Datasets:

Norod78

/

hewiki-20220901-articles-dataset

like 0

ב-23 בספטמבר 2014 ביצע צ'לינו שוב שינוי בעמדת המאמן, כשמינה לתפקיד את הסלובני, דארקו מילניץ'. לאחר כחודש בלבד בתפקיד, ב-25 באוקטובר 2014, פוטר מילניץ' מתפקידו לאחר שהקבוצה לא ניצחה במשך 6 משחקים. מחליפו ב-1 בנובמבר 2014 היה שוב ניל רדפרן, הפעם כמאמן קבוע עם חוזה לשנה אחת, עם אופציה לשוב לאקדמיית הכדורגל של המועדון. ב-1 בדצמבר 2014, בעקבות מסמכים נוספים שחשפה התאחדות הכדורגל האנגלית, הושעה צ'לינו שנית ונאסר עליו לנהל את המועדון עד 10 באפריל 2015. ב-24 בפברואר 2015 הודיע צ'לינו כי לא ישוב עוד למועדון לאחר תום תקופת ההשעייה. ב-20 במאי 2015 מונה הגרמני, אובה רוסלר, לתפקיד המאמן במקום רדפרן. הוא פוטר מהתפקידו ב-19 באוקטובר 2015, לאחר הפסד ביתי 1–2 לברייטון אנד הוב אלביון, ולאחר שהשיג שני ניצחונות בלבד מ-12 משחקים בתפקיד. רוסלר הוחלף באותו היום על ידי המאמן הסקוטי, סטיב אוונס.

ב-30 באוקטובר 2015 הגיע צ'לינו להסכם עקרוני עם ארגון האוהדים של המועדון על מכירת מרבית מניותיו בו, אולם משהתבקש להתחייב חוקית להליך בדיקת נאותות טרם המכירה, סירב. ב-2 ביוני 2016 מונה גארי מונק הוולשי כמאמן במקומו של סטיב אוונס. לאחר פתיחה לא טובה לעונת 2016/2017 התייצבה הקבוצה כשהיא מציגה יכולת גבוהה, והתמקמה בצמרת הטבלה במקומות המוליכים אל משחקי הפלייאוף, רבות בזכות החלוץ הניו זילנדי, כריס ווד שהציג יכולת מרשימה במיוחד (סיים את העונה כמלך שערי הצ'מפיונשיפ עם 30 שערים, 27 מהם במסגרת הליגה). בשלב מסוים הייתה לידס רחוקה נקודות בודדות מן המקום השני אותו איישה ברייטון אנד הוב אלביון, אולם ירידה משמעותית ביכולת בישורת האחרונה של העונה, ושני הפסדים ממש על קו הסיום מצאו את המועדון מודח לבסוף ממקום בין שש הקבוצות הראשונות וסיום במקום השביעי בלבד, מקום אחד בלבד ממשחקי הפלייאוף.

ב-4 בינואר 2017 רכש איש העסקים האיטלקי, אנדראה רדריזאני, כ-50% ממניות המועדון מהבעלים הקודמים, מאסימו צ'לינו. רדריזאני הוא בעליה של חברת אסר אחזקות, המתמחה בתחומי המדיה בספורט.

ב-23 במאי 2017 הודיע רדריזאני כי השלים את עסקת רכישת 100% ממניות המועדון מצ'לינו, ובכך הפך לבעל השליטה בו. כיומיים לאחר מכן התפטר גארי מונק מתפקיד המאמן, וב-15 ביוני 2017 מינה רדריזאני לתפקיד את תומאס כריסטיאנסן, חלוץ לשעבר ממוצא דני-ספרדי ששיחק בין היתר בברצלונה, ואימן מספר קבוצות, האחרונה שבהן אפואל ניקוסיה בעונת 2016/2017, עמה זכה באליפות ליגת העל הקפריסאית, והגיע למעמד גמר הגביע הקפריסאי.

ב-28 ביוני 2017 רכש רדריזאני מחדש את אצטדיון אלנד רואד ואת מתקן האימונים ב-Thorp Arch והשיב אותם לידי המועדון לאחר שנמכרו בשנת 2004 בעקבות ירידת הקבוצה לליגת המשנה.

ב-4 בפברואר 2018 פוטר מתפקידו מאמן הקבוצה, תומאס כריסטיאנסן, לאחר רצף משחקים גרוע ללא ניצחון בכל המסגרות מאז 26 בדצמבר 2017. ביום עזיבתו את המועדון ניצבת הקבוצה במקום ה-10 בצ'מפיונשיפ.

ב-6 בפברואר 2018 מונה פול הקינגבוטום, מאמנה לשעבר של בארנסלי למאמן הקבוצה, עם חוזה לעונה וחצי.

ב-24 במאי 2018 הודיע המועדון כי 49ers Enterprises רכשה בו מניות והפכה למשקיע זוטר בו (10%). 49ers Enterprises היא הזרוע העסקית של קבוצת הפוטבול האמריקאית סן פרנסיסקו 49' מה-NFL. ב-25 בינואר 2021 הודיע המועדון כי 49ers Enterprises הגדילה את חלקה במניותיה בו לכ-37%. ב-5 בנובמבר 2021 אישר המועדון כי 49ers Enterprises הגדילה שוב את חלקה באחזקות בו ל-44%.

ב-1 ביוני 2018 פוטר מתפקידו מאמן הקבוצה, פול הקינגבוטום, לאחר כ-4 חודשים בתפקיד.

ב-15 ביוני 2018 מונה הארגנטינאי, מרסלו ביילסה למאמנה החדש של לידס. ביילסה חתם על חוזה לשתי עונות עם אופציה לעונה שלישית, והוא המאמן בעל השכר הגבוה ביותר בהיסטוריה של המועדון.

תחת ביילסה החלה לידס את עונת 2018/19 בצורה מרשימה, כאשר אחרי 9 מחזורים ניצבה בראש הטבלה. לאחר מספר פציעות והפסד 2-1 לבלקברן רוברס ב-20 באוקטובר 2018, ירדה הקבוצה למקום הרביעי המוליך אל משחקי הפלייאוף, אולם שבה לראש הטבלה כ-4 ימים לאחר מכן אחרי ניצחון 0-2 מול איפסוויץ' טאון. תבוסה 4-1 מול וסט ברומיץ' אלביון ב-19 בנובמבר 2018 גררה ירידה למקום השלישי. בתקופת חג המולד הייתה הקבוצה שוב במקום הראשון לאחר שהשיגה שבעה ניצחונות רצופים. ארבעה משחקים לסיום העונה מצאו את הקבוצה במקום השני, כ-3 נקודות מהמקום השלישי ובדרך לעלייה אוטומטית לפרמייר ליג, אולם היא כשלה במשימה כאשר הפסידה בשלושה מתוך ארבעת המשחקים הנותרים, ונשרה למקום השלישי ולמשחקי הפלייאוף.

שני חצאי גמר הפלייאוף הפגישו את לידס עם דרבי קאונטי שסיימה את העונה הסדירה במקום השישי. במפגש הראשון שנערך ב-11 במאי 2019 במגרשה הביתי של דרבי ניצחה לידס 0-1 משער של קמאר רוף. בגומלין שנערך באלנד רואד ארבעה ימים לאחר מכן ניצחה דרבי 2-4 ו-3-4 בסיכום שני המשחקים, והעפילה לגמר הפלייאוף מול אסטון וילה, כאשר לידס נותרה לעונה נוספת בליגת המשנה.

החזרה לפרמייר ליג.

ב-17 ביולי 2020, כשהיא מובילה את הליגה וכשנותרו שני מחזורים לסיום העונה, ולאחר שהשנייה בטבלה, ווסט ברומיץ' אלביון הפסידה במשחק חוץ להאדרספילד טאון, שבה לידס לפרמייר ליג לאחר 16 שנות היעדרות. ביום המחרת, הפסדה של המדורגת שלישית, ברנטפורד לסטוק סיטי קבע כי לידס תעלה לפרמייר ליג כאלופת ליגת המשנה. לידס איישה את שני המקומות הראשונים במשך מרבית העונה, ולא ירדה מתחת למקום החמישי.

ב-11 בספטמבר 2020 אישר המועדון כי מרסלו ביילסה חתם על חוזה חדש לעונת 2020/2021, ובכך מימש את האופציה לעונה שלישית בלידס. את עונת החזרה שלה לפרמייר ליג סיימה לידס במקום התשיעי עם 59 נקודות - המספר הרב ביותר אי פעם עבור עולה חדשה לפרמייר ליג מאז איפסוויץ' טאון ב-2001. כמו כן השיגה הקבוצה עשרה ניצחונות חוץ, ובכך שברה שיא נוסף עבור עולה חדשה מן הצ'מפיונשיפ.

ב-27 בפברואר 2022, בעקבות שרשרת תבוסות שספגה הקבוצה, שקירבו אותה מרחק שתי נקודות מעל הקו האדום המוביל לירידה לליגת המשנה, פוטר מרסלו ביילסה מאימון המועדון לאחר כמעט ארבע עונות בתפקיד. ב-28 בפברואר 2022 מונה ג'סי מארש, מאמנה לשעבר של ר.ב. לייפציג, למאמן הקבוצה. בסיום עונת 2021/2022 ניצלה הקבוצה מירידה לליגת המשנה לאחר ניצחון 1–2 על ברנטפורד במשחק האחרון של העונה, לאחר שער ניצחון שכבש ג'ק האריסון בתוספת הזמן. ניצחון זה העלה אותה למקום ה-17 על חשבון ברנלי, שהפסידה 1–2 לניוקאסל יונייטד וירדה ליגה.

היריבות עם מנצ'סטר יונייטד.

היריבות בין לידס יונייטד למנצ'סטר יונייטד, שזכתה לכינוי "יריבות השושנים", על שם מלחמות השושנים, או הדרבי של הפניין היא ארוכת שנים. שורשיה נובעים מן העוינות החזקה והמושרשת בין המחוזות ההיסטוריים של יורקשייר ולנקשייר, אשר מקובל להאמין כי מקורה במלחמות השושנים שהתקיימו במאה ה-15. אף על פי שהערים לידס ומנצ'סטר נמצאות במרחק של יותר מ-64 ק"מ זו מזו המסורת נשמרת, והתחושה החזקה הזאת עדיין יכולה להיראות בין שני המועדונים. מחקר עצמאי שנערך על ידי מפקד אוהדי הכדורגל האנגלי, הראה כי בכדורגל האנגלי, הן לידס יונייטד והן מנצ'סטר יונייטד, מדורגות בין שלושת המועדונים המובילים במדד היריבות באנגליה. מדד זה מבוסס על מספר המועדונים הרואים במועדונים אחרים יריבים.

בעבר התאפיינה היריבות גם מעבר לשדה המשחק. העוינות הלכה והתעצמה במשך השנים, ובמהלך שנות השבעים, כשתופעת החוליגניות הייתה בשיאה, נרשמו קטטות אלימות ביותר בין שני ארגוני האוהדים של הקבוצות - Leeds United Service Crew, ו-The Red Army, שניים מארגוני החוליגנים האלימים ביותר והידועים לשמצה בבריטניה. קטטות אלו היו שכיחות ואלימות במיוחד במהלכן נפצעו אנשים רבים. במהלך השנים מאז ירד מספר העימותים באופן דרסטי, בין היתר כתוצאה של הירידה הכללית שנרשמה במעשי הבריונות בבריטניה.

האוהדים.

לאוהדי לידס בעבר היו מסורת ומוניטין רבי שנים כקהל האלים, הפרוע, הפנטי והידוע לשמצה ביותר באנגליה ובאירופה. תופעת החוליגניות הייתה בשיאה בשנות השבעים, ואלנד רואד היה באותן שנים לאחד מן האצטדיונים בעלי האווירה המפחידה והמאיימת ביותר באנגליה ובאירופה. אוהדי הקבוצה באותן שנים היו אימת כל מועדון כדורגל, הן באנגליה והן באירופה, כאשר גם המשטרה במקומות רבים התקשתה להתמודד עימם. במשחקי הבית של הקבוצה, התמודדה משטרת מערב יורקשייר פעמים רבות מול מאות אוהדי לידס, חלקם שתויים, שהשתוללו, והיו מעורבים במהומות ובתגרות קשות ואלימות במיוחד עם אוהדי הקבוצות היריבות ועם המשטרה עצמה, הן ביציעים והן מחוץ לתחומי האצטדיון.

אוהדי לידס עשו באותן שנים שמות ביציעים באצטדיונים שונים אליהם הגיעו, והשאירו מאחוריהם עיי חורבות. גם שחקני הקבוצה באותן שנים היו ידועים במשחק קשוח, אגרסיבי ונוקשה במיוחד, שלווה בעבירות גסות רבות במהלכו. עובדה זו תרמה רבות לשלהוב היצרים ביציעים ולהגברת האלימות מצד אוהדי הקבוצה שזכו להיזון חוזר מצד אליליהם על כר הדשא. באותן שנים לא היה קיים איסור על הכנסת אלכוהול לתחומי האצטדיון. בנוסף היו קיימים יציעי עמידה צפופים, תמהיל שגרם להתרחשות תקריות אלימות רבות.

בשנות השמונים והתשעים בעקבות התערבות וצעדים דרסטיים וחריפים שנקטו התאחדות הכדורגל האנגלית והמשטרה עקב התנהגותם של אוהדי הקבוצה, ובשיתוף עם הפרלמנט הבריטי שנרתם אף הוא למלחמה באלימות ובחוליגניות הקשה במגרשי הכדורגל, חוקקו חוקים ותקנות חדשים ואמצעים שונים לאכיפתם. בעקבות צעדים אלה, החל מפלס האלימות לרדת. בתחילת שנות התשעים הוסרו הגדרות באלנד רואד, גם כתוצאה של אסון הילסבורו ויציעי העמידה בוטלו. הקהל החל אף הוא לשמור על החוק, ולא ניצל את האמון שנתנו בו למטרות אלימות כבעבר. גם מקומו של האלכוהול נדחק החוצה מן היציעים, וכיום מספר התקריות האלימות באלנד רואד הוא אפסי.

למועדון בסיס אוהדים גדול ונרחב הן בבריטניה והן מסביב לעולם. בארצות רבות פעילים מועדוני אוהדים הנמצאים בקשר עם המועדון, והחברים בהם נפגשים לפעילויות משותפות שונות, ולצפייה משותפת במשחקי הקבוצה, ואף מגיעים לאנגליה כדי להיות נוכחים במשחקים עצמם. ארצות בהן ריכוז גבוה של אוהדי לידס הן אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, ארצות סקנדינביה, ארצות הברית ובחלק מארצות דרום ומזרח אסיה. גם בישראל קיימת נציגות לאוהדי הקבוצה, חלקם ממוצא אנגלו-סקסי שעלו ארצה במשך השנים. בדף הפייסבוק הרשמי של המועדון רשומים למעלה מ-900,000 חברים. בסקר שנעשה בשנת 2015 בעיתון הבריטי Mail Online, הוכתרו אוהדי הקבוצה כ"קולניים ביותר" ברשת החברתית טוויטר.

חרף העובדה שהקבוצה נעדרה מן הפרמייר ליג במשך כ-16 שנה עד חזרתה בעונת 2019/2020, אוהדי לידס הם מן הנאמנים ביותר בכדורגל האנגלי, ומלווים את הקבוצה בעקביות. במשחקי הבית של הקבוצה בפרמייר ליג עומד ממוצע הצופים באלנד רואד על כ-33 אלף איש. ממוצע הצופים במשחקי הבית של הקבוצה בצ'מפיונשיפ עמד על כ-28 אלף, ובליגה השלישית, בה בילתה הקבוצה כ-3 שנים בעונות 2007/8-2009/10, עמד ממוצע הצופים על כ-24 אלף. במשחקי החוץ בצ'מפיונשיפ ליוו את הקבוצה באופן קבוע כ-3,000–6,000 אוהדים. ההמנון הרשמי של הקבוצה המושר באופן קבוע על ידי האוהדים הוא Marching on Together. השיר נכתב ב-1972 עת הקבוצה הגיעה למעמד גמר הגביע האנגלי בו זכתה בתואר.

סגל שחקנים.

נכון ל-27 באוגוסט 2022

שחקנים המושאלים למועדונים אחרים.

(מושאל לקווינס פארק ריינג'רס עד תום העונה)

(מושאל למילוול עד תום העונה)

(מושאל למילוול עד תום העונה)

(מושאל לאוקספורד יונייטד עד תום העונה)

(מושאל לאל-איתיחאד עד תום העונה)

(מושאל למאת'רוול עד תום העונה)

(מושאל לסלפורד סיטי עד תום העונה)

(מושאל לבלקפול עד תום העונה)

(מושאל ליוניון דפורטיבה איביזה עד תום העונה)

מדינת ברזיל

מדינת ברזיל הייתה יחידה מנהלית קולוניאלית באמריקה הפורטוגלית שהתקיימה בין 1621 ל-1815 בחלקים נרחבים משטחה של ברזיל המודרנית. לאחר כישלון שיטת הקפיטניות הכפיף פליפה השלישי, מלך ספרד ופורטוגל, מספר קפיטניות תחת סמכותה של יחידה מנהלית חדשה, "מדינה", וייסד שתי מדינות שכאלו: מדינת ברזיל, שכללה את רוב האזורים המפותחים דאז של אמריקה הפורטוגלית והתפרשה על אזורי דרום, מרכז-מערב, דרום-מזרח, וכל אזור החוף המזרחי, ואת מדינת מרניאו מצפון לה.

רקע לייסוד.

בין 1534 ו-1536, כ-35 שנים לאחר גילויה על ידי פורטוגל, חולקה ברזיל לרצועות רוחביות, שכונו קפיטניות, אשר ניתנו על ידי מלך פורטוגל לאצילים בממלכה במטרה לפתח ולאכלס את הקולוניה. משלא הושגה מטרה זאת, שלחה פורטוגל ב-1549 מושל כללי לרכז את פעילות הקפיטניות ובכך יצרה שלטון מרכזי. עם ריכוז השלטון והחלפת האינדיאנים המקומיים בעבדים אפריקנים ככוח עבודה, חלק מהקפיטניות התחילו לספק הכנסות נאות לכלכלת פורטוגל.

ב-1580 כבש פליפה השני, מלך ספרד, את פורטוגל והכריז על עצמו כמלך פיליפה הראשון של פורטוגל. מאז ועד 1640 שלטה ספרד על פורטוגל, וכתוצאה גם על קולוניותיה, לרבות ברזיל. עם זאת, ריבוי הרפתקאות צבאיות וניהול פנימי חלש הביאו להידרדרות כלכלית של הממלכות. עד שעלה לשלטון בנו של פיליפה השני, פליפה השלישי (פיליפה השני של פורטוגל), הלכה וגברה תלותה של ספרד בהכנסות מהקולוניות. תהליך זה הביא את הצורך בפיקוח צמוד יותר על המסחר והמיסוי בברזיל.

ייסוד וניהול.

ב-1621 חילק פיליפה השלישי את ברזיל הקולוניאלית לשתי מדינות: מדינת ברזיל ומדינת מרניאו. מטרת ייסוד מדינת ברזיל הייתה פיקוח הדוק יותר על השלטון המקומי. מטרת ייסוד מדינת מרניאו הייתה הגברת השמירה על הקפיטניות הצפוניות המרוחקות ממרכז הקולוניות בפני פלישות צרפתיות וכן עידוד הייצור החקלאי והמסחר בו.

מדינת ברזיל כללה את כל הקפיטניות, למעט מרניאו, פרה, וסֶיאָרַה. בירתה הייתה סלבדור, שהייתה גם בירת הקולוניה כולה עד אז.

בשלהי המאה ה-17, אחרי שפורטוגל הייתה שוב עצמאית, התגלו מכרות זהב, מתכות, יהלומים, ואבנים יקרות נוספות בקפיטניית סאו ויסנטה (São Vicente) הדרומית. האזור נקרא מינאס ז'ראיס ("מכרות כלליים"). כתוצאה, עברה בירת המדינה ב-1763 לריו דה ז'ניירו, אשר שמשה כנמל יציאה של הזהב לפורטוגל.

לאחר 1720 קיבל שליט המדינה את הכינוי משנה למלך, אף על פי שהמדינה מעולם לא קיבלה תוקף רשמי של מלכות משנה.

בעקבות העתקת מושבה של החצר המלוכה הפורטוגלית אל ברזיל ב-1808, חדלה מדינת ברזיל להתקיים ב-16 בינואר 1815. אז העלה הנסיך העוצר ז'ואאו את כל הקולוניה הברזילאית לדרגת ממלכה ואיחד אותה עם ממלכת פורטוגל ואלגראבש ביחידה מנהלית אחת, המכונה "הממלכה המאוחדת של פורטוגל, ברזיל ואלגראבש".

עבדות בבסיס הכלכלה.

הכלכלה במדינת ברזיל במאה ה-16 וה-17 התבססה על ניצול עבדים אפריקאים בעבודות במטעי הקקאו, הטבק והסוכר. מזג האוויר הטרופי המאפיין אזור זה אפשר גידול מסיבי של מטעי הסוכר אשר הפיקו פי שלושה רווחים מיתר התפוקה החקלאית. תהליך הפקת הסוכר מקנה הסוכר הוא תהליך מפרך וממושך שדורש כוח עבודה רב. כתוצאה ממחסור בכוח עבודה ומהביקוש ההולך וגדל של סוכר במדינות אירופה, צמחה שיטת העבדות. העבדים בתקופה זו היוו כוח חיוני לכלכלה הקפיטליסטית שהתפתחה, שכן ככל שהדרישה למוצרי יוקרה באירופה גברה, כך גבר הצורך ביותר עבדים. כמו כן, החברה שצמחה באזורי המטעים הייתה מורכבת ברובה מעבדים אשר נשלטו בידי קבוצת אליטה אירופאית או קריאולית. קבוצה זו שלטה באוכלוסיית העבדים בכל היבטי החיים כמו התערבות במסגרת המשפחתית ושלילת זכויות אדם בסיסיות. שיטת ניצול זו היא בין השיטות האכזריות ביותר שהכירה האנושות וקשורה באופן הדוק לשגשוג מדינת ברזיל ומדינות נוספות באירופה.

ז'ורז' סאנד

אמאנטין-לוסיל-אוֹרוֹר דוּפֵּן, לימים הברונית דוּדֶבַאן (בצרפתית: Amantine Aurore Lucile Dupin, baronne Dudevant; 1 ביולי 1804 - 8 ביוני 1876), סופרת צרפתייה ופמיניסטית מוקדמת (עוד בטרם הומצאה המילה), שכתבה בשם העט ז'ורז' סאנד (George Sand). כתבה רומנים רבים, אוטוביוגרפיה, אגדות ילדים, מחזות לתיאטרון, ביקורות ספרותיות ומאמרים פוליטיים. סאנד נחשבת אחת הסופרות הפופולריים באירופה בחייה, היא הייתה יותר פופולרית מוויקטור הוגו ומהונורה דה בלזק באנגליה בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19, סאנד מוכרת כאחת הסופרות הבולטות ביותר של אירופה בעידן רומנטי.

ביוגרפיה.

סאנד נולדה בפריז לאב בעל ייחוס אריסטוקרטי ולאם פשוטת עם. את רוב ילדותה בילתה אצל סבתה באחוזה המשפחתית בחבל הצרפתי ברי שבמרכז צרפת, סביבה שהרבתה להופיע מאוחר יותר בספריה. ב-1822 הגיעה למשבר נפשי עקב לחציה של אמה וחלתה באנורקסיה. "קיבתה התכווצה מכעס עצור ולא עיכלה כל מזון. היא קיוותה למות ברעב ובאפיסת כוחות" היא נישאה לברון מ' קזימיר דודבאן (1795 - 1871) ולשניים נולדו שני ילדים: מוריס וסולאנז'. בעלה לקח על עצמו לנהל בחוסר כישרון את האחוזה שירשה, אולם סאנד לא העריכה אותו ולא יכלה להסתגל לציפיותיו המיניות, ובשנת 1835 לקחה עמה את ילדיה ועזבה אותו לנפשו.

רומן ביכוריה, "ורוד ולבן" (1831) נכתב בשיתוף פעולה עם ז'ול סאנדו (Sandeau), שממנו שאלה, על פי המסופר, את שם העט שלה, סאנד. היא זכתה לפרסום בשנה שלאחר מכן, עם צאת ספרה "אינדיאנה".

לאחר הפרידה מבעלה חשפה סאנד את חיבתה לבגדי גברים, מכנסיים וחליפה, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. על אף זאת, המשיכה להתלבש בשמלות באירועים חברתיים. התלבושת הגברית איפשרה לה לנוע בחופשיות יתרה ברחובות פריז וזיכתה אותה בגישה למקומות שככל הנראה היו אסורים על אישה במעמדה. זו הייתה התנהגות יוצאת דופן במאה ה-19, זמן שבו מוסכמות וכללים חברתיים - ובמיוחד בקרב המעמד הגבוה - היו בעלי חשיבות עליונה. כתוצאה מכך איבדה סאנד זכויות-יתר רבות הכרוכות במעמדה כברונית. למרבה האירוניה, חיים בנפרד מן הבעל היו מוסכמה מקובלת באותה תקופה בקרב נשים מן המעמדות הגבוהים, כל עוד הן נמנעו מלנהוג בצורה יוצאת דופן בציבור.

שמה של סאנד נקשר ליחסים רומנטיים עם הסופר אלפרד דה מיסה ועם המלחינים פרנץ ליסט ופרדריק שופן - אותו פגשה בפריז ב-1831. במנזר ואלדמוסה, באי הספרדי מיורקה, בילתה סאנד את חורף 1838 - 1839 בחברת שופן וילדיה. החופשה תוארה לימים ברומן שכתבה, "חורף במיורקה", שראה אור ב-1855. סאנד גם כתבה ספר בשם "לוקרציה פלוריאני" ובו מופיעה דמות בשם הנסיך קרול. קיימת תאוריה שדמות זו מייצגת את שופן ומתארת אותו כסובל כרוני וכאישיות שקשה להתמודד איתה. לאחר שיחסיהם הרומנטיים של סאנד ושופן הסתיימו, היא המשיכה לארח אותו באחוזה שלה ודאגה לצרכיו באופן אמהי. אולם חילוקי דעות בין השניים לגבי היחסים בין סאנד לבתה גרמו לסכסוך ולקרע חריף שגרם להם לנתק מוחלט.

במהפכה הרפובליקאית ב-1848 מילאה סנד באופן לא רשמי את תפקיד שרת התעמולה. היא חיברה עלונים והתנגדה לקוד נפוליאון שהציב נשים רווקות תחת חסות אביהן.

סאנד הייתה כותבת פורה ופרסמה למעלה מ-90 רומנים, 35 מחזות ועוד מאות מאמרים, אוטוביוגרפיות ומכתבים. בין הרומנים המצליחים שכתבה היו "אינדיאנה", "לֶליָה", "מוֹפְּרָה", "המדריך לטיול בצרפת", "קונסואלו" ו"הטוחן מאנגיבול". בהשראת חוויות ילדותה בכפר כתבה את הרומנים הכפריים "La Mare aux Diables", "פרנסואה העזובי", "פאדט הקטנה" (בעברית: "פדיטה הקטנה") ועוד. בין המחזות והיצירות האוטוביוגרפיות האחרות שכתבה היו "סיפור חיי", "היא והוא" (על אודות הרומן שלה עם מיסה), "יומן אינטימי" (שפורסם לאחר מותה, ב-1926) ו"חליפת מכתבים". סאנד הרבתה להופיע ביצירותיה הבימתיות בתיאטרון קטן משלה באחוזה המשפחתית שלה.

סאנד חיברה גם ביקורות ספרות וכתבים פוליטיים. כמו כן הייתה אחת הנשים הבודדות שעישנו מקטרת. בעקבות המהפכה הפמיניסטית, יש התעניינות מחודשת ביצירה שלה בצרפת.

ז'ורז' סאנד מתה בנוהאן (Nohant-Vic) שבצרפת ב-8 ביוני 1876 בגיל 72 ונקברה באדמת האחוזה המשפחתית.

אלווין טופלר

אלווין טופלר (באנגלית: Alvin Toffler; 4 באוקטובר 1928 - 27 ביוני 2016) היה סוציולוג, סופר ועתידן יהודי-אמריקאי נודע. היה עורך בכתב העת "פורצ'ן" (Fortune). היידי (Heidi), אשתו, אף היא סופרת ועתידנית, וטופלר כתב את ספריו יחד אתה או בעזרתה.

הוא הקים את חברת Toffler Associates, חברה לייעוץ ניהולי, והיה מרצה אורח בקרן ראסל סייג' , פרופסור אורח באוניברסיטת קורנל, חבר סגל בבית הספר החדש למחקר חברתי, כתב הבית הלבן ויועץ עסקי. רעיונותיו וכתביו של טופלר השפיעו באופן משמעותי על חשיבתם של מנהיגים בעולם העסקי ומדינאים ברחבי העולם, כולל ג'או זיאנג , ומייסד AOL, סטיב קייס .

ראשית חייו.

טופלר סיים את לימודיו באוניברסיטת ניו יורק בשנת 1950 בחוג לאנגלית, אולם הוא היה מרוכז יותר באקטיביזם פוליטי מאשר בהרצאות. הוא פגש את אשתו לעתיד, אדלייד אליזבת פארל (המכונה "היידי"), כאשר התחילה ללמוד בחוג לבלשנות. בהיותם סטודנטים, הם החליטו להמשיך בעבודתם כבוגרי החוג ועברו למערב התיכון, שם נישאו ב-29 באפריל 1950.

קריירה.

אלווין והיידי טופלר חיפשו חוויות לכתוב עליהן והם הקדישו לכך חמש שנים כעובדי צווארון כחול על פסי הרכבה תוך כדי לימוד ייצור המוני תעשייתי בעבודתם היומיומית. הוא השווה את רצונו להתנסות כסופרים אחרים, כמו ג'ק לונדון, שבמסעו אחר נושאים לכתוב עליהם הפליג בים, וג'ון סטיינבק, שהלך לעבוד בקטיף ענבים עם מהגרי עבודה. בעבודות הראשונות שלהם במפעל, היידי הפכה לנציגת עובדים באיגוד בבית היציקה לאלומיניום בו עבדה. אלווין הפך לבעל מקצוע כמסגר ורתך. בערבים אלווין כתב שירה וספרות, אך גילה שהוא לא בקיא בשניהם.

ניסיון העבודה המעשי שלו עזר לאלווין טופלר להתקבל לתפקיד בעיתון הנתמך על ידי האיגוד, ובכך עבר ללשכתו בוושינגטון בשנת 1957, אחרי כן כיהן כשלוש שנים ככתב הבית הלבן, וסיקר את הקונגרס ואת הבית הלבן לעיתון יומי בפנסילבניה.

הם חזרו לעיר ניו יורק בשנת 1959 כאשר מגזין "פורצ'ן" הזמין את אלווין להיות כתב טור העבודה שלו, ובהמשך הודיעו לו על קבלת הטור העסקי והניהולי. לאחר שעזב את "פורצ'ן" בשנת 1962, החל טופלר בקריירה עצמאית, וכתב מאמרים לכתבי עת ומגזינים. "ראיונותיו ב"פלייבוי" ב-1964 עם הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב ואיין ראנד נחשבו בין הטובים ביותר של המגזין. הראיון שלו עם ראנד היה הפעם הראשונה שהמגזין נתן במה כזאת לאינטלקטואלית נשית, שכדברי פרשנית אחת, "ציפור גן העדן האמיתית שטופלר לכד עבור פלייבוי ב-1964 הייתה איין ראנד."

טופלר נשכר על ידי חברת IBM כדי לערוך מחקר ולכתוב מאמר על ההשפעה החברתית והארגונית של מחשבים, מה שהוביל לקשר שלו עם ראשוני ה"גורואים" וחוקרי הבינה המלאכותית של המחשבים. זירוקס הזמינה אותו לכתוב על מעבדת המחקר שלה ו-AT&T התייעצה איתו לצורך ייעוץ אסטרטגי. עבודה זו של AT&T הובילה למחקר בנושא טלקומוניקציה, אשר יעץ להנהלה הבכירה של החברה לפרק את החברה יותר מעשור לפני שהממשלה אילצה את AT&T להתפרק.

באמצע שנות השישים החלו הטופלרים בחמש שנות מחקר על מה שיהפוך לספר "הלם העתיד", שפורסם בשנת 1970. על פי הדיווח ב"ניו יורק טיימס ", נמכרו למעלה מ-6 מיליון עותקים ברחבי העולם, או יותר מ-15 מיליון עותקים על פי אתר הטופלרים במרשתת. טופלר טבע את המונח "הלם העתיד" כדי להתייחס למה שקורה לחברה כששינוי מתרחש מהר מדי, מה שמוביל לבלבול חברתי וקריסת תהליכי קבלת החלטות תקינים. הדפסת הספר מעולם לא פסקה והוא ותורגם לעשרות שפות.

הוא המשיך את הנושא בספר "הגל השלישי" בשנת 1980. בעוד שהוא מתאר את הגל הראשון והשני כמהפכות החקלאיות והתעשייתיות, "הגל השלישי", ביטוי שטבע, מייצג את מהפכת המידע, המהפכה מבוססת מחשב. הוא חזה את התפשטות האינטרנט והדוא"ל, המדיה האינטראקטיבית, הטלוויזיה בכבלים, שיבוט והתקדמות דיגיטלית אחרת. הוא טען כי אחת מתופעות הלוואי של העידן הדיגיטלי היא "עומס יתר של מידע", מונח נוסף שטבע. בשנת 1990 הוא כתב את "", גם בעזרת אשתו היידי.

בשנת 1996, יחד עם היועץ העסקי האמריקני טום ג'ונסון, הם הקימו את חברת Toffler Associates, חברת ייעוץ שנועדה ליישם רבים מהרעיונות עליהם כתבו הטופלרים. המשרד עבד עם עסקים, ארגונים לא ממשלתיים וממשלות בארצות הברית, דרום קוריאה, מקסיקו, ברזיל, סינגפור, אוסטרליה ומדינות אחרות. במהלך תקופה זו בקריירה שלו, טופלר הרצה ברחבי העולם, לימד במספר בתי ספר ופגש מנהיגים בעולם, כגון מיכאיל גורבצ'וב, וכמו כן אנשי מפתח ואנשי צבא.

תאוריית הגל השלישי.

אלווין טופלר פיתח תאוריית גלים חברתית תרבותית כלכלית. בחברתנו הפוסט מודרנית, חברת הגל השלישי, הכלכלה הופכת לכלכלה סופר סמלית, ודרך עשיית העושר היא באמצעות ידע. הידע בתקופתנו הוא השותף החשוב ביותר. לפי התאוריה של טופלר האנושות עברה שלושה גלים של מהפכות:

פרסים נבחרים.

טופלר זכה במספר פרסים ופרסים יוקרתיים, ביניהם פרס הספר של קרן מקינזי לתרומה לספרות בנושא ניהול, Officier de L'Ordre des Arts et Lettres, ומינויים, כולל עמית האיגוד האמריקני לקידום המדע והמכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים .

בשנת 2006, אלווין והיידי טופלר זכו בפרס העצמאי של אוניברסיטת בראון .

חיים אישיים.

טופלר היה נשוי להיידי טופלר, גם היא סופרת ועתידנית. הם התגוררו באזור Bel Air בלוס אנג'לס בקליפורניה, וקודם לכן ברדינג, קונטיקט .

בתם היחידה של הזוג, קרן טופלר (1954–2000), נפטרה בגיל 46 לאחר שיותר מעשור סבלה תסמונת גייאן-בארה .

אלווין טופלר נפטר בשנתו ב-27 ביוני 2016, בביתו בלוס אנג'לס. הוא קבור בפארק הזיכרון של ווסטווד.

פלמרס (קילומבו)

מפת קוד

מפת קוד היא מפה צבאית בה ניתנים שמות קוד לצירי תנועה, מתחמים צבאיים, תאי שטח ואזורים בעלי חשיבות טקטית (כגון אזורים שולטים).

השימוש במפת הקוד נועד לשרת שתי מטרות עיקריות: הסתרת מידע מאויב שעשוי להאזין לרשת הקשר, ומתן אמצעי שליטה יעיל וקצר לתאום בין כוחות. מפות הקוד נחשבות מסמך צבאי סודי.

לדוגמה, בפלישה לנורמנדי שימשו שמות קוד לציונם של מוקדי הפלישה:

בעקבות מלחמת יום הכיפורים בה השתמש צה"ל במפת הקוד סיריוס שנחשפה, נודעו שמות הקוד של מוצבי קו בר-לב, שורה של מוצבי צה"ל לאורך תעלת סואץ: "בודפשט", "אורקל", "לחצנית", "מילנו", "מפרקת" ועוד.

עקבות המשיח

המחוז הפדרלי של ברזיל

המחוז הפדרלי של ברזיל (בפורטוגזית: Distrito Federal) הוא מחוז בברזיל הכולל את שטחה של העיר ברזיליה, בירת ברזיל, ואינו שייך לאף מדינה בברזיל. בעבר היה המחוז חלק ממדינת גויאס.

היסטוריה.

הממשלה הפדרלית של ברזיל עברה למחוז הפדרלי ב-21 באפריל 1960, ואז פוצל המחוז ממדינת גויאס. לפני המעבר היה המחוז הפדרלי בברזיל שטחה של העיר ריו דה ז'אנירו. לאחריו, הפך שטח העיר ריו דה ז'אנירו למדינה בשם גואנברה, שהתקיימה בין 1960 ל-1975, עד שהתאחדה עם מדינת ריו דה ז'אנירו.

בתחילה הורכבה אוכלוסיית המחוז מהפועלים שעסקו בבניית העיר ברזיליה, שנבנתה מן היסוד בתקופת כהונת הנשיא ז'וסלינו קוביצ'ק, בין שנת 1956 ל-1960. פועלים אלו כונו "קנדנגוס". לאחר מכן הגיעו לעיר פקידי הממשלה הפדרלית ומשפחותיהם. העיר ברזיליה היא עיר מתוכננת ובה אזורי מגורים, עסקים, לימודים וכיוצא בזה. לרחובות אין שמות, אלא הם מזוהים באמצעות אותיות ומספרים הערוכים בצורה גאוגרפית. בתחילה תוכננה העיר להגיע לאוכלוסייה של מיליון איש, ולאחרונה עברה מספר זה. בשל המבנה המורכב של העיר, היה גידולה איטי, והדבר חייב רבים להתיישב בערים הסמוכות לה, המהוות כיום חלק ניכר מאוכלוסיית המחוז הפדרלי.

דגל.

הצבע הלבן מסמל את השלום, בעוד שהצבעים הירוק והצהוב הם צבעיה הלאומיים של ברזיל. ארבעת החצים הצהובים מסמלים את אוכלוסייתה הילידה של ברזיל, והם מצביעים אל ארבעת כיווני השמיים, כדי להצביע על כך שהכוח נובע מן המרכז. החצים אף יוצרים צלב, שיש בו כדי להזכיר את צלב הדרום, אזכור נוסף לדגלה של ברזיל.

הדגל עוצב על ידי המשורר גיירמה דה אלמיידה, ואומץ על ידי הממשלה ב-25 באוגוסט 1969.

פוליטיקה של ברזיל

שיטת הממשל הברזילאית היא רפובליקה פדרלית דמוקרטית, נשיאותית, ייצוגית. נשיא ברזיל הוא גם ראש המדינה וגם ראש הממשלה, במערכת רב מפלגתית. הרשות המבצעת היא הממשלה, בעוד שהרשות המחוקקת היא שני בתי הקונגרס הלאומי של ברזיל. הרשות השופטת היא עצמאית ונפרדת מהרשות המבצעת והרשות המחוקקת. ברזיל מחולקת ל-26 מדינות, ולמחוז פדרלי.