלינגר הסכימה לעכב מכירת מניות כלל-ביטוח"; "הממונה לא תעניק אישור שליטה בכלל לאלשטיין ובן-משה עד סוף השנה, אך הם לא יחויבו למכור מיד את המניות בבורסה. מניית אי.די.בי צנחה ב-7.3% והאג"ח שלה נסחרת בתשואת זבל של 26.5%". סנאף. כתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" היא ראיון עם אם שטרגדיה שאירעה לבתה הפעוטה, שנפלה ממכונית ונהרגה, קיבלה כיסוי תקשורתי נרחב. ב"ידיעות אחרונות" חוזרים לדוש בפרטי המקרה המזעזע, כולל השאלה אם הילדה הקטנה נדרסה על-ידי מכונית אחרת אחרי שהוטחה באספלט. פאק באמינות. עיתוני הכלכלה מדווחים כי מנכ"ל הרשות השנייה, שי באב"ד, שנבחר על-ידי כחלון כשהיה שר תקשורת, פורש לאחר שנה וחצי בתפקיד ומצטרף למפלגת כולנו של אותו כחלון (לא ידוע אם לתפקיד ניהולי או פוליטי). "את כהונתו של באב"ד ברשות השנייה אפשר להגדיר כפספוס", כותב אופיר דור ב"כלכליסט", וזאת אחרי שלא השלים את השינויים בשוק הטלוויזיה המסחרית. עם זאת, לא ברור עד כמה הדבר היה בכלל תלוי בו. נתי טוקר ועמית סגל מתייחסים בטוויטר להיבט שכן תלוי בבאב"ד באופן ישיר: שניהם מאשימים אותו ב"פאק באמינות" אחרי שהכחיש נמרצות בתגובה לשאלות שהפנו אליו כי פניו לפוליטיקה. הפקות מקור. "דו"ח הביניים של ועדת אייל, שמינה שר התקשורת, קבע כי אף שקשת ורשת מחויבות לרכוש הפקות ממפיקים חיצוניים, הן שולטות בהן בפועל", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אופיר דור ב"כלכליסט", "בתגובה שהגישה לוועדה מעלה הרשות השנייה טענה הפוכה: לא קיים כשל בשוק הפקות המקור בארץ". פוקס-ניוז הישראלית. לי-אור אברבך מראיין ב"גלובס" את שרון גל ו"טאלנטים" אחרים מערוץ מורשת, או ערוץ 20, תחת הכותרת התוהה: "האם נולדה פוקס-ניוז הישראלית?". ניגוד עניינים. אברבך כותב ב"גלובס" גם על היחצן רונן משה, ש"יצא לחופשה" מחברותו בדירקטוריון חדשות ערוץ 2 (כנציגו של אודי אנגל), בשל כוונתו לעבוד עבור אחת המפלגות או המועמדים בבחירות הקרבות. משה עבד עם הליכוד בבחירות הקודמות, אז לא לקח "חופשה" מדירקטוריון החדשות. גם כך יש לתהות מה משמעותה של אותה חופשה ומדוע לא נדרש לעזוב כליל את הדירקטוריון, מה גם שניגודי העניינים לכאורה הם תדירים ואינם קשורים דווקא לעבודה סביב הבחירות (למשל: משה הוא מי שמייצג כעת תקשורתית את קצא"א, שעומדת במרכזו של סיקור עיתונאי מקיף בשבועיים האחרונים).
קיץשמח חברים, תורמות ותומכים! קודם כלסיכום שינויי מציאות לניוזלטר זה: היתרי הכניסה הקבועים לכנסת מהיום שקופים, הנכסים המרובים של משפחת דרעי סייעו לחקירה משטרתית, כמות הלשכות הפיקטיביות פוחתת ואתר ההחלטות הסודי"המעטפה" ייפתח (ברובו) לציבור. נקפוץ למים: מה עשינו מאז הניוזלטר האחרון? ראשית, ערכנו את פיקניק ההוקרה לתומכי המיזם. בערב בלתי נשכח שמענוהרצאות טד-שקיפות מטובי המומחים. […]	קיץ שמח חברים, תורמות ותומכים! קודם כל סיכום שינויי מציאות לניוזלטר זה: היתרי הכניסה הקבועים לכנסת מהיום שקופים, הנכסים המרובים של משפחת דרעי סייעו לחקירה משטרתית, כמות הלשכות הפיקטיביות פוחתת ואתר ההחלטות הסודי "המעטפה" ייפתח (ברובו) לציבור. ראשית, ערכנו את פיקניק ההוקרה לתומכי המיזם. בערב בלתי נשכח שמענו הרצאות טד-שקיפות מטובי המומחים. מבחינתי זה היה השיא של השנתיים האחרונות. הוידאו השלם, ההוצאות והתמונות שלכם – כאן. אגב: השקיפות עוקרת בהדרגה שחיתויות כאלה: לפוסט המלא. אגב, "ידיעות אחרונות" העתיקו בלי בושה את הממצאים שלנו, אחד לאחד כפי שנכתב ב"מאקו":
העיתונים ממשיכים להתפרע בסיקור הלוויית אסף רמון \| מו"ל "מעריב" ממשיך לנצל בבוטות את העיתון לקידום עסקיו הפרטיים \| ו"ידיעות אחרונות" יורד אל העם	"[...] לאורך כל מסע ההלוויה ביקשה מהסובבים אותה רק דבר אחד: שקט [...] הכאב שלה גדול והוא פרטי, אמרה אתמול קרובת משפחה [...] היא רוצה רק שקט, זה הילד שלה. היא לא רוצה לחלוק את הכאב הפרטי והאישי הזה". הציטוטים האלו, של האלמנה והאם השכולה רונה רמון, לקוחים מידיעת צד קטנה בעמ 3 ב"ישראל היום". באותו גיליון, סביב אותה ידיעה, המוכתרת בכותרת "עכשיו רונה רוצה רק שקט", מוקדשים לסיקור הלווייתו של אסף רמון לא פחות מששת העמודים הראשונים של העיתון. באחד מהם מובא במלואו ההספד שנשא מעל הקבר הפתוח נשיא המדינה שמעון פרס. "הילד הפרטי של משפחת רמון היה, ונהיה, הילד של כולנו", אמר הנשיא בפתח דבריו. המתח הזה, בין הפרטי לציבורי, כמעט שלא בא לידי ביטוי בסיקור העיתונאי של תאונת המטוס הטרגית. הניגוד הזה, הזועק לשמים ("רום השמים", "גובה השמים", אין סתם "שמים" בהספדים שנושאים נשיאינו), בין הרצון לשקט של האלמנה והאם השכולה ובין הרצון לרעש והמולה של התקשורת וכנראה גם של חלק מהציבור – הוכרע באופן סופי ומוחלט עוד לפני שהידיעה בכלל הגיעה לציבור הרחב. מפלתה של האם נקבעה ברגע שבו התקבצו שלשום צוותי צילום ועיתונאים ברחוב שבו היא גרה, מחכים לקציני הצבא שיבואו לבשר לה ולילדיה את הבשורה המרה. היא נחקקה ברגע שבו הצלמים דניאל בר-און, שאול גולן וחן גלילי לחצו על הדק המצלמה כדי ללכוד תמונת פפרצי של האם רגע אחרי שקיבלה את הבשורה. היא נחרצה עמוק-עמוק כשהעורכים דב אלפון, יואב צור ושילה דה-בר אישרו לפרסם את התמונות מעל דפי העיתון. האם המפלה שנוחל רצונה של האם בפרטיות היא דבר רע? לאו דווקא. האדם הוא יצור חברתי, ומתארגן בכל מיני קבוצות וקהילות ומשפחות, ואלו הופכות ישויות בפני עצמן, וגם הן זכאיות לרגשות ולהבעה מאורגנת של רגשותיהן, ולמישהו שיארגן את ההבעה הזו מעל במה מסודרת. אתמול הגיעו לסקירת העיתונות באתר "העין השביעית", בין השאר, גולשים שחיפשו 62 צירופים שונים שנכללה בהם המלה "רמון", למשל: "אסף רמון", "אסף רמון ההלוויה", "אסף רמון ביוגרפיה". אחד הצירופים היה "אסף רמון מוגזם". האם סיקור הטרגדיה היה מוגזם? ללא ספק, הוא היה מוגזם (רק ב"הארץ" שומרים היום על פרופורציות ומקדישים להלוויה חלק מהשער וחצי מעמ 4) ומתלהם והיסטרי וצעקני. האם הוא היה מציצני? הוא היה מציצני, פולשני ודוחה. אבל אלה הם פניה של העיתונות היומית שלנו, ואין סיבה שדרכיה ישתנו בן לילה רק בגלל מותו של אסף רמון. וממילא קשה מאוד לסקר טרגדיה באופן שלא ייפול לקלישאה. כל מי שנכח בהלוויה שדיברו בה מי שהמת אינו מתם מכיר עד כאב את ההבדל בין מלות פרידה היוצאות מלב שבור ובין נאום הספד ממלכתי, גם אם הנושא אותו אינו דווקא ציניקן. זו העיתונות וזה העם. בתוך אותה רשימת מלות חיפוש נרשמו הצירופים הבאים: "החברה של אסף רמון", "חברתו של אסף רמון", "חברתו של אסף רמון" (במרכאות), "חברה + אסף רמון", "חברה של אסף רמון", "חברתו של אילן רמון", "מי חברה של אסף רמון", "אסף רמון חברה". שמונה צירופים שונים לחיפוש אחרי מידע על החברה של אסף רמון. קשה לזהות כאן רגש לאומי או נהמת לב פטריוטית. רק מציצנות סתם. זה מה שהקוראים רוצים, וזה מה שהעורכים מספקים: בומבה של עשרות עמודים עם מידע חלול, פפרצי של אם שכולה עם סיגריה, פורנוגרפיה של אסון אווירי. אבל היו גם תיאורים כנים של כתבים שהשתדלו מאוד, והיה גם קתרזיס הכרחי, כי המוות הזה אכן זיעזע רבים מאוד. ואחרי כל זה, האם התנהלות העיתונים אתמול והיום היא אמנם סיקור מוגזם, הלוקה בכל המחלות המאפיינות את העיתונות היומית שלנו, אך גם ביטוי לרגש פטריוטי כן של עיתונאינו? או שאולי מדובר בניצול ציני של האבל הציבורי על-ידי עורכים חסרי מצפון שזיהו נושא "חם" ומיהרו לקפוץ על עגלת הרייטינג? רק אלוהים יודע מה עובר בלבם של אנשים, אבל אפשר לחפש לכך אינדיקציות. אינדיקציה למניעים המקצועיים של עורכי "מעריב" מודפסת היום על שער העיתון. השטח מתחת ללוגו בשער "מעריב" מחולק היום לשלושה: חלק הארי מוקדש להלווייתו של אסף רמון: תמונת הקבר וזרי הפרחים שנערמו עליו, תמונתם של הבן והאב במדי אסטרונאוט, וציטוט באותיות מודגשות מהדברים שאמרה האם על הקבר. חלק אחר מוקדש להפניה לידיעה של גקי חוגי על נסיון פיגוע במגדל הגבוה בעולם, הנמצא בדובאי (הידיעה מוגדרת כ"חשיפה", ובאופן מפתיע, ומוזר, אין לה זכר בעיתונות העולמית באנגלית). למה מוקדש החלק השלישי? לכותרת גדולה, הגדולה ביותר על השער, שמכריזה: "הכשרת-היישוב בת 100". כותרת המשנה הלקונית מבשרת: "שרים, ח"כים ובכירי המשק השתתפו באירוע ההצדעה בקיסריה". הכותרת מפנה לכפולה האמצעית של העיתון, המוקדשת כולה לסיקור החגיגות של "החברה הוותיקה בישראל", כמו גם מחצית העמוד שאחריה. בתצלום, המשמש רקע לכפולה כולה, נראית במה אקסטרווגנטית שעליה מחוללים עשרות רקדנים ועשרה מתופפים (נדמה לי שזו אחת הלהקות מסוג מיומנה, שכוכבה דורך כעת). תחתית העמוד מוקדשת לצילומים של ידוענים (שרי אריסון, נוחי דנקנר, ציון קינן, יעקב נאמן) יחד עם בעלי הבית עופר נמרודי ואביו יעקב נמרודי. בעמוד הימני מובאים בקטן תצלומיהם של גליה מאור, טדי שגיא, יצחק תשובה ומשה כחלון, שנכחו גם הם באירוע. בעמוד הבא מצולמים זמרים ומפורטים שמות עוד אורחים נכבדים. לפי הקרדיטים, ארבעה צלמים גייס "מעריב" לסיקור המסיבה. לצורך כתיבת הידיעה הנרחבת גויסו רק שני כתבים, לי-אור אברבך ואלי לוי, שמפרטים את תארי הנכבדים שנכחו באירוע, את דברי הברכה המצולמים של הנשיא, את שמות הלהקות השונות של מזמרים ומרקדים שהנעימו את זמנם של האורחים, ואת דברי ההלל והשבח שנאמרו לבני משפחת נמרודי. לטור הפרשנות גייסו רק כתבן אחד, בן דרור ימיני, שתחת הכותרת "המפעל הציוני" מהלל ומשבח את הכשרת-היישוב, "הזרוע המבצעת של המפעל הציוני", שרכשה קרקעות עבור המדינה שבדרך. אברבך ולוי וימיני אינם מתפקדים כעיתונאים, אלא ככתבלבי החצר של אדוניהם, משפחת נמרודי, ששולטת, באמצעות חברת הכשרת-היישוב, בעיתון "מעריב". זו עובדה שכלל אינה מוזכרת בסיקור הנרחב של האירוע. לו היה עיתונאי מסקר את האירוע, הוא היה מעלה את השאלות הבאות: כמה כסף השקיע "מעריב" בסיקור יחצני של החברה הפרטית הכשרת-היישוב, שכלל גם שידור חי של האירוע באתר העיתון? האם "מעריב", העיתון המפסיד המקצץ עוד ועוד בשכר עובדיו, השתתף במימון החגיגות עצמן? "מעריב" הוא חברה ציבורית, שלציבור יש מניות בה. האם נציגי הציבור בדירקטוריון החברה הם בובות על חוט, מוקיונים על מקל? מדוע לא מנעו מעופר נמרודי לנצל את העיתון הציבורי שבשליטתו לקידום עסקיו הפרטיים? ולגבי בן דרור ימיני: הכשרת-היישוב אולי רכשה אדמות והיתה חלק מהמפעל הציוני, אבל ב-1987 הופרטה ונמכרה למשפחת נמרודי, ולפחות מאז היא מתנהלת כחברה פרטית שבראש מעייניה הפקת רווחים, ושהאדמות והנדל"ן הרב שברשותה אינם משמשים להקמה פילנתרופית של יישובים חלוציים חדשים, אלא להכנסת עוד ועוד כסף לכיסיהם של בני משפחת נמרודי, כאשר לפחות חלק מהתשואה הזו משמש לאחזקת עיתון, לעריכת מסיבות מנקרות עיניים ולהילול עצמי דוחה שלהם עצמם באותן מסיבות ומעל דפי אותו עיתון. "אנחנו בימים אחרים. ימים שבהם גם הציניות שולטת. ימים שבהם, לפעמים, המלה ציונות נשמעת קצת רחוקה. אבל היא כאן, איתנו. רצה הגורל שהיום שבו נקבר אסף רמון, בנו של אילן רמון, הוא היום שבו חגגה הכשרת-היישוב את המאה להקמתה", כותב בן דרור ימיני, וצודק מאה אחוז. הכותרת הראשית של "הארץ" היא "פרס נפגש בחשאי עם עריקאת ודרש: הסירו את החרם מעל נתניהו"; כותרת המשנה לידיעה של ברק רביד ואבי יששכרוף היא "הנשיא הצטרף למאמץ האמריקאי לקבוע פסגה משולשת עם אבו-מאזן בעצרת האו"ם בשבוע הבא". "לא תהיה הקפאה מוחלטת" היא כותרת הידיעה בעמ 9 ב"ישראל היום", המובאת כציטוט של ראש הממשלה. כותרת הטור של דן מרגלית: "כיפוף ידיים אחרון". רצועה בתחתית שער "ידיעות אחרונות", שעל כולו פרושים צילום קברו של אסף רמון וכותרת הענק "ביחד", מוקדשת לקריאה של העיתון לנתינת צדקה לעניים. הכותרת היא "פותחים את הלב", "ידיעות אחרונות מתגייס למען הנזקקים" היא כותרת הגג, וכותרת המשנה מפרטת את הטובין: "שלמה ארצי כותב על האושר שבנתינה ומספר על העמותה שהקים. סבר פלוצקר מסביר מדוע העניים שקופים, ומי לא רואה אותם בכלל. וכתבי ידיעות אחרונות פוגשים אנשים בחצר האחורית של המדינה". כל העיתונים מסקרים את הביקור של צמרת ש"ס, כולל הרב עובדיה יוסף, את האסיר והשר לשעבר שלמה בניזרי. ב"מעריב" הכותרת היא "בניזרי במדי אסיר", ב"ישראל היום" היא "ביקור רוחני בבית-הכלא". על הזילות בשימוש במלה "רוחני" כתבה כאן לא מזמן נעה ידלין. "ניצב בורובסקי: כך צינזרו אותי בידיעות אחרונות" היא אחת הכותרות על שער "ישראל היום". כותרת המשנה: "הניצב (בדימוס), לשעבר יועץ המבקר לשחיתות שלטונית, רואיין לעיתון על פרשת אולמרט. הראיון – נוקב, לדבריו – הוצא מהגיליון ברגע האחרון". "פרינט הוא בסופו של דבר עדיין האח הגדול, אבל האחים והאחיות הקטנים גדלים בהתמדה סביבו", אומר בכיר בחברת הוצאה לאור של מגזינים בכתבהמתורגמת מה"Adrevtising Age", שמתפרסמת ב"גלובס". הכתבה עוסקת באופן שבו המגזינים המודפסים מתמודדים עם הקריסה הכלכלית: "השקעה באירועים ובתערוכות, שיתופי פעולה עם גופי תוכן, וכמובן – השקעה בתוכן ובמסחר באינטרנט. יש ירחונים שיצמצמו הוצאות, אחרים החליטו להשקיע בספרים שימכרו בחנויות". "הדבר שלמדנו יותר מכל היה חשיבות הגיוון", אומר בכיר אחר. גיוון במוצרי הלוואי השונים שהחברה מייצרת, כמובן, ולא גיוון בתוכן העיתונאי. כתבה מתורגמת אחרת ב"גלובס", מה"פייננשל טיימס", עוסקת באופן שבו הפורטלים הגדולים מתמודדים עם העובדה שהרשתות החברתיות "סוללות לגולשים דרך חדשה ואישית יותר לפסוע בה במרחבי העולם המקוון". מאמציהם של גופי התקשורת להפיץ את תוכניהם באמצעות הרשתות החברתיות משתלמים, נכתב בכתבה, אך כיצד עלולה להשפיע ההתכוונות הזו על אופיין של החדשות? "המגמה היא של ידיעות קלילות שאפשר לקרוא בלי להקדיש תשומת לב מרובה, אומר ריי ולדס, אנליסט בגרטנר. כך אנו עלולים לאבד את העומק של הידיעות". תקשורת חו"ל: "הנשיאה יוזמת חוקים נגד כלי התקשורת" היא כותרת ידיעה במדור החוץ של "מעריב". הנשיאה היא כריסטינה קירשנר, נשיאת ארגנטינה, ה"טוענת כי התקשורת חותרת תחתיה. בתגובה מפרסם העיתון הנפוץ במדינה תחקירים מכפישים נגדה". "עיתון השמאל בספרד במתקפה על ראש הממשלה הסוציאליסט" היא כותרת ידיעה במדור החוץ של "הארץ". "עיתון של ברלוסקוני מאיים לחשוף פרשת נערות ליווי שבה מעורב סגנו" היא כותרת ידיעה אחרת במדור. אצלנו כתב רפי מן על ברלוסקוני, הרמון הנערות שלו והעיתונות.
מוסף "ממון" מנסה להפריך את כותרות המתחרים \| המקורבים של לבני ב"ידיעות אחרונות" סותרים את המקורבים של לבני ב"מעריב" \| ו"ידיעות אחרונות" מבליט ביקורת נגד השימוש בפצצות המצרר (כשהן מכוונות לעובדיו)	מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" יוצא היום בכתבת נגד לכותרות שהופיעו אתמול ב"ישראל היום" וב"מעריב" באשר לגל פיטורים הצפוי במשק כתוצאה מן המשבר הנוכחי. לא פחות משמונה כתבים של העיתון [נווית זומר, ליטל דוברוביצקי, בני ברק, יהודית יהב, עמיר בן-דוד, ערן צחי, איתי שמושקוביץ ואריה אגוזי] נרתמו לבדוק "האם גל הפיטורים עליו כולם מדברים הוא מיתוס או מציאות?", וחזרו עם הבשורה: "עד שיתבהר המצב, לא צפויים פיטורים מסיביים". כותרת הידיעה, המתפרשת על פני כל עמ 3 של המוסף, ברורה עוד יותר: "החברות הגדולות: לא נפטר עובדים". אך מי הן "החברות הגדולות"? שמונה הכתבים קיבלו התחייבויות מפורשות או מרומזות שלא יתבצעו פיטורים המוניים ובלתי מתוכננים מהחברות הבאות: מכתשים-אגן; שטראוס; אוסם; קוקה-קולה; המשביר-לצרכן; ניו-פארם; סופר-פארם; מנורה; AIG; יבואני הרכב דלק מוטורס, כלמוביל, ומאיר; חברות פז ודלק; בתי-זיקוק חיפה; חברת החשמל; מקורות; אל-על, ארקיע והתעשייה האווירית. אכן בשורה מעודדת. יחד עם זאת, כל בתי ההשקעות שאליהם פנה העיתון העדיפו שלא להגיב לשאלה אם הם מתכננים פיטורים המוניים בגלל המשבר הנוכחי, וכך גם החברות הבאות: כתר-פלסטיק; אלקטרה; אינטל; אמדוקס; שופרסל; ריבוע-כחול; שקם-אלקטריק; סונול; כלל-ביטוח; מגדל; הפניקס; דור-אלון וישראייר. החברות הללו לא הודיעו באופן גלוי כי יפטרו עובדים רבים בתקופה הקרובה, וכלל לא בטוח שכולן כבר בעיצומו של תכנון מתקדם של פיטורים המוניים, אך חברה שמסרבת להתחייב כי לא תפטר בחודשים הקרובים בהיקפים חריגים בוודאי לא מוסיפה נחת למועסקים בה. בסך-הכל, עשרים חברות מובילות התחייבו, ברמה כזו או אחרת, שלא יפטרו עובדים, ואילו 13 חברות, גדולות ומובילות גם הן, נמנעו מלהגיב, וזאת בלי להזכיר את כל בתי ההשקעות שאליהם פנה העיתון, שמספרם אינו מתפרסם. השורה התחתונה, אם כן, אינה כה אופטימית כפי ש"ממון" מבקש להציג, ובוודאי אינה חד-משמעית כמו כותרת הידיעה (להזכירכם: "החברות הגדולות: לא נפטר עובדים"). הנתונים הפחות מעודדים מוצנעים בכתבה ומופיעים בשתי הפסקאות האחרונות שלה. גם כותרת המשנה מדברת על "רוב" שהצהיר שלא יפטר לעומת "מיעוט" שסירב להתחייב. ניתן לדמיין מצב עניינים שבו מאותם הנתונים ממש נוצרת ידיעה שכותרתה זועקת כי 13 מהחברות המובילות במשק, וכל בתי ההשקעות שאליהם פנה העיתון, לא הסכימו להתחייב כי לא יפטרו עובדים בתקופה הקרובה. הניסיון של המוסף לתקוע סיכה בבלון שניפחו המתחרים הוביל במקרה הזה להצנעה מוגזמת של הנתונים הדרמטיים שנאספו על-ידי כתביו. גיא רולניק שוב מקדיש את טורו האישי ב"מרקר-ויק" לניתוח העיתונות הכלכלית, וזאת תחת הכותרת "שטויות שתקראו בעיתון". לדבריו, "בשלב הראשון של המפולת, ממש כמו בשוק האג"ח, גם בדיון הציבורי כמות הזבל רק גדלה". משום כך הוא מתנדב להציג "מדריך ראשון לקורא המבולבל". רולניק מבטל בלעג טענות שעלו בשבועות האחרונים בעיתונות, ביניהן הרעיון לנטוש את מנגנון המניות ולהפוך חברות ציבוריות לפרטיות, החשש המוגזם מנפילת טייקון ישראלי, הדרישה להימנע מהשקעת כספי פנסיה בשוק ההון, והביטחון המופרז ביציבות הבנקים הישראליים. רולניק מסיים בקביעה כי "רגולציה חזקה עומדת בבסיס השוק החופשי [...] אין זה מקרה כי העיתון שבו אתם קוראים עכשיו דוגל מאז ומתמיד ברגולציה תקיפה וחזקה". דו"ח העוני הבינלאומי, שזכה אתמול לכותרת בראש שער "ידיעות אחרונות", נאלץ להסתפק בגליון "גלובס" של ליל אמש בידיעה בינונית בגודלה בתחתית עמ 18 [שירות" פייננשל טיימס" ושי ניב]. הדו"ח המקיף מלמד כי הפער בין עניים לעשירים התרחב ברוב מדינות ה-OECD, וכי בישראל שיעור העניים הוא הגבוה במערב. נתונים דרמטיים אלה מוכמנים עמוק בין דפי "עיתון העסקים של ישראל". הכותרות הראשיות של העיתונים חלוקות הבוקר לגבי טיב ההצעות של ציפי לבני לש"ס במסגרת המשא-ומתן הקואליציוני להרכבת ממשלה. בשער "מעריב" מדווח, לבן על גבי אדום, על "האולטימטום של לבני לש"ס: לא מחכה יותר". לפי הדיווח בעיתון [בן כספית, מרב דוד ואבישי בן חיים], "ההצעה האחרונה של קדימה לש"ס מדברת על קצת יותר מ-600 מיליון שקלים, אבל פחות מ-700 מיליון, ובוודאי פחות מהמיליארד המבוקש. זה הסכום המפריד, נכון לעכשיו, בין ממשלת לבני לבין בחירות". עוד מדווח כי "ההצעה החדשה של קדימה היא, על-פי מקורבים ללבני, הצעה סופית. טייק איט אור ליב איט". אך הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מספרת סיפור אחר: "לבני לש"ס: קחו מיליארד שקל". גם בעיתון זה נסמכים הכתבים [יובל קרני וניסן שטראוכלר] על מי שמכונים "מקורבי לבני", אך הם שומעים מהם מסרים הפוכים, שלפיהם לבני תציע לש"ס הבוקר "הצעה משודרגת", שתגיע בסך-הכל למיליארד שקל, מהם 350 מיליון כספים שהובטחו לש"ס בהסכם הקואליציוני הקודם. מי שיקרא לעומק את הידיעות השונות עשוי להגיע למסקנה כי אין מדובר בשתי הצעות נפרדות, אלא באותה ההצעה ממש, של בין 600 ל-700 מיליון שקל, רק שלפי "ידיעות אחרונות" הוסיפו בקדימה את ה-350 מההסכם הקואליציוני הקודם, וכך הגיעו למיליארד עגול. קריאה בעיתונים האחרים רק מוסיפה לבלבול. ב"הארץ" מדווחת מזל מועלם כי ישי סירב לסכום של 800 מיליון שקל, ואילו ב"ישראל היום" מדווח מתי טוכפלד כי ההערכה היא כי "קדימה תציע לש"ס תוספת משמעותית לקצבאות הילדים", אך לא נוקב סכום. "ידיעות אחרונות" מדווח היום על דו"ח של משרד החוץ ההולנדי, המתייחס לאירוע שבו נפצע העיתונאי צדוק יחזקאלי בגיאורגיה [תמר בורגר-סטרוביניץ ודימיטרי פרוקופייב]. על-פי הדו"ח, פציעתו של יחזקאלי נגרמה כתוצאה מנפילת פצצת מצרר מסוג שנמצא בארסנל הנשק של הצבא הרוסי בלבד. לפי שעה לא הגיבה רוסיה על ההאשמה, אך לאחר האירוע טענה כי "הצבא הרוסי אינו מחזיק בפצצות מצרר". הדו"ח מסכם את מסקנותיה של ועדת חקירה שיזמו ההולנדים, שכן באירוע נהרג הצלם ההולנדי סטאן סטורימן. בדברים שנשא עם הצגת מסקנות הוועדה מתח שר החוץ ההולנדי ביקורת עקרונית על ירי של פצצות מצרר אל עבר יעדים אזרחיים. ציטוט מדבריו אף משמש כותרת לידיעה: "הרוסים ירו פצצת מצרר לעבר אזור אזרחי". יפה ש"ידיעות אחרונות" נוקט עמדה נגד ירי פצצות מצרר לעבר אזורים אזרחיים, או לפחות מבליט ביקורת על ירי שכזה. לא זכור כי במהלך מלחמת לבנון השנייה הובלטה בעיתון ביקורת על ירי פצצות מצרר שביצע צה"ל לעבר אזורים אזרחיים. יהיה מעניין לעקוב ולראות כיצד ידווח העיתון על ירי כזה בפעם הבאה שישראל תחליט לעשות בו שימוש. כותרת קטנה ב"מעריב", עמ 14 בצד: "בעל הגיפ שדרס את מיטל שוחרר" [אבי אשכנזי]. הפמיליאריות הזו, שבמסגרתה מכנים בכותרות העיתונים את מיטל אהרונסון בשמה הפרטי בלבד, היא חלק מהפרויקט הגדול של הצהובונים – אינפנטיליזציה של צרכני התקשורת. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר תובע מיליון שקל מ"ידיעות אחרונות" בעקבות כתבה שפורסמה על אודותיו במוסף "7 לילות". ידיעה בעניין מופיעה גם במדור הרכילות של "דה-מרקר" [אופיר בר-זהר], שם אומרים בתגובה "מקורות בידיעות אחרונות" כי "הכתבה פורסמה בלי קשר להתרחשויות כאלה ואחרות בערוץ 10". יעל גאוני מדווחת ב"גלובס" על מכתב חריף ששלח ינקי גלנטי, יועצו הבכיר של ראש הממשלה, לנורית דאבוש, יו"ר מועצת הרשות השנייה, בעניינו של דרוקר. לדברי גלנטי, בתחילת החודש התבטא דרוקר בחדשות ערוץ 10 בביקורתיות מוגזמת נגד ראש הממשלה, או כפי שהוא מנסח זאת, "האירוע החריג שבו מדובר בשפלות, זילות והגועל הכללי שהוא מעורר". לדברי גלנטי, דרוקר החליט "לחסל חשבון עם ראש הממשלה", ומשום כך תקף אותו תוך שימוש בציטוטים לא מאומתים, לדבריו, ובלי לוודא את העובדות שהוא מתאר, וזאת כחלק מ"דרכי עבודתו הנלוזות". מערוץ 10 לא נמסרה ל"גלובס" תגובה. יואב קרני שוב מתייחס בטורו שב"גלובס" להשפעת התקשורת האמריקאית על המירוץ לנשיאות ארה"ב. לדבריו, התבטאות נדירה של המועמד הדמוקרטי לתפקיד סגן הנשיא, גוזף ביידן, שלפיה אם אובמה ייבחר עתידים גורמים ברחבי העולם לבחון את יכולתו להנהיג ולייצר לשם כך משבר בינלאומי מכוון, כמעט שלא הופיעה בכלי התקשורת. "לפי השוואת עיתונים בארה"ב", כותב קרני, "שום עיתון מרכזי לא העניק הבלטה לדברים. הם לא הופיעו בעמוד הראשון, ובמקרים רבים הם לא קיבלו אפילו כותרת נפרדת". אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי התגלעה מחלוקת בין הבעלים הקודמים של רדיו 99, ארקדי גאידמק, לרוכשי התחנה, אנשי רדיו 103, באשר לאחריות על תשלום משכורות העובדים בתחנה. כתוצאה מכך טרם שולמו משכורות ספטמבר לאנשי התקשורת בתחנה. באותו עניין כותב רז שכניק במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", וטוען כי כוכבי רדיו 99 יתבקשו לקצץ כ-20% משכרם. ב"גלריה" של "הארץ" מתפרסם הבוקר ראיון שערכה נויה כוכבי עם נועם גיל-אור, המנהל החדש של רשת ג, האומר כי לא יחזיר את רשימת השידור (פלייליסט) לרשת, וכי הוא מתכוון להפוך את אבי אתגר לציר מרכזי בה. גיל-אור גם טוען כי לשידור הציבורי יש עתיד. "האח הגדול מסמן את הדעיכה של הזאנר המסחרי של היום, ותהיה התכנסות בחזרה לאיכות", הוא אומר, ומבטיח כי ברשת ישודרו יותר הופעות חיות מבעבר. ראיון עם גיל-אור מופיע גם במוסף "המגזין" של "מעריב" [לי-אור אברבך], ובו הוא מעביר מסרים דומים. על מוזיקה מזרחית אומר גיל-אור בראיון: "רוב השירים לא מזיקים לאוזן, כל עוד שומרים על רמה ולא נכנעים לחפלאיות ולסלביות". כותרת ב"דה-מרקר" מבשרת כי "לעיתונות המסורתית נותרו חמש שנות חסד" [אשר שכטר]. הדברים נאמרו בכנס איגוד העיתונאים העולמי (WAN), על-ידי האנליסט מרסל פנז. רק אז יתחיל השעון לתקתק, לדבריו. אמיר טייג מדווח ב"כלכליסט" כי ערוץ 10 מתחיל לקיים את התחייבויותיו מן העבר לרשות השנייה וישקיע יותר בסוגה עילית, וזאת בעקבות העובדה כי בעלי המניות "צפויים להעביר בטווח המיידי כ-15 מיליון שקל במזומן לידי חשבון נאמנות".
בצד ההישג העיתונאי שבפרסום תחקיר "מעריב" על יוסי גנוסר, מתעוררת שאלה מה החידוש שבו שגרם לעיתון לבטל את החנינה שהעניק לאיש במשך כל השנים	תחקיר "מעריב" על יוסי גנוסר מגולל סיפור מעניין, ומטריד למדי, לגבי השילוש הלא קדוש ביטחון-עסקים-ממשל. הסיפור הוא מעניין וראוי, וכל עורך היה מפרסם אותו. אולם, אם הפרסום הזה הוא שיחסל את הקריירה הציבורית של גנוסר, יהיה בכך יותר משמץ של אירוניה. יהיה זה אירוני משום שבמידה מסוימת הקריירה הציבורית של גנוסר התאפשרה הודות למטרייה התקשורתית שפרסו עליו, בנפרד, עיתון "מעריב", אמנון דנקנר - היום עורך "מעריב", ודן מרגלית - היום כתב בכיר בעיתון ומי שנתן את עיקר הגיבוי הפובליציסטי ב"מעריב" לתחקיר של בן כספית. הרקע של גנוסר, שמילא תפקיד מפתח בפרשת השב"כ ובפרשת נאפסו, מי שמינויו למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון היה עילה לפסק-דין תקדימי של בג"ץ, הובא ב"מעריב" עם פרסום התחקיר הרחב. ביום פרסום התחקיר כתב מרגלית: "התגובה הראשונה למקרא התיק הכבד הנושא את שמו של יוסי גנוסר היא תחושת עלבון עמוקה. שדווקא הוא יעשה לנו כדבר הזה? עצם מעצמנו? בשר מבשרנו?". סקירת עברו של גנוסר עושה את הגילויים למפתיעים פחות. אחרי הכל, זהו אותו גנוסר שהיה "הסוס הטרויאני" בוועדת זורע שהוקמה לחקור את פרשת קו 300 אותו גנוסר שצוות חקירה בראשותו סחט בהתעמרות קשה הודאה מסגן עיזאת נאפסו והוסיף חטא על פשע כששיקר בהכחישו את הטענות בקשר לשיטות החקירה אותו גנוסר שפסק-דין תקדימי של בג"ץ פסל אותו מלשרת כמנכ"ל משרד השיכון וכינה אותו "עבריין שהעיד לשקר ושיבש הליכי משפט" אותו גנוסר שמעורבותו במשא-ומתן הישראלי-פלסטיני עוררה מחלוקת ציבורית ואף גררה התערבות של בג"ץ. נכון שלא כל עבריין הוא פתולוגי, אבל מי שמעד, ויותר מפעם אחת, מעורר פחות פליאה כאשר הוא מועד שוב. אבל גנוסר זכה ליהנות לא רק מחנינה תקדימית של הנשיא (לפני פתיחה בהליך פלילי) אלא גם לחנינה מלאה של עיתון "מעריב", של עורכו הנוכחי, ושל אחדים מבכירי כתביו. במערכת ציבורית תקינה היה אדם כמו גנוסר, שנתפס בקלקלתו, מנודה. הדרך חזרה למרכז העניינים חוצה את העיתונות. לאורך כל דרכו של גנוסר לחיק הקונסנזוס היו בעיתונות הישראלית מי שקידמו את גרסתו, שלפיה הוא היה קורבן. ב"מעריב" נערכו אתו כמה ראיונות אוהדים שהציגו את דמותו המיוסרת, זו שנעשה לה עוול משווע ("האם בכית פעם, יוסי גנוסר", היתה כותרתו של אחד מהם). בכל פעם שגנוסר היה מעוניין בתפקיד ציבורי (מקום ברשימת מפלגת העבודה לכנסת, מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון) נהגו אמנון דנקנר ורון מיברג, להתייצב להגנתו תוך השתלחות במבקריו, במערכת המשפטית ובעיתונאים שביקרו אותו. גנוסר מוצג אצלם כמי שפעל לחשיפת האמת ולא להסתרתה. "הוא היה היחיד בין אנשי השב"כ שסירב בתוקף לבקש חנינה ותבע כי דרכי הפעולה של השב"כ ייבדקו. רק אחרי תחנונים ממושכים ניאות להיכנע ולהצטרף לבקשת החנינה. בכך בעצם היה זה גנוסר שהעניק חנינה למדינה, לממשלה ולשב"כ", כתבו דנקנר ומיברג ב"חדשות". מערכת היחסים החברית של דנקנר ומיברג עם גנוסר היא מן המפורסמות. שלושה שבועות לפני פרסום התחקיר של כספית, ביקר גנוסר בבית "מעריב" אצל העורך הראשי. מיברג ודנקנר טענו מעל דפי העיתון שוב ושוב שנעשה לו עוול ונתנו במה לאיומיו לחשוף סיפורים שירעידו את המדינה. "אנחנו יודעים למה הם שותקים. הם יודעים למה הם שותקים. גנוסר יודע למה הם שותקים. מתישהו, והזמן הזה הולך ומתקצר, ייאלץ מישהו לטפל במעלליהם האישיים של השלושה בשב"כ, ואנחנו מבטיחים לכם שהשערות שלכם יסמרו. אנחנו חוששים שמעשים המיוחסים לגנוסר ייראו בהשוואה כמעשה משובה של ילד בגיל הגן", כתבו דנקנר ומיברג ב"חדשות" (5.2.93) ביחס לראובן חזק, פלג רדאי ורפי מלכא, שלושת הבכירים בשב"כ שפעלו לחשיפת הפרשה. מי שמבקר אותו, יותר מרומזים הכותבים, עושה זאת ממניעים לא כשרים. כשפסל בג"ץ את גנוסר מלהתמנות למשרת מנכ"ל משרד השיכון והבינוי, נתן "מעריב" בעמודי החדשות מקום דומה לסיקור ההחלטה השיפוטית ולגרסתו של גנוסר: "אני חש נבגד". ב"מעריב היום" קיבל גנוסר את השער והרבה אהדה. "מאז חשיפת חלקו בפרשת קו 300, סופג יוסי גנוסר מהלומות בלי הפסקה", נכתב שם, "הוא כמו שק איגרוף... או לחלופין כמו נחום-תקום מודרני, סופג וממשיך, סופג וממשיך". הכתב, אורי גינוסר, מסביר שהבעיה המרכזית של גנוסר היא חוסר המזל שלו, והתנכלותם של אחרים: "מכיוון שהיתה שם מלחמת הכל בכל, וגנוסר נראה בעל סיכויים, החלה לקום אופוזיציה נגדו שחבריה דאגו להעלות מחדש את עלילות השב"כ". עלילות. "גנוסר, שקיבל תמיד מחמאות על תפיסתו המהירה וכושרו הארגוני, שוב חש שהוא רוצה תפקיד גדול יותר... בדרך הזו, כאמור, חיכו לו כמה עורכי-דין שפנו לבג"ץ". עורכי-הדין הרשעים ארבו לו, לגנוסר החף מכל עוון. וכך מסתיימת הכתבה: "אוהדיו תהו כמה עינויי דין צריך אדם לעבור בבית-המשפט והאם אין החנינה שקיבל מנשיא המדינה בפרשת השב"כ, סוגרת את כל הפרשה. המסתייגים לא היו מוכנים להרפות. עכשיו רק צריך לתהות, מתי תהיה המכה הבאה?" ("מעריב", 24.3.93). המסר ברור - גנוסר הוא קורבן של המערכת. ברשימה "הכישלון הוא יתום", מיום ה-12.6.01, סביב דיון בעניינו של אהוד יתום, קורא העיתון (ב"יומן מעריב") "להכשיר את בוגרי פרשת 300 כיוסי גנוסר, ולהסיר את ההתנגדות הפבלובית למעורבותו הברוכה בתהליך השלום". גם דן מרגלית, אז ב"הארץ", התייצב לימינו של גנוסר. העמדה הבסיסית שלו היא שגנוסר בסך-הכל פעל לפי נורמות מקובלות באותה תקופה, כלומר המערכת שבה פעל אשמה ועל כן, למעשה, איש לא אשם: "מה רצו אפוא מגנוסר לפני הקמת ועדת לנדוי, כאשר הנורמה היתה לשקר בבית-המשפט? מה פסול אפשר למצוא בהדלפת מידע לשב"כ על עדויות שהושמעו בפרשת קו 300 באוזני האלוף מאיר זורע?" ("הארץ", 28.3.93). מילא אם מרגלית היה מסתפק בכך, אבל הוא המשיך: "...הרי גנוסר לא מואשם שבישל עדות שקר. הטענה כלפיו מתמצית בביקורת שדיווח לממונים עליו בשב"כ על מה שנאמר בדלתיים סגורות". גנוסר עצמו מתאר את פעילותו כך, בתצהיר שהגיש לבג"ץ: "כחבר הוועדה פעלתי להעלמת חלקם של אנשי שב"כ בהריגת המחבלים. בכך עברתי על חוקי מדינת ישראל". ועדת לנדוי קבעה: "...כאן נעשתה, בנוסף על מתן עדויות שקר, ביודעין ובמתוכנן, פעולה של שיבוש חקירה...". מרגלית, אולי בתום לב, מציג תמונה לא מדויקת של האישומים נגד גנוסר. באחת ההתייחסויות המעטות לעברו של גנוסר, במאמר שפרסם בצמוד לתחקיר של כספית, תחת הכותרת "רקב ביעקב", דורש מרגלית להקים ועדת חקירה, אבל "ועדת חקירה רצינית, לא כמו זו שנוהלה בפרשת קו 300 על-ידי האיש התמים מאיר זורע, שגנוסר סובב על הזרת". בעבר, כפי שראינו, התייחס מרגלית בסלחנות מפליגה להתנהגותו של גנוסר, על גבול הדמדומים של האמת. מתי השתכנע שגנוסר הטעה את זורע? בתגובה לפניית "העין השביעית" מסביר מרגלית: "לגנוסר לא היה עניין להסתיר את האמת, הוא לא היה במקום האירוע (ההוצאה להורג י"ק)... הוא פעל כפי שפעל כי כך פעלו אז בשב"כ. לפי מיטב זכרוני הוא לא נפגש עם העדים. בלילה הוא סיפר לאברום (אברהם שלום - אז ראש השב"כ)... את מה שאמרו העדים ביום. הם (שלום ואנשי שב"כ נוספים י"ק) תדרכו את העדים. מי שבא להעיד לא ראה בערב הקודם את גנוסר (...) אמרתי שהוא סובב (את זורע י"ק) על הזרת כי הוא לא סיפר את האמת. אבל הוא לא זייף את העדויות. אני מוכן לקבל שטעיתי. אולי היום הייתי כותב אחרת". ברור שמותר לעיתונאים לשנות את דעתם, אבל בכל זאת נשאלת השאלה, למה עכשיו? מה יש בגילויים החדשים של בן כספית שמצדיק שינוי עמדה ערכית כלפי האיש? ומה עם "סליחה, טעינו"? הגילוי העיקרי החדש בתחקיר "מעריב" הוא היקף הפעילות העסקית של גנוסר עם הפלסטינים ואופיה האפל. התחקיר של כספית מעלה טענות משכנעות שעסקיו של גנוסר אינם מדיפים ריח נעים. לפי פרסומים בעיתונות החליטו במשטרה, ביאח"ה, לחקור חשדות לעבירות כלכליות בפרשת גנוסר. בקרוב תחקור גם יחידת החקירות של מס הכנסה את החשד שגנוסר לא דיווח על הרווחים הרבים מן החשבונות שניהל. ההערכה היא שהמשטרה לא תייחס לגנוסר סעיפי חשד של שוחד (החוק בישראל אינו מונע מתן שוחד ללא-ישראלים) או של פגיעה בבטחון המדינה. חשיפת עסקיו האפלים לכאורה של גנוסר היא סיפור הצלחה עיתונאי ממדרגה ראשונה, אולם לא היא שעמדה במרכז התחקיר. טענה מרכזית בתחקיר היא שיש ניגוד עניינים בין פעילותו העסקית של גנוסר לבין שליחויותיו הציבוריות. בעקבות החשיפה של כספית הורה היועץ המשפטי למשטרה לחקור את האפשרות שגנוסר מסר תצהיר כוזב בעניין קשריו העסקיים עם הרשות-הפלסטינית. זו תוצאה טובה ומוצלחת לתחקיר עיתונאי. אבל הטענה בדבר ניגוד העניינים של גנוסר אינה חדשה, והיא אף שימשה בסיס לעתירתו של ח"כ צבי הנדל. מי שניסח אז את כתב-ההגנה המשכנע ביותר היה דווקא עורך "מעריב" היום, אמנון דנקנר: "חבר-הכנסת הנדל לא הגיש את הבג"ץ", כותב אמנון דנקנר ב"מעריב" ב- 1.5.00,"בגלל חרדתו למנהל תקין, אלא בגלל שידוע לו כי גנוסר יעיל בשירותיו וכי הוא מצדד ופועל למען הסכם רציני בין ישראל לפלסטינים בעוד הנדל חושש מאוד מהסכם כזה. לגופו של עניין, אין ממש בעתירת הנדל. גנוסר אינו משמש בתפקיד רשמי אלא מעמיד לרשות ברק את קשריו הטובים עם צמרת הרשות. זו אינה תופעה חדשה שממשלות משתמשות בשירותיהם הטובים של אנשי עסקים בעלי קשרים כדי שישמשו צינור לא פורמלי במגעים בין מדינות. אין כאן אלא עוד מקרה של שימוש בבג"ץ לצורכי ניגוח פוליטי". במקום אחר כתב דנקנר: "השופטים לא התביישו לדון ברצינות באפשרות שאדם כגנוסר, שהקדיש את חייו לבטחון המדינה ושכל בן בצבא, ימעל בתפקידו ולא ינהג בתום לב בשירות ראש הממשלה, מכיוון שיש לו עסקים פרטיים עם הפלסטינים" ("מעריב", 25.8.00). השופטים לא התביישו - וב"מעריב" התביישו? אמנון דנקנר בחר לא להגיב לכתבה. אפשר להניח שהוא רואה בתחקיר "תיק גנוסר" סיבה מספקת לשינוי השקפותיו. אולם מסקירת הגילויים שפורסמו בתחקיר, כאמור, לא ברור מדוע. האישום המוסרי המרכזי כלפי גנוסר הוא זה שלא נאמר במפורש בתחקיר של "מעריב": כדי להתעשר, שיתף למעשה פעולה עם האויב. מעל הכותרת הראשית של העיתון ביום פרסום הפרשה נכתב: "שרון הורה לבדוק האם הכספים שימשו לטרור". הכותרת, הענקית, "המוסד חוקר". המוסד, שאינו גוף חקירה, לא חקר. ראש המוסד זימן לשיחה את עזרד לב, שותפו של גנוסר. ההקדמה לידיעה נחתמת בציטוט מפי גורם בכיר: "מדהימה אותי המחשבה שגנוסר לא הבין שמחובתו לדווח". בשער המוסף לשבת מככבת, מטבע הדברים, הפרשה. מתחת לכותרת הראשית "תיק גנוסר": "’מעריב’ חושף לראשונה כיצד הפך יוסי גנוסר, מבכירי השב"כ, למייסד ולמנהל של אימפריית הכספים החשאית של יאסר ערפאת. ...גם כשהאינתיפאדה התנהלה במלוא עוצמתה וגבתה מחיר דמים נורא, גנוסר המשיך לפעול. ולהתעשר. ...עזרד שנבהל וחשד שהכסף הועבר למימון הטרור הפלסטיני החליט לשים קץ ל’מעשים לא כשרים’. גורמי מודיעין ל’מעריב’: חשוב לנו מאוד לאתר את זרימת הכסף, כדי לפענח איך מומן הטרור הפלסטיני". החולשה העיתונאית היא שמאחורי הכותרות הרעשניות הללו אין בתחקיר ראיות לכך שגנוסר שיתף פעולה עם האויב. אפשר לבקר את שיקול הדעת ואמות-המידה של מי שממשיך ועושה עסקים עם ראשי הרשות-הפלסטינית בעת שאלה נמצאים במלחמה מול ישראל. אולם "מעריב" לא מסתפק בכך "מעריב" מתעקש לרמוז, מבלי שיוכיח זאת, שגנוסר ידע, או צריך היה לדעת, שהכסף משמש לטרור. לב מוצג כמי שהוטרד מן האפשרות הזו ולכן פרש. מן הכתבה עצמה מצטיירת תמונה שונה למדי של מניעי לב. לב, פגוע מהתנהגותו של גנוסר, מסביר: "זה לא ייתכן שהוא ישבור שותפות ויכתיב חלוקה חדשה. הוא הביא את הלקוח, אני את הבנקים. אין סיבה לכל זה". התפרקות הקשר עם גנוסר נעשתה על רקע של ריב שותפים. הניסיון להציג אותה כאקט מוסרי לא עולה יפה. אולי משום העדר ראיות מספיקות, נוקט "מעריב" בשיטה של רמזים ועושה שימוש בלשון כפולה. במאמר "רקב ביעקב" כותב דן מרגלית: "...אין מקום לשום טענה, חד וחלק, שגנוסר ידע או אפילו חשד שראשיד מבריח את הכספים כדי לממן את הטרור. איני טוען שהיה צריך לאמץ את חשדם של גורמי מודיעין ישראליים שראשיד הוא האיש שעושה כן. לא חלה עליו כל חובה לדווח לעמי אילון ולאבי דיכטר מן השב"כ... אפילו לא כאשר יום אחד נעלמו מהחשבון 65 מיליון דולר בלי שראשיד סיפר לו על כך, וישראל והמערב חיפשו לשווא לאן נעלמו כספי הרשות-הפלסטינית. אך זה מה שהייתי מצפה ממנו לעשות, כראש אגף לשעבר בשב"כ וכמי שרוב ראשי הממשלה הסכימו להציבו בלב המגעים עם הפלסטינים". מרגלית אומר כאן דבר והיפוכו. הוא לא טוען, אבל כן מצפה. מצא את ההבדלים. מרגלית מבאר: "לא חלה עליו חובה לדווח. הוא לא עובד של השב"כ. אני לא יודע אם הוא ידע או לא (שהכסף מנותב לטרור י"ק). אני מניח שלא. אבל ההתנהגות שלו, העובדה שהוא לא דיווח, בעייתית". עניין אחר מעורר תמיהה - מן התחקיר של כספית לא ברור מתי בדיוק החלו קשריו העסקיים של גנוסר עם הפלסטינים. ההתקשרות עם לב, שפותחת את התחקיר, היא בפברואר 97’. זה לא הפריע ל"מעריב", ולעיתונאים אחרים, לכרוך יחד את שלושת ראשי הממשלה לשעבר מן השמאל. רבין שנרצח ב- 95’, ופרס שהפסיד בבחירות לנתניהו כבר ב-96’. בתהליך הרהביליטציה של גנוסר לקחו חלק פוליטיקאים (רבין שהיה הראשון להשתמש בו כשליח, ושרון שמינה אותו ב-87’ למנכ"ל מכון היצוא) ועיתונאים. אוהדיו של גנוסר בעיתונות הישראלית חשים ודאי נבוכים, אולי גם מרומים. הזיהוי האוטומטי של פטריוטיזם עם אינטגריטי לא עמד במבחן. מי שהפר את החוק אתמול מטעמים פטריוטיים עשוי להפר אותו שוב מחר, והפעם מטעמים אחרים. לא בטוח גם שמה שנתפס כפטריוטיזם הוא אכן הדבר האמיתי. יש הבדל, לא דק, בין הפגנת לויאליות לבוס, גם אם הוא ראש השב"כ או ראש הממשלה, ובין נאמנות למדינה. לפעמים, וכך במקרה של גנוסר, השניים מתנגשים. כשאדם מתרגל לחסינות במישור המשפטי והציבורי, לא מפתיע לגלות שהוא חש משוחרר מכבלי החוק והמוסר החלים על הכלל. לא נמצא ביסוס להחשדה המרומזת בתחקיר "מעריב" לקשר בין גנוסר לטרור. התנהגותו של גנוסר בפרשה הנוכחית, מעוררת התנגדות ככל שתהיה, היא חמורה פחות מהתנהגותו בפרשיות קודמות ומפורסמות. לא ברור שיש בגילויים החדשים כדי להצדיק שינוי ביחס אל גנוסר. מי שסבור שלגנוסר היה ניגוד עניינים, לא צריך היה לחכות לגילוייו המטרידים של כספית. קריאה מפוכחת של התנהגותו בעבר צריכה היתה לשמש תמרור אזהרה. במקום תמרור עצור הוצב בפני גנוסר שלט: דרך סלולה לפניך. גיליון 42, ינואר 2003
משחק הדומינו המזרח-תיכוני של העיתונים נמשך. היום: לוב. מחר סין? \| "גלובס" מציע עוד מבט על נתוני הצמיחה \| ואמיר אורן מציע תרגיל קטן בדמיון מודרך	"דיווחים על טבח מפגינים בלוב", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ"; "לוב, המרד מתפשט", נכתב בזו של "ישראל היום"; "מאבד שליטה", נכתב בזו של "מעריב". רק "ידיעות אחרונות" דוחק את המאורעות באפריקה לרצועה צרה במעלה השער, תחת הכותרת "לוב: מלחמת אזרחים". הכותרת הראשית היא "משרתים ומפוטרים" ("זינוק במספר המג"דים והמ"פים במילואים שפוטרו מעבודתם בגלל השירות התובעני"). "על-פי עדויות", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ", "נהרגו לפחות 220, חלקם מירי ממסוקים. עימותים אלימים גם באיראן, מרוקו ובחריין". אבי יששכרוף מדווח על דיווח של ה-BBC על אודות "ירי ללא הבחנה של כוחות הביטחון הלוביים" ועל "טבח מתוכנן", אולם פותח את הידיעה, באופן תמוה, במלים "חילופי אש". לפחות שני הרוגים בהפגנת רבבות באיראן, נכתב עוד בדיווח, המסתיים בקצה אסיה: "גם שלטונות סין עצרו בימים האחרונים עשרות ממתנגדי המשטר. יותר ממאה פעילים נאסרו, נשלחו למעצר בית או פשוט נעלמו". "מסלול המחאה: מטוניסיה ועד סין", נכתב בכותרת במעלה שער "דה-מרקר". "רעידת האדמה הכלכלית והפוליטית מתפשטת", נכתב בכותרת המשנה, "קמפיין מחאה באינטרנט בסין הוביל להשתקה חלקית של הרשת במדינה. חוסר היציבות במזרח התיכון נמשך: הבורסות בדובאי, קטאר וירדן נופלות". הכפולה הפותחת של העיתון היא "מפת ההתקוממות" על-פי ה"אקונומיסט" וה"גרדיאן", ובה מציינים את המדינות הערביות שבהן מתקיימות פעולות מחאה נגד השלטון: איראן, בחריין, תימן, סעודיה, סוריה, ירדן, לוב, מצרים, טוניסיה, מרוקו ואלגיריה. "הסיפור הלובי לא דומה לסיפור המצרי או התימני", נכתב בתמצית מאמר של פרופ יהודית רונן, המודפסת על שער "ישראל היום", "ועם זאת, הוכח כמה קשה למדינה להישאר אי בודד בים הסוער שמסביב". דומה או לא דומה, קשה או לא קשה, אי-אפשר שלא להעריך את הפרשנים, באקדמיה ובעיתונות, שעדיין מנסים לפרש את תמונת העולם שהשתנתה בן רגע מול עיניהם הנדהמות. יצחק לאור, בטור מבולבל במדור הדעות של "הארץ", מלגלג (וכי מתי אינו מלגלג?) על המזרחנים והפרשנים הסבורים כי יש "מזרח תיכון" שניתן להתייחס אליו כאל מקשה אחת, ומניח כי המאורעות האחרונים מוכיחים כי לא כך, אלא "כל ארץ וארץ בנפרד". באותו מדור כותב פרופ אלי פודה, תחת הכותרת "יש עולם ערבי": "במשך שנים רבות חזרו הפרשנים על האמירה כי אין עוד עולם ערבי; מה שנתפס כעולם מאוחד עם אידיאולוגיה פן-ערבית, תחת מנהיגותו הכריזמטית של עבד אל-נאצר, נעלם עם מותו של המנהיג המצרי ב-1970. במקום זאת רואים מדינות ערב שונות, שכל אחת מתאפיינת באוכלוסייה ודפוסי התנהגות משלה. כתוצאה מכך התפתחו מדינות לאום טריטוריאליות בעלות זהות נפרדת. הליגה-הערבית המאובנת, כך ממשיך הטיעון, היא הביטוי לפשיטת הרגל של העולם הערבי. ואולם, המהפכות בטוניסיה ובמצרים, וההפגנות הסוערות בבירות אחרות של מדינות ערביות (שעלולות אף הן להוביל למהפכות נוספות), מוכיחות, אם נדרשה הוכחה, כי העולם הערבי מעולם לא נעלם. "[...] מה החשיבות של האבחנה כי יש עולם ערבי? ראשית, אל נתפלא על תופעת הזליגה. [...] שנית, [...] תחושת הזהות של מדינות המערכת מתחזקת בעקבות מעורבות בוטה של מדינה שנמצאת מחוץ למערכת ומאיימת עליה. ולבסוף, במקרים מסוימים מערכת זו מצליחה גם ליצור קונסנזוס כלל-ערבי רחב". "אין מדובר באירוע חד-פעמי שהתמוסס – אפשרות שהעלה כאן אלוף בן", כותבת על המהפכה במצרים עמירה הס, שליחת "הארץ" לקהיר, בטור במדור הדעות (שאגב, נערך בידי בן). הס ממשיכה לחבוט בבן, בפרשנים האחרים ובגורמי המודיעין, שפיספסו את המהפכה המצרית. לפי הס, הפספוס טמון בכך שמי שאינו "שמאלני" (המרכאות במקור) ניזון מהשלטון ולא מההמון, שחוסר העניין בו "יוצר נקודות עיוורות". הס אינה מתייחסת לכך שב-50 השנים האחרונות אותם עיוורים צדקו מדי יום, ואילו ה"שמאלנים" צדקו רק פעם אחת, או לשאלה אם כדאי להיות טועים 50 שנה רק כדי להגיד פעם אחת "אמרנו לכם". שאלת השאלות היא, כמובן, מי יהיה הצודק במשך כל יום ב-50 השנים הבאות. "העולם תקוע והאנשים בו תקועים – זהו המסר הבולט ביותר שעלה מתוך הסרטים שנכללו בתחרות הבינלאומית שהתקיימה בפסטיבל הקולנוע ה-61 של ברלין, שננעל אמש", כותב אורי קליין במוסף "גלריה" של "הארץ", בפתח סקירה על סרטים "שכמעט לא קורה בהם דבר" ומתארים פרידות, נטישות, משברים לאומיים ושיתוק קיומי. בסופה של הסקירה מתאר קליין את המותחן "Unknown", בכיכובו של ליאם ניסן, שהוקרן מחוץ לתחרות "ולא היה נכלל בה אלמלי צולם כולו בברלין". "בניגוד לרבים מהסרטים שהוקרנו בתחרות [...] הסרט, שביים חאום קולט-סרה, גדוש באקשן מתחילתו ועד סופו, והעובדה שעלילתו מופרכת כמעט לחלוטין רק מוסיפה להנאה. [...] יש בסרט מרדפי מכוניות למכביר וגם פיצוץ שמתרחש בקומה העליונה של אחד מבתי-המלון היוקרתיים בברלין. הקהל שנכח בהקרנה לעיתונאים של הסרט צחק ברגעים המופרכים ביותר ומחא כף כשהרשעים קיבלו את גמולם. במלים אחרות, זהו סרט טוב בסוגו ולפעמים, בעיקר בסופו של פסטיבל קולנוע, זה כל מה שמבקשים". "תן לנו 200 אלף שקל ונסדר לך את העניינים במס הכנסה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "כך פעלה לפי החשד השיטה של מנהל מחלקת המודיעין הארצית ברשות המסים, דוד ואנונו", נכתב בכותרת המשנה המפנה לכתבה של שני מזרחי. "יוחאי יעיש, אמרגנו של הזמר קובי פרץ, חשף במשטרה: בפגישה בבית-קפה סיפר לו יואל מוגמי, יועץ של מנכ"ל מפלגת קדימה, כי יש נגדו תיק ברשות. מוגמי הציע ליעיש לסדר את התיק תמורת תשלום של 200 אלף שקל. לאחר מכן נדרשו מיעיש עוד 100 אלף שקל. בתמורה לעדותו, יעיש קיבל הבטחה שלא יואשם בשוחד". "התחרות בין המפלגות על המקום הראשון בשחיתות הממסדית צמודה, ברגע זה קדימה מובילה בגדול", כותב שלום ירושלמי במדור הדעות ב"מעריב". "היא שולחת לחזית את אהוד אולמרט, אברהם הירשזון, חיים רמון, צחי הנגבי, עמרי שרון, גלעד שרון, שחורי ומוגמי". אבל "הליכוד עוד לא אמר את המלה האחרונה", כותב ירושלמי, שמפרגן לגידי וייץ: "מי שקרא את הפרוטוקולים של הוועדה לבחינת קשרי הון-שלטון שפורסמו ביום שישי בהארץ לא התקשה למצוא הבדלים בין ישראל לבין מצרים של חוסני מובארכ ואלגיריה של בן עלי. בשלוש המדינות קיימת כנראה מערכת משומנת של תן וקח. במצרים ובטוניסיה מתחילים לפחות לעשות תיקון". צמיחה חופשית הכותרת הראשית של "גלובס", מי שתיפקד על תקן מחרב המסיבות גם כשפורסמו לפני כמה ימים נתוני הצמיחה המפתיעים לטובה של ישראל, היא "הבלוף של נתוני הצמיחה": "נתון הצמיחה לרבע האחרון של 2010, המצביע לכאורה על דהירה של המשק בקצב שנתי של 7.8%, הוא נתון חסר משמעות כלכלית, לא מייצג, מסנוור ועלול להביא להסקת מסקנות הפוכות מהמתבקש", כותב ד"ר יעקב שיינין במאמר הראשי. "ניתוח של שיעורי הצמיחה של ישראל במבט ארוך טווח, שהוא הרלבנטי, מראה דווקא כי העשור הראשון של המאה ה-21 היה עשור גרוע מאוד לכלכלת ישראל, למרות השמחה הגדולה. אנו נוהגים לכנות את שנות השמונים של המאה הקודמת העשור האבוד, אולם נראה כי העשור האחרון היה אף גרוע ממנו". כדי להבין למה (או למה לא), כדאי לקרוא את המאמר במלואו. "הציבור משלה את עצמו שהעתיד ורוד", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "עסקים" של "מעריב". "מחקר חדש מגלה: 99% מהציבור סבורים שהאחריות לרמת החיים שלהם בגיל הפרישה מוטלת על הממשלה. המשמעות: החלטות קריטיות לגבי הפנסיה מתקבלות באדישות, שרירותיות, חוסר הבנה ובלבול". הכותרת הראשית של "כלכליסט" היא "תמר מנסה לגלגל את ששינסקי על הציבור", ציטוט של מנכ"ל החברה-לישראל, ניר גלעד, ש"פותח חזית מול תגלית הגז של תשובה". "גלעד טוען כי השותפים בקידוח תמר חזרו בהם מההסכמות והם נמנעים מלחתום על חוזים, בניסיון להעלות את מחיר הגז", נכתב בכותרת המשנה, "ואף שהגז ממצרים לא זורם למפעלי החברה-לישראל, גלעד לא מהסס לאיים: זה הזמן של תמר לסכם עם הלקוחות כי בלי סיכום, נמצא אלטרנטיבות. שיזכרו שמאגר בלי לקוחות שוויו אפס". "דלק ביקשה לעכב את ההצבעה – אך השרים אישרו את חוק ששינסקי", נכתב בכותרת ידיעה ב"דה-מרקר". "מערכת המיסוי החדשה תובא השבוע לכנסת, לאחר שסוכלו נסיונות דלק-אנרגיה ושרי ישראל-ביתנו לדחות את ההצבעה. במשרד האוצר מעוניינים לאשר את החוק עד סיום המושב הנוכחי של הכנסת, בסוף אפריל". ב"עסקים" מצטטים "גורם בענף הגז" שאומר: "בכנסת הדברים עובדים אחרת – החוק הסופי יהיה שונה מהצעת החוק שהוגשה". "האם למנוע מאמנים משתמטים לקיים הופעות במימון ציבורי?", שואלת כותרת העמוד הפותח של מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות": איתן הבר "בעד, נחמה דואק "נגד". אבל מי הוא, בעצם, ומה הוא, משתמט? הוא אינו מי ששירת בצה"ל, והוא אינו עריק, כלומר מי שנמלט מהצבא והמשטרה הצבאית אמורה ללכוד. משתמט, אם כן, הוא מי שצה"ל שיחרר אותו משירות בשל עילה, כלשהי, הקבועה בחוק. כלומר, משתמט הוא מי שצה"ל הפך אותו לכזה. ובמילים אחרות: יש לאסור על מימון ציבורי לצה"ל. "אני מבחין בין אמנים שלא שירתו בצה"ל בגלל סיבות מוצדקות, רפואיות ואחרות, לבין מי שהשתמטו מן השירות בתואנות לא נכונות, שקרים והולכת שולל", כותב הבר. אבל הרי מי ששיקר לרשויות הצבא דינו להיעצר ולהישפט, לא בעיתון אלא בבית דין. בקיצור, עד שלא יסבירו לנו בדיוק מי הוא משתמט, או שימצאו עיתונאי בלש שיודע מי שיקר כדי להשיג פטור, כל דיון בסוגיה הזו הוא התחמקות, שלא לומר השתמטות, מן האמת. "זועבי הליכודניק", לשון כותרת ההפניה על שער "ידיעות אחרונות". "הבן-דוד של ח"כ חנין זועבי התפקד למפלגה. צביקה ברוט ויובל קרני במדור הפוליטי החדש ב24 שעות". הקוריוז עצמו לא באמת מעניין, אבל בזכותו הידיעה המרכזית במדור מוקדשת לדיון נדיר במצבם הפוליטי של ערביי ישראל. ידיעה אחרת מוקדשת לחשיפת בלוף פוליטי: ח"כים שמקימים שדולות קיקיוניות, שאינן פועלות באמת, כדי להציג מצג שווא של עמידה בראש גוף הפועל למען הבוחרים: "כך, למשל, שדולות כמו השדולה לצריכה סלולרית נבונה של ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ, או השדולה למען הגמלאים שהקימה אורית נוקד לפני הפיכתה לשרה, לא כונסו אפילו פעם אחת". המוספים היומיים של העיתונים הם זן בסכנת הכחדה בעידן הקרח הדיגיטלי שלנו: ב"הארץ" ביטלו את המוסף והחזירו אותו קצוץ עמודים וכנפיים, ב"מעריב" מתכוננים כבר שנים לסגירתו של המוסף היומי. במוסף של "ידיעות" המדור החדש מצטרף למדורים שבועיים אחרים, חדשים או מחודשים, העוסקים בתחומים חשובים שנדחקו ממנו לטובת ענייני בידור ורכילות. כל זאת במסגרת מתיחת פנים מתגלגלת, לרוב מוצלחת, שעובר "24 שעות" (עד לאחרונה בעריכתו של אלון גולדשטיין). במדור הדעות של "הארץ" חוזר אמיר אורן לפרשייה המפורסמת של חשבון הדולרים של יצחק רבין, שנחשפה על-ידי העיתונאי דן מרגלית. אותו מרגלית שחתום על ספר, "הבור", וכמה וכמה מאמרים מהתקופה האחרונה, המעדיפים את גרסתו של שר הביטחון אהוד ברק לתיאור היריבות בינו ובין הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. אורן זורק לכובע את הדמויות שהיו מעורבות בפרשה ההיא, מערבב ומדגים כיצד גם אותה אפשר לפרש כמזימה מלוכלכת להפיל את ראש הממשלה, באמצעות קצין משת"פ ועיתונאי המונע משיקולים זרים. "טלטלה בלשכת רה"מ: עוזי ארד התפטר", נכתב בכותרת מטולטלת ברצועה צרה בתחתית שער "מעריב". כותרת הדיווח של אלי ברדנשטיין בעמ 6 היא "פורש בזעם" (אגב, באותו שער אנו מדווחים גם על "טירוף מחירי הרכב" – כותרת שיחד עם הראשית, "מאבד שליטה", מדגימה שוב ש"מעריב" מכוון למי שלא שכח לקחת את הריטלין שלו בבוקר). ב"ידיעות אחרונות" ארד עוזב "בטריקת דלת", "כשהוא פגוע וממורמר". הכותרת על שער "ישראל היום" היא "עוזי ארד התפטר". נועם שרביט מדווח בידיעה קטנטנה בעמ 14 ב"מעריב" כי נציבות שירות המדינה ממליצה ליועץ המשפטי לממשלה להעביר את חקירת מנכ"ל המשרד לבטחון פנים לשעבר, חגי פלג, בחשד לעבירות מין כלפי ד"ר אורלי אינס, "מהמישור המשמעתי למישור הפלילי", כלומר אל המשטרה, וזאת בשל החשד כי העבירות חמורות. גם היום העיתונים מדווחים על "צעירה שנדקרה בשדרות ח"ן בתל-אביב", ועל כך שצו איסור פרסום מוטל על פרטי המקרה.
בספרו "פחות זה יותר - כך יציבות תציל את העולם" מנסה הסופר גייסון היקל להסביר כיצד לחיות ברווחה בלי להחריב את העולם שבו אנחנו חיים • דב חנין, לשעבר ח"כ והיום ראש פורום האקלים הישראלי, מסביר: מקור המשבר הוא במנגנון הכלכלי שלנו - ובמרוץ הצרכני שמשרת אותו	בדרך כלל קשה לנו לחשוב על שינוי עמוק. שינוי שכזה מאיים על אורח החיים ועל השגרה שלנו. ושינוי גדול באמת הוא משהו שבדרך כלל אנחנו מתקשים אפילו לדמיין, בהיותו רחוק כל כך משגרת החיים אליה התרגלנו מהיומיום שלנו. אבל הפעם לא נוכל להימנע מהשינוי. הוא כבר כאן. משבר סביבתי עצום, ששינויי האקלים הם המופע המרכזי שלו, מחייב את השינוי הזה באופן דחוף. אולם השינוי העמוק הזה איננו איום על החיים שלנו אלא דווקא הזדמנות גדולה – הוא אינו חיוני רק כדי להגן על החיים שלנו, אלא גם יכול להפוך אותם להרבה יותר טובים, כבר עכשיו. זאת תמצית הרעיון שעומד במרכז ספרו של גייסון היקל "פחות זה יותר": אנחנו יכולים להשיג יותר בפחות, להמיר את הגידול הכלכלי – שמטביע את העולם בערימות מוצרים ובפסולת, ובמקביל מעמיק את הפערים ואת אי-השוויון – בסוג אחר של שפע, שיבטיח לא רק צדק ושוויון אלא גם שגשוג משותף והדדי של האדם והטבע. גייסון היקל משתייך לזרם המתעצם של סביבתיות חברתית, המחבר בין שני ממדי מציאות שרבים מאתנו עדיין רגילים לחשוב עליהם כעל עולמות נפרדים – זה הסביבתי וזה הפוליטי-חברתי. למען האמת, הפרדה כזו אפיינה לאורך שנים את התנועה הסביבתית והתקיימה גם אצלי, בתחילת דרכי הסביבתית והפוליטית. כנער תל אביבי בשנות השבעים, אהבתי מאוד לטייל בארץ. כתלמיד תיכון הייתי מבלה סופי שבוע וחגים בטיולים עם חברות וחברים. היינו יוצאים למסלולים למיטיבי-לכת, בהתחלה ליום אחד ובהמשך ליומיים ולשלושה. באותם ימים הסלוגן של החברה להגנת הטבע היה – "קח מקל, קח תרמיל ובוא איתנו". אני וחבריי באנו, נטינו את האוהל שלנו בטבע, ובלילות התרגשנו לצפות בשמיים זרועי הכוכבים שמעלינו. הסביבתיות המוקדמת הזו הייתה רומנטית מאוד. החיבור העמוק לטבע שקיבלתי ממנה נותר עמוק ומשמעותי עבורי עד היום. אבל על החיים שלי בעיר, על חברה ועל פוליטיקה, לא היה לאותה סביבתיות דבר משמעותי לומר. במקביל, ולגמרי במנותק, הייתי נער פוליטי. ביליתי לילות בשיחות עם חברות וחברים בחוג הנוער השמאלי הפתוח, השתתפתי במשמרות מחאה יהודיות-ערביות, הפגנתי למען שלום והצטרפתי לפעילויות הפנתרים השחורים בשכונות. בין שני המעגלים האלה בחיי לא היה אז שום קשר. החיבור הסביבתי-חברתי נוצר אצלי, כמו אצל התנועה הסביבתית בכללותה, רק שנים מאוחר יותר. במרכזו הייתה ההבנה שמקורן של הבעיות הסביבתיות טמון באינטרסים חברתיים וכלכליים, ושאת מחירן משלמים קודם כל המוחלשים והפגיעים בינינו. הבנו שגם הדרמה הסביבתית הגדולה, שהלכה והתפתחה למשבר מסוכן, קשורה לחברה ולתרבות שאינן מתחשבות ביכולות הספיגה של המערכת האקולוגית ויוצרות איומים קשים עליה. משבר האקלים והאיומים הסביבתיים האחרים אינם ביטוי של משבר בטבע, אלא של משבר ביחסי החברה עם הטבע. המשבר הזה לא נובע מעצם קיומם של בני האדם, שהרי בני אדם התקיימו בעולם הזה אלפי שנים בלי ליצור משבר סביבתי. הוא גם לא נובע מעצם קיומה של תרבות אנושית, שהרי התחלפו כאן תרבויות שונות בלי ליצור משבר שכזה. המשבר הזה הוא תולדה של חברה מסוימת ותרבות מסוימת. ומקור הבעיה נמצא, כפי שספר זה מראה, במנגנון הגידול הכלכלי שסביבו החברה שלנו מאורגנת, ובמרוץ הצרכני שמשרת אותו. החיים העכשוויים הם מרוץ קשה ובלתי-פוסק: אנחנו רצים במהירות, בלי לעצור, כי מי שלא רץ פשוט ייפול ויידרדר לאחור. הריצה הפכה לצורך הישרדותי, והמרוץ קשה כי הוא מתנהל במעלה מדרגות נעות יורדות. כמו ב"אליס בארץ הפלאות", צריך לרוץ במהירות כפולה רק כדי להישאר באותו המקום. המרוץ הגדול של החיים שלנו מאורגן מסביב לאתוס שקובע: "מי שרץ גם יגיע". מי שיעבוד קשה, בסוף גם יצליח ויתעשר. החלום הזה, על "אורח החיים האמריקני", הופץ ברחבי העולם בעוצמה מהפנטת ובעקבותיו המוני בני אדם הצטרפו למרוץ – משוכנעים שאם רק יקנו עוד וישיגו עוד, חייהם יהיו משמעותיים יותר וטובים יותר. אבל יום-יום נוכחים רבים מאיתנו שהמציאות היא שונה לגמרי, ושבעולם האמיתי המרוץ מותיר יותר ויותר אנשים מאחור. רבים מאלה שנותרים מאחור הופכים, מבחינת המערכת, למיותרים: זקנים, נכים, מובטלים, עניים. כאשר מערכות הרווחה מצומצמות – באה במקומן צדקה. אבל כדרכה של צדקה, היא איננה מסייעת באמת לשיפור מצבם של המוחלשים. בחברה המאורגנת מסביב למרוץ, לא רק המוחלשים נפגעים. גם שכבות הביניים נשחקות. גם בקרבן ניכר הקושי לעמוד בעומסים הכלכליים המתעצמים. גם אצלן ההכנסות מדשדשות בעוד ההוצאות רק עולות ועולות. המרוץ הצרכני העכשווי מבוסס על גירוי מתמיד של צרכים, כך שסף הגירוי עולה בהתמדה ללא כל אפשרות להשיג סיפוק יציב – מעין ניסוי חברתי-כלכלי שיצא מכלל שליטה. אולם, כפי שהיקל מראה, מרגע שמובטח קיומם הבסיסי של בני האדם, הגורמים שתורמים לאושר שלהם יותר מכול הם דווקא קשרים חברתיים ממשיים, תחושת משמעות ופנאי אמיתי – קורבנות המרוץ הצרכני. משהו חשוב הולך כך לאיבוד, משהו עמוק חסר בדרך החיים הזאת, שבה החיים מאורגנים סביב מרוץ להשגת עוד ועוד מוצרים משוכללים, חדשים ואופנתיים. כפי שאמרה לילי טומלין, גם מי שמצליח במרוץ העכברים נותר, בסופו של דבר, רק עכבר. המרוץ מוליד תרבות ללא נחת, אותה הוא גוזר על משתתפיו. אך באופן דיאלקטי, עוצמתה הגדולה של "תרבות הצריכה" נובעת מכך שהיא אינה רק מקור לחוסר הנחת, אלא גם סוג מסוים של מענה לו. כך אנחנו מוקפים היום בשפע של מוצרים לטווח קצר שמוחלפים במהירות עצומה. מה שהיה בעל ערך אתמול הופך היום לפסולת. מה שמתקלקל נזרק, וזול יותר להחליף מאשר לתקן. בחברת ה"השתמש וזרוק" שיצרנו לא נותר עוד מקום לתיקון: לא תיקון של חפצים וגם לא תיקון של יחסים. אם זה התקלקל – פשוט זורקים. הרעיון הגדול של התיקון, רעיון שיש לו משמעות כה גדולה הן בחשיבה הפסיכולוגית והן במסורת היהודית, הולך ונעלם במציאות החיים שמכתיב המרוץ הגדול. אבל לא רק חפצים מקולקלים מושלכים, אלא גם כאלה שהמערכת לוחצת להחליפם בחדשים. משקיות ניילון ועד צגי מחשב – אנו משליכים ללא הרף דברים שהסביבה אינה מסוגלת לעכל – מתכות כבדות, חומרי המסה כימיים, תרכובות חדשות לגמרי שאנו ממציאים ומייצרים, וחומרים אחרים שדי בכמויות זעירות מהם כדי ליצור זיהום סביבתי חמור. יותר ויותר מוצרים חדשים מתוכננים מראש לשרוד זמן קצר בלבד. חישבו על כך. המנהג המגונה הזה, של "התיישנות מכוונת", תועד לראשונה בשנות העשרים של המאה שעברה כאשר יצרניות הנורות החליטו לקצר את תוחלת החיים של מוצריהן. זה עבד כמו קסם – המכירות זינקו והרווחים גאו, והרעיון התפשט במהרה לתעשיות אחרות. היום, זה אחד ממאפייניה של הכלכלה שלנו. זה ניכר בכול, החל ממוצרי חשמל המתוכננים בכוונת-תחילה כך שיתקלקלו מוקדם יותר וכלה בגרביונים, המעוצבים כך שייקרעו לאחר שימושים ספורים בלבד. מנקודת המבט הקפיטליסטית, אין כאן כל פרדוקס, שכן כל עניינה של המערכת הוא במקסום הרווח, אולם מפרספקטיבה אנושית ואקולוגית – זהו לא פחות מטירוף מוחלט. מלחמה פסיכולוגית מתמשכת: יום-יום אנחנו מופגזים באלפי מודעות, מתקפות בלתי-פוסקות על התודעה שלנו עצמה. אנו מוצפים במוצרים שהמערכת מנסה לשכנע אותנו לרכוש צריכה כשלעצמה אינה פסולה. היא אפילו הכרחית כדי שנוכל להתקיים. הבעיה היא כשסדר הדברים מתהפך: במקום צריכה כדי להתקיים – מתקיימים כדי לצרוך. זה מה שקורה בחברה שלנו. הצרכים האנושיים הופכים בה ממשתנה בלתי-תלוי, מגורם המוליד ייצור, למשתנה תלוי, לדבר-מה שהייצור הקיים מפתח ומוליד אותו. הצרכים האנושיים הופכים ממקור לתוצר. המערכת הכלכלית שלנו מייצרת צרכים חדשים באופן שיטתי, וכסף רב מושקע בקידום הרעיון שחיינו יהיו טובים יותר בעזרת המוצרים שימלאו אותם. ואכן, רק במהלך העשור הקודם ענף הפרסום צמח בשיעור מסחרר, מתעשייה של כ-400 מיליארד דולר בשנת 2010 ל-560 מיליארד דולר ב-2019. כפי שהיקל כותב, התוצאה היא מעין מלחמה פסיכולוגית מתמשכת: יום-יום אנחנו מופגזים באלפי מודעות, מתקפות בלתי-פוסקות על התודעה שלנו עצמה. אנו מוצפים במוצרים שהמערכת מנסה לשכנע אותנו לרכוש. המסר הוא שחיינו ישתפרו, במובן עמוק, אם נעשה זאת: אם רק נצליח לרכוש את הטלפון הסלולרי האחרון, המכונית החדשה, הבגד האופנתי או הבושם המיוחד, נהפוך לבני אדם מוצלחים יותר. וזאת לא רק התודעה שלנו שסובלת מכך. מחקרים מראים מתאם ישיר וגבוה בין הוצאות על עולם הפרסום לבין צריכה חומרית. בשעה שהגידול בייצור המזון, הביגוד וחומרי הבניין מקביל לגידול באוכלוסייה, הרי שייצורם של מוצרים חדשים גדל בשיעור פנטסטי. לאורך המאה ה-20 נוצרו והתרבו במהירות סוגים חדשים לחלוטין של מוצרים: סיבים סינתטיים, מוצרי אלקטרוניקה, כלי רכב. צריכת החומרים לנפש בארצות הברית עלתה ביותר מפי חמישה מאז 1950. מספר המכוניות ביחס לאנשים בעולם גדל בתקופה זו פי יותר מארבעה. ובישראל? הוא זינק פי יותר משלושים. מקורו של המרוץ הצרכני טמון באופייה המיוחד של המערכת הכלכלית העכשווית. סוד כוחה הוא במנגנון גידול כלכלי בלתי-מרוסן הנמצא בליבה. הוא שאפשר לה להתרחב, להתייעל ולהתקדם מבחינה טכנולוגית. הוא שאפשר לה להתפשט על פני כדור הארץ כולו ולהדביר לא רק את המערכות שקדמו לה, אלא גם את אלה שצמחו מתוכה והתיימרו להחליף אותה. באחרית הדבר של הספר אני מציג ניתוח קצר, המתאר כיצד לדעתי נוצר המנגנון המיוחד וחסר-התקדים הזה ואיך התארגנה סביבו המערכת הכלכלית העולמית כולה. מנגנון הגידול הוא סוד כוחה של המערכת, אבל גם מקור האיום על החיים שלנו. הבעיה כאן פשוטה להבנה: יש כאן גידול בלתי-מרוסן שמתקיים בתחומיו של כוכב שיש לו יכולות עצומות, אבל חסרון גדול אחד – הוא איננו גדל. כפי שעולם הטבע מראה לנו, כל גידול שממשיך לצמוח ללא כל התחשבות בגבולותיה של הרקמה שבתוכה הוא מתקיים, מסכן את עצם קיומה, ואף את עצם קיומו שלו: הוא יגדל ויגדל עד שיכלה את משאביה של המערכת ויוביל לקריסתה, ולמותו שלו. ואכן, כפי שספרו של היקל מראה היטב, הגידול הכלכלי הבלתי-מרוסן הוא מקורה של הקריסה האקולוגית המתרחשת מסביבנו. ככל שהכלכלה העולמית ממשיכה לגדול היא צורכת יותר אנרגיה ומשאבים ומייצרת יותר פסולת. כבר עכשיו דרישותינו מכדור הארץ חורגות בצורה דרמטית מן הגבולות שמדענים הגדירו כבטוחים; ואם נמשיך להרחיב את הכלכלה בקצב הנוכחי, עד אמצע המאה הנוכחית נשתמש ביותר מ-200 מיליארד טון של חומרים בשנה, כלומר כמעט כפול מהכמות הנוכחית, מה שיגרור שיבוש מסוכן ביותר של האיזונים האקולוגיים המאפשרים את החיים שלנו. היקל מראה כי אם נמשיך ללא שינוי, תחת תרחיש ה"עסקים כרגיל", האנושות תצרוך בשלושים השנים הבאות כמות אנרגיה ומשאבים השווה לזו שצרכנו בעשרת אלפים השנים האחרונות גם יחד. חשוב להבין: עניינו האמיתי של מנגנון הגידול איננו שיפור חיינו. עניינו האמיתי הוא הגדלת רווחים. הרעב לרווח הוא שמניע את גלגלי המערכת ומגביר את האגרסיביות שלה. למען הגדלת הרווחים המערכת מוכנה להעתיק את הייצור למקומות זולים יותר, לשחוק את שכר העבודה, את התנאים הסוציאליים ואת רווחתם של אנשים רבים מסביב לעולם – וגם לפגוע אנושות במערכות הטבעיות שלהן אנחנו זקוקים לעצם קיומנו. זאת גם הסיבה לכך שהחברה שלנו מאופיינת בהאצה בכל המישורים: הייצור, הצריכה, מחזור הכספים ואפילו האבסת בעלי החיים. לעיתים נדמה שאין לנו ממש ברירה; תחת הקפיטליזם, אם הכלכלה אינה גדלה היא מתמוטטת, אז אנחנו מאיצים ומאיצים. איכות חיים אמיתית, לעומת זאת, דורשת דווקא האטה של המרוץ. איכות במקום כמות. במקורות היהודיים נאמר: "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו חוזרים, ימיו אינם חוזרים" (ספר החיים, י). החזרת הזמן לאנשים, אם כן, אינה מותרות – היא תנאי לאיכות חיים טובה יותר. ראו מה קורה לזמן בחברת המרוץ. בעבר, מדדנו זמן על פי מחזורים טבעיים. הימים נקבעו על פי מיקום השמש בשמיים, והשנה הוכתבה על פי המחזור החקלאי של זריעה וקציר. אבל עכשיו הזמן נותק מהטבע. אנו מוקפים היום באמצעים שנועדו לחסוך לנו זמן, משום ש"זמן שווה כסף". אבל כפי שכתב מיכאל אנדה בספרו "מומו", לא משנה כמה זמן אנו חוסכים, אף פעם אין לנו עודף ממנו. בדרך מסתורית הוא פשוט נעלם. בפועל, המרוץ המאפיין את החברה המערבית מותיר את מרביתנו דווקא עם פחות זמן. על פי חישוב מפורסם, האמריקני הממוצע מקדיש 1,500 שעות בשנה למכוניתו (נסיעה, תיקונים, זמן עבודה למימון התחזוקה וכיוצא בזה) ונוסע בה במשך השנה 10,000 קילומטרים. כשבודקים את היחס בין מרחק הנסיעה הכולל של המכונית לבין סך כל הזמן המוקדש לה, מגיעים לתוצאה מפתיעה – "מהירות" של שישה קילומטרים לשעה בלבד – בדיוק קצב התנועה של אדם ללא מערכת תחבורה מודרנית. אך האמריקני הממוצע מקדיש נתח עצום – 25% – מהזמן החברתי הזמין שלו לתנועה, ואילו בחברות לא-מוטוריות הקדיש האדם לכך 3-8% מזמנו. על אף שחייהם אמורים לסמל את פסגת שאיפותינו, האמריקנים גם מקדישים זמן רב יותר מבעבר לעבודה: גולייט שור, לדוגמה, חישבה שבשנות התשעים של המאה העשרים התכווץ הפנאי שלהם ב-5.3 ימים מדי שנה. אמנם היקל לא חשב על ישראל כאשר כתב את ספרו, אבל ישראל הופכת בשנים האחרונות לדוגמה מובהקת וקיצונית של התהליכים המתוארים בו. מבחינות רבות, ישראל היא מהדורה ממוזערת ודחוסה של העולם המערבי העכשווי: ארצנו הקטנטונת מאופיינת גם במרוץ צרכני ובתרבות של קניות בלי הפסקה, וגם בפערים כלכליים שהולכים ומעמיקים. אצלנו, כמו במדינות רבות אחרות, יש להם גם מאפיינים לאומיים ועדתיים: הערבים, האתיופים והמזרחים מאכלסים בחלקם הגדול את הדרגות החברתיות הנמוכות יותר. בישראל נוסף לכל אלה גם השילוב בין מצב מלחמה מתמשך לבין הפרטה וצמצום מערכות הרווחה. על פני הדברים קיימת סתירה בין מלחמה, המחייבת התגייסות קולקטיבית, לבין הפרטה, המפרקת את הקולקטיב מנכסיו. אך במציאות, מסתבר, שני הדברים יכולים לדור יחדיו: סדר היום הביטחוניסטי מסייע לדחיקתן של השאלות החברתיות והסביבתיות הקשות לשולי סדר היום, ובכך משחרר את המערכת מלחצים למען שינוי. היעדר הביטחון האישי, מצידו, סייע להצמחת תרבות ה"אכול ושתה כי מחר נמות" המאפיינת את הישראליות היום. מקורותיו של המשבר הסביבתי הם, על כן, חברתיים-כלכליים ופוליטיים. ודווקא משום כך ההתמודדות עמו כה לקויה. הבעיה אינה סתם חוסר רצון או חוסר אחריות. הבעיה היא שלרוב הבעיות הסביבתיות אין פתרון טכני פשוט. הן מחייבות שינוי חברתי, התמודדות עם מערכת שלמה של אינטרסים כלכליים, אינטרסים המושקעים בדפוס מסוים של גידול כלכלי. דרוש לנו מודל חדש של פיתוח, שונה לחלוטין מהמודל הנוכחי שבמרכזו גידול כלכלי בלתי-מרוסן והגדלה מתמדת של "טביעת הרגל האקולוגית" של האנושות. במודל הנוכחי, המוטיבציה הבסיסית היא הרווח, והתרבות השלטת היא "השתמש וזרוק", בלי להותיר עוד מקום לתיקון. אנו זקוקים למודל אחר, מקיים, שיתמקד לא בייצור של עוד ועוד סחורות, אלא בשפע אמיתי ובשגשוג שיושגו דרך חלוקה צודקת יותר של המשאבים ושל המוצרים שהסביבה שלנו באמת מאפשרת לייצר. חתן פרס הנובל לכלכלה, אמרטיה סן, היה זה שהציע שבמקום ההתמקדות במוצרים, נציב במרכז הדיון הכלכלי את מה שבני אדם יכולים באמת להיות ולעשות בחייהם. פיתוח, מבחינתו של סן, הוא קודם כל הסרת המגבלות המפריעות לבני האדם לממש את היכולות שלהם. והיכולות הללו תלויות פחות במוצרים והרבה יותר בהסדרים החברתיים. לפי תפישתו של סן, איכות החיים האמיתית שלנו איננה נקבעת על ידי כמות המוצרים שסביבנו, אלא על ידי התשובות לשאלות כמו מהי תוחלת החיים שלנו? מה רמת השירותים הרפואיים העומדים לרשותנו? מהי איכות החינוך הזמינה לנו? האם שירותים אלו עומדים לרשות כל האנשים בחברה בצורה שוויונית? האם עבודתנו מונוטונית ומשעממת, או שיש בה מקום לסיפוק, ליצירה ולדמיון? מה טיב היחסים החברתיים, מה היקף הזכויות הפוליטיות ומה היחסים בין המינים בחברה שבה אנחנו חיים? כל המשתנים האלה – ואחרים נוספים – קובעים את התשובה לשאלת היסוד: מה אנחנו יכולים להיות ולעשות בחיים שלנו? זאת, בסופו של דבר, לא רק השאלה המעניינת ביותר מבחינה כלכלית, אלא גם זו שעשויה ללמדנו על מידת החירות האמיתית שיש לנו בחיינו. החירות הגדולה ביותר שנוכל לאחל לעצמנו כרגע היא החירות לבחור בעתיד אחר מההווה שבו אנו חיים. פרדריק גיימסון אמר פעם, כי בתקופה שלנו קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם. אולי זאת הסיבה שבעשורים האחרונים אנחנו נתקלים בעוד ועוד סרטי אפוקליפסה, מאסונות טבע ועד לזומבים, אבל עדיין לא הצלחנו להשתחרר מכבלי השיטה הכלכלית שמנהלת את חיינו בעידן הנוכחי. צעד ראשון בדרך לשם נעשה כאשר נבין שהגנה על החיים וחיים טובים יותר אינם סותרים. להפך. הם מחייבים את אותו שינוי גדול. ספרו של היקל הוא תרומה משמעותית לחשיבה על השינוי הזה, לקראת שגשוג ושפע אמיתיים. הטקסט מתוך ההקדמה לספר "פחות זה יותר: כך יציבות תציל את העולם" מאת גייסון היקל (תרגום – דפנה לוי ; עריכה לשונית – תמר נויגרטן), בהוצאת רדיקל.
הימנעותה של רינה מצליח מלסקר את מפלגתו של אלדד יניב אינה עולה בקנה אחד עם גישתו של בית-המשפט ביחס לחובת הפרסום של התקשורת	הימנעותה המודעת (על-פי הודאתה בראיון רדיו) של רינה מצליח, הכתבת הפוליטית של ערוץ 2, מלסקר את אלדד יניב ומפלגתו אינה יכולה להישאר רק במישור הדיון הערכי-ציבורי-אתי. להימנעות כזו יש ככל הנראה גם השלכות במישורים משפטיים וצרכניים, שלא פעם נוטים להתעלם מקיומם, זאת על אף שייעודו הבסיסי והעיקרי של כלי תקשורת הוא לספק שירות חיוני לציבור, את המוצר הציבורי האולטימטיבי – מידע. "הריכוז של אספקת המידע בידי כלי התקשורת, כאשר הציבור בכללותו הוא כמעט תמיד סביל בלבד, העביר את השימוש בזכות הציבור לדעת מידי בעליה החוקיים אל חזקתם של העיתונאים, כך שלמעשה זכות הציבור לדעת נשמטה מידי הציבור ומופעלת כמעט בלבדית על-ידי כלי התקשורת", כתב בהקשר זה השופט מישאל חשין (בפסק הדין ידיעות-אחרונות בע"מ נגד יוסף קראוס, דנ"א 7325/95). לפי פסק הדין, לכלי התקשורת יש חובות כלפי הציבור ובהן דיווח נכון, עדכני ומלא על האירועים המשפיעים על חייו של היחיד והציבור. "היחס של זכות וחובה בין הציבור לכלי התקשורת הפך ליחס מיוחד [...] המטיל על כלי התקשורת מעין חובות אמון, במובן המשפטי של מושג זה". כפי שכתבתי כאן בעבר, פסק דינו של בית-המשפט העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר התייחס אף הוא אל אותה חובה לפרסם, ואף הרחיב אותה כשקבע כי על כלי תקשורת מוטלת החובה לייצר דיון בעניינים שיש להם חשיבות ציבורית ניכרת. השופט פוגלמן סבר שם כי עניינים שידיעתם ברבים רלבנטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעתם, אם לצורך גיבוש דעה בעניינים ציבוריים ואם לצורך שיפור אורחות חייו, הם כאלה החייבים בפרסום. אם המקרה של סרן ר חשוב דיו כדי להקים חובה לפרסם, מה נוכל להגיד על אדם המתיימר לחשוף שחיתות רחבת היקף, תוך הבאת ראשית ראיה ועדות בעניין זה, והכל בהקשר פוליטי, אגב מערכת בחירות? סיפוריו של יניב על נתניהו, ליברמן, מוזס, עיני, וינשטיין, דנינו ואחרים ודאי מצדיקים דיון כלשהו, ולפחות אזכור ברמת יידוע הציבור כדי שיוכל להתרשם בעצמו. למצליח יכולות להיות מחשבות ביקורתיות על יניב. היא יכולה לתפוס אותו כקוריוז או כסכנה או אולי כהזיה חולפת. גם לכותב שורות אלו היו השגות על אופן התנהלותו של יניב. כל אלה אינם משנים את הצורך להביא בפני הציבור את העובדות ברמת הדיווח, ואז להוסיף עליהן פרשנות מלומדת כרצונה ומיטב הבנתה העניינית. ישנה גם שאלת המינון. כדי לעמוד בחובה נראה כי מצליח לא היתה צריכה להזכיר את יניב בכל דיווח או במידת התדירות שבה דיווחה על השחקנים הפוליטיים המובילים והמשמעותיים. מנגד, התעלמות מכוונת וגורפת גם היא פגומה מיסודה בהקשרי המינון והענייניות. ניתן לטעון כי אי-אפשר (ואולי לא צריך ולא מוצדק) לסקר כל מפלגה קטנה, פוחזת וחסרת בסיס המתמודדת בבחירות. כאלה היו לא מעט, וגם עיתונאים צריכים לברור עיקר מטפל. נכון – אך מטעה. יניב אינו זב חוטם חדש ובלתי מוכר במגרש הפוליטי. אחת הנקודות המעניינות בסיפור הזה נוגעת להחלפת הצדדים שביצע. במצב זה ונוכח הטענות העובדתיות שהעלה, לטענתו מידיעה אישית, לא נכון יהיה לדבר עליו כזהה בחשיבותו למפלגות כמו אור, כלכלה או מורשת-אבות. במסגרת הדיון שעוררו דבריה של מצליח יש לומר גם כי לא כל העניין מונח לפתחה ועל כתפיה של מצליח עצמה. מנהליה ועורכיה בחברת החדשות של ערוץ 2 היו צריכים להנחות אותה ולהורות לה להתייחס גם לעניינים העובדתיים העולים מסיפורם של יניב ומפלגתו. עמיתיה יכולים היו להפנות אליה שאלות אגב הדיונים שבהם השתתפה. הליקוי בשיקול הדעת לא נותר רק בגדר התנהגותה של מצליח, אלא זלג גם הלאה. מישהו היה צריך לקרוא לה לסדר. ואולי – לא בדקתי – אחרים בחברת החדשות מילאו את החלל שהותירה מצליח. ייתכן כי התלונות שהשמיע יניב על העדר סיקור והתעלמות אינן עומדות במבחן אמפירי אמיתי. ניתן רק לקוות שכלי תקשורת רציני יבדוק את העניין וידווח לנו על תוצאות הבדיקה, שכן זה עניין בעל חשיבות ציבורית שהתעלמות ממנו היא הפרה של החובה החוקית החלה על כלי תקשורת. אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת (ע"ר) ועכשיו תעצמו עיניים / אבנר הופשטיין טיעונה של רינה מצליח, כאילו חוסר האמינות לכאורה של אלדד יניב מצדיק התעלמות ממנו, מביס את עצמו להקשיב לבטן / יקי מנשנפרוינד החלטתה של רינה מצליח שלא לסקר את ארץ-חדשה בשל אי-האמון שהיא רוחשת לעומד בראשה – ערכית וראויה
עו"ד בעז בן-צור, סנגורו של הנאשם מס 1 בנימין נתניהו, המשיך לנסות ולהוכיח שאתר "וואלה" היה עוין לראש הממשלה • בתוך כך ציפצף על החלטת השופטים, הציג בפני העד אילן ישועה מידע מוטעה ובעיקר התעלם מעוצמת הראיות • משפט המו"לים, שלב העדויות	ישועה, מצדו, אישר (ברוב המקרים) שהידיעה אכן ביקורתית כלפי נתניהו או שלילית כלפי יריביו, אך לצד זאת הדגיש בכל פעם מחדש כי לא הכיר את הידיעה שהוצגה בפניו, שהוא אינו זוכר אותה, ושבאופן כללי בתור מנכ"ל האתר ולא העורך שלו אין לו מושג איזה תוכן פורסם אז ב"וואלה", למעט אותם תכנים שלגביהם קיבל דרישות מנתניהו ומרעייתו, באמצעות מתווכים. דרישות להעלות ידיעות המחמיאות לנתניהו ומשפחתו, דרישות להצניע או למחוק ידיעות ביקורתיות כלפיהם ודרישות לפרסם ידיעות נגד יריביו הפוליטיים של נתניהו מימין ומשמאל. הדרישות הללו, ההיענות להן וקבלת התמורה הרגולטורית עבור היענות זו, עומדות בלב פרשת השוחד המכונה "תיק 4000". התביעה זימנה את ישועה כדי להעיד על אותן דרישות. אבל מבחינת הסנגורים, הדרישות הללו הינן לא רק בקשות לגיטימיות, אלא גם בטלות בשישים לעומת נפח הסיקור השלילי כלפי נתניהו שפורסם ב"וואלה" באותה התקופה. בשלב מסוים במהלך הדיון שנערך היום (7.6) פנתה ראשת ההרכב, השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, אל העד ישועה בשאלה שנועדה לייעל את העניינים: "חוץ ממה שהיה לך שיח לגביו, על כל היתר אתה יודע?". ישועה השיב בשלילה. עו"ד בן-צור לא התרשם. "השיח שלכם, I couldnt care less לסרטים שלכם, לכתיבות שלכם בתוך וואלה. אנחנו חיים בתוצאה, במה שיש באתר". הרכב השופטים, שהעיר לעו"ד בן-צור כבר בשבוע שעבר כי אין טעם להטיח בעד עשרות רבות של ידיעות שאין לו כל קשר אליהן, שוב ביקש מסנגורו של ראש הממשלה לשנות את אופן חקירתו. "אנחנו לא חוזרים על מה שכבר דיברנו", קבעה השופטת פרידמן-פלדמן. "בבחירות 2015 אנחנו נלך יום-יום באתר באותם שלושה חודשים, יום-יום באתר", הודיע מנגד עו"ד בן-צור. "לא צריך בשביל זה לעבור על כולן", ניסתה השופטת פרידמן-פלדמן לשכנע. שופטי משפט המו"לים ונתניהו, רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם (צילום: עמית שאבי) עו"ד בן-צור התבצר בעמדתו. "אם פונים פעם או פעמיים, וכל הזמן תוקפים ותוקפים ותוקפים, זה דבר שצריך לראות אותו כי הוא לא נטול הקשר. צריך לבסס כיוון, חריג, לא חריג, מה היה שם. ולכן בתקופה הזו אנחנו נעבור על האתר". "אין בעיה לעבור על האתר, אבל אין סיבה לעשות את זה מולו", אמרה השופטת פרידמן-פלדמן. "אני אשאל שאלות קצרות", הבטיח עו"ד בן-צור. סנגורו של ראש הממשלה אכן קיצר את שאלותיו, אולם אחרי שהציג בפני ישועה עוד עשר ידיעות מתקופת בחירות 2015 החליטה השופטת פרידמן-פלדמן לקבוע עובדה. "אם אדוני רוצה שיראה את כולן, נעשה הפסקה ויראה לו", אמרה. "אני רוצה להראות אחד-אחד", התעקש עו"ד בן-צור. "יש מקרים שבהם אסתפק בכותרת, יש מקרים שבהם אשאל יותר". "אדוני יציג את אלה שבהם ישאל לעומק", נסוגה השופטת פרידמן-פלדמן לעמדת פשרה. "ואחרי זה יגידו שלא הראיתי", תירץ עו"ד בן-צור. אילן ישועה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, היום (צילום: יונתן זינדל) בשלב זה התערב השופט משה בר-עם, אך גם הוא לא הצליח להזיז את עו"ד בן-צור מעמדתו. "התביעה לא ביססה כלום ובאה בטענה של היענות חריגה", אמר הסנגור. "אנחנו עושים את זה, ואני רוצה להראות את המאסה". "לא אמרנו שלא תראה", אמרה השופטת פרידמן-פלדמן, "אמרנו שאנחנו לא צריכים לשבת פה שעתיים כדי לעבור אחד-אחד. אנחנו יודעים לקרוא לבד, ואפשר להציג לו שאלה כללית". "אני מבקש להמשיך להגיש את זה", אמר עו"ד בן-צור. "בשלב מסוים זה לא משנה אם זה 20 דוגמאות או 40 דוגמאות", הסביר השופט בר-עם. עו"ד בן-צור לא השתכנע. "יש חשיבות ללכת יום-יום. יש פה טענה לעסקת שוחד ואני מציג אתר שהיה נגד ראש הממשלה", אמר. בשלב זה ביקשה השופטת פרידמן-פלדמן לחתור לסיום הוויכוח. "תגיש הכל", אמרה, "אבל אנחנו מגבילים את הזמן. אדוני יעשה סדר בסוגיה הזו. יסיים בהפסקה את הנושא הזה. יגיש בהפסקה כמה שהוא רוצה". "לא אוכל", התעקש עו"ד בן-צור. "כמה זמן אדוני צריך לבחירות 2015?", תהה השופט בר-עם. "שלוש, ארבע ישיבות", השיב עו"ד בן-צור, כלומר כ-18–24 שעות חקירה. בנימין ושרה נתניהו מצביעים בבחירות הכלליות לכנסת, 17.3.2015 (צילום: מארק ישראל סלם) השופטים שוב התמרמרו, אבל עו"ד בן-צור התעקש. "אני חייב להמשיך לחקור את החקירה הזו", אמר. "בדיוק כשהגענו ללב של המתת. אני לא יכול לעצור, זה חלק מהותי. לא אגיש קלסר, אשאל בקצרה. זה השוחד. אנחנו בשוחד!". לשופטת פרידמן-פלדמן נמאס. "עו"ד בן-צור", אמרה, "אנחנו לא בוויכוח. זו החלטה שלנו. הקו הזה שבו אדוני מגיש כתבה-כתבה כדי שהעד יגיד מה דעתו על הכותרת, את הקו הזה הגבלנו. זו ההחלטה שלנו". עו"ד בן-צור מחה נגד החלטת השופטים. "האתר הזה היה אתר עוין ולכן אין שוחד, וההמצאה הזו של סיקור אוהד והיענות חריגה, כשלא בדקו לא את האתר הזה ולא כלי תקשורת מקבילים, את זה נצטרך להראות ואת הדבר הזה לא אוכל להגביל. כי זה הדבר שאני קיבלתי, וזה שוחד מדומיין, שוחד מומצא. לא הציגו כלום לבית-המשפט בדבר הזה. את הדבר הזה צריך לקחת ולפרק אותו". השופטת פרידמן-פלדמן הורתה לעו"ד בן-צור להתקדם בקו החקירה שבו התחיל, כשברקע החלטתה כי בסיום הפסקת הצהריים יעבור לקו חקירה אחר. עו"ד בן-צור שאל את ישועה על עוד 19 כתבות מאתר "וואלה" עד שהגיעה שעת הפסקת הצהריים. לאחריה שב ושאל על עוד ועוד כתבות שפורסמו באתר סביב בחירות 2015, בניגוד להחלטת השופטים. הללו לא אמרו מלה על הפרת החלטתם, ואִפשרו לסנגורו של ראש הממשלה להמשיך בקו החקירה שאותו החליטו אך שעה קלה קודם לכן לקטוע באִבו. לאורך חקירתו נראה היה לעתים שעו"ד בן-צור מדבר עם ישועה אך בעצם מכוון לתביעה. אחרי שהציג בפני העד הודעה לעיתונות שהופצה מטעם נתניהו ופורסמה בשלל כלי תקשורת, הודעה שהפרסום על אודותיה ב"וואלה" נכלל ברשימת הדרישות בנספח כתב האישום, אמר עו"ד בן-צור לישועה: "האם אתה מבין את הנלעגות בלטעון, או להעז לטעון, שההודעה לעיתונות של הליכוד זה מתת? כשביחס לרשימה של המחנה-הציוני יש שלוש כתבות? אתה מבין שזה נלעג?". "מה השאלה?", התערבה השופטת פרידמן-פלדמן. "אם הוא מבין שזה נלעג", חזר עו"ד בן-צור. "על הנוסח בכתב האישום?", תהתה השופטת פרידמן-פלדמן, "הוא יכול להגיב על העובדות. הוא לא יכול להגיד אם זה שוחד או לא שוחד". "אבל כבודכם יכולים להגיד אם זה שוחד או לא", השיב עו"ד בן-צור. כמו בשבוע שעבר, גם בחקירתו היום הציג עו"ד בן-צור בפני העד ישועה תמונה חלקית של מה שפורסם באתר "וואלה". נרחבת הרבה יותר מזו שהציגה הפרקליטות, שכלל לא חקרה את ישועה על תוכן האתר אלא רק על הדרישות הספציפיות שקיבל – ובכל זאת תמונה חלקית. בכמה הזדמנויות סנגורו של נתניהו אפילו הטעה את העד ממש, כשהציג בפניו עובדות לא מדויקות. כך, לדוגמה, הציג עו"ד בן-צור בפני ישועה שתי בדיקות שנערכו לגבי סיקור בחירות 2015 באתר "וואלה". אחת שבוצעה בידי אתר "מידה" והאחרת שבוצעה בידי אתר "העין השביעית" וצוות קרן התחקירים. "שתיהן הגיעו לתוצאות די דומות", קבע עו"ד בן-צור, ובהמשך אמר: "בשני גופי תקשורת, שנמצאים משני צדי המפה בתפיסות שלהם, עורכים בדיקה לגבי אתר וואלה בתקופת הבחירות. והמנעד שהם נעים בו זה בין מאוזן לבין סיקור לא אוהד". קביעה זו אינה מדויקת. בעוד שבדיקת אתר "מידה" מצאה כי האתר היה ביקורתי כלפי נתניהו ואוהד כלפי יריבו הפוליטי יצחק הרצוג, הבדיקה של "העין השביעית" הגיעה למסקנה כי "היחס לנתניהו היה מאוזן עם נטייה חיובית". בשונה מבדיקת אתר "מידה", שערך העיתונאי גלעד צוויק והתבססה על הארכיון הגלוי של אתר "וואלה", ללא נתונים על הבלטת הידיעות באתר בזמן אמת וללא נתונים שיעידו על בדיקה שיטתית של הידיעות החדשותיות, בדיקת "העין השביעית" התבססה על מאגר דפי הבית של אתר "וואלה". בדיקת "העין השביעית" בחנה את כל עמודי הבית מ-2.12.2014, אז פוטרו השרים ציפי לבני ויאיר לפיד והכנסת עמדה בפני פיזור, ועד יום הבחירות (17.3.2015). מתוך מאגר דפי הבית כפי שהופיעו בזמן אמת באתר "וואלה" נדלו כל הכותרות הראשיות. 327 מהן עסקו בעניינים פוליטיים. 177 מהן התייחסו לראש הממשלה נתניהו באופן ישיר. מתוכן, 41 הביעו סנטימנט "שלילי", 57 הביעו סנטימנט "חיובי" ואילו 79 הביעו סנטימנט "ניטרלי". תוצאה שונה בהחלט מזו שאליה הגיעו באתר "מידה", ובפירוש לא על המנעד ש"בין מאוזן לבין סיקור לא אוהד". שגגה נוספת שנפלה בחקירתו של עו"ד בן-צור נוגעת לידיעה שפורסמה ב"וואלה" ב-29.1.2015 תחת הכותרת "שרה נתניהו לקחה פדיון מבקבוקי מעון ראש הממשלה". "אתה יודע כמה זמן הכתבה הזו נשארה? באתר הזה?", שאל עו"ד בן-צור את העד ישועה. "מה זאת אומרת? היא נשארת עד אינסוף. מה הכוונה נשארה?", שאל ישועה. "בהומפייג", השיב עו"ד בן-צור. אחרי שהעד הגיב כי אינו יודע כמה זמן נשארה בדף הבית של "וואלה" אמר עו"ד בן-צור: "אגיד לך שלכל הפחות שלוש שעות. כי יש שיח פנימי בין שאול לבינך שמתייחס לכתבה הזו עד השעה שתיים". "אוקיי", השיב העד ישועה. בשיחה הפנימית שבידי עו"ד בן-צור, אשר לא הוצגה היום לבית-המשפט, אפשר שבעל השליטה באתר והמנכ"ל אכן מדברים על הידיעה במשך למעלה משלוש שעות. אולם מבחינה עובדתית, הכתבה, שפורסמה באתר "וואלה" בשעה 10:57, לא הופיעה בעמוד הבית למשך שעות. עו"ד בן-צור, שהציג בפני העד ישועה לאורך ימי הדיונים האחרונים כמה וכמה צילומים של דף הבית של "וואלה" מאתר Pastpages, בחר דווקא במקרה הזה לא להציג צילומים של דף הבית אלא להסתמך על התכתובת בין המנכ"ל לבעל השליטה. לו היה מציג בן-צור את צילומי המסך הרלבנטיים של דף הבית מאותו בוקר, היה ישועה רואה שלא רק שהידיעה מעולם לא הגיעה לכותרת הראשית, אלא שהיא הופיעה לראשונה בצילום המסך משעה 11:28, בתחתית מדור החדשות של דף הבית, וכבר בצילום המסך משעה 12:27 נעלמה לחלוטין מדף הבית. במלים אחרות, לכל היותר שעה וחצי. מאגר דפי הבית של אתר "וואלה" שברשות "העין השביעית", שאינו נגיש לתביעה או לסנגוריה, מאפשר בדיקה מדויקת יותר מאשר באתר Pastpages, שכן בעוד האתר לכד את דפי הבית של "וואלה" מדי שעה, מאגר "העין השביעית" לכד את דף הבית של האתר בכל רבע שעה. בדיקה במאגר זה מאששת את הממצאים ומעידה כי בשעה 11 בבוקר הידיעה על שרה נתניהו כבר הופיעה בדף הבית של "וואלה", כי היא נמצאה במעמקי דף הבית גם בשעה 12:15, אך בשעה 12:30 כבר נעלמה. אגב, באותו הבוקר שבו צצה הידיעה על פרשת הבקבוקים של שרה נתניהו במורד דף הבית של "וואלה" ונעלמה כעבור כשעה וחצי, הכותרות הראשיות דווקא פוגמות בתמונת המציאות שביקש לצייר עו"ד בן-צור, שלפיה "וואלה" היה שלילי כלפי נתניהו וחיובי כלפי יריביו הפוליטיים. כך, כותרת ראשית אחת עוסקת בפרישת אלי אוחנה מרשימת הבית-היהודי, וזאת תחת כותרת הגג "הפארסה של בנט". כותרת ראשית שנייה מוקדשת לדברי נתניהו בטקס לציון שנה למות אריאל שרון ("נתניהו: איראן עומדת מאחורי המתקפה אתמול בצפון") ומלווה בתצלום נאה של ראש הממשלה על רקע דגלי המדינה. דף הבית של "וואלה", פרט. בתחתית מצד ימין, הכותרת על שרה נתניהו (29.1.2015, 11:28) הטעיה בוטה עוד יותר בוצעה היום על-ידי דוברו של ראש הממשלה, עופר גולן, שישב לאורך הדיון באולם ושיגר הודעות לכתבים המסקרים את המשפט. היה זה כשהדיון נגע לידיעה שפורסמה ב"וואלה" ב-22.1.2015 תחת הכותרת "בניגוד לעמדת נתניהו: המוסד מזהיר את וושינגטון מסנקציות על איראן". עופר גולן (צילום: אורן פרסיקו) ידיעה זו עומדת בלב סעיף 66 בנספח מקרי ההתערבויות באתר "וואלה", שצורף לכתב האישום המתוקן. בנספח לכתב האישום נכתב כך על האירוע: "דרדור כתבה על כך שהמוסד מזהיר מסנקציות על איראן בניגוד לעמדת הנאשם נתניהו. הכתבה דורדרה במעורבות הנאשם אלוביץ". גולן כתב לכתבים: "אחרי שעות שהידיעה בראשית מתברר שהיא פיייק ניוז – ראש המוסד בעצמו מכחיש אותה". בפועל, הידיעה פורסמה בשעה 7:46 בבוקר. בשעה 9:00 בבוקר באותו יום, הכותרת הראשית כבר עסקה בעניין אחר. במלים אחרות, הידיעה היתה בכותרת הראשית לכל היותר שעה ורבע. הדוגמאות הללו, ועוד כמה אי-דיוקים באופן שבו הציג עו"ד בן-צור את הסיקור באתר "וואלה", אינן מבטלות את עשרות (ולאורך ימי החקירה יצטברו בוודאי מאות) הפרסומים באתר שעוינים את נתניהו ואוהדים את יריביו. אלא שמבחינת הפרקליטות, אין טעם להתייחס לנפח הסיקור, שכן הוא אינו מעלה ואינו מוריד מהפניות הממוקדות מטעם נתניהו ומשפחתו לשינוי הסיקור ב"וואלה". מטעם הסנגורים, לעומת זאת, הנפח צובע מחדש את אותן הפניות ממש. דף הבית של אתר "וואלה", פרט (25.1.2015) אחרי שב"וואלה" מחקו לדרישת אלוביץ (ונתניהו, לפי כתב האישום), ידיעה שנשאה את הכותרת "עדויות האימה" ועסקה בתצהירים של עובדות מעון ראש הממשלה על שרה נתניהו, כתב שאול אלוביץ לישועה כך: "הוא דיבר איתי. כרגיל לא היה מודע שהסרנו, ואנחנו מותקפים על כך. התחיל מזה שאנחנו מובילים את הנושא. כשהסברתי לו מה קרה אמר טוב מאוד ועבר לנושא של איראן וכו". "בוא נניח שראש הממשלה מיעט מאוד להתקשר לאלוביץ, 10–12 שיחות במשך 4 שנים", אמר עו"ד בן-צור ביחס למקרה הזה. "ובוא נניח שראש הממשלה התקשר להלין על סיקור שלילי שאתם מובילים אותו פעם אחר פעם. יותר כתבות מכולם, כותרות איומות. משהו פה לא תקין? לא שגרתי? לא שכיח? התקשר. מה קרה? אחרי כתבה ועוד כתבה ועוד כתבה. נניח שהוא יזם את השיחה, מה שלא משתמע, יש איזה איסור? זה לא מקובל? אנחנו ראינו שאתה הסרת כתבות בשנייה על דברים יותר אזוטריים. פה יש מסע של כתישה". "האם זה תקין שהוא מתקשר לבקש?", ביקש העד לדייק.
קשה שלא להתרשם מהאופן שבו הצליחה העיתונות להימנע כמעט לחלוטין מלדון באספקטים המדעיים של אסון השריפה בכרמל, ואי-אפשר שלא לתהות על הקשר לאופן שבו היא מסקרת את ההתחממות הגלובלית	הכיסוי התקשורתי של "אסון הכרמל" היה מקרה מבחן מופתי לסטודנטים לתקשורת, המקדישים תשומת לב רבה לאופני ה"מסגור" (framing) של אירועים על-ידי העיתונות. במקרה זה ניתן היה לעקוב בזמן אמת אחר הדרך שבה התמודדה העיתונות הישראלית עם השריפה הגדולה והאסונות שנלוו לה, וכיצד השתנו – לפעמים בתוך שעות אחדות בלבד – אופני המסגור של האירועים. בשלב הראשון, כשעדיין דובר על שריפה "בלבד", היו דיווחי החדשות על הנושא לקוניים וענייניים; בשלב הבא, כשהתברר דבר מותם של חניכי הקורס באוטובוס השב"ס ופציעתה האנושה של תנ"צ אהובה תומר, הפך האירוע המקומי ל"טרגדיה לאומית", ואמצעי התקשורת הקפידו להדגיש שוב ושוב כי מספר הקורבנות באסון היה גדול יותר ממספר ההרוגים בכל אחד מהפיגועים שאירעו עד כה בתולדות המדינה. בשלב השלישי, כשהחלו להתברר ממדי השריפה עצמה, תייגה העיתונות את האירוע כ"אסון אקולוגי" (ולא "אנושי" בלבד), המאיים על קיומם של יערות הכרמל, המהווים – כפי שציינו עיתונאים רבים בשלב זה – "ריאה ירוקה" ונדירה, הראויה לשימור. המלאכה שהוטלה על כתפיהם של העיתונאים לא היתה קלה כלל, בעיקר משום שמסגור של אירועים מסוג השריפה בכרמל עשוי להיות בעייתי מאוד; עיתונאים מעדיפים סיפורים בעלי מבנה קבוע מראש – סיפורים שבהם יש "טובים" ו"רעים" שניתן להגדיר ולאפיין באופן פשוט וברור. פיגועים, משום כך, הם אירועים שניתן לתייג באמצעות קטיגוריות ברורות ועל-ידי תבניות מוכנות מראש: אירועים מסוג זה מתמסרים בקלות לנראטיבים מוכרים, הפועלים הן בהקשרים המצומצמים (המחבל המתאבד או הקורבנות האינדיבידואליים), והן בהקשר הרחב (הסכסוך הישראלי-פלסטיני). מה עושים אפוא כשזהותם של ה"רעים" בסיפור אינה ברורה? השריפה בכרמל היתה דוגמה לסוג זה של מקרים, שאינם מתמסרים מיידית לתבנית ה"מערבון" (הכולל מאבק בין "הטובים" ל"רעים"), משום שהנבל העיקרי כאן היה לאמיתו של דבר הטבע עצמו: שריפות יער הן, ככלות הכל, תופעה טבעית, המתרחשת בקביעות מדי קיץ; ממדי השריפות משתנים, כמו גם מיקומיהן, ואסון הכרמל היה רק דוגמה קיצונית ויוצאת דופן בחומרתה לתהליכים טבעיים ונורמליים. לפיכך ניתן היה לשער שהאסון יטופל – לפחות במידה רבה – מתוך הפרספקטיבה המדעית, שהיא הקטיגוריה המובהקת ביותר של אסונות טבע (למשל אסון הצונמי בתאילנד מ-2004); אלא שעיתונאים אינם מוותרים בקלות על "סיפור טוב", שבו לנבל יש שם ופנים, רקע משפחתי וביוגרפיה פרטית. ה"טבע" אינו מתפקד היטב בתפקיד הנבל, משום שהוא מופשט מדי, מסובך מדי, גדול מדי. דובריו המובהקים הם מומחים ומדענים – אנשים שהופעתם בטלוויזיה או בעיתונות הכתובה אינה מעוררת על-פי רוב את בלוטות הרגש. כאשר הדבר אפשרי – עדיף תמיד למצוא אשם אנושי. הפעם איתרע מזלו של שר הפנים אלי ישי, שסומן תוך זמן קצר ביותר כאשם העיקרי, ואיפשר לעיתונאים לתייג את האסון לא כ"טרגדיה" (אישית, לאומית ואקולוגית) בלבד, אלא גם כ"מחדל". לא שהשר ישי חף מפשע. הזנחתם המתמדת של שירותי הכבאות היתה בהחלט תוצאה של אוזלת ידו, וגם אם היו גם שרי פנים וראשי ממשלה לפניו שידם היתה במעל (כפי שציין הוא עצמו שוב ושוב), אין הדבר מפחית כלל מאשמתו שלו – וגם לא מזאת של ראש הממשלה נתניהו, שהופיע בדיווחי העיתונות כמי שאירגן בכוחות עצמו בלבד את הבאתו של מטוס הסופר-טנקר האמריקאי ופיקד במו ידיו על מאמצי הכיבוי. למרות כל זאת, קשה שלא להתרשם מהאופן שבו הצליחה העיתונות להימנע כמעט לחלוטין מלדון באספקטים המדעיים של האסון, דווקא משום שדיון כזה עשוי היה להעלות גם הוא אשמים: השריפה בכרמל אירעה לאחר תשעה חודשים שחונים ויבשים, ובתחילתו של חורף שהיה עד אז נטול משקעים, ואף שבדרך כלל קשה להאשים את מזג האוויר במחדלים מסוג זה, הפעם דווקא ניתן היה להצביע – בדרגת ודאות רבה (אם כי לא מוחלטת) – על ההתחממות העולמית, כתוצאה של מעשה ידי אדם, כאחד הגורמים שהביאו לאסון. במלים אחרות: אסון הכרמל, כמו כל כישלון, אינו יתום דווקא, ויש לו אבות רבים. אלי ישי הוא רק אחד מהם, אבל חשובים לא פחות (יש לשער) הם אפקט החממה, שריפת דלקים פוסיליים והזנחה הולכת ונמשכת של סוגיות אקולוגיות וסביבתיות. הקשר בין הגורמים הסביבתיים הללו ובין השריפה בכרמל הוא אמנם קשר עקיף, אך כזה הוא גם הקשר בין השריפה ובין סוגיית התקצוב של שירותי הכבאות, שגם היא לא היתה הגורם הישיר לאסון (הגורם הישיר היה, אולי, נער טיפש שעישן נרגילה, או מטיילים חסרי זהירות, אבל העניין בגורמים טריוויאליים שכאלה אינו רב, מסיבות ברורות). מדוע, אם כן, התעלמה העיתונות מהיבט זה של האסון בכרמל, שחשיבותו אינה פחותה מחשיבותם של היבטים אחרים? אפשר רק לנחש את התשובה לשאלה זאת, אבל ראוי בהחלט לנסות: ראשית, לא ניתן יהיה לטעון שההתחממות הגלובלית היא סוגיה "ישראלית", וברור לכל שמדובר בנושא שעל כל מדינות העולם (ובעיקר המדינות המפותחות והמתפתחות) לעסוק בו. אילו דיווחה העיתונות על אסון הכרמל במונחים אלו, לא היה באפשרותה להציג את הסיפור כ"סיפור ישראלי" והעניין בו היה מצטמצם. שנית, מסגורו של הסיפור במונחים אקולוגיים פירושו שקשה יותר להצביע על אשמים בעניין. אין זאת משום שאין אשמים בעניין זה (נהפוך הוא), אלא שהם רבים מספור (ורובם, כאמור, אינם דמויות "מקומיות", כמו אלי ישי למשל), ומסיבה זאת גם אין אפשרות להעמיד במרכזו של הסיפור העיתונאי דמות אחת שתשמש בתפקיד הנבל הראשי (מה גם שהתקשורת עצמה עלולה לככב כאחד האשמים המרכזיים). שלישית, נדמה שהעיתונות השתדלה להימנע מלעסוק בגורמים הסביבתיים של אסון הכרמל משום שנושא זה נתפס על-פי רוב כ"שנוי במחלוקת": עיתונאים רבים אינם משוכנעים אפילו בעצם קיומה של ההתחממות הגלובלית, ומכל מקום הם אינם משוכנעים גם שהאדם הוא שמחולל אותה. בקרב הקהילה המדעית שוררת אמנם תמימות דעים כמעט מוחלטת ביחס לסוגיה זאת, אבל הציבור הרחב – המושפע באופן מכריע מהסיקור העיתונאי של הנושא – חלוק ביחס אליה, ויש רבים מאוד הסבורים שההתחממות הגלובלית אינה אלא בדיה. דעות אלו התחזקו בעיקר מאז פרשת "קליימטגייט" (כפי שכונתה על-ידי העיתונות), שבה נחשף שקבוצת חוקרים שיבשה במכוון כמה מנתוני המדידות של ההתחממות העולמית. פרשה זו, שאמנם היתה חמורה ביותר, נסקרה על-ידי העיתונות בהרחבה וסייעה לחיזוק המיתוס שלפיו ההתחממות הגלובלית אינה אלא קונספירציה של מדענים, אנשי תעשייה וממשלות. ייתכן שהעיתונות הישראלית היתה מעלה את האפשרות שאסון הכרמל נגרם – לפחות בחלקו – בעטיה של ההתחממות הגלובלית, אבל במצב עניינים זה, נראה שהעיתונאים העדיפו "לשחק על בטוח", להצביע על מחדלים שקל יהיה לעסוק בהם, ולהימנע מלעסוק בנושאים מדעיים סבוכים שהציבור חלוק לגביהם. בשרשרת המחדלים הקשורים לשריפה בכרמל יש, אם כן, למנות גם את המחדל הזה: יחסה הפחדני של העיתונות לסוגיות מדעיות "קשות", וחוסר נכונותם של עיתונאים לעסוק בנושאים מדעיים שנויים במחלוקת. יש לשער שיהיו לכך ביטויים גם בעתיד, כשאסונות טבע נוספים (רעידות אדמה ועוד) יגרמו לטרגדיות נוספות. גם אז עיתונאים ימצאו עד מהרה את הכתובת שהיתה כבר "כתובה על הקיר", וימהרו להצביע על האחראים למחדל – וכמו במקרה של אסון הכרמל, ניתן להניח שגם בפעמים הבאות יקבל הציבור כיסוי חלקי ומוטה מאוד של האירועים.
ב"ידיעות אחרונות" עוקפים צו איסור פרסום \| ב"הארץ" מצננים את ההתלהבות מהסנקציות על איראן \| וב"ישראל היום" נלחמים לצד צה"ל על תודעת הקורא	המצב המוזר שבו גם אנשים שבינם ובין הדת היהודית קשר רופף בלבד אינם יכולים במשך שבוע ימים לרכוש באופן חופשי מוצרים המכילים חמץ מיתרגם הבוקר לכתבות בעיתונים. כתבת השער במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" עוסקת בניסיון לרכוש חמץ בזירה שאמורה להיות קפדנית ביותר – רשתות המזון הגדולות. דני ספקטור ונעם ברקן ניסו לרכוש מוצרים שאינם כשרים לפסח במגוון סניפים של רשתות מזון שונות ברחבי הארץ (כלומר כל האזור שבין תל-אביב לפתח-תקווה, כולל גבעתיים ורמת-גן), ומפרסמים את ממצאיהם. השורה התחתונה – חרף הטענה כי בקופות הותקנה תוכנה החוסמת רכישת מוצרים לא כשרים על-פי הברקוד המוטבע עליהם, בכמה מהסניפים ניתן היה להשיג פסטה, פיתות או חיטה. ב"הארץ" מדווחים ניר חסון, יובל אזולאי ופאדי עיאדאת כי בפועל אין כל קושי להשיג חמץ בפסח, אם אתה מוכן לשלם על ארוחה במסעדה. "גם השנה נאכף האיסור על מכירת חמץ בפומבי באופן סמלי בלבד. חוק החמץ הוא כיום כמעט אות מתה בספר החוקים הישראלי", הם כותבים לאחר בדיקה מדגמית של מסעדות בחיפה, תל-אביב וירושלים. מתברר שאזרחים רבים עוברים על החוק בימים אלה, ובאופן פומבי. כמה זמן יכול להחזיק מעמד חוק שנכתב באותיות מתות? שנים ארוכות, כמובן. לפני שבוע הזכיר מדור "היום לפני" של "הארץ" כי חלפו רק 22 שנה מהתאריך שבו בוטלה ההגדרה של יחסי מין הומוסקסואליים כעבירה, אף שהחוק שאסר זאת לא נאכף שנים רבות קודם לכן. מצב דומה מתקיים בימים אלה במקרים מסוימים של צווי איסור פרסום. בשנים האחרונות הצווים הללו נכתבים באותיות מתות, לכל הפחות גוססות. מהפכת המידע המקוון הפכה (שוב, במקרים מסוימים) את הפרת צווי איסור הפרסום לתהליך בלתי נמנע, מהיר וקל בהרבה מבעבר. ארגוני החדשות הגדולים נתונים עדיין לרגולציה מחמירה, אך המידע, השואף תמיד להיות חופשי, מוצא את דרכו אל רשתות חברתיות מקוונות ואתרי חדשות זרים. משם חוזרים הדיו אל ארגוני החדשות הגדולים, שנקלעים לסיטואציה מביכה. הבוקר "ידיעות אחרונות" הוא עיתון הדפוס הראשון בישראל שיוצא מגדרו כדי לרמוז לקוראיו על הפרשה שאת פרטיה אסור לפרסם. "כתב ידיעות אחרונות" חתום על ידיעה קצרה המתפרסמת הבוקר בראש עמ 7 של העיתון תחת הכותרת, "מה השב"כ לא רוצה שתדעו?". הכתב האלמוני מדווח כי "בעיתונים זרים ובכלי תקשורת בעולם מתפרסמת פרשה שפרטיה לא מתפרסמים בישראל", ומוסיף כי "את כל הפרטים אפשר למצוא גם באינטרנט אם מחפשים מידע על Israeli Journalist Gag". מי שיבחן בעיון את הידיעה הרומזנית של כתב "ידיעות אחרונות" יגלה כי האותיות הראשונות של המשפטים הכלולים בה מרכיבות אקרוסטיכון היוצר את שמה של דמות מרכזית בפרשה. סתם. הלצה לכבוד היום הראשון בחודש אפריל. אבל המצב הנוכחי, שבו העיתון מפנה את קוראיו למנוע החיפוש הקרוב אליהם, אינו מגוחך הרבה יותר משימוש באקרוסטיכון. האם בכך עבר העיתון על צו איסור פרסום שאת עצם קיומו הוא אינו מזכיר באופן מפורש? ואם במקום להפנות לחיפוש רצף המלים Israeli Journalist Gag היה העיתון ממליץ לקוראיו לחפש אחר רצף אותיות אחר, מפורש יותר? ואילו היה מקשר העיתון איכשהו מהדף המודפס לעמוד אינטרנט של עיתון בריטי שבו התפרסם מידע שאסור לפרסום בישראל? האם יש הבדל מהותי בין מעשה כזה לפרסום הבוקר? האם עורכי העיתון יזומנו לחקירה משטרתית, יורשעו וייענשו? יש לקוות שלא יותר מאשר עשרות האזרחים שאכלו אתמול פיצות וכריכים במסעדות. התוכנית הגרעינית של איראן מגיעה הבוקר לכותרות הראשיות של כל העיתונים. "ארגון הביון האמריקאי: איראן קרובה לפצצה", קוראת הכותרת של "מעריב". "המעצמות הסכימו לתוכנית סנקציות חדשה נגד איראן", קוראת זו של "הארץ", בעקבות דיווח של סוכנות הידיעות רויטרס. "מדען הגרעין שנעלם מאיראן – ערק לארה"ב והסגיר סודות האטום", קוראת הכותרת הראשית של "ישראל היום", בעקבות דיווח של הרשת ABC. רוב הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מוקדש לתצלומי שרי החוץ של ארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת, הנראים מלקקים ממתק על מקל. "חילקו סוכריות לרוסיה וסין", לשון כיתוב התצלומים שהקשר בינם ובין הידיעה על הסנקציות נגד איראן רופף. מתחת לתצלומים הללו כותבת אורלי אזולאי כי יש "דיווחים על פריצת דרך במאמצים הדיפלומטיים לבלום את תוכנית הגרעין של איראן". הידיעה ב"ישראל היום" נפתחת בקביעה כי "העולם מתאחד מול האיום האיראני", וב"מעריב" כותרת ענק מכריזה: "גיוס כללי נגד איראן". עמוס הראל ב"הארץ" מבקש לצנן את ההתלהבות. "בפועל", הוא כותב מתחת לכותרת הראשית של העיתון, "נדמה שלישראל אין סיבות לצהלה. ההסכמה המסתמנת בהחלט נראית כהישג לממשל אובמה, אך מחיר ההבנות עם סין יהיה סנקציות פושרות יחסית, שקשה לדעת עד כמה ישפיעו על המשטר בטהרן". ברוב העיתונים מדווח הבוקר כי חמאס פירסם אתמול סרטון המתעד חלק מהתקרית הקטלנית שאירעה בגבול עזה ביום שישי האחרון. הרגעים שבהם נורו למוות שני חיילי צה"ל אינם מתועדים בסרטון, אך הרגעים שלפני ואחרי כן נראים בו, מרחוק ובטשטוש. "חמאס שב וטוען, באמצעות הפרסום, כי הוא אחראי לתקרית, אף שגם פלגים אחרים קיבלו אחריות לפיגוע", מסבירים עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ". "הפרסום אתמול מעיד על רצונו העז של החמאס להציג הישגים לציבור העזתי, לנוכח הקושי לשמר את הסדר והביטחון הפנימי ברצועת עזה". מסקנה דומה עולה מידיעה מאת מאת דן לביא ולילך שובל ב"ישראל היום". השניים מדווחים כי הסרטון "מתפרסם על רקע המאבק בין הזרוע הצבאית של חמאס לזרוע הצבאית של הגיהאד-האסלאמי, פלוגות אל-קודס, על הקרדיט לתקרית הקטלנית". אך בעיתון זה מוסיפים גם את תגובת צה"ל הבלתי רשמית לסרטון. "גורמים צבאיים" אמרו ל"ישראל היום" כי "על פניו, הסרט נראה אמין, אולם הוא מטושטש ורואים שהוא צולם מרחוק ובאיכות לא גבוהה. לא רואים שם פיצוץ ולא רואים את האירוע, זה נראה כאילו מישהו שמע יריות וצילם את סוף האירוע מרחוק. אין לסרטון פסקול, אבל נדמה שהוא אחרי שלב האש. הסרטון מעיד על אכזריות של חמאס ותו לא". לתגובת הגורמים הצבאיים יש ערך לקורא הישראלי. אפשר ללמוד ממנה כי לדעת הצבא, חמאס בכל זאת אינו הארגון האחראי לאירוע. למשפט האחרון בתגובת צה"ל, "הסרטון מעיד על אכזריות של חמאס ותו לא", ערך מסוג אחר. הוא חלק מהמלחמה הפסיכולוגית שניטשת על תודעתם של אזרחי מדינת ישראל, ובמסגרתה שני הצדדים הנאבקים במלחמה ארוכת שנים מצוירים בשחור ולבן. כאילו בצד אחד צדיקים גמורים ואילו בצד האחר לוחמים נציגי השטן. ב"ישראל היום" בוחרים לצטט דווקא את המשפט האחרון הזה בכותרת המשנה של הידיעה. בחירה זו עושה שירות רע למחשבה החופשית של הקורא. מעבר לכך, היא נגועה בצביעות. רק לפני חודש פירסם צה"ל סרטון שבו תועד חיסול מחבל על גבול רצועת עזה באמצעות מערכת חדשה המכונה "רואה יורה". הפרסום ההוא לא שימש הוכחה לאכזריות הצבא הישראלי, אלא לתחכומו. "לרוסים יש מענה קבוע לאלימות ברפובליקות המוסלמיות שלהם בצפון הקווקז: אלימות. כבר שנים שהם מגיבים על פיגועים נגד רכבות, בנייני מגורים ובתי-ספר במבצעים צבאיים דורסניים ובחיסולים", כך נכתב הבוקר בידיעה מתורגמת מה"לוס-אנגלס טיימס" [מייגן סטאק], המתפרסמת ב"מעריב". על-פי הידיעה, יש ברוסיה מי ששוקל לבחון מחדש את הטקטיקה. "שלשום", מדווח, "יום לאחר ש-39 בני-אדם נהרגו בפיגועים במוסקבה, ספג השלטון ביקורת נרחבת על אופן הטיפול בבעיית הקווקז, והחל להשמיע זמירות אחרות. נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב [...] קרא לשפר את איכות החיים ברפובליקות המוסלמיות". בידיעה מודגש כי למרות ניצני הביקורת על מדיניות היד הקשה, החיסולים יימשכו לעת עתה. טור פרשנות נלווה מאת ד"ר בועז גנור שם את הדגש על הקשר בין הטרור בקווקז לטרור הגיהדיסטי העולמי, ומסתיים במלים: "מי שאינו מגדיר את החמאס כארגון טרור ומנהל מגעים קבועים ומתמשכים עם נציגיו, אל יתפלא כאשר הוא מתעורר לקולות נפץ ופיגועי הרג בחצר האחורית שלו". בניגוד למתואר לעיל, ב"ישראל היום" מגיע דן מרגלית למסקנה כי רק כעת, לאחר השתהות מיותרת, החליטו במוסקבה להיענות לאתגר הטרור ולהגיב ביד קשה. "לבי לבי לאזרחי רוסיה השלווים, החווים לפתע את זוועת פיגועי ההתאבדות", כותב מרגלית, ומזכיר את תגובתו של ולדימיר פוטין למעשה. "ארצו תגרד את הטרוריסטים מן הביוב", מצטט מרגלית את פוטין ומוסיף: "דברים כדורבנות". לדעת מרגלית, "פוטין הזכיר את מרכזיותו של הכבוד בתגובתו על מעשי הטרור האחרונים. אפשר שהוא ועמיתיו ילמדו את הלקח שאין פשרה עם טרור המתאבדים. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא". בעמ 4 של "ידיעות אחרונות" מדווח דוד רגב על מספר הכניסות לאתר האינטרנט של המוסד לביטוח לאומי ממדינות כגון ערב-הסעודית ואיראן. כ- 1,500 כניסות בשנה האחרונה מהמדינה הראשונה, 40 בלבד מהאחרונה (שלמרות זאת מגיעה לכותרת הידיעה – "מה רוצים האיראנים מהביטוח הלאומי?"). בעמ 2 של "הארץ" מדווח חיים לוינסון כי הפרקליטות הצבאית הודיעה שלא תחקור את מותו של בסאם אבו-רחמה, שנהרג מפגיעת מיכל גז מדמיע בהפגנה בכפר בילעין לפני כשנה. הילה רז מדווחת ב"דה-מרקר" כי העיתון החרדי "משפחה" תובע 6.5 מיליון שקל מחברת התעופה אל-על ומבנימין זילברשטרום, שהיה אחראי על שיגור גליונות העיתון מישראל לאירופה ולארה"ב. על-פי הדיווח, זילברשטרום "יצר שטרי מטען כפולים ומזויפים וגבה מהעיתון תשלומים מופרזים עבור משלוחים לחו"ל. טענות העיתון כלפי אל-על הן שהחברה סייעה לזילברשטרום בכך שהתעלמה מפעולתו והתרשלה בכך שאיפשרה לו לזייף את שטרי המטען שלה". במוסף "כלכליסט" מתפרסם ראיון קצר עם לואי תרו [שי אספריל] ובו הוא מספר כי בדעתו לצלם בקרוב בישראל תוכנית על מתנחלים. "לפני שנתיים קראתי כתבה על נוער הגבעות, וחשבתי לעצמי שזו תופעה מרתקת, שאנשים כל-כך צעירים מחזיקים בעמדות כל-כך קיצוניות", אומר תרו. ועוד במוסף המעניין של "כלכליסט", ראיון עם גיימס אושיי [אורי פסובסקי], לשעבר עורך ה"שיקגו טריביון" וה"לוס-אנגלס טיימס", וכיום מי שעומד בראש "קואופרטיב החדשות של שיקגו", מיזם ללא מטרות רווח, אך בעל מטרות עיתונאיות נעלות. מתן שירם כותב ב"גלובס" על "תוכן ממותג", פיתוח חדש של "תוכן שיווקי". "לא מדובר רק בתוכן שיווקי שבולט במיוחד בתוכניות הריאליטי", מסביר שירם, "אלא במעורבות של ממש בהפקה של תוכניות חדשות. כך, למשל, העלתה באחרונה זכיינית ערוץ 2 קשת לאוויר את הסדרה הדוקומנטרית 18, המושתתת על שימוש בטכנולוגיית וידיאו-צאט בשם OOVOO (כשמה של החברה-האם). הסדרה חושפת את המוצר באמצעות תיעוד נערים לפני גיוס המקיימים שיח אינטרנטי, אך לא מדובר בתיעוד של שיח שהתקיים במציאות בין הנערים". רותה קופפר מדווחת ב"הארץ" כי העיתונאי והתסריטאי דייוויד מילס, מכותבי "הסמויה", מת אתמול במהלך צילומי הסדרה החדשה שלו.
הראיון שלא היה עם יעקב נאמן ב"מעריב", משחק המחשב הפופולרי "פרנצייז", פצוע על רקע בינוני בגלי-צה"ל, יחסי מים עם תלמיד בנענע10 ועוד הפתעות משעשעות בעיתונות העברית	ב-23.3.09 הבטיח "מעריב" בהפניה ל"מוספשבת" שהודפסה על השער: "שר המשפטים המיועד בראיון ראשון". במוסף השבת עצמו, בכתבה של דורית גבאי, אין ראיון של ממש. השאלות מנוסחות כתהיות במשקל נפעל ("תגיד, נשאל נאמן, למה אתה בכלל צריך את זה?") ובגוף שלישי ("ונאמן? מה הוא חושב?"; "מה חושב נאמן?"); והתשובות כציטוטים ממקורות גלויים ("מאמר שפירסם נאמן בבטאון לשכת עורכי-הדין") ועלומים ("לאחר שזוכה במשפטו, אמר נאמן"; "אמר בחוגים סגורים", "התבטא בעבר"), ציטוטים עקיפים ("הוא מבהיר שהוא מגיע למערכת משוחרר מן העבר") וציטוטים ישירים שאי-אפשר להבין למי נאמרו. ובקיצור, אם גבאי אכן ריאיינה את נאמן, היא עשתה כל שביכולתה להסתיר זאת. שער "מעריב" (23.3.09) שלושה ימים קודם לכן הבטיח "ידיעות אחרונות" בהפניה לעמ 8 שהודפסה על השער: "מדינת ישראל נגד משה קצב, כתב האישום החמור שהוגש נגד הנשיא לשעבר – הנוסח המלא". אבל בעמ 8 מודפסים רק "עיקרי כתב האישום". שער "ידיעות אחרונות" (20.3.09) "ידיעות אחרונות", עמ 8 (20.3.09) שירת הכספית "מעריב", 29.3.09, בן כספית כותב על ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לעבודה: "בלילה שבין שני לשלישי בשבוע שעבר, קנה בנימין נתניהו את ועידת מפלגת העבודה במחיר מציאה. עיון מקיף בהסכם הקואליציוני, שנחתם בכפר המכבייה בראשי תיבות בשחר יום שלישי, מגלה שמדובר כאן, בעצם, בהסכם רכישה [...] הבטחה רודפת הבטחה, הכל מכוון לצירי ועידת העבודה. 200 מיליון שקל למעונות יום. קיבוצים. מושבים. שלטון מקומי. מיעוטים. מגזרים. קשה למצוא ציר ועידה בעבודה שלא ימצא בהסכם הקואליציוני צופר חבוי איפשהו. יש מספיק לכולם". אז רגע, מחיר מציאה או הסכם רכישה מלא בצופרים? לפי כספית, אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני חוזר ואומר וחוזר ואומר קובי טרייביטש אמר דברים חשובים, אז "גלובס" ציטט אותם. פעמיים. "גלובס" (31.3.09) וגם במוסף "פירמה" של "גלובס" נפלה שלהבת הכפלול. מוסף "פירמה" של "גלובס", מרץ 2009 מילון אנגלי-עברי לפי דניאל רוזנבאום מ"מעריב", "סטריט פייטר – האגדה של צון לי" הוא "סרט המבוסס על משחק המחשב הפופולרי Franchise". נוסח זהה של הדיווח מופיע באתר "סרט". "מעריב" (26.3.09) השגיאה של "מעריב" ושל האתר "סרט" נובעת כנראה מהבנה לקויה של תקציר הסרט באתר האינטרנט הפופולרי IMDB, שלפיו הסרט "Based on the popular video game franchise". המלה franchise אינה שמו של משחק מחשב (שאחרת היתה מתחילה באות גדולה), אלא שם עצם שמשמעותו "זיכיון", ובתרגום חופשי בהקשר הזה, "מותג", "כותר" או "סדרה". נשק לא קונבנציונלי אתר גלי-צה"ל דיווח על פצוע בינוני מירי על רקע בינוני. גלי צה"ל (31.3.09) וחדשות "מחלקה ראשונה" דיווחו על נשק שובר שוויון – "רקטות המסוגלות להגיע מרצועת עזה". התנועה ליהדות מתקדמת (1) בעז גאון כתב במוסף "סופשבוע" של "מעריב" (27.3.09) על עידו גולן, שנרמס במשחק של בית"ר ירושלים: "עידו תפס מונית שירות הביתה, כדי להספיק להקראת מגילת רות בבית-הכנסת". האם הכתבה הוכנה בשבועות, לפני כמעט שנה, ופורסמה רק עכשיו? מתברר שלא: "רפי נכנס לחנות, הכין לשנינו אספרסו, התיישב שוב לאורך שולחן הזכוכית הארוך, ובהה במשך כמה דקות בעוברים ושבים. מדי פעם חלף איזה קאובוי. אחר-כך שטן. אחר-כך שפנפנה". בקיצור: המגילה היא מגילת אסתר. התנועה ליהדות מתקדמת (2) פרעה מלך מצרים שיעבד את בני ישראל, העביד אותם בפרך, סירב לשלח אותם לחופשי, חטף מאלוהים עשר מכות, שילח אותם לחופשי, התחרט ושיסה בהם את צבאו, שאלוהים טיבע בים סוף. הפסח נחוג לציון שחרור בני ישראל מעולו של העריץ המצרי. אבל במחלקה המסחרית של המקומון "העיר" בחרו דווקא בתמונת מסכה מוזהבת של פרעה לקישוט שער המוסף לכבוד החג. טווסוס, לברדרור ושפנבת קוסמים לא שולפים שפן מן הכובע אלא ארנבון, ומדענים לא משתמשים בשפני נסיונות אלא בארנבוני נסיונות. מטבעות הלשון הפגומים גורמים לדוברי עברית לבלבל בין שפן (סימן זיהוי: אוזניים קטנות) לארנבון (סימן זיהוי: אוזניים גדולות). ארנב וארנבון, אגב, הם לא אותה חיה, אבל שניהם שייכים למשפחת הארנביים. נטוויזן הריצה בתחילת השנה קמפיין שאחז בטעות הזאת, כשהטקסט התייחס לשפן בעוד התמונה הציגה ארנבון. טעות דומה נפלה באתר נענע10, בסקירת מוצרי טיפוח (19.2.09) שהזכירה פעמיים את הסמל "לא נוסה על בעלי חיים". פעם אחת קראו לו שם "סימן השפן", ובשנייה "הארנב הקטן [...] לא נמצא על גבי האריזה". התשובה הנכונה היא ארנבון. עובדה, היה כתוב בגוגל ב"הארץ" התפרסם מאמר של שלמה אבינרי (26.3.09). "הייתי מצפה ממשפחת שליט להיות מודעת לכך שיש משהו מקומם בכך ששמו של גלעד – החי – נהפך כמעט למותג לאומי, ואילו שמותיהם של שני החיילים שנהרגו כאשר הוא נפל בשבי נותרו אלמונים", כתב אבינרי. "בגוגל בעברית הופיעו, כאשר בדקתי באחרונה, כ-3,400,000 אזכורים לגלעד שליט, 270,000 אזכורים לחנן ברק ו-741 אזכורים לפאבל סלוצקר. משהו משובש אצלנו אם אנו זוכרים רק את החטוף, לא את אלה שנפלו. לא נוח לי לומר זאת, אבל זו האמת: משפחת שליט – וכל המערכת התקשורתית העצומה שנרתמה לסייע לה – תרמו לעיוות זה". הקביעה המסתתרת בטקסט, שלפיה תוצאות חיפוש בגוגל מייצגות את דעת הקהל, בעייתית ודורשת בירור. אבל עוד לפני זה, צריך לדעת איך לחפש: אבינרי חיפש את השמות ללא מרכאות, כלומר לא את המחרוזת "גלעד שליט", אלא שתי מחרוזות שונות, "גלעד" ו"שליט", ולא את המחרוזת "חנן ברק", אלא את המחרוזות "חנן" ו"ברק", כך שמספר התוצאות שקיבל גדול בהרבה מהמספר בפועל. (דרך אהרן פוירשטיין) לא מצאתם? אולי תחפשו בגוגל? וואלה דיווח (15.3.09) על שיעורי החשיפה של האתרים בישראל לפי סקר TIM לפברואר 2009, ולפתע גילה כי האתר שהגיע לראש תוצאות הסקר, גוגל, נעלם מהטקסט. עזרו לוואלה (68.4%) למצוא את גוגל (90.2%) ולצבוע אותו בצבעים עליזים. דרושים: עורכים ומגיהים אתר "דה-מרקר" מדווח (29.3.09) על כנס שהוא עורך, בשידור חי. ככה זה גם נראה. אתר "הארץ" מדווח (27.3.09): בכיר באגודה למען החייל חשוד שגנב מזון מחיילים בודדים. ניסוח הכותרת מספר סיפור רובין הוד דווקא. מצב חירום! תקלה בקן הנסע השמאלי (Ynet, ב-26.3.09) בהחלט מצדיקה שליחת 500 אמבולנסים (nrg, באותו יום). (דרך איציק אדרי) "כלכליסט" (18.3.09): "שכרם מהנדס"? למה לא שכרם מגיה? (דרך עופרניקוס) אתר "הארץ" (22.3.09): הגולשים מתנגדים לשינוי של פייסבוק, וכמובן גם לבנייה בעפרה. נענע10 (22.3.09): בזמן משבר מים חמור, מורה מעיזה לקיים יחסי מים עם תלמיד. Ynet: קשה להקליד עם אצבע תותבת. ידיעה באתר אומדיה (16.3.09) על מותו של השחקן רון סילבר שוברת שיאים של שגיאות תוכן, תרגום והקלדה. לא נגענו, וגם הם לא. "מעריב" (17.3.09): הריבועים של "סופשבוע" עברו לעמודי החדשות. במומם פוסלים אין שמחה גדולה למאתר הטעויות ממציאת טעות בדיווח על טעות. "כלכליסט" הכתיר את טאלב א-סאנע ומיכאל איתן כשיאני הוצאות קשר עם הציבור. הידיעה הלא חתומה באתר "לאטמה" (17.3.09) לעגה: "החלק המשעשע הוא המלים מחישוב כלכליסט עולה. הפער בין הסכום שמיוחס לטאלב ובין הסכום האמיתי של הוצאותיו בשנה האחרונה עומד על כ-125,000 ש"ח. אז אם אלו התוצאות לאחר חישוב של העיתון הכלכלי, אולי עדיף לא לחשב אלא להסתפק בהעתקה מאתר הכנסת?". אלא שהידיעה ב"כלכליסט" לא דיברה על הוצאות בשנה האחרונה, אלא בקדנציה של הכנסת ה-17. לאטמה עלו על הטעות בסופו של דבר, והעלימו את הדף מהאתר. במומו פוסל ואין שמחה קטנה יותר למאתר הטעויות ממציאת טעויות בכתבות שלו עצמו. אתר "מקו": 100 אלף שקל? עידו קינן מסתפק ב-100 שקל. "מקו", 15.3.09 "כלכליסט" (12.3.09): עידו קינן כותב על פורנו ולא גומר. ולסיום, אני רוצה להקדיש לאתר "הארץ" (25.3.09) את להיט הרשת "לאמה לאמה". תודה לקוראים חדי העין ערן כ"ץ, רומי יצחקי, דן מלמד, עינת אדר, יונתן נד"ב, הראל דן, שוש פורבס, אהרן פוירשטיין, מאיה שובל, שי ברש, B B, מיכאל זילברמן, איציק אדרי ואבישי וייסברג. נתקלתם בטעויות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.
עם פרוץ המלחמה, גורמים עלומים החלו לשפוך כסף בניסיון להשפיע על ניהול המערכה ועל המפה הפוליטית שתיווצר אחריה • האמצעים מניפולטיביים: הקמה של "תנועות" לשימוש חד-פעמי, ניצול רגשי האחדות והכמיהה ל"ניצחון" כדי לקדם מטרות כמו יישוב מחדש של גוש קטיף וסיכול עסקאות החטופים • בשמאל, גורם חמקמק שפך חצי מיליון שקל על קמפיינים נגד נתניהו • בשיחות עמם, המעורבים מספקים הצצה אל תוככי מכונות הרעל, אך מסרבים להסגיר את מקורות המימון	שמונה בערב מחוץ לקריה. מתחת לגשר שמוביל לבסיס הצבאי שבלב תל-אביב עומדת קבוצה קטנה של ישראלים. ברמקול מתנגן "עם ישראל חי", שיר האחדות הקרינגי שהקליט אייל גולן לרגל המלחמה. המסר שלו ושלהם דומה: חייבים להיות מאוחדים, ולנצח. וגם: ללכת עד הסוף ולחסל את חמאס. המוטיב חוזר על עצמו בשמות הארגונים שנטלו חלק באירוע: "עד הניצחון" ו"מטה מנצחים", שהסלוגן שלו הוא "לא עוצרים עד שמנצחים". לנהגים הוצע לצפור אם הם מזדהים. ההפגנה זעירה, יש בה אולי 15 איש – חלקם ילדים – וניכר שרובם מגיעים ממגזר אחד, המגזר הדתי-לאומי. אבל חבורת הסרוגים הזאת היא חלק מטרנד כלל ישראלי שכולל גם נציגות של הציבור החילוני והשמאלני: קמפיינים ציבוריים שמבקשים להשפיע על הטקטיקה המלחמתית, על תוצאות המערכה ועל הרכב ההנהגה הפוליטית, אולם בלי לחשוף את הגורמים והאינטרסים שמאחוריהם. הקמפיינים האפורים צצו כבר בימים הראשונים של המלחמה, כשהציבור בארץ עדיין ניסה לעכל את ההלם והשכול של השבת השחורה. הם לא נועדו לבצע "הסברה" לקהל הבינלאומי, אלא לעצב את דעת הקהל הישראלית. המכנה המשותף לקמפיינים הללו הוא שהם מגיעים ממקורות בלתי מזוהים. "תנועות" שהוקמו בבהילות לשימוש חד-פעמי, שמסתירות את מקורות המימון שלהן ולעתים גם את זהות חבריהן – ככל שיש כאלה. בזמן שכמעט כל יוזמה אזרחית שצצה בימי המלחמה פנתה למימון המונים, הקמפיינים האלה נמנעים מכך. את הכסף שלהם הם הביאו מהבית. לעתים הם מוצגים כפרויקט של משרד פרסום או יחסי ציבור, אך במקרים אחרים אפילו זהות הגורמים המקצועיים שמלווים אותם נשמרת בסוד. העמימות הזאת מצטרפת למעורבות של גורמים זרים עוינים – מאיראן, מרוסיה וממדינות אחרות – בשיח האזרחי הגועש בזמן המלחמה. כרגע אין שום אינדיקציה למעורבות של גורמים כאלה בקמפיינים הספציפיים שמוזכרים בכתבה זו, אך כשדנים בהנדסת תודעה גם זאת אופציה שיש לקחת בחשבון. "בגדול, זאת הדרך שבה חברות ייעוץ אסטרטגי מריצות היום קמפיינים. מקימים תנועה מאפס, בלי מטען ובלי משקעים, ודרכה מעבירים את המסר. כשנגמר הקמפיין, נפטרים מהקליפה או מניחים על המדף לשימוש עתידי", אומר איש יחסי-ציבור שלא נטל חלק בקמפיינים שמוזכרים בכתבה. אחד הקמפיינים הראשונים שתפסו את תשומת הלב של העיתונות נשא את הכותרת "התפכחנו". הוא יצא לדרך שבועיים לאחר הטבח וקידם מסר טקטי ממוקד: להפציץ את רצועת עזה מהאוויר כמה שיותר, כדי שהכניסה הקרקעית שתגיע בהמשך תתבצע בצורה החלקה ביותר, עם מינימום נפגעים מקרב כוחות צה"ל. העובדה שזה בדיוק מה שעשה הצבא באותם ימים, יחד עם זהות האנשים שהתייצבו בחזית הקמפיין, העלתה חשד שהמסרים נועדו לשרת בדרך כלשהי את ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אחד היוזמים היה רן ברץ, חבר לשעבר בצוות הדוברות של נתניהו והעורך המייסד של האתר הביביסטי "מידה". הדמות השנייה היתה אסף מלאך, אינטלקטואל מחוגי פורום קהלת, מכון החשיבה הליברטריאני שמזוהה עם ההפיכה המשטרית. עוד שניים מאנשי קהלת, אבי בל ויוגין קונטורוביץ, הופיעו בסרטונים שהופקו במסגרת הקמפיין ודרשו לא לחוס על מטרות אזרחיות. בשיחה עם "העין השביעית", מלאך סירב למסור מאיפה הכסף. "המימון מגיע מתורם פרטי החפץ בעילום שמו", נימק. מלאך הכחיש כל קשר לנתניהו, והסתפק ברמז: "יש הרבה אנשים שלא חסר להם כסף בעולם, ולפעמים יש להם עסקים עם גורמים שונים במפלגות השונות. אז אותו אחד לא רוצה לתת את השם שלו, והוא לא חייב לתת את השם שלו". מדוע היה צריך להקים מסגרת חדשה כדי להריץ קמפיין כזה? מדוע לא להשתמש בפלטפורמות הקיימות של "מידה" או "קהלת"? אשת הפרסום שמלווה את הקמפיין, הילה ותקין, סיפקה תשובה אפשרית בראיון שהעניקה לגוף התקשורת החרד"לי "ערוץ Tov": כדי להגיע לקהלים חדשים צריך לדבר בשפה חדשה. "תחשבו על אנשים שעד היום הפגינו בקפלן כל מוצאי שבת", הסבירה ותקין. "אתה לא יכול לצפות מהם תוך שבוע לעשות ריפרש על הכל ולהגיד טוב, אני עכשיו מצביע בן-גביר. זה לא עובד ככה, זה צריך להיות הדרגתי. להבין מול מה אנחנו מתמודדים, מי האויב, מי בר שיח ומי לא". אחרי שבועיים וחצי של פעילות אינטנסיבית במרחב המקוון, קמפיין "התפכחנו" גווע בלי שום הודעה מסודרת. עמודי המדיה החברתית שלו חדלו להתעדכן, ופינו את הבמה לאחרים. אחד המאפיינים הבולטים של הקמפיינים האפורים הוא הניסיון לרכוב על סנטימנט ציבורי כל-ישראלי, כזה שזוכה להסכמה משני צדי המפה הפוליטית – ועליו להלביש את המסר. במקרה של "התפכחנו", הקמפיין רכב על קריסת הקונספציה שישראל יכולה לחיות לצד חמאס, תובנה שנפוצה בקרב רבים מתושבי צפון הנגב וגם בקרב חסידי נתניהו, שאולי האמינו כמוהו שניתן "לנהל" את ארגון הטרור, להסתפק בסבבי לחימה מוגבלים ולנצל את קיומו לקבורת פתרון שתי המדינות. זה גם המקרה של "עד הניצחון" ו"מטה מנצחים", שתי התנועות הבלתי מזוהות שאנשיהן התייצבו עם שלטים מתחת לגשר הקריה. אחת מהן, "עד הניצחון", הזמינה ממכון "מאגר מוחות" סקר דעת קהל שהעלה ש-87% מהאוכלוסייה היהודית בישראל תומכת בהכרעת חמאס – כולל 86% מהנשאלים שהוגדרו כשמאלנים. גם נתניהו וראשי הצבא הודיעו כבר בתחילת המלחמה שהכרעת חמאס היא היעד. אם כמעט כולם תומכים במטרה המוצהרת של המלחמה, בשביל מה להפגין? קודם כל, מבהירים שם, לא מדובר בהפגנות. "מדובר במפגן תמיכה – אנחנו מאוד-מאוד בעד", אומר אריאל לביא מ"מטה מנצחים", מטפל בפסיכודרמה מהשומרון. לביא מסביר שהוא ועמיתיו יצאו לרחובות כדי לתמוך בצה"ל ובממשלה ולעודד אותם להשיג את היעד שסימנו בלי לחשוש מפגיעה במטרות אזרחיות בעזה. "אנחנו עדיין מזגזגים עם חיי ילדי האויב, וזה משהו שאסור לנו לעשות. החיים של החיילים שלנו לא פחות חשובים מחיי הילדים האלה", הוא אומר. בכל זאת, אם כולם בישראל, שמאל וימין, בעד הכרעת חמאס, וזאת גם המטרה המוצהרת של הממשלה והצבא, למה צריך קמפיין? מעבר למסר לגבי הניצחון, יש מטרה עתידית שאתם מקווים להשיג? "אני לא חושב שיש מחלוקת לגבי הרעיון שצריך איזושהי התיישבות יהודית בשביל שיהיה לנו ביטחון אחרי המלחמה. זה הכיוון שלנו. אבל האם נכון להכריז על זה עכשיו? כאן יש מחלוקת, והדבר שהכי חשוב לנו כרגע זה לא להיכנס למחלוקת. כרגע אנחנו מדברים על הצורך בשליטה מלאה ברצועת עזה, ולא מדברים על המשמעות של שליטה מלאה". הרעיון של יישוב עזה ביהודים אמנם מתיישב עם העמדה המוצהרת של מי שהוצג כמנהיג "מטה מנצחים", הרב גדי בן-זמרה, אך בפרסומים הרשמיים של הקמפיין לא מזכירים זאת במפורש. לביא מספר שהקמפיין של "מטה מנצחים" מסתייע בעוד כמה התארגנויות. חלקן ותיקות, כמו ארגון הימין "אם תרצו", ואחרות בנות פחות מחודש, כמו "עד הניצחון", "אמא לביאה" ו"עזה סוף", קמפיין שקורא במוצהר לכיבוש הרצועה וחידוש ההתיישבות היהודית. את שמות המממנים לביא מעדיף לא לחלוק. "אנשים לקחו הלוואות פרטיות", הוא אומר. הפעילות של לביא וחבריו ממחישה כיצד אותה תנועה מצליחה לפעול בשני קולות: קול אחד שפונה לכלל הציבור, שתומך ב"ניצחון", וקול אחר מגזרי, רדיקלי, שמקדם מטרה שנמצאת מחוץ לקונצנזוס. אבל האנשים הם אותם אנשים. במקביל ל"מפגן התמיכה" בקריה, חברי קבוצת הווטסאפ של "מטה מנצחים" אִרגנו הפגנה אחרת, שנקבעה לאותו יום ואותה שעה בכיכר הבימה. בהפגנה הזאת, שהתאפיינה גם היא בנוכחות דלה, המסר נאמר ללא הסתייגות: "תמונת הניצחון = 0 תושבים בעזה". חברי קבוצת הווטסאפ התרעמו על הדאבל-בוקינג, ולבסוף הוחלט לפרסם את שני האירועים בפוסטר משותף. למחרת, לביא הודיע לקבוצה על הרגע שבו שני הקמפיינים ישתלבו: "הנה הרעיון שלי: אחרי שבועיים של פעילות שטח, להוציא קליפ של כל המפגנים שתומכים בניצחון מוחלט ולהקדיש אותו לחיילי צה"ל. בתוך הקליפ לשתול אמירה שניצחון = כיבוש והתיישבות. מחפש עורך/ת סרטונים". כמו "מטה מנצחים", גם בתנועת "עד הניצחון" יצאו לדרך עם מסר קונצנזואלי: ישראל חייבת לנצח את חמאס. לשם כך הדפיסו שלטים, הפיקו סרטונים, פתחו עצומה ויצאו לפעילות נרחבת במדיה חברתית. "מי אנחנו? ישראלים מכל רחבי הארץ, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלניים, קיבוצניקים ומתנחלים שיודעים שכעת זה אנחנו או הם", נכתב באחד הפרסומים. בפועל, מאחורי "עד הניצחון" עומד משרד פרסום, "קבוצת בייסברג" של האחים גל ואלמוג בייסברג. כשאלמוג בייסברג, מנהל הקמפיין, נשאל מדוע לפעול למען מטרה שכמעט כל הציבור מסכים עליה, הוא מזכיר שבמבצעים קודמים ישראל היתה יכולה להכריע את ארגון הטרור – אך נמנעה מכך. "המטרה המרכזית שלנו היא לקרוא לאחדות בעם, ולהבין שהאויב שלנו הוא לא אויב פנימי. השמאל והימין לא יכולים להיות אויבים", אומר בייסברג. כשהוא נשאל לגבי הטקטיקה שתוביל ל"ניצחון", בייסברג לוקח צעד אחורה: "אנחנו לא גוף מייעץ בטחוני, אנחנו לא חושבים שאנחנו יודעים מה לעשות, אין לנו את התשובות. יש כל מיני גופים כאלה, של אנשי מלחמה – הם יודעים איך לנהל את המלחמה. אנחנו לא יודעים איך לנהל את המלחמה. אנחנו אזרחים פשוטים מהיישוב, אנחנו יודעים רק מה אנחנו מבקשים מהממשלה, וזה דבר מאוד-מאוד פשוט: תשמרו על הביטחון שלנו, ותראו בביטחון של תושבי ישראל כדבר הקדוש ביותר, שאי-אפשר להפר אותו. איך יעשו את זה? אין לי מושג אחי. אני בקושי סיימתי הכנה למ"כים". לטענת בייסברג, האנשים שמממנים את "עד הניצחון" מגיעים מכל קצות החברה היהודית בישראל: ימנים, שמאלנים, חילונים ודתיים-לאומיים, ו"אפילו חרדי אחד". יותר מזה הוא מעדיף לא לפרט. "הכסף מגיע מאנשים פרטיים, אחי", אומר בייסברג. "לא רוצים שיבלבלו לנו את השכל, לא רוצים שפוליטיקאים יתקשרו אלינו. לא רוצים כלום – רוצים רק להגיד את מה שיש לנו להגיד. בדיוק בגלל זה אנחנו רוצים לשמור על העמימות של העניין. לא כי אנחנו מפחדים ולא כי אנחנו מסתירים. אנחנו פשוט לא רוצים להיות מתויגים עם אף זרם". לדבריו, אף אחד מלקוחות משרד הפרסום לא עומד מאחורי הקמפיין. בתחילת הדרך, ב"עד הניצחון" ביקשו תרומות מהציבור ולשם כך פִרסמו את פרטי חשבון הבנק של עמותה דתית בשם "חסדי לוי". עד מהרה הוסרה הפנייה. לדברי בייסברג, הפנייה התפרסמה בשגגה ולזמן קצר בלבד, ולא גויס באמצעות העמותה "אפילו שקל אחד". בשבוע השני של נובמבר, אחרי שלושה שבועות של פעילות, קמפיין "עד הניצחון" עבר טרנספורמציה. קצב הפרסומים צנח, והמסרים העמומים על אחדות וניצחון שברו ימינה. בקבוצת הדיונים של "עד הניצחון" בפייסבוק החלו להתפרסם באנרים של אריות וחיילים עם ציטוטים מהמקורות והסלוגן "זה זורם לנו בדם". מה בדיוק זורם בדם? לפי הבאנרים, הדי-אן-איי של שמשון הגיבור, יהודה המכבי ודוד המלך. אז גם הגיע המסר הטקטי: אסור לשחרר מחבלים בתמורה לחטופים שמוחזקים בעזה. "שחרור המחבלים מעודד טרור, ולכן אסור לשחרר מחבלים – גם לא בתמורה לשחרור כל החטופים", צוטט באחד הפרסומים אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית-ארבע ואביו של החטוף אליקים ליבמן, שהיה חבר בצוות האבטחה של פסטיבל "נובה". בפרסום אחר הובא מסר דומה מפיו של צביקה מור, תושב קריית-ארבע שגם בנו, איתן מור, נחטף כשאִבטח את הפסטיבל. הרוח הכל-ישראלית שעמה יצאה לדרך תנועת "עד הניצחון" הוחלפה באחת. "המסר שלנו ברור", כתבו כעת מפעילי הקמפיין, "מדינת ישראל חייבת לשחרר את כל החטופים משבי הנאצים ומבלי לשחרר מחבלים מהכלא. עם המסר הזה מזדהים רבים בציבור הישראלי: אנשי שמאל וימין, דתיים וחילונים, הורים שכולים. וכן, גם הורים רבים שילדיהם נחטפו ומוחזקים כעת בעזה". ההצטלבות בין "עד הניצחון" וההורים שמתנגדים לעסקה מתחברת לאחת התקריות התמוהות שליוו את הטיפול הממשלתי במשפחות החטופים. ב-15 באוקטובר, בעקבות לחץ ציבורי, הסכים ראש הממשלה נתניהו להיפגש לראשונה עם נציגות של המשפחות. לפי דיווחים שפורסמו בעיתונות, זמן קצר אחרי תחילת הפגישה נכנסה לחדר משלחת קטנה שהגיעה בלי תיאום עם המטה המרכזי של משפחות החטופים. שניים מהם היו צביקה מור ואליהו ליבמן. מיד בתום הפגישה הצטלם מור במאהל קצר ימים שהקים "מטה מנצחים" מחוץ לקריה וקרא לממשלה להימנע מ"עסקת שליט 2". דובר ארגון הימין הקיצוני "חוננו" הפיץ במקביל הודעה לעיתונות שלפיה מור ועמיתיו ל"פורום משפחות החטופים והנעדרים" קוראים לעצור את הסיוע ההומניטרי, שבשלב הזה נתפס כצעד שנועד לקרב את שחרור חטופים. במטה משפחות החטופים, שמאגד את הרוב המכריע של קרובי החטופים והנעדרים, ראו בכך ניסיון לבצע מחטף. אלמוג בייסברג מסר שליבמן ומור אינם מעורבים בקמפיין "עד הניצחון", ושהציטוטים שלהם נלקחו מפרסומים שהופיעו בתקשורת. גם בשמאל מריצים קמפיינים אפורים ומסתירים את מקורות המימון שלהם. כאן, המסר העיקרי נועד להטיל את האשמה במחדל על נתניהו וממשלת הימין הקיצוני שהקים ב-2022. משיחות עם פעילי ימין עולה שהם בטוחים שמאחורי הקמפיינים האלה עומדים הפעילים שנאבקו בהפיכה המשטרית והכסף הגדול שגייסו מהציבור ומבעלי הון. המחאה ההיא נעצרה ב-7 באוקטובר. בימין חושבים שהקמפיינים העכשוויים, שמתרכזים כרגע במרחב המקוון, הם המשך המאבק בדרכים אחרות. גורם בלתי מזוהה הוציא בשבועות האחרונים קרוב לחצי מיליון שקל על קידום קמפיינים ממוקדים נגד נתניהו. הסכום הזה מתייחס רק לכסף ששולם לפייסבוק ואינסטגרם כפי שתועד בספריית המודעות של חברת האם מטא. הוא לא כולל את הסכומים שהושקעו בגיבוש המסרים, בהפקת הסרטונים והבאנרים והפצתם בערוצים אחרים, בהם מסרונים וטוויטר. רוב עמודי המדיה החברתית שבאמצעותם מופעלים הקמפיינים הללו הוקמו באוקטובר, לאחר הטבח, ואף גוף מוכר לא פרש עליהם חסות רשמית. כמו במקרה של הקמפיינים מימין, גם כאן המסר רוכב בדרך כלל על סנטימנט ציבורי שמדבר אל כלל החברה הישראלית. למשל, קמפיין המכוּנה בפשטות "הופקרנו": "כל הדרכים הובילו ל-7.10.23 ונתניהו הוא האחראי. אנחנו מראים את זה. לא פוליטיקה. עובדות", קובעים שם באחד הפרסומים. לפי נתוני פייסבוק, מאז פתיחת העמוד הוציאו מפעיליו 33 אלף שקל על קידום ממומן. קמפיין אחר, שמכונה בפשטות "מחדל 23", מטיל את האחריות על נתניהו וקורא לו להתפטר לאלתר. בקמפיין הזה הושקע עד כה סכום גדול בהרבה: 268 אלף שקל. לפי נתוני פייסבוק, זה הקמפיין היקר ביותר שהריץ גורם ישראלי כלשהו במהלך החודש הראשון של המלחמה. "מחדל 23" הוא גם שמה של קבוצת פעילים שהחלה להפגין נגד נתניהו מחוץ לקריה זמן קצר לאחר הטבח. ואולם, פעיליה אומרים שהם לא קשורים לקמפיין הפייסבוק, ומעריכים שמאחוריו עומדים גורמים ממחאת קפלן. קמפיין אחר, שרץ תחת הסלוגן הבוטה "מדינה אחלה – מנהיגים חרא", קורא לחברי הממשלה להתפטר לאלתר: "ב-7 באוקטובר נפתחו לנו העיניים. עם ישראל זה משהו שאין כמותו, והפוליטיקאים שלנו? פח אשפה אחד-אחד. גועל, סעו לנו מהפנים כולכם". מפעיליו השקיעו עד כה בקידום המסרים האלה 21 אלף שקל. קמפיין נוסף, "הביתה כולם", מקדם מסר דומה אך באופן בלתי מוסבר מנגח גם חברת אופוזיציה אחת: מרב מיכאלי, יושבת ראש מפלגת העבודה שסירובה להתמודד ברשימת שמאל מאוחדת נתפס כסיבה המרכזית למחיקתה של מרצ מהכנסת בבחירות האחרונות. עד כה, מפעילי הקמפיין הזה השקיעו בקידומו 14 אלף שקל. עוד 15 אלף שקל הושקעו בקמפיין בשם "תחזירו את הכסף", שבו נדרשת הממשלה להעביר את הכספים הקואליציוניים לשיקום הנפגעים. "בזמן המלחמה הם דואגים לעצמם וגונבים מהציבור 15 מיליארד ש"ח כספים קואליציוניים!", מאשימים המפעילים האנונימיים באחד הפרסומים, שעליו הודבקו פרצופיהם של חברי הקואליציה אריה דרעי, איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ ומשה גפני. מבדיקת "העין השביעית" עולה שהאדם שמנהל את ההיבט הטכני של הקמפיינים הללו הוא גיא ארדיטי, בעל עסק לפרסום מקוון, בוגר גל"צ שעבד בשנים האחרונות עם מפלגת מרצ ועם מכון זולת של זהבה גלאון. בשיחה עמה, גלאון משבחת את כישוריו המקצועיים של ארדיטי אך אומרת שהקמפיינים שמריץ ארדיטי אינם קשורים אליה או למכון זולת, והיא לא יודעת מי מממן אותם. גורם במטה "חופשי בארצנו", מהגופים המרכזיים במחאה נגד ההפיכה המשטרית, אישר שהוא מכיר את ארדיטי אך הכחיש גם הוא כל קשר לקמפיינים האנטי-ביביסטיים. מה יש לארדיטי לומר על כך? כלום. "אני קצת עסוק, אתה יכול לכתוב לי הודעה? אני אענה לך", אמר בשיחה טלפונית מומחה השיווק שגִלגל מאות אלפי שקלים על קמפיינים בלתי מזוהים בתקופת המלחמה. "אין בי או לי עניין בנושא", השיב מיד אחר-כך בתשובה להודעה כתובה, והוסיף אימוגי של אגודל מורם. לאחר מכן הפסיק לענות לטלפון ולהודעות. רוב הקמפיינים שמריץ ארדיטי פשוטים להבנה, ונועדו למנף את הביקורת והתסכול על תפקוד הממשלה שבמשמרת שלה אירע המחדל הבלתי נתפס של 7 באוקטובר. אבל יש לו גם קמפיינים אחרים, יותר מניפולטיביים, שמזכירים בטקטיקה שלהם את הקמפיינים האפורים של הימין. למשל, קמפיין שהריץ באמצעות דף פייסבוק בשם "אוהבים את ישראל". בתחילת הקמפיין, באמצע אוקטובר, ארדיטי קידם שם עצומות שקראו לתמוך בחיילי צה"ל ובתושבי הדרום המפונים. כעבור כמה ימים, הרוח הכל-ישראלית התנדפה: העמוד החל לקדם עצומה של הקמפיין-האח "מחדל 23" והפיץ באנרים שהאשימו את נתניהו בחיזוק חמאס והפקרת הביטחון. העלות: 22 אלף שקל. קמפיין אחר נראה כמו ניסיון מניפולטיבי לפגוע בתמיכה של נתניהו בקרב קהל המצביעים שלו. הכינוי שניתן לו, "ישראל תנצח", מהדהד את שמותיהם של הקמפיינים האפורים של הימין. גם בקמפיין הזה האצבע המאשימה מופנית אל נתניהו, אבל כביכול מנקודת מבט ימנית. מודעות מבית היוצר של "ישראל תנצח" האשימו את ראש הממשלה בהפקרת יישובי הדרום, אבל רק ארבעה מהם הוזכרו בשמם בהבלטה: אופקים, שדרות, נתיבות ואשקלון. שמות הקיבוצים, שמתאפיינים בתמיכה במפלגות השמאל והמרכז, נעדרים מהקמפיין. הכוונה ברורה: לפנות לציבור שרובו נוהג להצביע למפלגות הקואליציה ולתדלק גם אצלו את התחושה שנתניהו אשם במחדל. הגולשים הופנו לאתר של "ישראל תנצח", שבו אין מידע על הגוף שמפעיל את הקמפיין אבל יש הזמנה להשתתף ב"סקר של המדינה": מעין שאלון אינטראקטיבי שנראה כמו ניסיון להקים מאגר נתונים שבאמצעותו ניתן יהיה לטרגט את המשיבים בקמפיינים עתידיים, למשל במהלך מערכת בחירות. השאלות כולן עוסקות בסוף עידן נתניהו: "האם לדעתך נתניהו לקח אחריות על המחדל? האם לדעתך רה"מ נתניהו צריך לפרוש עכשיו או בסוף המלחמה?". שאלה שלישית נראית כמו ניסיון להתל בגולשים ולתת להם תחושה שמדובר בקמפיין בעל אוריינטציה ליכודניקית: "אחרי שישראל תנצח, מי יחליף את נתניהו בראשות הממשלה?". רשימת המועמדים מורכבת משישה פוליטיקאים שכולם למעט אחד מזוהים עם הליכוד: ניר ברקת, יואב גלנט, ישראל כץ, חיים ביבס וראש המוסד לשעבר יוסי כהן. המועמד השישי הוא גבי אשכנזי, שנפלט מהמערכת הפוליטית ב-2021 ולא נחשב מועמד לראשות הממשלה בשום תרחיש עכשווי. לפי נתוני מטא, בקידום הקמפיין הזה הושקעו לפחות 104 אלף שקל – סכום שהופך אותו לאחד הקמפיינים היקרים ביותר בפייסבוק בחודש הראשון של המלחמה. חוץ מלפרסם בפייסבוק ואינסטגרם, האנשים של "ישראל תנצח" הוציאו סכום כסף בלתי ידוע גם על קמפיין מסרונים. לחיצה על קישור מקוצר שהופץ באחד מהם הקפיצה אזהרה מטעם שירות bitly: הקישור נחסם משום שהוא עלול להוביל לאתר זדוני. ארדיטי נשאל מה מקור הכסף שהושקע בכל הקמפיינים הללו, אך סירב להגיב. קמפיין אפור אחר, שלא מזוהה עם גורמים פוליטיים מימין או משמאל, רץ תחת השם "החזית האזרחית". יריית הפתיחה שלו היתה שלטי ענק שהציגו את חסן נסראללה ומנהיגי חמאס כשהם חבולים וכנועים, ומעליהם אנשי כוחות הביטחון הישראלים. בהמשך הופצו סרטונים שנועדו לעורר דה-מורליזציה אצל האויב. האמצעים: גופות של מחבלים, עזה המוחרבת וקול מאיים שמזהיר בערבית ממה שיקרה למי שיגיע לחדר החקירות של "קפטן גהנום" מהשב"כ. כמו יוזמות אחרות, גם כאן אחת המטרות המוצהרות היא להבטיח את חופש הפעולה של כוחות הביטחון "ללא התחשבות בגורמים זרים". לכך נוספה הדרישה להכריז על חמאס והגיהאד האסלאמי כ"תנועות נאציות הכפופות לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם", כולל איתור השותפים לתכנון הטבח ברחבי העולם ו"השמדתם". האדם שמאחורי "החזית האזרחית" לא מסתתר. הוא הפרזנטור של הקמפיין, וגם הבעלים של גוף המדיה שמריץ אותו. עופר רוזנבאום התפרסם בשנים האחרונות כיועץ תקשורת שמתמחה בקמפיינים מלוכלכים. הוא עבד עם רונן צור, שמתמחה גם הוא באזורים האפלים של המקצוע ובשבועות האחרונים מלווה באופן צמוד את מטה משפחות החטופים. רוזנבאום טיפל, בין היתר, בקמפיין נגד הסגרת הפדופילית מלכה לייפר לשלטונות אוסטרליה, שכלל תוכנית להכפשה ממוקדת של שרת המשפטים דאז איילת שקד. בהמשך הסתכסך רוזנבאום עם צור, תבע אותו והקים קבוצת תקשורת עצמאית. "70% מהעבודה שלי אינה מגיעה לכלי התקשורת. בסוף אני האקדח ששמים על השולחן", התגאה בראיון ל"דה-מרקר". בפרסומים של "החזית האזרחית", הקמפיין מוגדר כ"תנועה" א-פוליטית שמאחוריה עומדת קבוצה של "לוחמים, מפקדים, משפחות שכולות, תושבי העוטף, אנשי תוכן ולוחמי סייבר שכאבו וכואבים את האירועים הנוראים והחליטו לחבור יחדיו ולפעול כדי להבטיח שלעולם לא עוד". בפועל, אומר רוזנבאום בשיחה עם "העין השביעית", את העבודה עושה הקבוצה שבראשה הוא עומד, בסיוע מתנדבים. לדבריו, חוץ מלפגוע בתחושת הביטחון של הפלסטינים הקמפיין נועד גם לשקם את האגו והמוראל של הציבור הישראלי. רוזנבאום אומר שלפי כל האינדיקציות שיש בידיו, תוצרי הקמפיין זכו ל"הרבה מיליונים" של חשיפות בקרב תושבי הרצועה – כולל עזתים שסומנו אישית כיעדים בגלל הקשר שלהם לחמאס. לדבריו, אחרי הסרטון הראשון שהפיץ הוא קיבל פניות מגורמים בצה"ל וב"קהילת המודיעין", שהציעו לו סיוע. "הם קודם כל אמרו תודה, זה משהו שאתה עושה ואנחנו לא יכולים לעשות בכובע הרשמי, ונתנו לנו כל מיני אינפוטים על המחבלים ועל העולם המוסלמי", טוען רוזנבאום. כך נולדה דמותו של החוקר הפיקטיבי "קפטן גהנום" – כינוי שרוזנבאום מקפיד להגות במבטא ערבי, כמו בסרטון. "קפטן גהנום הוא בעצם תולדה של שיחות ותחקירים שאני ערכתי עם חוקרים של המחבלים שנתפסו ב-7 באוקטובר", אומר רוזנבאום. "הבנו שאין טעם לאיים עליהם שנהרוג אותם. הם לא אני או אתה, המוות לא מפחיד אותם. הם מייחלים להיות שאהידים. מה שמפחיד אותם זה להיות מושפלים. מהדהד להם בראש הסיפור של מוסטפא דיראני וקפטן גורג". לדברי רוזנבאום, הקמפיין שלו מקיים סינרגיה עם העלונים שצה"ל מפזר מהאוויר בשטח הרצועה. "הכותרת של אחד העלונים האלה היתה התחלנו לדבר איתכם בשפה הערבית, שזה בעצם המסר שלנו. לעלונים צורפו כרטיסי סים ורשימה של מבוקשים – וכמה כסף שמים על הראש של כל אחד", הוא אומר. "האפקט הוא פחד והרתעה, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים בסרט. אנחנו אומרים להם: ברגע שאתם נכנסים לחדר של קפטן גהנום, תשכחו ממה ששמעתם על הדין הבינלאומי. זה חרטא. הוא נועל את הדלת, מוציא את המצלמה מהשקע, אתם בידיים שלו. וכשאתם בידיים שלו כולכם תבכו. אתם תייללו ותמכרו את ההורים שלכם ואת המפקדים שלכם. אין דרך אחרת". הרקע של רוזנבאום בקמפיינים אפלים עורר תהיות לגבי האפשרות שגורם עלום שכר את שירותיו כדי להריץ קמפיין לערעור רוחם של העזתים. בשיחה עמו הוא מצהיר שמדובר ביוזמה עצמאית לגמרי. "הכל שלנו, של המשרד, מהשקל הראשון ועד השקל האחרון. אנחנו לא לוקחים שקל מאף אחד, ולא עושים את זה בשביל אף לקוח – בחיים לא. אני לא רוצה בעלי מניות בסיפור הזה. כל המשאבים של הקבוצה מושקעים בזה", אומר רוזנבאום. "פנו אלי בערך מכל סקטור פוליטי, וגם התארגנויות בסגנון עד הניצחון, שרצו לחבק אותנו. To claim us. את כולם העפתי", הוא מוסיף. "אני לא סומך עליהם, ולא על אף אחד. מה שהם עושים, זה היומיום שלנו. אני ידוע בזה שרוב הזמן אני בצללים, ועושה דברים פחות נעימים. זה אומר שכשבא אלי ארגון ורוצה לחבור אלי בטענה שיש לנו אינטרסים דומים – יכול להיות שזה נכון, אבל אני לא יודע מי עומד מאחוריו ומי מפעיל אותו. אז כדי לשמור את זה הכי נקי שבעולם, אני לא מחבר אלי אף גוף, אף פוליטיקאי, ולא לוקח שקל מאף אחד". מלחמת עזה היא המלחמה הראשונה של ישראל בעידן ההיפר-מקוון. עידן שבו כל אדם יכול להפוך למסבירן או משפיען רשת, וכל אחד יכול להריץ קמפיין ציבורי שישפיע על תוצאות המלחמה ודמותה של החברה בתום הקרבות. במלחמה הקודמת, מלחמת לבנון השנייה, לישראלים אפילו לא היתה גישה לפייסבוק. אבל מאז 2006 עברו כמעט עשרים שנה. היום הישראלים מחוברים בווריד לא רק לפייסבוק, אלא גם לאינסטגרם, טיקטוק, טוויטר ושלל קבוצות ווטסאפ וטלגרם. העידן ההיפר-מקוון אִפשר לישראלים למלא את החלל שיצרה המדינה: בהסברה הבינלאומית, בתפעול העורף, בגיוס משאבים עבור החיילים, המפונים ומשפחות החטופים וההרוגים. אבל החיבור האינטנסיבי למדיה חברתית, שבא על חשבון הסתמכות בלעדית על עיתונות הזרם המרכזי, הפך את הישראלים גם ליעד פגיע למאמצים מאורגנים של הנדסת תודעה. חלק גדול מהקמפיינים שמאכלסים את הרשת העברית מאז 7 באוקטובר מופעלים בשקיפות על-ידי גופים ופעילים שלא מסתירים את זהותם. אבל במקרים כמו אלו שתוארו בכתבה הזאת, לציבור הישראלי אין כלים להבדיל בין קמפיין כשר שהוא חלק מהשיח האזרחי התוסס ובין ניסיון של גורמים עלומים לגנוב דעת. בשנים האחרונות של שלטון נתניהו נפוץ המושג "מכונת הרעל", מערך מסועף של אנשי מקצוע, אידיאולוגים ואידיוטים שימושיים מעולמות המדיה שמפיצים תעמולה בלתי מוכרזת מטעם ראש הממשלה. מלחמת עזה ממחישה שהשיטות הללו לא מוגבלות לנתניהו ולקבוצות הימין הקיצוני שרכבו על הפופולריות שלו כל הדרך לשלטון. יש מכונת רעל, אבל כבר קמו לה חקיינים. בתום המלחמה, נתניהו אולי ילך – אבל הרעל יישאר.
ח"כ מירב בן ארי הובילה הצעת חוק שתאפשר לשוטרים ולסוהרות לבקש הגנה, במקרה שהארגון מתנכל להם לאחר שדיווחו על שחיתות. ההצעה הוגשה בעבר על ידי יואב קיש וצפויה לעבור במליאה בקרוב בתמיכת הקואליציה והממשלה	הצעת חוק להרחבת ההגנה על חושפי שחיתויות אושרה היום (שני) לקריאה שניה ושלישית בוועדה לביקורת המדינה בכנסת. לפי ההצעה של ח"כ מירב בן ארי (יש עתיד), שעתידה לעבור סופית במליאה בשבועות הקרובים, שוטרים וסוהרות שיתלוננו על שחיתות או התנהלות לקויה ביחידה בה הם משרתים, יוכלו לפנות למבקר המדינה ולבקש הגנה, על מנת למנוע התנכלות או פגיעה בזכויותיהם מטעם מי שמעוניינים להשתיק את הפרשה. עד כה הליך בקשת ההגנה התאפשר רק לעובדי מדינה, כעת הוא יורחב למשרתים במשטרה ובשב"ס – אך לא בצה"ל. "הצעת החוק שלי תאפשר הגנה על משרתי ומשרתות המשטרה ושב"ס שבוחרים לדווח ולא לשתוק כאשר הם נחשפים לליקויים ולשחיתויות", אמרה ח"כ בן ארי ל"שקוף". "רבים מהם שילמו על כך באיבוד מקום עבודתם, חוו התנכלויות וקשיים. הצעת החוק שלי תאפשר להם הגנה, בדיוק כמו במקומות עבודה אחרים במגזר הציבורי ובנוסף תגביר את אמון הציבור בגופים הללו". אחד המקרים שכלו בוועדה הוא של ניצב משנה אפרים ארליך, שעל פי פרסומים סבל ממסע נקמה מצד המשטרה לאחר שחשף שחיתות בארגון. הוא פוטר מתפקידו ועבר למכבי האש, אך לאחר מכן שב למשטרה בעקבות התערבות של מבקר המדינה, שלא במסגרת החוק. במסמך עמדה של התנועה לאיכות השלטון הזכירו מקרה נוסף משירות בתי הסוהר, הסוהר רס"ר מקסים דרקץ, שחשף ליקויים בתנאי המעצר של עצורים, פגיעה בזכויותיהם ובתנאיהם. "כתוצאה מחשיפתו סבל משורה ארוכה של התנכלויות, לרבות פיטוריו משירות בתי הסוהר", כך לפי המסמך, אך ניהל את מאבקו בבתי המשפט מבלי שיכול היה לפנות לקבל הגנה מנציב תלונות הציבור. על פי חוק שנחקק ב-1981, נציב תלונות הציבור במוסד מבקר המדינה אחראי לברר תלונות של עובדי ציבור, אשר מודיעים על ניסיון התנכלות להם על רקע דיווח על מעשי שחיתות, כמו הצרת צעדיהם, פיטוריהם או התעמרות אישית. במשך השנים דיווחו חושפי שחיתויות רבים על מחיר אישי כבד מנשוא שנאלצו לשלם, על כך שבחרו בדרך המוסרית והמקצועית ובמחויבות לציבור, על פני שתיקה נוחה. ב-2014 הרחיבו את החוק כך שיעניק הגנה גם למי שחשפו התנהלות מקצועית לקויה. אולם בחוק הקיים קיימת החרגה של גופי הביטחון: המשטרה, שב"ס (שירות בתי הסוהר) וצה"ל (צבא הגנה לישראל), על אף שמדובר בגופים הכפופים לביקורת מוסד מבקר המדינה. על מנת לסגור את הלקונה הקיימת בחוק, ח"כ יואב קיש (הליכוד) הגיש בכנסת ה-20 הצעת חוק המקדמת את הכפפת המשטרה לחוק חושפי שחיתויות. בכנסת ה-24 החוק הוגש שוב על ידי ח"כ יואב קיש וח"כ אמיר אוחנה (הליכוד). כעת ח"כ מירב בן ארי הובילה מהלך משותף לאופוזיציה ולקואליציה, תוך תמיכה ממשלתית ולהעבירו בהליך חקיקה מהיר בתמיכה נרחבת. בתחילת קידומו זכה החוק לביקורת מצד התנועה לאיכות השלטון, כיוון שהוא חסר את הכפפת השב"ס וצה"ל, באופן שחושפי שחיתויות בגופים הללו יוכלו לזכות בהגנת מוסד מבקר המדינה. היועץ המשפטי של הוועדה לביקורת המדינה קיבל את עמדת התנועה לאיכות השלטון בכל הנוגע לשב"ס, שהוכנס לחוק שהורחב. אך צה"ל נותר מחוץ לתחום, ככל הנראה בשל התנגדות משמעותית של משרד הביטחון וצה"ל. רגישות סוגיית הכפפת צה"ל לחוק ניכרה בדיון שהתקיים היום בוועדה לביקורת המדינה, בו נמנעה מגישת החוק, כמו גם היועץ המשפטי של הוועדה, מהכנסה לחוק באופן מפורש את סוגיית החיילים שצה"ל משאיל למשטרה ולשב"ס, ובהכרעה לגבי האם הללו יוכלו לקבל הגנה של מוסד מבקר המדינה כחושפי שחיתויות. סוגיה זו נותרה פתוחה לפרשנות משפטית עתידית. אולם לצד הביקורת על המשך החרגת צה"ל, נציגי התנועה לאיכות השלטון, שמקדמים מול נבחרי הציבור את התיקון, הבהירו כי מדובר בהתקדמות חשובה. "הגיע הזמן שחושפי שחיתות בגופי הביטחון יקבלו את ההגנה המגיעה להם", אמרה ל"שקוף" עו"ד רחל אל-שי רוזנפלד, מנהלת מחלקת הגנה על חושפי שחיתות בתנועה לאיכות השלטון. "בדרך כלל מדובר באי סדרים מורכבים הנוגעים לסוגיות רגישות כמו ביטחון המדינה וזכויות אדם ולכן עידוד החשיפה וההגנה על חושפי השחיתות באותם גופים הוא חשוב במיוחד".
"ישראל היום" קרא למצוא את ההבדלים בין תמונות מפגישות אובמה. מה אתם יודעים, באמת יש הבדל	היומון "ישראל היום" דיווח היום (31.5.09) על פגישת נשיא ארה"ב ברק אובמה ויו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן, כשהוא לא מסתיר את ביקורתו על הקו הפרו-פלסטיני של הנשיא; הכותרת הראשית היתה "אובמה נוטה לצד הפלסטינים", והכותרת בעמודים הפנימיים היתה "חיבוק פומבי לפלסטינים". כדי להמחיש את אי-השוויון שביחס שקיבל נתניהו לעומת זה שקיבל אבו-מאזן, צירפו ב"ישראל היום" שני תצלומים שהוצבו זה לצד זה: התמונה העליונה היא מפגישת אובמה ואבו-מאזן; השניים יושבים זה לצד זה, אבו-מאזן צוחק ואובמה מחייך ואוחז את זרועו בחיבה. בתמונה התחתונה, פגישת אובמה וראש הממשלה בנימין נתניהו: השניים פונים זה לזה, נתניהו נשען קדימה בדריכות ואובמה מניף את ידו באוויר כלפיו, שפתותיהם של השניים חשוקות במתח. חותמת צהובה בין שתי התמונות מורה לקורא: "מצא את ההבדלים". מעניין, באמת, למצוא את ההבדלים. רק לפני שבועיים, עת התקיימה פגישת נתניהו ואובמה, שמו כל היומונים דגש על העימות בין השניים ("הסכימו לא להסכים" בכותרת של "ידיעות אחרונות", "מחלוקת" בזו של "מעריב" ו"אובמה לנתניהו: חייבים לעצור את ההתנחלויות" ב"הארץ"). כולם, חוץ מ"ישראל היום", שבחר בגישה חיובית, כפי שאיבחן עמיתי אורן פרסיקו: כותרת השער (19.5.09) שניתנה לפגישה היתה "אובמה יציע שלום אזורי ונורמליזציה". כותרת הגג: "הפסגה בבית הלבן: הסכמות, אי-הסכמות – וכיוון ליוזמה חדשה". אופטימיות. שני תצלומים כמעט זהים מהפגישה פורסמו אז ב"ישראל היום". וראו זה פלא: לא מתיחוּת ושפתיים חשוקות יש בין הנשיא לראש הממשלה, אלא שיחה נעימה, אובמה יושב בשיכול רגליים המופנה לכיוון נתניהו, אשר מצדו מתרווח ברגליים פתוחות, חיוכים על שפתותיהם וקמטי חיוך מקשטים את פניהם. מעניין לאן נעלמה התמונה הזו שבועיים אחר-כך. (תודה לארז שץ על הדיווח)
מה עושה רופרט מרדוק ב"וול-סטריט גורנל", מה עושה דייוויד אודסון ב"מורגון בלדוד", מה עובר על ה"וושינגטון פוסט", מה שותים ב"ניו-יורק טיימס", ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית	האם דעותיו של איל התקשורת רופרט מרדוק מתחילות להישמע מבין עמודי ה"וול-סטריט גורנל", העיתון שרכש לא מזמן? פסקה בהספד על הסנטור טד קנדי מהחודש שעבר, שנוספה בהוראת הבוסים של העיתון (שעליהם מנצח מרדוק) ושמפליאה להמעיט מערכו של הקנדי המנוח, מעלה את הסברה שכן, בהחלט ייתכן. הפובליציסט והסופר ויליאם ספייר, שביטא את דעותיו השמרניות בנושאים מגוונים במשך יותר משלושים שנה במסגרת טור ב"ניו-יורק טיימס", נפטר השבוע מסרטן, בגיל 79. בין שאר עיסוקיו גם שימש כותב הנאומים של הנשיא ניקסון. כאן תוכלו לקרוא את הנאום שכתב עבור הבוס שלו למקרה שהחללית אפולו 11 לא תזכה לשוב ממסעה לירח. וזו הזווית של רפי מן על האיש. המגזין הכלכלי "פורצן" מונה תשעה גורמים שעשויים להביא אדם להדליף לתקשורת מידע רגיש. העיתונאי הוותיק גיי טליס נזכר בימים הנהדרים בשנות השישים, שבהם כל חברי המערכת של ה"ניו-יורק טיימס" היו שיכורים מעל לראש. באופן לא מפתיע, מתברר שבקבוקים במגירה היו הנורמה. מינויו של ראש ממשלת איסלנד לשעבר, דייוויד אודסון, לעורך העיתון האיסלנדי היומי "Morgunbladid" מעורר מהומה לא קטנה. הסיבה? לאודסון, שבתפקידו הקודם היה הבוס של הבנק המרכזי, יש חלק לא קטן בפשיטת הרגל הכלכלית שבה שרויה המדינה. עד כדי כך שהוא זכה לכינוי "האיש השנוא ביותר באיסלנד". ה"וושינגטון פוסט" התחיל השבוע במיזם שיכול להיקרא "מי רוצה להיות פובליציסט?". במסגרת היוזמה החדשה והחסכונית מתבקשים הקוראים לשלוח את טורי הדעה שלהם לעיתון, ומבין הפונים ייבחר זוכה אחד מאושר שיוכל ליהנות משכר רעב, מתנאים משפילים ומאי-ודאות באשר לעתידו המקצועי. תביעת המיליונים של מגיש החדשות הוותיק דן ראתר נגד CBS, הרשת שוויתרה על שירותיו לאחר שביסס תחקיר נגד הנשיא לשעבר בוש על ערימה של מסמכים מזויפים, נדחתה על-ידי בית-המשפט. תומס מורטון מהמגזין "Vice" לועג במאמר מצוין לטרנד התקשורתי שמסמן את דטרויט כבבואה המרוכזת של המשבר הכלכלי בארצות-הברית (ושבא לידי ביטוי בהחלטה של המגזין "טיים" לסקר את העיר מקרוב בשנה הקרובה, סקירה שעליה סופר כאן בשבוע שעבר). "לה-רפובליקה", העיתון השני בגודלו באיטליה, גייס עד עתה למעלה מ-400 אלף חתימות על עצומה שמוחה נגד תביעת הדיבה הענקית שהגיש נגד העיתון ראש הממשלה השובב, סילביו ברלוסקוני. ברלוסקוני, שטוען בתביעה שהעיתון עבר את גבולות הטעום הטוב בהחלטתו לפרסם עשר שאלות אישיות שנוגעות לענייניו (ולענייני המאהבת הצעירונת שלו), דורש פיצוי של למעלה ממיליון יורו. במקביל הגיש ראש הממשלה תביעות גם נגד עיתונים בצרפת וספרד, ועורכי-הדין שלו בודקים אפשרות להגשת תביעה גם בבריטניה. כאן תוכלו לקרוא את מה שיש לאזיו מאורו, העורך של "לה-רפובליקה", להגיד על כל הסיפור הזה. וכאן, מה יש לרפי מן. יותר מ-1,300 עיתונאים חתמו בהונג-קונג על עצומה שמכוונת נגד משטר האימים שמופעל על עיתונאים בסין. החותמים דורשים מהרשויות לחקור שני מקרים שבהם הוכו, נקשרו ונעצרו עיתונאים במדינה. ובקצה של השני של הספקטרום, מסתבר שהתקשורת הסינית פוזלת למערב. בינתיים ללא הצלחה. עיתונאי קמבודי שרדף אחר משאית עמוסה בסחורה גנובה הפך לסיפור החם של היום לאחר שבמהלך המרדף הצליח בחוסר כישרון רב להתנגש באופנוע ולהרוג את שני נוסעיו. עיתונאי רוסי נוסף עומד להיכנס לסטטיסטיקה. המדובר באלכסנדר פודרבינק, שפירסם באינטרנט טור שמותח ביקורת על העבר הקומוניסטי של המדינה. "אני חושש לחיי", אמר. בצדק.
"ידיעות אחרונות" החליטו להישאר בארץ, כנראה מהשיקולים הלא נכונים \| ONE עושים צחוק מהחלטורה \| רגע היסטורי בערוץ הספורט והיסטורי פחות ב"מעריב"	בחודש יולי היה כאן פסטיבל טניס סביב ההתמודדות בין ישראל לרוסיה. ב"ידיעות אחרונות" מילאו עמודים מפרגנים, אבל יומיים לפני הפתיחה שינו לפתע את הטון ועברו לתקוף את הנבחרת. הסיבה: הקפטן אייל רן סירב לאשר לעיתון ראיון בלעדי עם דודי סלע. למחרת לא חסך ממנו העיתון ביקורת: הוא כונה "קפטן לא מעורב", נכתב שהוא מתעסק בעיקר בהשלטת שקט באולם ובשיחות עם הסובבים, וגם הובא ציטוט של בכיר באיגוד הטניס, שהודה כי "אין לנו קפטן מסודר". ביום חמישי שעבר, לקראת פסטיבל טניס נוסף – חצי גמר גביע דייוויס מול ספרד – העניק רן ראיון בלעדי ל"ידיעות", והפלא ופלא: פתאום הקפטן הלא מוצלח הפך למושיע. תחת הכותרת המחמיאה "הדבק הלאומי", נכתב על הפלאים שחולל עם הנבחרת והצלחתו לאחד אותה לקראת אחד מהישגיה הגדולים. לביקורת נגדו שלושה חודשים קודם לכן, באותו עיתון, לא היה זכר. ככה זה במדור הספורט של המדינה: תהיה איתנו בסדר, ונתהפך לטובתך ב-180 מעלות. בכלל, "ידיעות אחרונות" הפתיע כשלא שלח כתב להתמודדות בספרד, למרות התכנון המוקדם. "הארץ" ו"מעריב", המתחבטים לפני שהם מוציאים חצי שקל, שלחו כתבים, ו"ידיעות" לא? כמו שזה נראה, ב"ידיעות" ביקשו לחסוך כסף מפני שההתמודדות נערכה בסוף השבוע, ובגלל החג העיתונים יצאו רק ביום שני. כלומר, ברחוב מוזס עשו שיקול שפריוויו ביום שישי לקראת המשחק, בתוספת דיווח שלושה ימים או יומיים לאחר שנערך, לא מצדיק את הכסף. זול יותר לשלוח את כתב הטניס הביתה, שיסקר את המשחק דרך הטלוויזיה. זהו מסר רע מצד "ידיעות אחרונות", שבדרך כלל שולח אנשים למקומות ש"מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום" נמנעים מלשלוח אליהם כתבים מסיבות תקציביות. מי שמשקיע בשנים האחרונות רבות בסיקור טניס ומעדיף לא להיות נוכח במעמד שיא של נבחרת ישראל, משדר רפיון עיתונאי. בסיכומו של דבר, ב"ידיעות" לא הוטבעה החותמת "ספרד" לצד שמו של הכתב שסיקר את המשחקים. מוזר, מפני שמיקי שגיא, איש הטניס של ynet, היה שם. מדוע מדור הספורט של העיתון לא השתמש בכתב שהיה שם, ראה, שמע ודיבר עם השחקנים פנים אל פנים? הרי נוני מוזס משלם גם את שכרו. אם למדור הספורט בעיתון חשוב כל שקל, איפה היעילות לנצל את נוכחותו בספרד של כתב מקבוצת "ידיעות אחרונות"? ועוד משהו: ניר וולף, שליח "הארץ" למשחקים בספרד, כתב ביום חמישי דיווח ממסיבת העיתונאים הראשונה שקיימו שחקני ישראל. מסיבת עיתונאים? לא בדיוק. מתברר שוולף היה העיתונאי היחיד שטרח להגיע. לא ברור איפה היו כל היתר שטסו לספרד. האירוע, על כל פנים, בוטל. הכותרת המצוינת בעיתון סיפרה את הסיפור: "מסיבת עיתונאי". תראו מה גורמת המהירות הבלתי נסבלת של אתרי הספורט באינטרנט, בעצם בעיקר אתר אחד, שתמיד קופץ ראשון, ולא פעם יוצא מגוחך. מדובר בטור דעה בראש דף הבית של ONE, והוא מלווה בדרך כלל את האירועים המתרחשים באותה שעה. הטורים האלה עולים ומתפוגגים באותה מהירות שבה מופרחות בועות סבון, עם תובנות די שטוחות בדרך כלל. פרשנות בשקל. ביום חמישי האחרון, עמוק במחצית השנייה של משחק הליגה האירופית, כשהפועל תל-אביב פיגרה 1:0 מול סלטיק והמשחק היה רחוק כ-20 דקות מסיומו, הזדרזו ב-ONE להעלות טור דעה שעסק בשאלה מדוע הפועל תל-אביב הפסידה ולמה בעצם לא היתה ראויה לניצחון. הכותרת ביכתה את טיפת האמונה שהיתה חסרה, כותרת המשנה הסבירה מדוע אוהדי הפועל ילכו לישון הלילה בתחושת החמצה, ו"הפרשן" מאור דייטש קבע כי "חבל שהאדומים לא האמינו יותר שאפשר לעשות את זה [...] הפועל לא היתה ראויה להפסיד". אלא שאז, בתוך עשר דקות, ביצעו האדומים מהפך וניצחו 1:2. הכותב התורן של ONE לא איבד את עשתונותיו ומיד הפך את תובנותיו. "מי אמר שאין צדק בכדורגל?", התפייטה הכותרת. כותרת המשנה יצאה מגדרה: "לשחקני הפועל תל-אביב הגיע לצאת עם ניצחון מבלומפילד". ומה באשר לשנתם הטרופה של אוהדי הפועל תל-אביב מהטור הקודם? הפעם הפרשן היה נדיב: "אוהדי הפועל תל-אביב יכולים ללכת לישון הערב עם הרגשת גאווה גדולה, לא בגלל היכולת של השחקנים, אלא בשל האמונה". על כגון זה אמרו חכמים הרבה לפני: מוציאים שם רע לחלטורה. (ותודה לכותב עומר מהפורום "עומדים בשער", שצילם את הטור הראשון) רגע של היסטוריה. רק ברגע האחרון התאפשר שידור המשחק בין הפועל תל-אביב לסלטיק ביום חמישי האחרון. המשחק שודר בערוץ 5 לאחר שהזכויות נקנו מצרלטון, בתיווכו של ניצן חן, יו"ר מועצת הכבלים והלוויין. צרלטון לא היתה יכולה לשדר מאחר שמדובר במשחק בינלאומי של קבוצה ישראלית שהוראות הרגולציה מחייבות להעבירו רק בערוץ פתוח. כיוון שהערוצים המסחריים לא גילו עניין ובצרלטון נתקעו עם הסחורה, הם נאלצו למכור אותה לבסוף לערוץ הספורט. המחיר כלל שידור קדימונים למשחקים ולתוכניות של צרלטון בערוץ הספורט. מדהים, כשמדובר בשני יריבים מושבעים. אתם יכולים לדמיין את "ידיעות אחרונות" מפרסם מה תוכלו לקרוא ב"מעריב" בסוף השבוע? גרנט מן ההפקר. הדיווחים על מועמדותו של אברם גרנט לאימון קבוצות ונבחרות שונות בעולם הצטמצמו בשנה האחרונה למינימום. במדורי הספורט כבר למדו לא להתרגש יותר מעשרות הקבוצות ששמו של המאמן הישראלי נקשר אליהן. הסיכוי שזה יקרה שווה לסיכויי הנבחרת לעלות למונדיאל. ובכל זאת, ביום חמישי האחרון פתח "מעריב" עמוד בגרנט, רק משום שיומיים קודם לכן פירסם "ידיעות אחרונות" שגרנט סיכם על אימון הנבחרת בתום עידן קשטן. תהיו בטוחים שאלמלא הפרסום הזה, היה השידוך החדש של גרנט עם נבחרת פולין תופס ב"מעריב" שורה ורבע בתחתית העמוד.
לפי הדיווחים, נתניהו ימנה רק ארבע נשים לתפקיד שרות בממשלתו. אף אישה לא תמונה לראשות ועדה מרכזית בכנסת. מדובר בצניחה למקום ה-130 בדירוג העולמי לייצוג נשים, לצד מדינות כמו גואטמלה, טורקיה ועומאן	מקום טוב ליד סיירה לאון: הממשלה ה-37, הנרקמת בימים אלה, עתידה על פי הדיווחים לכלול רק ארבע שרות, מירי רגב, גילה גמליאל, עידית סילמן ואורית סטרוק, ובכך להסיג את הייצוג הנשי עשור אחורה. מצב זה יוביל לנפילה חופשית של ישראל במדרוג העולמי של האו"ם – ירידה של בין 80-90 מקומות, לסביבות המקום ה-130 בעולם, ליד סיירה לאון, גואטמלה, עומאן ותורכיה. מקום המדינה ועד ימינו סובלת אוכלוסיית הנשים – המהווה 50.4 אחוז מאזרחי ישראל – מתת ייצוג קיצוני במוסדות השלטון, בכללם בכנסת ובממשלות השונות. ב-53 השנים הראשונות של המדינה, ייצוג נשים בממשלות לא חצה את ה-10 אחוז, כשבחמש ממשלות הייצוג עמד על 0%. ארבע הממשלות האחרונות סימנו תהליך חיובי של צמיחה בייצוג הנשי בממשלות ישראל: בממשלה היוצאת בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד נרשם שיא של 32 אחוז בייצוג נשי. בשתי קודמותיה, בראשות בנימין נתניהו, הוא עמד על 24 ו-25 אחוז (וזאת בממשלות שבהן היו גם מפלגות חרדיות, שאין בהן ייצוג נשי כלל). בהנחה שהממשלה הבאה תכלול 28-30 שרים, כפי שדווח, מתוכן ארבע נשים – הייצוג הנשי יעמוד על 13-14 אחוז, כפי שהיה בזמן ממשלת נתניהו השלישית, בשנת 2013. ההידרדרות בייצוג מנוגדת לרוח החלטה 4631 של ממשלת נתניהו מ-2019, המהווה הצהרת כוונות לגבי שוויון מגדרי. ההחלטה עוסקת בקביעת מדדים הנוגעים להחלטת האו"ם בדבר 17 היעדים לפיתוח בר-קיימא עד שנת 2030 – היעד החמישי ברשימה עוסק בהשגת שוויון מגדרי. לפי המדרוג של ארגון הנשים באו"ם UN Woman, בשנת 2021 דורגה ישראל במקום ה-74 בין קבוצת המדינות שאחוז הנשים בממשלה נע בהן בין 25-29.9 אחוז, כנראה לאור ממשלת נתניהו החמישית. ממשלת בנט-לפיד, עם ייצוג של 32 אחוז, העלתה את ישראל לקבוצת המדינות שבהן נשים מהוות 30-34.9 אחוז מחברי הממשלה, ולסביבות המקום ה-47 בטבלה. עם הייצוג המסתמן של נשים בממשלה הבאה, תידרדר ישראל 4 קבוצות למטה, לקבוצת הייצוג שבהן אחוז הנשים נע בין 10-14.9% ולסביבות המקום ה-130 בעולם, לצד אלגיריה, אסטוניה, סיירה לאון, גואטמלה, עומאן ותורכיה. המדינה המובילה בתחום ייצוג נשים איננה מיבשת אירופה, כפי שאפשר היה להניח, אלא ממרכז יבשת אמריקה. נשים מהוות 58.8% מממשלת ניקראגווה. באותה קבוצה של מדינות שאחוז הנשים בממשלתן נע בין 50-59.9 אחוז נמצאות גם אוסטריה, בלגיה, שבדיה וגם מדינה אחת מיבשת אפריקה – רואנדה, שנשים מהוות בה 54.8 אחוז מממשלתה. בסיעות המרכיבות את הקואליציה העתידית מכהנות רק 9 נשים, לעומת 30 נשים שכיהנו בסיעות הקואליציה בכנסת ה-24. בקואליציה הנוכחית חלק מהמפלגות חסרות ייצוג נשי לחלוטין – כך זה במפלגת יהדות התורה וש"ס, שמעולם לא כיהנה מטעמן אישה. כך, דחיקת רגלי הנשים מסתמנת גם בתפקידי הקואליציה המרכזיים בכנסת. מהשיח הנוגע למינוי יושב או יושבת ראש כנסת נעדרו הנשים באופן מוחלט. בשיח התקשורתי צוינו חמישה מועמדים לתפקיד, כולם גברים: דודי אמסלם, אמיר אוחנה, אופיר אקוניס, דוד ביטן ודני דנון. נכון לדיווחים כעת – אין אישה שמיועדת לקבל ראשות ועדה מרכזית בכנסת. הוועדה לביטחון פנים, שבה כיהנה כיו"ר ח"כ מירב בן ארי, מיועדת על פי הדיווחים לעבור לידי ח"כ צביקה פוגל. יו"ר ועדת העבודה והרווחה ח"כ אפרת רייטן תוחלף לפי דיווחים בח"כ ישראל אייכלר. יו"ר הוועדה לפניות הציבור, ח"כ יעל רון בן-משה, תחולף לפי דיווחים בח"כ יצחק פינדרוס, ואפילו ועדת הבריאות שהייתה בראשות ח"כ עידית סילמן שעברה לליכוד, עתידה להימסר כנראה לידי ח"כ משה ארבל. אף אחת מהנשים לא מוזכרת בתקשורת גם כמועמדת לראשות הוועדות המרכזיות שנותרו לליכוד לאייש: ועדת הכלכלה וועדת הכנסת. נתניהו טרם סיים את הרכבת ממשלתו, על כן לא מדובר עדין בנתון סופי. בימים האחרונים הנתונים השתפרו, לאחר שלשיח הצטרפו גם ח"כ גילה גמליאל, המיועדת באופן טבעי למשרד להגנת איכות הסביבה, וח"כ עידית סילמן, שדווח כי תהיה גם היא חברת ממשלה אך טרם הוזכר תיק המיועד לה. לפי דיווחים, נתניהו הציע לח"כ טלי גוטליב תפקיד של סגנית שר שהיא סירבה לו. ח"כ גוטליב ממוקמת במקום 25 ברשימת הליכוד לכנסת, מעליה ממוקמת ח"כ גלית דיסטל במקום ה-20. תפקיד סגן או סגנית הוא בבחינת תואר ריק מתוכן ברובו, ונועד ברוב המקרים לצורך השתקת גורמים פוליטיים. נתניהו לא חייב למנות לתפקיד שרה רק חברות כנסת, אלא גם דמויות מקצועיות. אך המצב הפוליטי כיום דוחק אפשרות זו מעבר לגבולות הריאלי, שכן הדרך להרכבת הממשלה הייתה רצופה ממילא קשיים בריצוי המפלגות, המעוניינות בכמה שיותר תיקים. בינתיים, בסוף השבוע האחרון העניק הנשיא יצחק הרצוג לנתניהו ארכה של 10 ימים להרכבת הממשלה. ככלל, הנשיא מסרב להתערב במינוי שרים, ולא ידוע על העלאת הנושא מצדו.
"ראית את זה?", שאלתי את ו. "את מה?", הבהבה לי מיד הודעת תשובה בתחתית המסך. "את הבאנרים האלו, שנפתחים בתחתית כל הודעה שאני שולחת לך ומקבלת ממך", הבהבתי בחזרה	"ראית את זה?", שאלתי את ו. "את מה?", הבהבה לי מיד הודעת תשובה בתחתית המסך. "את הבאנרים האלו, שנפתחים בתחתית כל הודעה שאני שולחת לך ומקבלת ממך", הבהבתי בחזרה. "ואללה, את צודקת", השיב לי הווירטואלי, "התחילו להרוויח כסף, המניאקים". "מעצבן", רפרפתי על פני המקלדת, ובכך סיכמנו את הדיון בהופעתה של האורחת הבלתי קרואה בתוך המרחב המדומה של שנינו. סיכמנו רק כביכול, משום שאני הרגשתי שאנחנו כבר לא לבד. לדיונים הליליים שלנו על החיים ועל יחסים הצטרפה כעת, על פני כל מסר שנשלח ממחשב למחשב, פרסומת עצמית צבעונית ומהבהבת של חברת ICQ שמנסה לפתות אותי ואותו לגלוש לכל מיני אתרים הקשורים לתוכנה. אין לי מושג לאן אמורות הפרסומות האלו להוביל אותי או מה באמת כתוב בהן, פשוט מפני שמרגע חדירתן האגרסיבית לחיי ולחייו של ו הכרזתי על מרד הצרכנים הפרטי שלי. לא רק שנשבעתי שלעולם לא אקליק על אף אחת מהן, אלא שאני נמנעת באופן מכוון מלהביט בהן ומשכללת את אסטרטגיות ההתחמקות שלי (למשל, אני ממקמת את ההודעה במקום מספיק נמוך במסך כך שהיא תוסתר לחלוטין). המדיניות הזו היא המשך ישיר להחלטתי למחוק כל מייל פרסומי שנוחת אצלי מבלי שהזמנתי אותו (קשה באמת לוותר על הצעות מפתות כמו רכישת דיפלומה בכסף, התעשרות מהירה ללא מאמץ או ביקור אצל ה"בייבס" הכי לוהטות ברשת), ולהימנע בכלל מהתייחסות לבאנרים פרסומיים, אלא אם כן התכוונתי מראש להיכנס לרשת כדי לרכוש משהו. החברות המפרסמות ברשת תופסות את הפרסום כמעין סימביוזה מופלאה בין המפרסמים והמשתמשים, מעין שירות נהדר שישפר את חיינו ללא הכר, אך גם ניסיון זה הוא לא יותר מאשר טריק שיווקי שראוי להציגו באור הנכון. המפרסמים רואים אותי בראש ובראשונה כצרכנית, מעין ארנק גדול עם עיניים, אוזניים ואצבע על העכבר. אבל רוב המשתמשים הפרטיים רחוקים מאוד מהדימוי הזה. הם בראש ובראשונה המוני זוגות עיניים סקרניות ולבבות הומים שמחפשים ברשת עניין, ריגוש וחברים. הם רוצים לקרוא מידע על נושאים אזוטריים שמעניינים אותם (ואת זה מספקים הכי טוב משוגעים לדבר כמותם, אנשים פרטיים, ולא חברות ענק עם תאוות מזומנים), לפגוש אנשים הדומים להם וכאלו השונים מהם מאוד, ובעיקר להחליף חוויות. לדבר, פשוט לדבר, מי היה מאמין. אני בטוחה שגורמים בעלי אינטרסים מסחריים כבר מצאו לזה שם מקצועי, "צרכנות תקשורת רגשית" או משהו נורא כזה (יהיה לזה תרגום לאנגלית וכולם יתחילו לדבר על ECC, התחום החדש הזה של ההיי-טק). בשם מושגים כמו "מקצועיות" ו"חשיבה אסטרטגית" הם נוטלים לעצמם את הזכות לחדור ולזהם באינטרסים זרים לחלוטין ערוצים שהם בראש ובראשונה רגשיים ואישיים. אבל, יטען בוודאי מישהו נגד תלונותי, גם תיבת הדואר שלך מופצצת בפרסומות לפיצה ולתיקוני צנרת, ומעולם לא שמעתי אותך מתלוננת. נכון, אבל זה פשוט לא אותו הדבר. להצמיד פרסומת לכל הגיג או וידוי שאני שולחת ומקבלת ב-ICQ זה יותר כמולרצף את רצפת חדר השינה שלי בפליירים של השיפוצניק השכונתי ושירות השליחים של הסינית הקרובה. הרשת מאפשרת תקשורת המונים מסוג חדש, אבל גם אינטימיות מופלאה שאינה אפשרית בחיי היום-יום. שני הדברים הללו יכולים להתקיים בהרמוניה זה לצד זה, אתרים מסחריים בצד קהילות, תוכנות צאט ואתרי תוכן, אבל חדירתן של הפרסומות לכל מקום ואתר מביאה לוולגריזציה של התקשורת הבין-אישית ומפירה את אותה אינטימיות. מידת היכולת להפריד בין הדברים היא זאת שתקבע איך תיראה בסופו של דבר תרבות האינטרנט. אין לצפות כמובן מבעלי האינטרסים המסחריים שישימו לעצמם את הגבולות. מי שיקבע את הגבולות הם המשתמשים עצמם, במידת היענותם לפרסומות. פרסומות שציבור המשתמשים לא יתייחס אליהן ייעלמו בסופו של דבר. אני את מרד הצרכנים הפרטי שלי כבר התחלתי. גיליון 32, מאי 2001
אחרי שנים שבהן כל אחת משלוש חברות הכבלים פרסמה את עצמה בנפרד, החלו לאחרונה "תבל", "מתב" ו"ערוצי זהב" בפרסום משותף	אחרי שנים שבהן כל אחת משלוש חברות הכבלים פרסמה את עצמה בנפרד, החלו לאחרונה "תבל", "מתב" ו"ערוצי זהב" בפרסום משותף. כמו המתחרה "יס", מדגישות החברות את התכנים הייחודיים להן: ערוצי הסרטים, התוכנית של יצפאן, דרמות המקור וערוצי המשחקים. אך מתי לאחרונה דובר בפרסומות של הכבלים או של "יס" על שירות טוב יותר או מחיר אטרקטיבי? הסיבה שיתרונות אלה אינם מופיעים בפרסומות היא שיותר קל למכור פלטפורמת שידור (כבלים או לוויין) בעזרת כוכבי קולנוע או בידור. הרי ממילא המחיר דומה, על שירות גרוע עוד לא נפלה חברה בישראל וגם היצע הערוצים אינו שונה בהרבה. בעצם, נראה שמאז המהפכה שיצרה "יס" עם כניסתה לשוק, מהפכה שהתבטאה בשיפור השירות והגדלת מספר הערוצים בכבלים, התחרות לא ממש ניכרת. החזית היחידה שבה מתחרות החברות מעל גבי שלטי החוצות ותשדירי הפרסומת היא חזית התוכן, וממנה יוצא הצרכן נפסד. צופי חברת "יס" אינם יכולים ליהנות מדרמות מקור שמופקות במסגרת מחויבותן של חברות הכבלים, מתוכנית הבידור של יצפאן ומערוץ 8 שבו משודרים סרטים דוקומנטריים מקוריים. צופי חברות הכבלים אינם יכולים ליהנות מהערוץ המקורי "בריזה", מערוץ סדרות האיכות "יס+" ומערוצי "דיסקברי". גם קהל הנוער והצעירים מפסיד בתחרות מיותרת המתקיימת בין ערוץ Ytv המשודר ב"יס" לבין ערוץ "ביפ" המשודר בכבלים. תקציביהם של שני הערוצים הולכים ומצטמצמים ותכניהם מידרדרים. אחת הסיבות לכך היא שהחברות מפיקות בעצמן את התכנים והערוצים. אילו היו הערוצים עצמאיים, היו נהנים לקוחות שתי הפלטפורמות ממאגר גדול יותר של ערוצים, כל אחד בעל תקציב גבוה יותר, והחברות המפעילות היו נאלצות למקד את התחרות בשירות, בהיצע חבילות מגוון ובמחירים אטרקטיביים. גיליון 40, ספטמבר 2002
ההתייחסות למתרחש על המסך בסדרה "בטיפול" כמציאות טיפולית חצתה גבולות. עד כדי כך, שהשחקן אסי דיין הוזמן לדיונים מקצועיים של מומחים לבריאות הנפש. ויש גם קורס עליה באוניברסיטה	"אז בגלל זה הפסיכולוגית שלי עדכנה את התעריף, בגלל הסדרה?" (ש, מטופל אצל פסיכולוגית כבר שלוש שנים). העלאת מחירי הפגישות אצל חלק מהפסיכולוגים היא רק אחת מהתוצאות הסוחפות של סדרת הדרמה "בטיפול" ששודרה ב"הוט". מטפלים רבים חשים שהסדרה "הוציאה אותם מהארון" ונתנה לגיטימציה חברתית לגשת לטיפול נפשי, וזו לא ההשפעה היחידה של פרקי הסדרה על הציבור הרחב. בעשרת השבועות שבהם שודרה הסדרה, היא גררה תגובות מכל הקצוות. מטפלים, מטופלים, מתלבטים וגם צופים שרק רצו לראות טלוויזיה. בניגוד לתוכניות הריאליטי, שהן הדבר הכי רחוק מהמציאות שיש בטלוויזיה, הפורמט החדשני הזה יצר הזדהות גבוהה מאוד של הצופים עם השידורים, עד שלא תמיד ניתן היה להבחין היכן עובר הגבול בין הדמיון למציאות. "הסדרה מוכיחה עד כמה הגבול בין וירטואלי למציאות נשחק. הווירטואלי הופך לאמת שעל־פיה נשפטת המציאות. מטופלים באים ושואלים למה את לא אומרת ככה או אחרת, הם יכולים לשאול אם גם אני עוברת דברים כמו שראובן עובר, אם אני מרגישה עוצמות כאלו של רגש. פעם השוו אותי לראובן ואמרו לי במה אני כמוהו. היו ששאלו אם גם לי יש גילה, אם גם אני מרגישה למטופלים שלי מה שראובן מרגיש כלפי אלה שלו" (ד"ר צביה זליגמן, מנהלת היחידה לטיפול בנפגעי טראומה מינית במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי, תל־אביב). למי שאינו בקיא ברזי הסדרה, נסביר כי מדובר בפרקי טיפול, כאשר לכל מטופל יש יום קבוע בשבוע, וביום חמישי הפסיכולוג עצמו, ראובן (אסי דיין), הולך לייעוץ אצל מדריכתו שגם היא פסיכולוגית (גילה אלמגור). "בהתחלה, הצפייה היתה לי ממש קשה, רק לאחר זמן מה הצלחתי להתרגל לעובדה שזו רק סדרת טלוויזיה וליהנות ממנה ככזו" (ר, מטופלת). "חסרה לקיחת אחריות של המטפל – הוא מסובב הכל על המטופלת: היא גורמת לו להרגיש כך וכך. אלה דקויות מקצועיות, אך יש להן השלכות: זה יכול ליצור בלבול באבחנה מתי המטפל מועל בתפקידו. בסיפור שלו עם נעמה – זה ממש נח בשבע שגיאות. שהרי מלכתחילה הוא היה צריך להילחם על הטיפול, להודות ברגשותיו ולהמשיך לטפל בה, ולא להפוך לרומן" (עירית קליינר־פז, פסיכולוגית קלינית, יועצת לסדרה בפרקי הטיפול הזוגי ועורכת הפורום "בטיפול" שעסק בסדרה, באתר האינטרנט "פסיכולוגיה עברית"). "ראיתי תגובה של בהלה בקרב צעירים, שנפגשו עם הסובייקטיביות של המטפל; הסדרה שברה את האשליה של הבועה שהופכת את הפסיכולוג לאדם חסר חיים אישיים, ששום דבר אינו מפריע לו, שהוא שם רק בשביל המטופלים. אנשים נבהלו מההדרכה שעובר ראובן. התעוררה פתאום השאלה – מה, הפסיכולוג שלי מדבר ככה גם עלי?" (עירית קליינר־פז). "העובדה שמאחורי מטפל עומד קולגה, מנחה, מישהו שעומד לצדו – למטופלים אחדים זה גילוי. זו ידיעה שעלולה לעורר חרדה, אך זה חשוב שהמטופל יידע שהמטפל הוא בן־אדם" (יואב ברושי, פסיכולוג קליני מומחה). הפרקים של ימי חמישי הפגישו לראשונה מטופלים רבים עם העובדה שגם למטפלים יש מטפלים, שמסייעים להם ומנחים אותם מבחינה מקצועית. אף שרוב הפסיכולוגים שרואיינו לכתבה זו העידו כי ההנחיה בסדרה אינה משקפת כלל את מה שקורה במציאות, עצם קיומה עורר הדים רבים. לעומת הדרמטיות הטלוויזיונית המוגזמת של פרקי ההנחיה, מעידים רוב המטפלים ששאר הפרקים, שמציגים את הפסיכולוג כמטפל, קרובים מאוד למציאות ברוב המקרים. ככלל, רוב הפסיכולוגים די מרוצים מהסדרה, שפתחה צוהר לעולמם והעלתה את הלגיטימיות של הטיפול הנפשי, גם בעיני הציניקנים הגדולים ביותר. "יש בדיחות על פסיכולוגים וכמה ספרים. חוץ מזה התחום פועל תחת מעטה של סודיות ומסתורין, שני אנשים נכנסים לחדר ומי יודע מה קורה שם. הסדרה הזו פתחה צוהר למקום מאוד אינטימי. אני מרגישה הקלה, סוף־סוף מבינים אותנו, לא מסתכלים עלינו מוזר, אחרים מרגישים שזו מציצנות, חודרים לנו לקודש־הקודשים, והיום כולם יודעים מה יש בו". "מבין כל המקצועות שעשו עליהם סדרות טלוויזיה, הפסיכולוגים הכי מתרגשים מזה. עוד לא פגשתי עורך־דין שהתרגש מפרקליטי אל.איי או מאלי מקביל. קיבלנו לגיטימציה ציבורית" (ד"ר נעמה בראון, פסיכולוגית קלינית). "ההורים שלי יודעים סוף־סוף מה אני עושה בחיים" (עירית קליינר־פז). הלגיטימיות שקיבל המקצוע משמחת את הפסיכולוגים וגם את כיסיהם, על אף הביקורת שנשמעה פה ושם על מחיר הפגישה עם ראובן. מטופלים רבים מעידים על עדכון התעריף כלפי מעלה בעקבות הסדרה, והמטפלים מעידים על מספר פניות הולך וגובר. "אצלי מספר הפניות עלה פלאים, ואני שומעת על כך גם מעמיתים שלי, היו אלי טלפונים של אנשים שצפו בסדרה, וגם בפורום של הסדרה באינטרנט פונים אלי בעקבותיה. הסדרה הפילה אצל אנשים איזה אסימון, אנשים שהתלבטו ואמרו, אם איילת זורר יכולה, גם אני יכול" (עירית קליינר־פז). "אין לי נתונים סטטיסטיים אך אני מבין שיש יותר פניות גם של אנשים שחוזרים לטיפול, הסדרה עוררה את החזרה לטיפול" (ד"ר רוני באט, יועץ מקצועי לסדרה). יש לציין בהקשר זה כי לא כל הפסיכולוגים שרואיינו לכתבה זו מעידים על עלייה במספר הפניות, וכן אין אישור סטטיסטי לכך, אך רובם ככולם מעידים כי הסדרה חדרה לחדרי הטיפול כמעט בכל הקשר אפשרי. "פעם שאל אותי מטופל למה אני כמו ראובן. הסדרה חדרה לתחום" (ד"ר צביה זליגמן). "ההשפעה המוחשית ביותר היא על מטפלים ומטופלים. מתייחסים למה שרואים על המסך כבסיס השוואתי – האם כך קרה גם להם? האם ייתכן שהפסיכולוג שלהם יעשה דברים דומים? ישנה אפילו חרדה מפני מה יכול לקרות בין מטפל ומטופל" (יואב ברושי). "אנשים ביקשו לדבר איתם כמו ראובן, זה נכון בעיקר למטפלים מהזאנר השותק, כשפתאום מבינים שיש מטפלים שגם מדברים. אני רואה בכך נזק, כי צריך לסמוך על המטפל, הוא לא יכול להפוך את עורו. זה פוגע באמון ובתחושת ההערכה, שזה בסיס חשוב לטיפול" (עירית קליינר־פז). "אני עובדת עם אנשים שעברו טראומה מינית, ובסדרה היו שני מטופלים שהיו גם קורבנות לטראומה כזו; מטופלים התייחסו לדברים שראו, היא יצרה אצלם מתח ממשי לגבי התקדמות העלילה, הם חשו הזדהות אך גם חרדה - מה יקרה, איך הדברים יתקדמו? אם הם ראו את זה בטלוויזיה, זה אולי יכול לקרות גם בחדר הטיפולים האמיתי, ואז אין להם למעשה מקום מוגן. ההגעה של ראובן לקצה, ואולי אפילו מעבר לו, איימה על כמה מהטיפולים אצלנו" (ד"ר צביה זליגמן). "אתה כל הזמן עושה אנלוגיה על עצמך: איך אני בטיפול, איך אני מתנגד, איך המטפל מפרק את ההתנגדות שלי". חשבתי איך זה משפיע על המטפלת שלי, ואז הגעתי לפגישה שבה היא הגיבה למשהו שאמרתי בדיוק כמו שראובן הגיב בסדרה. זה גרם לי להרגיש לא נוח. ברור לי שאולי זה בתת־מודע שלה אבל זה העליב אותי שאולי היא שואבת מהטלוויזיה דברים: פתאום זה מעלה שאלות בנוגע לאותנטיות שלה, זה הרגיש פחות אותנטי" (ר, מטופלת). "בעקבות הסדרה התחלתי לחשוש מההשפעה של המטפל על חיי המטופל. זו לכאורה רק שעה בשבוע, אבל למעשה היא משפיעה על המטופל כל השבוע. זה גרם לי לפחד פתאום מלהיות אצל מטפל גבר, מחשש שגם אני אתאהב בו, כמו נעמה, ואסבך את חיי יותר משהם גם כך. הביך אותי לראות את הטיפול שמתרחש בבית שלו, התכווצתי כאילו אני המטופלת שם" (נ, מטופלת). "הייתי מצפה שראובן יהיה מסוגל להודות בפני נעמה על משיכתו אליה מבלי להפוך זאת להתאהבות (אולי אני נאיבית...). טבעי שגבר יימשך לאשה מבריקה ואטרקטיבית כנעמה. גם בני־זוג נשואים טוב אינם חפים ממשיכה כלפי אחרים... אז? על אחת כמה וכמה בטיפול! זו היתה עבורו הזדמנות לקשר אמין ואמיץ עם מטופלת" (מתוך פורום הסדרה באתר האינטרנט "פסיכולוגיה עברית"). ההתייחסות למתרחש על המסך כאמת טיפולית חצתה גבולות. רבות דובר על החשש שמטופלים, או אנשים שאינם מכירים את אופי הטיפול הפסיכולוגי, יסיקו עליו מסקנות רק מצפייה בסדרה. מטפלים ומטופלים דיברו על החשש מציפייה לתפניות דרמטיות בטיפול כפי שהן מוצגות בסדרה, מבלי להבין שהן נובעות משיקולים דרמטורגיים של היוצרים. אולם רבים שמכירים את הפסיכותרפיה התייחסו לסדרה ולמתרחש בה כאל אמת או ככלי שניתן להשתמש בו באופן מעשי. אחת התופעות המוזרות שהולידה הסדרה היא הזמנתם של הכותבים והשחקן אסי דיין לכנסים מקצועיים של מטפלים. "אסי דיין נשאל על תעצומות הנפש שלו כמטפל, הוא הוזמן למכונים פסיכולוגיים... זה מעיד על כך שהחוויה הריאלית מטשטשת את הגבול בין מציאות לדמיון. אני חושב שיש כאן גם פן של רצון לגעת בזוהר: מה יש, איגוד הפסיכולוגים האמריקאים לא העניק פרס לפסיכולוגית מהסופרנוס?" (יואב ברושי). "היה כאן טשטוש מעניין בין טלוויזיה ומציאות: היה פאנל שבו השתתפו אנשי מקצוע והוזמנו גם יוצרי הסדרה ואסי דיין, והיה מדהים לראות את האכזבה של אנשי המקצוע לפגוש אסי בוטה וישיר לעומת ראובן המטפל. היתה מעין כמיהה של אנשי המקצוע להיות מטופלים אצל מין ראובן כזה" (ד"ר רוני בארט, יועץ מקצועי לסדרה). "עשה לי רע לשמוע מאסי דיין שהוא אינו מאמין בפסיכולוגים" (נאווה גוטמן, פסיכולוגית קלינית). "הבלבול, ההזמנה לפאנלים, זה חלק מתרבות הסלבריטי שמערבבת בין צורה ותוכן: להזמין שחקן שמשחק פסיכולוג זו נחלת תרבות הרייטינג. יותר משהסדרה מייצרת טשטוש היא משקפת בלבול במהות כולה: עצם ההופעה כמייצג דימוי הופכת אותך לדימוי כולו" (ד"ר רוני באט). "אם היום יוצאים ספרים על הפילוסופיה של סיינפלד אז ודאי שיהיו כנסים על בטיפול" (יואב ברושי). ספרים עוד לא נכתבו על הסדרה, אך היא הפכה לשיחת היום, ואולי גם לשיחת התקופה, מסביב לכל מיחם ובשיחות סיכום ולמידה במכונים פסיכולוגיים רבים. איש מקצוע שמכבד את עצמו לא יכול היה להתעלם מה"גל הפסיכולוגיסטי" ששטף את הארץ, והסדרה כבר מופיעה בסילבוס של לפחות קורס אקדמי אחד באוניברסיטה העברית בירושלים. מדובר בקורס "הקשבה דינמית", שם מנתחים את תפקוד הפסיכולוג ומסתייעים בפרקי הסדרה כנקודות מוצא לדיון. גם במאמרים מקצועיים כיכב הפסיכולוג מ"הוט" ותפיסתו הטיפולית מבוקרת או מהוללת כדרך להבהיר רעיונות. כמו, למשל, במאמר שכתבה פרופ קליר רבין מהחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל־אביב לעיתון "את": "אני נגד דרך הטיפול שלו, הוא נוטל יותר מדי מקום גם בדרך שבה הוא מעניק פירושים לדברים. אני משתמשת בניתוח של אופי הטיפול שלו כדי לדבר על נושא הפרשנות, למשל". נורית קנטי היא עיתונאית ומגישה תוכנית בתחנת "כל השלום" גיליון 60, ינואר 2006
העיתונאים שסיקרו מקרוב את המשט לעזה מבקשים ממדינת ישראל להשיב להם את הציוד האישי והמקצועי שהוחרם מהם. אגודת העיתונאים ירושלים התגייסה לייצג אותם	הציוד האישי של מאות הנוסעים שהשתתפו לפני כשישה שבועות במשט הטורקי שביקש לפרוץ את המצור על רצועת עזה עדיין נמצא בידי הרשויות בישראל. בין היתר מדובר בציוד האישי והמקצועי של כמה עשרות עיתונאים ששהו על המאבי-מרמרה והספינות האחרות שלקחו חלק במשט. לאחר הפשיטה על המשט, עצרו כוחות צה"ל את העיתונאים שסיקרו מקרוב את הנעשה בספינות. הם נחקרו וגורשו מהארץ. לאחר מכן פורסם עוד כי דובר צה"ל עשה שימוש סלקטיבי בחומרי הגלם שהחרים מאותם עיתונאים, וכן פורסם כי נעשה שימוש בכרטיס אשראי שהיה בבעלות אחד מהם. מאז מתאמצת פדרציית העיתונאים הבינלאומית להשיב לעיתונאים את ציודם: מצלמות ורשמקולים, מחשבים אישיים, רשימות וקלטות. לצורך משימה זו מייצג את הפדרציה האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, וליתר דיוק אגודת העיתונאים בירושלים ("אגודת העיתונאים ירושלים"). בשבועות האחרונים הופץ בין העיתונאים ששהו על ספינות המשט מסמך המייפה את כוחה של אגודת העיתונאים הירושלמית לפנות אל הרשויות בישראל בבקשה להשיב את הרכוש המוחרם. למסמך זה אמורה להצטרף רשימה ובה פירוט הציוד המקצועי והאישי שנלקח מהעיתונאים. לפחות 16 עיתונאים כבר חתמו על המסמך, וייפו את כוחה של האגודה לפנות בשמם לרשויות בישראל. גורם מדיני, שביקש להישאר בעילום שם, מאשר כי אכן נעשתה פנייה בשם הפדרציה הבינלאומית וכי בימים אלה מתקיימים מהלכים שנועדו להשיב את הציוד, או לפחות חלקו, לבעליו. לדברי הגורם, בישראל "בודקים איך אפשר להתקדם עם הנושא, אם יש דרך להחזיר [את הציוד]". הבדיקה נעשית מול גורמים שונים במערכת הביטחון הישראלית, בניסיון לאתר את הציוד, לקבוע אם הוא ניתן להחזרה, אם הוא מורשה להחזרה, ואם יש אדם בעל סמכות לזהות אותו ולהשיבו לבעליו. "היינו שמחים לגמור עם העניין", אומר אותו גורם, ומעריך כי תהליך השבת הציוד יסתיים בתוך כמה שבועות. עו"ד חיים שיבי, מהוועדה לקשרי חוץ באגודת העיתונאים הירושלמית, מסר כי האגודה נטלה על עצמה את המשימה "כחלק מבניית אמון בין האגודה הירושלמית ובין הפדרציה ותקשורת בינלאומית בכלל על בסיס הנכונות ההדדית לסייע לעיתונאים - לא תועמלנים - בכל היבט של עבודתם". נזכיר כי בעקבות המבצע "עופרת יצוקה" התגלעו חילוקי דעות בין פדרציית העיתונאים העולמית ובין אגודות העיתונאים הישראליות. שני הצדדים נפרדו בקולות צורמים, ורק לאחר משא-ומתן הוסכם על שיתוף פעולה מחודש. השלכות המשט הטורקי הן המבחן המשמעותי הראשון לשיתוף הפעולה. בתשובה לשאלה כיצד ניתן להבדיל בין עיתונאים לגיטימיים לתועמלנים, השיב שיבי, "לפי אקרדיטציה", והסביר כי לא אכפת לו מה הן הדעות של כל עיתונאי ועיתונאי, כל עוד הוא פועל כמקצוען. "אני לא מתעלם מהעובדה שהמשט היה מוטה, כתרגיל תעמולה", הוסיף שיבי, "אבל היו שם עיתונאים פר אקסלנס שבאו לסקר". לדבריו, האגודה תדרוש לא רק את המצלמות, אלא גם את חומרי הגלם שאספו העיתונאים. "מבחינתי, כל ציוד עיתונאי וחומר עיתונאי שייכים לעיתונאים", הוא אומר. מנגד, נראה כי הרשויות הישראליות יתקשו להשיב את כל החומר שהיה בבעלות העיתונאים הזרים, וכי הבחירה תיעשה כפוף למה שנהוג לכנס תחת הכותרת הכוללנית "שיקולי ביטחון". במקביל ליוזמה של פדרציית העיתונאים הבינלאומית מתארגנת יוזמה נפרדת מטעם עיתונאים אחרים שהשתתפו במשט הטורקי. בשבוע שעבר התאספה קבוצה בשם Flotilla Free Press למפגש ראשוני שנערך בטורקיה, והצהירה על כוונתה לתבוע את ישראל הן בבתי-המשפט הישראליים והן בבתי-המשפט של מדינותיהם של התובעים, בגין "הנזק הנפשי והנזק לרכוש" שנגרם להם.
ממשיכים לפענח עבורכם את דו"חות מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו"חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד - בשפת בני אדם ■ והיום: מה קורה עם טיפול המדינה בקשישים?	קצת רקע: בשנת 1986 חוקק תיקון לחוק הביטוח הלאומי, אשר העניק סל שירותים לקשישים הנזקקים לסיוע בביצוע פעולת יומיומיות. זוהי למעשה דרכה של המדינה לשמור על כבודם של אזרחיה הסיעודיים. בשנת 2016, 165,000 קשישים נעזרו בגמלה ותקצובה השנתי עמד על 5.8 מיליארד ש"ח (כ-8% מתקציב הביטוח הלאומי). את השירותים עצמם מעניקות מעל למאה חברות פרטיות שונות, שנבחרו בהליך מכרז. מבקר המדינה פרסם לאחרונה דו"ח ביקורת על טיפול המדינה בקשישים סיעודיים השוהים בביתם. והממצאים, איך נאמר – מרגיזים. הצבענו עבורכם על כמה ליקויים משמעותיים מתוך הדו"ח: העולם הולך ומזדקן וגם הזקנים נעשים זקנים יותר. דו"ח דומה נכתב כבר ב-2004, ועדה אחרת כונסה ב- 2014, ובתווך ניתנו אינספור המלצות של מומחים – אך שינוי לא נראה באופק. מבקר המדינה קורא כעת להיערכות תקציבית מחודשת, לשיפור השירות (הנה רעיון: טכנולוגיה!) ולהרחבת הפיקוח והאכיפה. את האחריות הוא מטיל על הביטוח הלאומי ובעיקר על הממונה עליו, שר הרווחה, חיים כץ. וזה מתחבר לבעיה רחבה יותר: הביטוח הלאומי של ישראל עומד על כרעי תרנגולת. תחזיות עדכניות צופות פשיטת רגל מוחלטת שלו בעוד 30-35 שנים. התנהלות בזבזנית וחוסר תכנון ארוך טווח לא רק פוגעת בזקנים היום, אלא תפגע בכל מי שיזדקק לסיוע בעתיד (הבעיה כמובן רחבה ואינה מוגבלת רק לנושא גמלת הסיעוד). "חוסנה של מדינה אינו מתבטא רק בעוצמתה הביטחונית והכלכלית, אלא גם בדאגה לאזרחיה הוותיקים – בני משפחותינו המה, יקירנו הזקוקים לנו", כותב המבקר, "אנו נדרשים להבטיח שבערוב ימיו יחיה כל אדם את שארית חייו בכבוד".
כותבי מילון הכיס של IPI מעוניינים להחליף מציאות קיימת של סכסוך בייצוג של מציאות מלאכותית	ארגון העיתונאים הבינלאומי הוותיק IPI פירסם לאחרונה מסמך תחת הכותרת "השתמשו בזהירות – מילון למונחים טעונים בדיווח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני" ("Use With Care – A Reporter’s Glossary of Loaded Language in the Israeli-Palestinian Conflict"). מדובר במילון-כיס שהופק במימון משרד החוץ של נורבגיה, המפנה את תשומת לבם של עיתונאים המסקרים את "הקונפליקט הישראלי-פלסטיני" (צירוף לשוני שכנראה הוכשר כתקין לחלוטין, שכן אין במסמך ערך הדן בו), ל-78 מלים, שמות וביטויים שסומנו כמייצגים משמעות טעונה או בעייתית מבחינת אחד הצדדים לסכסוך או שניהם, ואף מציע תחליף לכמה מהם. את המסמך חיברו שישה יועצים ישראלים ופלסטינים, שבחרו במשותף להימנע מפרסום שמותיהם. במבוא מפורט הרציונל העומד ביסוד הפרויקט: "זהו מדריך [...] המציג אוסף של מונחים שבהם נעשה שימוש על-ידי שני הצדדים, בעלי הקשרים העשויים להיתפס כטעונים או מייצגים דעות קדומות [...] אלה מלים שהשימוש בהן מועד להסגיר את השיוך הקהילתי של הכותבים או את נטיית לבם. יש בהן מלים העשויות לגרום לקהלים מסוימים להיאטם ולחדול מלהאזין. מטרתנו היא לחשוף מכשלות לשוניות פוטנציאליות כך שאלה המכסים את הקונפליקט יהיו מודעים לאופן שבו מלותיהם עשויות להתקבל". כמי שמייחסת חשיבות ל"היפותזת ספיר-וורף" הידועה (SWH - Sapir-Whorf Hypothesis), הגורסת כי השפה מעצבת את המחשבה ומשפיעה על האופן שבו אנו מבינים את סביבתנו, ניגשתי בעניין לעיון במסמך. אדוארד ספיר, אחד ממפתחיה של ההיפותזה, סבר כי השפה אינה רק אמצעי לתקשורת וכי "אנו רואים כפי שאנו רואים [...] על שום שהרגלי השפה של קהילתנו מכתיבים מראש את נטייתנו לבחירות מסוימות של פרשנות" ("הקשר בין התנהגות והרגלי חשיבה לשפה", מתוך בנגמין וורף, "שפה, מחשבה, מציאות", הוצאת אוב-ז.ע.פ, תל-אביב, בתרגום מורן טבת). ההיפותזה הניבה פולמוס ער הנמשך עד היום, אך נראה כי גם אם לא ניתן יהיה להוכיח באופן מלא את טיב הקשרים בין שפה לתודעה, לא ניתן לשלול באופן גורף הנחה בדבר קיומם של קשרים כאלה, לפחות בהקשרים מסוימים. בין היתר חשפו מחקרים כי השימוש בלשון זכר כמסמן ראשי ובמלה "אדם" (man) כמסמנת גברים ונשים כאחד, כפי שהיה מקובל בשפות רבות, יוצר הפניה משתמעת לקיומו הרצוף של מבנה הייררכי פטריארכלי שבו גברים הם מסמני הנורמה. בהמשך למחקרים אמפיריים המערערים את הטענה בדבר ה"ניטרליות" של השימוש במסמנים זכריים, פותחו הצעות והנחיות לשימוש "בלתי מינני" בשפה (nonsexist language). במדינות דוברות אנגלית פותחו כללים ו"מילונים" המיועדים להשיג מטרה זו. כך, לדוגמה, אחת ההנחיות המרכזיות היא להימנע משימוש במלה "man" כמסמן כללי והחלפתה ב"person". יש גם מגמות להימנע משימושי לשון שנתפסים כפוגעים בקבוצות אוכלוסייה מסוימות. הפרקטיקה של "תקינות לשונית פוליטית" (Politically Correct Language) זכתה אמנם לקיתונות של הגכחה ולעג, ובכל זאת קנתה אחיזה בשפות רבות, והצליחה לשנות דפוסי לשון מסוימים שכמעט עברו מן העולם. בארה"ב, מלים שהוצאו ממתחם הלגיטימיות הן Nigger, Indians, ו-Retarded. כותבי מילון הכיס של IPI נוטלים את התובנות הללו למחוז חדש, ובתנופת דמיון מכוננים במזרח התיכון מובלעת תקשורתית חפה מהטיות לאומיות, אישיות והיסטוריות. כך, לכלל העיתונאים המסקרים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יהיו מטענם ושיוכם האישי אשר יהיו, מומלץ לוותר על השימוש במלה "הישות" ובמלה "האויב" ולהחליף אותן במלה "ישראל", לוותר על הביטוי "בירת הנצח של העם הפלסטיני" ולהחליפו ב"ירושלים" ו"מזרח ירושלים", להחליף את "הר-הבית" ב"מסגד אל-אקצא", ובמקום "גדר הביטחון" לומר "גדר ההפרדה". כשמשתמשים בצירוף "תשתית הטרור" יש לפרט מי הם האינדיבידואלים או מה המתקנים ששימשו מטרה, ולאילו ארגונים בדיוק הם משויכים, ולצד השימוש במונח "מומחה למזרח התיכון" יש לפרט את טיב המשרה שהוא אוחז בה, המעסיק והדעות הבסיסיות. יש גם מלים שהשימוש בהן, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נאסר באופן גורף, כמו המלה "נאצי" והמלה "שואה". לעתים המלים מתעקשות שלא לשתף פעולה. מלים רבות מותירות את מחברי המדריך חסרי אונים. הם מתארים את הטענות ההדדיות שמעלים הישראלים והפלסטינים נגד השימוש במלה מסוימת, אבל טור האלטרנטיבה נותר ריק. כך למשל "טרור", "טרוריסט", "הגנה עצמית", "התנחלות", "התנגדות", "מאחז", "כיבוש" – כל אלה מלים המסומנות כבעייתיות, אך לא נמצאה להן חלופה כלשהי. נראה שכוונות טובות הנחו את יוצרי המילון; השאיפה לייצר מסמך מאוזן שייתן ביטוי לנקודת המבט של שני הצדדים ניכרת לכל אורכו. עם זאת, התוצאה בעייתית ונטולת ערך מעשי. אם לחזור להיפותזה של ספיר-וורף, אני מאמינה בקשרים שבין שפה לתודעה. ברוח זו אני שואפת לקדם שינויים וחידושים בשפה העברית שיפוגגו, בהדרגה, את המטען המינני הכבד שלה. אבל הנחת הבסיס שהמילון של IPI מושתת עליה היא יומרנית הרבה יותר. היא מבקשת להחליף מציאות קיימת של סכסוך, המיוצגת, בין היתר, באמצעות שפה שכל אחד מהצדדים לסכסוך פיתח ושיכלל, בייצוג של מציאות מלאכותית. המלאכותיות מודגשת עוד יותר באמצעות מבנה המסמך, הכולל את המלים הבעייתיות בעברית ובערבית, ובתווך – דיון ארוך במטא-שפה שנבחרה כאן כמתווכת, האנגלית. הניסיון המגולם במילון לעקר את הדיווח העיתונאי מהמסמנים שהתעצבו בכל אחד מצדי הקונפליקט, מסמנים השלובים בכל נימי התרבות וההיסטוריה של החברה העושה בהם שימוש, נידון לכישלון. גם משום שהן הישראלים והן הפלסטינים ימשיכו לייצג, באמצעות השפה, עמדה ורגש קולקטיביים ותודעה לאומית, וגם משום שקהל צרכני התקשורת זכאי להיחשף לייצוגים הלשוניים הללו. דיווח שיעוקר משימוש במונחים שבהם משתמשים הצדדים לסכסוך יהיה דיווח על משהו אחר, לא על הקונפליקט "שלנו", ויתאר משאת נפש מדומיינת. לא מציאות.
עיריית אילת חתמה בשנה שעברה על חוזה לאספקת מינויים בשווי של עד 117 אלף שקל בפורטל לימודי של קבוצת "ידיעות אחרונות"	עיריית אילת התחייבה לשלם למעלה ממאה אלף שקל לקבוצת "ידיעות אחרונות" עבור גישה למיזם yschool במהלך 2016. yschool הוא פורטל שיעורים מקוונים מסחרי הנמצא בשליטת משפחת מוזס. סכום זה מצטרף ל-5 מיליון שקל שתקבל הקבוצה מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל בראשות השר אריה דרעי, ו-165 אלף שקל מעיריית אשדוד. המידע על ההתקשרות של קבוצת "ידיעות אחרונות" עם עיריית אילת נחשף בעקבות בקשת חופש מידע שהגישה עמותת "הצלחה" בשיתוף עם "העין השביעית". במענה לפנייה מסרה העירייה חוזה שנחתם בין הצדדים בחודש ספטמבר 2015, ובו פירוט של עלות ותנאי ההתקשרות ביניהם. מהחוזה עולה כי העירייה התחייבה לרכוש עד אלף "מינויי פרימיום" לתלמידי כיתות י"א-י"ב במחיר שנתי של 100 שקל למינוי. בסך הכל הקציבה העירייה להתקשרות סכום גג של 117 אלף שקל (כולל מע"מ). עלות המינוי השנתי שרכשה עיריית אילת נמוכה מאוד בהשוואה לעלות שנדרש לשלם גולש מן השורה (249 שקל), אך כפולה מזו ששילם משרדו של דרעי – 50 שקל לתלמיד בלבד, כחמישית ממחיר המחירון. מהחוזה שנחתם בין yschool לעיריית אילת עולה כי בתמורה לרכישת המינויים לתלמידי הכיתות העליונות הסכימו בפורטל להעניק גישה חופשית למערכת השיעורים המקוונים לתלמידי כיתות ז-י, במתכונת שהוגדרה כ"פיילוט". נוסף לכך התחייבה חברת yschool להפיק קורס ללימודי תיאוריה שיינתן בחינם לכלל התלמידים האילתים הרשומים במערכת, וזאת כדי לעודד את השימוש בה. פרטי הנרשמים, נכתב בחוזה, יישמרו במאגר מידע שמנהלת חברת yschool ו"יישארו בבעלותה המלאה והבלעדית מבלי שהעירייה תוכל להשתמש בהם, אלא באישור מראש ובכתב". הממונה על חופש המידע בעירייה, מגי שיש, מסרה לעמותת "הצלחה" כי ההתקשרות התקיימה ללא עריכת מכרז, וכי לקראת סוף 2016 – עם סיומה – הוחלט שלא להאריכה. "חשיפת ההסכם בין עיריית אילת לחברת yschool מקבוצת ידיעות אחרונות מאפשרת הבנה טובה יותר של מערך ההסכמים של גופים ציבוריים עם גופים פרטיים שעיסוקם בתקשורת ומידע", אומר עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של "הצלחה" ויו"ר הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית", שהגיש את בקשת חופש המידע. "חשיפה של מידע מסוג זה", הוא מוסיף, "גם נותנת מושג עדכני וטוב יותר על האפיקים שאליהם בוחרת קבוצת ידיעות אחרונות להתפתח לנוכח מצבה של הליבה העסקית שבה התמקדה הקבוצה לאורך שנותיה – ומאפשרת הבנה טובה יותר של מערך האינטרסים והקשרים העסקיים של הקבוצה, שלמדנו לא פעם שיש להם קשר לצד המערכתי ולסיקור גורמים שונים". לעיון בחוזה שנחתם בין עיריית אילת לחברת yschool להורדת הקובץ (PDF, 866KB)
"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" אפילו לא מנסים להסוות את ההטיה הפוליטית שלהם, המחבלת בסיקור הבחירות \| ב"הארץ" מדווחים על קונכייה פציפיסטית \| ומפריכים נתונים שפירסם חגי סגל	סקר דעת קהל שתוצאותיו פורסמו אתמול בבוקר באתר "וואלה" העלה כי שני העיתונים הנפוצים במדינה, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", מחלצים מקרב (מדגם מייצג של) הציבור מידה דומה של חשדנות: שיעור כמעט זהה של נשאלים תמך בטענה שסיקור הבחירות בשני הטבלואידים "מושפע במידה רבה" משיקולים פוליטיים, להבדיל משיקולים מקצועיים של המערכת העיתונאית. אם הטרידו התוצאות מישהו מבין עורכי וכותבי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", עיון בתוצריהם העיתונאיים בבוקר שלמחרת מעיד שהללו בחרו לשים פס. בשני העיתונים ממשיכים גם הבוקר לסקר את הבחירות לפי האגנדה הפוליטית הקבועה (אם כי המוכחשת) של עורכיהם ובעליהם – אגנדה שאינה בהכרח מעוגנת בתפיסת עולם, כי אם באינטרסים תועלתניים. בתווך נדרסת יכולתם של כמה עשרות עיתונאים בשניים מכלי התקשורת המרכזיים בישראל לספק לקוראיהם מבט מקיף ומעמיק על התהליך הדמוקרטי הנמצא כעת בעיצומו. עמוד השער של "ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל, מוקדש כרגיל להעצמת המסר היומי שהופץ במסגרת קמפיין הבחירות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, עילת קיומו של החינמון. במרכז השער נדפס תצלום של ראש הממשלה בפוזה עממית: אתמול ערך נתניהו ביקור בשוק מחנה-יהודה בירושלים, ובמהלכו צולם כשהוא משלם במזומן לבעלי הדוכנים תמורת סחורה, מתחכך במקומיים ומצטלם איתם למזכרת באמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם. תצלום אחד שלו תופס סלפי עם אדם לא מזוהה הוא התצלום המוביל הבוקר בשער "ישראל היום". הכותרת הראשית עצמה סתמית. "7 ימים מכריעים", נכתב בה. מתחתיה מודגש ציטוט מפי נתניהו שנועד לקעקע את הרושם שיצרה חשיפה עיתונאית של העיתון היריב, "ידיעות אחרונות", מיום שישי האחרון, ולפיה נציג מטעם ראש הממשלה חתם על הסכמה עקרונית למסירת שטחים לפלסטינים ולדיון זה או אחר בדבר ירושלים. "נשמור על ירושלים בטוחה ומאוחדת", מובהר בציטוט מפי נתניהו. התבטאותו בנושא זה ("אשמור על ירושלים") היא גם הכותרת שבחרו עורכי "ישראל היום" לפרוש על רוב רוחבה של כפולת העמודים הפותחת. ביום ראשון כתב על כך נחום ברנע, מי שפירסם את "מסמך הוויתורים" (אליבא ד"ידיעות אחרונות") של שליחו של נתניהו, כי ההתייחסות של מחלקת המסרים של נתניהו לעניין ירושלים היא איש-קש שנועד לקעקע את הרושם שהותיר הפרסום: "המסמכים שפירסמתי – יש עוד מסמכים שוודאי יצוצו בעתיד – לא אומרים שנתניהו הסכים לחלוקת ירושלים. להפך: הם אומרים שהעיר תישאר מאוחדת. נתניהו תוקף את הידיעה על מה שאין בה. אבל באזכור המאוד כללי וזהיר של סוגיית ירושלים במסמכים נאמר שלפלסטינים יש אינטרסים במזרח העיר, וחייבים להתייחס אליהם בהמשך המשא-ומתן". "שבוע בדיוק לפני פתיחת הקלפיות, המפלגות נכנסות לישורת האחרונה ומנסות למשוך את סדר היום לכיוון שלהן", מדווחים כתבי "ישראל היום" מתי טוכפלד ודניאל רוט לקוראיהם בפתיח של הדיווח המרכזי. טוכפלד ורוט אכן מוסרים לקוראיהם מידע בנוגע לנסיונותיהן של המפלגות השונות להטות את השיח לכיוונים הרצויים להן, אך מתמסרים באמת רק לנסיונותיה של מפלגה אחת. "אחרי שטעם מהמאכלים השונים הנמכרים בשוק, כשהוא מלווה באבטחה כבדה ובקריאות עידוד רמות ממוכרי ומבאי השוק, אמר נתניהו: כדי לשמור על הביטחון בירושלים ועל עיר הבירה מאוחדת יש להצביע לליכוד גדול", מציינים כתבי "ישראל היום", בלי לציין כי הם מצטטים למעשה הודעה רשמית. בחלקה העליון של הכתבה שובץ תצלום גדול מידות שבו נראה נתניהו מגיש שטר של 20 שקל לרוכל. "השוק הירושלמי נחשב למגרשו הביתי של נתניהו, כמו של כל מועמדי הליכוד בעבר", מסבירים הכותבים, ולאחר מכן מצטטים באריכות הודעה נוספת מטעם נתניהו, שפורסמה גם היא כפוסט בעמוד הפייסבוק שלו. ציטוט ההודעות מאפשר ל"ישראל היום" לחזור שוב על המסר הדו-ראשי שביקש נתניהו להטמיע באמצעות הביקור והתעמולה שהופצה סביבו: מצד אחד הדגשת הצד ה"עממי" שבו, שנפגם לאחרונה בעקבות עלייתם המחודשת של סיפורי הבזבזנות והנהנתנות, ומצד שני מחויבותו ל"בטחון ירושלים", על רקע חשיפת המסמך ב"ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום", כמצופה מביטאון מגויס, לא מפריעים לראש הממשלה לקבוע את סדר היום. בהמשכה של הידיעה ניתן ביטוי לניסיון תדמיתי נוסף של נתניהו, השוקד עדיין על מזעור הנזקים שגרם סרטון תעמולה שנגנז, ובו מתח קו שאיחד בין שורה של "נפגעי ביבי" – מעובדת של אגף הגבייה ברשות השידור, דרך "ראש מחלקת תה בנמל" ועד חמאסניק רעול פנים בשם מוסטפה. אתמול נפגש נתניהו עם פנחס עידן, יו"ר ועד רשות שדות התעופה, המדורג במקום ה-36 הלא-ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת. נתניהו, מובהר בציטוטים מפי עידן, התנצל בפניו על המשתמע מהסרטון. טענה שהשמיע אתמול עידן, ולפיה חרף ההתנצלות וחרף חברותו בליכוד הוא עדיין לא בטוח שיצביע למפלגה בבחירות, נחסכת מהקוראים. כפולת העמודים השלישית של "ישראל היום" מוקדשת לניגוח מי שמסתמן כיריב העיקרי שבחר נתניהו בבחירות לכנסת – ארנון (נוני) מוזס וקבוצת "ידיעות אחרונות". "מה הניע את לבני לתמוך בנוני?", רוחשת הכותרת הקונספירטיבית הנפרשת לרוחב הכפולה, מעל רשימה מאת מירי עדן ומתי טוכפלד. על השאלה הזאת עונים ב"ישראל היום" ברמיזה עבה כקרנף: ארבעה שערים שעליהם נדפסה תמונה של ציפי לבני, שלושה מהם שערי "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", והרביעי מוסף הנשים של הקבוצה, "לאשה". "ואולי אפשר לשאול אם יש קשר לכך שלבני זכתה בידיעות לפרגון בולט במיוחד", מציעים עדן וטוכפלד, אך מסתפקים בפירוט עמום למדי על "שמונה(!) עמודים של כתבת צבע מפרגנת, ובעוד עשרות רבות של אזכורים". אם ניסו הכתבים ללמוד משהו על הנעשה מאחורי הקלעים של קבוצת התקשורת, הרי שתוצריו הגלויים של אותו ניסיון מסתכמים לפי שעה בגלישה באינטרנט. המשך הידיעה נסמך על דיווחים שפורסמו בעיתון הכלכלי "דה-מרקר" ועל העלאת שאלות רטוריות שעליהן למחברים אין עדיין תשובה. מוטיב השאלות והתשובות חוזר גם בטור מאת חיים שיין, הנדפס בכפולה הפותחת תחת הכותרת "אין לנו את המותרות להמר על עתידנו". "אזרחי ישראל חייבים לדרוש תשובות ולקבל הסברים בסוגיות המהותיות שבפניהן ניצבת המדינה", זועק שיין. את השאלות, הוא גורס, צריכים הבוחרים להפנות לעצמם ולתקשורת. טור פרשנות מאת כתב הפלילים והמוזסולוג איציק סבן, לשעבר עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", נדפס בעיתון תחת הכותרת "רומסים את האמת, ואת מי שלא מציית" ומוקדש להדיפת מה שהוא מתאר כ"שקרים" המופצים על-ידי אנשי העיתון המתחרה. השקר המרכזי, גורס סבן, הוא המסמך שנחשף בידי נחום ברנע ביום שישי האחרון. לטענתו, העובדה שברנע עצמו הבהיר שמדובר במסמך עקרונות – ולא בהסכמה מפורשת של נתניהו למסור שטחים לפלסטינים – הופכת את עצם הפרסום לשקר בוטה. "זו אינה הפעם הראשונה שברנע ומוזס מפרסמים ברווז עיתונאי כדי לפגוע בימין, בליכוד ובראש הממשלה בנימין נתניהו", מציין סבן, ולשם חיזוק הנקודה מעלה שוב מקרה מתקופת עבודתו ב"ידיעות אחרונות", שבו לטענתו הוחתם על טקסט שלא כתב ונועד להיטיב עם חיים רמון, מקורבו של מוזס, שעמד אז לדין בגין ביצוע מעשה מגונה (מעשה שבביצועו, כזכור, הורשע). האמירה הקונקרטית היחידה בחלק החדשותי של כפולת נוני מוזס מובאת מפיו של עו"ד אביגדור (דורי) קלגסבלד, בא-כוחם של "ישראל היום" ובעליו שלדון אדלסון, הקורא ללבני למסור לידיו עותק של חוות הדעת התומכת בהצעת "חוק ישראל היום", מסמך שחובר במימון "ידיעות אחרונות" ושאותו חילקה בישיבה של ועדת השרים לענייני חקיקה בעת שעמדה בראשה. "כיוון שקיבלת את חוות הדעת בשירותך כחברת-כנסת וכשרת המשפטים, מרשי סבור כי ההגינות מחייבת שתמסרי לו עותק מחוות הדעת", מצוטט עו"ד קלגסבלד בידיעה הראשית. רשימה נוספת הנדפסת בכפולה, שמתפרסמת בחתימת מירי עדן בלבד, מבטיחה "הצצה לשיטת המקל והגזר" שבאמצעותה שולטת קבוצת "ידיעות אחרונות" בפוליטיקאים – אך אינה מקיימת. כל שמוגש בה לקוראים הוא סיכום מתומצת של מקרים שבהם חברי-כנסת קיבלו סיקור חיובי באתר ynet ובעיתון "ידיעות אחרונות", ולצדם טענות נסיבתיות ואפס מידע על אחורי הקלעים. ב"ישראל היום" רוצים להאמין כי סוג הסיקור הזה תורם לקריעת המסכה מעל פניהם של יריבי ראש הממשלה מרחוב מוזס בתל-אביב, ובכך הם אינם שוגים; ואולם, אופייה הירוד של העבודה העיתונאית שנלווית לכותרות הזעקניות מסייע בד בבד גם בחשיפת טבעו של החינמון של שלדון אדלסון: בובה ריקה וחסרת אונים, שעיקר פעילותה הוא הדהוד של רטוריקה שעל הכנתה שוקדים גורמים חיצוניים. עמוד השער של "ידיעות אחרונות", הנמכר בעיתוני ישראל, כולל הבוקר אך קמצוץ של מידע חדשותי. למעט רצועה צרה בתחתיתו, המוקדשת לשעון חכם שהשיקה אתמול חברת אפל, ולרצועה נוספת המוקדשת לקידום מוספי העיתון, כל השער מוכפף לצרכיו של קמפיין פוליטי – ולמעשה, שני קמפיינים. הכותרת הראשית מוקדשת לקמפיין שמנהל העיתון זה כמה חודשים, ובמסגרתו הוא מאיץ בקוראיו להצביע בבחירות. העילה להצפתו של הקמפיין למרכז השער היא הצהרה מפי נשיא המדינה, ראובן ריבלין, ולפיה ייפגש הערב עם מאה ישראלים "שהחליטו לא להצביע" וינסה לשנות את דעתם. מעל הכותרת נדפס תצלום של נתניהו מביקורו בשוק מחנה-יהודה. הביקור של נתניהו בשוק, שהוסתר מהתקשורת בזמן אמת, נעטף ובוים כך שיסייע לקידום מטרות הקמפיין של ראש הממשלה. ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהחרים את המאורע, אך מצאו לנכון לאזנו באמצעות הדפסת תצלום של המועמד המועדף על מערכת העיתון, יצחק הרצוג, רוכש פיצוחים בלוד בשבוע שעבר. שאר השער מוקדש לניגוח תעמולת הבחירות של ראש הממשלה באמצעות המשך הסיקור המסיבי שהקדישו בעיתון לסרטון המריבה שהקים עליו את נציגי הוועדים. החלטת המפלגה לגנוז את הסרטון, כמו גם התנצלותו של נתניהו על המשתמע ממנו, משמשות הבוקר את כותבי ועורכי "ידיעות אחרונות" בנסיונותיהם הנחושים לפגוע במסע הבחירות של ראש הממשלה, וכמו בדרך כלל בטבלואיד זה – הדבר נעשה בלי לחתור לעיסוק בלב לבה של התנהלותו הפוליטית. מבחינת "ידיעות אחרונות", המהות גלומה בתעמולה. עמ 4 של הטבלואיד מבית מוזס מוקדש לתגובות שעורר הסרטון דלעיל בקרב כמה ממושאיו. "עוד ועוד ארגונים מצטרפים למחאה נגד נתניהו בעקבות השוואת העובדים לטרוריסטים", מדווחים שישה מכתבי "ידיעות אחרונות" בידיעה חדשותית הזוכה להפניית שער. "יו"ר ועד ברשות השידור: דיברתי עם הוועדים החזקים במשק, לא נצביע לליכוד", מצטטים הכתבים את מיקו צרפתי. ידיעה נוספת מוקדשת לדברי ביקורת מפי פנחס עידן, בעקבות פגישת ההתנצלות שלו עם נתניהו. "בליכוד ביקשו מעידן לתמוך בנתניהו בפומבי – אבל נענו בשלילה", נכתב בכותרת המשנה של הידיעה. "בגין היה מתבייש", סונטת כותרת נוספת, ציטוט מפי המועמד משה כחלון הנדפס בראש עמ 6. הצהרה שנשא אתמול כחלון משמשת את עורכי "ידיעות אחרונות" לחדד אף יותר את המחלוקת המסתמנת בין ראש הממשלה לבין מעוזיה הוותיקים של מפלגתו באמצעות הבלטה של תעמולה מטעם מפלגה יריבה. "ב-9.3.1992, לפני 23 שנה, נפטר מנחם בגין. אם הוא היה חי, הוא היה מתבייש", מצטט הכתב הפוליטי יובל קרני פוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק של כחלון. "באובדן הדרך, בוויתור על הדרך החברתית שרואה אנשים, על השימוש הציני בעובדים, באובדן הממלכתיות". הכפולה הפותחת מוקדשת בעיקרה למאמרים. "מי שמרשה לעצמו להשוות לחמאס", רועמת כותרתו של מאמר מאת יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, פובליציסט "ידיעות אחרונות" בהווה, ובעתיד, ככל הנראה, גם מועמד לכנסת שיתחרה בנתניהו או בממשיכי דרכו. דיסקין מגנה את נתניהו על ההשוואה בין "עובדי נמל ורשות השידור – ביניהם לוחמים במלחמות ישראל – לטרוריסטים ולחמאס", וגם על השחרת דמותו של מאיר דגן, יקיר "ידיעות אחרונות", ראש המוסד בעבר ואיש העסקים בהווה, בעקבות השתתפותו בעצרת להחלפת השלטון. טיעוניו של דיסקין אינם משכנעים: המאמר מוקדש לתיאור רומנטי של עברו של דגן, ולא להתמודדות עם ההצהרות שהמיטו עליו את הביקורת מכיוונה של לשכת נתניהו. קרוב למחצית מהמאמר מוקדשת לתקרית שאירעה לדגן ב-1971, במהלך שירותו הצבאי, ולתיאור עמום של תקופתו במוסד. העיסוק בעמדותיו הפוליטיות של דגן נדחק הצדה, והעיסוק באינטרסים העשויים לעמוד בבסיס התנהלותו הציבורית כלל אינו קיים – בחירה שאינה משרתת את הקוראים, כי אם את מושא הכתיבה. במבט כולל, רשימתו של דיסקין עוסקת כמעט אך ורק בקימום תדמיתו של איש הביון הבכיר בדימוס, כולל ניסיון להפריך את הטענה כי מדובר ב"שמאלן (זו מלת גנאי?) כפוי טובה כמעט ועוכר ישראל". מבחינת התוכן מדובר למעשה ברשימת תדמית שהנפיק בטחוניסט אחד עבור רעהו שקפץ לבצה הפוליטית ונכווה. תיאורו של האיש נדמה כלקוח מתוך פמפלט מיתוגי: "דגן אינו מתמחה בנאומים, אבל כפי שראיתם בעצרת, הוא אדם אמיתי, אותנטי ופטריוט ענקי שחרד, כמו רבים אחרים, ואני ביניהם, וכמו גם מקורבו של נתניהו זה לא מכבר, אהוד ברק, לעתיד החלום הציוני". לצד מאמרו של דיסקין נדפסת בכפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות" גם רשימה מאת בן-דרור ימיני. כמו דיסקין, גם ימיני מוצא לנכון להדק את הקשר בין הסרטון מעורר המחלוקת של הליכוד לבין ראש הממשלה – קשר שבליכוד ניסו לפרום זמן קצר לאחר שהתברר היקף שאט הנפש שמעורר התשדיר בקרב רבים מצופיו. אם המאמר של דיסקין נועד להבליט פער בין ראש הממשלה לקהילה הבטחונית, המאמר של ימיני מוקדש להבלטת הפער בין נתניהו לבין ציבור העובדים. "מערכת הבחירות מאבדת את העשתונות ויורדת נמוך, נמוך מדי", נכתב בכותרת המשנה. "הבעיה היא שיש מי שמכתיב את סדר היום הזה. את הטון נותן ראש הממשלה, שאמור היה להיות המבוגר האחראי", מובהר לקוראים. נתניהו, כותב ימיני, משול ליאיר גרבוז משמאל ("קיצוני") ולחגי הוברמן מימין ("קיצוני"), שזכו להוקעה ציבורית לאחרונה בגין אמירות שהשמיעו. "יש הבדל בין גרבוז לנתניהו", מטעים ימיני. "גרבוז מייצג את עצמו. ואולי, רק אולי, את קומץ השמאלנים הקיצונים שלא מצליחים לרסן את הגזענות של עצמם. אבל נתניהו הוא ראש ממשלה. הוא נותן את הטון. הוא אמור להיות המבוגר האחראי. ופעם אחרי פעם הוא נכשל. פעם אלה היו השמאלנים שלדידו הם לא יהודים. עכשיו אלה העובדים, רבים מהם, אולי רובם, בכלל ליכודניקים. פעם זה נאמר בלחישה. עכשיו זה סרט תעמולה". לטענת ימיני, המקור לבעיה המתוארת במאמרו הוא דלותו של השיח הציבורי. "זה קורה בעיקר משום שאין דיון ממשי על כלום. פשוט כלום", הוא כותב. "כמעט לכל שותף למשחק הפוליטי – משמאל, מימין וממרכז ‒ יש דברים שראויים להישמע. אלא שבמערכת הזאת הם כמעט לא הושמעו". ימיני, שאינו עיתונאי צעיר או זוטר, אינו משלים את קו המחשבה הזה: הדיון הציבורי אינו שמורה מבודדת המעצבת את עצמה לפי חוקי טבע שיד אדם אינה נוגעת בהם; הדיון הציבורי מתעצב באמצעות החלטות מושכלות של בעלי מקצוע, הרשאים להכריע גם אחרת. בניגוד ל"ישראל היום", ביטאון המתנהל לפי סדר יום אנטי-עיתונאי מופרך ותועמלני, ב"ידיעות אחרונות" יש עיתונאים ועורכים שהדי.אן.איי המקצועי שלהם אחר בתכלית – ושגם מצליחים מעת לעת להביא אותו לידי ביטוי. בחירות 2015, כך נראה, הביאו עימן החלשה נוספת במעמדם של אלה במערכת. בעיתוני הכלכלה ממשיכים גם היום במאמצים לחלץ מתוך סיסמאותיהם של המועמדים והמפלגות עמדות והצהרות פרטניות, שבאמצעותן יהיה ניתן לבחון את התנהלותם עד כה ובעתיד. ב"כלכליסט", למשל, מראיינים נעמה סיקולר ואורי תובל את השר נפתלי בנט, הנדרש להגיב על נתונים קונקרטיים בנוגע להכרעותיו במהלך הקדנציה. ב"דה-מרקר" מנתח נתי טוקר את מצעי המפלגות בתחום התקשורת, וליאור דטל מציב את הצהרותיה של מפלגת יש-עתיד אל מול המציאות. מי שיחפש טוב ימצא גם ב"ידיעות אחרונות" שריד לפרקטיקה עיתונאית מסוג זה. ידיעת עדכון מאת תלם יהב מעניקה רמקול ל"ראשי הארגונים המסייעים לבעלי מוגבלויות", המוחים על יחס מזלזל מצד המפלגות, שהתבקשו על-ידי העיתון להשיב על שאלון זהה בנושא מוגבלויות. הידיעה הקצרה נדפסת בעמ 35, במעבה מודעות האבל והמכרזים. "ביקור הפתע החצי-מחתרתי של נתניהו אתמול בשוק מחנה-יהודה בירושלים סוקר על-ידי צלמי וידיאו ממטה הבחירות של הליכוד, ועוד אי-אילו סמארטפונים אמיצים. זה היה ללא ספק חידוש מרעיש: סיור בחירות בשוק ללא צלמים. אחרי הכל, מהי עילת קיומו של מבצע אבטחה מורכב שכזה, ערב בחירות, אם לא הסיקור התקשורתי? הדבר משול למשחק כדורגל ללא קהל, או לעץ שנופל ביער, על-פי המשל המפורסם", כותב ב"הארץ" יוסי ורטר. "הנימוק הרשמי של מטה הליכוד היה: אנחנו דווקא רצינו תקשורת, אבל השב"כ אסר עלינו לפרסם מראש אודות הביקור. מלכתחילה, ההסבר הזה נשמע, אפעס, מוזר. הרי גם כשראש הממשלה מגיע לביקור בגבול ישראל-עזה, וגם בתקופות מתוחות, במהלך עימות צבאי, התקשורת מיודעת מראש בתנאי אמברגו: כלומר, מותר לפרסם אחרי שהביקור מסתיים. אז דווקא שוק מחנה-יהודה, המכונה מעוז הליכוד, מהווה סכנה כה מוחשית, ברורה ומיידית לחייו של הקודקוד, עד שאפילו האמברגו המקודש כבר לא תקף? "מה גם ששעה, אולי יותר, לפני בואו של ראש הממשלה לשוק, נחסמו הכניסות והיציאות והוקם אוהל הסוואה, ומאות שוטרים ומאבטחים התמקמו וכל הטררם הקבוע. תושבי ירושלים הרי מתורגלים בכגון דא. כל אנשי השוק הוותיקים קלטו מיד מי עומד לנחות עליהם. לאחר שנודע לצלם הארץ אוליבייה פיטוסי על המאורע, הוא חש לזירה ותיעד את הביקור. "חלפו כמה שעות של תהייה, עד שהפרשן המדיני של קול-ישראל, ציקו מנשה, מסר את תגובת שירות הביטחון הכללי, לפיה לא הם שאסרו על הזמנת התקשורת לאירוע. מתברר כי מי שהחליט למדר את התקשורת היו אנשי הליכוד, מן הסתם בידיעת הבכיר שבהם, מחשש לאי-נעימויות ומבוכות לא צפויות. תמיד יהיה להם שב"כ, כדי להטיל עליו את האחריות". הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת הבוקר לחשיפה של הכתב ניר חסון, ולפיה עיריית ירושלים מנהלת "רשימות שחורות" שתכליתן "ענישת תושבים ערבים". "העירייה מקבלת מהמשטרה שמות של חשודים שהשתתפו בהפגנות אלימות – ומפעילה נגד משפחתם אכיפה פרטנית בגבייה, קנסות והריסות בתים. משפטנים: זו אפליה באכיפה", מפרטת כותרת המשנה. "זה כמה חודשים שהמשטרה מעבירה לעיריית ירושלים באופן שוטף רשימות של חשודים בעבירות בטחוניות ובני משפחותיהם כדי שתפעיל נגדם סמכויות מוניציפליות כמעין ענישה נוספת לענישה הפלילית", כותב חסון. "עובדי העירייה מתבקשים להריץ במערכת את השמות ומספרי תעודות הזהות כדי לבחון אם ניתן לפעול נגד המופיעים ברשימה באמצעות הריסות בתים, גביית חובות ארנונה, סגירת עסקים ועוד. "לידי הארץ הגיעו הרשימות שנשלחו על-ידי המשטרה, ובהן מאות שמות של תושבי מזרח ירושלים. בדיקת השמות שברשימה מעלה כי חלק גדול מהם הם של תושבים פלסטינים שנעצרו באשמת השתתפות בהפגנות אלימות שאירעו בירושלים החל מחודש יולי או של דמויות הנחשבות למנהיגים מקומיים". "מעבר לכך שזו רדיפה פשוטו כמשמעו של אנשים ושימוש לרעה בכוח השלטוני", אומר לחסון עו"ד מיכאל ספרד, "זה סגנון השררה שכמוהו ראינו במשטרים לא דמוקרטיים. אם אכן הוא מתקיים בישראל, זה מבטא השחתה חמורה ביותר". כסף גדול. עורך "מקור ראשון", חגי סגל, פירסם בסוף-השבוע שעבר ניתוח שביקש להפריך את המוסכמה התקשורתית הרווחת ולפיה החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, הפועלת במימון ממשלת ישראל, משמשת למעשה כ"קופה הגדולה של ההתנחלויות". סגל ביסס את טענתו על מסמך שתואר בטור כ"מסמך רשמי שהגיע אלי בדרך בלתי רשמית", המסכם את תקציב החטיבה לשנת 2014. לטענתו, בשנה זו העבירה החטיבה להתיישבות להתנחלויות רק 17 מיליון שקל, כ-5.7% מתקציבה. הבוקר מפרסם כתב השטחים של "הארץ", חיים לוינסון, נתונים המפריכים את אלו שהציג סגל. "נתוני החשבת הכללית במשרד האוצר מגלים כי החטיבה להתיישבות הקצתה 83 מיליון שקלים להתנחלויות בשנת 2014, בעוד שבמסמך התקציב שהגישה החטיבה להנהלת ההסתדרות הציונית מדווחים 17 מיליון שקלים בלבד. הפער בין הדיווחים עומד על 66 מיליון שקלים", מובהר בפתיח. בהמשך הידיעה מצביע לוינסון על שורה של סעיפים שדרכם הועברו להתנחלויות עוד עשרות ואולי אף מאות מיליוני שקלים באותה שנה, ומפנה את הקוראים לעיון במסמך החלקי שעליו הסתמך סגל, שפורסם אתמול באתר של רביב דרוקר. כסף קטן. כתב "הארץ" יהונתן ליס מציג כעובדה טענה שהשמיעה אתמול בעלת בית-קפה בשוק מחנה-יהודה, ולפיה כאות מחאה נגד נתניהו בחרה להשיב לראש הממשלה עודף של 87 שקלים במטבעות. ב"ידיעות אחרונות" מציגים תצלום שהופץ על-ידי הליכוד, וממנו עולה כי העודף שקיבל נתניהו מורכב משטר של 50 שקל, שלושה מטבעות של עשרה שקלים, מטבע של חמישה שקלים ומטבע של שני שקלים. בן כספית, בטור המוקדש לביקור של נתניהו בשוק, טוען כי ראש הממשלה הזמין אספרסו. בסרטון שתיעד את הסיטואציה אמנם נראית ח"כ מירי רגב מזמינה אספרסו לראש הממשלה, אולם הספל שהוא מקבל לידיו לאחר מכן מכיל דווקא קפה הפוך, בחירה התואמת את הסכום ששילם. המזרח הרחוק. "האיום הסיני מאלץ את יפן לצאת מהקונכייה הפציפיסטית", מודיעה כותרת הנדפסת במדור חדשות החוץ של "הארץ". בדיווח עצמו, שתורגם מהעיתון "ניו-יורק טיימס", נעשה שימוש גם בטענה שלפיה "יפן ידועה ברתיעתה ממיליטריזם". במאמר מאת גיא אלמוג שפורסם לפני כשנה וחצי כאן, באתר "העין השביעית", הופרכה המוסכמה (או שמא הקונכייה) התקשורתית הוותיקה שלפיה יפן מחזיקה או החזיקה בעבר במדיניות צבאית "פציפיסטית". כל העיתונים מדווחים על ביטול הענקת פרס ישראל לספרות לשנת 2015, פועל יוצא של התערבות ראש הממשלה נתניהו בהליכי השיפוט, שהערימה קשיים מקצועיים ומשפטיים על התהליך. ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" מובהר בהבלטה כי הביטול נובע מ"התערבות נתניהו". בכותרת המשנה של הדיווח ב"ישראל היום", להבדיל, מיוחסת ההתערבות דווקא ל"משרד רה"מ". הדיווח ב"ישראל היום" נבדל מיתר הדיווחים גם במה שאין בו כלל: פרשנות על השלכותיה של ההתערבות השלטונית בפרס הספרותי. "מי שיעלה לבמה וילחץ יד לנתניהו – יימחק מספר החיים של הספרות העברית", מובהר בציטוט מפיו של הסופר חיים באר, המובא בכותרת המשנה של הדיווח ב"ידיעות אחרונות" (אלעד זרט ותלם יהב). נסים קלדרון, שכיהן כיו"ר ועדת השיפוט בתחום חקר הספרות, ממשיך את הקו החריף. "ראש הממשלה התערב במפעל כל-כך מפואר ובטקס חגיגי ועשה מעשה פסול", הוא אומר ל"ידיעות אחרונות", ומוסיף: "כמו שברכט כתב – מה נעשה בזמנים האפלים? נכתוב על הזמנים האפלים". לדיווח ב"מעריב" נלווה טור מאת הסופר יצחק בן-נר, שהיה מועמד לפרס אך הסיר את מועמדותו במחאה על ההתערבות השלטונית. "לפני כמה שבועות החליט ראש הממשלה, במסגרת הפרנויות הקבועות שלו, שלא רק התקשורת – עיתונות, רדיו וטלוויזיה – ולא רק יריביו ושותפיו הפוליטיים ולא רק הסטיריקנים והפייסבוק והיוטיוב והבלוגים מאיימים על נצחיות שלטונו. כל הסופרים והקולנוענים הם שמאלנים, כידוע, כדי לסבר את דעתם של מבקרי הספרות והקולנוע (שהם שמאלנים קיצוניים), כי מבקרי הספרות והקולנוע השמאלנים נבחרים תמיד לוועדות השיפוט של הפרסים החשובים לקולנוענים ולסופרים", כותב בן-נר. לנוכח הפוליטיזציה מציע הסופר להעביר את האחריות על מערכת הענקת פרסי ישראל לחסות בית הנשיא. אור קשתי, בטור פרשנות הנדפס במוסף "גלריה" של "הארץ" תחת הכותרת "ביזיון על שם נתניהו", מתייחס גם הוא לקריאות להחלת "איזון" בתמהיל זהויותיהם של השופטים והזוכים. "הבדיקות שנעשו לגבי זהות הזוכים התבססו על מין, מוצא עדתי ולאום. אפשר לשער כי מאפיינים אלה קשורים גם לרקע חברתי-כלכלי", כותב קשתי. "ספירת הראשים לפי גנדר, עדה או מעמד היא חשובה, אבל ההתמקדות באחד מקצוות הפירמידה, כלומר – מקבלי פרס ישראל, עלולה להסוות את אי-השוויון בין המגזרים השונים, אשר פורח בחלקים שמתחתיו, החל משלב גן הילדים ועד האוניברסיטה, ובתחומי חיים מגוונים. הגיוון בוועדת השופטים שמבקש נתניהו לא יפתור אי-שוויון כזה, הסרוג במבנה החברתי של ישראל, אלא רק יטשטש אותו. אבירי הפוליטיקה של הזהויות ירוויחו מראית עין". ב"ישראל היום" מוגבל הדיווח בעניין לתיאור המחלוקות וההכרעות המשפטיות שהובילו לביטול הפרס. דעותיהם וניתוחיהם של פרשנים, משקיפים מן הצד, מועמדים לפרס ושופטים בוועדותיו השונות – יהיו עמדותיהם וזהויותיהם אשר יהיו – נותרו מחוץ לכתבה. לפי העיתון הנפוץ בישראל, מדובר בסוגיה משפטית ותו לא. "העליון הורה לאוניברסיטת חיפה לשנות סעיף המגביל מחאה בקמפוס", מדווחת ב"הארץ" כתבת החינוך ירדן סקופ. הסעיף בתקנון שלפיו פעלה האוניברסיטה מאפשר לנשיא המוסד האקדמי "להורות על הפסקה או מניעה של כל פעילות ציבורית למשך זמן מוגבל", מציינת סקופ. "בדיון ציינה השופטת אסתר חיות כי קיומם של אירועים ציבוריים בקמפוס צריך להיות עניין מובן מאליו, וכי פגיעה בחופש הביטוי לא יכולה להיות כה גורפת". אינטרנט וכבלים. במדור שוק ההון של "דה-מרקר" מנתח אמיתי זיו את ביצועיה של מניית גוגל בהתבסס על האתגרים העומדים בפני ענקית המידע המקוון, על רקע כמה מכשלונותיה העכשוויים. "גוגל נכשלה בגדול במאמץ שלה להיות שחקנית בזירת הסושיאל", מזכיר זיו בסעיף החמישי מבין חמישה. "לפי דיווח מהימים האחרונים, גוגל מתכוונת לסגור את שירות גוגל-פלוס, שנועד להתחרות בפייסבוק, ולפצל אותו לשני שירותים שונים". עוד ב"דה-מרקר": נתי טוקר מדווח כי מנהלי ערוץ 24, שבשליטת חברת קשת, ביקשו ממועצת הכבלים והלוויין הקלות בתנאי הזיכיון שלהם. "הערוץ, שניזון מפרסומות, שקוע בהפסדים, ולפי פרסומים קודמים הפסיד 40 מיליון שקל ב-2012–2013", גורס טוקר. ספרות. במוסף "גלריה" מדווחת גילי איזיקוביץ כי עורכת ספרות המקור בהוצאת כתר, שירה חדד, פורשת מהתפקיד לאחר שבע שנים. "היא הסבירה כי החליטה לפנות זמן, לצד העשייה הספרותית, להזדמנויות חדשות שנפתחו בפני, ובהן פיתוח ועריכת סדרות טלוויזיה", מציינת איזיקוביץ. מחליפה של חדד יהיה העורך והמתרגם עודד וולקשטיין. קולנוע תיעודי. טור ביקורת הטלוויזיה של רוגל אלפר ב"הארץ" מוקדש היום ל"מבחן בוזגלו", סרט תיעודי מבית-היוצר של הבמאי חיים בוזגלו. אגב קטילת הסרט ("בוזגלו נכשל במבחן פרנקנשטיין", קובעת הכותרת) מתייחס אלפר למצבו העגום של שוק הקולנוע התיעודי בישראל, המבכר סרטים שהם בגדר "סיפור אישי" שטחי על פני טיפול מקיף בסוגיות וסיפורים בעלי ערך היסטורי רב יותר. "הסיכוי להשיג תקציב גדול למיזם היסטוריוגרפי – אפסי. וגם אז הכסף לא באמת מספיק. לא לבוזגלו ולא לבוזגלוביץ", כותב אלפר. "בדוקו בישראל עובדים על בסיס התנדבותי למחצה".
הם אנשים עדינים. לכל היותר יתלו על לוח המודעות מכתב זעקה מנומס. וגם הם יודעים שזה לא עושה רושם על הנהלת רשות השידור. זו מבינה כוחניות, אלימות, וולגריות. בקיצור, כל מה שלא מאפיין את קול-המוזיקה	זאת כנראה השיטה. לכאורה, הכל בסדר. השידורים נמשכים, התדר מלא צלילים, הכל כמימים ימימה. ובכל זאת, השיטה עובדת. כאשר עלתה לפני שנים אחדות היוזמה לסגור את קול-המוזיקה, נשמעו צעקות והרעיון נגנז. למישהו לא היה נעים והוא החליט, או.קיי, לא נעשה גלים, לא נכריז על סגירה, אלא נייבש. כל עובד שיפרוש לגמלאות, ייקח איתו את התקן, ואיש לא יתמנה במקומו. עד שלאט-לאט, או מהר-מהר, לא יישאר איש במחלקה, והעסק ייגמר מעצמו. מאחר שהעניין לא ייעשה באבחת חרב, איש לא יוכל לבוא בטענות, לא יהיו הפגנות, לא עצומות, ואפשר יהיה לעבור לסדר היום, לנושאים חשובים יותר. מאזיני קול-המוזיקה יודעים שכבר מזמן התחנה היא לא מה שהיתה, ולא משום שנפל פגם במסירותם, במקצועיותם ובידענותם של העורכים והמגישים. שידורים של קונצרטים של תזמורות ישראליות נפסקו כבר לפני שנים (על תזמורות זרות אין מה לדבר, כמובן). כך מועלת התחנה בתפקידה ההיסטורי על-פי חוק רשות השידור, לתעד את חיי התרבות של ישראל. תוכניות ההעשרה והחינוך המוזיקלי, כמו הסדרות המרתקות והמרגשות של עדה ברודסקי, מיכה אוהד, עדנה ענתי ורם עברון (כולם הלכו כבר לעולמם), משודרות בשידורים חוזרים בפעם המי יודע כמה, ואין מי שיפיק תוכניות חדשות. לא משום שפסו ידעני מוזיקה מהארץ, אלא משום שהן כבר לא נחשבות, ואין עוד תקציבים להשקיע. ועדיין, העובדים שנותרו יוצאים מגדרם כדי לשמור על תו האיכות המוכר של הרשת. אנשי ונשות קול-המוזיקה הם אנשים עדינים. הם יודעים שאין להם הכוח והמעמד שיש (או לפחות היה) לאנשי רשת ב או רשת מורשת. הם לא מנוסים בהפעלת לובינג, יחסי-ציבור וכל מה שנחוץ היום כדי להתקיים בתקשורת. לכל היותר הם יכולים לתלות על לוח המודעות הפנימי שלהם מכתב זעקה מנומס על מפעל חייהם שהולך ומתפורר לנגד עיניהם. וגם הם יודעים שזה ממש לא עושה רושם על הנהלת רשות השידור. זו מבינה כוחניות, אלימות, וולגריות. בקיצור, כל מה שלא מאפיין את קול-המוזיקה. הרי בואו נודה על האמת, על מה מדובר בסך-הכל? על מוזיקה קלאסית, גאז, מוזיקת עולם. כמה דיביזיות יש לה כבר בישראל? כמה אלפי יקים זקנים? עיינו ברשימת החותמים על העצומה שנפתחה ברשת נגד סגירת התחנה – כל השמות אשכנזיים מובהקים. שום חבר-כנסת לא יטרח להניף את הדגל הזה, לא יכנס את ועדת החינוך או הכלכלה כדי לדון בשינויים המוצעים בה. איש לא יתריע על האיום הנשקף לאי הבודד הזה במפה התקשורתית, המציע מקלט לכל מי שאינו יכול לשאת עוד את הפטפוטים האינסופיים ברשתות האחרות. ואם "הארץ" פירסם מאמר מערכת נגד סגירת קול-המוזיקה – הוא רק מעודד את ראשי הרשות. אגב אי בודד, פעם היתה תוכנית שבה התארחו אנשים וסיפרו אילו תקליטים היו לוקחים לאי. אחת מאותן תוכניות מקסימות ושובות לב, שאפילו בשידורים חוזרים מ"אוצר התקליטייה" חדלו להשמיע אותן. אולי הן אבדו יחד עם עוד המון פנינים שלא שרדו את התנאים הפיזיים הבלתי נסבלים בארכיון קול-ישראל. מילא, אומרת הנהלת רשות השידור לעצמה, סתם אוצרות תרבות. לא התבטאויות של פוליטיקאים שמחר-מחרתיים נזדקק לקולותיהם. אפשר להתעלם ולהפנות את האנרגיה לדבר החשוב באמת, להישרדות הפוליטית. והמאזינים – הם יוכלו תמיד למצוא באינטרנט תחנות רדיו אי-שם בעולם שמשדרות מוזיקה קלאסית. זו לא תהיה התחנה שלהם, זה לא יהיה בית, אבל אפשר יהיה להסתפק אולי בפתרון המאולץ הזה.
"כלכליסט", "הארץ" ו"דה-מרקר" מדגישים את חוסר השוויון \| "ישראל היום" מדגיש את הצלחתו של שר החינוך \| "ידיעות אחרונות" מחנך לאהבת מותגים	"רמת השכר החציוני של משק בית במעמד הביניים בארה"ב נשחקה ב-5% בתוך עשור", נכתב בכותרת ביניים לכתבה מאת שאול אמסטרדמסקי, המתפרסמת בכפולה הפותחת של "כלכליסט". "בדומה לישראל, חלקו של מעמד הביניים האמריקאי בעוגת ההכנסות הלאומית התכווץ ב-27%, בעוד שהמעמד העליון גורף 55% יותר הכנסות מאותה עוגה". הכתבה מתבססת על ממצאי מחקר של המכון האמריקאי PEW, שבדק מה עבר על מעמד הביניים בארה"ב בעשור האחרון בהשוואה למעמדות האחרים. המסקנה הראשונה היא שמעמד הביניים התכווץ, ואילו המעמד התחתון והעליון גדלו (ראו טבלה). "כמו בישראל", כותב אמסטרדמסקי, "גם בארה"ב משפחות מעמד הביניים הקלאסי – שמוגדר במחקר כמי שהכנסתו היא בטווח של 66%–200% מהשכר הממוצע במשק – נפלטות למעמד הנמוך או מצטרפות לתחתית המעמד העליון". "שנת הלימודים נפתחת; פערים גדולים בתנאי הלימוד בגני הילדים בשל יישום חינוך חינם", נכתב הבוקר בשער "הארץ", מעל תצלום של קבלת הפנים הממתינה לבאי גן כלנית במעלה-אדומים. טלילה נשר מדווחת בהרחבה בעמ 3 של "הארץ" כי היישום המזורז של המלצת ועדת טרכטנברג לחינוך חינם לגיל הרך יצר גם בעיות, לא רק חיסכון בכיסי ההורים. בין היתר מוזכרים מצוקת בנייה בגנים וגידול ניכר במספר הילדים בכל גן. "תנאי פתיחה קשים אלו הפכו במהרה לכר פורה להרחבת פערים. משהדרישה להגדלת כוח אדם ולצמצום מספר הילדים לא נענתה, החלו הרשויות העשירות לספק על חשבונן לפחות סייעת נוספת, ובמקרים מסוימים להקטין את הגנים, אפשרות שכלל אינה מתקבלת על הדעת ברשויות חלשות", היא מדווחת. "מדינת ישראל נחשבת למובילה בפערים בתוך מערכת החינוך בהשוואה ליתר מדינות OECD", כותב ליאור דטל בכפולה השנייה של העיתון "דה-מרקר". דטל, שפירסם אתמול דיווח נרחב על הפערים בלימודי מדעים והעשרה בין המרכז ליישובי ספר, מוסיף ומדווח הבוקר בהרחבה על הליקויים באופן שבו מחולק תקציב משרד החינוך. לפי דטל, "משרד החינוך אמור לתקצב את הרשויות המקומיות על-פי פרמטרים זהים, כך שכל תלמיד יקבל תקציב זהה בבסיסו, ואף מנסה ליצור אפליה מתקנת על-ידי תקצוב עודף של תלמידים, על רקע המרחק מהמרכז ומצבם הכלכלי. בפועל, הרשויות המקומיות החזקות משקיעות עשרות ואף מאות מיליוני שקלים [מעבר ל]תקציב החינוך שהן מקבלות – בניגוד למצבן של הרשויות החלשות". במדור הדעות של העיתון כותבת מירב ארלוזורוב באותו הנושא, וקוראת להחיל צדק חלוקתי. "אין מחלוקת עובדתית על הפערים העצומים במערכת החינוך הציבורית בישראל בין הרשויות, ועל כך שהפערים בחינוך מנציחים את הפערים החברתיים – ישראל היא שנייה מקרב המדינות המפותחות בפערים החברתיים שבה. אין גם מחלוקת ממשית לגבי הגורמים לפערים האלה – בראש ובראשונה פערים עצומים במשאבים המופנים לחינוך", היא כותבת. "משרד החינוך, יש לציין, מפעיל נוסחאות דיפרנציאליות בחלוקת תקציבי החינוך, אבל הנוסחאות הן מעודנות מאוד. משמע, הן מעניקות יתרון תקציבי קל בלבד לערים עניות. היתרון הזה מתבטל ביחס להבדלים העצומים במשאבים שמקצות הרשויות, מתקציביהן שלהן, לחינוך. [...] עקרון מדינת הרווחה גורס שיש לקחת יותר מהעשירים כדי לעזור לחלשים, וכי צריך למצוא דרך מאוזנת לעשות זאת בלי לפגוע ברצון העשירים ליזום ולהשקיע. הפערים העצומים בין הרשויות המקומיות הם בדיוק המקרה שדורש להפעיל עקרונות דומים של צדק חלוקתי". גם הטבלואידים מסקרים את פתיחת שנת הלימודים כמובן, אולם מקריאת התוכן בהם אפשר ללמוד פחות על הבעיות המהותיות של מערכת החינוך, ויותר על רגשותיהם של כמה ילדים ומבוגרים מוכרים. "הולכים לבית-הספר" היא הכותרת הראשית, הבלתי עיתונאית, שמתנוססת בראש שער "ידיעות אחרונות" הבוקר, מעל תצלום [אלעד גרשגורן] של ילדה מכיתה א2 בבית-הספר הבונים בקריית-ביאליק, שצולמה אתמול כשהיא מצביעה ומחכה לקבל מהמורה את רשות הדיבור. "שתגשימו את כל החלומות", מאחל נשיא המדינה שמעון פרס בטור (המבוסס על דברים שנשא אתמול) שתמציתו מתפרסמת בעמוד השער. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסמים דיווחים על שלושה ילדים-ידוענים שיתחילו היום את שנת הלימודים, כולם מוכרים מפרקים קודמים בטלנובלת המציאות של תעשיית החדשות: מוישה הולצברג מ"הפיגוע בהודו", איילון אלקנטרה מ"הילדים הזרים" ונעמה מרגוליס מ"הדרת הנשים". משום מה יש בעיתון גם ברכה מאת טל מוסרי לרגל פתיחת שנת הלימודים. גם המוסף "24 שעות" מוקדש לפתיחת שנת הלימודים. כפולת האמצע במוסף מוקדשת לקידום צריכת מותגי אופנה לצעירים, ועמוד נוסף, שמופיע תחת הכותרת "ככה כריך", נעשה בשיתוף פעולה עם החברות המסחריות שטראוס, זוגלובק ורולדין, ועל כן במתכונים המומלצים שמתפרסמים בו אפשר למצוא מצרכים כגון "גבינת סימפוניה" או "100 גרם סלמי/פסטרמה (מומלצים סלמי ובקר דק דק דק של זוגלובק)". אף פעם לא מוקדם מדי לחנך את הילדים לאהוב מותגים. ב"מעריב" שומרים על כבוד מקצועי ובוחרים לכותרת הראשית דיווח על התפתחות בחקירת פיגוע. "בני 12 חשודים בהשלכת בקבוק תבערה על משפחה פלסטינית", נכתב. כפולת האמצע מוקדשת לארבעה מאמרים תחת הכותרת "הורים כותבים על התקוות והחששות". ב"ישראל היום" האנטי-עיתונאות פוסעת צעד קדימה מעבר לגבול שהציב "ידיעות אחרונות". במקום לדווח בכותרת הראשית כי היום "הולכים לבית-הספר" ולהצמיד לה איחולי ברכה מנשיא המדינה, "ישראל היום" נכנס בעצמו לנעליו של הנשיא ומאחל לתלמידי ישראל בכותרתו הראשית "בהצלחה!" (סימן הקריאה במקור). בכותרת הגג נמצא מקום למחמאה מרומזת לשר החינוך גדעון סער. "בלי שביתות ועם הרבה התרגשות: כ-2 מיליון ילדים חוזרים ללימודים". טור מאת שר החינוך עצמו, שתמציתו מתפרסמת בשער העיתון, נפתח במחמאה עצמית (או רמז לעורכים, תלוי בעיני המתבונן): "זו השנה הרביעית שאני פותח כשר החינוך, כולן נפתחו באופן חלק ומיטבי ללא שביתות או שיבושים משמעותיים אחרים. "המטרה שלנו שאפתנית ולא נתפשר עליה", ממשיך סער, "להציב את ישראל בפסגת המדינות המובילות בחינוך. אני מאמין שהדבר אפשרי, מוקדם מכפי שחושבים, עוד לפני סוף העשור הנוכחי. זאת, בתנאי שנמשיך בתוואי ההשקעה, וגם בכיווני המדיניות הנוכחיים". גם בהבטחה של קנדי להציב אדם על הירח עד תום העשור היה מי שזילזל. בעיתון "גלובס" פורסמה אתמול ידיעה מתורגמת מה"פייננשל טיימס" שהוקדשה למצב השוק העולמי למוצרי היוקרה. זהו שוק שההיגיון לקיומו מתבסס על לקוחות בעלי עודף גדול של ממון, המוכנים להשקיע במותג כמות עצומה של כסף, עד כדי כך שגם האיכות הגבוהה ביותר לא תוכל להצדיק את המחיר. באופן בלתי נמנע, זהו שוק המתבסס על פערים כלכליים ניכרים. אולי בעתיד שוויוני יותר הרמה המוסרית של שוק מוצרי היוקרה תיחשב דומה לזו שמרבית האנושות מייחסת כיום לשוקי העבדים של המאות הקודמות, אבל כרגע מדובר בשוק לגיטימי, ו"גלובס" מדווח על מצבו. "קשה להיגמל מצימאון לשמפניה ומתשוקה לתיקי יד מפוארים", נכתב בפתח הידיעה, "ונראה שחברות מוצרי היוקרה ממשיכות לשמור על חסינות מפני הרוחות הקרות הנושבות ברחבי הכלכלה העולמית". לפי הידיעה, רישמונט, חברת מוצרי המותרות הגדולה בעולם במונחי מכירות, דיווחה על קפיצה של קרוב ל-25% בהכנסות בחודשים אפריל-יולי. שולי הרווח התפעולי עומדים בחברה על 23%. כדוגמה מוזכר כי על תכשיטים נבחרים כמו שעוני קרטייה מרוויחה רישמונט 330 דולר מכל 1,000 דולר שמוציאים הקונים. גם חברת LVMH, שמוכרת תיקי לואי ויטון, בשמים של דיור ושמפניה במותג דום-פריניון, דיווחה לאחרונה על זינוק ברווח הנקי של מחצית השנה הראשונה ב-28%, ל-1.7 מיליארד יורו. אולם המשך הידיעה פסימי יותר. העלייה בהכנסות, כך מוסבר, נובעת בעיקר מתנודות בשערי המטבע, ולא מעלייה במספר המוצרים הנמכרים. השוק הסיני למוצרי יוקרה אינו מתקדם בקצב משביע רצון, השוק האירופי למוצרי יוקרה בבעיה, והשוק האמריקאי למוצרי יוקרה שומר על כוחו ותו לא. על כן מי שכתב את הידיעה ממליץ לא לרכוש כעת מניות של חברות המייצרות מוצרי מותרות, שכן גם הן הפכו, למעשה, למוצר מותרות. "אפילו זוג נעלי גימי צו אינן מספקות יותר מתענוג חולף", מוסבר, כאילו רכישת "תענוג חולף", אחד אחרי האחר, אינה ממילא אבן הבנייה הבסיסית בשוק הצריכה העולמי, ממסטיק בזוקה ועד שעוני קרטייה. "הפרקליטות תסגור את תיק השוחד נגד אריאל שרון ובניו בגלל חוסר ראיות", מדווח גידי וייץ בראש שער "הארץ". לפי דיווחו, מצבו הרפואי של החשוד המרכזי בלקיחת שוחד, אריאל שרון, הקשה על החקירה, כמו גם אי-היכולת לחקור את איש העסקים מרטין שלאף, שהדיר רגליו מישראל. כזכור, על החקירה דיווח לראשונה העיתונאי ברוך קרא ב"הארץ", בעקבות הדלפה של מידע מעו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ, מי שכיהנה אז כבכירה בפרקליטות המדינה. היה זה לפני קרוב לעשור. טחנות הצדק טוחנות לאט לא רק בחקירת השוחד של אריאל שרון ובניו; גם התיק בעניין גלט-ברקוביץ נגד "הארץ" תלוי ועומד. הערעור שהגישה, לאחר שתביעת הפיצויים שלה נדחתה, אמור לעלות בפני בית-המשפט העליון בשלהי השנה הבאה. פרשת הרפז, אולי הפרשה שבה קיים הפער הגדול ביותר בין כמות הדיווחים לעניין הציבור, שוב בכותרות. "הפצ"ר ממליץ על חקירה פלילית נגד גבי אשכנזי", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". עמוס הראל וגילי כהן מדווחים, בהמשך לדיווח של ערוץ 10, כי הפרקליט הצבאי הראשי הביע עמדה זו במכתב שהעביר ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, בשל התנהלותו של אשכנזי בפרשת מסמך הרפז. בדיווח על כך בשער "ידיעות אחרונות" נמצא מקום להבלטת עמדת "מקורבי אשכנזי", "הפצ"ר מתחנף לברק". ב"ישראל היום" ו"מעריב" לא מסתפקים בדיווח על ההחלטה של הפצ"ר, ומצרפים גם טור דעה, של שני העיתונאים המזוהים ביותר עם פרשת הרפז – דן מרגלית ובן כספית. "חקירה, אחת ולתמיד", דורשת כותרת מאמרו של מרגלית. "על החקירה להיות כוללת", הוא כותב. "[...] מי שמצפונו נקי צריך לברך על צעדו של עפרוני". מנגד כותב בן כספית ב"מעריב" טור המגנה את הודעתו של הפצ"ר ומגונן על הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. לפי כספית, הפצ"ר הוא שליחו של ברק, שפעל למינויו, וכל ההתפתחות הנוכחית היא תוצאה של לחץ בקרב מחנה ברק, ששם לב כי ידו בפרשה מתחילה להיות על התחתונה. אגב, בידיעה מאת הראל וכהן ב"הארץ" נכתב כי מינויו של הפצ"ר "היה תוצאה של פשרה בין השר ברק לבין הרמטכ"ל הנוכחי, בני גנץ, לאחר שכל אחד מהם ניסה לקדם את מועמדותו של קצין אחר לתפקיד". "ישראל היום" מקדם הבוקר תיאוריית קשר שהוא עצמו מדווח כי אין בה ממש. "האם באמת נחתנו על הירח?", שואלת כותרת גג לתיבה הנלווית לסיקור מותו של ניל ארמסטרונג. "הדגל מתנוסס על הירח. מהיכן הגיעה הרוח?", נכתב בכיתוב תצלום. אילן גטניו מדווח כי "מות ארמסטרונג החיה את תיאוריית הקשר", ומונה את "הטענות המרכזיות" של מי שמסרבים להאמין כי ארה"ב הנחיתה אדם על הירח בשנת 1969. אמנם, בסיום הדיווח מצוין כי צילומי לוויין מהתקופה האחרונה מוכיחים כי אכן התבצעה נחיתה בירח, אך חובבי הקונספירציות יכולים בוודאי לבטל גם זאת בתירוצים שונים. בניגוד לדיווחו של גטניו, מי שמחיה את תיאוריית הקשר הוא לא מותו של ארמסטרונג, אלא כלי תקשורת כמו "ישראל היום", שמפיצים ברצינות מידע שהם עצמם יודעים וכותבים שאינו נכון. זו אינה הפעם הראשונה שעיתון זה עוסק בתיאוריות קשר, ומטבע הדברים עולה השאלה, מדוע? מדוע העיתון מקדם מדי פעם בפעם תיאוריות קשר מופרכות שכאלה? אפשר רק לשער מה נאמר בישיבות החשאיות שעורכים המיליארדר שלדון אדלסון, ראש הממשלה בנימין נתניהו ועורך העיתון עמוס רגב, שמוביל בסופו של דבר לתוצאה הזו. מי שעולה בדעתו תיאוריה משכנעת מוזמן לשגר אותה למערכת "ישראל היום", ולהמתין לפרסום. במדור הסאטירי "באנה באנה" [אור ישראלי, מיקה אלמוג, ליאת שביט, מאיה סובול, שחר סגל ולילך לשם-ברנע], שראה אור בגליון מוסף "הארץ" האחרון, נכללה רצועה מצחיקה שלעגה למנהיג הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף. הרצועה הציגה ארבע וריאציות על העדכונים שקיבל הרב בנוגע לתקיפה באיראן, בכל וריאציה תוארה פגישת עדכון של הרב בנושאים שאינם ברומו של עולם. אתמול דיווח ישראל כהן מאתר "כיכר השבת" על זעם בקרב בכירי התנועה על "הארץ", "שבמדורו הסאטירי בחר לצחוק ולעורר גיחוך מההתייעצויות הנערכות תדיר בביתו של הרב עובדיה, תוך שהם פוערים פיהם כנגד גדול בישראל בצורה משפילה ומזלזלת וחסרת תקדים ברדידותה". ח"כ נסים זאב, כך מדווח, הביע "כאב רב מהפגיעה בדמותו של מרן הגר"ע יוסף שליט"א ואמר כי מדובר בהידרדרות נוספת של מה שכונה בעבר העיתון לאנשים חושבים וכיום כולם כבר יודעים שהוא מיועד לאנשים ללא דעת ובינה". הזעם של בכירי ש"ס, כך נראה, אינו מרתיע את "הארץ". הבוקר מוקדשת הקריקטורה היומית [עמוס בידרמן] לוריאציה נוספת על העדכון שקיבל הרב יוסף בעניין התקיפה באיראן. מבקרי הטלוויזיה של "הארץ" ו"מעריב" מציינים כי אתמול שודר בערוץ 1 שידור חוזר של סרט תעודה על אביו של ראש הממשלה, בנציון נתניהו, ששידורו הראשון היה אך לפני שבועות אחדים.
בעקבות בקשה לתביעה ייצוגית: בית-המשפט העליון פסק כי רשות השידור תמלא את חובתה למרות שהיא נמצאת בפירוק	רשות השידור, הנמצאת בפירוק, תפתח ללא דיחוי בהליכים לפרסום כתוביות בערבית שילוו את כל השידורים החיים שלה בשפה הערבית, כך הוסכם לאחרונה במסגרת פשרה שקיבלה תוקף של פסק-דין על-ידי בית-המשפט העליון. בחודש נובמבר האחרון הגיש נזאר זהראוי, הנדסאי מכונות תושב מגד אל-כרום, בקשה לבית-המשפט המחוזי בירושלים שיתיר לו להגיש תובענה ייצוגית נגד כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק רשות השידור. במרכז התביעה עמדה הטענה כי הרשות אינה מוסיפה כתוביות בערבית לשידורים החיים בערבית וזאת בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ולחוק שידורי הטלוויזיה. זהראוי, אדם עם מוגבלות שמיעה הנעזר בין היתר בכתוביות כדי להבין את הנאמר בתוכניות הטלוויזיה טען בבקשתו כי רשות השידור מפלה לרעה את לקויי השמיעה בני החברה הערבית בישראל, ולמעשה מפלה אותם פעמיים. הן כלפי דוברי ערבית שאינם לקויי שמיעה והן לעומת לקויי שמיעה שאינם דוברי ערבית, אשר נהנים מכתוביות בעברית המלוות את השידורים החיים של רשות השידור בשפה זו. "למרות שאני יודע עברית", הצהיר זהראוי בבקשה שהוגשה על-ידי עורכי-הדין שלומי אבני וערן פלסר, "אני צופה לפעמים בתכניות שהרשות משדרת בשפה הערבית (שפת אמי) בשידור-חי, למשל חדשות או משחק כדורגל בערוץ 33. [...] לא ראיתי מעולם כתוביות בערבית בשידור חי של הרשות בערבית. [...] לדוגמה, במקרים רבים הרשות משדרת משחק כדורגל בשידור חי בערוץ 1 בעברית עם כתוביות סמויות בעברית, המנגישות לאנשים לקויי שמיעה את דברי השדרנים, הפרשנים וכדומה. ובמקביל הרשות משדרת את אותו המשחק בשידור חי בערבית בערוץ 33 ללא כתוביות בערבית". זהראוי דרש פיצוי כולל בסך למעלה מ-15 מיליון שקל לנפגעים מהתנהלות הרשות בגין התקופה שבמהלכה לא שידרה רשות השידור כתוביות בערבית ללקויי שמיעה, וזאת בניגוד לחוק המחייב אותה לעשות כן. הכונס הרשמי פרופ דוד האן, באמצעות עו"ד דרור ויגדור, ביקש מבית המשפט המחוזי שלא לאשר לזהראוי את הגשת התביעה הייצוגית, וזאת ראשית לכל משום שהרשות נמצאת בפירוק ועל כן לא ניתן לנקוט בהליכים נגדה מבלי קבלת היתר מיוחד מהמפרק, היתר שלא ניתן. לגופן של טענות זהראוי השיב המפרק כי הן אינן נכונות. על פי המידע שנמסר לו מהגורמים המקצועיים ברשות השידור, בשנים האחרונות דווקא לוו המשדרים החיים של רשות השידור בשפה הערבית בכתוביות בשפה הערבית, אם כי בשנים 2013-2014 היקף שידורי הכתוביות היה פחות מזה שהחוק מחייב, למעט בשעות השיא. "הנה כי כן, הטענה בבקשה כי רשות השידור מעולם לא כללה כתוביות בשידורים חיים בטלוויזיה בערבית נסתרת לחלוטין על פי הנתונים הרשמיים", נכתב בתגובת המפרק. עוד טען המפרק כי בשל המצוקה התקציבית ומצוקת כוח האדם שבה נמצאת הרשות בחודשים האחרונים, "המצב הנוכחי הוא הטוב ביותר שניתן להשיג בפירוק, והרע במיעוטו". השופט דוד מינץ מבית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת המפרק ודחה את בקשתו של זהראוי. "אין מקום לאפשר את הגשת התובענה הייצוגית, לא מההיבט המהותי ולא מההיבט הדיוני", קבע מינץ. "רשות השידור מתעתדת לחדול מפעילותה בחודשים הקרובים. לפיכך, גם אם מלוא טענות המבקש היו נכונות – ולא השתכנעתי לכאורה כי כך הם פני הדברים – אין מקום לחייב את הרשות לספק שירות ממין חדש". אולם זהראוי הגיש ערעור לבית-המשפט העליון ובדיון שנערך בפני השופטים אליקים רובינשטיין, אורי שהם ודפנה ברק-ארז הביע בית-המשפט התנגדות לפסיקת המחוזי. "אנו סברנו כי כיוון שהמדובר בחובה סטטוטורית לפי חוק שידורי טלויזיה (כתוביות ושפת סימנים), תשס"ה-2005, יש מקום לטפל בנושא גם במצב של פירוק, לרווחת כבדי השמיעה במגזר הערבי ולשם הנגשת השידורים להם", נכתב בהחלטה שניתנה בסוף הדיון בעליון. לפי ההחלטה, לאחר שיג ושיח באולם בית-המשפט הגיעו הצדדים לפשרה, לפיה "רשות השידור תפתח ללא דיחוי בהליכים שמטרתם הגשמת הכיתוביות בערבית בשידורים החיים בערבית". בית-המשפט העליון הוסיף כך: "איננו נוטעים מסמרות קשיחים באשר ללוח הזמנים, אך אנו יוצאים מן ההנחה כי הביצוע יהא בהקדם האפשרי ובזריזות הראויה, מתוך פתיחות ובנפש חפצה, ואנו מקדימים תודה למנהל הטלויזיה בערבית ולמפרקים". באשר לפיצויים שדרש זהראוי, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה בשל הפשרה תשלם רשות השידור 40 אלף שקלים שיועברו לטובת כבדי השמיעה במגזר הערבי, 20 אלף שקלים תעביר לזהראוי עצמו ו-85 אלף שקלים (בתוספת מע"מ) לעורכי-דינו. בשבוע שעבר, לאחר שהתקבלו האישורים הנדרשים, נתן בית-המשפט העליון תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה. ע"א 554/16 11446-08-14
"מעריב" מדווח בהרחבה על מעמד הרפורמים בישראל \| "ידיעות אחרונות" שולח כתב להתחפש למסתנן \| מדינות המערב מגרשות את שגרירי סוריה	"המדינה תכיר ברבנים רפורמים וקונסרבטיבים ותשלם את שכרם", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "לראשונה: המדינה תממן שכרם של רבנים רפורמים", נכתב בזו של "מעריב". גם על שער "ישראל היום" מתפרסמת כותרת: "לראשונה: המדינה תכיר ברבנים רפורמים וקונסרבטיבים". "ההחלטה מהווה הישג היסטורי במלחמתן של התנועות הלא-אורתודוקסיות להכרה על-ידי הממסד", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "מעריב". "השר לשירותי דת יעקב מרגי מאיים: אתפטר לפני שאצטרך לשלם לרב רפורמי". ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, היותה שנויה במחלוקת, הנפץ הפוליטי והחברתי הטמון בה – כל אלו אינם מצליחים להביא את הידיעה אל שער "ידיעות אחרונות", והיא נדחקת לחציו העליון של עמ 14. "הישג היסטורי לרפורמים בתום שבע שנים של דיונים", נכתב בכותרת הגג לדיווח התמציתי של טובה צימוקי ועקיבא נוביק, המלווה בתמונת פרופיל מטושטשת של "הרבנית הרפורמית מירי גולד, שהובילה את המאבק". כמו בעיתונים האחרים, השניים מדגישים כי מדובר בהחלטה עם סייגים רבים ושונים. ב"הארץ" ממשיכה תסמונת הכותרת הראשית המגויסת, דהיינו, העורכים בוחרים להאיר בזרקור על סוגיה שאינה במרכז סדר היום הטבלואידי ומתאימה לעמדה האידיאולוגית של העיתון, אולם עושים זאת כלאחר יד, בלי להשקיע במוצר העיתונאי שעליו מאיר הזרקור. כך הכותרת הראשית מפנה לידיעה לא ארוכה של יאיר אטינגר, ותו לא (עמ 3, המוקדש להרחבה יומית בענייני החדשות, מנוצל לדיווח מתורגם מה"ניו-יורק טיימס" על מדיניות הלוחמה בטרור של הנשיא האמריקאי; לא משהו שלא היה יכול להתפרסם בשבוע שעבר או בחודש הבא). אפילו "ישראל היום" בעל מדיניות הדיווח הקמצנית מקדיש לנושא, מלבד דיווחון קצר (עדנה אדטו ויהודה שלזינגר), שני טורי דעה ממותגים, "בעד" ו"נגד" (למרות ששניהם, בעצם, לגמרי "נגד"). אחד מהטורים, של דובר יו"ר ש"ס לשעבר רועי לחמנוביץ, מעניין במיוחד (השני, של השר לענייני דתות יעקב מרגי, פרימיטיבי כצפוי). הדתיים והחרדים, כותב לחמנוביץ, צריכים "לחבק את החלטת היועץ ולא להילחם בה", משום ש"זה לא יעזור", כי "הכרסום האנטי-אורתודוקסי הוא הרבה מעבר לאווירה או טרנד", אלא "מלחמת קודש" של שופטים, אנשי ציבור ופוליטיקאים, ומשום ש"זו תהיה הזדמנות לעולם האורתודוקסי להוכיח מה זו קהילה שפועלת בשטח לעומת קהילות הפועלות היטב דרך משרדי יחסי-ציבור, עתירות לבג"ץ וארגונים חוץ-פרלמנטריים. תחרות מאז ומעולם הוציאה מן המתחרים את המירב והמיטב. יש לצדד בה – גם אם הדבר יצריך מעט ארגון מחדש של המחנה – ודאי כאשר היא בלתי נמנעת". מסר דומה מהדהד גם מטור הפרשנות המאלף של שמואל רוזנר ב"מעריב", העיתון שמספק היום את הסיקור הנרחב ביותר להחלטת היועץ המשפטי לממשלה. "ככל שיוסרו החסמים, ככל שיסתמן שוויון, כך יידרשו התנועות הליברליות להוכיח שיש להן יכולת לתקשר עם החברה הישראלית לא רק דרך בתי-המשפט, אלא גם בהידברות ישירה. שיש להן כוח משיכה אמיתי. שהן יותר מאשר מפלט לישראלים שאין להם חשק להתעסק עם הרבנות", נאמר בציטוט שהעורכים בוחרים להדגיש. עוד בכפולת העמודים 5-4 המוקדשת לנושא ב"מעריב": דיווח של חיים גריידינגר ונועם שרביט, ראיון שעורך גריידינגר עם הרבה גולד ("קיבלתי כוח מהנערה שסללה את הדרך לבנות לקורס טיס") בליווי תצלום נורמלי שלה, וטור פרשנות נוסף, של דדי צוקר. "אתמול לא התרחשה מהפכה", הוא כותב. "היענות היועץ המשפטי להצעת בג"ץ היא פסיעה שקולה ומדודה של המדינה, שרק יצר ההקנטה של החילונים הופך אותה לדרמה מרעישה". מדובר, כותב צוקר, "בצעד מינהלי גדול עבור קהילה קטנה. יש מעט מאוד יהודים רפורמים במדינת ישראל". ובכלל, הוא מוסיף, "מה שמחתם של החילונים עושה במקום הזה? הרפורמים הם זרם דתי שזכה עכשיו להכרה בזכותם ליהנות מתקציבי מדינה (במועצות האזוריות בלבד, כזכור) [...] אבל הרי החילוני האמיתי, אם לחזור לאמת החילונית הבסיסית, לא רוצה במעורבות של המדינה בחיי הקהילות הדתיות, לא כן?". "שגרירי אסד – החוצה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", המפנה לדיווח על "צעד דיפלומטי חריג ומתואם" שבמהלכו גירשו ארה"ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, צרפת, גרמניה, איטליה, ספרד, הולנד ושווייץ את שגרירי סוריה. "צרפת: לא שוללים התערבות צבאית – באישור מועצת הביטחון", מסתיימת כותרת המשנה. גם על שער "מעריב" מתפרסמת כותרת: "לוחצים על אסד", "ארה"ב ומדינות באירופה סילקו את השגרירים של סוריה. אמ"ן: אסד עשוי לשרוד שנים". ועל שער "הארץ": "נציגי סוריה מגורשים מהמערב; נשיא צרפת: איני שולל תקיפה". על שער "ידיעות אחרונות" אין הפניה לדיווח על הנעשה בסוריה או על תגובת מדינות המערב. ידיעה בעניין מודפסת בשולי עמ 5: "אחרי הטבח: מגרשים את השגרירים". במדור הדעות של העיתון, תחת הכותרת "בוא בשארלה, הולכים", כותב אמנון שמוש: "כל הכבוד למודיעין שהודה שהערכתו לגבי סוריה היתה מוטעית. מי לידינו יתקע שהערכותיו לגבי תקיפה באיראן ותוצאותיה אינן מוטעות ומסוכנות פי כמה". אחרי שפיגר מאחור במהלך הימים האחרונים, חוזר "ידיעות אחרונות" לעסוק באופן בולט בסוגיית המהגרים והפליטים מאפריקה המסתננים לישראל (כן, כן, השתמשתי בכל שמות התואר במשפט אחד). אופן העיסוק של "ידיעות אחרונות" בנושא, בנוסח עיתונות הריאליטי שהיתה נפוצה בזמן העורך הקודם, שילה דה-בר, יכול לתרץ (גם אם לא להסביר) את רפיונו הזמני: "תיעוד נדיר", נכתב בכותרת המשנה מתחת לכותרת הראשית "המסתנן", "דני אדינו אבבה התחזה לפליט אריתריאי וחי במשך שבוע במקום הכי נפיץ בישראל". הפרטים, מבטיחה הכותרת, בעמ 2 ובעיתון של יום שישי. באופן נדיר, נראה שזו הבטחה שיש לה הפעם כיסוי. "אני מתכונן ללילה ראשון על הספסל בגינת לוינסקי. הסיכוי להירדם קלוש", נכתב בציטוט מהטקסט של דני אדינו אבבה על השער, "יותר מדי דברים רוחשים מסביב: מסתננים שמשוחחים בבליל שפות, נרקומנים, זונות. אתה רוצה כסף לאוכל?, אומרים לי, תגנוב טלפונים. ככה שורדים פה". בקטע הקצר המתפרסם בעמ 2 של העיתון מתאר אדינו אבבה, כתב "ידיעות אחרונות" שעלה מאתיופיה, כיצד הסתנן אל גינת לוינסקי, אולם עיקר הדברים הוא תיאור אווירת הפחד מהתפרעויות גזעניות: "ובינתיים, ההפגנה מתעצמת. שוב ושוב נשמעת האזהרה באוויר: תיזהרו מהאנשים של מרזוק!. מי זה מרזוק?, אני שואל אריתריאי שעומד לידי. מה, אתה לא יודע מי זה ברוך מרזוק?, הוא עונה. פתאום אני מבין". גם ב"מעריב", שם מתפרסם דיווח יומי משכונת התקווה של כתב שלא התחזה למהגר אלא פשוט לעיתונאי, פותח יובל גורן וכותב: "מפלס המתח בשכונות דרום תל-אביב יעלה היום לשיאים חדשים, אם עדיין נותרו כאלה, לקראת הפגנה נוספת שיקיימו הערב תושבי השכונות [...] אבל עוד לפני ההפגנה, שיש לקוות שתסתיים בשלום, המציאות בשטח רותחת. מדי כמה שעות מתקבלים דיווחים מאריתריאים ומסודנים על התנכלויות מצד תושבים בשכונות הדרום". לצד הדוגמית מחוויותיו של אדינו אבבה, המובאת תחת הלוגו "דברים שרואים משם", מספק "ידיעות אחרונות" גם דברים שרואים מכאן: טור של נח קליגר ודיווח של תלם יהב. קליגר, הכותב ב"ידיעות אחרונות" על עניינים הקשורים לשואה, מוחה על ההשוואה בין הגזענות היהודית הנוכחית כלפי השחורים מאפריקה ובין הגזענות הגרמנית שהובילה לשואה. עיקרו של ההבדל, לפי קליגר, אינו טמון בהתנהגות הפרטים, אלא ביחס המדינה: הרייך השלישי תיכנן לפגוע בזרים, ואילו הממשל הישראלי מעוניין לעזור להם. זו קביעה שיש לבחון אותה היטב: הרי האנשים של מרזוק – הלא הוא ברוך מרזל – חבריו לדרך ולרעיון, מכהנים כחברים בכנסת ישראל. הדיווח של יהב מוקדש לנתונים עדכניים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שנמסרו אתמול על-ידי ד"ר גלעד נתן לוועדת הפנים, כך יהב. הנתונים מבססים את ממצאי המחקרים שערך מרכז המחקר והמידע בשנים קודמות, ולפיהם, כדבר כותרת הדיווח: "זרים מעורבים בפשע פחות מהישראלים". "רק 0.55% מסך ההליכים הפליליים בשנה האחרונה התנהלו נגד זרים", בעוד ששיעור הזרים באוכלוסייה עומד על 3%, זאת על אף שנרשמה "עלייה קלה" לעומת שנים קודמות. גם שיעור עבירות המין המבוצעות על-ידי זרים נמוך מהשיעור באוכלוסייה הכללית. הדיווח של "ידיעות" מלווה בסלוגן "זרים, לא מה שחשבתם", אולם הוא מוטה לרעת ה"זרים" – דהיינו, הבאים מאפריקה – משום שבנתונים נכללים גם כל התיקים שנפתחו נגד שוהים בלתי חוקיים פלסטינים. כמובן, אפשר להפוך עוד ועוד בנתונים: כך ניתן לטעון, בצדק, וכפי שעולה מהמחקר עצמו של ד"ר נתן, כי עבירות רכוש רבות שמבוצעות על-ידי זרים (כמו גניבות פלאפונים ואופניים המוכרות היטב לתושבי דרום תל-אביב, ושמתנהל בהם מסחר ער לאור יום במדרחוב נווה-שאנן) כלל אינן מדווחות למשטרה. מנגד, יש לשקלל בדו"ח את העובדה כי כמה מהעבירות הן עבירות של זרים נגד זרים, וגם אלו, מן הסתם, אינן מדווחות ברובן. נוסף לכך, גם עבירות התקיפה של יהודים נגד זרים אינן מדווחות, ברובן או בכללן. ברוח הסלוגן "זרים, לא מה שחשבתם", יש להתעכב לא רק על תמונת המציאות העולה מן הנתונים שמציגה המשטרה או מציגים מחקרים, אלא על תמונת המציאות של הפשיעה בקרב הזרים שמשרטטים העיתונים עצמם, ו"ידיעות אחרונות" בראשם. עורכי "ידיעות אחרונות" שחיברו את הסלוגן "זרים, לא מה שחשבתם" הניחו כי בראשם של הקוראים קבועה כבר תפיסה מוקדמת ביחס לזרים. אלו מן הסתם אותם עורכים שהדגישו בכותרות את עובדת היותם של חשודים בעבירות מין נתינים אפריקאים. זה אותו "ידיעות אחרונות", ואיתו עיתונים אחרים, שלא נתן לנתונים להכתיב את סדר היום, אלא צבע אותו בשחור ואדום ממצולות הנפש. ב"ידיעות אחרונות" העיוות בנתונים פועל לרעת המהגרים והזרים, ב"הארץ" הוא פוגע באוכלוסיית המתנחלים: אתמול התפרסם במדור הדעות של "הארץ" בעמ 2 מאמר של הפרופ למשפטים איל גרוס, שתחת הכותרת "סכנה לבטחון הפלסטינים" טען כי "אם אוסרים על פלסטינים להיכנס לישראל מפני שלישראלים נשקפת מהם סכנה בטחונית (לדעתי, איסור גורף כזה הוא פסול), יש לאסור על ישראלים להיכנס לשטחים בשל הסכנה הבטחונית הנשקפת מהם לפלסטינים", והמשיך וטען כי "מבחינות מסוימות הסכנה הבטחונית הנשקפת לפלסטינים ממתנחלים חמורה מזאת הנשקפת לישראלים מפלסטינים". גרוס הצליח לתמצת את הביסוס העובדתי לטענותיו לכדי משפט אחד הנתון בסוגריים: "לפי נתוני בצלם, מאז 2000 הרגו אזרחים ישראלים 50 פלסטינים בשטחים, בנוסף למקרי אלימות רבים שלא הסתיימו במוות". בארגון הימין פרספקטיבה בדקו את הרשימה עצמה, המתפרסמת באתר בצלם תחת הכותרת "פלסטינים שנהרגו בידי ישראלים בשטחים", ומובאים בה שמות ההרוגים ונסיבות מותם: כמעט מחצית נהרגו אחרי שיידו אבנים, דקרו או ירו ביהודים. לגבי אחרים כלל לא ידוע אם אכן נהרגו על-ידי יהודים, משום שנסיבות מותם אינן ידועות. הרשימה כוללת 45 שמות, ולא 50 (אם כי היא מעודכנת רק עד 2008). אגב, לפי הרשימה המקבילה של בצלם, מספר האזרחים הישראלים שנהרגו על-ידי פלסטינים בשטחים מאז 2000 עומד על 254. בתוך גבולות הקו הירוק נהרגו עוד 500 אזרחים על-ידי ערבים. ב"מעריב" מפרסמים ידיעה תחת הכותרת "אחרי האסון: רחל חוזרת לבית-הספר". באחת משתי התמונות נראה "דודה רונן כהן" כשהוא נושא את הילדה בזרועותיו. כזכור, הילדה בת ה-7 איבדה את כל שמונת בני משפחתה בתאונת דרכים לפני כשבוע. "מנסה להתאושש" היא כותרת הגג. נראה שמציצנות עיתונאית בטקסט ובתמונה אל פרטי חייה של ניצולה מטרגדיה היא הדרך של "מעריב" לעזור בנסיון ההתאוששות. במדור החוץ של "ידיעות אחרונות" מדווחים על מותם של 17 איש, פציעתם של 200 והרס בתיהם של רבבות בחבל אמיליה-רומאניה באיטליה, תחת הכותרת "הטרגדיה של חבל הפרמזן". זאת משום ש"חבל אמיליה-רומאניה מוכר כחבל האוכל האיטלקי בזכות תעשיית הפרמזן והחומץ הבלסמי". אם חס וחלילה תתרחש רעידת אדמה ברחוב מוזס, יוכלו לדווח בעיתוני איטליה על טרגדיה בחבל הטעם הרע. "זה בסדר גמור להיות פרו-פלסטיני, אבל השאלה היא כמה רחוק אתה מרשה לעצמך ללכת עם הדוקטרינה הזאת", שואלת לילך סיגן בטור במדור הדעות ב"מעריב", המספק תשובה מיניה וביה: עד להפרעה להצגת תיאטרון. זה כבר קו אדום. בסיום הטור היא מציעה למתנגדים לביקורת על ישראל להיוועץ בשיילוק, הסוחר מוונציה. רק היום, ב"מעריב". להשיג בדוכנים.
העיתונים מפספסים הזדמנות להעמיד סדר יום כלכלי-חברתי \| הכנסת רופאים ישראלים לעזה מבליטה את מצב העיתונאים הישראלים \| ומסע הבחירות של לבני מגיע עד לכותרת הראשית של "הארץ"	הבוקר מתפרסמים נתוני דו"ח העוני שחיבר המוסד לביטוח לאומי, המתייחסים למחצית הראשונה של שנת 2008. הנתונים, בקצרה, מלמדים על כך שממדי העוני בישראל נותרו פחות או יותר כשהיו, אך חומרת העוני גברה בקרב העשירונים התחתונים, ומספר העניים שאינם מובטלים גדל אף הוא. למעלה ממיליון וחצי ישראלים מוגדרים לפי הדו"ח כעניים, מהם כמעט חצי מיליון ילדים. סיקור דו"ח העוני הנוכחי בעיתונות המודפסת אינו שונה מהותית מסיקור קודמיו – הוא קטן, שולי, ובעיקר שטחי. היחס אליו הוא כאל טפיל טורדני שאחת לכמה חודשים צץ, כאילו יש מאין, ומאלץ את עורכי העיתונים להקצות לו מעט מקום על חשבון סנסציות פליליות וידיעות רכילותיות (אלוהים בירך את ישראל בשנים האחרונות במספר מכובד משתיהן). אלא שבניגוד לפעמים קודמות, ההחלטות של עורכי העיתונים להצניע את גם נתוני הדו"ח הנוכחי ראויות למשנה ביקורת. עד לפני כמה שבועות היתה תחושה שתוצאות הבחירות עשויות להיקבע לפי העמדות הכלכליות והחברתיות של המועמדים. נכון, אין הבדל תהומי בין העקרונות הכלכליים המובילים את המפלגות הגדולות בישראל, אך עצם העלאת הנושא לדיון היתה עשויה לחדד את ההבדלים שבכל זאת קיימים, מה גם שרשימות אחרות לכנסת מציגות אגנדה שונה באופן מובהק. המלחמה בעזה שינתה כל זאת, כמובן. כעת, עם סיומה, ניתן היה להחזיר את הנושאים הללו למרכז סדר היום. אחרי הכל, הם משפיעים על היום-יום של קוראי העיתונים לא פחות מנפילות קסאמים וגראדים. למרבה הצער, אף עיתון אינו מנצל את ההזדמנות כדי להעמיד סדר יום חלופי, אזרחי, לבחירות הקרובות. מדוע מעמיק העוני? איך בכלל נקלענו למצב שבו ממדי העוני כה גדולים? הרי הנתונים מתייחסים לתחילת 2008, תקופה שסיכמה חמש שנות צמיחה במשק, לפני שפרץ המשבר הכלכלי העולמי במלוא עוזו. בעיתונים אין כלל ניסיון לענות על שאלות בסיסיות שכאלה. מה דעתם של המועמדים לראשות הממשלה על הנתונים? מה דעתם של מי שרואים את עצמם מועמדים לתפקיד שר האוצר? אולי בעיתוני מחר נקבל את תגובתם. בינתיים הכותרות בעיתונים מתייחסות לנושאי ביטחון, דיפלומטיה ופלילים. ב"עיתון הכלכלה והעסקים של ישראל", "דה-מרקר", אין ידיעה על הדו"ח, אולי בגלל מועד הירידה לדפוס. מן העבר השני, ב"כלכליסט", הוקצו למיקי פלד כמה אינטשים בתחתית עמ 8. הוא מנצל אותם לטובה, ככל הניתן, עם הכותרת היחידה הבוקר שמבליטה את הניגוד בין הצמיחה במשק להעמקת העוני: "גם בתום חמש שנות צמיחה: כל משפחה חמישית בישראל ענייה" (כך במהדורת הדפוס). רק ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" מצליח הנושא להשתחל אל עמוד השער, וב"ידיעות אחרונות" בלבד הוא זוכה להבלטה יחסית, עם הבחירה למקם את סיקורו בעמ 4. אך הדיווח שם [דוד רגב] אף הוא מוגבל לזווית הרווחה, בלי כל ניסיון לגייס כתבים נוספים כדי לקשר בין העוני המחריף לעובדה כי בעוד פחות משלושה שבועות יבחרו אזרחי ישראל ממשלה חדשה. במקום שהדו"ח הנוכחי יהפוך לנקודת ציון במערכת הבחירות, הוא צפוי להישכח מהר יותר מקודמיו, דווקא בשל הקלחת הפוליטית שבה עוסקים העיתונים. קתרין אורמסטד מדווחת הבוקר ל"הארץ" מרצועת עזה ("לדברי האנשים, ניתן עדיין להרגיש בסרחון הגופות המרקיבות"). זה העיתון היחיד שטורח ליידע את קוראיו על השלכות ההתקפות הישראליות על הרצועה. בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות", להבדיל, מוקדשים הבוקר שני עמודים לידיעה המופיעה תחת הכותרת "משרד החינוך נגד חורשת האקליפטוס", וידיעה מרכזית נוספת, התופסת כשליש מעמוד השער וכמעט את כל כפולת האמצע שלו, עוסקת בעובדה כי בחרמון טרם ירד שלג בכמות משמעותית בחורף הנוכחי. כתבנו ש"הארץ" הוא העיתון היחיד המדווח מעזה? ובכן, לא בדיוק. ב"ישראל היום" מתפרסם טור צד בעמ 7 ובו מדווח דניאל סיריוטי כי משלחת של 12 רופאים ערבים-ישראלים נכנסה לעזה מטעם ארגון רופאים לזכויות אדם. לפי דיווחו, הרופאים הישראלים מספרים על מצב סניטרי "כה חמור עד שהוא מהווה סכנה של ממש לפצועים". סיריוטי מציין כי "צה"ל דחה בקשה של מספר רופאים יהודים להצטרף" למשלחת. המשפט האחרון מזכיר כי ישראל ממשיכה להטיל מגבלות על כניסת ישראלים לרצועה. אף שהרצועה נפתחה כבר לכתבים זרים, כאורמסטד, היא עדיין סגורה בפני כתבים ישראלים. אבל, רגע, כיצד ייתכן שרופאים ישראלים מקבלים אישור להיכנס לרצועה ואילו עיתונאים ישראלים, גם כאלה שאינם יהודים, עדיין לא מדווחים על הנעשה שם בכלי התקשורת הישראליים? נראה כי מקבלי ההחלטות בממשלה ובצה"ל אינם רואים דמיון בין סיוע הומניטרי לתושבי עזה לסיוע אינפורמטיבי לתושבי ישראל. זה מובן, בהתחשב במידע הלא נעים שעיתונאים ישראלים עשויים להביא מהרצועה. אך עבור מקבלי ההחלטות בכלי התקשורת, אפליה זו בין רופאים לעיתונאים אמורה לעורר תרעומת. אולי אם העיתונאים היו מתארגנים כעמותה ללא מטרות רווח, הם היו מקבלים אישור חריג להיכנס לרצועה ולדווח לציבור הישראלי על מה שמתרחש כמה עשרות קילומטרים ממערכות העיתונים. הכותרות הראשיות, כאמור, מתרחקות מדו"ח העוני. מרביתן ("ידיעות אחרונות", "מעריב", "ישראל היום") עוסקות בהחלטתו של נשיא ארה"ב לשלוח לאזור את נציג הממשל החדש, גורג מיטשל. רק עורכי "הארץ" החליטו להפוך אמירה פוליטית של שרת החוץ, שהיא חלק מקמפיין הבחירות של קדימה, לכותרת ראשית: "מקורבי לבני: נתניהו יגרום להתנגשות עם אובמה". "שבועיים לבחירות, המפלגות מגייסות גם את נשיא ארה"ב לקמפיין", קוראת כותרת הגג לידיעה הראשית [מזל מועלם וברק רביד]. האם נכון לגייס גם את הכותרת הראשית של העיתון לקמפיין? אפילו ב"ישראל היום" ממקמים הבוקר את הכותרת התועמלנית ("בעקבות הסקרים: תחושה קשה בקדימה") בתחתית השער, ולא בראשו. אסף אוני מדווח ב"הארץ" על תוכניתה של ממשלת צרפת להצלת העיתונות המודפסת במדינה. לפי התוכנית, כל צרפתי בן 18 יהיה זכאי למנוי חינם לעיתון מודפס על-פי בחירתו, ומספר הפרסומות מטעם הממשלה בעיתונות יוכפל. בסך-הכל יושקעו כ-600 מיליון יורו בניסיון "לחלץ את תעשיית העיתונות במדינה מהמשבר שבו היא נמצאת". סרקוזי, מוסר אוני, אמר כי "זוהי אחריותה של המדינה להגיב למצב החירום שנוצר בשל הקריסה בהכנסות מפרסום". לפי דיווחו, המצב בצרפת אכן חמור במיוחד, בין היתר בשל עוצמת איגוד עובדי הדפוס. רק שני עיתונים צרפתיים, לענייני ספורט וכלכלה, הצליחו להרוויח בשנה החולפת. אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אבי וייס, הודיע לעובדיו ביום שישי האחרון כי במסגרת הקיצוצים בחברה, "נבחנת האפשרות להוריד חלק מהתוכניות". נדב איל מדווח ב"מעריב" על הסערה שמתחוללת בבריטניה בעקבות החלטת רשת ה-BBC שלא לשדר תשדיר התרמה למען תושבי רצועת עזה. אמיר שוורץ מציין ב"כלכליסט" כי כחלק מהשינויים העוברים על תחנת הרדיו 88FM, הושמע בה השבוע שיר של הזמרת בריטני ספירס. "תחזית המנדטים על-פי שלושת העיתונים הגדולים", שמפרסם הבוקר "מעריב", אינה כוללת את סקר "ישראל היום" שפורסם ביום חמישי. ארבעת עמודי המוסף "גלריה" של "הארץ" אוחדו הבוקר עם ארבעת עמודי חלק ב של העיתון.
התוכנית "תיק תקשורת" מה-21.5.2009: על סיקור פגישת נתניהו-אובמה \| שיחה עם מוטי קירשנבאום על העיתונות ועתיד ערוץ 10 \| יאיר גרבוז על התוכנית "המקור" \| ועמנואל רוזן על ההבדל בין דליה איציק לשרה נתניהו	בפתח התוכנית מעיר עמנואל רוזן על חשיבות חקירת התקיפה של שירה מרגלית, סמנכ"לית רשת, זכיינית ערוץ 2. בהמשך משוחח רוזן עם ציקו מנשה, הכתב המדיני של חדשות ערוץ 10, ועם רון בוסו, כתב סוכנות הידיעות הצרפתית AFP, על סיקור הפגישה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארה"ב ברק אובמה. התקשורת הישראלית הכתירה את הפגישה כפגישה קשה, שבה התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, בעוד שמחנה נתניהו הגדיר את הפגישה כעניינית וטובה. האם התקשורת הישראלית ניפחה את הציפיות מהפגישה? מדוע יש פער בין הדיווחים בתקשורת לתחושות של נתניהו לגבי תוצאות הפגישה? כיצד תודרכו העיתונאים הישראלים לעומת האמריקאים ומה היו הבדלי הגרסאות? השבוע קיבל מוטי קירשנבאום מתלמידי התקשורת של מכללת עמק יזרעאל פרס הוקרה על מפעל חיים. עמנואל רוזן משוחח איתו על מקצוע העיתונאות ועתיד העיתונות. האם קירשנבאום ממליץ לצעירים להיכנס לתחום התקשורת ומה הוא מייעץ להם? מה דעתו על מאבק אנשי ערוץ 10 נגד סגירת הערוץ ומדוע לא נשמע קולו בעת המאבק? האם כוחה של התקשורת נחלש וכיום היא פחות משפיעה על התנהגות הפוליטיקאים? יאיר גרבוז על התוכנית "המקור" ועמנואל רוזן על ההבדל בין דליה איציק לשרה נתניהו.
"במקרה דנן הבהירה הגב אדטו, שעה שהעבירה את הכתבה לפירסום, את עמדת התובע באשר לפרסום מכלול דבריו. השמטת חלק מהם, ויהא טעם ההשמטה אשר יהא, הביאה את הפרסום לידי לשון הרע"	בית משפט מחוזי תל אביב-יפו א 000111/98 לפני: שופט: אלטוביה מגן תאריך: 03/05/2005 עוד חוטר ישי דרור התובע נ ג ד 1 . גילת מרדכי 2 . שליו אילון 3 . מוזס ארנון הנתבע נוכחים: ב"כ התובע: עוד חוטר ישי, סיון אמיר ב"כ הנתבע: עוד מוזר.ב מיבי, ט ליבליך תביעת לשון הרע בגין ארבע כתבות בעיתון "ידיעות אחרונות", אשר ייחסו לתובע חלק בקידום חוק החנינה לרגל מלאת יובל למדינה, וזאת בתקופה בה כיהן כראש לשכת עורכי הדין ובעת שהתנהל הליך פלילי נגדו באישום ביצוע עבירות מס שונות. ביהמ"ש קיבל את התביעה בחלקה וקבע: ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, ולפי הנסיבות החיצוניות לביטוי והלשון המשתמעת ממנו. בשלב השני, יש לברר בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, עפ"י סעיפים 2-1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. בשלב זה, יש משמעות להיותו של הנפגע מלשון הרע דמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי. בשלב השלישי, יש לבדוק האם עומדת למפרסם ולו אחת מן ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. בשלב הרביעי, יש לקבוע הסעדים בגין פרסום הביטוי של לשון הרע. במקרה דנן, יש להטיל חבות בגין פרסום לשון הרע בשל אחת מן הכתבות שפוסמו. האמור בכתבה מהווה לשון הרע, במובנה בחוק, מפני שהתובע מצטייר כמי שמנצל את תפקידו הציבורי כדי לחמוק מאימת הדין המוטלת עליו. לנתבעים לא עומדת הגנת אמת הפרסום לגבי כתבה זו. הכתבה אינה משקפת את האמת בכללותה, היות שהושמטה ממנה חלק מתגובת התובע, לפיו הצהיר התובע כי לא ינצל את זכות החנינה. כמו כן, לא עומדת לנתבעים הגנת תום הלב לגבי כתבה זו. הפיצויים לנפגע מלשון הרע אמורים לשרת מספר מטרות: תרופתית, הצהרתית ועונשית. בפסקו פיצויים בגין לשון הרע, יעריך ביהמ"ש את הנזק בהתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, בחומרת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. במקרה שהפרסום נעשה ע"י כלי תקשורת, כמו עיתון, רדיו או טלוויזיה, ככל שהתפוצה היא רבה יותר, הנזק עשוי להיות גדול יותר, והפיצוי רב יותר. במקרה דנן, סכום של 24,000 ₪ הינו פיצוי ראוי וסביר. מבוא לפניי תביעת לשון הרע על סכום של 1,800,000 ₪, בגין ארבע כתבות בעיתון "ידיעות אחרונות", אשר ייחסו לתובע חלק בקידום חוק החנינה לרגל מלאת יובל למדינה, וזאת בתקופה בה כיהן כראש לשכת עורכי הדין ובעת שהתנהל הליך פלילי נגדו באישום ביצוע עבירות מס שונות. 5129371 הכתבות נושא התביעה 1. ביום 22/11/97, התקשרה הגב עדנה אדטו, כתבת עיתון "ידיעות אחרונות" בירושלים (להלן: "העיתון") לביתו של התובע וביקשה לקבל את עמדתו, כראש לשכת עורכי הדין דאז, בעניין יוזמת החנינה לשנת היובל, לצורך פרסום ידיעה חדשותית בנושא. במהלך השיחה, הביע התובע את תמיכתו ביוזמת החקיקה האמורה, אשר צפויה הייתה לחול גם על נאשמים שמשפטם תלוי ועומד בעבירות שחומרתן תיקבע על-ידי המחוקק, אך הדגיש כי היה ויתקבל החוק, ימחל הוא על זכותו ליהנות מכל חנינה ויעמוד על מיצוי ההליך הפלילי שהוגש נגדו. כל זאת רשמה הגב אדטו והעבירה את הידיעה למערכת העיתון עוד באותו היום (נ/34). בכתבה שפורסמה ביום שלמחרת (נספח 1 לכתב התביעה, להלן: "הכתבה הראשונה"), הובאה תגובתו של התובע באופן חלקי. נאמר בכתבה כי לדברי התובע, החנינה תוענק גם למי שמשפטו תלוי ועומד, אך לא צוינה העובדה כי לדבריו, לא יבקש חנינה לעצמו (להלן: "החלק שהושמט"). וכך נכתב: "יו"ר לשכת עורכי-הדין, דרור חוטר-ישי: (תמונה) לחון גם מי שטרם הורשע כתב-אישום נגד חוטר-ישי נדון בימים אלה בבית-המשפט" מאת עדנה אדטו, כתבת "ידיעות אחרונות" ראש לשכת עורכי-הדין, עו"ד דרור חוטר-ישי, תומך בחוק חנינה כללית שיחול גם על נאשמים שהליכים משפטיים תלויים ועומדים נגדם בבתי-המשפט. לדברי חוטר-ישי, חוק החנינה הינו דבר מתבקש לרגל שנת החמישים למדינה. לא מדובר בחנינה כללית לכלל ציבור העבריינים בארץ, אלא אך ורק לחנינה על עבירות אשר חומרתן נמצא מתחת לרף מסוים, כפי שתקבע הכנסת. ראוי, כמובן, כי החנינה תחול לא רק על הליכים שהסתיימו, אלא גם על הליכים התלויים ועומדים ובלבד שהם מתחת לרף. יצוין, כי נגד חוטר-ישי הוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום בת"א, בחשד שפעל במזיד ובכוונה כדי להתחמק מתשלום מס הכנסה וסייע לאדם נוסף לחמוק מתשלום מס. משפטו נפתח בחודש פברואר השנה..." [...] טענות הצדדים 6. התובע טוען כי הכתבה הראשונה, על כל חלקיה, הינה בבחינת לשון הרע, שכן ממנה עולה כי הוא פועל לקידום חוק החנינה כדי לחלץ עצמו מכתב האישום שהוגש נגדו. התובע מציין כי בהיותו למוד לקח מאירועים קודמים ובהיותו מודע לרושם המוטעה שעלול להיווצר במקרה זה, הכתיב לגב אדטו, באותה שיחה שהתקיימה ביניהם ערב פרסום הכתבה, את עמדתו המפורטת לגבי חוק החנינה, תוך שווידא כי כל מילה נרשמת כראוי, וכן ביקש מפורשות כי תגובתו תפורסם במלואה או שלא תפורסם כלל. לטענתו, הנתבעים לא פרסמו את החלק שהושמט במזיד, במטרה לפגוע בשמו הטוב ולהציגו כמי שמנצל את מעמדו הציבורי כדי לקדם עניין אישי שלו. עוד טוען התובע, כי הגב אדטו התנצלה על שדבריו לא הובאו בשלמותם, במהלך שיחה שקיים עמה לאחר פרסום הכתבה, אך הנתבעים, לעומתה, לא שעו לבקשתו לפרסם הודעת תיקון והתנצלות שתכלול את החלק שהושמט. [...] 9. לבסוף, התובע משוכנע כי הכתבות הנ"ל הינן חלק ממסע פרסום מכוון שנקט העיתון נגדו, על רקע מאבקו של התובע לשיפור תפקודן של רשויות השיפוט והאכיפה ועל רקע דעותיו הידועות בדבר תפקודן הלקוי של אלה ובדבר הקשר הסימביוטי הפסול שהן מקיימות עם התקשורת. 10. מנגד, טוענים הנתבעים כי אובייקטיבית, האמור בכתבות אינו בגדר לשון הרע, וכי לתובע יש ככל הנראה סף רגישות סובייקטיבית גבוה משל האדם הסביר. זאת ועוד, לטענתם התובע לא הצביע על פגיעה של ממש שנגרמה לו עקב הפרסום, שיש בה כדי לבסס עילה של לשון הרע, ותביעתו עוסקת בזוטי דברים, ב"מעשה של מה בכך". לגבי הכתבה הראשונה, בפרט, טוענים הנתבעים כי בעקבות דרישתו של התובע לפרסם תיקון והתנצלות, ולאחר חילופי דברים בין באי-כוח הצדדים, הוסכם כי לכשיועלה שוב נושא יוזמת החנינה, יפרסם העיתון את עמדתו המלאה של התובע בסוגיה. ואכן, עמדתו זו התפרסמה בשתי הזדמנויות, בכתבה הנוספת ובכתבה הרביעית. לפיכך, טוענים הנתבעים, מושתק התובע ומנוע הוא מלתבוע אותם בגין הכתבה הראשונה. [...] 25. בכתבה זו, נכתבו במשיכת קולמוס אחת העובדה כי התובע, ראש לשכת עורכי הדין, תומך בחוק החנינה לקראת שנת היובל למדינה, אשר אמור לחול גם על נאשמים שטרם הורשעו, והעובדה כי התובע עצמו נאשם במעשים פליליים. לא מן הנמנע, שהקורא הסביר יקשר בין השניים ויגיע למסקנה המתבקשת מצירופם של אלה כי התובע, בעודו חבוש בכובעו הציבורי, מקדם חוק, אשר עשוי להיטיב עמו כאדם פרטי. האמור בכתבה הראשונה מהווה, אם כך, לשון הרע, במובנה בחוק, מפני שהתובע מצטייר כמי שמנצל את תפקידו הציבורי כדי לחמוק מאימת הדין המוטלת עליו. התנהגות כזו יש בה משום חוסר הגינות, שימוש לרעה בכוח הטמון במשרה ציבורית והפרת אמון הציבור, ועל כן, בפרסומה יש כדי לבזות את התובע וכדי לפגוע במשרתו כראש לשכת עורכי הדין ובעיסוקו כעורך-דין מן השורה. ברי כי היה בידם של הנתבעים למנוע זאת אילולא היו משמיטים את הצהרתו של התובע כי יחתור למיצוי ההליך הפלילי המתנהל נגדו, על אף האפשרות לזכות בחנינה. [...] סיכומו של דבר – לגבי הכתבה הראשונה, לא עומדת לנתבעים הגנת אמת הפרסום. עוד אעיר כי מרואיין יהא זה איש ציבור או אדם מן השורה, העומד על כך כי שעה שמובאים דברים מפיו יובאו הם במלואם או שלא יובאו כלל, הרי מתנה הוא את דבר פרסום דבריו. המפרסם יכול שידחה תנאי זה מראש על כל הנובע מכל. שעה שלא דחה הוא תנאי זה עליו לפעול להביא הדברים אם לא כלשונם המדויקת הרי כרוחם כבעיניו של המצוטט ובכלל זה את מלא הדברים אליהם מתיחס המרואיין. סבר המפרסם כי חלק מן הדברים אינם ראויים לפרסום עליו ליידע את המרואיין את עמדתו. במקרה דנן הבהירה הגב אדטו, שעה שהעבירה את הכתבה לפירסום, את עמדת התובע באשר לפרסום מכלול דבריו. השמטת חלק מהם, ויהא טעם ההשמטה אשר יהא, הביאה את הפרסום לידי לשון הרע. השמטה מסוג זה אינה עניין של שיקולי עריכה גרידא כפי שביקשו הנתבעים לקבוע. דומני כי גישתי זו באשר לנוהל הנכון בקשר עם התניית פרסומם של דברים מפי אומרם, עולים בקנה אחד עם כללי אתיקה עיתונאיים ראויים. [...] 65. אכן, לא הוכח בראיות ממשיות כי הנתבעים 2-3 התכוונו לפגוע בשמו הטוב של הנפגע באמצעות פרסום הכתבה הראשונה, ונמצא כי פעלו לתקן את הפרסום הפוגע תוך ימים ספורים ובאופן סביר ומידתי, ביחס לאותו פרסום. כן יש ליתן משקל לכך שבסופו של יום, התקבלה התביעה ככל שהיא נוגעת לכתבה הראשונה בלבד, וטענותיו של התובע לגבי שלוש הכתבות האחרות נדחות. 66. לאור כל האמור, אני קובע כי סכום של 24,000 ₪ הינו פיצוי ראוי וסביר בנסיבות העניין. בנוסף, ישאו הנתבעים 2-3 בחלקן של הוצאות משפטיות התובע בסך 1,500 ₪ . כן ישאו הם בחלק שכר-טרחת עורך-דין התובע בסכום של 18,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום. לקריאת פסק הדין המלא
כונסי "גלובס" החליטו למכור את הבעלות לאלונה בר-און, בעלת מניות מיעוט • דוד דוידוביץ, שהציע 100 מיליון שקל: ההחלטה נובעת מאינטרסים פסולים של הבנקים • הכונסים: שווי הצעת בר-און עומד על 106 מיליון שקל, ולא כפי שפורסם	האוליגרך הרוסי דוד דוידוביץ, המתמודד על רכישת השליטה בעיתון "גלובס", טוען כי כונסי הנכסים של היומון הכלכלי החליטו להתנגד להצעת הרכש שלו בשל אינטרסים פסולים. הטענה של דוידוביץ נמסרה הערב (20.2) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בהסתמך על דיווח שהתפרסם באתר "כלכליסט" ולפיו הכונסים החליטו לחזור בהם מתמיכתם בהצעתו של האוליגרך ולתמוך בהצעה חדשה שגיבשה משפחת בר-און, בעלת מניות מיעוט בעיתון. לפי הדיווח שהתפרסם ב"כלכליסט", בתום הליך גישור שהתנהל מול הכונסים הציעה משפחת בר-און לרכוש את השליטה ב"גלובס" תמורת 29 מיליון שקל – סכום שאותו בכוונתה לגייס בסיועו של בעל ההון חן למדן. סכום זה נמוך בהרבה מההצעה האחרונה שהגיש דוידוביץ לבית-המשפט, שעמדה על 45 מיליון שקל בתוספת הזרמה של 23 מיליון שקל לצורך שיקום העיתון – סכום שלדברי הכונסים אינו משקף את השווי האמיתי של "גלובס", שהוא לדבריהם נמוך בהרבה. זאת ועוד, בשבועות האחרונים העלה דוידוביץ את הצעתו באופן ניכר, והעמיד אותה על סכום של 100 מיליון שקל שישולמו במזומן. ההצעה המעודכנת, בצירוף החוזה המוצע, הועברה בימים האחרונים לכונסי הנכסים, עורכי-הדין איל רוזובסקי ורונן מטרי, אך לא הבשילה לכדי חתימה. "רונן, למה צריך לשחק משחקים, אנחנו מציעים 100 מיליון ש"ח במזומן", כתב נציגו של דוידוביץ, עו"ד שמואל קסוטו, בהודעת דואר אלקטרוני ששלח אמש לעו"ד מטרי. היום התברר כי חרף העלאת הסכום שמציע דוידוביץ, הכונסים החליטו לתמוך בהצעה של משפחת בר-און. את ההכרעה בין שתי החלופות יקבל השופט הדן בתיק, איתן אורנשטיין. על-פי החישוב שערכו נציגיו של דוידוביץ, יחד עם מימוש של נכסי החברה-האם של "גלובס", מוניטין, ההצעה של בר-און ולמדן עומדת על סכום של 55 מיליון שקל – כמחצית מהצעתו של האוליגרך. על רקע ההחלטה לתמוך דווקא בהצעה הנמוכה מצאו לנכון באי כוחו של דוידוביץ להעלות תהיות בנוגע לנקיון הכפיים של בר-און ושל שני הבנקים המעורבים בהליך הפירוק, בנק לאומי ובנק הפועלים. "נראה כי הבנקים והכונסים פועלים מתוך אינטרסים שחורגים מהאינטרס השקוף של כינוס הנכסים בתיק דנן", כתבו עורכי-הדין של דוידוביץ בבקשה דחופה שהגישו הערב לבית-המשפט. טרם הוגשה תשובה מצד משפחת בר-און והכונסים. לטענתם, מההתנהלות של משפחת בר-און "עולה ריח חריף של ניגוד עניינים, אשר נובע מכך שלבר-און יש (למיטב הידיעה) חובות נוספים לבנקים, אשר עשויים להסביר את רצונם של הבנקים להגיע להסכם עם בר-און דווקא, ובכך אולי למנוע בירור על אודות האופן שבו בר-און הגיעו לחובות האמורים". לפיכך, בין היתר, מבקשים עורכי-הדין מהשופט אורנשטיין שלא לקבל את הצעתם של הכונסים, ולהורות על מכירת העיתון לדוידוביץ. באי כוחו של האוליגרך, עו"ד קסוטו ועו"ד בלה פלד, הוסיפו כי "מן הראוי לדרוש גילוי מלא של כל הפרטים על אודות מערכת היחסים שבין בנות משפחת בר-און וחברות שבבעלותן ובין הבנקים, על מנת שניתן יהיה לראות האם העסקה שנכרתת בין בר-און ובין הכונסים מסדירה גם חובות אלה". זמן קצר לאחר הגשת הבקשה של דוידוביץ הוגשה לבית-המשפט הצעתם המעודכנת של כונסי הנכסים, וממנה עלה כי הדיווח ב"כלכליסט" – שעליו הסתמכו עורכי-דינו של האוליגרך – לא היה מדויק. מפנייתם של הכונסים לבית-המשפט עולה כי שווי ההצעה שהגישה משפחת בר-און מסתכם בכ-106 מיליון שקל – ולפיכך מדובר בהצעה הגבוהה ביותר שהוגשה עד כה לרכישת "גלובס". על-פי הכונסים, חלק מהסכום יוזרם ישירות מכיסי הרוכשים, והיתר מקורו במימוש של נכסי החברה. לדברי הכונסים, שתי ההצעות ראויות – אך זו של משפחת בר-און ראויה יותר. לטענתם, הצעת 100 מיליון השקלים של דוידוביץ כללה "כשלים מהותיים" ודרישה ל"מצגים והתחייבויות מצד הכונסים, שאינם מאפשרים את קבלתה", ולפי תרחישים אפשריים גם עלולה להצטמק. עם זאת, ציינו, הם ערוכים להמשיך את המשא-ומתן עמו ולתת לו הזדמנות לשפר את הצעתו. 32206-09-16 לעיון בבקשה של דוד דוידוביץ להורדת הקובץ (PDF, 3.03MB) לעיון בבקשתם של כונסי הנכסים להורדת הקובץ (PDF, 1.34MB) להורדת הקובץ (PDF, 1.34MB)
שר הרווחה חיים כץ יחל לחשוף את הלו״ז שלו. חברי הכנסת של סיעת כולנו ישקלו לפרסם את פגישותיהם באופן נגיש טכנולוגית. אחרים ישקלו להעלות לרשת את יומנם - אלו הם חלק מהתוצרים של הכנס שערכנו בשבוע שעבר	ביום רביעי (15.7.15) קיימנו בכנסת דיון ראשון מסוגו בנושא שקיפות לו״זים שיועד לשרים, ח"כים וליועצים שלהם. הדיון – שלא היה קורה ללא סיוע יו״ר ועדת השקיפות החדשה סתיו שפיר – לא עסק בשיימינג לאלו שלא חושפים לו״ז, אלא בהסברה. יוזם הכנס תומר אביטל פתח ואמר כי מטרת הכנס היא להסביר לנבחרי ציבור המעוניינים בשקיפות איך לעשות זאת בפועל. ח"כים שכבר פועלים בשקיפות סיפרו כיצד הפכו שקופים יותר ואנשי מקצוע הבהירו איך לקדם התנהלות שקופה כמו פרסום לוחות זמנים,הצבעות בוועדות ועוד. שר הרווחה חיים כץ (ליכוד), פרסם לכבוד הכנס לראשונה את הלו"ז המלא שלו בשבוע שעבר (מצורף למטה) והבטיח שימשיך לפרסם אותו בהמשך. הח"כית ציפי ליבני (המחנה הציוני), שפרסמה את הלו"ז המלא שלה בקביעות כשרת משפטים, סיפרה על החששות והאתגרים שנלוו למהלך. "אני מודה שמאוד היססתי. בדור שלי החשיפה קשה יותר, זה קשה לי ברמה האישית, ומצד שני זה מאפשר לי לחבור טוב יותר לציבור כשהציבור רואה במה אתה משקיע זמן, מה על סדר היום שלך". לבני סיפרה על יוזמות שקיפות שקידמה כשרת משפטים, "כשעמדתי בראש וועדת שרים לחקיקה, לא היה לי ברור למה ההצבעות צריכות להערך בלחישות ובסתר", אמרה ליבני, "חשבתי שההצבעות צריכות להיות שקופות. מי שטירפד את זה היה רה"מ בנימין נתניהו". חברת הכנסת מירב בן ארי (כולנו) שמפרסמת את הלו"ז המלא שלה – ללא השחרות ומראש מדי שבוע – אמרה כי התנגדות למהלך מגורמים שונים לא תרתיע אותה. "אני מודיעה לכל מי שנפגש איתי שהפגישות שלי מפורסמות", הסבירה הח"כית, "מי שזה לא מתאים לו שלא ייפגש איתי. לי אין מה להסתיר". חברת הכנסת סתיו שפיר (המחנה הציוני), שפרסמה לו"ז חלקי סיפרה שהתגובות לפרסום היו אוהדות, "אני מפרסמת את מספר השעות שאני עובדת בשביל הציבור, והציבור רואה שאני עובדת קשה בשבילו". ח"כ יואל חסון, שהשתתף גם הוא בכנס, הבטיח לבחון את פרסום הלו"ז המלא שלו לאור מה ששמע, וצוות השקיפות של מפלגת כולנו קיבל סקירה מקצועית על דרכים טכניות נוספות לפרסום הלו"ז מניר הירשמן, יועצו של השר לשעבר מיקי איתן (ליכוד). נקבעה בין הצוות להירשמן פגישה נוספת כדי לנסות להפוך את הלו״זים של הח״כים (בינתיים מפרסמים אותם שניים מכולנו- בן ארי וטלי פלוסקוב) – לנגישים טכנולוגית כך שאפשר יהיה לבצע בהם חיפוש וניתוחים שונים. רוב נבחרי הציבור שלנו ממש לא אוהבים את הרעיון של חשיפת הלוז"ים שלהם, זה ברור לנו, אבל בכנס גילינו שלפחות חלק מהם חוששים כי הם פשוט לא יודעים איך: איך לחשוף את הלו"ז ולשמור על הפרטיות שלהם, איך למנוע מצב שפעילי המפלגה שלהם יתחילו לנהל להם את הזמן וכדומה. נקיים עוד כנסים במטרה ללוות את התהליך מבחינה טכנית. נייעץ, נתמוך ונכוון את נבחרי הציבור שלנו. לא נשאיר אותם לבד. וכמו תמיד, אם יש לכם רעיונות בנושא אתם יותר ממוזמנים להעלות אותם אצלנו. תודה רבה לרננה מור שרשמה את הדברים, ולגל רייך על התמונות. פרוטוקול מלא יותר ומרתק: ׳איך לחשוף את הלו״ז של חבר הכנסת ולהישאר בחיים?׳ נוכחים ח״כית ציפי לבני ח״כית סתיו שפיר ח״כית מירב בן ארי ח"כ יואל חסון ניר הירשמן, יועצו לשעבר של השר מיקי איתן רחלי אדרי, היועצת המשפטית של התנועה לחופש המידע עו״ד שלומי בילבסקי סגן ראשת היחידה הממשלתית לחופש המידע תומר אביטל, עיתונאי עצמאי וראש המיזם "100 ימים של שקיפות" איתמר כהן וצוות השקיפות של מפלגת כולנו ניסים עוג׳ר בלוגר ופעיל חברתי יועצים פרלמנטאריים, פעילים חברתיים ועדיין הוא חלקי, עם תיקונים קלים – תומר: חברת הכנסת ציפי ליבני פרסמה את הלו"ז שלה ותספר איך היא עשתה את זה ציפי לבני: אני רוצה לברך את סתיו שפיר שביוזמתה הוקמה ועדת חשובה זו כחלק ממלחמה בשחיתות שלטונית והגדלת אמון . הצורך בשקיפות הוא קודם כל כדי להלחם בחשיתות. אור השמש מחטא לכן זה נורא חשוב בעיני כחלק מהמלחמה בשחיתות. צריך להיזהר מלראות את כל הפוליטקאים כמושחתים. אני חוששת שהתחיל להיות כאן אווירה של 120 מושחתים שיושבים פה אנחנו נראה להם מה זה, וזה לא נותן תמרוץ לאלה שנמצאים בצד הנכון. כשרת משפטים היו לי כמה מאבקים שחלק צלחו וחלק לא. אחד מהם היה בוועדת השרים לחקיקה. ועדת השרים יוצרת מצב שכביכול מצביעים במליאה ושם החוק עובר או לא אבל למעשה זה נקבע בחדר אחר. לי לא ברור למה ההצבעה הזו צריכה להיות בלחישות. מי שטירפד את זה זה רה"מ בנימין נתניהו. אני זוכרת שהוא תמה ואמר לאן דברים יגיעו שגם בדיוני בטחון יפרסמו מה שקורה. בערך בין הביטחון לבין השקיפות אני בהחלט חושבת שהבטחון מאפיל עליה. בנוסף היו עוד מאבקים בהם לא הצלחתי, חלת על קק"ל, גוף שמחזיק 4 מילארד מכספי הציבור. גם בחטיבה להתיישבות. בנוסף האגרות על חופש המידע ופה ניצחתי, כי זו הייתה החלטה שלי. הורדתי את האגרות כדי שבקשות יהיו נגישות יותר לציבור ולא רק לאלה שיכולים להרשות לעצמם לשלם. אני פרסמתי את הלוז שלי כשרת משפטים ואני מודה שמאוד היססתי. בדור שלי החשיפה קשה יותר, אני רואה את הדור שלכם שהכל חשוף אבל בדור שלי זה לא כך. זה קשה לי ברמה האישית החשיפה הזו אבל באיזון האינטרסים ובין היכולת לחבור טוב יותר לציבור כדי שהציבור ידע ויוכל לבקר.. לכן חשבתי שנכון לעשות את זה. אבל אז מגיעה השאלה הבאה, מה חושפים האם באמת את הכל?. ברגע שאתה שם על השולחן רואים במה אתה משקיע זמן מה על סדר היום שלך. מה שלא שיתפתי זה שוב נושאים בטחוניים. דיונים שהיו בממשלה סומנו כדיונים בלי לציין את התוכן. אני מבינה את ההיסוס של חברי, אנחנו לא מורגלים בזה. לא היה לזה דאון סייז. יועצת התקשורת שלי ישבה כל שבוע וסימנה לפי קריטריונים שקבענו מראש.גם הקלטת הדיונים של ביהמש העליון הייתה התלבטות , האם זה יגמד את שופטי ביהמש? האם זה יפגע בהם. תומר: איזו שיטה תמליצי לחכים שרוצים לחשוף את הלז? לבני: …אני אחרי כל זה אני עדיין חושבת שבמערכת היחסים בין הניבחרים לציבור צריך להיות גבולות. אני יודעת שאולי אני עושה טעות שאני אומרת את זה אבל לא כל מה שאתם לא יודעים הם מושחתים. תומר: לפני שנמשיך, אני רוצה לחשוף כאן בפעם הראשונה, במיוחד בשביל הארוע שלנו שר הרווחה חיים כץ חשף את הלו"ז שלו. הוא שלח לנו צילום מלא של הלו"ז מי שמעוניין יכול לראות אותו פה (שקופית).. ח"כ יואל חסון רוצה לספר על מה שהוא עשה בנושא השקיפות חכ יואל חסון: אני מברך על המעורבות שלכם. האמת שכבר בקדנציה הראשונה שלי עשיתי תקדים, קבלתי שאילתה מעיתונאית שביקשה ממני לחשוף אתה הצהרת ההון. ישבתי עם הדובר שלי ואמרתי למה בעצם לא? מה יש לי להסתיר? תוך רבע שעה כל העיתנאים קבלו את הצהרת ההון שלי. אני קבלתי שטיפה מחכים פה, עד היום כועסים עלי על זה כי אני עשיתי תקדים ואז ציפו מכולם. אני ממש בעד השקיפות בהקשר היומן אני מאוד מתלבט, לפרסם כל שבוע את היומן, רק האופרציה הזו כל יום אני לא חושב שזה העניין. מה שהייתי רוצה להרחיב את השקיפות זה בוועדות הכנסת, ההצבעות לא תמיד נרשמות זו בעיני שקיפות שחשובה יותר עבורכם. אני מוכן להתגייס ולחשוב איך עושים את זה נכון, אולי הצבעות אלקטרוניות, המערכת מזהה שהוא הצביע והוא השתתף בהצבעה. תומר: מה יעזור לך להשקיף את הלו״ז? ניר הירשמן: נתנו לזה פתרונות , העניין הוא לתת כללים שקופים וברורים. כל הלוזים של החכים נכנסים אוטומטית למערכות אבל כן יש צורך לערוך, יש סיבות שאני לא רוצה לחשוף אותן מכל מיני סיבות. נפגשתי עם משפחה שכולה, כן אפשר לפרסם את זה? אולי זה לא מתאים? ח"כ יואל חסון: אני מתקשה עם עניין היומן. הייתי רוצה שיתייחסו ברצינות להיסטוריית הצבעות של חכים. ודבר אחרון, לי מאוד מפריע שבזמן ההצבעות לא נשארים בחדר רק הח״כים. ראיתי הרבה פעמים ברגעים הדרמטיים שמישהו בא לוחש לחכים בכנסת נותן להם פתק, זה לא נראה טוב. זה נראה כמו שוק. ברגע ההצבעה אזור ההצבעה צריך להיות נקי, סטרילי. הסדרנים צריכים לייצר הצבעה שקטה. זאת שקיפות שבעיני. לא רק לוביסטים הם בעלי עניין זה יכול להיות גם אנשים פרטיים זה בסדר. תומר מציג את הח״כית מירב בן ארי מכולנו שחושפת את הלוז שלה מראש מדי שבוע. מירב בן ארי: תודה רבה על ההזמנה. לפני שאתייחס ללוז חשוב לי להגיד ששקיפות הוא לא מס שפתיים בעיני. זה לא רק הצהרת הון. מה שכן חשוב בעיני זה לראות שהח״כ עובד בשבילך- שמגיע לוועדות, להצבעות. חשוב למצב את האמון של הח״כ בעיני הציבור. הייתה החלטה של מפלגת כולנו שאנחנו שקופים ואנחנו עובדים על זה. אנחנו נוציא דוח מפורט בנושא כל שלושה חודשים, דוח מפורט מאוד. ח״כ לא אמור להציע רק הצעות חוק. לעניין הלוז, באמת היו עיכובים בהתחלה, זה לקח זמן אבל החלטתי לפרסם במשך כל המושב. בהתחלה היו המון תגובות, היום פחות. יש לי חמש ועדות, זה הרבה ועדות. אני מגיעה לכולן, לחלק אני נכנסת לכמה דקות לדיון. זה חלק מהתפיד שלי. בהתחלה קבלתי הרבה יותר הערות: לאנשים יש תגובות לפגישות שלי כמו איך את נפגשת איתם, אלה פשיסטים וכו ואני עונה. אני והעוזרים שלי עונים לכולם. יש לי 2000 עוקבים בפייסבוק אז כרגע אנחנו יכולים לענות. בדיוק היה לי דיוק עם ינון מגל מה יותר קל להיות חכ סלב או אנונימי. אני חושבת שדווקא כשאתה אנונימי אתה הרבה יותר נגיש. בטח בשנה הראשונה. אם יהיו לי עשרת אלפים עוקבים כמו לינון מגל זו תהיה בעיה. תומר: עד איזו רמה הפרוט בלו״ז שלך? (הערות ביניים) מירב בן ארי: אני לא מסכימה איתו (עם חסון), מה כבר יש לח״כ להסתיר? מה בעיה עם פגישות עם שגריר? אני אומרת לשגריר שהלו"ז שלי מפורסם עם השם שלו, אם יש לו בעיה שלא יפגש איתי. אני לא כותבת שמות משפחה למשל אורי, מה הבעיה? תסבירו לי. גם ההצהרת הון, אין לי נכסים. תומר: יש פגישות שלא מפורסמות? מירב בן ארי: אני אומרת כל הפגישות שלי מפורסמות, לא מתאים לכם אל תפגשו איתי. גם אם זה בשמונה בערב וזה שייך לעבודה אני אפרסם. אני לא חושבת שלחכים היום אין מה להסתיר. תומר מציג את ניר הירשמן -היום מנהל חברת יחסי ציבור ובעבר עבד עם מיקי איתן, שר מהליכוד שמונה לשפר את הקשר בין הממשלה לציבור. ניר הירשמן: שלום לכולם, בממשלה הקודמת עבדתי עם מיקי איתן, ובתקופה הזו הרמתי עם מיקי שורה ארוכה של יוזמות שקיפות. יש הרבה מאוד חחשות של חכים, אני קצת אדבר על איך עושים את זה. דבר הכי חשוב זה כללים ברורים ושקופים. להגיד בדיוק מה אפרסם, מתי, יש דברים שאשים בלוז ויש כאלה שלא, לקבוע כללים ברורים. הדבר השני זה הפרדה בין הזמן הפרטי לזמן הציבורי. פוליטקאים גם הם בני אדם, יש להם זמן פרטי. אם נבחר ציבור החליט לצאת לשעה שעתיים אצלנו בלוז היה כתוב "זמן פרטי". יואל חסון אמר קודם שיש פגישות שקצת קשה לחשוף אותן אני חושב שתמיד נבחר ציבור יגיע למקום שהוא יגיד את זה אני לא רוצה לפרסם. העניין בשקיפות זה שהציבור יוכל לפקח אבל לא לנהל את נבחר הציבור. יכול להיות מצב שיתקשר מישהו ויגיד למה הוא לא נפגש איתי? למה הוא נפגש עם מישהו אחר? בתקופה שאנחנו עשינו את זה פרסמנו רק לוזים אחורה כדי שלא יתקשר ויגיד הנה אני רואה שיש לך זמן תפגש איתי. מירב בן ארי: אני לא מצליחה להבין למה שלא יתקשר ויגיד לי? אני אגיד לו אני לא יכולה לפגוש אותך. אני במספרה, או הנה האיש שמטפל בזה ניר: רוב הח״כים לא נמצאים במקום שאת נמצאת. אני אומר שהסט של הכללים הזה הוא לחכ שרוצה אבל מתלבט, אם מישהו רוצה להכנס לבריכה הזו יש סט של כללים. ברגע שהנפחים יעלו נבחר הציבור מבטיח הבטחות לציבור ובסוף הוא נמדד ואני לא חושב שהציבור צריך לבקר ולמדוד את החכ תוך כדי עבודה. הרעיון המרכזי הוא טקסט קריא מכונה, אתם יכולים לראות כאן שהלוז של חכ מיקי איתן שנמצא באתר עדיין חי. אפשר לעשות חיפושים, ברמה יומית, חודשית. מאוד פשוט, פותחים קלנדר בגוגל ומנהלים שני לוזים מקבילים. אחת באאוט לוק והשני בגוגל. ברגע שמעלים תמונות לו"ז סטטיות אין מה לעשות עם זה. איתמר כהן מצוות שקיפות של סיעת כולנו: אתה אמרת שמירב בן ארי זה לא שקיפות, אני חושב שזה שקיפות. הציבור נמצא בפייסבוק וצורך את המידע משם. לגוגל נכנסים הפעילים של השקיפות אולי אבל הציבור רואה מה קורה בפייסבוק. ניר: ברגע שהלו"ז לא קריא מכונה אי אפשר לעשות סטטיסטיקות, אי אפשר להסיק מזה מסקנות לאורך זמן. אני מפחד שירדו עליך בתקשורת ויגידו אתם לא שקופים, בגלל שכבר עשיתם את הצעד. בגלל שזה לא קריא מכונה וזה העולם הזה. איתמר כהן: הרעיון של לפתוח חשבון גוגל הוא מצוין וכן אנחנו יכולים לעשות את זה. נסים עוג׳ר: אמרת שהציבור לא צריך לנהל את הח״כ, ואני אומר למה שאני לא אדע מה הוא עושה בזמן אמר? למה שלא אגיד לו לא נפגשנו כבר חודשים ויש עניין אקוטי שאני רוצה להעלות ניר: לח״כ יש כמות מסוימת של קשב, אחרי שהוא פוגש עשרים איש ביום… נסים: אבל הוא עובד אצלי ניר: כשאנחנו מדברים על העולם האמיתי אנחנו אומרים לחכים אתם צריכים לתת לנו דין וחשבון אבל לא לנהל אותנו. תומר: בואו נשמע את רחלי אדרי, היועצת המשפטית של התנועה לחופש המידע שקידמה את נושא פרסום הלו"ז של שרים, ובזכותה לא מעט מהם פרסמו את יומנם. עו״ד רחלי אדרי: אנחנו התחלנו להגיש את הבקשות לכל החכים ורק היום שש שנים אחרי אנחנו רואים איזשהו שינוי. בעקבות הפניה שלנו המשרדים הלכו ליועץ המשפטי לממשלה והוא נתן הנחיות כלליות איך לעשות את זה. כרגע אין לא עליהם שום חובה. עמדתי היא שזה צריך להיות כמה שיותר פתוח ונגיש. אפשר למחוק פגישות, אבל אני רוצה לראות כמה פגישות נמחקו. ההפרדה בין הפרטי לצבורי ברורה. למשל רה״מ שממש לא אוהב שקיפות, קבלנו ממנו טבלה מעובדת שהיו בה כ 120 פגישות שלא רק שאני לא יודעת מי היה בפגישה אז אין בזה כלום. גם מה שסתיו שפיר הציגה זה לא עונה על דרישת הלוז. ציפי לבני עשתה עבודה מאוד טובה, הנגשת האגרות עשתה עבודה מעולה. היא ניהלה תהליכים מדיניים ופגישות מדיניות והנה אנחנו פה ובטחון המדינה לא נפגע. נכון זה קשה אבל זה אפשרי. אורי אריאל למשל בפעם הראשונה שקבלתי ממני לוז דפקתי את הראש בקיר. היו שם טלפונים, אמרתי לו שלא חייבים טלפונים וההמשך כבר היה יותר נכון. תומר מעביר את המיקרופון לסתיו שפיר ומברך אותה על הקמת ועדת השקיפות סתיו שפיר: אני מאוד מצטערת שלא יכולתי לשבת אתכם כמו שרציתי. כשנכנסתי לתפקיד רציתי לשקף לציבור מה ח״כ עושה כי רוב הציבור לא יודע מה הוא עושה. אני חשבתי שפגרות זה חופש, אני הייתי בחוסר אמון מאוד גדול . כל המאבק בועדת הכספים הצליח רק בגלל ששתפתי אנשים, באו הרבה אנשים שעזרו לי לחקור ולבדוק את הכספים. בלעדיהם לא הייתי מצליחה. אני אמרתי מאחר ואתם משלמים את המשכורת שלי אתם צריכים לדעת כמה שעות עבדתי בשבילכם, בזמנים של תקציב זה היה הרבה יותר שעות. כמה שעות בכנסים, עבודת מחקר לקראת חקיקה… תומר: יש משהו שישכנע אותך לעבור לפרסום לו״ז מלא? סתיו שפיר: אני עוסקת המון בהדלפות מהרבה גורמים בנושא שחיתות. אנשים שמאוד לא רוצים להיחשף, ואני עומדת בזה במאה אחוז. לא רציתי להגיע למצב שאני עושה מניפולציות בלוז שלי. למשל אגיע שזה חסוי אז ישאלו למה זה חסוי? ניר: אז אנחנו כתבנו במקרה של פגישה עם פעילים אז אנחנו כותבים "פגישה עם "פעיל פוליטי". סתיו: אני מסכימה איתך, לי יש אינטרס לחשוף את הלוז שלי כי אני עובדת כמו מטורפת אבל אנשים שחושפים שחיתות הם מאוד מפוחדים. זה לא שזה כל השבוע שלי… ניר: אפשר לכתוב בכללים רק מי שמאשר לנו לפרסם את זהותו אנחנו נפרסם תומר: קיבלת תגובות? סתיו: קבלתי תגובה כועסת שזה לא בסדר "את עובדת יותר מידי שעות, את מפרה את כללי העבודה… אני חושבת ששליחי ציבור הם קצת רכוש הציבור. שמעתי את ציפי מדברת על זה שמתייחסים לכולם כאל מושחתים וזה נכון, אבל רמת השחיתות היא כ״כ גדולה, זה לא יאמן. זה טונות של כסף שבמקום ללכת למקומות חשובים הוא נשפך למקומות אחרים. ובגלל שהמערכות לא שקיפות אין להם מחויבות להתנהלות תקינה. תומר מציג את עו״ד שלומי בילבסקי סגן ראשת היחידה הממשלתית לחופש המידע עו״ד שלומי בילבסקי: התזמון של הועדה הוא ממש מושלם לאור המקורות (מסביר). התפקיד שלנו הוא להגביר את המידע התחום של חופש המידע. יש אסטרטגיה של מידע יזום שמפורסם: אני יכול להגיד שכשנבחר ציבור אומר לי אין מה להסתיר ואני מקבל על עצמי לפרסם באופן יזום, יש בזה הצהרה מאוד חזקה. בקשות לחשיפת לו״ז הן מאוד נפוצות היום. ניר: יש שני דברים מאוד חשובים: אם לא נותנים את המידע בדרך של פורמט פתוח ונגיש טכנולוגית… פעיל מהצוות של כולנו: לדעתי אסור לפרסם את הלוז בצורה של קלנדר בגוגל כי זה יהפוך לכמו דף פייסבוק . זה חייב להיות אאוטלוק, זה חייב להיות אותנטי. עו״ד רחלי אדרי: גם בארה״ב לנשיא יש לוז גלוי ולוז חסוי וזה בסדר. יש חשיבות לאותנטיות אבל זה לא העיקר. תומר: אתם מעוררי השראה, הייתי שם במקביל מישהו שיהיה אחראי על ההנגשה…כדי שנוכל לראות לוז קריא מכונה, כדי שבאקסלים אפשר יהיה לעשות ניתוחים. איתמר מ׳כולנו׳: אני מניח שאפשר לייצא את הקובץ בפורמט…אנחנו כל הזמן בתהליך למידה, אנחנו עובדים עם ד"ר תהילה אלטשולר שמלווה אותנו. אנחנו פתוחים…אז מעבר למירב בן ארי זה עוד יורחב. אנחנו רוצים גם לפעול לפתיחת מאגרי המידע הצבורים. אני פניתי לראש הסיעה ואמרתי לו שהתחייבנו, והוא אמר לי לפתח את זה. תומר מודה למשתתפים.
"כעניין שבעקרון, אין המשטרה יכולה, לטעמי, לבנות את חקירותיה על בסיס חומר עיתונאי שלא פורסם ברבים, והמצוי רק בידיו של עיתונאי שקלט אותו בחושיו ותיעד אותו, זאת מבלי שיש בידה ראיות אחרות לקיומה של העבירה הנחקרת"	בית המשפט המחוזי בירושלים ע"ח 35991-12-11 מקור ראשון ואחי ני מדינת ישראל לפני כב השופט משה יועד הכהן המערערות: 1. מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ 2. מרים צחי ע"י ב"כ עוה"ד חי אולמן ומי מזור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד יי קפלינסקי החלטה הערעור ונושאו 1. לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבי השופטת שי רנר), מיום 15.12.11, לפיה, חייבה את המערערת 2 (להלן: "הצלמת"), למסור למשיבה "חומר גלם הכולל תצלומי וידאו, תצלומי סטילס המתעדים את האירועים מתאריך 12.12.11 - 13.12.11 הסמוכים לבסיס הצבאי חטמ"ר אפרים. יצוין, כי בכותרת הבקשה נכתב כי החקירה מתנהלת בגין "תקיפת עובד ציבור והיזק בזדון לרכב וחדירה המונית לבסיס צה"ל". [...] הדיון בבית המשפט קמא 13. בעקבות בקשה שהוגשה לבית המשפט קמא ביום 14.12.11, הורה בית המשפט כי במקרה שתיטען טענה לחיסיון יוכנס החומר למעטפה סגורה ויתקיים דיון במעמד שני הצדדים ביום 15.12.11. החומר הכולל תקליטור ועליו צילומים וכן שמונה תמונות מפותחות הומצא לבית המשפט, על ידי המערערות, והוכנס לכספת סגורה. 3. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא, ביום 15.12.11, עיגן ב"כ המשיבה את בקשתו, במסמך מב/1, שהוצג לבית המשפט קמא וגם לפניי. המדובר, בעדות של סמח"ט אפרים, אשר תיאר אירוע של חדירה המונית לבסיס חטמ"ר בנימין, כאשר במהלך האירוע אחד הנוכחים קפץ עליו מאחור ונתן לו מכה בראש באמצעות חפץ שהחזיק בידו, כנראה אבן, דבר שגרם לפציעתו. הסמחט ציין, כי לכל אורך ההתפרעות קיללו אותו וכינו אותו "נאצי" ושוטר בריטי. עוד ציין, כי לאחר שהמתנחלים שהיו במקום נהדפו הם הדליקו שלושה צמיגים על ציר הגישה לחטיבה. בנוסף, נזרקו על הגיפ שבו נסע הסמחט מנורות עם צבע, נשבר אחד המגבים וכן המראה הימנית. בהודעתו מב/1, ציין הסמחט, כי בין המתפרעים הייתה אישה מבוגרת, עם מצלמת סטילס והיא צילמה את כל האירוע בעת התרחשותו ואשר ציינה בפני הסמחט כי היא צלמת של העיתון "מקור ראשון" (המערערת 1, להלן: "העיתון"). 4. בטיעונים בבית המשפט קמא, טענו ב"כ המערערות, העיתון והצלמת, כי הצלמת צילמה "הפגנה" לא בתוך הבסיס אלא מספר מאות מטרים ממנו וכאמור, אותו אירוע לא קשור לתקיפה של מפקד כזה או אחר ולא קשור למחנה כזה או אחר, (פרוט 15.12.11 עמ 2 שורות 22-24 ). עוד נטען על ידו, כי הצלמת הוזמנה לצלם את אותה הפגנה, מתוך דרישה בסיסית של מקורותיה שלא לחשוף אותם, את שמותיהם, את תמונותיהם, או כל דבר שקשור בהם. (שם שורות 14,15). על טענות אלה חזרו ב"כ המערערות גם בטיעונם שבפניי. [...] בפני בית המשפט קמא, כמו גם בפניי, נטענה הטענה כי מסירת הצילומים פוגעת בחיסיון העיתונאי של הצלמת. בית המשפט קמא דחה טענה זו. על פי קביעתו, פסק הדין הבסיסי בסוגיה ב"ש 298/86 ציטרין נ. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, לשכת עורכי הדין מחוז ת"א, פ"ד מא(2) 337 (להלן: "הלכת ציטרין") הוא הקובע את הכלל לגבי קיומו של חיסיון יחסי על גילוי מקורות מידע עיתונאיים, הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט קמא ציין, כי לאחר הלכת ציטרין, ניתנו כמה פסקי דין אשר הרחיבו את ההגנה על מקורות המידע גם לגבי תכני המידע, ואולם פסקי דין אלה מבוססים על ההנחה שגילוי תוכן המידע, בנסיבות מסוימות, כמוהו כגילוי המקור וכי יש בחשיפת המידע עצמו כדי להשפיע על חשיפתו, קרי שיתוף פעולה של המקור עם העיתונאי. בענייננו קבע בית המשפט קמא "החומר המבוקש עניינו תוכן המידע ולא מקורותיו. הגם, שלטענת המשיבים, הגיעה המשיבה 2 (הצלמת - מ.ה.) על פי הזמנת מקורות, מדובר באירוע המוני ואין ראיה לכך כי חשיפת החומר תחשוף את מקורות המידע". עוד הוסיף בית המשפט קמא, כי מדובר בחומר רלבנטי הדרוש לחקירה וכי בהעדרו לא ניתן יהיה למצות את החקירה. על פי קביעתו, העבירות נשוא התביעה הן חמורות וקיים אינטרס ציבורי למיצוי החקירה בהקדם. [...] הדיון הראשון בערעור והעיון בצילומים 6. בדיון הראשון בערעור שהתקיים בפניי העליתי בפני הצדדים את סוגיית העיון בצילומים שממנו נמנע בית המשפט קמא. [...] 7. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ולאחר הדיון מיום 22.12.11, החלטתי לעיין בחומר המצוי במעטפה החסויה. כך פעלתי, משום שאני סבור, כי כאשר נטען בפני בית המשפט חיסיון עיתונאי, במסגרת בקשה לפי סעיף 43 לפסד"פ, הבדיקה, אם אכן מדובר בחומר שיש בו כדי לחשוף מקורות מידע, נתונה לבית המשפט. מקל וחומר, לדעתי, כאשר ישנה מחלוקת עובדתית לגבי תוכנו של החומר לגביו נטען החיסיון. [...] 8. בענייננו, לאחר שעיינתי מספר פעמים בתקליטור, גם לאחר הדיון הנוסף מיום 28/12/11 , מצאתי, כי הפרט היחיד שיש בו תיעוד צילומי התואם את התיאור במב/1 הוא סדרת תמונות המתעדות שלושה צמיגים בוערים על כביש וכן תמונות של חיילי צה"ל המגיעים למקום ושל קצין צה"ל המגיע למקום האירוע ומשוחח עם אדם נוסף, (תמונות מס 091-142 בתקליטור). עם זאת יצוין, כי באותה סדרת צילומים לא מופיע תיעוד כלשהו של עצם הבערת הצמיגים וכן של מי שהבעירו אותם. מעבר לכך, לא קיים בין התמונות הצרובות על גבי התקליטור תיעוד ישיר של שאר האירועים המתוארים באופן ספציפי במב/1. יחד עם זאת, בתקליטור מופיעה, בין שאר הצילומים ,שלכאורה אינם רלבנטיים לנשוא מב/ , סדרת צילומים אחרת (תמונות מס 001-041 בתקליטור), המתעדת לכאורה אירוע העשוי להיות בעל משמעות פלילית שאיננה קלת ערך, אף כי הוא איננו מתרחש, על פניו, בצמוד בסיס צבאי או בתוכו או בנוכחות אנשי צבא ולא מתועדת בו תקיפה של אנשי צבא. באותו אירוע מופיעות דמויותיהם של מספר אנשים שאת פני אחדים מהם ניתן לזהות. ייתכן שזהו אירוע "ההפגנה" אליו התייחסו ב"כ המערערות, אף כי הוא רחוק מלשקף אירוע רגוע ושליו. עם זאת, אין בתמונות תיעוד ישיר של נזק לאדם או לרכוש כתוצאה מאותו אירוע. [...] 11. הסוגיות שמעורר הערעור אינן פשוטות בשני רבדים. ראשית, בכל הנוגע להגשת הבקשה לתפיסת חומר עיתונאי, לפי סעיף 43 לפסד"פ, בעניין זה, נקבע בע"פ 1761/04 גלעד שרון נ מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 9 (2004), שהוא פסק הדין העיקרי בסוגיה, כי שימוש שיגרתי בסעיף 43 אינו ראוי, כאשר קיימות למשטרה דרכים להגיע בכוחות עצמה את המסמכים הדרושים לה. במקרה כזה, אין הצדקה שמלאכת המצאת המסמכים תוטל על הפרט, בין שהוא חשוד ובין אם לאו. בעניין זה הדרישה היא, שהמצאת המסמכים תוטל על הפרט רק באותם מקרים בהם הוצאתו של הצו הינה האפשרות הסבירה להתחקות אחר החפצים הדרושים לצרכי חקירה או משפט. ובהשלכה לענייננו, השאלה היא, האם פרק הזמן הקצר שחלף בין האירועים שבהם בוצעו העבירות, לבין הגשת הבקשה לתפיסת הצילומים, בטרם התבצעה חקירה ממצה שמטרתה להביא לזיהוי המשתתפים באירוע, הצדיק פנייה לתפיסת הצילומים, על מנת להיעזר בהם לצורך זיהוי המשתתפים, וזאת מתוך הנחה שאכן זהותם מופיעה בצילומים. שאלה אחרת, שאליה אתייחס בהמשך, נוגעת לנפקות העובדה שהאירוע המתואר במב/1 איננו מתועד באותם צילומים וזאת לצורך מתן צו לפי סעיף 43 לפקודה. 12. הרובד השני, נוגע לשאלה האם חל בכלל חיסיון עיתונאי על אותם צילומים ובמידה שהוא חל, האם מתקיימים בענייננו הפרמטרים שנקבעו בעניין ציטרין והמאפשרים לכפות על עיתונאי להמציא לרשויות החקירה גם חומר העלול לזהות את מקורותיו. אדון בשאלות אלה כסדרן ובהמשך אתייחס לשאלת יישומם של העקרונות על המקרה שבפנינו, שבו כפי שצוין לעיל, לא מצויים צילומים המתעדים ישירות את אירוע הפריצה לחטמ"ר, או את תקיפת הסמח"ט. האם היתה הבקשה לפי סעיף 43 לפסד"פ מוצדקת 13. באשר לרובד הראשון, סבורני, כי בנסיבות שבהן המידע שהיה בידי רשויות החקירה ונסמך על מב/1 הצביע על כך, שבידי הצלמת צילומים ישירים של האירוע, כפי שהניח הסמח"ט, הפניה לבקשת צו לפי סעיף 43 אכן היתה מוצדקת. מדובר, לכאורה, בעבירות חמורות של פריצה לבסיס צבאי ופגיעה בקצין צה"ל, המחייבות בדיקה, חקירה ודרישה אינטנסיביים. [...] סוגיית החיסיון העיתונאי 14. מכאן, לשאלה השנייה הנוגעת לתחולת החיסיון העיתונאי על המקרה שבפנינו. אקדים ואומר, כי לדעתי, המבחן שאותו הציב בית המשפט קמא, לפיו העובדה שמדובר באירוע המוני וכן העובדה שמדובר בתיעוד מידע "גלוי" אשר נלכד ברשתו של העיתונאי, די בהם כדי לשלול את טענת החיסיון, אינה מקובלת עלי. דומני, כי הנחת הבסיס של בית המשפט קמא, הייתה שהאירוע שתועד בצילומים הוא אכן האירוע הספציפי המתואר במב/1, הנחה שהובררה בדיעבד כלא נכונה. יצוין בהקשר זה, כי במקרים דומים של הנצחת אירועים, גם כאלה המכונים "המוניים", עולה מן הפסיקה שיש לבחון את התיעוד הצילומי במשקפיים של הלכת ציטרין ולבחון האם אכן מתקיימים האיזונים הדרושים לפי מבחני אותה הלכה. [...] 15. לא למותר לציין, כי לגבי היקפו של החיסיון ותחולתו, לא רק על מקורות המידע, אלא גם על המידע העיתונאי עצמו, כולל צילומים, אציין, כי דעתי לגבי היקף החיסיון, היא כדעה המובעת בת"א י-ם 455/94 הכשרת היישוב ואחי ני רשת שוקן בע"מ, מפי כב השופט י עדיאל לפיה חיסיון חל לא רק על זהותם של מקורות המידע אלא גם על המידע עצמו, כאשר השיקול של עידוד מקורות לשתף פעולה עם העיתונות, הוא השיקול העומד בייסוד החיסיון. דומה, כי השקפה זו, היא השולטת כיום בפסיקה של בתי המשפט המחוזיים. [...] מעבר לכך, אינה מקובלת עליי הקביעה שיצירתו או השגתו של המידע בו עסקינן לא דרשה שיתוף פעולה כלשהו עם מקור. הצלמת שבה וטוענת כי זומנה לאירועים אותם הנציחה על ידי מקורותיה וכן כי יש בתמונות כדי לזהות את המקורות. זאת ועוד, דעתי היא כי ה"אפקט המצנן" של פגיעה באמון שבין העיתונאי למקורותיו, חל גם במצבים שבהם מוזמן העיתונאי לתעד אירועים המתקיימים ברשות הרבים, כאשר העיתונאי לא היה מגיע לאירוע אלמלא הזימון. 17. באשר לחשיפת זהותו של מקור עיתונאי, נפסק רק לאחרונה (15/11/11) בפסק דין מלומד ומקיף של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבי השופט אי זמיר), בת"א 1121/07 גלט ברקוביץ נ ברוך קרא, שעסק ביחסי עיתונאי-מקור, בהיבט האזרחי, כי אי חשיפת פרטיו של מקור, איננה רק זכות אלא גם חובה החלה על העיתונאי מכוח כללי האתיקה העיתונאית. עוד נקבע שם, והקביעה מקובלת עליי בכל הכבוד, כי בין העיתונאי לבין המקור שאינו מעוניין בחשיפת זהותו, נכרת סוג של חוזה, לפיו המקור מוסר לעיתונאי מידע והעיתונאי רשאי לעשות במידע שימוש, קרי לפרסמו בציבור, מבלי לפרסם את זהותו של המקור. חשף העיתונאי את זהותו של המקור, עלול הוא להיחשב כמפר של חוזה וכחייב בפיצוי המקור על נזקיו. זאת ועוד, בין העיתונאי לבין המקור נוצרים גם "יחסי שכנות" או "קרבה" במובן המשפטי, כך שהעיתונאי חב כלפי המקור חובת זהירות וגילוי פרטי המקור עלול להיחשב כביצוע של עוולה נזיקית. באותו עניין נקבע גם, כי על העיתונאי להכיר באפשרות כי חשיפת המקור עלולה לגרום למקור נזק, לעיתים נזק דרמטי, העלול להתבטא בפגיעה בפרנסתו במקור תעסוקתו ולעיתים אף בשלומו ובחייו. 18. קיומם של אותם יחסים מיוחדים בין המקור לבין העיתונאי והשמירה על חסיונם, אינו רק אינטרס פרטי של המקור או של העיתונאי, אלא גם אינטרס חשוב של הציבור בכללו, והם נועדו להבטיח את חופש העיתונות ואת זכות הציבור לדעת. [...] עניין זה משליך בעיני במישרין גם על האיזונים עליהם יש לשמור בענייננו, כאשר נבחנת פגיעה בחיסיון העיתונאי, עקב טענת העיתונאי, כי הוזמן על ידי מקור לתעד אירוע מסויים, שאליו לא היה מגיע אלמלא הזמנתו של המקור, והמקור התנה את פרסום התיעוד בהסכמתו. במקרה כזה, קיים בעיני אינטרס ציבורי ולא רק אינטרס פרטי או מקצועי של העיתונאי, שההסכם בין העיתונאי לבין המקור יכובד וזאת כדי למנוע הרתעתם של מקורות מידע מלשתף פעולה עם עיתונאים. אין בכך כדי לומר שהחסיון האמור לא ייסוג, במקרים המתאימים, מפני אינטרס ציבורי חשוב, כגון גילויין של עבירות חמורות ומבצעיהן. אולם שיקול ה"אפקט המצנן" על יחסי עיתונאי-מקור ופגיעתו באפשרית בחופש העיתונות, כתוצאה מחיובו של העיתונאי למסור מידע או תיעוד עיתונאי מסוג זה, צריך אף הוא להיכלל ב"קדרת השיקולים" שעל בית המשפט לשקול בהקשר האמור. [...] החלטה על מבחני הלכת ציטרין על עניינו 20. לאור האמור, נראה לי, כי התמונות הטמונות בתקליטור, על אף שחלקן צולם בפומבי, ולאור הצהרת הצלמת, כי התחייבה בפני מקורותיה שלא למסור את אותן תמונות לפרסום שלא בהסכמתם, הן אכן בגדר מידע שעליו חל חיסיון עיתונאי. חיסיון זה הוא אכן יחסי, וכפוף למבחנים שנקבעו בהלכת ציטרין לאמור, (א) האם התקליטור והתמונות המתועדות בו רלבנטיים לתיק החקירה, (ב) האם אין דרך אחרת להשיג את הראיה שבה עסקינן, (ג) האם מדובר בעניין מהותי שחיוני וחשוב לחוקרו, כגון "פשע או עוון בעלי תוצאות או משמעות מהותיות או במעשה עוולה חמור, שלגביו נדרש גילוי המקור מאחר ואין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע", כמבואר בעניין ציטרין. [...] 21. לעניין הרלבנטיות לתיק החקירה בענייננו, שהוא המבחן הראשון, יש להביא בחשבון את העובדה שרק שעיקר הצילומים הכלולים בתקליטור, למעט "סדרת הצמיגים הבוערים", אינם מתעדים את האירוע הספציפי ,כפי שתואר במב/1. בעניין זה, ראוי בעיני להפריד את הדיון בין שני סוגי הצילומים. באשר לסדרה העוסקת בצמיגים הבוערים, הרי לאור הסכמת ב"כ המערערות למסירת כל תיעוד ישיר של אירועי מב/1, מן הראוי למוסרם לידי המשיבה. אין ספק, כי לאור ההנחה המוסכמת על הצדדים שתיעוד של אירועי מב/1, ככל שהוא קיים, הוא תיעוד רלבנטי, הרי שסדרת צילומים זו עומדת ללא ספק במבחן הרלבנטיות. לעומת זאת, ככל שמדובר בצילומים האחרים, כולל הסדרה המתעדת אירוע פלילי אחר לכאורה, אין התאמה בין אותם צילומים לבין תיאור האירועים במב/1. ייתכן ואותו אירוע פלילי לכאורה ארע במקום סמוך אולם אין בו בגדר תיעוד ישיר של אירועי מב/1 ולפיכך רמת הרלבנטיות שלהם ככל שהיא קיימת, היא פחותה. 22. באשר למבחן השני של הלכת ציטרין, קיומה של דרך חלופית להשגת הראיה המבוקשת והיא, בענייננו, זהותם של המשתתפים באירוע בחטמ"ר בנימין ובתקיפת הסמח"ט, יש לזכור כי גם לשיטת המשיבה, לאור הערות בית המשפט לאחר העיון בתצלומים, הרי שלמעט סדרת "הצמיגים הבוערים", שגם בה לא נצפים המבצעים עצמם, ביתר התיעוד יש לכל היותר, משום ראיה עקיפה, אולי ראיה נסיבתית, שיש בה לקשור, למירב, את המשתתפים באירועים האחרים המתועדים בתמונות לאירוע נשוא החקירה. עוד תצוין בהקשר זה העובדה, שבשלב הנוכחי לא נטען על ידי המשיבה, כי בלעדי אותם צילומים, דינו של תיק החקירה להיסגר, כבר עכשיו, מחוסר ראיות מספיקות והראייה כפי שאישר ב"כ המשיבה ממשיכה להתנהל באפיקים אחרים שלא נטען כי הם חסרי סיכוי (ראו והשוו את הנאמר בעניין זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב ב"ש 91355/05 ידיעות תקשורת ני משטרת ישראל, מיום 24.4.06, בפסקה 4). לפיכך, נראה לי, כי האיזון הנכון, בשלב זה, בין ההגנה על חיסיון המקורות העיתונאים לבין האינטרס הציבורי שבגילוי מבצעי עבירה, איננו מצדיק, כיום, את מסירת התמונות למשיבה, למעט סדרת הצילומים המתעדת את "אירוע הצמיגים הבוערים". [...] דינו של מידע עיתונאי המתייחס לעבירה שטרם נחקרה 24. אכן, כפי שציינתי, חלק מן התמונות מתעדות לכאורה אירוע אחר שהנציחה הצלמת אשר עשוי להתפרש, בחלקו, כאירוע בעל משמעות פלילית. ייתכן, אף שרשויות החקירה בכלים העומדים לרשותן, יוכלו להגיע לחלק ממשתתפי אותו אירוע תוך הסתייעות בתמונות. ההתלבטות בעניין זה איננה קלה, אולם נראה לי, כי בסופו של יום, חוברים להם שני שיקולים המכריעים את הכף לזכות קבלת הערעור. ראשית, כעניין שבעקרון, אין המשטרה יכולה, לטעמי, לבנות את חקירותיה על בסיס חומר עיתונאי שלא פורסם ברבים, והמצוי רק בידיו של עיתונאי שקלט אותו בחושיו ותיעד אותו, זאת מבלי שיש בידה ראיות אחרות לקיומה של העבירה הנחקרת. מצב שבו יידרשו, למשל, עיתונאים המסקרים בקביעות איזור גיאוגרפי מסוים, שבו מתרחשים תדיר אירועים אלימים, למסור למשטרה, דרך שגרה, תמונות שהם מצלמים מתוך צפייה שחלקן יכלול תיעוד של עבירות, שלמשטרה אין מידע מוקדם או אחר לגביהן, הוא בעיני מצב מסוכן שיש בו פגיעה פוטנציאלית חמורה בחופש העיתונות והיפוך הסדר של חקירה משטרתית ראויה על ראשו. לאמור, העיתונאים הם שיבצעו את ראשית עבודת החקירה עבור המשטרה וימציאו לה את הראיות שעל בסיסן תמשיך היא בחקירה. [...] דינו של מידע עיתונאי שנקלט במרחב הציבורי 25. שנית, כפי שציינתי לעיל, אינני מקבל את הקביעה שעצם צילומו של אירוע במרחב הציבורי הופך אותו לאירוע פומבי, שתיעודו הופך מניה וביה לנחלת הכלל. יש לדעתי הבדל מהותי בין אירוע כזה, שאליו מגיע עיתונאי או צלם בודד עקב הזמנת מקורותיו ותוך התחייבות מראש שלא לפרסם תיעוד מן האירוע ללא הסכמתם, לבין אירוע פומבי שבו נוכחים צלמים וצוותי צילום אחרים, שלא הוזמנו על ידי המשתתפים, כדוגמת האירוע שנדון בפרשת עמונה. במקרה הראשון, יש לתת משקל מוגבר לשיקולים של החיסיון העיתונאי, אף אם תוך כדי האירוע, מנציח העיתונאי מעשה שהוא בגדר עבירה. העיתונאי בשל האינטרס הציבורי החשוב שבפעולתו, אינו דומה בעניין זה לאדם רגיל, באשר הוא נמצא באירוע רק בשל הזמנת מקורותיו ולצורך ביצוע פעילותו העיתונאית. במקרה כזה, כאשר בידי רשויות החקירה אין מידע קונקרטי ומוגדר ממקור אחר לגבי אותו אירוע, לא ראוי לטעמי לחייב את העיתונאי להפר את התחייבותו למקורותיו ולמסור את המידע. סבורני בהקשר זה, כי האמירה שהעיתונאי יוכל להתגונן בפני מקורותיו בטענה שפעל בצו בית המשפט בניגוד לרצונו, יש משום התעלמות מהיחסים המורכבים שבין עיתונאי למקורותיו. דעתי היא, כי פסיקה שתחייב עיתונאים בנסיבות כאלה למסור צילומים של אירועים שאותם התחייבו בפני המקור שלא לפרסם ללא הסכמתו, מבלי שהצילומים יעמדו במבחני הלכת ציטרין, עלולה ליצור חומה של חוסר אמון בין עיתונאים לבין מקורותיהם, אמון שיש לו חשיבות ציבורית רבה לקיומה של עיתונות חופשית, וליצור את אותו "אפקט מצנן" שעליו עמד בית הדין האירופי בפרשת SANOMA לעיל. [...] להבנתי, לצורך ביצוע איזון לפי הלכת ציטרין, יש אכן הבדל, לעניין השמירה על חופש העיתונות, בין תיעוד צילומי שבוצע בזירת אירוע, מבלי להסתמך על מקורות עיתונאיים או על שיתוף פעולה עם המשתתפים או הנוכחים, לבין תיעוד כזה שבוצע רק עקב זימונו של העיתונאי על ידי מקורותיו לזירת האירוע ותוך התחייבות שלא יפרסם צילומים ללא הסכמתם. אכן גם במקרה הראשון מתקיים חשש כללי של יצירת חוסר אמון, לפחות מצד הציבור הנוכח באירוע והמשתתף בו, כלפי אמצעי התקשורת, עקב מסירת החומר לרשויות החקירה. אולם לטעמי לא די בחשש כזה כדי להרחיב את תחולת החיסיון על אותו חומר מצולם. מנגד, כאשר הסיבה היחידה להגעת החומר לידי העיתונאי היא הזמנת מקורותיו, ובוודאי כאשר קיימת התניה מפורשת מצידם שלא יפרסם את החומר ללא הסכמתם, ואף על פי כן נמסר החומר לידי רשויות החקירה, אין המדובר עוד בחשש עמום וכללי כמו במקרה הראשון, אלא בחשש ממשי וקונקרטי לפגיעה בחופש העיתונות, שיש בו כדי להוות שיקול מרכזי שעה שהאיזון מתבצע. 27. יחד עם זאת, אין להתעלם מקיומו של חשש, שעיתונאי שצילם אירוע במרחב הציבורי, ואשר עשויה להיות לו משמעות פלילית, יטען שלא ביושר לקיומו של מקור שהזמין אותו לאירוע ואשר התנה את ההזמנה בשמירה על חיסיון. לפיכך, ראוי במקרים כאלה שבית המשפט יחקור את העיתונאי המתנגד למתן הצו, במהלך הדיון לפניו, ויתרשם מכנות דבריו. בהקשר זה יש לזכור כי בכל מקרה החיסיון העיתונאי ,גם כאשר הוא מתקיים, הוא יחסי ולא מוחלט וכפוף לכללי הלכת ציטרין ובמקרים המתאים מורה בית המשפט על גילוי החומר על אף החיסיון. סבורני, כי כ"כלל אצבע", מקום שבו נוכחים באירוע, המתקיים במרחב הציבורי, יותר מעיתונאי או מצלם בודד, נקודת המוצא צריכה להיות שלא התקיים בין הצלם או העיתונאי הטוען לחיסיון לבין המקור הסכם הכולל התחייבות שלא לפרסם את הצילומים ללא רשותו של המקור. גישה זו מתחייבת הן מניסיון החיים המלמד שהזמנה כזו, המותנית בחיסיון, נעשית בדרך כלל, מסיבות ברורות, בצירוף להסכם בלעדיות רק עם כלי תקשורת אחד או עם עיתונאי או צלם אחד ולא עם רבים. היא גם נובעת מן העובדה שמקום שבו נוכחים צלמים או כלי תקשורת רבים, גם אם נעשה הסכם אי הפרסום עם עיתונאי או צלם בודד ,הסכם כזה איננו ישים מבחינת המקור וכפיית העיתונאי למסור את החומר לא תגרום, במישור בכללי, להפרת הצפייה לקיום יחסי אמון וסודיות בין העיתונאים למקורות המידע שלהם. הכרעה 28. מכל האמור דעתי היא , כי בשלב זה ראוי להפריד בשיטת "העיפרון הכחול" בין קבוצות הצילומים המופיעות על גבי התקליטור. באשר ל"סדרת הצמיגים הבוערים" (תמונות מס 091-142 בתקליטור), יש לחייב את המערערות למסרן למשיבה, בין על ידי מסירת עותק מודפס שלהן ובין על ידי העתקתן לתקליטור אחר שיכיל רק צילומים אלה. באשר ליתר הצילומים, ובעיקר אמורים הדברים בצילומי אותו אירוע הנחזה כאירוע פלילי, אין בשלב זה לחייב את מסירת אותן תמונות לידי המשיבה. [...] 30. לאור התוצאה לפיה הערעור נדחה בחלקו ומתקבל בערכו האחר ומאחר שראוי בעיניי לאפשר לשני הצדדים להשיג על ההחלטה בפני בית המשפט העליון, במידה וירצו בכך, אני מורה בזה על עיכוב ביצוע ההחלטה למשך שבעה ימים מהיום, ובמידה שיוגש ערעור לבית המשפט העליון על ידי מי מהצדדים או על ידי שניהם, עד להכרעה בו. בשלב זה ועד להוראה אחרת תישמר המעטפה ובה התקליטור בכספת בית המשפט. לקריאת ההחלטה המלאה
המחוזי הפך החלטת השלום: "דה-מרקר" והכתב בר חיון אינם חייבים בהוצאת דיבתו של מעצב שעונים, ויזכו בהוצאות משפט בסך 50 אלף שקל	"דה-מרקר" וכתבו בר חיון פעלו כראוי כשפירסמו ידיעה בדבר טענה כי המעצב עודד קאשי זייף שעונים של חברה שווייצרית. כך פסקו ביום רביעי האחרון השופטים ישעיהו שנלר, קובי ורדי וחגי ברנר מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. בכך הפך בית-המשפט המחוזי את פסיקת השופטת חנה ינון מבית-משפט השלום, שמצאה כי "דה-מרקר" הוציא את דיבת קאשי ועל כן עליו לפצותו ב-150 אלף שקל. במוקד הדיון המשפטי עמדה ידיעה של חיון שפורסמה לפני כשש שנים באתר ובעיתון "דה-מרקר" תחת הכותרת "יצרנית השעונים השווייצית, אודמר-פיגה: המעצב עודד קאשי זייף ליין שעונים השייך לנו; יפצה החברה ב-10,000 דולר". בעקבות פרסום הידיעה תבע קאשי את העיתון והכתב בגין הוצאת לשון הרע. בית-משפט השלום קיבל את התביעה וקבע כי חיון הזדרז לפרסם את המידע לפני שהצליח לקבל את תגובת קאשי, וכי בהסכם שחתם המעצב מול חברת השעונים השווייצרית ממילא לא הודה קאשי ב"זיוף" השעונים. באמצעות עו"ד עומר אשכר עירערו הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, המוציאה לאור את "דה-מרקר", וחיון על פסק הדין. קאשי, באמצעות עורכי-הדין יעקב קלדרון, חנה קלדרון ואורי שורר, טען מנגד כי יש להגדיל את סכום הפיצויים שנפסק לו. שופטי המחוזי פסקו כי הפרסום הוא בבחינת לשון הרע, אולם קיבלו את עיקר טענות הערעור של "דה-מרקר" ומצאו כי הפרסום חסה תחת ההגנות שמספק חוק איסור לשון הרע. שופטי המחוזי קבעו כי בית-משפט השלום שגה כשקבע כי העיתונאי פעל בחוסר תום לב כשהזדרז לפרסם את המידע בלי תגובתו של קאשי. "לא היתה מחלוקת על כך שהכתב פנה טלפונית לבא-כוחו של קאשי כדי לקבל את תגובתו, אך זה סירב להגיב והפנה אותו לקאשי עצמו", מובהר בפסק הדין של המחוזי. "אין גם חולק שהכתב התקשר פעמיים לקאשי כדי לקבל את תגובתו, ללא כל הצלחה, והוא השאיר לקאשי הודעה, באמצעות אשתו של קאשי, שהוא מחפש אותו [...] הידיעה פורסמה לראשונה באתר האינטרנט ארבע שעות מאוחר יותר, ואילו הפרסום במהדורה המודפסת של העיתון נעשה רק למחרת היום. "אכן, ייתכנו מקרים בהם ניתן לצפות מעיתונאי שימתין פרק זמן ממושך יותר בטרם הפרסום, אלא שבנסיבות המקרה דנן, לא כך הוא הדבר, גם משום שהכתב השאיר לקאשי שתי הודעות, גם משום ששוחח עוד קודם לכן עם בא-כוחו של קאשי והלה סירב למסור לו תגובה, וגם משום שהידיעה נתמכה בהסכם הפשרה שנכרת בין קאשי לאודמר. בנסיבות אלה אין לזקוף לחובתו של הכתב את העובדה שלא המתין מעבר לארבע שעות שמא יואיל קאשי להתקשר אליו ולמסור את תגובתו בטרם תפורסם הידיעה. הכתב היה רשאי להניח לתומו, בחלוף ארבע שעות, כי קאשי אינו מעוניין למסור תגובה". עוד נקבע בפסק הדין של המחוזי כי לעיתון ולכתב עומדת הגנת אמת בפרסום. קאשי אמנם לא הודה ב"זיוף" השעונים אלא רק ב"חיקוי" שלהם, אולם "עצם העובדה שהוא התחייב לחדול מהפצתם של שעוני החיקוי, מסר את כל הפריטים שהיו ברשותו לבא-כוחה של אודמר ואף קיבל על עצמו לשלם לה פיצויים כספיים, אומרת דרשני", נכתב בפסק הדין של המחוזי. "אין לפרש אותה אלא כהודאה משתמעת בחבותו, שהרי אלו בדיוק סוגי הסעדים שהיו ניתנים נגד קאשי לו הוגשה נגדו תביעה משפטיה בגין הפרת סימן המסחר של אודמר ולו אותה תביעה היתה מוכתרת בהצלחה". לאור זאת, ובשל שיקולים אחרים, בוטל פסק הדין של השלום וקאשי חויב להחזיר למערערים כל סכום ששולם לו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. נוסף על כך קבעו שופטי המחוזי כי קאשי ישלם למערערים הוצאות משפט בסך כ-50 אלף שקל, הן עבור ההליך בשלום והן עבור ההליך במחוזי. 29415-06-12
את פרישתו הפתאומית והבלתי מוסברת של סגן עורך "הארץ" אפשר להבין, בין השאר, על רקע מאבקו של העיתון לשרוד במציאות תקשורתית חדשה	עזיבתו של אבי זילברברג את "הארץ" תפסה את רוב אנשי מערכת העיתון בהפתעה. סגן העורך הדומיננטי, שניצח על מחלקת החדשות של "הארץ" בארבע שנים האחרונות, הותיר מאחוריו את חפציו האישיים והרבה סימני שאלה. אלה שהתרשמו לטובה מהיחסים בינו ובין העורך אלוף בן נוכחו לדעת שמתחת לפני השטח התגלעו ביניהם חילוקי דעות. הופתעו גם כמה מעיתונאי "הארץ" שניבאו כי זילברברג יעזוב את תפקידו מיד עם מינויו של בן לתפקיד העורך. בשמונה החודשים שחלפו מאז הספיקו להסיק שטעו. זילברברג עזב באחת. יום אחד עוד עבד בעיתון, מיום המחרת נעדר. חדרו במערכת נותר בלתי מאויש וסמכויותיו חולקו לזמן מה בין העורך בן ובין ראש מערכת החדשות אור קשתי. לאחר כמה ימים עבר בן מחדר העורך לחדרו של סגנו לשעבר, הקרוב יותר למרכז הפעילות של המערכת. ממילא, כך הוחלט, סגן אחר לא ימונה בעתיד הנראה לעין. דואר אלקטרוני שהופץ מלשכת העורך בישר לעובדי "הארץ" כי זילברברג סיים את תפקידו לטובת "מיזם עיתונאי חדש". מעבר לכך, כמקובל בארגוני תקשורת בישראל, לא נאמר לעובדים דבר. באין גרסה רשמית, ניסו עובדי העיתון לפזר את הערפל סביב סיום כהונתו של סגן העורך באמצעות הערכות מלומדות. את הפתאומיות, כך חשבו, ניתן לתרץ באירוע נקודתי כלשהו. כמה מאנשי המערכת משוכנעים כי הגורם הישיר לעזיבת זילברברג הוא פרסום בולט שניתן ימים אחדים קודם לכן לידיעה על מינויו של עורך "הארץ" לשעבר חנוך מרמרי לנשיא בצלאל, על אף שאינו עומד בתנאי הסף שקבעה המועצה להשכלה גבוהה. הידיעה על מרמרי פורסמה במהדורת העיתון מה-29.3.12, שעליה היה אחראי זילברברג. היא נוסחה בביקורתיות, כלפי בצלאל ומרמרי כאחד, וקיבלה הפניה בעמוד השער. בשבועות שקדמו לפרסומה הפגין העיתון גישה מחמירה ביחס לאישור שקיבל יאיר לפיד מאוניברסיטת בר-אילן ללמוד לדוקטורט בלי שסיים תואר ראשון. ב"הארץ" היו מי שרצו להוכיח כי אינם נוהגים איפה ואיפה. להבדיל מזילברברג, בן עבד עם מרמרי שנים ארוכות ב"הארץ" ומביע דרך קבע הערכה רבה לעורך לשעבר. יש להניח כי לא ראה בעין יפה את הסגנון והבולטות של הידיעה. רק בן וזילברברג יודעים אל נכון מה הוביל לעזיבה הפתאומית. שניהם סירבו לבקשת "העין השביעית" להתייחס לכך. בין אם הידיעה על מרמרי גרמה לפרישת זילברברג ובין אם לאו, ברור כי פרסום ידיעה אחת לא חולל את העזיבה יש מאין, אלא זירז את קצו של תהליך ממושך. זילברברג, בן 43, כיהן כעורך בכיר בקבוצת "מעריב" ועורך תוכנית הטלוויזיה "עובדה" לפני שהגיע, בשנת 2008, ל"הארץ". הוא מונה על-ידי העורך דאז, דב אלפון, לראש מחלקת החדשות בעיתון. כעבור כמה חודשים קודם לתפקיד סגן העורך. אלפון וזילברברג השלימו זה את זה. לעורך היה ניסיון נרחב בעיתונות מגזינית, ואילו הסגן בא מרקע של עיתונאות חדשותית לשמה. מטבע הדברים, אלפון העניק לזילברברג חופש פעולה וסמכויות מקיפות במערכת החדשות של "הארץ". זילברברג נענה לאתגר, הזיז ומינה אנשים על-פי הבנתו, וניהל את המערכת תוך מעורבות גדולה. בשנה שעברה, כשבן נכנס לנעליו של אלפון, היה ברור כי פוטנציאל החיכוך בין העורך לסגנו גדל. לא רק שהעורך החדש עקף את זילברברג בדרך לראש הפירמידה, להבדיל מאלפון, ובדומה לסגן, בן מגיע מרקע של תחקירים ועריכת חדשות. אלא שלדברי עיתונאים ב"הארץ", לצד החפיפה בתחומי העניין של העורך וסגנו, התגלע בין השניים פער באשר למקומה הראוי של חטיבת הדיגיטל של "הארץ" וליחסיה הרצויים עם העיתון המודפס. חדי עין הבחינו כי כאשר אלפון עזב את משרתו, הודיע העיתון שהעורך לשעבר יוביל הקמת "מיזם דיגיטלי" בקבוצת "הארץ". כאשר זילברברג עזב הוזכר "מיזם עיתונאי". מהבחינה הזו, אומרים עליו עמיתיו לשעבר, זילברברג הוא עיתונאי שמרן. "הארץ", כמו כל עיתוני הדפוס בעולם, נאלץ להתמודד בשנים האחרונות עם ירידת קרנה של העיתונות המודפסת. גילם של המנויים לגליונות הדפוס הולך ועולה, ומספרם צפוי לרדת בשנים הקרובות. בשנים האחרונות הושקעו ב"הארץ" עשרות מיליוני שקלים כתוצאה מכניסתם של משקיעים זרים, ואף על פי כן נאלץ העיתון לבצע לאחרונה קיצוצים משמעותיים: ביטול מוסף הספורט, צמצום מספר עמודי החדשות בעיתון המודפס ואיחוד מהדורת "דה-מרקר" של ימי שישי עם המוסף השבועי של העיתון. גם את ההחלטה לא למנות מחליף לזילברברג אפשר להסביר במצוקה התקציבית. המו"ל עמוס שוקן בוודאי אינו מצטער שהמפעל לא ייאלץ לממן עוד תקן בכיר במערכת העיתון. אם קבוצת "הארץ" חפצה חיים, לא יהיה לה מנוס מלמצוא מקור הכנסה חדש. אתר המציג את תוכני העיתון פועל מאמצע שנות ה-90, אך הכנסות האתר ממודעות פרסום רחוקות מלחפות על הירידה בהכנסות העיתון המודפס. הגלישה באתר "הארץ", כמו ביתר אתרי החדשות בישראל, אינה כרוכה בתשלום. הבעיה הזו אינה ייחודית ל"הארץ", כמובן. גם הפתרון המסתמן אינו חריג. כמו כל עיתון מודפס אחר, את האופק הכלכלי יכול "הארץ" לראות בגביית תשלום עבור מידע מקוון. היום שבו יחויבו ישראלים בתשלום על קריאת מידע מקוון בעברית עודנו רחוק, אך היתרון של "הארץ" על פני מתחריו בישראל טמון בפופולריות הגבוהה שלו בקרב קוראי אנגלית ברחבי העולם, במיוחד בקרב יהדות ארה"ב. בעוד שבישראל קהל קוראי העיתון והאתר של "הארץ" מצומצם, קהל הקוראים של "הארץ" באנגלית רחב דיו כדי להיות פוטנציאל להכנסות ממנויים דיגיטליים, מה גם ששוק העיתונות הדיגיטלית באנגלית מורגל יחסית לתשלום עבור תוכן. זה זמן שבקבוצת "הארץ" מבינים כי יש למצות את פוטנציאל ההכנסות מהשוק הבינלאומי, דובר האנגלית. לשם כך הם משקיעים את מעט הכסף הפנוי שברשותם בהיערכות מחדש לקראת העתיד הדיגיטלי. רמזים ראשונים על מהדורת "הארץ" לטאבלטים הופיעו לפני כשנתיים. בשנה שעברה הוצע למשתמשי קינדל לרכוש תמורת 5.99 דולרים את גליון העיתון המיוחד שראה אור לרגל שבוע הספר העברי. בפסח האחרון הודיעו המנכ"ל והעורך לעובדים כי השנה הקרובה תעמוד בסימן העברת מרכז הכובד לתחום הדיגיטלי. באחרונה החלו המאמצים הללו לקרום עור וגידים. לפני ארבעה שבועות הושקה אפליקציה חדשה של "הארץ" באנגלית למכשיר האייפד (במקביל הועלה לרשת סרטון היתולי שנועד לקדם את האפליקציה). בקרוב אמורה לצאת אפליקציה דומה למכשירי קינדל. בשבוע שעבר הודיע המו"ל שוקן על הצעד המתבקש הבא: לצד השקת גרסה חדשה לאתר בשפה האנגלית (הגרסה הקודמת, המשופרת כשלעצמה, עלתה לאוויר לפני זמן לא רב יחסית, במאי 2010), תחל מכירת מנויים דיגיטליים לקוראי "הארץ". בדומה למודל שאימץ ה"ניו-יורק טיימס", יוכלו קוראי התוכן המקוון של "הארץ" באנגלית ליהנות ממספר מוגבל של מאמרים בחינם (עשרה מאמרים בכל חודש), ויקבלו גישה לידיעות על חדשות מתפרצות. מי שירצה לעיין בתוכן נוסף יתבקש לשלם עבור מנוי דיגיטלי, שעלותו תהיה 7.5 דולרים לחודש. בעתיד, לאחר כניסה מסיבית של הטאבלטים לשוק הישראלי, מקווים ב"הארץ" להרים חומת תשלום גם סביב חלק מהתוכן בעברית. כדי להצדיק גביית תשלום על תוכן מקוון מבטיח "הארץ" לקוראיו באנגלית לשפר את השירות שהוא מעניק להם: יותר תוכן, יותר מעודכן. המשמעות של ההבטחות הללו היא שמערכת "הארץ", שמספקת זה קרוב ל-100 שנה תוכן לעיתון יומי מודפס, חייבת להשלים את המהפכה ולהפוך למערכת שמספקת תוכן דיגיטלי לכל הפלטפורמות הרלבנטיות: אתר אינטרנט, אפליקציות לסמרטפונים ואפליקציות למחשבי טאבלט. מדובר בשינוי טכנולוגי מקיף, הדורש השקעה כלכלית לא מבוטלת. באופן טבעי, התקציב שמוסט לשיפור הנוכחות הדיגיטלית בא על חשבון השקעה בחלקים אחרים של המערכת. במקום להשקיע בעבודה עיתונאית, משקיעים בטכנולוגיה. במקום לשמר את מיטב העיתונאים שעודם פעילים ב"הארץ" ולהגדיל את מצבת העובדים במערכת החדשות, צפויים בעתיד הקרוב קיצוצים נוספים. סביר להניח שגם לכך היתה השפעה על עזיבתו של זילברברג. אבל השינוי הנדרש אינו טכנולוגי בלבד, אלא גם תודעתי. עיתונאים שהורגלו לעבוד עם דדליין אחד בשעת ערב מאוחרת ייאלצו להתרגל לעבודה שבה המועד האחרון להגשת הטקסט קרוב הרבה יותר ומגיע כמה פעמים ביום. המערכת, שעיקר מאמציה מתנקזים לשעת הלילה שבה יורד העיתון לדפוס, תיאלץ להפוך למערכת שמספקת מידע ופרשנויות באופן שוטף, לאורך כל היום. "הארץ" מתמודד עם האתגר הדיגיטלי זה זמן רב. למרות זאת, עד היום היתה מערכת העיתון רחוקה מלשלב בהצלחה בין עבודה עיתונאית המיועדת למהדורת הדפוס לעבודה עיתונאית עבור הפלטפורמות המקוונות. מבחינה טכנולוגית קפא אתר האינטרנט של "הארץ" על שמריו לאורך שנים ארוכות. בינואר 2005 עבר האתר שדרוג משמעותי. בסוף אוקטובר 2007 הושק עיצוב חדש. מאז ועד ספטמבר האחרון האתר כמעט שלא התפתח. גם מבחינת העבודה העיתונאית היה קשה לראשי "הארץ" להביא לשינוי המיוחל. באופן אופטימלי, מערכת חדשות משולבת אמורה לפעול כאשר האינטרסים של כל פלטפורמות התוכן עומדות לנגד עיניה. בפועל, מערכת החדשות של "הארץ" היתה לאורך כל השנים האחרונות מערכת מכוונת דפוס, ואילו מערכת האינטרנט של האתר תיפקדה כמעין סרח עודף, חיצונית למערכת החדשות, קטנה ומוגבלת בכוח האדם שלה. במערכת החדשות חששו מפני קניבליזציה, פגיעה של אתר "הארץ" ביוקרתו ובטיבו של העיתון המודפס, שעודנו מניב הכנסות רבות לאין שיעור מהאתר המקוון. במשך שנים נאלצו ראשי האתר להתמקד בהזנה של תוכני העיתון שראו אור, כלומר החדשות של יום אתמול, לצד פרסום דיווחי כרוניקות בתחומים שונים, שבדרך כלל הופיעו במקביל באתרים האחרים. כאשר כתבי תחום בעיתונים מודפסים מתחרים הביאו סיפור בלעדי, במערכת החדשות של "הארץ" ראו בכך כישלון. כאשר אתרים מתחרים הקדימו את "הארץ אונליין", התגובה של ראשי המערכת היתה רפה. בהתאם לכך נוצר סדר העדיפויות של העיתונאים והעורכים שעבדו תחתם. היתרון הגדול של "הארץ" – דיווחי העומק, טורי הפרשנות וכתבות המגזין – בא לידי ביטוי באתר באיחור של יממה, ופעמים רבות נעלם במעמקי האתר המקוון. גם את הידיעות הבלעדיות שהשיגה המערכת היה ברור ששומרים לעיתון המודפס של יום המחרת, למעט במקרים חריגים, כשעלה חשש שכלי תקשורת מתחרים יקדימו את הפרסום. מערכת של מאות עובדים – כתבים, עורכים, מפיקים, גרפיקאים – יצרה תוכן עבור פלטפורמה שהולכת ומצטמצמת, והתעלמה כמעט לחלוטין מפלטפורמה שנמצאת במגמת עלייה. חרף נסיונות חוזרים בשנים האחרונות להפנות את תשומת לב העובדים לאתר המקוון, רבים מהעיתונאים הוותיקים במערכת לא הצליחו להסתגל לדרישות העידן החדש. מהבחינה הזו, כך על-פי מי שהכירו היטב את מערכת "הארץ", היה סגן העורך אבי זילברברג גורם מעכב, לא מקדם. זילברברג הקדיש את עיקר משאביו ומשאבי המערכת לעיתון הדפוס. כתוצאה מכך נוצרה זהות בין תפקידו כממונה הראשי על מערכת החדשות ובין הפלטפורמה המרכזית שבה הופיעו החדשות – העיתון המודפס. בישיבות מערכת נהג זילברברג להביע תמיכה בדרישה לקידום האתר המקוון, אך בפועל המערכת שפעלה תחתיו נותרה מושקעת בעיקרה בירידת גליון העיתון לדפוס. הדרישה לשינוי גברה בתחילת השנה שעברה, בעקבות חילופי תפקידים בצמרת האחראים על האתר. גדי להב, סמנכ"ל התוכן ועורך ראשי של קבוצת אתרי "הארץ", פרש מתפקידו והיה לעורך הראשי של אתר "וואלה". בתוך כמה שבועות הצטרף אליו עורך אתר "הארץ" לירון מרוז. כמעט במקביל הוכרז כי ליאור קודנר ימונה לתפקיד ראש חטיבת הדיגיטל של "הארץ" ויהיה אחראי להשקת המהדורות הדיגיטליות של העיתון. את מקומו של מרוז תפס אבי שרף, שכיהן קודם לכן כראש דסק החדשות בעיתון. לחילופי המשמרות משמעות גם מבחינת יחסי הכוחות בצמרת "הארץ". בעוד שלהב היה מינוי של גיא רולניק, מייסד "דה-מרקר" ועורכו הראשי של עיתון הכלכלה, קודנר גויס על-ידי עורך עיתון "הארץ" דאז, דב אלפון. כל אדם קרוב אצל מי שגייס אותו לתפקיד, על אחת כמה וכמה בגוף תקשורת שבו מתקיים זה שנים מאבק על משאבים והשפעה בין שתי מערכות חדשות צמודות, חופפות אך נפרדות ("הארץ" ו"דה-מרקר"). כאשר בגוף תקשורת אחד מתקיימות במקביל שתי פירמידות של קבלת החלטות, אך טבעי הוא שכל מה שנוגע לשינוי אסטרטגיה, פיתוח טכנולוגי ואפילו תשומת לב יומיומית לא יתחלק שווה בשווה בין שני הצדדים. מרגע שקודנר ושרף נכנסו לתפקידיהם, החל שינוי כיוון, והחיכוכים בין אנשי הדיגיטל של "הארץ" לאנשי המערכת בעיתון המודפס גברו. שרף וקודנר, ובמידה רבה גם בן, רצו לראות את התכנים הטריים והמעניינים מגיעים אל הדיגיטל, בין אם מדובר בחדשות מתפרצות ובין אם בידיעות בלעדיות. בעיניהם, זילברברג וקשתי היו אמורים לנהל את מערכת החדשות במטרה להקדים ולהביס את כלי התקשורת המתחרים, לא את עיתוני הדפוס האחרים. אך סגן העורך וראש מערכת החדשות ראו את עיקר גאוותם במוצר המודפס ולא נענו לבקשות להפעיל את המערכת מתוך מחשבה על הפלטפורמות הדיגיטליות. הכתבים הפכו להיות משרתיהם של שני אדונים, וכל אדון העביר להם מסרים שונים. כך נוצר מצב חריג שבו שרף הפעיל שוב ושוב עיתונאים מאחורי גבם של קשתי וזילברברג. בעיקר שיתפו איתו פעולה כתבים צעירים שלא ראו חשיבות רבה בשאלה באיזו פלטפורמה יופצו דיווחיהם וסקירותיהם. כאשר זה קרה, הופתעו ראש מערכת החדשות וסגן העורך לראות שבאתר התפרסמו טקסטים שהם כלל לא ידעו שנמצאו בשלבי הכנה. במקום להבין כי עליו לשנות את התפיסה של אנשי מערכת החדשות, זילברברג ראה בעקיפת הסמכות הזו חתירה של שרף תחתיו; מעין ניסיון להקים מערכת חדשות נוספת, מתחרה, במקביל למערכת החדשות המרכזית של "הארץ". במשך כעשרה חודשים התנהל המאבק, כשלצד חילוקי הדעות העקרוניים נוצר, באופן טבעי, מאבק אישי על כוח, סמכויות ושליטה. בעוד שהעיתון המודפס הלך והצטמצם, דווקא בחטיבה הדיגיטלית נוצרו תקנים חדשים והושקעו כספים. אפשר שעזיבתו של זילברברג לא נבעה דווקא מהכרה בכך שאי-אפשר למנוע עוד את העברת הדגש לחטיבה הדיגיטלית של "הארץ", אבל פרישתו בוודאי תאפשר למעבר הזה להתבצע באופן חלק יותר. כאמור, את מקומו של זילברברג לא ממלא איש. תפקידו מחולק בין עורך העיתון לראש מערכת החדשות החדשה, נעה לנדאו, שבאה במקומו של אור קשתי. בשבועות הקרובים אמור להתבצע נסיון איחוד של מערכת העיתון עם מערכת האתר. בן, שרף ולנדאו ינסו לעשות את מה שלא הצליחו קודמיהם: לגייס את מאות העובדים של "הארץ" לייצור תוכן, לא לשירות פלטפורמה מודפסת. המעבר הזה מתבקש לא רק לאור השינויים הטכנולוגיים בעולם התקשורת, אלא גם משום ש"הארץ" הוא מועמד מוביל להצליח במשימה. אתר ynet הוקם מלכתחילה כישות נפרדת מ"ידיעות אחרונות". גם אם יתבצע מהלך של איחוד מערכות בתוך קבוצת "ידיעות אחרונות", הוא יהיה קשה ליישום ויכלול פיטורים רבים יותר. לעיתון "ישראל היום" מערכת קטנה יחסית והתוצר שלו בפלטפורמות הדיגיטליות דל עוד יותר מאשר בעיתון המודפס. אתר nrg של "מעריב" נראה כשרוי במצוקה כלכלית גדולה עוד יותר מאשר האתר של "הארץ". וכאמור, בעוד שכל מתחריו ייאלצו להמתין עד ליום שבו ישראלים קוראי עברית יסכימו בהמוניהם לשלם על תוכן מקוון, לקבוצת "הארץ" נוכחות חזקה בשוק העיתונות האנגלית. ראשי "הארץ" יכולים כבר עתה לנסות לשאוב משם הכנסות חדשות. למעשה, זה בדיוק מה שהם עושים.
העיתונים מנסים לנחש איך יסודרו הכלים במערכה הפוליטית \| מפשפשים בנעשה אצל שולה זקן \| ומתעלמים ממחאת העובדים הסוציאליים	בפולסים קצובים בני יום – טיק ראשון, טק שני, טיק שלישי, טק רביעי, וכן הלאה. כך פועמת העיתונות המודפסת. שינויי הדקות וחילופי השעות, המאורעות והאירועים נדחסים כולם לזר של המוני מלים שייאמרו כולן ברגע אחד – פעם אחת – פעם ביום. כך פיכפכו ופיעפעו כל יום אתמול קולות מהמערכה הפוליטית. ברק המה, לבני הימהמה, ח"כים אופוזיציונרים היו חריפים יותר. בזהירות מתחטאת, בפחדנות מתחסדת או בבוטות מתגרה קראו רבים מהפוליטיקאים לראש הממשלה להתפטר. אבל רוב מה שקרה בין עדותו של טלנסקי שלשום, שתפסה את כותרות אתמול, ובין סופו של יום אתמול אבד במרווחים שבין הפעימות, ולכן היום הוא יומו של אולמרט: מה יאמר, איך יגיב, האם יתפטר (הצחקתם אותנו), ובכך עוסקות הכותרות הראשיות של העיתונים. למשל, במחאת העובדים הסוציאליים. ידיעה של רבע עמוד בעניין ההפגנה שנערכה אתמול מול משרד האוצר מובאת ב"ידיעות אחרונות" בעמ 16. ב"מעריב" לא מצאתי לה זכר. אז מהי תגובת ראש הממשלה לגל ההתקפות נגדו במערכת הפוליטית, ויותר מעניין: האם הוא מתכוון להיאחז בכיסא? תלוי את מי שואלים, כלומר, קוראים. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מלמדת – ובכן – היא אינה מלמדת כלום, רק מביאה ציטוט ברוטלי של אולמרט: "עושים בי לינץ". אבל בכותרת המשנה מובא ציטוט עקיף אחר מפיו, האומר שהוא אינו מתכוון להתפטר. גם תחילת טורה של סימה קדמון, המובא על השער, מתחיל בנימה זהה: "ראש הממשלה לא מתכוון לצאת לחופשה, להתפטר או להיות נבצר". ב"מעריב" הכותרת כמעט הפוכה: "אולמרט: תנו לי ללכת בכבוד". מיה בנגל מדווחת על מה שנראה כקרב מאסף של ראש הממשלה, רגע לפני שהוא פורש מהחיים הפוליטיים. על השער של "מעריב" גם חלק גדול מהטור של בן כספית, שמאשר את דבריו של אולמרט כי עושים בו לינץ, אולם טוען כי הוא הרוויח את הלינץ ביושר. כספית חובט ודש באולמרט בטורו כאילו לא היה יקיר מאמריו עד לפני כמה חודשים, אבל ייאמר לזכותו שהוא אינו מנצל את שעת היאספות הנשרים כדי להתעלל בגופה, אלא מכוון את דבריו נגד כל הפוליטיקאים באשר הם וטוען כי כולם מושחתים. מעניין אם יש לו הוכחות לכך, ואם כן, מדוע אינו מפרסם אותן. השער של "הארץ" מביא את הצהרת אולמרט כי לא יתפטר, אולם גם את התוכן שמאחוריה, כלומר, טענתו כי הוא חף מפשע (טענה שקצת נשכחת לאחרונה). ב"דה-מרקר" מוקדש חלקו העליון של עמוד השער לקדימון לראיון עם עו"ד אלי זוהר, שיתפרסם במוסף יום שישי. זוהר הוא חלק מסוללת עורכי-הדין של ראש הממשלה, והכותרת לקדימון אומרת: "אולמרט הוא ראש ממשלה מצוין", "עו"ד אלי זוהר בטוח שהחבר והלקוח אהוד אולמרט הוא מנהיג אמיתי". ואגב, מי משלם לעו"ד זוהר (ולעו"ד רועי בלכר ולעו"ד נבות תל-צור ולעו"ד פרופ רון שפירא) תמורת ההגנה המשפטית, העידוד והתמיכה בראש הממשלה אהוד אולמרט? רמז: לא אהוד אולמרט. ואכן, ב"דה-מרקר" מדווחת הילה רז על תנועת אומ"ץ של אריה אבנרי, שפנתה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה שיורה לאולמרט לשלם מפרקליטיו מכיסו, ולא מכספי המדינה. הרבה אצבעות ב"ידיעות אחרונות" מופנות היום אל עבר שר הביטחון אהוד ברק. תמונתו מופיעה בראש השער, שפתיו קפוצות וחשוקות, לצדה הכותרת "מסתמן: בחירות בתוך חצי שנה" והציטוט: "שאולמרט יעזוב או שנקדים הבחירות". גם קדמון כותבת כי הכל תלוי כעת בברק (וקובעת בנחרצות כי יהיו בחירות בנובמבר. נחכה ונראה), וגם הידיעה בעמוד הראשון, שבה מביאים שמעון שיפר ואיתמר אייכנר מדברי מקורבי אולמרט, מוקדשת לברק: "סמרטוט", הם קוראים לו, "נהנתן", "החליט רק לנבוח" ומטיחים נגדו שאם הוא חושב שראש הממשלה אינו ראוי, עליו להתפטר ולעזוב את הממשלה. בידיעה נוספת באותו עמוד מצוטט (אמנם בצורה מוזרה, מאחר שהציטוט נלקח כנראה מדף מסרים שהכינו יועצי תקשורת) אולמרט עצמו: "ברק מגלה חוסר אחריות לאומית. אם הוא רוצה בחירות, שיתפטר". כותרת הידיעה הזו, אגב, היא "אולמרט שבור, הכל סוגר עליו". בעמ 4 מזכיר יובל קרני לאהוד ברק שזו הפעם השנייה שהוא "מבטיח ולא מקיים": "כבר פעמיים הבטיח אהוד ברק להתנתק מהשותפות עם רה"מ – ופעמיים לא עמד בהבטחתו". על פני כמעט כל עמ 6 משרטט אורי משגב את דמותו של ברק, נכון לאתמול, כמי ש"הברק חזר לעיניו", וכמי שמתנהל בדרך מפותלת ומתפתלת, ובעצם מפחד מהליכה לבחירות והתמודדות עם נתניהו. ועוד ברק בקטנה: טל זילברשטיין, מי שהיה יועצו של ברק ואף נכווה בפרשת העמותות הפיקטיביות שיוחסו לו, הוא כעת יועצו של אולמרט, וככזה איים אתמול על הבוס לשעבר ורמז שיש לו מידע שעשוי לפגוע באדונו הקודם. אם לא הבנתם מה עומד לקרות, בא תרשים הזרימה בעמ 5 ב"ידיעות אחרונות" ומנסה להסביר: על-פי אפשרות המסומנת כ"גבוהה", "האופוזיציה בסיוע העבודה מעבירה חוק להקדמת הבחירות, שנערכות בין שלושה לחמישה חודשים לאחר מכן". ב"ישראל היום" לא מסתפקים בתרשים זרימה על חצי עמוד, ופורשים שמונה תרחישים אפשריים על פני כפולה שלמה. תרחיש מס 6 מכונה "האל מן המכונה", "אירוע מהפכני גוזל את את תשומת לב הציבור וגואל את אולמרט". ובכן, ניתן לשער כי "ישראל היום" ידאג שתשומת הלב הציבורית תופנה למקום הנכון גם אם תתרגש עלינו איזו רעידת אדמה או שיתגלו חיים על המאדים. כפולה נוספת ב"ישראל היום" כוללת טורי דעה של ח"כים מכל קצווי הקשת הפוליטית, הדנים בשאלת התפטרותו של אולמרט. האמת, באופן מוזר, למרות שהם אומרים את הדברים הצפויים, יש משהו מרענן בקריאת דעותיהם בצורה מסודרת, ללא תיווך של פרשנים בעלי אינטרסים. שולה זקן היתה עסוקה בשבועות האחרונים בשתיקה, לפחות בכל הנוגע לשיג ושיח שלה עם רשויות האכיפה. אתמול, לפני ובעקבות פרסום בעניין בחדשות ערוץ 2, יצאו הכחשות של עורך-דינה כאילו היא מתכוונת להתחיל לדבר, אך היום מתפרסמים בעיתונים דיווחים על עסקת טיעון שאולי מתגבשת בין זקן לפרקליטות. על שער "ישראל היום" נכתב בציטוט, לא ברור של מי, "שולה זקן עשויה להעיד אם ייסגר התיק נגדה", וציטוט של פרקליטה: "אם ייתנו לנו הצעה מפורטת, נתייחס". בידיעה עצמה, של עדנה אדטו ואיציק סבן, מתברר כי הציטוט האנונימי מיוחס לערוץ 2, ואילו הציטוטים שמביאים הכתבים בתוך הידיעה – הציטוט המלא (לא כפי שהופיע בשער העיתון) של עורך-הדין של זקן וציטוט של גורם בפרקליטות – מכחישים מכל וכל כי התקיימו מגעים בעניין, וטוענים כי מדובר בבדיה שהומצאה בערוץ 2. גם טובה צימוקי מדווחת על העניין ב"ידיעות אחרונות", וגם היא כותבת שיש גישושים וכי מצדה של זקן הם נענו בלאו. גאידמק והגמלאים כבר לא. כך מדווח צביקה ברוט ב"ידיעות אחרונות": "שני הצדדים הכריזו על ביטול ההסכם". זאת לאחר שוועדת הכנסת לא אישרה אותו. "דה-מרקר" מביא את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שהוגשה לבית-הדין לעבודה, ולפיה מעביד אינו רשאי לעיין בהודעות אימייל של עובד ללא הסכמתו (אם כי הוא מסייג ומציין שלא תמיד נדרשת הסכמה מפורשת). חוות הדעת הוגשה במסגרת הליך ערעור. בפסק הדין המקורי קבעה השופטת כי מותר למעביד לעיין בדואר של העובד משום שזה ידע כי התיבות האלקטרוניות עובדות ניטור לצורך הגנה מפני וירוסים. הדיון המשפטי הוא דוגמה מעניינת, אחת מני רבות, לבלבול ולמבוכה שמעוררת הטכנולוגיה האינטרנטית אצל השופטים והמחוקקים. ובעוד הם, שבילדותם הלא רחוקה טלפון נייד ומחשב אישי היו מדע בדיוני, רודפים אחרי ההווה כשהם הלומי עתיד, מתחמק לו ההווה מפניהם, פושט ולובש צורה; למשל, "דה-מרקר" ו"כלכליסט" מדווחים היום על גרסה מתוכננת של תוכנת חלונות של מיקרוסופט, שבה כלל לא יהיה צורך בעכבר משום שיחליף אותו מסך מגע.
"התיקונים" 59: ב-ynet מחדדים עפרונות, ב"מעריב" משתמשים במוצא האחרון כברירת מחדל, ב"כוכב נולד" לא נרתעים מסימני מים, ועוד סימני יבשה מהעיתונות העברית	בחינת הבגרות בלשון, בהבעה ובהבנת הנקרא האם בחינת הבגרות שהודלפה תתקיים במועדה? כן ולא, מדווחים בוואלה (23.5.10). ב-nrgמעריב לא לומדים מטעויות (24.5.10). אם התלמידים נדרשים למלא את בחינת הבגרות בעט בלבד, מדוע למען השם הם מחדדים עפרונות? (ynet, 25.5.10) חיים ומוות הרב והח"כ לשעבר יוסף עזרן נפטר בחודש פברואר. עד היום לא הוסר שמו מאתר משרד הדתות. מארכיון "התיקונים": ב"מקור ראשון" דיווחו על אלפי משתתפים "אתמול בהלווייתו של הרב יוסף עזרן". הדיווח פורסם בבוקרו של יום ההלוויה ("התיקונים", 18.2.10). איפה מוצאים כתבה על אשה שניסתה להתאבד שש פעמים? בערוץ "בריאות וכושר" (ynet). מחדל בכתבה ב"מעריב" (12.5.10) על התכשיר הבעייתי למניעת הריון דפו-פרוורה נכתב כי "בישראל התכשיר אינו מומלץ לשימוש בגלל תופעות הלוואי, אלא רק כברירת מחדל", כלומר, כמוצא אחרון, כלומר, בדיוק ההפך. עריכה/הגהה להקת בויזון לא שקלה אחד מחבריה: היא שכלה אותו (nrgמעריב, 21.5.10). גיאוגרפיה דרום אמריקה היא מעתה דרום אפריקה (תחנת הטלוויזיה WGN משיקגו). בנימינה עברה מהצפון לאזור השרון (nrgמקומי, 20.5.10). סטטיסטיקה שתי ידיים ימניות: סקר CBS-ניוז וה"ניו-יורק טיימס" קובע: כל האמריקאים ימנים. גרף ענפי התעשייה בקיבוצים (אתר "דה-מרקר", 27.2.10) חושף חידושים מתימטיים מסעירים. למשל: 907 זה בערך חצי מ-13,792, ו-1,676 גדול מ-3,843. סימן מים אדר גולד, המתמודדת בתוכנית הבידור "כוכב נולד", היא בתה של הזמרת שרי. כדי להסביר מיהי אותה זמרת בעלת דם חם, שיבצה הפקת התוכנית דימוי של אלבומה, עם סימן מים גדול ואגרסיבי של מגן דוד, אשר מעיד על חיפוש עצלני בגוגל, שהסתיים בנטילת תמונת האלבום מאתר החנות המקוונת Israel Music. מארכיון "התיקונים": גם ב"עכבר העיר אונליין" השתמשו בתמונה עם סימן מים של Israel Music ("התיקונים", 27.5.09). מעקב "התיקונים": הרצל על המרפסת במדור הקודם (21.5.10) סיפרנו שב"הארץ" פירסמו תמונה של בנימין זאב הרצל על המרפסת בבאזל, כשעליה חותמת מים של סוכנות הצילומים גטי-אימגס. זאת, אף שהתמונה צולמה על-ידי אפרים משה ליליין והיא כבר משוחררת מזכויות יוצרים. הקורא רותם שמחה מעדכן אותנו שבגרסה שפורסמה ב"עכבר העיר אונליין", הקרדיט ניתן ל-Wikimedia Commons, משם נלקח העותק שפורסם ב"עכבר". אולם גם שם מצוין כי היוצר הוא "E.M. Lilien". מי העיתונאי פה? אריק רפאילוב המנוח חתום ב-ynet ‫(7.5.10) על כתבה בעניינו. האשה שבתמונה היא לא הכתבת נעמה לנסקי, אלא המרואיינת שלה, אריאן לב (וואלה, 21.5.10). ההומוסקסואליסטים האלה "הארץ" (18.5.10): הכותרת וכותרת הגג עוסקות באות הנשיא לאגודת ההומואים והלסביות, הכתבה עצמה על ילדים של זוג הורים הומואים שתקועים בהודו בגלל החלטת בית-המשפט ומשרד הפנים. כשראש הממשלה בנימין נתניהו התערב בהחזרת הילדים, הכותרת ב-ynet ‫(17.5.10) הוצגה כציטוט בלתי פוליטיקלי-קורקט מפיו, "להחזיר את ההומו עם הילדים". אלא שנתניהו כנראה לא אמר זאת כך, כי הציטוט הזה אינו מופיע בגוף הכתבה, ועד מהרה נמחק גם מהכותרת. בריחת המוחות נובעת מחום איך המוח ישלח אותות למזגן אם הוא ברח? ("דה-מרקר", 13.5.10) החומה הצינית מחסני הפסקת חשמל (חדשות 10 בנענע10, 23.5.10). השוטרים השתכנעו: "הגראס בשביל התוכי של בזק-בינלאומי" (ynet, 24.5.10). האיראנים כבר מוכנים לברזיל (ynet, 17.5.10). אילן ברמן העיר: "בסקירת העיתונות של יום שישי (21.5.10), שוקי טאוסיג קובע שתחקיר הבכורה של מחלקת התחקירים בהארץ יצא בדיוק לפני שבוע. ולא היא: תחקיר הבכורה התפרסם דווקא בערב חג הביכורים, שלושה ימים בדיוק לפני סקירת העיתונים של שישי (אם כי חג באמצע השבוע אכן מרגיש כמו סופשבוע)". הטעות תוקנה, ואז נכנס יונתן כ לתמונה: "בסקירת העיתונות של יום שישי, ה-21 במאי, נכתב שתחקיר השער של 7 ימים מזכיר תחקיר של הארץ שהתפרסם בדיוק לפני שבוע [תיקון: לפני שבוע וחצי, ערב שבועות] [התיקון במקור]. אבל התחקיר המדובר של הארץ לא התפרסם לפני שבוע, וגם לא לפני שבוע וחצי (אם כי הוא אכן התפרסם בערב שבועות), אלא שלושה ימים קודם לכן, ב-18 במאי". הטעות תוקנה בשנית, ובאה המנוחה למתקן. שבת שלום. התיקונים הגיעו מעמרי רוזן, אורן פרסיקו, תמי זנדברג, aXe, ניצן, אהוד קינן, אילן ברמן, שי ספיר, ארז גרינברג, דרור מרום, איתמר ב"ז, אסף שוחמי, שחר גולן, שלי אנשל, רותם שמחה, עדי גינת, שוש פורבס, ליאור שין, אפרת רוט הלוי באתר "כיפה", הטוויטר של תמי זנדברג, Probably Bad News (1), Probably Bad News (2) ויובל בבלוג "כשל". אייקונים: פרויקט PICOL (רשיון cc-by-sa) נתקלתם בטעויות מעניינות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.
עיתונאים רבים הגיעו להביע סולידריות עם אנשי קול-ישראל לקראת המאבק הצפוי להם על המשך עבודתם	השתתפות מרשימה נרשמה היום בצהריים בבית-סוקולוב שבתל-אביב–יפו, במפגן הסולידריות שקיימה קהילת התקשורת הישראלית עם עיתונאי קול-ישראל. למעלה מ-100 עיתונאים, מכלי תקשורת שונים, הגיעו כדי לחזק את ידם של עובדי רשת ב ועמיתיהם ברשתות הרדיו האחרות של קול-ישראל. כמה מהבאים לכינוס עבדו בעבר בקול-ישראל ושמרו למקום אמונים. אחרים מתחרים ברדיו הציבורי כבר עשרות שנים, או שמעולם לא ישבו מאחורי מיקרופון ברדיו. כולם הגיעו כדי להפגין נוכחות ותמיכה בעובדי קול-ישראל, לקראת השינויים שצפויה להביא עליהם ועדת לנדס לבחינת השידור הציבורי בישראל. בזה אחרי זה עלו לבמה אנשי תקשורת בולטים וקראו למקבלי ההחלטות לשמור על קול-ישראל ולהעניק לעיתונאים שעובדים ברדיו הציבורי את החופש לבצע את עבודתם כראוי. המסר העיקרי שעלה ביקש להפריד בין ערוץ 1 לרשתות קול-ישראל. על-פי הדוברים בכנס, בעוד שהטלוויזיה הישראלית נעשתה למקום רקוב מן היסוד שיש טעם לחסלו ולפתוח תחליף במקומו, רשתות הרדיו של קול-ישראל מתפקדות, גם אם תחת מגבלות וקשיים משמעותיים, ובמקום לסגור גם אותן, יהיה קל, יעיל ומוצלח הרבה יותר לשחרר אותם מכבליהן ולאפשר לעיתונאים שעובדים שם לממש את הפוטנציאל הגלום בהם. == עיתונאים בכנס למען הרדיו הציבורי, בית-סוקולוב בתל-אביב, 4.3.14 == אילנה דיין ציטטה מדברי העיתונאי האמריקאי אד מורו והזהירה כי "במקום שבו כוחנות פוליטית פוגשת פחד לא יכולה לפרוח עיתונות חופשית"; עודד בן-עמי טען כי היום ממנים ברשות השידור מנהלים רק לפי "אורך הלשון" וקרא לפוליטיקאים: "תעיפו את הידיים והרגליים שלכם מרשות השידור"; גל גבאי השוותה בין פוליטיקאי שמרים ידו על השידור הציבורי לאדם שמרים יד על ילדיו; חיים זיסוביץ דימה את לוח התוכניות של קול-ישראל לקופסת ממתקים שההנהלה נוטלת ממנה בונבון כל אימת שמתחשק לה; שלום קיטל ציטט "פתגם פולני עתיק", כדבריו, שלפיו גם כשנמצאים על רצפת המרתף אפשר לשמוע את הדפיקות מלמטה, והזהיר מפני כניעה ללחצים פוליטיים; רבקה מיכאלי השוותה את הכינוס למען קול-ישראל למסע הלוויה שנערך לכבודו של עיתונאי ותיק וביקשה לכבד את המנוח. איציק יושע, מחברי ועד העיתונאים של קול-ישראל בתל-אביב, סיפר כיצד הודח מעמדת השידור כמה דקות לפני תחילת תוכנית שהיה אמור להגיש, וטען כי חטאו היחיד היה חברותו בוועד העיתונאים. יושע תיאר את חברי ההנהלה הנוכחית בקול-ישראל כאנשים "שאיבדו כל רסן מוסרי, מקצועי ואנושי". "די להתעללות בעיתונאי הרדיו בשידור הציבורי", קרא ואמר כי הגיע הזמן לנהל "קרב על הזכות של הרדיו הציבורי לחיות בסביבה נקייה מפוליטיקה, נקייה משליחים נאמנים של פוליטיקאים ציניים ודורסניים, רדיו נקי מהנהלות ומזרועות ארוכות שכוחן היחיד הוא כוח הזרוע, אנשים בלי שום מחויבות לדמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל". "בשבועות האחרונים נושבת רוח מאוד נדירה בקול-ישראל", הוסיף יושע, "עיתונאי הרדיו התגייסו בעשרותיהם, נחושים להגן על זכותנו וזכותם להמשיך לקבל רדיו ציבורי משובח. מי כמוכם יודע שהתארגנות כזו במקצוע שכל כולו קידוש עבודת היחיד אומרת הכל". לכאורה, אין בכל המלים היפות והפחות יפות שנאמרו היום בבית-סוקולוב כדי לשנות כהוא זה את עתיד השידור הציבורי. בסך-הכל הצהרות מילוליות, בלא כל מנוף של ממש. אולם אסור לזלזל בעוצמתה של סולידריות. כאשר היא מבצבצת בלבבות העיתונאים, יכולים להתרחש שינויים גדולים. בפעם הקודמת שעיתונאי ישראל התקבצו ובאו ל"כנס חירום" מתוך דאגה לעתיד התקשורת, לפני שנתיים וחצי בסינמטק תל-אביב, לא עמדה לנגד עיניהם מטרה ברורה, אולם באירוע ההוא נזרע הזרע שהפך כעבור כמה חודשים לארגון העיתונאים בישראל. לעובדי קול-ישראל יש ארגוני עובדים שמייצגים אותם, אולם כדי שאלה יוכלו לעמוד איתן מול הלחצים שבדרך, הם זקוקים לאמונה של חבריהם ולתמיכה של עמיתיהם.
התקשורת מחבקת ודוחפת את תנועת המחאה \| הדעות על השתתפות ליכודניקים בהפגנות חלוקות \| "דה-מרקר" מתעקש להתמקד בריכוזיות	חיסולו של העבריין פרנסואה אבוטבול נדחק בקושי לתחתית שער "מעריב". על האפשרות התקדימית ששופט בית-המשפט העליון יורם דנציגר ייחקר באזהרה מדווח באמצע החלק התחתון של שער "הארץ". כותרת על אודות רצח הרב אלעזר אבוחצירא מתפרסמת בתחתית השער האחורי של "ידיעות אחרונות". אפילו ב"ישראל היום" מצטמצמות הכותרות על נושאים שאינם קשורים להתעוררות החברתית לרצועה הרוחבית שמודפסת קבע תחת לוגו העיתון. כל הכותרות הראשיות, השערים של הטבלואדים והחלק העליון ("מעל הקפל") בשער "הארץ" מוקדשים להפגנות שהיו אתמול ברחבי המדינה. "150 אלף בהפגנות ענק ברחבי הארץ", לשון הכותרת של "הארץ". "הפגנת ה-150 אלף", לשון הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ששערו הקדמי מתאחד הבוקר עם האחורי כדי לאפשר הדפסת תצלום של המוני המפגינים בכיכר מוזיאון תל-אביב. "קול העם", לשון הכותרת המתוחכמת יותר של "מעריב" (כותרת הגג קוראת, "150 אלף במחאה החברתית הגדולה בתולדות המדינה"). ב"ישראל היום" ספרו 100 אלף בלבד ובחרו לכותרת את המלים "רבבות ברחובות", ללמדנו שגם כשהמצב קשה – ויש מי שיאמר במיוחד בזמנים כאלה – אין מפסיקים לייצר כותרות מחורזות. הרגש שולט בסיקור: פסיפסים של תצלומים מההפגנות בכפולות הפותחות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ידיעות צבע בכפולות המרכזיות של שני הטבלואידים, ובכל העיתונים – שפע של מאמרי דעה. אילן ליאור מדווח ב"הארץ" על בחירות שנערכו במאהל התל-אביבי למציאת נציגי המאהל. 17 מתמודדים, ארבע מהן נשים. בסופו של דבר נבחרו שתיים מהן: איה שושן ונועה סביר. "מהמאבקים ברחבי הארץ, דרך מאבק העגלות ועד לשביתת הרופאים: בראש המחאות ששוטפות את ישראל עומדות נשים. כינסנו שמונה מהן בשדרות רוטשילד", נכתב בכותרת המשנה לכתבה מאת אתי אברמוב ותלם יהב במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". "גברים רגילים לתת פקודות, הן מסבירות, הפעם החלטנו לקחת לעצמנו את הבמה". בשערי העיתונים מתפרסמים הבוקר עיקרי הטענות של 16 מאמרי דעה על אודות ההתעוררות החברתית. 15 מכותבי המאמרים הם גברים (בשער "הארץ" נמצא מקום גם לטקסט מאת אבירמה גולן). את הבמה המרכזית של "ידיעות אחרונות", כאמור, נשים עדיין לא לקחו לעצמן. בתחתית השער הפניה לשלוש רשימות מאת נחום ברנע, יאיר לפיד וסבר פלוצקר. "ההישג הגדול של תנועת המחאה הוא התמדתה", פותח ברנע את רשימתו, המתפרסמת במלואה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", מוקפת תצלומים מהפגנות שהתקיימו אתמול ברחבי המדינה. בהמשך כותב ברנע: "המבחן שלה [של תנועת המחאה] איננו בהישגים החומריים שתקבל, אם תקבל, מהממשלה. המבחן הוא בהשפעה שלה על זרמי עומק בחברה הישראלית". זמן ממושך, מזכיר ברנע, חלף בין ההפגנות בתום מלחמת יום הכיפורים למהפך בשלטון ובין מחאת המילואימניקים בתום מלחמת לבנון השנייה לקריסת ממשלת אולמרט (עפר שלח עומד על אותה הנקודה ב"מעריב"). כל העיתונים, למעט "ישראל היום", ממשיכים לנשוף בעוצמה בגבה של תנועת המחאה, הן בדיווחים והן בפרשנויות. "המחאה הזו, שהחלה מכמה אוהלים ברוטשילד, היא מהמוצדקות והמפוארות שידעה המדינה הזאת", קובעים ב"ידיעות אחרונות" גדעון שלום ועודד מרון בדיווחם הדעתני על ההפגנה בתל-אביב. ב"מעריב" כותב בן כספית על "רוח מיוחדת באוויר" בהפגנה התל-אביבית ומזכיר אישה אחת שנשאה שלט עם הכתובת "ביבי, ישראל היום שלך, מחר היא תהיה שלנו". בהמשך מאבחן כספית כי "ההמונים ברחובות הם חברי השבט הלבן. אין כיפות, לא סרוגות ולא שחורות, להערכתי כמעט ואין מצביעי ימין". על סמך מה מעריך כספית שכמעט ואין מצביעי ימין? התשובה במשפט הקודם – מבחינתו מצביעי ימין הם דתיים ומזרחים. את אנשי "השבט הלבן" שראה כספית בתל-אביב הוא מכנה "הפנתרים הלבנים" ובפרפרזה לא מודעת לדברי גולדה מאיר על קודמיהם השחורים הוא מציין כי בהפגנה השתתפו "רבבות על גבי רבבות, בלי דחיפות, צעקות או קללות, אנשים דורכים אחד על השני בנימוס". הם נחמדים. "בדיוק כשנדמה היה לימין המתנחלי שהוא הצליח לחלוטין במסע הדה לגיטימציה של פירורי השמאל, צומחת לפתע פוליטיקה חדשה, המסרבת לשתף פעולה עם הדיכוטומיות הישנות וקוראת לחיבורים לא נדושים", כותבת להבדיל אבירמה גולן בכפולה הפותחת של "הארץ". מנקודת מבטה "אפשר לראות בה [במחאה] מצביעי ליכוד עם אנשי מרצ וחד"ש, חובשי כיפות עם חילונים, יהודים עם ערבים". ב"ידיעות אחרונות", התומך הנלהב ביותר של תנועת המחאה, מתפרסמת בכפולה השניה ידיעה מאת תלם יהב תחת הכותרת "גם מצביעי נתניהו צעדו בהפגנה". יהב מביא שלוש דוגמאות מייצגות. גם בעיתון של הליכוד, "ישראל היום", דוגמה מייצגת. מהכיוון ההפוך, כמובן. אסי חיים כותב בכפולה הפותחת על תחושותיו בהפגנה אתמול בתל-אביב. "מדובר במחאה של כולם. עשרות אלפים צעדו אתמול בכל רחבי הארץ, ולמרות שיש כאלה שממשיכים במנטרות שמדובר בשמאלנים שרק רוצים את ראשו של נתניהו או שמדובר במחאה של כאלה שרוצים להחזיר אותנו לשלטון בולשביקי, הם כבר לא תמימים. כי מסביב ובכל הארץ הם רואים גם ליכודניקים ואנשי ימין אחרים [...] עכשיו, יותר מתמיד, צריך את כולם – ימין, שמאל, צפון ודרום – כדי לנפץ את תקרת הזכוכית שהשלטון ובעלי ההון בנו לנו מעל הראש בזמן שישנו. הגיע הזמן שנאמר בקול גדול ובלי להתנצל – אנחנו דורשים שינוי". זו אינה הפעם הראשונה ש"ישראל היום" מפרסם מאמר מייצג מטעם המוחים. ההתנהלות הזו מוסיפה מעט לגיטימיות לעיתון, שעשה כמעט הכל בשבועיים האחרונים כדי לחסל את תנועת המחאה (ביום רביעי האחרון, למשל, התפרסם מאמר מאת יהודה שלזינגר שהמליץ למפגינים לפרוש "בשיא"). הלגיטימיות הנגזרת מפרסום מאמר התומך במחאה הכרחית לכלי תקשורת שמבקש להשפיע על דעת קוראיו הבלתי משוכנעים מראש. ביתר העיתונים, שתומכים במחאה, אין הבוקר בעמודים הראשונים מאמרים המתנגדים לה. נוסף על המאמר הלעומתי, בידיעה המרכזית שמתפרסמת בכפולה הפותחת של העיתון מוזכר בהקשר שלילי השם המפורש ("נתניהו"). יתר הטקסטים פחות מפתיעים. דן מרגלית, שבזמן האחרון מוציא תחת ידיו טורים מבולבלים ומהוהים במיוחד, מסביר הבוקר את המחאה בכך ש"מעמד הביניים שמע בהתמדה מפי דוברי הממשלה כי המשק הישראלי איתן ומצליח", ועל כן הוא דורש כעת את חלקו בהצלחה. בהמשך מפנה מרגלית אצבע מאשימה לעבר הטייקונים ומציין: "היידישע מאמע שוב אינה חולמת על בן רופא. ממדורי הרכילות בעיתונות הבינה כי היא רוצה בן שהוא איש עסקים, ולא סתם, אלא טייקון". חזי שטרנליכט כותב על הצורך ב"ניו-דיל", באיחור של כמה ימים מעמיתיו בעיתונים אחרים. יהודה שלזינגר מדווח בקצרה כי אגודת הסטודנטים בקריית-אונו פרשה מתנועת המחאה. בעוד שבעיתונים אחרים מדווח גם הבוקר על היוזמה לצאת לשביתה עצמאית ב-1 באוגוסט, ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "יוצאים לשביתה מחר? אתם עלולים לקבל מכתב פיטורים". בעיתוני הבוקר רמזים ראשונים לתגובת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להתעצמות המחאה החברתית. "מקדמים הקלות למעמד הביניים", נכתב ב"ישראל היום". "בימים הקרובים", כך מדווח, "צפוי נתניהו להודיע על הקמת צוות מומחים שיציע חבילת פתרונות למצוקות החברתיות, כולל הטבות לנשים ולאמהות עובדות. הצוות יכלול נציגים ממשרדי האוצר, התמ"ת, השיכון, הרווחה והפנים, וצפוי להציג המלצות בתוך שלושה שבועות". ח"כ אופיר אקוניס מצוטט כמי שאמר, "כרגע נבחנים צעדים להפחתת מחירי הדלק והחשמל, וייתכן שתיבחן גם הפחתת מסים משמעותית". כיצד יממנו את ההטבות? לא נכתב. "התשובה של נתניהו למחאה: בחינת נטל המס על מעמד הביניים", לשון כותרת בשער "הארץ". בינה ובין הקרדיט למחבר נחמיה שטרסלר מופיעה באדום הכותרת "פאניקה אוחזת בשלטון". לפי שטרסלר, נתניהו ינסה למנוע את עליית מחירי הדלק שצפויה היום ולהגיע לסיכום זריז עם הרופאים השובתים. הצוות המיוחד שימנה למציאת פתרונות לבעיות האחרות יבקש להפחית את המסים העקיפים. כיצד תמומן הרפורמה במסים? לא נכתב. גם ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מדווח על התוכנית של נתניהו בלי לציין את מקור מימונה. אמש פורסם באתר "כלכליסט" כי הצעד המיידי של נתניהו, ביטול עליית מחירי הדלק, יתבצע באמצעות "קיצוץ רוחבי" במשרדי הממשלה. המשמעות: פחות תקציב לחינוך, רווחה, בריאות וכדומה. כמו במשל הצפרדע והעקרב, נראה שנתניהו פשוט לא יכול אחרת. בכפולה הפותחת של "כלכליסט" מציע פרופ יוסי זעירא דרך משלו: "שינוי של 180 מעלות". על-פי דברי זעירא לכתב תומר זלצר, יש להגדיל את הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים ולממן זאת בעזרת העלאת שיעור המס על העשירון והמאיון העליון. בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מדווחים מוטי בסוק וצבי זרחיה בהרחבה על המתרחש מאחורי הקלעים בצמרת המדינית והכלכלית. השניים כותבים על מצוקתו של נתניהו, על הטקטיקה שבחר בימים האחרונים ועל זו שצפויה בימים הקרובים. "שר האוצר ובכירי האוצר התחילו להפנים בשבוע שעבר כי בסופו של יום, הם אלה שיצטרכו לספק את התשובות לתסיסה הציבורית הגוברת של מעמד הביניים המקופח, [ול]השתלטות התסיסה על סדר היום" מדווח. כמו כן מוצגת ההערכה כי שר האוצר ייאלץ להתפטר (בינתיים מנכ"ל משרדו התפטר). השקעה נוספת בתחומי הרווחה, מדווחים בסוק וזרחיה, תחייב שינוי בתקציב שכבר הוכן לשנת 2012. מהיכן תמומן התוספת? "ההערכה כי הגדלת התקציב תוכל לצאת לפועל רק אם ראש הממשלה יצליח לשכנע את שר הביטחון לקיצוץ בתקציב משרד הביטחון", נכתב. "אלא שבינתיים, המגמה הפוכה; שר הביטחון אהוד ברק לוחץ לתוספת תקציב של 7-5 מיליארד שקל, בטענה שהכספים הובטחו לו על-ידי ראש הממשלה". "ישראל היום" ו"דה-מרקר" ממשיכים לנסות לנתב את הזעם האזרחי האדיר שהתפרץ בשבועיים האחרונים אל עבר הטייקונים. נתניהו, שללא מעורבותו הטייקוניזציה לא היתה יכולה להגיע לממדיה הנוכחיים, מבקש כעת לפרק את כוחם של בעלי ההון. זאב קליין, חזי שטרנליכט ושלמה צזנה מדווחים ב"ישראל היום" כי חברי ועדת הריכוזיות יציגו היום את המלצותיהם להפרדת הבעלות הצולבת במשק. שטנרליכט, דן מרגלית ודרור אידר מזכירים במאמריהם את הטייקונים לרעה. זה הניסיון האחרון מצד הממשלה להסיט הצדה את הביקורת שמופנית אליה. באופן עקרוני, ציבור המוחים עשוי להרוויח מחלוקת הכוחות הזו – "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" יפעילו לחץ על הממשלה לשנות את סדרי העדיפויות בחלוקה התקציבית ובנטל המס, "ישראל היום" ו"דה-מרקר" יפעילו לחץ על הממשלה לפרק את עוצמתם המוגזמת של הטייקונים. תופעת לוואי לחלוקת הכוחות היא הזהות הברורה שמתגלה בין "ישראל היום" ל"דה-מרקר". זה האחרון, ששירת בלהט את האגנדה הזו בשנה האחרונה, ממשיך בה גם כעת, תוך התעלמות מהשינוי התודעתי שעבר על הקוראים הכועסים שלו. הם כבר לא כועסים על הטייקונים, או לפחות לא רק על הטייקונים. הם בפירוש כועסים בעיקר על הממשלה. בכל זאת, לסקירה המקיפה של בסוק וזרחיה בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" נבחרה דווקא הכותרת "ללא שבירת הריכוזיות – כל הצעדים הם רק איפור", ציטוט מפי "מקורבי ראש הממשלה"; בכל זאת, מכל מה שאמרה מחוללת המחאה דפני ליף לכתבת הילה רז בראיון המתפרסם בכפולה השנייה של "דה-מרקר", לכותרת המשנה הגיעה דווקא ההתבטאות "מי אמר שהטייקונים יותר חזקים? המסר של האומה חזק מהם"; בכל זאת, בכותרת המשנה לראשית בעיתון נכתב: "פעילי המחאה מסמנים מטרה נוספת למאבק: העדר התחרות בענפים חשובים במשק וריכוז הכוח בידי משפחות מעטות". "פעילי המחאה מסמנים"? טוב שלא נכתב שפעילי המחאה ממרקרים מטרה נוספת למאבק. אלה קודם כל הממשלה, "ישראל היום" ו"דה-מרקר" שמסמנים על נוחי דנקנר וחבריו עיגולי מטרה. פעילי המחאה לכל היותר שומעים ומפנימים. על פני שלושה עמודים (10-8) של "דה-מרקר" מדווח ערן אזרן על המגמה החדשה בקרב הפעילים להאשים את הטייקונים במצב. הכותרת בגיליון המודפס היא ציטוט: "מילא שאין מדינת רווחה. לפחות שתהיה תחרות אמיתית". 150-100 אלף איש זעקו אתמול במוקדים שונים ברחבי המדינה "העם דורש צדק חברתי", ו"דה-מרקר" מעלה לכותרת ציטוט שמעדיף תחרות על פני מדינת רווחה? זו יריקה בפניהם של עשרות אלפי המוחים ועדות לקיבעון הטוטלי של בעלי הדעה בעיתון. הסנטימנט האנטי-טייקוני נמצא בשולי המחאה, וכל ניסיון להציג את ההפך מלמד על עוורונו של המתבונן. אם ימשיך כך, יאבד העיתון ציבור רחב שחשב עד לאחרונה כי הוא פועל לרווחתו. בינתיים, בעיתון של הטייקון ("מעריב") כותב יהודה שרוני בזכות הטייקונים. שרוני מזכיר את השלטים והאמירות בגנות הטייקונים שעליהם מדווח אזרן ב"דה-מרקר", אך נחרד מההשלכות האפשריות. העורך הכלכלי של "מעריב" נזכר ב"חוויות מעוררי צמרמורות מארגנטינה" וכותב: "אסור להתאהב במחאה, להתלהם ולהתפתות לקולות ההסתה. למחאה אסור להתקדם לכיווני הרס הכלכלה, המשק ובעלי עסקים. זה יוביל לאנרכיה ולאובדן שליטה מוחלט". שרוני מפנה את המוחים חזרה לממשלה, לא לבעלי העסקים, ומוסיף: "מוצדק להפגין ולמחות, אבל לא למחוק. לא למחוק את הטייקונים, את הבנקים או שום מוסד לגיטימי המתנהל בדיוק לפי החוק". "דווקא ניפוחה התקשורתי של המחאה הוא טוב, כי הוא מעצים את נושא המחאה לממדים הראויים לו", טוען איל מגד ב"מעריב". "[...] ההתעוררות הזו, גם אם מתוך שלא לשמה, היא מפוארת ונהדרת. ככל שהיא תנופח יותר כן ייטב, משום שרק ההתנפחות תוליך אותה ממחאה למהפכה". "אתמול בערב ראינו את יונית לוי הופכת לרוזה לוקסמבורג ומתחרה בדפני ליף על עידוד וגיוס המפגינים", כותב דרור אידר ב"ישראל היום". "לוי כמשל: ערוץ 2 כמו רוב התקשורת פסק (מזמן) להיות גורם מתווך והפך לגורם חתרני פעיל נגד ממשלה נבחרת. ובאולפן יושב זחוח מחבר התשחצים אמנון אברמוביץ, שעולמו שחור ולבן. בתפקיד הרעים: נתניהו, המתנחלים, הדתיים, המדינה היהודית. בתפקיד הטובים: השבט הלבן שהוא אחד מדובריו הנאמנים". "קראו לו רופס, רדום, זעיר, בטל בשישים, מחוק ומת. אבל אללי: הסמול מתעורר!", כותב שי גולדן הבוקר ב"מעריב". "[לעומת אזרחים המוחים במצרים, סוריה ומרוקו] נותר האזרח הישראלי הרחק מאחור. מפונק, בלתי מחויב, רופס מבחינה אידיאולוגית ושקוע בזוטות, סיכוייו לעורר את הצמרת הישראלית משאננותה ומזחיחותה – הן בתחום המדיני ובעיקר בזה החברתי – נושקים לאפס", כתב גולדן לפני שבועיים בדיוק, עם תחילת המחאה. "הוא נעור מרבצו", כותב גולדן הבוקר, "[...] אם יצליח הציבור הזה להמשיך ולצעוק גם בשאון מחריש האוזניים של מטוסי הקרב, אולי תהיה תקומה של ממש למהלך הזה". לפני שבועיים כתב: "לעת עתה המסר שעובר לירושלים מכל רחבי ישראל ברור ופשוט: תמשיכו לצפצף עלינו, המקסימום שאנחנו מסוגלים לו הוא קומזיץ בתל-אביב וכמה לחיצות לייק בפייסבוק". ב"הארץ" מדווח [DPA] כי במאי הקולנוע לארס פון-טרייר הביע חרטה על סרטו "דוגוויל", "שייתכן כי נתן השראה להתקפות הטרור בנורבגיה בשבוע שעבר". רועי ציקי ארד מדווח ב"הארץ" על הנעשה במאהל בשדרות רוטשילד בתל-אביב ומציין בין היתר כי בועז כהן, שדר תחנת 88FM, דיווח בטוויטר כי לאחר שהביע תמיכה ב"מהפכה חברתית", התערבה לשכת ראש הממשלה, התלוננה אצל מנהל קול-ישראל, והוא ננזף. תמי רווה, שנבחרה בשבוע שעבר לתפקיד יו"ר דירקטוריון חברת החדשות בערוץ 2, מתראיינת למוסף "עסקים" של "מעריב" [חגית ברונסקי] תחת הכותרת "אני מקורבת לנתניהו, אך אי-אפשר ללחוץ עלי". גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי בג"ץ דחה את בקשת אגודת העיתונאים לעכב את מינויו של יוני בן-מנחם למנכ"ל רשות השידור. ב"דה-מרקר" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי בין יעדי הציתות של כתבי ה"ניוז אוף דה-וורלד" היו שני עורכיו לשעבר, רבקה ברוקס ואנדי קולסון. באף עיתון לא התפרסמה הידיעה על כך שכוחות נאט"ו הפציצו בסוף-השבוע שלוש תחנות שידור של הטלוויזיה הממלכתית בלוב והרגו שלושה עיתונאים.
פרק נוסף במיזם המשותף שלנו עם פרופ דן אריאלי, לקראת הבחירות הקרובות – "מצביעים רציונלי", ובסרטון היום: על שוחד כולנו מרמים. מי יותר ומי פחות. אבל כשפוליטיקאים לוקחים שוחד – זה יוצר ספירלה אכזרית של חוסר אמון שפוגעת בכל המרקם החברתי. דן אריאלי מסביר מדוע קריטי בבחירות הקרובות להצביע לפוליטיקאים ישרים. צפו בפרק 4 […]	פרק נוסף במיזם המשותף שלנו עם פרופ דן אריאלי, לקראת הבחירות הקרובות – "מצביעים רציונלי", ובסרטון היום: על שוחד מצביעים רציונלי – הפרק השלישי: אמון כולנו מרמים. מי יותר ומי פחות. אבל כשפוליטיקאים לוקחים שוחד – זה יוצר ספירלה אכזרית של חוסר אמון שפוגעת בכל המרקם החברתי. דן אריאלי מסביר מדוע קריטי בבחירות הקרובות להצביע לפוליטיקאים ישרים. צפו בפרק 4 בסדרה שלנו #מצביעים_רציונלי עם דן. אז לכבוד הבחירות: בנינו משחקון בו תוכלו לגלות באיזה ח"כ תתאהבו בקדנציה הבאה בכל הקשור לשקיפות ושחיתות. שחקו כאן. בזכות המשחק 48 מועמדות כבר התחייבו לחשוף יומן בכנסת הקרובה! מתלבטים למי להצביע? עיינו בשלל הניתוחים המיוחדים שלנו. והנה השוואה מדליקה בין המפלגות בסוגיות של שקיפות, שחיתות, ייצוג נשים ועוד השקנו תוסף לדפדפן כרום שמציג מידע מעודכן ואמין על חברי הכנסת השונים, בכל עמוד בו תגלשו. לפרטים והתקנה. ביום ג אתם מוזמנים ללבוש חולצת שקוף ולשלוח לנו תמונה מהקלפי אותה נפיץ מעוטרת לבבות! אין לכם חולצה? הזמינו אותנו לחוג בית במקום העבודה/עם חברים – ותקבלו שתיים מתנה. מצביעים רציונלי – הפרק השלישי: אמון כולנו מרמים. מי יותר ומי פחות. אבל כשפוליטיקאים לוקחים שוחד – זה יוצר ספירלה אכזרית של חוסר אמון שפוגעת בכל המרקם החברתי. דן אריאלי מסביר מדוע קריטי בבחירות הקרובות להצביע לפוליטיקאים ישרים. צפו בפרק 4 בסדרה שלנו #מצביעים_רציונלי עם דן. אז לכבוד הבחירות: בנינו משחקון בו תוכלו לגלות באיזה ח"כ תתאהבו בקדנציה הבאה בכל הקשור לשקיפות ושחיתות. שחקו כאן. בזכות המשחק 48 מועמדות כבר התחייבו לחשוף יומן בכנסת הקרובה! מתלבטים למי להצביע? עיינו בשלל הניתוחים המיוחדים שלנו. והנה השוואה מדליקה בין המפלגות בסוגיות של שקיפות, שחיתות, ייצוג נשים ועוד השקנו תוסף לדפדפן כרום שמציג מידע מעודכן ואמין על חברי הכנסת השונים, בכל עמוד בו תגלשו. לפרטים והתקנה. ביום ג אתם מוזמנים ללבוש חולצת שקוף ולשלוח לנו תמונה מהקלפי אותה נפיץ מעוטרת לבבות! אין לכם חולצה? הזמינו אותנו לחוג בית במקום העבודה/עם חברים – ותקבלו שתיים מתנה. אז לכבוד הבחירות: אין לכם חולצה? הזמינו אותנו לחוג בית במקום העבודה/עם חברים – ותקבלו שתיים מתנה.
מי האישיות הפוליטית שמובילה את סדר היום הציבורי במהלך מבצע "עופרת יצוקה"? לעורכי "ישראל היום" יש תשובה (רמז: לא מדובר בראש הממשלה, שר הביטחון או שרת החוץ)	מכירים את השיר על הזברה, זאת שבבוקר יום א קמה ולבשה פיגמה? בדיוק כמוה, גם קברניטי "ישראל היום", החינמון של שלדון אדלסון, התחילו את השבוע שעבר עם אותו דבר אהוב ומוכר – תמונה של ביבי נתניהו. כנראה שהרגלים קשה לשנות, גם אם מדובר בתקופת מלחמה שדווקא יריביו הפוליטיים של מר נתניהו הם אלה שמנהלים אותה. לא אהוד אולמרט, שזו לו המלחמה השנייה בתקופת כהונתו; לא אהוד ברק, שר הביטחון שלוקח אותנו חזרה לעזה; גם לא ציפי לבני, שרת החוץ של מדינת ישראל. ב-28 בדצמבר, יומו הראשון של מבצע "עופרת יצוקה", בנימין נתניהו הוא הראשון שתמונתו מופיעה בעיתון (בעמ 17), בדיוק כפי שהיה בגליון "ישראל היום" יום קודם לכן. תמונה משותפת של קברניטי המלחמה האמיתיים – אהוד אולמרט, אהוד ברק וציפי לבני – מופיעה בגיליון "ישראל היום" מה-28 בדצמבר רק בעמ 21. תמונה קטנה עם כותרת לא מחמיאה, וזה הכל. בדיוק כמו הזברה בשירו הנפלא של ע. הלל, שגם ביום ב חזרה אל הפיגמה שלה, החליטו עורכי "ישראל היום" ביום ב של המלחמה להקדיש לנתניהו כותרת ראשית נוספת. "נתניהו: לפטר את מגאדלה", הם הדפיסו בראש העמוד. במרכז העמוד אף הודגש הציטוט מפי יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו: "לא ייתכן ששר בממשלת ישראל מזדהה עם האויב בזמן מלחמה". גם באותו יום כמעט שלא נרשמה הופעה למתחריו הפוליטיים (למעט ידיעונת ביקורתית על ראש הממשלה). אבל האם אפשר להסתפק רק בכותרת וליד? מה עם תמונת ארכיון של ראש הממשלה המיועד? אל דאגה, הרי כולם יודעים שבשיר הזברה יש גם יום ג ויום ד, ובארכיון הצילומים של "ישראל היום" יש המון תמונות מחמיאות ולוחמניות של בנימין נתניהו. ואכן, ביום ג, ה-30 בדצמבר, בעמוד שמגיע מיד לאחר סיקור המלחמה השוטף, שוב מתנוססת תמונתו של נתניהו בראש. "זה בלתי נסבל שאזרחי ישראל יתמכו באויבנו", מופיע הציטוט של יו"ר הליכוד בכותרת המשנה. רגע, האם זה לא אותו האייטם על ביבי שפורסם כבר יום קודם? אולי החליטו לפרסמו שוב מפני שאתמול הכניסו את האייטם בלי תמונה? ומה לבשה הזברה ביום ד? איזו תמונה יקדישו קברניטי העיתון, תוך כדי סיקור מלחמה, לפוליטיקאי שמתמודד על ראשות הממשלה? על-פי שיטת ה"אייטם המתגלגל" שהמציאו עורכי "ישראל היום", זה יהיה בוודאי משהו שקשור לנתניהו והסברה. כי הרי בתחתית עמ 13 של גליון היום הקודם (ג) כבר מופיעה ידיעה מאת שלמה צזנה על היעתרותו של נתניהו להירתם למאמצי ההסברה של מדינת ישראל. אבל זו ידיעה בלי תמונה. לא כך עובדים הדברים בעיתון של אדלסון. גיליון יום ד, ה-31 בדצמבר, לא מאכזב: בעמ 7 אנו נתקלים בידיעה של שלמה צזנה על ביבי נתניהו והתגייסותו למאמצי ההסברה של מדינת ישראל. אולי כקונטרה לתמונה הקטנה של שר הביטחון שמופיעה בעמ 5, לא פחות משלוש תמונות שונות של נתניהו מלוות את הידיעה, שכותרת הגג המפוארת שלה היא "מול מצלמות העולם". נתניהו מצולם כאשר הוא מעניק ראיונות לרשתות פוקס, סקיי ו-CNN. מיותר לציין שציפי לבני, שרת החוץ של מדינת ישראל ויריבתו הפוליטית הגדולה של ביבי, אינה מוזכרת אפילו ברמז. בתמונה קטנה שלה אנו נתקלים רק ב"ישראל היום" של יום חמישי, ה-1 בינואר 2009, כאשר לבני יצאה לחזק את תושבי הדרום. לשם האיזון מופיעות לצד תמונתה שתי תמונות נוספות: של אהוד ברק ושל, נחשו מי, בנימין נתניהו כמובן, שיועץ התקשורת שלו מסיים שבוע מאוד מרשים מול "ישראל היום". לשם השוואה, בעמודי החדשות של שני היומונים הגדולים האחרים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אין כמעט התייחסות לפועלו של נתניהו במשך השבוע הראשון ללחימה בעזה, ומלבד לחיצת ידיים מתוקשרת עם אהוד ברק, הוזכר שמו בעיקר בהתייחסות לעניינים פוליטיים פנים-מפלגתיים ברשימת הליכוד. לעומת זאת, אהוד אולמרט ואהוד ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון, מופיעים בתמונות ובכותרות הראשיות לאורך כל שבוע המלחמה הראשון, ואף זוכים להופעה על עמודי השער של שני העיתונים. הזברה, כידוע, החליטה שהכי משתלם לדבוק באותה הפיגמה. מעניין לראות אם בהמשך סיקור המלחמה יעדיפו גם עורכי "ישראל היום" להיצמד אל אותה גרדרובה.
העיתונים מגנים את גזענותם של אוהדי בית"ר \| רק "הארץ" מזכיר את המכתב על גדעון סער \| מגמות משתנות במדד בנק הפועלים	עיתוני הבוקר נרעשים ונרגשים בשל גילויי הגזענות בקרב אוהדי קבוצת הכדורגל של מועדון בית"ר ירושלים. באחרונה קמה מחאה מצד כמה מאוהדי הקבוצה בשל כוונת ההנהלה להעסיק שחקנים בני דת האסלאם. המחאה הגיעה לשיאה ביום שישי, עם הצתת משרדי המועדון. "המשטרה חוקרת את הצתת משרדי בית"ר", לשון כותרת בשער "הארץ". "המשטרה: לה פמיליה ארגון פשיעה, יו"ר בית"ר: אני חושש לחיי", נכתב בתחתית שער "מעריב". "שרפו את המועדון" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "המועדון נשרף, המתח בשיאו" היא הכותרת בראש שער "ישראל היום". הכותרת "המועדון הוא בנוי מעץ ועץ נשרף מהר" אינה מתפרסמת באף עיתון. ראשית, מן התצלומים המתפרסמים בכל העיתונים נראה כי מועדון קבוצת בית"ר ירושלים עשוי לבנים. שנית, הצתתו אינה עניין לשחוק, אלא אירוע הראוי לכל גנאי. והגנאי ניתן: כל הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" צבועה שחור וצהוב ומוקדשת לגינוי גילויי הגזענות בבית"ר ירושלים. לצד ידיעה על הנזקים שגרמה הצתתם של משרדי הקבוצה לגביעי עבר ולנעליו של שחקן העבר אלי אוחנה, מתפרסם מכתב פומבי – "הקול שלנו נגד הגזענות" – שבו שחקנים ואוהדים בולטים "מגנים כל גילוי של אלימות וגזענות: קללות כלפי מיעוטים, נאצות כלפי שחקנים, לא משנה מה דתם או מוצאם, הנפת שלטים גזעניים, פגיעה ברכוש או בנפש בשם כביכול אהבת בית"ר". שישה מהחותמים על המכתב זוכים לכך ש"ידיעות אחרונות" יפרסם את תצלומם, ולא רק את שמם. בין השישה גם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שהורשע לאחרונה בהפרת אמונים. הכפולה הפותחת של "ישראל היום" מוקדשת אף היא לגינוי הגזענות של אוהדי קבוצת בית"ר ירושלים. לצד ידיעה על נזקי ההצתה מתפרסמים שני מאמרי דעה. "התגובה לבריונים: לכלול מוסלמי בהרכב", נכתב מעל רשימתו של דן מרגלית. "להקיא אותם מתוכנו", קורא אלי סהר, שפותח את טורו בציטוט שגוי מתוך המערכון הנודע של שלישיית הגשש-החיוור ("עץ נשרף בקלות", מצטט בטעות סהר). "מעריב" מקדיש את כל כפולת האמצע שלו להצתת משרדי בית"ר. לצד ידיעה על נזקי השריפה מדווח יוסי אלי על אוהדים מתונים של הקבוצה שמבטיחים: "נצבע את טדי בצהוב-שחור שפוי". אייל לוי מספק ראיון קצר עם שחקן העבר אלי אוחנה. "הסמל מודאג", נכתב בכותרת הגג של הראיון. "נגד גזענות צריך יד קשה והרתעה", מצוטט אוחנה. בתשובה לשאלה על הנזק שנגרם לנעליים שנעל בעת משחקיו בקבוצה אומר אוחנה: "ואם היו נשרפות הנעליים של השחקנים הנוכחיים זה היה בסדר? אותו הדבר". בתשובה לשאלה "בתקופה שלך כשחקן, התופעה הזו היתה קיימת?" משיב אוחנה: "קיללו, אבל זה לא היה מטעמי גזענות נטו. זה היה מהוויה שמותר לקלל ערבים ואת כולם". עיתון האליטה "הארץ" מקדיש את מאמר המערכת לנעשה בקבוצת בית"ר ירושלים. "מה שאיפשר את צמיחתה של הגזענות בבית"ר ירושלים היא ההתייחסות הלאומית אל הספורט הישראלי כאל שדה שמתקיים במקביל למדינה", נכתב במאמר. בהמשך נקראות "רשויות אכיפת החוק ומערכת בתי-המשפט" להגיש כתבי אישום משמעותיים ולהחמיר בענישת האוהדים. עמ 3 ב"הארץ" מוקדש כולו לגילויי הגזענות בקרב אוהדי הקבוצה. משה בוקר מספק דיווח חדשותי ושלומי ברזל מצרף טור אישי. "אלו פרפורי הגסיסה של ארגון הטרור הזה, וכל מה שנדרש עתה הוא פעולה אפקטיבית סוף-סוף של המשטרה והפרקליטות, יחד עם הגורמים בבית"ר שהתפכחו, כדי לסגור פרק דוחה בתולדות מועדון מפואר", כותב ברזל ומזכיר כי הגזענות אינה עניין פרטי של קבוצת בית"ר ירושלים, אלא "נגע שפשה בחברה הישראלית". בהמשך העיתון, במסגרת מדור הדעות המשני של "הארץ", שמתפרסם בעמוד הלפני אחרון של קונטרס החדשות, מופיע הטור הקבוע של עמירה הס, "שב"חית". הבוקר מתארת הס את שיטות החקירה שהפעילו אנשי שירות הביטחון הכללי על אשרף אבו-ערם כדי לשכנע אותו להפליל את איימן נאסר, פלסטיני שנאשם בחברות בחזית-העממית והשתתפות בשתי עצרות. לפי הס, נאסר נחקר על-ידי השב"כ במשך 39 ימים, "כולל מניעת שינה, כולל ידיים אזוקות מאחור למשענת הכיסא ורגליים אזוקות במשך 20 שעות". אולם לא רק נאסר נחקר תוך הפעלת לחץ. גם אשרף אבו-ערם ופלסטיני נוסף, מוחמד זייתון, שנועדו להיות עדי תביעה במשפט, נחקרו בתנאים קשים. הס מצטטת מתוך פרוטוקול דיון שנערך ביום שני האחרון בבית-המשפט הצבאי, במסגרת משפטו של נאסר. "הם אמרו לי בחקירה בזמן שהציגו לי את התמונות [של נאסר], שאתה מכיר את האדם הזה ואתה תפליל אותו", אמר העד אבו-ערם על אנשי השב"כ שחקרו אותו. "[...] כשירדתי לחדר החקירה הייתי בפני שוטר במשך עשר דקות ו-23 שעות וחמישים דקות אצל השב"כ. אצל השב"כ כל הזמן הופעל לחץ נפשי [...] השב"כ אמרו לי שאני הולך למסור עדות לא מרצוני, הם אמרו לי שזה מפעל, הדבר האחרון במפעל הזה שאני הולך למסור את העדות שהם רוצים". בהמשך מצטטת הס דיאלוג בין התובעת הצבאית סרן רחלי אביב לבין העד אבו-ערם. "בחקירות מדי פעם נתנו לך גם לעשות הפסקת סיגריה, נכון?", שאלה התובעת. "לפעמים הייתי בחקירה שנמשכה יותר מ-16 שעות, בלי שינה ובלי אוכל. יכול להיות שנתנו לי הפסקה לעישון", השיב העד. "מה זה יכול להיות? נתנו או לא נתנו?", ביררה התובעת. "תשובה של כן או לא לא יכולה לתאר את המצב שהייתי בו", השיב העד. "נתנו לי לעשן אבל מעט פעמים. בערך שתי סיגריות ביום בממוצע. אני בדרך כלל מעשן 50 סיגריות ליום". אחרי שהתובעת אילצה את העד להודות שנתנו לו גם קפה בחקירה, הוא הסביר: "לאחר שישבתי בחקירה 18 שעות, הנחתי את הראש על השולחן, והחוקרים היו דופקים על השולחן על מנת להעיר אותי. אחרי זה היו נותנים לי קפה כדי להמשיך את החקירה. לאחר מכן נתנו לי לישון שעתיים. לאחר 36 שעות שהייתי בחקירה נתנו לי הפסקה של זמן קצר. למשל, הייתי בחקירה 18 שעות ואז הוציאו אותי לשעתיים והחזירו אותי שוב לחקירה. והקפה שכיבדו אותי בו, זה לא טובה מהחוקרים, אלא באופן מעשי על מנת לרענן אותי כדי להמשיך את החקירה". "זה מעיד על היחס האנושי של החוקרים אליך", טענה התובעת. "זה מעיד על היחס הלא אנושי", השיב העד. "ב-14 הימים הראשונים בחקירה לא ישנתי אלא 20 שעות. מתוך ה-20 שעות האלה, אני הלכתי להתקלח, אכלתי והתפניתי בשירותים. הימים שבהם התקלחתי בתחילת החקירה הם מעטים מאוד, אני לא זוכר את זה. כשהיה לי חשק לישון לא יכולתי לישון אלא רק בזמן שהחוקר רצה שאני אלך לישון [...] כל דבר שנתנו לי קשור למסירת מידע, אפילו אם אין לי את המידע הזה". בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" מדווח אלדד בק כי הסרט התיעודי הישראלי "שומרי הסף", הכולל ראיונות עם שישה ראשי שב"כ לשעבר ומועמד לפרס האוסקר בקטיגוריית הסרט הדוקומנטרי, קיבל אמש פרס מטעם קרן השלום במסגרת פסטיבל הקולנוע של ברלין. "הפרס", מדווח בק, "נועד בין היתר לקדם קולנוע המשנה מציאות ולהגביר את המודעות לנושאים הומניטריים דרך המדיום הקולנועי". "הארץ" הוא העיתון היחיד שמדווח הבוקר על המכתב לראש הממשלה בדבר שר החינוך גדעון סער, שאליו התייחס ביום שישי האחרון שלום ירושלמי ב"מעריב". "מכתב נגד סער מופץ בליכוד", מבשרת כותרת קטנה בשער העיתון. אור קשתי מדווח בקצרה על המכתב תחת הכותרת "מקורבי סער: יריביו מפיצים מכתב מזויף שנועד לפגוע במינויו הבא". לפי קשתי, העובדת מכחישה שכתבה את המכתב וטוענת כי הפרטים בו אינם נכונים. יתר עיתוני הדפוס מתעלמים מהמכתב. גם "ידיעות אחרונות", שמוזכר במכתב ככלי תקשורת שגנז תחקיר על סער, גם "מעריב", שבו דווח שלשום קיומו של המכתב, וגם "ישראל היום", שבו כותב סער טורי דעה מדי פעם. האתר NEWS1 של יואב יצחק דיווח אתמול על עיקרי המכתב, והבלוגר ריצרד סילברסטיין סיפק כבר שלשום את מלוא הפרטים שבידיו. במקום לדווח על המכתב שנועד, כך טוענים מקורבי סער, לפגוע בקריירה הפוליטית של שר החינוך, מדווחים העיתונים – ובהבלטה – על ההתפתחויות האחרונות במשא-ומתן הקואליציוני. "ליברמן: החוץ יישאר בידינו ולא יינתן ללפיד" היא הכותרת הראשית של "הארץ". "רה"מ ללפיד: לא תקבל את החוץ" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". "נתניהו יציג מתווה גיוס חדש כדי לפשר בין לפיד והחרדים" היא הכותרת הראשית של "מעריב". הכותרת הראשית של "כלכליסט" מוקדשת למכתב אחר, שמוען לראש הממשלה בנימין נתניהו שעה שכיהן כשר האוצר. תומר גנון וענת רואה מדווחים כי אחרי שנים ארוכות שבהן הוכחש, נמצא מכתב שבו חתם שר האוצר נתניהו על אישור החלטת מינהל מקרקעי ישראל לשנות את ייעודי הקרקעות של חברת תעשיות-המלח בעתלית ובאילת. "נראה שלא היה עד היום הסכם בין יזמים פרטיים למדינה שנמתחה עליו ביקורת כה חריפה כמו הסכם הקרקעות בין המינהל לחברת תעשיות-המלח", מזכירים גנון ורואה. "[...] חברת המלח זכתה להטבות מפליגות וחריגות תמורת הסכמתה לפינוי קרקעות שחכרה". בעקבות הפרשה הואשם יו"ר הדירקטוריון של החברה דני דנקנר במתן שוחד לראש המינהל לשעבר יעקב אפרתי. כעת, בעקבות חשיפת העובדה שגם שר האוצר אישר בעבר את ההסכם, מסרו ל"כלכליסט" עורכי-דינו של דנקנר, יוסי בנקל ויורם ראב"ד, כי המסמך מלמד שמרשם, "בתוקף תפקידו כיו"ר חברת המלח, עסק בקידום עסקה חוקית וכשרה למהדרין, שזכתה לבחינה ואישור של כל הגורמים המוסמכים". כל התוכן המערכתי בעמ 19 ב"ישראל היום" מוקדש לדיווחים על בני הזוג ד"ר מרים ושלדון אדלסון, בעלי החברה המחזיקה במניות "ישראל היום". בראש העמוד מתפרסם דיווח תחת הכותרת "בני הזוג אדלסון תרמו 50 מיליון דולר לבית-ספר בלאס-וגאס". על החתום: "כתב ישראל היום". לפי הידיעה, בית-ספר בשם "הקמפוס החינוכי על-שם אדלסון" הודיע כי קיבל תרומה של 50 מיליון דולר מבני הזוג. אגב, הקמפוס החינוכי על-שם ד"ר מרים ושלדון ג. אדלסון סיפק לבני הזוג בשנה שעברה את הזירה להצבעה מיוחדת בבחירות המקדימות למועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב, שנערכה עם צאת השבת. "כאשר שלדון ואני שקלנו להקים את הקמפוס, ההשראה שלי היתה נסיוני האישי כתלמידה בבית-הספר הריאלי בחיפה", מצוטטת ד"ר מרים אדלסון בידיעה, וזאת על סמך הודעה שנמסרה מטעם בית-הספר. "[...] תקוותי היא שעם התרומה הזו ימשיך בית-הספר להיות בית למשך דורות". לידיעה נלווה גילוי נאות ולפיו "ד"ר מרים ושלדון אדלסון הם בעלי החברה המחזיקה במניות ישראל היום". בהמשך העמוד מתפרסמת ידיעה נוספת על אודות אדלסון, אף היא מאת "כתב ישראל היום". הפעם מדווח כי בעל העיתון יקים מיזם בתי-קזינו גדול בספרד. "לאס-וגאס סנדס הודיעה ביום שישי על תחילת העבודות להקמת פרויקט בתי-הקזינו השאפתני בקרבת מדריד", נכתב בכותרת המשנה. "הפרויקט מעורר מחלוקת בספרד, אך החברה טוענת כי ייצור 200 אלף משרות". בגוף הידיעה נכתב כי "פרויקט יורו-וגאס כבר עורר לא מעט הדים ומחלוקות בתוך ספרד. מתנגדיו טענו כי זהו פרויקט חסר אחריות כלכלית, שיפגע בסביבה, יביא אלמנטים לא רצויים כמו פשיעה וזנות לאזור, ולא יציע אופק כלכלי לצעירים הזקוקים לעבודות רציניות ולא מעוניינים בהכרח לבחור בקריירות של מחלקי קלפים או ברמנים. לדבריהם, הפוליטיקאים שוב נפלו במלכודת החלומות על התעשרות מהירה במקום לסייע לעסקים קטנים, ליזמים מקומיים או למשפחות במצוקה". סליחה, טעות. הטקסט שלעיל לקוח מתוך ידיעה שמתפרסמת הבוקר ב"דה-מרקר", וזאת תחת הכותרת "יורו-וגאס של אדלסון יוצאת לדרך: 36 אלף חדרי מלון, 18 אלף מכונות מזל". ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "מיזם סנדס מדריד יוצא לדרך בספרד", וכותרת המשנה מבהירה: "ייצר כרבע מיליון מקומות עבודה בספרד מוכת האבטלה". הידיעה של "ישראל היום" נפתחת במלים "תנופה חדשה למדריד", והמיזם עצמו מתואר כ"אתר משולב ענק לכנסים, לנופש וגם להימורים". בהמשך נכתב כי "הפרויקט צפוי לסייע לכלכלת ספרד, השקועה במיתון שני ברציפות מאז 2008. שיעור האבטלה בספרד כיום הוא הגבוה ביותר באירופה – 26 אחוזים. ההערכה היא כי הפרויקט ייצר 164 אלף משרות חדשות במישרין, ועוד 97 אלף משרות בעקיפין". אף מלה על מתנגדים, כמובן. אפילו מספר מכונות המזל שיפעלו באתר אינו מצוין בידיעה. בתחתית עמ 20 של "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום [סיון פרג] של ראשי בנק הפועלים (המנכ"ל ציון קינן, היו"ר יאיר סרוסי ובעלת השליטה שרי אריסון) עם מנכ"ל הוועדה למלחמה באיידס ד"ר יובל לבנת. לפי כיתוב התצלום, שאינו חתום על-ידי איש, הארבעה השתתפו ביום שישי במכירת יצירות אמנות שאירגן הבנק לצורך גיוס תרומות למען המאבק באיידס. "ישראל היום" מפרסם תצלום דומה בתחתית עמ 17 של העיתון. גם כיתוב התצלום דומה, וכולל פרטים על הסכום שגייס הבנק למען המאבק באיידס. בעיתון זה נמצא מי שיחתום על כיתוב התצלום – כתב הכלכלה חזי שטרנליכט. אירוע המכירה שמארגן בנק הפועלים למען המאבק באיידס הוא מסורת שנתית. גם הפרסום על האירוע ב"ידיעות אחרונות" הוא בבחינת מסורת. לעומת זאת, הפרסום ב"ישראל היום" וההימנעות מפרסום ב"מעריב" הם בגדר חידוש. בשנה שעברה, כש"מעריב" היה בשליטת איש העסקים והפילנתרופ נוחי דנקנר, "מעריב" דיווח על האירוע בקונטרס החדשות שלו תחת הכותרת "בנק הפועלים נרתם למלחמה באיידס". לפני שנתיים, כשהאירוע התקיים למחרת המלצת המשטרה להעמיד את קינן לדין, דיווחו כל העיתונים על נוכחותו בהתרמה למען המלחמה באיידס, אולם בשנת 2009 דחק "מעריב" את הידיעה על האירוע למוסף "עסקים". כעת, תחת בעלותו של שלמה בן-צבי, לא נמצא ב"מעריב" מקום לידיעת היחצנות הקבועה של בנק הפועלים. זה סימן מעודד, ועוד צעד קטן שעושה "מעריב" בדרך להיותו עיתון ראוי. בחינת מדד בנק הפועלים ב"ישראל היום" מעלה מגמה הפוכה. בשנים עברו לא נהג העיתון לדווח על האירוע (בשנת 2011 דיווח, כמובן, על האירוע, על רקע ההאשמות נגד מנכ"ל הבנק), ואילו הבוקר נמצא מקום לתצלום נאה ושורות מחמיאות. האם "ישראל היום" מסרב להותיר ל"ידיעות אחרונות" אפילו את המונופול הקטן שנותר לו בשוק עיתוני הדפוס, של חנופה סדורה לראשי בנק הפועלים? אגב, בחינה לאחור של מדד בנק הפועלים מעלה עוד כי קרנם של מדורי הרכילות בעיתונים הכלכליים ירדה. בעבר פורסמו ידיעות על אירוע המכירה של בנק הפועלים במדורי הרכילות הכלכלית של "דה-מרקר" ו"כלכליסט". מדור הרכילות של "דה-מרקר" צומצם לאחרונה לכדי טור צר, והבוקר הוא אינו מופיע כלל. מדור הרכילות של "כלכליסט" חדל להופיע בחודש נובמבר. רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי הרפורמה ברשות השידור תוכל לצאת סוף-סוף לדרכה אחרי שאמש נחתמו ההסכמים האחרונים בין הנהלת הרשות לנציגי העובדים.
כולם טרודים בחוק ההסדרה \| "מעריב" מציג ראיון נדיר ומיוחד, "ידיעות אחרונות" מציע תיעוד נדיר ומיוחד \| עיתוני הכלכלה עוסקים באילן בן-דב ובוורדה אלשיך	תוכן הכותרת הראשית של ארבעת היומונים הישראליים המרכזיים זהה: "נתניהו לשריו: אם תתמכו בחוק ההסדרה, תפוטרו", נכתב בזו של "הארץ". "היום צפויה ההצבעה על חוק ההסדרה. שרים שיתמכו, יפוטרו", מודיעה זו של "מעריב", ההופכת את האיום של נתניהו, שטרם עמד למבחן, לעובדה מוגמרת. "נתניהו: מי שלא יצביע איתי, יפוטר", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות". "שר שיצביע בעד – יפוטר", נכתב בזו של "ישראל היום", בין מרכאות, בפמיליאריות (בלי שיוזכר שמו של הדובר וללא פירוט מושא ההצבעה) המציעה כי הכותרת אינה מיועדת לכלל הקוראים, אלא היא מסר ממנסח הכותרת לקוראים מיודעים מסוימים. כדי להשלים את התמונה מצורפות לכותרת תמונות: תצלום של נתניהו מצדה האחד של הכותרת, תצלום של השרים יולי אדלשטיין ודניאל הרשקוביץ מצדה השני. פניו של נתניהו מאיימות. הרשקוביץ מסתכל הצדה במבט חרד. אדלשטיין נתפס כשפיו פתוח לרביע, כדג שנתפס על חכה. "השרים הרשקוביץ ואדלשטיין, שהבטיחו לתמוך בחוק, צפויים לסיים את תפקידם", נכתב בכותרת המשנה של "הארץ" (העובדה כי שמו של הרשקוביץ מאוית בצורה שונה בעיתונים שונים מעידה אולי על התכיפות שבה הכתבים הפוליטיים הקלידו את שמו עד כה). בזו של "ידיעות" מוזכרים שני השרים ושני סגני שרים: גילה גמליאל ואיוב קרא, ש"הכריזו כי יתמכו בחוק עוקף בג"ץ, אך בשעות הלילה התנהלו עימם מגעים קדחתניים בניסיון לשנות את החלטתם". "אדלשטיין, הרשקוביץ וסגנית השר גמליאל מתבצרים בעמדתם לתמוך בחוק", נכתב בזו של "מעריב". "אדלשטיין הודיע שיתמוך בחוק. הרשקוביץ נוטה לתמוך ומתייעץ; סגני השרים גמליאל וקרא: נתמוך", נכתב בזו שעל שער "ישראל היום". עוד לפי "ידיעות" (יובל קרני, צביקה ברוט ואיתמר אייכנר), גם יו"ר הקואליציה זאב אלקין עתיד לתמוך בחוק, ו"גורמים בלשכת ראש הממשלה אמרו כי במקרה כזה נתניהו שוקל להדיחו". עמ 3 של העיתון מוקדש לדיווח בתמונות, המחלק את השרים ל"מורדים" שיצביעו בעד החוק (חמישה יחד עם שני הסגנים ויו"ר הקואליציה), ל"מזגזגים" שהתבטאו בעד ויצביעו נגד (גדעון סער, לימור לבנת ויובל שטייניץ), ולכאלה שהתמזל מזלם והם שוהים בחו"ל, ולכן תמיכתם המוצהרת בחוק לא תעמוד למבחן ההצבעה בפועל (סילבן שלום, ישראל כץ ויוסי פלד). "ידיעות" נותן מקום נרחב למדי לעמדת המתנחלים ולמאבק הציבורי שהם מנהלים. ב"מעריב" מספקים אינפוגרפיקה דומה, אולם שם כלל אין סופרים את השר (ללא תיק) יוסי פלד. בטור פרשנות קובעת מזל מועלם כי "האיומים של נתניהו אמיתיים", וצופה כי הוא "יעשה כמעשה שרון" ויפטר את הממרים את פיו. היא חותמת בקביעה חוזת עתיד, שלפיה האסטרטגיה של קבוצות ימין – להתפקד לליכוד וכך להשפיע על החלטות הממשלה – קרסה; "במבחן התוצאה הם לא הצליחו להעביר את חוק ההסדרה כמו שלא הצליחו למנוע את ההתנתקות". האם טורה של מועלם יהיה היום ללעג ולקלס? התשובה אינה בידיהם של שרי הליכוד, אלא בידי חברי הממשלה מטעם ש"ס ובמיוחד אלה של ישראל-ביתנו, מפלגתו של אביגדור ליברמן. באשר לחברי-הכנסת מש"ס, העיתונים מסכימים: אלה ייעדרו מההצבעה. גם בנוגע לעמדתם של חברי-הכנסת של ליברמן העיתונים מסכימים: היא תתברר "ברגע האחרון". "אז מהו אותו חוק ההסדרה, שמאיים לפלג את הממשלה?", שואלת כותרת מסגרת בכפולה הפותחת של "מעריב". "מדובר למעשה בשתי הצעות חוק דומות בעיקרן", משיב אריק בנדר. "[...] ההצעות קובעות כי אם הוקמה שכונת מגורים על קרקע פלסטינית פרטית שבעליה החוקיים לא נמצאו, או לא דרשו את פינויה בתוך ארבע שנים – לא ניתן יהיה להרוס את הבתים או לפנות את יושביהם. אם, מנגד, יימצאו בעלים או טוענים לבעלות, הם יקבלו פיצוי או קרקע חלופית". אגב, כותרת המשנה לידיעה המרכזית במדור המשפט שבמוסף היומי של "ידיעות אחרונות" (תלם יהב) היא "שופטי בג"ץ קבעו כי הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, שמאפשרת להעביר ארבעה אחוזים מקרקעות המדינה לידיים פרטיות – חוקית. הסייג: בינתיים אסור להפריט אדמות ששטחן יותר מ-16 דונם". הידיעה נפתחת במלים "הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, שקידם ראש הממשלה בנימין נתניהו, קיבלה הכשר מבג"ץ". "ארדואן למעריב: לא צריכים תיירים מישראל", נכתב בכותרת בולטת במרכז שער "מעריב" (האם זו הכותרת הראשית של העיתון, ולא הכותרת בעניין חוק ההסדרה? דרוש סרגל), לצד תמונת תקריב ענקית של פניו של ארדואן ומתחת לכותרת הגג "ראיון נדיר עם ראש ממשלת טורקיה". "ראש ממשלת טורקיה רגפ טאיפ ארדואן במסר חריף", נכתב בכותרת המשנה: "הצלחנו למלא את חסרונם של הנופשים הישראלים, הוא לא מורגש. בשיחה עם שליח מעריב לכנס דאבוס הוא מבהיר: מוכנים לשלם את המחיר של משבר מתמשך". הראיון הקצר ("ראיון נדיר" ו"ראיון מיוחד" הם הסופרלטיבים שעורכי "מעריב" חולקים לו), כותב דוד ליפקין בטקסט הלא ארוך המתפרסם בעמוד הפותח של העיתון, נערך בעמידה בעת קבלת פנים שנערכה בגנו של ארמון באיסטנבול, "בזמן שלחץ ידיים לבאי הכנס", וכלל מספר מצומצם של שאלות ומספר מצומצם עוד יותר של תשובות. בכל זאת, מדובר בחומר עיתונאי ראוי, ויפה שב"מעריב" עדיין חושבים שראש מדינה עוין לישראל הוא מישהו שיש עניין לשמוע את תגובותיו, הצבועות והתוקפניות, לשאלות מן הצד הישראלי, ולא רק בובת וודו לפחדים ויצרים לאומיים כמו ב"ישראל היום", למשל. בכל זאת מאלף להבחין בפער שבין הדרמה שמנסים לרקום ב"מעריב" סביב המשפטים הספורים שארדואן אמר לכתבם ובין האופן שבו אורזים ב"ידיעות אחרונות" את המשפטים הספורים עוד יותר שאמר המנהיג הטורקי לסבר פלוצקר, שליח העיתון לאיסטנבול. "לא אפגוש את נתניהו בלי התנצלות" היא כותרת הידיעה הקצרצרה המופיעה, ללא הוד והדר, באוזן התחתונה של עמ 8. המסר שעליו חזר ארדואן באוזני ליפקין אינו זה שהעורכים ב"מעריב" בחרו להדגיש: "חזרה של יחסי טורקיה-ישראל לנורמליות מותנית בשלושה צעדים שישראל חייבת לנקוט. בראש ובראשונה ישראל חייבת להתנצל על הפשיטה של חיילי צה"ל על ספינת המרמרה לפני שנתיים. כמו כן, ישראל צריכה לשלם פיצויים למשפחות הנפגעים. התנאי השלישי הוא שישראל תבטל את ההסגר על יבוא מוצרים לרצועת עזה". זהו אותו מסר שעליו מדווח פלוצקר לקוראי "ידיעות", שאינם זוכים להיחשף לדעותיו של המנהיג הטורקי על אודות התיירים הישראלים. "הוא היה מזכירו הצבאי של אריק שרון, ליווה אותו לכל מקום, נכח בכל פגישותיו. במלאות 30 שנה למלחמת לבנון, מפרסם עודד שמיר מסמך היסטורי נדיר: היומנים שכתב במהלך הימים הדרמטיים ההם \| מיוחד", נכתב בכותרת המשנה לראשית ("יומני לבנון") של המוסף "24 שעות" (נחמה דואק). המזכיר, עודד שמיר, מוסיף את משקל עדותו לטובת הגרסה הטוענת כי ראש הממשלה מנחם בגין היה מיודע ומעודכן בתוכניותיו של שר הביטחון אריאל שרון, כפי שחזרו וטענו שמעון שיפר ונחום ברנע ב"מוסף לשבת" האחרון. אגב, יפה שהמוסף היומי של "ידיעות אחרונות" (המוסף היומי הכללי היחיד שיוצא היום בעיתונות העברית, אם לא סופרים את זה של "מעריב") מקדיש את כתבת השער שלו לתיעוד היסטורי רלבנטי למציאות חיינו כאן. מעניין לציין כי הזרגון הטבלואידי אינו מסוגל להציע לקורא מידע על מלחמה שגבתה המוני חללים ושינתה את פני החברה הישראלית בלי לעטוף אותו בצלופן של "דרמטי", "מיוחד" ו"נדיר". עוד ב"24 שעות": "בתום מאבק משפטי שנמשך חמש שנים קבע בית-משפט השלום בחיפה כי זיהוי גופות החיילים שנספו באסון המסוקים הותיר טראומה אצל הרב הצבאי שעסק במלאכה הקשה, וגרם להתפרצות מחלת הסוכרת שלו", מדווח ליאור אל-חי, ומוסיף כי הרב גם התקשה להירדם בלילה "כשהמראות הקשים חזרו אליו שוב ושוב". בית-המשפט נדרש לסוגיה בשל ערעורו של הרב על הסירוב להכיר בו כנכה צה"ל. הערעור התקבל. "זה היה גדול עליו", נכתב שלשום בכותרת טורו של אמיר טייג ב"דה-מרקר", שעסק בכתישת היכולות העסקיות של איש העסקים אילן בן-דב, מי שרכש לפני פחות משלוש שנים את חברת הסלולר פרטנר והפך, לכאורה, לאחד מאנשי העסקים העשירים והמשפיעים בישראל, כך על-פי העיתונות הכלכלית לפחות, שהעניקה לו תשומת לב, דיווחים, כותרות ושערים. השבוע דיווח "דה-מרקר" שבן-דב, יחד עם דנקנר ועוד כוכבי העבר הרחוק והקרוב של העיתון ושל הקולגות שלו, כלל אינם נכנסים לרשימת "העשירים ביותר" ואצל כמה מהם ההון העצמי שואף לאפס (ואולי אף פחות מכך) כבר זמן רב. מכאן שהמעוניינים להשתמש בעיתונים הכלכליים כמקור למידע עסקי, ולא רק להשכלה כללית, צריכים להשקיע במכונת זמן ולקרוא את העיתונים כמה חודשים או שנים קדימה כדי להישאר מעודכנים ביחס להווה. "בן-דב: כואב לי לאבד את פרטנר, אבל זה גדול עלי", עונה כהד כותרת השער האחורי (המופיעה גם על השער הקדמי) של גליון "דה-מרקר" מהיום. "לא התרגשתי יותר מדי מהכותרות ב-2009 כשרכשתי את פרטנר, ואני משתדל גם לא להתרגש היום. כואב לאבד את פרטנר, שהיא הנכס הטוב ביותר שהיה לי, אבל הבנתי כבר לפני חצי שנה שכל הסיפור כנראה גדול עלי", זה הציטוט המלא של בן-דב המופיע בידיעה עצמה, של מיכאל רוכוורגר. בן-דב, מדווח העיתון, "נאלץ להיפרד" מהחברה, וראיון איתו עומד בחזית "הסיקור המיוחד" של "דה-מרקר" את מכירת פרטנר על-ידי בן-דב לחברה ההונג-קונגית האציסון, שמכרה לו את פרטנר מלכתחילה. ייתכן שבן-דב לא התרגש, וייתכן גם שזבוב נחת בדיוק במרכז קרחתו אי-אז לפני שלוש שנים וגרם למערבולת קוסמית שהפילה זבובה בהיריון לצלחת המרק של לי קאשינג, הבעלים המקשיש של האציסון ("המבוגר האחראי", מכנה אותו כעת טייג). המשותף לכל ההיתכנויות הללו הוא שהן שוליות ביחס לליבת הסוגיות הציבוריות הקשורות לחברת הסלולר פרטנר. כאילו לא למדו כלום מהגיחוך שמעוררת כיום קריאה חוזרת בסיקור שהעניקו ב-2009 לרכישת פרטנר על-ידי בן-דב – סיקור שבן-דב על מהלכיו (המבריקים), נשותיו, עסקיו, רבניו ודעותיו בענייני העולם עמד במרכזו – חוזרים גם היום כמה מהעיתונים הכלכליים, ו"דה-מרקר" בראשם, להתמקד ב"סיפור האנושי" ולהעמיד את בן-דב על ראש עצבונה. מה שנקרא: "אפקט דנקנר". "ההצעה שרקחו בקבוצת האציסון – בן-דב היא התספורת המכוערת ביותר שידע שוק ההון הישראלי", כותב בפשטות אלי שמעוני בטור פרשנות במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "אם בעלי האג"ח יסכימו, זה יהיה תקדים מסוכן", הוא מסכם. הטור דחוק בשולי עמ 5, עיקר הסיקור מתמקד בדמותם של מנהלי החברה ובהבטחות מהבטחות שונות שהם מפזרים, חינם, לחלל האוויר. לזכותו של "דה-מרקר" ייאמר שבדפים הפנימיים ניתן מקום מכובד יותר למכה הקשה שסופגים המשקיעים באגרות החוב של פרטנר כתוצאה מההתנהלות של בן-דב. "הערכות: אלשיך בדרך החוצה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "במערכת המשפטית מעריכים כי שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ורדה אלשיך, סיימה את הקריירה השיפוטית שלה, והיא לא תחזור עוד לכס השיפוט. זאת, בעקבות החלטתו מאתמול (ב) של נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, שקיבל במלואן את התלונות נגד אלשיך בפרשת הפרוטוקול המשופץ שנחשפה בגלובס", כותבים יובל יועז וחן מענית, המספקים פרטים ביחס לאישיותה והתנהלותה המקצועית של אלשיך, כמו גם ביחס לשינויים שערכה בפרוטוקול דיון שניהלה. הסיקור, תחת הכותרת "פירוק למפרקת" (אלשיך היא שופטת המתמחה בפירוקים עסקיים), נשכני ואגרסיבי (יש יגידו: כמעט כמו דמותה של אלשיך כפי שהיא עולה מהסיקור עצמו). "גלובס" אכן תרם את חלקו לחשיפת הפרשה המאיימת על המשך דרכה של השופטת, אולם ענת רואה מ"כלכליסט" היא זו שהחלה את הטיפול בפרשה, ואף ספגה תגובה תוקפנית ולא מקובלת מצדה של השופטת. רואה חתומה היום על כותרת המופיעה על שער העיתון, ולשונה: "הערכות: השופטת ורדה אלשיך תפרוש מתפקידה". יש לשמוח שהעיתונות מטפלת באופן ביקורתי, ללא אפליה, גם בשופטים (מעניין להיזכר בספרה של ענת פלג שזה מקרוב יצא לאור, "בדלתיים פתוחות"), ועל רקע זה יש לתמוה על הטיפול של "דה-מרקר" באותה פרשה בדיוק: בעמ 35 (עם הפניה מהשער), פורשים עידו באום והילה רז כתב סניגוריה על השופטת, ששינתה פרוטוקול באופן שייטיב עם האינטרסים שלה, משל היו שופטים בעצמם, ולא עיתונאים. מוסף "המגזין" מקדיש כפולת עמודים לכתבה שבמרכזה אם לילדה שהתאבדה במהלך שירותה הצבאי, המקדישה מזמנה כדי לפעול למודעות לתופעת ההתאבדויות. "נתון מדאיג נוסף מגלה כי התאבדות הינה גורם המוות מס 1 בעת רגיעה צבאית", כותבת הכתבת יעל רייף. למרות ההחלטה לשבור את הטאבו שעדיין שורר סביב העיסוק בהתאבדויות בקרב בני נוער (ובכלל), הכתבה עצמה נמנעת מלעסוק בהקשר הצבאי של הסוגיה. מתחת לכותרת "טעות של האוצר מנעה מניצולי שואה מאות מיליוני שקלים" (רותם סלע) מודפסת על שער "מעריב" תמונה גדולה של מספר אסיר במחנה ריכוז המקועקע על זרוע. האם בקרוב תהיה אילוסטרציה כזו עבירה פלילית?
"ידיעות אחרונות" פירסמו סיפור חזק, התגברו על תביעת דיבה וחגגו כמו שהם יודעים: בגדול, על פני עמוד שלם. לא היה מזיק גם מעט חשבון נפש	לפני שבוע וחצי חגגו בספורט "ידיעות אחרונות" על פני עמוד שלם זיכוי בתביעת לשון הרע שהגיש נגד העיתון שחקן מכבי נתניה, דדי בן-דיין. תמצית המקרה: "ידיעות אחרונות" פירסם לפני שלוש שנים ידיעה שלפיה ביקש בן-דיין מהביטוח הלאומי לקבוע לו אחוזי נכות שיתורגמו לסכום של כ-200 אלף שקל, בטענה כי הוא מוגבל בתנועותיו ומתקשה להתכופף ולחלוץ נעליים. בהחלט סיפור מעולה בהתחשב בכך שבן-דיין היה שחקן כדורגל פעיל, שלפי טענת העיתון אף התייצב בפני ועדה רפואית יומיים אחרי משחק. בעקבות הפרסום הגיש בן-דיין תביעה נגד "ידיעות אחרונות" על סך 750 אלף שקל, שבתחילת החודש נדחתה על-ידי השופט חגי ברנר. בספורט "ידיעות אחרונות" שמחו לספר לאומה על ההישג, כולל צילום כותרת הידיעה ותמונות של השופט ברנר ופרקליט העיתון, עו"ד פז מוזר. הידיעה, שאורכה כאלף מלה, ציטטה חלקים מפסק הדין ואת השורה התחתונה של השופט: "יש עניין ציבורי בפרסום מעשי כדורגלנים כשמדובר במעשים הנגועים בחוסר יושר [...] סיכומו של דבר, משנמצא כי הפרסומים בעיקרם היו פרסומי אמת והיה אינטרס ציבורי בפרסומם, עומדת לעיתון הגנת אמת בפרסום". עד כאן הכל טוב ויפה. אלא שלטעמי, הדרך שבה חגג העיתון את נצחונו היתה מוגזמת. אם התביעה היתה מתקבלת, ספק אם ב"ידיעות אחרונות" היו מזכירים זאת אפילו בשורה. פסק הדין קבע, בין היתר, כי העיתון נהג בצורה לא הוגנת, ומשום כך לא נפסקו לו הוצאות משפט. השבוע הגיע לידי פסק הדין בשלמותו, ובו אפשר למצוא דוגמאות להתנהלות בעייתית של "ידיעות אחרונות". אחרי שהקוראים התרשמו מנצחונו של העיתון, חשוב גם להתרשם מהביקורת שמתח עליו השופט: "יצחק נוגה ודוד רגב [החתומים על הידיעה] לא הסתפקו בהבאת העובדות היבשות בגוף הכתבה, אלא כדרכם של כתבי ספורט, הוסיפו נופך דרמטי והיתולי לתיאור העובדות, נופך שאין לו כנראה בסיס עובדתי. כך, למשל, התיאור לפיו בעת הבדיקה השמיע התובע אנחות קורעות לב ועל פניו מתפשטת עווית של כאב הוא תיאור שאין לו בסיס בחומר הראיות שהובא בפני [...] הוא הדין בתיאור לפיו התובע יצא מחדר הוועדה הרפואית תוך שהוא אוחז בגבו וגונח מכאבים. יחד עם זאת, בשים לב למרכיב העיקרי של הפרסום, מדובר בפרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש כמשמעות מונח זה בס 14 לחוק איסור לשון הרע". כמו כן ציין השופט כי קביעת העיתון שבן-דיין דרש לקבל אחוזי נכות בשווי 200 אלף שקל אינה מדויקת, וכי מדובר לכל היותר ב-100 אלף שקל. סעיף אחר בפסק הדין, המבקר את התנהלות העיתון בפרשה, קובע: "הכותבים נקטו מידה מסוימת של לשון גוזמה ולא דייקו בפרט זה או אחר". אמנם, בסיכומו של דבר קובע השופט כי מדובר ב"אי-דיוקים והגזמות של מה בכך, המהווים פרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש בתובע ולכן אין בכוחם לקעקע את הטענה לפיה הפרסום ביסודו היה אמת". עניין אחר העולה מפסק הדין מלמד כי אין די במילוי חובת בקשת התגובה, אלא יש גם חשיבות לאופן שבו כלי התקשורת מבקש אותה: "אין חולק כי בטרם נעשה הפרסום הראשון, התקשר עיתונאי בשם נדב דייג אל התובע ושאל אותו האם ביקר שבועיים קודם לכן במוסד לביטוח לאומי ביפו. השיחה הוקלטה ותומללה לצורך המשפט. וכך שאל דייג את התובע: אתה היית לפני שבועיים בביטוח הלאומי ביפו וביקשת איזה תביעת נכות על משהו, על איזה בעיה שהיתה לך?. התובע השיב מיד: למה? לא. דייג לא הרפה ושב ושאל את התובע: לא, לא היית בביטוח לאומי על איזושהי תביעה?, והתובע השיב: לא. לא הייתי. למה?. ולאחר מכן, כאשר דייג אמר שקיבל מידע מאנשים מהעיתון, אמר לו התובע: לא, מה זה קשור אלי לביטוח לאומי?. דייג השיב לו: אני לא יודע. אולי היתה לך בעיה בילדות, אולי היתה לך בעיה בזה, אני לא יודע. ועל כך השיב התובע: מהילדות אני בריא שור. דייג שב ושאל אותו: יעני זה שטויות? אין על זה. והתובע, בשפתו הציורית, השיב: כן, אני לא יודע מאיפה הפליצו את זה. ולבסוף: לא, מה פתאום, חס וחלילה". "אני סבור", כותב השופט, "כי ההגינות העיתונאית חייבה את דייג להודיע לתובע כי עומדת להתפרסם כתבה בקשר לביקור שערך במוסד לביטוח לאומי, וכי תוצג שם בהרחבה התרשמותם של רופאי הוועדה בדבר התחלותו של התובע בפניהם. לטעמי, לא די בכך שהתובע נשאל באופן כללי האם ביקר במוסד לביטוח לאומי. השאלה נחזתה להיות תמימה ונטולת כל עוקץ, והתובע לא הבין כי צפויה להתפרסם כתבה בקשר לאותו ביקור שערך במוסד לביטוח לאומי, ובוודאי שלא שיער מה יהיה תוכן אותו פרסום. בכך הניח העיתון מכשול בפני עיוור". לאחר שנסקרה שיחה שנייה בין העיתונאי לבן-דיין, מסכם השופט: "העובדה שבשתי השיחות דייג לא עידכן את התובע כי מיוחסת לו התחלות בפני רופאי הוועדה, למרות שזהו לב לבו של הפרסום, שללה מהתובע את ההזדמנות לה היה זכאי, להתייחס לטענה המרכזית שהועלתה נגדו בשני הפרסומים. אין בכך כדי להטיל חבות אזרחית על הנתבעים 3-1, אך הגינות יתרה מצדם בהחלט לא היתה כאן". לבסוף כותב השופט: "אינני פוסק הוצאות לזכות הנתבעים 3-1 הן בשל חוסר ההגינות באופן בו התבקשה התייחסותו של התובע למידע אודותיו והן בשל לשון הגוזמה בה נקט העיתון בתיאור התנהלותו של התובע בחדר הוועדה ומחוצה לה". עד כאן ציטוטים מפסק הדין. יצוין כי הפסקה האחרונה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", אלא שמהקוראים נחסכה התנהלות העיתון בכללותה. ל"ידיעות אחרונות" מגיע כל הכבוד על ההישג בפרסום הראשוני של הפרשה ועל הניצחון המשפטי בתביעת הדיבה; לא היה מזיק אם להתהדרות בכל אלו היו מצרפים גם חשבון נפש.
דובר צה"ל נגד התקשורת המגויסת \| "ידיעות אחרונות" חוגג את תודעת המצור \| "מעריב" ממשיך בקידום צעדת שליט	להלן ציטוט של אדם המתייחס לעיתוני ישראל ביום שישי האחרון, אותם עיתונים שהציגו לראווה כותרות ראשיות כגון "גיבורי השייטת" ו"נלחמו כמו אריות". "זה מלמד משהו על התקשורת הישראלית, לצערי", אומר אותו אדם. "זה מלמד שהיא נעה כל הזמן בין סקנדל לפסטיבל, בלי שום דבר באמצע. אני לא אוהב את המעבר הזה מקיצוניות לקיצוניות. צריכה להיות עיתונות עם שיקול דעת, ולא תמיד נראה לי שמופעל שיקול דעת מלא". הדובר הוא לא אחר מאשר תא"ל אבי בניהו, דובר צה"ל, האיש שאחראי לפסטיבל ההצדעה ללוחמי השייטת, שהגיע לשיאו בגליונות העיתונים של יום שישי. בניהו אמר את הדברים לרינת אביגור ואורין רוזנר במסגרת כתבה שפירסמו השניים בגיליון האחרון של "במחנה", שהופיע אתמול. בניהו וסגנו אל"מ עופר קול מגיבים בכתבה גם על הטענות כי לא שיחררו לפרסום מהר די הצורך את הסרטונים שהיו ברשותם ובהם נראתה השתלטות כוחות צה"ל על משט הספינות. "בניגוד לאגדות שעלו בתקשורת, לא עיכבנו שום סרט ולא היתה שום דילמה אם לפרסם את הסרטים או לא", אומר בניהו ומוסיף: "במגבלות של הפעולה הזאת ושל תוצאותיה, אני חושב שהדוברות היתה בסדר". קול מספר ל"במחנה" כי "בשבע וחצי בבוקר פירסמנו כבר סרטון והוצאנו הודעות כל הזמן". לא מצוין בכתבה כי סרטון זה היה כמעט חסר ערך הסברתי. כל שנראה בו היה חייל צה"ל שמודיע ברמקול לנוסעי הספינה כי עליהם לעצור את שיוטם לעזה, וסירוב מילולי של האחרונים. "סרטון נוסף פורסם בצהריים ועוד אחד בחמש בערב [...] מישהו אמר שהסרטים שהפצנו היו בערב, ומאז כולם נצמדו לגרסה הזאת", מוסיף קול. נזכיר כי המציאות מלמדת על סדר זמנים אחר. בחדשות ערוץ 2 עלה הסרטון השני לאחר השעה ארבע, ואילו השלישי שודר לראשונה רק לקראת השעה שמונה בערב. עוד מרואיין בכתבה הוא סמ"ר נדב בן-צור, אחראי מדור עריכה ביחידת ההסרטה. על-פי הכתבה, "בעיני בן-צור הסרטים הכי קשים לצפייה היו אלה שהגיעו ממצלמותיהם האישיות של נוסעי הספינות וממצלמות האבטחה". בן-צור מצוטט כמי שאומר: "זה היה הדבר הכי גרפי שראיתי. הכל היה בצבעים וחי, ובעצם אפשר היה להבחין מאוד בבירור במה שראינו עד אז בשחור-לבן ומאוד מרחוק, רק בנקודת הזמן הזאת קיבלנו תמונה מלאה לגמרי על מה שקרה בתוך הספינה". התמונה המלאה לגמרי של מה שקרה בתוך הספינה נותרה ביחידת דובר צה"ל. בן-צור מדבר על עשרות רבות של שעות של חומרי גלם שהגיעו ליחידה. הציבור הרחב נחשף למיעוט זניח מכל זה. ביחידת דובר צה"ל אמרו השבוע ל"עין השביעית" כי אין ברשותם חומרים דומים לתצלומי החייל המדמם שפורסמו בעיתונות הטורקית. מעניין, אם כן, מה מופיע בכל אותם עשרות שעות של חומרי גלם. עיתונאים מרחבי העולם ששהו על הספינה מתלוננים בימים האחרונים על כך שכלי עבודתם הוחרמו על-ידי חיילי צה"ל ולא הוחזרו להם, בניגוד למה שהובטח. איתמר אייכנר מאשר זאת הבוקר בדיווח ב"ידיעות אחרונות" שבו הוא כותב כי "ישראל עדיין מחזיקה במחשבים, במצלמות ובציוד אלקטרוני נוסף שנמצא על האונייה". על-פי דיווחו, "טרם הוחלט האם להחזיר ציוד זה". אולי יכריזו שהעיתונאים ברחו ויעבירו את הרכוש שלהם לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. עוד מדווח אייכנר כי "גורמים במשרד החוץ מאשרים כי במהלך הפשיטה על האונייה הוחרם סכום של כמיליון יורו במזומן". אייכנר מציין את ההערכה שכסף זה מעיד על כך "שחלק מהמשתתפים במשט היו שכירי חרב". האפשרות שמדובר בתרומה לתושבי עזה אינה עולה. מכל מקום, גם מעט הצילומים שהצליחו למצוא את דרכם עד לעיתון הטורקי ולעמוד הפליקר של הארגון IHH לא פורסמו כנדרש בעיתונות הישראלית. כך, למשל, לא פורסם באף עיתון, למעט "הארץ", התצלום שבו נראה אחד מנוסעי הספינה מגיש טיפול רפואי לחייל הישראלי הפצוע. העיתונים בישראל העדיפו להתמקד בתצלומים שמציגים את חיילי צה"ל כקורבנות ואת נוסעי הספינה כתוקפנים. בבלוג של אתר ה"ניו-יורק טיימס" פורסם אתמול ראיון עם הרופא הטורקי, ד"ר חסאן חוסיין אויסל, שסיפר מחוויותיו בעת השתלטות צה"ל על הספינה ועל הטיפול שהעניק באופן אישי לחייל הפצוע. לא תקראו על כך בעיתונות הישראלית, ולא משום הוראת הצנזור הצבאי. באשר לתיעוד הטיפול שהעניק, אומר ד"ר אויסל: "ביקשנו מצלמים לא לצלם במרכז הרפואי, אין לי מושג איך ומתי צולם הצילום הזה". כותרות כל עיתוני הבוקר, למעט "ידיעות אחרונות", מוקדשות לאישור מועצת הביטחון של האו"ם סבב נוסף של סנקציות נגד איראן. שבוע לאחר שהכותרת "העולם כולו נגדנו" הופיעה בעיתונות הישראלית, קוראת הבוקר הכותרת הראשית של "מעריב" "העולם נגד איראן". לא ברור עד כמה ניתן להתנחם מכך שישראל מוצאת את עצמה מעבירה את שרביט המנודה לאויבת הגדולה מן המזרח. ב"מעריב" מבליטים בשער את התנגדות הטורקים להטלת הסנקציות על איראן. עובדה זו מצוינת בכותרת הגג לראשית ובתצלום [AP] המתעד את רגע ההצבעה ותופס את מרבית שער העיתון, כשהנציג הטורקי מוקף בעיגול. "היד נשארה למטה", קורא כיתוב התצלום. "יש פער מפחיד בין מה שנדרש כדי לבלום את איראן לבין מה שהתקבל אתמול במועצת הביטחון", כותב נדב איל על שער "מעריב", וביתר הרחבה בכפולה הפותחת של העיתון. לדעתו מסכימים יתר הפרשנים בעיתונות. "למרות מסע יחסי-הציבור שערכה הילרי קלינטון להחלטת מועצת הביטחון, המטילה סנקציות כלשהן על איראן, אין בתוכנן נגיסה של ממש במשטר האייתוללות", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". מרגלית מכנה את ההחלטה אתמול "מעט מדי, מאוחר מדי, אטי מדי". הכותרת הראשית של "ישראל היום" נוסחה ברוח דומה: "יש סנקציות; ישראל: צעד טוב, אבל לא מספיק". ב"הארץ" מוסיף יוסי מלמן כי "למרות ביטויים של שביעות רצון מצד הממשל האמריקאי על ההישג, סבב העיצומים החדש הוא בעיקר חסר שיניים, ויישומו קשה מאוד". על-פי איל ב"מעריב", את הקרדיט יש לתת לנשיא ברק אובמה, ולא לישראל ומנהיגיה. "אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו יתקשו מאוד להיישיר מבט אל המצלמות ולומר, בלי למצמץ, כי המהלכים נגד טהרן הם תולדה של מדיניותם הנבונה ומרחיקת הראות", כהגדרתו. הכותרת הראשית של "הארץ", השאובה ממאמר פרשנות מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף, ממסגרת את החלטת האו"ם באופן דומה: "הישג לנשיא אובמה: האו"ם אישר סבב עיצומים רביעי נגד איראן". "ידיעות אחרונות" מתייחס להטלת הסנקציות על איראן רק בכפולה הרביעית של העיתון (רונן ברגמן כותב כי השפעתן תהיה מוגבלת משום ש"המשטר [האיראני] ייסוג מהמירוץ לנשק גרעיני אך ורק אם יחוש שעצם קיומו מוטל על כף המאזניים"). הכותרת הראשית בעיתון ("הנה זה בא") והכפולה הפותחת שלו מוקדשות לגביע העולם בכדורגל, שייפתח מחר בדרום-אפריקה. עמיר פלג מדווח בעמ 2 על קבלת הפנים שהתיירים בשדה התעופה זוכים לה, על דיווחי עיתונות הספורט המקומית ועל הנעשה ברחובות יוהנסבורג. באשר לתיירי הספורט מישראל מציין פלג כי "היו שם כמה חבורות עם מבט של חאפלה בעיניים". נקווה שחורשי רעתנו לא יודעים לזהות ישראלים על-פי מבט החאפלה. "אני חושב שמכונת יחסי-הציבור הישראלית כמעט לא קיימת, אבל זו כבר לא שאלה של איך לעבוד כדי לשפר את התדמית של ישראל, אלא אם היא בכלל יכולה לנהל יחסי-ציבור", אומר אלן רוסברידגר, עורך ה"גרדיאן", בראיון לקרן צוריאל-הררי המתפרסם הבוקר במוסף "כלכליסט". הוא מגדיר את מה שמתרחש בימים אלה בישראל כ"מצב של תודעת מצור". אם כבר מדברים על מצור, על-פי סקר שנערך עבור "ישראל היום" בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת במדינת ישראל, 73% מתנגדים להסרת המצור מרצועת עזה (בסקר נעשה שימוש במלה "סגר") ו-91% בעד עצירת המשטים הבאים שינסו להגיע לרצועה. "מהיום ישראל מתירה להכניס זרעי כוסברה לעזה", קוראת כותרת בראש שער "הארץ", מעל ידיעה מאת עמירה הס. "ביום שני השבוע נכנסו לראשונה זה שלוש שנים ריבה, חלבה ומכשירי גילוח", כותבת הס, ומציינת כי "ב-25 במאי הוכנסה מרווה – מה שיכול לאשר טענת דוברים ישראלים שההקלות במצור על עזה אינן קשורות ביירוט המשט לעזה". "רבבות נאספו אמש בגני-התערוכה בתל-אביב לכבוד המופע ההיסטורי של הפיקסיז בישראל", קורא הכיתוב לאיור היומי במדור המופיע בעמוד האחורי במוסף "גלריה" של "הארץ" [יזהר שקדי]. המדור נקרא "דברים שלא קרו", ובדרך כלל מתאר מצבים היפותטיים בהשתתפות ידוענים מדרגה שנייה. הבוקר, באופן חריג, המדור מתייחס לאירוע שלאי-התקיימותו קיום ממשי גם במציאות שמחוץ למדור. "האמנים לא באים? לא צריך", מכריזה כותרת בתחתית שער "ידיעות אחרונות", ולא צריך להיות בעל ניסיון רב בקריאת טבלואידים ישראליים, או סתם עורך עיתון זר הרואה כי החברה הישראלית מתכנסת אל תוך "תודעת מצור", כדי לדעת ששום דבר טוב לא ייצא מקריאת הידיעה המלאה. בכפולה המרכזית של העיתון מדווח רז שכניק, תחת הכותרת "ריטה במקום קוסטלו", כי שרת התרבות של ממשלת ישראל, לימור לבנת, "לא תיתן לזה [לביטולי הופעות של אמנים מחו"ל] להשבית את השמחה". על-פי הדיווח, לבנת "מנסה לארגן לנו מופע ענקי של מיטב אמני ישראל, ועוד בחינם". כפולת העמודים חגיגית למראה. מופיעים בה תצלומיהם של "הכוכבים המחרימים" (אלביס קוסטלו, הפיקסיז וקרלוס סנטנה), ומתחת להם, בממדים גדולים בהרבה, תצלומיהם של "הכוכבים שלנו" (אייל גולן, שרית חדד, קרן פלס, שלמה ארצי ודנה אינטרנשיונל). "המופע הפטריוטי", כפי שהוא מכונה בידיעה, צפוי להיערך בפארק הירקון או בכיכר רבין בתל-אביב. עוד עולה מהידיעה כי אף אמן מכל אלה המוזכרים עדיין לא נתן את הסכמתו להעניק הופעה בהתנדבות למען המדינה, ולמעשה, לרובם טרם פנו. הזמרת דנה אינטרנשיונל, שכמה מהופעותיה בעולם בוטלו בימים האחרונים, מספקת טור הנלווה לידיעה ובו היא כותבת: "אהבתי את הרעיון של משרד התרבות ואת היוזמה שיכולה להיות נקודת אור בימים כאלה [...] מי שלא רוצה – שלא יבוא. יש לנו את עצמנו, ואנחנו יכולים לשמוח כאן, ביחד". אינטרנשיונל מוסיפה כי "לדעתי לא צריך לערבב אמנות ופוליטיקה: התפקיד שלנו הוא לבדר, ואסור לנו להתערב בעניינים פוליטיים. ויש עוד משהו: אנחנו צריכים לזכור שהחיילים הם של כולנו ושהצבא הוא מעל לכל ויכוח". קונצרט נוסף העתיד להתקיים בקרוב תופס הבוקר את שער המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה בשער מבטיחה: "בעוד פחות מחודש תוצב מערכת הגברה ענקית על גבול עזה. נגני התזמורת הפילהרמונית יגיעו בהרכב מלא, שלמה ארצי יצטרף למספר שירים, ומאחוריהם יתייצבו 10,000 צופים. לכולם מטרה אחת: להגיע לאוזניו של גלעד שליט". דני ספקטור, הכותב על היוזמה המקורית של התזמורת, מראיין בין היתר את חזי בוצר, מפיק האירוע. "ננסה שחלק מהצלילים אולי יגיעו למקום שבו מסתירים את גלעד, בתקווה שהוא ישמע את המוזיקה שאנחנו מנגנים לכבודו, שיידע שאנחנו ממתינים לחזרתו", אומר בוצר ומבהיר כי הוא לא מעוניין להנעים את זמנם של כל תושבי הרצועה. "הצלילים שלנו יופנו לגלעד, לא חלילה להנייה. לא מגיע לו לשמוע את המוזיקה שלנו". הדיווח ב"24 שעות" הוא קונטרה קטנה למסע הבלתי נפסק של "מעריב" לקדם את "צעדת הענק שמתכננת משפחת שליט". גם הבוקר מוקדש חלק משער "מעריב" לקידום הצעדה. "כולם רוצים לצעוד", נכתב שם על רקע תצלום של צעירים ממודיעין ה"מתכוננים למסע". "מאז שנחשפה במעריב צעדת הענק שמתכננת משפחת שליט", נכתב בכותרת המשנה על השער, "בקשות השתתפות פשוט לא מפסיקות לזרום". כן, הן "פשוט לא מפסיקות לזרום". כך מנוסחת כותרת לידיעה חדשותית בשער העיתון. כמו קריאת התלהבות של עקרת בית משועממת בזמן שיחה טלפונית עם בת דודתה. כל עמ 10 בעיתון מוקדש לצעדה המתוכננת. תחת הכותרת "מחאה סוחפת" מדווחים ארבעה כתבים [אלי לוי, אורי בינדר, מיכל שפירא ונתיב נחמני] כי "התוכנית ליציאה למסע ההזדהות שנחשפה במעריב מעוררת בציבור עניין רב ונכונות עצומה בכל הארץ להצטרף אליו". על-פי הדיווח, הצעדה תיערך תריסר ימים. כמו אתמול, גם היום מצורפת לדיווח החדשותי תיבה ובה תגובות לאירוע מאתר nrgמעריב. "כל הכבוד לפעילים. זה מבצע לא פשוט. יישר כוח", כותב אדם המכנה עצמו "קרייתי גאה". "למשפחת שליט היקרה, ההפגנות רק הזיקו והעלו את מחיר השחרור של גלעד. המצור אינו קשור לגלעד", כותב אדם החותם בשם "דוד". המחאה הסוחפת לא מצליחה לסחוף בינתיים את העיתונים האחרים, שמתעלמים מהאירוע. הידיעה שסיפק אתמול כתב רשת ב יואב קרקובסקי, שלפיה העיתונאי יאיר לפיד השתתף בכנס ונשא נאום בעל אופי פוליטי, זוכה לידיעות המשך רבות ומגוונות בכל העיתונים, למעט העיתון שבו מועסק לפיד, "ידיעות אחרונות". בכל העיתונים מדווח על כך שמועצת הרשות השנייה תדון בסוגיה וצפויה לדרוש מלפיד להבהיר אם הוא מתכוון לרוץ לכנסת. בכמה מהעיתונים מצוטטת התגובה שהעביר לפיד לרשת ב ולפיה מדובר בנאום ישן שהוא נושא זה שנים ולא במסע פוליטי חדש. ב"מעריב" מופיע הסיקור הבולט ביותר של ההתפתחות האחרונה בקריירה הפוליטית של לפיד. הפניה לסיקור מופיעה בראש השער, לצד לוגו העיתון, וכפולת העמודים השלישית כולה מוקדשת לנושא. יואב בן-דרור, ממארגני הכנס שבו דיבר לפיד, אומר למיה בנגל ואריק בנדר כך: "אנחנו אזרחים מוטרדים עם הרבה חברים מוטרדים, והזמנו את לפיד כי היה לנו מעניין לשמוע אותו. הכנס היה פתוח ולא היה צריך להקליט בהיחבא. ראיה לכך היא שלא בדקנו בכליהם של הנכנסים לאולם". בטור פרשנות נלווה כותבת מיה בנגל כי "אם ייכנס לפיד לבצה הפוליטית, תהיה זו זריקת אדרנלין מסעירה ומטלטלת למערכת מקובעת ועייפה [...] מפלגה חדשה בראשות העיתונאי המוביל מאיימת כמעט על כל המפלגות הקיימות כיום, למעט מפלגות הקיצון מימין ומשמאל". יובל יועז פירסם בגליון "גלובס" שחולק אתמול למנויים טור ובו הוא מתריע מפני תפיסת העולם של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בכל הנוגע לתפקיד התקשורת בחברה דמוקרטית. בדומה לעמדה שהציג באתר זה עוזי בנזימן, יועז מסתמך על דברים שאמר וינשטיין בכנס שנערך בשבוע שעבר באילת, ובהם הזהיר מפני "עיתונאות מופקרת" והכריז כי יקדם חקיקה להגבלתה. "המאבק בהדלפות הוא אכן מאבק חשוב", כותב יועז, "ואולם צריך לזכור כי קיומן של הדלפות באופן כללי, לאו דווקא בהקשר של חקירות מתנהלות, אינו רק אינטרס פרטי של עיתונאים או של כלי תקשורת. זהו צינור החמצן של תקשורת חופשית". על-פי יועז, "הצעתו של וינשטיין, לאסור על עיתונאי לפרסם מידע מודלף שהגיע אליו, מטילה את האיסור הפלילי על הגורם הלא נכון. עיתונאים עוד עלולים למצוא עצמם מואשמים בפלילים רק בשל העובדה שהצטיינו בעבודתם, קיבלו מידע מודלף, ראשוני ובלעדי, ופירסמו אותו". לבסוף כותב יועז ביחס לווינשטיין כי "עוד לפני שנבחר לתפקיד, נשמעו תהיות בדבר יכולתו של מי שבילה בתפקיד סניגור פרטי במשך עשרות שנים להחליף דיסקט ולהתאים עצמו לסוג החשיבה הנדרש ממי שעומד בראש התביעה הכללית, ראש וראשון לתובעים בשורות המדינה. קטיגור, ולא סניגור. העדפה בוטה של האינטרסים הצרים של החשודים על פני אלה של חופש העיתונות [...] מחדדת מחדש את השאלה סביב וינשטיין וסדר העדיפויות שהביא עימו לתפקיד". לי-אור אברבך סיפק אתמול את הכותרת הראשית ל"גלובס" ודיווח כי חברת נובל-אנרגי טוענת כי ערוץ 10 שידר תחקיר על החברה כדי לקדם את עסקיו של יוסי מימן, בעל השליטה בערוץ. לטענת חברת נובל-אנרגי, השותפה של איש העסקים ואיל האנרגיה החדש יצחק תשובה, תחקיר ששודר בערוץ 10 ועסק בתוכנית החברה להקמת מתקן קליטת הגז באזור חוף דור כלל אי-דיוקים רבים ונעדר גילוי נאות באשר לקשריו של מימן לערוץ. ערוץ 10 דחה בתגובה את הטענות וטען (באופן לא רשמי) כי "מימן אינו מעורב כלל בהתרחשויות בערוץ, ועל כן לא ניתן גילוי נאות". אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי ועדת שפניץ לאישור מינויים בשירות הציבורי תקבע כי אמנון נדב לא יוכל להמשיך לכהן כיושב-ראש מועצת הרשות השנייה. אליאב אללוף מדווח ב"גלובס" כי חיילי שייטת 13 ולוחמיה קיבלו הוראה לסגור את חשבונות הפייסבוק שלהם. "הגיע הזמן להכניס את מהדורת השבט של אתר לאטמה כתוכנית סאטירה קבועה בערוץ הראשון", כותב דרור אידר ב"ישראל היום". עופר מתן מראיין בעיתון "העיר" את צבי רייך לרגל זכייתו בפרס מטעם הארגון ICA על פרסום המחקר המצטיין בתחום העיתונות השנה, מחקר בנושא התערבות אנשי יחסי-ציבור ודוברים באייטמים חדשותיים בישראל. "כששואלים למה ירד העניין של הציבור בעיתונות בשנים האחרונות, אחת הסיבות העיקריות זה היח"צ", אומר רייך.
בית-הדין להגבלים עסקיים נתן החלטה בבקשתה של הרשות להגבלים עסקיים נגד העיתון "ידיעות אחרונות" ורשת ידיעות-תקשורת, הנוגעת לאופן הפצת המקומונים של הרשת	בית-הדין להגבלים עסקיים, היושב בירושלים, נתן בראשית חודש נובמבר החלטה בבקשתה של הרשות להגבלים עסקיים נגד העיתון "ידיעות אחרונות" ורשת ידיעות-תקשורת, הנוגעת לאופן הפצת המקומונים של הרשת. מאז 1995 מוכרז "ידיעות אחרונות" כמונופול (אם כי ערעור על הכרזה זו מתברר בימים אלה בבית-הדין). לאחר ההכרזה הגיש הממונה על ההגבלים העסקיים בקשה למנוע מידיעות-תקשורת להפיץ את מקומוניה על-ידי צירופם לגליון יום שישי של העיתון, הן בצירוף חינם למנויי העיתון והן בצירוף חינם, או תמורת מחיר חלקי, בנקודות המכירה. הממונה טען ש"ידיעות אחרונות" משתמש בכוחו המונופוליסטי בתחום העיתונות היומית להגברת כוחו גם בתחום העיתונות המקומית, שם אין לו עדיין מעמד מונופוליסטי. הטענה המרכזית היתה כי מדובר בתחרות בלתי הוגנת עם מקומונים מתחרים שאין להם מכשיר הפצה יעיל כמו זה של "ידיעות אחרונות", וכי אמצעי זה אף מכניס את מקומוני ידיעות-תקשורת לבית הצרכן ללא בחירה. הממונה הגיש לבית-הדין חוות-דעת מטעמו, אשר קבעו כי המשך המצב יביא לפגיעה כלכלית קשה במקומונים האחרים בשוק, דבר שיביא בסופו של דבר לסגירתם ולריכוזיות בתחום העיתונות המקומית, לפגיעה בעצמאות המקומונים ולצמצום מקורות המידע שיעמדו לרשות הציבור. פרקליטי ידיעות-תקשורת טענו, לעומת זאת, גם לאור חוות-דעת מטעמם, כי אין בשיטת שיווק זו פגיעה כלשהי במתחרים. בית-הדין, בראשות השופט המחוזי יונתן עדיאל, קבע כי אכן יש מקום להגביל מונופול אם יש אפשרות סבירה שפעולותיו יביאו לפגיעה עתידית ממשית בתחרות, ובכך קיבל את טענתו העקרונית של הממונה על ההגבלים העסקיים, ואף ציין כי פרשנות אחרת עלולה לפגוע לא רק בצרכן ובמתחרים, אלא, במקרה זה, גם פגיעה ממשית בחופש הביטוי. עם זאת, בית-הדין קבע כי אין מקום לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ולאסור כל פעולה שהעיתון מבצע כדי לנצל את כוחו השיווקי לשם קידום מוצר אחר שלו, שכן אף שמדובר במונופול, איסור כזה יהיה רחב מדי, ויש צורך להוכיח פגיעה ממשית במתחרים. בית-הדין בחן את חוות-הדעת ומצא שלא הוכחה פגיעה ממשית עתידית במתחרים, על סמך נתונים של חמש השנים האחרונות בערים שונות. בית-הדין אמנם קיבל את הטענה שבמכירה משותפת של מקומון עם היומון הפופולרי ביום שישי, ובמיוחד עם קבלת המקומון חינם, יש מעין "כפייה כלכלית". שכן מי שקנה את העיתון היומי, קיבל את המקומון שהעיתון בחר לקדם, אף אם לא היה בוחר מקומון זה מלכתחילה. עם זאת נקבע, לאור בדיקת השוק היום, שצירוף המקומון ליומון הוא מהלך מסחרי מקובל בשוק. אף שמדובר בשני מוצרים נפרדים, מדובר בנוהג מסחרי מקובל, שבו נוהגים כיום באזורים שונים בארץ הן "ידיעות אחרונות", הן "הארץ" והן "מעריב", שהחל בכך בעת הדיון בבקשה בבית-הדין להגבלים עסקיים. "הארץ" ו"מעריב" נוהגים כך הן בשיטת המנויים והן בנקודות המכירה השונות. זאת ועוד, נמצא ש"החלוצה" בשיטת קשירת היומון והמקומון היתה דווקא רשת שוקן, ורשת "ידיעות אחרונות" רק אימצה אותה. לפיכך נדחתה בקשת הממונה על ההגבלים העסקיים, ול"ידיעות אחרונות", בדומה ל"הארץ" ול"מעריב", הותר להמשיך בשיטת השיווק הזו. בבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו הסתיים בשבוע הראשון של דצמבר התיק הפלילי שנוהל נגד העיתונאי דורון רוזנצוויג, ובסופו הורשע העיתונאי בעבירה של פגיעה בפרטיות. לא התעוררה מחלוקת בדבר העובדות: באוקטובר 1994, יומיים לפני הגשת הצעות למכרז גרעין השליטה של מדינת ישראל בבנק המזרחי המאוחד בע"מ, הגיע העיתונאי, העוסק בתחום הכלכלי, אל שני אנשי עסקים שעמדו להגיש הצעותיהם למכרז: יולי עופר ואלפרד אקירוב. רוזנצוויג הציע לשניהם לרכוש מידע פנימי של הבנק, ובו, בין היתר, עשרות דפי מחשב שכללו שמות של לקוחות הבנק ודיווח על מצבם הכספי ואפשרות גביית חובותיהם. אקירוב סירב לרכוש את המסמכים, לאחר שעיין בהם מעט, ולעומת זאת עופר רכש אותם במקום תמורת 15 אלף דולר ששילם לרוזנצוויג. עם חשיפת הפרשה הוגש כתב-אישום, בין היתר באשמה של פגיעה בפרטיות לקוחות הבנק. רוזנצוויג טען כי אף אם מדובר בפגיעה בפרטיות, הרי מדובר במידע שהיה חובה עליו למוסרו למתעניינים ברכישת הבנק, שכן הוא חשף חבות מס בהיקף של עשרות מיליוני שקלים שהיתה לבנק המזרחי, דבר שלא ידעו המתמודדים על רכישתו והיה עליהם לדעת, וכן יש בו חשד לשחיתויות בבנק. השופט מרדכי פלד בבית-משפט השלום בתל-אביב לא קיבל את טענתו של העיתונאי. מעבר לעובדה שבמידע שמכר לא היה, לדעת בית-המשפט, כל פרט שהצדיק את הפגיעה בפרטיות הלקוחות שפרטיהם נמסר שם, הרי גם לו היה זה מידע חיוני, התנהגות של רוזנצוויג מוכיחה כי לא פעל מתוך "חובה מוסרית או מקצועית", כפי שטען העיתונאי. הנקודה המרכזית היא שהעיתונאי לא פעל לפרסם את המידע בעיתונות, אלא ביקש לעשות רווח פרטי ממכירה לגורמים פרטיים. גורם מחמיר נוסף מצא בית-המשפט בכך שהעיתונאי סחר במידע, פשוטו כמשמעו, שהגיע אליו במסגרת פעולותיו כעיתונאי. רוזנצוויג נדון לשלושה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, למאסר על-תנאי ולקנס בסך 15 אלף שקל. רוזנצוויג זוכה מחמת הספק מעבירה של קבלת נכס שהושג בפשע. איתן להמן הוא עורך-דין גיליון 24, ינואר 2000
במדור הבורסה של "מעריב" כתבתי על האופציה של "הכשרת היישוב" דברים שמוטב היה שלא נכתבו. הם נכתבו לאחר שיחה טלפונית עם עופר נמרודי, שיחה שקיימתי ביוזמתי ושהשפיעה על תוכן הידיעה	השיחה האחרונה שלי עם עופר נמרודי, בנובמבר 92, היתה למעשה גם הראשונה. ואני מתכוון לשיחה מקצועית-אידיאולוגית. היא התרחשה לאחר שהגשתי לנמרודי את מכתב ההתפטרות שלי מ"מעריב", והחלה בטון תקיף מאוד. התגובה הראשונה שלו היתה: אתה מנסה לתפוס טרמפ על הפרישה של דן מרגלית (שהיה עורך "מעריב" ופרש כמה חודשים קודם לכן), ומאשים אותי בהאשמות חמורות. אם אלה הטענות שלך, אז מחר נלך שנינו להיחקר במשטרה. נמרודי התייחס לאחד הסעיפים במכתב שבו הסברתי את מניעי ההתפטרות. טענתי שהגעתי למצב שבו אני מסכן את מעמדי המקצועי כעיתונאי, עד כדי כך שאני עלול לבצע לכאורה עבירות על החוק, גם אם אף אחד, כולל נמרודי, אינו רוצה שאגיע למצב כזה. בכל מקרה, ביקשתי להציב בפניו תמרור אזהרה, ולא חיפשתי עילה לחקירה כלשהי, כיוון שלא ראיתי כל צורך בכך. זה העביר את השיחה בינינו לטונים רגועים יותר. ברקע הסיפור יש להזכיר כי מדובר בתקופה שבה נמרודי היה העורך האחראי של "מעריב", בנוסף לתפקידו כיו"ר הדירקטוריון. פרשת האזנות הסתר עוד לא נולדה, לפחות לא כאירוע במדורי הפלילים. כתבים ועורכים בכירים בעיתונות עדיין לא באו ויצאו מחדרי החקירות של המשטרה. באותה תקופה הייתי כתב כלכלי ב"מעריב", ותחום הכיסוי שלי היה הבורסה ושוק ההון. בסך-הכול עבדתי ב"מעריב" פחות מארבע שנים, אבל הספקתי לחוות שלוש בעלויות: מסוף עידן דור המייסדים של העיתון, דרך ימי השליטה של רוברט מקסוול ועד לתקופת נמרודי. ב"מעריב" היתה אז אווירת מהפך: הכנסת צבע, הפיכת העיתון לטבלואיד, תחילתו של מאבק בהגמוניה של "ידיעות אחרונות". ככתב לענייני כלכלה, בפרט בתחום הבורסה, זה היה לי ניסיון ראשון בהתמודדות עם כתיבה בעיתון שנשלט על-ידי מו"ל בעל עסקים מגוונים, בתחומים שונים. תחת חברת "הכשרת היישוב", שנשלטת על-ידי משפחת נמרודי, נמצאות כידוע חברות שעוסקות בבנייה ונדל"ן, מלונאות, ביטוח, עיתונות וטלוויזיה ושירותי חירום רפואיים - עסקים שחלק מהם הונפקו לציבור בבורסה. איך מתייחסים לידיעות על חברות שבשליטת משפחת נמרודי? איך כותבים על המניות של "הכשרת היישוב" או חברות בנות שלה? אלה שתיים מהשאלות שכתב המסקר את הבורסה ואת שוק ההון ב"מעריב" נאלץ להתמווד איתן. אם מישהו חושב שאני עומד לתאר עכשיו תמונה של מו"ל בעל עסקים מרובים, שמנחית מדי בוקר הוראות לכתב הבורסה של העיתון על איזה חברות לכתוב ואיזה מניות לסקר - הוא טועה. נמרודי לא הנחה אותי מה לכתוב ולא התערב ישירות בעבודתי. אני לא מתייחס להשפעה עקיפה אפשרית שקיימת בכל מערכת, ואין לי דרך להעריך את טיבה או עוצמתה. הבעיה הראשונה היתה, כפי שציינתי, ההתמודדות עם סיקור נושאים שקשורים ישירות לקבוצת "הכשרת היישוב". ניסיתי להתמודד עם המצב הזה בדרכי. למשל, השתדלתי לא לחתום בשמי על ידיעות שעסקו בחברות מקבוצת "הכשרת היישוב". ידיעות כאלה, כגון דיווח על התוצאות הכספיות של חברות בקבוצה, הופיעו תחת הקרדיט "סופר מעריב". בתכנים השתדלתי לטפל באופן ענייני, תוך ידיעה שנמרודי רואה את הידיעות האלה לפני פרסומן. ההתמודדות הקשה ביותר מבחינתי, שהאיצה את פרישתי מ"מעריב", היתה בתקופה שקדמה למימושה של אופציה 9 של "הכשרת היישוב". רקע קצר על אופציות למי שאינו בקי ברזי הבורסה: מי שקונה אופציה, מחזיק בזכות לדרוש מהחברה שתנפיק לו במחיר קבוע מראש (שנקרא מחיר המימוש) כמות נתונה מראש ממניות החברה. לאופציה כזו יש אורך חיים מוגבל, שבסיומו היא פוקעת. מי שלא מנצל את הזכות לממש את האופציה למניה, נותר לאחר המועד הזה עם נייר נטול ערך. למעשה, קניית אופציה ומימושה למניה יכולה להיחשב כקניית המניה בשני תשלומים. התשלום הראשון בעת קניית האופציה, והשני - כאשר המשקיע משלם את מחיר המימוש והופך את האופציה למניה. אופציה 9 של "הכשרת היישוב" היתה סדרת אופציות שהנפיקה החברה, ומועד פקיעתה היה סוף אוגוסט 92. מימוש סדרת האופציות הזאת למניות של "הכשרת היישוב" היה אמור להכניס לקופתה של החברה יותר משלושים מיליון שקלים. לכן, לבעלי המניות בחברה, בתוכם משפחת נמרודי, היה עניין שהמהלך הזה יצליח משום שהוא יעשיר את קופתה של החברה והיא תוכל להרחיב את השקעותיה. אופציה 9 היתה סיפור עיתונאי חם במדורים הכלכליים באותם ימים. "הכשרת היישוב" הזמינה הערכת שווי לעסקיה, שהציגה נתונים לפיהם שוויה הכלכלי גבוה בהרבה מהשווי הבורסאי של החברה באותו זמן. מנגד פורסמה הערכת שווי אחרת, שמקורה לא היה ברור, ולפיה שוויה של "הכשרת היישוב" היה נמוך יותר. "מעריב" הבליט את הערכת השווי המחמיאה; "ידיעות אחרונות" הבליט יותר את הפחות מחמיאה. לא ארחיב בנבכי הקרב העסקי-תקשורתי הזה ואדלג ישר לסופו. ערב פקיעתה של אופציה 9, כתבתי במסגרת אחת הידיעות שפורסמו ב"מעריב" דברים שמוטב היה שלא נכתבו. הם נכתבו לאחר שיחה טלפונית עם עופר נמרודי, שיחה שקיימתי ביוזמתי ושהשפיעה על תוכן הידיעה. ביום הפרסום קיבלתי מסר מגורם באחת הרשויות בשוק ההון, כי מוטב שאזהר, בגלל השפעה שיכולה להיות לדברים שאני כותב על החלטה של המשקיעים אם לממש את האופציה או לא. אם תמשיך ככה, אל תתפלא אם יזמינו אותך לחקירה, הוא אמר. ייתכן שהוא הגזים. לא זומנתי לשום חקירה, אבל המסר הזה היה עבורי אור אדום. הבנתי כי במצב שנוצר, קשה לי להבטיח נאמנות ליושר המקצועי שלי. לא התיישבתי מיד לחבר מכתב התפטרות. מצפון מקצועי לא יכול להחליף תלוש משכורת. במקרה, קיבלתי לאחר כמה חודשים הצעה לעבור לעיתון "חדשות", ועל רקע המצוקה שנקלעתי אליה ב"מעריב", הייתי בשל לקבל את ההצעה. מאז הפרישה מ"מעריב" לא נפנפתי בדגל האתיקה העיתונאית, למרות פניות אחדות שהיו אליי לפרסם את נסיבות פרישתי מהעיתון, מאחר שלא רציתי לשמש כלי במאבק המו"לים. מבחינה זו, האכסניה של "העין השביעית" נוחה יותר. בסיומה של שיחת ההתפטרות אמר לי נמרודי: אז מה אתה רוצה, שהסיקור העיתונאי של עסקי "הכשרת היישוב" ייפגע רק בגלל שיש לקבוצה עיתון? אמרתי לו שאני חושב שמו"ל מסוגו אכן חייב לקבל על עצמו כמה מגבלות, שאולי יפגעו בסיקור עסקי הקבוצה. כנראה שזו היתה נאיביות. אודי נחשון הוא כתב כלכלי ב"ידיעות אחרונות" גיליון מיוחד, אוגוסט 199
קיבלתי על עצמי את המינוי לאחר היסוסים רבים. אחד מידידי הזהיר אותי: "או שיהיו לך הרבה שונאים או שהדו"ח ישכב במגירות, או שניהם גם יחד"; האפשרות השלישית היא שמתגשמת	בספטמבר 96 קיבלתי על עצמי לעמוד בראש ועדה מקצועית שמינה ראש הממשלה, "שתבדוק את האפשרות לשינויים במעמדה המשפטי, המבני והציבורי של רשות השידור, ואת ההשלכות הנובעות מכך על מערכת התקשורת בישראל". התנאי שלי היה שזו תהיה ועדה מקצועית קטנה ובלתי תלויה, ואמנם היו בה שלושה חברים בלבד. חבריה היו עו"ד אליהו בן-טובים, מומחה למשפט העבודה ולשעבר מנהל המחלקה לסכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה במשרד המשפטים; אמנון ספרן, שהיה מנכ"ל חברת הבנייה "שיכון ופיתוח" ולשעבר סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר; ואני, העוסק בנושא התקשורת האלקטרונית על כל היבטיה זה שלושים שנה. חברי הוועדה, עם הידע שלהם ונסיונם המקצועי, כיסו את כל האספקטים שהיו דרושים: המקצועי, המשפטי והכלכלי. ניגשנו למלאכה ללא כל דעות קדומות. צריך לזכור, כי כאשר מינה ראש הממשלה את הוועדה הוא היה מעוניין לבדוק, בין השאר, גם את הפרטתה של רשות השידור. גם הוא וגם שרת התקשורת צידדו, בעת מינוי הוועדה, בהפרטת הרשות - עמדה שתואמת את השקפתם הכלכלית-חברתית ובו בזמן מאפשרת להם לבוא חשבון עם הרשות, הנתפסת בעיניהם כעוינת. ▪ ▪ ▪ השאלה המרכזית שהעסיקה את הוועדה היתה מקומו, תפקידו ודרך מימונו של השידור הציבורי בסביבה רב-ערוצית: מה הם השינויים המתבקשים בערוץ הציבורי במעבר ממצב של מונופול למצב של תחרות עם "שמים פתוחים"? באיזו מידה על המדינה והציבור להמשיך ולממן את השידור הציבורי, כאשר קיימות עבורו אלטרנטיבות שמספק השוק? האם יש מקום להפריט את השידור הציבורי; אם לא, מה ראוי שיהיו תכניו? עוד אנו מתלבטים בשאלות הללו, והנה, שבועות אחדים לאחר מינוי הוועדה, מונתה ועדה שנייה, הפעם על-ידי שרת התקשורת ובאישור הממשלה, "לבחון את ההרחבה והארגון מחדש של מערך השידורים לציבור בישראל". ועדה זו נודעה בשם ועדת פלד. מינויה הפתיע אותנו מאוד ולכן הודענו לראש הממשלה כי אנחנו משהים את עבודתנו עד שיובהרו לחלוטין המטלות של שתי הוועדות. עברו כשלושה חודשים עד שסוכם כי הוועדה שלנו תעסוק בשידור הציבורי, כלומר רשות השידור, הטלוויזיה החינוכית וגלי צה"ל, ואלו הוועדה השנייה תתרכז בעיקר בעתיד השידורים המסחריים, ולא תטפל בשידור הציבורי כלל. חידשנו את דיונינו. הוועדה בדקה בראש ובראשונה באופן יסודי את סוגיית ההפרטה בעזרת חברה לייעוץ כלכלי, והגיעה למסקנה שמבחינה כלכלית גרידא הדבר אפשרי, כלומר, ניתן להפריט את כל השידור הציבורי, לבטל את אגרות הטלוויזיה והרדיו, לחסוך את תקציבי המדינה, המממנים את הטלוויזיה החינוכית ואת גלי צה"ל, למכור את הזכיונות, וכל התהליך הזה לא יעלה כסף לאוצר המדינה. המחיר החברתי-תרבותי הכרוך בכך הוא השארת מדינת ישראל ללא שידור ציבורי. הוועדה סברה שזה פתרון לא נכון. יחד עם זאת, היתה הסכמה כללית בין הגורמים שהופיעו בפני הוועדה, שמצבו של השידור הציבורי עגום ביותר. הוברר גם כי ארגוני השידור הציבורי אינם יכולים להושיע את עצמם בדרך של שינוי פנימי והדרגתי, ושהדרך היחידה לשיפור היא הנהגת שינויים קיצוניים, גם אם כואבים. הגענו למסקנה שהשידור הציבורי במצב כה גרוע, שאם לא ייעשה בו בדק בית יסודי הוא לא ישרוד. גורלו יהיה כמו של דינוזאורים ארגוניים אחרים, שסירבו להסיק את המסקנות מסביבה משתנה (ראו, למשל, את ההסתדרות וחברת-העובדים). השידור הציבורי זקוק לטלטלה רבתי, וזו לא תוכל לבוא ללא שינוי מהותי בהסדרים הסטטוטוריים-היסטוריים המקיימים אותו. ▪ ▪ ▪ לא אחזור כאן על כל המלצות הדו"ח שפורסמו, אף כי בצורה בלתי מסודרת, בכלי התקשורת. אציין רק כמה עקרונות שהנחו את עבודת הוועדה: חיוני שבמדינת ישראל תתקיים מערכת תקינה ואיתנה של שידור ציבורי ברדיו ובטלוויזיה. את השינויים יש לבצע במסגרת סטטוטורית חדשה, שתבטא את העקרונות החדשים שעליהם יושתת השידור הציבורי. יש לדאוג לכך שהשידור הציבורי יוכל לפעול תוך שמירת עצמאותו המרבית מפני השפעות פוליטיות וכלכליות; כלומר, מינוי מוסדות השידור הציבורי ומנהליו לא ייעשה על-ידי הממשלה, אלא על-ידי ועדת מינויים מיוחדת והבטחת המשך מימונה של הרשות מאגרה מעודכנת. ערוצי שידור ששידוריהם אינם שידור ציבורי מובהק, ושהשוק המסחרי יכול לספק אותם בצורה טובה, איכותית ויעילה, יועברו לפעילות השוק. תוכניות הטלוויזיה תופקנה על-ידי מפיקים עצמאיים, כך שניתן יהיה לנצל את מרב הכשרונות הפועלים בתחום זה. לא יהיה מימון משידורי פרסומת בשידור הציבורי; הפרסומת תממן ערוצי שידור מסחריים בשוק תחרותי חופשי. כל השינויים, מטרתם העיקרית היא לאפשר לשידור הציבורי להפיק תכנים ברמה המקצועית הגבוהה ביותר ולהעמיד לשם כך את מרב המשאבים, לחדד את הגדרת מטרותיו ותפקידיו של השידור הציבורי בסביבת התקשורת הרב-ערוצית. ▪ ▪ ▪ הגשנו את הדו"ח לראש הממשלה בדצמבר 97. ראש הממשלה, מסיבות השמורות עמו, דחה את תגובתו לדו"ח, כמו גם את פרסומו בציבור, וההודעות מטעמו לתקשורת בסוגיה זו היו סתומות (למצער). כך היה גם עם הצהרת כוונותיו לגבי יישומו של הדו"ח. בסופו של דבר התיר את פרסום הדו"ח לאחר פגישתו עם חברי הוועדה ב-25 בפברואר ‏98. בסיום הפגישה הוציא יועץ התקשורת של ראש הממשלה הודעה בזו הלשון: סוכם כי דו"ח הוועדה יופץ על-ידי משרד ראש הממשלה, אבל הוא לא הופץ אלא נשלח רק למי שפנה במיוחד וביקש. ראש הממשלה לא רק שלא טרח לקיים דיון יסודי בדו"ח הוועדה, אלא מיהר ומינה מנכ"ל לרשות-השידור עוד לפני פגישת הוועדה אתו, בניגוד לאחת ההמלצות המרכזיות שלה. ייתכן שפעל כך בשל לחצים פנימיים שהיו עליו מצד מעוניינים מקרב מפלגתו, ואולי מפני שלא רצה שיתקיים דיון ציבורי בהמלצות הוועדה - להפקיע מידי הממשלה את מינוי מוסדות רשות-השידור הציבורי והמנכ"ל. להמלצה על ביטול תפקיד מליאת רשות-השידור והמנכ"ל יש חשיבות מכרעת משתי סיבות: היא נועדה לחזק את עצמאותה של רשות-השידור, והיא באה לבטל מערכת ארגונית וניהולית מיושנת ומסורבלת. אימוץ ההמלצה נועד לכונן תהליך קבלת החלטות יעיל יותר ולהפריד בין פעילותם של הרדיו והטלוויזיה באופן שיאפשר להם להתחרות בצורה מוצלחת יותר בשוק התקשורת התחרותי. למבנה רשות-השידור, לנוהלי העבודה המקובלים בה, יש השלכה ישירה על מה שנראה על המסך. סברנו שהנסיבות מתאימות מאוד ליישום הדו"ח: סיום כהונתו של מנכ"ל רשות-השידור, החלפת מוסדות הרשות הצפויה בקיץ 98, העובדה שאין היום מנכ"ל לטלוויזיה החינוכית וההסכמה הכמעט כללית שיש לשלבה בטלוויזיה של רשות-השידור תוך שידוד מערכות מהותי בדרכי פעילותן. ראש הממשלה אמנם אמר כי בכוונתו ליישם את ההמלצות והוא מתכוון להביא אותן לדיון בוועדת שרים שהוא מתכוון למנות, אולם הרושם המתקבל הוא שאין בדעתו להתמודד בימים אלה עם האתגר הכרוך בשינויי חקיקה רציניים ובפרישה ניכרת של עובדים ממקום עבודה שרגישותו הציבורית גבוהה. מובן שזו זכותו המלאה. מינוי מנכ"ל לרשות-השידור שהוא לטעמו של ראש הממשלה יצר טעות אופטית: ללא הנהגת שינויים יסודיים בשידור הציבורי - ואין זה משנה מי יהיה המנכ"ל - הרשות תמשיך בתהליך של שקיעה עד שתפסיק להיות גורם משמעותי ועצמאי בלוח השידורים. ▪ ▪ ▪ קיבלתי על עצמי את המינוי לאחר היסוסים רבים. אחד מידידי הזהיר אותי: "או שיהיו לך הרבה שונאים או שהדו"ח ישכב במגירות, או שניהם גם יחד". למרות זאת סברתי שנסיוני הרב יעמוד לי, אבל, לצערי, האפשרות השלישית שנקב ידידי היא שתחול, כנראה, על דו"ח הוועדה לבחינת מבנה השידור הציבורי בישראל. ארנון צוקרמן הוא פרופסור בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב ועומד בראש הקתדרה לשידורים בינלאומיים באוניברסיטה של ניו-יורק גיליון 14, מאי 1998
"תחילתה של פרשה זו עוד בשנת 1967, עת חיברה הגב בלה אלמוג (להלן - המשיבה), שהייתה אז כתבת העיתון "ידיעות אחרונות", כתבה אודות לידתו של בנה הבכור של הגב רבקה מיכאלי (להלן - המערערת), שהינה אמנית ובדרנית ידועה. הבן האמור נולד למערערת שלא במסגרת נישואין"	ערעור אזרחי מס 334/89 1. רבקה מיכאלי 2. חדשות - עתון יומי בע"מ 3. יוסי קליין 4. שרית ישי לוי נגד בלה אלמוג בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים [20.12.92] לפני הנשיא מ שמגר והשופטים ד לוין, ג בך בשנת 1967 פירסמה המשיבה, שהיא עיתונאית, כתבה בעיתון אודות לידתו של בנה הבכור של המערערת 1, שהינה אמנית ובדרנית ידועה. הבן האמור נולד למערערת 1 שלא במסגרת נישואין. כותרת הכתבה "כל תינוק-מלך" רימזה לסרט שהופיע על האקרנים באותה התקופה ושמו "כל ממזר-מלך". בגוף הכתבה הביעה המשיבה את הערכתה לאומץ לבה של המערערת 1, אולם מתחה ביקורת על ההד הציבורי שניתן לפרשה מעל לגלי האתר, שכן, לדבריה, נערות העשרה תראינה אישור פומבי לפרשה, שמטבעה צריכה הייתה להיות מוצנעת. ללדת ילד מחוץ לנישואין, הוסיפה, זו לא בושה אבל גם לא כבוד גדול. כ 18 שנה לאחר מכן, בפגישה בין המשיבה ובעלה לבין המערערת 1, בנה ואביו, לו נישאה בינתיים, אמרה המערערת 1 למשיבה כי זה הילד עליו כתבה. בשנת 1986 התפרסמה כתבה בעיתון, המערער 2 במסגרת ראיון נרחב שערכה המערערת 4 עם המערערת 1, אמרה המערערת 1, כי הרשימה המעליבה היחידה שהתייחסה ללידת בנה הבכור נכתבה על ידי המשיבה, רשימה שבה טענה המשיבה כי המערערת 1 אינה יכולה להגיש את התכנית לעקרת הבית מכיוון שהיא אם לא נשואה. היא סיפרה שפגשה את המשיבה בקולנוע ואמרה לה שזה הילד שהיה עדיף בעיני המשיבה שתעשה הפלה ולא תלד אותו. בעקבות הכתבה, פנה בא כוח המשיבה למערער 2 ודרש פירסום התנצלות. המערער 2 פירסם התנצלות קצרה, בגיליון יום חמישי, בשולי העיתון, ולא בגיליון יום שישי, במדור בו פורסמה הכתבה עצמה, כפי שדרשה המשיבה. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המערערים בגין פירסום לשון הרע. התביעה נתקבלה. מכאן הערעור. בית המשפט העליון פסק: [...] (2) כאשר מייחסים לפובליציסטית כמו המשיבה את הבעת הדעה בפומבי, לפיה אין אמנית מוכרת כגון המערערת 1 ראויה להגיש תכנית לעקרת הבית אך ורק מהטעם שהיא אם לא נשואה, יש בכך כדי לעשותה מטרה לבוז וללעג מצד הבריות [...] (2) במקרה דנן, היה משום הוצאת לשון הרע בדברי המערערת 1, בהם ייחסה למשיבה, בקשר לכתבה האמורה, את הדעה, כי עדיף בעיניה שהמערערת 1 תעשה הפלה ולא תלד את ילדה. אין ספק, כי דברים כאלה, אם יזכו לאמון, עלולים לעורר בין קהל הקוראים והמאזינים רגשי זעם ובוז כלפי המשיבה ולהזיק לה במשרתה כעורכת מגזינים ומדורים מסוימים, ובעיקר כאלו העוסקים בענייני בית ומשפחה. יש מרחק רב בין תפיסה, לפיה אין הלידה מחוץ לנישואין מוסיפה כבוד מיוחד לאם, ובין הצעה לאותה אם להפיל את הוולד במקרה כזה ( 563ד-ה). (3) במקרה דנן, אמנם אין הכרח שדברי המערערת 1 יהיו ציטוט מדויק של כתבת המשיבה, על מנת שייקבע שהפירסום היה אמת. די בכך שהפירסום הוא אמת לפי משמעותם ותוכנם הכללי של הדברים שנאמרו בכתבתה של המשיבה. מאידך גיסא, לא די בכך שהמשיבה הביעה דעות שמרניות בכתבתה משנת 1967 כדי להחיל את הגנת "אמת הפרסום" על כל עמדה שמרנית אשר יוחסה לה על ידי המערערת 1, אף אם זו קיצונית הרבה יותר מאותן דעות שהובעו בפועל על ידי המשיבה ( 564ה-ו). (4) במקרה דנן, אין בכתבתה של המשיבה הבעת דעה, לפיה אין המערערת 1 ראויה להגיש תכנית לעקרת הבית, ואין בה אף רמז לכך שהמשיבה הייתה מעדיפה שהמערערת 1 תגרום להפלת ולדה. המשיבה הביעה אף אהדה להולדת בנה של המערערת 1 וגינתה רק את הפירסום שניתן ללידה בכלי התקשורת. הפער בין מה שנאמר בכתבה ובין מה שיוחס למשיבה על ידי המערערת 1 אינו כמותי בלבד ואינו מתייחס ל"פרטי לוואי" בלבד, אלא המדובר בהבדלים מהותיים ומשמעותיים ביותר ( 564ז - 565א). [...] (4) במקרה דנן, מתייחסת הכתבה בעיקר לעובדות, ולא לדעות גרידא. המערערת 1מייחסת למשיבה את הטענה שהיא, המערערת 1, אינה ראויה להגיש את התכנית לעקרת הבית, וכי העדיפה שהמערערת 1תעשה הפלה ולא תלד את בנה. אמנם המדובר בדעות המיוחסות למשיבה, אולם השאלה, אם המשיבה הביעה דעות מסוימות או לא, שאלה שבעובדה היא. טענה בדבר הדעות שהביע אדם עשויה להיות טענה עובדתית מובהקת. הכתבה מציגה כעובדה את הדעות שהביעה המשיבה כביכול בכתבתה משנת 1967, ועובדה זו לא יכולה לחסות בהגנת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע ( 567ב-ג). [...] (4) אין על עיתון חובה מוסרית או חברתית מיוחדת לפרסם ידיעות בעלות עניין לציבור, אם כי ייתכנו מקרים בהם חובה זו אכן תותר, כגון במקרים בהם קיימת סכנה לציבור, לבריאותו או לרכושו ( 568ג-ד). (5) במקרה דנן, לא מתקיים מקרה המצמיח חובה מוסרית או חברתית כאמור, ולמעשה לא מתקיימת אף אחת מחלופות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. אולם גם לו הייתה מתקיימת חלופה מחלופות אלה, לא היה בכך כדי לסייע למערערים, שכן אין לומר שהפירסום נעשה בתום לב. המערערים לא נקטו לפני הפירסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם אמת הוא אם לאו, לכן נופל המקרה בגדר סעיף 16(ב)(2) לחוק. בדיקת כתבת המשיבה משנת 1967, שעריכתה הייתה חובתו האלמנטארית של כל כתב או עורך סביר, כתנאי מוקדם לפירסום הדברים נושא הערעור, הייתה מגלה, שהתיאור אשר ניתן לאותה כתבה על ידי המערערת 1, חוטא לאמת, והייתה, קרוב לוודאי, מונעת את פירסום לשון הרע ( 568ד - 569א). [...] ט. (1) תנאי להתחשבות בהתנצלות הוא פירסומה במקום, במידה ובדרך, שבהם פורסמה לשון הרע ( 570ד). (2) במקרה דנן, נוכח העובדה שבעוד הכתבה נושא התביעה פורסמה בגיליון יום שישי של המערער 2 פורסמה ההתנצלות בשולי העיתון בגיליון יום חמישי בלבד, לא היה מקום להתחשב בהתנצלות בקביעת גובה הפיצויים ( 570ג-ד). [...] יא. (דעת מיעוט - הנשיא מ שמגר): (1)אין הכרח, שכל עניין היכול להיות נדון בבית המשפט, אכן יידון כאמור. לא כל דבר ביקורת - אף אם הוא מופרז קמעה או אף אם שזורים בו אי פה אי שם אי דיוקים שאינם מרכזיים או דומינאנטיים ישמש עילה לתביעת נזיקין בשל לשון הרע. ההבחנה בין הראוי לשמש עילה לתביעה לבין מה שאינו ראוי היא עניין של טעם, מידה והיקף. מי שמפרסם מעת לעת ביקורת על אחרים, צריך להיות גם מוכן לתגובה כלשהי בצורת פירסום נגדי ( 571ו, 572א-ב). (2) אנשי ציבור מן הנכון שיהיו ערוכים לספיגת ביקורת רבה יותר כלפיהם מאשר אדם מן השורה. זהו מחיר היחשפותם האישית לציבור והפירסום ברבים, בכתב או בעל פה של דבריהם ( 571ז). (3) במקרה דנן, ניתן היה להסתפק בחילופי הדברים או בחידודי המלים, הא ותו לא. בידי המשיבה גם הייתה האפשרות לפרסם דעתה ותגובתה ברבים. הרי מדובר באנשים הפועלים בזירה הציבורית, המצויים בענייני התקשרות וגלויים לביטוייה. ההתבטאות במקרה דנן, שהייתה תגובה, בלתי נאותה ומאוחרת, לכתיבה שקדמה לה בשמונה עשרה שנים, יכולה הייתה להישאר מחוץ לכותלי בית המשפט ( 571ו, 572ב-ג). (4) במקרה דנן, משנפסק מה שנפסק בדבר המסקנה המשפטית הפורמאלית, אפשר להסתפק בקביעת סכום פיצויים בסכום של 100ש"ח, שיוטל על כל אחד מן השניים, והם המערערת 1 וכן המערער 2 ועורכיו גם יחד ( 572ג-ד). ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י אברמוביץ) מיום 16.1.89בת"א 1119/86. הערעור נדחה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של הנשיא. א שניידשר - בשם המערערת 1; י שגב - בשם המערערים 2-4; ר הורוביץ - בשם המשיבה. אלו העובדות הצריכות לעניין: תחילתה של פרשה זו עוד בשנת 1967, עת חיברה הגב בלה אלמוג (להלן - המשיבה), שהייתה אז כתבת העיתון "ידיעות אחרונות", כתבה אודות לידתו של בנה הבכור של הגב רבקה מיכאלי (להלן - המערערת), שהינה אמנית ובדרנית ידועה. הבן האמור נולד למערערת שלא במסגרת נישואין. כותרת הכתבה, "כל תינוק - מלך?", רימזה לסרט שהופיע על האקרנים באותה התקופה ושמו "כל ממזר - מלך". בגוף הכתבה הביעה המשיבה תחילה את הערכתה לאומץ לבה של המערערת, בכותבה, בין היתר: "היא אינה רק חכמה, היא גם אמיצה... ואם החליטה מה שהחליטה, היא רק ראוייה לאהדה על שמצאה את הכח להחליט כך". אולם, בהמשך דבריה, מתחה המשיבה ביקורת על ההד הציבורי הרב שניתן לפרשה מעל גלי האתר, ובסיכומם של הדברים כתבה:נ "גם אני איני סבורה שאהבתה ופרי אהבתה של רבקה לה מיכאלי ראויים לגנאי. רק כואב לי על שנערות העשרה שלנו, - אשר ממילא קשה לרסנן היום, - תראינה אישור פומבי, הניתן מעל דפי העיתונים וגם מעל גלי אתר ממלכתיים, לפרשה, שמטבעה היתה צריכה להיות מוצנעת, כדי להותיר בה את מעט הכבוד שעוד יש בה. איך אומר טוביה? - ללדת ילד מחוץ לנישואין זו לא בושה - אבל גם כבוד גדול לא!". המשך הפרשה כ 18 שנה מאוחר יותר, בפגישה מקרית בבית הקולנוע בין המשיבה ובעלה לבין המערערת, בנה ואביו, לו נישאה בינתיים. הצדדים חלוקים באשר לנאמר בפגישה זו. לגירסת המערערת אמרה היא למשיבה: "זה הילד שעדיף בעיניך שאעשה הפלה ולא אלד אותו". המשיבה טוענת שהמערערת אמרה לה: "בלה תכירי, זה יונתן, הילד שעליו כתבת, הוא עכשיו בצבא או הולך לצבא". בית המשפט המחוזי העדיף את גירסת המשיבה, ואין אני מוצא לנכון להתערב בקביעה עובדתית זו, ומה גם, כפי שיוסבר בהמשך, שההכרעה בין הגירסאות בנקודה זו אינה חיונית לגבי התוצאה הסופית בערעור זה. הכתבה נושא התביעה שלפנינו התפרסמה רק ב 1986 בעיתון "חדשות" (המערער 2). במסגרת ראיון נרחב שערכה כתבת העיתון, שרית ישי לוי (המערערת 4), עם המערערת, התייחסה האחרונה לפרשת לידתו של בנה הבכור, ואמרה אגב זאת: "הרשימה המעליבה היחידה התפרסמה בידיעות אחרונות. בלה אלמוג כתבה אותה. הכותרת היתה לא כל תינוק מלך , ובגוף הכתבה היא טענה שרבקה מיכאלי לא יכולה להגיש את התכנית לעקרת הבית מכיוון שהיא אמא לא נשואה. הרבה זמן לא דיברתי איתה בגלל זה. לפני חצי שנה הלכתי עם יונתן לסרט. שורה לפני ישבו בלה אלמוג ובעלה. אמרתי לה: זה הילד שהיה עדיף בעינייך שאעשה הפלה ולא אלד אותו". בעקבות הכתבה, פנה עורך דינה של המשיבה לעיתון "חדשות" ודרש פירסום התנצלות. לאחר הדרישה פירסם העיתון התנצלות קצרה, אולם עשה כן בגיליון יום חמישי, בשולי העיתון, ולא בגיליון יום שישי, במדור בו פורסמה הכתבה עצמה, כפי שדרשה המשיבה. לקריאת פסק הדין המלא
ב-ONE קיבלו את זכויות השידור של ליגת הנשים בכדורסל בחינם \| ב-ONE נתנו לליגת הנשים בכדורסל טיפול ששווה חינם \| והתקשורת יכולה לפטר מאמן. עובדה (או שלא)	זכויות שידור הן נשמת אפם של ערוצי ספורט. הם יעשו הכל כדי לקדם את המשחקים וליצור סביבם עניין. אלא שהשבוע למדנו שוב שמה שעולה בזול עולה ביוקר, ומה שניתן חינם עלול לחזור לנדבן שהעניק אותו במחיר של פגיעה בתדמית. ביום שני פתח ערוץ ONE עונת שידורים שנייה של ליגת הנשים בכדורסל. הליגה הזו עלתה בשבועות האחרונים לכותרות בגלל שביתת השחקניות הישראליות, שגררה הכרזה על ביטולה ולאחר מכן מהומה של קבוצות, עסקנים, פוליטיקאים ועיתונאים. כמו שאמרה מגישת החדשות "ליאורה חושן" בתוכנית הסאטירה "בובה של לילה", "כשליגת הנשים לא מתקיימת היא מעוררת הרבה יותר עניין". השבוע נרגעו הרוחות, השביתה הסתיימה וגם השידורים יצאו לדרך. בטור הקודם נחשף כי איגוד הכדורסל יעניק את זכויות השידור ל-ONE בחינם, זאת אחרי שהחליטו לוותר על זכויות השידור בשל עלותן. זו מתנה יפה לערוץ החדש, הגם שלאיגוד הכדורסל לא היתה ברירה: אי-שידור הליגה היה פוגע בספונסרים של הקבוצות. אז נתנו בחינם. הרייטינג של כדורסל נשים נושק לאדמה, אבל לפחות הפעם היה מאיפה להמריא – הסיקור המסיבי של המשבר חשף את הענף ליותר אוהדי ספורט, וזו היתה הזדמנות לרכוב על קצה הגל. גם ממוצר שנתפס נחות אפשר לעשות מטעמים. צריך רק לרצות. אלא שהגוף שקורא לעצמו "מס 1 בספורט" הראה ביום שני עד כמה הוא אדיש לספורט הנשים וכמה הענף המקופח הזה מעניין אותו. לאורך כל יום שידור משחק הפתיחה בין מ.כ. הבקעה למכבי רמת-חן המשיך אתר ONE בשגרה הרגילה של סיקור צמרת הכדורגל הישראלי. היום החל בידיעה על איצטדיון טדי של בית"ר ירושלים, התחלף בצהריים לתככים מהפועל תל-אביב, המשיך אחר הצהריים עם מכבי תל-אביב שהחלה למכור כרטיסים לדרבי, ולעת ערב נתן גם לאוהדי מכבי חיפה סיבה לקרוא עם הידיעה המהממת שתמיר כהן עשוי לפתוח בהרכב (במשחק שייערך בכלל בעוד שבוע!). לאורך היום, שבו נערכו עדיין שיחות בין השחקניות לאיגוד הכדורסל, בחרו ב-ONE להתעלם מליגת הנשים ולא לקדם אותה בצמרת האתר. ב-ynet, לעומת זאת, מיקמו גבוה את הידיעה על פתיחת העונה, וגם באתר ערוץ הספורט ובוואלה אפשר היה למצוא סימני נפט לכדורסל הנשים. ההפתעה היותר גדולה הגיעה במהדורות החדשות של שבע בערב, כחצי שעה לפני תחילת המשחק. הכותרות הפותחות במהדורת ערוץ ONE עסקו כולן בכדורגל. רק אחרי עשר דקות דיווחו על המו"מ שהסתיים בהצלחה בשעה האחרונה, שבעקבותיו תיפתח העונה כסדרה. גם באייטם הזה לא הזכירו שבעוד כמה דקות ישודר משחק הנשים. ערוץ הספורט, שבשנה האחרונה התנכר לכדורסל הנשים, דווקא הוא פתח את המהדורה עם ידיעה מהנשים, ואף שלח כתבת שדיווחה מאחד האולמות. זאת, על אף שהערוץ המתחרה ישדר בעוד כמה דקות משחק מאותה ליגה. יותר משמגיעה מלה טובה לערוץ הספורט, מגיעה מלת גנאי ל-ONE, שהפגינו זלזול בזכויות השידור שלהם. בשעה שקדמה למשחק הם שידרו עשרות פרומואים, אף אחד מהם לא עסק בליגת הנשים. שידור המשחק עצמו היה ענייני, בסיסי ודל. עוד משחק ש-ONE העבירו. בלי חדווה, בלי התלהבות, בלי חגיגיות מיוחדת כיאה לפתיחת עונה. העיקר שהזמן יחלוף, היה כלא היה, והם יוכלו למהר לשידור חוזר של אייל ברקוביץ משוחח עם צופים ולפרומואים אינסופיים שהבטיחו למחר את אבי נמני מספר "לראשונה" לפיני גרשון על פיטוריו ממכבי תל-אביב (פרומו שקרי; נמני כבר עשה זאת לפני כחודש בראיון לאחד ממוספי החג של "ידיעות אחרונות"). אם בכדורסל הנשים חשבו שמצאו בית חם ואוהד יותר מערוץ הספורט, הם קיבלו את האמת הפשוטה. ONE נאמנים לקהל היעד שלהם. הם לא יסכנו במילימטר את הרייטינג לטובת ספורט נשים. זכויות שידור או לא, ב-ONE יודעים מאיזה צד של המגרש מרוחה העמבה. הסטיגמה שלפיה התקשורת ממליכה ומפטרת בהבל פה התאמתה השבוע בגדול. מאמן בליגת-העל בכדורגל גילה שפוטר מקריאת ידיעה באתר ערוץ הספורט. בידיעה נכתב כי מומי זפרן סיים את תפקידו בעירוני רמת-השרון, לאחר שקבע פגישה עם ראש העירייה ללא ידיעתו של מאיר יצחקי, הבעלים של הקבוצה. הידיעה נוסחה בצורה משונה משהו: "המתיחות הפכה לרשמית אחרי שהמאמן סיים את דרכו אחרי 11 מחזורים בלבד". לא נכתב מי החליט על סיום הדרך, המאמן או הבעלים. בכל אופן, בעקבות הפרסום באתר המאמן ראה את עצמו כמפוטר. למחרת, בתוכנית הספורט של 103, עלה יצחקי לשידור והודיע כי לא פיטר את זפרן וכי מבחינתו המאמן ממשיך כרגיל. גם זפרן הועלה על הקו, ובמשך דקות ארוכות ניהל דו-קרב מילולי עם הבעלים ועם שלושת המראיינים. חלקים מהשיחה המשעשעת ראויים להילמד בבית-ספר לתקשורת. היא מגלמת את תחתית החבית של הכדורגל הישראלי: תכך הזוי שיש בו טמטום, אגו, יצרים, וגם תקשורת שמעורבת במושאי הסיקור שלה עד צוואר. אחרי שיצחקי הזכיר את כתב ONE כמי שמעורב בפרסומים נגדו, ואחרי שהמראיין משה פרימו סיפר כי צילצל לזפרן לדרוש בשלומו בעת שאושפז לאחרונה בבית-החולים ותבע את עלבונו אחרי שזפרן לא טרח לחזור אליו, הגיעה השיחה לשיאה. להלן התמליל בהשמטות קלות. מאיר יצחקי: "אמרתי את זה מאה פעם, אף אחד לא פיטר את מומי עד לרגע זה, והוא מאמן הקבוצה. מי שיכול לפטר אותו זה רק מאיר יצחקי". זפרן: "[...] שלא תפטר אותי דרך הטלפון או דרך הערוצים". יצחקי: "אף אחד לא פיטר אותך". זפרן: "אז אני אומר לך שאני הולך לתבוע את ערוץ 5 והוא יישא בהוצאות". מאיר איינשטיין: "אתה שומע ממאיר יצחקי שלא פוטרת, נכון?". זפרן: "עכשיו אני שומע, כן". איינשטיין: "והוא אומר לך שאתה עדיין מאמן הקבוצה". זפרן: "אין בעיה". איינשטיין: "אז אתה מתייצב מחר בבוקר להעביר את האימון?". זפרן: "מכיוון שהדברים גלשו בצורה מכוערת, אני מוכן להיפגש בכל צורה עם מאיר יצחקי, בלי שיביאו לי אנשים שיישבו בשולחן [...]". איינשטיין: "אם מודיע לך הבעלים של הקבוצה שאתה עדיין מאמן הקבוצה ואתה לא מתייצב מחר להעביר אימון, אתה מפר חוזה, לא?". זפרן: "יש פה רגשות, יש אמוציות. הוא יצטרך להסביר לי מה נאמר היום בעיתון שהוא לא מכבד אותי, איך אני איראה מול השחקנים". איינשטיין: "אם אתה לא מתייצב לאימון, יכול מאיר יצחקי לומר שבעצם התפטרת". זפרן: "לא היום פיטרו אותי, אתמול פיטרו אותי, הוא יצטרך להוכיח שלא פיטרו אותי". איינשטיין: "מי פיטר אותך?". משה פרימו: "הוא שמע את זה בתקשורת". איינשטיין: "ממתי התקשורת מפטרת?". פרימו: "אם התקשורת מפטרת, אז ניצן שירזי (מאמן הפועל חיפה) כבר ארבע פעמים היה צריך להיות בבית". רון קופמן: "מומי, אתה אמרת אתמול לזיו אברגיל (כתב ערוץ הספורט) שפוטרת". זפרן: "כן, הוא הודיע לי שפוטרתי". קופמן: "ואתה אמרת לו – תגיד שלא מצאת אותי... אז ידעת בדיוק". זפרן: "מה? מה? מה?". קופמן: "כשהוא ביקש ממך תגובה אמרת לו (לכתוב) שלא מצאת אותי". זפרן: "מה?? לא אמרתי לו לא מצאת אותי, אני בשוק". קופמן: "מומי, אנחנו עובדים רק עם הקלטות, אח שלי". זפרן: "גם אני עובד עם הקלטות וגם ערוץ 5 עובד עם הקלטות מטעם מאיר יצחקי, שאמרו שפוטרתי או לא". קופמן: "אתה אמרת שפוטרת". זפרן: "כן". קופמן: "אבל לא פוטרת". זפרן: "אתה אומר שלא". קופמן: "מאיר יצחקי אומר שלא! מי אני? אני סמרטוט". זפרן: "מאיר אומר שלא וערוץ 5 כתב שכן". איינשטיין: "למה? אתה מועסק בערוץ 5 ברמת-השרון?". זפרן: "לא". איינשטיין: "אז מה אתה מקשקש? ברצינות, הם יכולים לפטר אותך? רק מאיר יצחקי יכול לפטר אותך". פרימו: "אני מציע שמאיר יצחקי יגיד מחר בערוץ 5 שמומי הוא המאמן הכי טוב בעולם, ומומי יחשוב שהוא המאמן הכי טוב בעולם". זפרן: "כל הכבוד פרימו, יש לך בדיחות...". פרימו: "זה אוריגינל". זפרן: "בדיחות שאפילו אותך לא מצחיקות". שתי שגיאות בכתובית אחת זה יותר מדי, במיוחד במהדורת הדגל של חדשות ערוץ הספורט. בפעם הבאה כשב-ONE מעדכנים תוצאה, מומלץ להקדיש עוד עשר שניות גם לעדכון המשנה. כשאנגליה כבשה, ההופעה שלה כבר לא היתה כל-כך מביכה.
בהתעקשות של מנהלי כלי תקשורת להעסיק את עמנואל רוזן בולט האינסטינקט הבלתי נשלט: על טאלנט פשוט לא מוותרים	הצטברות ההאשמות בהטרדות מיניות המיוחסות לעמנואל רוזן, או בקיצור "פרשת עמנואל רוזן" – שם קוד מאוס, אבל כמעט כרגיל במקרים כאלה, בלתי נמנע מטעמי נוחות וחיסכון במקום – היא פרשה חשובה. הקולות ההולכים ונחלשים שהדביקו לה בימים האחרונים, שמות תואר כמו "צהובה" או "רכילותית", הם קולות רגרסיביים שמטרתם לשמר את הסדרים הישנים, על-פי רוב בשל האינטרס הצר של נושאיהם; צר יותר רק מטווח הראייה המוסרי שלהם. ואולם, היבטים מסוימים של הפרשה הנוכחית נגזרים במובהק מהשינויים האקטואליים במרחב התקשורתי והציבורי – "עידן הפייסבוק", מה שנקרא – וכתוצאה הפרשה מזמנת שאלות חדשות הדורשות, בהתאמה, תשובות חדשות. למשל: בנוגע למידת הלגיטימיות של הרשתות החברתיות כזירה של עריכת שיפוטים חברתיים; שחיקת הרלבנטיות של החוק בנושא הטרדות מיניות, בין היתר בשל חששן של הקורבנות להתלונן; היקף המנדט של גופים בעלי מעמד וסמכות לא מוגדרים כמו "תא העיתונאיות"; ועוד. כל השאלות הללו מפרנסות בימים האחרונים שלל דיונים, ובצדק. רמת האלימות שלהם, הגבוהה בדרך כלל, רק מוכיחה שהם יושבים על עצב פגוע. אבל באספקט אחר שלה – לא העקרוני, המשפטי או המגדרי, אלא התקשורתי-מקצועי – פרשת עמנואל רוזן דווקא חושפת פן מייאש ברגילוּתו: את השבלוניות של דפוסי החשיבה השקופים עד כדי בלתי נראוּת של גופי התקשורת המרכזיים בישראל. בכתבת הפולו-אפ שפירסמו במוצאי שבת עיתונאיות "הארץ" שרון שפורר וגילי איזיקוביץ, חושפות הפרשה, נמסרה מסכת שלמה של בירורים שמנהליו של רוזן ערכו עימו בשנים האחרונות על רקע ענן השמועות הפרטי שליווה אותו לכל מקום שאליו הגיע. כל אחד מהממונים טיפל בתפוח האדמה הלוהט באופן אחר – מן הסתם תולדה של ההבדלים בין המקרים ושל המרקם המוסרי השונה של השחקנים. עם זאת, ניכר שדבר אחד משותף לכולם: ההתייחסות העיקשת לעמנואל רוזן כאל דמות אטרקטיבית להגשת תוכנית חדשות מרכזית בערוץ מרכזי. את המשפט האחרון הייתי מבקש לקרוא באופן אחר מזה שההתפתחויות האחרונות סביב רוזן כופות: המיקוד פה אינו בהעסקתו של אדם שתלויות נגדו טענות על הטרדה מינית (שממילא לא התבהרו עדיין כל צורכן), אלא דווקא באובססיה של עורכי המהדורות לאותה קבוצה מצומצמת להחריד של מגישים ומגישות שנתפסים כמוכשרים למלאכה, הם ורק הם, וגיוסם למשימה פעם אחר פעם. המיקוד פה הוא על תרבות הטאלנטים. למי שחושב שהטענה הזו איבדה כבר מהרלבנטיות שלה, שהיא קטנונית או סתם חסרת חשיבות, הייתי ממליץ לחשוב על ההתעקשות שהפגינו ארבעה גופי תקשורת שונים בתוך שלוש שנים להעסיק את רוזן, חרף הטענות החוזרות ונשנות ובמחיר הפגיעה התדמיתית שבוא תבוא, כעל התממשותה של אותה אובססיה. בזמן אמת, היא היתה שקופה, מתחת לרדאר, כחלק מהזרימה הרגילה של הדברים. רוזן עבד פה, ואז שם, ואז פה שוב, ואז שוב שם. אותו משחק כסאות מתיש ואינסופי, בכיכובן של אותן דמויות, שלא ברור טיב ההילה שנקשרה בהן, זולת העובדה שמישהו הכריז שהיא אכן קיימת. אד-הומינום, רק הפוך. אבל היום, בראייה לאחור, ניתן לקרוא בהתעקשות הזאת אינסטינקט בלתי נשלט: על טאלנט פשוט לא מוותרים. הוא עמיד כנגד כל ההאשמות, הטענות והשמועות. כמה שבועות אחרי שרוזן נבחר להגיש את מהדורת הדגל המתגבשת של ערוץ 10 בשישי בערב, לצדו של אלון בן-דוד (גם כשכבר מתקבל למועדון חבר חדש, מדובר במישהו שמיובא היישר מהפריפריה הסמוכה לו, זו של הכתבים הצבאיים), הדליף ערוץ 10 את רשימת משתתפי פאנל המהדורה. למרבה הפדיחה, לא נמצאה ברשימה אשה אחת לרפואה, מחירו של חוסר מודעות משווע. תא העיתונאיות, ממחוללות הפרשה הנוכחית, וארגוני נשים נוספים מחו, וראו זה פלא – ערוץ 10 הוסיף את טלי מורנו לקאדר. על פניו, תגובה מגדרית הולמת. אבל אם מרחיקים מעט את נקודת המבט, רק יחידת קנה מידה אחת רחוק יותר, מגלים שיותר משצירופה של מורנו שבר איזשהו דפוס, הוא הנציח דפוס אחר, משמעותי בהרבה. מורנו בעצמה נמנית עם אותו מועדון – מגישים ומגישות מאטי-דיבור ומגביהי-ומנמיכי-טון שזכו להקריא חדשות מהפרומטר; בהבאתה אין שום בשורה במובן הרחב; וגם לאחריה המשיכה להסתמן המהדורה הנבנית של ערוץ 10 כשעתוק דהוי של "אולפן שישי": חבורת ידענים, גברים ברובם, שמלהגים על ענייני השבוע בינות לכתבות. התבנית כבר קיימת, צריך רק למצוא חומר מילוי אחר להזריק אליה. לדפוס הזה, מבנה העומק השקוף של מהדורות החדשות, שהבאתה של מורנו דאז צייתה לו, ושהתנהלותם המטורללת של מעסיקיו של רוזן צובעת כעת את קווי המתאר שלו, משמעויות נרחבות. הוא הסימפטום והמהות בו בזמן. סימפטום: לחשיבה שבלונית, דידקטית, שכלואה בגבולות ההגדרות שהגדירה בעצמה, ולעצמה, ולמעשה רואה במגישים דוגמני מלים, נשאים של מסרים לעוסים מראש. אם את התפקיד הזה יכולים למלא עשרה אנשים בכל המדינה, אזי נובע מכך שהקריטריון לו הוא איכות כה חמקמקה, כה בלתי מוגדרת, עד שהיא בהכרח מיוסדת על מאפיינים דקורטיביים; קשה להעלות על הדעת יכולת אינטלקטואלית או מקצועית שרק תריסר אנשים בכל ישראל מסוגלים לממש. אם מנסים להמשיך לדייק אותו הקריטריון, נשארים אך ורק עם ההכרזה על אותם אנשים כראויים – מין מעגל שכזה. והדפוס הזה הוא גם המהות: משכורות דמיוניות ופערים בלתי פרופורציוניים בתנאי ההעסקה, שבוודאי יש להם חלק במצב הצבירה הקבוע של גופי התקשורת שנוקטים אותה – על סף התהום. פערי ההשתכרות בין רוזן לבין התחקירנית שלכאורה הטריד, על-פי "הארץ", הם חלק רלבנטי ומהותי גם להטרדה עצמה. הפרשה של רוזן פתחה שאלות רבות, רובן מעניינות, כמעט כולן דורשות חשיבה חדשה. בהיבט התקשורתי-מקצועי האלמנטרי שלה, השאלה החשובה ביותר היתה צריכה להיות: "מי המגיש שיחליף את רוזן לצדו של בן-דוד?". אלא שהדפוס הנידון מושרש כה עמוק, עד שגם השאלה הזאת נותרת בלתי חשובה. כמו הצפייה במהדורת חדשות.
דווקא בשעה שרשתות שידור ציבוריות נאבקות על מעמדן בצל התחרות המסחרית הגואה, הן הופכות לשק החבטות של העיתונות והפוליטיקאים. ה-BBC לדוגמה	זו כבר שגרה: לא חולף שבוע בלי כותרת בעיתון בריטי על הבזבזנות של ה-BBC. הדיווח האחרון, בינתיים, שייך ל"גרדיאן", שחשף את החיים הטובים שעשו בכירי תאגיד השידור הבריטי הציבורי בווילה מפוארת ליד העיר קאן בחוף הריביירה הצרפתית. באמצעות שימוש בחוק חופש המידע גילו תחקירני העיתון כי ה-BBC שילם בשנים האחרונות 90,530 ליש"ט לשכירת הווילה לפרקי זמן שונים, כמה פעמים בשנה. "וילה של חמישה כוכבים", כינה את המקום גון וייטינגדייל, יו"ר ועדת התרבות, התקשורת והספורט בפרלמנט. היו שם נוף מרהיב של הים התיכון, שף צמוד ובר משקאות מצויד היטב. וייטינגדייל מיהר לנעוץ את שיניו בסיפור ולהזכיר כי בשעה שה-BBC אינו חדל להתלונן על תקציבו המידלדל ועל אי-יכולתו לתפקד בשעה שהמשאבים מתכווצים, מוטב שיבחר לו מגורים צנועים יותר בקאן. אל תתפלאו: וייטינגדייל הוא איש המפלגה השמרנית, וכמו כל איש אופוזיציה, כשאפשר לחבוט בממשלת הלייבור ובגופים כ-BBC, שלמרות מעמדו העצמאי מזוהה במידה זו או אחרת עם מפלגת השלטון, הוא לא יחמיץ את ההזדמנות. מתברר שה-BBC שוכר את הווילה כאשר בקאן נערכים שוקי התוכניות השונים, שבהם נפגשים אנשי שידור ומפיקים מכל העולם ובהם מתגבשות ונחתמות עסקות על מיזמים משותפים להפקת תוכניות, רכישת זכויות שידור ועוד. הגוף האחראי על פעילות זו, "הסוכנות המסחרית של ה-BBC", הכניס השנה לקופת תאגיד השידור 80 מיליון ליש"ט, ובמסגרת זו טוענים שם כי ההוצאה איננה מוגזמת כלל: כך עושים עסקים במפגשי השידור בקאן. אך זו אינה הפרשה היחידה. בחודש שעבר, כשנערך בסקוטלנד זו השנה ה-15 פסטיבל המוזיקה T in The Park, בישרו הכותרות על כך שה-BBC שיגר לאירוע יותר מ-300 אנשי צוות, ובהם עובדים קבועים ופרילנסרים ("זה נלעג", צוטט דובר השמרנים בסקוטלנד). ביוני בדקו עיתונאים ומצאו שלצורך השידורים מפסטיבל גלסטונברי, אחד מאירועי הקיץ החשובים בבריטניה, נדרשו ל-BBC כ-400 עובדים, בערך כמספר האנשים ששיגר הארגון לסקר את המשחקים האולימפיים בבייגין בקיץ שעבר. וגם החודש, כשבאדינבורו מתקיים פסטיבל האמנות השנתי, ולצדו נערכים גם פסטיבלי הפרינג והספרים, הגאז והטלוויזיה – הסקוטים והעיתונאים אינם מרוצים. איך זה, שואלים שם, שלאירוע התרבותי הגדול ביותר בבריטניה, יש טוענים הגדול בעולם, משגר ה-BBC רק 230 אנשי צוות? אבל מטחי הביקורת אינם פוסקים בכך. "ה-BBC הוא גוף מנופח", צוטט פיליפ דייוויס, חבר פרלמנט שמרני באתר החדשות "סקוטלנד און סאנדיי". "אין שום חברת תקשורת במערב אירופה שהיתה מסוגלת לשלוח 200 עד 300 עובדים לסקר פסטיבל כלשהו". זה, ככל הנראה, גורלו של ארגון תקשורת ציבורי שטרם הפנים, לטוב או לרע, את התרבות העסקית של עידן ההפרטה והתחרות החופשית, ומתנהל לפי מורשת ימי מונופול השידור, שבהם היה שחקן כמעט יחיד בזירה: כוח אדם שנחשב בעין העכשווית מנופח ובזבזני, נהלי עבודה שלא עברו תחת המיקרוסקופ של יועצים ארגוניים ועין ציבורית שעוקבת אחר כל מהלך. הציבור מגלה עניין, בצדק, במה שקורה ב-BBC: לא רק מפני שכמו הביג-בן, שצלצול פעמוניו נשמע במשך שנים בתחילת מהדורת החדשות ברדיו, גם תאגיד השידור היה לאחד מסמליה של בריטניה, אלא בעיקר משום שהוא ממשיך לשלם עבורו, ולא בהתנדבות. כל משק בית בבריטניה הגדולה משלם מדי שנה 142.5 ליש"ט אגרת טלוויזיה (רק 48 ליש"ט למי שעדיין צופה בשחור-לבן). ה-BBC בא לעולם בשנות העשרים של המאה הקודמת, ותחת הנהגתו של גון ריית, שניהל אותו בשנים 1922–1938, היה לארגון עם שליחות חינוכית והקפדה על איכות, והפך למודל חיקוי של שידור ציבורי ברחבי העולם. עם השנים, כמו במדינות אחרות, הצטמצם הנתח שלו בעוגת השידור, וערוצים חדשים נגסו בקהלי המאזינים והצופים. לחצי התקציב (באחרונה הוחלט על קיצוץ של 1.9 מיליארד ליש"ט עד 2013) והתחרות הגוברת מובילים ארגונים במצבים כאלה לקבל החלטות בעייתיות. זה בדיוק מה שקורה באחרונה ב-BBC, שמנהליו מואשמים, בין היתר, בקיפוח על רקע של גיל. מהלכים כאלה בוצעו ברשתות השידור האמריקאיות כבר לפני כמה עשורים, כשדור הכתבים אפורי השיער ועתירי הניסיון נשלח הביתה כדי לפנות את המרקע לבלונדיניות חטובות וגברים צעירים. ה-BBC הצליח להיכשל בכך שוב ושוב. לפני שנתיים נמתחה ביקורת בעיתונים ובפרלמנט על מנכ"ל התאגיד, מארק תומפסון, לאחר שהחליט להעביר מתפקידה את מגישת חדשות הבוקר בימי ראשון מוירה סטיוארט. בחודשים האחרונים חזר המהלך ההוא: הידיעה על סילוקה של ארלן פיליפס, בת 66, מצוות השופטות של התוכנית "רק לרקוד", זו הקרויה בגרסת הייצוא שלה לישראל ולמדינות אחרות "לרקוד עם כוכבים", זינקה לעמודים הראשונים בעיתונים, בעיקר כשהתברר שתוחלף על-ידי הזמרת אליסה דיקסון בת 30. מדובר באפליה על רקע גיל, האשימה השרה לענייני נשים, הרייט הרמן. בן ברדשואו, תת-השר לענייני תרבות, קבע כי ה-BBC נפל קורבן ל"כת של צעירים". הסערה טרם נרגעה כאשר התברר כי גם באחת מתוכניות המוזיקה הפופולריות ברדיו 1 של ה-BBC הוחלפה המגישה. המודחת היא בת 44, הכוכבת חדשה רק בת 27. במקביל מתקבלות גם החלטות אחרות, כמו למשל קיצוץ בשכרם של כוכבי התוכניות. שכרם הגבוה של ה"טאלנטים" מטריד את אנשי הוועד המנהל של ה-BBC, ולא פחות מכך הטענות שנכונות ה-BBC לשלם סכומים גבוהים מזניקה את המחירים בכל שוק הטלוויזיה הבריטי. בעקבות הפרסומים על כך שכל אחד מכ-40 מגישים בערוצי הרדיו והטלוויזיה של BBC מרוויח יותר ממיליון ליש"ט בשנה, הוחלט לאחרונה כי כוכבים ששכרם גבוה מ-100 אלף ליש"ט ייאלצו לוותר בשנה הבאה על עד 25% משכרם. ברור לנו שצריך לשלם, צוטט אחד מחברי הוועד, אבל אסור לנו להיות המובילים בתחום הזה. אפילו צעדי חיסכון כאלה אינם מתקבלים בעין טובה: ה-BBC הופך לשק החבטות של עיתונאים ופוליטיקאים, ואלה אינם מתכוונים להרפות. מבקרי טלוויזיה כבר מהמרים איך ייראה המסך כשהכוכבים יסרבו לקיצוץ וילכו לערוצים אחרים. ומנגד, בעוד המנכ"ל תומפסון מבטיח לדבוק בכללי השוק ולהימנע מחשיפת שכר הטאלנטים, אבל לפרסם את שכר המנהלים הבכירים, חוזרים עיתונים ומדווחים על תלוש המשכורת של המנכ"ל עצמו: 834 אלף ליש"ט בשנה, לצד חשבון הוצאות נדיב.
"הארץ" דוחק את אי-השוויון לעמודי האבל \| "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מתמקדים באי-שוויון הפופולרי \| ועוד ב"ישראל היום" – הדשא של השכן צבוע יותר	מרכז אדווה לשוויון ולצדק חברתי בחר, במלאת עשור לפרסומי הדו"חות השנתיים שלו, לפרסם הפעם דו"ח שעניינו הפערים החברתיים בכל העשור האחרון, ולא רק בשנה האחרונה. מעיון בעיתוני הבוקר עולה כי במסמך נתונים רבים שהיו יכולים לשמש כותרת לידיעה בעלת עניין לציבור הרחב, החל בעובדה כי כ-35% מהעובדים כיום משתכרים שכר מינימום ומטה (תזכורת – 3,850 שקל לחודש בלבד), עבור בהתכווצות החריפה של מעמד הביניים לאורך העשור האחרון, וכלה בפערים הגדולים בין הכנסות העשירון התחתון לאלה של העליון, בין נשים לגברים, בין ערבים ליהודים ובין מזרחים לאשכנזים. שלא לדבר על סוגיית האחריות הממשלתית לשימור הפערים והגדלתם, כפי שעולה מן הדו"ח. פרסום נתוני הדו"ח הבוקר מלמד על העיתונים השונים לא פחות מאשר על מצב החברה בישראל. אף עיתון, למשל, אינו מבליט את התרומה של המדיניות הממשלתית בעשור האחרון לפערים הגדולים בין קבוצות האוכלוסייה השונות. ב"הארץ" מופיע דיווחה של רותי סיני על נתוני הדו"ח רק בעמ 11. עמוד זה הוא האחרון שבו מופיעות הבוקר ידיעות חדשותיות כלשהן, ולמעשה הוא חלק מכפולת עמודי מודעות האבל היומית. במלים אחרות, עמוד שמדלגים עליו מהר עוד יותר מאשר על האחרים. באופן מקרי לחלוטין, חלק ניכר ממודעות האבל מוקדשות לזכרו של איש העסקים אהרן דברת. כמקובל במקרה של מות אישיות בכירה, כמה מהמודעות תופסות אינטשים רבים, תוך תחרות סמויה מי מפרסם את המודעה הגדולה ביותר. לצד מודעות האבל, ובהיקף קטן משתי המודעות שזכו הבוקר במשותף בפרס "המודעה הגדולה לזכרו של אהרן דברת", מופיעה הידיעה של סיני. צירוף מקרים זה אינו מעיד דבר על דברת המנוח, כמובן, אך באופן בלתי נמנע מדגיש את הפערים שעליהם מלמד הדו"ח. בעוד העשירים יכולים להרשות לעצמם לקנות שטח נכבד בעיתון רק כדי להביע תנחומים למשפחת חבר שנפטר, מאות אלפי המנוחשלים, שעליהם מלמד הדו"ח, נאלצים לקבץ נדבות מהעורכים, שלא תמיד מעניקים אותן ביד רחבה. מעניין כיצד היו מנתחים את התופעה תלמידי בית-הספר לתקשורת כותרת, שדברת היה ממייסדיו. מכל מקום, הידיעה של סיני תמציתית ומצמררת. היא מופיעה תחת הכותרת "בעשור האחרון עלה ב-22% מספר מקבלי שכר המינימום", אך עיון בטקסט עצמו מגלה, כבר במשפט הפותח, כי מדובר במספר מקבלי "שכר המינימום או פחות". הידיעה מוקדשת לנתונים על הגדלת הפערים בין העשירונים השונים, ללא כל אזכור לקיטוב בין המגזרים. אלה יהפכו לכותרות בעיתונים האחרים. בעוד שב"מעריב" מופיעה ידיעה לא ארוכה על הדו"ח רק בעמ 15 [מיכל גרינברג], ב"ידיעות אחרונות" הדו"ח מגיע עד לשער העיתון. ביתר דיוק, נתון אחד מתוך הדו"ח מגיע עד לשער העיתון. כדי לנחש איזה נתון נציג שאלה: מהי תוכנית הבידור הפופולרית בישראל? "אשכנזים עדיין מרוויחים כ-40% יותר ממזרחים", קוראת הכותרת בשער העיתון, ומפנה לדיווח נרחב בעמ 6. כל הכפולה השלישית מוקדשת למצב הכלכלי המעורער של החברה בישראל ומתחלקת בין ידיעה המסכמת נתונים מן הדו"ח של מרכז אדווה [דוד רגב], ידיעה המצרפת פנים אנושיות לנתוני הדו"ח [דוד רגב], וידיעה על אישור רשת הביטחון לחסכונות הפנסיה, העתיד להתקבל היום בישיבת הממשלה [גד ליאור ואיתמר אייכנר]. יש להעריך את עורכי העיתון על ההחלטה להציב את הנתונים הקשים בעמודים מרכזיים, גם אם ההפניה מדגישה נתון אחד, שמוזכר בידיעה רק בחטף, וגם אם שטח גדול מעמודים בכפולה השלישית מוקדש ל"סיפור האנושי", המלמד על מקרה פרטי בלבד, ולא להעמקה נוספת בנתוני הדו"ח. לזכות הידיעה ייאמר גם כי היא היחידה הבוקר המזכירה מהו שכר המינימום שממנו, ומפחות ממנו, נאלצים כ-35% מהעובדים לחיות. נתון מדהים שקל ונוח כל-כך להשכיח. ומה הקשר לתוכנית הבידור הפופולרית בישראל? ובכן, כל המתבונן הבוקר ב"ישראל היום" יבין זאת מיד. רצועה צרה בתחתית שער העיתון מפנה לדיווח על ממצאי הדו"ח בעמ 27 [ליאת עזר], וגם פה תוך ייחוד הנתון על הפער בין אשכנזים למזרחים (בפועל מדובר בפער בין "שכירים עירוניים אשכנזים" ובין "שכירים עירוניים מזרחים", עובדה שאינה מצוינת ב"ידיעות אחרונות"). קוראי "ישראל היום" שיגיעו עד לעמ 27 יגלו כי עורכי העיתון החליטו לעטר את הידיעה על הדו"ח לא בתצלום של הפגנה נגד העוני, כפי שנעשה ב"הארץ", ולא בתצלום של עני אחד לדוגמה, כפי שנעשה ב"ידיעות אחרונות", אלא בתצלומים של שני מתמודדים מהתוכנית "האח הגדול". כיתוב התצלום מכיל את הסיפור כולו: "בובליל ושפרה מהאח הגדול. החיו את המאבק בין מזרחים לאשכנזים". מתי יקבל הפער ההולך וגדל בין העשירון התחתון ובין המנהלים הבכירים, ללא קשר למוצא העדתי, כותרת בשער "ידיעות אחרונות"? אולי כשמפיקי "האח הגדול" יחליטו לכלוא באחת העונות הבאות מנהל בכיר מאחת החברות הגדולות הנסחרות בבורסה ולצדו אדם עובד המרוויח תמורת משרה מלאה 3,850 שקל בחודש או פחות. כלומר, אף פעם. גונן גינת מקדיש הבוקר מאמר שלם בעמודי הדעות של "ישראל היום" למתקפה על "ידיעות אחרונות", וזאת בעקבות ההפכפכות שהוא מזהה ביחס העיתון לשילובו של משה פייגלין ברשימת הליכוד לכנסת. תחת הכותרת "ידיעות אחרונות וגילוי הדמוקרטיה" כותב גינת על הפער שבין היחס שהעניק העיתון לפייגלין בטרם נדחק לאחור ברשימת הליכוד, כשהציג אותו כאיום על הדמוקרטיה, ובין העמדה שנקט העיתון ביחס לעצם דחיקתו – מהלך שאף הוא הוצג כאנטי-דמוקרטי. דברים דומים נכתבו גם כאן, בסקירת העיתונות של יום שישי האחרון, אם כי, כצפוי, בטון מתון מזה של גינת. "סליחה?", שואל גינת, "מאיפה פתאום צץ הפליק-פלאק לאחור עם אלמנט הצוקהרה הזה? זה לא אותו אחד שרק יום קודם הסבירו לנו עד כמה הוא נורא?", ובהמשך הוא קובע כי "ידיעות אחרונות, בטאון מחנה לבני בקדימה, מתפקד כאילו קיבל את פתקאות המסרים מחבורת החווה". "ישראל היום", יש להזכיר, אינו יוצא עדיין בימי שישי, ולכן רק הבוקר הוא מתייחס לראשונה לדחיקה של פייגלין אל המקום ה-36. כיצד מסקר העיתון הזה את ההחלטה מעוררת המחלוקת? ובכן, הידיעה על כך [שלמה צזנה] מופיעה תחת הכותרת המרגיעה "הסדר שב על כנו". הכותרת היא, כפי שעולה מקריאת פסקת הפתיחה של הידיעה, ציטוט ישיר מפי יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, שהוא במקרה גם העומד בראש מחנה נתניהו בליכוד. יעקב אחימאיר חתום הבוקר על ידיעה חדשותית ב"ישראל היום", שבה מובאים דברי השופט בדימוס מישאל חשין, לשעבר יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, על החוק האוסר תעמולת בחירות באמצעי התקשורת סמוך למועד הבחירות. חשין קובע כי "זהו חוק איום ונורא". לדבריו, יש סתירה מהותית בין החוק למציאות. "הרי זו זכותכם", הוא אומר, "אף חובתכם העיתונאית, להביא את החדשות, ומי עושה את החדשות? הפוליטיקאים". חשין קורא כמובן להמשך השמירה על החוק, ובהקשר זה אומר כי הוא אינו סומך על המנכ"לים של חברות החדשות, אלא על עורכי המהדורות. או כלשונו, "איני סומך על האדמירל, אלא על הקפטן". אולי גם על העורכים אין טעם לסמוך. הכותרת בשער "ישראל היום" שמפנה לידיעה על דברי חשין כלל אינה עוסקת בנושא המהותי שאליו מתייחס השופט בדימוס. הכותרת קוראת "חשין: רוב הפוליטיקאים – טיפשים", וזאת בעקבות משפטו "אם הפוליטיקאי טיפש, ואלה הם רובם, הרי ידברו בצורה בוטה. ואם הפוליטיקאי חכם, הוא ידבר באורח מתון, אבל החכמים שביניהם, והלוא הם מעטים, ידברו בשפה שיש בה תעמולה, אבל באורח מתון". על עמוד השער מוזכר יחסו של השופט לחוק תעמולת הבחירות רק בכותרת המשנה. טובית נייזר, עומר אורי ותחיה ברק, האחראים על תחקיר התרומות ב"מוסף השבת" האחרון של "ידיעות אחרונות", מדווחים הבוקר על כמה מההתפתחויות והתגובות לתחקיר. בין היתר, חברת-הכנסת והעיתונאית לשעבר שלי יחימוביץ התייחסה בביקורת רבה לעיתונאי לשעבר ואולי חבר-הכנסת לעתיד דניאל בן-סימון, שלפי התחקיר הסכים לקבל תרומה אסורה על-פי חוק. גיא בכור קורא מעל עמודי הדעות של "ידיעות אחרונות" לכינון אמנה בינלאומית שתקבע הגבלות על סיקור אירועי טרור. "חייבים כמובן לדווח, אך יש לרסן את הכיסוי, את היצריות והזוועה שבו", כותב בכור. דורה קישינבסקי כותבת הבוקר ב"כלכליסט" על ההחלטה של ועדת פרס פוליצר להעניק לראשונה פרסים גם לגופי חדשות אינטרנטיים, וזאת בתנאי שהם "מוקדשים בראש ובראשונה לסיקור עצמאי של חדשות". לפי קישינבסקי, "ההגדרה של ועדת הפרס משאירה בחוץ את רוב אתרי החדשות הפופולריים בארצות-הברית, דוגמת ההפינגטון-פוסט, שממעטים בסיקור עצמאי ומתמקדים בעיקר בדיון". משום כך, לדעתה, זוהי החלטה כמעט חסרת משמעות. "האינטרנט, שגנב את הקוראים לעיתונים, לא מספק אלטרנטיבה של ממש בסטנדרטים של פרס פוליצר", היא כותבת. "לטוב וגם לרע, הרשת משנה את יסודות העיתונות, והם הולכים ומתרחקים מהיסודות המסורתיים של פוליצר".
מרגע חשיפת הנפילה, התקשורת אינה יודעת כיצד לנהוג בסלבריטאים הנופלים שלה, ואין זה משנה באיזה סוג של נפילה מדובר ובאיזה סוג של סלבריטאי	קשה להימלט מהעובדה שעמנואל רוזן, העומד כעת במרכזה של פרשת האשמות בהטרדות מיניות, הוא עיתונאי בכיר – "טלאנט", בלשון ימינו. כלומר, הוא אישיות מוכרת, "סלב", עוד ביטוי מאוס של הדור הזה. מהו "סלב"? מישהו שרובנו איננו מכירים באופן אישי, שמעולם לא פגשנו פנים אל פנים, שלא סימסנו לו (כי אין לנו את מספר הנייד האישי שלו) וגם לא קיבלנו ממנו אימייל אישי (כי הוא לא מכיר אותנו בכלל). אבל למרות כל זאת, אנחנו מכירים אותו, לפחות בכמה היבטים של חייו ועיסוקיו, יותר מאשר אנחנו מכירים לפעמים בני משפחה שלנו, קרובים, חברים אישיים או חברים לעבודה. זהו אדם שאנחנו מתעניינים בו, שכמה מאיתנו אוהבים, מעריצים או מעריכים, ולכמה מאיתנו הוא אפילו מודל לחיקוי. כל זמן שהסלב שבו מדובר הוא זמר, שחקן, דוגמן, בדרן וכיוצא כאלה בעלי מקצועות שכלי התקשורת מסייעים לבנות את מעמדם – כשהוא נופל, התקשורת תעוט על הנפילה כמוצאת שלל רב, ממש כפי שהיללה אותו בימי גדולתו. והציבור – אותם אלה שנהו אחרי הסלב – הוא יוצא נשכר מאופן טיפולה החדש של התקשורת בסלב שנפל. וזה בסדר: התקשורת בנתה את הסלב, הוא נעזר בה כדי לבנות את מעמדו, ועכשיו – בנפילה – הוא משלם את המחיר. ואנחנו עומדים ביציע ומוחאים כפיים. הבעיה מתעוררת כאשר הסלב שבו מדובר הוא עיתונאי בכיר, כלומר עצם מעצמותיה של התקשורת. כאן משתנה הנוסחה: עבור הציבור (או לפחות חלק ממנו) העיתונאי הוא סלב לכל דבר, כמו הזמר והדוגמן והשחקן. הציבור ליווה אותו בעלייתו ובשהייתו בצמרת, וכך הוא רוצה גם ללוות אותו בנפילתו, ואולי אפילו לסקול אותו מעט (או הרבה) באבנים. אבל עבור התקשורת אין זה סלב רגיל. זהו חבר. האם הציפיות של הציבור לטיפול תקשורתי "רגיל" בסלבריטאי-העיתונאי שסרח יכולות לבוא על סיפוקן? דומני שזו דרישה חמורה מדי מהתקשורת. יש נטייה אנושית טבעית להגן על "חברי השבט". זה נכון בנוגע לשבטים אחרים, לאומיים, מעמדיים, חברתיים, דתיים, וזה נכון גם לשבטים מקצועיים, כמו שבט העיתונאים. כלומר, כדי שהטיפול בעיתונאי-הסלב יהיה ממש אותו טיפול כמו בסלב האחר, על התקשורת להתעלות על עצמה. וזה קשה. לכן התקשורת מאבדת פרופורציה בטיפולה בסלב חבר השבט. בפסטיבל "שובר מסך" במכללת עמק-יזרעאל אמר רזי ברקאי כי בפרשת רוזן איבדה התקשורת פרופורציה, גם בהשתקה המוחלטת לפני התפוצצות הפרשה (למרות השמועות לאורך זמן) וגם בהתפרצות הגעשית של הפרסומים של הימים האחרונים, לאחר החשיפה ב"הארץ". דומני שברקאי צודק. שתי תובנות עקרוניות עולות מהדברים הללו. ראשית, יש בעיה יסודית בהפיכתם של עיתונאים לסלבריטאים. בראייה הבסיסית של מקצוע העיתונאות, שני המושגים הללו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. עיתונאי מקצועי – לפחות על-פי הדגם המסורתי של המקצוע – אינו יכול להפוך בעצמו למרכז הסיפור. הוא צריך לשמור על ריחוק מסוים, על ענווה מסוימת, על פרופורציה באשר למקומו ולמעמדו בעלילה. אם העיתונאי הוא טאלנט או סלב, זה אומר שהוא חשוב ומעניין יותר מהסיפור שהוא מביא או מגיש (כן, גם מגיש חדשות או מנחה של תוכנית אקטואליה הוא עיתונאי). אם זה כך, הרי הוא כבר אינו עיתונאי של ממש, לפחות לא על-פי הדגם המסורתי של עיתונאי, דגם שהולך ונעלם, ואיתו, לעניות דעתי, גם מעמדה של העיתונות כמוסד חברתי חיוני. האם אפשר שיהיה אחרת? איני בטוח בכך עוד. התובנה השנייה עוסקת בסוגיה הרבה יותר עקרונית, כזו המחברת את פרשת עמנואל רוזן לפרשת משה קצב, ולא רק בשל ההתנהגות של השניים כלפי נשים, זו שעליה הורשע קצב וזו שעליה מבוססות העדויות העלומות נגד רוזן. אני מעז לנחש שגם אם לא היינו עוסקים בפרשות מין, אלא בעבירות כלכליות חמורות, היה קו מחבר בין שתי הפרשות, או יותר נכון בין דרכי הסיקור של שתיהן. מרגע חשיפת הנפילה, התקשורת אינה יודעת כיצד לנהוג בסלבריטאים הנופלים שלה, ואין זה משנה באיזה סוג של נפילה מדובר ובאיזה סוג של סלבריטאי. מה שנהוג לכנות "שפיטה בידי התקשורת" אינו נובע ברוב המקרים מרשעות, מיצר נקמה או להבדיל מטיפשות. התקשורת שופטת את סלבריטאיה-גיבוריה כיוון שאינה יודעת לנהוג אחרת. קצב האנס הורשע על-ידי התקשורת עוד בטרם הורשע בבית-המשפט. רוזן, שבזמן כתיבת מלים אלו הוא אפילו אינו בגדר חשוד או נחקר, כבר נחשב כמורשע בעיני רוב הציבור. עשו סקר קצר בקרב חבריכם ובני משפחותיכם ותגיעו למסקנה זו בעצמכם. "אין עשן בלי אש", יגידו לכם. התקשורת חייבת לעסוק בסלבריטאים, כולל בעיתונאים שביניהם, כי זהו חלק מהדי.אן.איי שלה, זה מה שהציבור מצפה ממנה. אבל לתקשורת ולעיתונאים אין כלים לעיסוק זה בלי להגיע לתוצאה של "שפיטה". אותה עיתונות שיצרה את תופעת הסלבריטאות הפכה שבויה בידי עצמה. ובחזרה לעמנואל רוזן. איני יודע כיצד תתגלגל הפרשה, איני יודע לאמוד את מהימנותן של העדויות שפורסמו ב"הארץ" ובמקומות אחרים. מובן שאיני יודע אם הפרשה תגיע לליבון משפטי, ואם כן, מה תהיה תוצאת ההליך המשפטי. אין ספק, עם זאת, שחייו של עמנואל רוזן כבר לא יהיו כפי שהיו. אם הוא אכן אשם במה שמיוחס לו, אין לרחם עליו. אולם גם אם יתברר שאין זו כצעקתן, את המחיר הוא כבר החל לשלם, וזהו המחיר של היותו במשך שנים סלבריטאי ולא רק עיתונאי.
ערוץ 1 מנסה לשדר אולימפיאדה, אבל נופל מהקורה \| משה גרטל מתעקש להפוך לשוטה הכפר האולימפי \| וערוץ הספורט מלמד את רוממה שיעור בטלוויזיה, ובעסקים	הבדידות המזהרת של רוממה מבחינת השידורים הישירים ממשחקי לונדון 2012 הופכת מגאווה למבוכה. מה שווה כל זה כשהערוץ מחמיץ דרמות רק משום שהן מתרחשות בשעות שהוא אינו משדר בהן, או כי איזה משחק מועבר פתאום למגרש צדדי וירושלים נתפסת לא מוכנה? זה מה שקרה עם סנסציית הניצחון של צמד הטניסאים הישראלי, שגבר על הזוג השווייצרי, שלא שודרה. בערוץ 1 השמיעו תירוץ עלוב שלפיו שינוי מיקומו של המגרש מנע את השידור. הפקה אחראית וערנית היתה דואגת להעביר את השידור ללוויין משני, שמציג את התחרויות שאינן משודרות על-ידי איגוד השידור האירופי. הפספוס של ערוץ 1 באי-שידור ישיר של ספורטאי ישראלי באולימפיאדה הוא כישלון קולוסלי. יותר ממתעמלת שנופלת מהקורה או גודאי בכיר שעף מהזירה בתוך חצי דקה. לזה יש להוסיף לו"ז תוכניות שגוי. במקום לעבור ללונדון עם סיום "מבט" ב-20:30, ביזבזו בערוץ הממלכתי זמן על תוכנית אוכל בשידור חוזר ואחריה מופע בידור עם אלי פיניש. בגלל ההחלטה השטותית הזו נמנעו כמה אירועים דרמטיים בשידור ישיר, ובראשם שערוריית שיפוט בהתעמלות. המבוכה נמשכת בדיון הציבורי הער סביב מופע הסטנד-אפ היומי של משה גרטל. היום (2.8.12) הוא זכה לעשרה אזכורים בעיתונים, רובם צולפים ולעגניים. ספריית הווידיאו באתרים וביוטיוב של כל שטויות גרטל הוכפלה ושולשה. החינניות שהיה מי שייחס לו עד כה הפכה בלונדון למופע נלעג. דומה שהשדר ביקש להפוך בכוח לשוטה הכפר האולימפי. מרוצה מהראיונות שחילק בתקשורת לפני פרוץ האולימפיאדה, ביקש משה גרטל להעצים את התופעה "משה גרטל". כשהשדר הופך את עצמו לעיקר ואת האירוע למשני, השידור בבעיה. ההופעות ההזויות שלו התחרו בכוח בדרמות הגדולות. זה היה מטריד ומציק. לא כך ארצה לזכור את גרטל, שהאולימפיאדה הזו היא כנראה האחרונה שלו בטרם ייצא לגמלאות. ההתפארות של הנהלת הטלוויזיה הישראלית בהיקף שידורים חסר תקדים היתה מוקדמת. שיחכו עד שהכל ייגמר בשלום. למזלם, רוב הישראלים כבר סיימו להתחרות, והסבירות לפאשלה דוגמת זו שאירעה עם תחרות הטניס היא אפסית. מצד שני, לך תדע. בכל זאת, רוממה. על רקע המונופול האולימפי של ערוץ 1 בולט ערוץ הספורט, שלא הוציא הפעם שקל אחד על שידורים ישירים. למה בחרו בערוץ הספורט להתקמצן על טורנירי הכדורסל והטניס האולימפיים, אבל לשלם על משחקי ההכנה של הקבוצות הספרדיות בכדורגל? לא מופרך לקבוע שהסיבה היא שמשחקי האימון בכדורגל משודרים ב-5 פלוס לייב, והשקעה בהם תניב מנויים חדשים. משחקים אולימפיים חייבים להיות משודרים בערוץ חינם, ולכן תשלום עבורם הוא בזבוז כסף, לשיטת הערוץ. ואיך בכל זאת ימלא ערוץ הספורט את תפקידו עלי אדמות? יוציא כמה לירות לרכישת תקצירים וירקח תוכנית מרכזית של ארבע שעות רצופות. כך הפך האולפן האולימפי הפתוח לעוגן שידורים יומי, כשהוא מתחרה במשך שעתיים במקביל בשידורים הישירים של ערוץ 1. מתחרה, ולפחות מצד העניין גם מנצח. האולפן האולימפי משלב פאנל מקצועי של ספורטאי עבר, עמית ענבר ואיתן אורבך המצוינים, עם אורחים מתחלפים (מאמנים, פסיכולוגים, קרובי משפחה של ספורטאים, נתן דטנר, דן שילון, זוהיר בהלול), שיחות טלפון עם אנשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה, פינות של אייטמים צבעוניים, מבזקי חדשות, דיווחים של מאיה רונן מלונדון ועוד. כל זה עטוף באריזה גרפית מפוארת של עדכונים ונתונים, כולל תקלות אולפן, משעשעות כשלעצמן ונסלחות בגלל הדינמיקה של השידור. את החלק הראשון מנחה אחד ממגישי מהדורת חדשות הערב (עמיחי שפיגלר או יונתן כהן), שמדלג בסיום תוכניתו שני מטרים לעמדה ממול ומחזיק את האירוע כשעה וחצי עד בואו של המנחה הבכיר, רון קופמן, היישר מתוכנית הרדיו ב-103. על פניה, אין לתוכנית פטפוטים סיכוי רב מול שידור ישיר במקביל. אלא שבערוץ הספורט אילתרו פתרון קסם: הם משדרים את התחרויות כדקה אחרי ששודרו ישירות ברוממה. רק הסתיים לו משחה מרתק בבריכה, משה גרטל סוחט בהתרגשות דימויים אחרונים ("האם זה משחה טקטי או משחה של תמות נפשי עם פלישתות?"), ברוממה חותכים אותו לטובת גודש החסויות, ובשלב הזה אפשר לזפזף בשקט לערוץ הספורט. המעבר לערוץ 5 הופך למהלך משלים: כאן אפשר לראות מיד את המשחה פעם נוספת, מגובה בפאנל מעניין. מבחינת עלות-תועלת, פער הדקה מערוץ 1 הופך לרווח נקי של ערוץ הספורט. השחיינים עוד לא יצאו מהמים, והערוץ, שחסך מאות אלפי שקלים על שידורים ישירים, משדר את האירוע כמעט בזמן אמת. זו אינה המלצה להמיר שידור חי בשידור דחוי, גם אם מדובר בהפרש של דקה. שידור ישיר הוא נשמת אפו של כל אירוע ספורט. אבל לצופה יש אפשרות בחירה בין צפייה בדקות המתות שבין משחה למשחה, כשברקע הלהג של גרטל והפרשן בוקי ציש, לבין מונולוגים של פרשני ערוץ הספורט ואורחיו. תחת הנחייתו הזועפת של קופמן, הרגעים הנפיצים רודפים זה את זה. הוא תוקפני, חשדני ונוהם. לשיטתו, כל העולם מושחת ומכור, וחובה לשתול בצוות שופטי ההתעמלות את שוטרי מפלג ההונאה. ואז עולה לשידור בטלפון יו"ר הוועד האולימפי, צבי ורשביאק. קופמן מחלץ ממנו הודאה שהוא לא היה בחצי הגמר של השחיינית עמית עברי בגלל איזה קוקטייל עם עסקנים בעוד הפאנליסטים באולפן כובשים בקושי את צחוקם, וגם סוחט ממנו כותרת על המתעמלת הכושלת ("מקסיוטה חשבה שהיא יודעת יותר טוב מהמאמן שלה"). יום אחר-כך מגיע דן שילון ומותח ביקורת על חברו אלכס גלעדי מצמרת הוועד האולימפי הבינלאומי. ביום הבא זה זוהיר בהלול הצבעוני, שמגן בלהט על הקולגה המושמץ מהבריכה: "משה גרטל הקדים את זמנו. המלים שלו אלמותיות יותר מההישגים של מייקל פלפס". האולפן האולימפי מבטא את היכולת של ערוץ הספורט לאלתר במקצועיות מראית עין של "יש". התוכנית מסתירה היטב את קמצנות הערוץ, ומנצלת את האולפנים הנוצצים ואת היכולת להפיק תוכן ראוי מצוות עריכה מיומן וטאלנטים מקומיים. התוכנית בערוץ הספורט תופסת את הצופים בשעה שבה ערוץ 1 משדר את "מבט" ואחר-כך מבזבז עוד שעה שלמה על תוכניות אוכל ובידור. כשהשידור הממלכתי הישיר עובר סוף-סוף ללונדון, ערוץ הספורט כבר עמוק בעניינים, עם מספר נכבד של צופים שסביר להניח שיישארו איתו, למעט גיחות קצרות לרוממה. לא ברור איך ערוץ 1 מאפשר לערוץ הספורט להעביר בתוך דקה אירוע ששודר אצלו בישיר. לכך כנראה מתכוונת הכתובית "באדיבות ערוץ 1". התמורה לאגרה של ערוץ הספורט כדאית לא פחות. בתוך קדחת השידורים האולימפיים בולט בחוורונו ערוץ one, שוויתר עקרונית על משחקי לונדון. מלבד תקצירים במהדורת החדשות היומית, האולימפיאדה כמעט שאינה קיימת בערוץ, שצמא להכרה ולכל מאית של רייטינג. ייתכן שזה לא לגמרי מקרי. בשבוע שעבר התרחש אירוע דרמטי בשוק תקשורת הספורט, שנבלע בהמולת טרום-האולימפיאדה: one רכש לארבע שנים את תקצירי האינטרנט והסלולר של משחקי ליגת-העל והליגה הלאומית בכדורגל, שהיו עד כה בידי ערוץ הספורט. בהנחה שלא יעשו עסקים עם אתר ערוץ הספורט, עבורם זהו ניצחון ענק. כיוון שהשקיעו באתר, כנראה שלא נשאר להם לאולפן אולימפי בטלוויזיה. רכישת הזכויות לאינטרנט תבטיח שהסדר הישן יישמר. אתר one ימשיך להוביל על אתר ערוץ הספורט, בעוד שערוץ הספורט בטלוויזיה, בזכות הוותק, הניסיון והמוניטין, ימשיך להיות בלתי מושג עבור ערוץ one. את האולימפיאדה הקודמת בסין סיקרו ב-one מהבית, כלומר מהמערכת. הפעם הם הואילו לשלוח מישהו מטעמם, עמיר יניב, אלא שלנסיעה הזו יש ניחוח משונה. מיד אחרי שסיקר את טקס הפתיחה בלונדון, נסע יניב לעיירת החוף וימות, שמארחת את תחרויות השיט, על אף שהשיוטים החלו רק ביום החמישי למשחקים. בימים שבהם הדבר המשמעותי היחיד בווימות היה משק כנפי השחפים, יכול היה יניב לסקר את הישראלים בלונדון שהתחרו בהתעמלות, בגודו או בשחייה. מדוע בחר להיתקע דווקא שם? האם זה קשור לכך ש-one מפיק סרט תיעודי על השייטת לי קורזיץ באולימפיאדה, ובחר לצוד שתי ציפורים במכה? לאפליקציה של ynet בסלולר לא נרכשו זכויות שידור מהאולימפיאדה. למרות זאת האתר מפרסם בסלולר כתבות וידיאו ממשחקי לונדון, מפציר במשתמשים לצפות בהן ואז מודיע שבעצם הסרטון אינו מורשה לצפייה. חלמאות בהתגלמותה. ב"ידיעות אחרונות" המדליות הן חזות הכל. הקורא אליהו ביטון מצביע על כך שמטבלת המעקב היומי בשיט נפקד שמה של נופר אדלמן, כנראה כעונש על אי-הצלחתה.
תוכנית הטלוויזיה "חטופים" מנצלת באופן ציני את הכאב של משפחת גלעד שליט ואת הדיון הציבורי בסוגיית החזרתו כדי להפיק רווחים מהירים ולהציג מצג של הירתמות לטובת הציבור	אכן מדובר בדרמה עשויה היטב. התסריט משלב דיאלוגים מאופקים, המתקבלים כאמיתיים, עם סצינות כמעט בלתי נסבלות של מתח, אלימות ועינויים שהחטופים סופגים בשבי האויב, ושל הסיוטים החולפים במוחם לאחר חזרתם מהשבי, 17 שנים אחרי. בניגוד לסדרות מסוגת הריאליטי, הסלבס או החידון, הדורשות מינימום של השקעה, של מיומנות ושל מאמץ הפקתי, "חטופים" יכולה להתגאות במקצועיות של התסריטאים המוכשרים והשחקנים המקצועיים המופיעים בה. אין ספק שהללו נבחרו בקפידה והם אכן ראויים לשבח. יחד עם זאת, מתברר שגם כשהזכיינים ממלאים את התחייבויותיהם לציבור, שד הרייטינג לוחש באוזנם כי אפשר לשלב את ההכרחי (דרישת הרגולטור) עם הרצוי (אחוז הצפייה). "מקצועיות" היא יסוד הכרחי, אך לא מספיק כדי לכלול סדרה דוגמת "חטופים" בליגת-העל של תוכניות העלית בעת הזאת. לאחר צפייה בכמה פרקים אין מנוס מלהגיע למסקנה כי בפועל מדובר בתוכנית הכי צינית על המרקע. "חטופים" היא תוכנית המנצלת את הכאב האישי של משפחתו של גלעד שליט ואת הדיון הציבורי הער בסוגיית החזרתו כדי להפיק רווחים מהירים וגבוהים ולהציג מצג של הירתמות לטובת הציבור. מעניין שעד עתה לא נדונה באופן מספק בעיתונות או בתקשורת המשודרת שאלת השפעתה של התוכנית על עמדותיו של הציבור בישראל באשר לתנאי שחרורו של שליט. לא לובנה דיה האפשרות שסדרה המציגה באופן גרפי עינויים והשפלות ומוסיפה לתבשיל את רגשות האשמה של החטופים מטה את הכף של הדיון הציבורי ומחזקת משמעותית את התמיכה באופציה שלפיה אין לקבוע גבולות למחיר של חיילים חטופים, ויש לשחרר את גלעד בכל מחיר שהוא. יש להניח שהציבור בישראל, הצופה מדי שבוע בפריים-טיים, בערוץ הפופולרי ביותר, במה שעלול לקרות לחיילינו אם חלילה וחס יילקחו בשבי, לא ירצה לשמוע כל טיעון נגד גובה המחיר שיש לשלם תמורת החזרת חיילי צה"ל. אי לכך, מחיר השחרור רק ילך ויעלה. הגרוע ביותר הוא הניצול הציני של העיתוי שבו עלתה הסדרה לאוויר, המעלה בכל חריפותו את החשד שמא ניצלו המפיקים את ההקשר הפוליטי והבטחוני שבו הופיעה על המרקע. בעת הנוכחית הופכים התכנים למשמעותיים במיוחד. כך, למשל, ה"רעים" הם נציגי הממסד הישראלי (החוקר, ה"שתולה"); כל השאר הם קורבנות: החטופים עצמם, בני משפחתם וכל מי שמנסה לסייע להם. כל הפרקים ששודרו עד עתה מלמדות שמפיקי הסדרה, כמו גם הכותבים והבמאים, מצייתים (ציות עיוור?) למגמה המאדירה את סבלו של האינדיבידואל. מגמה זו מתוחזקת ומועצמת בהתלהבות מאז הפכה הטלוויזיה לספק המרכזי של מידע חדשותי לציבור. כמדיום ויזואלי ובו-זמני, היתה זו הטלוויזיה שהביאה לפרסונליזציה של הפוליטיקה ולמרכזיותו של האדם הפשוט בעשור האחרון. הדבר בא לידי ביטוי במה שנתפס כדיון ציבורי מאז חטיפתו של גלעד שליט. קולות המחאה של משפחת שליט נגד חוסר ההיענות לדרישות לשחרר את בנם בכל מחיר מקבלים מקום בולט יותר מכל הקולות האחרים באמצעי התקשורת. למקום השני מגיע קולן של המשפחות ששכלו את בניהן במלחמה (נציגי אלמגור) ואינן מוכנות לקבל כל ויתור שמשמעותו שחרור של מחבלים מהכלא בישראל. אלה וגם אלה מדברים מדם לבם. הקול שמתייחס לשיקולים ציבוריים רחבים, ולוקח בחשבון את טובת הכלל, הוא החלוש ביותר. התוצאה היא שבשנים האחרונות מתנהל דו-קרב בין כאבם של אנשים פרטיים משני צדי המתרס, ואילו הקול "המרוחק", השוקל את ההשלכות העתידיות של העסקה, נדחק לשוליים. נסיונות שנעשו בעבר להשמיע קול המציג את טובת הציבור בישראל (מפי ציפי לבני בשנת 2008 בהצהרה "לא תמיד אפשר להחזיר את כל החיילים הביתה" ומפי אהוד ברק בשנת 2009 כשאמר "גלעד שליט לא יוחלף בכל מחיר") זכו לקיתונות של ביקורת בתקשורת. כל שאר הפוליטיקאים חוששים להשמיע את קולם שמא יאבדו כמה נקודות רייטינג בקרב קהל מצביעיהם. כך יוצא שאותם אמצעי תקשורת שתוקפים את מי שמשמיע את קולו נגד המגמה השלטת הם אלה המייצרים עוד ועוד תוכניות המחזקות אותה. כך, כמו במקרים אחרים בעבר, עלו אמצעי התקשורת, הזכיינית קשת במקרה הנוכחי, על הגל הכי פופולרי בקרב הציבור, ועל-ידי כך אף העצימו אותו. צו השעה, הפוליטיקלי-קורקט, הוא הבעת הזדהות רגשית קולקטיבית לנוכח סבלו של אחד מאיתנו. התקשורת הפופולרית, בדפוס, בשידור וברשת, היא המנצחת על סימפוניית הרגשות המתפרצת הזו. ברם, סוגיית גורלה לטווח ארוך של החברה, המדינה וקהילת הלאום מורכבת מדי, ולפיכך אינה מתאימה לטיפול החדשותי והבידורי, סוחט הרגשות, של הערוצים המסחריים. פרופ תמר ליבס היא פרופסור מן המניין ומחזיקת הקתדרה של קרל ומתילדה ניוהאוס במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית ד"ר זהר קמפף הוא חבר סגל במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית
המשבר ביוון מתפשט לכל העיתונים הישראליים, אולי גם לארה"ב \| אולמרט בראשונטורס, כנראה מחוץ להולילנד \| "ישראל היום" מפרגן למיקי רוזנטל	"אפשר גם אחרת", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של אלוף בן במוסף "השבוע" של "הארץ". "בשנים האחרונות גייס צה"ל מאות חרדים, ואת המהפכה מוביל חיל האוויר. צה"ל זקוק לכמות, איכות ומוטיבציה של מתגייסים, הצעירים החרדים זקוקים לפרנסה ותעסוקה. ממפגש הצרכים הזה נולד מודל שמאפשר לחרדים לשרת תוך שמירה על אורח חייהם". "לבני להארץ:", נפתחת הכותרת הראשית של "הארץ", "מוכנה לחבור לנתניהו כדי להיאבק לצדו בסחטנות החרדית". "רוב האוכלוסייה של המדינות שהסתבכו במשבר האג"ח באירופה – יוון, ספרד, פורטוגל ואירלנד – היא קתולית. האם יש קשר בין דת למשבר כלכלי?", שואלת כותרת משנה של טור בעמוד הפותח של "דה-מרקר". במקומון "ידיעות חולון–בת-ים" מדווחת לימור סימון: "שלושה בקבוקי תבערה נזרקו במוצאי שבת לעבר אולם הספורט בקריית-שרת, שנערך בו כנס של עדי-יהווה. הכנס נערך בחולון זו הפעם השלישית, והשתתפו בו 900 איש. חרדים מהשכונה תלו בה שלטי אזהרה שבהם נכתב: זהירות, מיסיונרים בחולון – הנה קמו להם רשעים ארורים שהגיעו לרצוח נפשות ונשמות בישראל, כבימי האינקוויזיציה, שהיו שוחטים יהודים בדם קר". "הצרה היא שחולדאי לא באמת רוצה ללמד את החרדים מתימטיקה, הוא רוצה להפוך אותם לתל-אביבים", כותב חגי סגל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". בטורו השבועי ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע כי חקירת פרשות השחיתות והשוחד בכיכובו של אהוד אולמרט היא "אובססיה" של רשויות החוק. לא נכון, ברנע כותב כי זו "שאלה מציקה", אם החקירות הפכו לאובססיה. ברנע כותב עוד כי עד המדינה הוא סחטן ושקרן והגרסה שלו לפרשת הולילנד היא שקרית. לא נכון, ברנע כותב כי עד המדינה הוא סחטן ושקרן וכי את הגרסה שלפיה בעניין פרשת הולילנד הוא דובר אמת השתילה הפרקליטות בתקשורת. ברנע כותב גם, באשר להגשת עוד כתב אישום נגד אולמרט (מינויים פוליטיים), כי "מנסים להעמיס על גבו של אולמרט עוד ועוד תיקים בתקווה סמויה שיסכים לעסקת טיעון או ישים קץ לצרותיו בדרך אחרת". טעות. ברנע כותב כי זו רק "הרגשה" ש"אין כמעט מנוס" ממנה. ברנע קובע כי בכל מקרה, בפרשת הולילנד אין בכיר מושך בחוטים, והאשם המרכזי הוא מי שתיווך את הכסף בין המשחדים העלומים למשוחדים: "לא היתה כאן פירמידה שאדם אחד עמד בראשה, אלא מאכער אחד (לפי גרסת התביעה, מאיר רבין)". קביעה זו מובאת ללא הסתייגויות. על שער "מעריב" מודפסת תמונה של אולמרט וזקן יחד בבית-המשפט, תחת הכותרת "שוב ביחד". בכיתוב התמונה, דבריו של אולמרט אתמול בפני המצלמות בבית-המשפט: "מתנהל נגדי ציד מכשפות ברוטלי, אכזרי וחסר רחמים – מהסוג שלא נראה בישראל". במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כותב מרדכי גילת: "נאמר כאן בצורה הברורה ביותר: נכון להבוקר אהוד אולמרט מחוץ לטיוטת כתב האישום המסתמנת בפרשה". לפי גילת, החוקרים לא הצליחו להביא ראיות "מסוימות מאוד" הקושרות את אולמרט לכספי השוחד, אולם הם עדיין מחפשים. עורכי "ידיעות אחרונות" בחרו לצטט את הקטע הפותח מטורו של ברנע על שער העיתון. בקטע: תמליל מחקירה בפרשת ראשונטורס של מי שהיה ראש האגודה למען החייל, שעולה ממנה כי אולמרט היה דווקא בסדר גמור, וברק הוא מי שמתנהג כנהנתן, וגם ביבי. ב"ישראל היום" מצאו לנכון לצטט מהעדויות במשפט ראשונטורס שמתנהל עכשיו, ראשי עמותות וארגונים שלא היו מרוצים מהחיובים הכפולים שהתגלו להם. "עדה במשפט ראשונטורס: הרגשנו שהונו אותנו" היא אחת הכותרות על שער העיתון. "אולמרט: זה ציד מכשפות" היא הכותרת הגדולה בראש עמ 6 של "ידיעות אחרונות". באותו מוסף שבו כותב ברנע כותב גם חנוך דאום על כתב האישום נגד אולמרט בעניין המינויים. דאום קובע שכתב האישום הוא "הזוי", ופוסק כי התנהלותו של אולמרט חוקית וכשרה. בסופו של אותו מוסף כותב מאיר שלו על פרויקט הבנייה הגדול המתוכנן להיבנות בפתח המושבה הגרמנית בירושלים: "כמו בפרויקטים אחרים, גם כאן ניצבים הון וקשרים שאין לסתם אזרחים היכולת להילחם בהם. אבל לציבור הירושלמי לדורותיו יש נשק אחד שאותו אי-אפשר לקחת: זיכרון. מי ששמו נכרך בירושלים, לטוב ולרע – ייחקק בתולדותיה. וכך, לא רק שמות מגיניה ואוהביה של העיר, משורריה, נביאיה וכובשיה. גם שמות מהרסיה ומכעריה יירשמו בזכרונה לעד". אם אפשר, אני בכל זאת הייתי מעדיף להסתמך על בית-המשפט, המשטרה והפרקליטות, ולא על הזיכרון של תושבי ירושלים, או כל עיר אחרת. "השבוע הגורלי של אירופה" היא הכותרת הראשית של "דה-מרקר". המאמר הפותח את הגיליון הוא "מתוך מאמרים שפורסמו ב-2003–2005" על-ידי "רפי פרסיץ, פרשן דה-מרקר שהלך לעולמו ב-2009, חזה את מפולת גוש היורו כבר לפני שנים". "טלטלה בוול-סטריט" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", בעקבות ירידות בבורסה האמריקאית. בכותרת המשנה לראשית מצוטט בנקאי אמריקאי אלמוני כאומר: "המשבר ביוון – איום אמיתי על ארה"ב". "פאניקה בארה"ב", נפתחת כותרת המשנה בדיווח בעמ 4 ב"מעריב" על הבורסה שם. "פה, אצלנו, במרחב העצום של המערב התיכון שהיה לפנים ליבת התעשייה האמריקאית והפך ברובו לשטח נטוש ומחליד, עם שיעורי אבטלה ועוני חריגים ומערכת חינוך ירודה, האנשים מיואשים מכל פוליטיקה באשר היא. מקרה אובמה רק חיזק אצלם את תחושת הדחייה. במרחק של כמה עשרות קילומטרים בלבד מהמשרד הנאה בו אנחנו יושבים עולה כפורח החזון המבהיל של הפופוליזם האמריקאי, תערובת דליקה ומסוכנת של ציניות, בדלנות ושנאת אליטות". הדובר: אלמוני, "מראשי המועצה למדינאות של שיקגו", המצוטט בטורו של סבר פלוצקר ב"ממון". עוד כותב פלוצקר: "המועצה עורכת סקרי דעת קהל כלל-אמריקאיים, הנחשבים הכי אמינים: לפי הסקר האחרון, שני שלישים מתושבי אמריקה בטוחים שילדיהם יחיו במדינה גרועה יותר מזו שבה חיו הוריהם וברמת חיים נמוכה מהוריהם. הכיוון למטה. האמונה במחר טוב יותר, בשיפור המתגלגל מדור לדור, היתה מאז ומתמיד התמצית של החלום האמריקאי". בכותרת המשנה של הטור, המוקדש למתקפה חריפה על אובמה ולדברי הערצה ופרגון לשותף עסקי של בנק הפועלים וליו"ר הבנק סרוסי, נכתב: "העתיד של ארה"ב לא שחור, אבל הוא גם לא ורוד". "הגוש הממאיר" היא הכותרת הראשית על שער "דה-מרקר ויק": "בקצב מסחרר נזרקות כלכלות אירופה למציאות מבעיתה. חובות, אבטלה, מחסור. קודם היתה זו אירלנד, אחר-כך יוון, פורטוגל, ועכשיו ספרד. סוף העולם שהכרנו הגיע – מי הבאה בתור?", נכתב בכותרת המשנה. "אני לא מודאג", נכתב בפתח כותרת המשנה לראיון של אלדד בק עם מיגל מורטינוס, הנשיא התורן של האיחוד-האירופי ושר החוץ של ספרד. כותרת הראיון גם היא ציטוט: "יש לנו את המוחות והמשאבים כדי לחזור לצמיחה כלכלית". כותרת הביניים הראשונה היא "הכלכלה הספרדית יציבה", והפסקה החמישית נפתחת במלים "מורטינוס הוא אופטימיסט בלתי נלאה". אחת הכותרות על שער "הארץ": "בוול-סטריט חוקרים אם תקלה הביאה לנפילה החדה מאז 87" (רונית דומקה). הכותרת הראשית של "מעריב": "ראשי מערכת הביטחון: משא-ומתן מיידי עם אסד"; "ראש המוסד, הרמטכ"ל וכל הקצונה הבכירה משוכנעים שיש להוציא את סוריה מציר הרשע. הרקע: הערכת אמ"ן כי אם סוריה לא תעלה על מסלול השלום, היא עלולה לבחור בהסלמה. הנשיא הסורי עדיין ממתין לאיתות מנתניהו ומארצות-הברית, אבל מתקרב לחיבוק האיראני" (בן כספית). "חשיפה: היוזמה הסודית לקיצוץ שכר הבכירים" היא כותרת הגג לראשית על שער "ידיעות אחרונות". הראשית: "מס עשירים". לפי גד ליאור, "בעקבות הזעם הציבורי על שכר העתק של בכירים במשק: משרדי רה"מ והאוצר מגבשים תוכניות לקיצוץ המשכורות המנופחות. אחת ההצעות: 60% מס למרוויחים 200 אלף שקל בחודש". איך לא חשבו על זה קודם. "לירות זרחן בשליח" היא כותרת ביניים בטור של אסף גפן ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "התחקיר של תחיה ברק וצדוק יחזקאלי, שמתפרסם היום בידיעות אחרונות וחושף את עברו של גולדסטון במערכת המשפט הדרום-אפריקאית בתקופת האפרטהייד, הוא סיפור מרתק. לצד הגילויים העובדתיים, הוא מגלה דברים מעניינים על אנשים טובים במשטרים רעים, על כתמי העבר שתמיד יצוצו מתישהו בעתיד ועל צביעות אישית. מה שאין בו זה איזשהו קשר לדברים שנכתבו בדו"ח גולדסטון", כותב גפן, שממשיך במתיחת ביקורת חריפה על הכתבה ב"ידיעות", "חגיגה על התחת של גולדסטון" ש"ממשיכה את הקו שבחרו רוב הישראלים: להתעלם מהבשורה ולירות זרחן בשליח". כעת נותר לראות אם "ידיעות" אכן יאמצו את הקו ויירו זרחן באסף גפן. "אחוזת דני" היא לשון ההפניה על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", ו"כאן מצפצף בכיף" היא כותרת הכתבה של גיא ליברמן ואיילת פישביין. התחקיר מטפל באופן פרטני בבית המידות שבנה דני דנקנר בעתלית, על אותה קרקע של חברת מלח, שבגין שינוי הייעוד שלה הוא חשוד כעת במתן שוחד. לפי התחקיר, דנקנר בנה את הבית על קרקע של המינהל שלמעשה לא אישר מעולם את מכירתה. בעוד פישביין וליברמן צוללים לתוך מסמכי התכנון והבנייה, סיירה רנית נחום-הלוי בעתלית והביאה אתמול ב"דה-מרקר ויק" תמונת מצב שלפיה משפחת דנקנר מתנהלת לכאורה בעתלית כבתוך שלה, מקורבת ותומכת בנבחרי הציבור, נותנת צדקה לנזקקי העיירה, אולם פוגעת בהם באמצעות עבירות בנייה ואיכות סביבה של מפעליה ובתיה הפרטיים. "במשך השנים הפך בית הפועלים המקורי לאחוזה הנפרשת על פני שישה דונמים", נכתב בכתבה של "ידיעות". "שם הרחוב, למרבה האירוניה, הוא מלח-הארץ. בכניסה לרחוב, שביתו של דנקנר הוא בית המגורים היחיד בו, ניצבים שני תמרורים: אין כניסה ואין מוצא". המועמד השמרני דייוויד קמרון הוא כנראה ראש הממשלה הבריטי הבא. "הערב ישיק ערוץ 10 את מהדורת חדשות שישי החדשה שלו", כותבים אופיר בר-זוהר ומיכאל רוכוורגר ב"דה-מרקר". "אנשי התוכנית בחרו להעלות על המחבת את הדג השמן ביותר בבצה המקומית וגם מפרסם חשוב – נוחי דנקנר, שמחזיק בחברות כמו סלקום, שופרסל ונטוויזן. הבחירה של מגיש התוכנית מיקי רוזנטל והעורכת רותי יובל להקרין פרופיל של דנקנר עולה בקנה אחד עם הצהרותיו של ערוץ 10 על יצירת אלטרנטיבה בועטת ונשכנית יותר בהשוואה לערוץ 2 הפופולרי". כתבי "דה-מרקר" כותבים על כוחו של דנקנר ("נשק גרעיני") וכי הפסקת הפרסום של סלקום בערוץ 10 כנראה אינה קשורה לכתבה. כזכור, מו"ל "הארץ" עמוס שוקן רמז בזמנו כי דנקנר הטיל חרם מודעות על קבוצת "הארץ". ב"ישראל שישבת" לא מפספסים את ההזדמנות לחבוט בעיתונאי כוכב מהעיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה על שער המוסף לראיון מעניין של ליאור רדושיצקי עם רוזנטל: "בפינה השמאלית: בלי עניבה ועם בוץ מהשטח, מיקי רוזנטל בערוץ 10. בפינה הימנית, בלי אגנדה אבל עם גל ופאסון: יאיר לפיד בערוץ 2". זו כמובן טעות: ללפיד אין מי יודע מה פאסון, ויש לו בהחלט אגנדה, גם אם קשה לפעמים לאתר אותה. היום למשל מתרחב טורו בן העמוד האחד ב"7 ימים" של "ידיעות" לכמה עמודים שבהם הוא מתאר פגישה שהיתה לו עם משלחת מתנחלות ומתנחלים וקורא להידברות עם המתיישבים ביהודה ושומרון.
יובל סער עובד בשלושה מבתי-הספר הגבוהים המובילים לעיצוב. יובל סער הוא גם העיתונאי הממונה על סיקור תחום העיצוב ב"הארץ"	היכן נמתח הגבול שבין מימוש עצמי לחציית קווים, והאם בכלל יש גבול כזה? כתבים ומבקרים בנושאי תרבות, הנמנים באופן מסורתי עם אחד המגזרים המקופחים של העיתונות הישראלית, מתחבטים דרך קבע בנוגע לאופן שבו ניתן להתפרנס מסיקור תחומיהם וממינוף שמם ומומחיותם במעגלים שבהם הם פועלים. כך, למשל, עיתונאים הכותבים על אמנות הם לעתים גם אוצרים ומרצים פעילים, ועיתונאים העוסקים בקולנוע שולחים לעתים יד גם בתסריטאות, בהוראה ובעבודתן של ועדות תקצוב. מעגל דומה, אם כי דל בעיתונאים, הוא מעגל העיצוב, שבו פועל כיום מטעם העיתונים היומיים המרכזיים עיתונאי אחד בלבד – המועסק במקביל על-ידי שורה של גופים העומדים במוקד תחום הסיקור שלו. יובל סער, מעצב גרפי המועסק ככתב ומבקר העיצוב של "הארץ" משנת 2008, מועסק גם כמרצה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, במכון הטכנולוגי חולון ובבית-הספר הגבוה להנדסה ועיצוב שנקר. האם ניתן לעבוד בגוף מסוים ועדיין לשמור על מידה של הגינות כשניגשים לסקרו? סער, שסירב להשיב לשאלות כלשהן בנושא, טען בעבר כי שמירה על אובייקטיביות היא סוגיה מורכבת, וכי בהעדר "תעשייה" ממוסדת בתחום הסיקור שלו – אך טבעי למקד את הכתיבה במוסדות האקדמיים, שסגל העובדים בהם, לטעמו, ראוי להערכה. על-פי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, עיתונאי מנוע מלעסוק בכל "עיסוק, עבודה, שירות, יחסי-ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות" העלולים לעורר חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור. כתבותיו של סער, העומדות בסתירה לקוד האתי המחייב את עיתונאי כלי התקשורת שבו הוא מועסק, אינן כוללות גילוי נאות בנוגע לקשריו עם מושאי הסיקור. שלושת המוסדות שבהם מועסק סער, שהם מהמרכזיים בתחומיהם בישראל, עומדים באופן טבעי במוקד עבודתו העיתונאית, הכוללת לעתים גם עיסוק בגופים נוספים שעימם הוא מצוי בקשר מקצועי בכובעו כמרצה. בדיקה של כתבותיו שפורסמו באתר "הארץ" בפרק זמן של חצי שנה מעלה כי כ-76% מהן (28 מתוך 37) עוסקות – כנושא עיקרי או באופן משני אך מובלט – במוסדות שעימם יש לו קשר מקצועי, במרציהם, בבוגריהם ובתלמידיהם. כתבותיו של סער שאינן עוסקות באישים ובמוסדות הקשורים אליו עוסקות לרוב (בחמישה מקרים מתשעה) בנושאים בינלאומיים. בניכוי הכתבות העוסקות בנושאים בינלאומיים עולה שיעור הכתבות הקשורות לגופים שבהם מועסק סער לרמה של 86%. כתיבתו של סער, המתאפיינת בנימה חיובית, עוסקת לעתים גם בממונים הישירים עליו ובבעלי תפקידים בכירים במוסדות שבהם הוא מועסק. כמה מהם התקבצו יחד ברשימת "המשפיעים בעיצוב", שפורסמה בחתימת סער בחודש אוגוסט במסגרת פרויקט "100 המשפיעים בתרבות הישראלית" של "גלריה" וכללה 11 אישים – שישה מהם כאלה הממלאים תפקידים במוסדות שסער קשור אליהם. אחד מאותם משפיעים, שדורג במקום הרביעי מבין עשרה, הוא מייסד התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, שבה מועסק סער (כמה חודשים לפני פרסום הדירוג, לאחר פרישתו של המנהל, ריאיין אותו סער באריכות בלי לציין כי עבד תחתיו). מלבדו נבחרו לרשימה ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ושני מרצים בכירים בשנקר. במקום החמישי ברשימת הישראלים המשפיעים בתחום העיצוב דורגה מנכ"לית עיריית חולון, הגוף שבחסותו פועל מוזיאון העיצוב, שבו הנחה סער כנסים. שני מקומות מעליה דורגה האוצרת הראשית של המוזיאון. מתוקף הגדרת תפקידו, סער הוא הכתב המופקד מטעם "הארץ" על סיקור תערוכות בוגרי המחלקות לתקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי, צורפות ועיצוב קראמי של המוסדות שבהם הוא מועסק – אירועים מושקעים ומיוחצנים שהם גולת הכותרת של מסלול הלימודים. במסגרת זו עסק לאחרונה בהחלטתה השנויה במחלוקת של הנהלת שנקר לבטל את תערוכת הבוגרים לשנת 2013. הידיעה שפירסם על כך סער ב"הארץ" הביאה את עמדתו של דיקן הפקולטה לעיצוב, שלו יוחסה טענה שלפיה "המהלך זכה להצלחה עצומה ולתגובות נלהבות מצד הציבור, הביקורת, וגם הבוגרים ומשפחותיהם" (עמדות אחרות לא הוזכרו בידיעה). ברשימה שפירסם בבלוגו לאחר מכן, בעקבות ביקורת שהטיחו בו טוקבקיסטים בשוליה של ידיעה אחרת, פתח סער חרך לתפיסת העולם העומדת בבסיס מלאכת הסיקור שלו. "בבסיס העמדה שלי נמצאת ההערכה שיש לי לסגל האקדמי בבתי-הספר לעיצוב", כתב על הקבוצה שעימה נמנים מעסיקיו. "אפשר להתווכח איפה יותר טוב ואיפה פחות, מי עושה עבודה יותר מוצלחת ומי פחות, אבל כשאני מסתכל על רוב הדיקנים, ראשי המחלקות והמרצים – וכשאני מסתכל על התוצרים של הסטודנטים – אני באמת חושב שבאופן כללי נעשית פה עבודה טובה", הוסיף. "תעשייה הרי אין לנו, למרבה המזל יש אקדמיה. רוצים לקרוא לזה לקקנות? תרגישו חופשי. רוצים להגיד שזה בגלל שאני מלמד בשנקר, בחולון ובצלאל, ושכתוצאה מכך אין לי ראייה אובייקטיבית? יכול להיות. אגב, מי כן אובייקטיבי? סטודנט שלמד במחלקה? מרצה במוסד אחר? אני לא בטוח שזה כל-כך פשוט, ובכל מקרה אני לא מסתיר כלום". לכתבה זו סירב סער למסור תגובה. פניות לקבלת תגובה מעורכת מוסף "גלריה" של "הארץ", ליסה פרץ, נותרו בלא מענה.
וכך מצטופפים בקוקז שעל הגבול האלבני ובבלאצה שעל הגבול המקדוני מאות כתבים, ומחפשים נואשות אחר הזוועה של היום. במובן מסוים, הם צד במלחמה. הם מתפרנסים ממנה	סקופיה, מקדוניה, היא מקום טוב ללמוד בו את חוקי ההיצע והביקוש. בעיר הגדולה הזאת, למעלה ממיליון נפש, יש רק שני בתי-מלון מדרגת 5 כוכבים: "אלכסנדר פאלאס" ו"קונטיננטל". ה"פאלאס" נכבש על-ידי רשתות הטלוויזיה האמריקאיות והבינלאומיות. כבלים רצים מחדר לחדר, צלחות לוויין ממלאות את מגרש החניה, ולידן, מול הנוף הירקרק, עמדות שידור. השדרנים, בחליפות ספארי קרביות, משמיעים את נאומי המלחמה שלהם במרחק של עשרים מטר מהמיטה, בקו אווירי. "קונטיננטל", הצנוע יותר, הוא מרחב השליטה של התקשורת האירופית. בשני בתי-המלון אין חדר אחד פנוי בחודשיים הקרובים. אין מעל השולחן. מתחת לשולחן אפשר להשיג בסקופיה הכל. בתוך שבועות עברה מקדוניה מכלכלת שלום לכלכלת מלחמה. המדינה מצויה, למעשה, תחת כיבוש של נאט"ו. המרחב האווירי שלה נשלל ממנה, והקשר עם יוגוסלביה, השכנה והאחות הבכירה, נותק. סחר החוץ מושבת. הדינר, המטבע המקומי, איבד את כבודו. את מקומו תופסים המארק הגרמני והדולר. בתוך כלכלת המלחמה נוצרת כלכלת תקשורת. גדוד של מתורגמנים, נהגים וסרסורי מידע צובא יום-יום על בתי-המלון בתקווה לצוד עיתונאי מזדמן. מחירי השירותים פתוחים למשא-ומתן. המחיר הבסיסי של נהג ליום עבודה הוא מאה דולר, אבל על כל גיחה לאזור עוין נדרשת תוספת סיכון. מתורגמן עולה סכום דומה. כאשר ביקשתי לנסוע לגבול אלבניה, 150 קילומטר מערבה מסקופיה, אמר צצי, הנהג והמורה שלי לרוח הבלקנית, מצטער, אני לא יכול לנסוע לשם. לאלבנים יש חשבונות איתי. צצי, או בשמו המלא, ואטיסלב יאקומובסקי, הוא ממוצא מקדוני. המקדונים מהווים שבעים אחוז מאוכלוסיית מקדוניה. שלושים האחוזים הנותרים הם אלבנים. המקדונים-מקדונים מתעבים תיעוב היסטורי, לאומי ודתי, את האלבנים-המקדונים. לבם עם הסרבים, שעורכים טיהור אתני לאלבנים מעבר לגבול. צצי פעיל בארגון מחתרתי-למחצה של הסרבים במקדוניה. ירשתי אותו מכתב "ידיעות אחרונות" בועז ביסמוט, שהיה חלוץ העיתונות הישראלית בחזית מקדוניה. מה יהיה, שאלתי את צצי. ביום הקודם נתתי לו מאתיים דולר, לשחד את פקידי שגרירות יוגוסלביה בסקופיה שייתנו לי אשרת כניסה לתוך יוגוסלביה. המתווך היה מקומי, רגזן למראה, שומר-הראש של מנהיג הארגון הפרו-סרבי דראגישה מילשיץ. הוא קבע איתנו פגישה ליד שגרירות יוגוסלביה, לקבל את האשרה. כשבאנו, אמר שיש בפנים מסיבת עיתונאים. אי-אפשר. לאחר שעה פגשנו אותו בעיר. יש קשיים, אמר. בשגרירות דורשים עכשיו שאפרסם מאמר חיובי על הסרבים, ואז נראה. ביקשתי מצצי שיבקש ממנו שיחזיר את הכסף. הוא נעלב. היום לא, אמר, אבל מחר אולי כן. יהיה בסדר, אמר צצי. בימי שלום הוא מייבא למקדוניה דגים. יש לו גם שכונה בסקופיה, שאנשיו מאבטחים אותה, ובקרוב יפתח מסעדה. הוא מוקף בבחורים צעירים, בריאים, חמושים. טיב עסקיו מצדיק, כנראה, את מכונית הספורט הסגולה אם.גי קבריולט שהוא מסיע אותי בה לאורך נתיבי הסבל העצובים של הפליטים מקוסובו. אני מרגיש בה כמו החייל האמיץ שווייק בכיסא-הגלגלים של הגברת מילר. אני אסדר לך נהג עם קשרים באזור האלבני, אמר צצי. מאוד מסוכן שם. הוא שלף סלולרי וחייג כמה מספרים. לאחר שעה הופיע בחור צעיר, מקדוני, בסיטרואן ישנה. הוא לקח אותי אל אבא שלו. אבא תפס את מושב הנהג, ובתו התיישבה מאחור. הוא ידע מלים אחדות בצרפתית. הבת, סטודנטית, גמגמה באנגלית. יחד היינו צוות. המלחמה ביוגוסלביה היא סיפור מסובך מדי לסטנדרטים של התקשורת המודרנית. יותר מדי היסטוריה. יותר מדי שמות קשים להיגוי. יותר מדי עמימות בעובדות ויותר מדי פרטים. העורכים בבית מצפים לקבל מהכתבים בשטח חומר בהיר, מתומצת, חד-משמעי, עם זווית אנושית מרגשת. בעיקר הם מצפים לקבל דם, זוועה, משהו שיזעזע לרגע את נימי נפשו של צרכן התקשורת המערבי השאנן, המפונק. וכך מצטופפים בקוקז שעל הגבול האלבני ובבלאצה שעל הגבול המקדוני מאות כתבים, ומחפשים נואשות אחר הזוועה של היום. במובן מסוים, הם צד במלחמה. הם מתפרנסים ממנה. האחראים שביניהם מקפידים לפרסם מה שמספרים להם. האחראים פחות ממציאים. אחד ממציא טבח והאחר ממציא אונס קבוצתי. הסרבים יכחישו, אולי, אבל מי מאמין לסרבים. נאט"ו מפעילה מכונת תעמולה משומנת, שמטרתה לצייר את נשיא יוגוסלביה, סלובודאן מילושוביץ, כפושע מלחמה, אחיו התאום של סדאם חוסיין. מילושוביץ הוא אכן פושע מלחמה. הסיבוב הקודם במלחמות יוגוסלביה, בבוסניה, סיפק שפע הוכחות לטענה הזאת. אבל יש משקל מסוים לטענה הסרבית, לפיה התקשורת המערבית קונה ללא הסתייגות כל סיפור זוועה שמוכרים לה התועמלנים של נאט"ו. היא קונה משתי סיבות: גם משום שהאהדה האינטואיטיבית שלה נוטה אל הצד הצודק, הצד "שלנו", וגם משום שבלי זוועה אין סיפור. הפליטים שבורחים מחבל קוסובו מעדיפים בדרך-כלל לשתוק. הם אינם יודעים מה עלה בגורל קרוביהם, ופוחדים שמלה מיותרת תביא עליהם את נקמת המשטרה הסרבית. הם גם רוצים לחזור הביתה, ולא יודעים מה יילד יום. הם חשדנים ומבוהלים. התקשורת מצפה מהם ליותר מדי. גם עדויות מזעזעות. גם סיפורים מרטיטים שירטיבו את עיני העולם. גם תוכניות לעתיד וגם הכרת תודה לסיוע שהם מקבלים. "האם אתה יודע שגלי-צה"ל עורכים יום התרמה למען פליטי קוסובו?". השאלה ודאי לא נשאלה בנוסח הזה, אבל זאת היתה רוחה. מה ישיבו אנשים מוכי אסון, קורבנות מלחמה, שלא שמעו עד היום על גלי-צה"ל, ואפילו על ערוץ-7 לא שמעו. בנמל התעופה של סקופיה מצעידים קבוצה של פליטים אל מטוס שייקח אותם לתורכיה. מציבים שני שערים מגנטיים וקבוצה של סלקטורים, בכיסויי-פה סטריליים ובכפפות, שיבואו איתם במגע. ממול מציבים את התקשורת. העיתונאים יודעים שהפליטים מוטסים לתורכיה, אבל הפליטים לא יודעים. הדובר המקדוני מבקש מהכתבים שלא יספרו: הוא חושש שכאשר תיוודע להם האמת, יתחילו להשתולל. מגיעים אוטובוסים ופורקים את מטענם האנושי. המגנומטרים לא מצפצפים: או שהם לא פועלים, או שהפליטים לא הספיקו לקחת איתם שום חפץ מתכתי. מיד אחר-כך ממששים אותם הסלקטורים. אשה בהריון מצטווה להרים את שולי הסוודר שלה. הסלקטורית ממששת את בטנה, ליתר ביטחון. "אתם יודעים שאתם נוסעים לתורכיה?", צועקים העיתונאים. הם מצפים למחזות קורעי לב. הפליטים, מותשים, מקבלים את גורלם בשתיקה. אשה אחת, עירונית על-פי לבושה, בוכה, ומיד מתמקדות בה כל המצלמות. "אל תראו אותי שאני לבושה יפה מדי", היא אומרת. "ברחתי פתאום". ואז אומר השוטר המקדוני "היידה". לא כמו "היידה שרה", באהבה, אלא בקוצר-רוח, כמו שהעגלונים בארץ היו מדברים פעם אל סוסיהם - והמצלמות ננעלות, והפליטים הולכים לגורלם. גיליון 20, מאי 1999
מפלגת "הדמוקרטית" שנולדה במחאת בלפור מציעה חוקה לפיה המתפקדים הם הריבון על הנעשה בסיעה ובכנסת. בין היתר, יוכלו להדיח ח"כית או ח"כ שאינם מתנהלים לרוחם, או להכריע בסעיפי ההסכם הקואליציוני. היום מתקיימים הפריימריז לרשימה, ובקרוב נגלה: האם יש להם סיכוי להיכנס לכנסת?	עוד בשקוף: האם יש למפלגה סיכוי? באוגוסט הם עשו סקר שהראה שמפלגה שתקום מהמחאה תקבל 17 מנדטים. אבל זה היה באוגוסט. מאז גם לא הצטרפו מספיק אישים מוכרים ברמה הארצית. המייסד ויו"ר המזכירות הזמנית של ועדת הבחירות, פרופ אהוד שפירא, אמר לי כי אם הם ימשיכו לדשדש בסקרים, המתפקדים יחליטו יחד ביום ראשון, באופן דמוקרטי, האם לפעול לחיבורים, והאם בכלל להגיש את הרשימה לכנסת. בין המתמודדים בפריימריס הדיגיטלי שנערכים היום: עו"ד ברק כהן, חברת הכנסת לשעבר מלי פולישוק בלוך, יגאל רמבם, חנאן אלסאנע ו-55 מועמדים נוספים. בעשירייה הראשונה ישובצו לפחות 5 נשים. ברביעייה – שתי נשים. התוצאות יוצגו מחר, ואז המתפקדים, כאמור, יחליטו על המשך הדרך.
ערן זינגר מספר על תוכניתו "מרחאבית" המשודרת ברשת ב ומוקדשת לערבים בישראל • "האתגר פה הוא לעקוף את המחסום הפוליטי" • ראיון	בפתח השנה השנייה של מדד הייצוג, המיזם שבוחן את שיעור המרואיינים הערבים בתקשורת הישראלית, הזמנו לראיון את ערן זינגר, הכתב לענייני ערבים של רשת ב. זינגר מגיש מדי שבוע את התוכנית "מרחאבית", שכל כולה מוקדשת לסיקור החברה הערבית בישראל. להלן גרסה ערוכה של הראיון שקיימו עם זינגר אורן פרסיקו ונמרוד הלברטל בתוכנית "קול העין". עבור מי שלא מכיר את "מרחאבית", במה אתם עוסקים? "התיימרנו בתחילה לעסוק בכל מה שקשור במרחב הערבי. אפילו חשבנו לקרוא לתוכנית מגזין המזה"ת כדי לגעת באייטמים שאנחנו לא מצליחים להגיע אליהם בעיסוק השוטף. אבל בחלוף הזמן החלטתי שצריך לתת במה לדברים שלא מקבלים סיקור דווקא בזירה הפנימית. כלומר, מה שאני מכנה ערבּ אל-דאחל, ערביי ישראל. זאת המסגרת הטובה והיחידה שיש לי ככתב, שעוסק בתחום של המזרח התיכון והעולם הערבי, לעסוק בנושאים שלרוב לא מקבלים ביטוי בתקשורת העברית". אתה יכול לתת לנו כמה דוגמאות? "אתן לך דוגמה של התוכנית האחרונה. דיברו רבות בימים האחרונים על התמונות המזוויעות מבית-האבות בחיפה, שבו היו העדויות המצולמות הקשות של ההתעללות בקשישים. וזאת הזדמנות מצוינת לשאול מה קורה במגזר הערבי, עד כמה נפוץ השימוש במה שמכונה דיור מוגן ועד כמה בוחרים במגזר הערבי לשכן את ההורים המזדקנים במסגרות האלה, כשכבר קשה לטפל בהם. ושמענו שם תשובות מאוד מעניינות. זאת דוגמה לאייטם שלא יכול לקבל ביטוי בתקשורת השוטפת. "האתגר פה הוא לעקוף את המחסום הפוליטי. לא שאכפת לי מה חושבים עלי, אבל אוטומטית כל מי שמזוהה עם תכנים שקשורים בערבים מתויג כשמאל, ובתוכנית אני מתאמץ שהיא לא תיגע בפן הפוליטי, וחקקתי את הסיסמה שפוליטיקאים לא מראיינים. לא עמדתי בזה, כי היו פוליטיקאים ערבים שכן תרמו לאייטמים שרציתי לעסוק בהם, אבל זאת לא תוכנית שעוסקת באספקט הפוליטי, של ימין ושמאל". למה בעצם? "כי זה יש בלי סוף". יש בלי סוף, אבל אפשר לתת ביטוי לא רק לאחמד טיבי. יש פוליטיקה במובן העמוק של המלה שאפשר לדבר עליה גם עם מנהל בית-ספר, וגם עם איש חינוך או רופא. הנושא שזור בשגרת החיים של כולנו כאן. "אם אני מביא נושאים שכן יש בהם נגיעה פוליטית, אני תמיד אראה את השטחים האפורים. הרי השחור והלבן כל-כך ברורים בארץ, וגם הדיון הרדוד. למשל אביא אייטם שהיה לפני שבועיים, קריאה משותפת של חבר במפלגת הבית-היהודי, הרב דנינו שמו, ואיש התנועה האסלאמית מהפלג הדרומי, שקוראים בקריאה משותפת לפתוח בוועדת חקירה בעקבות אירועי אום אל-חיראן. אייטם שמלמד שאם בכל זאת אני רוצה לעסוק בפוליטיקה, לא כל מי שבצד הימני של המפה חושב שאסור בכלל לחקור ולבדוק את החששות והחשדות של הערבים שהמשטרה נהגה שלא כדין בסיפור של אום אל-חיראן. "בכלל, המטרה בתוכנית היא לדבר דווקא בתקופה הכי קשה. היה אירוע קשה ברעננה לפני כשנה של אשה ערבייה, מוחגבה – כלומר עוטה חיגאב – שהותקפה באמצע הרחוב ואיש לא ניגש לסייע לה. היתה איתה שיחה מאוד קשה. אבל לא הסתפקתי רק בשיחה איתה. עשיתי גם שיחה עם בחורה מאוד צעירה, גם היא עוטה חיגאב, ואני לא חושב שיוצא הרבה למאזינים דוברי עברית, יהודים, לשמוע פעם איך זה נשמע מהצד של החיגאב. והיא התחילה לספר איך היא כבר רגילה שמסתכלים עליה בצורה חשודה ואיך היא אוטומטית מושיטה את התיק, כי היא יודעת שיבדקו אותה גם אם אחרים לא בודקים. "אני מנסה להראות שמאחורי הפוליטיקה והימין-שמאל והשחור-לבן יש בני אדם, והם הרבה יותר מורכבים ומעניינים ממה שפוליטיקאים ושיח תקשורתי רדוד מנסים להראות. וזאת המטרה של התוכנית. אני עושה את זה גם באמצעות מוזיקה, באמצעות תרבות. אני מנסה להביא לא רק שיחות עם אנשים מעניינים אלא גם אנשים שעוסקים בתחומים שלמגזר היהודי יש פחות גישה אליהם בכלי התקשורת הקונבנציונליים". הזכרת את אום אל-חיראן, בימים אלה אנחנו מבינים שהכותרות הראשונות שיצאו מהאירוע שם כנראה לא היו מדויקות. הרבה מאוד כתבים, עמיתיך, פרסמו כותרות בשם המשטרה, בלי אפילו להזכיר את המקור, כאילו מדובר במחבל שאולי קשור לדאע"ש וכיוצא בזה. איזו ביקורת, מחשבות או מסקנות, יש לך בעקבות הסיקור הזה, שהתברר כשגוי? "קודם כל באתי לאום אל-חיראן כשבועיים לאחר האירוע, כשכל האבק קצת שקע. רציתי לבוא ולראות בשקט את התמונה. אני לא אוטומטית חשבתי שבטוח שהתושבים צודקים והמשטרה אי-אפשר להאמין לה. ישבתי ליד אחד האנשים, אדם מאוד מרשים בשם ראאד אבו-אלקיעאן, קרוב משפחתו של יעקוב המנוח, ודיברנו. הוא עשה לי שם סיור במשך שעה והתיישבנו וניגבנו חומוס ולבנה והיתה אווירה מאוד טובה, ובתוך האווירה הטובה הזאת הוא אומר לי ומה לגבי ארדן? איך שהוא מאשים אותנו שהוא היה דאע"ש. אתה מאמין לארדן?, הוא שואל אותי, ואני אומר לו: אני לא מאמין לו, אבל אני גם לא מאמין לך. "אני חושב שהיה פה משהו שהוא הרבה יותר מורכב ממה שמסוגלים להבין, וכמובן שהמשטרה טעתה כשהיא מיהרה בתוך 40 דקות... הרי דאע"ש לא מודיע בתוך 40 דקות שזה פיגוע שהוא עשה. היתה פה פאשלה. ומעבר לפאשלה התפקודית של המשטרה, כפי שהיא מסתמנת עכשיו, היתה פה כנראה פאשלה הסברתית מאוד קשה. כשאתה מתייג אוטומטית ציבור שלם ואתה לא בודק כי אוטומטית כל ערבי הוא מחבל בעיני כל-כך הרבה אנשים, זה נורא, זה טראגי, וזאת בדיוק המטרה של התוכנית שלי. לא לתייג אוטומטית אנשים רק בגלל שיש להם חיגאב על הראש או שהם אומרים אללה אכבר. צר לי שהתקשורת, וגם חלק מהקולגות שלי, לא ידעו בצורה יותר ברורה לבוא ולסייג ולומר: המשטרה טוענת שהוא איש דאע"ש, אלא ישר ציטטו את ההודעות של המשטרה, ועל כך כנראה שילמנו מחיר כבד ביחסים שלנו עם האוכלוסייה הזאת". במדד הייצוג אנחנו בוחנים את התדירות והאחוזים של מרואיינים ערבים במהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה. ויש מנקודת המבט הזו טענה שדווקא ייחוד של תוכנית אחת לחברה הערבית פוגם בהיכרות של הציבור היהודי עם החברה הערבית, וסוגר אותם במעין גטו. אולי עדיף להשקיע מאמץ בשילובם במהדורות כלליות, מה דעתך? "דעתי אינה מגובשת דיה בעניין הזה. אם לא היינו עושים תוכנית כזאת אז היו אומרים אתם לא מדברים על הקהל הזה. עכשיו אני אענה לך בתשובה יהודית מאוד: אז מה תגיד על החרדים? גם לחרדים יש תוכנית, מלווה מלכה במוצ"ש. כמה מרואיינים חרדים אתה שומע מעבר לפוליטיקאים? אותו הסיפור עם הערבים. יש קבוצות באוכלוסייה שלא מקבלות בצורה שוטפת את היחס השווה שמגיע להן. כמה רופאים ערבים מתראיינים בנושאי רפואה? כמה עורכי-דין ערבים מתראיינים בנושאי משפטים? מעטים מאוד, אבל מאיפשהו צריך להתחיל, נכון? ואני חושב שהתוכנית הזאת היא התחלה טובה. "אני מקבל הרבה תגובות, ואני לא רוצה להחמיא ספציפית לתוכנית כמו שאני רוצה לתת מחמאה לרשת ב. נעשה פה לדעתי מעשה גדול מאוד. העובדה שאתה מדבר אל שתי אוכלוסיות בו זמנית, אל הערבים שרוצים לשמוע באייטמים שמעניינים את הציבור שלהם, וגם רוצים לשמוע איך הציבור השני שומע על האייטמים האלה כדי שיידעו שזה משודר; והציבור היהודי, שלא יודע מספיק על הערביוּת, לא יודע מספיק על האסלאם, לא יודע את ההבדל בין שיעה לסונה. ובטח לא יודע מה חושב באמת הציבור הערבי בארץ".
ממשלת אוסטרליה בוחנת הצעה שנויה במחלוקת להקמת מועצת עיתונות חדשה לכל ענפי המדיה, שתהיה בעלת סמכות לכפות על אמצעי תקשורת התנצלויות ותיקונים	איך אוכפים את כללי האתיקה של התקשורת ומבטיחים שמועצות עיתונות לא יהיו עוד בבחינת גופים נטולי סמכות, בלי לפגוע בערכים המקודשים של חירות הביטוי וחופש העיתונות? עיתונאים, מו"לים, חוקרי תקשורת וגם פוליטיקאים במדינות דמוקרטיות מתחבטים כבר עשרות שנים בסוגיה זו, ובהצלחה חלקית בלבד. באוסטרליה הוגשה בשבוע שעבר הצעה מפורטת למימוש עקרונות אלה, וכצפוי, היא כבר מעוררת מחלוקת עזה. תומכיה טוענים כי עוצמתם של ארגוני התקשורת בחברה המודרנית מחייבת קיומו של מנגנון יעיל שיבטיח שאלה ישרתו את האינטרס הציבורי ולא יזיקו לו. אחרים משוכנעים שמדובר בצעד מסוכן של פוליטיקאים המבקשים לנגוס בערכיה של הדמוקרטיה כדי להציל את עצמם מביקורת תקשורתית וציבורית. ההצעה השנויה במחלוקת נכללת בדו"ח בן כ-470 עמודים, שהגיש השופט בדימוס ריימונד פינקלשטיין. המשפטן הבכיר הכין את הדו"ח לבקשתו של סטפן קונרוי, "השר לענייני פס-רחב, תקשורת וכלכלה דיגיטלית" – יש תפקיד כזה באוסטרליה – בניסיון להתמודד עם טענות נמשכות על כשלים עיתונאיים, לצד סקרים המצביעים על ירידת אמון הציבור בתקשורת. כמו בכל מדינה דמוקרטית, גם התקשורת באוסטרליה סופגת ביקורת כבר שנים רבות. שוב ושוב נשמעות טענות על פגיעות בשמם הטוב של מסוקרים ובפרטיותם, על השפעתה הגוברת של התקשורת על החיים הפוליטיים, על מסחור התקשורת, וגם על ריכוזיות יתר בענף. אבל ספק אם פינקלשטיין היה מתבקש להכין את הדו"ח אלמלא הגיעו גם לאוסטרליה אדי הצחנה המקצועית שעלו מהצהובונים "ניוז אף דה-וורלד" ו"הסאן" הבריטיים. לאוסטרלים יש אף רגיש לכל הקשור לעיתונים אלה: בעליהם, איל העיתונות רופרט מרדוק, נולד באוסטרליה והחל את עסקיו העיתונאיים שם. השלוחה האוסטרלית של אימפריית התקשורת שלו, ניוז-לימיטד, היא הבעלים של היומונים "האוסטרליאן" ו"הדיילי טלגרף". וגם באוסטרליה, כמו בבריטניה, יש מי שחושד שידיו הארוכות של מרדוק בוחשות בפוליטיקה, בתמהיל המוכר והמסוכן של עיתון, הון ושלטון. החשדנות כלפי מרדוק ואילי תקשורת אחרים הביאה את מנהיג מפלגת הירוקים, בוב בראון, לתבוע בשנה שעברה שינוי דרמטי בחוקי התקשורת באוסטרליה. בראון דרש לעגן בחוק הליך רישוי למו"לים, שיכלול גם מבחנים שיבטיחו כי רק "אדם מתאים והולם" יוכל לשלוט בארגון תקשורת. הוא גם תבע שיוגבל היקף ההשקעות הזרות בתקשורת, תצומצם הריכוזיות הרבה בתחום, ותופעל רגולציה יעילה. פינקלשטיין, ועימו העיתונאי ואיש האקדמיה ד"ר מתיו ריקסטון, לא קיבלו את רוב הדרישות של הירוקים. הם ישבו כחצי שנה על מדוכת האתיקה, שמעו 41 עדים, ביקרו בארגוני תקשורת והפיקו ספר עב-כרס, המשלב סקירה היסטורית וניתוח אקדמי עם המלצות מעשיות. מבחינה ארגונית, צריך לומר לזכותו של פינקלשטיין שהוא מבקש להתמודד עם מציאות סבוכה בכל הקשור לאכיפת כללי האתיקה על התקשורת באוסטרליה כמו במדינות אחרות. תכנים זהים מופצים במקרים רבים במקביל על-ידי "חברות תוכן" בערוצי טלוויזיה, רדיו, העיתונות המודפסת והאינטרנט, אך הכללים שונים בכל אחד מסוגי המדיה. העיתונים באוסטרליה נמצאים תחת פיקוח מועצת עיתונות חסרת שיניים, הרדיו והטלוויזיה נתונים תחת אחריות הרשות המפקחת על השידורים, ואילו כל מה שמועבר באינטרנט אינו נתון כלל תחת פיקוח ייעודי. הפתרון המוצע בדו"ח הוא ביטולם של כל המנגנונים הללו והקמת גוף רגולטורי אחד שיטפל באתיקה המקצועית של העוסקים בסיקור חדשות וענייני היום. בעידן של התמזגות בתקשורת (convergence), הרגולציה צריכה להיות מופעלת על-פי תפקוד אמצעי התקשורת ולא בהתאם למדיום שבו מועבר המסר. "במקום שבו מו"לים מפיצים את המסרים שלהם באמצעות פלטפורמות שונות, הגיוני שמשטר הרגולציה יכסה את כל הערוצים הללו", נאמר בדו"ח. במבוא לדו"ח נכללות קביעות היסוד המנחות את מחבריו: הסכמה על תפקידה החיוני של עיתונות חופשית בחברה דמוקרטית, שאסור ששום רגולציה תסכן; על עיתונות חופשית להיות הוגנת ומדויקת בדרך שבה היא מסקרת את החדשות; עיתונות חופשית היא מוסד רב-עוצמה המסוגל להשפיע על תהליכים פוליטיים, לעתים באופן דרמטי למדי, ואכן עושה זאת; עיתונות חופשית עלולה לגרום נזק, לעתים בשגגה, לאנשים ולארגונים; עיתונות חופשית חייבת לשאת באחריות ציבורית (accountability) לדרך שבה היא פועלת; כללי האתיקה, הנוגעים לדיוק, הגינות, העדר הטיה, יושרה ועצמאות, חייבים להנחות עיתונאים וארגוני תקשורת. פינקלשטיין הגיע למסקנה שכדי לממש עקרונות אלה יש לא רק לכונן מועצת עיתונות חדשה, אלא לעגן לראשונה את מעמדה בחוק ולהעניק לה סמכויות שימנעו ממנה להיות "נמר חסר שיניים". בהקשר זה נכנס השופט בדימוס לשדה מוקשים: הסדרת מעורבותם של גורמים שלטוניים ופוליטיים בתחום זה על-ידי חקיקה היא עניין שנוי במחלוקת במדינות דמוקרטיות, ונתפסת כפגיעה בחופש העיתונות. הבעיה מחריפה כאשר הגוף הסטטוטורי שיוקם מכוח החוק גם יתוקצב בחלקו על-ידי הממשלה, שתעניק למועצה מדי שנה מימון בהיקף של שני מיליון דולר אוסטרליים (כשמונה מיליון שקל). המועצה החדשה, מציע פינקלשטיין, תנסה לטפל תחילה בכל עניין שיובא בפניה בנוהל מזורז של הידברות לצורך גישור ופישור בין המתלונן לאמצעי התקשורת. אם הליך זה ייכשל, תידרש המועצה לקבל החלטה, שבמקרים מסוימים תחייב את ארגון התקשורת לפרסם תיקון, התנצלות או הודעה שהוא חוזר בו מן הידיעה. בניגוד למצב הנוכחי – ארגון התקשורת יהיה חייב על-פי החוק לנהוג על-פי פסיקת המועצה. חובת פרסום התגובה היא אכן התערבות בחופש העריכה, הוא כותב, אך זו אינה צנזורה. היא מוצדקת רק לאחר שבירור במועצה יוכיח כי הפרסום המקורי היה לא מדויק ופגע באדם או בארגון באופן שגרם להם נזק. בכל מקרה, פינקלשטיין מזכיר עיקרון שנשכח לעתים בלהט המגננה על חופש הביטוי: חירות זו אינה זכות אבסולוטית. בנסיבות מסוימות היא חייבת לפנות את הדרך לחירויות אחרות, למשל זכותו של אדם להגן על שמו הטוב, וגם הצורך של הציבור לקבל מידע ורעיונות. על-פי המרשם של פינקלשטיין להצלת השיח הציבורי, מי שימאן לממש החלטה של המועצה – ייתבע לדין. בית-המשפט יוכל לכפות על ארגון התקשורת לבצע את החלטת מועצת העיתונות. נגד מו"ל שיעמוד בסירובו ייפתחו הליכים על בזיון בית-המשפט, כמקובל בחוק הפלילי. פינקלשטיין הסביר בדו"ח, באריכות, מדוע לא ניתן עוד להסתפק במנגנוני אכיפת האתיקה הקיימים. למועצת העיתונות הוולונטרית הקיימת עתה באוסטרליה אין סמכויות מספקות. מו"לים יכולים לפרוש ממנה, וגם להתעלם מפסיקותיה. גם מצוקה תקציבית מקשה על תפקודה, ובעלי עיתונים יכולים לצמצם באופן חד-צדדי את תרומותיהם לתפעולה. במקביל, ההליכים החוקיים נגד התקשורת הם מתמשכים, יקרים ובעלי אופי עימותי. בסופו של דבר הם מעניקים מענה בעיקר לחריגות מהחוק, אך לא לטענות הנפוצות יותר בדבר אי-דיוקים או חוסר הגינות בעבודת הכתבים והעורכים. על-פי הדו"ח, הפרלמנט יחוקק את החוק, הממשלה רק תממן את המועצה, אך אלה לא יתערבו בפעילותה והיא תיהנה מעצמאות. בדומה למועצת העיתונות הקיימת עתה, חבריה יהיו אנשי תעשיית התקשורת, עיתונאים ואנשי ציבור מתחומים שונים. אבל מבקרי הדו"ח משוכנעים שגוף סטטוטורי כזה לא יוכל ליהנות מאוטונומיה של ממש. "רק אדם הלוקה בנאיביות כרונית יכול להאמין שהמועצה תוכל להיות עצמאית", הגיב על כך הפרופסור לתקשורת מארק פירסון, הפעיל גם בארגון עיתונאים ללא גבולות. הוא מזכיר כי פוליטיקאים באוסטרליה אינם מהססים להתערב אפילו בהליכי המינוי של שופטים לבית-המשפט העליון, גוף שחייב להיות בעל מעמד עצמאי ובלתי תלוי ברשות המחוקקת וברשות המבצעת. נשמע מוכר? אפשר לחזק את טיעוני המבקרים בעוד לקח מהניסיון הישראלי: כשדנו על הקמת רשות השידור בראשית שנות ה-60, נאמר כי יהיה זה גוף ציבורי, לא ממשלתי. הרשות הוקמה אמנם כדי לשים קץ לשליטה הישירה של משרד ראש הממשלה על קול-ישראל, אך בפועל רק הומרה השליטה הישירה בניהול בשלט-רחוק: הממשלה ממנה את ממלאי התפקידים הבכירים ברשות וגם שולטת, דרך הכנסת, על גובה האגרה. כמעט חמישה עשורים אחרי הקמתה, עדיין בוחשות ידיהם של פוליטיקאים, מראש הממשלה ומטה, בנעשה ברדיו ובטלוויזיה. מזה בדיוק חוששים באוסטרליה. פירסון הוא רק אחד מן המבקרים הרבים של הדו"ח, המשמיעים את קולם מעל כל במה אפשרית בתקשורת האוסטרלית. פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי אקדמיה מצאו בהצעותיו של פינקלשטיין בעיקר מאמץ לפגוע בחופש הביטוי. המסקנות היו צפויות מראש, כתבה כריס ברג, חוקרת העוסקת בחופש הביטוי, ואין בהן יותר מאשר פעולת תגמול של פוליטיקאים נגד ביקורתה של התקשורת. את ההצעות הגדירה כ"התקפה שערורייתית על חירות הביטוי ועל חופש העיתונות". לדעתה, יש סכנה חמורה בכך שהממשלה מבקשת באמצעות הדו"ח לחדור לאזור החורג לחלוטין מתחום סמכותה במדינות דמוקרטיות: פיקוח על אמצעי התקשורת. הממשלה אינה אמורה להיות השופטת של הדיון המתנהל במרחב הציבורי, כתבה ברג, ונבחרי הציבור חייבים להימצא תחת פיקוחה של החברה – ולא להפך. גם ברמה העקרונית שללה ברג את עצם הניסיון העולה מדו"ח פינקלשטיין להקים גוף רגולטורי שיידרש לפקח על מימוש עקרונות כ"הגינות", "דיוק", "איזון" ו"איכות עיתונאית". מבקר אחר, חוקר התקשורת גייסון וילסון, התרעם על יחסו של פינקלשטיין למדיומים החדשים. במקום לראות באינטרנט עולם חדש שמעשיר את השיח הציבורי ומגוון אותו, רואה בו פינקלשטיין זירה פרועה, מסוכנת ונטולת חוק, שחובה לרסן אותה. הוא גם חולק על הגיונה של הקביעה השרירותית הנכללת בדו"ח כי רק אתרים ובלוגים שיהיו בהם יותר מ-15 אלף כניסות בשנה יהיו נתונים לרגולציה של המועצה החדשה. נראה שלא במקרה הוזמן הדו"ח על-ידי השר לענייני פס-רחב, תקשורת וכלכלה דיגיטלית, סטפן קונרוי, התומך בהטלת הגבלות על תכנים באינטרנט בדומה לאלה המוטלות במסגרת הצנזורה על סרטים. קונרוי, חבר מפלגת הלייבור, הוא קתולי שמרן, שאינו מסתיר את רצונו לטהר את הרשת מתכנים "הפוגעים במוסר הבסיסי", כסמים, פשע ואלימות. הדו"ח של פינקלשטיין שנמסר עתה לקונרוי מאתגר ומעורר מחשבה, נכתב במאמר המערכת של "הנשיונל טיימס", אבל על אף שכוונותיו טובות – תוצאתו גרועה. הוא יוביל רק להחלשת כוחה של העיתונות לעמוד מול השלטון. המחיר הכבד לדמוקרטיה אינו שווה את התועלת המסוימת שיש בהצעה. פינקלשטיין, מצדו, השיב למבקרים עוד בדו"ח עצמו. ההצעה שלי, כך כתב, עולה בקנה אחד עם עקרונותיה של העיתונות, המדגישים את הצורך בשקיפות ומעלים על נס את העניין הציבורי בדרך שבה מתפקדים המוסדות המרכזיים בחברה.
בתוך שבוע התפרסמו שלושה סקרים המציגים ממצאים סותרים לחלוטין. מה זה אומר על אמינותם של מחקרי דעת הקהל ועל המעמד שמעניקה להם התקשורת במערכת הבחירות?	שלשום פירסמו כל כלי התקשורת ממצאים מרעישים על עמדות הציבור הימני (בוחרי הליכוד-ביתנו והבית-היהודי) ביחס להסכם שלום עם הפלסטינים. לפי סקרים שערכו בחודש החולף מכוני המחקר של מינה צמח ורפי סמית, רוב ניכר של ציבור זה תומך בסיום הסכסוך עם הפלסטינים על בסיס הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת, שיבת ישראל לקווי 67 תוך חילופי שטחים ומימוש זכות השיבה בתחומי המדינה הפלסטינית. בהסדר זה, שיהיה כרוך בהשארה של גושי ההתנחלות הגדולים בידי ישראל, במחויבות פלסטינית להילחם בטרור ובגיבוי ארצות-הברית, תומכים על-פי הסקר של צמח 57% מתומכי הליכוד-ביתנו, ואילו 25% יתנגדו. על-פי הסקר של רפי סמית, 58% ממצביעי הליכוד-ביתנו יתמכו, ואילו 34% יתנגדו. לפי הסקר של צמח, 53% ממצביעי הבית-היהודי יתמכו בהסכם שלום לפי עקרונות אלה ו-43% יתנגדו, ולפי הסקר של סמית, 47% ממצביעי הבית-היהודי יתמכו ו-45% יתנגדו. כפתור ופרח. על-פי הנתונים האלה, שהם פרי של סקרים ממוקדים שביצעו מכוני מחקר ותיקים ומיומנים, הציבור הישראלי, ברובו הגדול, תומך בעמדות המרכז-שמאל. זו לא רק השקפתם של בוחרי שלי יחימוביץ, ציפי לבני ויאיר לפיד (גם מרצ דוגלת, פחות או יותר, בנוסחה זו ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני), אלא גם המצביעים התומכים במשנתם של בנימין נתניהו ונפתלי בנט מצדדים בה. כך מלמדים הסוקרים המלומדים. לפני שנשטפים בשמחה על השלום הקרב ובא, כדאי להיזכר בסקר שפורסם שבוע קודם לכן (ושנדון בטור זה). הוא הציג תמונה הפוכה לחלוטין: 66% ממצביעי הימין מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית; 71% מהם תומכים בתפילה יהודית בהר-הבית. גם פרופ יצחק כץ, העומד בראש מכון המחקר מאגר-מוחות, שביצע את הסקר הזה, אינו קוטל קנים במדידת הלכי הרוח של הציבור. על מי אפוא לסמוך, על ממצאיו או על אלה של מינה צמח ורפי סמית (שערכו את סקריהם בנפרד)? אני יודע, אני יודע: השאלות שהציג כץ למדגם שלו אינן זהות לאלו שהפנו צמח וסמית לנשאלים שלהם, וגם ההקשר היה שונה, המדגם אינו חופף, ויש סטיות תקן. ובכל זאת, לא ניתן ליישב בדרך סבירה בין המגמה המצטיירת מתשובות הנחקרים בסקרים של צמח וסמית לזו העולה מתוצאות המשאל של כץ. שם נשקף הלך רוח התומך ביישוב הסכסוך על בסיס הקמתה של מדינה פלסטינית (מפורזת, מפורזת), וכאן התנגדות נחרצת לכך (שני שלישים מהנשאלים). ובל נשכח: שלושת הסקרים נערכו בקרב ציבור הבוחרים הימני.. מאליהן עולות בזיכרון תהיות דומות. בפריימריז בקדימה (2008), ערב הבחירות לכנסת הקודמת, ניבאו שלושה סקרים שונים, שנערכו מטעם שלושת ערוצי הטלוויזיה, ניצחון סוחף לציפי לבני על פני שאול מופז (כ-48% ללבני, לעומת 37% למופז). בפועל, ההתמודדות בין לבני למופז הוכרעה על חודו של אחוז אחד (43% ללבני, 42% למופז). תחזיות הסוקרים במערכת הבחירות הקודמת כולה לא היו מדויקות יותר: יוסי סעידוב, שבחן באתר זה את מידת הצלחתם, מצא שהמגמות העיקריות שעליהן הצביעו הסקרים לא עמדו במבחן התוצאה הסופית. בתחילת מערכת הבחירות היו סקרים שחזו למפלגתו של אהוד ברק מספר מנדטים חד-ספרתי, אך בשלב האחרון של המערכה העניקו אותם סוקרים למפלגת העבודה למעלה מ-15 מנדטים. גם מגמת ההתחזקות של ליברמן והתבססותו (בסקרים) סביב 19 מנדטים התבדתה. במהלך מערכת הבחירות ההיא העניקו סקרים אחדים בלבד (מתוך עשרות) יתרון לקדימה. תוצאות האמת היו: קדימה 28 מנדטים, הליכוד 27. ישראל-ביתנו 15 מנדטים, העבודה 13. סעידוב בחן כ-80 סקרים שפורסמו בשלושת החודשים שקדמו ליום הבחירות בכל ערוצי התקשורת המרכזיים ומצא סתירות מרעישות בין הסקרים השבועיים וגם זיגזגים במגמות ההצבעה אצל כל אחד מהסוקרים לאורך התקופה הנבדקת. בלשונו: "אחדים מהסוקרים הכתירו לעתים את קדימה כמפלגה המובילה, ובאותו השבוע, ולפעמים אפילו באותו היום, הציגו סוקרים אחרים את הליכוד כמוביל. נוסף לכך, גם כאשר הסקרים הצביעו על אותה המגמה, הפערים בין המנדטים שניתנו לכל מפלגה גדולה היו גדולים בהרבה מטווח הטעות הסטטיסטית". מערכת הבחירות הקודמת אינה יוצאת דופן. היא מוזכרת כאן בגלל קרבתה (היחסית) למערכת הבחירות הנוכחית, שבה, שוב, משתלטים הסוקרים על סדר היום התקשורתי, כאשר האופי הרעוע של ביצועיהם הקודמים נשכח או מוצנע ביודעין. בינואר 2013 יש, כנראה, משקל לא מבוטל להלכי הרוח המיוצגים ברשתות החברתיות, שאינם באים לידי ביטוי במדגמי הסוקרים, ויש גם חשש להטיות מובנות בניסוח השאלות ובדרך הצגת התוצאות לציבור – הנגזרות מיחסם של כלי התקשורת לראשי המפלגות. "העין השביעית" עסק לא פעם בתפקיד המטעה, הספקולטיבי, שממלאים הסקרים במערכות הבחירות. השימוש באמצעי הזה לא נעשה זהיר ומבוקר יותר. להפך, הוא הפך לתופעה כמעט יומיומית ומציף את הציבור בממצאים הנתפסים כמהימנים, בעוד שבפועל יש בהם מרכיב לא מבוטל של ניחוש והיקש שאינם מבוססים דיים. מי שאחראי להשפעתם הגדולה של הסקרים על הלכי הרוח של הציבור היא התקשורת. היא זו שנזקקת לסקרים (להבדיל מהשימוש שעושות בהם המפלגות לצרכיהן) והיא זו שמעניקה להם משקל של פסק דין הבוחר. למעמד הזה שמקבלים הסקרים יש השלכה ישירה על יחסו של הציבור למפלגות ולמנהיגיהן ועל סיכוייהם בקלפיות. השימוש התכוף בסקרים וההבלטה שניתנת להם בכלי התקשורת אינם משרתים את הציבור באופן אחראי.
"מעריב" ממשיך לצאת לאור \| העיתונים מצניעים מידע על תקיפות ישראל בעזה \| שלדון אדלסון עונה לאהוד אולמרט	עיתון "מעריב", שכל עיתונאיו פוטרו בשבוע שעבר ורק כמה מהם נשכרו מחדש, רואה הבוקר אור. במבט מרפרף על עמוד השער לא ניכר הבדל גדול לעומת גליונות השבוע שעבר, ובעצם זה ניתן לראות הישג לצוות המצומצם שנותר במערכת. מבט נוסף בדפי "מעריב" מעלה רמזים על הקשיים בהפקת עיתון בלי חלק ניכר מכוח האדם. בעמודי החדשות אין טור פרשנות המתייחס לאירועים השוטפים (ביטחון, פוליטיקה); ידיעות חוץ רבות ממלאות את הקונטרס, מהן שתי כתבות שתורגמו מה"סנדיי טיימס"; כמה ידיעות מקומיות שוליות תופסות שטח גדול מהראוי להן (לדוגמה, עמוד שלם מוקדש למתח הפוליטי במשחק הכדורגל בין הקבוצות בני-סכנין ובית"ר ירושלים). יחד עם זאת, גם בשבועות שלפני העברת הבעלות לשלמה בן-צבי סבל "מעריב" ממצוקה חריפה בכוח האדם, גם לפני רכישת העיתון על-ידי בן-צבי היה "מעריב" טבלואיד שיכול בקלות להקדיש עמוד שלם בקונטרס החדשות למשחק כדורגל. הקשיים בולטים יותר במוספים. מוסף "המגזין" (שמתעקש משום מה על כותרת המשנה "כולל זורנל") מחזיק שמונה עמודים בלבד, לעומת 12 ביום ראשון האחרון. על פני שניים משמונת העמודים מודפסת כתבה שהכינה מיקי לוין, כתבת הרכילות שפוטרה מהעיתון ולא נשכרה מחדש. על פני שניים אחרים מתפרסם מדור טיולים מאת דובי זכאי. היתר מודעות ולוחות. במוסף "עסקים", שכל עובדיו פוטרו, השינוי בולט עוד יותר. המוסף ממשיך לראות אור, באמצעות הצוות הכלכלי של "מקור ראשון". ערן בר-טל מקבל בשורת הקרדיטים את התואר "עורך עסקים", והוא חתום גם על הידיעה הראשית (מחקר של ארגון המדינות המפותחות מלמד כי הודו וסין בעלייה, ואילו ארה"ב ואירופה בירידה). כמו "המגזין", גם מוסף "עסקים" צומצם מתריסר עמודים ביום ראשון שעבר לשמונה בלבד. "עסקים" של הבוקר מכיל עמוד אחד של חדשות, עמוד אחד על שוק ההון, כפולת טכנולוגיה ומדור תיירות בן עמוד. בעמוד החדשות שתי כותרות המסתיימות בסימן שאלה ("האם מתפתחת בישראל בועת נדל"ן?" ו"האם התמתנו מספר העסקאות לאחרונה?"). מדור התיירות מוקדש למי ש"לא ממש מוגבלים בתקציב". כבר היו מקרים קשים יותר בתולדות העיתונות העברית. "ידיעות אחרונות" מצא את עצמו בוקר אחד בשנת 1948 בלא עובדים. כל הכתבים, העורכים, אנשי המינהלה והמפיצים עזבו כדי להקים עיתון מתחרה, ובכל זאת "ידיעות אחרונות" המשיך לצאת לאור. מנגד, יהודה מוזס ודב יודקובסקי היו צריכים למלא רק שניים עד ארבעה עמודים כל יום, וגם זה בעיצומה של מלחמת העצמאות. "מעריב" מחזיק הבוקר 52 עמודים, והעימות בין ישראל לחמאס אינו מאיים על עצם קיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל. במקביל להבדלים החיצוניים במספר הידיעות והעמודים ובשמות הכתבים, אפשר להצביע על ניצנים של שינוי אידיאולוגי ב"מעריב". הכותרת הראשית האחרונה בתקופת "מעריב" החופשי מהנהלה קראה "חשש בלשכת רה"מ: אובמה יתערב בבחירות בישראל". הכותרת הראשית הראשונה בתקופת "מעריב" של בן-צבי קראה "נתניהו: מנסים לסכסך בינינו לבין ארה"ב" (ומעליה הודפס תצלום של הגברת שרה נתניהו). הבוקר מהדהדת כותרת זו במאמר הראשון שמודפס במדור הדעות של העיתון. תחת הכותרת "חדלו לסכסך בינינו לארה"ב" כותב עודד טירה כי "לאחרונה נראה כי חלקים בתקשורת בישראל פועלים באורח שעשוי לגרום נזקים ליחסי ישראל וארצות-הברית בכלל, וליחסי אובמה ונתניהו בפרט [...] ידוע כי בכוחה של התקשורת לייצר אווירה עוינת בין ראשי מדינות. אני מסיר את כובעי בפני התקשורת על כי צברה כוח עצום, אך כועס עליה כי לפעמים היא עושה בו שימוש בלתי אחראי כפועל יוצא מאגנדה של עורך, עיתונאים או בעלים". גם יתר הרשימה נקראת כאילו יצאה מאגף הדוברות בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו. זאת ועוד, העובדה כי ראש הממשלה נתניהו מכהן בתפקידו לאורך התקופה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל, למעט דוד בן-גוריון, הופכת ב"מעריב" לידיעה בולטת התופסת את מרבית עמ 10 (אפילו ב"ישראל היום" הסתפקו בידיעת צד קצרצרה). גם במפת מזג האוויר ניכר שינוי – העיר טייבה נעלמה. גליון "מעריב" מהבוקר הוא גליון ביניים. זהו אינו רק העיתון הראשון שיוצא ביום חול תחת הנהלת ועריכת בן-צבי, זהו גם עיתון של יום ראשון בשבוע, שבאופן טבעי נראה שונה מיתר הגליונות. מחד, יצרני החדשות המסורתיים לא פעלו אתמול. מנגד, נותרו עדיין חומרים לפרסום מעיתונאים שכבר פוטרו. בימים הקרובים עשוי להתבהר מצבו של העיתון, מקצועית ואידיאולוגית. "שלשום נורו שני קסאמים לעבר אחד מהיישובים שלנו", מצוטט ראש המועצה האזורית אשכול, חיים ילין, בידיעה שמתפרסמת ב"הארץ". "העובדה שהמדינה מאפשרת המשך ירי טילים לעבר היישובים ושהירי לא נכנס ככותרת ראשית אלא רק כמבזק סמלי מעידה על כך שירי הוא כבר לא סיפור משמעותי לסיקור. המצב הזה צריך להדאיג את כולנו, ולא רק את תושבי הדרום". ילין צודק. ירי טילים לעבר היישובים סביב רצועת עזה אינו סיפור, וזה מדאיג. גם הרג ילד פלסטיני בן 13 ברצועת עזה מירי צה"ל אינו סיפור, וגם זה מדאיג. לעומת זאת, פציעה של יהודים מירי עזתים היא סיפור, ופגיעה קשה בחיילי צה"ל היא סיפור של כותרת ראשית. "ארבעה חיילים נפצעו מירי נ"ט לעבר רכבם בגבול עזה; צה"ל תקף ברצועה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "עשרות רקטות שוגרו לעבר יישובי הדרום", נכתב בזו של "מעריב". "מעגל האש", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "הגיע הזמן להכות", מצוטט גורם לא מזוהה בכותרת הראשית של "ישראל היום". בכל העיתונים דיווחים בולטים על האירוע שבו נפצעו ארבעה חיילים בגבול עזה – שניים קשה ושניים קל עד בינוני. לפי כתבי "הארץ" ו"ישראל היום", הגיפ שבו נסעו נפגע מטיל נגד טנקים שעה שסייר לאורך גדר הגבול עם עזה בתוך שטח ישראל. לפי "ידיעות אחרונות", הגיפ סייר בתוך שטח רצועת עזה. מכל מקום, בעוד שהדיווחים על הפגיעות בצד הישראלי בולטות ומודגשות, קשה עד בלתי אפשרי לקבל מעיתוני הבוקר מידע על הפגיעות הישראליות בתושבי עזה לפני ואחרי הפגיעה של העזתים בחיילי צה"ל. מי שרוצה לקבל דיווח מלא על המתרחש משני צדי הגבול נאלץ לקרוא ידיעות בכלי התקשורת הבינלאומיים, כאילו היתה העיתונות הישראלית נתונה לצנזורה מחמירה שאוסרת לדווח על פגיעות צה"ל בעזה. אין כמובן צנזורה רשמית בנוגע לפגיעות צה"ל בתושבי עזה, רק צנזורה עצמית. המידע זורם למערכת, העיתונאים יודעים על מה שקורה בצד השני, אם לא מבדיקות עצמאיות אז מדיווחי סוכנויות הידיעות, ובכל זאת הדיווח על כך אינו מצליח להגיע לקורא. מישהו (העיתונאים, העורכים, הבעלים או כולם יחדיו) עושה מה שמכנה עודד טירה "שימוש אחראי" במידע ובכלי התקשורת שברשותם. מישהו מצניע עד כדי העלמה את הפגיעה בקרב תושבי עזה. אם ביחס לנתניהו אפשר לראות הבדלים דרמטיים בין העיתונים השונים, הרי שביחס למקרי מוות של עזתים כתוצאה מירי צה"ל, ההבדלים קטנים יחסית. מחלקת האינפוגרפיקה של "הארץ" מספקת לקוראי העיתון תזכורת על "ההתחממות בדרום" – ארבעה אירועים מהשבועות האחרונים, כולם התקפות של פלסטינים על ישראלים. בידיעה המרכזית, מאת גילי כהן, יניר יגנה, גקי חורי ואבי יששכרוף, מדווח כי לטענת החמאס הפגיעה בגיפ נעשתה בתגובה להרג ילד/נער פלסטיני בן 13 ביום חמישי מירי כוחות צה"ל. אפשר לפטור זאת כקשקוש, תירוץ עלוב, ולהסביר מדוע חמאס וגיהאד היו יורים על חיילי צה"ל גם לולא נהרג הילד/נער ביום חמישי האחרון. זה לא משנה את עובדת מותו של הילד/נער ואת היחס לאירוע בעיתונים הישראליים. על מותו של הילד/נער הפלסטיני דווח בתקשורת הישראלית המקוונת בשעת ערב של יום חמישי, אך האירוע לא היה חשוב או מעניין או סקסי דיו כדי להיכנס לעמודי החדשות של גליונות יום שישי. הבוקר יכולים ללמוד על מותו של הילד/נער רק קוראי "הארץ", וליתר דיוק רק קוראי "הארץ" שטורחים לקרוא מעבר לכותרת הראשית, כותרות הביניים וכיתובי התצלומים. כמו כן מדווחים כתבי "הארץ" שבתגובה לירי על הגיפ הישראלי, תקף צה"ל ברצועה וגרם למות ארבעה בני-אדם ופציעתם של 35 אחרים, עשרה מהם קשה. מידע זה מצליח להעפיל לכותרות המשנה, אך בגוף הידיעה אינו מפורט. ב"ידיעות אחרונות" אפשר למצוא מעט יותר פרטים על תוצאות תקיפת צה"ל ברצועה. מתברר כי שניים מארבעת ההרוגים בעזה הם בני אותה משפחה, שמתו כתוצאה מפגיעת פגז טנק בסוכת אבלים בשכונת סגעייה ("באירוע שעורר זעזוע רב בעזה וכונה על-ידי אמצעי התקשורת המקומיים טבח"). הקורא מוזמן להניח שגם כמה מהפצועים מירי צה"ל נפגעו מפגיעת פגז הטנק בסוכת האבלים. המידע על זהות ההרוגים שמור לקוראים הנמרצים של "ידיעות אחרונות", שיתעקשו להשקיע זמן בקריאת גוף הידיעה מאת יוסי יהושוע, איתמר אייכנר ורוני שקד. המידע אינו מובלט בכותרת, בכותרת המשנה, בכותרות הביניים או בכל אמצעי אחר שבידי עורכי העיתון. ב"מעריב" ו"ישראל היום" הדיווח לוקה בחסר אף יותר. לא מדווח על הילד/נער שנהרג מירי צה"ל ועל זהות ההרוגים והפצועים בעזה. אחיקם משה דוד, אורי בינדר ואסף גבור מדווחים ב"מעריב" כי בעקבות פציעת החיילים הישראלים, "באוגדת עזה שלפו מיד את תוכנית המגירה לאירועים חריגים, וצה"ל החל בירי טנקים מסיבי לעבר הנקודות שמהן מעריכים כי שוגר הטיל ולעבר מטרות נוספות. שעה קלה לאחר מכן החלו להגיע דיווחים פלסטיניים על פצועים והרוגים". בסיום הידיעה מזכירים את המספר ארבעה הרוגים ועוד 30 פצועים. בידיעה מאת לילך שובל, גדי גולן, שלמה צזנה, דניאל סיריוטי ושלומי דיאז, המתפרסמת בכפולה הפותחת של "ישראל היום", מוזכרים ההרוגים והפצועים בעזה בפסקה השביעית, בלי פירוט זהותם. טורי הפרשנות ממסגרים את האירועים בדרום בדומה לידיעות החדשותיות – מעין מתקפה חד-צדדית מצד חמאס על ישראל, עם תגובות ישראליות מדודות. "ישראל נקלעה למצב עלוב, אם לא מטומטם מול עזה", פותח אלכס פישמן את טורו ב"ידיעות אחרונות". "[...] המעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון מתקשקשת מול ארגון גרילה, הגורר אותה לפעול על-פי הכללים שהוא מכתיב". פישמן מצביע על שלוש אלטרנטיבות שעומדות בפני ממשלת ישראל: הסלמה, המשך המצב הקיים או הקלה בתנאי המצור הצבאי על עזה. כמו כן מבקר הפרשן הבטחוני של "ידיעות אחרונות" את קצין צה"ל שהחליט לשלוח גיפ לסיור בגבול עם עזה. מבחינת יואב לימור, הפרשן הצבאי של "ישראל היום", יש לממשלת ישראל רק שתי אפשרויות – הסלמה או המשך המצב הקיים. הוא גם מציע את האפשרות הנכונה, לדעתו. המתקפות האחרונות של חמאס הן לדבריו "קו אדום שמחייב שינוי מדיניות מיידי". לימור מוסיף כי "השלמה עם המצב עלולה להוביל להחרפה ניכרת בפעילות הטרור ולגרור בקצה את ישראל לפעולה גדולה ומסובכת ברצועה. כדי למנוע זאת, צידד אמש צה"ל בתגובה לא מידתית לאירועי היממה האחרונה, גם במחיר של גרירת הדרום לסבב אלימות שיחייב ספיגה נרחבת ביישובים האזרחיים, ביטול לימודים ושיבוש שגרת העבודה והחיים". לפי לימור, "היממה הקרובה תהיה קריטית, ותקבע במידה רבה אם פנינו לרתיחה או לרגיעה". בינתיים נפצעו קל כמה ישראלים מירי עזתים. כאמור לעיל, הכותרת הראשית של "ישראל היום" קבעה עמדה לגבי התגובה הנדרשת – "הגיע הזמן להכות", צוטט בה גורם אלמוני (מקריאת הידיעה המלאה בכפולה הפותחת מתברר שמדובר בשר יולי אדלשטיין, שאמר: "הגיע הזמן לתת מכה ניצחת לקני הטרור ולהחזיר לאלתר את ההרתעה לישראל ואת השקט לדרום"). ב"מעריב" אין טור פרשנות על העימות בין ישראל לשלטון בעזה, אך מתפרסמת פרשנות בדמות ידיעה חדשותית שעליה חתום אסף גבור, עיתונאי "מקור ראשון". תחת הכותרת "חמאס מנסה לנצל את הבחירות בישראל לביצוע פיגועים" מדווח גבור כי "בחמאס משוכנעים שממשלת ישראל לא תגיב בחומרה על הפיגוע אתמול, אלא תמשיך לשמור על איפוק כדי לא להיחשד בנקיטת מדיניות מלחמתית שמטרתה להסיט את העניין הציבורי מהמצב הכלכלי-חברתי אל הביטחון". "האם חמאס מוביל באמת מהלך מתוכנן, משתלב בפעילות של הפלגים הקטנים יותר או פשוט ממאן לרסנם?", שואלים עמוס הראל ואבי יששכרוף בטור שנפתח מתחת לכותרת הראשית של "הארץ". "התמונה אינה ברורה לגמרי", הם משיבים, "ולא בטוח שהניואנסים שלה מעסיקים את ההנהגה הישראלית. [...] כעת ייעשו מאמצים, הן מצד ממשלת מצרים והן מצד ארצות-הברית, להרגיע את הרוחות. אולם, אם המאמצים הללו לא יועילו – השינוי של התקופה האחרונה עלול להוביל בהמשך להתנגשות רחבה יותר, שסופה במבצע קרקעי של צה"ל ברצועה, ערב הבחירות לכנסת". "מזג אוויר חורפי בכל הארץ, 16 מ"מ של גשם הציפו את אילת", נכתב בתחתית שער "הארץ". "סוף-שבוע סוער; באילת ירדה חצי מכמות המשקעים השנתית", נכתב בראש עמ 7 של העיתון. צפריר רינת ורויטל לוי-שטיין מדווחים על נזקי מזג האוויר ועל הגשם שצפוי להמשיך לרדת. כל הכפולה המרכזית של "מעריב" מוקדשת לגשם שירד אתמול ברחבי המדינה, עם דגש על הכמות הגדולה במיוחד שירדה מעל העיר אילת. תצלומים, ידיעות, נתונים. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים שלושה עמודים למזג האוויר הגשום. הכפולה המרכזית נושאת את הכותרת "נרטבנו כך", ועמוד נוסף מזמין את הקוראים לשלוח תצלומים של מזג האוויר לעמוד הפייסבוק של העיתון. כמו ב"הארץ", כך גם ב"מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מדווח על הגשם בשער העיתון. "הפסאדה של החורף, ובעיקר ההתעסקות הבלתי נגמרת בגשם, מקורן בפחד הקמאי מפני המדבר", טוען מתי שמואלוף במדור הדעות של "ישראל היום". א. עמ 3 של "הארץ" מוקדש לדיווח על ממצאי "מדד האלימות נגד נשים" שהכין המשרד לבטחון פנים. יניב קובוביץ מדווח כי אחת מכל שלוש נשים ישראלית תעבור תקיפה מינית בימי חייה וכי 76% מהנשים חיות בפחד מתמיד מתקיפה (הנתון שמצוטט בכותרת הידיעה מתייחס לנשים יהודיות; בגוף הידיעה מצוין כי בקרב נשים ערביות שיעור החרדה עולה ל-79%). לדיווח נלווה מאמר מאת ענבל רובינשטיין, הסניגורית הציבורית הארצית לשעבר, שמזכירה כי "זהו מחקר שמתבסס רק על הפשיעה המדווחת למשטרה, והסתמכות כזו כמוה לעתים כמו חיפוש המטבע מתחת לפנס". בכפולה השלישית ב"דה-מרקר" מדווחת הילה ויסברג על מדד הפערים המגדריים של הפורום הכלכלי העולמי. ישראל מדורגת במקום ה-56 מתוך 135 מדינות, "נפילה של 21 מקומות מאז 2006". ב. ב"ישראל היום" מתפרסם הבוקר טור מאת הבעלים שלדון אדלסון. איש העסקים והפילנתרופ מגיב מעל דפי העיתון שלו לטענה שהשמיע אולמרט, ואשר עליה לא דווח ב"ישראל היום", כאילו ניצל אדלסון את ראש הממשלה בנימין נתניהו למען קידום המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב מיט רומני. "הוא לא מרמז על הקשקוש הרגיל, כי ממשלת הליכוד השתמשה בי כדי להשפיע על הבחירות בארה"ב", כותב אדלסון, "לא, התיאוריה של אולמרט היא אפילו משונה יותר: הוא טוען כי נתניהו – אשר לא בדיוק ידוע כאדם שקל להשפיע עליו – הסכים משום מה להיות הבובה שלי במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב". אדלסון מכחיש מכל וכל, וטוען כי "נתניהו תמיד שמר על עמדה ניטרלית בכל הנוגע לבחירות האמריקאיות, כפי שהיה נוהג כל מנהיג שקול". ג. בימי א מתפרסמים בדרך כלל בכפולה הפותחת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" תוצאות המשאל היומי שהוצג לקוראים ביום ד של השבוע שעבר. והנה, הבוקר נעדרות תוצאות המשאל מיום ד האחרון. האם היו אלה תוצאות כה חריגות עד שעורכי "ידיעות אחרונות" חששו לפרסמן ברבים? סביר להניח שלא. השאלה שהוצגה בפני קוראי העיתון נוסחה כך: "האם הארכת שעון הקיץ ב-11 יום מספקת או מאכזבת?". בשער האחורי של "מעריב" מתפרסמת ידיעה מאת "כתבי מעריב" ולפיה ועד עיתונאי "מעריב" זכה במקום השני בתחרות "פרס דרור לשינוי חברתי", וזאת לאור "הישגים מרשימים בהגנה על זכויות עובדי מעריב". בתצלום הנלווה [יעל צור] נראית השופטת בדימוס דליה דורנר נושאת דברים בעת הענקת הפרס, כשלצדה חברי ועד עיתונאי "מעריב". אחד מהם, יו"ר הוועד חגי מטר, כבר אינו עובד בעיתון. אתמול פורסם כי פוטר מעבודתו ולא נשכר מחדש. יניב חלילי מדווח במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" כי מנכ"ל ה-BBC התפטר מתפקידו בעקבות שידור תחקיר שגוי שבו נטען כי בכיר לשעבר במפלגה השמרנית התעלל מינית בילד. ב"דה-מרקר" מתפרסמת כתבה מאת מיה אפשטיין הסוקרת את השפעת משבר העיתונות המודפסת על ענף יחסי-הציבור.
"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מקפיאים את ההתנחלויות \| "הארץ" מטפל באלימות ברחוב החרדי \| ו"ישראל היום" מצטט מקורות זרים	הקפאת ההתנחלויות היא נושא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ושל מאמר המערכת של "הארץ". ב"הארץ" מבקשים מראש הממשלה "לומר אמת למתנחלים", דהיינו, שמגעיו עם אובמה (אם הם כנים) סותרים מיניה וביה את שאיפותיהם שלהם. הכותרת של "ידיעות", "הסכם להקפאת התנחלויות ומחוות ערביות – קרוב", טוענת כי המגעים הללו אכן עתידים להניב תוצאות. הציטוט בכותרת מיוחס ל"בכיר בממשל אובמה", שמדבריו מביאים נחום ברנע ושמעון שיפר. סעיף מעניין בהסכם לכאורה הזה קובע, לפי "ידיעות אחרונות", כי "אם ישראל לא תקבל מחוות, היא תוכל לבנות בגושי ההתיישבות". כותרת הענק של הכפולה הפותחת היא "הקפאה בדרך". אחת משלוש הכותרות המרכזיות על שער "מעריב" קובעת: "בדרך לפסגה: מסתמן סיכום על הקפאת התנחלויות". כותרת ידיעה של חיים לוינסון בעמ 4 ב"הארץ": "הפרקליטות משנה עמדה: הבנייה בשטחים – סוגיה מדינית ולא משפטית". במוסף "24 שעות", דחוק בסופו, אחרי מדריך הטלוויזיה, מופיע מאמר של טובה צימוקי, שכותרת המשנה שלו היא "את מה שהתרחש בוועדה לבחירת שופטים אפשר לסכם כניצחון גדול של שר המשפטים הקודם דניאל פרידמן. חיזוק כוחם של חברי הוועדה, אובדן הרוב של נשיאת בית-המשפט העליון וסוף עידן הסניוריטי – בשנים הקרובות נרגיש את השינוי". הכותרת הראשית של "ישראל היום" ומחצית מעמוד השער (לא כולל פרסומת לבשמים) מוקדשות לטקס חלוקת צל"שים ללוחמים במבצע "עופרת יצוקה". הכותרת: "שבעה גיבורים". ב"מעריב" הכותרת על השער היא "בעוז רוחם". הכותרת הראשית של העיתון היא "כך תופרים מכרז"; "הצצה נדירה לעולם הקומבינות של הרשויות המקומיות". ההפניה היא לידיעה בעמ 6, קדימון לכתבה המלאה של קלמן ליבסקינד במוסף "סופשבוע". הכותרת הראשית של "הארץ" מבשרת על התעוררות מסוימת של רבני העדה-החרדית, אותו פלג בריוני המעורר מהומות אלימות בירושלים בחודשים האחרונים. הרבנים הללו "פירסמו כרוז הקורא להפסיק את ההפגנות האלימות בבירה". לפי כותרת המשנה: "לאחר שנהג מונית ערבי נפגע מאלימות המפגינים שלשום בירושלים, יצאו רבני העדה-החרדית בקריאה להפסיק ליידות אבנים ולפגוע ברכוש. לא ברור אם הציבור ייענה לקריאה". יאיר אטינגר ויהונתן ליס מדגישים כי "הרבנים לא הכריזו על הפסקת המאבק, אך קראו להימנע מאלימות ומפגיעה ברכוש". כתבי "הארץ" מדווחים על אחד משיאי האלימות שנרשם שלשום, כאשר המון חרדי תקף נהג מונית ערבי באבנים, מעדר ומכוש. הגרסאות הסותרות וההאשמות שמטיחים הגורמים השונים זה בזה סביב המקרה הן תמצות כואב של אוזלת היד של המשטרה ושל ההנהגה החרדית. הרבנים החרדים מסרבים "להגיב באופן ישיר להסלמה ברחובות", וטוענים כי תוקפי נהג המונית הם "שבבניקים, לא משלנו", שתוקפים ערבים הנקלעים לשכונה "בכל מיני הזדמנויות". השוטרים טוענים כי לא מדובר ב"לינץ", אלא בתקיפה רגילה (ממש כך!), כי דרך הטיפול שלהם בהתפרעויות אלימות בשכונות החרדיות היא הימנעות מכניסה אליהן כדי "להימנע מעימות" וחסימת דרכי הגישה אליהן, וכי נהג המונית נכנס כנראה מדרך שלא נחסמה. במלים אחרות, אפשר להבין כי המשטרה מאשימה את הנהג במכות שספג. ח"כים חרדים תוקפים את המשטרה ואת שר המשטרה. שר המשטרה מותח ביקורת על הרבנים (וכותרת ב"ישראל היום": "אהרונוביץ התחרט: לא תהיה משטרה עירונית"). בשורה התחתונה: חבורות של חוליגנים לובשי שחורים מהתלות כבר חודשים בכולם: גוזרות אלם על כמה מהרבנים, מתסיסות אחדים מהם, מכניסות את אלה ואת אלה לארון; גורמות למשטרה להקצין את תנועת המטוטלת שלה, בין אלימות קיצונית לחוסר מעש קיצוני; ומראות שוב כי כוחם של הפוליטיקאים בפיהם, וגם זה רק כשהוא נפתח כדי להשמיץ את יריביהם. ב"גלובס" מדווח שי ניב על מינויה, "באיחור אופייני של כמה חודשים", של ועדת סל התרופות על-ידי סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ושר האוצר יובל שטייניץ. "בראש הוועדה יעמוד פרופ רפי ביאר, מנהל בית-החולים הממשלתי רמב"ם שבחיפה. ביאר יחליף בתפקיד את פרופ מנחם פיינרו מבית-החולים הדסה, ששימש כיו"ר הוועדה בשנתיים האחרונות. אחד המינויים המפתיעים של השנה הוא של נורית דאבוש, יו"ר מועצת הרשות השנייה היוצאת. דאבוש תשמש כנציגת ציבור בוועדה יחד עם ד"ר ברכה זיסר, המייסדת והמנהלת של מאגר מח העצם עזר מציון. זיסר, רעייתו של איש העסקים מוטי זיסר, היתה חברה בוועדה גם בשנה שעברה, לאחר שהחליפה את דליה רבין-פילוסוף". עוד נציג ציבור בוועדה: הרב משה חיים לאו. נציגי משרד הבריאות: אילן סופר, סמנכ"ל לתכנון ותקצוב, ועו"ד יואל ליפשיץ, סמנכ"ל לפיקוח על קופות-החולים. נציגי משרד האוצר: רכז הבריאות באגף התקציבים משה בר סימן-טוב ואיריס גינזבורג, מנהלת תכנון בקרנות הפנסיה הוותיקות. רופאים בוועדה: ד"ר רוני גמזו, מנהל בית-החולים איכילוב בתל-אביב; פרופ דניאל ורדי, מומחה למחלות עור; פרופ אהוד גרוסמן, מנהל מחלקה פנימית בבית-החולים שיבא; פרופ אליוט ברי, מומחה לרפואה פנימית בהדסה; פרופ משה מיטלמן, מנהל המחלקה הפנימית בבילינסון. נציגי קופות-החולים: פרופ אבי פורת, ראש חטיבת הבריאות במכבי; ד"ר זאב אהרונסון, מנהל אגף רפואה במאוחדת; פרופ חיים ביטרמן, הרופא הראשי של שירותי בריאות כללית. תקציב הסל: 450 מיליון שקל. "כמו בשנים קודמות", כותב ניב, "חברי הוועדה ייאלצו לעמוד בלחץ רב מצד חברות תרופות וארגוני חולים, שמנסים לקדם כל אחד את התרופה לה הוא זקוק". בטור פרשנות יוצאת סטלה קורין-ליברמגדרה: "ועדת סל התרופות היא הוועדה הכי חשובה לאזרחי ישראל. אין חשובה ממנה, ממש כך". היא מתייחסת לאיחור בכינוס הוועדה וטוענת כי הזמן שנשאר לעבודתה הוא "קצר מדי, לא אחראי, לא מעשי, לא אפשרי, לא ראוי". ואם כבר בענייני סלים, הנה כתבה של תמר רותם ב"הארץ" על סל התרבות ("כתבה ראשונה בסדרה על המזון התרבותי שמוגש לילדי ישראל"). "השבוע היה השבוע של מני מזוז", כותב ארי שביט בעמוד הדעות של "הארץ". "מזוז היה לראש התביעה הראשון של מדינת ישראל, אשר העמיד למשפט גם נשיא מדינה וגם ראש ממשלה [...] שלח אל בית-המשפט את עמרי שרון, צחי הנגבי, חיים רמון, אברהם הירשזון, שלמה בניזרי, אהוד אולמרט ומשה קצב. מעולם לא היה לישראל יועץ משפטי אשר הכפיף את השררה לחוק כפי שעשה זאת מזוז [...] מזוז הגיש כתבי אישום נגד כ-15 שרים, חברי-כנסת, מנכ"לים, רבנים ושופטים. עד כה, שמונה מהם הורשעו ואף לא אחד לא זוכה בדין. היועץ המשפטי אשר גולגל בזפת ובנוצות אחרי שסגר את תיק האי היווני – חקר, האשים והרשיע יותר אנשי ציבור מאשר כל אחד מקודמיו". "לצד אהרן ברק ייזכר מזוז כאחד היועצים המשפטיים החשובים של מדינת ישראל", מסכם שביט, שבאשר ל"גלגול בזפת ובנוצות" כותב: "חבורת השחיתות נלחמה בו בשצף קצף, ואילו חבורת שלטון החוק התייחסה אליו בחשדנות. לבד, בלי חבורה, בלי חברה ובלי גיבוי ציבורי סוחף, היה על היועץ המשפטי לממשלה לפלס את דרכו". כאן אצלנו אסף אורן פרסיקו ציטטות נבחרות של עיתונאים שכתבו על מזוז בתחילת דרכו כיועץ ("איך שגלגל מסתובב לו"). נדמה לי שיש כאן לקח צנוע: לא רק בבני עניים צריך להיזהר. הכותרת אתמול על שער "ידיעות אחרונות" פרצה את הסכר גם בעיתונים האחרים, וסיפורה של הספינה ארקטיק סי מופיע בכולם. כל הגורמים המעורבים ממלאים את פיותיהם מים, או מכחישים. בקריקטורה של עמוס בידרמןב"הארץ" נראה ראש המוסד מאיר דגן כשהוא לבוש במדי פיראט. על שער "הארץ" כותרת ידיעה של דן תמיר היא "פרשת חטיפת האונייה: ראש ממשלת פינלנד מבקש הבהרות מפוטין". תמיר מצטט עיתון פיני. כותרת המאמר של יוסי מלמן היא "ים של שמועות". מלמן כותב כי הוא אינו יודע כלום על הפרשה, כי גם אם היה יודע הצנזורה לא היתה מאשרת לפרסם את הדברים, כי הוא אינו רואה שום היגיון בטענה שישראל מעורבת בפרשה, וכי היחידים שיודעים מה באמת קרה שם הם הרוסים. על שער "ישראל היום" כותרת אחת ההפניות היא "המוסד סיפק מידע, הקומנדו הרוסי פשט". הכותרת מובאת במרכאות, כציטוט, לא ברור של מי. גם הידיעה מבולבלת ואף סותרת את עצמה. האם שליחי המוסד פשטו על משלוח נשק רוסי (טילי נ"מ s-300) שיועד לאיראן או לסוריה, או שאולי הרוסים קיבלו טיפ מהמוסד ופשטו בעצמם על משלוח נשק שלא ברור מי בדיוק שלח? הידיעה חתומה על-ידי "סוכנויות הידיעות" ומעניקה קרדיט על חלק מהמידע לאתרynet. היה עדיף אם ב"ישראל היום" היו מפרסמים משבצת ריקה ונותנים קרדיט ליוסי מלמן. מי שטוען כי הוא יודע בדיוק מה קרה, ואף כותב זאת במפורש, הוא רון בן ישיבאתר ynet. לפי בן ישי, משלוח הנשק היה שלא על דעת רוסיה, והיא זו שיירטה אותו לבקשת ישראל. ב"לוס-אנגלס טיימס" התפרסם מאמר של נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, רבקה כרמי, המגיבה למאמר של ד"ר ניב גורדון, מאותה אוניברסיטה, שהתפרסםבאותו עיתון לפני כשבועיים וקרא לחרם אקדמי על ישראל. בעמוד הדעות של "הארץ" מגיבה פרופ רחל גיורא מאוניברסיטת תל-אביב למאמר של כרמי, וסונטת בה כי היא מלמדת את אנשי הסגל שלה להישאר במגדל השן ולא להביע את דעותיהם בפומבי. חציו התחתון של שער "ידיעות אחרונות" מוקדש לתערוכת ציורים המוצגת בתל-אביב, וכדבר כותרת המשנה: "שתי אמניות ישראליות מציגות בתל-אביב: צילומי מתאבדות פלסטיניות מושתלים במקום הראש של אמו של ישו". הכותרת, "מחבלות קדושות", מתמצתת את ההתנגשות בין אמנות מודרנית לטבלואיד מודרני, תחום שנדמה פעמים רבות כי הוא לכוד בשיח מעגלי פנימי המקשה עליו את ההבדלה בין גימיק לאמירה מורכבת, מול תחום שנדמה פעמים רבות כי חיבורו לקרקע המציאות גורם לו לתמוך בלהט בתפיסה שלפיה העולם שטוח. ראובן וייס מקבל כפולת עמודים כדי להתסיס את הקוראים, להסית הורים שכולים ולהוכיח שמפגש בין שתי תפיסות עולם קיצוניות לא מוליד תפיסה חיובית ומאוזנת, אלא קיר מזיק של שנאה. משה רונן מראיין בכפולה הפותחת של המוסף "24 שעות" את ברוריה זבולוני, אחותו הבכורה של יעקב איפרגן, המכונה "הרנטגן". העילה לראיון: זבולוני מוצגת כמי ששיכנעה את הנאשם ברצח בתו, אסף גולדרינג, לתת גט לאשתו. מלבד פעולותיה כמתירת עגונות, היא גם חוזה את העתיד, מחוללת נסים ומשמשת בוררת בעולם התחתון. "אבל לא רק ראשי עולם הפשע מגיעים לביתה של הרבנית", כותב רונן, "אלא גם קציני משטרה בכירים – כולל מפקד מחוז אחד, שרים בממשלה, נשיאים, שחקנים, מיליונרים – ומי לא", אבל גם עניים ואנשים "רגילים", שאותם היא מקבלת, לדבריה, ללא תשלום. יש משהו כל-כך ביזארי בתופעה הזו של מכשפים מודרניים, על קהל מעריציהם המגוון, שקשה לבחור את הפינה שדרכה אפשר להזדחל ולנסות לפענח את העניין. אני מתכוון לפינה הזו בקצה החדר, היכן שהשטיח מעט רופף, הדבק התייבש, וקצה קצה של רצפה חשופה מציץ, מציע רמז של גילוי. למשל, העובדה שזבולוני טורחת בעשיית גבותיה; למשל, כשזבולוני חושפת פרטים על אנשים מפורסמים שביקשו לכאורה בעצתה (ומקדימה את המשפט "אני שומרת בדרך כלל על דיסקרטיות"), ובעצם – עצם העובדה שניאותה להתראיין ולהתרברב במעשיה, בין אם הם אחיזת עיניים ובין אם הם מעשי פלאים. ב-24 באוגוסט ציין כאן אורן פרסיקו לשבח את עיתונאי "ידיעות אחרונות" רוני שקד על שהיה היחיד ש"עשה את העבודה העיתונאית המתבקשת" כתוצאה מפרסום כתבת ההשמצה בעיתון השבדי "אפטון בלאדט": איתר בשומרון את קרובי המשפחה של הצעיר שאבריו כביכול נשדדו על-ידי חיילי צה"ל, שוחח איתם והביא את ממצאיו בפני קוראי העיתון. מסתבר שהיה עוד עיתונאי ישראלי שהרים את הכפפה השבדית, אם כי עשה זאת באנגלית. באותו יום (24.8.09) פירסם חאלד אבו-טועמה ב"גרוזלם פוסט" כתבה שכללה שיחה שלו עם בני אותה משפחה. גם אבו-טועמה מצטט אותם כמי שמכחישים את הטענות-רמיזות של העיתונאי השבדי המפוקפק. ואם כבר: ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה על אודות כתבה של רשת CNN הקובעת: "חלק משמעותי מהסחר העולמי הבלתי חוקי באיברים עובר דרך ישראל". גליון "העיר תל אביב", המחולק היום למנויי "הארץ", נערך ונכתב כולו על-ידי תיכוניסטים תל-אביבים (אלו תל-אביבים? אלה שהבחירה הראשונה של כולם לדמות לראיין אותה היתה ציפי לבני. בדיעבד לבני היתה שמחה לוותר על הראיון, שבו היא מצטיירת כאוטומט אטום המדקלם את הודעות הדובר). הנה קטע ממה שכותבים נגה רנאל מכיתה י"ב-7 באליאנס ואיתי ששון מכיתה י"ב-4 בעירוני ד, בטור בכפולת הדעות: "אם תשאלו בן נוער על מה הוא חושב, לרוב התשובה תהיה סקס [...] ומי צועד בראש רשימת המשפיעים על תפיסת המיניות אצל בני נוער בישראל הפוסט-מודרנית של המאה ה-21? מן הראוי שיהיה זה החינוך – פורמלי או בלתי פורמלי – משום שהאינטרס של המחנך הוא טובתו האישית והבלעדית של החניך. בפועל, מי שמשפיעים על תפיסת המיניות שלנו יותר מכולם הם הפרסומאים ואנשי המדיה תאבי השררה והבצע. "בניגוד למחנכים, האינטרס של אנשי הפרסום והמדיה הוא לא אחר מאשר אופטימיזציה של רווחים. אותה התמקדות ברווח וברייטינג מובילה להצגת תמונה מדומיינת ופוגענית של סקס. קל מאוד להשפיע על דעתם של בני נוער [...] ילדות בנות 13, שגדלו על ברכי טלנובלות ותוכניות ריאליטי, מתגאות בכך שהן מחלקות לבני שכבתן מציצות בטיול השנתי באוהל הבדואי".
זה לא סיפור גדול. לא תהליך מדיני, לא פיגוע, ואפילו לא סיפור על פריימריז או נפילת מניות. סתם סיפור שנוגע ליחסי אנוש ולנורמות התנהגות מקצועיות	זה לא סיפור גדול. לא תהליך מדיני, לא פיגוע, ואפילו לא סיפור על פריימריז או נפילת מניות. סתם סיפור שנוגע ליחסי אנוש ולנורמות התנהגות מקצועיות. לפני שבועות אחדים פנתה אלי אמירה לם, כתבת "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות", וסיפרה שלקראת צאת ספרה של שלי יחימוביץ היא מבקשת לשרטט את דיוקנה הציבורי ולהתמקד בפמיניזם שלה. היא קראה רשימה שפרסמתי באחד מגליונות "העין השביעית", שכותרתה "שלי יקירתי", ולכן היה לה עניין לדבר אתי. מאחר שהפמיניזם קרוב ללבי, נפתחה שיחה. שלי יחימוביץ היא מן הדמויות היותר מעניינות בנוף, לדברים שהיא עושה ואומרת יש טעם להקשיב, וגם לכעוס עליה כשצריך. היא מן האנשים שיש טעם להתדיין ולהתווכח אתם, וגם אל הבדלי הסגנון והדגשים בינינו, כפי שבאו לידי ביטוי באותה רשימה, אני מתייחסת ברצינות, ולא כאל עוד פריט רכילותי. לאחר שעלה הפמיניזם על סדר-היום הציבורי והתקשורתי וקיבל לגיטימיות מרשימה - בין השאר בזכות פעילותה של יחימוביץ - הגיע הזמן, בעצם הוא הגיע כבר מזמן, לדון בסגנון, בדגשים, בכיוונים, בניואנסים. זה דיון חשוב וראוי. השיחה עם הכתבת היתה ארוכה, ובמהלכה הפלגתי בשבחיה של יחימוביץ, בייחוד בפעילותה הציבורית בעניין האלימות נגד נשים, אמרתי שאי-אפשר לקחת ממנה את חלקה בהעלאת המודעות הציבורית והפוליטית לסוגיה, דיברתי על הכישרון שלה, על היכולת לאתר נושאים, על החושים המקצועיים, וכך הלאה וכך הלאה. דיברתי גם על הסגנון, על הבוטות הידועה שלה, על חוסר הסובלנות שמרתיע אותי, ורבים שחושבים שזו מהות הפמיניזם. דיברתי על כך שלמרות הערכתי המרובה לחברות "עזרת נשים" על פועלן למען המקלטים למען נשים מוכות ומרכזי נפגעות אונס, ולמרות שהוזמנתי להצטרף אליהן, לא חשבתי שאוכל לעשות זאת, משום שההתנהלות התקשורתית שהציבה במרכז את המפורסמות, בצילומים אולפניים של כוכבות, עם תאורה רכה ודיבור מתוק, לא היתה לרוחי. שוחחנו גם על הזרמים החדשים בפמיניזם של היום, שכבר לא צריך להוכיח שהוא קיים ושהוא חשוב ושהוא רציני ומצליח, ולצד המאבקים הפוליטיים החיוניים והבלתי פוסקים יכול להרשות לעצמו גם להיות מורכב יותר, להיפתח, להקשיב לקולות אחרים - שזו מהותו, למעשה, השמעת הקול האחר, שהוא יכול להרשות לעצמו להציב סימני שאלה, ולא רק סימני קריאה בוטים, וכיוצא באלה. בקיצור, שיחה שאותי לפחות עניינה למדי. בסיום השיחה הבעתי את החשש, ששוב יוצג הוויכוח הזה כעניין אישי, שכבר מאסתי בתפקיד האויבת המושבעת של שלי יחימוביץ מטעמים מופרכים שאינם ממין העניין, תפקיד שהודבק לי משום שתמיד הדברים מוצאים מהקשרם ומועברים למישורים אישיים. ושוב, כמו תמיד, הדיון העקרוני יידחק לשוליים. הרי בסך-הכל, אינני פוליטיקאית שחייבת להביע דעה במסגרת תפקידה. אני לא חייבת כלום לאף אחד. רק נעניתי לפנייה של הכתבת לדבר על נושא שנוגע ללבי. אבל הניסיון שלי עם מצבים כאלה בעבר לא מלבב. "לא ולא", הרגיעה אותי הכתבת בסמכותיות. "אם יש לך חששות, אני מבטיחה לך שלפני פרסום הכתבה, אקרא באוזנייך את כל הציטטות שיובאו בשמך". סיכמנו שזה התנאי לפרסום הדברים בציטוט וייחוס. הוגן למדי. לא? כשבועיים לאחר אותה שיחה, בעת ביקור בחוץ לארץ, הגיעו אלי הדים על כתבה שפורסמה ב"שבעה ימים", ובה דברים חריפים מאוד שלי נגד שלי יחימוביץ. ממש כוסות רעל שפכתי עליה. נדהמתי. מה? הכתבה פורסמה? אבל הרי אמירה לם לא דיברה אתי ולא קראה באוזני את הקטעים שהיא מתכוונת לצטט בשמי, כפי שהבטיחה. אמנם הייתי בחוץ לארץ, אבל מי שרצה למצוא אותי, הצליח בלי קושי. מה קרה להבטחה ההיא, לתנאי ההוא? ולגופו של עניין, אני לא זוכרת שהייתי חריפה וארסית במיוחד. הרי הכל עניין של קונטקסט. וכשמוחקים את כל המחמאות וההנמקות העקרוניות, ונשארת רק הביקורת, אני מוצגת כבלוטת מרה שסובלת מפעילות יתר. כך מצאתי את עצמי ממלאת פונקציה בכתבה ועזרתי להוכיח תיזה שנקבעה מראש. זה לא חדש, בעצם, זה ממש צפוי. השאלה היא למה שוב יצאתי פראיירית? למה הרשיתי לדברים לקרות, בניגוד לכל החושים? קריאת הכתבה, עם שובי לארץ, הוציאה אותי מהכלים. אומנם מובן שלא חלמתי שכל מה שאמרתי באותה שיחה יובא כמות שהוא. הכל עובר עריכה, ושום דבר לא מובא כלשונו. זה טיבו של המקצוע. אבל מה אפשר לומר על דברים המופיעים במרכאות ונשמעים דומים למדי למה שאמרתי, ואף על פי כן לא היו יכולים להיות רחוקים יותר מהם? מה דינו של שליש משפט המובא כציטוט, בלא שני השלישים שקדמו לו, שהיו עשויים להציגו באור אחר לגמרי, בפרופורציות נכונות של הערכה וביקורת? איך נפלתי בפח? אולי זו תוצאה של שנים ארוכות מדי בעיתונות בשידור חי, בלא יכולת לערוך ולהוציא דברים מהקשרם. ואולי סתם אמונה תמימה שמלה היא מלה, והבטחה היא דבר שמתייחסים אליו ברצינות. כאמור, זה לא סיפור גדול. אף אחד לא מת. סתם דם רע נשפך, ודיון לא-בלתי-חשוב ורלבנטי נמנע, כי בעצם הוא מראש לא עניין את הכתבת, או את עורכי "שבעה ימים", או מי שזה לא יהיה. נכון, אלה שקוראים את הדברים עכשיו נדים בראש ואומרים, "בוקר טוב אליהו. עכשיו היא התעוררה. הרי זה קורה כל הזמן. זה לחם חוקנו בכל מגע עם עיתונאים. דברים מוצאים מהקשרם, עמדות מעוותות, יחסים נפגעים, והכל בעבור כותרת". ועוד שאלה עקרונית, שגם היא לא מעניינת כנראה אף אחד: למי שייכים דברים שאדם אומר, ומה זכותו עליהם? כשפוליטיקאי מישיר מבט אל המצלמה ומדבר היישר אל הקהל, תוך דילוג מעל למשוכת העיתונאי המתווך, אנחנו מרימים קול זעקה ומקדישים שעות ארוכות של שידורים - חיים - ומאמרים ב"העין השביעית" לדיונים על הסכנה שהוא מציב לדמוקרטיה, בעד ונגד. אבל מה עושים כשנתקלים במקרים קטנים, פרטיים, לא היסטוריים, של מעילה באמון מצד המתווך, המנצל לרעה את מעמדו? לי עצמי יש מסקנה ברורה: בפעם הבאה כשארצה לומר משהו, אכתוב אותו בעצמי, ולא אפקיר עצמי בידי מתווכים. נכון, לא לכל אחד ניתנת הפריבילגיה לכתוב בתקווה שהדברים יתפרסמו. אבל גם לא לכל אחד יש שם פיקנטי שמצדיק פנייה ובקשה לראיון, לציטוט ולייחוס, משום שהדברים שהוא, דווקא הוא, יאמר, יעשו סיפור ארסי כמו שצריך. אגב, על-פי כללי העבודה העיתונאית, היתה מתבקשת כאן, כמובן, תגובתה של אמירה לם. נכון. אבל שלוש ההודעות שהשארתי לה במשיבון הסלולרי, ונותרו בלא מענה, גם הן חלק מן הסיפור. גיליון 32, מאי 2001
נציב קבילות החיילים לשעבר מתח ביקורת חריפה על ההיערכות הצבאית למלחמה כוללת אך לא אמר את הדברים שיוחסו לו, שנועדו לטפול את האחריות למחדל על יריביו הפוליטיים של נתניהו – הרמטכ"לים לשעבר גנץ ואיזנקוט	פרסומי כזב שמופצים ביומיים האחרונים במעגלים המזוהים עם "מכונת הרעל" של בנימין נתניהו טופלים את האחריות למחדל מלחמת סוכות על יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה – הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט. לפי הפרסומים הכוזבים, שהופצו בין היתר בטוויטר ובפייסבוק, האדם שהפנה אצבע מאשימה כלפי גנץ ואיזנקוט הוא האלוף במילואים יצחק בריק, נציב קבילות החיילים לשעבר והמתריע הבולט על כשלי ההיערכות של צבא היבשה. ואולם, בריק מבהיר שכלל לא אמר את הדברים. בהודעות השקריות, שפורסמו בין היתר בקבוצת הפייסבוק "חברים שאוהבים את בנימין נתניהו" ובקבוצת ווטסאפ של "תומכי משפחת נתניהו", נטען שבריק אמר ש"בני גנץ וגדי איזנקוט טיפחו בשקידה תרבות של שקר והונאה בצבא, הטעו במזיד את הדרג הנבחר במצגות שקריות, סירסו את הצבא בפיטורי מפקדים מצטיינים ובקידום של קצינים בינוניים בעלי אוריינטציה שמאלנית נרפית וחדלת אישים כמוהם". ידיעה שפורסמה בהמשך באתר החדשות "אייס" הדהדה את הציטוט בלי לבדוק את מקורו, והפכה לאסמכתא בקרב צבא הצייצנים. מדובר בידיעה שקרית. בריק התראיין אתמול (9.10) לחדשות 12 ומתח ביקורת חריפה על ההיערכות הצבאית למלחמה כוללת, אך לא אמר את הדברים שיוחסו לו. "זה ניסוח משופץ שאת חלקו כלל לא אמרתי והחלק הנוסף גם הוא לא קולע לדברי", מסר בריק בתגובה לפניית "העין השביעית". "דיברתי על תרבות שקר בצה"ל, אבל לא אמרתי שגנץ ואיזנקוט טיפחו בכוונת מכוון תרבות של שקר". מוקדם יותר השבוע קידמה מכונת הרעל הביביסטית תיאוריית קונספירציה שלפיה שמאלנים בוגדים "פתחו את השער" לחמאס. שקר אחר שהופץ על-ידי תומכי נתניהו רמז לכך שראש הממשלה לשעבר אהוד ברק כביכול נטש את ישראל בעיצומה של המלחמה – דבר שלא היה ולא נברא. מאתר "אייס" טרם נמסרה תגובה.
מה שמאפיין את הגיליון המיוחד של המגזין "טיים-אאוט" לחודש הגאווה הוא, מלבד הומופוביות, השימוש הארוטי והפורנוגרפי בחוויה ההומו-לסבית, והעמדתה של הסנסציה במרכזה	חברתנו א, החיה זה שנים בהודו ומקייצת עתה בביקור מולדת, היא שרכשה את "טיים-אאוט תל-אביב" (גיליון 344, 4 ביוני), ורק כשנתנה מבט שני בשער, התפלצה: על חזית המגזין, המוקדש ל"חודש הגאווה", נראים כשמונים מתפללים מוסלמים כשהם כורעים ואחוריהם אל המצלמה. במרכז התמונה, בשחור על גבי ורוד, נכתב: "אתם רואים כאן איום, אנחנו רואים כאן הזדמנות". כוכבית שחורה מפנה אל כוכבית ורודה בתחתיתו של העמוד ואל כותרת קטנה: "הקמפיין לגיוס הומואים חדשים יוצא לדרך". א, אשה שחייה הבלתי שגרתיים הם דוגמה ומופת לפתיחות, היתה מזועזעת מן הוולגריות של הסלוגן, ועוד יותר מזילות השימוש בגופם הפרטי של אלמונים יראי שמים, ועוד בעת התייחדות עם האל. "האם זה חוקי?", תהתה, "אולי אני חסרת הומור?", הוסיפה והקשתה, "פיכס", עיקמה את אפה כשדיפדפה, בהוראת הכוכבית, לעמודים 30–34, שם, בין יצירות נוספות של משרדי הפרסום שהרימו את הכפפה והשתתפו בקמפיין שיזם המגזין, נתקלה גם ב"החיים יפים, תבלע אותם" על רקע שפיך נוזל מפיו של גבר וב"אלפי זרגים בסכנת התייבשות" מעל איבר בקוע כאדמה חרבה. על טעם וריח אין להתווכח. היו בוודאי מי שבלעו את הדאחקות בהנאה, העריכו את התעוזה ואת ההוצאה מן ההקשר; אחרים, ואף אני ביניהם, סבורים שהשימוש בתנוחת התפילה ישיר מדי, בוטה, וולגרי, ובוודאי לא סקסי. מעבר לכך, אם אמנם נעשה כאן שימוש באנשים שלא בחרו להציע לשימוש את הרקטום שלהם כאשר נתפסו בעין הצלם בתנוחה אינטימית (ושבעתיים כשסיבתה היא תפילה), הרי שהשימוש ראוי לכל גינוי. "טיים-אאוט" אינו מסתפק בפרובוקציה אחת. לצד הכותרת המפנה אל פרויקט הקמפיין, מפנה כותרת נוספת, "אני, לסבית" אל כתבתה של כתבת המגזין ש"נשלחה לחיות שבוע כלסבית". ברי שמדובר במשימה מופרכת לפחות כמו להיות הומלסית לשבוע אחד או קופאית לשבוע אחד, מסוג החוויות שכדי לחוות במלוא מורכבותן ועוצמתן יש להתנסות בהן לאורך זמן – ובוודאי אף יותר, בהתחשב בכך שנטייה מינית היא תוצאה של הבניה תרבותית רבת שנים, ובעיקר משום שלטנגו צריך שניים. ועדיין, העיתונות, המגזינים, הם המקום למשימות מעין אלה, וכל עוד מכירים בשטחיותן, בשקריותן, במגבלותיהן, אפשר, אולי, בכל זאת להפיק מהן משהו. בסקרנות פניתי לעמ 30 ואל הכתבה בעלת השם המתבקש: "לא שמה זין". מכותרת המשנה למדתי כי הכתבת, סטרייטית מארץ הסטרייטיות, שבה מלסבוס "עם סט האורגזמות הכי טובות שהיא קיבלה בחיים". מגוף הכתבה למדתי על סלידתה הראשונית מנגיעה "בפצע הפתוח והמפעפע הזה", סלידה שכאמור, כפי שרימזה כותרת המשנה, התחלפה במשיכה מטורפת ובאותן מולטי-אורגזמות שגרמו לה להעיר את השכנים, ועל כך היא מתנצלת. כדי להקל עלי, ובוודאי גם על קוראי "טיים-אאוט" האחרים, לדמיין את השאר, ואולי גם לעשות במראות שימוש ידני, מלווה הכתבה בשני תצלומים שכמו נלקחו מסרט פורנו שנקרא לו "יאפיות לוהטות". בתצלום האחד נראות הכתבת ("מימין") עומדת על רצפת הטרה-קוטה של מטבח מאובזר, נדחקת בלהט תשוקתה בין התנור והכיריים הדולקים לבין הפרטנרית שעל משטח השיש. כדי שנבין מי כאן האשה ומי הגבר, לבושה האחת (נחשו מי) בשמלה לבנה בתולית, ואילו רעותה, זו ש"מעל", במכנסיים ובגופייה הלבנה שהגויים קוראים לה "Wifebeater" ובעברית, שפה בלי סקס, היא "גופיית סבא"; בתצלום השני נראות שתי הנשים באמבטיה אובאלית-יוקרתית מלאת קצף – המסתיר את כל מה שצריך. שתי הנשים צעירות, צחות עור, יפות – מפליאות לפלרטט לא רק זו עם זו, אלא גם עם המצלמה. גאות או לא גאות, שתי הנשים נראות גאות ביופיין, בטוחות בו, בוטחות בנשיותן. כשהכתבת מהגגת על השאלה מדוע נשים מגלות פתיחות גדולה יותר לחוויה מינית עם בנות מינן, מסקנתה ההומופובית: "לעומת הגבר, האשה אינה מאבדת מהנשיות שלה כשהיא חווה יחסים לסביים, לעומת גברים שאי-אפשר להתחמק מכך שיש משהו קצת מסריח בגבר סטרייט ששיחק עם בולבולים בפה" (שם). מה שמשותף לכתבה, לקמפיין ולעוד כמה פרגמנטים קטנים נוספים במגזין ("אם הייתי הומו/לסבית הייתי עושה את..."), מלבד הומופוביות (הכתבת חוזרת ומבהירה כי היא "סטרייטית בדם"), הוא העמדתה של הסנסציה במרכז החוויה ההומו-לסבית, והשימוש הארוטי והפורנוגרפי הנעשה בה. "אני מניחה", מתוודה בכנות הכתבת, "שאת ההתמודדות האמיתית והרצינית עוד לא עברתי, ואני לא בטוחה שאהיה מספיק אמיצה בשביל לעמוד בה. המחשבה שלאורך זמן לא אוכל להיות מסופקת מבליחה בערך בכל פעם שנדלקת סיגריה". לי נדמה שלא הזין וגם לא הגבריות הם מה שיחסרו לכתבת, אלא עינו המציצנית, המלטפת, המשתוקקת, של הציבור ההופך לצלע שלישית, הכרחית, בשלישייה (אגב, בתחילת הכתבה, אולי כדי להוכיח את פתיחותה, מארחת הכתבת במיטתה שני פרטנרים), והיא בדיוק אותה עין ההופכת את בתי האח-הגדול למיניהם לזירות יצריות. במדור המוזיקה באותו גיליון, בבואו לבקר את האלבום החדש של רונה קינן, מתייחס גל אוחובסקי, ובלי אירוניה, "לשאלת הייצוג הלסבי במוזיקה הישראלית", ומוחה, אמנם "בקטנה" כלשונו, על "הפרופיל המגדרי הנמוך מבחינה תקשורתית" שעליו מקפידות לשמור קינן וגם אלאל. אפשר כי גם המבקר הגאה, כאשר יעלעל בגליון "טיים-אאוט" ובסנסציותיו, ייווכח כי גישת שתי היוצרות אינה מועילה רק להגנה על פרטיותן, אלא בכלל לקהילה. אלאל וקינן, בהעמידן את העדפתן המינית במקום הראוי לעניין אינטימי, לא סנסציוני, הן-הן השגרירות שלהן צריכה לפלל תנועה שתכליתה להיאבק בתפיסות חברתיות הרואות בהומוסקסואליות סטייה, מבקשות לצמצם את ממדיה ושוללות מחבריה זכויות אדם בסיסיות. לעומת זאת, שמונים העכוזים שבשער "טיים-אאוט" הם דאחקה המצמצמת את עולמו של ההומוסקסואל לכדי חור תחת.
"אנו, אנשי העיתונות הכתובה והאלקטרונית", כתב מרמרי, "נמנים עם מגזר מצומצם אליטיסטי, מבוסס, עירוני וחילוני"	בגיליון מס 5 של "העין השביעית", בסתיו 96, היכה עורך "הארץ" חנוך מרמרי על חטא העמדה שנקט עיתונו במערכת הבחירות הקודמת. "אנו, אנשי העיתונות הכתובה והאלקטרונית", כתב מרמרי, "נמנים עם מגזר מצומצם אליטיסטי, מבוסס, עירוני וחילוני. העיתונות, שרואה את עצמה נדבך מרכזי בחברה ההולכת ונפתחת ועמוד תווך בדמוקרטיה ההולכת ומשתכללת, נוטה מטבע הדברים לעבר הגורמים הפוליטיים שמבטאים ומממשים תפיסות כאלה, רובם ככולם במגזר העבודה-מרצ [...] בדיעבד אני יכול לקבוע כי הנטייה לבטל את אפשרות נצחונו של נתניהו לא היתה מבוססת על תשתית מוצקה של מידע וניתוחו, כי אם על משאלת לב". ומגדיל מרמרי ומשווה את גודל הטעות של העיתונות במערכת הבחירות ההיא למחדל יום-הכיפורים, 73. הוא מזכיר את הגורמים שסייעו לנצחונו של נתניהו, הפיגועים, הקיטוב בין ימין לשמאל ששיאו ברצח רבין, וכיוצא באלה. "בדיקה בארכיון מגלה כי הארץ נתן לקוראיו מידע מספיק כדי לאשש כל אחת מההנחות האלה, ובכל זאת התעלמנו ממשמעותן". נזכרתי בדברים הנכוחים הללו כמה וכמה פעמים בשבועות שקדמו לבחירות 99. כמי שאמונה על הסיסמה הישנה של העיתון, "דבר ראשון בבוקר הארץ", חשתי אי-נוחות גוברת ככל שקרב מועד הבחירות. נדמה שהעיתון לאנשים חושבים חדל לסמוך על יכולת החשיבה של האנשים שלו, ועבר למחלקת שטיפת המוח, או מוטב לומר, הוצאת שדים. לאחר הבחירות שבתי לבחון את גליונות העיתון, ונוכחתי שהרושם היה מוצדק. אמנם הפעם לא התבדו התחזיות, אבל התחושה הלא נוחה נשארה. מדורי החדשות של "הארץ" תיעדו את מערכת הבחירות בצורה מרשימה, שבמבט לאחור בולטת אף יותר: התחזקותו של אהוד ברק במגזרים שונים, בעיקר אצל העולים, לעומת הקריסה המתמשכת של הקמפיין של הליכוד ובנימין נתניהו בראשו, יכלו ללמד על המגמות המסתמנות. הכתבים שדיווחו על כל אלה הוסיפו תמיד את מידת ההסתייגות שהכל עוד ייתכן, על-פי נסיון 96 והתהפוכות הדרמטיות של מגמות ההצבעה תוך כדי השלבים האחרונים של מערכת הבחירות אז. גם האירועים האחרים שהיו קשורים למערכת הבחירות – האוריינט-האוס, דחיית ההכרזה על המדינה הפלסטינית או המדד – טופלו גם בהקשר הפוליטי הפנימי. אבל נדמה שהעיתון לא סמך על המידע שבידו שיעשה את העבודה וישכנע את הקוראים – אם אמנם זו היתה הכוונה, לשכנע את הקוראים להסיק מסקנות פוליטיות מן המידע הזה – ובחלק ב של העיתון, מדור המאמרים, נפרצו כל הגבולות. שם אנחנו מצפים מראש למקסימום דעות ולמינימום מידע, אבל אלה לא ניתנו במידת האיפוק והשכנוע התרבותיים ש"הארץ" מתהדר בהם, אלא במהלומות פטיש על הראש. לא עבר יום שבו לא נאמר לנו עד כמה בנימין נתניהו מסוכן לציבור, אין לו קווים אדומים בדרך לכיבוש מחדש של ראשות הממשלה, הוא עלול להמיט עלינו אסון, הוא ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה, אין לו שום הישג בשלוש שנותיו, ואפילו כתכמן הוא נחשף ונכשל. "ראש ממשלה גרוע ממנו לא יכול להיות", כתב וחזר וכתב וחזר וכתב יואל מרקוס כמעט מדי יום ביומו, וכינה אותו "נסיך האופל והשנאה". גדעון סאמט, דן מרגלית, חנה קים, עדה אושפיז, אמיר אורן, זאב שיף (בנימה מתונה מעט יותר), עוזי בנזימן ותום שגב – אף אחד מהם לא יכול למצוא ולו נקודת זכות אחת בבנימין נתניהו. אפילו ישראל הראל, אחד מקומץ נציגי הימין בעמודי הדעות של "הארץ", השווה בין נתניהו לדרעי ואמר ששניהם אחזו בליבוי היצרים כאמצעי הישרדות, בבחינת "תמות נפשי", ובהזדמנות אחרת כתב הראל ש"נתניהו לא בנוי להתמודדויות רגישות ומורכבות". דורון רוזנבלום טיפל בתופעת נתניהו כתופעה תרבותית, במיטב סגנונו העשיר, כל המרבה בחרפות וגידופים – הרי זה משובח. במאמר שפירסם רוזנבלום למחרת הבחירות, ושמצא את דרכו בזליגה – סליחה על הביטוי – אל העמוד הראשון, שמשמעה מעין אמירה מערכתית של העיתון, הוא שואל: מאוד מבריק, מאוד משעשע, ומאוד-מאוד מביך. גם אם קוראיו של רוזנבלום התבשמו, זו בוודאי אינה דרך להתמודד עם פרק נתניהו בהיסטוריה שלנו. ועקיבא אלדר, שמדורו הוא בדרך-כלל מקור עשיר במידע ובתובנות על המתרחש במסדרונות הממשל, לא היסס להזכיר את בתו של נתניהו, נועה, וסיפר שהיא שקלה להתייצב בגלוי לצד ברק, אך ברק הוא ש"העדיף לא לערב ילדים בפוליטיקה". יכול להיות שאכן כך היה, אבל העיקרון המקודש גם בתקשורת, להשאיר את הילדים בחוץ, נשבר כאן. ככל שקרב יום הבחירות גברה ההיסטריה, ולמרות שהדיווחים מהשטח העידו על קריסה גמורה של נתניהו ושל מפלגתו, נותר עדיין זכר השפנים שנשלפו מהכובע לפני שלוש שנים, ואף אחד לא היה מוכן לקחת הפעם סיכון. ואם חשב מישהו שלא די המהלומות הפטיש האלה, ועדיין לא הבנו את הרמז, הוסיפו הוראות הצבעה: "כדי שליונים בעבודה יהיה כוח מיקוח, צריך לחזק אותם מבחוץ בקואליציה עבודה-מרצ-מרכז", כתבה אורית שוחט. אברהם טל: "הבוחר באחת הסיעות הקטנות יוכל להאשים רק את עצמו בקלקולי השלטון". וגדעון לוי כתב: "פתק לבן – אופציית תפנוקים". ואלה רק כמה דוגמאות אקראיות. יצחק מרדכי ספג ב"הארץ" חבטות מדי יום ביומו, ליגלגו על התבונה הפוליטית שלו, רמזו לו מה חושבים עליו חבריו, וגם שאלו כמה יעלה הכבוד של מרדכי, היינו סיבוב שני, ומה אפשר לעשות בכל-כך הרבה כסף. אהוד ברק, לעומת זאת, לא יכול כמעט לטעות בכל שהדברים נגעו ל"הארץ". אפילו פרשת תיקי דיין, המעידה הכמעט יחידה במערכת הבחירות שלו, נזקפה לזכותו. "העובדה שברק לא הגיב מיד ובחריפות הראויה על דברי תיקי דיין [...] לא צריכה להירשם לחובתו", נכתב במאמר מערכת ב-4 במאי. "ברק הוכיח במלים, במעשים ובקביעת סדרי העדיפויות, כי הוא רואה חשיבות לפתיחת שורות מפלגתו [...] הדבקת ההתבטאות של תיקי דיין לברק היא מעשה ציני ומניפולטיבי [...] ליבוי שנאה וטפטוף עקבי של רעל". זו ההזדמנות לומר משהו על מאמרי המערכת של "הארץ". במדינות רבות במערב מקובל מה שקרוי "אינדורסמנט", הצהרה גלויה של עיתון על מועמדו המועדף בבחירות. אך דומני שגם בעניין זה נשברו כאן כמה שיאים, או שאולי זו רק בעיה של זיכרון קצר. אין הכוונה דווקא לעצם הדעה שהובעה בהם חזור והבע, אלא לעוצמת הביטוי, לשפה המשוחררת מסייגים ומאנדרסטייטמנט. ועדיין לא הזכרנו את המודעות האלמוניות שמילאו את עמודי העיתונים בכלל, ו"הארץ" בפרט, במערכת הבחירות. כמה וכמה "אזרחים שאכפת להם", תומכי הביחד, פירסמו מודעות ענק על פני עמודים שלמים, באותיות הכי עבות במחשב, לצד מודעות קטנות, מתחכמות: "נתניהו, ההסתה היא מחלה מסוכנת ומידבקת", "אל תשחקו באש!", "ביבי בלוף ליהודים", או "מי מכיר מי יודע? לאן ברח שר המשפטים, צחי הנגבי? כל היודע יתקשר לתחנת משטרה קרובה, על החתום: בוחרים מודאגים". "הסיבוב השני עולה לנו 700 מיליון שקל. צריך לגמור את זה כבר בסיבוב הראשון", על החתום: "אזרחים למען סיבוב אחד". אינני רוצה חלילה לחשוד בכשרים, אין לי ספק שהכל היה על-פי כללי הביקוש למודעות בעידן של תחרות קשה כל-כך וכו וכו. אבל שפע כזה של מודעות, אלמוניות, בלוויית מספר חשבון בנק או מספר עמותה לכל היותר, מעורר תחושה לא נוחה אצל כל מי שיודע כמה עולה אפילו מודעת אבל פצפונת ב"הארץ". חוץ מסטף ורטהיימר ואייב הירשפלד, או כמה עצומות בחתימת עשרות אנשים מהסוג המוכר אצלנו על כל דבר תחת השמש, איננו יודעים מי עומד מאחורי הגופים האלה, וריבוי המודעות ונוסחן האחיד פחות או יותר עורר תחושה, ש"הארץ" שכח שהוא עיתון שמתפקידו להביא מידע ולהשכיל, והעדיף להראות למשוכנעים כמה הוא משעשע, כמה הוא מבריק. הייתכן שלא נמצאה ולו קבוצה אחת של אזרחים שאכפת להם לא פחות מאחרים, שהעדיפו באמת ובתמים את בנימין נתניהו? הרי 44% מהבוחרים הצביעו בעדו. אי-אפשר למצוא ביניהם אפילו אדם חושב אחד, שיכול לתרום מאמר מושכל ומשכיל למדור הדעות? חלילה לי מלחשוד ש"הארץ" אינו אמון על חופש הדעה, ושהעורכים כינסו את כל הכותבים וחילקו ביניהם הנחיות, מהסוג שחולק לפוליטיקאים מדי יום על-ידי המתמודדים, כדי להבטיח חזית אחידה בראיונות. אבל עד כדי כך? ואולי זה מה שקורה כש"הארץ" הופך מ"עיתון לאנשים חושבים" ל"הארץ: לא מה שאתם חושבים". חבל. אולי עכשיו, אחרי שהשדים הוצאו, אפשר לחזור לשגרה של עיתון טוב על ספל הקפה הראשון של הבוקר. גיליון 21, יולי 1999 משהו לא בריא, גם אם צפוי למדי, קורה בתקשורת הישראלית מאז תבוסת נתניהו ונצחון ברק. מדובר באופן שבו עיתונאים בודקים את הסיקור התקשורתי בתקופה שלפני הבחירות ולבם נוקפם על מה שכרמית גיא מכנה מסע של "שטיפת מוח", לטובת ברק ונגד נתניהו ("העין השביעית", גיליון 21). ראשית, לא מדובר בשטיפת מוח אלא בקמפיין שנאה. שנית, זה הרבה יותר מבסדר גמור שהעיתונות ועיתונאים מנהלים דיון לקחים, אלא שבדיון הזה נראה שגיא אינה יורדת לשורשי העניין. היא איננה מבינה את ההקשר הטכני של היחסים (המקצועיים) בין הממשלה, שלצורך זה יוצגה על-ידי נתניהו, ובין התקשורת, ולא את ההקשר הפוליטי של: 1) תפקוד הממשלה; 2) השפעת תפקוד הממשלה על גורלה של מדינת ישראל; 3) תפקידה של התקשורת במצב מעין זה. אין חולק על כך שבתקשורת נערך לנתניהו מסע של רצח אופי. זה איננו נושא הדיון, ולא חשוב אם היה לאיש אופי מחורבן או שהוא סתם מסכן שנקלע לקו האש. הגם שנתניהו הותקף אישית, לא הוא היה המטרה האמיתית של ההתקפה. הוא היה השעיר לעזאזל של ההתמודדות בין התקשורת (רובה ככולה) לבין הממשלה שפעלה (מנקודת ראותה של אותה תקשורת) מחוץ לשולי הלגיטימיות של הקיום הלאומי הבינלאומי. הטענה שהממשלה נבחרה על-ידי העם והיא קובעת מהי הלגיטימיות של קיום לאומי ובינלאומי היא נכונה, כל זמן שהגדרת הלגיטימיות והביצוע של אותה הגדרה הם שקופים. ברגע שגילתה התקשורת (וזה לא היה רגע אלא תהליך ארוך למדי ושונה מאיש לאיש) שמדובר בממשלה שיש לה סדר יום נסתר וכי הלגיטימיות היא עלה תאנה למדיניות הפוכה – היה ברור שמדובר במלחמה. סדר היום הנסתר עמד בניגוד גמור לאמנה שבין הממשלה לציבור (למעט הציבור שלה, שקיבל את ה"בלוף" כפוליטיקה) ובין מדינת ישראל לעולם. ככל שהמצב צבר תאוצה משברית, היה ברור שהמלחמה בין התקשורת לממשלה חורגת מגדר סיקור אובייקטיבי והופכת מגמתית, משום שבסופו של דבר, בשביל מרבית אנשי התקשורת היה מדובר במאבק על הבית. מי שהביא לכך שהתקשורת תתגייס לקמפיין השנאה ברמה אישית לוחצת היתה הממשלה עצמה, שניהלה את יחסיה עם העיתונות ברמה של שקר מתמשך וכפתה על התקשורת את אותו קמפיין שנאה אישית, מטעמים של חוסר ברירה שנבע ממצב טכני פשוט: על-פי חוקי המשחק הקיימים יש לממשלה כוח תקשורתי עצום, כי היא נושאת החדשות והיא משווקת האינפורמציה. לתקשורת, גם כאשר היא יודעת שמדובר בשקר גמור, אין ברירה אלא לדווח על מה שנמסר לה כ"חדשות". שלא לדבר על כוח הפיתוח ומשחקי ההפרד ומשול, גלה והסתר, קנה ומכור בין הממשלה לבין הכתבים המסקרים את פעולותיה ברמת הדיווח היומיומי. חיים יבין לא יכול לומר אחרי שסיים לקריין את דברי ביבי שמדובר בבלוף גמור, וגם אם הוא מביא את דליה איציק כדי שתגיד את זה, עדיין תזרים הדיווחים הממשלתי עוצמתי הרבה יותר מתגובות האופוזיציה והתחכמויות התקשורת. מבחינה זו התקשורת משחקת מול הממשלה כשידיה כבולות בעבותות האתיקה, וכאן נכנסים לתמונה כל אותם עיתונאים שאינם מחוברים לקוד הדיווח היומיומי והאובייקטיבי. הפרשנות ב"מהלומות פטיש", שגיא טוענת כלפיה, היתה הדרך היחידה להתגונן ברמה הטכנית-מקצועית נגד זרם האינפורמציה השקרית שגאה ממשרדי הממשלה. נתניהו, הגם שכיכב בקמפיין השנאה של אותם עיתונאים, מעולם לא היה איש אמיתי אלא משל היה. הוא רק הנער השליח של הממשלה, שמדיניותה היתה (מאבקים על) ארץ ישראל השלמה ומדינת הלכה. שולחיו כמובן עשו מקח טעות, משום שהסתבר שאי-אפשר להשיג את המטרות האלה. מקח הטעות השני היה נתניהו עצמו, שהיה טרף קל לקמפיין השנאה שנוהל נגדו בגלל אופיו. האופי הזה היה הבטן הרכה של מדיניות הממשלה: אם אתה כעיתונאי מתקשה לפצח (ברמת האתיקה העיתונאית המקובלת) את המנגנון השקרי שמוביל להערכתך לאסון לאומי, אין לך ברירה אלא לטפל בו דרך האיש שמסמל את השלטון. אם אלוהים נתן לך פתח הצלה והאיש הזה הוא האבא של החנטרישים – אין שום סיבה שבעולם שלא לדרוס אותו. שום דבר אישי. זה רק הקטע שבו משיק הפן המקצועי להיבט הלאומי. מבחינה לאומית, אנושית, אישית ומקצועית זו היתה שעתה היפה של התקשורת הישראלית (לא כולה, כמובן, אבל מי ששיחק נכון גרם לכך שהקבוצה כולה ניצחה). ושלא יהיה לכרמית גיא שום ספק: אם הממשלה החדשה תעבוד באופן שבו עבדה הממשלה הקודמת, גם ברק יהפוך למטרת-דמות שהתסכול התקשורתי יתנקז אליה. בתור שמנמן מאנפף וקוסם במיל הוא יהיה שק חבטות מוצלח לא פחות מזה שעבר כאן סיוט קיץ מזוויע ומיוזע. או משב צינה מקפיא. מחק את המיותר. בעצם, את שניהם. הכותב הוא עיתונאי גיליון 22, ספטמבר 1999
מהלך שיוביל לשקיפות ביותר מ-10,000 ארגוני עובדים, כמו לשכת עורכי הדין וההסתדרות, מחכה לחתימת שר המשפטים ● אבל ניסנקורן ממפלגת כחול לבן מתחמק: "טרם גיבשתי עמדה" ● שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, שהובילה את מהלך השקיפות: "לא מפתיע שיו"ר ההסתדרות לשעבר קובר את התקנות"	שר המשפטים אבי ניסנקורן (כחול לבן), לשעבר יו"ר הסתדרות העובדים, בולם מהלך שיחייב אלפי אגודות וארגוני עובדים לפעול בשקיפות. השינוי הנדרש נמצא כבר בשלבים מתקדמים, כאשר משרד המשפטים כבר כתב את התקנות הנדרשות והן ממתינות לחתימתו של השר. בחודש שעבר פנינו במכתב רשמי בנושא אל שר המשפטים הנוכחי אבי ניסנקורן (כחול-לבן). למרבה האכזבה, השר ניסנקורן החליט לא לקדם את הנושא. הוא טען כי הוא טרם גיבש דעה בעניין ולכן בינתיים הנושא לא מתקדם. טענת השר ניסנקורן אינה מתיישבת עם העובדה שעד לפני כשנתיים הוא עצמו היה יו"ר ההסתדרות, כך שהוא מכיר מקרוב את הנעשה באגודות עותמאניות בחסות החשכה. שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, שפעלה בקדנציה הקודמת לקידום הנושא לאחר פניות "שקוף", מתחה ביקורת חריפה על התנהלות השר הנוכחי: "לא מפתיע שיו"ר ההסתדרות לשעבר קובר את התקנות שאמורות לפתוח פתח לשקיפות בארגון שמתנהל במשך שנים ארוכות מתחת לרדאר", אמרה לשקוף. "לא יתכן שגופים כאלו, שמנהלים פעילות בעלת חשיבות ציבורית בהיקפים כלכליים גדולים, ובעלי השפעה קריטית על כלל אזרחי המדינה יתנהלו בצורה לא שקופה". עוד הוסיפה: "אני מקווה ששר המשפטים החדש יעמיד את אינטרס הציבור למול עיניו ויתרכז בתפקידו כשר משפטים במקום להמשיך לשמש כמגן הקדמי של ההסתדרות". האגודות הנהנות מהחוק הטורקי כוללות כ-10,000 ארגונים ללא מטרות רווח, בעיקר ארגוני עובדים, כמו ההסתדרות החדשה, מגן דוד אדום, הסתדרות המורים, התאחדות המלונות ועוד. באמצעות לובי חזק מול הכנסת, הארגונים האלו הצליחו להישאר עד היום תחת פרצה בחוק העמותות שמגדירה אותם כאגודות עותמאניות הכפופות לחוק העותמאני, ומכאן שלא חלות עליהם חובות העוסקות בשקיפות ובדיווח. הם פטורים, למשל, מפרסום פרוטוקולים של ישיבות, מהצגת דוחות שנתיים, מביקורת רגולטורית של מבקר המדינה, וממתן מידע לציבור לפי חוק חופש המידע. התוצאה: אפלה כמעט מוחלטת שמובילה שוב ושוב לשחיתויות – על חשבון הציבור.לא רק אנחנו חושבים שחוסר השקיפות באגודות העותמאניות בעייתי: ב-2016 משרד המשפטים הוציא דו"ח המפרט מדוע חשוב להשקיף את האגודות העותמאניות. מבקר המדינה כתב על כך גם, בדו"ח מ-2017. המבקר מתח ביקורת חריפה בדו"ח על היעדר פיקוח על אגודות אלה, ובפרט על אלה המנהלות פעילות כספית בהיקף משמעותי. המבקר כינה את היעדר הפיקוח "ליקוי של ממש ברגולציה הממשלתית". לפני כחודש פרסמנו ב"שקוף" כי הקלטה חסויה שהגיעה לידינו מוכיחה כי הסתדרות העובדים הארצית פעלה במטרה להדיח יו"ר ועד עובדים מקומי מתפקידו בוועד, מאחר שחשדה בו שסייע ל"שקוף" לחשוף שחיתות. זו אינה הפעם הראשונה שאנחנו חושפים ב"שקוף" את התרבות הבעייתית באגודות העותמאניות הגדולות בישראל (הר"י, ההסתדרות וכד) – תרבות שמעודדת שחיתות והשתקה של בעיות בארגונים האלה.בשנים האחרונות פנינו אל כל שרי המשפטים המכהנים בנוגע להשקפת האגודות העותמאניות, וכתבנו על הנושא בלי סוף. בתקופתה של השרה שקד, משרד המשפטים ביצע עבודת מטה מעמיקה בנושא ופרסם טיוטת תקנות להשקפתן. המשמעות היא שהקרקע למהלך כבר מוכנה ועל השר ניסנקורן רק להמשיך אותו, ולא להמציא את הגלגל. "אין שום סיבה שהאגודות העותמאניות יוחרגו מהצורך בשקיפות", מסרה שקד ל"שקוף". "זכותם של עובדי ואזרחי ישראל לדעת מה נעשה בכספם. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. הדבר נכון גם לגבי פעילותם של גופי הממשל והכנסת וגם לגבי פעילותן של עמותות וחברות ציבוריות". לדבריה, גם בכובעו הקודם התנגד ניסנקורן למהלך. "התקנות הופצו בתום שנה מאומצת של עבודת מטה במשרד המשפטים. יו"ר ההסתדרות לשעבר ושר המשפטים בהווה אבי ניסנקורן, יצא נגד נגד פרסומן, פנה ליועמ"ש בדרישה למנוע את הפרסום שלהם והאשים את היוזמה כתעמולת בחירות", היא מספרת. חשוב לזכור כי כשרת משפטים, שקד לא פעלה כדי להשקיף את האגודות העותמניות. היא אמנם הגישה בסופו של דבר את תקנות השקיפות וזה צעד מבורך – אבל זה היה רק בסוף הקדנציה, כשכבר היה מאוחר מידי לחתום עליהן.לכל אורך הקדנציה שלה כשרת משפטים היו לה הזדמנויות לשפר את מצב השקיפות באגודות, אך היא התעלמה מהנושא למרות פניות חוזרות ונשנות של "שקוף" אליה. הנה למשל וידאו של שקד כשרת משפטים בולמת הצעת חוק פשוטה יחסית שהגשנו (מספר פעמים) בעזרת חברת הכנסת לשעבר עליזה לביא (יש עתיד), שבאה לחייב אגודות עותמניות להזדהות במסמכים רשמיים. כאמור שקד התעוררה רק בסוף הקדנציה, לאחר שהוכרז כבר על הקדמת הבחירות (הראשונות) וקידמה את תקנות השקיפות, אך לא הספיקה לחתום עליהן בעצמה. פירגנו לה על כך כמובן – אך זה קרה כשכבר היה מאוחר מדי ולכן הן לא עברו עד היום. (איך זה משפיע עליך) ההסתדרות או ארגוני עובדים אחרים עלולים להפוך את השירות שאת או אתה מקבלים מהמדינה לגרוע יותר: ההסתדרות מאגדת תחתיה עובדי ציבור רבים, שכולנו משלמים להם משכורת ומקבלים מהם שירות (עובדי הכבאות, רשות המיסים, עובדי משרד הביטחון ועוד). עקב חוסר שקיפות, ההסתדרות פועלת כדי להשתיק ולטייח מקרי שחיתות בתוך הארגונים עליהם היא אחראית וכך מעודדת שחיתות שתוביל לשירות ציבורי גרוע יותר עבורך. (מה עושים כדי שיתוקן) שקוף תמשיך לפעול למען השקפת האגודות העותמאניות בכל האמצעים העומדים לרשותה מול השר ניסנקורן. רק בשבוע שעבר פנינו יחד עם סיירת השקיפות לשר ניסנקורן כדי להפעיל עליו לחץ לפעול בנושא. נמשיך לפרסם כיצד חוסר השקיפות באגודות העותמאניות גורמת לשחיתות ולפגיעה בציבור כדי להמשיך להביא ללחץ ציבורי על נבחרי הציבור לטפל בבעיה זו.
התקשורת תופסת את המקום השני בסולם הרשויות שלדעת הציבור שומרות באופן הטוב ביותר על הדמוקרטיה	החודש יתפרסם מדד הדמוקרטיה לשנת 2006, המוצג מדי שנה על־ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הוא כולל, בין השאר, את הממצא הבא: התקשורת תופסת את המקום השני בסולם הרשויות שלדעת הציבור שומרות באופן הטוב ביותר על הדמוקרטיה. היא נחשבת ליעילה בתחום זה יותר מהכנסת ומראש הממשלה, ורק בית־המשפט העליון עולה עליה. כן מלמד המדד שישראל תופסת את המקום הראשון בעולם בצריכת חדשות: קרוב ל־90% מהציבור מדווחים שהם מתעדכנים על ההתרחשויות הפוליטיות באמצעות כלי התקשורת מדי יום או כמה פעמים בשבוע. ועוד ממצא מקופל בספר המחקר: ישראל נמנית עם קבוצת המדינות שבהן מתקיים חופש עיתונות. שלושת הנתונים האלה אינם חד־פעמיים: גם בשנים קודמות לימדו מדדי הדמוקרטיה שבישראל יש עיתונות חופשית ושחי בה ציבור הרעב לתקשורת, ניזון ממנה כדי לגבש לעצמו תמונה על המתרחש, ותופס אותה כאמצעי חשוב להבטחת האופי הדמוקרטי של המדינה. עם זאת, התקשורת הישראלית סובלת מדימוי נמוך של אמינותה. המחקר האחרון של מכון הרצוג לתקשורת וחברה, המשרטט את מדד אמון הציבור בתקשורת, מציג תמונה מדאיגה: רק 27.1% מהנשאלים סבורים שהתקשורת הוגנת תמיד או לעתים קרובות; השאר גורסים שהיא הוגנת רק לפעמים, לעתים רחוקות או בכלל לא. רק 23.9% מאמינים שהיא מדייקת תמיד או לעתים קרובות – השאר נותנים לה ציונים שליליים בתחום זה. רק 31.6% קובעים שהיא אמינה תמיד או לעתים קרובות. כל השאר מוצאים שהיא אמינה רק לפעמים, לעתים רחוקות או בכלל לא. גם הממצא הזה אינו חדש: במדד הדמוקרטיה לשנת 2003 נמצא שאמון הציבור בתקשורת נמוך: הציבור מתייחס באמון הרבה יותר גדול לצה"ל, לבית־המשפט העליון, לנשיא המדינה, למשטרה, לפרקליטות המדינה ואפילו לממשלה, לראשה ולהסתדרות. רק הרבנות הראשית והמפלגות נחותות מהתקשורת במידת האמון שרוחש להן הציבור. יתרה מכך, העיתונאים עצמם מאששים את אבחנת הציבור: בסקר שנערך לפני שנה עבור "העין השביעית" הסכימו רובם שהדיווח החדשותי מלא בטעויות עובדתיות וברשלנות. תמונת מצב דומה חושפים מחקרים אמריקאיים: סקר שנערך לפני כמה חודשים על־ידי מרכז המחקר "פיו" מצא ש־45% מתושבי ארה"ב אינם מאמינים כלל (או מאמינים מעט מאוד) למה שהם קוראים בעיתונים היומיים. "הניו־יורק טיימס" הזדרז להסיק מסקנות: אף שמידת האמון של קוראיו בו גבוהה מהממוצע (21% מהם מאמינים בכל, או ברוב, המודפס על דפיו, לעומת 14% שאינם מאמינים כמעט בדבר שהם קוראים), כונן עורך העיתון ועדה פנימית שנועדה להציע המלצות להגברת אמון הקוראים. הוועדה המליצה, בין השאר, להטיל על עורכיו הבכירים של "הטיימס" לספר לקוראים על המתרחש בעיתון, להודות בטעויות ולדווח עליהן בגילוי לב, ולענות ללא התחמקות על ביקורת הנמתחת עליו. בקצרה: "הניו־יורק טיימס" החליט להיות שקוף יותר כדי לשפר את אמינותו. וגם אם ההמלצות אינן מחסנות אותו מטעויות, הן דגם שכדאי לעיתונות הישראלית לאמץ. גיליון 62, מאי 2006
חלוקת ירושלים, שפעת החזירים, קוקה-קולה, גון דמיאניוק ונסיון האונס בירקון – אלו כותרות היום \| המאורעות בגרמניה זוכים לתשומת לב מועטה יותר \| והוויכוח על תפקוד הצנזורה בעסקת שליט נמשך	"האיחוד-האירופי עומד להצהיר: ירושלים היא גם בירת פלסטין", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". ברק רביד מדווח כי שרי החוץ של האיחוד-האירופי "צפויים לקרוא בשבוע הבא, לראשונה באופן רשמי, לחלוקת ירושלים". "טיוטת ההחלטה", נכתב בכותרת המשנה, "רומזת כי האיחוד עתיד להכיר גם בהכרזת עצמאות חד-צדדית פלסטינית". "חיסון לכל האוכלוסייה" היא אחת הכותרות על שער "ישראל היום" (הכותרת הראשית מוקדשת לסיפור האונס שמטריד את מערכות העיתונים בימים האחרונים: "הצעירה: תקפת אותי; המאבטח: את משקרת". החיסון לשפעת החזירים מגיעה גם לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "חיסונים לכולם בעוד שבועיים". "רוב הרופאים סירבו להתחסן", נכתב בכותרת הגג, ובכותרת המשנה: "משרד הבריאות קורא לציבור להיענות למבצע החיסונים הארצי ואומר: החיסון בטוח. אבל דווקא הצוות הרפואי לא השתכנע: רק שליש קיבלו זריקה". "האיפול הצנזורלי על פרטי העסקה הנרקמת בעניינו של גלעד שליט לא רק פוגע בדמוקרטיה ובחופש העיתונות, אלא עלול להתגלות כממאיר מבחינה בטחונית", כותב משה נגבי בעמוד הדעות של "הארץ", ומצטרף לגל הביקורת על התנהלות הצנזורה. "ניהול מו"מ חשאי ורקיחת עסקה תחת מעטה הצנזורה, בלי מידע גלוי וליבון מוקדם של סיכוייה וסיכוניה, הם המתכון הבטוח ביותר לעסקות חילופין מופקרות והרות אסון", טוען נגבי. "הראיה החותכת לכך היא עסקת גיבריל, לפני כחצי יובל שנים, שבה נחצו כל הקווים האדומים במיקוח שלנו עם ארגוני טרור [...] ועדת העורכים של כלי התקשורת בישראל [...] קיבלה עליה צנזורה גורפת על פרסום דרישות גיבריל. זכור לי אישית, כמי שערך אז מהדורות חדשות בקול-ישראל, כיצד נאסר עלינו לשדר שמות של רבי-מרצחים שאת שחרורם תבע גיבריל. "[...] תוצאת האיפול הזה היתה שלא רק אזרחי ישראל, אלא גם רוב הח"כים ואפילו רוב שרי הממשלה [...] שמעו לראשונה על זהות המשוחררים ומעלליהם רק סמוך לשחרורם. הצנזורה מנעה מהם, בין היתר, לשמוע על ההתנגדות הנחרצת של הרמטכ"ל משה לוי לעסקה וממילא לשקול כראוי את נימוקיו. רק לאחר שהרוצחים חזרו לבתיהם (ומאות מהם גם לפעילות עוינת) פרץ פולמוס פוליטי, בטחוני ותקשורתי, אך את הגדרות שנפרצו אז איננו מצליחים לשקם עד היום", קובע הכותב. ב"מעריב" מדווח ערן סויסה: "על רקע ההתפתחויות האחרונות בנוגע להחזרתו של גלעד שליט, הוחלט בערוץ 10 להקדיש ביום ראשון הקרוב ערב שידורים מיוחד לחייל החטוף". סויסה מציין גם כי "מעניין יהיה לראות את נתוני הרייטינג של הסרט המסקרן [על משפחת שליט], שישודר במקביל לתוכנית עתירת הרייטינג האח הגדול". וכותרת ב"הארץ": "בייניש: אין עוד עסקה, אין מה לפרסם שמות אסירים". לצד הדיווח, לוגו ובו איור פניו של גלעד שליט לצד הכיתוב: "1,255 ימים בשבי החמאס". "שום צנזורה אינה יכולה למנוע דיון ציבורי על הצדדים העקרוניים של הבעיה", כותב עמוס כרמל במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "יש יותר מקורטוב של אירוניה", כותב אביב לביא ב"מעריב", "בכך שהימים השחורים של קוקה-קולה התחילו בתקלה שהתרחשה במפעל מכתשים, כי הרי השאלה הראשונה שעולה למשמע השתלשלות האירועים היא: מה, לעזאזל, הקשר בין מפעל שבו מייצרים חומרי הדברה ובין משקה המיועד לשתייה?". יש קורטוב של היתממות בשאלה שמעלה לביא, אולם היא מאפיינת את היחס התקשורתי בכמה, ואולי ברוב העיתונים, להתרחשויות בחברת קוקה-קולה: הוא אינו עטוף בכפפות משי (וטוב שכך, כמובן). הפגם שנמצא בבקבוקי החברה, נוספים על אלו שכבר הוכרזו פגומים, מוזכר היום על שער "מעריב" ומובלט על שער "ישראל היום" ("משבר הקוקה-קולה"). "השאלה החמה ביותר בענף המשקאות בימים אלה", כותבת עדי דברת-מזריץ ב"דה-מרקר", "היא איך לכל הרוחות הצליחה חברת ענק כמו החברה המרכזית למשקאות (קוקה-קולה ישראל) להפוך מצב לא כל-כך מסובך למשבר [...] באופן פרדוקסלי, אובדן השליטה של קוקה-קולה בניהול התקשורתי של המשבר נבע דווקא מהניסיון לשלוט בכל דבר, תכונה שמאפיינת מאוד את החברה, שבראשה עומד באופן מפתיע איש מוסד לשעבר. אבל היום, זאת יודע כל אחד, אי-אפשר להסתיר דבר. הטעות של החברה היתה הרבה יותר מרק להסתיר את האמת. גם כשהיא נתפסה, מישהו שם סירב להפנים את הכלל הראשון והידוע במשברים - חייבים לנהוג בשקיפות". אגב, עד לרגע כתיבת דברים אלה, אין זכר למשבר באתר החברה. חיכיתי להזדמנות לכתוב על כך שלא נמצא עיתונאי שיגזור גזירה שווה בין הטיפול של הגרמנים בפרשת הרג האזרחים על-ידי כוחות צבא ובין הטיפול שלנו כאן, והנה נמצא עיתונאי כזה, עפר שלח, שכותב היום במדור הדעות של "מעריב": "מהומה גדולה בגרמניה: חשיפה של בילד, שגילתה פרשה ענפה של טיוח ושקר סביב הפצצה באפגניסטן, הביאה להתפטרותם של הרמטכ"ל הגרמני שניידרהאן ושר העבודה (ולשעבר שר ההגנה) יונג. לאחר שכוחות נאט"ו הפציצו, לבקשת גרמניה, שתי מכליות דלק שנחטפו על-ידי הטליבאן, פעולה שבה נהרגו כ-70 אנשי טליבאן אך גם כ-30 אזרחים ובהם ילדים, טענו הרמטכ"ל והמיניסטר שאף אזרח לא נהרג כתוצאה מההפצצה. הבילד חשף את השקר, ומפקד הצבא והדרג הממונה שילמו את המחיר. מתבקש לדמיין מה היה קורה אצלנו במקרה דומה". המשך הטור כאן. "בגרמניה חיים קציני אס.אס שלא עמדו למשפט, למה לא כותבים עליהם?", שואל הטוקבקיסט עדי, המצוטט במדור הדעות של "מעריב". ובאמת, מה עם אותם קצינים? ומה עם אלה שעמדו או עומדים למשפט? "מעריב" אינו מאזין לשאלתו של עדי, ומקדיש את השער, זה היום השלישי, לגון דמיאניוק, שמשפטו בחשד לביצוע פשעים נאציים החל אתמול בגרמניה. "ההצגה" היא הכותרת הראשית, המודפסת על רקע תמונת תקריב של פניו של דמיאניוק, כשעיניו עצומות והוא שרוע בתנוחת שכיבה. "את דרכו לבית-המשפט עשה גון דמיאניוק כשהוא מובל בכיסא גלגלים, מכוסה בשמיכה וראשו שמוט. כשהמצלמות והקהל יצאו מהאולם הוא כבר נראה אחרת לגמרי", לשון כותרת המשנה. הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לתיאור מפורט של דיוני הפתיחה שמביא נדב איל, כתב "מעריב" באירופה. סיכומם: בית-המשפט יכריז על דמיאניוק, בן 89, ככשיר לעמוד למשפט מבחינת מצבו הבריאותי. גם עמ 4 של העיתון מוקדש למשפט דמיאניוק. בין השאר מובאת תגובתו של הסופר אהרן אפלפלד: "יכול להיות שהמשפט הזה מיותר. אני לא פוסל אותו, אבל זה לא אותו דבר. כשהמשפט התנהל בארץ, היה לו אפקט גדול – וחבל שהוא בוזבז. גם אם יצליחו הפעם להוכיח שזה האיש, זה כבר לא ישנה הרבה: הנאשם כמעט בן 90, ואם הוא רק מעמיד פנים שהוא חולה, הוא עדיין מבוגר מאוד. כשהוא מופיע על כיסא גלגלים זה מעורר רחמים במקום תחושת תיעוב. ההשפעה עלולה להיות הפוכה". תמונתו של דמיאניוק על כיסא הגלגלים מופיעה גם על שער "הארץ", כשמתחת לה תחילת טור של תום שגב. "משפטו של גון דמיאניוק בירושלים גילה לישראלים מה שהגרמנים גילו שנים רבות לפני כן: כללי המשחק המקובלים במערכת המשפט הליברלית אינם מתאימים לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. אילו החליטה ישראל להעמידו לדין בשל חלקו בפשעי סוביבור – ייתכן מאוד שדמיאניוק היה מסיים את חייו על עמוד התלייה או בתא בבית-הכלא. אבל משפטו בישראל אמור היה לגולל מחדש את מוראות השואה מפי אחרוני ניצוליה. רק אנשים ספורים ניצלו מסוביבור, ועל כן לא היה אפשר לבסס את פרשת התביעה על עדותם. לעומת זאת, עמדו לרשות התביעה כמה מניצולי טרבלינקה, ועל כן החליטו להתמקד בסיפורו של המחנה הזה, חרף העובדה שהמסמך העיקרי שעמד לרשות התביעה קשר את דמיאניוק למחנה סוביבור. "[...] הגרמנים שופטים את דמיאניוק בשל חלקו בפשעי סוביבור, אך קודם שיוכלו להרשיעו, גם הם ייאלצו להתגבר על שורה של בעיות משפטיות. מורשת השואה אינה זקוקה למשפט הזה. השמדת היהודים נטועה עמוק בתודעת האנושות, וכל ניסיון להכחישה טובע בים הבלוגים האינטרנטי. למרות זאת, המשפט הזה חשוב מפני שהאנטישמיות וגילויים אחרים של גזענות עדיין לא פסו מהעולם". ב"הארץ" מרימים גם הם את הכפפה של הטוקבקיסט מ"מעריב". "עד כה סירבה גרמניה לשפוט חשודים דומים שאינם גרמנים", לשון כותרת הגג לדיווחו של עופר אדרת מברלין. "אלפי דמיאניוקים מסתובבים חופשי" היא כותרת הידיעה. שרית מנחם ונתי טוקר חושפים ב"דה-מרקר" את העסקים המלוכלכים של חברות הפורקס, העוסקות במסחר במטבע חוץ. קורבנות של אחת החברות, איזי-פורקס, פנו ל"דה-מרקר" בתלונה על כך שהחברה הגיעה להסכם עם שישה מהם ועם משרד עורכי-הדין שלהם, ברם, דחוח ושות (מדובר כנראה בתשלום של מיליוני שקלים), בתמורה לכך שהמשרד יפסיק לטפל בלקוחות אחרים שפנו אליו באותו נושא והעניין כולו יישמר בסוד. "ענף פורקס הוא אחד הענפים הצומחים והרווחיים ביותר בשוק ההון, שמגלגל עסקות מט"ח בהיקף של כ-80–100 מיליארד דולר בחודש", כותבת מנחם. "חברות הפורקס מעניקות למשקיע פלטפורמה אינטרנטית, כך שהוא יכול לסחור במט"ח דרך המחשב בבית. ענף הפורקס, שרשם צמיחה מרשימה בשנים האחרונות, נהנה מחופש פעולה: הענף, שנחשב חוקי, אינו מפוקח. כך, הקמת חברות פורקס לא דורשת רשיונות, וגם אכיפה בתחום לא קיימת. "ההבטחות הן לכסף קל. בפועל, מי שמרוויח הן חברות הפורקס", קובעת מנחם על סמך הנתון שלפיו 95%(!) מהמשקיעים דרך חברות הפורקס מפסידים את כספם בתוך כמה חודשים. עוד חושף "דה-מרקר" כי המודל העסקי של החברות בנוי כך שהפסד של הלקוח הוא רווח של החברה, ולהפך, כך שהאינטרס של החברה הוא שהמשקיעים יפסידו. "הסיפורים הקשים של לקוחות שהפסידו את כספם במהירות, שלל התביעות שהוגשו, דרכי השיווק האגרסיביות והמודל העסקי שמאפיין את פעילות רוב החברות בתחום רומזים כי בענף הפורקס פועלות להן ללא מפריע חברות קזינו באצטלה של פעילות מסחר במט"ח", מסכמת מנחם. נדמה לי שרמזים נוספים מעין זה מסתתרים בתחומי כיסוי אחרים של העיתון. זו אינה החשיפה היחידה היום ב"דה-מרקר". הכותרת הראשית והכפולה הפותחת מוקדשות לבעלי רכבים פרטיים, שלפי יואב קווה ודניאל שמיל, נאלצים לספוג מחירים גבוהים כדי לממן את ההנחות שעושים יבואני הרכב לחברות הליסינג. "חברות הליסינג וההשכרה הן לא באמת חברות ליסינג והשכרה. הן סוחרי רכב", כותב קווה, ומספר על הנחות של עשרות אלפי שקלים ממחיר המחירון שהיבואנים מעניקים לחברות הליסינג. "מי שקונה מכונית חדשה מכספו הפרטי הוא פראייר. המחיר שהוא משלם הוא פיקטיבי ומנופח [...] ובעיקר נועד ליצור מרווח מלאכותי בין המחיר ששילמה חברת הליסינג בפועל לבין מחיר המחירון שנגזר מאותו תג מחיר מנופח ללקוחות הפרטיים". קווה מספק גם מספרים: "חברות הליסינג וההשכרה רוכשות קרוב ל-60% מסך המכוניות החדשות בישראל [...] 78% מהמכוניות המשומשות בנות ארבע-חמש שנים מקורן בציי רכב. המסקנה פשוטה וכואבת: חברות הליסינג וההשכרה שולטות במחירי הקנייה ובמחירי המכירה. כולם צוחקים בדרך לבנק. חברות הליסינג וההשכרה, היבואנים שמעלים כמויות גדולות של מכוניות לכבישים ומרוויחים ממכירת החלפים, נהגי הליסינג שמתפנקים ברכב צמוד ממקום העבודה. כולם צוחקים, חוץ מהצרכן הפרטי, הבודד". "הסיבה היחידה שאנשים לא מתייחסים ברצינות למחול היא שכוריאוגרפים רבים לא מתייחסים ברצינות למחול" (הכוריאוגרף מארק מוריס, "מהחשובים בעולם", מסביר בראיון למוסף "גלריה" מה זאת בועה). "התשובה שלי היתה שזו התוכנית, ושמי שצופה בה חייב להיות ער לזה שיש בה הרבה דברים שליליים" (נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, גיורא רוזן, מסביר לכתב "מעריב" את משנתו המקצועית). "מגבעת בית-הקברות העתיק יצא דובי זכאי לסיור בראשון-לציון. בין רחובות מיניאטוריים ואנדרטאות ייחודיות הוא גילה את סיפורה של העיר שמאיימת להיות תל-אביב הבאה" (כותרת משנה ב"מגזין" של "מעריב" מדגימה פרובינציאליות וגוזמנות במשפט אחד). במדור הדעות של "מעריב" מתפרסמת היום הבהרה: "עו"ד יהודה ויינשטיין לא שימש ואינו משמש כסניגור של שר החוץ אביגדור ליברמן, וזאת בניגוד למשתמע ממאמרו של שלום ירושלמי, שפורסם אתמול. השניים גם לא נפגשו". "דה-מרקר" מפרסם היום את מדד הנדל"ן החודשי שלו, המבוסס על נתוני מודעות באתר "יד2". לפי המדד, "מחירי השכירות בירידה – מחירי הדירות ממשיכים לעלות". אבל האם תושבי בת-ים שברשותם דירת ארבעה חדרים צריכים לעלוז בשל עלייה של 2% בערך הדירה שלהם, והאם תושבי ירושלים בעלי דירת חמישה חדרים צריכים לדמוע בשל ירידה של 3.6% בערך דירתם – או שאולי מדד המבוסס על מחירי מודעות חינם הוא בועה הניצבת על גבי בועה, כפי שכתב לא מזמן דרור מרמור ב"גלובס", בטור מעורר המחשבה בעל הכותרת המקוממת "זה האינטרנט אשם במחיר הדירות"? ואם אנחנו כבר בענייני האינטרנט אשם, היום מתפרסמת ב"קפטן אינטרנט" של "הארץ" כתבה של אבי שניבאום, שלפיה האינטרנט גם הרג את הבדיחות. "אם מישהו חשב שחוק המאגר הביומטרי נחקק ללא דיון ציבורי מספיק, הוא כנראה לא שמע על ACTA – אמנת הסחר הבינלאומית נגד זיופים", כותב עומר טנא ב"דה-מרקר". "בניגוד למשתמע משמה, האמנה אינה עוסקת בסחר או בזיופים, אלא במלחמה המרה של תעשיית המדיה נגד הורדות לא חוקיות של מוזיקה, סרטים ותוכנות מהרשת. הליך חתימת האמנה הוא מופת של חוסר שקיפות וכיפופי ידיים דיפלומטיים על-ידי הבוסית הגדולה, ארה"ב". "העיתונות ואנשי עסקים בדובאי הביעו אתמול תמיכה במאמצי איחוד נסיכויות המפרץ להתמודד עם משבר החוב של דובאי", נכתב בידיעה מתורגמת מרויטרס ב"דה-מרקר". ליד הידיעה מופיעה ידיעה נוספת, שהופיעה אתמול ב"ממון": "רשויות דובאי החרימו עיתונים שהציגו השליט באופן לא מחמיא". "דובר צה"ל יגייס מומחי מחשב למלחמת ההסברה של ישראל", מדווחים גילי איזיקוביץ ואנשיל פפר ב"הארץ". "תוקם יחידה חדשה שתתמקד ברשתות חברתיות באינטרנט, כדי לעקוף את התקשורת הזרה". ההחלטה באה בעקבות הצלחת ערוץ דובר צה"ל באתר יו-טיוב.
התגלית המדעית כביכול על אידה, נקבת הלמור האלמונית שכבשה השבוע את הכותרות, היא הזדמנות טובה להוקיר את תרומתם של מחקרים כחומר בערה לסיפור העיתונאי	זה היה השבוע של אידה, נקבת הלמור הקדמונית, בעלת השלד הכמעט-שלם, שנחשף השבוע במופע בעל מאפיינים אינדיאנה גונסיים. מן התגלית ה(פרה)היסטורית אפשר ללמוד כי כשאנחנו מחטטים באף, אנחנו עושים זאת בדיוק באותו איבר שבו שהשתמשה אידה לפני 47 מיליון שנה. אבל סיפורה של אידה הוא יותר מזה. אידה התגלתה, על-פי המסופר, באתר מאובנים בגרמניה עוד בשנת 1983, ונמכרה לאספן שביתר אותה לשניים ומסגר את החלקים לתלייה על הקיר. רק מבצע ספילברגי גאל את שני החלקים האבודים ואיחד אותם לטובת המין האנושי. הגואל הוא ד"ר יורג הורום, איש המוזיאון לטבע של אוסלו, שהקדיש בשלוש השנים האחרונות את זמנו ומרצו לאיסוף הסכום הנדרש ולעיבוד הממצאים. הורום וצוות המדענים שאיתו הגישו לתקשורת חבילה מושלמת, מאמר מקיף המלווה בספר עשיר בצילומים וטבלאות, וזכו לתהודה העולמית המֵרבית. "אף אחד לא קורא מאמרים מדעיים", הכריז המדען הנורבגי בהציגו את התגלית במוזיאון הטבע בניו-יורק, השבוע. לקהילה המדעית ייקח זמן לעכל את הממצא הדרמטי ולהתמודד עם אופן הצגתו, אבל השלב הראשון בחשיפה הוכתר בהצלחה, כשהתקשורת עשתה את המצופה ממנה והפכה את אידה בת משפחה אצל כל בעל עיתון, מכשיר טלוויזיה או מחשב. מאז "גילוי עצמותיו של ישו" לא חווינו עצמות כה מדוברות. ממצאי המחקר על אודות עצמותיה של אידה צריכים עדיין להתקבל בקהילה המדעית, אבל את מבחן התקשורת העולמית הם כבר עברו בהצלחה. נכון, בתוך החגיגה הגדולה נשמעו כמה הסתייגויות של אנשי מדע, שאולי תתפתחנה להשגות, ושמא חלילה להפרכות. אבל גם אם זה יקרה, מבחינה תקשורתית זה לא יהיה נורא. להפך, אותו סיפור יתעורר לחיים מחודשים כ"הסיפור על ההפרכה". זוהי הזדמנות טובה להוקיר את תרומתם של מחקרים כחומר בערה לסיפור העיתונאי. מחקרים הם מן המקורות הזמינים, הזולים והמהימנים לכאורה שבאמצעותם יכולה התקשורת להשמיע אמיתות על החיים. יתרה מזאת, כשיש דיווח על מחקר, כמעט לעולם לא יתלונן בעליו על איכות הסיקור. קשה להעלות על הדעת ש"חוקרים אוסטרלים" יתקשרו למערכת mako למחות על שיבוש כלשהו בשיקוף מחקרם (אם חלילה היה כזה). הרי המצב הוא הפוך, כל חוקר ששמו פרץ את גבולות האקדמיה בזכות מחקרו שעובד לגרסה קלה, הופץ בתקשורת וזכה לכותרות מרגיש בוודאי סיפוק על עצם ההישג. רבים מן המחקרים המצוטטים אצלנו הם שרשור מדרגה שנייה, שלישית או עשירית, של תמצית המחקר המקורי. במקרה הטוב מצוטט כתב-העת המדעי עצמו; במקרה הנפוץ מצוטט עיתון מכובד המצטט את כתב-העת המדעי; בדרך כלל בא המידע היישר ממאגר המדע והטכנולוגיה של גוגל-ניוז. לפעמים נדמה שגם בדרך אל המחקר המקורי צריך לא פעם לחפש את החוליה החסרה. התוצאה הרצויה של דיווח על מחקר מדעי היא ידיעה, רצוי מטלטלת (אפקט ה"וואו"), אבל אפשר גם פיקנטית, שכותרתה תעורר את הקורא הנמנמן מבהייתו בעמוד העיתון שלפניו ותגרום לו להמהם מעל קפה הבוקר משהו בנוסח: "שמעת, יקירתי? לפי מחקר חדש קיימת ירידה בקריאת עיתונים אצל זוגות מאוהבים". ואכן, הפעלת מוחו של הקורא, ולו להבהוב קל, יכולה להיחשב הישג עיתונאי. מי שמחפש בגוגל-ניוז את המלה "מחקר" יכול ליהנות מיבול המחקרים שהעיתונות העברית פירסמה במהלך החודש. הנה כמה מכותרותיהם, רובן נטולות "וואו" לחלוטין: * מחקר: בוגרי האוניברסיטאות נמצאים במקומות גבוהים יותר במדרג הארגוני (nrg) * מחקר: בוגרי אוניברסיטאות מגיעים לתפקידים בכירים יותר במגזר הציבורי והפרטי בהשוואה לבוגרי מכללות ("גלובס") * נאה דורש: עובדים יפים מרוויחים יותר. מחקר שנערך באוניברסיטת פלורידה הוכיח כי עובדים שנראים טוב יותר ירוויחו יותר ויקודמו ביתר קלות (mako) * מחקר: גבוהים מרוויחים יותר. חוקרים אוסטרלים מצאו קשר בין הגובה של גברים לחשבון הבנק שלהם. לפי המחקר, 5 ס"מ של גובה שווים 712 דולר נוספים למשכורת השנתית ("כלכליסט") * הגודל כן קובע. את גובה המשכורת. מחקר חדש שנערך באוסטרליה מצא כי גברים גבוהים מרוויחים יותר מעמיתיהם הנמוכים. על-פי המחקר, גבר הגבוה ב-5 מ"מ מהממוצע מרוויח 1,000 דולר יותר (mako) * מחקר חדש מצא קשר בין אינטליגנציה רגשית לאורגזמה נשית. המחקר, שנערך בקרב יותר מ-2,000 תאומות, הוכיח כי אלה מהן שניחנו באינטליגנציה רגשית גבוהה יותר חוו מספר רב יותר של אורגזמות ("הארץ") * מחקר: שיחות נפש משפרות יכולת חברתית. מחקר בריטי חדש מצא שאמהות שניהלו עם ילדיהן שיחות נפש כבר מגיל שלוש גרמו להם לפתח הבנה לסיטואציות חברתיות ולנפש הזולת. במסגרת המחקר נדרשו הילדים, בין השאר, לפרש סצינות מהסדרה "המשרד" (mako) * מחקר חדש בספרד: האוויר בברצלונה ומדריד מכיל שרידי סמים. החוקרים מרגיעים: גם אם נחיה אלף שנה לא נשאף כמות מקבילה למנת קוקאין ("הארץ") * מחקר: סטודנטים בעלי מוגבלויות משקיעים יותר בלימודיהם ואף מביעים שביעות רצון גבוהה יותר לעומת סטודנטים ללא מוגבלויות (ערוץ 7) * מחקר: הטלוויזיה מאיצה את אובדן הבתולים. טלוויזיה וסרטים הם בין המקורות המובילים שמהם מקבלים מתבגרים מידע על סקס ועל יחסים. ילדים שצופים בתוכניות טלוויזיה שנועדו למבוגרים מתחילים לקיים יחסי מין בגיל צעיר יותר – כך עולה ממחקר חדש שנערך בארה"ב (וואלה) * מחקר: הצרפתים ישנים יותר מכולם (וואלה) * מחקר: הצרפתיות חושבות שהן שמנות. מחקר צרפתי מצא שלא משנה כמה פיש אנד ציפס הן תוקעות, הנשים הבריטיות מאוד אוהבות את איך שהן נראות. הצרפתיות הקוקטיות, לעומת זאת, בטוחות שהן דאבּוֹת. אויש, תאכלו קרואסון ותנוחו (mako) * מחקר: ילד שני מרדן יותר מאחיו הבכור (mako; News1) כל המחקרים שברשימה הזאת, גם אם נעשו תחת בקרה אקדמית מדוקדקת וממצאיהם יכולים לעמוד בכל ביקורת, תורגמו לאמירות פשטניות ומובנות מאליהן על החיים. ייתכן שאין במחקרים הללו יותר מזה, אך ייתכן גם ששורת המחץ אינה משקפת את מסקנות המחקרים וייתכן שתועלתם האקדמית מובהקת בהיבטים הסמויים מעין העיתונות. המסקנה היחידה שעולה מן הרשימה שלעיל היא ש-mako, אתר האינטרנט של זכיינית הטלוויזיה קשת, הוא המוביל המדעי של חדשות גוגל. מה זה אומר? אין לי מושג. על זה בדיוק צריך לעשות מחקר.
"אנו מורים כי ההסדר שהמדינה הודיעה על הפעלתו יעמוד בתוקפו, אלא אם ישתנה באופן מהותי ומשמעותי המצב באופן שיחייב את סגירת מעבר ארז מטעמי ביטחון"	בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 643/09 בפני: כבוד הנשיאה ד ביניש כבוד השופטת ע ארבל כבוד השופט ח מלצר העותרת: התאחדות כתבי החוץ בישראל נ ג ד המשיבים: 1. אלוף פיקוד הדרום 2. שר הפנים 3. שר הביטחון עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ט בטבת התשס"ט (25.01.2009) בשם העותרת: עו"ד גלעד שר; עו"ד נעמי ווסטפריד בשם המשיבים: עו"ד הילה גורני הנשיאה ד ביניש: העותרת, התאחדות כתבי החוץ בישראל, עתרה לבית המשפט כנגד מניעת כניסתם של כתבי חוץ לאזור רצועת עזה לצורך סיקור עיתונאי, וביקשה שנורה על כניסתם בכל עת שמעברי הגבול לרצועה פתוחים. בתגובתה לעתירה הודיעה המדינה, כפי שיפורט להלן, כי אין כיום עוד מניעה לכניסתם של כתבים זרים לרצועת עזה, ולפיכך לשיטתה התייתרה העתירה. העותרת מצידה ביקשה ליתן תוקף להצהרה בפסק דין שיצא מלפנינו, וזאת על רקע השתלשלות האירועים הקשורים לכניסת עיתונאי החוץ לרצועה בתקופת הלחימה ואף לפניה במהלך ההסלמה שקדמה לה, בחודש נובמבר 2008. [...] כפי שהתברר, למחרת ההסדר שגובש בפסק דיננו החל השלב הקרקעי של המבצע והמשיבים ראו בכך שינוי נסיבות מהותי, אשר בגינו לא ניתן לאפשר כניסה חופשית של עיתונאים לרצועה, בהתאם לנוהל שקיבלו על עצמם. הכתבים הזרים לא היו מעוניינים בכניסה בליווי הכוחות בלבד, אלא ביקשו כניסה לסיקור עיתונאי חופשי, וזו אף לא היתה חלק מההסדר שהתגבש. לפיכך, למעשה מיום כניסת הכוחות הקרקעיים של צה"ל לרצועת עזה לא נתאפשרה כניסת העיתונאים הזרים לרצועה בהתאם לנוהל. העותרת ראתה במצב שנוצר הפרת ההסדר שנקבע על דעת המשיבים אושר בפסק דין. לטענתה, גם כאשר הסתיימו פעולות הלחימה, וגם כאשר פג תוקפו של נימוק המניעה הביטחונית לכניסה, לא אושרה כניסת כתבי החוץ לרצועה; לשאלה אם היתה הפרה של ההסדר הקודם אין תשובה חד-משמעית. נוטים אנו לומר שלא היתה הפרה, בשל העובדה, שלכאורה חל שינוי נסיבות עם כניסת הכוחות לשלב הקרקעי של המבצע. שאלת ההפרה היא מורכבת וכיוון שלא עלתה בפנינו בזמן אמת, אנו פטורים מלהכריע בה; מה גם שהתשובה לה, כאמור, אינה חד-משמעית בשים לב למורכבות המצב ששרר עם התפתחות הלחימה. מכל מקום, העותרת הגישה את העתירה הנוכחית (להלן: העתירה השנייה) ביום 20.1.2009 וביקשה כי נורה למשיבים לאפשר כניסתם של עיתונאי חוץ העובדים בישראל לרצועת עזה וחזרתם במעבר ארז, ולמצער כניסתם של עיתונאי חוץ שהינם אזרחים זרים, בעת שמעברי הגבול לרצועה פתוחים. ביום 23.1.2009 נתקבלה תגובת המדינה בכתב לטענות העותרת, וביום 25.1.2009 קיימנו דיון ושמענו את עמדותיהם העדכניות של הצדדים. [...] בדיון לפנינו ציינה באת-כוח המדינה, עוה"ד הילה גורני, כי מעברם החופשי של העיתונאים כבר החל ביום 23.1.2009 וכבר באותו יום עברו למעלה מ-100 עיתונאים, וכי גם היום אין מגבלה על מספר העיתונאים העוברים. נוכח ההבהרות שניתנו והצהרת המדינה בפנינו, איננו רואים ליתן צו-על-תנאי כמבוקש, ואנו מורים כי ההסדר שהמדינה הודיעה על הפעלתו יעמוד בתוקפו, אלא אם ישתנה באופן מהותי ומשמעותי המצב באופן שיחייב את סגירת מעבר ארז מטעמי ביטחון, ואנו מניחים כי מדובר בנסיבות קיצוניות של סיכונים קונקרטיים. לקריאת פסק הדין המלא
ברוב של 64 תומכים מול 56 מתנגדים, המליאה הצביעה בקריאה ראשונה בעד ביטול יכולת בית המשפט לבקר החלטות ממשלה או נבחרי ציבור באמצעות עילת הסבירות. החוק הוא חלק מהמהפכה המשפטית שהציג השר יריב לוין שנועדה בין היתר להחליש את כוחה של הרשות השופטת	החוק לביטול עילת הסבירות עבר הלילה (שלישי) בקריאה ראשונה במליאת הכנסת ברוב של 64 תומכים מול 56 מתנגדים. לפי הצעת החוק, נבחרי ציבור יהיו חסינים מפני דיון או פסילה של החלטותיהם בטענה לחוסר סבירות. בהצעת החוק נכתב כי "רשות שיפוטית לא תוכל לדון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה במליאתה, של ראש הממשלה או של שר אחר וכן של כל נבחר ציבור אחר כפי שייקבע בחוק, או להוציא צו כלפי דרג נבחר בעניין סבירות החלטתו". על פי ההערכות, בקואליציה מתכננים לקדם את ההצעה לאישור בקריאה שנייה ושלישית בכנס הקיץ הנוכחי של הכנסת, עד לסוף יולי.החוק הוא חלק מהמהפכה המשפטית שהציג שר המשפטים יריב לוין בתחילת הקדנציה שלו. לוין הציג תוכנית שבמסגרתה כוחם של בית המשפט העליון בפרט, ושל הרשות השופטת בכלל יוחלש עם שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, צמצום יכולתו של בג"ץ להעביר ביקורת שיפוטית ופגיעה במעמדם של יועצים משפטיים במשרדי הממשלה. המהפכה המשפטית הוצגה גם על רקע המשפט המתנהל נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו המואשם בעבירות שחיתות, ונמצא על פי עמדת היועמ"שית גלי בהרב מיארה, בניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק בשינויים במערכת המשפט. הצמצום המשמעותי של השימוש בעילת הסבירות עלול להשפיע בעיקר על מינויים שעשויה לבצע הממשלה לאחר קבלת החוק. בדיון שנערך בשבוע שעבר, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, גיל לימון, הדגים את הבעיה: "אם מפכ"ל המשטרה מבקש למנות לתפקיד בכיר במשטרה אדם שיש לו הרשעות בעבירות פליליות חמורות או עבירות משמעת בתחום טוהר המידות – הרי שביום שאחרי חקיקת החוק שלפנינו, לא תעמוד בפניו שום מגבלה לעשות כן". בהמשך הבהיר כי בממשלה המכהנת כמעט עשירית מהחלטות הממשלה שהתקבלו עד כה עסקו במינויים לתפקידים שונים. "הקושי המתואר נכון גם להחלטות על פיטוריהם של בעלי תפקידים בכירים", הוסיף. על פי נתונים שנאספו בשיתוף פעולה עם מחלקת הבג"צים במשרד המשפטים שאחראית בין היתר על טיפול בעתירות שמוגשות נגד המדינה בשם עילת הסבירות עולה כי במהלך עשר השנים האחרונות קיבל בית המשפט 44 עתירות שהוגשו נגד רשויות מנהליות (משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ונבחרי ציבור). כלומר, שופטי בית המשפט העליון התערבו בהחלטות שקיבלו רשויות מנהליות בממוצע בין ארבעה לחמישה מקרים בשנה. בחלק גדול מן המקרים, ציין בליי, השופטים לא הסתפקו בעילת הסבירות בלבד. וההתערבות נעשתה על בסיס עילות משפטיות נוספות. הנתון החשוב ביותר הוא שמתוך 44 העתירות שבהן התערב בית המשפט, רק ב-19 מהמקרים התערבו השופטים בהחלטות של נבחרי ציבור. כלומר ברוב המקרים (25 מקרים) בית המשפט התערב בהחלטות של דרג מקצועי קבוע, שכלל אינו כפוף לדין הבוחר כמו למשל החלטה של פקיד במשרד הפנים. בחלוקה לעשר שנים, בית המשפט העליון התערב בהחלטות של הדרג הנבחר, כמו למשל שרים, ראשי ערים ומועצות מקומיות, בממוצע פעמיים בשנה.

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.