title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
תוכנה חופשית
|
תוכנה חופשית היא תוכנה בעלת סטטוס משפטי המתיר לכל אדם להשתמש בה, לשכפלה, להפיצה, להתאימה, לשנותה ולשפרה כפי רצונו, באופן חופשי, אך תחת תנאים מסוימים המבטיחים את זכויותיהם של שאר המשתמשים. המושג נטבע על יד ריצ'רד סטולמן, מייסד המוסד לתוכנה חופשית, בשנת 1984.
אפיונה של תוכנה חופשית
ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חירויות בסיסיות:
החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
החופש לשפר את התוכנה ולפרסם את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן ה"מהותי" של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו הקתדרלה והבזאר אלא למובן האידאולוגי־סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית, אולם היותה של תוכנה פתוחת־קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.
יתרונות
סטולמן מתנגד לשימוש בתוכנה לא חופשית מסיבות אידאולוגיות: "תוכנה צריכה להיות חופשית". אולם רבים מהדוגלים בשימוש בתוכנה חופשית מעדיפים אותה מסיבות מעשיות לחלוטין.
בתוכנה קניינית (כלומר: תוכנה לא חופשית, תוכנה שהיא קניינו של מישהו. בדרך כלל מפתחהּ), בעל התוכנה נמצא בעמדת כוח מול המשתמש. רק הבעלים יכול לספק תמיכה ותיקונים לתוכנה. מבחינה זו, תוכנה חופשית היא חסרת-בעלות במובן הקנייני: אין גוף שיכול למנוע ממתכנת מוכשר לבצע תיקונים והרחבות בתוכנה. לפיכך, תוכנה חופשית היא מודל פיתוח עדיף עבור המשתמש.
כמעט תמיד תוכנה חופשית זמינה להתקנה בחינם. הסיבה לכך היא פשוטה: עלות ההפצה היא זניחה, וצריך רק למצוא מישהו שיארוז את התוכנה להתקנה פעם אחת כדי שהיא תהיה זמינה בחינם בצורה נוחה. אולם יש מקרים שבהם, על אף זמינות קוד המקור, תוכנה חופשית נמכרת:
בשנים הראשונות של פרויקט גנו, ריצ'רד סטולמן התפרנס בין השאר ממכירת עותקים של תוכנות גנו ב־150$ לעותק.
גרסת הלינוקס ה"ארגונית" שמוכרת חברת Red Hat במאות דולרים לרישיון שימוש ניתנת למעשה להורדה מאתר החברה (בצורת קוד מקור). קוד המקור של כל החבילות, כולל העדכונים, ניתן להורדה מאתר החברה שמפרסמת איך בדיוק מותר להשתמש בתוכנה מבלי לפגוע בסימנים הרשומים שלהם. ישנן חברות אחרות (כדוגמת סטארקום הישראלית) שגרסת הלינוקס שלהם מתבססת על אותו קוד מקור.
קופילפט
לכל תוכנה חופשית, ישנם תנאי שימוש מסוימים המוגדרים ב"רישיון" שלה. קיימים מספר רישיונות נפוצים, יש המגבילים יותר ויש המגבילים פחות. ההגבלות מטרתן בעיקר להבטיח את זכויות שאר המשתמשים בתוכנה, בעבר ובעתיד. המונח הכולל לתנאים אלו הוא copyleft (תעתיק עברי: קופילפט) בפרפרזה למונח copyright שמגביל את חופש השימוש באינפורמציה (באנגלית: right – "זכות" וגם "ימין". על כן השימוש במילה left, באנגלית: "שמאל" וגם "נעזבה").
הגדרות
ישנן שלוש הגדרות מקובלות ושקולות למדי לתוכנה חופשית:
הגדרת התוכנה החופשית של המוסד לתוכנה חופשית
הגדרת המונח קוד פתוח על ידי ה־Open Source Institute
הנחיות התוכנה החופשית של פרויקט דביאן.
ההגדרה של המוסד לתוכנה חופשית היא משנת 1984. ההגדרה של פרויקט דביאן נוסחה בשנת 1996 ואילו המונח קוד פתוח נוסח והוגדר ב־1998.
היסטוריה
בראשית התפתחות המחשבים, פיתחו בעצמם יצרני המחשבים את כל התוכנה שהמחשבים היו צריכים ומכרו אותה למשתמשיהם כחלק מהמחשב. התוכנה נתפסה בסה"כ כעוד משהו שצריך לפתח כדי לגרום למערכת לעבוד. לא הייתה כל מניעה למשתמשים להעביר תוכנה מאחד לשני. רק בשנות השבעים החלו מכירות תוכנה כמוצרים עצמאיים, ויצרני התוכנה החלו להטיל מגבלות הפצה ושימוש על המוצרים.
בשנת 1983 פרש סטולמן מעבודתו במעבדת הבינה המלאכותית ב־MIT והקים את המוסד לתוכנה חופשית. בתחילת 1984 ייסד את פרויקט גנו כדי ליצור מערכת שלמה אשר משתמשת בתוכנה חופשית.
בשנת 1990 כבר הייתה מערכת גנו בסיסית למעט ליבת המערכת. פרויקט גנו החל לכתוב את Hurd, אבל בינתיים בשנת 1991 כתב לינוס טורבלדס ליבת מערכת הפעלה משלו ובשנת 1992 פרסם אותה עם רישיון GPL. זו הייתה מערכת הפעלה שלמה שכללה תוכנה חופשית.
בשנת 1998 פרסמה חברת נטסקייפ את קוד המקור לדפדפן שלה ויצרה מיזם תוכנה חופשית, מוזילה, מסביב לדפדפן. בשנת 2000 החליטה חברת סאן מיקרוסיסטמס לפרסם את קוד המקור של חבילת התוכנה המשרדית סטאר אופיס ולקרוא לה אופן אופיס.
תוכנות חופשיות נפוצות
בעקבות תנועת התוכנה החופשית, נכתבו תוכנות חופשיות מקבילות לרוב התוכנות בעלות הקניין, בכל קטגוריות התכנות: מערכות הפעלה ופלטפורמות, כלים לכתיבת תוכנות, ניהול אתרים, ניהול משרדי, שירות לקוחות ועוד. התוכנות החופשיות מתאימות גם לסוגי החומרה השונים: שרתים, מחשבים אישיים וניידים, טבלטים, טלפונים חכמים, ואביזרים ממוחשבים. חלק ניכר מהתוכנות החופשיות כתוב בשפות קוד פתוח. דוגמאות:
מערכות הפעלה
לינוקס – מערכת המפותחת למחשבים אישיים, שרתים ועוד. רכיבי המערכת העיקריים נמצאים תחת רישיון GPL.
פלטפורמות
אפאצ'י – אוסף תוכנות חופשיות, שהעיקרית שבהן תוכנה לניהול שרת אינטרנט
מוזילה – אוסף תוכנות בהם דפדפן (פיירפוקס) ולקוח אימייל (ת'נדברד), ועוד
וורדפרס – מערכת ניהול תוכן
מדיה-ויקי – תוכנת ניהול ויקי
VirtualBox – תוכנות ליצירת מכונה וירטואלית
תוכנות
7ZIP – תוכנה לדחיסת ופתיחת קבצים
VLC – נגן מוזיקה ווידאו
Pidgin – תוכנת מסרים מיידיים
Eclipse – סביבת פיתוח של תוכנות
ליברה אופיס – אוסף תוכנות לניהול משרד, מתחרה של תוכנת האופיס של מיקרוסופט
ביטקוין – מטבע דיגיטלי (המימוש הסטנדרטי ורוב שאר המימושים הנפוצים)
ראו גם
תנועת התוכנה החופשית
תוכן חופשי
Copyleft
קוד פתוח
מידע רוצה להיות חופשי
יום חופש התוכנה
קישורים חיצוניים
המוסד לתוכנה חופשית
פרויקט גנו
עמותת המקור לתוכנה חופשית וקוד מקור פתוח
ההגדרה של תוכנה חופשית
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציולוגיה של הנתינה
| 2024-10-10T04:24:25 |
אהוד ברק
|
אהוד ברק (במקור: ברוֹג; נולד ב־12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט ה'תש"ב), הוא איש צבא, פוליטיקאי ואיש עסקים ישראלי, שכיהן כראש ממשלת ישראל העשירי (1999–2001). ברק כיהן גם כשר הביטחון (2007–2013), שר החוץ (1995–1996) וכרמטכ"ל ה־14 של צה"ל (1991–1995). ברק היה חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה ומפלגת העצמאות.
במהלך כהונתו בראשות ממשלת ישראל העשרים ושמונה נסוג צה"ל מדרום לבנון, פרצה האינתיפאדה השנייה (לאחר כישלון המשא ומתן המדיני עם הרשות הפלסטינית בוועידת קמפ דייוויד וב), וישראל ניהלה שיחות שלום עם סוריה בוועידת שפרדסטאון. במהלך כהונתו כשר הביטחון תקף חיל האוויר את הכור הגרעיני בסוריה, והוצאו לפועל מבצע עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן.
הוא חולק, עם נחמיה כהן, את התואר הלא רשמי "החייל המעוטר ביותר בצה"ל".
ביוגרפיה
ממוזער|275x275px|אהוד ברק (מאחור, שני משמאל) עם הוריו ואחיו, 1964
ברק נולד וגדל בקיבוץ משמר השרון, הבכור מבין ארבעת ילדיהם של אסתר (לבית גודין) וישראל מנדל ברוג. ב־1912 נרצחו הורי אביו על ידי שודדים בביתם בליטא (אז חלק מהאימפריה הרוסית), וכך נותר אביו יתום בגיל שנתיים וחצי. ב־1930 עלה ישראל ברוג לארץ ישראל והיה ממקימי קיבוץ משמר השרון. אמו של ברק, אסתר, נולדה בוורשה, פולין, למשפחה של חסידי חב"ד, והייתה חברה בתנועת הנוער "גורדוניה". ב־1936 עלתה לארץ ישראל והצטרפה אל חבריה בוגרי התנועה ב"משמר השרון", שם הכירה את אביו. ב־1940 הם נישאו. הוריה של אסתר נספו בשואה במחנה ההשמדה טרבלינקה.
אחיו של ברק, אבינועם ברוג, הצעיר ממנו בכשלוש שנים, הוא הבעלים והמנכ"ל של המכון למחקרי שווקים "Market Watch".
בגיל 17, עקב חוסר משמעת, במקום כיתה י"ב, נשלח מטעם הקיבוץ לעבוד על טרקטור בשדות מושב פטיש בנגב.
קריירה צבאית
ממוזער|250px|החייל אהוד ברק עם בני משפחתו בקורס קצינים
ב־8 בנובמבר 1959 התגייס לצה"ל והחל את שירותו בגדוד 9 של החרמ"ש.
לאחר מספר חודשי שירות איתר אותו אברהם ארנן וצירפו לסיירת מטכ"ל המתגבשת. ברק עבר ביחידה מסלול הכשרה כלוחם בצוות של יחיאל אמסלם. לאחר כשנה יצא לקורס קציני חי"ר. הוא סיים את הקורס בהצטיינות וקיבל את הדרגות מסגן הרמטכ"ל, יצחק רבין. לאחר סיום הקורס במחצית 1962, חזר ליחידה כמפקד צוות מבצעי. בפעולותיה הראשונות של סיירת מטכ"ל פיקד על הטמנת ציוד האזנה בסוריה ובמצרים. את הצל"ש הראשון שלו קיבל בגין פעולה בסוריה ב־1962. ב־1963 חתם קבע עד שנת 1965 ומונה לפקד על המבצעים המיוחדים ביחידה. באותה שנה יצא לקורס קומנדו בצרפת והיה החניך הישראלי הראשון שהשתתף בו.
ב־1965 השלים את הבגרויות במהלך שירותו הצבאי. באותה שנה השתחרר מצה"ל, עזב את הקיבוץ והחל ללמוד תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה ב. במהלך לימודיו עבד במשרד חקירות פרטי, במשרד פרסום מקומי כקופירייטר, וכן שירת במילואים בפעילויות מבצעיות של סיירת מטכ"ל. בעקבות אחת הפעולות הללו, הועלה ב־1967 לדרגת סרן. לימודיו באוניברסיטה נקטעו כשהתגייס לשירות במלחמת ששת הימים. הוא קיבל פיקוד על צוות של חיילי מילואים ותיקי הסיירת, שסופח כיחידת סיור לחטיבה 7 וחטיבה 60 בגזרת סיני ואחר כך ברמת הגולן. לאחר המלחמה השלים את לימודיו ועבד במכון ויצמן כעוזר מחקר. באותה שנה גויס חזרה לשירות קבע בסיירת מטכ"ל ויצא לחופשת לימודים. במרץ 1968 השתתף עם סיירת מטכ"ל במבצע כראמה. עם סיום לימודיו התמנה לסגנו של מפקד הסיירת, עוזי יאירי. בסוף 1969 התמנה מנחם דיגלי למפקד היחידה. בינואר 1970 פיקד ברק על מבצע של סיירת מטכ"ל, שבו הותקנו "האמצעים המיוחדים" לאיסוף מודיעין אותות בעומק מצרים.
בשובו מהמבצע הועלה לדרגת רב־סרן. ברק עשה קורס הסבה לשריון וכן קורס מפקדי פלוגות בשריון, שאותו סיים בהצטיינות. לאחר מכן שימש כמפקד פלוגת טנקים מחטיבה 401 בגזרת תעלת סואץ לקראת סוף מלחמת ההתשה, עד מרץ 1971.
שמאל|ממוזער|402x402px|רב-אלוף אהוד ברק מצדיע במהלך טקס צבאי בשיתוף צה"ל והכוחות המזוינים של ארצות הברית בעת ביקור בפנטגון, 14 בינואר 1993
ב־1 באפריל 1971 הועלה לדרגת סגן-אלוף וקיבל את הפיקוד על סיירת מטכ"ל. כמפקד הסיירת פיקד על כוחות היחידה בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה במאי 1972, והיה מהלוחמים שהגיעו למטוס בסרבלים לבנים במסווה של טכנאים. ביוני 1972 פיקד על מבצע ארגז במהלכו חטפו לוחמי היחידה קציני צבא סוריים למטרת מיקוח. באפריל 1973, השתתף ב"מבצע אביב נעורים", שבו חוסלו מנהיגי הטרור הפלסטיני בלב ביירות, במהלכו התחפש לאישה, בשל קומתו הנמוכה. ב־1 ביוני 1973 העביר את הפיקוד על הסיירת לגיורא זורע. הרמטכ"ל דוד אלעזר העניק לו צל"ש על פעילותו ביחידה, החמישי שלו.
ממוזער|250px|טייס סבנה רג'ינלד לוי בפגישה מחודשת ומפתיעה עם מפקד סיירת מטכ"ל וכוח החילוץ, אהוד ברק
במהלך שירותו הוענקו לברק מספר רב של עיטורים: הוא קיבל את עיטור המופת וכן ארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל. עיטור המופת הוענק לו ב־1973 במקום אחד הצל"שים שקיבל על חלקו בהובלת המבצעים "חלוץ" ו"שרקרק" בשטח מצרים ב־1963 וב־1964. את הצל"ש הראשון קיבל על הנהגת חוליה של סיירת מטכ"ל במהלך פעילות איסוף מודיעין בסוריה, נסיבות קבלת שאר העיטורים הן חסויות. בנוסף, עוטר ברק בהיותו רמטכ"ל באות לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת מפקד.
באוגוסט 1973 הגיע ברק עם משפחתו לאוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית. לפני צאתו עברת את שם משפחתו מ"ברוג" ל"ברק". חודשיים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שב לישראל ופיקד על גדוד טנקים מאולתר (גדוד 100) שהקים בהגיעו לארץ. גדוד 100 עסק בין השאר, עם כוחות קטנים יותר מיחידות אחרות, בחילוץ החיילים והנפגעים של גדוד הצנחנים 890 בפיקודו של איציק מרדכי, שהוכה בקרבות החווה הסינית. ב־1974 הועלה ברק לדרגת אלוף-משנה ומונה לפקד על חטיבה 401 ועל קורס מפקדי טנקים. בהמשך מונה לראש מחלקת מחקר באגף המודיעין. ב־1975 מונה לתפקיד המטה הראשון שלו – עוזר ראש אמ"ן למבצעים, במקום עוזי יאירי שנהרג בפעולת החילוץ במלון סבוי. במסגרת תפקיד זה, היה ממתכנני מבצע אנטבה. במבצע עצמו נשלח לקניה כדי לפקח על ההתארגנות לתדלוק המטוסים בדרכם חזרה לישראל. בתחילת 1977 עזב את מחלקת המבצעים ונסע שוב לסטנפורד, וכעבור שנתיים סיים בהצטיינות תואר מוסמך לניתוח מערכות. עם שובו מארצות הברית ב־1979, קודם לדרגת תת-אלוף ומונה למפקד אוגדת המילואים המשוריינת עוצבת עמוד האש, ואחר כך למפקד עוצבת סיני. במקביל כיהן כמפקד קורס מג"דים.
אלוף בצה"ל
ב־1 בדצמבר 1981 קודם ברק לדרגת אלוף (הצעיר ביותר במטכ"ל) ומונה לראש אגף התכנון בצה"ל. במסגרת תפקידו ניסח ברק ב־1982 מסמך הממליץ על בחינת אפשרות למלחמה יזומה בלבנון, מעבר לגבולות תוכנית אורנים כדי לקיים מציאות אזורית טובה יותר. במקביל לתפקידו כראש אג"ת, מונה לסגנו של מפקד הגיס הצפוני, אביגדור בן-גל. במלחמת לבנון הראשונה ב־1982 היה הגיס אחראי על הגזרה המזרחית של בקעת הלבנון. בשנת 1983 מונה לראש אגף המודיעין. בתחילת 1985 החליטה מערכת הביטחון על נסיגת צה"ל מלבנון והקמת רצועת הביטחון בדרום לבנון. אולם בניגוד לרוב במטה הכללי, התנגד ברק להקמת אזור ביטחון שיתבסס על מוצבים, והציע להקים בלבנון שלוש מיליציות: דרוזית במזרח, נוצרית במרכז ושיעית במערב. בינואר 1986 מונה ברק למפקד פיקוד המרכז. בזמן כהונתו היה אחראי על הקמת יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון – יחידת דובדבן.
ב־1987 מונה ברק לתפקיד סגן הרמטכ"ל. במהלך כהונתו, התנגד להמשך פרויקט הלביא ועמד בראש הצוות המתכנן של מבצע הצגת תכלית ב־1988, במהלכו חוסל אבו ג'יהאד. הוא אף הצטרף לכוחות אשר הפליגו לתוניסיה ופיקד על המבצע מתוך חפ"ק באחת הספינות. לקראת סוף כהונתו ב־1991, פרצה מלחמת המפרץ. אף שצה"ל לא התערב בלחימה, היה עליו להתמודד עם התקפות טילי הסקאד מעיראק על העורף האזרחי, ולתכנן את המענה המבצעי של צה"ל. אף שברק המליץ לדרג המדיני לבצע את תוכנית התקיפה של צה"ל בעיראק, קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר את המלצת הרמטכ"ל דן שומרון שלא לבצעה. טרם קבלת ההחלטה, נלווה ברק לפגישה סודית בין שמיר לחוסיין, מלך ירדן ברובע קנסינגטון, שבה ביקשו ממנו שחיל האוויר הירדני לא יתערב כאשר יעברו המטוסים הישראלים במרחב האווירי הירדני.
מאוחר יותר, בהמלצת קולין פאוול ובאישור הנשיא ג'ורג' בוש (האב), קיבל ברק עיטור אמריקאי על תרומתו למאמץ המלחמתי ולהצלחת המלחמה במפרץ.
רמטכ"ל צה"ל
ב־1 באפריל 1991 הועלה לדרגת רב-אלוף ומונה לרמטכ"ל ה־14 של צה"ל. במהלך כהונתו היה אחראי ליישום הסדרי הביטחון וליציאת כוחות צה"ל מעזה ומיריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א'. כרמטכ"ל מילא תפקיד מכריע בהחלטה על ההתנקשות במזכ"ל חזבאללה ב־1992, עבאס מוסאווי.
בזמן כהונתו אירע אסון צאלים ב' ב־5 בנובמבר 1992, שבו נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון של סיירת מטכ"ל לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק, סדאם חוסיין. ברק וקציני מטכ"ל נוספים, שבאו לצפות באימון, נכחו באזור. לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר שלפיו ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. הפרשה העיבה על כניסתו לחיים הפוליטיים, וברק נלחם על שמו הטוב בריאיון סוער עם ניסים משעל, שבו העיד על עצמו כי ראה לאויביו את "הלבן של העיניים". יריביו הפוליטיים ניסו להדביק לו את ההאשמה בהפקרת פצועים, וצחי הנגבי כינה אותו בנאום בכנסת "אהוד ברח". ב־15 במרץ 1999 פורסם דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שקיבל את טענות ברק וניקה אותו מכל אשמה בנימוק כי "הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון".
בינואר 1993 הופיע ברק בפני בית המשפט העליון כטוען המרכזי מטעם מדינת ישראל בדיון על גירוש פעילי החמאס ללבנון.
באותה שנה פיקד על מבצע דין וחשבון בדרום לבנון נגד ארגון חזבאללה. בשנת 1994 העיד לפני ועדת שמגר לגבי טבח מערת המכפלה. באותה שנה הורה על תכנון וביצוע מבצע עוקץ ארסי, שבמהלכו חטפה סיירת מטכ"ל בליל 21 במאי את מוסטפא דיראני מביתו בדרום לבנון. ב־14 באוקטובר אותה שנה, אישר ראש הממשלה יצחק רבין בהמלצת ברק את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל על הבית בכפר ביר נבאלא שבו הוחזק החייל החטוף נחשון וקסמן. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל, ובפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז. בשנה זו גם לקח חלק בגיבוש הצדדים הצבאיים של הסכם השלום עם ירדן, והיה שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון. בנובמבר אותה שנה נפגש בוושינגטון עם שגריר סוריה בארצות הברית, וליד מועלם, ועם הרמטכ"ל הסורי חיכמת שיהאבי, ובכך היה הרמטכ"ל הישראלי הראשון שנפגש עם הרמטכ"ל של סוריה.
קריירה פוליטית
שר בממשלה
ב־1 בינואר 1995 סיים ברק את תפקידו כרמטכ"ל. בחודש מרץ השתחרר מצה"ל ובמקביל יסד עם גיסו חברה עסקית בשם "Essence" ונסע לוושינגטון, שם הועסק במרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים (CSIS). הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי אותה שנה, לאחר תקופת צינון בת שלושה חודשים, מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים בממשלה ה־25. אחת הפעולות שהספיק לעשות כשר פנים היא ההחלטה על הענקת אזרחות ישראלית ליונתן פולארד.
לקראת השלב הסופי של הדיונים על הסכם אוסלו ב', נמנע בהצבעה על ביצוע ה"פעימות".
לאחר רצח רבין, עזב ברק ב־23 בנובמבר 1995 את משרד הפנים ומונה לשר החוץ בממשלה ה־26 בראשות שמעון פרס. מספר ימים אחר כך, ב־27 בנובמבר, השתתף ב"ועידת ברצלונה" וחתם בשם מדינת ישראל על "הצהרת ברצלונה" שהובילה להקמתו של ארגון איחוד מדינות הים התיכון. בקבלת הפנים למשתתפי הוועידה בארמונו של מלך ספרד, נפגש ברק לראשונה עם יאסר ערפאת. בדצמבר 1995 נפגש בבודפשט עם שר החוץ של תוניסיה, חביב בן יחיא והחל לנהל משא ומתן על כינון יחסים דיפלומטיים עם תוניסיה, שבסופו נפתחו באפריל ובמאי 1996 משרדי אינטרסים בשתי המדינות. בינואר 1996 ביקר במרוקו, שם נפגש לשיחה עם המלך חסן השני ונתקבל על ידי ראשי הקהילה היהודית המקומית.
חבר הכנסת באופוזיציה
בסוף מאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת ה־14, שבעקבותיהן נותרה מפלגת העבודה באופוזיציה. ברק נעשה חבר הכנסת ומונה מטעם המפלגה לחבר בוועדת החוץ והביטחון.
ב־3 ביוני 1997 נבחר ברק בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה ברוב של מעט יותר מ־50%, כשהוא גובר על יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה.
בספטמבר אותה שנה, לקראת כינוס מיוחד של ועידת מפלגת העבודה בעיירת הפיתוח נתיבות, הודיע ברק כי הוא "מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה ומפא"י על כל דורותיה", על הטעויות שנעשו בעבר, לטענתו, בתהליך קליטתם של בני עדות המזרח בישראל.
ראש ממשלת ישראל
במאי 1999 התמודד ברק בבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, ממפלגת גשר וממפלגת מימד. ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56% מול בנימין נתניהו. ישראל אחת זכתה ב־26 מושבים בכנסת (מתוכם 23 מושבים למפלגת העבודה, התוצאה הנמוכה ביותר עד לאותה עת) והייתה הרשימה הגדולה ביותר בכנסת ה־15, אולם לגוש השמאל־מרכז לא היה רוב. בליל הבחירות נשא ברק את נאום "זהו שחר של יום חדש" המפורסם, שכתב משה גאון, לקול קריאות הקהל "רק לא ש"ס". ב־6 ביולי 1999 הושבעה בכנסת הממשלה ה־28, בראשותו. בקואליציה שהרכיב ברק היו חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, מפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, החזיק ברק גם בתיק הביטחון. שר האוצר היה אברהם בייגה שוחט ושר החוץ דוד לוי. כמנכ"ל משרד ראש הממשלה מינה ברק את יוסי קוצ'יק, כמנהל לשכת ראש הממשלה מינה את חיים מנדל שקד ולתפקיד יועץ התקשורת מינה את גדי בלטיאנסקי, שהושאל ממשרד החוץ.
ניצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות", כאשר במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו, תוך ניצול מה שהוא כינה, בעקבות אליקים רובינשטיין, "הלקונה בחוק". מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק מימון מפלגות. ברק נחקר באזהרה, אולם בשלב מוקדם הוחלט שלא להעמידו לדין. רבים מאנשיו של ברק שנחשדו בפרשה, בהם בלט מזכיר הממשלה יצחק הרצוג, שמרו על זכות השתיקה. לבסוף החליטה פרקליטות המדינה שלא להעמיד איש לדין, בשל קושי לגבש כתבי אישום.
מיד לאחר הבחירות הצליח ברק להקים ממשלה רחבה אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה. ב־5 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן, חלק מטורבינה של חברת החשמל, בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.
שר התחבורה וסגן ראש הממשלה יצחק מרדכי הסתבך בתחילת 2000 בפרשה של עבירות מיניות, ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי, על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני, לאחר שברק נטה לטובת ש"ס. בתקופה זו כיהן אהוד ברק למשך חודשים אחדים גם כשר החינוך, כשר החקלאות ועודפעילותו בממשלה, אתר הכנסתהשרים בממשלה ה-28, אתר הממשלה.
לקראת סוף כהונת ממשלתו, לאחר שפרשה ש"ס מן הקואליציה, ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "מהפכה אזרחית", שהוא יישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה, כולל הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ואת חברת התעופה הלאומית אל על. אולם לאור התנגדות שותפיו לקואליציה ממפלגת מימד, והקדמת הבחירות נגנזה התוכנית.
במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל, שבעקבות פעולתה חוקק – בתקופת ממשלתו של אריאל שרון – "חוק טל", שעוסק בהסדרת גיוס בני הישיבות לצה"ל.
שגשוג ענף ההיי טק בעולם ובישראל הביא לצמיחה כלכלית מהירה בישראל, שעלתה עד לקצב שנתי של יותר מ-7%, תוך יציאה מהמיתון שהמדינה הייתה מצויה בו מאז ספטמבר 1997. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה, תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל. שנת 2000 הייתה שנת התיירות הטובה ביותר עד אז במדינת ישראל, וביקרו בה כ־2.7 מיליון תיירים.
הנושא המדיני בכהונתו כראש הממשלה
שמאל|ממוזער|250px|ראש הממשלה ברק בביקור בפנטגון, 1999
המגעים המדיניים מול סוריה
ב־3 בינואר 2000 החלה ועידת שפרדסטאון, שבה התקיימו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון שבמערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. הוועידה התקיימה בחסות אמריקאית, ונכחו בה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ומזכירת המדינה מדליין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב־11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשן במועד אחר. למרות התקוות, השיחות לא חודשו לאחר שפרדסטאון. אף צד לא דיווח רשמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיווחה שאף על פי שברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו־50 מטרים ממזרח לירדן, סירבה לכך סוריה ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים (קווי 4 ביוני) שכללו אזורים שסוריה השתלטה עליהם בתחילת שנות ה־50, ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינה ובין ישראל, באזור חמת גדר, אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת, ומאפשרים גישה וזכויות סוריות על הכנרת ועל נהר הירדן.
לאחר מותו של נשיא סוריה חאפז אל־אסד ב־10 ביוני 2000, עלה בנו בשאר לשלטון. ההערכה בעקבות חילופי ההנהגה בסוריה הייתה כי האפשרות להשיג שלום עם סוריה נדחתה לתקופה בלתי מוגבלת, מפני שבשאר אלחאפז אל-אסד היה צריך לבסס את מעמדו כנשיא, ולכן לא היה יכול להגיע לפשרות בשיחות עם ישראל.
הנסיגה מלבנון
חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק היה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש הממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הנחה שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, כאמור לעיל, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכם.
על סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב־6 ביולי 2000. בסופו של דבר התבצעה הנסיגה ב־24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה התפוררותו של צבא דרום לבנון. כחלק מהשיחות עם סוריה עמד ברק על כך שצד"ל ישולב בצבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בצד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית חיילי צד"ל עזבו את עמדותיהם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להישאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין. באוקטובר 2000 התרחשה חטיפת החיילים בהר דב.
המגעים המדיניים מול הפלסטינים
שמאל|ממוזער|250px|ברק לוחץ את ידו של יאסר ערפאת בתיווכו של הנשיא ביל קלינטון, 1999
ביולי 2000 יצא ברק למשא ומתן אינטנסיבי עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דייוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת, שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות, ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.
במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן מדינה פלסטינית על שטח של יותר מ־90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. המשא ומתן נכשל. ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם הנשיא קלינטון והנסיך הסעודי בנדר.
פרוץ האינתיפאדה השנייה והקדמת הבחירות
בשל כישלון השיחות בקמפ דייוויד, ולאחר עליית ראש האופוזיציה אריק שרון להר הבית, החלה האינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2000 התרחשו פרשת מדחת יוסף (בראש השנה) והלינץ' ברמאללה (לאחר יום כיפור) שעוררו ביקורת על צה"ל ובפרט על ברק. במקביל החלו אירועי אוקטובר 2000, שורת הפגנות אלימות ביישובים הערבים שכללו חסימות צירים מרכזיים, בעיקר בגליל ובמרכז הארץ. במהלך דיכוי ההפגנות, נורו ונהרגו בהתפרעויות 13 ערבים, (12 אזרחים ושוהה בלתי חוקי) מאש המשטרה במחוז הצפון. אזרח יהודי אחד נהרג בכביש החוף ליד חדרה, כתוצאה מיידוי אבנים, וכן נפצעו אזרחים עוברי אורח יהודים רבים. בעקבות אופן טיפולו בהפגנות כולל הוראה לירי באש חיה, הודח מפקד מחוז הצפון במשטרה אליק רון והוקמה ועדת אור.
ממוזער|256x256px|ברק כיושב־ראש מפלגת העצמאות
לנוכח הרוב שהסתמן בכנסת להקדמת הבחירות, והעובדה שלמעשה מן הקואליציה הרחבה שהקים אהוד ברק בראשית שלטונו לא נותר כמעט דבר, הודיע ברק ב־10 בדצמבר על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. בינואר 2001 יזם עם שר החוץ שלמה בן עמי, שהחליף את דוד לוי, את ועידת טאבה, שנועדה להשיג שלום עם הפלסטינים וספגה ביקורת רבה מהימין, שהציג אותה כתעלול בחירות. הבחירות, שבהן נבחר ראש הממשלה ישירות ובנפרד ממפלגתו, נערכו ב־6 בפברואר ומול ברק התמודד אריאל שרון. רוב האזרחים הערבים החרימו את הבחירות ואחוז ההצבעה הכללי היה הנמוך ביותר מאז הקמת המדינה, ועמד על 62.28%. ברק זכה רק ב־37.4% מהקולות. לאחר ההפסד בבחירות הישירות, התפטר ברק מתפקידיו כיו"ר מפלגת העבודה וח"כ, והודיע על עזיבת החיים הפוליטיים.
כאיש עסקים
לאחר שהתפטר פנה ברק לעולם העסקי, וחבר לאילי הון ולאנשי עסקים בולטים בישראל ובעולם. הוא ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארצות הברית ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, בהן בעלות אופי ביטחוני, למשל חברה לפיתוח שרוולי הצלה ממגדלים. הוא היה שותף בקרן ההשקעות SCP וכיהן כנשיא חברת גילת סאטקום שעוסקת בתקשורת לוויינים. בין החברות עמן היה קשור הייתה חברת המחשוב EDS וחברות הקשורות לעופר גלזר שמטרתן לנצל פצלי שמן בירדן ובנגב. עם שובו לפעילות פוליטית, העביר את עסקיו לבעלות בנותיו. מבקר המדינה ציין ב־2011 כי הליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר.
בשנים 2004–2006 קיבל ברק כ־2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר, בתמורה למחקר בן 267 עמודים בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני ומחקר נוסף שלא הושלם בנושא מנהיגות. המשטרה והפרקליטות החליטו כי אין מקום לפתוח בחקירה פלילית נגד ברק בפרשת קבלת הכסף מקרן וקסנר, משום שברק היה אזרח פרטי באותה תקופה, וגם אם עבר עבירות, חלה עליהן התיישנות;.
חזרה לראשות המפלגה ולממשלה
לצד עסקיו לא זנח ברק את הפוליטיקה: הוא חבר להיסטוריון בני מוריס ויחד הם ענו (בצורת ראיון) למאמר של רוברט מאלי וחוסיין אגא שהאשים את ברק בכישלון שיחות קמפ דייוויד.
ברק נקרא להעיד בוועדת אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. במסקנות הביניים הוועדה "הזהירה" אותו בשישה סעיפים ולבסוף קבעה שהוא אחראי רק בשניים מהם, שנגעו להתייחסות כללית למצב לפני אירועי אוקטובר 2000 ולאי־מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה. הוועדה מצאה שאיננו אחראי כלל לליקויים בארבעת הסעיפים האחרים. בסופו של דבר, בשל היותו נבחר ציבור לא התקבלו נגד ברק המלצות אישיות.
בנובמבר 2004 הודיע ברק על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. לאחר בעיות עם מפקד העבודה ולאחר שנוכח כי אין לו סיכוי רב להיבחר לראשות העבודה קרא ברק ב־2 בספטמבר 2005 לכל המתמודדים להתייצב מאחורי שמעון פרס. אף שקריאתו לא נענתה, הודיע ברק על פרישתו מהמרוץ לראשות המפלגה ב־11 בספטמבר.
ב־2006, במהלך הרכבת הממשלה ה־31, עלתה האפשרות ששרי מפלגת העבודה ייבחרו על ידי מרכז המפלגה. ברק הודיע אז כי יתמודד על כל תפקיד שר אפשרי. לפי ההערכות שנשמעו באותה תקופה, סיכויו להיבחר לתפקיד שר היו גבוהים, אך לבסוף, נבחרו השרים על ידי יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ולא על ידי המרכז, וברק נשאר מחוץ לממשלה.
ב־7 בינואר 2007 הודיע ברק על כוונתו להתמודד בבחירות לראשות מפלגת העבודה. בבחירות אלה נבחר ברק ליו"ר מפלגת העבודה, לאחר שניצח בסיבוב שני את עמי אילון, ברוב של 51.3% מקולות הבוחרים וזאת לאחר שהתחייב לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אהוד אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו.
לאחר מכן הוזמן על ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. הוא הושבע כשר ביטחון וכסגן ראש הממשלה ב־18 ביוני 2007 על רקע עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה.
שר הביטחון
מספר חודשים אחר מינויו של ברק, ב-6 בספטמבר 2007, תקפה ישראל את הכור הגרעיני בסוריה, ברק נכנס לתפקידו תוך כדי תכנון המתקפה, והוא פעל על מנת לדחותה בחודשים אחדים.
ב־3 בפברואר 2008, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל, כאשר הוא התייחס ספציפית לרצועת עזה, לבנון וחזבאללה ואמר כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים" כפי שהתבטאו בדו"ח הסופי ובשיקום צה"ל והדרג המדיני. עוד אמר כי "דו"ח וינוגרד הוא דו"ח קשה, ויש ממנו גם השלכות וגם מסקנות לא פשוטות במישור האישי והערכי. בכוונתי לחזור ולהתמודד עם מסקנות אלה בבוא העת ולקבוע מועד לבחירות". ברק שימש כשר הביטחון גם במהלך מבצע חורף חם. שמאל|ממוזער|250px|אהוד ברק עם מזכירת המדינה קונדוליזה רייס ב־2007
ממוזער|שמאל|250px|אהוד ברק עם נשיא המדינה שמעון פרס והרמטכ"ל בני גנץ
ממוזער|284x284 פיקסלים|ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק מציגים מסמכים איראניים המהווים הוכחה למעורבותה של איראן בהברחת הנשק על סיפון ה"ויקטוריה".
ממוזער|221x221px|אהוד ברק עם מזכירת המדינה הילרי קלינטון, 2011
בתחילת 2008 מינה את "ועדת שמגר", ועדה ציבורית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים ונעדרים.
זמן קצר לאחר מינויו של ברק, החל סבב לחימה חדש בין ישראל לחמאס ושאר ארגוני הטרור המרכזיים ברצועת עזה. הלחימה התבטאה בסיכול ממוקד של צה"ל של פעילי חמאס וירי של 42 רקטות לעבר שדרות ואשקלון ותגובת צה"ל בפתיחת מבצע חורף חם, שבסיומה הוחלט על הסכם רגיעה (תהדיאה), בת שישה חודשים, בין ישראל לבין חמאס ברצועת עזה, שהוצאה לפועל בתיווך מצרי. התהדיאה נשברה ב-5 בנובמבר 2008 במבצע אתגר כפול שבו גדוד הסיור של הצנחנים (שרף) השמיד בית ממולכד ומנהרה שחפר החמאס שלוש מאות מטרים מעבר לגדר הגבול עם רצועת עזה. המנהרה הייתה אמורה לשמש לפעילות טרור. בתגובה להשמדת הבית ממולכד והמנהרה החל ירי רקטי מסיבי של חמאס, שעיקרו כיוון למרכזי אוכלוסין אזרחיים. ירי הרקטות נמשך כל אורך נובמבר והמשיך גם לחודש דצמבר. בתגובה הורה ברק על סגירת המעברים עד שהירי יפסק.
לנוכח ההסלמה הביטחונית החלו הכנות למבצע עופרת יצוקה, שהחל ב-27 בדצמבר 2008. בשנת 2023 צייץ חיים רמון בטוויטר כי ברק ניסה למנוע את היציאה למבצע, ולאחר שהחל המבצע פעל להפסיקו. מטרת המבצע הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן". בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון - ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני - למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי - להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. היעד האחרון לא הוגדר חד משמעית ולא הושלם. המבצע החל בהפצצה אווירית של צה"ל על מטרות אסטרטגיות ברחבי הרצועה, ולמחרת פתיחתו ברק אישר העברת 100 משאיות עמוסות במזון ותרופות כסיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה. באותו היום אישרה הממשלה את הצהרתו של ברק על מצב מיוחד בעורף ביישובי עוטף עזה, וכן הפעלת משק לשעת חירום. כמו כן הוחלט לא לחדש את הלימודים באזורי העימות בדרום בתום חופשת החנוכה. במהלך היום פגעו רקטות ביישובים שונים.
במבצע נעשה אחוז שימוש גבוה בפצצות מונחות והוצאה לפועל גם סדרת סיכולים ממוקדים של מפקדים ובכירים בארגוני הטרור. ב-3 בינואר, בחסות הפגזה ארטילרית של צה"ל לעבר מטרות טרור, החלה כניסת כוחות קרקע, בדמות חי"ר, הנדסה קרבית ושריון, לתוך רצועת עזה. במקביל החל גיוס חיילי המילואים - הקבינט המדיני-ביטחוני אישר גיוס של עשרות אלפי חיילי מילואים מהמערך הלוחם והתומך, אף שלמעשה קיבלו פחות מ-10,000 חיילי מילואים צו 8. במהלך המבצע הופנתה ביקורת בינלאומית נגד ישראל, בין היתר על השימוש בפצצות זרחן, ולאחר המבצע פסק השימוש בהם. חלק ניכר מהלחימה התנהל בשטח מיושב, כשאנשי החמאס פועלים בקרב אזרחים, מנצלים אותם בתור מגן אנושי ומסכנים אותם. לדברי חיים רמון, במהלך הלחימה היה אפשר לחסל את כל צמרת חמאס, שהתחבאה בבית החולים "שיפא", אולם אהוד ברק מנע זאת. ב-17 בינואר, סמוך לשעה 23:00, הכריז ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט במסיבת עיתונאים על הפסקת אש חד-צדדית שתכנס לתוקפה החל מהשעה 2:00 בלילה. עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, החל צה"ל לדלל את כוחותיו ברצועת עזה. ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון ברק והרמטכ"ל אשכנזי הכריזו שיעדי המבצע הושגו, חמאס הוכה קשות ונוצרו תנאים לשינוי מהותי במציאות הביטחונית בדרומה של מדינת ישראל. אחרוני הכוחות יצאו מהרצועה ב-21 בינואר, לאחר ההשבעה של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. המבצע הסתכם ב-13 הרוגים ישראלים (10 חיילים ו-3 אזרחים), מעל לאלף הרוגים בצד של החמאס, מתוכם לפחות 800 פעילי טרור, ופגיעה משמעותית במערך הצבאי של החמאס.
שלושה ימים טרם מינויו לשר הביטחון העביר ברק את מניותיו בחברת אהוד ברק בע"מ לבנותיו, זאת בניגוד לכללי ניגוד העניינים, ומבקר המדינה מתח עליו ביקורת בשל כך. לחברה היו הכנסות של מיליוני ש"ח לאחר מינויו לשר, אך ברק טען כי מדובר בכספים על שירותים שנתן קודם מינויו.
ב-2008 נחשף כי רעייתו של ברק, נילי פריאל, הקימה חברה בשם "טאורוס" שנועדה לתווך בין לקוחותיה לגורמים משפיעים בישראל, עבור השירות דרשה החברה שכר בסיס של 30 אלף דולר לשנה, וחלוקה ברווחים כתוצאה מעסקאות שיופקו. טיוטות חוזים של החברה שנחשפו ב"ידיעות אחרונות" כללו שמות של שניים מתורמיו של אהוד ברק בבחירות להם הוצעו שירותי החברה. בעקבות החשיפה החברה נסגרה והושבו הכספים ששולמו ללקוחות לאחר דרישת מבקר המדינה. העיתונאי בן כספית חשף כי בין עסקיו של אחד התורמים, ריצ'רד גרסון, שתרם לברק 30 אלף ש"ח, הייתה גם חברת אורסקום המצרית, לה ניסה ברק לסייע לרכוש בעלות בחברת פרטנר בעודו באזרחות. מבקר המדינה מתח ביקורת אף על פרשה זו, אך קבע שנוכח סגירת החברה והחזרת הכספים אין צורך לעסוק בפרשה.
בבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, נחלה מפלגת העבודה בראשות ברק תבוסה בקלפי: מ־19 מנדטים ירדה ל־13 מנדטים, ובפעם הראשונה הייתה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת (אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו). ברק הצהיר כי גזר דינו של הבוחר קבע שעל מפלגת העבודה להישאר באופוזיציה, אך החל להיפגש עם המיועד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע עמו להסכמות על הצטרפות של מפלגת העבודה לממשלתו, והתמנה לשר הביטחון בממשלת ישראל השלושים ושתיים.
בשנת 2009 פרסם מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, דו"ח שהצביע על כשלים ארגוניים חמורים במשלחת מערכת הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני אותה שנה. המשלחת נדרשה לשלם הוצאות גבוהות, ובכלל זה סוויטה שבה השתכן שר הביטחון, אהוד ברק, במלון אינטרקונטיננטל בעלות של 2,500 אירו ללילה.
בין ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי שררה מערכת יחסים עכורה, שלימים תיאר אותה המבקר לינדנשטראוס כ"אווירת מלחמה". בתחילת אפריל 2010 הודיע ברק כי לא יאריך את כהונתו של אשכנזי בשנה נוספת. מערכת יחסים עכורה זו הגיעה לשיא כאשר לאחר פרישת אשכנזי האשים אותו ברק בלקיחת שוחד, בסיוע במתן שוחד ובעבירות נוספות. ב־6 בינואר 2013 פרסם מבקר המדינה, יוסף שפירא, את הדו"ח הסופי שלו בפרשת "מסמך הרפז", ובו ביקורת על התנהלותם של גבי אשכנזי וברק. ב־5 בספטמבר 2010 המליץ ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל והממשלה אישרה את המלצתו, אך בעקבות עתירה לבג"ץ נגד המינוי, נאלץ ברק לבטל את המינוי, ולמנות את בני גנץ לתפקיד.
ב־17 בינואר 2011 הביא ברק לפילוג מפלגת העבודה כאשר פרש ממנה עם ארבעה ח"כים נוספים כדי להקים את סיעת "העצמאות". מפלגת העבודה נותרה עם שמונה חברי כנסת.
סוגיה מרכזית שבה עסק ברק בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. הוא ציין כי: "על הגרעין האיראני מתנהל דיון ציבורי מזה שנים בישראל, ישנם אינסוף ראיונות ודיונים ציבוריים, אנחנו לא מסתירים את מחשבותינו. עם זאת, יש סוגיות מבצעיות שלא דנים בהן באופן ציבורי, כי אז לא ניתן יהיה לבצע אותן". לדעת ברק, איראן גרעינית מסוכנת יותר מאשר תקיפה באיראן אך הערכות פרשנים לגבי עמדתו שונות מאוד זו מזו.
בנובמבר 2012 חלה הידרדרות ביטחונית מחודשת בגזרת הדרום, ובעקבותיה הוחלט להוציא לפועל את מבצע עמוד ענן. ההחלטה על היציאה למבצע התקבלה בישיבה של המטבחון הממשלתי ב-13 בנובמבר. בעת ההכנות למבצע, כאשר הוחלט כי מהלך הפתיחה של המבצע יכלול בנוסף לפגיעה בתשתיות החמאס גם מהלך של סיכול ממוקד, התעקש הרמטכ"ל כי אחמד ג'עברי יהיה היעד הנבחר, על אף הקושי לאתר את מיקומו. על מנת להונות את החמאס וכדי לסייע בהשגת יתרון ההפתעה בעת פתיחת המבצע, הועברה לכלי התקשורת דיסאינפורמציה שכללה מסרים מפייסים שנושאם היה תום סבב הלחימה, וכן הצהרות כלליות בלבד של ברק על תגובה עתידית של ישראל. בבוקר יום פתיחת המבצע יצאו ברק וראש הממשלה נתניהו לסיור ברמת הגולן, מה שנתפס מאוחר יותר כמצג שווא לפיו נושא הגזרה הסורית הוא הנושא המרכזי שעומד בראש סדר היום בישראל, ולא נושא הירי מרצועת עזה.
לאחר תחילת המבצע תיאר ברק את מטרותיו: "חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור, צמצום הפגיעה בעורף האזרחי שלנו". ביום הראשון למבצע החלו הפצצות אוויריות, הסיכול הממוקד בג'עברי צלח, חיל הים השתתף גם כן בהפגזות וברק הודיע בפומבי כי הושמדו רוב רקטות הפג'ר 5. כמו כן, לאחר החיסול הכריז שר הביטחון על מצב מיוחד בעורף בטווח של 40 ק"מ מרצועת עזה. הממשלה אישרה הכרזה זו לתקופה של חודש. בעקבות פעולות אלו הגיב החמאס בירי של קסאמים באזור עוטף עזה וגראדים לעבר באר שבע ובהמשך לעבר מרכזי אוכלוסין נוספים בכל דרום הארץ ואף ירושלים וגוש דן. לקראת ערב היום השני נערך משאל טלפוני בין שרי הממשלה לאישור עקרוני לגיוס 75 אלף חיילים שאושר פה אחד. בפועל, גויסו במהלך כל המבצע כ־57,000 חיילים.
המבצע נמשך שמונה ימים, במהלכו בוצע בין היתר ניסיון סיכול כושל של מנהיג חמאס, אסמאעיל הנייה. בהוראת שר הביטחון הוצבה סוללת כיפת ברזל נוספת, חמישית במספר, כחודשיים מוקדם מן הצפוי, להגנת גוש דן. הסוללה ירטה רקטה ראשונה כשעה בלבד לאחר שהפכה למבצעית. עם ההחלטה על הפסקת האש ב-21 לחודש, מסיבת עיתונאים התקיימה בירושלים בהשתתפות נתניהו, ברק ושר החוץ ליברמן, שהודיעו על תמיכתם בהסכם להפסקת האש. הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 21:00 אך בפועל גם בשעות שלאחר כניסת הפסקת האש לתוקף שוגרו לעבר יישובי הדרום רקטות ופצצות מרגמה, ולמחרת לא התקיימו לימודים ביישובים שבטווח 40 ק"מ מרצועת עזה. המבצע הסתכם בשישה הרוגים ישראלים, 155 פעילי טרור הרוגים ו-68 אזרחים עזתים הרוגים.
ב־26 בנובמבר 2012 הודיע ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים בשנית ועל כך שלא יתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה. כעבור שלושה ימים, ב־29 בנובמבר, ביקר ברק בפנטגון. במהלך הביקור העניק לו מזכיר ההגנה לאון פנטה את מדליית מחלקת ההגנה לשירות ציבורי מצטיין. בעקבות פרישתו החליטה סיעת העצמאות לא להתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו ב־22 בינואר 2013, וכהונתו של ברק הסתיימה עם השבעת ממשלת ישראל השלושים ושלוש ב־18 במרץ וכניסתו לתפקיד של משה יעלון.
תקופת פרישתו מהפוליטיקה
כחודשיים לאחר פרישתו הודיעה נציגות בנק יוליוס בר השווייצרי בישראל, כי שכרה את ברק לתפקיד יועץ מיוחד. בינואר 2014 מונה כדירקטור בחברת CIFC האמריקאית הנסחרת בנאסד"ק.
בנובמבר 2014 הורה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לבדוק טענה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לפיה ברק קיבל שוחד, ונחקרו בעניין אהוד אולמרט ובאופן חריג גם העיתונאי בן כספית. בינואר 2016 החליט ויינשטיין לגנוז את הבדיקה.
ממוזער|250px|שמאל|אהוד ברק בשנת 2016
בשנת 2016 מונה ליו"ר דירקטוריון חברת ההזנק REPORTY, לאחר שגם השקיע בה.
ב־16 ביוני 2016, ברק נשא נאום בכנס הרצליה 2016 במכון למדיניות אסטרטגית במרכז הבינתחומי הרצליה בו ביקר את ממשלת ישראל השלושים וארבע ואמר: "אם הממשלה לא תתעשת - יש להפילה במחאה עממית".
במאי 2018 יצא בארצות הברית ספרו האוטוביוגרפי באנגלית "My Country, My Life: Fighting for Israel, Searching for Peace" (ארצי, חיי: לחימה למען ישראל, חיפוש אחר שלום). הספר זכה ב בקטגוריית אוטוביוגרפיות לשנת 2018.
בשנת 2018 נמנה ברק עם מייסדי חברת ההזנק Toka. בספטמבר 2018 מונה ליו"ר פעיל של חברת הקנאביס הרפואי קנדוק/אינטרקיור.
לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים בשנת 2019 הודיע ברק כי בכוונתו להקים מפלגה בשם ישראל דמוקרטית. יפעת ביטון, יאיר גולן וקובי ריכטר הודיעו על הצטרפותם למהלך. לקראת מועד סגירת הרשימות לבחירות הצטרף ברק לרשימה משותפת בשם המחנה הדמוקרטי יחד עם מרצ והתנועה הירוקה. על פי ההסכם הוא הוצב במקום העשירי ברשימה. הרשימה קיבלה חמישה מנדטים והוא לא נכנס לכנסת.
ביולי 2022 מונה ברק ליו"ר משותף (יחד עם יריב אלרואי) של חברת שחל טלרפואה.
דעותיו
הטרור הפלסטיני
במרץ 1998 אמר בריאיון לעיתונאי גדעון לוי: "אני משער שאם הייתי (פלסטיני) בגיל המתאים, בשלב מסוים הייתי נכנס לאחד מארגוני הטרור". עם זאת, הוא הוסיף שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה.
השמאל הישראלי
במאי 2017 פרסם ברק במוסף "ספרים" של "הארץ" מאמר ביקורת ארוך ומקיף על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67". במאמר זה פרש ברק כמה מעמדות היסוד של השמאל הישראלי, כפי שהוא תופס אותו. בפרט טען ברק כי כל מומחי הביטחון תמימי דעים שלהחזקת השטחים אין כל יתרון ביטחוני. בניגוד לטענתו של גודמן, לפיה השמאל נשען על אמון בהסדרים בינלאומיים ועל כוחה של הקהילה הבינלאומית לערוב לביטחונה של ישראל במקרה של נסיגה, ציין ברק כי רובו ככולו של השמאל הציוני נשען על כוחה הצבאי והכלכלי של מדינת ישראל כערובה לביטחונה, הן בהווה והן בעתיד, ואינו מטיל את יהבו על הקהילה הבינלאומית.
ביקורתו על בנימין נתניהו וממשלותיו
ברק הוא מהמבקרים הבולטים של בנימין נתניהו וממשלתו, ובפרט השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', והוא נמנה עם מובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. הוא קרא למרי אזרחי נגד התוכניות לקידום הרפורמה המשפטית, שאותה הוא מציג כפגיעה בדמוקרטיה.
חיים אישיים והשכלה
ב־1968 קיבל ברק תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, וב־1978 קיבל תואר שני בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה.
במהלך שירותו הצבאי הכיר את נאוה לבית כהן, מורה לאנגלית. במרץ 1969 הם התחתנו ונולדו להם שלוש בנות. באוגוסט 2003 התגרשו השניים. ברק התגורר במשך שנים רבות בכוכב יאיר, ולאחר גירושיו עבר להתגורר בתל אביב.
ב־27 ביולי 2007 נשא את נילי פריאל לאישה.
לקריאה נוספת
.
. (לקריאת הספר ברשת)
.
בן כספית, חמקן: הסיפור האמיתי של אהוד ברק, זמורה ביתן, 2013.
דן מרגלית, רונן ברגמן, הבור – הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל, כנרת זמורה־ביתן, 2011.
משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000.
עמוס הראל, אבי יששכרוף, המלחמה השביעית, ידיעות ספרים, 2004.
עפר שלח, רביב דרוקר, בומרנג, כתר, 2005.
גלעד שר, במרחק נגיעה, ידיעות ספרים, 2001.
עמרי אסנהיים, צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל, כנרת זמורה־ביתן, 2012.
אילן כפיר, דני דור, ברק: מלחמות חיי, זמורה ביתן, 2015.
Ehud Barak, My Country, My Life: Fighting for Israel, Searching for Peace, St. Martin's Press, 2018
שמעון גולן, טילים על ישראל: קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית במלחמת המפרץ הראשונה, מודן, 2020.
עמוס ירון, רוח המפקד, עמ' 249–254, ידיעות ספרים, 2022.
קישורים חיצוניים
אהוד ברק באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
שילה הטיס רולף, אהוד ברק, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
,
אהוד ברק מנהל את תחקיר מבצע "איזוטופ" בסיירת מטכ"ל, בערוץ ה־YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
ראיונות
אהוד ברק רב-אלוף מפקד גדוד שריון 100 בחטיבה 460 בפיקוד גבי עמיר חזית הדרום מלחמת יום הכיפורים 73
מפרי עטו
בדידותי בעת ההכרעה, גאוותי עליה, ליברל, גיליון יוני 2015, עמ' 12–13
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:ראשי המטה הכללי
קטגוריה:סגני רמטכ"ל
קטגוריה:מפקדי פיקוד המרכז
קטגוריה:ראשי אג"ת
קטגוריה:ראשי אמ"ן
קטגוריה:ראשי אג"ם
קטגוריה:ישראלים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
קטגוריה:מפקדי סיירת מטכ"ל
קטגוריה:מפקדי חטיבה 401
קטגוריה:מפקדי עוצבת עמוד האש
קטגוריה:מפקדי עוצבת סיני
קטגוריה:מעוטרי צל"ש הרמטכ"ל
קטגוריה:מעוטרי סיירת מטכ"ל
קטגוריה:מעוטרי עיטור המופת
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי החוץ
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון
קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כראשי ממשלת ישראל
קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העצמאות
קטגוריה:חברי הכנסת מטעם ישראל אחת
קטגוריה:סגני ראש ממשלת ישראל
קטגוריה:שרים שכיהנו בעת שלא היו חברי כנסת
קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני
קטגוריה:חברי הכנסת הארבע עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת החמש עשרה
קטגוריה:חברי הכנסת השמונה עשרה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת סטנפורד
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישים
קטגוריה:ישראל: ראשי מפלגות
קטגוריה:לוחמים בעלי מספר עיטורים
קטגוריה:משמר השרון: אישים
קטגוריה:כוכב יאיר צור יגאל: חברי הכנסת
קטגוריה:זוכי הפרס הלאומי לספרים יהודיים
קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא
קטגוריה:מתנגדים לרפורמה המשפטית בישראל
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת ששת הימים
קטגוריה:מפקדי גדודים במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:מפקדי מחלקות במלחמת ששת הימים
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת לבנון הראשונה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1942
| 2024-10-19T11:04:44 |
משולש ברמודה
|
שמאל|ממוזער|300px|גבול מוצע לאזור משולש ברמודה
משולש ברמודה הוא אזור באוקיינוס האטלנטי שצורתו משולשת, וקודקודיו הם איי ברמודה בצפון, החוף המזרחי של פלורידה במערב, ופוארטו ריקו בדרום. שטחו של המשולש כ-1,000,000 קילומטרים רבועים. המשולש הוא אזור עתיר-תחבורה, שנקשרו בו מספר תאונות, שחלק מנסיבותיהן נותרו עלומות. המפורסמת בהן היא היעלמותם של חמישה מפציצים אמריקניים בטיסת אימון שגרתית בדצמבר 1945, שנודעה כ"טיסה 19".
בעקבות התאונות נפוצו שמועות הטוענות שיש באזור כוח מסתורי הגורם להיעלמותם של כלי שיט וכלי טיס העוברים בו. בין ההסברים הפסאודו-מדעיים שהוצעו ל"תעלומה", כביכול, של משולש ברמודה, נמנו שדה מגנטי לא מוכר המושך מתכות לים, חוצנים השוכנים באזור או עיוותי זמן מדומים. משמר החופים האמריקאי ביטל את הטענות, בציינו שמספר התאונות אינו חריג בהתחשב בנפח התחבורה הימית והאווירית באזור, וכך קבע גם המדען האוסטרלי ד"ר קארל קרושצ'לניקי שחקר את הנושא.
ספרו של ברליץ
את עיקר פרסומו של "משולש ברמודה" הקנו לו תיאוריו של צ'ארלס ברליץ בספרו "משולש ברמודה" (1974). בספר מתוארים מקרי היעלמות מסתוריים רבים של ספינות ומטוסים, ובפרט היעלמותה של "טיסה 19".
מבקריו של ברליץ האשימו אותו ואת האחרים בניפוח ההיבטים ה"מסתוריים" של חלק מן המקרים, וטענתם היא כי במשולש ברמודה אין יותר "היעלמויות" באופן מסתורי מאשר בכל שטח דומה באוקיינוס. אחת הראיות לכך היא שחברת הביטוח לויד'ס אוף לונדון קבעה כי "המשולש" אינו מסוכן יותר מכל שטח אוקיינוס אחר, והיא אינה גובה תעריפי ביטוח חריגים על מעבר באזור זה. גם רשומות משמר החופים של ארצות הברית מאששות קביעה זו.
"מסתרי משולש ברמודה: הפתרון"
לארי קוש, שהיה ספרן באוניברסיטת אריזונה בזמן שטיסה 19 נעלמה, התחיל להתעניין בנושא משום שסטודנטים רבים באו אליו בחיפוש אחר מידע על משולש ברמודה. הוא החל בחקירה נמרצת ונרחבת משלו, תוך שהוא בודק את הדיווחים המקוריים, ובסופו של דבר פרסם את ממצאיו ב-1975 בספר "מסתרי משולש ברמודה: הפתרון".
מחקרו של קוש גילה כמה סתירות בין תיאוריו של ברליץ לבין הצהרות של עדי ראייה ואנשים אחרים שהיו מעורבים באירועים המתוארים. הוא ציין כמה מקרים בהם ברליץ התעלם ממידע מאוחר אך רלוונטי. כך, למשל, היעלמותו של שייט היאכטות דונלד קרואוהרסט, אשר הקיף את העולם, נרשמה כתעלומה, על אף שיש ראיות שקרואוהרסט בדה את סיפור מסעו, ושיומנו מעלה חשד כבד להתאבדות. אניית-מטען אשר ברליץ מספר כי נעלמה ללא עקבות שלושה ימים לאחר שהפליגה מנמל באוקיינוס האטלנטי אמנם נעלמה, אך שלושה ימים לאחר שהפליגה מנמל באותו שם באוקיינוס השקט. קוש טוען כי אחוז גדול מהתקריות שנזקפו לחובת השפעתו המסתורית של משולש ברמודה אירעו למעשה הרחק מגבולותיו.
קוש הגיע לכמה מסקנות:
בהתחשב בכך שאזור זה הוא אחד מנתיבי השיט העמוסים ביותר בעולם, כמות האבדות היחסית אינה גדולה יותר מכל מקום אחר.
באזור בו יש סופות טרופיות לעיתים תכופות, היעלמותן של כמה ספינות לבלי הותר שריד אינה בלתי-סבירה או מסתורית; יתרה מזו, מספר ההיעלמויות הללו נופח בשל מחקר רשלני, כמו במקרים בהם היעלמותה של ספינה דווחה בעיתונות, אך מציאתה וחזרתה לנמל לא דווחו.
במקרים שאכן היו היעלמויות, ספרי "משולש ברמודה" עיוותו את נסיבות ההיעלמות: מספר הספינות אשר נעלמו במזג אוויר שקט ורגוע לכאורה לא תאם את דיווחי מזג האוויר שפורסמו בעיתונים באותם ימים.
אף על פי שספרו של קוש ייצר איזון ספקני לספרו של ברליץ, עדיין משולש ברמודה ממשיך ליצור הילה ומסתורין בקרב אנשים רבים, והוא מהווה כר פורה לספרות ולאתרים העוסקים בתעלומה.
טיסה 19
שמאל|ממוזער|250px|טיסה של מטוסי צבא ארצות הברית – מפציצים מדגם TBF אוונג'ר, הדומה לטיסה 19. בתמונה זו השתמשו סופרים רבים על מנת לדמות את טיסה 19 עצמה (צבא ארצות הברית).
האירוע הידוע ביותר ממשולש ברמודה הוא אובדנה של טיסה 19, קבוצה של חמישה מפציצים של הצי של ארצות הברית שיצאו לטיסת אימון מבסיס בפורט לודרדייל שבפלורידה ב-5 בדצמבר 1945. לפי ברליץ, היו בטיסה טייסים מנוסים שנעלמו לחלוטין לאחר שדיווחו על כמה תופעות ויזואליות משונות. יתרה מזו, ברליץ טוען שהיות שהמפציצים מדגם TBM אוונג'ר נבנו כך שיצופו למשך זמן רב, הם היו צריכים להתגלות ביום המחרת בהתחשב בכך שדווח על ים שקט. אולם, לא זו בלבד שהמפציצים לא נמצאו, גם מטוס חיפוש והצלה של הצי שנשלח בעקבותיהם אבד לבלי שוב. כדי להוסיף על המסתורין, בדיווח של הצי על התקרית נרשם כי התאונה נגרמה מ"סיבות או גורמים בלתי-ידועים".
בתיאור של ברליץ ישנן כמה טעויות וכמה פרטים חשובים הושמטו ממנו. טיסה 19 יצאה בשעה 14:10. הייתה זו טיסת אימונים: כל הטייסים, למעט המפקד, היו מתלמדים. ניכר כי המפקד התבלבל בשלב מוקדם של הטיסה. בשיחת אלחוט ציין המפקד כי המצפנים שלו אינם פועלים וכי הם טסים מעל קבוצת איים קטנה - הם הניחו כי אלה איי פלורידה קיז, מה שגרם להם לחשוב שהם סטו מאוד מנתיבם והיו הרחק ממערב ליעדם. שיחזור מאוחר הראה שהאיים האלה היו, קרוב לוודאי, מטרת ההפצצה שלהם, הרחק ממזרח לפלורידה קיז. אך המפקד, אשר חשב שהוא ממערב ומדרום לפלורידה, ניווט את המטס עוד יותר צפונה. בינתיים החמירו תנאי מזג האוויר, וקשר האלחוט הפך מקוטע. הטייסת הייתה, למעשה, בלב ים הרחק ממזרח לחצי האי פלורידה. הקשר האחרון עם טיסה 19 נשמע בשעה 18:20, כאשר הדלק במטוסים כבר הלך ואזל. הטייסים הסכימו ביניהם מראש שכולם ינחתו יחדיו נחיתת-אונס בלב הים הסוער כאשר הדלק יאזל באחד המטוסים.
ב-17:50 הצליחו בבסיס לאתר את מיקום המטוסים ממזרח לחופי פלורידה המרכזית, אך לא ניתן היה להשיג את הטייסים בקשר ולהעביר להם מידע זה. מטוס כבד נשלח מיד לעזור למטוסים לנווט בחזרה, ועוד שני מטוסים הצטרפו מאוחר יותר לחיפוש. בינתיים ירדה החשיכה, ומזג האוויר לא השתפר. החיפוש אחר ניצולים מטיסה 19 המשיך כל אותו לילה וכל יום המחרת, ללא הועיל. אך אין כל פלא בכך: למטוסים לא היה סיכוי רב לשרוד נחיתה בים סוער. מטוס החיפוש שאבד היה אחד משני מטוסי מרטין מארינר אשר נשלחו לאזור החיפושים. שמו של המארינר נודע לשימצה כ"פצצה מעופפת" או "מכל גז מעופף", וכמעט ודאי שהתפוצץ באוויר. צוותה של אניית-סוחר דיווח על פיצוץ באוויר, ועל מעבר דרך מה שהם סברו שהוא כתם שמן ושברי מטוס צפים, אף שלא משו מאומה מהים. התיאור מספק הסבר סביר לגורלו של מטוס החיפוש הנעדר. המארינר השני הגיע לאזור החיפושים בזמן.
מכאן נובע שהתמונה שצייר ברליץ, של טייסת מאוישת בטייסים מנוסים הנעלמת באחר-צהריים בהיר אחד, אינה מדויקת. הייתה זו טיסה של מתלמדים אשר נאלצה לבצע נחיתת-אונס בלב ים סוער ובלתי-מוכר בחשכת לילה. אשר לדיווח של הצי, הדו"ח המקורי תלה את האשם בתאונה בטעותו של המפקד, אך אמו לא הייתה מוכנה לשאת זאת, ומתוך התחשבות בה שונה נוסח הדו"ח.
ראו גם
מאגר העמק העגול
משולש אלסקה
קישורים חיצוניים
אורלי פיישטר ובועז גטניו, מסע לאזור הדמדומים: משולש התעלומות שליד חופי ברמודה, ראש גדול, יוני 2002.
משולש ברמודה במילון הספקן (באנגלית)
"אל-מוזיאון" משולש ברמודה - אודות ה"אין-תעלומה" של טיסה 19 (באנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:פסאודו-מדע
קטגוריה:האוקיינוס האטלנטי הטרופי
קטגוריה:תעלומות היסטוריות
קטגוריה:מסתורין
| 2024-08-31T20:45:38 |
תורת הקבוצות האקסיומטית
|
תורת הקבוצות האקסיומטית היא תורה מתמטית המהווה ניסוח אקסיומטי של תורת הקבוצות. אף על פי ששימוש בתורת הקבוצות הנאיבית עדיין רווח במתמטיקה, תורת הקבוצות האקסיומטית היא למעשה התורה שאליה מתכוונים מתמטיקאים בהתייחסם לתורת הקבוצות. ביחד עם לוגיקה וענפים אחרים במתמטיקה, תורת הקבוצות האקסיומטית מהווה חלק עיקרי ביסודות המתמטיקה. כמעט כל התורות המתמטיות יכולות להיבנות כמשפטים מתוך תורת הקבוצות האקסיומטית.
היסטוריה
ב-1901 הראה ברטראנד ראסל, באמצעות הפרדוקס של ראסל ופרדוקסים אחרים, שמושג הקבוצה, שפותח רק שנים ספורות קודם לכך על ידי גאורג קנטור, מכיל סתירות פנימיות (אנטינומיות). אנטינומיות אלה סללו את הדרך לפיתוחה של תורת הקבוצות האקסיומטית. התורה פותחה בעיקר על ידי ארנסט צרמלו ואברהם הלוי פרנקל והיא מתבססת על מערכת ריגורוזית של אקסיומות.
האקסיומות של תורת הקבוצות
לתורת הקבוצות האקסיומטית ישנן גרסאות רבות השונות זו מזו באופן מהותי, אך המפורסמות שבהן הן שתיים: מערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל (ZF) – המכונה לעיתים מערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל-סקולם (ZFS), ומערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל בתוספת אקסיומת הבחירה (ZFC). ארנסט צרמלו, מתמטיקאי גרמני, היה היוזם העיקרי של המערכת האקסיומטית המקורית ההיסטורית של תורת הקבוצות (מערכת זו מסומנת כרגיל באות Z, האות הראשונה בשם-משפחתו); אברהם הַלֵוִי פרנקל, מתמטיקאי גרמני–ישראלי, (שהאות הראשונה של שם-משפחתו מיוצגת בשמה של המערכת המעודכנת יותר: ZF), הסיר מהמערכת המקורית של צרמלו את אקסיומת הבחירה (השנויה במחלוקת בשל אי היותה קונסטרוקטיבית) ואחר כך גם דאג לכך שאקסיומה אחרת של המערכת המקורית – אקסיומת ההפרדה – תוּמַר באקסיומה חזקה יותר (הגוררת את אקסיומת ההפרדה): אקסיומת ההחלפה; בעוד אשר תוראלף סקולם דאג לכך שלמערכת תתווסף אקסיומת היסוד (אם כי גם כיום היא לעיתים מושמטת – בהיותה מגבילה וכמעט-בלתי שימושית במקום להיות יצרנית כשאר האקסיומות).
פרט לשתי המערכות האלו של אקסיומות, ידועה גם המערכת האקסיומטית המחליפה את אקסיומת הבחירה באקסיומה חזקה יותר (הגוררת את אקסיומת הבחירה): אקסיומת הרצף המוכללת, וכן ידועה מערכת אקסיומטית אחרת המחליפה את אקסיומת הרצף המוכללת באקסיומה חזקה עוד יותר (הגוררת את אקסיומת הרצף המוכללת ואת אקסיומת היסוד): אקסיומת הבנייה. כל המערכות האלו מבוססות (בצורה זו או אחרת) על המערכת Z, והן מתאפיינות בשני מאפיינים חשובים: כל אובייקט המטופל בהן – והאוסף לתוכו אובייקטים – הוא קבוצה, ושום אובייקט המטופל בהן אינו יכול לאסוף לתוכו את כל הקבוצות. בכך שונות המערכות הללו ממערכות אחרות, כמו מערכת NBG של ג'ון פון נוימן שהיא ייחודית בכך שלא כל אובייקט המטופל בה – והאוסף לתוכו אובייקטים – הוא קבוצה (תכונה זו של המערכת מאפשרת למשל שאובייקט שאוסף לתוכו את כל הקבוצות יהיה קיים בה) או מערכות NF ו-ML שפותחו על ידי וילארד ואן אורמאן קוויין (שהן ייחודיות בכך שהן מאפשרות למשל את קבוצת כל הקבוצות).
כמעט כל המערכות הידועות – להוציא את המערכת המקורית ההיסטורית Z של צרמלו – מתאפיינות בכך שכל איבר בקבוצה הוא בעצמו קבוצה. במערכות אלו, גם עצמים מתמטיים מוכּרים – כמו מספרים – נדרשים להיות מוגדרים בתור קבוצות.
להלן נדון בעיקר במערכת ZFC, בהיותה השימושית ביותר (והמקובלת ביותר) במתמטיקה.
שבע האקסיומות של ZFC רשומות להלן. במקורן נוסחו האקסיומות כמחרוזות של סמלים לוגיים בשפה לוגית נוקשה; להלן הן תוצגנה לפי משמעותן האינטואיטיבית בשפה בעברית. אקסיומת ההחלפה (כמו גם הגרסה המוחלשת שלה: אקסיומת ההפרדה) היא למעשה סכימה של אקסיומות, הכוללות אקסיומה לכל הצהרה.
אקסיומת ההיקפיות: שתי קבוצות הן שוות אם ורק אם יש להן אותם איברים.
אקסיומת האיחוד: לכל קבוצה קיים האיחוד שלה. כלומר, לכל קבוצה קיימת קבוצה אשר האיברים שלה הם בדיוק האיברים של איברי .
אקסיומת האינסוף: קיימת קבוצה אינסופית. פורמלית: קיימת קבוצה , שאינה ריקה, וכך שלכל אבר ששייך אליה, גם הקבוצה {} שייכת אליה.
אקסיומת ההחלפה: לכל קבוצה , קבוצה והצהרה אם כשמציבים ההצהרה מגדירה פונקציה על , (זאת אומרת שעבור כל קימת ויחידה קבוצה כך שההצהרה תתקיים) אז קיימת קבוצה שהאיברים בה הם בדיוק תמונות האיברים של הקבוצה תחת .
אקסיומת קבוצת החזקה: לכל קבוצה קיימת קבוצת החזקה שלה. כלומר, לכל קבוצה קיימת קבוצה כך שאיברי הם בדיוק כל תת הקבוצות של .
אקסיומת היסוד: כל קבוצה שאינה ריקה מכילה איבר כך ש- ו- הן קבוצות זרות.
אקסיומת הבחירה: בהינתן קבוצה של קבוצות זרות הדדית שאינן ריקות, קיימת קבוצה אשר מכילה בדיוק איבר אחד מתוך כל אחד מאיברי .
במקור, צרמלו הוסיף שלוש אקסיומות נוספות, אשר בדיעבד התברר כי הן נובעות מתוך חמש האקסיומות הראשונות הקודמות:
אקסיומת ההפרדה: לכל קבוצה והצהרה קיימת תת-קבוצה של הקבוצה המקורית אשר מכילה בדיוק אותם האיברים בקבוצה המקורית המקיימים .
אקסיומת הזוג הלא סדור: אם ו- הן קבוצות, אז גם , היא קבוצה, אשר המכילה את ואת בלבד.
אקסיומת הקבוצה הריקה: קיימת קבוצה ללא איברים. קבוצה זו מסומנת או .
אם מוסיפים למערכת ZFC את שלוש האקסיומות האחרונות הנ"ל של צרמלו, וממה שמתקבל מסירים את אקסיומת היסוד ואת אקסיומת ההחלפה (וכן מרשים שלא כל איבר שבקבוצה יהיה בעצמו קבוצה), אז מתקבלת המערכת המקורית ההיסטורית (Z) של צרמלו.
הערות:
הניסוח למעלה הוא אחד מבין מספר ניסוחים שקולים למערכת ZFC.
לעיתים משתמשים בגרסה חזקה יותר של אקסיומת ההחלפה, ולא דורשים שההצהרה תגדיר פונקציה על כל אלא רק על חלק מהאיברים שלה (עבור היתר לא תהיה קבוצה שתקיים את ההצהרה). מערכת האקסיומות בה אקסיומת ההחלפה מנוסחת בגרסה חזקה זו שקולה ל ZFC.
לעיתים משתמשים בגרסה חלשה יותר של אקסיומת ההחלפה, הדורשת רק שתהיה קבוצה שמכילה את התמונה של . במקרה זה יש צורך להוסיף את אקסיומת ההפרדה כדי לקבל מערכת שקולה ל-ZFC.
אקסיומת הקבוצה הריקה נובעת מהצירוף של אקסיומת האינסוף עם אקסיומת ההפרדה (למשל על ידי הפרדת כל איברי הקבוצה האינסופית ששונים מעצמם).
קישורים חיצוניים
קורס בתורת הקבוצות באוניברסיטה העברית
מאמר מתורגם לעברית מאת אברהם הלוי פרנקל בכתב העת Scripta Universitatis, שנת 1923.
*
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:לוגיקה מתמטית
en:Set theory#Axiomatic set theory
| 2024-10-13T17:41:10 |
יורו
|
הפניה אירו
| 2010-06-03T03:45:00 |
ייצוג בינארי של אותיות
|
הפניה סיבית#ייצוג בינארי של אותיות
| 2024-08-16T14:32:16 |
אתאיזם
|
שמאל|ממוזער|270px|סמל אתאיסטי גנרי מוכר, נוצר על ידי דיאן ריד (Diane Reed) ומשמש את ארגון ברית האתאיסטים הבין-לאומית
אַתֶאִיזְם הוא דחיית האמונה בקיומה של כל ישות אלוהית.
אתאיזם גנוסטי הוא אמונה לפיה לא קיימת ישות אלוהית מסוימת בעוד שאתאיזם אגנוסטי הוא חוסר אמונה בקיום ישות אלוהית מסוימת בטענה שלא נמצאו לקיומה ראיות משכנעות, אך מבלי לשלול את אפשרות קיומה.
במובן המילולי, אתאיזם הוא היעדר תאיזם.
בדתות האברהמיות אתאיזם נחשב כסוג של כפירה, אך אין חפיפה מלאה בין המושגים משום שדתות אלה מחשיבות ככפירה גם אמונות באלים שאינם האל המקראי, הימנעות מקיום טקסים ומנהגים שנתפשים כ"מצוות האל", ודברים נוספים.
דיון הגדרתי
ההגדרה והסיווג של "אתאיזם" אינם אחידים, ואנשים שונים משתמשים בהגדרות שונות. ביטוי ההגדרה נסוב סביב נושאים כגון אילו ישויות יוגדרו כאלים (למשל, האם פאנתאיזם, בו מתייחסים לאלוהים וליקום כאל היינו הך או לישות מורכבת בעלת תודעה, הוא סוג של אתאיזם? האם האל חייב להיות אל אישי, המתעסק בגורלם של בני האדם?); האם זו אמונה בפני עצמה או היעדר כל אמונה בנושא; והאם כדי להיות אתאיסט יש צורך בדחייה מודעת של האל (האם אדם שמעולם לא שמע או חשב על אלים יחשב אתאיסט?). יש הסכמה רחבה לפיה האתאיזם נוגד את האגנוסטיות, הסוברת שלא ניתן (לעת עתה או אי-פעם) להחליט בקשר לקיומה של אלוהות, אך יש אתאיסטים המגדירים עצמם גם כסוג של אגנוסטיים (ראו אתאיזם אגנוסטי). בעוד שקיימת הסכמה מוחלטת שהאתאיזם נוגד את התאיזם, חלוקות הדעות לגבי הדאיזם.
פילוסופים הנגידו בין אתאיזם חיובי (פוזיטיבי)/חזק/קשה, לבין אתאיזם שלילי (נגטיבי)/חלש/רך/אגנוסטי. אתאיזם חיובי הוא האמונה המפורשת בכך שלא קיימים אלים. אתאיזם שלילי כולל את כל שאר ההשקפות שאינן תאיסטיות. יש המבדילים בין אתאיסטים לפי מודעותם להיותם כאלה. "אתאיזם מפורש", הכולל את האתאיזם החיובי, משמעו שהדוגל בו מודע להיותו אתאיסט – הוא מכיר את המושג "אל" ואת המשמעות הכללית שלו, אך דוחה את קיומו. זאת בניגוד ל"אתאיזם מרומז" (או, "אתאיזם כברירת מחדל"), שהוא דחייה לא מודעת של אלים, והוא כולל בין השאר אנשים שמעולם לא פגשו את הרעיון, ובדרך כלל גם תינוקות שטרם למדו על המושג, אם כי יש המסתייגים מסיווג תינוקות תחת קטגוריה של אתאיזם, בין אם בטענה שדווקא אגנוסטיות היא ברירת המחדל, ובין אם בטענות אחרות. מבקרים רבים טוענים שרק אתאיזם מפורש הוא באמת אתאיזם, ואתאיזם מרומז הוא רק היעדר אמונה נגדית (במקום דחייה שלה).
בכל הנוגע לשימושים יומיומיים במונח, לעיתים משתמשים בביטוי "אתאיזם" לתיאור עמדות דומות או לגרסאות נפוצות שלו, דוגמת נטורליזם מטאפיזי, אתאיזם אנטיתאיסטי (הרואה בתאיזם דבר שלילי ומזיק, ולא רק שגוי) ואתאיזם חזק.
יש המשווים אתאיזם לחוסר דת, אך קיימות דתות כמו הינדואיזם, ג'ייניזם, בודהיזם, ויקה ואחרות, אשר לפחות זרם מקובל אחד שלהן אינו מחייב אמונה באלוהות, לכן ייתכנו בקרב חסידיהן גם אתאיסטים.
לפי הגדרה של ריצ'רד דוקינס, "אתאיסט הוא פשוט מישהו שמרגיש כלפי יהוה את מה שכל נוצרי הגון מרגיש כלפי ת'ור או בעל או עגל הזהב... כולנו אתאיסטים לגבי רוב האלים בהם האמינה האנושות אי פעם, חלקנו פשוט מוסיפים עוד אל אחד לרשימה".
אטימולוגיה
ממוזער|שמאל|המילה היוונית "αθεοι" (צורת הרבים של "ἄθεος"), כפי שהיא מופיעה באיגרת אל האפסים בפפירוס 46 מתחילת המאה ה-3.
ביוונית עתיקה, משמעותו של שם התואר "אָתֵאוֹס" ("ἄθεος", מהקידומת "א-", שמשמעותה "לא" או "אַל", ומ"תאוס" – "אֵל") הייתה "חסר-אל". בתחילה שימש התואר ככינוי גנאי המתאר אדם לא מוסרי וחסר כבוד לאלים. במאה ה-5 לפנה"ס החלה המילה לציין כפירה יותר מכוונת, במשמעות של ניתוק היחסים עם האלים או דחייה שלהם. אחר כך הגיע המונח "ἀσεβής", ששימש כנגד אלו שהכחישו או הפגינו חוסר כבוד לאלים המקומיים, גם אם האמינו באלים אחרים. תרגומים מודרניים של טקסטים עתיקים מתרגמים לעיתים "אתאוס" ל"אתאיסטי". המונח היה בשימוש נרחב בדיונים של הנוצרים הראשונים וההלניסטים, כאשר כל צד ייחס אותו בזלזול לצד השני.
המונח האנגלי "atheist" (מצרפתית: "athée"), במשמעות של "אדם הדוחה את קיומו של אלוהים", הופיע לראשונה ב-1566. מילים באותו שדה סמנטי הופיעו מאוחר יותר: "deist" (דאיסט) ב-1621, ו-"theist" (תאיסט) ב-1662. בתקופות אלו המילה "דאיסט" כבר החזיקה במשמעות המודרנית שלה, והמילה "תאיסט" באה לסתור אותה.
הסופרת קארן ארמסטרונג כתבה: "במאות ה-16 וה-17, המילה 'אתאיסט' עדיין הייתה שמורה לפולמוסים בלבד… המונח 'אתאיסט' היה עלבון. אף אחד לא חלם על לכנות את עצמו 'אתאיסט'." באמצע המאה ה-17 עוד הייתה שגורה ההנחה שבלתי-אפשרי לא להאמין באלוהים; "אתאיזם" היה אי-קבלה של התפיסה המערבית של האלוהות.
השימוש הראשון של "אתאיזם" לתיאור עצמי הופיע בסוף המאה ה-18 באירופה, לתיאור חוסר אמונה באלוהי הדתות האברהמיות. במאה ה-20, תרם תהליך הגלובליזציה להרחבת המונח כך שיכלול חוסר אמונה באלים, ולא רק באלוהות מונותאיסטית, אם כי לעיתים, עדיין מקובל בתרבויות מערביות להגדיר "אתאיזם" כ"חוסר אמונה באלוהים".
שכיחות האתאיזם
טקסט=|ממוזער|החלק באוכלוסייה במדינות שונות באירופה שאמרו "אני לא מאמין שיש איזושהי צורה של נפש, אל או כוח-חיים" (2010).
500px|שמאל|ממוזער|אומדן של שיעור האתאיסטים והאגנוסטים בעולם לפי נתונים מהשנים 1993–2004. אל הערכים של סין, קובה וקוריאה הצפונית יש להתייחס בסקפטיות בשל מיעוט יחסי של נתונים במדינות אלה.
קיים קושי לאמוד את מספר האתאיסטים בעולם. כאמור, המשיבים לסקרים עלולים להגדיר "אתאיזם" בצורה שונה זה-מזה. אדם יכול להגדיר עצמו כהינדי וכאתאיסט בו זמנית. כמו כן, בשל היחס הקיצוני שנוקטות מדינות מסוימות כלפי האתאיזם (כגון מדינות אסלאם קיצוני מחד, ומדינות קומוניסטיות מאידך) עלולים אנשים רבים להסתיר את דעתם האמיתית בנושא. עובדות אלו, בנוסף לקושי לבצע אומדן לעמדה שאין לה מסגרות חברתיות ברורות, מטילות ספק כבד בכל ניסיון לאמוד את מספר האתאיסטים, ומחקרים שונים עלולים להגיע לתוצאות שונות מאוד.
בין הניסיונות שבכל זאת העריכו את כמות האתאיסטים ניתן למנות סקר משנת 2010 שפורסם באנציקלופדיה בריטניקה, ומצא ש"לא-דתיים" מהווים 9.6% מאוכלוסיית כל העולם, בעוד שאתאיסטים – כ-2%. נתון זה אינו כולל את אלה שמשתייכים לדתות אתאיסטיות. סקר משלהי 2006 שפורסם ב-Financial Times בדק את שיעור האתאיסטים בארצות הברית וב-5 מדינות באירופה. השיעור הנמוך ביותר היה בארצות הברית – כ-4% אתאיסטים, בעוד שבאירופה שיעורם גבוה בהרבה: באיטליה 7%, בספרד 11%, 17% בבריטניה הגדולה, 20% בגרמניה ו-32% בצרפת. נתונים אלה דומים לנתונים הרשמיים שפרסם האיחוד האירופי מסקר שערך, לפיו עולה גם כי 18% מהאירופאים אינם מאמינים באף אל. מחקרים אחרים מעריכים את אחוז האתאיסטים, האגנוסטים ולא מאמינים אחרים באל אישי כנמוך עד כדי פחות מ-10% במדינות כגון פולין, רומניה וקפריסין, ועד 85% בשוודיה, 80% בדנמרק, 72% בנורווגיה ו-60% בפינלנד. לפי לשכת הסטטיסטיקה האוסטרלית, ל-19% מהאוסטרלים אין דת, חלקם אתאיסטים. בין 64% ל-65% מהיפנים הם אתאיסטים, אגנוסטים או אינם מאמינים באל אישי.
על פי סקר שנערך ב-2012 ב-57 מדינות, שיעור האנשים שהשיבו שהם 'אתאיסטים משוכנעים' עמד על כ-13%. השיעור הגבוה ביותר, 47%, נמדד בסין. ב-39 מהמדינות נערך סקר זהה בשנת 2005, והשוואת הסקרים מראה על גידול בשיעור האתאיסטים מ-4% ל-7% באותן מדינות.
כמו כן, נחקר רבות הקשר בין אתאיזם להשכלה, על מנת לבדוק את הטענה שאתאיזם נפוץ בעיקר בקרב אנשי מדע. מחקר בין-לאומי דיווח על התאמה חיובית בין השכלה לבין אי-אמונה באלוהים. ב-1998 דיווח כתב העת המדעי Nature על תוצאות סקר שלפיהן אמונה באל אישי או בחיים לאחר המוות היא הנמוכה ביותר בכל הזמנים בארצות הברית ב-NAS, האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית: רק 7.0% מהחברים בה האמינו באל אישי, כאשר השיעור הנמוך ביותר היה בקרב החוקרים בתחום הביולוגיה (5.5% האמינו באל אישי), פיזיקאים ואסטרונומים אחריהם (7.5%), ואילו השיעור הגבוה ביותר היה בקרב המתמטיקאים (14.3%), בעוד שמעל 85% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית מאמינים באל אישי. עם זאת, מחקר זה ספג ביקורת על הגדרתו המחמירה לאמונה באלוהים; מאמר שפורסם במגזין של אוניברסיטת שיקגו דן במחקר הנ"ל, וקבע ש-76% מהרופאים מאמינים בצורה כלשהי של אלוהים – שיעור נמוך מכלל האוכלוסייה, אך גבוה משיעור המאמינים באל אישי ב-NAS. מחקר אחר שבדק דתיות בקרב מדענים, הפעם חברי ה-AAAS (American Association for the Advancement of Science), מצא כי רק 51% מהם מאמינים בצורה כלשהי של אלוהות או כוח עליון, כאשר 33% אמרו שהם מאמינים באלוהים ו-18% אמרו שהם מאמינים בנפש אוניברסלית או בכוח עליון. לפי מאמר של מגזין מנסה, נמצא יחס הפוך בין דתיות לבין אינטליגנציה ב-39 מתוך 43 מחקרים שנערכו בין 1927 ל-2002. ממצאים אלו תומכים במטא-אנליזה של פרופסור מייקל ארגייל (Michael Argyle) מאוניברסיטת אוקספורד. הוא בחן 7 מחקרים שבדקו התאמה בין יחס לדת לבין IQ בבתי-ספר ובמכללות בארצות הברית, ואף על פי שנמצאה קורלציה ברורה בין אי-דתיות ל-IQ גבוה, באנליזה לא הוצבע על הסיבה וצוין שגורמים כגון רקע משפחתי ומעמד חברתי יכלו להשפיע גם כן.
בישראל
בשל הפילוג הדתי בישראל קיים קושי גדול מהרגיל לאמוד את מספר האתאיסטים שבה. מחקר שנערך ב-1999 בין בני הלאום היהודי מצא כי 43% מהאוכלוסייה הגדירו את עצמם כ-"לא-דתיים" ו-5% נוספים – כ"אנטי-דתיים". 35% ענו "לא" כשנשאלו אם הם מאמינים "בלב שלם" שיש אלוהים. מחקר מ-2004 שהזמין ה-BBC מצא כי 15% מהישראלים לא מאמינים באלוהים, בעוד שלפי מחקר מ-1995, 31% אינם מאמינים באלוהים, ו-6% נוספים ענו "לא יודע", ובסה"כ 37% התאימו להגדרות של אתאיסטים או אגנוסטים כפי שנקבעו במחקר זה. סקר מ-2009 של מכון גוטמן וקרן אבי חי מצא כי 20% מבני הלאום היהודי בישראל אינם מאמינים באלוהים.
היסטוריה
בעוד שהמונח אתאיזם מקורו בצרפת של המאה ה-16 רעיונות המזוהים כיום כאתאיסטיים, נפוצו עוד בעידן הוודות ובעת העתיקה.
הדת ההינדית הקדומה
אסכולות אתאיסטיות עלו בזרמי הדת הוודית העתיקה (גרסתה הקדומה של הדת ההינדית) כבר ב-1500 לפנה"ס עד 500 לפנה"ס. בין שש האסכולות המרכזיות של הדת הוודית העתיקה (או ההינדואיזם העתיק), ה (מסנסקריט: सांख्य), שהיא הוותיקה ביותר, אינה מכירה בקיום אלוהות, נכון הדבר גם לאסכולת המימאמסה. עם זאת, מחקר עדכני של הפילוסופיה ההודית מדגיש שיש למושג סאמקיה שני מובנים בהתאם לתקופה. בתחילה, מושג זה בא לבטא שיטה מחקרית באופן של ספירה שיטתית (פירוש השם 'סאמקיה') של עקרונות כגון: הגייה, דקדוק, חוק, תרופות, קוסמולוגיה ועוד. בתקופה השנייה, המושג עבר לשמש כשם של שיטה פילוסופית. ע"פ המסורות הוודיות, המושג סאמקיה במובן של שיטה מחקרית כבר מצוי מ-1500 לפנה"ס, אך המושג במובן של שיטה פילוסופית לא הופיע לפני המאה ה-8 או ה-7 לפנה"ס, ואנו לומדים עליו דרך המסורות הבודהיסטיות והג'ייניסטיות.
במאה ה-6 לפנה"ס, פרחה בתת-היבשת ההודית אסכולת הצ'ארוואקה, שדגלה בהשקפת עולם מטריאליסטית, באתאיזם, ואף בדחייה של רעיונות אלוהיים שהופיעו בסביבה זו. היות שעקרונות הצ'ארוואקה לא עלו בקנה אחד עם התפיסה הוודית, הרי שאינה נחשבת לאחת מזרמיה (אם כי היא כן נחשבת לזרם בהינדואיזם). קיומה כבעלת השקפת עולם מטריאליסטית היא מן העדויות המוקדמות לצורת חשיבה כזו בתוך ההינדואיזם המוקדם אשר חלק מקבוצותיו היו בעלי השקפה כזו ואחרות היו אתאיסטיות בלבד אך לא דחו באופן מוחלט רעיונות מטאפיזיים. יש שמצאו דמיון בין הצ'ארוואקה לאסכולה הקירינית, שמקורה בעיר היוונית-עתיקה קירנה ושהייתה אולטרה-הדוניסטית בעמדותיה. על הייחודיות הרעיונית של אסכולה זו ביחס לרעותיה שבתת-היבשת ההודית, וכן, על ההבנה החלקית לטענתם, בעולם המחקר, של תפיסותיהן המדויקות, כתבו צ'אטרג'י ודאטה (1984):
דחיית הרעיון של אל אישי בורא עשויה להופיע גם בזרמים שונים בג'ייניזם, או בבודהיזם, ובהודו בפרט. דחיית רעיונות אלוהיים כפי שהיא מתבטאת בדתות או פילוסופיות אלה אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם דחיית קונספטים מטאפיזיים, טרנסנדנטאליים, או מיסטיים אחרים (אתאיזם ללא מטריאליזם או פיזיקליזם. ובדתות המזרח קיים מגוון תפיסות בעניין זה אשר אופיו הטרוגני יותר בכל הקשור לחומרנות ורוחניות, מאשר בחשיבה המערבית.
העת העתיקה
לאתאיזם המערבי שורשים בפילוסופיה היוונית הקדם סוקרטית, אומנם הוא לא התגבש כתנועה מובחנת עד עידן האורות המאוחר. הפילוסוף בן המאה ה-5 לפני הספירה דיאגוראס מוכר כ"האתאיסט הראשון" ונזכר כך למשל מפי קיקרו בחיבורו "על טבע האלים". אטומיסטים כגון דמוקריטוס ניסו להסביר את העולם בדרך מטריאליסטית גרידא, מבלי לפנות לרוחני או למיסטי. קריטיאס ככל הנראה טען כי סיפורי האלים הם בדייה שהומצאה בידי בעלי הכוח, על מנת לעורר יראת חטא ברשעים ולסיים מצב של "אנרכיה". נראה שפרודיקוס (ידיד פרוטגורס) הצהיר, לא אחת, הצהרות אתאיסטיות בעבודתו הפילוסופית, כך דיווח פילודמוס. פרוטגורס נחשב לעיתים לאתאיסט אך ידוע שהחזיק בעמדות אגנוסטיות. במאה השלישית לפנה"ס הפילוסופים היווניים תאודורוס איש קירנייקוס (שהוכר מאוחר יותר כ"תאודורוס האתאיסט"), וכן סטראטון מלאמפסאקוס נודעו כמי שלא האמינו בקיום אלים.
סוקרטס (לערך, 471–399 לפנה"ס), כדמות משפיעה בחברה האתונאית, היה בקיא בתפיסות שקדמו לו, שלעיתים התבססו על גישה נטורליסטית והביעו סלידה מהסברים שמימיים לתופעתיות (כלומר להתקיימות הנתפסת בחושים). אמנם אינטרפטציה כזו לא שיקפה את עמדותיו ומקובל כי לא תפס כך את העולם, ואף שהדבר נטען לגביו מפי אריסטופאנס. בשלב מאוחר יותר, טרם הוצא להורג כאשר נשפט על "השחתת הנוער", מסופר כי הכחיש בתוקף את הטענה שהוא אתאיסט, והמחקר הנוכחי אכן מטיל רק ספק מועט בכך.
אוהמרוס (לערך, 330–260 לפנה"ס) טען כי האלים היוונים הם למעשה דמויות מסולפות של שליטים יוונים מימי קדם שנסגדו בסוג של פולחן אבהות, דהיינו, בפועל מדובר במייסדים ושליטים מהעבר, והדת המקומית היא למעשה מעין המשך של ממלכות או מבנים פוליטיים אחרים שנגדעו מזמן, הרבה לפני תקופתו. אף על פי שלא היה אתאיסט (או לא באופן מפורש), הוא בוקר לאחר מכן כמי שרעיונו גרם לכפירה באלים.
אפיקורוס (לערך 300 לפנה"ס) הוא מן המפורסמים שבפילוסופים היוונים שהחזיקו בעמדה אתאיסטית או עמדה אחרת הקרובה לה מבחינה מהותית; מושפע מדמוקריטוס והאטומיסטים, אפיקורוס פיתח פילוסופיה נטורליסטית ופולידאיסטית באופיה, לפיה היקום (או לפחות מה שהוכר אז כיקום) נשלט באופן אקראי, ללא התערבות שמימית או על-מציאותית, וכי אלים אכן מתקיימים אך אינם מתערבים במציאות המוכרת. מטרת אפיקורוס הייתה להביא אנשים לשלווה נפשית (אטרקסיה) על ידי הצגתו ככוזב של העיקרון לפיו אלים מפקחים על בני האדם מוסרית, והוא התכחש גם לטענות שנפוצו גם אז ביוון העתיקה לגבי חיים שלאחר המוות ועונש על מעשים לא מוסריים בעולם הזה.
הפילוסוף הרומאי סקסטוס אמפיריקוס האמין שעל האדם להימנע מביקורת על כל סוגי האמונות הדתיות (לפחות אלו שנפוצו בתקופתו), סוג של אסקפיזם אשר ידוע גם כ"פירוניזם", כך שלשיטתו, שום דבר לא יכול להיחשב לרע א-פריורית, ושניתן לאדם להגיע לשלווה ורוגע (אטרקסיה) רק על ידי הימנעות משיפוטיות. הנפח הרב למדי של מה שנותר מעבודותיו, השפיע רבות על פילוסופים מאוחרים יותר.
משמעות המונח "אתאיסט" והשימוש בו ידעו תמורות במהלך ההיסטוריה. הנוצרים הקדומים למשל, כונו "אתאיסטים" על ידי לא נוצרים בגלל היעדר אמונתם באלילים פגאניים. בתקופת האימפריה הרומית, נוצרים נרדפו והוצאו להורג על דחייתם את האלילים הרומאיים בכלל ופולחן הקיסר בפרט. מאוחר מהשגת השקט היחסי ברדיפות כלפי נוצרים, ומשהנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית תחת שלטון תאודוסיוס הראשון בשנת 381, נהפכו היוצרות, וכפירה בנצרות הפכה היא לנרדפת.
ימי הביניים המוקדמים עד הרנסאנס
הצידוד בהשקפה אתאיסטית היה נדיר באירופה במהלך ימי הביניים בכלל (ראו הערכים אינקוויזיציה והאינקוויזיציה הספרדית) עיסוק בעל אופי נוצרי בדת, מטאפיזיקה, ותאולוגיה היה בראש מעייני הפילוסופים ובכלל. היו אמנם קבוצות שקידמו תפיסות הטרודוקסיות (לא מקובלות) של האל הנוצרי, שבדיעבד תרמו להתפתחות האתאיזם, כמו השקפות שונות על התנהלות הטבע, טרנסנדנטאליות, ותפיסות הכרתיות לגבי אלוהות, דוגמאות לפרטים וקבוצות כאלה הם יוהאן סקוטוס, דוד מדינאנט (David of Dinant), ואמאלריק מבנה (Amalric of Bena), וכן אחוות הרוח החופשית. אלו ראו את התפיסה הנוצרית כפנתאיסטית. ניקולאס קוזאנוס החזיק בעמדה פידאיסטית (לפיה האמונה הדתית נפרדת מההיגיון) אותה כינה "docta ignorantia" (בורות נלמדת), ובכך הניח שאלוהים או מושג האלוהות הוא מחוץ לקטגוריזציה האנושית והידע עליו כעיקרון כפוף להשערה.
הגותו של הנזיר ויליאם איש אוקאם, שטען שתכלית שמיימית אינה אמורה להיתפש על ידי האינטואיציה או הרציונל האנושי, קידמה את המחשבה האנטי-מטאפיזית. תערו של אוקאם, עיקרון לפיו כאשר יש כמה הסברים לתופעה עלינו להעדיף את הפשוט מביניהם, הפך בהדרגה לרעיון מרכזי במחשבה האתאיסטית. מאוחר יותר דנו פילוסופים והוגים אחרים, כגון ג'ון ויקליף, יאן הוס ומרטין לותר, בשאלת ההבדל בין חשיבה רציונלית לבין חשיבה דתית.
בתקופת הרנסאנס התרחבה החשיבה החופשית והחקירה הסקפטית הפכה שגרתית יותר, בפרט ככל שהתגבשו יסודות המדע (בעיקר מדעי הטבע). אינדיבידואלים כמו לאונרדו דה וינצ'י ראו בניסוי המדעי אמצעי לחקר המציאות כשלעצמה, והתנגדו לטיעונים מצד הממסד הדתי). מבקרים אחרים של הכנסייה והדת בזמן זה היו למשל ניקולו מקיאוולי, בונוונטור דה פרייה (Bonaventure des Périers), ופרנסואה רבלה.
התקופה המודרנית המוקדמת
בעידן הרנסאנס ובעת הרפורמציה הפרוטסטנטית נצפתה תחייה של להט דתי, והדבר ניכר בהיווסדם של מסדרים, אגודות דתיות, ואף "התחזקות" בקרב הציבור הקתולי. כמו כן, בקרב הפרוטסטנטים עלו זרמים דתיים קפדניים כגון הקלוויניסטים. תקופה זו של התפלגות דתית שימשה מצע ליריבות קבוצתית ולעיסוק כללי יותר בפילוסופיה ותאולוגיה, הטומן בחובו התעוררות מאוחרת יותר של סקפטיות וביקורת על העולם הדתי.
ביקורת הנצרות הפכה נפוצה במאה ה-17 וה-18, בעיקר באנגליה וצרפת, שם הלכה ונתפסה הנצרות כצורמת, לצל ניצני הדאיזם והאגנוסטיות. ברוך שפינוזה פיתח את מה שהוכר כפנתאיזם.
האתאיסט הגלוי הראשון מבין ההוגים המפורסמים באירופה הוא מתיאס קנוצן (Matthias Knutzen) שעמדותיו התפרסמו בשלושת כתביו בשנת 1674. לאחריו הופיעו כתביהם של ההוגה הפולני קאזימייז' לישצ'ינסקי (Kazimierz Łyszczyński), והכומר הצרפתי ז'אן מסלינר (Jean Meslier), שאף שהיה כומר, חוקרים גורסים שהחזיק בעמדה אתאיסטית נחרצת. נראה שהגל הראשון של חשיבה אתאיסטית במערב הופיע במאה ה-18, וניכר בכתביהם של הוגים מערב אירופאים בעיקר, בעלי השקפה מטריאליסטית או נטייה להשקפה כזו. מן המפורסמים שבהוגים אלה הם המטריאליסט הברון ד'אולבאק, ז'אק אנדריי נייגאון (שהתבסס על רעיונותיו של ד'הולבאך), וכן מטריאליסטים צרפתים אחרים.
הפילוסוף דייוויד יום פיתח אפיסטמולוגיה סקפטית ששורשיה טמונים באמפיריציזם, הפילוסופיה שלו, וכן זו של עמנואל קאנט ביקשו לפקפק בהלך החקירה המטאפיזית, קרי, בעוד שלא שללו את המטאפיזיקה באופן נחרץ, הביעו סקפטיות כלפי האופן שבו נאסף ידע לגביה. שני ההוגים המעיטו בערך הרעיונות המטאפיזיים של תקופתם שבבסיס התאולוגיה הטבעית וביקרו את הטיעונים הקלאסיים לקיום אלוהים (כלומר אלו שהועלו על ידי פילוסופים ותאולוגים באירופה הנוצרית ומעט לאחריה), יצוין שיום וקאנט עצמם לא היו אתאיסטים.
הברון ד'אולבאק היה דמות מוכרת בנאורות הצרפתית ונודע בשל כתביו הרבים כנגד הדת, שהמפורסם בהם הוא "מערכת הטבע" (1770), וכן "הנצרות נחשפת" (1766?). בממלכה היה רגש אנטי-נוצרי חזק בקרב האינטלקטואלים, שקיבל ביטוי לאחר המהפכה הצרפתית. זו לקחה את האתאיזם והדאיזם מהתחום האינטלקטואלי למרחב הציבורי. בשיא שלטון הטרור, כשהכנסייה הקתולית (שפנתה נגד המהפכה לאחר החלת חוקת הכמורה) זוהתה עם האויב, ניסה ז'וזף פושה להכרית את הנצרות במחוז נייבר. דוגמתו אומצה בכל צרפת. אנטואן פרנסואה מומורו, איש סיעת האברטיסטים הרדיקלית, כונן את "כת התבונה" (Culte de la Raison) האתאיסטית שנועדה לספק פולחן ציבורי ומשנה מוסרית חלופיים לדת המסורתית. מאות כנסיות חוללו והוסבו ל"מקדשי תבונה" בשיא הטרור. לאחר חיסול האברטיסטים ניסה מקסימיליאן רובספייר להציע דת אלטרנטיבית משלו. רובספייר דגל בדאיזם, תיעב אתאיסטים והיה משוכנע שהעם נזקק לאלוהים. באביב 1794 השיק את "כת הישות הנעלה" (מצרפתית, Culte de l'Être suprême) הדאיסטית. זו באה לקצה עם הוצאתו להורג ב-28 ביולי, והוועידה הלאומית השיבה את חופש הדת. נפוליאון, שסיים את המהפכה, היה אדיש לחלוטין לדת ובו זמנית האמין בנחיצותה של הנצרות לסדר הציבורי. הוא חתם קונקורדט עם האפיפיור והשיב לכנסייה חלק ממעמדה לפני 1789.
אתאיסטים שיחקו תפקיד מכריע במהפכנות הפוליטית והחברתית, הם האיצו את אביב העמים בכלל ואת איחוד איטליה בפרט, ושתלו את הגרעין למהפכות הסוציאליסטיות, ביניהן זו הבולשביקית שתקרה מאוחר יותר ברוסיה. במחצית השנייה של המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19 האתאיזם הופץ עוד יותר וטיפח הוגים עצמאיים שהיו פרודים מהוגי הזרם האגנוסטי. ההוגים האתאיסטים של תקופה זו הרבו לעסוק בביקורת על הדת, ולדוגמה יימנו לודוויג פוירבאך, ארתור שופנהאואר, מקס שטירנר, וקרל מרקס.
מאז 1900
האתאיזם במאה ה-20 הופיע בעיקר בצורה של אתאיזם פרקטי, קרי, אתאיזם הנלקח מעבר לרמת העמדה האישית לכזה המתיימר להנחות את החברה ברמת הפרקטיקום החברתי-תרבותי (ובזה גם המחשבתי), כך שקמו חברות שאתאיזם שיחק בהן תפקיד תרבותי או מעצב. החשיבה האתאיסטית שיחקה גורם מעצב או מרכיב במספר פילוסופיות (או גרסאות של פילוסופיות אלה) כגון אקזיסטנציאליזם, אובייקטיביזם, הומניזם חילוני, ניהליזם, אנרכיזם, פוזיטיביזם לוגי, מרקסיזם, ואף פמיניזם. וכן גם בחשיבה המדעית והרציונליזם.
הפוזיטיביזם הלוגי והמדענות פילסו את הדרך לנאופוזיטיביזם, לפילוסופיה האנליטית, או זרמים פילוסופיים כגון סטרוקטורליזם, ונטורליזם (כזרם חשיבה עצמאי), הנאופוזיטיביזם והפילוסופיה האנליטית העדיפו להדגיש התנהלות אמפיריציסטית על סמך רציונליזם קלאסי ואפטיסטמולוגיה נומינאלית, בניגוד לרציונליזם קלאסי או למטאפיזיקה. ברטראנד ראסל (שאומנם נחשב להוגה אגנוסטי ולא אתאיסטי) איתגר, בטיעונים שונים, את התפיסות המקובלות לרעיון האלוהות, שזוהו אז באופן מובהק עם התאולוגיה הנוצרית.
בעבודתו המוקדמת, לודוויג ויטגנשטיין ניסה להפריד בין השיח המטאפיזי לבין זה הרציונלי. אלפרד ג'ולס אייר הניח שטענות דתיות נוטות באופן מובהק להיות חסרות פוטנציאל לאימות, או חסרות משמעות נתפשת או חד-משמעית, ובכך ביקש לטעון שההתנהלות האמפיריציסטית עליונה על זו של הדתות הנפוצות לפחות באופן כללי. לוי-שטראוס, אבי הסטרוקטורליזם גרס שמקורות החשיבה הדתית הן הלא מודע ולא המטאפיזי-טרנסנדנטאלי. ג'ון ניימאייר-פינדלי וג'ון סמארט הציעו למשל שבמסגרת לוגית, קיום האל אינו הכרחי. מוניסטים כגון ג'ון דיואי, הניחו שהעולם הטבעי הוא הבסיס לכל הקיים, תוך הכחשת טענות פילוסופיות או דתיות הגורסות אחרת.
במאה ה-20 נחווה גם המניפסט הפוליטי של האתאיזם שנגזר מן האינטרפטציה לכתביו של קרל מרקס ופרידריך אנגלס ויישום המהפכה הרוסית (1917) באימפריה הרוסית בעקבות האידאולוגיה הקומוניסטית שנבנתה עליהם והקמת ברית המועצות (כמו גם מסגרות מדיניות דומות מאוחרות יותר). בברית המועצות, הוראת הדת לעם מפי מייצגיה נאסרה על ידי המדינה, אף על פי שהממשלה הסובייטית התירה חופש דת בהיתר רשמי בשנת 1936 אך גם במסגרת מצומצמת יחסית, שכן חינוך פרטי היה בדרך כלל אסור וחינוך הציבור נשמר לרשויות בלבד (שהיו אתאיסטיות או נטו לאתאיזם) בהתווסף לכך שרשויות דתיות ממילא לא נתקיימו ואף נאסרה כל התאגדות בהקשר זה. השלטון הסובייטי לעיתים רדף את הדת וביקש לנתק את העם לחלוטין מהדתות שנפוצו אז בשטח רוסיה (כגון נצרות, אסלאם, ומיני שמאניזם), בקשה שלעיתים גבלה באלימות מצד שלטון זה.
בדרך כלל, גם מדינות קומוניסטיות אחרות התנגדו לדת תוך צידוד באתאיזם מדיני, כך למשל, הממשלות הקודמות של אלבניה ונכון להיום סין, קוריאה הצפונית וקובה.
בהודו דוגמה למנהיג אתאיסט היה ארודה ראמאסמי (Periyar E. V. Ramasamy), שנאבק בציבור ההינדים (שלעיתים בעצמם היו אתאיסטים, אך דתיים דה פקטו), ובמעמד הברהמינים, בטענה שהם מפלגים את החברה מבחינת מעמד או קאסטה, וכי התוצר הסופי של הפילוג הוא בוודאי שלילי. מאבקיו הודגשו כאשר בשנת 1956 ביקש להרוס פסל הקדוש לציבור ההינדי, וכן גם בשל אמירות אנטי-תאיסטיות שאמר לא אחת.
ב-1967 הממשלה האלבנית תחת אנוור הוג'ה הכריזה על סגירת כל המוסדות הדתיים במדינה תוך הצהרה כי אלבניה היא המדינה הראשונה שמיישמת אתאיזם מדיני. אף על פי שהפולחן הדתי הוחזר רשמית ב-1991 באלבניה, ההחלטות הממשלתיות האנטי-תאיסטיות הטילו צל שלילי על אופי הממשלה האלבנית והם האיצו את הרוח האנטי-קומוניסטית שנשבה בקרב הציבור האמריקני.
מאז נפילת חומת ברלין מספר השלטונות בעלי עמדה אנטי-דתית (בהשפעה קומוניסטית) צנח. ב-2006 מכון פו (Pew Research Center) פרסם כי הלגיטימיות של תנועות המתבססות על מושג האלוהים (God based) או על תפיסה דתית (Religious based) עולה ביחס לאידאולוגיות או תנועות חילוניות. ואומנם, החוקרים גרגורי ס. פאול ופיל צוקרמן מגדירים זאת כ"מיתוס" וטוענים כי המצב בשטח הרבה יותר מורכב ושונה במידת מה.
האתאיזם החדש
בתחילת שנות האלפיים, מספר אירועים משמעותיים בחברה האמריקנית עודדו תחייה מחודשת באתאיזם, שנקרא "אתאיזם חדש" או "נאו אתאיזם". אירועים כגון פיגועי 11 בספטמבר (אשר להם הייתה מוטיבציה אסלאמית), מאמצי מכון דיסקברי לשנות את מערכת השעות המדעית בבתי הספר האמריקניים לכזו המתבססת על רעיונות בריאתניים, והתמיכה לכך בשנת 2005 מצד הנשיא האמריקני, ג'ורג' ווקר בוש הניעו תנועת מטוטלת של מתנגדים. בתגובה, אינטלקטואלים אתאיסטים החלו לפרסם ספרים המעודדים אתאיזם בארצות הברית ובעולם.
התנועה נקשרה עם ריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, סם האריס, כריסטופר היצ'נס, וויקטור סטנגר. הוגי התנועה מרבים לעסוק בביקורת הדת באופן אקטיבי, מאחר שלדעתם לדת השפעה שלילית על החברה.
סקר שנערך בארצות הברית בשנת 2010 מצא כי אלו המגדירים עצמם אתאיסטים או אגנוסטים הפגינו ידע רחב יותר בנושאי דת מהמשתתפים בסקר המזהים עצמם כמאמינים בני פלגים שונים בנצרות בעלי רמת השכלה דומה.
טיעונים אתאיסטים
שמאל|ממוזער|200px|לאפיקורוס ניתן הקרדיט על הסברת בעיית הרוע לראשונה. ב"דיאלוגים על הדת הטבעית" דייוויד יום מצטט הטיעון כסדרה של שאלות: "האם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך הוא אינו מסוגל? אזי הוא חסר אונים. האם הוא מסוגל, אך הוא אינו רוצה? אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה? אז מאין בא הרוע?"
ההיסטוריה גדושה בניסיונות להוכיח את קיומו של אלוהים, פחות בולטים הם הטיעונים הא-פריוריים והא-פוסטריוריים שמנסים להפריכו או לתייגו כקונספט שקיומו שנוי במחלוקת.
הטיעונים הנוגדים את התאיזם מחולקים לרוב לשני סוגים עיקריים: אלו שמנסים להראות שקיומו של אל הוא בלתי אפשרי, והם מנמקים את האתאיזם החזק, לעומת אלו שמנסים להראות שקיומו של אלוהים בלתי סביר, הנתמכים בדרך כלל על ידי אתאיסטים חלשים וחזקים כאחד.
להלן מובאות דוגמאות שונות לטיעונים אלו. חלק מהטיעונים אינם מנסים לנמק את האתאיזם ישירות, אלא לדחות טיעונים התומכים בקיומו של אל, מצדיקים את הדיון בקיומו וכדומה. כמו כן, רבים מהטיעונים הללו זכו להתנגדות מצד חלק מהאתאיסטים עצמם, ואינם נתמכים על ידי מרביתם.
טיעונים המבוססים על חוסר הוכחה
טיעון חוסר ההוכחה: הטיעון מתבסס על נקודת ההנחה שכדי לקבל את קיומו של משהו, צריך לספק הוכחה לקיומו. עיקרון זה חל גם על אלוהים: אתאיסטים לא מכירים בקיום ישויות עליונות כמו "אלוהים" בהיעדר הוכחה מספקת עבורם לקיומן.
תער אוקאם: לפי תערו של אוקאם כאשר נמצאים לפנינו שני הסברים המסבירים את אותה התופעה, עלינו לאמץ את ההסבר הפשוט ביותר, שמערב הכי פחות גורמים. אתאיסטים רבים גורסים שההבנה האנושית של חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה מספקת לנו הסבר נטורליסטי לעולם, ללא צורך באלוהים. לפיכך הם 'חותכים' את אלוהים בתערו של אוקאם, ומעדיפים הסבר נטורליסטי על פני הסבר מורכב יותר של העולם, המערב את אותם חוקי טבע, ובנוסף את אלוהים.
טיעונים על בסיס התפתחות האמונות/דתות
הטיעון ההיסטורי: ההיסטוריה המתועדת מלמדת כי המונותאיזם צמח על רקע האמונה הפוליתאיסטית, שכללה בין השאר גם אלים דמויי-אדם, שהתפתחה בעצמה מאמונות בכוחם העל-טבעי של עצמים דוממים. מכיוון שכך, ניתן להניח שהאמונה המונותאיסטית היא נגזרת של אמונות קולקטיביות אחרות. כלומר, הרעיון האלוהי לא הועבר לאדם על ידי אלוהים עצמו, אלא נוצר על ידי אבולוציה של רעיונות שהשתנו עם הזמן ממעבר מדור לדור ואדם לאדם. על פי טיעון זה, אם אכן אלוהים היה קיים אזי הוא היה מעביר את הידיעה על קיומו לאדם הראשון, והאמונה בו הייתה קיימת מראשית הזמן. אך לדברי ארכאולוגים מסוימים, רעיון האל המונותאיסטי הופיע פורמלית לראשונה במהפכה הדתית של אחנתון.
טיעון הדתות המרובות: אף על פי שמספר הדתות בעולם אינו ידוע במדויק, מרבית ההערכות עומדות על כ-4,000 עד 10,000 דתות שונות, מוכרות ומובחנות. לתרבויות רבות ושונות ברחבי העולם יש תפיסות שונות ומנוגדות של מושגי האלוהות, ובכל אחת מהן אנשים מאמינים בתפיסות הללו בכל לבבם. אין לנו שום דרך לבחור תפיסה אחת על תפיסה אחרת, ולכן אין סיבה לקבל אף אחת מהן כנכונה. כשם שאין לנו סיבה להאמין בזאוס או בהורוס, אין לנו סיבה להאמין באלוהי אברהם. המצב בעייתי עוד יותר כאשר דת תאיסטית מסוימת, עוברת פיצול במהלך ההיסטוריה, ופיצול זה לוט בערפל. דוגמה לכך היא העובדה שיש שתי קבוצות הטוענות להיותן עם ישראל. אלו הן העברים, והשומרונים. כל אחת מן הקבוצות טוענת שהיא עם ישראל המקורי ושספר התורה שלו הוא מסמך שמקורו אלוהי. אמנם, ספרי התורה של שתי קבוצות אלה שונים זה מזה בנוסחם. מפרך ואף מיותר לברר, מי משתי הקבוצות האלה צודקת בטענתה, אם בכלל.
טיעון האנתרופומורפיזם (או "טיעון ההאנשה"): בכל מיתולוגיה מיוחסות לאלים תכונות אנושיות רבות כמו כעס, זעם, קנאה, חרטה, אהבה, שנאה ועוד. תכונות אנושיות מיוחסות באופן גורף לכל דמות של אל שקיימת במיתולוגיות השונות ובהם נכלל גם האל המקראי. האדם יצר את אליו בצלמו ובדמותו שלו עצמו, ולכן הם כל כך דומים לו.
טיעונים הקשורים לטיעון הטלאולוגי
טיעון המורכבות: תאיסטים רבים מצדדים בטיעון הטלאולוגי, לפיו לא ייתכן שמורכבות וסדר יופיעו ללא מתכנן, ולפיכך מורכבותו של העולם מוכיחה את קיומו של אלוהים. אתאיסטים משיבים בטענה שאלוהים הוא ישות על-טבעית בעלת תודעה, ולפיכך הוא מורכב, ולפי הטיעון הטלאולוגי מצריך יוצר משלו. אך קו מחשבה זה מחייב שרשרת אינסופית של בוראים, ומסבך את העולם במקום להסביר את היווצרותו. לכן, אומרים האתאיסטים, הטיעון הטלאולוגי אינו קביל.
טיעון זה מובא בצורה שונה בספרו של הביולוג ריצ'רד דוקינס "יש אלוהים?" במשפט בסוף פרק 4, הנקרא "מדוע כמעט ודאי שאין אלוהים": "הפיתוי (לייחס את העיצוב למראית עין לעיצוב אמיתי) הוא טעות, כיוון שההנחה שיש מעצב לטבע מעלה באופן אוטומטי את הבעיה הגדולה אף יותר של "מי עיצב את המעצב". הבעיה שהתחלנו אתה מלכתחילה הייתה הניסיון להסביר משהו שהוא לא מסתבר סטטיסטית. לכן זה לא הגיוני לשער משהו אפילו עוד יותר בלתי סביר כדי להסביר זאת".
תכנון לקוי: הטיעון מניח שאלוהים שהוא כל-יכול וכל-יודע אמור היה ליצור יצורים בעלי תכנון אופטימלי. ישנם יצורים, שאילו נבראו באופן ישיר על ידי מתכנן-על, הרי שהתכנון שלהם היה מושלם. לעומת זאת, יש איברים ומצבים פיזיולוגיים מסוימים בגוף שהם מיותרים ומהווים עדות לפגמים גלובליים בגנום האנושי, אשר מערערים את הטענה התאיסטית לפיה המין האנושי נברא ישירות על ידי מתכנן כזה: תוספתן, שקדים, "עור הברווז", שיני בינה עקומות אצל אחוזים ניכרים באוכלוסייה, ליקוי במבנה העין הגורם לכתם עיוור בשדה הראיה, קנה קרוב מדי לוושט שעלול לגרום לחנק, עצם זנב (שריד אבולוציוני), שרירי אוזניים, שיער מיותר, אי התאמה מושלמת להליכה על שתיים, העצב התועה ועצב הגרון החוזר שמסלולו ארוך פי כמה מן הדרוש – כל אלה הם פגמים שיכולים להיווצר רק על ידי תהליך של מוטציות "עיוורות" וברירה טבעית ביניהן – תהליך שהוא האבולוציה, ולא מאפיינים שהיינו מצפים לקבל מידיו של מתכנן-על מסוים. יש המיישמים טיעון זה גם לבעלי חיים.
טיעון התכנון התבוני: הטיעון התאיסטי גורס כי היקום מציג סדר ומורכבות שלא יכלו להיווצר במקרה, אבל חוקי הטבע הפיזיקליים, וכן, מדע הביולוגיה מדגימים כיצד סדר ומורכבות יכולים להיווצר כתוצאה מתנאי התחלה שאינם מכילים סדר כזה, על סמך עקרונות מתמטיים. דוגמה לכך היא תורת הגרביטציה שיכולה להסביר את היווצרותם של כוכבים, כוכבי-לכת וגלקסיות שלמות מתוך ערפיליות, או תורת האבולוציה שמסבירה את מוצא, גיוון ומורכבות החיים.
טיעונים על סיבות מטעות שגורמות לאמונה
ייחוס תכליתיות לטבע: אנשים גדלים ומחונכים בחינוך מובנה-משמעות, שמטרתו לעזור להם להתמודד עם אנשים אחרים. התופעות המשמעותיות בחיים הן תוצרים חברתיים, התנהגויות מוכרות של אנשים, מוצרים מעשה יד אדם שנוצרו לתכלית מסוימת. ישנה נטייה אנושית לייחס תכליתיות לכל תופעה או עצם, בין אם הוא מלאכותי או טבעי כאחד. הטעות היא לייחס לטבע ולתהליכים טבעיים המתרחשים על פי חוקי הפיזיקה את אותה תכלית שמייחסים לפארק ציבורי, בריכה עירונית או התנודות במניות הבורסה. הניתן למצוא פשר מוסרי לרעידת אדמה שהרסה את ביתנו, ולייחס בשל כך לעצמנו חטא? הנטייה לייחס תכלית לכל דבר שקורה סביבנו היא שיצרה את האלים המתמחים, בעל אל הגשם והסערות מהמיתולוגיה הכנענית, דמטר (אלת האדמה, הדגן והקציר) של המיתולוגיה היוונית, אייגיר (אל הים) מהמיתולוגיה הנורדית, רע (אל השמש) מהמיתולוגיה המצרית, ואלוהים. הנחת כוונת תכליתיות נסתרת בטבע פיתחה את האמונות הפולחניות, כולל העידן החדש של ימינו, כמו פאראפסיכולוגיה וקריאה בקפה.
הטיעון הפסיכולוגי: הפסיכולוגיה של הדת טוענת כי האמונה באל, לפחות כמו שהוא מוצג בדתות האברהמיות, עונה לאינדיבידואל על דחפים פסיכולוגיים. לפי הדעה הרווחת בני אדם מאמינים באל, במתכונות דתיות כאלה, מפני שהם מחפשים אחר דמות אבהית שתספק להם הגנה מפני העולם הגדול; מישהו או משהו שיספק להם משמעות ותכלית כבירה לחיים; משהו שעוצר מבעד המוות להיות סוף הדרך; משהו שיגרום להם להאמין שהם חלק חשוב מאוד ביקום האינסופי, ושהאחראי על היקום המורכב והאינסופי הזה דואג להם ומכבד אותם (ברא את האדם בצלמו כדמותו, סיבת הבריאה היא האדם וכדומה). האמונות הללו מתקיימות מפני שהן מאפשרות לאנשים להתמודד עם פחדיהם הבסיסיים, משרות תחושת ביטחון ומפחיתות לחצים. גישה זו לא שוללת את קיום האל, היא רק מסבירה שבני האדם מעדיפים מבחינה פסיכולוגית להאמין באל. כמו כן, הגישה יוצאת מנקודת הנחה שקיום האל ודאי כולל מערכת מטא-פיזית של שכר ועונש.
חיי נצח: דוגמה למילוי דחפים פסיכולוגיים על ידי הדת. המכנה המשותף כמעט לכל הדתות המונותאיסטיות והפוליתאיסטיות, ואפילו דתות נטורליסטיות כמו הבודהיזם, הוא הנצחיות של המאמין שממלא אחר חוקי הדת ומאמין בעיקרי האמונה שלה. יש הטוענים כי האדם הוא אולי היצור החי היחיד בממלכת בעלי החיים אשר יודע ומצפה את מותו. משחר ההיסטוריה דתות ותרבויות קדומות האמינו בחיים לאחר המוות, כך לדוגמה, המצרים חנטו את מתיהם ובנו עבור הפרעונים פירמידות והשאירו להם שלל אוצרות שיטיבו עמם בעולם הבא. הדתות המונותאיסטיות גורסות כי המאמין הצדיק יתוגמל על אמונתו האדוקה בעולם לאחר המוות בגן העדן, ואילו הכופרים והחוטאים ייענשו בגיהנום. האמונה בחיים שלאחר המוות מדחיקה את הפחד מפני הסוף שאינהרנטי אצל אנשים. אמונה זו היא המקל והגזר של הדתות שמעודדות לדבוק במעשים הטובים ולהימנע מן הרעים כדי לקבל תגמול נצחי בהגיע יום הדין. אמונה זו תורמת גם למאמינים להתמודד עם מות קרוביהם. מכאן קל להבין מה התועלת באמונה בדת כלשהי, וכמה פשוט ליצור משם מיתוסים ואלים המשגיחים מפני הסוררים ומעודדים את הצדיקים.
טיעון הפחד: טיעון זה מבוסס על כך שכוהני דת מעודדים את "יראת השמיים" כבסיס למוסריות, אתאיסטים שוללים טענות אלו וטוענים כי פחד הוא דרך קלה לתעתע בהמונים, והמוסריות אינה צריכה לנבוע מהדת או מדברים שליליים כמו פחד, אלא היא נובעת מהמבנה הביולוגי של כל יצור חי, החותר לשיתוף פעולה ומכאן צומחות אסטרטגיות חברתיות ומוסר.
הטיעון הסוציולוגי: הדת בכלל ואלוהים בפרט ממלאים פונקציות חשובות בחברה האנושית, מה שמעיד על הצורך הבלתי-תלוי בהיגיון או באמיתות שלהם. הדת סייעה לאנשים ליצור קבוצות מגובשות בעלי תפיסה קולקטיבית, הזדהות שמקורה באידיאלים משותפים, נורמות משותפות ומקובלות, מערכת תפקידים הדדית. כמו כן הדת העניקה לאנשים משמעות "עילאית" לחיים; הכתיבה תחומים נרחבים של התנהגות על ידי הצבת אמות מידה של טוב ורע וקבעה תקדימים להתנהגות נאותה, וכך סייעה לשמור על הדבר החברתי; היא הסירה מן הפרט והחברה את נטל קביעת הערכים והטילה את האחריות לכך על האלים; היא מילאה תפקיד חשוב בסולידריות החברתית; היא הבטיחה את הנחלת המסורת והבטחת רציפותה של התרבות באמצעות טקסים, חגים ומנהגים עממיים וכן חינוך בעל פה או בכתב שהעבירו את שרביט קסמי הדת הלאה. יתרונותיה של הדת מורגשים עד עצם היום הזה וזה מספיק כדי לתת לאנשים תחושה של משהו על-טבעי ואמונה ביסוד הדת שהוא בדרך כלל אלוהים.
שמאל|ממוזער|200px|הברון ד'אולבאק היה המנסח הראשון של טענות האתאיזם, הוא טען כי העולם נוצר ללא התערבות אלוהית, המוסריות הדתית מעוותת, והפחד גורם לילדים להאמין באלוהים. ספריו נשרפו בפומבי על ידי הכנסייה.
טיעונים התלויים בהגדרות מסוימות של אלוהים
הוספת תכונות לא הכרחיות: רבים מהטיעונים התומכים בקיומו של אל מצביעים על מורכבות היקום (ראו טיעון השען של פיילי) ומציגים את האל כבוראו של עולם זה. עם זאת, אין צורך לייחס לבורא עולם תכונות של טוב ורוע, ידיעת כול וכו'. מכיוון שאל הוא לרוב ישות על-טבעית בהגדרתו, אין טעם לכנותו אלוהים ומספיק להניח שהיקום "פשוט קיים" (כלומר, קיומו הוא בגדר אקסיומה), או ישות פשוטה מההגדרה הקונבנציונלית של אלוהים "פשוט קיימת", במקום שהאל קיים. טיעון זה שייך גם לדוגלים בפנתאיזם, אך יש הסבורים שהפנתאיזם הוא בעצמו השקפת עולם אתאיסטית.
בעיית הרוע: הואיל ואלוהים מוגדר, במרבית הדתות, ככל-יכול, יודע הכול ומקור הטוב, נשאלת השאלה מדוע עולמנו שופע ברשעות וסבל, המעיד על חוסר צדק לפי הסתכלות עולמו של השואל ? אם אלוהים הוא כל-יכול ויודע הכל, אז הוא יכול ויודע כיצד למנוע את העוולות בעולמנו. אם אלוהים הוא טוב ונדיב אז הוא רוצה להשכין ערכים טובים של שלום, אהבה וחמלה, ולמנוע רשעות, חוסר צדק וסבל. אם אלוהים יכול, יודע ורוצה למנוע את הרע בעולמנו – אזי הוא יעשה כן. אם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך אינו יכול – אזי אינו כל-יכול. אם הוא יכול אך אינו רוצה – אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה – הוא יעשה כן. אם הוא גם לא יכול וגם לא רוצה, אזי הוא אינו אלוהים והוא רשע. יוצא מכך שאלוהים טוב באופן מוחלט וכל-יכול אינו יכול להתקיים. בני הדתות האברהמיות יעידו כי הפריבילגיה שיש לרוב האנשים, היא בחירה חופשית אשר ניתנה על ידי האל, אך היא מקור הרע, ולא האל עצמו, ולכן, יש להאשים את האדם כמקור רצוני בפני עצמו בעשיית רוע.
פרדוקס הכל-יכול: תכונת האומניפוטנטיות (יכולת-כל) שמיוחסת לאלוהים, מכילה פרדוקס (שצורותיו שונות) מפני שהגדרה נאיבית שלה (שאיננה מתייחסת במפורש להיעדר התייחסות עצמית) אינה קוהרנטית מבחינה לוגית. אלוהים כל-יכול, יכול ליצור ולעשות דברים שהם בגדר הבלתי-אפשרי (לא לוגיים). האם אלוהים יכול ליצור סלע שאינו יכול להרים? האם אלוהים יכול ליצור משהו יותר כל-יכול ממנו? זו סתירה, ולכן אלוהים אינו כל-יכול. על פרדוקס זה יש העונים כי חוקי הלוגיקה עצמם נוצרו על ידי אלוהים, אשר אינו כבול אליהם. תשובה אחרת היא שטענות המכילות סתירה הן חסרות משמעות ולפיכך אינן תיאור של יכולת.
טיעון חוסר האמונה: הוא טיעון בעל הנחת-יסוד מאנישה, הטוען שאם אלוהים קיים (והיה "רוצה" שהאנושות תדע על כך), הוא היה גורם למצב שבו כל האנשים הספקניים יאמינו בו, או במילים אחרות, לא היה מאפשר קיומן של פילוסופיות שאינן תאיסטיות. אבל מכיוון שיש אנשים שאינם מאמינים בקיומו, או שאינם בעלי דעה מוצקה בנושא, הרי שלפי הטיעון, או שהוא לא קיים או שהוא לא מתעניין בנעשה בעולמנו. אם אלוהים מסוגל לתקשר עם האינדיבידואל האנושי לשם העברת דבריו בכתבים שונים (כפי שטוענות דתות רבות לגבי כתבי הקודש שלהן והדרך בה הם נכתבו), מדוע הוא אינו מתקשר עם כל המין האנושי באופן ישיר וגורם לכולם להאמין בו?
טיעון חוסר המוטיבציה: אם אלוהים הוא כל-יכול, אזי הוא יכול לספק את כל רצונותיו, שאיפותיו וחלומותיו מבלי לברוא דבר. היות שישנו יקום ונטען כי אלוהים ברא אותו, לכן יש לו צרכים – הוא אינו כל-יכול. אם אלוהים קיים כישות מושלמת, הרי שלא היה בורא את היקום – לישות מושלמת אין רצונות וצרכים. אלוהים ברא את היקום, כלומר יש לו רצונות וצרכים – לכן הוא לא מושלם.
בעיית הרצון החופשי: אם אלוהים יודע הכול אזי הוא יודע את כל אשר יתרחש בעתיד, כולל את החלטותיו ובחירותיו בכל רגע נתון. אם אלוהים יודע את כל בחירותיו בעתיד אזי אין לו רצון חופשי, הוא מוגבל. אם הוא יכול לשנות אותן, אזי הוא לא יכול לדעת מה יהיו החלטותיו בעתיד, ולכן הוא לא כל-יכול.
יחסי אלוהים-זמן: אלוהים לא "מעל הזמן" מכיוון שהוא פועל ולכן כפוף לשינויים וסיבתיות, ועל כן כפוף לזמן (ומובן שלא ברא אותו). אלוהים אינו נצחי מכיוון שהייתה לו סיבה לברוא את היקום והמניע לסיבה לא התקיים אלא אחרי שעברה לה תקופה אינסופית. במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום, ובנקודה כלשהי על ציר הזמן, צצה סיבה לברוא את היקום. לא ייתכן כי במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום ואחר כך – משום שסיבה כזאת הייתה בין שאר האפשרויות שהיו לאלוהים בקשר לאופי מעשיו בהמשך.
טיעונים שונים
קיומו של אלוהים: יש קיים ויש שאינו קיים אך ורק דבר שהוא חומר או אנרגיה יכול להיקרא דבר קיים, ממה אלוהים עשוי? איך הוא רואה ושומע אותנו ? איפה הוא נמצא? איך המחשבה שלו פועלת ויודעת הכל?
טיעון האלוהות הטבעית של שפינוזה: אם אלוהים קיים, הוא תופס את כל המרחב-זמן ("לית אתר פנוי מיניה"). על כן, לאלוהים אין תחושת "אני" אישית; אין לו מודעות עצמית מפני שכל דבר הוא חלק ממנו, ואינו מבדיל בין "אני" ו"לא אני". אם לאלוהים אין מודעות עצמית, אזי אין הבדל בינו לבין יקום חסר מודעות שנשלט בידי חוקי הטבע.
טיעון חוסר המשמעות המדעית: האמונה באלוהים אינה תאוריה מדעית, מכיוון שלא ניתן לבחון את אמיתותה באופן אמפירי. היא גם אינה פסוק אמת מתוך הגדרה (בניגוד, למשל, למשפט "למרובע יש ארבע צלעות"). מכאן שלא ניתן לבחון את שאלת קיומו של אלוהים באמצעים מדעיים, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות לאמונה בו. כמו כן, זה חסר משמעות לשאול האם אלוהים קיים מכיוון שאין שום דרך פיזיקלית לבדוק את קיומו, אלא רק דברים אשר מיוחסים לכך שהם נבראו על ידיו (וכמו כן ניתנים להסברה באמצעות דרכים אחרות).
טיעון חוסר ההגדרה: כדי לנסות לענות על השאלה "האם אלוהים קיים?" יש צורך בהגדרה מלאה ועקבית של הקונספט "אלוהים", ואשר מכילה מרכיבים שידוע לנו על קיומם (אחרת ההגדרה תהיה תלויה בקיומה של ישות על-טבעית – וזה מה שאנו בעצם מנסים להוכיח). אם אין הגדרה כזו, הרי שזה חסר משמעות לטעון "אלוהים קיים". אם ישנה הגדרה כזו, הרי שאלוהים חייב להיות מובן במונחים פיזיקליים, כיוון שהגדרתו מורכבת רק ממונחים כאלה; וכיוון שכך, אלוהים יהיה ישות טבעית – ועל כן לא יזכה לתואר "אלוהים". יש שיטענו שמציאותו של האלוהים מצויה מחוץ למציאות הפיזיקלית, ולכן לא ניתן להגדירו במונחים "פיזיקאליים". אבל מפני שאין אנו יודעים על קיומה של ישות על-טבעית מחוץ למציאות הפיזיקלית, הרי שזה חסר משמעות לטעון לקיומה של ישות כזו.
טיעון הגילויים המדעיים: במשך מרבית ההיסטוריה האנושית ישויות על טבעיות סיפקו את ההסברים הטובים ביותר לקיומו של היקום וחוקי הטבע. אך במהלך מאות השנים האחרונות, מדענים פיתחו הסברים מדויקים יותר אשר, לטענת האתאיסטים, הפריכו במישרין או בעקיפין, טענות דתיות מסוימות שנקשרו באלוהות. לרוב, הסברים אלה נתמכו אמפירית. הגילויים המדעיים בכל תחומי החיים מסבירים את היקום בצורה יעילה יותר מאנקדוטות המערבות כוחות על-טבעיים, עד כדי ייתור האחרונים בראי הטיעון. יתרה מזאת, הסתירה בין תפיסתן של הנצרות והיהדות ובין המדע בתחומים מסוימים (בעיקר בריאת העולם לעומת אבולוציה וגיל היקום) מערערת על תקפותן של דתות אלה.
הטיעון המטריאליסטי: דתות רבות טוענות שהחיים הם יותר מהחומר שאנחנו רואים בסביבתנו הדוממת. בנוסף הן טוענות שמאחורי החיים עומד עולם רוחני או על-טבעי כלשהו ושה"אני" האמיתי שלנו הוא באופן כלשהו רוחני ולא חומרי. בניגוד לטענות הללו, טוענים מצדדי הטיעון המטריאליסטי שהידע המדעי שנצבר בתחום מדעי החיים והחברה מעיד שהחיים הם תופעה טבעית, שמה שעושה אותנו אנושיים הוא חומרי, וכי מקור ההתנהגות הוא מוחנו – מבנהו, המידע המאוחסן בו ותפקודו, אם אכן ההוויה האנושית מסתכמת בכך, ואין שיקוף רוחני כל שהוא לחיינו, הרי שאותן דתות שוגות בהנחתן.
אי אמינותן של אמונות שונות: מאפיין משותף לתאיזם ולדתות הוא הסתמכותם על האמונה; לדעת הטוענים כך, אמונה בקיום האלוהים ובאמיתותן של דוקטרינות דתיות – אינה מבוססת על הגיון, הוכחות או מדע. במקום זאת מצפים מאנשים להאמין אמונה עיוורת, דבר שלא מצפים מהם בכל עניין ונושא אחר. יתרה מזאת, עוד הופכים את האמונה בדבר חסר הוכחות לדבר "אצילי" ומבורך. האמונה לשמה אינה אמינה בבואנו להבין את המציאות או לחקור אותה. באותה מידה ניתן להשתמש באמונה כדי להגן על כל דבר שניתן להעלות על דעתנו, החל מפיות ורוחות, ועד למפלצת הספגטי המעופפת (דמות של "אל" שנוצרה כפרודיה על אלוהים).
יחס כלפי אתאיזם
שמאל|ממוזער|230px|מדלין מארי אוהייר מחתה על היחס כלפי אתאיסטים בארצות הברית.
במדינות עם משטר בעל אופי דתי, אתאיסטים המביעים את דעתם עלולים ליפול קורבן להתנכלות, חרם ואפליה כנגדם, במקרים מסוימים אף להחשב לפושעים על פי חוק (כגון בערב הסעודית, בה נחקק ב-2014 חוק המזהה תעמולה אתאיסטית כטרור). ישנם אנשים המחזיקים בדעות דתיות הסבורים כי מי שאינם מאמינים באלוהים הם בלתי-מוסריים או בלתי אמינים – לפחות בכל הנוגע לחברותם בקהילה. בפי חז"ל מכונה האתאיסט "כופר בעיקר". דתות אחרות מוקיעות בדרכים דומות את הלא-מאמינים.
עד העת החדשה האתאיזם נחשב לבלתי לגיטימי לא רק מסיבות דתיות, אלא גם מסיבות חברתיות, שכן הוא נחשב לחריגה מהנורמה. גם הוגים שהתייחסו בחיוב לחופש דת, כמו ג'ון לוק, לא קיבלו את הרעיון של חוסר אמונה. מהצד השני, אתאיזם מדיני קודם במרץ על ידי המדינות הקומוניסטיות. קרל מרקס, אתאיסט, כתב כי "הדת היא אופיום להמונים". בשל הדוקטרינה המרקסיסטית המדינות הקומוניסטיות רדפו והגבילו את הדתות השונות, בין היתר גם כדי להחליש את האופוזיציה למדינה. אף על פי שהיו מדינות אתאיסטיות באופן רשמי, התקיימו במדינות הקומוניסטיות ובסין כנסיות שהיו בשליטת המדינה. הגישה האתאיסטית של המשטר בברית המועצות לא מצאה אחיזה בלב כל האזרחים, ועם נפילת המשטר הקומוניסטי זכתה הדת לתחייה מחודשת.
במהלך המלחמה הקרה, העובדה שהאויבים הקומוניסטים של ארצות הברית היו אתאיסטים ("קומוניסטים חסרי אלוהים"), תרמה לנקודת המבט שאתאיזם הוא לא אמין ולא פטריוטי. במרוץ הבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-1988 בארצות הברית, אמר הנשיא ג'ורג' בוש האב: "אינני חושב שאתאיסטים צריכים להיחשב כאזרחים, ובוודאי לא פטריוטים. זוהי אומה אחת תחת האל". הצהרות דומות נעשו במהלך הוויכוח על המשפט "תחת האל" כאשר נכתב לראשונה בהצהרת האמונים האמריקנית. מילים אלה התווספו להצהרה בתחילת המלחמה הקרה.
חופש הביטוי של האתאיסטים לרוב מקובל כלגיטימי בישראל, אך חוקי מדינת ישראל מגבילים טכנית את חופש הביטוי של האתאיסטים במדינת ישראל (ראו ערך פגיעות ברגשי דת ומסורת), וייתכנו מקרים ספורים של פגיעה בזכויות האתאיסטים לחופש ביטוי.
בשנת 2003 נוסדה בארצות הברית תנועת הברייטס, שבין השאר שמה לה למטרה לקדם בחברה את ההכרה בזכותם של פרטים לדגול בהשקפת עולם אתאיסטית (או בהשקפות עולם דומות לה) ואת קבלתם כחברים שווי ערך בחברה.
הדיון הפילוסופי באתאיזם
לאורך ההיסטוריה, הדיון בשאלת קיומו של האל העלה ויכוחים לוהטים, ואף יותר מכך, בין אתאיסטים לבין המאמינים בקיומו של אלוהים. עיון בעימותים סביב נושא זה מראה לרוב, כפי שממחישים אחדים מהקישורים שבסוף ערך זה, שסלע המחלוקת הוא לכאורה בלתי-ניתן להכרעה: אלוהים הוא מושג כה מופשט, עד שמהגדרתו הוא אינו נתפש בחושי בני האדם ובשכלם, ולכן ייתכן שלא ניתן להוכיח את קיומו או להפריכו.
שמאל|ממוזער|250px|זיגמונד פרויד, אשר כינה את עצמו "יהודי חסר אל", תרם רבות לטיעונים הפסיכולוגיים נגד מהות ההנחה בדבר קיום האל.
פעמים רבות, נפתח העיסוק הפילוסופי בשאלת האמונה באלוהות, בשאלה "על מי חובת ההוכחה – על זה הטוען שמשהו שאי-אפשר למדוד אותו קיים, או על זה שמבקש להניח שיצור כזה אינו קיים?".
על-פי האמונות הדתיות הנפוצות, דוגמת חלקים מהנצרות, האסלאם והיהדות, קיומו של האל הוא בגדר אקסיומה, שאולי ניתנת להוכחה אך אינה דורשת אותה. מחשבה זו מודגמת בפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". כך מתחיל ספר בראשית. כלומר – התנ"ך מתחיל בהנחה כי האלוהות קיימת. זו אקסיומה שאתאיסט יעדיף שלא לכלול באוסף האקסיומות שלו (אף על פי שעבור חלק מהאתאיסטים, אין זה פוגע בזכותו של המאמין לנהוג אחרת).
הטענה כי האקסיומה הדתית דווקא דורשת הוכחה, באה לידי ביטוי בכך שבלעדיה היא ארעית, כלומר – ניתנת להחלפה בכל אקסיומה דתית אחרת, בלא שיהיה ניתן להשוות בין התוקף הלוגי של האקסיומות השונות. על-פי טענה זו, כל אמירה דתית היא הדורשת הוכחה, שכן היא שקולה ליציר הדמיון האנושי שאינו נובע מחוויה אמפירית של המציאות.
עוד דוגמה לקיום האל כאקסיומה ניתן למצוא במסורת החשיבה הרציונליסטית המוקדמת. דוגמה אחת היא הטיעון האונטולוגי, הקובע שמושג האל כולל בתוך עצמו קיום ולכן האל חייב להיות קיים (טיעון שהציג רנה דקארט ב"הגיונות של הפילוסופיה הראשונית"), או טיעונים המסתמכים על האקסיומה שהאל הוא סיבת-עצמו. אלו טיעונים המעניקים בסיס רציונלי יותר לרעיון האלוהים, אך הם אקסיומטיים ותלויים באמונה באותה מידה.
גם קרל מרקס ניסה להתייחס לאמונה באל. הוא טען כי הדת היא השתקפות של החברה האנושית. לדעת מרקס, שיוצא מתוך נקודת הנחה כי מעשי האדם הם הקובעים את ההיסטוריה, האדם משייך את תוצאות פעולותיו לאל. כך, לדוגמה, אישרה החברה הימי-ביניימית את השיטה הפאודלית, בכך שמקור ההירארכיה והסדר החברתי באל, על-אף שהם נובעים מפעולתם ההכרחית של יחסי הייצור האנושיים. תשובה דומה ניתנה על ידי החוקר מאקס ובר, שהראה את התפתחות הנצרות הפרוטסטנטית, על רקע המעבר לשיטה קפיטליסטית. על פי מרקס, הדת תיעלם בחברה הקומוניסטית, בה ישיג האדם את פעולות החברה ויבין את משמעויותיה. לדוגמה, לדעת מרקס, האדם לא יזדקק לשאלה "מי ברא את העולם", ברגע שיבין כיצד העולם בורא עצמו מחדש בכל רגע נתון, מכוח יצירתם של החיים בו. הוגים מאוחרים יותר, שנשענו על תורתו של מרקס, לא פסלו את האמונה באל, אך המשיכו להחזיק בטענה כי חוסר אחריות של האדם על החברה הוא המקור למרבית האמונות הדתיות.
זיגמונד פרויד היה מהראשונים שהתייחסו לכל דת כנגזרת רחוקה של מאבקים תוך-נפשיים. במסגרת חקר הנפש והאנושות, הגיע פרויד למסקנה כי מקור הדת בטוטם, שהוא התקת משמעותו של אב קדמון שנרצח על ידי בניו. על-פי פרויד, שבטים אנושיים קדומים (קלאן) אימצו טקסים ומשמעויות דתיות-למחצה בעקבות התמרדות בני השבט נגד אביהם, וכל דת היא גלגול מאוחר של משמעות זו. פרויד מביא דוגמות רבות להוכחות דבריו, ביניהם האמונה הנוצרית בדבר חטא קדמון של פשיעת הבן (אדם) כנגד אביו (האל), חטא העובר בירושת הדורות. במובן מקביל, מתאר פרויד את התפתחות הדת כתוצר של יראת האב של התינוק, המתעוררת בעקבות תסביך אדיפוס (רצונו לרצוח את אביו ולנכס את אימו, ואי היכולת להגשים רצון זה). על-פי תיאור זה, אימוץ דמות האב על ידי התינוק היא, לימים, המקור לאמונתו הדתית, המהווה תחליף לאביו.
בדרך כלל, הדיון הממשי מתחיל בשאלות הנובעות מהאקסיומות. האם יש השגחה אלוהית על העולם? האם ניתן להוכיח השגחה זו באופן אמפירי? האם כדאי להסביר תופעות פיזיקליות וביולוגיות בעולמנו כנובעות ממעשי האל, או להעדיף את התפיסה המדעית, לפיה ניתן להסביר תופעות אלה ללא קיומו של אלוהים?
תשובה לאחרונה בשאלות אלה נתן האסטרונום פייר-סימון לפלס כאשר הסביר את התאוריה שלו על היווצרות מערכת השמש: "אבל מר לפלס, מה בדבר אלוהים?", שאל נפוליאון. "אין לי צורך בהיפותזה הזו", ענה לפלס. במאה העשרים המשיך הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל את דרכו של לפלס, והיה לדוברו הגדול של האתאיזם. ראסל ראה באלוהים היפותזה מיותרת ומפריעה להבנת העולם, משום שהיא מסיטה את המחשבה האנושית אל משהו שאינו קשור למציאות.
נושא האתאיזם שימש גם כנושא מרכזי בכתבי עת מסוימים, וביניהם כתב העת הישראלי אפיקורוס וכתב העת היידי-סובייטי דער אפיקוירעס.
יחסה של היהדות כלפי האתאיזם
קשה לנתק את הדיון על האתיאיזם מאמירותיהן עליו של הדתות המונותיאיסטיות. והרי מבחינה היסטורית האתיאיסטים בפועל התכחשו לקיומו של האל, כפי שהוא משתקף מכתבי הקודש היהודיים-נוצריים. משום כך, הם הוקעו בידי תאולוגים יהודים, מוסלמים ונוצרים ואף נרדפו בידי הכנסייה. תומאס איש אקווינס והרמב"ם הורו להשמידם. אפילו ג'ון לוק שופר הסובלנות הדתית, קרא לנדות אותם, יחד עם הקתולים. ביהדות, האתיאיסט המפורסם ביותר הוא שפינוזה, אשר בשל עמדותיו נודה מהקהילה היהודית-פורטוגזית של אמסטרדם. עם זאת, הוא האמין באלוהים מהבחינה הפילוסופית, ורק שלל את מקורם האלוהי של כתבי הקודש.
על פי ויילר, הרמב"ם הוא הוגה הדעות היהודי שקבע את יחסה של היהדות כלפי הכפירה. לדידו, כופר הוא מי שמתכחש ל'דעה הנכונה' (מורה נבוכים, א:ו), ואלו הם י"ג עיקרי היהדות – וכדבריו, 'וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה יג היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו ולאבדו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה׳ אשנא"(תהלים קלט, כא) (פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פ"י מ"א). הרמב"ם מונה עשרים וארבעה קטגוריות של סטייה מיהדות, אשר לאנשיהם אין חלק בעולם הבא – וכלשונו: ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל, המורדים, ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי צבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך עורלתו משנה תורה לרמב"ם (ספר המדע · הלכות תשובה · פרק שלישי, הלכה ו).
הרמב"ם התייחס לקיומו של האל כאל אמת מוכחת, 'שהכל תלוי בו': וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלוהיך וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול 'שהכול תלוי בו' (משנה תורה, יסודי התורה, א, ה, א:ו; יסודי התורה פ"א ד+ו). על כן, הוא התייחס אל הכופר כאל 'טועה', שכן הוא מתכחש לאמת עצמה. הרמב"ם מבחין בין שני סוגים של כופרים: 'כופרים בעיקר' ו'כופרים בתורה'. בעוד שהכופרים בעיקר מתכחשים לעצם קיומו של האל או מייחסים לו תכונות לא נכונות (שוללים את אחדותו או מקנים תכונות גשמיות) – הכופרים בתורה מכחישים את מקורה האלוהי של התורה שבכתב והתורה שבעל פה מקורם הוא אלוהי. קטגוריה נוספת של אתיאיסטים היא 'האפיקורוסים' אשר מכחישים את אפשרות הנבואה בכלל, ואת אמיתות נבואת משה בפרט; וכן מבזים דברי חכמים.
ביקורת
הביקורת על אתאיזם מגיעה על פי רוב מדתות, בעיקר אלו התאיסטיות, אך גם מן הדאיזם, האגנוסטיות, האיגנוסטיות, וכן מפאלון גונג, כמו גם מן הפסיכולוגיה וזרמים פילוסופיים שונים, הקוראים תיגר על השרירותיות לכאורה שבהנחת היסוד של האתאיזם החזק או על עצם קיומה של ההנחה ממש. הן מבקרות אותו בשני נושאים עיקריים: מהות האתאיזם, כלומר הטענה לפיה אין אלוהים והשלכותיה האפשריות והמוסריות בפרט על אתאיסטים (יחידים וקבוצות).
אתאיסטים מפורסמים
בעולם
פייר מנדס פראנס, נטלי דורמר, בריטני ספירס, ביל מאהר, בראד פיט, ריצ'רד דוקינס, וודי אלן, ג'וני דפ, מארק צוקרברג, קתרין הפבורן, דאגלס אדמס, רוברט אלטמן, ריצ'רד ברטון, ג'יימס קמרון, דייוויד קרוננברג, קלינט איסטווד, אמה תומפסון, קוונטין טרנטינו.
בישראל
אמנון לוי, עודד קטש, אורן נהרי, אמל מורקוס, אביב גפן, מעיין אדם, לוסי איוב, ענת ברזילי, לינוי בר-גפן, צבי ינאי, אנה ארונוב, יובל נאמן.
ראו גם
אתאיזם שלילי וחיובי
אנטי-תאיזם
נטורליזם מטאפיזי
נטורליזם (פילוסופיה)
אגנוסטיות
יציאה בשאלה
ביקורת על הדת
עמותת חופש
לקריאה נוספת
דייוויד יום, דיאלוגים על הדת הטבעית, תרגם: משה שטרנברג, הוצאת מאגנס, 1982.
פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא, תרגמה: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2010.
כריסטופר היצ'נס, אלוהים אינו גדול, תרגם: אורי שגיא, הוצאת כנרת, 2009.
ריצ'רד דוקינס, יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת, תרגמה: עדי מרקוזה-הס, הוצאת ספרי עליית הגג, 2006.
סם האריס, מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה, תרגמה: יעל סלע-שפירו, כתר הוצאה לאור, 2006.
דן בונה, לא היה ולא נברא – משנה אתאיסטית סדורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.
גרשון ויילר, אתיאיזם. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 51–53.
לי, ה. ג', ג'ואן פאלון: לסובב את גלגל החוק, תל אביב: פראג, 2002
Martin, Michael (ed.), The Cambridge Companion to Atheism, Cambridge: Cambridge University Press, 2006.
דייוויד ג. מקאפי, Mom, Dad, I'm an Atheist: The Guide to Coming Out as a Non-Believer, Dangerous Little Books, 2012,
קישורים חיצוניים
אתאיזם, באנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה
מה האתאיזם אינו, באתר חופש
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פילוסופיה
קטגוריה:אי-דת
| 2024-09-29T05:49:57 |
רוחב פס
|
רוחב פס (באנגלית: Bandwidth) הוא כמות הנתונים שניתן להעביר בקו תקשורת בזמן נתון.
רוחב הפס נמדד בסיביות לשנייה (bps – bits per second), ובכפולות המקובלות: קילו – Kbps מגה – Mbps וגיגה – Gbps. בשנים הראשונות לשימוש הנרחב באינטרנט הפך רוחב הפס לבעיה העיקרית של האינטרנט, עם המעבר הגובר מדפים טקסטואליים לדפי מולטימדיה, הכוללים כמות גדולה מאוד של סיביות. שינויים טכנולוגיים, ובהם החדרת טכנולוגיית ADSL בקווי טלפון רגילים, הפעלה נרחבת של תקשורת נתונים באמצעות סיבים אופטיים ותקשורת לווינית ביתית, הביאו לפריצת המחסום של רוחב הפס.
גידול דרמטי ברוחב הפס משפיע מהותית על כל תחומי הפעילות באינטרנט. רוחב הפס המקובל בקווי טלפון (במודם חיוג) הוא 56Kbps. קו ISDN מגיע לרוחב פס של 128Kbps. קו ADSL ואינטרנט בכבלים ובמיוחד כבלים אופטיים מציעים רוחב פס שבין 750Kbps ל-1Gbps. לשיפור בקצב העברת הנתונים ורשתות תקשורת מותקן מאיץ תקשורת.
Link Aggregation מאפשר חיבור של מספר כבלי Ethernet במקביל לצורך הגדלת רוחב הפס.
ראו גם
קצב נתונים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:תקשורת מחשבים
| 2024-04-26T14:53:56 |
מימן
|
ממוזער|בדיקת ספקטרום מימן
מימן (Hydrogenium; מיוונית: ὕδωρ = מים, γίγνομαι = יוצר) הוא יסוד כימי גזי שסמלו הכימי H ומספרו האטומי 1. מולקולת המימן מורכבת משני אטומי מימן הקשורים ביניהם בקשר קוולנטי יחיד (H-H) ומסומלת כ-H2.
תכונות
בטמפרטורת החדר ובלחץ של אטמוספירה המימן הוא גז חסר צבע, אל-מתכתי. המימן יכול להגיב כמעט עם כל היסודות. מימן הוא היסוד הקל ביותר. בתנאי טמפרטורה ולחץ רגילים למימן טמפרטורת היתוך של 259.2°C- וטמפרטורת רתיחה של 252.8°C-. בלחץ כבד ביותר, כמו הלחץ המצוי בענק גז, מולקולת המימן מאבדת את זהותה והמימן הופך למתכת נוזלית. הנקודה הקריטית שלו היא בלחץ של 12.8 אטמוספירות ובטמפרטורה של 239.9- מעלות צלזיוס.
המימן הוא גז דליק ביותר, אך מתלקח בטמפרטורה גבוהה מאוד כ-535° (נקודת התלקחות). המימן מגיב בתגובה אקסותרמית מאד עם כלור ועם פלואור.
שימושים
גז המימן משמש כדלק לתחבורה, למשל להנעת טילים לחלל. מימן נוזלי משמש כדלק קריוגני (). נאס"א עושה שימוש בדלק זה במנועים מטיפוס RL-10 בתוכנית קונסטליישן. חוזים שאם יפותחו בעתיד תהליכי הפקה זולים שלו, הוא יהווה תחליף נקי לנפט ומוצריו כדלק לכלי רכב.
גז המימן יכול לשמש כמקור אנרגיה ירוק המפיק חשמל על ידי טכנולוגיה הנקראת "תא דלק מימני". תא הדלק המימני פועל בעזרת מימן וחמצן. שמים את שני היסודות בתא אלקטרו-כימי אשר בו מתרחשת תגובת חמצון-חיזור ביניהם. כתוצאה מכך נוצר זרם חשמלי אשר ניתן לנצל אותו לכל שימוש. תוצר התגובה הוא מים. מימן נחשב באופן כללי למקור אנרגיה פחות יעיל ומשמעותית יקר בהשוואה למקורות אנרגיה מקובלים. בעשור השני של המאה ה-21 חלו מספר פריצות דרך ששיפרו משמעותית את יעילותו ומחירו, אולם עד סוף העשור טרם השתלב המימן כמקור אנרגיה נפוץ.
בעבר השתמשו במימן למילוי ספינות אוויר ובלונים כיוון שהוא קל מהאוויר. בשנת 1937 ניצת המימן שבספינת האוויר הינדנבורג, ובשריפה נהרגו 36 בני אדם. בעקבות זאת הופסק השימוש במימן ובמקומו נעשה שימוש בהליום. אסון זה הביא לקיצן של הטיסות המסחריות בספינות אוויר.
גז המימן משמש לייצור מוצרי תעשייה שונים, כמו אמוניה, כוהל וחומצת מלח.
דאוטריום משמש בשימושים גרעיניים להאטת נייטרונים. בדאוטריום משתמשים בכימיה ובביולוגיה בניסויים על השפעות איזוטופים.
טריטיום מיוצר בכורים גרעיניים ובעזרתו בונים פצצות מימן.
מבנה
מבנה אטומי
אטום המימן שונה משאר האטומים בטבלה המחזורית בכך שבאיזוטופ הנפוץ שלו הגרעין שלו אינו מכיל נייטרון, אלא פרוטון בלבד. אטום מימן נייטרלי (שאינו מיונן) מכיל, על כן, פרוטון ואלקטרון – ותו לא.
נוסף ל־1H, קיימים שני איזוטופים נפוצים פחות של מימן: דאוטריום (מסומן 2H, או D) וטריטיום (מסומן 3H, או T), בעלי נייטרון אחד ושני נייטרונים בהתאמה.
איזוטופים של מימן
סמל (p)Z (n)N מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חיים ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית הערות 1H (פרוטיום)1 0 1.00782503207(10) יציב [>a 1023×2.8] 1/2+ 0.999885(70) 0.999816–0.999974 2H 1 2.0141017778(4) יציב 1+ 0.000115(70) 0.000026–0.000184 3H 2 3.0160492777(25) a (2)12.32 1/2+ דועך ל-3He באמצעות קרינת בטא. 4H 3 4.02781(11) [MeV (9)4.6] s 10-22×(10)1.39 2- מאוד לא יציב, דועך באמצעות פליטת נייטרון. 5H 4 5.03531(11) ? s 10-22×9.1< (1/2+) מאוד לא יציב, דועך באמצעות פליטת נייטרון. 6H 5 6.04494(28) [MeV (4)1.6] s 10-22×(70)2.90 2-# דועך באמצעות פליטת נייטרון משולשת. 7H 6 7.05275(108)# [MeV #(5)20] s 10-23#×(6)2.3 1/2+#
מבנה מולקולרי
מולקולת המימן מורכבת באופן רגיל משני אטומי מימן הקשורים ביניהם בקשר שתופי יחיד (H-H) ומסומלת כ-H2. בלחץ נמוך ביותר, כמו הלחץ הנמצא בחלל, המימן נוטה להתקיים כמולקולה בעלת אטום בודד.
המימן הוא מרכיב במולקולת המים ובכל תרכובת אורגנית.
יון מימן חיובי (הידרון) הוא בדרך כלל פרוטון בודד, למעט יונים של איזוטופים נדירים יותר של מימן. נוכחות של יוני מימן בתמיסה מימית נקראת חומציות; חומצה היא חומר הנוטה לתרום יוני מימן לחומרים אחרים. יון שלילי של מימן קרוי הידריד, והוא בסיס רב עוצמה.
היסטוריה
המימן זוהה במאה ה-17 על ידי רוברט בויל. הנרי קוונדיש זיהה אותו שוב ב-1766 וחקר את תכונותיו. את שמו המדעי "הידרוגניום" נתן לו לבואזיה ב-1783. פירוש השם הוא יוצר-מים ומכאן גם נגזר שמו העברי.
צורה בטבע
מימן הוא היסוד הנפוץ ביותר ביקום. מרבית החומר הקיים ביקום הוא מימן הנמצא במגוון כוכבים, בענקי גזים ובריכוזים גדולים של גז בין כוכבי שמהווים את השלב הראשון בהתפתחות כוכבים. רוב המימן בגז הבין כוכבי הוא מולקולרי. מולקולות המימן נוצרות על גרגירי אבק בין-כוכבי.
באטמוספירת כדור הארץ נמצא מימן בריכוזים זעירים (חלקיק אחד מתוך מיליון). המקור הנפוץ ביותר למימן בכדור הארץ הוא מים (H2O). מקורות אחרים הם חומרים אורגניים כמו פחם, גז טבעי ודלקי מאובנים אחרים.
מתאן (CH4) הוא מקור חשוב למימן.
תרכובות שכיחות של מימן הן:
מים – H2O
מי חמצן – H2O2
מי סודה – H2CO3
חומצה גופרתית – H2SO4
מימן מגיב עם חמצן לקבלת מים בתגובה הבאה:
הפקת מימן
ישנן מספר דרכים להפקת מימן, בהן פירוק פחמימות בעזרת חום, אלקטרוליזה של מים, תגובה בין בסיס חזק בתמיסה מימית לבין אלומיניום ועוד.
ניתן להפיק מימן בצורה מסחרית ממתאן וקיטור בטמפרטורות גבוהות (700–1100 מעלות צלזיוס) כך:
ניתן להפיק מימן נוסף בעזרת הפחמן החד-חמצני שנוצר בעזרת קיטור כך:
מימן נוצר בתגובה של תמיסה חומצית עם מתכת, ולדוגמה, בתגובה בין תמיסה חומצית לבין מגנזיום:
מימן נוצר גם בתגובה בין מתכת אלקלית לבין מים (או כוהל), ולדוגמה, בתגובה בין נתרן למים:
מימן נוצר גם לאחר תגובת חיזור של פרוטונים, לדוגמה חיזור פרוטוני מימן:
2H+ + 2e- -> H2 ניתן להפיק "מימן ירוק" על ידי שימוש באנרגיה מתחדשת כמו רוח או שמש להפרדה וזיקוק של אטומי המימן במים. זאת בניגוד לייצור מימן מדלקי מאובנים, המכונה "מימן אפור", או "מימן כחול", המיוצר כשהפליטות של דלקי המאובנים נאספות והמימן מחולצות מהן.
ראו גם
אטום המימן
הטבלה המחזורית
גז הסינתיזה
תהליך כלור-אלקלי
הידרוקסיד
הידרוניום
קישורים חיצוניים
מידע כללי על מימן, באתר המחלקת להוראת המדעים במכון ויצמן למדע
מגוון נושאים על מימן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
המוציא דלק מן המים, 1 בדצמבר 1995, מכון ויצמן
דלק חלופי מבוסס חנקן לאחסון כימי בר-קיימא של מימן, כתב העת אקולוגיה וסביבה, אוקטובר 2015
אינדקס תכונות המימן, באתר Webelements
הערות שוליים
*
קטגוריה:אל-מתכות
קטגוריה:מולקולות דו-אטומיות
קטגוריה:איזוטופים של מימן
| 2024-09-15T10:10:28 |
טכנולוגיה
|
ממוזער|הגלגל, אשר נחשב לאחת מההמצאות העתיקות החשובות ביותר, הומצא לפי ההערכות במהלך האלף ה-5 לפנה"ס.
ממוזער|upright=1.35|טורבינת קיטור עם מארז פתוח המהווה דוגמה לטכנולוגיית אנרגיה
טכנולוגיה היא רעיון העוסק בחיפוש פתרונות מעשיים כמענה לרצונות וצרכים, תוך ניצול חידושי המדע. הטכנולוגיה כוללת אומניות תעשייתיות מגוונות. היא עושה שימוש בכלים, מכונות, חומרה, תוכנה, שיטות ומערכות אשר חקרם ותכנונם הוא הבסיס למדעי ההנדסה השונים. התפתחויות וחידושים טכנולוגיים כרוכים באופן הדוק עם התפתחות ההיסטוריה, החברה והכלכלה האנושיים. לחידושי הטכנולוגיה ישנם גם השפעות על הסביבה והאקולוגיה.
טכנולוגיות מקוטלגות הן לפי התחום המדעי עליו הן מסתמכות והן לפי הענפים התעשייתיים שהן משרתות. כך, טכנולוגיות המתבססות על התכונות הפיזיקליות של החשמל שייכות לתחום של הנדסת חשמל וטכנולוגיות המתבססות על מדעי הכימיה שייכות להנדסה כימית. דוגמאות לתחומים טכנולוגיים לפי ענף תעשייתי הן הנדסה אזרחית, הנדסת תחבורה, הנדסת אווירונאוטיקה וטכנולוגיה צבאית. בנוסף קיימת חלוקה כללית לפי רמת המורכבות של הטכנולוגיה, המגדירה מצד אחד "טכנולוגיה נמוכה" או "טכנולוגיה מסורתית" (Low-tech) ומן הצד השני טכנולוגיה עילית (High Tech).
מקור המילה מיוונית: "Τεχνο" (טכנו) – אומנות, "Λογία" (לוגיה) – תורה; כלומר: תורת האומנות.
היסטוריה
סוציולוגים ואנתרופולוגים אשר עסקו באבולוציה החברתית והתרבותית כגון לואיס הנרי מורגן, לזלי וייט, וגרהרד לנסקי, טענו שההתקדמות הטכנולוגית היא הגורם העיקרי להתפתחות התרבות האנושית. לפי התאוריה של מורגן ישנם שלושה שלבים עיקריים באבולוציה החברתית – פראיות, ברבריות ותרבות (ציוויליזציה). לפי תאוריה זו, ההתקדמות האנושית נחלקת לציוני דרך טכנולוגיים – לדוגמה: בשלב הפראי (טכנולוגיה פרה היסטורית) היכולת להבעיר אש, היכולת להשתמש בקשתות והיכולת ליצור כלי חרס – בשלב הברברי ביות בעלי חיים, חקלאות וייצור כלי מתכת – ובשלב התרבותי היכולת לקרוא ולכתוב. לנסקי הגדיר את הטכנולוגיה כיכולת ליצור ולהשתמש במידע. הוא טען כי ככל שיש לחברה כלשהי יותר מידע וידע (במיוחד כאלו המועילים לשליטה על הסביבה הטבעית), היא תהיה יותר מפותחת ומתקדמת
אפשר להגדיר את ראשית הטכנולוגיה, מאז שהאדם המציא כלים. הכלים הראשונים שנמצאו להם עדויות הם כלי אבן וכלי עצם פרהיסטוריים. מידת התחכום הדרושה לייצור טכנולוגיות משמשת גם כמדד לרמת ההתפתחות של חברה. ארכאולוגים מסווגים תקופות התפתחותיות לפי מידת תחכום זו. למשל: תקופת האבן, תקופת הנחושת וכיוצא בזה.
המצאת ספינות הקאראק והקרוולה במאה ה-15 בחצי האי האיברי הוביל לתחילת עידן התגליות, בין תחילת המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-17.
פיתוח והפצת מנוע הקיטור על ידי ג'יימס ואט בשנת 1774 היה הכוח המניע של המהפכה התעשייתית אשר הוביל לשינויים חברתיים וכלכליים שהתחוללו באנגליה ואחר-כך ביתר מדינות אירופה ובארצות הברית, החל מאמצע המאה השמונה עשרה ועד מחצית המאה התשע עשרה.
קצב הפיתוח הטכנולוגי התקדם בקצב מהיר במהלך המאה ה-20 בתחומים רבים, במיוחד תחבורה, חלל, ביטחון, אנרגיה ותקשורת. אחד מהגורמים שגרמו לפיתוחה המואץ של הטכנולוגיה מהמאה ה-20 והלאה, היא יכולת המזעור.
ההתפתחויות הטכנולוגיות במאה ה-21 ממשיכות ביתר שאת וכוללות בין היתר את חקר הננוטכנולוגיה, הנדסת ביוטכנולוגיה, היתוך גרעיני (ראו פרויקט איטר), טכנולוגיות דלק אלטרנטיביות (לדוגמה: תאי דלק, מכוניות חשמליות), רכב אוטונומי, מוליכות-על, מחשוב קוואנטי, ופריצות דרך בתחום הבינה המלאכותית.
מחזור חיי טכנולוגיה
ממוזער|מחזור חיי הטכנולוגיה
מחזור חיי טכנולוגיה – (Technology Life Cycle (TLC – עוסק בזמן ובעלות פיתוח הטכנולוגיה. יתן להגן במהלך המחזור חיי הטכנולוגיה באמצעות פטנטים או סימנים מסחריים על מנת להאריך את המחזור וכדי למקסם את הרווח ממנו. פיתוח מוצר או תהליך תחרותי יכולים להשפיע משמעותית על אורך החיים של הטכנולוגיה, ולהפוך אותו לקצר יותר. באותה מידה, אובדן זכויות הקניין הרוחני באמצעות התדיינות משפטית או אובדן האלמנטים הסודיים (אם יש כאלה) עשוי גם לגרום לקיצור אורך החיים של הטכנולוגיה. לפיכך, ניכר כי ניהול ה-TLC הוא פן חשוב בפיתוח הטכנולוגי.
ה-TLC כמורכב מארבעה שלבים:
1. "שלב המחקר והפיתוח" (מו"פ) (מכונה לעיתים "קצה מדמם") כאשר הכנסות מתשומות שליליות והסיכויים לכישלון גבוהים
2. "שלב העלייה" שלב ההתאוששות, בשלב זה כוסו עלויות המחקר והפיתוח והטכנולוגיה מתחילה להתבסס וחולפת על פני נקודה A (מכונה לעיתים "חוד החנית")
3. "שלב הבגרות" בשלב זה הרווחים מהטכנולוגיה גבוהים ויציבים, האזור נמצא ברוויה (מסומן באות M)
4. "שלב הירידה" (או שלב הדעיכה), נמצא אחרי נקודה D השלב זה מתחילה ירידה בתשואות הון והתועלת המתקבלת מעצם השימוש בטכנולוגיה.
לחברת גרטנר מודל משלה המתייחס למחזור חיי טכנולוגיות, הכולל התייחסות לטכנולוגיות עתידניות – ה"הייפ סייקל", המציג באופן חזותי את מצב הבשלות של טכנולוגיות שונות דרך חמישה שלבים, ומהווה מדד לידע וכלי לניהול סיכונים שכרוכים באימוץ או בהשקעה בטכנולוגיות השונות.
אתגרים הקשורים לטכנולוגיה
קיימות כמה סוגיות ובעיות חברתיות ונפשיות הקשורות לשימוש בטכנולוגיה, למשל:
הפיכת הטכנולוגיה לערך כשלעצמה, ונטרול כושר השיפוט ההומני לגבי ההקשר הרחב של בעיות היחיד והחברה. על כך כתב זיגמונט באומן, סוציולוג, חוקר תרבות הצריכה הפוסט-מודרנית, כי . לדעת באומן, הפיכת הטכנולוגיה לכל יכולה מלווה במהלך תרבותי מקביל, של ריקון העולם ממשמעות (ניהיליזם). בהקשר של העידן הפוסט-הומניסטי, כונה החלק בטכנולוגיה (למשל רעיונות ה"סינגולריות" של ריי קורצווייל) המבקש להפוך את האדם ליצור "משודרג" ואחר מהאדם המוכר היום, בשם "טכנולוציה".
"טכנופוביה" – הפחד מפני טכנולוגיה (עלול להתרחש במקרה של יחידים שאינם כשירים להשתמש בטכנולוגיות שונות. התוצאה של פחד כזה עלולה להיות "טכנו-סְטְרֶס", דחק – האדם הטכנולוגי יקרוס תחת גודש המידע של עידן המדיה, ולכך התוצאה תהיה קיטוע חברתי, התמוטטות הדמוקרטיה, שקיעה של החינוך וטיפוח הדמגוגים.
התמכרות – סכנת ההשתעבדות לעולם הווירטואלי, על חשבון העולם הממשי, תוך זניחת הקשרי החיים (משפחה, חברים) החיוניים לאושרו של האדם.
בינה מלאכותית – קפיצת המדרגה המשמעותית בפיתוח של יישומי בינה מלאכותית, נותנת את אותותיה בתחומי חיים רבים ומעלה סוגיות מוסריות ועקרוניות, ומדגישה ואת הצורך לגבש מדיניות בתחום. הדבר הוביל בשנים האחרונות לצמיחה בתחום מחקרי מדיניות לגבי השפעת הבינה מלאכותית והצעות לאסדרתה, בהקשרי יחסים בין-לאומיים וביטחון, סייבר, בריאות, מוסר ועוד.
ראו גם
המצאה
עתידנות
דטרמיניזם טכנולוגי
מדע, טכנולוגיה וחברה
ביומימטיקה
מודיעין טכנולוגי
קישורים חיצוניים
אני מקשיב לצבעים – השפעת הטכנולוגיה על התפיסה החושית.
אמבר קייס: כולנו סייבורגים עכשיו – השפעת הטכנולוגיה על התרבות האנושית
סינטיה בראזל: עלייתם של רובוטים לשימוש אישי – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
בקירוב גס #14 – האם טכנולוגיה אי פעם תעבוד? – על הקושי בהגדרת המושג טכנולוגיה
יוחאי עתריה, אלילי הטכנולוגיה השתגעו, באתר אלכסון 16 במרץ 2020
יוחאי עתריה, האלביתי והטכנולוגיה: בניסיון לחקות את מעשה הבריאה, הוצאת פרדס, 2022.
הערות שוליים
*
| 2024-10-16T12:17:34 |
ננוטכנולוגיה
|
שמאל|ממוזער|200px|הרכבה עצמית של סופר-מולקולה
ננוטכנולוגיה, או בקיצור ננוטק, הוא שם כולל לתחום המחקר והטכנולוגיות העוסקים במערכות שגודלן האופייני הוא בין ננומטרים בודדים לעשרות ננומטרים. מחקרים וטכנולוגיות אלו משתייכים למגוון שטחי המדעים וההנדסה. החל ממחקרים בפיזיקה והנדסת חשמל, כגון התקנים מוליכים למחצה, דרך מחקרים ופיתוחים הקשורים לביולוגיה מולקולרית ולרפואה, כגון ריצוף מהיר של DNA או שיטות מחקר וניטור חדשות של תהליכים ביולוגים, ועד מחקרים הקשורים לכימיה, כגון הנדסה של חומרים חדשים בעלי תכונות רצויות כגון חוזק.
תחומי מחקר
מחקר ויישומים בננוטכנולוגיה עוסקים במגוון של תופעות, בחלקן זניחות, וחלקן כלל לא קיימות בגדלים מקרוסקופיים. לדוגמה:
כוחות כמו מתח פנים וכוח ואן דר ואלס הופכים בגדלים אלו לחשובים יותר. תחת תנאים כאלו, למשל, המהירות תהיה פרופורציונלית לכוח המופעל על עצם ולא התאוצה, כמו שקובע החוק השני של ניוטון.
אפקטים של מכניקת הקוונטים הופכים למכריעים. תחת תנאים כאלו, למשל, ההתנגדות של מוליך חשמלי לא תהיה פרופורציונית לאורכו כמו שקובע חוק אוהם.
מאחר שזיהומים ופגמים, כגון מיקומי אטומים וסדקים זעירים, הם סטטיסטיים, הרבה יותר קל לשלוט בהם בגדלים ננומטריים, וכך חלקיקים ננומטריים של חומר יכולים להיות בעלי תכונות שונות מאלו של החומר כשהוא מקרוסקופי.
התופעות הללו ואחרות כגון אלו גורמות לשינויים דרסטיים בתכונות החומר בגודל נאנומטרי.
תחום זה מעניין חוקרים ומהנדסים כיוון שהגדלים המאפיינים של מערכות רבות בתחומים שונים, הם ננומטריים. למשל בביולוגיה מולקולרית, הגודל האופייני של חלבונים, וירוסים ושל ה-DNA הוא ננומטרי. בפיזיקה, האורך על פניו נקבעות תכונות של חומרים כגון הולכת חשמל או הולכת חום. ובכימיה, למשל, הגודל הננומטרי נמצא באורך האופייני בו יש אינטראקציות בתמיסה.
בנוסף מחקרים ופיתוחים רבים שואבים השראה מהדמיון בגדלים האופייניים של מערכות ביולוגיות, פיזיקליות וכימיות, אשר טומן בחובו אפשרויות להכלאה ביניהן, כדי לפתח טכנולוגיות חדשות ושימוש בידע ובפרוצדורות מוכרות, מתחום מסוים, כדי להפיק תועלת ולחקור תחומים אחרים.
מושגי יסוד
שמאל|ממוזער|240px|המחשה של ננו-צינורית פחמן
ננומטר
הננומטר הוא אלפית של מיליונית (מיליארדית) של מטר (10-9 מטר). לצורך השוואה, עובי אופייני של שערת אדם הוא בטווח בין 17 אלף ל־180 אלף ננומטרים, טווח אורכי הגל של האור הנראה הוא בין 380 ל-750 ננומטרים, והמרחקים האופייניים בין כל אטום במולקולה הם כעשירית הננומטר. מחקרים בננוטכנולוגיה עוסקים במערכות שגודלן האופייני הוא מננומטרים בודדים ועד עשרות ננומטרים.
תופעות חדשות (Emerging Phenomena)
"תופעות חדשות" הוא הכינוי לתכונות של חומרים ננומטריים אשר שונות מאוד מתכונות החומר המקרוסקופי. למשל, חלקיק זהב ננומטרי יכול לשמש כזרז כימי אף על פי שגוש מאקרוסקופי של זהב הוא אינרטי. דוגמה נוספת: ננו צינוריות פחמן אשר מורכבות משכבה יחידה של גרפיט, יכולות לשמש בתנאים מסוימים, כל אחת כמוליך על, אף על פי שגוש מקרוסקופי של גרפיט הוא מוליך חשמלי גרוע או מוליך למחצה במקרים מסוימים.
הרכבה עצמית (Self Assembly)
הרכבה עצמית היא גישה להנדסה של מבנים ננו-מטרים הנקראת גם Bottom-up אשר לוקחת השראה מהביולוגיה שם חומרי היסוד הם הרכיבים הקטנים ביותר מהם מורכבת המערכת, האטומים והמולקולות האלו מתרכבים תחת תנאים מסוימים כדי ליצור את המבנה הסופי הרצוי. זאת בניגוד להנדסה אנושית מסורתית הנקראת גם Top-Down ובה חומרי גלם הם גושי חומר גדולים ובונים את המבנה הסופי על ידי עיבוד החומר (יציקה, עיבוד שבבי וכדומה).
היסטוריה
שיטות מסוימות לקבלת מבנים ננומטרים ידועות כבר מהתקופה הרומית אז ידעו לייצר זכוכית אשר בתהליך הכנתה הוספו לה ננו חלקיקים זהב, כסף ומתכות נוספות כדי לקבל זכוכיות צבעוניות. (גוש זהב מקרוסקופי צבעו זהוב, אך חלקיק זהב בגודל של כ-50 ננומטר הוא ירוק וחלקיק בגודל של כ-25 ננומטר נראה אדום). בשל העובדה שננו חלקיקים אלו הם חלק אינטגרלי מהזכוכית, הויטראז'ים שיוצרו מזכוכיות כאלו לא דהו גם אחרי מאות שנים. מדענים הבינו שהצבעים נוצרים בשל ננו-חלקיקי מתכת בשל העובדה שפלזמונים על פני השטח שלהם יודעים לבלוע ולפלוט אור באופן סלקטיבי ואפילו בסוף המאה התשע-עשרה הם לא דהו.
פרופסור ריצ'רד פיינמן, פיזיקאי וזוכה פרס נובל לפיזיקה, נחשב למבשר הננו-טכנולוגיה. בהרצאה שנשא ב-1959 בקלטק, במסגרת כנס של האגודה האמריקאית לפיזיקה, תחת הכותרת "יש עוד שפע של מקום בתחתית", תיאר פיינמן את התהליך הציורי הבא: מדען בונה זוג ידיים קטנות שהוא יכול לשלוט בהן בעזרת ידיו. בעזרת זוג הידיים הקטנות הוא בונה זוג ידיים קטנות אפילו יותר. אם יחזור על הפעולה הזו שוב ושוב לבסוף יגיע המדען לזוג ידיים קטנות כל כך עד שאפשר להזיז בעזרתן אטום בודד ממקום למקום. בכך תיאר פיינמן למעשה את גישת Top Down (המאפיינת כיום תהליכי ייצור במיקרואלקטרוניקה). פיינמן אף ציין כי במהלך התהליך, עם שינוי סדר הגודל של המבנים איתם אנו עובדים, תשתנה הפיזיקה הרלוונטית לבעיה. ככל שנרד בגודל, הכבידה, למשל, תיהפך לפחות חשובה וכוחות ואן דר ואלס וכוחות של מתח פנים יהפכו ליותר משמעותיים. הרצאה זו גררה אחריה התעניינות גוברת בתחום בקהילה הפיזיקאית העולמית.
המונח "ננוטכנולוגיה" נטבע בשנת 1974 על ידי פרופ' נוריו טאניגצ'י מהאוניברסיטה המדעית של טוקיו במאמר שעסק בעיבוד עדין מאוד של מתכות. טאניגצ'י הגדיר את המושג ננוטכנולוגיה כעיבוד, הפרדה, איחוד ושינוי המבנה של חומרים באטום יחיד או מולקולה בודדת.
למרות כל זאת פריצת הדרך המשמעותית בתחום חלה רק בשנות השמונים של המאה העשרים בשל המצאת שיטות עבודה ומיכשור המאפשר להדמות ולתפעל חומרים ומבנים בסקאלה הננו-מטרית. הראשון מבין הכלים הללו היה מכשיר ה-STM – מיקרוסקופ מִנהור סורק אשר הומצא במעבדות IBM בציריך על ידי היינריך רורר וגרד ביניג (שזכו בפרס נובל לפיזיקה בגין המצאתם זו ב-1986). מכשיר זה היה הראשון שאפשר למדענים להדמות ולתפעל בקלות חומרים ברמה האטומית. על בסיס דרך פעולתו הומצאו עשרות מכשירים תחת השם הכולל SPM - מיקרוסקופיית חיישן סורק, אשר מהווים עד היום כלים חשובים מאוד לעוסקים בפיתוח ומחקר.
בנוסף, בשנים אלו התפתחו מאוד תהליכי ייצור של טכנולוגיות של שבבי סיליקון אשר משמשים ככלי עזר חשוב לקבוצות המחקר והפיתוח בתחום הננוטכנולוגיה.
ב-1981 תיאר ד"ר אריק דרקסלר גישה אחרת לבנייה בעזרת הרכבה עצמית. דרקסלר פרסם ב-1986 ספר בשם "מנוע היצירה: העידן הקרב של הננוטכנולוגיה" וכן ספר בשם "ננומערכות: מכונות מולקולריות, ייצור וחישובים" ובכך הפך את המושג ננוטכנולוגיה למוכר גם מחוץ לקהילת המדענים. היום הרכבה עצמית היא אחת השיטות הנחקרות על מנת ליצור מבנים ננומטרים.
ב-1985 התגלו הפולרנים על ידי רוברט קארל, הרולד קרוטו וריצ'רד סמולי מאוניברסיטת סאסקס ואוניברסיטת רייס. תגלית זאת פרצה את הדרך לגילויים של הננו-צינורות ולהתפתחות משמעותית בייצור וחקר הגרפן. הפולרנים השונים משמשים קבוצות מחקר ופיתוח רבות בתחום גם כיוון שהם אובייקטים נחקרים וגם בשל המבנה והתכונות של ננו-צינוריות הפחמן אשר הופכות אותן לכלי עזר חשוב במחקרים אחרים בתחום.
רעיונות ויישומים
שמאל|ממוזער|200px|ביו שבב DNA
ישנם רעיונות רבים אשר נמצאים כיום בשלבי מחקר שונים ואף יישומים רבים שהפכו כבר למסחריים. הנה כמה מהבולטים שבהם:
אוסף מחקרים ויישומים בתחום "מעבדה על שבב" ("lab on a chip") אשר מתמקדים בניסיון לנצל שיטות וחומרים ננו-מטרים על מנת לבצע אנליזה מורכבת לדגימה, בין השאר כדי לנתח מצב רפואי מסוים. דוגמה למוצר שקיים כבר הוא ביו-שבב תת-עורי לחולי סוכרת המנטר את רמת הסוכר בדם ומשחרר תרופה בצורה מבוקרת.
מחקרים אודות מבנים ננו-מטרים כגון: ננו-צינוריות פחמן ורתימתם ליישומים שונים כגון ריפוי מחלות או שימוש לחיזוק חומרים לצורכי שריון.
בנייה של חומרים חדשים אשר מעצם קביעת המבנה הננו-מטרי שלהם יקבעו תכונות מקרוסקופיות רצויות, כגון חוזק.
מחקרים אודות הרכבה עצמית, שיטה להרכבה של מבנים בעזרת התרכבות ספונטנית של חומרי גלם, מולקולות או אטומים. שיטה זו מכונה Bottom Up. שיטה זו עומדת בניגוד לשיטת Top Down אשר בה בונים את המבנים הננומטריים מתוך חומרי הגלם גדולים ללא שליטה על הרמה האטומית. כדי להבין איך הרכבה עצמית מתבצעת בטבע ואיך אפשר יהיה לנצל אותה לצרכנו מתבצעים גם מחקרים רבים על זיהוי מולקולרי, העיצוב של מולקולות כגון חלבונים אשר מבטיח כי הם יתיישבו במקום ספציפי על מולקולה ספציפית אחרת, תחת המטרייה של הננוטכנולוגיה.
ייצור יעיל של אנרגיה, למשל מפוטודיודות אורגניות או ממקורות "חדשים" כגון, ממתנדים זעירים המתאימים לתדרי דיבור אנושי אשר מנצלים את אנרגיית גלי הקול.
יצירת ננורובוטיקה, למשל, עבור נשיאה ושחרור תרופות במקום ספציפי בגוף, תחום הנקרא ננו רפואה ופיתוח של ננו-חיישן ביולוגי לאבחון וניטור מערכות ביולוגיות.
ננוטכנולוגיית DNA הוא קבוצה של מחקרים המנצלים את תכונות ה-DNA וחומצות גרעין, בעיקר את הספציפיות של הקישור בין זוג גדילי DNA (הבסיס החנקני 'A' נקשר ל'T' ואילו 'C' נקשר ל-'G') כדי ליצור ריצוף מבוקר של מבני DNA גם בעבור מחקרים של הרכבה עצמית וגם בעבור מחקרים של יצירת מכונות מצבים מולקולריות.
שמאל|200px|alt=צומת הולידיי |סכימה של צומת הולידיי - מבנה מסועף של חומצות גרעין המכיל ארבע זרועות דו-גדיליות המחוברות זו לזו.
שמאל|200px|טקסט=מבנה מולקולרי של צומת הולידיי לא מוערם|מבנה מולקולרי של צומת הולידיי לא מוערם (open-X).
שיטות עבודה ומיכשור
בין השאר נכללים גם שיטות העבודה והמכשירים הבאים (חלקם חדשים וחלקם שיטות עבודה מוכרות המשמשות כיום למחקרים בתחום):
STM – מיקרוסקופ מִנהור סורק – מאפשר הדמיית פני השטח של חומרים בסקאלה אטומית, בדגש על מוליכים. מכשיר זה פרץ את הדרך בתחומו ויוצריו זכו בפרס נובל לפיזיקה. בעזרתו לראשונה אפשר היה לעשות הדמיה לפני שטח, בעיקר מוליכים, ברזולוציה של אטומים ואף לעשות מניפולציות על אטומים בודדים.
AFM – מיקרוסקופ כוח אטומי – מאפשר הדמיה של פני השטח של חומרים בסקאלה אטומית, בין השאר גם בסביבה לחה ובתוך תמיסה.
SEM – מיקרוסקופ אלקטרונים סורק – מאפשר הדמיה של פני השטח של חומרים בסקאלה ננו-מטרית, לרוב לאחר ציפוי החומר במתכת.
TEM – מיקרוסקופ אלקטרונים חודר – מאפשר ראיה של חומרים ננומטרים ממגוון סוגים ואף ראיה של שכבות אטומים בודדות.
FIB – אלומת יונים ממוקדת – מאפשרת הדמיה וחפירה בתוך פני שטח של חומרים בסקאלה ננו-מטרית.
מערכות חדרים נקיים של מיקרו-אלקטרוניקה – מאפשרות בנייה, בין היתר שיטתית, של מערכות בסקאלה המיקרונית והננו-מטרית.
שיטות סינתזה כימיות התפתחו לרמה בה ניתן היו להכין מולקולות קטנות בכמעט כל מבנה רצוי. שיטות אלו משמשות לייצור של פולימרים וחומרים שונים לטובת המחקר בתחום.
שיטות לייצור של קולואידים, חלקיקי חומר קטנים ושיטות לאפיון גודלם ופיזור או רמת האגרגציה (הצטברות) של חלקיקים אלו לגוש גדול יותר.
שיטות לאפין מטען משטחי ופוטנציאל זטה של חלקיק בתמיסה.
ממוזער|שמאל|250px|מיקרוסקופ כוח אטומי
ננוטכנולוגיה בישראל
בישראל הוקמו קבוצות מחקר רבות ומרכזי ננוטכנולוגיה בכל האוניברסטאות המרכזיות. כן פועלים בישראל מרכזי פיתוח ומחקר העוסקים בננוטכנולוגיה בחברות מובילות כגון אינטל ו-HP וחברות הזנק רבות החוקרים ועוסקים בתחום הננו-טכנולוגיה. נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס קידם מחקרים הקשורים לתחום במרץ רב והצהיר מעל במות רבות כי זהו הפתרון לבעיות רבות איתן מתמודדים בארץ היום, מנושא המים ואנרגיה ירוקה ועד מודיעין צבאי. בכנס 'ננו-ישראל' במרץ 2009 הוא טען כי ישראל מתעתדת להיות מובילה בתחומי פיתוח ומחקר טכנולוגיות הקשורות בתחום זה. בין השאר הדבר מתבטא בתמיכה ומימון של קבוצות מחקר בארץ.
ראו גם
ביוננוטכנולוגיה
ביומימטיקה
דנ"א אוריגמי
ננוטכנולוגיה צבאית
ננוטכנולוגיה בענף הבנייה
שכפול עצמי
ננו-אנטנה
מזעור
לקריאה נוספת
אד רג'יס, ננו - בריאת העולם מולקולה אחר מולקולה, הוצאת זמורה ביתן, 1998.
קישורים חיצוניים
ננוטכנולוגיה, מאת פרופ' אורי סיוון באתר מט"ח
חלומות ענק על ממדי ננס: כל התפתחות הננוטכנולוגיה המבשרת (אולי) את המהפכה התעשייתית הבאה - מאת אהרן האופטמן, באתר מט"ח (פורסם לראשונה ב-2002 במגזין אאוריקה).
מהי ננוטכנולוגיה - מתוך ריאיון עם פרופסור יוסי שחם מאוניברסיטת תל אביב.
הערות שוליים
*
| 2024-05-19T21:00:35 |
שינטו
|
ממוזער|שמאל|250px|מקדש שינטושינְטוֹ (ביפנית: 神道) הוא הכינוי לדת האתנית של יפן, עוד מימי קדם. במרכז הדת נמצאת הסגידה לקאמי – אלים פשוטים, רוחות טבע או אפילו סתם "נוכחות רוחנית". חלק מהקאמי מהווים רוח של מקום או חפץ בעוד אחרים יכולים להיות בעלי משמעות אלוהית גדולה יותר, כמו אמטראסו, אלת השמש. השינטו השפיע על דתות אחרות, בעיקר ביפן, ביניהן הטנריקיו.
משמעות ושימוש במושג
המילה שינטו היא למעשה שילוב של שתי מילים בסינית (神道 – שן-דאו) שמשמעותן המילולית הוא "נתיב אלוהי" (וגם "נתיב האלוהים") כך שמשמעותה של המילה ביפנית היא "דרך הקאמי". המילה הופיעה לראשונה, בשלושה אזכורים, בניהון שוקי, אחד מהכתבים המיתולוגיים הקדומים ביותר שנכתבו ביפן (המאה השביעית לספירה). בכל שלושת המקרים, המילה מציינת פולחן דתי יפני שאינו בודהיסטי, אולם במקורות העתיקים אין אזכור למערכת סדורה של אמונות, פנתיאון אלים היררכי וסיפורים מיתולוגיים שניתן לשייכם לדת אחידה בשם "שינטו". ההיררכיה בין האלים אינה ברורה לחלוטין, ונראה כי ניסיונות המדינה היפנית העתיקה לאחד את הפולחן לא הצליחו בפועל. לפיכך, נמנעים רוב החוקרים משימוש בביטוי "שינטו" לתיאור הדת ביפן העתיקה, ומעדיפים את הביטוי "פולחני הקאמי", כדי להבהיר שמדובר במערכת פולחן פזורה ולא בדת אחידה ומאוחדת.
המושג שינטו חזר לשימוש נרחב בתקופת אדו (1600–1868). מלומדים יפניים שדגלו בחזרה למסורת העתיקה והתנגדו לבודהיזם, לקונפוציאניזם וליתר השפעות סיניות, ניסו לזקק מהמקורות העתיקים את הפולחן היפני הקדום והאותנטי ואימצו כרוניקות מיתולוגיות עתיקות כמו הקוג'יקי או הניהון שוקי כמקור בלעדי להיסטוריה הקדומה של יפן וככתבי קודש. בהדרגה, נכנסה המילה "שינטו" לשימוש, שוב כניגוד לבודהיזם.
מעמד השינטו
לאחר הרסטורציה של מייג'י ב-1868 ובמסגרת הניסיונות להפוך את יפן למדינה מודרנית, החליטה ממשלת יפן לאמץ "דת מדינה" בנוסח מערבי. הוגים שפעלו בשיתוף פעולה עם הממשלה עיצבו מערכת פולחן, אמונות ותפילות שהדגישו את אלוהותו של הקיסר ואמו הקדומה, אלת השמש אמטראסו, ויצרו מערכת היררכית של מקדשים ברחבי המדינה. המערכת הדתית החדשה שעיצבו נקראה שינטו, או השינטו הממלכתי. בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19 ניסו כוהני השינטו הממלכתי, בשיתוף פעולה עם גורמים מסוימים בממשלה, לחסל את הבודהיזם. לאחר גל של שריפת מקדשים ואלימות כנגד נזירים, ריסנה הממשלה את הכוהנים והסדירה את מעמד השינטו בסדרת חוקים. בין היתר, הוחלט לערוך רפורמה מקיפה בפולחן הקאמי הישן, שהיה מעורב עם בודהיזם, פולחן יין ויאנג ואמונות עממיות שונות. במסגרת החוקים להפרדת השינטו מהבודהיזם, כל מקדש היה חייב להחליט לאיזו "דת" הוא שייך, ולסלק את כל חפצי הקודש השייכים לדת האחרת. כך, התעצבה דמותו של השינטו כדת נפרדת, בעלת תאולוגיה, אלים ומערכת אמונות מובחנת משלה.
החל מסוף שנות השבעים של המאה ה-19 ועד סוף שנות העשרים של המאה ה-20, נותר השינטו הממלכתי בסיס חשוב לאידאולוגיה הלאומית ונהנה מתמיכה של מוסדות המדינה. פולחן הקיסר אומץ כחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית, כמו גם פולחן החיילים המתים, שעלו למדרגת אלים, במקדש יסוקוני שבטוקיו. עם זאת, המדינה גילתה סובלנות דתית כלפי בודהיסטים, נוצרים וגם כלפי המוסלמים המעטים שגרו ביפן, להבדיל מדתות חדשות לא מורשות שנרדפו לעיתים עד חורמה. עם זאת, בשנות השלושים, עם עליית המיליטריזם היפני, חלה הקצנה דתית נוספת, והמדינה החלה לדרוש מנוצרים לקיים פולחנים של שינטו ממלכתי, ובפרט סגידה לחללי המלחמה במקדש יסוקוני. אלו שסירבו לעשות זאת סבלו מסנקציות שונות, מרדיפה ומנידוי, אולם בדרך כלל לא ננקטה כנגדם אלימות ממשית. בתקופה זו חלה הקשחה גם בתאולוגיה השינטואיסטית, שהדגישה את אלוהותו המוחלטת של הקיסר ואת חוסר היכולת להבין את מעמדו בדרכים רציונליות. מלומדים שהתנגדו לכך, כמו פרופ' מינובה טצוקיצ'י, גדול משפטני יפן באותה תקופה, פוטרו מעבודותיהם וסבלו ממסע רדיפה ושיסוי ציבורי חסר תקדים.
לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה השינטו ממעמדה כדת הלאומית. הכיבוש האמריקאי אסר כליל את השינטו הממלכתי, וההיררכיה שלו השתקמה בהדרגה רק לאחר תום הכיבוש. עם זאת, החוקה של יפן אוסרת על המדינה לתמוך בדת כלשהי, כולל השינטו, וקובעת הפרדה ברורה בין דת למדינה.
שינטו ובודהיזם – זה לצד זה במשך 1,500 שנים
השינטו והבודהיזם מתקיימים ביפן זה לצד זה החל משנת 593 לספירה. בשנה זו החליט הנסיך שוטוקו טאישי (Shotoku Taishi) שהבודהיזם תהיה הדת הרשמית של החצר הקיסרית. העובדה ששתי מערכות אמונה שונות זו מזו, חיצונית ופנימית, יתקיימו ביפן בשלום ובמשך זמן כה ממושך, מעידה על הגישה היפנית לדת, השונה מאוד מהגישה הנהוגה במערב. בניגוד להכחדתן של דתות מקומיות באירופה על ידי המיסיון, הבודהיסטים ביפן בחרו בגישה סינקרטיסטית האופיינית לבודהיזם בעולם בכלל: במקום להרוס את ה, הם בנו את מקדשיהם בקרבת מקום ושילבו את המנהגים השיטואיסטים עם הדהרמה של המהאיאנה. צורת פולחן זו נקראת ביפן שינבּוּטסוּ-שוּגוֹ, (קאנג'י: 神仏習合, רומאג'י: Shinbutsu-shūgō, מילולית: "סינקרטיזם של בודהה וקאמי"), והייתה צורת הפולחן המרכזית ביפן מהגעת הבודהיזם ועד רסטורציית מייג'י, וכיום נחשבת צורה של דת עממית. אסכולת השינגון, המשתייכת לבודהיזם המיסטי, פיתחה גישה נוספת ליחס לשינטו, הנקראת ריוֹבוּ-שינטו (Ryōbu Shinto), לפיה הקאמי השונים הן גלגולים של בודהיסטוות ובודהות שחזרו כדי לכוון את בני האדם להארה. גם כיום רוב היפניים (כ־65%) רואים בעצמם שינטו-בודהיסטים, לפחות ברמה התרבותית.
מנהגי ועקרונות השינטו
חיים שלאחר המוות
שלא כמו דתות רבות אחרות, אין צורך להצהיר על עצם אמונתך בשינטו כדי להיות שינטואיסט. כאשר ילד נולד ביפן, המקדש הקרוב למקום מגוריו מוסיף את שמו של הילד ומכריז עליו כ"אוּגִ'יקוֹ" – מילולית "שם ילד". לאחר המוות ה"אוג'יקו" נהיה "אוּגִ'יגאמי" – מילולית "שם קאמי". כל אחד יכול לבחור להוסיף את שמו לרשימות נוספות ובכך להיות רשום בשני מקומות. הוספת שמות לרשימה יכולה להעשות ללא הסכמת הנרשם, וללא קשר לאמונה הדתית של האדם הרשום. בכל מקרה, אין ההרשמה אלא ברכת "ברוך הבא" של הקאמי המקומי לרך הנולד בנוסף להבטחה לצרפו לפנתאון הקאמי לאחר מותו. ילדים הנפטרים לפני הוספה לרשימה נקראים "מיזוּקוֹ" כלומר "ילד מים" אשר נחשבים למביאי מזל רע. לרוב מתבצעת סגידה למיזוקו, הנעשית במקדשים מיוחדים, כאשר כוונתה להסיר מהמיזוקו את הכעס והעצבות. מקדשים מסוג זה נהיו פופולריים ביפן לאחר שהשתרש שם הרגל ההפלה המלאכותית.
מכיוון שהשינטו חיה בצוותא עם הבודהיזם מעל אלף שנים, קשה מאוד להפריד בין יחסן לחיים. אחדים יאמרו שבעוד הבודהיזם יוצרת ציפייה לגלגול החיים הבא ולסיום שרשרת הגלגולים, השינטו מייחסת חשיבות רבה יותר לחיים העכשוויים ולמיצויים. למרות ההבדל בהשקפת-העולם בין הדתות, רוב היפנים אינם טורחים להבדיל ביניהן ופשוט מקיימים את שתיהן. כך סביר למצוא אנשים החיים כשינטואיסטים אך הלווייתם נערכת באופן בודהיסטי. למעשה, ההשקפות השונות של הדתות על החיים שלאחר המוות נתפסות כמשלימות אחת את השנייה.
ארבע ההצהרות
שמאל|ממוזער|250px|פסטיבל מאטסורי בטוקיו
אף על פי שלשינטו אין ציוויים מיוחדים למעט "לחיות חיים פשוטים ובהרמוניה עם הטבע והאנשים" ישנן "ארבע הצהרות" שמהוות את רוח השינטו:
מסורת ומשפחה: המשפחה נתפסת כמכניזם הראשי שבו משתמרות המסורות. החגיגות החשובות ביותר הן הלידה והנישואים.
אהבת הטבע: הטבע הוא מקודש. להיות בקשר קרוב לטבע משמעותו להיות בקשר טוב עם הקאמי.
נקיון פיזי: מאמיני השינטו מתרחצים, רוחצים את ידיהם ושוטפים את פיהם בתדירות גבוהה.
"מָאטסוּרִי": פסטיבל בו נערכת סגידה לכבוד הקאמי.
מרכזים אנרגטיים בגוף
על פי השינטו ישנם חמישה מרכזיים אנרגטיים בגוף. כל מרכז קשור לצליל שונה:
אזור איבר המין – מייצג את כח החיים ומוות. צליל A. אַ.
אזור הטבור – מייצג את הכח. צליל O. אוֹ.
אזור הלב – מייצג את הרגשות. צליל U. אוּ.
אזור הגרון – מייצג את השכל. צליל E. אֵ.
אזור המצח – מייצג את הרוחני. צליל I. אִי.
על המתלמד מוטלת המשימה לשלוט בכוחותיו. ההתמחות והשליטה בכוחות הם מהנמוך לגבוה. על פי מדרגת השליטה מוסף צליל של האזור האנרגטי לכינויו של המתלמד. לאחר שישנה שליטה על המרכזים הגבוהים, הורדת אנרגיה מהמרכז הגבוה עד הנמוך ביותר וחזרה.
חטא וזוהמה
דת השינטו אינה דוגלת בקיומם של מעשים שהם חטאים בפני עצמם. אף על פי שמעשים מסוימים יוצרים סוג של זוהמה טקסית, לרוב הזוהמה "תנוקה" רק כדי להשקיט את נפשו של האדם ולהביא לו מזל טוב ולא כי יש פגם בלהיות "מזוהם".
מעשי טעות ורוע נקראים ביפנית "קֵגַארֶה" – מילולית: "לכלוך", וההפך מהם הם "קיאוֹמֶה" – מילולית: "טוהרה". ימים רגילים נקראים "קֶה" ("יום") וימי חג "הַארֶה" ("שמשי" או "טוב"). הרג כלשהו למחיה צריך להעשות תוך סגידה והוקרת לקיחת החיים כדי לקיים אחרים והוא צריך להעשות במידה המינימלית האפשרית. הרג למטרות רווח עצמי נחשב לפגיעה גסה בכבוד הן של ההורג והן של ההרוג. ביפן המודרנית נשמר עדיין מקום של כבוד לחשיבותם של ה"אָיאַטסוּ" – ברכות וקטעים טקסיים קצרים הנאמרים בעיקר להודיה לזולת.
טיהור
טקסי הטיהור מהוים חלק חיוני בדת השינטו. הם נועדו לפיוסם של הקאמי, למשל כאשר מתעורר צורך להזיז מקדש ממקום למקום.
טקסים מסוג זה אומצו ביפן גם לחיים המודרניים. בשנת 1969 לדוגמה, נערך טקס להרגעת הקאמי לפני שיגורה של אפולו 11 לחלל. בניינים חדשים ואפילו מכוניות זוכות לטקסי טיהור שכאלה כחלק מתהליך הייצור שלהן. טיהורים אישיים יתבצעו על ידי מים: עמידה תחת מפל מים או טבילה בשפך נהר. סוג נוסף של היטהרות הוא הימנעות, כלומר טאבו שהוטל על אדם או מקום. לדוגמה, נשים שרצו להישאר טהורות לא יכלו לטפס להר פוג'י עד לשנת 1868. נוהג נוסף שדעך עם השנים היה הימנעות משימוש במילים כמו "חתך" בחתונות ולידות, ואף הימנעות מקיום טקסים כאלה בסמוך לשכול במשפחה.
ממוזער|250px|שמאל|שער טוריי בקבר קדוש של איצוקושימה.
מקדשים
הסגידה לקאמי מתבצעת במקדשים פומביים (אף על פי שסגידה במקדש קטן בבית מקובלת גם היא). ניתן גם לסגוד לאנשים או חפצים שעדיין קיימים. רוב מקדשי השינטו הם בניינים קטנים וצנועים בסגנון יפני טיפוסי, כאשר לרוב בפתחם נמצא הטוֹרִיאי – השער היפני המפורסם, שנועד לחצוץ בין העולם בו חיים האנשים לבין העולם בו חיים הקאמי. לרוב מוצבים משני צידי השער פסלי חיות משמר כהגנה על הכניסה. מקדשים גדולים, בהן נוכחים כוהנים ואורקולים (אומיקוג'י), ניתן למצוא גן ובו עצים ומעיינות. כמו כן, ישנה עמדה לאורקל מקומי אליו ניתן לפנות ולקבל עצה או תחזית לעתיד באמצעות קלף בו כתוב משפט חכמה פיוטי. הכניסה למקדשים נעשית בטקס היטהרות של הידיים וחלל הפה, סגידה באמצעות קידה לפני עמודי המקדש ומתן מנחה (לרוב באמצעות תשלום סמלי) לעמדה מיועדת לאל ולכוהניו. כיום ישנם יותר מ-100,000 מקדשי שינטו פעילים ביפן.
אלים
לפי המסורת היפנית קיימים שמונה מיליון אלים הנקראים קאמי ונמצאים במקומות טבעיים שונים. האלה הנסגדת ביותר מכל הקאמי היא אמטראסו, אלת השמש. אולם, לרוב אין פניה ישירה לאלה או בקשה לעזרה ממנה ספציפית. בתוך המקדש האלה תסומן לרוב על ידי מראה ותו לא. המשתקף במראה הוא התגלמותה של האלה בכל. עד למלחמת העולם השנייה, האמינו היפנים שה"טֶנוֹ" (הקיסר) הוא צאצאה של אלת השמש ואביהם של כל היפנים, מה שלמעשה הופך אותו ל"קאמי עלי אדמות" ("איקיגאמי"). מעמד אלוהי זה בוסס בתקופת מייג'י אך לא הפריע לשליטים צבאיים (שוגון) לשלוט בפועל במדינה, בעוד הקיסר הוא השליט הרשמי. למרות הכרזתו של הקיסר הירוהיטו על ביטול מעמדו האלוהי בעקבות לחץ אמריקאי ב-1946, נשארה המשפחה הקיסרית מעורבת ביותר בטקסי השינטו המאחדים את האומה.
שדים ושאלת הרוע
לא כל הקאמי טובים ומיטיבים. השינטו מכיר גם שדים רבים – אוני (Oni), שגורמים צרות לבני האדם. מרבית האוני אינם נראים – יש בהם רוחות של בעלי חיים, המסוגלות להשתלט על אדם ויש לגרשן בעזרת כהן שינטו. רוחות שועלים נחשבות למסוכנות ביותר. שלא כמו בדתות מערביות ובכמה זרמים בודהיסטיים, השינטו אינו מבחין באופן מוחלט בין טוב לרע: כל התופעות בעולם החי והדומם מתאפיינות בתכונות "קשות" ו"עדינות" כאחד. על כן, למרות רשעותם, זוכים האוני ליחס דו-ערכי. לפי השינטו, הצרות שמקורן באוני נחשבות להפרה זמנית של סדר הדברים הטבעי ולא להתגלמות של כוחות רשע מובנים.
אמה
ממוזער|250px|שמאל|אֶמַה במקדש שינטו
בימי הביניים, אנשים אמידים היו מעניקים סוסים כמחווה למקדשים, בעיקר כאשר הם היו מעוניינים לבקש בקשה מהקאמי של המקדש (ניצחון במלחמה, למשל). למחוות קטנות יותר, השתרש מנהג בו מגישים תמונה של סוס הנקראת אמה. מנהג זה פופולרי מאוד גם בימינו. המבקרים במקדש רוכשים תחריטי עץ המתארים סוסים (כיום גם דברים אחרים כמו נחשים, חצים ואפילו פורטרט של תומאס אדיסון), כותבים על התחריט בקשה ותולים אותו במקדש. במקרים מסוימים, אם המשאלה מתגשמת, תולים אמה נוספת כהכרת תודה.
קישורים חיצוניים
שינטו, באתר האגודה לידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן
*
קטגוריה:דתות
קטגוריה:יפן: תרבות
קטגוריה:מילים וביטויים ביפנית
קטגוריה:אנימיזם
| 2024-08-25T14:50:49 |
היסטוריה של הקולנוע
|
היסטוריה של הקולנוע היא העיסוק בהתפתחותו של הקולנוע בהיבטים ההיסטוריים, הסוציולוגיים, האמנותיים, התרבותיים והטכנולוגיים. כבר מראשיתו היה הקולנוע תחום רחב השפעה ובעל מספר תפקידים חברתיים, ובינם גם תפקידי הוראה וחינוך. הקולנוע הוא גם ענף יצירה אמנותית עצמאית, בעלת מאפיינים ייחודיים. בה בעת, הקולנוע הוא אחד מאמצעי תקשורת המונים הוותיקים, וכן גם אמצעי בידור פופולרי. ההתקדמות האמנותית והתרבותית של הקולנוע, הייתה פעמים רבות תלויה בחידושים טכנולוגיים או באירועים היסטוריים, שתרמו כל אחד בתורו להתפתחות התחום.
ההיסטוריה המוקדמת של הקולנוע והתבססות מאפייניו המרכזיים, התרחשה לרוב באירופה ובארצות הברית, אולם, עשייה קולנועית הייתה מאז ומעולם בכל רחבי העולם, והשפה הקולנועית נבנתה והשתכללה על ידי יוצרי קולנוע רבים ומגוונים, מתרבויות שונות ומדינות שונות.
תעשיית הסרטים של הוליווד הייתה ועודנה גורם משמעותי בתעשיית הקולנוע העולמית ומהווה מרכיב דומיננטי בהיסטוריה של התחוםBordwell, David, Janet Staiger, and Kristin Thompson. The classical Hollywood cinema: Film style & mode of production to 1960. Columbia University Press, 1985.. חלק ממאפייניו של הקולנוע, כפי שאנו רואים אותו כיום – הושרשו לפעמים בשל סוגיות פוליטיות וחברתיות הקשורות בהיסטוריה של ארצות הברית, ומהוות חלק אינטגרלי בתולדות היצירה הקולנועית. מכיוון שהקולנוע כבר בימיו הראשונים שימש ויועד גם לבידור ההמונים, התקיים שיח על האופנים בהם הוא משפיע על החברה, או על השיטות בהן ניתן לרתום אותו להבניה של דעת הקהל.
שלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20: ראשית הקולנוע והקולנוע המוקדם
המצאות וחידושים מוקדמים
הבסיס להמצאת הקולנוע הוא בשלל טכנולוגיות והמצאות חדישות, רבות מהן בתחום הצילום: ממציאים שונים ברחבי העולם התחרו זה בזה על יצירת תצלומים חדים ומדויקים יותר, כמו גם על פישוט והוזלת תהליכי הצילום.. אולם המצאת הקולנוע היא בשל פיתוח היכולת ליצור אשליה של תמונה נעה. המכשירים הראשונים שאפשרו זאת, היו בעיקרם לשעשוע ובידור, כמו הקינטוסקופ, פנס הקסם והפנקיסטיסקופ, וכבר אז נטעו את היסודות הבידוריים של ענף הקולנוע.. עם זאת, חלק מפיתוחיו הראשונים של הקולנוע זכו לראות אור לראשונה דווקא בקונטקסט מדעי או מדעי-פופולרי, וגם זה אינו מקרי: תחילת ימיו של הקולנוע לוו במתח בין עניין מדעי וקוריוזיות בידוריתParis, Michael, ed. The First World War and popular cinema: 1914 to the present. Rutgers University Press, 2000.Elsaesser, Thomas, and Adam Barker, eds. Early cinema: space, frame, narrative. Bloomsbury Publishing, 2019..
אדוארד מויברידג' (1830–1904) היה החלוץ ליצור תמונה נעה מאוסף של תמונות סטילס. בשנת 1872 ניסה איש העסקים לילנד סטנפורד, מושל מדינת קליפורניה לשעבר לפתור את החידה העתיקה בנוגע לתנועת הסוסים – האם ישנו רגע בדהרת הסוס בו עוזבות כל פרסותיו את הקרקע והוא אינו נוגע באדמה. לפתרון הבעיה, הניח מויברידג' סוללת מצלמות שצילמו סוס דוהר. לצפייה בתמונות פיתח את הזואופרקסיסקופ, שאפשר להריץ אותן במהירות זו אחר זו..
המצאת המקרן והמצלמה
1895: צרפת – ההקרנה של האחים לומייר
האחים לומייר (לואי ז'אן, 1864–1948; אוגוסט מארי לואי ניקולא, 1862–1954) נולדו ליד העיירה בזנסון שבצרפת, אך גדלו בעיר ליון. אביהם ניהל חנות לצילום ושני האחים עבדו בחנותו. לואי היה הכימאי ואוגוסט המנהל. המהפכה של האחים לומייר, נבעה אפוא לא מהטכנולוגיה שפיתחו, אלא בשל השימושים פורצי דרך בהמצאות של אותה העת. ראשית, הם היו הראשונים לצאת ולהסריט במרחב הציבורי, ושנית, את הסרטים שצילמו, הם הקרינו על פני מסך מול קהל, הן קהל של מבקרי כנסים מדעיים והן, החל משלב מסוים, מול קהל משלם.. האירוע המכונן של המדיום החדש היה ב־28 בדצמבר 1895, כאשר האחים לומייר הקרינו בבית קפה בפריז מול קהל מזדמן ומשלם מספר סרטים קצרים, בני כדקה, כולם מעשה ידי צמד האחים, בין הסרטים שהוקרנו אז ניתן למנות את "יציאה ממפעלי לומייר" ו"סעודת התינוקת". הסרטים הראשונים של האחים לומייר היו דומים באופיים ולבשו צורה של הסרטה בלונג־שוט של סיטואציות יום יומיות. אגדה אורבנית ידועה (וככל הנראה שגויה) בעולם הקולנוע קשורה בסרט "רכבת נכנסת לתחנה". על פי הסיפור, כאשר הסרט הוצג לראשונה, הקהל חש כל כך מאוים על ידי התמונה המרגשת של רכבת בגודל טבעי, כשהיא מגיעה ישירות לעברם, עד כדי כך שחלק מהאנשים ברחו ממקומם. על אף שסביר כי הסיפור לא נכון, הוא מצליח להעביר משהו מעוצמת הפלא שהיווה עבור הקהל המוקדם המדיום הוויזואלי הזה.
כחלוצי אומנות הקולנוע, ביססו האחים לומייר את השפה האמנותית החדשה שרק החלה להתעצב. ההשפעות הראשונות על הראינוע נבעו מהאמנויות שהיו קיימות באותה העת; מצד אחד, אמנויות הציור והצילום השפיעו על השפה הוויזואלית של הסרטים הקצרים בבניית הפרספקטיבה, ויצירת עומק של הדמויות והעצמים בפריים. מצד שני, עוד לא התחדדו ההבדלים בין הראינוע ובין התיאטרון ובעיקר תיאטרון הוודוויל בו שולבו רבים מהסרטים), כשבדומה לאמנות הבמה, נחשבו האירועים מחוץ לטווח הצילום "מאחורי הקלעים". ועל אף שטכנית ניתן היה להזיז את המצלמה אל דמות שנעה מחוץ לטווח התמונה, תפיסתית הדבר לא נעשה.. השראות עיצוביות נוספות הגיעו מהעיתונות, ובעיקר העיתונות הסנסציונית. התוצר, לפחות בהשוואה לסרטיו של אדיסון, שם דגש על בנייה נרטיבית מלאה יותר, כשסרט לומיירי עקב אחר פעולה או רעיון קצר מתחילתו ועד סופו. על כן יש הטוענים שהאחים לומייר חשבו קולנועית משלב מוקדם.
ארצות הברית – תומאס אדיסון
בארצות הברית, בשנת 1893, הציג הממציא תומאס אדיסון, יחד עם עוזרו ויליאם קנדי דיקסון, את הקינטוסקופ; מכשיר אשר באמצעותו ניתן היה לצפות בסרטים על ידי השחלת מטבע והצפייה נעשתה באמצעות "תיבת הצצה" – קופסה מלבנית שהכילה את מנגנון ההקרנה, כאשר הצופה ראה את הסרט דרך עדשת זכוכית בראש המכשיר. צילום התמונות לקינטוסקופ נעשה גם הוא על ידי המצאה משותפת של השניים – הקינטוגרף; מכשיר שאפשר לצלם רצף תמונות במהירות רבה.. אדיסון אמנם הקדים את האחים לומייר בפיתוח מצלמת הקולנוע הראשונה והמקרן הראשון, אך בשל קשיים ברישום הפטנט מחוץ לארצות הברית, עקפו אותו האחים לומייר בטכנולוגיה רווחית יותר. בנוסף, הקינטוסקופ של אדיסון אפשר לצופה אחד בכל פעם לצפות בסרט, והקרנה פומבית לא הייתה אפשרות בטכנולוגיה שיצר. רק לאחר הצלחת הסינמטוגרף של האחים לומייר עבר אדיסון, בעיקר באמצעות עבודתו של דיקסון לפני שזה עזב את החברה, לפתח טכנולוגיה חלופית שאפשרה הקרנה פומבית.
אדיסון ראה בקולנוע בעיקר כלי שעשוע, ובזה התמקדה מרבית עבודתו; אולם בחידושיו ובמעשיו השפיע על עתיד הקולנוע כולו. מבחינת השפה הוויזואלית, סרטיו של אדיסון היו גם הם קצרים מאוד ובעלי שוט אחד; אולם החידוש בסרטיו היה חיפוש היכולות הייחודיות של מצלמת הקולנוע וניסיון ליצירת אפקטים מיוחדים. בדרך זאת למשל, החלה להיבנות תשתית תפיסתית על היכולת של הקולנוע לשחק בחלל ובזמן – שלא כבתיאטרון לדוגמה. אדיסון גם היה הראשון שהשתמש בפורמט של 35 מ"מ לסרט הצילום, שהפך לפורמט הסטנדרטי והמקובל.. בהמשך, התנהלותו של אדיסון בהיבט הכלכלי והמשפטי – גם תהיה המניע להגירה של העוסקים בתחומי הקולנוע מניו ליורק לאזור לאס אנג'לס, ולהקמתה של הוליווד.. לבסוף, אדיסון היה גם הראשון להקים אולפן לצילום סרטים, גם אם בעיקר מכיוון שפיתוחיו הראשוניים הקשו מאוד על צילום בחוץ בשל גודל המצלמה ואופן תפעולה המסורבל.
בין הסרטים שהפיק בתקופה זו, ניתן למנות את הנשיקה (1896), חייו של כבאי אמריקאי (1903) ושוד הרכבת הגדול (1903), כששני האחרונים בוימו על ידי אדווין סטנטון פורטר, לו שמור תפקיד מפתח בצמיחת הקולנוע האמריקני.ממוזער|250 פיקסלים|צילום מתוך הסצנה בסרט "מסע אל הירח" (1902).
הקולנוע המוקדם - קולנוע האטרקציות
הקולנוע לא צמח מן המוכן עם סט של נורמות אסתטיות וגם לא עם בסיס של קונבנציות מוסכמות על הכלל. הוא צמח כצורה של בידור קוריוזי, אחת ממגוון של צורות בידור ויזואליות בתרבות הפופולרית של סוף המאה התשע עשרה. הרעיון של "ללכת לראות סרט" עוד לא היה קיים, והקרנות של סרטים ראשונים שולבו במופעים גדולים יותר, מופעים שלא פעם שילבו קריינות ומוזיקה.
בתחילת ימי הקולנוע רוב הסרטים היו סרטי "אקטואליה", כלומר סרטים שהציגו סצנות לא בדיוניות, למשל סיפורי מסע של הצלמים או סרטים שתכליתם להציג מקומות ואנשים "אקזוטיים" (כך במקור) או אפילו, החל משלב מוקדם יחסית, סרטי חדשותGrainge, Paul, ed. Film histories: an introduction and reader. Edinburgh University Press, 2007.. גם סרטים שהציגו דמויות ומקומות מפורסמים היו פופולריים, למשל ערים גדולות או אנשי מלוכה. כך גם לגבי אירועי ספורט ותהלוכות משמעותיותמסט, ג’רלד, et al. קיצור תולדות הקולנוע. מהד’ 6, האוניברסיטה הפתוחה, 2003.. סרטי אקטואליה מכל הסוגים הללו חלקו מספר תכונות משותפות: הם צולמו באמצעות מצלמה על חצובה, שמוקמה רחוק מספיק כדי לראות ולקלוט את כלל הגוף האנושי (ולרוב מעט מעל ומתחת למצולמים, למשל חלקים מהרצפה). לרוב, עצם הצילום ולכידת התנועה היו האטרקציה המרכזיתGunning, Tom. "The cinema of attraction [s]: Early film, its spectator and the avant-garde." Theater and Film: A Comparative Anthology 39 (1986)., ולא נדירים המקרים בהם הקהל הוקסם בעיקר מתנועת האלמנטים שברקע הפריים, למשל תנועת העלים ברקע הסרט "סעודת התינוקת".
עם זאת, חשוב לציין שקולנוע שבימינו ייקרא "בדיוני" נכח בקולנוע המוקדם כבר מהרגע הראשון, למשל בסרט של האחים לומייר "הגנן המשקה מושקה" שהציג סצנה מבוימת על גנן ועוזרו או בסרט "הנשיקה" של אדיסון שהציג נשיקה מבוימת בין בני זוג. סרטים אלה אופיינו במשחק תאטרלי, אך מעבר לכך דמו מאוד לסרטי האקטואליה, כולל אי הנעה של המצלמה ומרחקי צילום. בהתאם, ההבחנה בין הז'אנרים ככל הנראה לא נכחה אז באותם מונחים. עד 1903, פחות או יותר, רוב הסרטים שיצאו להפצה ולהקרנה אופיינו במבנה בן שוט יחיד שאורכו כאורך הסרט (בערך דקה). מ-1903 ועד 1907, פחות או יותר, ניתן להבחין בעלייה מהירה באורך הסרטים, ולהתחלה של התרחקות מתבנית האטרקציה. ועדיין, המבנה של שוט לסצנה נשמר. לאחר שההתלהבות הראשונית מאטרקציית התנועה החלה להתפוגג, החלה תנועה לעבר קולנוע שהדגש בו נרטיבי יותר. ז'ורז' מלייס משמש כסמן מעבר.
ז'ורז' מלייס – פיתוח הקולנוע הנרטיבי
ז'ורז' מלייס (1861–1938) החל את דרכו כקוסם, מומחה באשליות, במקור תוך לקיחת השראה מהודיני. בעוד סרטי הראינוע הראשונים היו צילומי סרטי אקטואליה בודדים, מלייס השתמש בכלי החדש כדי לספר סיפור כדרך הרגל.. מלייס היה הרפתקן ויצירתי, ושכלל את השימוש בראינוע במגוון צורות: הסרטים שלו כללו תפאורות ססגוניות במקום צילומים ריאליסטיים של המציאות, הם גם כללו אפקטים מיוחדים ופעלולי מצלמה. הסיפורים היו סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה, והיו אף סרטים שצבע בצבע. הצילום של מלייס, עם זאת, היה בדומה לסרטים של האחים לומייר – לונג שוט של המתרחש ללא תנועת מצלמה ועם עריכה מינימלית בתוך הסצנה (בדומה לצפייה בהצגת תיאטרון, אך עם הבדלים ניכרים בתוך כך), אולם החידוש בסרטיו היה החיבור בין הסצנות כדי ליצור סיפור.. חידוש נוסף שלו היה בשימוש בנרטיבים מורכבים יחסית כדי לייצר בסיס לטריקים שלו, מה שזיכה את סרטיו בתווית של "סרטי טריקים" והשפיע מאוד על בניית קומדיות עתידיות כמסגרת לשלב בה סלאפסטיק, כפי שאפשר לראות למשל אצל צ'פלין, קיטון ולוידThompson, Kristin, David Bordwell, and Jeff Smith. Film history: An introduction. New York: McGraw-Hill, 1994.. לבסוף, מלייס נחשב לראשון שיצר סרט פוליטי שמטרתו להשפיע על דעת הקהל, בסרטו על פרשיית דרייפוס בה הקפיד על דמיון רב בין השחקנים לבין האישים ההיסטוריים שאותם ביקש לדמות.
הקולנוע המוקדם, ולמעשה עד מלחמת העולם הראשונה, הובל בידי מספר חברות הפצה צרפתיות, אליהן יצטרפו מאוחר יותר איטליה וארצות הברית. אחד הביטויים המובהקים ביותר לכך הוא שבמדינות רבות בעולם היה זה הקולנוע הצרפתי שהגיע ראשון. צרפת, ובהמשך גם איטליה, נדרשו לפנות ולהסתמך על השוק הבינלאומי משלב מוקדם מאוד, בעיקר מכיוון שהשוק המקומי שלהן היה קטן לעין שיעור מהשוק האמריקני, למשל.
בתוך כך, המודל הכלכלי היה עדיין מודל של מכירת עותקים מהסרטים וחוקי זכויות יוצרים חלו בשלב זה רק על טכנולוגיית הצילום, בשונה מעל הסרטים עצמם. שילוב האלמנטים הללו הביא לפרקטיקה של העתקה הדדית כל אולפן מסרטי חבריו. זו הייתה תעשייה מאו גלובלית, אבל זו גם הייתה תעשייה שהתקשתה לשמור על היקפי הרווח של תחילת דרכה.
קולנוע של אינטגרציה נרטיבית - תחילת תקופת הראינוע
עד סביבות אמצע העשור הראשון למאה העשרים הקולנוע הסתמך בעיקר על היכרות חוץ דיאגטית עם היצירה המוצגת, או, במקרים אחרים, על מפרש חיצוני שמציג כל סרט ולעיתים קרובות גם מסביר אותו תוך כדי התרחשותו. כך, למשל, סרטים על יצירות ספרותיות מפורסמות הציגו את רגעי השיא באופן ויזואלי, אך נעדרו את רגעי הקישור ועל כן בהיעדר עזרה חיצונית או היכרות מוקדמת לא ניתן היה להבין אותם. מרגע ששככה ההתלהבות, עם זאת, הקולנוע המוקדם נקלע למשבר: כיצד למכור עוד עותקים מסרטים? איך לשמר את הרווח?. כניסיון התמודדות, פנו יוצרי הקולנוע ואולפנים (אז המונחים היו קרובים בהרבה מבימינו) לשים את הדגש על הקולנוע כמספר סיפורים. אולם כאן הם נתקלו במגבלה: הקולנוע המוקדם חסר את הקונבנציות והכלים שיעזרו לו לספר סיפורים שניתנים להבנה בלעדי מציג סרטים. לכן, לאורך מספר רב של שנים, הקולנוע המוקדם החל להתחלף בהליך גילוי מחודש ששילב כתוביות אמצע וסוגים חדשים של עריכה (עריכת המשכיות למשל) מתוך מטרה להקל על הקהל לעקוב אחרי המתרחש. הליך זה התבסס לא אחת על מעין דיאלוג בין האולפנים והחברות לבין המוסד החדש של ביקורת הקולנוע.Keil, Charlie. Early American Cinema in Transition: Story, Style, and Filmmaking, 1907–1913. University of Wisconsin Pres, 2001. שתיים מדמויות המפתח בתהליך הזה, גם אם לא הבלעדיות (גם לאסכולת ברייטון שמור מקום מרכזי בתהליך), היו פורטר וגריפית המוקדם (תקופת סרטיו בחברת ביוגראף בין 1906–1908 בה ביים למעלה ממאתיים סרטים). בתקופה זו של אינטגרציה נרטיבית גם עלה מאוד אורך הסרטים, התקבלה ההבנה שיחידת הבסיס הקולנועית אינה הסצנה אלא השוט, ובעיקרון רוב הדקדוק הקולנועי כבר היה מבוסס בסופה.
בתקופה זו גם ממוסדים בתי הקולנוע הראשונים, והקולנוע הופך מזוהה עם תרבות עממית יותר. כתוצאה מכך, פניקות ציבוריות מתעוררות - בעיקר בארצות הברית - כתוצאה מערבוב מעמדי, מגדרי וגזעי בבתי הקולנוע הראשונים (שבארצות הברית זכו לשם "ניקלודיאונים" כיוון שעלות הצפייה בתוכנית בת שעה בהם הייתה ניקל). כדרך מענה, מוקמים גופי צנזורה עצמיים על תעשיית הקולנוע המצומצמת, שתקפים הן לקולנוע אמריקני מקומי והן לקולנוע שמבקש לזכות בהפצה בארצות הברית. בארצות הברית עצמה, זו גם התקופה של מעבר תעשיית הקולנוע ממזרח ארצות הברית למערבה, שכן תומאס אדיסון החל לנהל מלחמת פטנטנטים על המצלמות ועל הסרטים שלו. לצורך כך, החל אדיסון לתבוע אולפנים רבים בבתי המשפט המקומיים על הפרת זכויות, מתוך מטרה ליצור מונופול. המערב האמריקני, שעוד היה מיושב בדלילות באותה תקופה, היה פטור מחוקי זכויות היוצרים באותה התקופה ובהתאם אדיסון לא יכול היה לתבוע את האולפנים בו. זה הבסיס להקמתה של הוליווד.
אדווין סטנטון פורטר – חידושים בצילום ובעריכה
אדווין סטנטון פורטר (1870–1941) היה במאי בחברה של תומאס אדיסון, ונחשב לאחד מאבות העריכה הקולנועית; סרטו "שוד הרכבת הגדול" (1903) נחשב לנקודת ציון דרך משמעותית בתולדות תעשיית הקולנוע. בסרט זה, כמו גם בסרט קודם בשם "חייו של כבאי אמריקני", ביקש פורטר לשלב בין העקרונות של מלייס ושל אסכולת ברייטון כדי לייצר מקום בקולנוע לחלומות ולמחשבות שמובעים באופן ויזואלי. פורטר היה גם מהראשונים בארצות הברית לשלב אבטיפוס של העריכה הצולבת. בשני סרטיו הגדולים אף הציע שימושים מוקדמים בקלוז-אפ, מהלך ששימש כאחת האטרקציות בסרט. יש הטוענים, למשל מסט, שפורטר תרם רבות להתנעת המסלול לעריכת ההמשכיות, כחלופה למונופול של העריכה לפי סמיכות. עם זאת, שני סרטיו הגדולים עדיין מפגינים גם עריכה עוקבת, כלומר שסצנות שמתרחשות בו זמנית מוקרנות האחת אחרי השנייה: ב"שוד הרכבת הגדול", למשל, אנחנו רואים את השודדים קושרים את שומר הכספת ולאחר מכן ממשיכים לשדוד את הנוסעים ברכבת ובורחים עם הכסף, ורק אז אנחנו חוזרים אחורה כדי לראות כיצד שומר הכספת משוחרר בידי ילדה צעירה ולאחר מכן מזעיק את השריף ואנשיו כדי ללכוד את השודדים.
ד. וו. גריפית
ממוזער|שמאל|250 פיקסלים|תמונה מהסרט "הולדתה של אומה": השתוללות אנשי הקו קלוקס קלאן
הקולנוע זכה לדחיפה גדולה בשל יצירתו של הקולנוען האמריקני ד. וו. גריפית, שיש המחשיבים למאסטר הראשון של הקולנוע כאמנות. גריפית התחיל את הקריירה הקולנועית שלו בתור שחקן (הוא זכה, למשל, לשחק באחד מסרטיו של פורטר), אך מהר מאוד התחיל גם לצלם ותוך זמן קצר גם קיבל הזדמנות לביים. סרטיו הראשונים היו במסורת שהייתה באותם ימים, סרטים קצרים בני כמה דקות, לרוב ללא עריכה אלא הדבקה פשוטה עם עלילה סימבולית בלבד, אולם לאורך השנים בהן עבד בחברת "ביוגרף" גם שכלל כמה מהכלים שפיתחו קודמיו, יותר מכל את העריכה הצולבת שהפכה לסימן ההיכר שלו יחד עם קונבנציית "ההצלה ברגע האחרון".לתיאור וניתוח ביקורתיים של מאתיים הסרטים שלו בחברת ביוגרף, ראו Gunning, Tom. DW Griffith and the origins of American narrative film: the early years at Biograph. University of Illinois Press, 1994. כמה מסרטיו המפורסמים מתקופה זו כוללים את "הווילה המבודדת" מ-1909 ואת "מתפעלת תחנת לונדייל" מ-1911. בסרטו "הנערה ומשמורתה" מ-1912 חזר ועיבד מחדש את סרטו של פורטר "שוד הרכבת הגדול" מתוך ניסיון להציג את האפקטיביות שבסגנונו החדש.
בשנת 1915 ביים את סרטו החשוב והמפורסם ביותר "הולדתה של אומה", סרט שיש המסווגים שלא בצדק כסרט הראשון באורך מלא. הסרט, בכיכובה של ליליאן גיש, עסק במלחמת האזרחים האמריקאית. במקור הסרט נקרא גם "עם שבטי הקו קלאקס קלאן" ולמעשה עסק בכח הלבן הגזעני במלחמת האזרחים. הסרט נחשב לבעל תרומה משמעותית מאוד להתפתחותה של שפת הקולנוע, וגם לזה שהציב את הקולנוע לראשונה כמסוגל ליצור קולנוע אמנותי.תיאור נגדי מציעים תומפסון ובורדוול, שמדגישים סרטים כדוגמת "כביריה" כקודמים לו. Thompson, Kristin, David Bordwell, and Jeff Smith. Film history: An introduction. New York: McGraw-Hill, 1994. הבנייה הדרמטית של סצנות, השימוש בקלוז אפ כדי ליצור הזדהות רגשית, הקונספציה שאחרי שוט של אדם מסתכל יבוא הדבר שהוא רואה וכו', כל אלה אמנם לא הומצאו על ידי גריפית' אך זכו מצידו לשכלול משמעותי מאוד טכנית ודרמטית כשגרם להם לעבוד בסינרגיהFabe, Marilyn. Closely watched films: an introduction to the art of narrative film technique. Univ of California Press, 2014.. שנה לאחר הסרט הזה ובעקבות התקפות חוזרות ונשנות על גזענות מביים גריפית את "אי-סובלנות" (1916) שעוסק במעשי אי-סובלנות בהיסטוריה. בסרט ארבעה סיפורים, אחד בארצות הברית של אותה תקופה, השני בבבל, השלישי מתרחש בפאריס של המאה ה-16 והאחרון מתרחש בפרובינקית יהודה בעת משפטו של ישו. הסרט כלל סצנות המונים ותפאורות בגובה עשרות מטרים, מצלמות שהועלו עם מעליות, ובעיקר ספק שכלול וספק המצאה בדמות העריכה התמטית. בשונה מבסרטו הקודם, עם זאת, סרט זה הצליח הרבה פחות בזמן אמת ועבר זמן רב עד שזכה להיחשב ליצירת מופת. סרטיו הבאים של גריפית, כדוגמת "פריחות שבורות" כבר היו, כתוצאה מכך, בקני מידה מצומצמים יותר ובהתאם זכו גם להצלחה מועטה יותר, כלכלית וביקורתית.Ben Brewster, “Early Film Periodization,” in American Cinema’s Transitional Era: Audiences, Institutions, Practices, ed. Shelley Stamp and Charlie Keil (Berkeley: University of California Press, 2004)
אירופה של עד סוף "המלחמה הגדולה"
עד סופה של מלחמת העולם הראשונה - "המלחמה הגדולה" בעגה האירופית דאז - השליטה בתעשיית הסרטים העולמית הצעירה הייתה בידיים אירופיות, בעיקר בשליטה צרפתית ובמידה פחותה מעט יותר איטלקית (ארצות הברית, שהתמקדה ראשית כל בהשתלטות על אתרי ההקרנה התוך אמריקניים, הייתה באותה תקופה במקום השלישי בתחום ייצוא הסרטים). במפתח התקופה הזו ניצב המעבר לאתרי הקרנה קבועים, תהליך שהשפעותיו היו מרחיקות לכת: עם המעבר לאתרי ההקרנה הקבועים התבסס הפורמט של קהל חוזר שמחפש סרטים חדשים, כשרוב הציבורים במדינות השונות פקדו את הראינוע לפחות פעם ביוםBowser, Eileen. The transformation of cinema, 1907-1915. Vol. 2. Univ of California Press, 1994.. כיוון שהקהל חזר, המודל של מכירה ורכישה של סרטים הפך מהר מאוד ללא יעיל - יש פחות שוק להקרנות חוזרות של אותו הסרט - ובהתאם המודל החדש התבסס כהשכרה של סרטים מידי האולפנים לידי אתרי ההקרנה ולזמן מוגדר. בשל כך, ולאור העלייה התלולה בהיקפי הצפייה, נדרשו תעשיות הראינוע לבדל עצמן זו מזו, מה שדרש עלייה באיכויות ההפקה ומדרוג של סרטים ושל אתרי הקרנה: אתרים שמקרינים סרטים חדשים ואתרים שמקרינים סרטים ותיקים יותר, באחרים, כמובן, הצפייה בהם עולה פחות. כדי להצדיק את הבידול הזה נדרש ייצור של "הייפ" סביב הסרטים החדשים, מה שמכריח שיווק, ושיווק מחייב תאריכי הקרנות ידועים מראש. יותר מזה, המודל האמור מתבסס על כך שהסרטים מצדיקים את ההייפ, ועל כן נדרשה עלייה נוספת בערכי ההפקה, כמו גם ייצור סרטים שמסוגלים להחזיק ערב שלם. מכאן הצורך להאריך אותם, ואכן מתחילה כאן עלייה תלולה מסרטים של סליל אחד (חמש עשרה דקות) לסלילים רבים (למשל ארבעה סלילים או שעה). מי שהובילו את המעבר הזה, כאמור, היו בעיקר צרפת ואיטליה, כשארצות הברית הצטרפה מאוחר יותר והגיעה לפרקה עם המלחמה. המעבר לשוק סרטים גלובלי שמתמקד בסרטים באורך מלא נשא איתו משמעויות רבות עבור תעשיית הקולנוע, הן בתוך אירופה והן מחוץ לה. ומכיוון שהשווקים האירופים היו קטנים מאוד במדינות הבית, נצרכו הסרטים האירופים להסתמך בעיקר על הצלחה בינלאומית. לכן, בשנים שבין 1907-1914 ניתן לראות מרוץ של תעשיות הראינוע השונות להשתלט על שווקים במדינות אחרות, מה שהתבטא גם בניסיונות ראשונים לבדל את הסרטים של החברות השונות, ובהמשך לכך גם את הסרטים של המדינות עצמן, זה מזה. כך החל לצמוח ראינוע צרפתי ייחודי, כמו גם איטלקי ובריטי. ומבחינות אלו תהליך ההיבדלות התגבר במהלך המלחמה עצמה ובעיקר לאחריה: המלחמה ייצרה בידוד בין התעשיות השונות, כשהמדינות פוצלו לפי מחנות המלחמה, ושוק הראינוע העולמי עבר פיצול מחודש. עולם הראינוע של אחרי המלחמה נראה כבר אחרת, כשהיחידה שהרוויחה מהפיצול והבידוד מבין המדינות האירופיות הלוחמות הייתה גרמניה, שנאלצה ליצור שוק ראינוע מתפקד.
ממלחמת העולם הראשונה עד סופו של עידן הראינוע
ארצות הברית הופכת למובילת הקולנוע העולמית
עד מלחמת העולם הראשונה, הייתה זו צרפת שהובילה את תעשיית הקולנוע העולמית. עם זאת, מלחמת העולם הראשונה שינתה את יחסי הכוחות הללו, ובזמן שבצרפת נשלחו אנשי תעשייה לחזית והתיכו פילם של סרטים ישנים לסוליות נעליים, בארצות הברית ניצלו את הזמן כדי לבנות תעשייה משגשגת בתקציב גבוה פר-סרט. ארצות הברית, שהצטרפה מאוחר למלחמה (וגם אז, באופן מאוד מוגבל), ניצלה את הזמן והמשאבים כדי להעלות את איכות ההפקה וכדי למכור סרטים לבתי הקולנוע שבמדינות הלוחמות, בעיקר באמצעות השתלטות על הסצנה הבריטית כהתחלה להשתלטות עוקבת בשאר שוקי אירופה. כך, הפכה ארצות הברית למעצמת הקולנוע העולמית. בעיקר צלח הדבר בזכות המעבר של התעשייה למערב ארצות הברית וכחלק מכך ההקמה של הוליווד, שכן השילוב של פטור מזכויות יוצרים ואקלים נוח יותר לצילום לאורך כל השנה אפשר לה להפיק סרטים בתקציבים גבוהים יותר ובמספרים רבים יותר. אחרי המלחמה, כשתעשיות הסרטים האירופיות ניסו לקחת את המושכות חזרה, הן כבר לא היו מסוגלות לכך: כבר לא היו להן המשאבים להתחרות בארצות הברית מבחינת ערכי הפקה ומבחינת שליטה על שוקי הבית. גם הצמיחה הכלכלית המהירה של כלל מדינות המערב אחרי המלחמה לא הקלה, שכן ארצות הברית רק חיזקה את הובלתה.
הוליווד, משלב מוקדם, הובלה בידי אולפנים גדולים ואולפנים קטנים. המנהלים והמקימים של אותם אולפנים היו אנשי עסקים, ובהתאם הם ניהלו את האולפנים השונים כעסקים לכל דבר ועניין. במקביל, חלקם היו בקשר קרוב לקונגרס וקידמו לצורך כך את הוליווד כתעשייה לאומית כל אמריקאית, כולל קידום ערכים אמריקניים כחלק "שקוף" בתוך הסרטים השונים. גם לכך הייתה השפעה על התעשיות באירופה, שרבות מהן פנו ליצור סרטים לאומיים משל עצמן. האולפנים ניצלו את שיטת הכוכבים שהחלה מתפתחת כדי להוסיף לספקטקל הקולנועי, ולצורך כך ייצרו קולנוע הוליוודי שנטה (1) להתמקד בגיבור/ה מוכוון מטרה, שמכשולים עומדים בינו לבין מימוש מטרה זו, (2) הסרט בנוי היה מסצנות שמחוברות באמצעות קשרי סיבה ותוצאה לכדי שני קווי עלילה מצטלבים (שלרוב אחד מהם היה רומנטי). (3) הדמויות נבנו כטיפוסים בססיים, אך המוטיבציות של הדמויות מצאו עצמן מובהרות באופן ברור הן חיצונית והן פנימית לאורך הסרט. (4) הקולנוע ההוליוודי, מהרגע הראשון, כיוון להיות בהיר יותר מאשר חסכן ויעיל בהעברת המסרים, העלילות ורגשות הדמויות בו. ארבעה מאפיינים אלה, שכל אחד מהאולפנים הציע עליהם את הווריאציה שלו (וכך גם לגבי הבמאים בתוך כל אחד מהאולפנים), הפכו מזוהים יותר מכל עם סט של קונבנציות ז'אנריות לכדי יצירת הסגנון ההוליוודי הקלאסי, עליו נעשות וריאציות למעשה עד היוםKeil, Charlie, and Ben Singer, eds. American cinema of the 1910s: themes and variations. Rutgers University Press, 2009.Bordwell, David. The way Hollywood tells it: Story and style in modern movies. Univ of California Press, 2006.. הכוכב-היוצר המשפיע ביותר של התקופה הוא צ'ארלי צ'פלין, ששינה באופן משמעותי ובולט לעין את ז'אנר הקומדיה הסלאפסטיקית.
צ'ארלי צ'פלין
צ'פלין התחיל את הקריירה הקולנועית שלו באולפני קיסטון, שם החל לפתח את דמות הנווד המזוהה איתו למעשה עד היום. כיוצר סרטים שפעל בכל המישורים האפשריים (בימוי, כתיבה, הפקה, הלחנה, משחק, אבל גם הקמה של ארגונים ואולפנים ולובינג) צ'פלין היה, בשיאו, הדמות המזוהה ביותר בעולם הקולנוע. לאחר שב-1919 היה אחד המקימים של חברת ההפקות "יונייטד ארטיסטס" התאפשר לו להפיק סרטים בעצמו במנותק מהאולפנים הגדולים. בתוך כך, הוא שיחק תפקיד מרכזי בהקניית מעמד לסרטי הקומדיה, שעד 1919 הוקרנו כאפרטיף לסרטים באורך מלא אך לא כאירוע המרכזי כשלעצמם (הוא לא היה לבד בזה, תרמו לכך גם לויד וקיטון, אך השפעתו הייתה הגדולה ביותר על המהפך). בעקבות צ'פלין, סרטי קומדיה החלו להפוך לאירועים מרכזיים, והובילו לשילובי ז'אנרים ראשונים כדוגמת החיבור של הקומדיה לרומנטיקה. צ'פלין, ובדומה לו גם לויד וקיטון, השתמשו במבנה של הסיפור הקולנועי כמסגרת לשורה של טריקים, פעלולים, ובדיחות ויזואליות ובתוך כך ייצרו לראשונה דמויות קומיות בעלות מוטיבציות ורצונות. לכך הייתה השפעה רבה על המשך ז'אנר הקומדיה.
שיאה של תקופת הראינוע באירופה
עד מלחמת העולם הראשונה, הייתה זו צרפת ששלטה בתעשיית הקולנוע העולמית, כשמעט אחריה התמקמה איטליה. אחרי המלחמה, לעומת זאת, מצאו עצמן סצנות הקולנוע האירופיות בעמדת חיסרון שכן בזמן שבאירופה נלחמו, הקולנוע האמריקני, שנוצר במדינה שלאורך רוב המלחמה הייתה נייטרלית, ניצל את הזמן כדי "לכבוש" את בתי הקולנוע האירופיים ולהשתלט על רוב זמני ההקרנה. כתוצאה מכך, ברוב מדינות אירופה הוקרנו יותר סרטים אמריקניים ממקומיים (במקרה של בריטניה התוצרת המקומית הגיעה לשפל של 5% מסך ההקרנות) ותעשיות הקולנוע המקומיות ביקשו לבדל עצמן מהקולנוע האמריקני כדי לנסות לזכות בנתח שוק מסוים. זה הבסיס שמתוכו נוצרה ההפרדה בין קולנוע אירופי לקולנוע הוליוודי, ושיוך הערך הנורמטיבי העודף לתוצרת אירופית, כמעין אסופת יוצרים "רצינית" יותר.
תנועות האוואנגארד בצרפת
בצרפת, עולות שורה ארוכה של תנועות אוואנגארד שמבקשות לייצר קולנוע אמנות. כך, תנועת הקולנוע האימפרסיוניסטי צמחה כתוצאה מעבודתם של אבל גאנס, ג'רמיין דולאק, ג'אן אפשטיין ואחרים, שביקשו כולם ליצור קולנוע שמצד אחד ממצה את מה שהיה בעינם החלק המהותי במדיום (הצילום והעריכה) ומצד שני מדגיש את העולמות הרגשיים של הדמויות המרכזיות. מתוך ניסיון מודע ליצור קולנוע "איכות", וברמות משתנות של הצלחה כספית, פיתחו האימפרסיוניסטים הצרפתים את המונח "פוטוג'ני" שמבקש להמשיג את האופנים הפרטיקולריים והייחודיים שבהם נשקפים אובייקטים לסוגיהם בפני המצלמה, אופנים שמשתנים כמובן אם מביטים עליהם מזווית אחרת או דרך מנסרות וטשטושי עדשה. כך, באמצעות משחק על הדרכים בהן המצלמה מצלמת ובאמצעות טריקים של עריכה קצבית שפותחו החל מסרטו של גאנס "הגלגל" מ-1922, ביקשו האימפרסיוניסטים הצרפתים לחשוף צדדים חדשים במציאות כפי שזו נשקפת מהמצלמה ולחשוף בתוך כך עולמות רגשיים מורכבים. סרטו של אבל גאנס "אני מאשים" מ-1919 היה כתב האשמה חריף כנגד צדדים מסוימים במלחמת העולם הראשונה, למשל התוקפנות הגרמנית, ובתוך כך ביקש לבטא את הכאב העצום שחוותה צרפת במלחמה כל כך יקרה כספית ואנושית, סרט זה גם נחשב לסרט שהזניק את התנועה הקולנועית, ולאחת מפסגות יצירותיה. הוא כולל עריכה של צילומי מלחמה לתוך הסרט וסיקוונס בו המתים במלחמה דורשים שהחיים יהיו ראויים להקרבתם. ג'רמיין דולאק, בינתיים, ביימה את הסרט הראשון שנחשב לסרט פמיניסטי ("גברת בודה המחייכת" מ-1923), שהתמקד לא מעט באופנים בהם הזלזול של הבעל באשתו מוביל לעיוות עולמה, וכן את הסרט הסוריאליסטי הראשון ("הקונכייה ואיש הים", מקדימה בכך את דאלי ובונואל במספר חודשים).
לצד הקולנוע האימפרסיוניסטי, צמחו (בעיקר) בפריז שורה של תנועות אוואנגארד ניסיוניות עוד יותר, כמו הסוריאליזם, הדאדא, הקולנוע האבסטרקטי וגם סרטי הנפשה ראשונים, ואפילו כמה מהסרטים הראשונים שייחשבו בעתיד לסרטים דוקומנטריים ובתוכם סימפוניות הערים. רבים מעקרונות התנועות הללו ישולבו בעתיד לסגנון הפאן-אירופי, ובמקביל מטבע הדברים מובילי הסצנות הכירו אחד את השני ולא פעם למדו האחד מן השני, לא פעם כנגד רצון המורים.
הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני
התקופה האקספרסיוניסטית בקולנוע נחשבת לאחת מתקופותיה היותר מפורסמות של האמנות השביעית. עם זאת, השאלה אילו סרטים נכללים תחת הכותרת היא שאלה שעדיין מעוררת ויכוחים רבים בספרות ההיסטורית-קולנועית. חשוב לזכור, כמו כן, שהיו לצד התנועה האקספרסיוניסטית גם תנועות אחרות חזקות מאוד בגרמניה, כמו תנועת סרטי הרחוב ותנועת סרטי הקאמרשפיל, ושמתוך חלק מהתנועות הללו (למשל תנועת האנימציה האבסטרקטית שהוביל פרנסואה לגר הצרפתי) עלו גם סרטים מהסוג של "עלילות הנסיך אחמד", סרט האנימציה הראשון באורך מלא. עד אותם ימים הקולנוע בגרמניה לא נטל חלק חשוב בעיצוב זרמים ותפיסות אומנותיות שולטות והקולנוע האקספרסיוניסטי היה בעצם הפעם הראשונה שבה הקולנוע (בשונה מהציור, למשל) היווה את עמוד השידרה של התנועה האמנותית המובילה של אותה התקופה. למעשה, שימש הקולנוע האקספרסיוניסטי כאחד ממחולליה העיקריים של התנועה האקספרסיוניסטית בכללה. הסרט שנחשב לחלוץ הוא הקבינט של ד"ר קליגרי משנת 1920. כבר בסרט זה עוצבה תפיסת העולם של הקולנוע האקפרסיוניסטי, על דרכי הצילום התאטרליות-מעוותות שלו, השימוש הרב במשחקי אור וצל, הצילום באולפנים, תפאורת הקרטון הבולטת, המשחק הגרוטסקי והאיפור המוגזם. הקבינט של ד"ר קליגרי נחשב גם לשימוש המפורסם הראשון בסיומת טוויסטית. מה שאפיין יותר מכל את הקולנוע האקספרסיוניסטי הוא שימוש בדרכים לעוות את מה שמופיע מול המצלמה. זאת בשונה מהאימפרסיוניזם הצרפתי שהתמקד בשינויים באיך שהמצלמה מצלמת. עם זאת, עד אמצע שנות העשרים פותח סגנון קולנוע פאן-אירופי ששילב מכל הסגנונות הללו.
סרטים אחרים שמקובל לשייך לאקספרסיוניזם הגרמני כוללים את "נוספרטו" של מורנאו, שבהמשך יעבור למסורת הקאמרשפיל (סרט המעבר "הצחוק הגדול" מ-1924 סיקרן מספיק את האולפנים ההוליוודיים כדי שאלה "יעזרו" לו להגר לארצות הברית) ואת פריץ לאנג היהודי, בינתיים, שהוציא ב-1927 את "מטרופוליס" שנחשב לסרט האחרון של התנועה האקספרסיוניסטית. גם הוא, הפעם כתוצאה מהחקיקה הנאצית, יעבור לארצות הברית. אך לא לפני שיצלם את סרטו המפורסם על הניבלוגים, סרט שהפך ליצירה הלאומנית החביבה על היטלרזנד, שלמה. הקולנוע כהיסטוריה : לדמיין ולביים את המאה העשרים. עם עובד, 2002..
הקולנוע הסובייטי בתקופת הראינוע – אפקט קולשוב והמונטאז'
משלב מוקדם בתולדות המשטר הקומוניסטי, דגש משמעותי הושם על הניסיון ליצור קולנוע סובייטי מקדם מהפכה. כך נולד הקולנוע הסובייטי האילם, שהתחיל למעשה בניסוי שעורך קולישוב עם השחקן הרוסי איוון מוז'וחין לצד סרט התעמולה הסובייטי הראשון "הרפתקאותיו של מר מערב בארצות הבולשביקים", גם הוא של קולשוב. בניסוי, מצלם קולישוב את השחקן מוז'חין כאשר האחרון מביט לתוך המצלמה ללא הבעת רגשות בגלוי כלל, ובמקביל הוא מצלם מגוון של שוטים כגון אישה רעבה ללחם, אלמנה, צלחת מרק, ילדים משחקים וכו'. בחדר העריכה הוא מדביק את השוטים לצד פרצופו של מוז'וחין. בבדיקה מול קהל מגלה קולישוב שהצופה משליך את רגשותיו על פניו של מוז'וחין, וכך כאשר הקהל צופה באלמנה בוכה ומיד לאחריה בפניו של מוז'וחין הרי שהוא נראה לצופה בוכה או עצוב, וכשהוא מקרין את אותם פריימים של מוז'וחין ולפניהם צלחת מרק, הקהל מפרש את מוז'וחין כרעב. תפיסה זו הביאה את קולישוב לקבוע שהמהות של שוט לא נקבעה על ידי התוכן של השוט עצמו אלא ממיקומו היחסי של השוט ביחס לאלה שבאים לפניו ואחריו, כלומר שתפקיד מפתח שמור לעריכה. תלמידיו של מוז'וחין, ובתוכם אייזנשטיין, ורטוב ופודובקין, לוקחים את התובנות הללו כמה צעדים קדימה.
סרגיי אייזנשטיין, המפורסם בתלמידיו, מצמצם את הרעיון עוד יותר וקובע שהמהות של שוט נקבעת בעצם בקאט. רעיון זה מביא אותו לפיתוח של תאוריית המונטאז' הקולנועי האייזנשטיינית. באמצעות תיאוריה זו, ובאמצעות כישרון רב בסיפור סיפורים ויזואלי, אזיינשטיין הופך להיות יוצר קולנוע מוערך ובסרטיו השונים, בעיקר (אך לא רק) אלה האילמים, קונה את מקומו בקאנון הקולנועי, בסרטים כגון "שביתה" (1925), "אוניית הקרב פוטיומקין" (1925), ו"אוקטובר" (1927), מבקש אייזנשטיין לייצר קולנוע שפועל במישורים רגשיים ורעיוניים כאחד, ומתוכם "אוניית הקרב פוטיומקין" ובעיקר סיקוונס "מדרגות אודסה" מתוכו הופכים לחלק מחומרי הלימוד של בתי ספר ומחלקות לקולנוע בשלל אוניברסיטאות. בהמשך יביים את סרטי הקולנוע המדבר "אלכסנדר נבסקי" (1938), "איוון האיום" (1938) ועוד. עם זאת, אייזנשטיין פחות הצליח למשוך קהל בתוך ברית המועצות עצמה, ועיקר הצלחתו טמון בשוק הקולנוע האמנותי הבינלאומי. יש הטוענים שזו הסיבה המרכזית לכך שהמשיך לקבל תקציבים ליצירת סרטים.
מלבדו פעלו באותה תקופה מספר יוצרים בולטים נוספים, שאחד מהם היה דג'יגה ורטוב שם עט של יוצר קולנוע חדור מטרה בשם דוד קאופמן. ורטוב התעסק בעיקר בתחום שהיום מוגדר כדוקומנטרי (בזמנו טרם הומצא המונח) וטען שמטרת הקולנוע היא להציג את האמת על המצב בו חיים הפועלים בעולם ולפרק את האשליה שמציבה התרבות הבורגנית, כמו גם הקולנוע העלילתי. סרטו המפורסם ביותר הוא האיש עם מצלמת הקולנוע שיצא בשנת 1929 וזכה להצלחה רבה, בעיקר בזירה הבינלאומית גם כן. 5 שנים אחר כך ביים את שלושה שירים על לנין. בין לבין, ולמעשה החל מאמצע שנות העשרים, ורטוב היה אחראי על רבים מבין סרטי החדשות שהוצגו בברית המועצות הצעירה. עם זאת, הוא התקשה להסתגל לקולנוע המדבר ומעט אחרי "שלושה שירים על לנין" (שמדבר רק בחלקו) מצא עצמו בלא עבודה.
הסגנון הפאן-אירופי האילם
דרך התמודדות אחרת עם ערכי ההפקה הגבוהים בהרבה של ארצות הברית הייתה יצירה של קו-פרודוקציות בין מדינות אירופיות, מה שעזר לייצר סגנון קולנוע אירופי משותף שניצל את הגילויים והפיתוחים של תעשיות הקולנוע האמנותיות השונות. אחד הנציגים הבולטים של סגנון זה היה קרל תאודור דרייר הדני, שסרטיו השונים הופקו בשלל ארצות והמפורסם שבהם - "הפסיון של ז'אן דארק" - הופק בצרפת ב-1928. בסרט זה שילב דרייר מהסגנונות שמנינו כדי לבטא את עולמה הרגשי של ז'אן דארק בעודה נשפטת ואת תחושת ההתעלות שממלאת אותה ההשגחה האלוהית. ממוזער|250 פיקסלים|כרזה המבשרת על מהפכת ה"שמיענוע" - סרט מדבר ומזמר
250px|שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|אל ג'ולסון, בסרט "זמר הג'אז".ממוזער|250 פיקסלים|תידה בארה, מכוכבותיו המוקדמות של הסרט האילם, בסרט "קלאופטרה" (1917)
המעבר לקולנוע המדבר
המעבר בארצות הברית
הראינוע מעולם לא היה באמת אילם: בין אם אלה המסבירים מתחילת ימיו ובין אם זה הליווי המוזיקלי, הראינוע תמיד היה קולנוע, וצלילים היו חלק מהחבילהAbel, Richard, and Rick R. Altman, eds. The sounds of early cinema. Indiana University Press, 2001.. עם זאת, אין ספק שהחל מאמצע שנות העשרים החלו ניסויים אינטנסיביים הרבה יותר בשילוב דיאלוג מסונכרן בסרטים. מתקופה זו והלאה, הכרזות על "עידן חדש במדע ובקולנוע" הפכו בארצות הברית לעניין שבשגרה וחברות רבות התחרו זו בזו בניסיון להיות הראשונה שהסינכרון בה "עובד" - גם שיש התאמה, כמובן, אולם גם שהקול נעים וההליך יחסית לא יקר מדיCrafton, Donald. The talkies: American cinema's transition to sound, 1926-1931. Vol. 4. Univ of California Press, 1999.. כתוצאה מכל האמור, נוצרו דרכים רבות לחבר בין ויזואליה לקול ורוב הדרכים נמצאו לא יעילות ולא מוצלחות: הן לא הצליחו קופתית. בין הדרכים הרלוונטיות היו, למשל, גרסאות ראשוניות של קליפים, בהן לא נדרש סינכרון מלא בין תנועות שפתיים וצליל ועל כן הן יכולות היו לעבוד. החידוש של "זמר הג'אז", אם כן, לא היה בהיותו הסרט המדבר הראשון, גם לא היה בהיותו הסרט הראשון שמדבר בחלקו. במקום, "זמר הג'אז" היה הסרט הראשון שכלל מידה מסוימת של דיאלוג מסונכרן והצליח בקופות. בשל ההצלחה שלו, התחילה תוך שנים ספורות תנועה לכיוון מעבר לקולנוע מדבר כולו, ושנתיים לאחר מכן כבר נדיר היה למצוא סרט אילם בקולנוע האמריקני. שנתיים ספורות מההצלחה של "זמר הג'אז", גם רוב הקולנוע האירופי עבר לקולנוע מדבר, על אף קשיים מסוימים שהתעוררו בשל עלויותיו הגבוהות. בכל מדינה, היה סרט אחר שהוגדר "כמדבר כל כולו הראשון", אך בסופו של דבר על פי רוב סרטים אלה היו מינוריים יותר במידת הצלחתם או בחשיבותם ההיסטורית.
הראינוע דועך והקולנוע מזנק
עם ההצלחה של "זמר הג'אז", החלה כאמור תנועה גוברת והולכת להשלים את המהפכה, בעיקר בשל הצבעתו של הקהל ברגליים. אולם מהלך זה עורר מספר בעיות עבור התעשייה הבינלאומית: (1) הזכויות על הטכנולוגיות של לכידת וסינכרון הקול לא היו בידי האולפנים בארצות הברית, או בידי מקביליהם במדינות אחרות. כתוצאה מכך, היה פחד מוצק בעניין האפשרות לאבד שליטה על הסרטים, או אפילו "רק" לשלם אחוז מסוים מהרווחים של אותם סרטים. (2) עלויות ההקלטה היו מראש גבוהות מאוד והיו תעשיות שלא עמדו בהן. כך, למשל, עבור התעשייה הגרמנית המשגשגת הפכה העלות הגבוהה של הפקת סרטים מדברים רבים ללא יעילה ולא כדאית כלכלית. (3) בנוסף, הטכנולוגיות הרבות היו עדיין יחסית ראשוניות, והן עשו רעש רב. כתוצאה מכך, נאלצו האולפנים השונים לקבע את המצלמות במעין חדרים נפרדים. לכך היו שתי השלכות בעייתיות: האחת היא שתנועות מצלמה הפכו למשימה בלתי אפשרית, ובהתאם הצילום היה סטטי יותר. בניסיון להתמודד עם כך אולפנים רבים צילמו סצנות רבות מכמה מצלמות, מה שהקשה על סידורי תאורה מיטביים. (4) הקולנוע האילם נחשב היה לאמנות אוניברסלית, שבאידיאל אפילו לא דורשת כתוביות אמצע ועל כן גם לא ידיעת קרוא וכתוב. התחושה הייתה שמבחינות רבות אפשר ליצור סרטים שפונים לכלל העולם. הכניסה של הדיבור כחלק אינהרנטי מהתעשייה משמעה היה סיום לחלום הזה שכן לעמים שונים שפות שונות. בניסיון לכפר על כך, בתחילת הדרך היו ניסיונות לצלם ולהקליט סרטים מסוימים בכמה שפות, תוך שימוש בשחקנים שונים אך תוך שמירה על אותם סטים של תפאורה (כמו גם על תרגום נאמן יחסית של התסריט). גם הפרקטיקה הזו הייתה יקרה מאוד, ובשלב מסוים ויתרו עליה. משהו מהגלובליות של הקולנוע האילם אבד כתוצאה מכך. (5) לבסוף, עבור יוצרים ויוצרות, כמו גם שחקניות ושחקנים רבים, היכולת לעבוד בקול נפגעה, למשל כי הקול של שחקנית או שחקן מסוימים לא "עבר" או כי לכתוב ולביים סרט עם דיאלוגים נאמרים דרש סט מיומנויות מסוים שנבדל מזה שהיה רלוונטי לקולנוע האילם. כך, למשל, סגנון המשחק השתנה, והתרחק מהמורשת התאטרלית לכיוון ריאליסטי יותר.
התגובות של אושיות הקולנוע השונות בפועל היו בהתאם מגוונות. צ'פלין, למשל, במשך למעלה מעשור המשיך ליצור סרטים אילמים או אילמים למחצה מתוך מטרה להמשיך במה שעבד עבורו עד אז. גרטה גרבו, מנגד, סירבה בתחילה לדבר בקולנוע במשך כשלוש שנים. במאים מסוימים כדוגמת בורזגי הצליחו במעבר, אך אחרים כדוגמת ממוליאן ניסו לצלם קטעים מסוימים בקול ואחרים באופן אילם. ועם זאת, עבור רבים אחרים שימש המעבר לדיבור הזדמנות חדשה, ומרלנה דיטריך, למשל, פרצה באמצעות יכולת השירה שלה לא פחות מבאמצעות יכולת משחקה. גם עבור היצ'קוק, המעבר לקולנוע מדבר אפשר ליצור מותחנים מהירים יותר.
המעבר לסאונד המסונכרן בשאר העולם
בעוד שההיסטוריה של מערכות הסאונד המסונכרן בגרמניה מתחילות לכל המאוחר ב-1918, זה רק בעקבות ההצלחה האמריקנית של סרטים כדוגמת "נגן הג'אז" שגרמניה ביקשה להתחרות בארצות הברית (כהמשך של מלחמת העולם הראשונה בכלים אחרים). בין 1928-1929 היו ניסיונות מצד התעשייה הגרמנית לחסום את כניסת הסאונד האמריקני לאדמות ואולמות גרמניה, כולל ניסיונות משפטיים. אולם האמריקנים השיבו מלחמה בדמות חרם על הקולנוע הגרמני ועל הקרנה באולמות גרמניים של סרטים אמריקניים. עד שהתבהרו הדברים, תקופת חוסר ודאות זו האטה מאוד את כניסת הסאונד לגרמניה, ובתוך כך את כניסת מערכות סינכרון הסאונד הגרמניות: האולפנים העדיפו להפיק סרטים אילמים, מחשש שלא יוכלו לייצא אותם לארצות הברית (יש לזכור שרוב האולמות הגרמניים עוד לא היו ערוכים להקרנות סרטים עם סאונד מסונכרן). הסרט המדבר הראשון שהופק בגרמניה הופק עוד ב-1928, אך בשל אי הוודאות הוקרן רק ב-1930. עם זאת, עד 1935 היו כל האולמות ערוכים לקולנוע המדבר. בשנים שבין לבין, האולפנים הגדולים גילו שהחרם לא עובד, בין השאר כיוון שהאחים וורנר ו-RKO (שהובילו את מהפכת הסאונד בארצות הברית) החלו בהליך רכישת זכויות לקרנה בגרמניה. חברת טכנולוגיות הסאונד ההמסונכרן הגרמנית, בינתיים, פעלה כדי שמדינות נוספות יאסרו כניסה של טכנולוגיות סאונד אמריקניות לתוכן. ביולי 1930 נערכה פגישה בין הקבוצות הניציות ואזורי מכירת הטכנולוגיות חולקו בין גרמניה וארצות הברית מבחינת אזורי השפעה. חלוקה זו שרדה, ללא שינויים משמעותיים, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בברית המועצות, בינתיים, התחילו הדברים מאוחר יותר, תחילה באמצעות שליחת משלחות לארצות הברית וניסיון בעייתי לייצר מערכת סאונד מסונכרן עצמאית (1929), ולאחר מכן באמצעות העתקה של המערכת האמריקנית תחת שם חדש. עד 1931 נוצרו כבר מספר סרטים מדברים ראשונים בברית המועצות, וסרטים אילמים מסוימים שוחררו לאקרנים מחדש עם רצועות קול חדשות. עם זאת, ומבחינה כלכלית, המעבר לקולנוע התרחש בזמן מורכב עבור ברית המועצות: תחילת תוכנית חמש השנים הראשונה, שהתרחשה לצד השפעות המשבר הכלכלי של 1929 (הדרישה למוצרי הייצוא הסובייטיים המרכזיים, למשל החיטה, צנחה פלאים, מה שפגע מאוד בכלכלה הסובייטית). חמישה סרטים מדברים יצאו, בהתאם, ב-1931 ורק חמישים ושניים סרטים מדברים יצאו ב-1959 (כלומר מספרים נמוכים). יותר מזה, רק ב-1938 ברית המועצות הגיעה לנקודה בה מחצית מאולמות הקולנוע בה הותאמו לקולנוע מדבר. בתי קולנוע בכפרים נותרו ללא התאמות לסאונד מסונכרן והם נאלצו להמשיך להקרין קולנוע אילם. בזמן שעבר עד יוני 1941 (הפלישה הגרמנית לברית המועצות) עדיין נמצאו אולמות ללא יכולת להקרין סאונד מסונכרן בברית המועצות.
בצרפת, לאון גומונט ביקש ליצור קולנוע מדבר משלב מוקדם מאוד בעידן הראינוע, אולם זה רק בשנת 1928 שגומונט הצליח להציג תוכנית הקרנה של סרטים קצרים ופיצ'ר להם הוספה רצועת שירה בשלב העריכה. ועם זאת, בעוד שמניעיו היו קרובים מאוד לאלה של האחים ורנר, השליטה בשוק הקולנוע בצרפת הייתה בידיים אחרות: גרמניה, ובמידה פחותה ארצות הברית (בעיקר אולפני פרמונט). החל מ-1929 החל מרוץ צרפתי לייצר פיצ'רים מסונכרנים. בשל דרישות התפעול, הפיצ'רים הללו נוצרו בעיקר בלונדון, עד שבצרפת עצמה חווטו האולפנים. גם בגרמניה הופקו מספר סרטים צרפתיים בתקופה זו, בעיקר בברלין. משלב מוקדם לאחר מכן, היו גם הפקות גרמניות בצרפת עצמה, מיד מרגע שהחיווט המחודש של האולפנים למטרות סינכרון סאונד ותמונה הסתיים. כתוצאה מהצורך לחווט, ועד שזה הושלם, צנחה מאוד איכות ההפקה של הקולנוע הצרפתי הצעיר, אולם עד 1930 חיווט האולפנים הושלם. עד 1934 גם חיווט אולמות ההקרנה הושלם, כשהמקור לפער הזמנים הוא שאולמות רבים היו קטנים ועצמאיים, ונדרש משא ומתן עם כל אולם שכזה בפני עצמו. הבמאי שמזוהה יותר מכל עם התקופה הזו בצרפת הוא רנה קלייר, וסרטיו המדברים הראשונים זכו להצלחה עולמית.
בבריטניה, בינתיים, החלו לחקות את ארצות הברית בהצגת סרטים קצרים ומופעי וודוויל לפני הפיצ'רים כבר באמצע שנות העשרים, אך חקיינות זו לא הניעה את תעשיית הסרטים הבריטית לעבור לקולנוע בו יש סינכרון בין קול לתמונה. גם סרט כמו "זמר הג'אז" לא הצליח להיות זרז, אולם הסרט הבא של ג'ולסון "הטיפש ששר" מ-1929 כבר היה אופרה אחרת. החברות המובילות בארצות הברית, "ווסטרן אלקטריק" ו-RCA הובילו את המירוץ לבעלות על מערכות סאונד מסונכרן בכל האולמות והאולפנים, עם עזרה מסוימת מהתעשייה המקומית. ב-1933 נותרו אולמות קטנים בודדים שלא התאפשר להם להקרין קולנוע עם סינכרון בין קול לתמונה. אולם מבחינת חברות ההפקה והאולפנים המעבר היה מורכב יותר, בשל העלויות הגבוהות של הקולנוע ביחס לראינוע, וכן בשל ירידה בהיקף ההשקעות הבריטיות בתעשיית הקולנוע. גם לסרטים האילמים האחרונים היה חלק בקושי, שכן מרגע שהתחיל המירוץ רווחי הסרטים האילמים בהם הושקעו סכומים כבירים צנחו פלאים, ובהתאם היה מחסור בכספים במערכת. כאן נכנסת חברת ההפקה הצעירה של ג'ון מקסוול, שהפיקה באופן אילם וכן גם באופן מסונכרן את סרטו של היצ'קוק "סחיטה" וכיוונה את הסרט להתחרות לא בארצות הברית אלא בהפקות אירופיות וכן גם בהפקות מ"חבר העמים הבריטי". הסרט התגלה כהצלחה אדירה, והפך למודל עבור התעשייה הבריטית מבחינת הפקת סרטים בגודל בינוני. לצד אלו, המירוץ הוליד גם שורה של סרטי יוקרתיים בתקציב גדול עבור תחרות בשוק האמריקני, אולם מספרם היה נמוך יותר.ממוזער|250 פיקסלים|מכשיר הוויטפון
שנות ה־30 וה־40 בארצות הברית: תור הזהב
שנות השלושים בקולנוע האמריקני
בעקבות ההצלחה של "זמר הג'אז", פנה כאמור הקולנוע האמריקני (ומעט לאחר מכן גם הקולנוע ברוב שאר העולם) למעבר בגדול מוחלט לסרטים מדברים. בשנת 1931 המעבר הושלם, ונראה היה שהוליווד בשיאה: כתשעים מיליון צופים וצופות בשבוע, מתוך אוכלוסייה של כמאה מיליון אמריקניים. בעוד שאסתטית כלל שנות השלושים היו חלק מתור הזהב ההוליוודי, כלכלית המצב היה מורכב מעט יותר: "השפל הגדול" הגיע להוליווד ב-1931, אחרי השנה המצליחה שלה בכל הזמניםSchatz, Thomas. The genius of the system: Hollywood filmmaking in the studio era. Macmillan, 1996.. ההשפעה של המשבר הכלכלי, בטווח המיידי, כמעט הפילה ארבעה מבין חמשת האולפנים הגדולים (MGM הייתה היחידה לפרוח בתקופה זו), ואילולא התערבות מסיבית מצד המשקיעים ואנשי העסקים של וול סטריט, לצד הרפורמות שרוזוולט ניסה לבצע, סביר שלפחות חלקם היו נופלים. חלק משמעותי מהקושי היה קשור בבעלות האולפנים דאז על בתי הקולנוע: אלפים מהם נסגרו, אחרים עמדו ריקים. הקולנוע ההוליוודי איבד כשלושים מיליון צופים שבועיים, באותן שנים ראשונות למשבר. בניסיון להתמודד עם המשבר, פנו האולפנים לייצר סרטי ב' (B Movies) שאמנם הרוויחו פחות מהסרטים העיקריים מבחינת רווח ממוצע פר-סרט, אך שהביטחון ממכירת הכרטיסים להקרנות שלהם - מכירה שתמיד התקיימה כחלק מתוכנית "דאבל פיצ'ר" (Double Feature) - אפשרה לאולפנים ולצוותי ההפקה להחזיק את הראש מעל המים.
במקביל לקשיים הכלכליים של תחילת תקופת השפל הגדול, התרחשו מאבקים סביב קוד הייז, אותו קוד של צנזורה עצמית שביקשה לקחת על עצמה התעשייה ההוליוודית כדי למנוע את האפשרות של צנזורה חיצונית ודרסטית הרבה יותר. במסגרת הקוד, תכנים מסוימים, בעיקר בענייני מיניות, אלימות ופוליטיקה, הוגבלו או אף נאסרו להצגה על המסך. עכשיו, בעוד שהקוד עצמו נוסח ב-1930, זה רק ב-1934 שניתן לראות החלה שלו. השנים בין ניסוח הקוד לבין החלתו המחייבת מכונות בספרות המקצועית תקופת ה"לפני הקוד" (Pre-Code) ואילו התקופה שאחרי החלתו היא תחילתו של תור הזהב ההוליוודי כפי שמוכר לנו היום: אלו השנים בהן לא רק הסגנון ההוליוודי (שבוסס בגדול כבר ב-1919) אלא גם התכנים שמוצגים במסגרת הקולנוע ההוליוודי הקלאסי התקבעו. בשנים של לפני הקוד, עם זאת, התחושה הייתה שכמעט ואין רסן על הוליווד, ובהתאם רבים הסרטים שיצאו אז מתחו את הגבולות של מה מותר להציג. כך, למשל, היכולת להציג מיניות, או להציג עמדות פוליטיות לא אמריקניות, זכו להצגות באופן חיובי והפצתם כמעט ולא נתקלה בבעיות. סרטי פשע שהציבו כמודל פושעים כמו אל קפונה, לדוגמה "פני צלקת" מ-1932 מתחו מאוד את גבולות המוסר האמריקניים. מכיוון אחר, סרט כדוגמת "הללויה, אני הומלס" מ-1933 הציב במרכז קהילה אוטופית ורומנטית של הומלסים סוציאליסטים, סרט שזכה לככב בו אל ג'ונסון, מי שמוכר לנו היום ככוכב של "נגן הג'אז" אולם דאז זכה למעמד של הבדרן המפורסם ביותר בעולםDecherney, Peter. Hollywood: a very short introduction. Oxford University Press, 2015.. סרטים אלה לא הגיעו במקרה, וסביר שרבות הסיבות לכך שתעשיית הקולנוע שמה להם סוף, אולם רבים מהשדים שהביאו להיחלשות של הוליווד לאורך רוב שנות הארבעים (למעשה למעט שנות המלחמה) פרצו לראשונה כבר אז, תקופה בה הוליווד נתפסה כמקום ליברלי וסוציאליסטי במיוחד.
השילוב של העזרה החיצונית (וול סטריט, וושינגטון) יחד עם החיפוש העיקש אחר פתרונות יצירתיים כדי לצאת מהמשבר הצליחו להרים את הוליווד חזרה החל מאמצע שנות השלושים. מאותה נקודה, נסקה התעשייה ההוליוודית חזרה לממדי ההצלחה שהכירה (בין שמונים לתשעים מיליון צופים שבועיים). במסגרת כך, שנת 1939 נחשבת לאחת השנים הטובות ביותר של הוליווד במישור האסתטי, גם אם לא תמיד הסרטים שמוכרים לנו מאז הצליחו בזמן אמת (כך, למשל, הסרט "הקוסם מארץ עוץ" הפסיד בזמן אמת מיליון דולר בסיכום הכללי, והחל להצליח ולהחזיר את ההשקעה מתקופת הטלוויזיה)..
ברמה ההפקתית, שנות השלושים היו גם תקופת השיא של שני מוסדות בעלי חשיבות היסטורית רבה עבור המסורת ההוליוודית: מוסד האולפנים, ולצידם מוסד הכוכבות. שני המוסדות קשורים זה בזה: האולפנים שיווקו עצמם דרך השחקנים, ואילו השחקנים נוהלו וזכו לתפקידים על פי הוראות האולפנים. לכל אולפן היה סגנון, וסגנון זה התקיים בעיקר בסרטי סוג א' (A Level Films, בשונה מסרטי סוג ב'). סרטי סוג א' האלה היו, בגדול, סרטים שהציבו במרכזם כוכבים וכוכבות והושקעו בהם, בהתאם, תקציבים גדולים כדי להצדיק את הפאר המבוקש. הכוכבים והכוכבות היו הפנים של התעשייה ההוליוודית, והאולפנים תפרו עבורם את הסרטים, בעיקר באמצעות המפיקים, התסריטאים והבמאים. את הסרטים היו מובילים במאים ותסריטאים, בהתאם להנחיות מלמעלה. חלק משמעותי מהתפקיד של התסריטאים והבמאים היה להבליט את הפרסונה של הכוכב/ת כחלק מהותי מהסרט, ואילו הכוכבים קיבלו/ייצרו פרסונות קבועות שאיתן קל יותר היה לזהות את השחקנים. כל המערכת הזו נועדה לייצר סרטים ברמת סיכון נמוכה, אך גם להשאיר מקום לשינויים ותיקונים אם הקהל לא מתלהב או לא משתף פעולה. כך, למשל, כוכבים שהסרט שלהם הצליח זכו להופיע בסרטים נוספים באותה הפרסונה, לא פעם בסדרות של סרטים שיצאו כל מספר חודשים, מתוך מטרה לבנות על ההצלחה. למי שפחות שפר הגורל, לא פעם היה ניסיון לגבש עבור אותם שחקנים ושחקניות פרסונות חדשות. האולפנים ניהלו את כל המערכת הזו, מבחינה עסקית, מניו יורק, ובשטחי הצילום וההפקה של האולפן בהוליווד צולמו סרטים במה שנהוג לכנות "כמעט סרט נע". המערכת עברה שינויים רבים מאז שנות השלושים, אולם חלקים מתוכה עדיין איתנו.
שנות הארבעים בקולנוע האמריקני
אם שנות השלושים היוו את השיא של עידן האולפנים הגדולים מבחינת שליטתם בתעשייה, ולמעשה גם תקופת שיא של ממדי צפייה, הרי ששנות הארבעים היו תקופה של עליות וירידות חדות מבחינה כלכלית. בהתאם, נהוג לחלק אותה לשלוש תקופות מרכזיות: (1) השנים 1940–1941 בהן המלחמה נערכה באירופה אך ארצות הברית הייתה בגדול נייטרלית והוליווד מכרה פחות ופחות כרטיסים. (2) השנים 1942–1945, בהן הקולנוע האמריקני גויס למאמצי המלחמה ומשהו מההצלחה הכלכלית הגדולה של שנות השלושים המאוחרות "חזר". לבסוף (3) שנות הארבעים שאחרי המלחמה, בהן הוליווד חזרה לשקוע מבחינת רווחיםSchatz, Thomas. Boom and bust: American cinema in the 1940s. Vol. 6. Univ of California Press, 1999.. לשקיעה שבתקופה הראשונה, כמובן, היו השלכות, הן על המוכנות של האולפנים לנסות רעיונות חדשים שהביאו יוצרים ויוצרות שמגיעים מבחוץ, והן על חיפוש אקטיבי אחרי פתרונות שיחזירו את הקהל. פתרון אחד בתקופת המלחמה היה לנסות "להמציא מחדש" את הז'אנרים הקלאסיים שפותחו לאורך שנות השלושים ולרתום אותם למאמצי המלחמה. פתרון אחר באותה התקופה היה שילוב מחודש של השפעות אירופיות, מה שהחל עם סרטים כדוגמת "האזרח קיין" (1941) והמשיך בז'אנרים חדשים כמו מה שלימים ייקרא "פילם נואר". המשותף לסרטים אחרונים אלה היה הניסיון להימנע מלהציג את המלחמה מפורשות (מה שלא מנע מחלקם להצביע עליה בעקיפין, חלק מסרטי הפילם נואר הללו גם ביקשו להצביע על הצדדים השליליים של הטבע האנושי). מהפתרון הראשון יצאו סרטים כדוגמת "קזבלנקה" (1942), מהשני סרטים כדוגמת "ביטוח חיים כפול" (1944).
התקופה שאחרי המלחמה, כאמור, הייתה גם כן תקופה של שקיעה עבור שוק הסרטים ההוליוודי שתקופת המלחמה עזרה לו להתעשת. חלק מהשקיעה הכלכלית של תקופה זו קשור היה במודל המשפחה הבורגנית בפרברים, מודל אליו פנו ציבורים רבים מבין החיילים המשוחררים ומשפחותיהם הצעירות. במסגרת כך, הרבה מהמשפחות הצעירות פנו לאזורים מרוחקים מאוד ממרכזי הערים ומבתי הקולנוע הגדולים. גם קשיים לייצא סרטים לשווקים מחוץ לארצות הברית התגלו כבעייתיים. היה למשל ניסיון במדינות אירופיות רבות (בעיקר בריטניה, איטליה וצרפת) לחסום יבוא לתוכן של קולנוע אמריקני, מתוך מטרה לקדם קולנוע מקומי.. לכך חשוב להוסיף את חוסר היכולת לייצא סרטים מעבר ל"מסך הברזל" וכן לשינויים פוליטיים בארצות הברית עצמה: סוף שנות הארבעים היא גם התקופה של תחילת המקרתיזם. ולכל אלה הצטרפו הקשיים שהערימה הטלוויזיה המסחרית הצעירה.
הקולנוע בשאר העולם, משנות השלושים ועד סוף מלחמת העולם השנייה
הקולנוע באיטליה הפשיסטית
הקולנוע באיטליה הפשיסטית היה בעיקרו קולנוע אסקפיסטי, שזכה לתקציבי ענק מרגע שהחל המעבר לקולנוע המדבר. הוא אופיין, עם זאת, בסגנונות רבים שהמפורסם שבהם היה "סרטי הטלפון הלבן". אולם בנוסף אליו, ולא מעט בעקבות עבודותיו המוקדמות של בלאזטי, ביקשו סרטים רבים לחזור לאתרי הצילום ולא פעם גם לנצל שחקניות ושחקנים לא מקצועיים, תוך השענת הערכים הפשיסטיים כך שישחקו לפי דרישות הציבור האיטלקי חובב הסרטים. כל הסרטים הללו כיוונו להתנגדות להוליווד, אולם הקומדיות, המלודרמות והסרטים ההיסטוריים ביקשו לבדר לפני כל דבר אחר. בהתאם, הם לא הציגו אידאולוגיה אחידה ובמקרים רבים גם ביקרו במרומז את השלטון הפשיסטי הקיים. הקולנוע ההוליוודי עדיין הצליח יותר ממקבילתו המקומית, עם זאת, ובהתאם הצלחת התעשייה המקומית הייתה חלקית מאודLandy, Marcia. Fascism in film: the Italian commercial cinema, 1931-1943. Vol. 11. Princeton University Press, 2014.. כל האמור נכון עד סוף שנות השלושים, כלומר עד חתימת ההסכם בין מוסוליני לבין היטלר. משלב זה, המדיניות נעה לכיוונים אידאולוגיים מוצקים יותר. זו גם התקופה בה הדיון בריאליזם צובר תאוצה, כולל סרטים ראשונים של ויסקונטי ורוסליני. ישנה טענה כי עיקר השפה האסתטית של הקולנוע הנאו-ריאליסטי גובשה למעשה כבר בתקופה הזו.
הקולנוע בגרמניה הנאצית
שמאל|ממוזער|250px|"ניצחון הרצון" בבימוייה של לני ריפנשטאהל.
הקולנוע הנאצי, ברובו ועד למלחמה, היה מהתעשיות הגדולות והרווחיות ביותר באירופה, גם בתקופת המשבר הכלכלי של תחילת שנות השלושים. בשנות שלטונו של היטלר הופקו כ-1150 סרטים, מתוכם רק מעטים היו סרטי תעמולה של ממש. בין סרטי תעמולה אלה, הרוב לא הצליחו כלכלית. כך, למשל, סרט כמו "היהודי הנצחי" של פריץ היפלר, נכשל בקופות (אין זה הופך אותו לפחות חמור, עם זאת). מנגד, "היהודי זיס" של וויט הארלן הוקרן בפני עשרים מיליון גרמנים ועוד כעשרים מיליון צופים במדינות הכבושות, כולל בפני שומרי המחנות. גם סרטה של לני ריפנשטאל "ניצחון הרצון" היה הצלחה קופתית גדולה, בשונה מ"ניצחון הרוח" שהופק שנה קודם לכן. על אף המיעוט היחסי של סרטי תעמולה, אין כל ספק שרבים מהם הוקרנו במשך תקופות ארוכות והוחזרו לא פעם מהאוב. ועדיין, עיקר הקולנוע בגרמניה הנאצית התמלא בסרטים אסקפיסטיים, מאוד בדומה לקולנוע שמילא את איטליה הפאשיסטית: דרמות משפחתיות, קומדיות קלילות וכו'. סרטים אלה נאלצו, אמנם, לתאום את עולם הערכים הנאצי, ורבים מהם היו גזעניים או בעיקר לאומנים, אך הם לא נדרשו להיות בוטים באופן שאפיין את סרטי התעמולה הגרמניים, אותם גבלס הזמין במיוחד.Hake, Sabine. Popular cinema of the Third Reich. University of Texas Press, 2002.
הקולנוע בסין של לפני מאו
שנות השלושים, בעיקר בשנחאי, נחשבות לתור הזהב הראשון של הקולנוע הסיני, ואת הקולנוע שמאפיין אותו ניתן לחלק (לא בלי בעיות) לשתי מערכות ניגודים עם קשר מסוים בינן: מן הצד האחד קולנוע לאומני לעומת קולנוע סוציאליסטי, וכן מהצד השני לקולנוע פרוגרסיבי לעומת קולנוע שמדגיש ערכים של צרכנות. ישנה כמובן קורלציה בין הקולנוע הסוציאליסטי לבין הקולנוע הפרוגרסיבי, אולם אין הלימה מלאה. עם זאת, החל מ-1932 רוב הסרטים הסיניים יוצאים כנגד ניצול העניים והעניות הרווח בסין, ובמקביל רוב הסרטים הסיניים הללו גם עודדו רגשות לאומיים כנגד פלישת זרים (בעיקר כחלק מהאיום היפני, והניסיונות להתפייס איתו) כך שנדיר למצוא סרט שמייצג באופן טהור את אחד הצדדים בהבחנות שלעיל. הרבה מאופן הביטוי של המאבקים האידאולוגיים הללו היה בבניית סרטים סביב דמויות נשיות והמאבקים היומיומיים שלהן. באמצעות סיפורים מלודרמטיים אלה התאפשרה גם ביקורת מוגבלת על השלטון. בתוך כך, גוף הצנזורה בסין הוקם בסוף 1930 ויצא מתוך גישה שהדגישה את התרומה והסכנה בפדגוגיה וחינוך דרך הקולנוע. החל מ-1934 התהפכו היוצרות ואגף הצנזורה שויך מחדש, הפעם לתעמולה הפוליטית. כך, אם בתחילה הדגש הושם על איך לחנך נכון את העם הסיני המפוצל, הרי שמרגע המעבר למחוזות התעמולה השאלה הפכה לכיצד ליצור את הסובייקטים הפוליטיים כך שיתאימו לאידאולוגיה הלאומנית של השלטון דאז. מה שלא יהיה, רוב הצנזורה הייתה כנגד סרטים מערביים שהציגו ייצוגים לא מחמיאים של סינים, כך שאת עיקר הסרטים הסיניים שנוצרו בתקופה זו זכו להפיק האולפנים השונים למעשה עד תום. תקופה זו גם מאופיינת במעבר לסרט המדבר, מעבר שאולפנים שונים ביצעו בהפרש של שנים האחד מן השני. רק ב-1937 המעבר לקולנוע מסונכרן מבחינת תמונה וקול הושלם. מאותו רגע (שגם גבל בפלישה היפנית לסין, יש לומר), רצועות הקול הפכו לכלי לגיבוש זהות לאומית: למשל באמצעות שילוב פסקול מערבי (אפילו קלאסי) בזמן הצגת ודיבור דמויות שליליות, ושילוב רצועת פסקול סינית שורשית עבור דמויות חיוביותLim, Song Hwee, and Julian Ward, eds. The Chinese cinema book. Bloomsbury Publishing, 2020..
הקולנוע באירופה לאחר המלחמה
הנאו־ריאליזם האיטלקי
היה זרם משפיע בקולנוע שנוצר באיטליה בשלהי מלחמת העולם השנייה ודעך בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. כראי למצב הקשה ששרר באיטליה שאחרי המלחמה, הנאו-ריאליזם עסק בעיקר בקשיי היום-יום של בן מעמד הפועלים ושאר המעמדות הנמוכים בחברה: ייאוש, עוני ותבוסות לאן שלא יפנה. העיסוק נעשה תוך הדגשת ההתנגשות שבין האדם לסביבתו, בין הסבל הרגשי של הפרט לבין המציאות הפיזית הקשה. הנאו-ריאליזם דגל בריאליזם קיצוני ובחשיפה בוטה של המציאות החברתית הקשה של אותה התקופה. מבחינה סגנונית הוא ניכר בהשקעה מינימלית בסגנון ובתפאורה, שהתבטאה בעיקר בצילום מחוץ לאולפן ובשימוש בשחקנים לא-מקצועיים.
הגל החדש הצרפתי
היה תנועה קולנועית בשנות השישים של המאה ה-20. סרטי הגל החדש הצרפתי נשאו לרוב אופי אקזיסטנציאליסטי ועסקו בנושאים כמו הדגשת תפקידו של היחיד בקבלת האבסורדיות שבקיום האנושי. המסרים עצמם לא הועברו רק בעזרת תוכן הסרטים ועלילתם, אלא גם בעזרת טכניקות בימוי וצילום שונות וחריגות יחסית ששימשו כאמצעי אמנותי להעברת המסר ביצירה. הבמאים צילמו ברחובות, כשהם דוחים את רעיון הצילום באולפן.
שנות ה־50 וה־60: המלחמה הקרה ומלחמת ווייטנאם
שנות החמישים והשישים, הביאו איתם גם שדרוג של ז'אנר ישן ואת אלפרד היצ'קוק, אמן סרטי המתח והמסתורין. היצ'קוק פיתח את ז'אנר סרטי הדרמה והמתח לאין ערוך, ובחן את ערנות הצופה עם סרטיו, תוך שהוא מתמקד ביצרים האפלים ביותר של המין האנושי. עם סרטיו הגדולים נזכרים "פסיכו", "חלון אחורי" ו"ורטיגו". כמו כן הייתה תחייה קצרה של מחזות הזמר, והקומדיות הרומנטיות, שוב על רקע מלחמת העולם השנייה, הפעם החזית הייתה הרבה יותר אופטימית מבעבר. סרטי הראווה ההוליוודים הופקו בשנים אלו ועימהם נמנים "חלף עם הרוח", "ספרטקוס" של קובריק, ו"לורנס איש ערב" של דייוויד לין.
המלחמה הקרה והמקארתיזם
בשנות החמישים והשישים, תקופת מלחמת קוריאה ווייטנאם והחלמת אמריקה מזוועות מלחמת העולם השנייה, פרח ז'אנר סרטי המפלצות. אמנם סוג זה של סרטים החל לפעול כבר בתקופת הסרט האילם (בין הבולטים שבהם: "דרקולה" ו-"פרנקנשטיין"), אולם מוראות המלחמה הציפו שוב את הפחד מהקומוניזם, ערכיות האומה האמריקנית והפחד מפצצת האטום והקידמה הטכנולוגית. דבר זה התבטא במיוחד בסרטים אלו, שזכו לשם "סרטי B" עקב נחיתותם הביצועית בעיקר. בין סרטים אלו נמנים "היצור מהלגונה השחורה", "גודזילה", "מתקפת הנשים הענקיות" וכו'. על אף נחיתותם, הטילו סרטים אלו ועוד רבים אימה בתקופה בה אמריקה ליקקה את פצעיה.
תאוריית האוטר
עליית הפופולריות של הטלוויזיה
שנות ה־70: הוליווד החדשה
בשנות השבעים, לאחר ניטרול שיטת האולפנים שהייתה קיימת עד אז בהוליווד, קמו יוצרים חדשים שהביאו את קולות מלחמת וייטנאם למרקע. יוצרים כמו פרנסיס פורד קופולה ("אפוקליפסה עכשיו") ואוליבר סטון ("נולד בארבע ביולי", "פלאטון") פתחו מחדש את הפצעים שהיו חבויים בתוך החברה האמריקנית. במקביל לסרטי המלחמה, צצו גם סרטי אנטי מלחמה, שתיארו את ימי מלחמת וייטנאם דרך עיני אלו שנשארו מאחור. אחד מהם היה המחזמר "שיער", שהיטיב לתאר את תרבות הוודסטוק והסמים של ילדי הפרחים בשנים אלו.
הוליווד הספיקה להגיע לחלל כבר בסוף שנות השבעים בעיקר בזכותם של שני יוצרים מוכשרים. הראשון, סטנלי קובריק, שיצר את "2001: אודיסיאה בחלל" והשני, ג'ורג' לוקאס שאך סיים את לימודיו, בסרט הראשון שהפך לתופעה, "מלחמת הכוכבים". לוקאס שכלל את הטכניקות שהיו מצויות באותה תקופה בהוליווד המסחרית לכדי אמנות, הקים את אולפן האפקטים המיוחדים ILM והחל את עידן שוברי הקופות.
שוברי קופות
במקביל, חברו הטוב סטיבן ספילברג החל במסלול דומה ועבד לפי שיטת שוברי קופות שממשיכה עד היום. כך, יצר ספילברג באמצע שנות השבעים את מלתעות ואת מפגשים מהסוג השלישי. בתחילת שנות השמונים הוא יצר את "אי.טי." וביחד עם חברו ג'ורג' לוקאס את שודדי התיבה האבודה שהחזיקו מעמד כשיאני שוברי הקופות במשך למעלה מעשור.
שנות ה־90 והמאה ה־21
הוליווד זינקה צעד גדול קדימה לקראת שנות התשעים, הן מבחינת אפקטים ופעלולים שלא היו אפשריים עד אז והן מבחינת תעוזה וחדשנות. במאים כמו קוונטין טרנטינו ודייוויד פינצ'ר הביאו לכדי אמנות את עידן הפופ וה-MTV. כל אלו הם רק הבסיס להוליווד של ימינו, והשנים האלו השפיעו על יוצרים צעירים שממשיכים לפעול עד היום. הקולנוע פרץ גבולות גם אל הפוליטיקה והפרסום - נשיאים, צבאות וארגונים השתמשו בקולנוע למטרות קידומם הפוליטי. (כך, למשל, השתמש השלטון בגרמניה הנאצית בסרטי תעמולה, במטרה להשפיע על דעות האזרחים).
כיום, התעשייה הקולנועית ההוליוודית עברה תהליך מוצלח של מסחור. מדי שנה מושקעים בה כעשרים מיליארד דולרים. בנוסף, תעשיית הקולנוע האמריקאית של ימינו מעודדת הגירה של אנשים בעלי הון להפקת סרטים, הקמת אולפנים ופיתוח התחום. נוצר גם עידוד הגירה של במאים, צלמים ושחקנים מוכשרים, על ידי אולפני סרטים ואוניברסיטאות כגון UCLA, המעודדת הגירה ומציעות אגרות עבודה ומלגות. כיום רבים מסרטי הקולנוע עתירי התקציב מיוצרים בהוליווד ליד לוס אנג'לס, כמו כן יש מרכזים גדולים של אולפנים בבריטניה, צרפת ובמומביי (לשעבר בומביי) שבהודו (המרכז מכונה גם בוליווד) ההתייחסות אל קולנוע היא כאל מדיום שמשנה ומגדיר מחדש את האמנות. ההתייחסות לקולנוע היא כאל פיתוח טכנולוגי תקשורתי שמכניס לבתים הפרטיים את העולם החיצוני.
קולנוע פוסטמודרני
קולנוע פוסטמודרניסטי התפתח כתגובה לקולנוע המודרניסטי. הוא כולל יצירות המבטאות את הנושאים והרעיונות של הפוסטמודרניזם באמצעות שימוש בקולנוע. חלק מהמטרות של הסרט הפוסטמודרניסטי הן לחתור תחת המוסכמות המרכזיות של מבנה ואפיון נרטיבי, ולבחון את השעיית הספק של הקהל.Hopkins, Susan (Spring 1995). "Generation Pulp". Youth Studies Australia. 14 (3): 14–19Kretzschmar, Laurent (July 2002). "Is Cinema Renewing Itself?". Film-Philosophy. 6 (15). doi:10.3366/film.2002.0015.Hutcheon, Linda (January 19, 1998). "Irony, Nostalgia, and the Postmodern". University of Toronto English Library. בדרך כלל, סרטים כאלה גם מפרקים את הפער התרבותי בין אמנות גבוהה לנמוכה ולעיתים קרובות עוסקים בתיאורים אופייניים של מגדר, גזע, מעמד, ז'אנר, וזמן במטרה ליצור דבר שאינו מציית לביטוי נרטיבי מסורתי.
עידן האינטרנט והסטרימינג
קולנוע עולמי עכשווי
ראו גם
פילוסופיה של הקולנוע
תאוריה קולנועית
מכון הסרטים האמריקאי
היסטוריה של הקולנוע הישראלי
תולדות האומנות
לקריאה נוספת
.
.
().
().
. ().
().
. ()
()
. ()
קישורים חיצוניים
מגוון כתבות על תולדות הקולנוע, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
, כתוביות בעברית.
ביאורים
הערות שוליים
*
| 2024-09-17T04:40:51 |
שיבוט
|
שמאל|ממוזער|250px|הכבשה דולי - היונק הראשון ששובט
שיבוט הוא מונח בביולוגיה המתייחס לתהליכים שבסופם מתקבלים העתקים של רצפי DNA, תאים, רקמות או אורגניזמים הזהים באופן מלא או כמעט מלא, מבחינה גנטית, למקור שעל פיו הם נוצרו. המונח נגזר מהמילה שבט, משום שבעזרתו ניתן ליצור שבט של אורגניזמים או תאים בעלי מאפיינים גנטים זהים.
שיבוט מתרחש באופן טבעי בתהליכי רבייה א-מינית, אך בשפת היום יום הכוונה במונח שיבוט היא בדרך כלל לשיבוט מלאכותי. עד כה שובטו בהצלחה מספר בעלי חיים, כאשר הידועה שבהם היא הכבשה דולי שהייתה הראשונה בשנת 1996. בשנת 1997 צוות בראשות ריוזו ינגימאצ'י הצליח לבצע שיבוט עכבר. תהליך השיבוט שנוי במחלוקת והוא נאסר לביצוע בעוברי אדם במדינות רבות.
שיבוט בטבע
שיבוט מתרחש בטבע באופן תדיר במרבית האורגניזמים החד-תאיים, למשל בבקטריות, בארכאות, בסוגים רבים של אצות ושל פטריות שמשבטים את עצמם בדרך כלל בחלוקת תא בינארית, ולעיתים, כמו בשמרים, בהנצה של תא בת מתוך תא אם.
שיבוט מתרחש באופן שכיח גם במינים רבים של צמחים, בתהליך של רבייה וגטטיבית. בתהליכים אלו בדרך כלל מתנתק ענף או שורש מצמח האם ויוצר שיבוט שלו בנפרד. תהליך דומה של הנצה או רגנרציה של איברים בודדים עד ליצירת בעל חיים שלם מתרחש גם במינים מסוימים של חסרי חוליות.
שיבוט מתרחש גם בתהליך של רביית בתולים, המכונה "פרתנוגנסיס", ובו יוצרת הנקבה עובר או זרע ללא הפריה של זכר. תהליך זה מתרחש במינים מסוימים של צמחים, רכיכות, חרקים (כגון דבורים, נמלים, כינים ועוד), דו-חיים (דוגמת הסלמנדרה), דגים ואפילו ידוע על העקרב טיטוס סרולטוס, הכולל נקבות בלבד ומתרבה אך ורק בתהליך של רביית בתולין.
כמו כן, התפצלות של עובר במהלך השלבים הראשוניים של התפתחותו עשויה להוביל להיווצרות של תאומים זהים בעלי מטען גנטי זהה לחלוטין.
שיבוט מלאכותי
שיבוט בהעברת גרעין תא סומטי
שמאל|ממוזער|350px|תהליך השיבוט בהשתלת גרעין סומטי
שיבוט בהעברת גרעין תא סומטי (Somatic Cell Nuclear Transfer) הוא שיבוט בו מקור החומר הגנטי הוא תא סומטי (תא שאינו תא רבייה), כגון תא מרקמת עור. בשיטה זו נשאב גרעין התא מתוך תא ביצית ובמקומו מוחדר לביצית גרעין של תא סומטי מהפרט העובר שיבוט. בשלב הבא הביצית מקבלת גירוי כימי או חשמלי הגורם לה להתחלק ולהתפתח לעובר כאילו הייתה זיגוטה רגילה. החומר הגנטי בתא המשובט איננו זהה לחלוטין לזה של תא המקור הסומטי, משום שהוא מכיל גם גנום מיטוכונדרי אשר מקורו בציטופלזמה של הביצית שלתוכה הוחדר הגרעין הזר.
עד כה שובטו בהצלחה בשיטה זו מספר בעלי חיים ביניהם יונקים כגון כבשים, עזים, פרות, חתולים, חמורים, סוסים וכלבים (המפורסמים שבהם הם "הכבשה דולי" ו"הכלב סנופי"), אך ברובם נתגלו פגמים כאלה או אחרים, ועל כל שיבוט מוצלח היו ניסיונות רבים שלא צלחו. עד כה אין הכרה במקרה בו הצליחו לשבט עובר אנושי בשיטה זו.
שיטה זו סובלת ממספר מגבלות:
תא הביצית אליו מוחדר הגרעין נאלץ לעמוד בלחצים אדירים ובפגיעה משמעותית במעטפת, על כן הסיכוי לפגיעה ולמוות של התא הוא גבוה. כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה נעשה התהליך במספר רב של ביציות.
תהליך הגירוי של הביצית להתחלת החלוקה אינו מובן לעומקו ולכן אינו יעיל וייתכן שאף גורם לנזקים לא ידועים בהתפתחות העובר.
החומר הגנטי ביצור המשובט, נלקח מתא בוגר אשר מכיל טלומרים (רצפי DNA בקצוות הכרומוזומים) קצרים יחסית. הטלומרים המתקצרים עם הגיל ואורכם משפיע על תהליכי הזדקנות, על כן קיים חשש שיצורים משובטים יהיו בעלי טלומרים קצרים ולכן יזדקנו באופן מואץ. אולם, במחקר בחיות משובטות נתגלה כי הטלומרים לא התקצרו ואף התארכו, לכן לא ברור אם חששות אלו מוצדקים.
החומר הגנטי בתאים סומטים עובר תהליך של החתמה גנטית, אשר שונה מזה של תא עוברי רגיל. הבדלים אלו בהחתמה הגנטית עשויים לגרום למומים בהתפתחות העובר המשובט.
לשיבוט מסוג זה, אם יצליח באדם, ישנם שימושים אפשריים רבים. בעיקר קיימת תקווה כי יצירת תאי גזע עובריים בשיטה זו תאפשר יצירת רקמות להשתלה שתואמות למערכות החיסון של חולים הנזקקים להשתלות ולכן לא יהיו נתונות לדחייה על ידי מערכת החיסון. כמו כן תאפשר שיטה זו לאנשים עקרים להביא צאצאים הנושאים את המטען הגנטי שלהם.
בניגוד למקובל לחשוב, בעל החיים הראשון ששובט בשיטה זו לא היה הכבשה דולי, אלא דווקא ראשני צפרדע ששובטו בהצלחה כבר בשנת 1952 על ידי החוקר האמריקני, תומאס קינג. הכבשה דולי, ששובטה בשנת 1996 על ידי החוקרים הסקוטים איאן ווילמוט וקית' קמפבל, הייתה היונק הראשון ששובט בהצלחה.
שיבוט על ידי פיצול עובר
שיטת שיבוט פשוטה המוגבלת לשיבוט של עוברים בשלבי התפתחות ראשוניים לפני התמיינות התאים היא פיצול של צבר תאי העובר בשעות הקיום הראשונות שלו. בשלב זה מספר התאים בו מועט והוא מורכב מכ-8 עד 16 תאים שאינם ממוינים לרקמות ולכן ניתן להפרידם זה מזה ליצירת מספר זיגוטות אשר יתפתחו עצמאית. שיטה זו יוצרת עוברים תאומים בעלי מטען גנטי זהה לחלוטין. כך ניתן לקבל מעובר יחיד מספר בלתי מוגבל של עוברים זהים גנטית. שיטה זו משמשת ליצירת עוברים לצורך מחקר בתאי גזע ובטיפולי פוריות.
שיבוט מולקולרי
שיבוט מולקולרי הוא מונח המתייחס ליצירת שבט של תאים בעלי מקטע של רצף גנטי שהוחדר לתוכם באופן מלאכותי, בשיטות של הנדסה גנטית. בשיבוט מולקולרי מוחדר רצף של DNA אל תוך פלסמיד (מקטע מעגלי של DNA המסוגל לעבור בין תאים) המשמש כוקטור להעברת חומר גנטי ומאפשר סלקציה לטובת תאים המכילים אותו. סלקציה זו נעשית בדרך כלל באמצעות גן המקנה עמידות לאנטיביוטיקה, אשר מוחדר יחד עם המקטע הגנטי הרצוי ומעניק עמידות לאנטיביוטיקה באותם תאים להם הוחדר המקטע בהצלחה. וקטור זה מוחדר לתא בשיטות כימיות או חשמליות ומשתלב בגנום של התא במקצת מן התאים. לאחר סלקציה לטובת התאים המכילים את הווקטור, מתקבל שבט של תאים שעברו תהליך של שיבוט מולקולרי.
גידול עובר מחוץ לרחם
בשנת 2021 מדענים במכון ויצמן הצליחו, לראשונה, לגדל עובר של יונק מחוץ לרחם עד להתפתחות כל איבריו.
שיבוט מינים נכחדים
האפשרות להחזיר לחיים מינים שנכחדו או הצלת מינים בסכנת הכחדה בעזרת שיבוט, משמשת מוטיבציה למחקר מדעי רב. נעשו ניסיונות לשימוש באם פונדקאית ממין שונה מזה של היילוד כדי לאפשר לידה של מין נכחד. בשנת 2000 פרה שימשה אם פונדקאית לעובר משובט של זן תאו הנמצא בסכנת הכחדה (Gaur) ובשנת 2009 עז שימשה כאם פונדקאית לעובר משובט של יעל הפירנאים שנכחד. נעשו גם ניסיונות לשבט ממותה בעזרת חומר גנטי משרידי ממותה קפואה אשר כשלו בשל האיכות הנמוכה של ה-DNA העתיק. ניסיונות דומים לשחזר את הגנום של זאב טסמני, אשר נכחד בשנת 1936, כשלו אף הם בשל הקושי בשחזור הגנום המלא.
מתוך שאיפה לשמור על האפשרות להצלת מינים נכחדים, גן החיות בסן דייגו מחזיק בדוגמאות קפואות של DNA ממינים בסכנת הכחדה ואף של מינים שהוכחדו, אולם מדענים ופעילי איכות סביבה רבים מתנגדים לגישה זו בטענה כי היא עלולה לגרום לזילות במעמדם של מינים נכחדים ולהכשיר את הקרקע להרס בתי גידול ושמורות טבע.
לאחר הצלחה בריצוף ה-DNA של ציפור הדודו, אחד הרעיונות שהציעה צוות המחקר מאוניברסיטת קליפורניה שאחראי לריצוף, הוא שימוש בשיבוט לצורך החזרה של ציפור הדודו, זאת תוך שימוש ביונת הניקובר, לה יש את ה-DNA הדומה ביותר לדודו.
טענות לשיבוט אנושי
אחת מההונאות החמורות במדע סבבה סביב שיבוט עוברים אנושיים. ב-2004 טען וו סוק הואנג, מדען ידוע מהאוניברסיטה הלאומית בסיאול, שהיה הראשון לשבט בהצלחה כלב (הכלב סנופי), כי הצליח לשבט עוברים אנושיים - לראשונה בעולם. אולם, בעקבות חשדות שצצו בנוגע לדרך ניהול המחקר התברר בסוף 2005 כי תוצאות אלו היו מזויפות ועל כן האפשרות של שיבוט עובר אנושי עודנה מוטלת בספק.
כת הראלים טענה בשנת 2003 כי החברה קלונואיד, שמנוהלת על ידי ראלית, הצליחה לשבט תינוקת אנושית בשם איב (חווה). מעולם לא הוצגו ראיות לטענות אלו ונראה שמדובר בגימיק של יחסי ציבור.
גינקולוג איטלקי שנוי במחלוקת, ד"ר סברינו אנטינורי, טען מספר פעמים מאז 2002 כי הוא סייע בתהליכי שיבוט אנושי ברחבי העולם. טענות אלו מעולם לא אוששו והתקבלו בספקנות רבה בקהילה המדעית.
באוקטובר 2003, בוועידת הפוריות שהתקיימה בסן-אנטוניו שבארצות הברית, הציגו רופאים סינים בראשותו של ג'ון ז'אנג מבית הספר לרפואה סאן יט-סאן שבסין, פרטים על ניסוי רפואי, שבו נולדו תינוקות, בעלי מטען גנטי משלושה הורים; התינוקות מתו כעבור זמן קצר. הרופאים לקחו ביצית מתורמת והפרידו מתוכה את הגרעין המכיל את החומר הגנטי. אז החדירו לתוך המעטפת (הציטופלזמה) את הגרעין שנלקח מביצית האשה המטופלת, ויצרו "ביצית חדשה" באמצעות גירוי חשמלי שהוביל למיזוג הגרעין בתוך המעטפת. את הביצית הפרו עם זרע שנלקח מהאב.
בספטמבר 2012, קבוצת חוקרים מהאוניברסיטה הרפואית והמדעית של אורגון, ביצעו ניסוי של שיבוט עובר שמטרתו למצוא תרופה למחלה גנטית נדירה. החוקרים נטלו מילד בן שמונה תאי עור והחדירו את הגרעין לביצית של תורמת צעירה, לאחר מספר כישלונות הניסוי צלח ובכך שיבטו לראשונה בהיסטוריה עובר. מהעובר לקחו שורות של תאי גזע המכילים את ה-DNA של הילד החולה והשתמשו בהם לניסויים לצורך פיתוח של תרופה למחלה הגנטית הנדירה.
הדיון הציבורי סביב השיבוט
תהליך השיבוט מעורר מחלוקת רבה בעולם והשאלה האתית של תהליך השיבוט נחקרה בוועדות חקיקה ואתיקה רבות. במדינות מערב רבות, כולל ישראל, נאסר שיבוט עוברי אדם.
התנגדות לשיבוט
מתנגדי השיבוט האנושי, בעיקר בקרב דתות שונות הטוענות כי התהליך הוא בגדר לקיחת תפקיד הבורא ופגיעה בסדר הטבעי. בנוסף, הכנסייה הקתולית מתנגדת באופן עקרוני לכל מחקר אשר עושה שימוש בעוברים אנושיים, כיוון שהיא רואה בהם יצור אנושי בעל זכויות מלאות ובמחקר בעוברי אדם היא רואה רצח.
טענה פופולרית נוספת בציבור נגד שיבוט היא כי התהליך עלול להיות מנוצל לרעה למטרות של אאוגניקה, דוגמת תוכנית השבחת הגזע הארי בגרמניה הנאצית או לצורך יצירת צבא-על של משובטים בעלי תכונות פיזיות ומנטליות מובחרות. דוגמה לשימוש אשר כבר נעשה בשיבוט לצורך השבחת גזע הוא שיבוט של סוס מרוצים מובחר על ידי חברה פרטית צרפתית בשנת 2005. עם זאת, גם מרבית התומכים בשיבוט עוברי אנוש מתנגדים לשימוש בטכנולוגיה לצורך שכפול של בני אדם והשבחת גזע.
גם בקהילה המדעית קיים קונצנזוס כי תהליך השיבוט הוא מסובך ומסוכן ועשויות להתעורר בעיות בריאותיות רבות בעוברים (אנושיים ולא אנושיים) משובטים וסיבוכים במהלך ההריון. לכן שימוש בתהליך ליצירת צאצאים מהווה סכנה גם לתינוק המשובט וגם לאם הפונדקאית.
בין המתנגדים הבולטים למחקר בעוברים עמד ג'ורג' בוש הבן.
תמיכה בשיבוט
התומכים בפיתוח טכנולוגיות של שיבוט אנושי טוענים כי רק בעזרת טכניקה זו ניתן יהיה לייצר תאי גזע עובריים שיאפשרו ייצור רקמות ואיברים להשתלה, ללא דחייה על ידי המערכת החיסונית, ופיתוח טיפולים לריפוי מחלות ומומים דוגמת מחלת פרקינסון, מחלת אלצהיימר, עיוורון, שיתוק ועוד. תומכי השיבוט גורסים כי הסכנות הרפואיות הכרוכות כיום בשיבוט הן אך ורק אתגר טכנולוגי, אשר יפתר בטווח של שנים ספורות ולכן סכנות אלה אינן עילה עקרונית מוצדקת נגד שיבוט. תומכי השיבוט טוענים גם כי התנגדות לשיבוט היא בגדר טכנופוביה (פחד מן הקדמה) אשר מלווה כל התקדמות טכנולוגית משמעותית. דוגמה לכך היא טכנולוגיית הפריית המבחנה, אשר גם נתקלה בעבר בהתנגדות בציבור וכיום היא הליך רפואי שגרתי.
בין התומכים הידועים במחקר בתאי גזע עובריים ובשיבוט: ננסי רייגן, כריסטופר ריב ודת הראלים.
שיבוט בהלכה
ככלל, נראה שאין הגבלה הלכתית עקרונית על שיבוט, מפני שאין ביהדות (בניגוד לגישות אחרות, נוצריות בעיקר) איסור גורף על התערבות בבריאה ובסדר הטבעי או שינוי ייעודם. מסתבר שגם הרבייה הלא־מינית המשמשת לכך אינה שלילית ככל שמדובר בבעלי חיים. ברם, שיקולים רבים, הלכתיים ומוסריים, עומדים כנגד היתר השיבוט והנושא נידון בהרחבה במאמרים מחקריים, ואף במאמרים הלכתיים שנכתבו על ידי פוסקי הלכה.
מעמד השיבוט בישראל
בישראל נאסר השיבוט על פי חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאי רבייה), שנחקק לראשונה בשנת 1999 לתקופה מוגבלת ותוקפו מוארך מדי מספר שנים. חוק זה אוסר שיבוט עוברים אנושיים לצורכי רבייה, אך אינו אוסר על מחקר בשיבוט ובתאים עובריים שאינו מוביל להולדת אדם.
שיבוט בספרות, בסדרות טלוויזיה ובקולנוע
יצירות ספרותיות וקולנועיות רבות דנו בטכנולוגיית השיבוט והן משקפות את המחלוקות והדילמות המוסריות העולות מטכנולוגיה זו.
בסדרת הטלוויזיה הקנדית "אורפן בלאק" מוצגת שרה מאנינג, אישה צעירה המגלה כי יש מספר נשים שנראות בדיוק כמוה, ושהן בעצם משובטות. כל השיבוטים בסדרה הן חלק מפרויקט מדעי פורץ דרך שיצר בני אדם שיבוטים. הסדרה מעלה סוגיות על ההשלכות המוסריות והאתיות של שיבוט בני אדם והשפעתם על סוגיות של זהות אישית.
בסרט בלייד ראנר מוצג כדור הארץ בשנת 2019, כאשר שיבוט והנדסה גנטית הן טכנולוגיות שבשגרה ותאגידי ענק מייצרים אנשים משובטים למשימות מלחמה, עינוגים ועבודות פרך. שיבוטים אלו, המכונים "רפליקנטים", הם בגדר עבדים, וכדי למנוע מרד מצידם, הם מתוכננים כך שתוחלת החיים שלהם תהיה קצרה במיוחד. הסרט מציג את השאלה מהו אנושי ומהו חפץ. ומעלה דילמות מוסריות בסיסיות לגבי היכולת ליצור חיים על פי הזמנה.
בספר עולם חדש מופלא מאת הסופר אלדוס הקסלי מוצג עולם דיסטופי אשר בו אנשים מיועדים מראש למעמדות על ידי שיבוט באמצעות פיצול של עוברים, ומניעת חמצן מן העוברים כאמצעים לשליטה ברמת ההתפתחות המנטלית של כל מעמד. הספר הוא דוגמה לחזון קיצוני של מניפולציה ביולוגית לצורך אכיפת שלטון ומדרג.
בסרט מלחמת הכוכבים - מתקפת המשובטים מסופר על צבא של משובטים זהים ומושבחים גנטית הנוצרים לפי הזמנה כדי לתת עליונות בשדה הקרב. צבא זה מנוצל בסופו של דבר על ידי כוחות האופל להשלטת דיקטטורה. כמו כן מוצגת בסרט דמות של גבר בודד המגדל ילד שהוא שיבוט של עצמו.
בספר פארק היורה ובסרט פארק היורה מוצגת האפשרות להקמה לתחייה של מינים נכחדים דוגמת דינוזאורים בעזרת שיבוט, בהתבסס על שרידי DNA קדמון. העלילה מציגה את הסכנות הכרוכות בהפרת האיזון הטבעי כתוצאה מבריאה מחודשת של מינים.
בסרט איילנד מוצגת חברה המייצרת אנשים משובטים לצורך השתלת אברי המשובטים באנשים המקוריים. בסרט מוצגת הבעיה, שלא מגלים למשובטים שהם משובטים, ומשמידים אותם כשהם מגיעים לגיל מסוים.
בסרט היום השישי מוצגת הדילמה הקיימת בשיבוט בני אדם.
בספר Never Let Me Go מאת קזואו אישיגורו מוצג שיבוט ילדים כתהליך המוני. הילדים גדלים במתקנים מיוחדים ובהגיעם לגיל בגרות מתחילים לתרום את אבריהם עד ל-completion, כפי שהדבר מכונה. העלילה מתרחשת מבעד לעיניהם של שלושה מן הילדים, שגדלו במתקן המעולה ביותר בסוגו, קיבלו חינוך והשכלה ממדרגה ראשונה ובמשך כל חייהם שם ידעו-ולא-ידעו מה צפוי להם כשיתבגרו.
בספר הצל של אנדר, בין, הדמות הראשית בספר היא שיבוט גנטי שגרם למוח הדמות להתפתח באופן משמעותי.
הסרט הקצר To Be עוסק בפן המוסרי של השימוש בטכנולוגיה זו.
ראו גם
הנדסה גנטית
הפריה מלאכותית
הכבשה דולי
תאומים
תאורית הגדיל הנצחי
שכפול עצמי
לקריאה נוספת
איאן וילמוט, קית' קמפבל וקולין טאדג', הבריאה השנייה, הוצאת מטר, 2001.
ברברה פרינסק, משא ומתן על החיים: ההסדרה החקיקתית של מחקר תאי גזע עובריים ושל שיבוט אדם בישראל, עיונים באתיקה, 1, תשס"ט, עמ' 143–182.
גלעד גולדנברג, מבט משפטי על שאלת השיבוט והמחקר בשיבוט של בני אדם, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 2 עמוד 65, 2008
יעקב אריאל, השיבוט וההלכה, שנה בשנה, תשנ"ט, עמ' 211–218.
יהודה דוד בליך, שיבוט אנושי והלכה, שיבוט גנטי, תשס"ד, עמ' 48–73.
ג'ון לויקה, האם המשובט הוא בן-אדם? שיבוט גנטי, תשס"ד, עמ' 115–122.
איתן פיורינו, הנימוקים נגד שיבוט, שיבוט גנטי, תשס"ד, 140-143.
פייגע קפלן, שיבוט בני אדם ושיבוט מולקולרי: מוסריות בעידן המודרני, שיבוט גנטי, תשס"ד, עמ' 144–152.
יצחק שילת, שיכפול גנטי לאור ההלכה, תחומין, יח, תשנ"ח, עמ' 137–149.
יגאל שפרן, ההנדסה הגנטית לאור ההלכה, קובץ הציונות הדתית, ג, תשס"א, עמ' 108–116.
מנחם רקובר, שבוט גנטי - תחרות במעשה ה’? בר-אילן, כח-כט, תשס"א, עמ' 425–436.
אברהם שטינברג, תיכפול/שיבוט בני אדם: היבטים מדעיים, מוסריים ויהודיים, בשדה חמ"ד, 3, 40, תשנ"ז 1997, עמ' 21–35.
Morales, N. M. (2009) "Psychological and Ideological Aspects of Human Cloning: A Transition to a Transhumanist Psychology", Journal of Evolution and Tochnology, Social Science Department ,Vol.20, p. 19-42.
קישורים חיצוניים
אתר מקיף בנושא שיבוט ב"סנונית"
מידע מורחב על שיבוט באתר "בארץ הדעת"
גיל סיגל, "פרו ורבו: הבסיס לאתיקה של הולדה ועיצוב גנטי", משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 4, תשע"ג
מבחר סרטונים בנושא, באתר הערוץ האקדמי
הערות שוליים
קטגוריה:גנטיקה
קטגוריה:הנדסה גנטית
קטגוריה:טכנולוגיה: היבטים משפטיים ואתיים
| 2024-05-20T06:17:31 |
מרטין לותר קינג
|
שמאל|ממוזער|250px|מרטין לותר קינג הבן
מרטין לותר קינג הבן (באנגלית: Martin Luther King, Jr; בראשי התיבות: MLK; 15 בינואר 1929 – 4 באפריל 1968) היה כומר בפטיסטי אפרו-אמריקאי, לוחם למען זכויות האדם של שחורים בארצות הברית, הוגה דעות מרכזי של התנועה לזכויות האזרח, וזוכה פרס נובל לשלום.
קינג הפך לפעיל זכויות אדם בשנת 1955, כאשר הוביל את חרם האוטובוסים של מונטגומרי, והיה נשיאו הראשון של ארגון זכויות האדם התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית. בתפקיד זה עמד קינג החל משנת 1957 בראש פעולות מחאה לא-אלימות אך מתריסות ששיאן היה ביולי 1963 במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות. במהלך המצעד נשא קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום", שבו ביסס את מעמדו כאחד מגדולי הנואמים האמריקאים. בהמשך הרחיב קינג את פעילותו הציבורית ונלחם נגד עוני ונגד מלחמת וייטנאם.
מאבקו העיקש הביא את קינג לעימות עם הממשל האמריקאי וזרועות אכיפת החוק האמריקאיות ובראשן לשכת החקירות הפדרלית, שסוכניה עקבו אחריו, תיעדו את מעשיו, זימנו אותו לחקירות ואף הטרידו אותו במכתבי איום אנונימיים. קינג לא זכה לראות את השינוי שחוללו פעולותיו, הוא נרצח במוטל בעיר ממפיס על ידי מתנקש, ג'יימס ארל ריי, ב-4 באפריל 1968. הרצח הביא להתלקחות מהומות בערים רבות בארצות הברית.
קינג היה מגדולי הדוגלים במאבק לא-אלים. בשנת 1964 קיבל את פרס נובל לשלום על מלחמתו חסרת הפשרות בגזענות, ולאחר מותו הוענקו לו מדליית הזהב של הקונגרס ומדליית החירות הנשיאותית. לזכרו נחוג יום מרטין לותר קינג שהוא חג לאומי על פי חקיקה פדרלית בארצות הברית.
ביוגרפיה
ילדות, חינוך והשכלה
מרטין לותר קינג נולד בשם מייקל קינג למרטין לותר קינג האב, כומר בפטיסטי וראש כנסיית אבנעזר (Ebenezer), ולאלברטה ויליאם קינג, ב-1929 באטלנטה. אביו היה מהפעילים הראשוניים של התנועה לזכויות האזרח האפרו-אמריקאי. באוטוביוגרפיה שלו מספר קינג על מספר אירועים שבהם אביו מחה נגד אפליה גזעית והוא הלך לצידו כילד קטן והם השפיעו רבות על משנתו. בשנת 1934, בעקבות ביקור של האב בכנס העולמי החמישי של איחוד הכנסיות הבפטיסטיות שנערך באותה שנה בברלין, שינה האב את שמו ואת שם בנו ל"מרטין לותר" לאות כבוד לכומר ולפרופסור לתאולוגיה הגרמני, מרטין לותר, מייסד זרם הנצרות הפרוטסטנטית. קינג היה השני במניין הילדים במשפחה, לפניו נולדה קריסטין קינג פאריס ואחריו נולד האח הצעיר אלפרד דניאל ויליאמס קינג. סבא רבא של קינג מצד אביו היה אמריקאי ממוצא אירי, ומבדיקה גנטית שנערכה לצאצאיו עולה כי יש לו שורשים מאנשי המאנד מסיירה לאון. אמו אלברטה נרצחה בכנסייה ב-30 ביוני 1974, בעוד היא מנגנת על העוגב, על ידי אדם שחור שהתנגד לנצרות וצעק "אתם עובדים אלי שווא".
עוד בילדותו התגלה קינג הבן כמורד ספקן ובעל חשיבה מקורית, למרות החינוך הדתי שקיבל בביתו היה היחס הראשוני של קינג לנצרות על גבול הספקנות והוא לא חשש מלהביע ספקות בטענות הדורשות אמונה עיוורת במעשי נסים והשגחה אלוהית והסתייג מהרגשנות שאפיינה את הדרשות של אביו. בגיל שש הלך קינג בעקבות אחותו ובלהט הרגע השתתף בטקס טבילה לנצרות, צעד שלא מנע ממנו בגיל 13 להתכחש לתחיית ישו במהלך שיעור בבית ספר של יום ראשון. לאחר מכן סיפר קינג כי "ספקות החלו לצוץ בו ללא הפסקה". הוא למד בבית הספר התיכון על שם בוקר טי. וושינגטון שבאטלנטה ובגיל 15, מבלי שסיים את חוק לימודיו באופן רשמי, התקבל למורהאוס קולג' בו קיבל בשנת 1948 תואר בוגר אוניברסיטה בסוציולוגיה. הוא המשיך את לימודיו בסמינר תאולוגי קרוזר בפנסילבניה וסיים בשנת 1951 עם תואר ראשון בתאולוגיה (Bachelor of Divinity). במהלך שנות לימודיו שינה קינג את השקפת עולמו, כאשר החל את לימודיו במורהאוס קולג' תכנן קריירה של רופא או עורך דין, אך בהשפעת בית הספר ובהכוונת מוריו הגיע למסקנה שדרך חיים המוכוונת על ידי השקפת עולם דתית יכולה להיות מכובדת מבחינה אינטלקטואלית ומספקת מבחינה רגשית. הוא ציין מאוחר יותר כי במהלך לימודיו הגיע למסקנה כי "התנ"ך מכיל אמיתות מרובות שאדם לא יכול להתכחש להן". שלב נוסף בהתגבשות תפיסת עולמו התרחש בעת לימודיו בסמינר קרוזר, שם עבר מהשפעת התפיסה הנוצרית הפונדמליסטית, אימץ את ההשקפה של הנצרות הליברלית והעמיק את הבנתו בכל הנוגע לדוקטרינות הנוצריות המרכזיות.
בשנת 1955 קיבל תואר דוקטור בתאולוגיה על דיסרטציה שכותרתה "השוואת הקונספציה של האלוהים במחשבת של פאול טיליך והנרי נלסון וימן" (אנגלית: A Comparison of the Conceptions of God in the Thinking of Paul Tillich and Henry Nelson Wieman). חקירה שנערכה על ידי אוניברסיטת בוסטון באוקטובר 1991 קבעה כי חלקים ניכרים מהעבודה הם העתקה מעבודות של סטודנטים אחרים וכי קינג אשם בהתנהגות לא הולמת. עם זאת, קבעה ועדת החקירה כי העבודה עצמה היא "בעלת ערך ותורמת לידע" ועל סמך קביעה זו לא נשלל מקינג תוארו האקדמי.
במאמר שנכתב במסגרת הפרויקט החוקר את מורשתו הכתובה של קינג באוניברסיטת סטנפורד כתב מנהל הפרויקט קלייבורן קרסון: "ניתן לזהות העתקות טקסט בכתבים מוקדמים כמו גם בעבודת התזה שלו. דפוס זה ניכר גם בנאומים ודרשות לכל אורך הקריירה שלו".
ההיסטוריון של התנועה לזכויות האזרח ראלף לוקר, ציין כי "ככל שקינג התקדם בקריירה האקדמית שלו, כך השתרשו דפוסי העתקה של טקסטים ללא מתן אסמכתאות ברורות וכך הגנבה הספרותית בעבודת התזה שלו הייתה תוצר של נוהג מבוסס".
התגייסות למאבק לזכויות לשחורים
שמאל|ממוזער|250px|רוזה פארקס לצידו של מרטין לותר קינג
בשנת 1954, בגיל 25, התמנה קינג לכומר של הכנסייה הבפטיסטית של שדרת דקסטר במונטגומרי, אלבמה. כנסייה זו הייתה מזוהה זה מכבר עם פעילים למען זכויות האדם בארצות הברית, והייתה לה חשיבות סמלית בהיותה מבנה של קהילה שחורה, שממוקמת בסמוך לבניין בית המחוקקים של אלבמה, המקום בו הושבע ג'פרסון דייוויס כנשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה, במטרה להמשיך את העבדות בארצות הברית.
בדצמבר 1955 בעקבות מעצרה של רוזה פארקס, שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן, ולקראת פתיחת חרם האוטובוסים של מונטגומרי, גייס א.ד. ניקסון, נשיא הסניף המקומי של NAACP במונטגומרי, את קינג לדובר האגודה. במהלך החרם הושלכה פצצה על בית משפחתו של קינג, בזמן שאשתו קורטה ובתו התינוקת שהו במקום. קינג חזר לבית וכאשר ראה שאיש לא נפגע הוא יצא החוצה. הוא פגש קהל גדול וזועם של שחורים שנאספו במקום עם רובים והצליח להרגיע אותם להימנע מאלימות. בהמשך עצרו הרשויות העירוניות את קינג, והדבר עורר מחאה ציבורית בארצות הברית כולה. בעקבות פסיקת Browder v. Gayle בבית המשפט המחוזי של אלבמה ודחיית ערעור המדינה על ידי בית המשפט העליון, בוטלה ההפרדה באוטובוסים של אלבמה ב-20 בדצמבר 1956, לאחר 381 ימי חרם. עם זאת האלימות נגד שחורים נמשכה - למשך תקופה בתום החרם ירו לבנים על שחורים שנסעו באוטובוסים, זרקו פצצות על כנסיות שחורות ועל ביתו של פעיל לבן שתמך בזכויות לשחורים וכן נורו יריות על ביתו של קינג.
הכיסוי הרחב של החרם בתקשורת הפך את קינג לדמות פוליטית ששמה חרג מתחומי מדינת אלבמה ולמייצגה הבולט ביותר של התנועה לזכויות האזרח.
התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית
שמאל|ממוזער|250px|לינדון ג'ונסון חותם על חוק זכויות האזרח. מאחוריו – מרטין לותר קינג
שמאל|ממוזער|250px|נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון ומנהיגי התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, מרטין לותר קינג ורוזה פארקס במעמד חתימת חוק זכות ההצבעה
בשנת 1957 ייסדו קינג, ראלף אברנטי ומנהיגים נוספים של ארגוני זכויות אדם את ארגון "התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית" (אנגלית: Southern Christian Leadership Conference) הידוע גם בראשי התיבות: SCLC. הארגון שם לעצמו למטרה לרתום כוחם הציבורי של הכנסיות המאחדות פעילות של אפרו-אמריקאים ליצירת מרכז כובד מוסרי ולנהל מאבק ללא אלימות נגד הפרת זכויות אדם ונגד גזענות. קינג עמד בראש הארגון עד ליום מותו. הטקטיקה שבחר קינג שילבה הפגנות ללא שימוש באלימות שהופנו נגד מערכת חוקי האפליה הגזעית בדרום ארצות הברית, ואלו זכו להד תקשורתי רחב. קינג השתמש בעניין הציבורי ויזם כיסוי תקשורתי שתיעד את חיי היום יום של קהילות אפרו אמריקאיות תחת עול האפליה וההפרדה, הוא פעל לשפוך אור על האלימות שהופנתה כלפי פעילים למען זכויות האדם מצד המתנגדים ושליחיהם, פעילות ארגון SCLC העלתה לסדר היום הציבורי את נושא זכויות האדם, והגיעה לשיאה עם חקיקת חוק זכויות האזרח (1964) שאסר לחייב הפרדה גזעית בבתי הספר, בדיור או בתעסוקה.
שיא נוסף היה חקיקת חוק זכות ההצבעה (1965), שנתן לרשויות הפדרליות כלים לאכיפת התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שכבר עיגן חוקתית את איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי ב-1870. החוק הוצג על ידי הנשיא לינדון ב. ג'ונסון בנאומו ב-17 במרץ 1965, עבר בסנאט ב-26 במאי, למחרת סיומה של צעדת מחאה בת ארבעה ימים בהנהגת קינג ו-25,000 צועדים מסלמה (Selma) למונטגומרי, ואושר על ידי בית הנבחרים ב-2 באוגוסט.
סוכנות ה-FBI עקבה אחרי פעילי התאחדות ההנהגה הדרומית נוצרית על פי הוראה ישירה מרוברט קנדי, התובע הכללי של ארצות הברית (וזאת כחלק מפרויקט מינרט) האזנות סתר בוצעו החל מסתיו 1963 על רקע חשש לא מבוסס כי פעילים קומוניסטים חדרו לשורות הארגון ועלולים להשתמש בו לצורכי תעמולה והסתה מאידך ולפגוע בניסיונות הממשלה הפדרלית לקדם את חוקי זכויות האדם. ניסיון בוטה יותר נעשה מצד ה-FBI בהוראת ג'ון אדגר הובר, להשתמש במידע אישי שנאסף בשנות המעקב אחרי קינג על מנת להכפישו, כדי שהציבור האפרו-אמריקני, הרואה בו מנהיג, ימאס בו.
במהלך פעילותו של קינג באגודה לזכויות האזרח נמתחה עליו ביקורת גם מצד קבוצות מיליטנטיות של פעילים אפרו-אמריקאים, הקולנית שבהן אומת האסלאם ומלקולם אקס שדגל בהפרדה של השחורים והלבנים באמריקה, ובכך היה חלוק בדעתו עם קינג שהטיף למען אינטגרציה גזעית. מתנגד ויריב רעיוני נוסף היה סטוקלי קרמייקל שטען כי התרבות האפריקאית אמריקאית היא ייחודית וכי רעיון האינטגרציה יפגע בכך.
ב-20 בספטמבר 1958 נדקר קינג בחזהו על ידי איזולה קארי (אנגלית: Izola Curry) בחנות ספרים ברובע הארלם בעיר ניו יורק, התוקפת – ככל הנראה מעורערת בנפשה – חשדה שקינג קושר כנגדה. בעקבות הפציעה אושפז קינג בבית חולים למשך מספר שבועות.
בשנת 1959 פרסם קינג ספר קצר בשם "מידות האדם" (אנגלית: The Measure of A Man) בספר נכללה דרשתו המפורסמת "מהו אדם?" (אנגלית: "What is Man?") ובה דיון בצורך האנושי באהבת האלוהים וביקורת על אי צדק חברתי ואפליה בחברה המערבית. באותה שנה זכה בפרס אניספילד-וולף על ספרו הקודם, "המצעד לעבר החירות: סיפורה של מונטגומרי" (לא תורגם לעברית).
תנועת אולבני
במסגרת מאבקה של תנועת אולבני כנגד חוקי האפליה הגזעית הגיע קינג לאולבני שבג'ורג'יה ב-15 בדצמבר 1961 על מנת להשקיף על האירועים אך נעצר למחרת היום, הובא בפני שופט ושוחרר עד למשפטו שנערך ביולי 1962 הוא קיבל קנס של 178 דולר או 45 ימים בכלא, קינג בחר לשבת בבית הכלא אך שוחרר שלושה ימים לאחר מכן. לאחר שנה של הפגנות ומאבק ציבורי החלו ההפגנות לקבל אופי אלים, ניסיון שלו להחזיר את המאבק לקווים של אי-אלימות לא צלחו. ומאוחר יותר ציין אודות הלקח שנלמד מהמאבק באולבני:
מערכת ברמינגהאם
קינג הגדיר את העיר ברמינגהאם שבאלבמה "העיר המופרדת ביותר בארצות הברית". בעיר שבה חיו כ-350,000 תושבים שמתוכם 60% לבנים, לא היו כל נושאי משרות ציבוריות מקרב התושבים האפרו-אמריקאים. האבטלה הקשה ותנאי האפליה הביאו את היחסים הבין גזעיים בעיר לכלל עימות אלים שכלל שימוש בנשק חם ומטעני חבלה. ניסיון של איגודי זכויות אדם לפעול דרך ערוצים משפטיים נתקלו בחומה בצורה של גזענות. בשנת 1963 נרצחו ארבע ילדות אפרו-אמריקאיות בהתקפת טרור על ידי מטען נפץ שהונח ברחוב הכנסייה הבפטיסטית. האירוע הונצח על ידי המשורר השחור דדלי רנדל, בשיר "הבלדה של ברמינגהאם", ועל ידי סקסופוניסט הג'אז ג'ון קולטריין, בשיר "אלבמה".
מנהיג התנועה לזכויות האזרח בברמינגהאם פרד שאטלסוורת' הזמין את קינג ואת פעילי SCLC להגיע לעיר כדי לסייע במאבק בהפרדה הגזעית. ארגונים אלו החלו במתקפה מרוכזת על חוקי ההפרדה שכונתה בשם "פרויקט C" (קיצור של Confrontation – עימות). במהלך החודשים אפריל ומאי 1963 נקטו המפגינים צעדי מחאה שכללו תהלוכות ושביתות. המשטרה פעלה בברוטליות מרובה, תוך שימוש בגז מדמיע ובכלבי תקיפה, ועצרה למעלה מ-3,000 איש, רבים מהם קטינים. נקודת המפנה לטובת המפגינים אירעה כאשר תלמידי בית ספר יצאו לרחובות במהלך שכונה "מסע הצלב של הילדים" ועורר מחלוקת אך גם הטה את הכף בדעת הקהל בארצות הברית ובעולם המערבי. בתחילת חודש מאי הגיעה העיר לכדי קריסה כלכלית, עסקים נסגרו והתשתית העירונית חדלה מלתפקד. ב-8 במאי הגיעו בעלי העסקים להסכמה עם נציגות המפגינים וב-10 במאי הודיע קינג כי הושגה הסכמה עם הרשות המקומית על הפסקת ההפרדה בעיר בתוך 90 יום. ב-11 במאי הרסה פצצה את מלון גסטון שבו שהה קינג בעת המערכה ופצצה אחרת גרמה נזק לבית אחיו.
במהלך המערכה נעצר קינג, אירוע כליאה מספר 13 מתוך 29 בסך הכל בקריירה. הכליאה הפכה לכלי במאבק הציבורי בעוד תומכיו פונים לתקשורת ואף לנשיא ארצות הברית תוך גרימת מבוכה לרשויות המקומיות. קינג ניצל את זמנו בכלא וכתב את המנשר המפורסם מכתב מבית הכלא של ברמינגהאם, שנכתב על בדלי נייר ושוליים של עיתונים. החיבור היה תשובה ישירה לאנשי כמורה לבנים שהאשימו את קינג בהסתה למרדנות ודרשו ממנו לנהל את המאבק באמצעים משפטיים. ה"מכתב" כלל את עיקרי אמונתו ודעותיו של קינג. בתגובה לביקורת קבע קינג כי השבר של הגזענות הוא עמוק, הצורך בשינוי דחוף והמערכת מחופרת בעמדתה, קינג טוען כי חירות אינה ניתנת במתנה על ידי הצד המדכא אלא המדוכא חייב לדרוש את חירותו. קינג מציין כי מסיבת התה של בוסטון הייתה למעשה צעד של מרדנות אזרחית ואף מרחיק לכת וקובע כי מעשיה של המפלגה הנאצית בגרמניה נעשו בחסות החוק. קינג ממשיך ומתאר את החברה "הלבנה" העומדת מול המפגינים:
בסופו של דבר קצרה המערכה הצלחה, ב-12 ביוני 1963 נשא הנשיא קנדי נאום שבו ביקש להבטיח את זכותם של כל האזרחים לקבל שירות ולהשתמש בכל התשתיות, בכלל זה בתי מלון, חנויות, תיאטראות, מסעדות ומוסדות דומים ומימוש הזכות להצביע בכל המדינות. לאחר מכן, ב-19 ביוני, הגיש קנדי לקונגרס הצעת חוק לשוויון זכויות.
את המערכה סיכם קינג במילים הבאות:
המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות
ממוזער|250px|עשרות אלפי הצועדים מתארגנים לטקס. צילום מראש אנדרטת לינקולן, לאורך בריכת ההשתקפות
שמאל|ממוזער|250px|מרטין לותר קינג נואם את הנאום "יש לי חלום"
שמאל|ממוזער|250px|מרטין לותר קינג באנדרטת לינקולן במהלך "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות", 28 באוגוסט 1963, עת נשא את נאומו "יש לי חלום" (ברקע: אנדרטת וושינגטון)
המצעד הגדול לוושינגטון נערך ב-28 באוגוסט 1963 ואורגן על ידי שישה ארגוני זכויות אדם, שראשיהם נקראו גם "ששת הגדולים" ("The big six"). בראש ההתארגנות ניצב א. פיליפ רנדולף, פעיל איגודי עובדים ונשיאם של ארגוני עובדים אפרו-אמריקאים. לצידו פעל קינג כנציג ארגון ה-SCLC. המצעד, נקודת שיא בפעילות ארגוני זכויות האדם נועד בראש וראשונה להפגין נגד גזענות, הפגנת תמיכה בממשל קנדי ובצעד פורץ-הדרך של הנשיא לקידום חוק זכויות האזרח. עם זאת, כל הארגונים הסכימו שעליה להיות דוגמה לאי-אלימות. לקראת המצעד הגיעו מפגינים לוושינגטון די. סי. ב-2,000 אוטובוסים מיוחדים, 21 רכבות ייעודיות ו-10 קווי תעופה חכורים, זאת בנוסף למפגינים שהגיעו ברבבות מכוניות וכלי תחבורה ציבורית סדירים. לאחר התארגנות ארוכה של הקהל הרחב והמוזמנים למרגלות אנדרטת לינקולן ושם נאמו מנהיגי המצעד, "ששת הגדולים". הנואם האחרון היה מארגן המצעד, רנדולף, ולפניו נשא קינג את נאומו "יש לי חלום". פרק הנאומים הסתיים בנגינת נעימת "We Shall Overcome" בעוגב ושירתה של ג'ואן באאז.
ההשפעה על הצועדים, בעיקר אלו שלא השתתפו קודם לכן בהפגנות, הייתה עמוקה. אפרו-אמריקאים רבים שהגיעו למצעד כתוצאה מהשתייכות לכנסיות ולאיגודי עובדים, נרתעו מהאלימות המשטרתית והגזענית ומהייצוגים התקשורתיים של ההפגנות, לא הביעו מחאה ציבורית פומבית ולא היו חלק מהתארגנות כלל-ארצית קודם לכן. עבור רבים מהם נחשבה הצעידה, בסולידריות יחד עם רבבות כמותם, לאירוע משמעותי מבחינת ההגדרה העצמית והכבוד העצמי. עבור רבים מצופי הטלוויזיה הלבנים היה המצעד חשיפה ראשונה של תנועת זכויות האזרח הלא-אלימה והזדמנות ראשונה לשמוע דוברים אפרו-אמריקאים רהוטים. נאומו של קינג הפך ליהלום בכתר המצעד וסמל למאבק עבור זכויות האדם בארצות הברית ומחוץ לה:
אחד ממנהיגי התנועה לזכויות האזרח תיאר את הנאום באומרו
פרס נובל לשלום
ב-14 באוקטובר 1964, בגיל 35, קיבל קינג את פרס נובל לשלום "על הובלת התנגדות לא אלימה במאבק כנגד אפליה גזעית בארצות הברית". קינג הוא הגבר הצעיר ביותר שזכה בפרס נובל לשלום. את סכום הזכייה, כ-54,000 דולר אמריקני השווים בתחילת המאה ה-21 כ-400,000 דולר הוא תרם במלואם לתנועה למען שוויון זכויות. בנאום קבלת הפרס חזר קינג בעוצמה על עיקרי אמונתו:
המצעד מסלמה למונטגומרי
במרץ 1965 ארגן קינג וארגון ה-SCLC, בשיתוף עם ארגוני זכויות אדם מקומיים באלבמה, שלושה מצעדי מחאה מהעיר סלמה לבירת המדינה מונטגומרי. הצועדים מחו על סירוב רשויות המדינה לתת זכות הצבעה לאפרו-אמריקאים. החל מינואר 1965 יזם ה-SCLC מסע תעמולה להסב את תשומת לב האומה האמריקאית להפרת זכויות הצבעה באלבמה, תושבים אפרו-אמריקאים ניסו להירשם להצבעה אך נאסרו על ידי המשטרה. במקביל נקטו השלטונות האזרחיים בצעדי ענישה כלכליים כנגד הקהילות האפרו-אמריקאיות.
במצעד הראשון, השתתפו 600 איש. במהלכו תקפו שוטרים מאלבמה באלימות רבה את הצועדים, התמונות שפרסמה המדיה, של מפגינים מוכים עד זוב דם, ללא אלימות מצדם. יצרו הד חיובי, שהוכיחה את האסטרטגיה של המארגנים, לצעדות ללא אלימות. ב-25 במרץ במצעד השלישי שנערך באישור משפטי, כבר צעדו מעל 25 אלף איש, במהלכו נשא קינג, נאום המפורסם בשם "עד מתי, עוד מעט" בו הוא קרא למאזינים להתאזר בסבלנות כי המהפך בפתח.
המערכה בשיקגו
בשנת 1966 החליטו מנהיגי תנועות המחאה האפרו-אמריקניות להפנות את המאמץ אל צפון ארצות הברית, העיר שיקגו נבחרה כמוקד פעולות המחאה כנגד אפליית משפחות אפרו-אמריקאיות בפרויקטים של דיור ציבורי, נערכו מספר מצעדים בשכונות של העיר שיקגו ובהם מצעד בשכונת מרקט פארק נתקלו באלימות קשה מצד תושבי השכונות שתקפו את המפגינים בכלי נשק קרים ובהשלכת חפצים שונים. אי היכולת לרסן את האלימות והחשש מקורבנות בנפש הובילו את קינג להפסיק את פעולות המחאה. בין המפגינים הבולטים שהפגינו נגד קינג היו ג'ורג' לינקולן רוקוול ואנשי המפלגה הנאצית האמריקנית.
המאבק במלחמת וייטנאם
סך כל פעולות המחאה, והכישלון פוקח העיניים בשיקגו, הביא את קינג לקשור את הכוחות העיקריים במערכת הפוליטית האמריקאית למכלול אחד והוא קשר את הקפיטליזם והניצול הכלכלי עם גזענות ועם מכלול מערכת יחסי החוץ שלארצות הברית בה ראה קינג התממשות של אימפריאליזם מודרני. הוא הגיע למסקנה כי על ארצות הברית לצאת חוצץ כנגד שלושה מרכיבים אלו במהותה הפוליטית על מנת להביא את השינוי באפליה ובחתירה למימוש דמותה הדמוקרטית. בכך הפך קינג ממנהיג תנועת רפורמה למהפכן שקרא תיגר על החוגים הליברל-דמוקרטים בארצות הברית.
ב-4 באפריל 1967 הופיע קינג בכנסיית ריברסייד שבעיר ניו-יורק ונשא את נאומו מעבר לווייטנאם: זמן לשבור את השתיקה. בנאום זה שטח קינג נקודת השקפה שחרגה מעבר למוסכמות התקופה והציב את עצמו כמתנגד למלחמת וייטנאם אבל גם לתפיסת העולם האמריקאית. הוא העלה טענה כי ארצות הברית חותרת לכבוש את וייטנאם במטרה להפוך אותה לשטח חסות - מושבה אמריקאית, ועשה חיבור ישיר בין המלחמה ומדיניות של אפליה בארצות הברית. הוא קרא לעריכת בדק-בית מוסר ושינוי. איש הרוח האפרו-אמריקאי טרוויס סמיילי טען בתוכנית תעודה של ערוץ PBS כי הנאום היה לא רק השנוי ביותר במחלוקת מנאומיו של קינג אלא גם הנאום שכתיבתו הייתה הקשה ביותר.
נאום זה ואלו שבאו אחריו הרחיקו את קינג מתוך ההסכמה הלאומית הרחבה ושם אותו בשוליים הרדיקליים של הפוליטיקה האמריקאית, תומכיו ובני בריתו מקרב האזרחים, מנהיגי ארגוני פועלים ואנשי הרוח הלבנים שלא תמכו בעמדותיו אלו ניתקו איתו קשר ואף כתבו כנגדו באופן אישי בעיתונים ואמצעי תקשורת מרכזיים. המגזין LIFE תיאר את הנאום "הסתה דמגוגית שנשמעת כאילו נכתבה עבור רדיו האנוי" והעיתון וושינגטון פוסט כתב כי קינג צמצם את התועלת שבו עבור המטרה שלמענה פעל, המולדת שלו ואנשיו"
פעולות המחאה נגד מלחמת וייטנאם של קינג נעשו תכופות יותר וכללו דפוסי מחאה ששימשו את המפגינים כנגד האפליה. ב-25 במרץ 1967 הוביל קינג מצעד מחאה כנגד המלחמה בעיר שיקגו. ב-14 באפריל נשא קינג נאום שעיקרו פוליטי, הוא יצא ממסגרת הפואטית עמוסת הסמלים של נאום "מעבר לווייטנאם" ואמר מפורשות את שעל ליבו:
למחרת היום צעדו 400,000 פעילים כנגד המלחמה ובהם קינג מסנטרל פארק למטה האומות המאוחדות בניו יורק באותו יום צעדה קורטה סקוט קינג, אשתו במצעד מקביל ובו 100,000 מפגינים בעיר סן פרנסיסקו. ב-16 באפריל נשא קינג את נאומו המפורסם "מדוע אני מתנגד למלחמה בווייטנאם" (אנגלית: Why I Oppose the War in Vietnam ), על נאום זה זכה קינג בשנת 1970, לאחר מותו, בפרס גראמי על ה"אלבום הטוב ביותר של המילה המדוברת" (אנגלית: Best Spoken Word Album) השמור לנאומים מוקלטים.
מעורבותו של קינג, חברו ג'יימס ביבל וארגון ה-SCLC הלכה והעמיקה במקביל לפעילות של קבוצות אחרות כגון הפנתרים השחורים. הציבור האפרו-אמריקאי נרתע תחילה מהצטרפות לתנועת המחאה בגלל נאמנות לנשיא לינדון ג'ונסון שנתפס כמוביל רפורמות חברתיות, אך התמשכות המלחמה והתנגדות לגיוס שהשפיע במיוחד על קהילות מוחלשות חברתית הביאו את הציבור האפרו-אמריקאי למחות כנגד מלחמת וייטנאם – לעיתים קרובות בקבוצות בהם פעלו אפרו אמריקאים בלבד ולצד או בנפרד מקבוצות מחאה "לבנות" או כלל-אמריקאיות.
המערכה למען העניים
המאבק הציבורי האחרון של קינג קרם עור וגידים בתחילת שנת 1968 וזכה לשם "המערכה למען העניים" (אנגלית: Poor People's Campaign) או מצעד האביונים. המחאה כוונה לאפליה וחוסר צדק על בסיס כלכלי וללא קשר לגזע או צבע עור, קינג יצא למסע גיוס תמיכה ברחבי ארצות הברית על מנת לגייס צבא רב גזעי של עניים. קבוצה אמורפית זו לא תפסה את עצמה כבעלת מאפיינים ייחודיים ולא הוגדרה עד שהנשיא ג'ונסון הכריז בשנת 1964 על מדיניות של מלחמה בעוני, ספירת האוכלוסין שנערכה בארצות הברית בשנת 1960 קבעה כי 35 מיליון אמריקאים חיים מתחת לקו העוני. בעת שקינג החליט על המערכה למען העניים הייתה "המלחמה בעוני" כישלון פוליטי שנזנח על ידי יוזמיו בין היתר משום שתשומת הלב הוקדשה למלחמה בווייטנאם, על פי חזונו של קינג הייתה אמורה המערכה למען העניים להביא את בעיית העוני אל קדמת הבמה הציבורית ולהביא לפתרון כלל אמריקאי שיכלול חבילת סיוע שבה הבטחה לתעסוקה, הבטחת הכנסה, ופרויקטים של דיור לבעלי הכנסות נמוכות. לצורך השגת מטרות אלו יזם קינג מצעד של אמריקאים מהמעמדות הכלכליים הנמוכים אל וושינגטון על מנת ליצור לחץ פוליטי על מקבלי ההחלטות ולהציג את הצורך הדחוף בפתרון.
יוזמת המערכה למען העניים כללה נקודות יסוד בעייתיות, הרעיון של המאבק על רקע של מעמדות כלכליים ומנהיגותו של קינג היו בגדר סדין אדום עבור אזרחים אמריקאיים רבים. גם בתוך ארגון ה־SCLC קמו מתנגדים ליוזמה, הבולט בהם ביירד רסטין ממנהיגי הציבור האפרו אמריקאי, טען כי מטרות המערכה היו מעומעמות והדרישות לא מציאותיות, על רקע קביעות אלו הוא הביע את החשש כי בסיכומו של דבר המערכה תיכשל ויגבר הלחץ על השכבות החלשות והציבור האפרו-אמריקאי.
ההתנקשות בחייו
ממוזער|250px|מוטל לוריין ב-2012
ממוזער|250px|מוטל לוריין ב-2012. המקום שוחזר לרגע האירוע וזר עגול מסמן את מקום עמידתו של מרטין לותר קינג.
ב-29 במרץ 1968 יצא קינג לעיר ממפיס שבמדינת טנסי להצטרף למחאת פועלי התברואה האפרו-אמריקאים של העיר ששבתו מיום 12 במרץ במטרה לשפר את תנאי העסקתם ולהשוותם לפועלי תברואה לבנים. הוא התאכסן בחדר 306 במוטל לוריין. ב-3 באפריל נשא קינג את נאום הייתי על פסגת ההר בכנסיית מסון טמפל של הקהילה הפנטקוסטית האפרו-אמריקאית. בנאום שבראייה לאחור נראה נבואי הוא אמר:
ב-4 באפריל בשעה 18:01 נורה קינג בעת שעמד על מרפסת הקומה השנייה של המוטל. הכדור פגע בו בלחי הימנית, שבר את הלסת ונע בגופו עד שנעצר בכתפו. חברו למאבק של קינג, ראלף אברנטי , היה בחדר בעת האירוע, שמע את הירייה וכאשר יצא מהחדר מצא את קינג שכוב על הרצפה מתבוסס בדמו. ההתנקשות יצרה מהומה רבתי במלון, ולוריין ביילי, אשתו של בעל המלון, לאחר שראתה את גופתו של קינג, התמוטטה ומתה מהתקף לב. קינג נלקח לבית החולים סנט ג'וזף שם נקבע מותו בשעה 19:05.
מעבר לכביש ממול למוטל לוריין ובסמוך לבית הארחה בו שהה הרוצח עמדה תחנת כיבוי אש ובה הוצבו שוטרים שעקבו אחרי מעשיו של קינג. לאחר השמע הירייה ועם הפגיעה יצאו השוטרים למקום האירוע והיו הראשונים לתת עזרה ראשונה לקינג שגסס מפצעיו.
לוויה
ממוזער|250px|קברם של בני הזוג קינג במרכז קינג, אטלנטה ג'ורגיה
נשיא ארצות הברית באותה תקופה, לינדון ג'ונסון הכריז על 7 באפריל כיום אבל לאומי, ויומיים לאחר מכן, ב-9 באפריל נערכה הלוויה בעיר אטלנטה, תחילה בטקס מצומצם ובו נכחו 1,300 מוזמנים, בטקס הושמע נאומו של קינג "Drum Major" שנישא על ידו ב-4 בפברואר 1968 ובו הוא ביקש שבהלווייתו לא יזכירו את תאריו והכיבודים להם זכה וביקש כי יזכירו כי הוא "האכיל את הרעבים, הלביש את העירומים, היה צודק בשאלת המלחמה, אהב ושירת את האנושות". הטקס הסתיים כאשר הזמרת מהליה ג'קסון שרה את השיר קח את ידי, אלי היקר (אנגלית: Take My Hand, Precious Lord).
לאחר מכן עבר ארונו של קינג על גבי עגלה פשוטה רתומה לפרדות בפני קהל של עשרות אלפים בתהלוכה של 3.5 מייל עד לקולג' מורהאוס ומשם נלקח הארון לבית הקברות המקומי (שבו היו קבורים בעיקר מתים ממוצא אפרו-אמריקאי), בשנת 1977 הוצא הארון והועבר לקבר מפואר ברחבה של מרכז קינג.
מהומות בעקבות הרצח
לאחר רציחתו, החל גל של מהומות ברחבי ארצות הברית. המהומות הקיפו 110 ערים. 28 הרוגים ומעל אלפיים פצועים. המהומות שככו לבסוף עד ה-8 באפריל. בהתערבותם של חיילים מחיל הנחתים האמריקני. וכוחות המשמר הלאומי של המדינות השונות.
חלק ממקורביו הוביל קו תקיף ומיליטנטי, בהאשמות וקריאות לתגובה ולהתחמשות. חלק אחר ופוליטיקאים בכירים כרוברט קנדי ואחרים הובילו קו פייסני.
חקירה, מעצר ומשפטו של הרוצח
חקירת ה-FBI איתרה עדי ראייה לאירוע בבית הארחה ולאחר מכן את כלי הנשק ששימש את הרוצח, החוקרים הצליחו לבסוף לזהות את החשוד ברצח, אסיר נמלט בשם ג'יימס ארל ריי, שנעצר ב-8 ביוני 1968, בנמל התעופה לונדון הית'רו שבלונדון כשניסה לעזוב את הממלכה המאוחדת עם דרכון קנדי מזויף על שם רמון ג'ורג' סנייד. ריי הוסגר במהירות למדינת טנסי והואשם ברצח קינג. הוא הודה ברצח ב-10 במרץ 1969, (על אף שהכחיש את ההודאה לאחר שלושה ימים), משהועמד למשפט הודה ריי כי הוא הרוצח, בעצת בא כוחו. ההודאה הצילה את ריי מגזר דין מוות ונגזרו עליו 99 שנות מאסר. מאז החליף ריי מספר עורכי דין במאמץ לבטל את הרשעתו, במהלך הזמן מסר ריי מספר גרסאות מעורפלות בנוגע לחלקו ברצח, הוא טען כי הוא לא ירה בקינג והוסיף כי הוא היה מעורב ברצח באופן לא ישיר, לטענתו בראש הקנוניה עמד אדם ששמו "ראול".
תאוריית קשר
מעשה הרצח וסימני השאלה שנותרו - לכאורה - סביב נסיבותיו ובעיקר העוינות של ממשלת ארצות הברית וסוכנויות פדרליות שניהלו מערכה עיקשת כנגד קינג הביאו להתפתחות תאוריית קשר שעיקרה הטענה כי ריי היה שותף זוטר במזימה לרצוח את קינג שבראשה עומדים אלמונים או גופים ממשלתיים.
בשנת 1977 נפגש דקסטר סקוט קינג, בנו של מרטין לותר קינג, עם ריי ולאחר מכן הביע תמיכה פומבית בדרישתו של ריי למשפט חוזר. שנתיים לאחר מכן תבעה קורטה סקוט קינג את ללויד ג'וארס בבית משפט אזרחי, על חלקו לכאורה ברצח קינג, על פי דברי ג'וארס הוא קיבל 100,000 דולר על מנת לתכנן ולהוציא לפועל את רציחתו של קינג. חבר המושבעים מצא את ג'וארס ו"קונספירטורים אלמונים" וכן "סוכנויות ממשלתיות" כחלק מהמזימה לרצוח את קינג.
בשנת 2000 ניהל משרד המשפטים של ארצות הברית חקירה על טענותיו וחלקו של ג'וארס ברצח אך לא נמצאו ראיות התומכות בטענות תאוריית קשר.
בספטמבר 1976 מינה בית הנבחרים האמריקני, ועדה לחקירת מותם של קנדי וקינג בראשות חבר הקונגרס לואיס סטוקס מאוהיו, הוועדה כללה שמונה חברי בית הנבחרים. וחולקה לשתי תת-ועדות. האחת חקרה את רצח קנדי והשנייה את רציחתו של קינג, דו"ח ממצאי הוועדה פורסם ב-29 במרץ 1979. באשר לקינג, הסיקה הוועדה כי רציחתו הייתה מיריה אחת מרובהו של ג'יימס ארל ריי, ושקיימת "אפשרות" שהרצח היה כתוצאה מקשר פלילי, על אף שאף סוכנות של הממשלה של ארצות הברית אינה מעורבת בקשר זה.
מורשת רעיונית ועמדות פוליטיות
מרכז חייו ומקור שורשיו הרעיוניים של קינג הייתה הדת הנוצרית, וככומר של הכנסייה הבפטיסטית היו כתבי הקודש הן התנ"ך והברית החדשה המקור להשקפת עולמו והמקור לדרשותיו. הוא נהג לשלב ציטוטים מכתבי הקודש באסיפות דתיות, דרשות בכנסייה והופעות ציבוריות. מעיון בכתביו עולה כי מצוות ואהבת לרעך כמוך ומקבילתה "אהוב את אויבך" משמשות כציר מרכזי בהגותו ואבן בוחן לפיה שפט את הסובבים אותו. מצוות ואהבת לרעך כמוך מוזכרת פעמים מספר בברית החדשה, כך, למשל, בבשורה על-פי מתי היא בעלת משקל זהה לעשרת הדיברות ובבשורה על-פי מרקוס היא מוצגת כמצווה השנייה במעלה לצווי הנוצרי "ואהבת את ה' אלוהיך" – מצווה המוזכרת אף היא רבות בדברי קינג – כתפיסת עולם פרטית ומקור כוח פנימי.
הפרופסור אייל נווה טוען כי דמותו של קינג מייצגת לאחר מותו מורשת של רפורמה שהוגשמה באופן חלקי בלבד, כך יכולים חלקים גדולים מהציבור האמריקאי להזדהות עם מורשתו. חוגים שמרניים יכולים להזדהות עם המסר כי העוול האחרון שרדף ופילג את החברה האמריקאית נעלם ואתו הצורך רפורמות חברתיות נוספות, חוגים ליברליים יכולים להזדהות עם דרכו ועם הצורך בשינוי דמוקרטי עליו הצביעה מורשתו. מעל הכל המערכת הפוליטית אימצה את דמותו מאחר שהוא דגל באי-אלימות ומאחר וקרא לשלב את המיעוט המופלה אותו ייצג אל תוך החברה האמריקאית. נווה מגדיר את קינג כ"מנהיג תנועת רפורמה" שתבע מארצות הברית לממש את האידיאלים הליברליים-דמוקרטיים לכל רוחב שדרות החברה האמריקאית.
אי אלימות
שמו של קינג, וגרעין מפעלו נקשרו לרעיון האי-אלימות, הבסיס לפילוסופיה זו הייתה אמונתו הנוצרית וקינג הושפע וראה עצמו כממשיך דרכם של ריינהולד ניבור ופאול טיליך שפעלו בתחילת המאה ה-20 בארצות הברית על מנת לקשר את האמונה הנוצרית עם הפוליטיקה, הדיפלומטיה והריאליה של המציאות המודרנית בת זמננו. תרומה מיוחדת תרם ניבור לתיזה בדבר 'מלחמה צודקת'. קינג קיבל את השראה והשפעה נוספת מהנרי דייוויד תורו, תורו האמין כי קיים מושג צדק טהור, המשותף לכל בני האדם. על-פי תורו, הצדק נובע מהימנעות מתוקפנות ומכפייה, במובנם האלים. תורו גורס, כי האדם צריך לשאוף לעשיית צדק ולהימנע ממעשי עוול וקיפוח, כגון שיעבוד זולתו לעבדות, קינג קרא כסטודנט את הספר אי-ציות אזרחי מאת תורו והושפע מההטפה שלא לשתף פעולה עם מערכות הנתפסות כמבוססות על כפירה ורוע.
השפעה נוספת, מחוץ לתחומי עולמו הנוצרי והאמריקאי קיבל קינג ממהטמה גנדי – מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית. גנדי הפך לסמל ההתנגדות הלא-אלימה בזכות הגייתה ויישומה של הסאטיאגרהא – פילוסופיה הממוקדת בחיפוש אחר האמת ובהתנגדות לרשע באמצעות התנגדות פעילה אך לא אלימה – דבר שהוביל לעצמאות הודו ועורר השראה לתנועות שונות למען זכויות אדם ולחופש ברחבי העולם. בשנת 1959 ערך קינג מסע של עלייה לרגל להודו ממנו חזר לארצות הברית עם השראה והבנה מעמיקה על שורשי הפילוסופיה של התנגדות ללא אלימות ומקומה במאבק האפרו אמריקאי לשוויון זכויות בארצות הברית. בראיון רדיו ששודר בערב היום האחרון של קינג על אדמת הודו הוא אמר: "מאז שהגעתי להודו, התחזקה אמונתי – עתה יותר מתמיד – כי הדרך של התנגדות ללא אלימות היא הנשק החזק ביותר העומד לרשות המדוכאים במאבקם להשיג צדק וכבוד אנושי".
המערכת הפוליטית
לכל אורך שנות פעילותו התרחק קינג מחסות המפלגות הפוליטיות של ארצות הברית ולא נתן פומבי לדעותיו או לתמיכתו במועמד כלשהו לנשיאות ארצות הברית, בראיון שנתן בשנת 1958 הוא אמר "אני לא חושב שהמפלגה הרפובליקנית ולא המפלגה הדמוקרטית מלאות בהוד האלוהים... ואני לא קשור לאף אחת מהן". בשיחות פרטיות הוא הביע תמיכה במפלגה הדמוקרטית ובאוטוביוגרפיה שלו הוא ציין כי בשנת 1960 הוא הצביע עבור ג'ון קנדי, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. לגופו של עניין הוא אמר:
בהמשך עבד קינג יחד עם הנשיא לינדון ג'ונסון על ביטול אפליית השחורים ועל קידום זכויות האזרח. ב-1964 העביר הנשיא בבית הנבחרים ובסנאט את חוק זכויות האדם, שבחקיקתו החל הנשיא הקודם ג'ון קנדי.
השקפות כלכליות
קינג היה ביקורתי כלפי המדיניות הכלכלית של ארצות הברית. קינג תמך בסוציאליזם דמוקרטי, אך נמנע לרוב מהבעת דעה זו באופן פומבי, בגלל הסלידה הציבורית מקומוניזם וסוציאליזם שהייתה נפוצה בארצות הברית באותה התקופה.
בשנותיו האחרונות, הביקורת שלו הפכה לפומבית יותר, כשהתחיל לקשר בין המדיניות הכלכלית של ארצות הברית, אותה כינה "סוציאליזם לעשירים וקפיטליזם לעניים", לבין מלחמת המעמדות בארצות הברית והאימפריאליזם שהוביל, לטענתו, למלחמת וייטנאם.
בנאומו משנת 1967, המכונה "מעבר לווייטנאם", אמר:
בנאום נוסף מ-1967, המכונה "לאן אנו ממשיכים מכאן?", אמר:
יחס ליהדות ומדינת ישראל
ממוזער|250px|הרב אברהם יהושע השל עם מרטין לותר קינג, 7 בדצמבר 1965
תנועת המחאה וזכויות האדם האפרו-אמריקאית נהנתה מתמיכה של ארגונים יהודים הן בלוגיסטיקה אך גם בסיוע מוסרי ותקשורתי. אנשי רוח יהודים היו פעילים באירועי מצעדי המחאה וההפגנות בכלל וכיועצים ותומכים של קינג בדרכו, המפורסם שבהם היה הרב והפילוסוף אברהם יהושע השל שפעל למען השגת שוויון לשחורים באמריקה ורקם ידידות עמוקה עם קינג. תמונה מפורסמת מ-1965, שבה נראה השל צועד יד ביד עם קינג בהפגנה הגדולה בסלמה, הפכה לסמל לשיתוף הפעולה האפשרי בין יהודים לשחורים בארצות הברית. השל אמר לאחר אותה הפגנה שחש כי רגליו הצועדות "מתפללות", קינג נרצח ימים ספורים לפני שעמד לחגוג את ליל הסדר בביתו של השל. קינג אמר על השל:
על רקע זה היה יחסו של קינג כלפי יהדות, יהודים ומדינת ישראל חיובי ואוהד. הוא צידד בזכות הקיום של מדינת ישראל ותמך בישראל בעת הקרבות של מלחמת ששת הימים תוך שהוא קורא לפתיחת משא ומתן על מנת לסיים את מעשי האיבה. במספר מקרים מתועדים עמד קינג חוצץ כנגד קריאות אנטישמיות ואנטי ציוניות שהפכו לשכיחות בקרב תנועות הכוח השחור כגון אומת האסלאם ומנהיגיה. הליגה נגד השמצה, הקונגרס היהודי האמריקאי וארגונים נוספים, יהודיים ולא-יהודיים, וכן אקדמאים רבים, רואים בו ארגון אנטישמי, בהתבסס על התבטאויות מנהיגיו ובהם לואיס פרחאן.
מקרה מיוחד הוא מכתב לידיד אנטי ציוני המיוחס לקינג ובו מובאת בשמו מסה לפיה אנטי ציונות ואנטישמיות הן גישות המשיקות אחת לשנייה וכי אנטי ציונות היא אנטישמיות במסווה. קטעים מטקסט זה צוטטו מספר פעמים על ידי פוליטיקאים ישראלים ופרו ציונים.
מחקרים הראו כי מקורו של הציטוט איננו ברור וכי ככל הנראה מדובר בטקסט שלא נכתב ולא נאמר על ידי קינג. ההיסטוריון אריק סנדקוויסט שחקר את תולדות הקשר בין ארגונים יהודים לבין תנועת המחאה האפרו-אמריקאית בכלל וקינג בפרט קובע כי הטקסט איננו של קינג, אך מתבסס על אירוע מתועד בו קטע קינג סטודנט אנטישמי ואמר לו "אל תאמר דברים אלו, כאשר אנשים מותחים ביקורת על ציונים הם מתכוונים ליהודים, דבריך הם אנטישמיים".
ארכיון המדינה חשף מסמכים מהם עולה כי החל משנת 1962 ניסו נציגים של ממשלת ישראל ושל ההסתדרות להזמין את קינג לביקור רשמי או רשמי למחצה בישראל אך אף על פי שקינג הביע נכונות ורצון בוטל הביקור המתוכנן כל פעם. בנובמבר 1964, משהוכרזה זכייתו של קינג בפרס נובל לשלום, ובטרם יצא לאוסלו, נפגש אבא אבן עם קינג בוושינגטון בנובמבר 1964 והזמינו לביקור בישראל. במרץ 1965 הזמין אברהם הרמן, שגריר ישראל בוושינגטון את קינג לביקור רשמי "בכל עת שיחפוץ". בדצמבר 1965 נפגש הכומר קינג לשיחה עם שמעון ילון, קונסול כללי של ישראל באטלנטה. בתחילת פגישתם ציין קינג שמזה ארבע שנים יש לו "הזמנה פתוחה" לבקר בישראל והביע את תקוותו שיוכל לבקר בישראל במחצית הראשונה של 1966 אולם גם מועד זה חלף מבלי שקינג יבקר בישראל. ככל הנראה רצה קינג לבקר בישראל כעולה רגל וחלק מקבוצה גדולה ללא זיקה או הצהרה פוליטית, הוא רצה לשאת דרשה על הר הזיתים אז חלק מירושלים תחת שלטון הממלכה הירדנית ומשם להמשיך לאתרים קדושים לנצרות בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים השתנה המצב הפוליטי וקינג חשש מהשלכות ביקור בירושלים המזרחית על חברים מהקהילה האפרו-אמריקאית שהחלו להביע בקול עמדות אנטי-ישראליות בוטות.
הקלטות סתר של ה-FBI חושפות חשש של קינג שביקור בישראל עלול להציב אותו בין הפטיש לסדן, בשיחה בין קינג לאחד מיועציו סטנלי לוויטן שנערכה ב-24 ביולי 1967 אמר קינג כי הוא חושש כי הוא "ייקלע למצב בו הוא ארור אם אני אומר משהו אחד ואהיה ארור אם אגיד שלא משנה מה אני אומר, ואני כבר ניצב מול ביקורת קשה כולל פרו-ערבית" ובשיחה אחרת אמר: "אני חושש שאם אלך העולם הערבי ואיתו אפריקה ואסיה יפרש את הצעד כהסכמה עם כל מה שישראל עשתה, ולי יש שאלות וספקות". בספטמבר 67 ביטל קינג את נסיעתו מתוך תקווה לעלות לרגל במועד מאוחר יותר. מותו מיריית מתנקש קטעה גם תוכניות אלו.
הנצחה
שמאל|250px|ממוזער| הרחוב הקרוי על שמו בירושלים
קינג מהווה סמל למאבק עיקש, שנשא פירות, למען זכויות האדם. בארצות הברית, מקום הולדתו פעולתו ומותו של קינג קראו פרנסי 730 ערים רחובות על שמו, הגדיל לעשות מחוז קינג שבמדינת וושינגטון שבמקור נקרא על שם אדם אחר ובשנת 1986 "הוקדש" לזכרו של קינג ושינה את סמלו ודגלו שמאז מופיעים עליהם פניו של מרטין לותר קינג.
קינג הוכר כמרטיר בכנסייה האוונגליסטית-לותרנית של ארצות הברית ויום ה-15 בינואר הוקדש לו. הכנסייה האפיסקופלית של ארצות הברית הכירה בו כמרטיר והקדישה לו את יום ה-4 באפריל.
האתר ההיסטורי הלאומי מרטין לותר קינג
ממוזער|250px|בית ילדותו של מרטין לותר קינג
באוקטובר 1980 הכריז משרד הפנים של ארצות הברית על מספר מבנים סביב בית ילדותו של קינג באטלנטה כאתר היסטורי לאומי. באתר נכללת גם כנסיית אבנעזר בה פעלו קינג ואביו ככמרים. ליד המבנים ההיסטוריים הוקם מרכז מבקרים ובו מוזיאון המתעד את ההיסטוריה של תנועת זכויות האזרח וחלקו של קינג במפעלה. בבניין ששימש בעבר כתחנת כיבוי אש נמצא מוזיאון קטן המתעד את תהליך האינטגרציה של מכבי האש של אטלנטה וכן חנות מתנות. בסמוך נטוע גן ורדים הקרוי על שם נאומו המפורסם של קינג "יש לי חלום" ובו אנדרטה לזכרו של מהטמה גנדי, ממוריו הרוחניים של קינג, "שדרת התהילה של לוחמי זכויות האדם" מעלה את זכרם של לוחמים למען זכויות אדם ברחבי העולם.
גולת הכותרת באתר הוא מרכז מרטין לותר קינג לשינוי חברתי ללא אלימות (אנגלית: Martin Luther King Jr. Center for Nonviolent Social Change) שהוקם במקור על ידי קורטה קינג במרתף בית הזוג שנה לאחר הרצח, בשנת 1981 הועתק המרכז למבנה מפואר בסמוך לבית הילדות של קינג. בשנת 1977 הוקם באתר מאוזולאום למרטין לותר קינג ושרידיו הועברו לאליו ממקום קבורתו המקורי בממפיס. המרכז הוא נכס פרטי בניהול משפחת קינג הנמצא בתוך תחומי האתר הלאומי, ומעמדו היה ועדיין נמצא במחלוקת בין צאצאיו של קינג.
באתר מתנהלים טקסים רבי משתתפים ביום מרטין לותר קינג ובהם פוליטיקאים ואנשי רוח מארצות הברית, טקסים נוספים נערכים במהלך חודש פברואר שהוכרז כ"חודש ההיסטוריה של השחורים" וביום הרצחו של קינג.
יום מרטין לותר קינג
250px|ממוזער|רונלד רייגן חותם על הצו הנשיאותי לקביעת יום מרטין לותר קינג. לידו עומדת קורטה סקוט קינג.
ב-2 בנובמבר 1983 חתם הנשיא רונלד רייגן על צו נשיאותי וקבע כי החל מה-20 בינואר 1986 יצוין בכל שנה יום לזכרו של קינג וייקרא על שמו. צו נוסף נחתם על ידי הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש בשנת 1992 שקבע כי יום מרטין לותר קינג יצוין כל שנה ביום שני השלישי בחודש ינואר.
האנדרטה לזכר מרטין לותר קינג
לאחר עשרים שנה של תכנון, חילוקי דעות ועיכובים נפתחה אנדרטת מרטין לותר קינג ב-22 באוגוסט 2011 באזור הצמוד לאזור המול – השדרה המרכזית של העיר וושינגטון בארצות הברית.
האנדרטה היא ביטוי ויזואלי למשפט מתוך הנאום "יש לי חלום": "בזכות אמונה זו נוכל לחצוב מתוך הר הייאוש אבן של תקווה." פתח הכניסה למתחם האנדרטה הוא מעבר בין שני סלעי גרניט גדולים, המסמלים את הר היאוש. מעבר להם משתרעת רחבת האנדרטה, שבמרכזה ניצב גוש גרניט לבן בגובה של 9.1 מטרים, הוא אבן התקווה. דמותו של קינג, המשקיף כביכול לעבר האופק עומדת בסמוך. משני עבריו של פתח הכניסה לרחבה מתמשכים שני כותלי גרניט המתקשתים כסהר, נחקקו בהם ארבע עשרה אימרות מתוך נאומים ודרשות שנשא קינג ודברים שכתב. בצד האנדרטה הוקם גם מרכז מבקרים המשויך אליה.
משפחתו
קורטה קינג
ממוזער|מצבה לזכר בני הזוג קינג במרכז קינג שבאטלנטה.
ממוזער|250px|מרטין לותר קינג ואשתו קורטה, תמונה משנת 1964
בשנת 1953 התחתן קינג עם קורטה סקוט קינג, (אנגלית: Coretta Scott King). החתונה נערכה על המדשאה של הורי הכלה ואת הטקס ניהל אבי החתן, במהלך הטקס השמיטה קורטה את השבועה לציית לבעלה מהטקסט – צעד שגם בתחילת המאה ה-21 נחשב ליוצא דופן. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים. קורטה המשיכה את פועלו של בעלה לאחר הירצחו, היא הפכה לפעילה מרכזית בתנועה לשוויון זכויות נשים והתנועה לזכויות להט"ב. בשנת 1968 ייסדה קורטה את "מרכז קינג למען שינוי חברתי ללא אלימות", (אנגלית: King Center for Nonviolent Social Change) מרכז מחקר אקדמי לקידום זכרו ומורשתו של קינג. היא נפטרה ב-30 בינואר 2006, במרכז רפואי אלטרנטיבי במקסיקו, סיבת המוות העיקרית נקבעה ככשל נשימתי שנבע מקריסת מערכות בגין בעיות בריאות קשות ובהן סרטן השחלות וסדרה של אירועי שבץ מוחי. היא נקברה בטקס רב משתתפים ב-7 בפברואר 2006 בכנסיית המסיון של הלידה מחדש במדינת ג'ורג'יה.
יחסים מחוץ לנישואים
חיי משפחת קינג היו חשופים לציבור לכל אורך הקריירה הציבורית האינטנסיבית של קינג ובני משפחתו שאף הם בחרו בקריירה ציבורית. משהציב עצמו כלוחם בממסד ולוחם כנגד הסדר הישן הפך קינג למטרה עבור סוכנויות לאכיפת חוק, גופים אלו ובראשם ה-FBI ניהלו מערכה של מעקב, הפעלת סוכנים ואיסוף מידע כולל האזנות סתר. הם תיעדו גם את חיי המשפחה וחייו הפרטיים של קינג. על פי מסמכים שחלקם נחשף לציבור תועדו מקרים רבים בהם קיים קינג מערכות יחסים מחוץ לנישואים. חברו לדרך ראלף אברנטי כתב באוטוביוגרפיה שלו "והחומות נפלו" כי לקינג הייתה חולשה לנשים וכי למרות זאת הבינו כולם כי הוא מאמין באיסור התנ"כי על ניאוף, אך הוא פשוט לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי. בראיון הוא הוסיף כי אף על פי שקינג היה "רודף שמלות" היו מעשיו בגדר התקשרות רגשית ולא מינית.
לעומת זאת, ההיסטוריון האמריקאי דויד גארו שמחקריו וספריו עוסקים בקינג ותנועת המחאה כתב כי קינג ניהל לפחות מערכת יחסים משמעותית אחת מחוץ לנישואים עם אישה אותה הוא פגש לעיתים קרובות, גארו מציין כי מערכת יחסים זו לא מנעה מקינג לקיים מערכות יחסים מיניות מזדמנות במהלך נסיעותיו ברחבי ארצות הברית, גארו מוסיף כי קינג ראה במקרים אלו כאמצעי להורדת רמת החרדה והלחץ בו היה נתון, מאידך הוא נאלץ להתמודד עם רגשות אשמה וכאב שלעיתים נדמה היה שמכריעים אותו. קורטה קינג שפרטי היחסים מחוץ למסגרת הנישואים של בעלה הובאו לידיעתה בין היתר על ידי ה-FBI, נאלצה לפתח גישה סטואית למעשי בעלה. קורטה מצוטטת באחת מהביוגרפיות של קינג באומרה כי למעשים אלו אין חשיבות, לאור "הרמה הגבוהה של יחסים", ששררו בין בני הזוג.
סוכנות ה-FBI שסוכניה אספו מידע על פעולותיו של קינג ניסתה למנף את ממצאי פעולות המעקב על מנת לרסן את פעילותו הציבורית ומספר מכתבי איום אנונימיים נשלחו לקינג ובהם דרישה כי יפסיק את פעילותו הציבורית או שמעשיו ייחשפו בציבור. למרות מסע הלחצים סירב קינג להיכנע לסחיטה.
צאצאים
לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים:
יולנדה קינג (אנגלית: Yolanda King) נולדה ב-17 בנובמבר 1955 ונפטרה ב-15 במאי 2007. היא הייתה פעילת זכויות אדם שלא נישאה מעולם ולא הותירה אחריה צאצאים.
מרטין לותר קינג השלישי (אנגלית: Martin Luther King III) נולד ב-23 באוקטובר 1957, עו"ד המתמחה בזכויות אדם. בשנת 2006 הוא נישא לבת זוגו ולהם ילדה אחת. בשנת 1997 נבחר מרטין לותר קינג השלישי לעמוד בראש התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית ארגון לזכויות אדם שנוסד על ידי אביו. זמן קצר לאחר בחירתו לתפקיד הוא נכנס לסדרת עימותים קשים עם שאר חברי הארגון, ביוני 2001 הודח מרטין לותר קינג השלישי מתפקידו על רקע שיתוק שאחז בארגון והוחזר לתפקיד שבוע לאחר מכן. הוא פרש מתפקידו בשנת 2004. באפריל 2006 נבחר מרטין לותר קינג השלישי לתפקיד יו"ר ונשיא מרכז קינג.
דקסטר סקוט קינג (אנגלית: Dexter Scott King) נולד ב-30 בינואר 1961. הוא פעיל זכויות אדם ובמאי סרטי תעודה. הוא קיבל לידיו את ניהול מרכז קינג מאמו בשנת 1989 אך נאלץ לפרוש זמן קצר לאחר מכן בגין סכסוך עם בני משפחתו, בשנת 1994 הוא נטל לידיו את ניהול המרכז שהחל לדעוך ולאבד את משקלו כמרכז לזכויות אדם.
ברניס אלברטין קינג נולדה ב-28 במרץ 1963 בתו הצעירה של מרטין לותר קינג. היא בעלת תואר שני בתאולוגיה, תואר ראשון במשפטים, וכומר בכנסייה הבפטיסטית. החל משנת באוקטובר 2009 היא נבחרה לתפקיד נשיאת התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית. מאבקים פנימיים בארגון מנעו ממנה מלפעול ובינואר 2011 היא פרשה מתפקיד זה. בינואר 2012 היא מונתה ליו"ר מרכז קינג לצד אחיה מרטין לותר קינג השלישי.
בשנת 2008 הגישו האחים תביעות ותביעות שכנגד, דקסטר קינג נתבע על ידי אחותו הצעירה ברניס ואחיו הבכור מרטין לותר קינג השלישי בטענה כי הוא מעל בכספי העזבון של הוריהם, בתגובה הגיש דקסטר קינג תביעה על הפרת אמונים מצד ברניס ומרטין לותר קינג השלישי ושימוש לא ראוי בכספי המרכז. התביעות חשפו קרעים עמוקים בקרב צאצאי מרטין לותר קינג הבן ומאבקי כוח על מורשתו וכספים. באוקטובר 2009 הוסדרו התביעות בהסכם מחוץ לכותלי בית המשפט.
ראו גם
אפרו-אמריקאים
התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית
ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות
פעולה ישירה
הנאום "יש לי חלום"
Happy Birthday
לקריאה נוספת
ספרים בעברית
מרטין לותר קינג: אוטוביוגרפיה, מאנגלית: דפנה לוי, ידיעות ספרים, 2008
רוג'ר ברנס, מרטין לותר קינג: ביוגרפיה, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, עורך מדעי: אייל נווה, רסלינג, 2010
מרטין: סיפורו של מרטין לותר קינג, תמר ורטה זהבי, עם עובד 2010
ספרים באנגלית
Branch, Taylor (1988). Parting the Waters: America in the King Years, 1954–1963. Simon & Schuster.
Branch, Taylor (1998). Pillar of Fire: America in the King Years, 1963–1965. Simon & Schuster.
King, Coretta Scott (1993) [1969]. My Life with Martin Luther King, Jr. Henry Holth & Co.
Abernathy, Ralph (1989). And the Walls Came Tumbling Down: An Autobiography. Harper & Row.
Frady, Marshall (2002). Martin Luther King, Jr.: A Life. Penguin.
Jackson, Thomas F. (2006). From Civil Rights to Human Rights: Martin Luther King, Jr., and the Struggle for Economic Justice. University of Pennsylvania Press.
King, Jr., Martin Luther; Carson, Clayborne; Holloran, Peter; Luker, Ralph; Russell, Penny A. (1992). The papers of Martin Luther King, Jr. University of California Press.
Lischer, Richard. (1997). The Preacher King: Martin Luther King, Jr. and the Word That Moved America. New York: Oxford University Press. :
Clayborne Carson, Martin Luther King, Jr. Research and Education Institute. The Martin Luther King, Jr., encyclopedia Greenwood Press, 2008.
ספרים מאת מרטין לותר קינג
Martin Luther King, Jr. Stride Toward Freedom: The Montgomery Story. Beacon Press, 2010
Martin Luther King Jr. The Measure of a Man (1959) . Augsburg Fortress, Publishers, 1988
Martin Luther King Jr. Strength to love (1963) Augsburg Fortress, Publishers, 1977.
Martin Luther King, Jr. The Trumpet of Conscience. (1967). Beacon Press, 2010
Martin Luther King, Jr. Why we can't wait (1964) . SIGNET CLASSICS, 2000.
Martin Luther King, Jr. Where Do We Go from Here: Chaos or Community? Beacon Press, 2010
אסופות כתבים ונאומים
Martin Luther King, Jr. editor: Coretta Scott King The Martin Luther King, Jr. Companion: Quotations from the Speeches, Essays, and Books of Martin Luther King, Jr. St. Martin's Press, 1993.
Martin Luther King. A Testament of Hope: The Essential Writings and Speeches of Martin Luther King, Jr (1986) HarperCollins, 1990.
Jim Haskins, James Haskins, Martin Luther King (Jr.). I have a dream: the life and words of Martin Luther King, Jr. Millbrook Press, 1992
Martin Luther King (Jr.) Editor: Clayborne Carson, Peter C. Holloran. A Knock at Midnight: Inspiration from the Great Sermons of Reverend Martin Luther King, Jr. Abacus, 2000.
קישורים חיצוניים
מרטין לותר קינג - הנאום האחרון (מתורגם), באתר יו טיוב
מרטין לותר קינג - "מישהו הפיץ שקר" "אני שחור ואני יפה" (מתורגם), באתר יו טיוב
"מכתב מכלא בירמינגהאם" (באנגלית)
הנאום יש לי חלום (טקסט בעברית)
הנאום יש לי חלום (טקסט באנגלית)
הנאום יש לי חלום בקובץ קול, להאזנה או צפייה בווידאו (Title No1)
מרטין לותר בדרכו לקבלת פרס נובל, ארכיון הסרטונים של AP, דצמבר 10 1964
- שיר המבוסס על נאומו של מרטין לותר קינג
האיש ששינה את אמריקה באמת: 90 שנה להולדת מרטין לותר קינג ג'ונה גולדברג באתר נשיונל רוויו מתורגם לעברית באתר מידה
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:פציפיסטים אמריקאים
קטגוריה:ארצות הברית: התנועה לזכויות האזרח
קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום
קטגוריה:כמרים אמריקאים
קטגוריה:כמרים בפטיסטים
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארצות הברית
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:זוכי פרס נובל אמריקאים
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים אמריקאים
קטגוריה:הקהילה האפרו-אמריקאית
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בארצות הברית
קטגוריה:זוכי פרס אניספילד-וולף
קטגוריה:פעילים אפרו-אמריקאים
קטגוריה:סוציאליסטים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי מכללת מורהאוס
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת בוסטון
קטגוריה:זוכי פרס האומות המאוחדות בתחום זכויות האדם
קטגוריה:חרם האוטובוסים של מונטגומרי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1929
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1968
| 2024-10-17T18:25:23 |
ג'ון פיצג'רלד קנדי
|
ג'ון פיצג'רלד "ג'ק" קנדי (באנגלית: John Fitzgerald "Jack" Kennedy; 29 במאי 1917 – 22 בנובמבר 1963), הידוע גם בראשי תיבות שמו JFK, היה נשיאה ה-35 של ארצות הברית, משנת 1961 ועד ההתנקשות בחייו ב-1963. קנדי היה הנשיא בשיאה של המלחמה הקרה, וברוב תקופת נשיאותו טיפל בניהול היחסים עם ברית המועצות. הוא היה חבר במפלגה הדמוקרטית, ולפני כהונתו כנשיא ייצג את מדינת מסצ'וסטס בבית הנבחרים ובסנאט. קנדי הוא הקתולי הראשון שכיהן כנשיא ארצות הברית, הנשיא הנבחר הצעיר ביותר בתולדות ארצות הברית, הנשיא השני הצעיר ביותר (אחרי תאודור רוזוולט), והנשיא הראשון שנולד במאה ה-20.
קנדי נולד בברוקליין שבמסצ'וסטס לג'וזף ולרוז קנדי, בן למשפחת קנדי, ואחיהם המבוגר של הסנאטור רוברט קנדי, שכיהן בממשלו כתובע הכללי, ושל הסנאטור טד קנדי. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד ב-1940, וכעבור שנה הצטרף למערך המילואים של הצי האמריקני. במהלך מלחמת העולם השנייה פיקד קנדי על כמה סירות טורפדו במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט ועוטר במדליה על פעולותיו. לאחר מכן נבחר לייצג את מחוז הבחירה ה-11 מטעם מדינת מסצ'וסטס בבית הנבחרים, והיה חבר בו בין השנים 1947–1953. לאחר מכן נבחר לסנאט ושירת בו עד שנת 1960. באותה תקופה פרסם את הספר "דיוקנאות באומץ", שזכה בפרס פוליצר. באותה שנה ניצח בבחירות את סגן הנשיא והמועמד הרפובליקני לנשיאות, ריצ'רד ניקסון.
בעת כהונתו של קנדי כנשיא הייתה מתיחות גבוהה בין ארצות הברית לברית המועצות. קנדי העלה את מספר היועצים הצבאיים שנשלחו לדרום וייטנאם ב-18%. באפריל 1961 אישר את הפלישה למפרץ החזירים, במהלכה ניסה ה-CIA להדיח את הממשלה הקובנית של פידל קסטרו. הוא התנגד לתוכניותיהם של ראשי המטה לבצע התקפות מבוימות על שטח אמריקני כדי להכשיר את דעת הקהל למלחמה מול קובה. באוקטובר 1962 גילו מטוסי ריגול אמריקניים שהסובייטיים הקימו בסיסי טילים בקובה, וכתוצאה נוצר משבר בין המעצמות שהביא את העולם אל סף מלחמה גרעינית. בנושאי פנים תמך קנדי בהקמת חיל השלום, תמך בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, ופעל לטובת זכויות השחורים. בנוסף, הגביר את המרוץ לחלל על ידי התחלת תוכנית אפולו, והציב את הנחיתה על הירח כמטרה להשגה עד סוף שנות השישים. קנדי זכה לאורך השנים לפופולריות רבה, ונחשב בעיני רבים לאחד הנשיאים הגדולים בתולדות ארצות הברית. במהלך כהונתו הוא קיבל מהציבור שיעור אהדה ממוצע של 70%, שיעור גבוה ביותר.
קנדי נרצח במהלך כהונתו כשביקר בדאלאס שבטקסס ב-22 בנובמבר 1963, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי. הרוצח, לי הארווי אוסוואלד, נעצר עוד באותו יום והואשם באותו לילה. ג'ק רובי ירה באוסוולד והרג אותו יומיים לאחר מכן, לפני שנערך לו משפט. ה-FBI וועדת וורן הגיעו למסקנה רשמית כי אוסוולד פעל לבדו. ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות הסכימה עם המסקנה כי אוסוולד ירה בנשיא קנדי ורצח אותו, אולם הוסיפה כי קרוב לוודאי שקנדי נרצח כתוצאה מקונספירציה. לינדון ג'ונסון ירש אותו כנשיא מיד לאחר הרצח.
ראשית חייו ולימודיו
ג'ון פיצג'רלד קנדי נולד ב-29 במאי 1917, בברוקליין שבמסצ'וסטס, בנם של איש העסקים ג'וזף קנדי והנדבנית רוז פיצג'רלד. אביו, דמות משפיעה ביותר בחייו, היה מיליונר, פוליטיקאי, דיפלומט ופעיל מרכזי במפלגה הדמוקרטית. סבו של אביו היה מהגר שהגיע מדרום-מזרח פרובינציית לנסטר שבאירלנד. ג'ון היה השני בילדי המשפחה, ובעודו ילד גדל בצילו של אחיו הבכור, ג'וזף, שבו תלה אביו את התקוות לעתידה הפוליטי של המשפחה, ואף למינוי לנשיאות בעתיד. פרט לג'וזף, היו לקנדי עוד שבעה אחים קטנים: רוזמרי, קטלין, יוניס, פטרישיה, רוברט, ג'יין וטד.
ממוזער|250px|בית הולדתו של קנדי בברוקליין, מסצ'וסטס
קנדי גר בברוקליין במשך עשר שנים ולאחר מכן למד בבתי ספר יוקרתיים. אביו ג'וזף נסע לנסיעות עסקיות לפרקי זמן ארוכים והתמקד בעיקר בוול סטריט ובהוליווד. בספטמבר 1927, עברה המשפחה אל ריברדייל שבניו יורק, וקנדי למד בבית ספר פרטי. כעבור שנתיים עברה המשפחה לפרוור. את הקיץ ותחילת הסתיו בילתה המשפחה בביתה במסצ'וסטס, ואת החגים בבית החורף שלהם בפלורידה. בספטמבר 1930 החל קנדי ללמוד בבתי ספר בקונטיקט, אולם בשל דלקת תוספתן שבה לקה עזב את לימודיו.
ממוזער|250px|משפחת קנדי בשנת 1931 במסצ'וסטס. ג'ון למעלה משמאל בחולצה לבנה
בספטמבר 1931 נשלח קנדי לפנימייה היוקרתית "צ'ואט" שבקונטיקט. אחיו ג'וזף כבר הצטיין שם. את השנתיים הראשונות שלו קנדי חווה בצלו של אחיו ופיצה על כך בהתנהגות מרדנית.
באותה תקופה החלו לקנדי בעיות בריאותיות, שהסתיימו באשפוזו בבית החולים ב-1934. ביוני 1934 עבר בית חולים ואובחן אצלו זיהום. ביוני 1935 סיים את לימודיו בבית הספר צ'ואט רוזמרי הול.
בספטמבר 1935 נסע בפעם הראשונה ללונדון עם הוריו ואחותו קייטלין. הוא התכוון ללמוד בבית הספר לכלכלה של לונדון, כמו אחיו הגדול. ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון. עד מהרה קנדי הפסיק את לימודיו בשל מחלה. תחילה עלה חשש שחלה בלוקמיה, אך בהמשך, בגיל 30, אובחנה אצלו מחלת אדיסון, מחלה אנדוקרינית כרונית הנגרמת מתת-פעילות של בלוטת יותרת הכליה, וגורמת, בין השאר, לחולשה ולבעיות במערכת העיכול. באותה תקופה לא היו כלים רפואיים מספיקים לאבחונה, וקנדי סבל מהמחלה שנים רבות מבלי שניתן היה להקל על מצבו. באביב 1936 עבד באסם עם אחיו.
לאחר הפסקת לימודיו בפרינסטון, המשיך קנדי ללמוד באוניברסיטת הרווארד. הסיבות לכך היו, לטענתו, להמשיך את מורשתו של אביו שגם הוא למד שם. ביולי 1937 נסע לצרפת. באותה תקופה מונה אביו לשגריר ארצות הברית בממלכה המאוחדת, וקנדי נסע לבקרו מספר פעמים. ביוני 1938 נסע עם אביו ועם ג'וזף כדי לעבוד בשגרירות האמריקנית בלונדון.
ב-1939 נסע לאירופה, אל ברית המועצות, הבלקן ואל המזרח התיכון כהכנה לתזה שלו. לאחר מכן נסע לצ'כוסלובקיה ולגרמניה לפני שחזר ללונדון ב-1 בספטמבר, יום הפלישה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה. כעבור יומיים נאמה המשפחה בבית הנבחרים הבריטי ותמכו בהכרזת המלחמה על גרמניה. בתקופה זו גילה עניין במדיניות החוץ, וביקר באיטליה שהייתה תחת שלטון מוסוליני, בגרמניה שהייתה תחת שלטון אדולף היטלר, ובמדינות אירופיות נוספות. כתוצאה מביקורים אלו ומהתעניינותו בענייני חוץ, כתב קנדי עבודת תזה שעסקה בניתוח המדיניות הבריטית בהסכם מינכן, וסיים עמה את התואר מוסמך ביחסים בינלאומיים בהצטיינות בשנת 1940. התזה פורסמה על ידי אביו כספר שנקרא "מדוע נרדמה אנגליה?", והיה לרב-מכר באותה תקופה. לדעתו של קנדי, כפי שמובעת בספרו, לא היו הסכם מינכן והמדיניות שהובילה אליו קשורים בפגמים באופיו של נוויל צ'מברלין או של ההנהגה הבריטית, אלא המשך ישיר לאופיו הבדלני רב השנים של העם הבריטי. בנוסף קרא לברית אנגלו-אמריקנית נגד הטוטליטריזם. קנדי החל לתמוך במעורבות האמריקנית במלחמה, זאת לעומת אביו הבדלן שפוטר מתפקידו כשגריר.
ב-1940 החל ללמוד מנהל עסקים. בתחילת 1941 סייע לאביו לכתוב את זיכרונותיו כשגריר, ולאחר מכן טייל בדרום אמריקה, בקולומביה, באקוודור ובפרו.
קנדי היה חניך בתנועת הצופים של ארצות הברית בגדוד 2 של ברונקסוויל, ניו-יורק. לאחר שחרורו המוקדם מן הצבא היה פעיל גם במועצת הצופים של בוסטון בין השנים 1946 עד 1955, בתור סגן יו"ר מחוזי, חבר של הוועד המנהל, סגן נשיא וחבר המועצה הלאומית של הבוי-סקאוטס של אמריקה, ובשנת 1961 זכה להיות נשיא הכבוד של ארגון הצופים הבנים של אמריקה.
שירותו הצבאי (1941–1945)
באביב 1941 ניסה קנדי לשרת כקצין בצבא, אך נדחה בשל בעיות בגבו. הוא חיזק את עצמו במהלך הקיץ, והתקבל לשירות בצי האמריקאי בספטמבר באותה שנה. ב-26 באוקטובר קודם לדרגת סגן משנה, ובהמשך שירת כקצין זוטר במערך המודיעין של הצי בוושינגטון.
ממוזער|סגן קנדי (מימין) עם צוות ספינת הסיור שלו ב-1943
בינואר 1942 הוצב קנדי במשרדי המודיעין הימי בקרוליינה הדרומית. לאחר מכן למד בבית הספר לקצינים בשיקגו עד 27 בספטמבר. לאחר מכן התנדב לשרת בספינות טורפדו. ב-10 באוקטובר קודם לדרגת לוטננט. בדצמבר 1942 השלים את לימודיו והופקד על ספינת טורפדו.
הוא פיקד לראשונה על ספינת אימונים PT-101 מ-7 בדצמבר 1942 עד 23 בפברואר 1943. לאחר מכן הוצב בפנמה, וממנה נשלח לחזית כקצין צי באוקיינוס השקט, בו פיקד על שתי סירות טורפדו.
PT-109 ו-PT-59
שמאל|ממוזער|200px|קנדי על ספינת הסיור שלו בחיל הים
במרץ 1943 קיבל קנדי פיקוד על ספינת טורפדו שמספרה 109-PT. הוא שירת בדרגת סגן, ופיקד על צוות בן 12 אנשים. ב-2 באוגוסט 1943 נוגחה ספינת הטורפדו שלו על ידי משחתת היפנית "אמאגירי". כתוצאה מהניגוח התחולל פיצוץ בספינת הטורפדו, והיא עלתה באש וטבעה, ושניים מצוותה נהרגו. קנדי הוכיח קור רוח בכך שהשתהה בספינה הטובעת והספיק לשלוח ממנה מברק מוצפן קצר שאפשר לכוחות אמריקאים לאתר את הניצולים ולחלצם. קנדי נפצע בגבו (הפגוע ממילא), ולאחר שחייה ארוכה הצליח לאסוף את הניצולים לאי קטן וחסר מקורות המים, שנשלט בידי היפנים, ובין היתר גרר פצוע למרחק של 5 ק"מ. באחד הלילות כיוונו תצפיתנים אוסטרלים שצפו בקרב מאי סמוך, שני מקומיים בעלי סירות שאספו במבצע לילי את 11 הניצולים והשיטום לאי רנדובא שנשלט באותו זמן על ידי האמריקאים. בשל פעולות אלו קיבל קנדי את עיטור לב הארגמן ומדליית הצי וחיל הנחתים.
הפציעה שנפצע בפעולה זו החמירה את הפגיעה בגבו, והוא אף לקה במחלת מלריה.
ב-1 בספטמבר 1943, החל לפקד על PT-59, עוד סירת טורפדו שהפכה לספינת תותחים. באוקטובר קודם לדרגת סגן. ב-2 בנובמבר חילצה PT-59 שמונים ושבעה נחתים מאיים שכבשו היפנים. בעקבות הוראות הרופא, שוחרר שחרור מוקדם מטעמי בריאות בתחילת שנת 1944. במאי 2002 איתר צוות של המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק את ספינת הטורפדו הטבועה 109-PT בין איי שלמה.
החל מינואר 1945 החל לטפל בגבו במעיינות החמים באריזונה.
קנדי היה בבית החולים בין מאי לדצמבר 1944. ב-12 באוגוסט 1944, בעודו משרת בצי, קיבל קנדי את הידיעה כי אחיו הבכור, ג'וזף, נהרג במבצע אפרודיטה בהתפוצצות מטוסו.
ב-1 במרץ 1945, פרש קנדי מהצי בגלל בעיות הבריאות שלו בדרגת סגן. לאחר מכן צחק כששאלו אותו כיצד הפך לגיבור מלחמה, וטען שפשוט חתכו את הסירה שלו לחצי.
שירות לאחר הצי
באפריל 1945, אביו של קנדי, שהיה חבר של ויליאם רנדולף הרסט, ארגן לבנו משרה ככתב מיוחד עבור עיתוניו של הרסט. המשרה אפשרה לקנדי לשמור על מעמד ציבורי. במאי 1945, כיסה את ועידת פוטסדאם.
קריירה בקונגרס
כיוון שאחיו הגדול ג'וזף יועד לפוליטיקה מטעם המשפחה, ואביו טיפח אותו לנשיאות, מותו ב-1944 שינה את המצב. אביו, ג'וזף קנדי האב, החליט עתה כי היורש הראוי והנשיא העתידי יהיה ג'ון, בנו השני.
בית הנבחרים של ארצות הברית (1947–1953)
בשנת 1946 החליט נציג מסצ'וסטס לבית הנבחרים של ארצות הברית, ג'יימס מ. קרלי, להתמודד על משרת ראש העיר של בוסטון. משפחת קנדי החליטה כי ג'ון הצעיר ימלא את מקומו בבית הנבחרים, ובאמצעות השפעתה הרבה במפלגה הדמוקרטית נבחר קנדי למתמודד מטעמה, כשהוא משיג 12% מהקולות מול עשרה מועמדים אחרים. היה זה הימור בטוח, שכן מסצ'וסטס הייתה מאז ומעולם מעוז של המפלגה הדמוקרטית, וכל מתמודד מטעמה זכה בבחירות באופן כמעט אוטומטי. קנדי נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית בנובמבר 1946 מטעם המחוז ה-11 של מסצ'וסטס, עם 73% מהקולות, למרות הרוב הרפובליקני שהושג אז בבית הנבחרים, והוא בן 30 בלבד. יחד עם ריצ'רד ניקסון וג'וזף מקארתי, היה קנדי אחד מיוצאי מלחמת העולם השנייה שנבחרו לראשונה לקונגרס באותה השנה.
קנדי שירת בבית הנבחרים במשך שש שנים, והצטרף לוועדת כוח העבודה והחינוך ולוועדה לטיפול ביוצאי צבא. הייתה זו תקופת נשיאותו של הנשיא הארי טרומן. על הפרק עמדו נושאים כבדי משקל, כגון שיקומן של ארצות הברית ושל אירופה לאחר המלחמה, היחס למשטר הקומוניסטי בסין והמלחמה הקרה, שהחלה אז לתת את אותותיה. כחבר בית הנבחרים תמך קנדי בדרך כלל במדיניותו של טרומן בכל הנוגע למדיניות הפנים, והתנגד לחוק יחסי העבודה של 1947 שהגביל את כוחם של האיגודים המקצועיים. הוא תמך בדוקטרינת טרומן בשעתו אך השמיע מדי פעם ביקורת על דרכו של טרומן במדיניות החוץ. אף על פי שלא היה אנטי קומוניסט חריף כמקארתי, תמך קנדי בחוק האזרוח והלאומיות של 1952, שדרש רישום של הקומוניסטים, וביקר את אובדנה של סין.
הסנאט (1953–1960)
ממוזער|ימין|קנדי שוכב על אלונקה לאחר ניתוח בגבו, מלווה בג'קי, דצמבר 1954
ממוזער|175px|קנדי תומך בעדלי סטיבנסון כמועמד הדמוקרטי הנשיאותי בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1956 בשיקגו
עוד בתחילת 1949 החל קנדי להתכונן לרוץ לתפקיד הסנאטור ב-1952, מול הנציג הרפובליקני הנרי קבוט לודג' הבן, שכיהן כבר שמונה עשרה שנים בסנאט והיה שגרירה הראשון של ארצות הברית לאו"ם. הייתה זו שנה לא טובה פוליטית למפלגה הדמוקרטית. באותה שנה נבחר הנשיא דווייט אייזנהאואר תוך סיום שליטה דמוקרטית בת 20 שנים בבית הלבן. ג'וזף קנדי מימן וניהל את מועמדותו של בנו, ואחיו הקטן רוברט קנדי הפך לחבר חשוב בצוות הבחירות. אף על פי שאייזנהאואר ניצח במסצ'וסטס בהפרש של 208,000 קולות, לאחר מרוץ צמוד ניצח קנדי את לודג' ברוב של 70,000 קולות. באותה השנה נישא לג'קלין בובייה.
כסנאטור מונה קנדי לוועדת העבודה והרווחה בסנאט וכן לוועדת יחסי החוץ. בדרך כלל ייצג נאמנה את בני מסצ'וסטס, והעביר חוקים שסייעו למדינה ובמיוחד לקהילת העסקים.
בתקופה זו סבל מאוד מהבעיות בגבו, עבר סדרת ניתוחים במשך שנתיים, והמעיט מאוד בהיקף פעילותו בסנאט. פעמים רבות היה על ערש דווי. בעודו מחלים מהניתוחים, כתב ספר על פעולות אמיצות של חברי הסנאט באמריקה, אשר הצביעו נגד דעת הרוב ונגד דעת בוחריהם בנושאים חשובים שעל הפרק. הספר, "דיוקנאות באומץ", היה לרב מכר, וזיכה את קנדי בפרס פוליצר ב-1957. (הספר יצא לאור בעברית בשם "אומץ ופוליטיקה", בהוצאת מסדה בשנת 1960). מאוחר יותר התברר כי כתיבת הספר נעשתה בעיקרה בידי יועצו הקרוב של קנדי וכותב הנאומים שלו, טד סורנסן , כפי שסיפר סורנסון ב-2008 בביוגרפיה שלו.
בשנת 1956, בוועידה הדמוקרטית הלאומית, נאם את נאום הצגת המועמדות של המועמד הנשיאותי, עדלי סטיבנסון. לאחר שסטיבנסון אישר לוועידה לבחור בסגנו, הציג את מועמדותו לתפקיד המועמד הדמוקרטי לסגן נשיא ארצות הברית. הוא נכשל בכך והגיע למקום השני לאחר הסנאטור אסטס קאפובר מטנסי, אך קיבל את החשיפה הלאומית שבה חפץ, ולמעשה היה לדמות פוליטית מוכרת במישור הלאומי.
במהלך כהונתו בסנאט עלה חוק זכויות האזרח של הנשיא אייזנהאואר משנת 1957 לדיון. קנדי התנגד לחוק בהתאם לעמדת מפלגתו שבקשה לפייס את הדמוקרטים הדרומיים שהתנגדו לחוק. עם זאת, הוא תמך בסעיף בחוק שנועד להקנות לתובע הכללי סמכויות נרחבות, אולם מנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון חסם את החוק. קנדי גם תמך בחוק שנועד לתקן את חבר המושבעים, אף על פי שתומכי החוק טענו שהסעיף יחליש אותו. חוק פשרה, בו תמך קנדי, עבר בספטמבר 1957.
ממוזער|שמאל|מתארח ב־The Tonight Show ב-1959.
בשנת 1958 נבחר שוב לסנאט ברוב מוחץ ובהפרש של 874,608 קולות. היה זה הרוב הגדול ביותר בפוליטיקה של מסצ'וסטס. באותה התקופה יצא סרט עליו כסנאטור. לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 1960, הכריז על מועמדותו למשרת הנשיא.
בבחירות המקדימות עמדו מולו שלושה מתמודדים בעלי ותק וכישורים – מושל אילינוי עדלי סטיבנסון, שהיה מועמד בשנים 1952 ו-1956, הסנאטור יוברט המפרי ממינסוטה, והסנאטור לינדון ג'ונסון מטקסס. קנדי ניצח במערכת בחירות קשה ומסובכת, ונבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-13 ביולי 1960. הוא בחר כמועמדו לסגן הנשיא את לינדון ג'ונסון, בן טקסס, בצעד שנועד לחזק את התמיכה בו, מועמד ליברלי, קתולי ועירוני, בקרב הדרום השמרני, הפרוטסטנטי והכפרי.
אביו של קנדי תמך בסנאטור ג'וזף מקארתי, שהיה חבר של המשפחה. רוברט היה אחד מעוזריו הבכירים של מקארתי בוועדה, ומקארתי אף יצא עם פטרישיה קנדי. לעומת זאת, קנדי התנגד פומבית למדיניותו של חברו לסנאט, אך סירב להוקיעו.
הבחירות ב-1960
ממוזער|ימין|משפחת קנדי עורכת מסע בחירות בוויסקונסין, מרץ 1960
ב-2 בינואר 1960, הכריז קנדי על מועמדותו לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית. רבים פקפקו בניסיונו ובגילו, אולם הכריזמה והרהיטות שלו אפשרו לו להשיג תמיכה רחבה. המכשול הגדול ביותר למועמדותו הייתה דתו, כיוון שרבים התנגדו לנצרות הקתולית, אולם תמיכתו המובהקת בהפרדת הדת מהמדינה סייעה לו להתגבר על התנגדות זאת, ומנגד דתו הביאה לו תמיכה מצד קתוליים. קנדי התמודד עם כמה מועמדים במערכת הבחירות המקדימות, כולל עדלי סטיבנסון, הסנאטור יוברט האמפרי ומנהיג הרוב בסנאט לינדון ג'ונסון. קנדי נסע ברחבי המדינה כדי להשיג תמיכה ממנהיגי המפלגה והבוחרים. מנהיגי המפלגה עדיין שלטו ברוב הצירים, אולם כמה מדינות גם ערכו בחירות מקדימות, וקנדי ניסה לנצח בכמה מהן כדי לחזק את סיכוייו. המבחן הראשון שלו היה ניצחון בבחירות בוויסקונסין, שחיסל את סיכוייו של האמפרי להיבחר. קנדי והאמפרי התמודדו גם בבחירות בווירג'יניה המערבית, בה לא הייתה אוכלוסייה קתולית גדולה בניגוד לוויסקונסין. קנדי ניצח בבחירות, והרשים רבים במפלגה, אולם עם תחילת הוועידה הלאומית עדיין לא היה ברור אם ייבחר.
שמאל|ממוזער|250px|ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון משתתפים בעימות הנשיאותי, 1960
לקנדי היו רוב הצירים, אולם לא מספיק כדי להבטיח את ניצחונו. סטיבנסון, המועמד ב-1952 וב-1956, נשאר אהוד במפלגה, וג'ונסון קיווה לזכות במועמדות בתמיכת מנהיגי המפלגה. קנדי זכה גם להתנגדותו של הנשיא לשעבר הארי טרומן, שדאג בנוגע לחוסר ניסיונו. כשהוא יודע שסיבוב שני יאפשר לג'ונסון או למועמד אחר להיבחר, מטה הבחירות המאורגן של קנדי הצליח להשיג תמיכה ממספיק צירים כדי להיבחר בסיבוב הראשון. למרות התנגדות אחיו ותומכיו הליברלים, קנדי בחר בג'ונסון כסגנו, מתוך אמונה שהסנאטור מטקסס יסייע לו, המועמד הליברלי, הקתולי והעירוני, לזכות בדרום ארצות הברית הפרוטסטנטי והכפרי. עם קבלת המועמדות, נאם קנדי את נאום "הסְפר החדש" (The New Frontier) שבה דרש מן האמריקאים "להיות חלוצים בספר החדש". "הספר החדש" לא היה מקום גאוגרפי, כי אם דרך חשיבה, דרך פעולה – להתקדם אל העתיד תוך שיפור מתמיד בחינוך, בתעסוקה ובתחומים אחרים, דרך חידושים מדעיים, והנחלת הדמוקרטיה והחירות לעולם כולו.
ימין|ממוזער|220px|הנשיא דווייט אייזנהאואר נפגש עם הנשיא הנבחר ג'ון פיצג'רלד קנדי, דצמבר 1960
אל מול קנדי הציבה המפלגה הרפובליקנית כמועמד לתפקיד הנשיא את סגן הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. ניקסון נחשב ככוכב עולה בפוליטיקה האמריקאית, וכמומחה למדיניות חוץ. השניים היו בעלי רקורד פוליטי דומה. ניקסון אמנם, בניגוד לקנדי, לא בא ממשפחה עשירה ובעלת השפעה, אבל שניהם היו בני אותו דור, לחמו במלחמת העולם השנייה, והקריירה שלהם התקדמה על פסים דומים. ניתן היה לומר שבתקופת שירותם המשותף בבית הנבחרים, התפתחה אף ידידות ביניהם.
בתחילת מסע הבחירות בסתיו, הוביל ניקסון על קנדי בשישה אחוזים. הנושאים המרכזיים היו המיתון שהתרחש, דתו של קנדי, המהפכה הקובנית והאם תוכניות החלל והטילים הסובייטיות עקפו את אלו של ארצות הברית. מתוך חשש שדתו הקתולית תשפיע על החלטותיו, הודיע ב-12 בספטמבר 1960: "אני לא המועמד הקתולי לנשיאות, אני המועמד הדמוקרטי לנשיאות שהוא במקרה קתולי. אני לא מדבר בשם הכנסייה שלי בענייני ציבור – והכנסייה שלי לא מדברת בשמי". קנדי גם שאל האם רבע מהאמריקנים הם אזרחים מדרגה שנייה רק מפני שהם קתולים. בנוסף טען שבצי, אף אדם לא שאל בנוגע לדתו.
המרכיב העיקרי שהפך את מערכת הבחירות של שנת 1960 לחשובה ולציון דרך בדמוקרטיה האמריקאית, הוא השימוש בטלוויזיה. קנדי וניקסון ערכו ארבעה עימותים טלוויזיוניים פומביים – ב-26 בספטמבר, ב-7 באוקטובר, ב-13 באוקטובר וב-21 באוקטובר 1960. עימותים אלו, נצפו בצפיית שיא של כ-70 מיליון צופים, שלראשונה יכלו להתרשם בצורה בלתי אמצעית מן המועמדים לנשיאות, לא כדמות המצולמת מזווית מחמיאה, בנאום מחושב וערוך היטב על מסך הקולנוע, או נצפית מרחוק באספת בחירות, אלא בשידור ישיר, לא ערוך, על מסך הטלוויזיה בסלון המשפחתי. העם האמריקאי, אשר בחר לנשיאות אדם נכה, כפרנקלין דלאנו רוזוולט, עובדה שהוסתרה היטב ובצורה מחושבת במהלך ארבע תקופות כהונתו, או אדם גוסס כוודרו וילסון אשר בילה זמן רב במיטתו, כשיועציו ואשתו הצעירה מנהלים למעשה את ארצות הברית, יכול עתה להתרשם בפעם הראשונה מן האנשים שעמדו לבחירה.
ניקסון היה חלוץ השימוש בטלוויזיה. כשהואשם בעבר בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, נשא נאום טלוויזיוני נרגש, המכונה "נאום צ'קרס" בו טען כי המתנה היחידה שקיבל היה כלב קוקר ספניאל בשם צ'קרס, אך אינו מוכן לוותר עליו שכן בנותיו אוהבות אותו כל כך. נאום זה הציל את הקריירה שלו. ניקסון היה משוכנע כי ביכולתו לנצח בבחירות בעזרת שימוש במדיה החדשה. בפועל עשה ניקסון שגיאות רבות – הוא הגיע לא מגולח לאולפן, וכשהוא סובל מכאבים בברכו. הוא סירב להתאפר, והחליפה שלבש לא תאמה את הרקע של האולפן, כך שבצילום השחור לבן של אותה תקופה נבלע ניקסון ברקע. קנדי, לעומתו, הגיע מוכן ונמרץ. הוא שידר רוח נעורים, היה לבוש היטב ומגולח. על אף בעיות חמורות בגבו, ששיתקו אותו לתקופות של חודשים, ועל אף שסבל ממחלה כרונית, נראה קנדי שזוף, צעיר וחסון, וניקסון נראה חולני, מרושל וחסר אנרגיה. התוצאה הייתה כי רובם של אלו שהאזינו לעימותים ברדיו סברו כי ניקסון ניצח, בעוד שרוב האמריקנים – שבעים מיליון – צפו בהם בטלוויזיה וסברו שקנדי ניצח בעימות.
ימין|ממוזער|275px|תוצאות הבחירות ב-1960 (בכחול – המדינות שבהן ניצח קנדי)
קנדי צבר תאוצה לאחר העימות הראשון והוביל על ניקסון במקצת ברוב הסקרים. הבחירות עצמן, שהתקיימו ב-8 בנובמבר 1960, היו בין הצמודות בהיסטוריה של ארצות הברית. קנדי ניצח ברוב דחוק ביותר. לקנדי הצביעו 49.9% מן המצביעים – 34,227,096 בוחרים, ואילו ניקסון קיבל את קולותיהם של 49.6% מן המצביעים – 34,108,546 בוחרים. הוא זכה ל-303 אלקטורים לעומת 219 לניקסון (269 אלקטורים היו דרושים לניצחון). ארבעה עשר אלקטורים ממיסיסיפי ומאלבמה סירבו לתמוך בו כיוון שתמך בתנועה לזכויות האזרח, ותמכו במקום בסנאטור הארי פ. בירד מווירג'יניה, וכך גם אלקטור מאוקלהומה. לאחר הבחירות נשמעו טענות על זיוף תוצאות הבחירות בשיקגו שהבטיחו לקנדי את הניצחון במדינת אילינוי ואורגן לכאורה על ידי אביו רב ההשפעה, ואולם אלו לא התקבלו.
עם בחירתו לנשיאות היה קנדי, בן ה-43, לנשיא הצעיר ביותר שנבחר לנשיאות אי פעם (אמנם תאודור רוזוולט היה צעיר ממנו כשמונה לנשיא, אך הוא לא נבחר לתפקיד אלא מונה לאחר רציחתו של הנשיא ויליאם מקינלי). קנדי היה גם הקתולי הראשון שנבחר לנשיאות.
נשיאותו (1961–1963)
ממוזער|שמאל|250px| השבעתו של קנדי לתפקיד נשיא ארצות הברית
נשיאותו של קנדי החלה ב-20 בינואר 1961, עם השבעתו כנשיאה ה-35 של ארצות הברית, והסתיימה ב-22 בנובמבר 1963, כשנרצח, ונמשכה סך הכול 1,036 ימים. ירש אותו סגנו לינדון ג'ונסון. קנדי מילא תפקיד חשוב בהפיכת הפוליטיקה למודרנית והשתמש בטלוויזיה כדי לדבר עם הבוחרים באופן ישיר.
כהונתו של קנדי עמדה בצל המלחמה הקרה עם ברית המועצות ובעיקר עם קובה. ניסיון כושל באפריל 1961 להדיח את ממשלת פידל קסטרו הוביל למשבר ואת האנושות לסף מלחמה גרעינית.
סגנונו האישי של קנדי
שמאל|ממוזער|250px|האסטרונאוט ג'ון גלן מציג לנשיא קנדי את קפסולת המרקורי "פרנדשיפ 7" בפלורידה, פברואר 1962
ג'ון קנדי נכנס לתפקיד הנשיא לאחר תקופת הנשיאות הארוכה של הנשיא דווייט אייזנהאואר, שהיה אדם שמרן ואפור במידה רבה. קנדי הגיע לבית הלבן כשלצידו אשתו ג'קי, בת 31 בעת תחילת הכהונה, ושני ילדיהם הקטנים, קרוליין וג'ון ג'ון. מזה זמן רב לא הייתה בבית הלבן "גברת ראשונה" המטפלת בתינוק.
קנדי הביא לבית הלבן רוח נעורים. לראשונה כלל הבית הלבן פעוטון, בריכת שחייה, חדר משחקים ובית עץ על המדשאה. קנדי הקפיד להצטלם כשהוא משחק עם ילדיו. ג'קי, מצדה, החליטה להפוך את הבית הלבן למרכז תרבותי, שייצג את ההיסטוריה האמריקאית. היא אספה חפצי אמנות ורהיטים עתיקים, וביצעה בבית הלבן שיפוצים נרחבים.
הזוג שידר סוג של זוהר שהיה עד אז נחלתם של כוכבי קולנוע. הבית הלבן כונה "קמלוט" על שם טירתו האגדית של המלך ארתור. בין באי הבית הלבן היו משוררים, סופרים, מדענים, כוכבי קולנוע וספורטאים.
הייתה זו חזות נוצצת, אך מתחתיה היה זרם עכור של טרגדיות אישיות, ובראשן מות בנו התינוק של קנדי, פטריק קנדי, שנפטר מספר ימים לאחר לידתו, באוגוסט 1963. קנדי סבל במהלך כל התקופה מבעיות הבריאות שליוו אותו כל חייו, ובמיוחד מבעיות בגבו. דבר זה לא הפריע לו לנהל מספר רומנים מחוץ לנישואים שהוסתרו היטב מעיני הציבור. בין היתר, נראה כי היה לו רומן עם שחקנית הקולנוע מרילין מונרו, וזכורה במיוחד הופעתה הפומבית ביום הולדתו, בה שרה לו את השיר "יום הולדת שמח, אדוני הנשיא" בקול מלחשש ובנימה אינטימית.
קנדי עבד שעות רבות. הוא היה קורא שישה עיתונים עוד במהלך ארוחת הבוקר, קיים פגישות עם מדינאים ואישים אחרים במהלך היום, וקרא דו"חות מיועציו. ממשלו השתמש היטב במדיה, ובמיוחד בטלוויזיה. שידורים מהחדר הסגלגל ומסיבות עיתונאים מצולמות הפכו לדבר שבשגרה.
השבעתו
ימין|ממוזער|נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ארל וורן, משביע את קנדי לנשיאות ב-20 בינואר 1961
קנדי הושבע לנשיאות ב-20 בינואר 1961, באגף המזרחי של הקפיטול. נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ארל וורן, השביע אותו.
את השקפת עולמו ייצג היטב בנאום קבלת הכהונה שלו ב-20 בינואר 1961 שבו אמר "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך". קנדי דרש מאומות העולם להילחם במה שכינה "האויבים המשותפים של המין האנושי": עריצות, עוני, מחלות והמלחמה עצמה.
נאום קבלת הכהונה הדגיש את ביטחונו של קנדי שממשלו יבצע תפנית במדיניות חוץ ופנים. ההבדל בין חזונו האופטימי לבין הלחץ הפוליטי מבית היה מאפיין בולט של כהונתו.
ממשל
קבינט
ממוזער|375px|הנשיא קנדי (יושב) עם צוות הבית הלבן
הנשיא: ג'ון פיצג'רלד קנדי (1961–1963)
סגן הנשיא: לינדון ג'ונסון (1961–1963)
מזכיר המדינה: דין ראסק (1961–1963)
מזכיר האוצר: קלרנס דאגלס דילון (1961–1963)
מזכיר ההגנה: רוברט מקנמארה (1961–1963)
התובע הכללי: רוברט קנדי (1961–1963)
המנהל הכללי של הדואר: ג'. אדוארד דיי (1961–1963), ג'ון גרונוסקי (1963)
מזכיר הפנים: סטיוארט יודול (1961–1963)
מזכיר החקלאות: אורוויל פרימן (1961–1963)
מזכיר המסחר: לותר הודג'ס (1961–1963)
מזכיר העבודה: ארתור גולדברג (1961–1962), ו. וילארד וירץ (1962–1963)
מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה: אברהם ריביקוף (1961-1962), אנתוני ג'וזף סלברצה (1962–1963)
בניגוד לאייזנהאואר, שינה קנדי את מבנה הבית הלבן במהירות. הוא העדיף מבנה מעגלי בו כל הדוברים נתנו בפניו דין וחשבון. הוא היה מוכן להחליט החלטות מהירות במצב הזה, שילב בין ותיקים לחדשים ולמד את התפקיד תוך כדי. אחיו, רוברט, שירת כתובע הכללי, ונחשב ל"עוזר הנשיא". היועץ לביטחון לאומי, מקג'ורג' באנדי, הפך לאחד מעוזריו הבולטים של קנדי בתחומי חוץ, בעוד טד סורנסן היה היועץ בנושאי פנים וכתב לקנדי נאומים רבים. סגן הנשיא לינדון ג'ונסון מודר במהלך כהונת קנדי.
מינויים לבית המשפט
קנדי מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית:
ביירון וייט, הוגש לאישור ב-3 באפריל 1962 ואושר בסנאט ב-11 באפריל. פרש ב-1993.
ארתור גולדברג, כמחליף לפליקס פרנקפורטר, הוגש לאישור ב-31 באוגוסט 1962, ואושר בסנאט ב-25 בספטמבר. התפטר מבית המשפט ב-1965.
בנוסף מינה קנדי עשרים ואחד שופטים לבית המשפט לערעורים ו-102 שופטים לבתי המשפט המחוזיים.
מדיניות פנים
הסְפר החדש
ממוזער|ימין|קנדי במיאמי, פלורידה, 18 בנובמבר 1963
קנדי קרא לתוכניות הפנים שלו "הסְפר החדש", והן כללו הצעות לביטוח רפואי לקשישים, השקעה ממשלתית בחינוך, והקמת מחלקה לשיכון ולפיתוח עירוני. קנדי גם קרא לקיצוצים במיסים לצורך התנעת הכלכלה. רוב תוכניותיו נחסמו בידי הקואליציה השמרנית של הרפובליקנים והדמוקרטים הדרומיים בשני הקונגרסים בכהונתו. בגלל ההתנגדות מצד הקונגרס, קנדי עסק יותר בנושאים בינלאומיים מאשר בתוכניות הפנים השאפתניות שלו.
כלכלה
קנדי סיים תקופה של מדיניות פיסקלית מרסנת, והרחיב את המדיניות המוניטרית כדי להוריד את שיעורי הריבית כדי לעודד את צמיחת הכלכלה. הוא הגיש את התקציב הממשלתי הראשון שעבר את מאה מיליארד הדולרים, ב-1962, ותקציבו הראשון ב-1961 היה התקציב הגירעוני הראשון של המדינה שאינו בתקופת מלחמה ואינו בתקופת מיתון.
הכלכלה, שעברה שתי תקופות מיתון במשך שלוש שנים, והייתה במיתון כשקנדי נכנס לתפקידו, התאוששה מאוד במהלך כהונתו. למרות האינפלציה ושיעורי הריבית הנמוכים, התמ"ג צמח בשיעור ממוצע של 2.2% לשנה בתקופת אייזנהאואר (מעט מעל גידול האוכלוסין של אותה התקופה) ובשנתו האחרונה של אייזנהאואר ירד באחוז. הכלכלה שגשגה בתקופת קנדי. התמ"ג צמח בממוצע של 5.5% במהלך כהונתו, ואילו האינפלציה נותרה יציבה בסביבות אחוז אחד והאבטלה ירדה. שיעור התפוקה התעשייתית עלה ב-15% ושיעורי מכירת המכוניות עלו ב-40%. הצמיחה הזאת נמשכה עד ל-1969.
ב-1962, כשהכלכלה המשיכה לצמוח, החל קנדי לחשוש בנוגע לאינפלציה. הוא ביקש מתאגידים ואיגודים מקצועיים לעבוד ביחד כדי לשמור על מחירים נמוכים והצליח בתחילה. אחיו בובי טען שתעשיית הפלדה יצרה קרטל במחירים ופעולותיו נגד הקרטל מנעו עליית מחירים בתחום. עיתון הוול סטריט ג'ורנל טען שהממשל פעל באיומים ובצורה של מדינת משטרה. בעיתון הניו ריפבליק נטען שהממשל הפר את זכויות האזרח.
לעומת זאת, שיבח ההניו יורק טיימס את קנדי וטען שעליית המחירים בתעשיית הפלדה יכלה לפגוע ברווחה הכלכלית ולגרום לאינפלציה. למרות זאת, אגף התקציבים בממשל דיווח שהעלייה במחירים יכלה לסייע לתמ"ג ולעודף בתקציב. שוק המניות, שירד בהתמדה מאז היבחרו של קנדי, ירד ב-10% לאחר ההחלטה של הממשל לפעול נגד תעשיית הפלדה.
מיסוי
לכעסם של יועציו הכלכליים שרצו שיוריד מיסים, הסכים קנדי לתקציב מאוזן מעט לאחר כניסתו לתפקיד. הוא הסכים בתמורה להגדלת מספר החברים בוועדת החקיקה של בית הנבחרים מהלך שנתן לדמוקרטים עוד השפעה בוועדה. לאחר הידרדרות כלכלית ב-1962, הציע קנדי הורדת מיסים כדי להתניע את הכלכלה.
בנאום מצב האומה ב-1963, הציע קנדי רפורמת מס משמעותית, והקטנת שיעורי מס ההכנסה משיעור של בין 20% ל-90% לשיעור בין 14% ל-65%. הוא הציע הקטנת מס חברות מ-52% ל-47%. קנדי הודיע ששיעור המס המרבי צריך להיות 70% ללא ביטול ניכויים מסוימים לעשירון העליון. באותה השנה, בנאום בפני המועדון הכלכלי של ניו יורק, טען שהאמת הפרדוקסלית היא ששיעורי המס גבוהים מדי וההכנסות נמוכות מדי, ושהדרך היחידה להעלות את ההכנסה בטווח הארוך היא הורדת מיסים מידית.
ב-26 בפברואר 1964, חודשיים לאחר מותו של קנדי, אישר הקונגרס חוק להורדת שיעור מס ההכנסה המרבי ליחידים ל-70%, ואת שיעור מס החברות המרבי ל-48%.
עונש מוות ממשלתי וצבאי
כנשיא, פיקח קנדי על ההוצאה להורג הממשלתית האחרונה לפני הקפאת עונש המוות ב-1972. הפושע נשפט למוות בבית משפט באיווה והוצא להורג ב-15 במרץ 1963. קנדי שינה עונש מוות שנפסק בידי בית דין צבאי למאסר עולם. ב-22 במרץ 1962, חתם קנדי על חוק שביטל את עונש המוות על רצח מדרגה ראשונה במחוז קולומביה, המקום היחיד שעוד אישר עונש מוות כזה. מאז 1957 לא בוצע עונש מוות במחוז קולומביה, והחוק בוטל לבסוף.
מעמד האישה
ב-14 בדצמבר 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שהקים ועדה למעמד האישה שתייעץ לו בנושא. הגברת הראשונה לשעבר אלינור רוזוולט עמדה בראש הוועדה עד למותה ב-1962. הדו"ח האחרון של הוועדה הוגש באוקטובר, 1963. הוא תיאר את האפליה המגדרית מבחינה חוקית ותרבותית והמליץ על כמה צעדים כדי לשנות את המצב. הקמת הוועדה הובילה את הקונגרס להגיש מספר חוקים בנושא מעמד האישה, ביניהם חוק תשלום שווה ב-1963, שהיה תיקון לחוק תקני העבודה ההוגנים שביטל את האפליה המגדרית בנושא שכר. קנדי חתם על החוק ב-10 ביוני 1963.
זכויות האזרח
המאבק לסיום ההפרדה הגזעית בחסות המדינה היה אחד מהנושאים הבולטים בשנות השישים. ההפרדה הגזעית בחוקי ג'ים קרואו הייתה מבוססת בדרום ארצות הברית. בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק ב-1954, בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, שהפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים היא אינה חוקתית. בתי ספר רבים, בעיקר בדרום, סירבו לציית לפסיקה. בית המשפט אסר גם על הפרדה גזעית במקומות ציבוריים אחרים (אוטובוסים, מסעדות, בתי קולנוע, בתי משפט, שירותים וחופים) אולם האפליה נמשכה.
ממוזער|במאי 1961 מינה קנדי את ת'ורגוד מרשל אל בית המשפט הפדרלי השני לערעורים
קנדי תמך בעירוב גזעי ובזכויות האזרח. במהלך מערכת הבחירות של 1960 טלפן אל קורטה סקוט קינג, אשתו של הכומר מרטין לותר קינג, שנכלא במהלך ניסיונו להביא לעירוב גזעי בחנות. רוברט קנדי התקשר למושל ג'ורג'יה והצליח להביא לשחרורו של קינג, דבר שסייע לקנדי להשיג תמיכה מצד האוכלוסייה השחורה. עם כניסתו לתפקיד ב-1961, דחה קנדי את חקיקת זכויות האזרח שהבטיח במהלך מערכת הבחירות, בהבנה שהדמוקרטים הדרומיים עוד שלטו בקונגרס. כל ניסיון להעביר חקיקה למען השחורים ב-1961 לא היה מצליח. בשנתו הראשונה בתפקיד מינה קנדי שחורים רבים לתפקידים, כולל את ת'ורגוד מרשל, עורך דין תומך בזכויות האזרח, לתפקיד שופט ממשלתי. מרשל מונה ב-1967 לבית המשפט העליון.
בנאום מצב האומה הראשון שלו בינואר 1961, טען קנדי שמניעת הזכויות מהשחורים על בסיס גזע פוגע במצפון הלאומי ובדמוקרטיה. עם זאת, האמין קנדי שהתנועה לזכויות האזרח תפגע בדרומיים הלבנים ותקשה עליו להעביר חקיקה נגד העוני וחוקים למען השחורים בקונגרס, ולכן התרחק ממנה.
קנדי התעסק בנושאים אחרים עם תחילת כהונתו, כמו המלחמה הקרה, מפרץ החזירים ודרום-מזרח אסיה. רוברט הקפיד למנוע מקנדי להתערב בנושא. התנועה לזכויות האזרח, שלחמה בדרום, לא ראתה את קנדי לחיוב בתקופה שבה מאבקים לעירוב גזעי בתחבורה ציבורית הובילו לאלימות לבנה ממוסדת. קנדי מינה מרשל להגנת תומכי העירוב הגזעי במקום להשתמש בצבא או בסוכני FBI. רוברט קנדי, בשם הנשיא, ביקש מהמוחים להשאיר את הנושא לבית המשפט. קנדי חשש ששליחת הצבא תוביל לזכרונות של תקופת השיקום ומלחמת האזרחים האמריקנית בקרב הלבנים השמרנים.
ב-6 במרץ 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שדרש מכל עסק שעבד עם הממשלה לשמור על תעסוקה שוויונית. קינג, מאוכזב מתמיכתו של קנדי בנושא, פרסם מסמך בו קרא לקנדי ללכת בעקבות אברהם לינקולן ולהשתמש בצו נשיאותי שיחסל את האפליה. קנדי סירב לכך.
בספטמבר 1962, נרשם אדם בשם ג'יימס מרדית' לאוניברסיטת מיסיסיפי אולם נמנע ממנו להיכנס. רוברט קנדי שלח ארבע מאות מרשלים, וקנדי שלח בחוסר רצון 3,000 חיילים כדי לעצור את האלימות. המהומות הובילו למותם של שניים, אולם מרדית' הצליח להגיע לשיעור הראשון שלו. קנדי התחרט על כך שלא שלח את החיילים מוקדם יותר והחל לפקפק באתוס הדרומי. הגורם הפעיל במהומות היה הקו קלוקס קלאן. ב-20 בנובמבר 1962, חתם קנדי על צו נשיאותי שאסר על אפליה גזעית בדיור ציבורי.
ימין|ממוזער|230px|הנשיא קנדי נואם לאומה ומציג את חוק זכויות האזרח, יוני 1963
באביב 1963, לאחר העימותים בנושא זכויות האזרח, לחץ רוברט על קנדי לפעול בנושא החקיקתי. ב-11 ביוני 1963, התערב קנדי כשמושל אלבמה ג'ורג' וולאס מנע משני תלמידים שחורים להיכנס לאוניברסיטת אלבמה. וולאס הסכים לפנות את הדרך רק לאחר שהמשמר הלאומי של אלבמה נשלח בפקודת הנשיא עם סגן התובע הכללי. באותו הערב נאם קנדי בנושא זכויות האזרח בטלוויזיה וברדיו. הוא הביע את תמיכתו בנושאי זכויות האזרח, בגישה שווה לבתי ספר ציבוריים, שוויון בפני החוק והגנה על זכויות ההצבעה. בנאום אמר:
היום הסתיים במותו של מדגר אוורס, אחד ממנהיגי המאבק, על סף ביתו לאחר שנרצח. כפי שקנדי צפה, למחרת היום התברר לו שניסיונו להעביר חוק למלחמה בעוני נכשל בקונגרס בגלל התנגדות הדמוקרטים מהדרום.
ממוזער|קנדי נפגש עם מנהיגי המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות בחדר הסגלגל, 28 באוגוסט 1963
מעל מאה אלף אזרחים, שחורים בעיקר, התאספו בוושינגטון לרגל המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות ב-28 באוגוסט 1963. קנדי התנגד למצעד מתוך חשש שיוביל להשפעה שלילית על ניסיון העברת חוק זכויות האזרח בקונגרס. החשש רק החמיר לפני הצעדה כשראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר האשים את עוזריו הקרובים של מרטין לותר קינג בקומוניזם. הנשיא ורוברט קנדי נפגשו עם קינג ב-22 ביוני והזהירו אותו לנתק את הקשרים עם הקומוניסטים. קינג התעלם מכך ורוברט קנדי אישר ל-FBI לצותת לקינג ולמנהיגים אחרים של התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית, איגוד זכויות האזרח של קינג, באוקטובר 1963. קנדי אישר בכתב רק ציתות מוגבל לחודש ניסיון, אולם הובר הרחיב את ההסמכה כדי להגדיל את המעקב אחרי קינג. הציתות נמשך עד ליוני 1966 ונחשף ב-1968.
הסמכות לפעול בנוגע למצעד ב-28 באוגוסט ניתנה למחלקת המשפטים שהעבירה מאות אלפי דולרים לששת הספונסרים של המצעד, כולל התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית וה-NAACP. כדי להבטיח מחאה שקטה, ערכו המארגנים והנשיא נאומים מתסיסים ושיתפו פעולה באופן מלא עם המצעד. אלפי חיילים היו בכוננות. קנדי צפה בנאומו של קינג בטלוויזיה והתרשם. המצעד נחשב למחאה שקטה ואפקטיבית, ולא נערכו מעצרים במהלכו. אחריה הוזמנו המנהיגים אל הבית הלבן כדי להיפגש עם קנדי והצטלמו איתו. קנדי הרגיש שהמצעד עזר גם לו וחיזק את הסיכוי להעברת חוק זכויות האזרח.
למרות הצלחת המצעד, המאבק היה רחוק מלהיגמר. כעבור שלושה שבועות, התפוצצה פצצה ביום ראשון, 15 בספטמבר, בכנסייה הבפסטיסטית בבירמינגהם. בסופו של יום, נרצחו ארבע ילדות אפרו-אמריקאיות ועוד שניים נורו למוות. העלייה באלימות הובילה לשינוי קיצוני בחוק זכויות האזרח שסיכן את העברתו. קנדי הזועם קרא למנהיגי הקונגרס אל הבית הלבן וכעבור יום הצליח להשיג מספיק קולות לתמיכה בחוק המקורי כדי להוציא אותו מהוועדה.
לאחר מותו של קנדי המשיך במשימה יורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון. חוק זכויות האזרח, שעבר ביולי 1964, אסר על אפליה בתשתיות הממשלתיות, בגישה לתעסוקה, בהשכלה ובפרויקטים פדרליים, וכן אסר הפרדה גזעית בבתי הספר ובמוסדות ציבוריים; כשהוא מוציא מחוץ לתוקפם את חוקי ג'ים קרואו אשר עקפו את התיקונים לחוקת ארצות הברית ובכך הכשירו כל מיני צורות של אפליה כלפי אזרחיה האפרו-אמריקאים של ארצות הברית, בכלל זה שלילת זכותם להצבעה בבחירות לבתי המחוקקים המקומיים והפדרליים, כמו גם לנשיאות. סמכויות האכיפה שניתנו לחוק היו חלשות מלכתחילה, אולם חוזקו ברבות השנים.
ביטול מס הגולגולת
ממוזער|ימין|400px|
תולדות מס הגולגולת לפי מדינה בין 1868 ל-1966.
כשהוא רגיש לביקורות על מחויבות הממשל להגנת זכויותיהם של מיעוטים במערכות הבחירות, לחץ התובע הכללי רוברט קנדי על הנשיא, בתחילת 1962, ללחוץ על הקונגרס לפעול. הנשיא קנדי, במקום להציע חקיקה מקיפה, תמך בהצעה לאסור על מדינות – בעזרת תיקון חוקתי – מלהתנות את זכות ההצבעה בבחירות ממשלתיות בתשלום מס גולגולת או כל מס אחר. הוא סבר שהתיקון החוקתי יוכל למנוע כל פיליבסטר בנושא, כיוון שכך תבוטל הטענה שביטול ממשלתי של מס הגולגולת אינה חוקתית. הליברלים התנגדו לקנדי וחששו שהתיקון יהיה איטי מדי. כמה קבוצות לזכויות האזרח (הליגה נגד השמצה, NAFAA, ואיגודים יהודים) התנגדו גם הם לתיקון, וב-21 במרץ הצהירו שהתיקון יקבע תקדים לחסימת כל חקיקה בנושא זכויות האזרח בכך שיקשור אותם לתיקון חוקתי.
מס הגולגולת היה אחד מכמה חוקים שהונהגו במדינות הדרום כדי למנוע מהשחורים להצביע, לפחות בלי להפר את התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שמנע את שלילת זכות ההצבעה של אדם "בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות" שכן כל אזרח נאלץ לשלם את מס הגולגולת והוא פגע גם בלבנים העניים. ב-1902, כל אחת-עשרה מדינות הקונפדרציה לשעבר הנהיגו מס גולגולת, והנהיגו אמצעים אחרים להקטנת מספר הבוחרים בהן, כמבחני קרוא וכתוב. מס הגולגולת ניצב לצד חוקים שנועדו להוכיח את אזרחות הסבא של מי שרצה לבחור, ואיומים באלימות הובילו לכך שהבחירות היחידות במדינות הללו היו בחירות מקדימות בתוך המפלגה הדמוקרטית, בהן רק לבנים בחרו את המתמודד שקרוב לוודאי היה מנצח בבחירות הכלליות. בארקנסו, למשל, המצביעים נאלצו לעבור "הערכה" והתעלמו משחורים. מעט מדינות ביטלו את החוקים בתחילת ואמצע המאה התשע-עשרה, אולם מס הגולגולת שרד את בית המשפט ב-1937 כשבית המשפט פסק פה-אחד שזכות ההצבעה ניתנת בידי המדינות שיכולות לקבוע את התנאים שלהן בכפוף לחוקה.
תיקון חוקתי שאסר על מס הגולגולת במערכות הבחירות עבר בשני בתי הקונגרס באוגוסט 1962 ונשלח למדינות לאשרור. הוא אושרר ב-23 בינואר 1964, והפך לתיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית.
יחסים עם האינדיאנים
בניית סכר הובילה להצפת 10,000 אייקרים אינדיאניים, ואילץ שש מאות אינדיאנים לעזוב את ביתם. קנדי התבקש בידי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות להתערב ולעצור את הסכר, אולם הוא סירב בדרישה לשליטה בשיטפונות. הוא הביע דאגה לאינדיאנים וביקש מסוכנויות ממשלתיות לסייע להם.
מדיניות החלל
תוכנית אפולו החלה בתחילת 1960, במהלך תקופתו של אייזנהאואר, כהמשך לתוכנית מרקורי, כדי לשגר תחנת חלל, לטוס מסביב לירח ולנחות עליו. בעוד שנאס"א הייתה זו שתכננה את אפולו, המימון לתוכנית לקה בחסר בגלל גישתו של אייזנהאואר לטיסת בני אדם לחלל. כסנאטור, התנגד קנדי לתוכנית ורצה לבטל אותה.
עם הרכבת הממשל, שמר קנדי על יועצו המדעי של אייזנהאואר, שהתנגד להטסת בני אדם לחלל ופרסם דו"ח נגד תוכנית מרקורי. שבעה עשר מועמדים לראשות נאס"א סירבו לקנדי לפני שג'יימס וב, יועצו התקציבי של הנשיא לשעבר הארי טרומן, הסכים להתמנות לתפקיד. וב הצליח להשיג תמיכה מהקונגרס, מהנשיא ומהעם. קנדי שכנע את הקונגרס לתקן את חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי כדי להעביר את האחריות לתפקיד לסגנו,
גם כיוון שג'ונסון פעל בסנאט להקמת נאס"א וידע רבות על תוכנית החלל, וגם כדי להעסיק אותו כדי למנוע ממנו לפעול נגדו.
ממוזער|ימין|קנדי מציע את התוכנית להנחית אדם על הירח בפני הקונגרס במאי 1961. מאחוריו ג'ונסון.
בנאום מצב האומה שלו בינואר 1961, הציע קנדי שיתוף פעולה בינלאומי בחלל. חרושצ'וב סירב, כיוון שהסובייטים לא רצו לחשוף את מצב הטילים שלהם. בתחילת כהונתו, ניסה קנדי למנוע שליחת בני אדם לחלל, אולם ויתר על כך בגלל ג'ונסון, שתמך בתוכנית בסנאט. יועציו של קנדי טענו שטיסה לירח תהיה יקרה מדי, והוא שקל לבטל את תוכנית אפולו בגלל עלותה.
אולם המצב השתנה במהירות ב-12 באפריל 1961, כשהקוסמונאוט הסובייטי יורי גגארין הפך לאדם הראשון שטס לחלל, וחיזק את החשש האמריקני מפני נחיתות טכנולוגית מול ברית המועצות. קנדי היה נחוש שארצות הברית תוביל במהלך המרוץ לחלל, בגלל אסטרטגיה ויוקרה. ב-20 באפריל, במזכר לג'ונסון, ביקש ממנו לבחון את תוכנית החלל ותוכניות שיוכלו לאפשר לנאס"א להדביק את הפער. לאחר התייעצות עם ורנר פון בראון, הגיב ג'ונסון כעבור שבוע, וטען שלא מבוצעת השקעה מספקת בנושא. הוא טען שעוד יש אפשרות שארצות הברית תוכל להיות הראשונה להנחית אדם על הירח. יועציו של קנדי לחצו עליו לתמוך בנחיתה על הירח, וב-25 במאי, בהודעה מיוחדת לקונגרס, הציג הנשיא קנדי את תמיכתו בתוכנית אפולו במהלך נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס:
ממוזער|thumbtime=17:32|קנדי נואם על תוכנית אפולו באוניברסיטת רייס ב־12 בספטמבר 1962 (17:47 דקות)
לאחר שהקונגרס אישר את המימון, החל וב בארגון מחדש של נאס"א, העלה את כוח האדם שלה ובנה עוד מרכזים: מרכז השיגור עבור משגר לווייני ענק מצפון-מערב לנמל החלל קייפ קנוורל, ומרכז לטיסות חלל מאוישות על שטח שנתרם בידי אוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס. קנדי נאם בחניכת המרכז ב-12 בספטמבר 1962, וקידם את התוכנית:
ב-21 בנובמבר 1962, בפגישת קבינט עם וב ועוד אישים מנאס"א, הסביר קנדי שהנחיתה על הירח חשובה לתדמית הבינלאומית של המדינה, ושההוצאה מוצדקת. ג'ונסון הבטיח לו שתוכנית החלל תהיה גם בעלת משמעות צבאית כבירה. העלות נמדדה בכ-40 מיליארד דולרים.
בספטמבר 1963, בנאום בפני האו"ם, תמך קנדי בשיתוף פעולה סובייטי-אמריקני בחלל והמליץ על משלחת משותפת לירח. חרושצ'וב סירב שוב, והסובייטים לא עסקו בשליחת אדם אל הירח עד 1964. ב-20 ביולי 1969, כמעט שש שנים לאחר מותו של קנדי, נחתה אפולו 11 עם בני האדם הראשונים על הירח.
מדיניות חוץ
בתחומי חוץ, יזם קנדי כמה מאמצים דיפלומטיים וצבאיים באירופה, דרום-מזרח אסיה, אמריקה הלטינית ובעוד מקומות שהיו חשובים אסטרטגית במהלך המלחמה הקרה. קנדי העסיק מומחים מדור חדש ליחסי חוץ. חלקם היו ממכוני מחקר חשובים. קנדי התעניין במלחמה ובשלום בנעוריו. בנאום השבעתו לתפקיד, הביע את עמדתו בנוגע למלחמה הקרה: "הבה לא ננהל משא ומתן מפחד, אולם הבה לא נפחד לנהל משא ומתן".
קנדי תמך במדיניות תגובה גמישה, שנוהלה בידי מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, ונועדה להקטין את אפשרות המלחמה בגלל טעויות. ממשלו פתר בצורה דיפלומטית את משבר הטילים בקובה ונמנע מלהסלים את משבר ברלין השני. ב-1961 הקים קנדי את חיל השלום, הסוכנות לבקרה ולפירוק מנשק וסוכנות לברית כלכלית עם אמריקה הלטינית. ב-7 באוקטובר 1963 חתם על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון, ותחת פני המים שאותה קיבלו גם ברית המועצות והממלכה המאוחדת.
רבים שיבחו את קנדי על כך שלא היה נוקשה כמו דווייט אייזנהאואר מבחינת מדיניות חוץ, קיבל את הגיוון העולמי ושיפר את מעמדה של ארצות הברית בקרב העולם השלישי.
חיל השלום
באחת מפעולותיו הראשונות כנשיא, ביקש קנדי מהקונגרס להקים את חיל השלום. גיסו, סרג'נט שרייבר, היה האחראי הראשון לפרויקט. באמצעות התוכנית התנדבו אמריקנים לסייע לאומות הלא מפותחות בתחומי החינוך, חקלאות, בריאות ובנייה. הארגון צמח ל-5,000 חברים במרץ 1963 ול-10,000 כעבור שנה. מאז 1961 הצטרפו אליו כ-200,000 אזרחים ששירתו ב-139 מדינות.
ברית המועצות
שמאל|ממוזער|250px|קנדי נפגש עם שליט ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, 1961
קנדי שירת כנשיא בשיאה של המלחמה הקרה. הייתה זו יריבות אידאולוגית ופוליטית, שהשפיעה על כל צעד שעשתה ארצות הברית בתחומי מדיניות החוץ, וקנדי הקדיש להתמודדות עמה חלק ניכר מזמנו. הנשיא אייזנהאואר אימץ את גישת "המבט החדש" שהדגישה את השימוש בנשק גרעיני כדי להרתיע את ברית המועצות. אייזנהאואר האמין שהמדיניות תהיה אפקטיבית וגם זולה יחסית לאופציות אחרות. מתוך חשש ממלחמה גרעינית עולמית, העדיף קנדי את "התגובה הגמישה". הוא התמקד ביכולת צבא הקבע להשיג מטרות מוגבלות. כחלק מהמדיניות, הרחיב קנדי את הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, יחידות העילית שיכלו להילחם בעימותים רבים. קנדי קיווה שתגובה גמישה תאפשר לארצות הברית לעצור תוקפנות סובייטית ללא מלחמה.
ב-29 בנובמבר 1961, הכריזו גורמים אמריקניים שסוכנות הטלגרף הרוסית קיבלה גרסה ערוכה של ריאיון שהעניק קנדי לכתב מהעיתון איזבסטיה. האמריקנים טענו שהושמטו מהריאיון האשמותיו של קנדי בדבר הפרת סיכומי ועידת יאלטה וועידת פוטסדאם, וגם את סירובם להשעות ניסויים גרעיניים וטענתו של קנדי שחלוקת ברלין נבעה מסירוב הסובייטים להסכים לאיחוד גרמניה. לאחר שיחת הבהרה, פרסם הכתב את הטקסט המלא, וזכה להערכתו של קנדי.
בינואר 1961 הכריז מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב על תמיכתו במלחמות לשחרור לאומי. קנדי החשיב זאת כאיום על העולם החופשי. ב-15 בפברואר 1961, ביקש קנדי מהסובייטים להימנע מלהכשיל את ניסיון האו"ם לפתור את משבר קונגו. חרושצ'וב הציע לתקן את מגילת האומות המאוחדות ולהחליף את המזכ"ל בוועידה של שלושה חברים. ב-25 בספטמבר 1961, נאם קנדי בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות והתחייב להטיל וטו על התוכנית. ב-27 בפברואר 1961, הציע קנדי במכתב לחרושצ'וב פגישה בוועידה בקיץ. חרושצ'וב הסכים להיפגש בווינה, בירת אוסטריה. הפגישה נפגעה בשל הפלישה למפרץ החזירים, אולם חרושצ'וב הטיל את האחריות לפלישה על הפקידים של קנדי ולא עליו באופן אישי.
שני המנהיגים הבינו היטב שהנושא החשוב ביותר בוועידה יהיה גורלה של ברלין, שחולקה לשתיים עם תחילת המלחמה. ברלין המערבית הייתה מובלעת בגרמניה המזרחית התומכת בסובייטים, אולם זכתה לתמיכה מהאמריקנים והמערב. הסובייטים רצו לאחד את ברלין בשליטתם, בעיקר בגלל מספר הגרמנים המזרחיים שברחו אל מערב ברלין.
ממוזער|קנדי פוגש את קוואמה נקרומה, ראש גאנה העצמאית במרץ 1961.
בדרכו לוועידה, חנה קנדי בפריז ונפגש עם שארל דה גול, שייעץ לו להתעלם מסגנונו הבוטה של חרושצ'וב. הנשיא הצרפתי חשש מהשפעתה של ארצות הברית על אירופה. בכל זאת התרשם דה גול מהנשיא הצעיר. קנדי סיכם את תקופתו בפריז בטענה שהיה "האיש שליווה את ג'קי קנדי לפריז".
מטרתו המרכזית של קנדי בפגישה עם חרושצ'וב הייתה להציע פיוס במלחמה הקרה. ב-4 ביוני 1961, נפגש הנשיא עם חרושצ'וב בווינה ועזב את הפגישות בכעס לאחר שנאלץ להיכנע ללחציו. חרושצ'וב התרשם מחוכמתו של הנשיא אולם ראה בו חולשה. קנדי עדיין לא האמין שהיה ניתן לשנות את המצב באירופה או במזרח הרחוק ודיבר באופן כללי. קנדי כן הצליח להשפיע על חרושצ'וב בנושא הסכם בין מוסקבה וברלין המזרחית. הוא הבהיר שכל הסכם שיפגע בזכויותיה של ארצות הברית לגשת אל ברלין המערבית יחשב להכרזת מלחמה. ממשלים קודמים התייחסו אליה כאל "ברלין", אולם ממילותיו של קנדי היה ברור שהוא קיבל את חלוקת ברלין ורמז שחסימת הגבול לא תביא לתגובה אמריקנית כל עוד מערב ברלין תישאר כפי שהיא. כיוון שחשב על בניית חומה בברלין, התעודד חרושצ'וב והחליט להמשיך בתוכניתו. מעט לאחר חזרתו אל ארצות הברית, הכריזה ברית המועצות על כוונתה לחתום על הסכם עם ברלין המזרחית ולבטל כל זכות אחרת בכל אזור של העיר. קנדי, מדוכא וכועס, הניח שהאפשרות היחידה היא להתכונן למלחמה גרעינית.
מחלקת המדינה של ארצות הברית הכינה לקנדי כמה מסמכים בנושא חרושצ'וב. אחד מהם טען שחרושצ'וב יתעקש מאוד בנושא ברלין וגרמניה המזרחית. באביב 1963, החל קנדי לנסות להתפייס עם ברית המועצות. בקיץ של אותה השנה ביקש להקטין את המתיחות בקרב המדינות ולנאום בצורה פחות תוקפנית.
בשבועות לאחר הוועידה, ברחו יותר מעשרים אלף איש מברלין המזרחית אל מערבה בתגובה לברית המועצות. קנדי החל לדון בנושא, ודין אצ'יסון היה זה שהוביל את הקו שדרש התחמשות צבאית לצד נאט"ו. בנאום מיולי 1961, הכריז קנדי על כוונתו להוסיף עוד 3.25 מיליארד דולרים אל תקציב הביטחון ועוד מאתיים אלף חיילים, בטענה שהתקפה על ברלין המערבית תהיה כמו התקפה על ארצות הברית. הנאום זכה לתמיכה נחרצת מצד האוכלוסייה.
כעבור חודש, החלו ברית המועצות וברלין המזרחית למנוע מעבר ממזרח העיר אל מערבה והעמידו גדרות תיל ברחבי העיר, מה שהפך לחומת ברלין. קנדי התעלם מכך בתחילה כל עוד הגישה החופשית מהמערב למזרח נשמרה. כשהתברר שהמערביים איבדו את ביטחונם בנוגע להגנתה של ארצות הברית, שלח קנדי את ג'ונסון ואנשי צבא לסיור בגרמניה המערבית, קרוב לעמדות הגבול, כדי להפגין את המחויבות לברלין המערבית.
אמריקה הלטינית
יחסי ארצות הברית עם אמריקה הלטינית הופקדו בידי ג'ונסון. קנדי תמך בשמאל הדמוקרטי באמריקה הלטינית אולם לקראת סוף כהונתו הקטין את תמיכתו בו. הישגיו המרכזיים באמריקה הלטינית היו דוקטרינת קנדי וברית כלכלית בין האזורים. אף על פי שהברית השיגה פחות ממה שקנדי חפץ, הוא זכה לאהדה רבה באמריקה הלטינית. בדצמבר 1961 נסע אל פוארטו ריקו, ונצואלה וקולומביה שנחשבו למעוזים דמוקרטיים נגד הקומוניזם של קסטרו.
בנסיעתו ב-1962 אל מקסיקו עורר התלהבות מחזון שיתוף הפעולה בין הארצות. הנשיא המקסיקני אדולפו לופס מטאוס טען שכדי לשפר את יחסי ארצות הברית–מקסיקו יש לפתור את סכסוכי הגבול בין המדינות. ארצות הברית ומקסיקו הצליחו להגיע להסכם בנושא.
ממוזער|קנדי ונשיא צ'ילה חורחה אלסנדרי
בטענה ש"אלו שעוצרים את המהפכה השקטה יובילו למהפכה אלימה"," ביקש קנדי לבלום את האיום הקומוניסטי באמריקה הלטינית באמצעות הקמת ארגון הברית לקדמה, ששלח סיוע למדינות וניסה לשמור על זכויות האדם באזור. יחד עם מושל פוארטו ריקו, פעל למען הענקת אוטונומיה לאזור.
ממשל אייזנהאואר תכנן את הדחתו של רפאל טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית, אולם קנדי טען שכל תכנון של ה-CIA יצטרך לאפשר לארצות הברית להכחיש מעורבות. באופן פומבי התנגד לעידוד הפיכות. ביוני 1961 נרצח טרוחיו, וכעבור כמה ימים הגיב סגן מזכיר המדינה בגינוי רפה.
הפלישה למפרץ החזירים
ממוזער|קנדי וג'ונסון צועדים על מדשאות הבית הלבן
פולחנסיו בטיסטה, רודן קובני שהיה ידידותי כלפי ארצות הברית, הודח מתפקידו ב-1959 במהלך המהפכה הקובנית. יורשו של בטיסטה, פידל קסטרו, הושפע מהקומוניזם ומברית המועצות, והיה אויב פוטנציאלי לארצות הברית במרחק קטן ממנה. ממשל אייזנהאואר תכנן תוכנית להדיח את קסטרו. התוכנית, בהובלת ה-CIA ובעזרת הצבא, הייתה לפלוש לקובה בעזרת תנועת מהפכני נגד גולים מאומנים בידי ארצות הברית בהובלת קציני ה-CIA. הרצון היה לפלוש לקובה ולעורר מהומות שידיחו את קסטרו.
קנדי תמך ביד קשה מול קסטרו, וכשהוגשה לו התוכנית של ממשל אייזנהאואר היה מוכן לתמוך בה אף על פי שחשש מלעורר מתיחות עם ברית המועצות. ב-17 באפריל 1961, ציווה קנדי על הפלישה למפרץ החזירים: 1,5000 קובנים שאומנו בידי ארצות הברית נחתו על האי. ארצות הברית לא סיפקה מטרייה אווירית. ראש ה-CIA אלן דאלס טען שחשבו שהנשיא יאשר כל אמצעי שיוביל להצלחת המבצע לאחר הפלישה.
ממשל קנדי קיווה שהנחיתה תוביל להתקוממות שתדיח את קסטרו, אולם הדבר לא קרה והפלישה הייתה כישלון. ב-19 באפריל 1961, לכדה והרגה הממשלה הקובנית את הגולים, וקנדי נאלץ לדון בנוגע לשחרור 1,189 ניצולים. לאחר עשרים חודשים, שחררה קובה את הגולים בתמורה למזון ולתרופות בשווי של 53 מיליון דולרים. התקרית גרמה לקסטרו להיזהר מארצות הברית ולהאמין בפלישה נוספת.
קנדי התמקד בעיקר בהשלכות הפוליטיות של התוכנית ולא בשיקולים הצבאיים. הוא היה משוכנע שהתוכנית נועדה להביך אותו. קנדי לקח אחריות על הכישלון וטען שילמד ממנו. העובדה שלקח אחריות על הכישלון הובילה לעלייה בשיעורי האהדה כלפיו. למרות זאת, המבצע פגע במוניטין של קנדי מחוץ למדינה וגרם למתיחות מול ברית המועצות.
בסוף 1961, הקים הבית הלבן קבוצה מיוחדת בראשות רוברט קנדי ורוברט מקנמארה שנועדה להדיח את קסטרו. הקבוצה לא הצליחה להשיג את מטרתה.
מדיניותו זו של קנדי כלפי קובה, משמשת תפקיד מרכזי בספקולציות על מניעים אפשריים לרציחתו, כאשר בין החשודים אנשי CIA וגולים קובנים הממורמרים על כי נמנע מהם להמשיך ולהפיל את משטרו של קסטרו, ואנשי קסטרו הרוצים לנקום על המעורבות בענייניהם.
משבר הטילים בקובה
ממוזער|250px|קנדי חותם על אישור הסגר הימי על קובה.
לאחר הפלישה למפרץ החזירים, החלה ברית המועצות לחמש את קובה בציוד צבאי בטענה של הגנה מפלישה נוספת. ממשל קנדי חשש מכך שקובה תוכל לאיים על ארצות הברית. קנדי לא האמין שברית המועצות תסתכן ותשים נשק גרעיני בקובה, אולם שיגר את מטוסי הריגול לוקהיד U-2 כדי להכריע את כמות הנשק. ב-14 באוקטובר 1962, צילמו מטוסי הריגול את אתרי השיגור לטילים לטווח בינוני שבנו הסובייטים בקובה. התמונות נחשפו לקנדי ב-16 באוקטובר, והיה ברור שהטילים היו איום על המדינה.
קנדי נקלע לדילמה: אם היה מתקיף את האתרים, היה נראה כי פעולה זו הייתה מובילה למלחמה. אם לא היה מגיב על בניית האתרים, היה הדבר מתפרש כגילוי חולשה קריטי של ארצות הברית. בנוסף הייתה ארצות הברית מאוימת בידי נשק גרעיני. קנדי היה נחוש להגיב לחרושצ'וב בחומרה אחרי ועידת וינה.
כשליש מחברי המועצה לביטחון לאומי תמכו במתקפה אווירית על אתרי השיגור. הקהילה הבינלאומית טענה שהתוכנית תהיה תגובה מופרזת של ארצות הברית, בעיקר לאחר שארצות הברית הציבה בתקופת אייזנהאואר טילים בטורקיה. בנוסף, לא היה ידוע אם ההתקפה תצליח. בהתאם לרוב חברי המועצה, החליט קנדי על הטלת מצור ימי על קובה. ב-22 באוקטובר שלח הודעה לחרושצ'וב והכריז על החלטתו בטלוויזיה.
הצי האמריקני עצר ובדק כל ספינה סובייטית שהגיעה אל חופי קובה החל מ-24 באוקטובר. ארגון מדינות אמריקה תמך לחלוטין בהסרת הטילים. הנשיא החליף שני מכתבים עם חרושצ'וב ללא הועיל. מזכ"ל האו"ם או תאנט ביקש משני הצדדים לבטל את החלטותיהם ולהיכנס לתקופת צינון. חרושצ'וב הסכים וקנדי סירב.
קנדי הצליח לשמור על איפוק כשטיל סובייטי יירט מטוס ריגול מעל קובה והרג את הטייס. ב-27 באוקטובר, במכתב לחרושצ'וב, הציע קנדי התחייבות לא לפלוש לקובה בתמורה להסרת הטילים. למחרת היום הגיעו קנדי וחרושצ'וב להסכם: ברית המועצות תפנה את הטילים בתמורה להתחייבותה של ארצות הברית לא לפלוש ופירוק של טילים שהוצבו באיטליה ובטורקיה. רוב הטילים נחשבו למיושנים ולכן פורקו כעבור שנה.
המשבר נחשב לנקודה הקרובה ביותר למלחמה גרעינית אי פעם, אולם בסופו של דבר הצליחו שני הצדדים להגיע להסדר. המשבר הציג את עוצמתה של אמריקה ואת אמינותו של קנדי. שיעורי האהדה כלפיו עלו מ-66% ל-77% לאחר המשבר. קנדי הוכיח את יכולתו להתמודד עם משבר יוצא דופן ביחסים בין המעצמות בעזרת כישורי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול משברים. בתחילת נובמבר 1962 נחשב משבר הטילים בקובה להצלחה דיפלומטית במדיניות החוץ. גישתו של קנדי במשבר זכתה לשבחים, אף על פי שרבים טענו שהחל את המשבר בגלל הפלישה למפרץ החזירים.
אירופה
הממלכה המאוחדת
ב-1960 הפסיקה הממלכה המאוחדת לעבוד על פרויקט הטילים שלה ואייזנהאואר הציע להם את מערכת הטילים האמריקנית. הממלכה המאוחדת קיבלה את ההצעה לצורך הבטחת ההרתעה הגרעינית בשנות השישים. באמצע 1962, הכריז רוברט מקנמארה שהפרויקט יקר מדי ובעל כשלים טכניים והחליט לבטלו.
קצר בתקשורת הוביל לכך שקנדי לא ידע על ההשלכות הפוליטיות של הנושא כלפי ממשלתו של הרולד מקמילן. בפגישה עם מקמילן, ניסה קנדי לפתור את המצב והציע לממלכה המאוחדת טילי פולאריס ההסכם עורר זעם אצל הנשיא הצרפתי שארל דה גול שכעס על ההעדפה האמריקנית את בריטניה.
צרפת
שמאל|ממוזער|250px|קנדי, מארי-מדלן ליו, אנדרה מאלרו, ז'קלין קנדי-אונאסיס, וג'ונסון בטקס הסרת הלוט מעל ה"מונה ליזה" בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון די. סי., ינואר 1963
צרפת הייתה המדינה השנייה בה ביקר קנדי כנשיא. הוא הגיע לפריז עם אשתו ז'קלין ב-31 במאי 1961. דה גול, שהעדיף לברך את אורחיו בצרפתית, בירך את קנדי באנגלית. ז'קלין דיברה צרפתית שוטפת והתחבבה על העיתונות הצרפתית.
התוכנית הגרעינית הצרפתית הייתה חיונית למטרתו של דה גול, החזרת מעמדה הבינלאומי של צרפת. ממשל קנדי היה מחויב למניעת הפצה של הנשק הגרעיני. במכתב למקמילן כתב קנדי שהגיע למסקנה שלא לסייע לצרפת להרחיב את מאגרי הנשק שלה. קנדי חשש עוד יותר מכוונותיו של דה גול לסייע לגרמניה המערבית בפיתוח נשק גרעיני.
מזרח ומערב גרמניה
ממוזער|250px|קנדי עם הקנצלר קונראד אדנאואר (במרכז) בבון, 1963.
קנדי קרא לברלין "מקום המבחן הגדול ביותר של כוח הרצון המערבי". ב-13 באוגוסט 1961, הגרמנים מהמזרח, בתמיכת מוסקבה, העמידו מחסום תיל ולאחר מכן מחסום מבטון שחילק את ברלין לשניים. קנדי טען שהיה טיפשי לסכן מיליוני אמריקנים מתוך רצונם של הגרמנים לאיחוד.
כעבור חודשיים, כמעט התרחשה מלחמה מול ברית המועצות כשטנקים אמריקניים וסובייטים ניצבו זה נגד זה משני צידי החומה. המשבר נמנע הודות לדיפלומטיה שממשל קנדי ארגן בעזרת מרגל סובייטי.
כתוצאה מהמשבר, נאלץ הממשל להגדיל את תקציב הביטחון בצורה משמעותית. מאזן תשלומים שלילי שנוצר בעקבות כך החמיר את הבעיות הפיסקליות. בסוף 1961 הגיע רוברט מקנאמרה להסכם עם גרמניה המערבית לרכישת ציוד צבאי אמריקני. הדבר סייע רק במעט בבעיית התשלומים.
ב-1963 הגיעה גרמניה למצב שברירי בגלל התוקפנות הסובייטית ממזרח וסיום כהונתו של הקנצלר קונראד אדנאואר. בד בבד ניסה שארל דה גול להגיע לברית בין צרפת לגרמניה המערבית כמשקל נגד לברית המועצות ולארצות הברית. קנדי ראה בכך איום על נאט"ו ועל השפעתו באירופה.
שמאל|ממוזער|240px|נאומו בברלין, "אני ברלינאי", 26 ביוני 1963
ב-26 ביוני 1963, יצא קנדי לברלין, שהייתה אז מחולקת על ידי חומה וקרועה בין מזרח ומערב, כדי להפיץ את בשורתו. בנאומו בברלין שבה את לב הברלינאים, והצית את דמיונו של העולם, כשהכריז "אני ברלינאי" (Ich bin ein Berliner). קנדי טען שהחומה עדיפה על המלחמה. הוא ביקר את הקומוניזם והכריז על מחויבות אמריקנית לגרמניה. כמיליון איש שצפו בנאומו התלהבו. קנדי שיבח את העם הגרמני על סירובו להרגיש איום בגלל החומה, וטען שהיא סמל לכישלון הקומוניזם. הוא טען שהדמוקרטיה לא מושלמת, אולם היא לעולם לא תציב חומות כדי למנוע מאזרחים לעזוב.
קנדי ציווה על חמש מאות אנשי צבא לפטרל בין החלקים כדי להבטיח שברלין המערבית לא תנותק לחלוטין ממזרחה. בסוף אוקטובר 1961, התעורר סכסוך על זכותו של דיפלומט אמריקני לעבור לברלין המזרחית. הטנקים הסובייטים והאמריקנים עמדו זה מול זה שוב, אולם קנדי הצליח להגיע להסכמה עם חרושצ'וב ושתי המעצמות הוציאו את הטנקים.
טענותיו של קנדי בדבר זכות ההגדרה העצמית של העמים תחת שלטון קומוניסטי הניבו פירות באביב של פראג ב-1968, בתנועת סולידריות בשנות השמונים, ובנאומו של רונלד רייגן ב-1987, בו ציווה על מיכאיל גורבצ'וב לפרק את חומת ברלין.
אירלנד
ממוזער|קנדי בשיירה בקורק, אירלנד, ב-28 ביוני 1963
במהלך נסיעתו בת ארבעת הימים לארץ אבותיו, אירלנד, ביוני 1963, קיבל קנדי תואר כבוד מהאוניברסיטה הלאומית באירלנד.
בנוסף היה המנהיג הזר הראשון שנאם בפרלמנט האירי.
אמנה למניעת ניסויים גרעיניים
מתוך חשש מההשפעות לטווח ארוך של הפצת הנשק הגרעיני והזיהום שנוצר בגללו, הסכימו קנדי וחרושצ'וב להגיע לאמנה למניעת ניסויים גרעיניים, אחת שעדלי סטיבנסון הציע במהלך ריצתו לנשיאות ב-1956. בפגישתם בווינה ביוני 1961, הגיעו חרושצ'וב וקנדי להסכמה בלתי רשמית בנוגע לניסויים גרעיניים, אולם ברית המועצות החלה בניסויים גרעיניים בספטמבר. ארצות הברית ביצעה ניסויים משלה כעבור חמישה ימים. מעט לאחר מכן, לוויינים אמריקניים חדשים החלו לשדר תמונות שהבהירו שברית המועצות הייתה בפיגור במירוץ החימוש. עם זאת, כוחה הגרעיני של ארצות הברית לא היה משמעותי כשברית המועצות חשבה על עצמה כשוות ערך למערב.
ממוזער|שמאל|קנדי נואם את נאום הסיום באוניברסיטה האמריקנית ב-10 ביוני 1963
קנדי נאם נאום מבריק ב-10 ביוני 1963, באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון. בנאומו, "אסטרטגיה לשלום", הציע למסיימים את לימודיהם לבחון מחדש את הגישה למלחמה הקרה, לברית המועצות והחשוב מכל: לשלום העולמי. קנדי טען שיש לשאוף לשלום בגלל המלחמה החדשה, שבה נשק גרעיני יכול לגרום לנזק גדול פי עשרה מאשר מה שבעלות הברית ביצעו במלחמת העולם השנייה ולפגוע בדורות שעוד לא נולדו. קנדי טען שהשלום הוא הבחירה הרציונלית ודורש שהאדם יסכים לחיות בסובלנות עם שכנו.
הנשיא גם הכריז שהסובייטים הסכימו לחזור למשא ומתן על אמנה למניעת ניסויים גרעיניים. לאחר מכן הודיע שארצות הברית דחתה ניסויים גרעיניים בחלל והתחייב שלא יבוצעו ניסויים גרעיניים כאלה כל עוד אף מדינה אחרת לא תבצע אותן.
כעבור חודש, שלח את נציגו למוסקבה כדי להגיע להסכם. חרושצ'וב שלח את נציגו, אנדריי גרומיקו. היה ברור שאי אפשר היה להגיע להסכם למניעה מוחלטת של הניסויים בגלל התנגדות הסובייטים לפיקוח.
לבסוף חתמו ארצות הברית, ברית המועצות והממלכה המאוחדת על אמנה מוגבלת שאסרה על ניסויים גרעיניים באדמה, בחלל ומתחת למים, אולם לא מתחת לאדמה. הסנאט אישר את ההסכם וקנדי חתם עליו באוקטובר 1963. צרפת מיהרה להכריז שהיא חופשייה להמשיך לפתח ולבחון את הגנותיה הגרעיניות.
מדיניות באסיה
קנדי התמקד בעיקר בהודו באסיה כיוון שהתפתחה בצורה לא קומוניסטית והייתה בגוש המדינות הבלתי-מזדהות.
לאוס
אייזנהאואר, בתקופת החפיפה, הדגיש בפני קנדי שהאיום הקומוניסטי בדרום-מזרח אסיה הוא הנושא החשוב באזור. אייזנהאואר טען שלאוס היא האיום האזורי. במרץ 1961, תמך קנדי בשחרור לאוס על פני לאוס "נייטרלית", ורמז בשיחות אישיות שווייטנאם, ולא לאוס, היא המחסום להתפשטות קומוניסטית.
התנועה הקומוניסטית בלאוס זכתה לתמיכה סובייטית, וקנדי ציווה על הצי לשוט אל ים סין הדרומי ולמשוך את הנחתים אל תאילנד. בנוסף הנחה את היועצים הצבאיים בלאוס ללבוש מדים צבאיים. קנדי האמין שאם שתי מעצמות העל ישכנעו את בעלות בריתן להגיע לנייטרליות בלאוס, המדינה תהיה דגם לפתרון סכסוכים בתוך העולם השלישי.
קנדי היה מוכן לקבל את לאוס הנייטרלית. באפריל 1961, הסכימה ברית המועצות להפסקת אש בלאוס. הסכם שנחתם ביולי 1962 קבע שלאוס נייטרלית.
אינדונזיה
קנדי הזמין את סוקרנו, נשיאה הראשון של אינדונזיה, לבקר בארצות הברית, ביקור שיצא אל הפועל בשנת 1961. מטרת ההזמנה הייתה מתן כבוד לסוקרנו כדי לבקש ממנו לשחרר את הטייס האמריקני אלאן לורנס פופ שנדון למוות באינדונזיה בעוון רצח 17 חיילים ו-6 אזרחים בהפציצו תהלוכה נוצרית בעיר אמבון בשנת 1958. פופ הסתנן אל תחומה האווירי של אינדונזיה במטוס שהמריא מהפיליפינים במשימה חתרנית של ה-CIA שמעולם לא הוצהרה קודם לכן, ונועדה לערער את משטרו של סוקרנו. פופ נטש את מטוסו, נפצע ונלכד. משפטו חשף את מעורבות ה-CIA במרד פרמסטה , וסיפק לסוקרנו צידוק לטענותיו בנאומו: "והיו שהגיעו מהפיליפינים", שזרים מעורבים בניסיון להדיחו מהשלטון באינדונזיה.
בפברואר 1962 ביקר רוברט קנדי באינדונזיה, בניסיון למנוע את ה"עימות" בין אינדונזיה למלזיה, ובניסיון לתווך בין אינדונזיה להולנד כדי למנוע את חדוש הלחימה במערב גינאה החדשה בזמן שבאותו חודש הייתה שם הפסקת אש זמנית. ב-26 במרץ 1962 פקד סוקרנו לחדש את הלחימה וב-30 במרץ החל הגנרל סוהארטו בתקיפותיו. התעצמות הלחימה בחודשים הבאים משכה את קנדי להתערב שוב למען הפסקתה. מאמציו נשאו פרי קודם כל בעניין פופ ששוחרר ב-2 ביולי 1962, בתמורה ל 10 מטוסי הרקולס C-130,מקור: https://www.reddit.com/r/HistoryPorn/comments/1dck42o/cia_pilot_allen_lawrence_pope_languishing_in_an/?rdt=62145. ואחר כך בהתחלת המשא ומתן בין אינדונזיה להולנד, ב-31 ביולי. ב-15 באוגוסט בשעה 12:01 נחתם ההסכם בבנין האו"ם בניו יורק ונכנסה לתוקף הפסקת אש מידית. תוצאת ההסכם הייתה העברת מערב גינאה החדשה למינהל האו"ם ב-1 באוקטובר 1962 ולמינהל אינדונזי ב-1 במאי 1963.
וייטנאם
במאי 1961 שלח את לינדון ג'ונסון לפגישה עם נו דין דיים, נשיא דרום וייטנאם . ג'ונסון הבטיח לדיים סיוע נגד הקומוניסטים. קנדי הכריז על שינוי מדיניות מתמיכה בדיים לשותפות איתו כדי לנצח את הקומוניסטים.
במהלך כהונתו, המשיך קנדי את המדיניות לתמיכה כלכלית ופוליטית, וגם תמיכה צבאית, בממשלת דרום וייטנאם. בסוף 1961, החל הווייטקונג להגביר את נוכחותו. במהלך כהונתו של קנדי העמיקה המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם, ומספר הלוחמים האמריקאיים שהוצבו בדרום וייטנאם עלה מ-2,000 חיילים, בתחילת כהונתו, ל-16,000 בסופה. חיילים אלה לא היו מעורבים בלחימה עצמה. לפני ההתנקשות בו, שלח קנדי רק יועצים צבאיים ויחידות מיוחדות לאזור. כעבור שנה וחצי, שלח יורשו, ג'ונסון, את יחידות השדה הראשונות לווייטנאם והוביל להסלמת המלחמה, כש-184,000 חיילים מגיעים לווייטנאם ב-1964 ו-536,000 ב-1968.
בינואר 1961 הקציב קנדי 28.4 מיליון דולרים להגדלת צבא דרום וייטנאם ו-12.7 מיליון דולרים לתגבור המשמר האזרחי. באוקטובר שלח את מקסוול טיילור ווולט רוסטו לדרום וייטנאם כדי ללמוד את המצב. הם המליצו על שליחת 8,000 חיילים אולם קנדי דרש העלאה זעומה במספר היועצים הצבאיים. ב-1961, עלה נושא וייטנאם בפגישתו של קנדי עם דה גול בפריז. דה גול הזהיר מפני הסתבכות בדרום-מזרח אסיה.
בסוף 1961, החליט קנדי על תוכנית להרגעת האזורים הכפריים בדרום וייטנאם. בתחילת 1962 התוכנית אושרה וכללה העברת אזרחים, מעצר כפריים והפרדת קהילות מהקומוניסטים. התקווה הייתה שהקהילות החדשות יספקו ביטחון לאיכרים ויחזקו את הקשר ביניהם לבין הממשל. בנובמבר 1963 נחלשה התוכנית והסתיימה באופן רשמי ב-1964.
בתחילת 1962, הסמיך קנדי את הסלמת המעורבות כשחתם על חוק שדרש הגברת המעורבות האמריקנית. מזכיר המדינה דין ראסק תמך במעורבות אמריקנית רחבה. מבצע רנץ' האנד, סדרה של תקיפות חישוף בהיקף גדול, החלו בדרום וייטנאם. אלפיים גלונים של חומר מנשיר פוזרו בניגוד להסכמי ז'נבה. בסוף 1962, כבר עלתה כמות אנשי הצבא בווייטנאם מ-2,600 ל-11,500. 109 איש נהרגו בהשוואה לארבעה עשר בשנה הקודמת. ב-1962 גדל הווייטקונג מ-15,000 ל-24,000. לא הייתה התקדמות בבלימת התוקפנות הקומוניסטית בתמורה למעורבות האמריקנית.
ממוזער|קנדי עם ראש ממשלת אוסטרליה לעתיד הרולד הולט בחדר הסגלגל ב-1963.
באפריל 1963, הבין קנדי שאין תוחלת להישארות בווייטנאם בגלל עוינות המקומיים לצבא האמריקני. בסוף 1961 היה מספר היועצים האמריקניים בווייטנאם 3,205, ועם מותו של קנדי עלה המספר ל-16,700. במאי 1963, התכוון קנדי להוציא את הצבא מווייטנאם. הוא החליט כך בעיקר בשל ריאיון של דיים בו טען שיש יותר מדי יועצים צבאיים במדינתו. קנדי הבין שהוא לא יכול היה לצאת מווייטנאם ולהיבחר מחדש. ביולי המשבר היה ברור: למרות העלייה במעורבות האמריקנית, הצבא הדרום וייטנאמי לא הצליח מול כוחות הווייטקונג.
ב-21 באוגוסט, כשהגיע לאזור השגריר החדש הנרי קבוט לודג' הבן, ציוו דיים ואחיו על צבא דרום וייטנאם, שאומן בידי ה-CIA, לפזר הפגנות בודהיסטיות. רבים ציפו להפיכה שתדיח את דיים. ההוראה ללודג' הייתה להוביל להתפטרותו של דיים ולעזוב את המדינה. דיים סירב להקשיב.
ב-24 באוגוסט הכריזה וושינגטון שלא תסבול את פעולות צבא דרום וייטנאם, ולודג' קיבל הוראה להוביל להתפטרות דיים, אחרת יחפשו האמריקנים מנהיגות חלופית. לודג' טען שהפתרון היחיד הוא לעודד הפיכה צבאית בידי הגנרלים.
בסוף השבוע, גילה לודג' לקנדי שממשלת דיים כנראה מנהלת משא ומתן סודי עם הקומוניסטים ותבקש מהאמריקנים לעזוב. נשלחו פקודות לוושינגטון ולסייגון להשמיד כל תכתובת שעודדה הפיכה. באותה התקופה, החלה להתעורר התנגדות למלחמה בווייטנאם בידי כמרים.
פגישה בבית הלבן בספטמבר חשפה את הדעות השונות. מחלקת ההגנה ומחלקת המדינה נתנו דיווחים סותרים: מחלקת ההגנה טענה שהצבא מנצח במלחמה, ואילו מחלקת המדינה טענה שארצות הברית מאבדת את השפעתה בווייטנאם. קנדי שאל האם נציגי המחלקה היו באותה המדינה, בלי לדעת שהם היו מסוכסכים ביניהם.
באוקטובר 1963, מינה קנדי את מזכיר ההגנה מקנאמרה ואת הגנרל מקסוול טיילור למשימה בווייטנאם כדי ליצור מדיניות לאזור. המשלחת נועדה לחקור את ההבדל בין גרסאות המחלקות השונות למתרחש בווייטנאם. בפגישות עם מקנאמרה, טיילור ולודג', שוב סירב דיים להצעותיה של ארצות הברית ומקנאמרה התייאש ממנו.
ממוזער|ימין|alt=(L-R) English: Motorcade for President Mohammad Ayub Khan of Pakistan. In open car (Lincoln-Mercury Continental with bubble top): Secret Service agent William Greer (driving); Military Aide to the President General Chester V. Clifton (front seat, center); Secret Service Agent Gerald "Jerry" Behn (front seat, right; partially hidden); President Mohammad Ayub Khan (standing); President John F. Kennedy (standing). Crowd watching. 14th Street, Washington, D.C.|קנדי והנשיא איוב חאן מפקיסטן
טיילור ומקנאמרה הופתעו כשסגן הנשיא של וייטנאם הודיע להם שהצבא פשוט לא מצליח להשתלט על המצב. קנדי התעקש ולבסוף הדו"ח שנכתב הציע לוח זמנים לנסיגה מדרום וייטנאם: 1,000 חיילים עד לסוף השנה ונסיגה מוחלטת עד 1965, בניגוד לעמדת המועצה לביטחון לאומי. הדו"ח הסופי הכריז שהצבא התקדם, שממשלת דיים הבלתי אהודה לא חשופה להפיכות, ושאפשרי להתנקש בדיים.
בסוף אוקטובר, שוב דיווחו הסוכנויות שמתוכננת הפיכה כנגד ממשלת דיים. המקור, הגנרל הווייטנאמי דונג ואן מין (שנודע כ"מין הגדול") רצה לדעת את עמדתה של ארצות הברית. קנדי הורה ללודג' להציע תמיכה סמויה בהפיכה, אולם לא בהתנקשות, ולהבטיח את יכולתה של ארצות הברית להכחיש בכך מעורבות. מאוחר יותר באותו החודש, החלה ההפיכה, וקנדי ציווה שכל תשדורת תעבור דרכו. קנדי שלט על תגובותיה של ארצות הברית.
ב-1 בנובמבר 1963, הדיחו הגנרלים הווייטנאמים בהובלת מין את הממשלה, עצרו ואז הרגו את דיים ואת אחיו. קנדי נדהם מהמוות, וגילה לאחר מכן שמין ביקש מה-CIA לאפשר מעבר בטוח לדיים אל מחוץ למדינה, אולם נאמר לו שהיה צורך בעשרים וארבע שעות והוא לא יכול היה להחזיק אותם כל כך הרבה זמן.
החדשות על ההפיכה הובילו לביטחון ראשוני – באמריקה ובדרום וייטנאם – שאפשר לנצח במלחמה. מקג'ורג' באנדי שלח מזכר לקנדי שהיה אמור להישלח אליו כשיחזור מדאלאס.
המזכר דרש הגברת הלוחמה בווייטנאם, העלאת הסיוע הכלכלי והצבאי לאזור והרחבת המבצעים אל לאוס ואל קמבודיה. לפני שעזב לדאלאס, ביקש קנדי שבתחילת השנה החדשה יוכן לו דו"ח מעמיק בנושא.
מקנאמרה עצמו טען שקנדי שקל לצאת מווייטנאם לאחר הבחירות של 1964. גם ג'ונסון טען שקנדי תכנן לסגת, עמדה שג'ונסון לא הסכים איתה. קנדי חתם על מזכר לביטחון הלאומי ב-11 באוקטובר שדרש נסיגה של 1,000 אנשי צבא מהאזור עד לסוף השנה. מאז נאומו ב-10 ביוני 1963, החל קנדי לנקוט מדיניות פחות ניצית.
כשנשאל רוברט קנדי ב-1964 מה היה אחיו עושה אם דרום וייטנאם הייתה עומדת ליפול, הוא טען שהיה מתמודד עם הנושא. לפני מותו של קנדי לא נקבעה המדיניות הסופית לגבי וייטנאם. ב-2008 נטען שקנדי היה יכול למצוא דרך להוציא את כל הצבא מווייטנאם, אולם שהוא עצמו לא ידע מה הוא עומד לעשות בנושא. וייטנאם נחשבת לנושא החוץ היחיד שקנדי הוריש לג'ונסון במצב גרוע יותר. המעורבות האמריקנית באזור הסלימה עד שג'ונסון החל לשלוח חיילים אמריקניים ומלחמת וייטנאם פרצה באופן רשמי. לאחר ההתנקשות בקנדי, חתם הנשיא ג'ונסון על מזכר לביטחון הלאומי ב-26 בנובמבר 1963. הוא שינה את מדיניות קנדי, התכחש לנסיגות וחיזק את המחויבות לדרום וייטנאם.
קנדי והמזרח התיכון
ימין|ממוזער|250px|קנדי עם דוד בן-גוריון בעת ביקורו בישראל ב-1951
קנדי היה נשיא ידידותי למדינת ישראל, ואף נפגש לפגישה היסטורית בהיותו סנטור עם ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון. ב-1960, במהלך מסע הבחירות, הצהיר קנדי:
לאחר מכן כנשיא, יזם את תחילתם של הקשרים הכלכליים והביטחוניים עם ישראל, והוא זכה להוקרה כמי שייסד את השותפות הצבאית בין ארצות הברית לישראל. ממשלו של קנדי סיים את אמברגו הנשק על ישראל שהטילו ממשליהם של טרומן ואייזנהאואר, כאשר קנדי יזם מכירה של טילי "הוק" לישראל. כמי שתיאר את ההגנה על ישראל כחובה מוסרית ולאומית, היה קנדי הראשון להציג את רעיון ה"יחסים המיוחדים" (כפי שתיאר זאת לגולדה מאיר) בין ארצות הברית לישראל.
כנשיא ארצות הברית סיפק לישראל אשראי לרכש של מכונות חקלאיות.
קנדי הרחיב את המחויבויות הביטחוניות לישראל ב-1962. בתחילת 1963, אישר למכור לישראל טילי MIM-23 הוק מתקדמים וסיפק תמיכה דיפלומטית למדיניות ישראל שאליה התנגדו מדינות ערב, כמו פרויקטים בנהר הירדן.
ממוזער|קנדי עם שרת החוץ, גולדה מאיר, 27 בדצמבר 1962.
בסמוך לפני בחירתו, גילו האמריקאים באמצעות תצלומי לוויין את בנייתו של הכור הגרעיני בדימונה. ישראל נדרשה לתת הסברים, ולאחר זמן מה סיפקה לארצות הברית את מלוא המידע. ביום 21 בדצמבר 1960 הכריז בן-גוריון בכנסת כי ישראל בונה כור גרעיני בנגב, אך הכור ישמש לצורכי שלום. קנדי, שנכנס לתפקידו מספר ימים לאחר מכן, קיבל כפי הנראה את ההסברים, ולא דרש פעולות נוספות, שהיה בהן כדי למנוע פיתוחה של פצצה גרעינית על ידי ישראל. בפגישתו עם דוד בן-גוריון בניו יורק ב-30 במאי 1961, השיג הנשיא הסכמה עקרונית של ישראל למתן פומבי לביקור מדענים מטעמה בכור, וכן לביקור של מדענים ממדינות נייטרליות בכור.
בתקופה זו בנתה ישראל את כוחה הצבאי, שהופגן מספר שנים לאחר מכן במלחמת ששת הימים. על אף שבעלת הברית העיקרית, וספקית הנשק הראשית של ישראל הייתה צרפת, גילתה אף ארצות הברית אהדה, וסייעה לצה"ל, גם אם בהיסוס ותוך הימנעות מהאצת מרוץ החימוש, באספקת נשק מתוחכם, ובין היתר טילי נ"מ חדישים מסוג "הוק", שביקש בתחילה ראש הממשלה דוד בן-גוריון בפגישתו עם הנשיא בניו יורק. הטילים סופקו רק מאוחר יותר, בקיץ 1962, בלחץ חברי קונגרס דמוקרטיים בעיצומן של הבחירות לקונגרס. ביקור חשוב נוסף, שבו הושגו הסכמות הדדיות בין הצדדים, היה של שרת החוץ גולדה מאיר עם הנשיא בפאלם ביץ' שבפלורידה ב-27 בדצמבר 1962.
קנדי, מתוך ניסיון לשמור על הקול היהודי, מינה את מאיר "מייק" פלדמן כיועצו, ופלדמן היה זה שניהל את רוב המשא ומתן עם בן-גוריון ומאיר.
למרות הלחץ הפרו ישראלי, ביקש קנדי לשתף פעולה גם עם העולם הערבי. בתקופתו נאלץ להתמודד עם הפאן-ערביות של ממשל גמאל עבד אל נאצר. ביוני 1962 כתב נאצר לקנדי איגרת בו טען שאמנם ישנן חילוקי דעות בין ארצות הברית ומצרים, אולם שיוכלו לשתף פעולה. כאשר בן-גוריון ביקר בארצות הברית, קנדי שלח אגרות הרגעה לשליטי סעודיה ומצרים.
בנוסף, ניסה קנדי לנקוט מדיניות אוהדת כלפי מצרים ונאצר כדי להחזיר את האזור להשפעה אמריקנית. במקרים רבים התבטא שיש "לביית" את נאצר. הוא הגיש למצרים הטבות כלכליות וסיוע חקלאי שלוש שנים מראש כדי לשכנע את נאצר להתקרב לארצות הברית.
קנדי גם סבר שניתן היה לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים וניסה להתנות את אספקת הנשק בתמורה לוויתורים ישראלים בנושא. קנדי דרש סיוע כלכלי ויישוב הפליטים מחדש.
לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בתימן, חשש קנדי שתוביל לעימות רחב בין מצרים וערב הסעודית (שבגללה תיאלץ גם ארצות הברית להתערב) ולכן הכיר במשטר המהפכני. הוא קיווה שהמשטר יוכל לייצב את המצב בתימן, וניסה לשכנע את נאצר להוציא את חייליו מתימן.
עיראק
היחסים בין ארצות הברית לעיראק הפכו למתוחים לאחר הדחת שושלת המלוכה העיראקית ב-14 ביולי 1958, שהובילה להקמת ממשלה רפובליקנית בהנהגת עבד אל-כרים קאסם. מתוך דאגה לגבי השפעתה של המפלגה הקומוניסטית בעיראק בממשלת קאסם, ובתקווה למנוע ניצול של המצב בידי מפלגת הבעת' הקים הנשיא אייזנהאואר ועדה מיוחדת בנושא עיראק באפריל 1959 כדי להציע פתרונות למניעת השתלטות קומוניסטית. קאסם פעל נגד הקומוניסטים בשנות השישים, ויחד עם אמונתו של קנדי שעיראק לא חשובה במסגרת הרחבה של המלחמה הקרה, הובילה מדיניותו לפירוק המפלגה הקומוניסטית בעיראק בתוך כמה ימים מהשבעתו של קנדי. עם זאת, האירועים הבאים שהתרחשו הובילו להחזרת עיראק אל מרכז תשומת הלב של ארצות הברית.
ב-25 ביוני 1961, החל קאסם להניע חיילים אל הגבול בין עיראק לכווית, והכריז על כווית כעל "חלק בלתי נפרד מעיראק", מה שהוביל למשבר. הממלכה המאוחדת – שהעניקה לכווית עצמאות שישה ימים קודם לכן ושכלכלתה הייתה תלויה בנפט מכווית – הגיבה ב-1 ביולי ושלחה 5,000 חיילים לאזור כדי להדוף כל פלישה עיראקית. באותו הזמן, שלח קנדי כוח נחתים אל בחריין, והממלכה המאוחדת, בתמיכת קנדי, הביאה את הסכסוך למועצת הביטחון של האו"ם, בה הטילה ברית המועצות וטו על ההחלטה. המצב נפתר באוקטובר, כשהבריטים יצאו מהאזור והוחלפו ב-4,000 חיילים מהליגה הערבית. ממשל קנדי הגיב בצורה שהגיב בגלל הרצון להציג את ארצות הברית כמתנגדת לקולוניאליזם למען שיתוף פעולה עם הלאומנות הערבית, וגם העדפה לתת לממלכה המאוחדת לפתור את הנושאים במפרץ הפרסי.
לאחר שמנהיג הכורדים מוסטפא ברזאני חזר לעיראק ב-1958 מגלות בברית המועצות, הבטיח קאסם להעניק שלטון אוטונומי לחלק הכורדי בצפון עיראק, אולם לא התקדם בנושא עד 1961. ביולי 1961, לאחר אלימות בין השבטים הכורדים, חזר ברזאני אל צפון עיראק והחל לכבוש שטחים מיריביו. אף על פי שממשלת קאסם לא הגיבה בנושא, שלחה המפלגה הדמוקרטית הכורדית רשימת דרישות לקאסם באוגוסט, שכללו את הסגת הצבא מהאזור וחופש פוליטי. בחודש הבא, חזו נציגי ארצות הברית בעיראק ואיראן שמלחמה היא בלתי נמנעת. מתוך חשש לאובדן צפון עיראק לאחר שהכורדים שהתנגדו לברזאני השתלטו על נתיב לגבול האיראני בתחילת ספטמבר והרגו חיילים עיראקיים, ציווה קאסם על הפצצת כפרים כורדיים ב-14 בספטמבר, וברזאני הצטרף למרד ב-19 בספטמבר. כחלק מהאסטרטגיה של אלכסנדר שלפין ביולי 1961 כדי להסיח את דעתה של ארצות הברית ובעלות בריתה מהמצב הרגיש בברלין, החליט הק.ג.ב לעודד את ברזאני למרוד, אף על פי שהוא לא התכוון לפעול כשליחם. במרץ 1962, שלטו כוחותיו של ברזאני בכורדיסטן העיראקית, אף על פי שברזאני נמנע מלהשתלט על ערים גדולות מתוך חשש שממשלת עיראק תפעל נגד אזרחים. ארצות הברית סירבה לבקשות הכורדים לסיוע, אולם קאסם תייג את הכורדים כשליחים אמריקניים ופתר את הסובייטים מאחריות למתרחש.
בדצמבר 1961, העבירה ממשלת קאסם חוק שהגביל את זיכיונות חברת הנפט העיראקית שהייתה בבעלות בריטית-עיראקית אך ורק לאזורים בהם הופק הנפט, והפקיע 99.5% מהזיכיונות. נציגים אמריקניים נבהלו מההפקעה ומהטלת הווטו של הסובייטים על החלטת האו"ם שדרשה לצרף את כווית לאו"ם, והאמינו שהיה קשר בין הדברים. הסברה הייתה שאם חברת הנפט תפסיק להפיק נפט, ישתלט קאסם על כווית ועל הפקת הנפט במזרח התיכון, או שיצטרף לרוסים. באותו הזמן, נפוצו שמועות על הפיכה נגד ממשלת קאסם שתחזיר את עיראק לנייטרליות. ב-30 בדצמבר, שלח היועץ לביטחון לאומי מקג'ורג' באנדי טלגרמה לנשיא מהשגריר האמריקני בעיראק, שטען שארצות הברית בסכנה להיכנס למצב בעייתי בכווית. באנדי ביקש מקנדי ללחוץ על מחלקת המדינה לשקול אמצעים לפתרון המצב בעיראק, ולשתף פעולה עם הבריטים למען הנפט באזור.
באפריל 1962, פרסמה מחלקת המדינה הנחיות חדשות לגבי עיראק שנועדו להעלות את ההשפעה האמריקנית במדינה. באותה התקופה, הנחה קנדי את ה-CIA להתחיל להתכונן להפיכה צבאית נגד קאסם. ב-2 ביוני, ציווה שר החוץ העיראקי על השגריר האמריקני לעזוב את המדינה, והודיע על החזרת השגריר מוושינגטון בתגובה לקבלת כתב האמנה של השגריר הכוויתי החדש בארצות הברית. למרות האזהרות של עיראק בנושא, האמריקנים נדהמו מהמהלכים העיראקיים. קנדי לא קיבל אזהרות בנוגע למשבר שייווצר אם יקבל את השגריר הכוויתי. בסוף 1962, סדרת תבוסות מצד המורדים הכורדים פגעו במורל של הצבא העיראקי ובתמיכה בקאסם. בין ספטמבר 1962 לפברואר 1963, האשים קאסם את ארצות הברית בהצלחות הכורדים, אולם מחלקת המדינה סירבה להגיב להאשמות מתוך חשש לפגוע בנוכחות שעוד נותרה לה באזור. ב-5 בפברואר 1963, הודיע מזכיר המדינה ראסק את שגריר ארצות הברית בעיראק שמחלקת המדינה שוקלת להפסיק להימנע מלהגיב לקאסם. ב-7 בפברואר, התברר לבאנדי שעיראק הייתה מקום שימושי ביותר לאיסוף מודיעין על הסובייטים ועל פעולותיהם בקרב המדינות הבלתי מזדהות. ה-CIA גילה על פרויקט טילי קרקע-אוויר משותף בין העיראקים לסובייטים. המודיעין החשוב הוביל לחוסר רצון להכעיס את קאסם.
לאחר שהגיעו להסכם סודי עם ברזאני כדי לפעול נגד קאסם בינואר, ביצעה מפלגת הבעת' האנטי קומוניסטית והאנטי אימפריאליסטית הפיכה אלימה והוציאה את קאסם להורג ב-8 בפברואר 1963. היו שמועות שה-CIA היה מעורב בהפיכה, אולם מסמכים שפורסמו חשפו שלא הייתה מעורבות האמריקנית, אם כי ה-CIA ביקש למצוא מחליף לקאסם בתוך הצבא העיראקי ויידע את ארצות הברית על ניסיונות של הבעת' לבצע הפיכה ביולי ובדצמבר 1962, ניסיונות שבוטלו. אף על פי שה-CIA עקב מקרוב אחרי תכנוני ההפיכה של הבעת' מאז 1961, הכחיש ה-CIA כל מעורבות בנושא. סגנו של קאסם עבד א-סלאם עארף (שלא היה מהבעת') מונה לנשיא, תפקיד טקסי בעיקרו, ואילו הגנרל ממפלגת הבעת', אחמד חסן אל-בכר, מונה לראשות הממשלה. המנהיג החזק ביותר של הממשלה החדשה היה מזכיר מפלגת הבעת', עלי סלאח אל-סעדי, ששלט בצבא וארגן טבח של מאות - אולי אלפי - חשודים בקומוניזם ומתנגדים פוליטיים מיד לאחר ההפיכה. ממשל קנדי הסתכל על המשטר החדש בעיראק באופטימיות זהירה. אולם הנציגים האמריקנים חששו שעימות מחודש עם הכורדים יפגע בהישרדות הממשלה העיראקית. ברזאני שחרר 1,500 שבויים כמחווה של רצון טוב, אולם שר החוץ העיראקי הודיע ב-3 במרץ שהממשלה לא מוכנה לשקול צעדים מעבר למתן אוטונומיה תרבותית ותכננה להשתמש במתנגדים לברזאני ובשבטים הערביים באזור כדי לפגוע בכורדים. ב-4 במאי הזהירו האמריקנים את עיראק ולחצו עליהם להציע הצעות לכורדים. ב-22 במאי הודיעו העיראקים שלא יסבלו את ההתנגדות הכורדית לעיראק. הקרבות החלו שוב ב-10 ביוני, כשממשלת עיראק - ששלחה 45,000 חיילים אל כורדיסטן- עצרה חברים במשלחת הכורדית והכריזה על שלטון צבאי בצפון עיראק. בינתיים, פעלה ברית המועצות כדי לפגוע בממשלת הבעת', והפסיקה משלוחים צבאיים לעיראק במאי, בעודה משכנעת את מונגוליה ללחוץ באו"ם להאשים את עיראק ברצח עם בין יולי בספטמבר, ומעודדת הפיכה קומוניסטית כושלת ב-3 ביולי. ממשל קנדי הגיב בדרישה מבעלות בריתה הערביות של ארצות הברית להתנגד להאשמות באו"ם ולשלוח נשק בשווי 55 מיליון דולרים לעיראק.
ממשלת הבעת' קרסה בנובמבר 1963, כיוון ששאלת האיחוד עם סוריה (בה פלג מתחרה של מפלגת הבעת' תפס שליטה במרץ), ופעולותיו הקיצוניות של הצבא העיראקי. הנשיא עארף, בתמיכת הצבא, פיטר את תומכי הבעת' מהממשלה וציווה להפסיק את פעולות הצבא. ב-5 בינואר 1964, אף על פי שאל-בכר תמך בעארף, הוא פוטר מתפקידו כסגן הנשיא. ב-21 בנובמבר 1963, הכריע ממשל קנדי שכיוון שעארף נותר ראש המדינה העיראקית, ימשיכו היחסים הדיפלומטיים עם עיראק.
טורקיה
כשקנדי עלה לשלטון, היו היחסים עם טורקיה מבוססים על תורת הבלימה. באפריל 1961 ביקש קנדי לבחון את הצבת טילי יופיטר בטורקיה, ודו"ח מיוני הודיע שביטול הצבת הטילים ייחשב לחולשה בפני ניקיטה חרושצ'וב.
אפריקה
ממוזער|250px|קנדי, אשתו ונשיא חוף השנהב, פליקס הופואה-בואני ואשתו בארוחה ממלכתית בבית הלבן, 1962
גישתו של קנדי כלפי אפריקה הייתה מנוגדת לזאת של קודמו, אייזנהאואר, הוא מינה שגרירים צעירים רבים מהאגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. הממשל האמין שהקולוניות הבריטיות באפריקה יקבלו עצמאות בקרוב.
קנדי האמין שמהפכה של מעמד הביניים בתוך העולם השלישי תוביל לצמיחה כלכלית ובגרות פוליטית. באביב 1962 הגיע סיוע אמריקני אל גינאה. נשיא גינאה טען שקנדי היה איש קשוב לבעיות האפריקניות. בנוסף, התחזקו היחסים עם מדינות אפריקה בשל התגובה האמריקנית לאפליות הגזעיות
משבר קונגו
ממוזער|שמאל|קנדי עם ראש ממשלת קונגו ב-1962
מבין כל הנושאים האפריקניים במהלך כהונתו של קנדי, היה משבר קונגו הלוחץ ביותר. היה זה המבחן הגדול ביותר לממשל.
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו זכתה לעצמאות מהבלגים ב-30 ביוני 1960, אולם כעבור חמישה ימים החל הצבא למרוד. ב-11 ביולי, הכריזה מדינת קטנגה הפורשת בהנהגת מואיז צ'ומבה על עצמאות מקונגו, וכעבור חודש גם דרום קסאי הכריזה עצמאות. שתי המדינות זכו לתמיכת הבלגים. ב-13 ביולי, הסמיכה מועצת הביטחון של האו"ם עריכת מבצע להחזרת הסדר במדינה. ממשל אייזנהאואר קיווה לפתרון דיפלומטי לפני התערבות ברית המועצות. הניסיון להשפיע על ראש הממשלה הקונגולזי פטריס לומומבה נכשל, והסובייטים תמכו בו בניסיונו לדכא את המורדים. ארצות הברית תכננה להדיח את לומומבה, גם בהתנקשות. ב-5 בספטמבר הודח לומומבה בידי הנשיא ז'וזף קסא-וובו. לומומבה מחה על כך, וב-14 בספטמבר הוביל הקולונל מובוטו ססה סקו הפיכה שחיסלה את כוחו והבריחה את הסובייטים מהמדינה. ב-27 בנובמבר, ברח לומומבה מבירת המדינה והקים ממשלה משלו במזרח עם סגנו, אנטואן גיזנגה. בתמיכת בלגיה וארצות הברית, עצר אותו מובוטו. ב-17 בינואר 1961, הוטס לומומבה אל לובומבאשי והצבא בהנהגת צ'ומבה החל לענות אותו שם, כשלבסוף הוצא להורג בידי כיתת יורים.
קנדי ויועציו לא ידעו על מעורבות ה-CIA בנושא. קנדי לא ידע על מותו של לומומבה עד 13 בפברואר. הוא תמך בשחרורו של לומומבה מהכלא.
המחלקה האפריקנית במחלקת המדינה טיפלה בהרכבת המדיניות האמריקנית בנוגע לדיכוי קטנגה.
ב-2 באוקטובר 1962, חתם קנדי על אמנה של האו"ם שהבטיחה סיוע אמריקאי במימון שמירת הסדר בקונגו. ממשל קנדי ניסה לשכנע את צ'ומבה להתאחד בחזרה עם קונגו לפני מעורבות האו"ם.
סחר חופשי: שיחות גאט"ט וסיבוב קנדי
סיבוב קנדי הוא שם שניתן לסיבוב הרביעי של שיחות בנושא גאט"ט. הן החלו ב-1962, כשקנדי זכה לתמיכת הקונגרס בנושא. המשא ומתן היה המוצלח ביותר מאז 1951 והוביל להרחבת הסחר העולמי.
ביקורים בינלאומיים
קנדי נסע לשמונה ביקורים בינלאומיים במהלך כהונתו.
ממוזער|מדינות בהן ביקר קנדי במהלך כהונתו.
תאריכיםמדינהמיקוםפרטים1אוטווהביקור ממלכתי. נפגש עם המושל הכללי ועם ראש הממשלה ג'ון דיפנבייקר. נאם בפני הפרלמנט.2פריזביקור ממלכתי. נאם בפני המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם הנשיא שארל דה גול.וינהנפגש עם הנשיא אדולף שרף. שוחח עם מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב.לונדוןביקור פרטי. נפגש עם המלכה אליזבת' ועם ראש הממשלה הרולד מקמילן.3קראקסנפגש עם הנשיא רומולו בטנקורט.בוגוטהנפגש עם הנשיא אלברטו לארס קמארגו.4המילטוןנפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן.5מקסיקו סיטיביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס.6נסאונפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן. הגיע להסכם בנושא מערכות הגנה גרעיניות.7סן חוסהנכח בוועידת נשיאי הרפובליקות של אמריקה.8בון,קלן,פרנקפורט,ויסבאדןנפגש עם הקנצלר קונראד אדנאואר.ברלין המערביתנאם נאום פומבי.דבלין,וקספורד,קורק,גולוויי,לימריקנאם בפני הפרלמנט האירי וביקר בבית אבותיו.בירץ' גרובביקור בלתי רשמי עם ראש הממשלה הרולד מקמילן בביתו.רומא,נאפולינפגש עם הנשיא אנטוניו סניי, נציגים איטלקיים ונציגי נאט"ו.ארמון האפיפיורביקר את האפיפיור החדש, פאולוס השישי.
ההתנקשות בחייו ותוצאותיה
קנדי נרצח בדאלאס, טקסס, ב-12:30 בצהריי יום שישי, 22 בנובמבר 1963. הוא נסע לטקסס יחד עם סגנו לינדון ג'ונסון, על מנת להשיק את המסע לבחירה מחודשת של הצמד בנובמבר 1964. קנדי סימן את מדינות הדרום כנקודת החולשה שלו. בינתיים נקלע ג'ונסון למאבק פוליטי בתוך טקסס, כאשר במפלגה הדמוקרטית בטקסס נוצרו שני מחנות. האחד, מחנה שמרני יותר של ג'ונסון ושל מושל טקסס ג'ון קונלי, ואילו השני, הליברלי יותר, בראשות הסנטור מטקסס ראלף יארבורו, וציר בית הנבחרים, הנרי גונזלס. מסע מתוקשר בטקסס היה בו כדי לפתור שתי בעיות – קנדי יוכל לרכוש אהדה במדינות הדרום, ובה בעת לאחד את שתי הסיעות, ולמנוע סכסוכים במחנהו. קנדי וג'ונסון גם תכננו לבלות יחד בחוותו של הלה לאחר ביקורם בדאלאס.
מסעם של קנדי וג'ונסון בטקסס, אליו הביאו את רעיותיהם, נפתח בביקור בעיר פורט וורת' ב-21 בנובמבר 1963, וב-22 בנובמבר הגיעו קנדי וג'ונסון לשדה התעופה "לאב פילד" בדאלאס. על פי התוכנית אמור היה קנדי לשאת נאום לנכבדי העיר במרכז הסחר של דאלאס. לשם כך יצא בשיירת מכוניות שחלפה ברחובות העיר. הנשיא, אשתו, המושל קונלי ואשתו נלי נסעו במכונית השנייה בשיירה, שהייתה לימוזינה מסוג לינקולן קונטיננטל עם גג פתוח. המכסה הפלסטי השקוף וחסין הכדורים הוסר ממנה בשל מזג האוויר הנאה. במכונית השלישית, מסוג קדילק, נסעו סגן הנשיא ג'ונסון ורעייתו, וכן הסנטור יארבורו ואנשי השירות החשאי. השיירה כללה מספר נוסף של מכוניות ובהן אנשי השירות החשאי ומשטרת דאלאס, והייתה מלווה במשמר אופנועים של משטרת דאלאס.
הנשיא קנדי נרצח בדאלאס שבטקסס ב-22 בנובמבר 1963. ההתנקשות אירעה בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו ג'קלין ומושל טקסס ג'ון קונלי. הנשיא נורה בגבו, בגרונו, ובראשו. רצח קנדי נחשב לאחד האירועים הדרמטיים של המאה ה-20.
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא ורעייתו בלימוזינה הנשיאותית מסוג לינקולן SS–100–X, רגעים ספורים לפני ההתנקשות
קנדי נלקח אל בית החולים אולם מת כעבור שעה, בגיל ארבעים ושש, הגיל הצעיר ביותר אי פעם למותו של נשיא. ועדה שהוקמה לחקירת הרצח, בהשתתפות שופט בית המשפט העליון ארל וורן, ונקראה לפיכך ועדת וורן, מצאה כי הרצח בוצע על ידי מתנקש יחיד – לי הארווי אוסוואלד, אשר פעל לבדו. מסקנות אלו אינן מקובלות על רבים אשר סבורים כי קנדי נרצח כתוצאה מקשר, וכי היה יותר ממתנקש אחד. מאמיני תאוריות הקשר מאמינים כי האחריות לרצח מוטלת על רבים – סוכנויות הביון האמריקניות, הממסד הצבאי תעשייתי, המאפיה, וגורמים מחוץ לאמריקה כרוסים או כפידל קסטרו. אוסוולד הכחיש את ההתנקשות אולם נרצח בידי ג'ק רובי ב-24 בנובמבר טרם עדותו.
לאחר ההתנקשות בנשיא קנדי, הושבע סגנו לינדון ג'ונסון לנשיאות במקומו, רק שעתיים ושמונה דקות לאחר שנורה קנדי. הטקס נערך במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 בנמל תעופה בדאלאס.
השגריר באו"ם עדלי סטיבנסון ספד לקנדי וטען שכל אחד יתאבל על קנדי עד ליום מותו. רבים קישרו בין מותו של קנדי לבין סוף התמימות של שנות השישים ולהסלמה במלחמת וייטנאם שסיימה את העשור.
לוויה
שמאל|ממוזער|250px|קברו של קנדי בארלינגטון, וירג'יניה
נערך לקנדי טקס אשכבה ב-25 בנובמבר 1963, ולאחר מכן הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. עד 1966, כשישה עשר מיליון איש ביקרו את קברו. ב-14 במרץ 1967, הועבר לאתר קבורה קבוע ולאנדרטה בבית הקברות.
משמר הכבוד בלוויה של קנדי היה מהצבא האירי. במהלך ביקורו מאירלנד התרשם מהצבא וג'קי קנדי ביקשה מהם להיות משמר הכבוד בלוויה.
אשתו של קנדי, ג'קלין, ובנו המת, נקברו לצידו. אחיו רוברט נקבר קרוב אליהם ביוני 1968. באוגוסט 2009 גם אחיהם טד נקבר שם. בקבר בוערת אש תמיד. קנדי והנשיא ויליאם הווארד טאפט הם הנשיאים היחידים שקבורים בארלינגטון.
הנצחתו
דיוקנו הוטבע על מטבע של חצי דולר. נמל התעופה הבינלאומי ג'ון פ. קנדי שבניו יורק קרוי על שמו, וכך גם מרכז החלל קנדי שבפלורידה, אף נמל תעופה באשלנד (Ashland) - ויסקונסין. נושאת מטוסים של צי ארצות הברית נושא את שמו.
בארצות הברית זכרו של קנדי מונצח במקומות ובאופנים רבים. הוצא בול דואר לזכרו, ואחד ממרכזי ההכשרה של צבא ארצות הברית נקרא ג'ון פ. קנדי.
פסלים ואנדרטאות על שמו הוקמו בדאלאס - טקסס, בהיאניס (Hyannis) - מסצ'וסטס. באינדיאנפוליס - אינדיאנה,
רחובות ושדרות קרויים ג'ון פ. קנדי בקיימברידג' ובבוסטון - מסצ'וסטס, בג'קסון ובלוסדאל - מיסיסיפי, פיטסברג (pitttsburg), קנזס סיטי - קנזס, יוסטון ומנור - בטקסס, בפילדלפיה - פנסילבניה, בג'רזי סיטי ובפורט לי - בניו ג'רזי, בנורט ליטל רוק במיזורי, ובערים אמריקאיות נוספות. דרך 95 דרום במרילנד נקרא ג'ון פ. קנדי.
פארקים נוצרו לזכרו בממפיס - טנסי, וברובע קווינס בניו יורק.
בבית הקברות בארלינגטון - וירג'יניה קיימת אש תמיד הדולקת לזכרו.
אוניברסיטאות ובתי ספר רבים בארצות הברית נושאות את שמו.
מחוץ לארצות הברית:
בישראל הוקמה לזכרו יד קנדי ביער עמינדב שבהרי ירושלים. האנדרטה עוצבה כגזע עץ גדוע, בידיי דוד רזניק. רחובות נקראו קנדי בראש העין ובנתניה.
רחובות רבים ושדרות נקראו על שמו בערים, במגוון מדינות. באוסטריה, בלגיה, קפריסין, צרפת, גרמניה, אירלנד, איטליה, לוקסמבורג, מונקו, הולנד, ספרד, טורקיה, סרביה, בריטניה, ברבדוס, מקסיקו, אוסטרליה, ניו זילנד, ברזיל, אקוודור, פרו, בצ'ילה, ובמדינות נוספות.
כיכרות נקראו ג'ון פ. קנדי בזאגרב - קרואטיה, בבלואה, שרבור, ענג'ר - צרפת, שנברג - גרמניה, בברצלונה ובמאלגה - ספרד, מאסטריכט - הולנד, בערים רבות באיטליה, ביניהן רומא, לה ספציה, ו-ורונה.
אי באיי שלמה נושא את שמו.
חייו האישיים, משפחתו ומוניטין
ממוזער|משפחת קנדי במתחם קנדי, מסצ'וסטס ב-1963
משפחת קנדי היא אחת מהמשפחות הפוליטיות הבולטות ביותר בארצות הברית, והוציאה מתוכה נשיא, שלושה סנאטורים, שגריר ועוד נציגים ממשלתיים ומקומיים. בהיותו בקונגרס נסע קנדי לטיול בן שבעה שבועות להודו, יפן, וייטנאם וישראל ב-1951, והתקרב לאחיו בן העשרים וחמש רוברט ולאחותו בת העשרים ושבע פאט. בגלל ההפרש בגילאים ביניהם, האחים לא הכירו אחד את השני טוב. המסע קירב ביניהם מאוד. רוברט מילא תפקיד חשוב בקריירה של אחיו, שירת כתובע הכללי בממשלו והיה יועצו הקרוב. רוברט ניסה להיבחר לנשיאות ב-1968 לפני שנרצח, וטד ניסה לרוץ לנשיאות ב-1980.
קנדי הגיע למקום השלישי בסקר שנערך, מיד לאחר מרטין לות'ר קינג ואמא תרזה, בסקר של האנשים הנערצים ביותר במאה ה-20. הוא היה חבר קבוע באיגוד הרובאים הלאומי.
אשתו וילדיו
שמאל|ממוזער|250px|ג'ון קנדי עם ג'ון-ג'ון, ג'קלין וקרוליין
קנדי פגש באשתו, ג'קלין לי בובייה (1929–1994) כשהיה חבר קונגרס. עיתונאי הכיר ביניהם בארוחת ערב. הם נישאו שנה לאחר שנבחר לסנאטור, ב-12 בספטמבר 1953.
קרוליין בובייה קנדי נולדה ב-1957 והיא קרובת המשפחה היחידה מדרגה ראשונה של קנדי שעוד חיה. ג'ון קנד ג'וניור נולד בנובמבר 1960, שבעה עשר ימים בלבד לאחר היבחרו של אביו. הוא מת ב-1999 כשמטוסו התרסק.
לבני הזוג נולד גם בן נוסף, אולם הוא לא שרד ונפטר כעבור כמה שבועות.
תדמית
ממוזער|האחים קנדי: התובע הכללי רוברט קנדי, הסנאטור טד קנדי והנשיא ג'ון קנדי, 1963
קנדי ואשתו היו צעירים יותר בהשוואה לנשיאים ולגברות הראשונות לפניהם והיו אהודים בתקשורת כמו זמרים או כוכבי קולנוע. הם הצטלמו למגזינים רבים. אייזנהאואר היה זה שאישר צילום מסיבות עיתונאים לטלוויזיה אולם קנדי היה הראשון שביקש לשדרן בשידור חי. ב-1961 קיבל קנדי פרס על מערכת היחסים שלו עם התקשורת.
גברת קנדי הביאה אומנות לבית הלבן והזמינה אומנים, כותבים ואינטלקטואלים רבים לארוחות ערב בבית הלבן. קרוליין הייתה בגן עם עוד עשרה ילדים בתוך הבית הלבן.
"תקופת קמלוט"
השם "קמלוט" תיאר את ממשל קנדי ואת הכריזמה שלו ושל משפחתו. אשתו השתמשה במונח לאחר ההתנקשות בו בריאיון. היא טענה שיהיו עוד נשיאים גדולים אבל לא תהיה עוד קמלוט.
בריאותו
ב-2002 פורסם מחקר על בריאותו של קנדי. מחקרים מראים שבמהלך כהונתו סבל קנדי מחום גבוה, בעיות בטן, מעי וערמונית, מורסה, כולסטרול גבוה ובעיות בכליות. בנוסף סבל מבעיות גב כל חייו. הוא טופל באופן קבוע במהלך נשיאותו.
שנים לאחר מותו, נחשף שבספטמבר 1947 אובחן כחולה במחלת אדיסון. ב-1966 נחשף שסבל גם מתת-פעילות של בלוטת התריס.
מצבו של קנדי הוביל לבעיות דיפלומטיות, כיוון שלקח תרופות לטיפול בגבו לפני ועידת וינה עם ניקיטה חרושצ'וב. הטיפול הוביל ללחץ, שיקול דעת לקוי ושינויים במצבי הרוח.
רופאיו לא הסכימו ב-1961 בנוגע לאיזון בין תרופות ואימונים. קנדי עצמו לא יכול היה להתעמל ורצה תרופות כדי להקדיש יותר זמן לענייני הנשיאות. הרופא של הנשיא התקין ציוד התעמלות במרתף בבית הלבן בו התעמל קנדי שלוש פעמים בשבוע. הפרטים לא פורסמו בחייו של קנדי. ב-1962, עם הפסקת טיפולים מסוימים, השתפרה יכולת המנהיגות של קנדי.
טרגדיות אישיות
ממוזער|שמאל|בני הזוג קנדי ביום חתונתם, מוקפים בבני משפחתם
קנדי חווה מספר טרגדיות משפחתיות. אחיו הגדול ג'ו נהרג בגיל 29 ב-1944 לאחר שמטוסו הופל במלחמת העולם השנייה. אחותו הקטנה רוז נולדה ב-1918 עם פיגור שכלי ועברה לובוטומיה בגיל 23. אחותו השנייה, קייטלין, מתה בצרפת בהתרסקות מטוס ב-1948. אשתו ג'קי עברה הפלה ב-1955 ומות עובר תוך רחמי ב-1956. בנם פטריק מת יומיים לאחר לידתו באוגוסט 1963.
רומנים
ממוזער|התובע הכללי רוברט קנדי, מרילין מונרו והנשיא קנדי (בגבו למצלמה) ב-1962
בשנות ה-40 יצא קנדי עם השחקנית ג'ין טירני. לאחר מכן יצא עם מרילין מונרו, מרלן דיטריך ואחרות. מערכת היחסים שלו עם מונרו נותרה מסתורית. ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר, קיבל דיווחים בנושא הרומנים של קנדי.
הערכה היסטורית ומורשת
ממוזער|אש התמיד בקברו של קנדי
ההיסטוריונים ומדעני המדינה מדרגים את קנדי כנשיא טוב. ראשית כהונתו כללה טעויות כפלישה למפרץ החזירים וכישלונו בוועידת וינה. שנתו האחרונה בתפקיד הייתה מלאה בהצלחות. הוא ניהל בהצלחה את משבר הטילים בקובה, נמנע ממלחמה גרעינית והוריד את המתיחות מול הסובייטים. בנוסף קידם את השוויון בפני החוק ותמך בסיום ההפרדה הגזעית בדרום.
רוב הצעותיו של קנדי התגשמו במהלך כהונתו של ג'ונסון, ומותו הוביל לתמיכה רחבה בהן. קנדי נרצח בשיא חייו ונותר דמות חשובה בהיסטוריה האמריקנית. נוצר לו מעמד מיסטי כמעט לאחר מותו ורבים מתגעגעים אליו. כמו לינקולן ורוזוולט, הוא זוכה להערצה.
לקנדי הייתה מערכת יחסים מיוחדת עם הצבא. הוא היה הנשיא הראשון מתוך שישה ששירתו בצי האמריקאי.
הצעותיו בנושא זכויות האזרח הובילו לחוק זכויות האזרח ב-1964. יורשו ג'ונסון לחץ על העברת החוק בקונגרס למען זכרו של הנשיא לשעבר. החוק נכנס לתוקף ב-2 ביולי 1964, והוביל לסיום אחיזת המפלגה הדמוקרטית בדרום.
ממוזער|שמאל|300px|alt=The dedication of a new forever stamp to honor what would be President John F. Kennedy's 100th birthday.|בול שפורסם לכבוד יום הולדתו המאה של קנדי
קנדי המשיך במדיניותם של טרומן ואייזנהאואר לסייע לדרום וייטנאם ופתח את הדלת להסלמת העימות בתקופת ג'ונסון. עם מותו, לא הוחלטה החלטה סופית בנושא וייטנאם ורבים לא יודעים אם העימות היה מסלים אם היה חי. הסכמתו לנסיגת חיילים נחשבת לראייה שהיה מוכן לסיים את המלחמה. המלחמה הובילה לקושי לאומי ולאכזבה מהפוליטיקאים.
נאומיו של קנדי נחשבים לנאומים מפורסמים, ולמרות כהונתו הקצרה ומיעוט החקיקה בתקופתו, הוא נחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר.
קנדי הוא הנשיא היחיד שמת לפני אביו ואמו. הוא הנשיא היחיד שמת גם לפני אחד מהוריו של הוריו. סבתו מצד אמו, מרי ג'וזפין האנון, מתה באוגוסט 1964.
השם קנדי ניתן לרבים כדי לכבד את שמו הנשיא לשעבר.
השפעת הרצח
הטלוויזיה הפכה למקור המרכזי שסיפק מידע בנוגע להתנקשות בקנדי. הטלוויזיה החלה להתפשט לפני ההתנקשות. ב-2 בספטמבר 1963, סייע קנדי בהקמת מחלקות חדשות בטלוויזיה.
ממוזער|קנדי על בול מ-1967
ההתנקשות בקנדי נחשבה לאירוע החדשותי המשמעותי הראשון בתולדות הטלוויזיה. שלוש תחנות הטלוויזיה המרכזיות עברו לשידור חדשות בלעדי בין 22 בנובמבר ל-26 בנובמבר 1963, ושידרו במשך שבעים שעות, כך שהיה זה האירוע החדשותי הארוך ביותר בטלוויזיה האמריקנית עד 11 בספטמבר.
מותו של קנדי והבלבול בנוגע לכך נחשבים לנקודת מפנה בנוגע לאמונם של האמריקנים בממסד הפוליטי. על ההתנקשות והקונספירציה נוצר הסרט ג'י. אף. קיי - תיק פתוח.
פרסים והוקרה
ראו גם
הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ון פיצג'רלד קנדי
צירוף המקרים של לינקולן וקנדי
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ון קנדי
לקריאה נוספת
ג'ון פ. קנדי, אומץ ופוליטיקה, הוצאת מסדה, תל אביב, 1960.
רוברט פ. קנדי, איך נמנע העימות: משבר קובה 1962, תרגמה מירי אליאב, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1970.
פרדריך קמפ, ברלין 1961: קנדי, חרושצ'וב והמקום המסוכן ביותר בתבל, תרגמה כרמית גיא, הוצאת עם עובד, 2016.
Arthur M. Schlesinger, Jr., A Thousand Days: John F. Kennedy in the White House, Houghton Mifflin, 1965
Avi Ben Zvi, John F. Kennedy and the Politics of Arm Sales to Israel, F. Cass, 2002
Robert Dallek, An Unfinished Life: John F. Kennedy, 1917-1963, Little, Brown, and Co., 2003
Herbert Druks, John F. Kennedy and Israel, Praeger Security International, 2005
David E. Kaiser, The Road to Dallas: the Assassination of John F. Kennedy, Belknap Press of Harvard University Press, 2008
John A. Barnes, John F. Kennedy on Leadership: the Lessons and Legacy of a President, AMACOM, 2005
Robert Dallek, John F. Kennedy, Oxford University Press, 2010
Robert C. Smith, John F. Kennedy, Barack Obama, and the Politics of Ethnic Incorporation and Avoidance, State University of New York Press, 2013
John Bisney, The Space-Age Presidency of John F. Kennedy: a Rare Photographic History, University of New Mexico Press, 2019
John M. Murphy, John F. Kennedy and the Liberal Persuasion, Michigan State University Press, 2019
קישורים חיצוניים
פרטי עיתונות היסטוריים על ג'ון קנדי, באתר עיתונות יהודית היסטורית
רשמי
הספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שם ג'ון פיצג'רלד קנדי
ג'ון פיצג'רלד קנדי, באתר ההיסטורי הלאומי
ביוגרפיה, באתר הבית הלבן
אחר
תומר ריבל, התפתחות ממשל קנדי וג'ונסון
גיל קיסרי, כשג'ון קנדי התגורר ב"גת רימון", מעריב, 1 ביולי 1962
נדב אייל, השיעורים של הנשיא קנדי לפוליטיקה האמריקאית, בערוץ של דסק חדשות החוץ בחדשות 10 באתר יוטיוב, 13 בנובמבר 2013; במקור, מתוך המהדורה המרכזית של ערוץ 10
50 שנה לרצח הנשיא ג'ון קנדי – באתר ארכיון המדינה
הערות שוליים
*
קטגוריה:וושינגטון די. סי.: אישים
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:רטוריקנים ונואמים אמריקאים
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית שנרצחו
קטגוריה:רצח ג'ון קנדי
ג'ון פיצג'רלד
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:חברי הסנאט של ארצות הברית ממסצ'וסטס
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית ממסצ'וסטס
קטגוריה:קצינים וחוגרים בצי ארצות הברית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:מעוטרי לב הארגמן
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הלאומי ארלינגטון
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1960
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:קצינים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:בוסטון: אישים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אירי
קטגוריה:הרוגי התנקשויות
קטגוריה:סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:בוגרי בית הספר לכלכלה של לונדון
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים אמריקאים
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בארצות הברית
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: אוטוביוגרפיה או ביוגרפיה
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארצות הברית
קטגוריה:אמריקאים ממוצא סקוטי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1917
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1963
| 2024-10-17T10:19:47 |
תאולוגיה
|
שמאל|ממוזער|250px|התאולוג אוגוסטינוס מהיפו (354–430) בציור פרסקו מ-1480
שמאל|ממוזער|250px|התאולוג אלברו הגדול שחי במפנה המאות ה-12-ה-13, נחשב לפטרונם של תאולוגים קתולים
תאולוגיה (מיוונית: theos אלוהים, logos עיון ובעברית: תוֹרַת הַאֶמוּנָה) היא חקר האלוהות (בפרט זו המסווגת כתאיסטית) וכן יחסי האדם והאלוהים וזאת באופן שיטתי על פי אמות מידה שהוחלט עליהן באסכולה מוגדרת, רציונליות או שאינן רציונליות.
היסטוריה של המושג
המושג "תאולוגיה" שימש בספרות היוונית הקלאסית, כשמשמעו "דיון על האל או על הקוסמולוגיה". אריסטו חילק את הפילוסופיה התאורטית למתמטיקה, פיזיקה ותאולוגיה, כשאת האחרון ניתן להקביל למטאפיזיקה, בה אריסטו כלל דיון בטבעו של האלהות.
הוגה הדעות הלטיני מרקוס טרנטיוס וארו, אשר הושפע מהספרות היוונית, הבחין בין שלושה סוגים של דיון כזה: מיתי (המתייחס למיתוסים של האלים היווניים), רציונלי (ניתוח פילוסופי של האלים והקוסמולוגיה) ואזרחי (המתייחס לטקסים ולחובות של הדת הציבורית).
המושג אומץ על ידי מחברים נוצריים. הוא מופיע שוב בכמה כתבי יד של הברית החדשה, בכותרת של ספר ההתגלות בברית החדשה: "ההתגלות של יוחנן "התאולוג"". אך שם כנראה מדובר בשימוש שונה מעט בשורש "לוגוס", כשהכוונה אינה "דיון רציונלי" אלא "מילה" או "מסר": הכוונה היא כנראה שמחבר ההתגלות מוסר לנו את המסר האלוהי, ולא שהוא היה תאולוג במובן המודרני של המילה.
מחברים נוצריים אחרים השתמשו במושג במשמעויות שונות:
כמה מחברים לטיניים, כמו טרטוליאן ואוגוסטינוס השתמשו בהבדלה המשולשת של וארו, שהובאה לעיל.
אצל אבות כנסייה יווניים מסוימים, "תאולוגיה" התייחסה באופן צר לדיון על הטבע והמאפיינים של האל.
אצל אבות אחרים, "תאולוגיה" יכלה הייתה להתייחס באופן צר עוד יותר, לדיון על טבעו האלוהי של ישו (במובן זה גרגוריוס מנזיאנזוס כונה "התאולוג": הוא היה תומך נלהב באלהותו של ישו).
במקורות יווניים ולטיניים מהעת העתיקה וגם ימי הביניים, "תאולוגיה" (במובן של "תיאור או סיפור של דרכי האל") יכלה פשוט להתייחס לתנ"ך.
במקורות לטיניים סכולסטיים, המושג התייחס למחקר הרציונלי של הדוקטרינות של הדת הנוצרית, או (ליתר דיוק) הדיספלינה האקדמית שחקרה את התובנות והמשמעויות של השפה והטענות של התנ"ך ושל המסורת התאולוגית (המסורת הזו סוכמה ב"משפטים" של פטר לומברד, ספר של מובאות מאבות הכנסייה).
במובן אחרון זה משתמשים לרוב כיום (אם כי המובן השני גם הוא משמש בחלק מההקשרים האקדמיים והכנסייתים), ואם כי המושג "תאולוגיה" יכול להתייחס לכל דיון ביחס לאל או לאלים, או בעצם דיון על כל נושא דתי, הוא בדרך כלל משמש לציון המחקר האקדמי (באוניברסיטאות, סמינרים דתיים, או במקומות אחרים) של הדוקטרינות של דת כלשהי, או של היחסים והניגודים בין דתות שונות, אם כי תחום אחרון זה בדרך כלל קרוי "מחקר השוואתי של הדתות".
תאולוגיה ודתות שאינן נצרות
בחוגים תאולוגיים אקדמאיים, יש דיון מסוים סביב השאלה, האם "תאולוגיה" היא פעילות שמיוחדת לדת הנוצרית, או שגם דתות אחרות עוסקות בה. יש שאומרים כי המושג מתאים דווקא לדתות שמאורגנות סביב מערכת אמונות מורכבת – דת שמיוסדת על דוקטרינות מסוימות, שמזמינות חקירה ובדיקה, בייחוד אמונות או דוקטרינות שקשורות לאלוהים ("תאוס"), ולפיכך הוא מתאים פחות להקשרים דתיים שמאורגנים או מובנים בצורות אחרות. כך, לדוגמה, יש קורסים אקדמאיים על בודהיזם, שעוסקים בחקירה רציונלית של ההבנה הבודהיסטית של העולם, שמעדיפים את הכינוי "פילוסופיה בודהיסטית" על פני המושג "תאולוגיה בודהיסטית". אחרים טוענים כי באסלאם, הדיון התאולוגי המקביל לזה הנוצרי הוא (לפחות בתקופה המודרנית) פעילות מינורית, וכי אנלוגיה איסלאמית מתאימה יותר לדיון התאולוגי הנוצרי היא החקירה והפיתוח של החוק האיסלאמי – השריעה.
תאולוגיה והפילוסופיה של הדת
התאולוגיה בדרך כלל מניחה את האמיתות של לפחות חלק מהאמונות הדתיות, ולפיכך היא שונה מהפילוסופיה של הדת, שאינה מניחה את אמיתותם של אמונות דתיות כלשהן.
בעקבות כתביו של התאולוג האמריקאי האנס פריי, נוכל לתאר את היחס בין התאולוגיה לפילוסופיה של הדת באופן הבא: בקצה אחד של הקשת נמצא דיונים על תופעות וטענות דתיות, כאשר הדיון הוא כולו במושגים של דיסציפלינה חילונית כלשהי (כגון פסיכולוגיה או אנתרופולוגיה חברתית), ללא התייחסות לדעותיהם של מאמיני אותה הדת לגבי התופעות והטענות האלה (לבד מכאשר הדעות הן סימפטומים של התופעה שהחוקר מנסה להסביר). בקצה השני של הקשת ישנם דיונים של התופעות והטענות האלה, שמשתמשים אך ורק במושגים של המאמינים הדתיים עצמם, כשהם חוקרים את המבנה הפנימי של ראיית עולם דתית כלשהי. בין שתי הגישות הקיצוניות האלה יש מגוון רחב של מחקרים תאולוגיים, המחפשים התאמה בין שני סוגי התיאור האלה – דבר זה נכון לגבי הגישות התאולוגיות השמרניות כמו גם לגבי הגישה הליברלית. (לדוגמה, תאולוג שמרן עשוי להקביל בין טענות שנמצאות בכתבי הקודש של הדת לגבי אירועים היסטוריים, לבין תיאור של העבר כפי שהוא עולה מהמחקר ההיסטורי, כשהוא טוען שישנה התאמה בין שני התיאורים הללו, ואולי אף יטען לקיומו של קשר חזק יותר. מצד שני, תאולוג ליברל עשוי להיות מעוניין יותר בחקר ההתאמה בין הטענות האתיות של הדת לבין הרעיונות של פילוסופיה חילונית כלשהי, כגון האקזיסטנציאליזם). אך יש הבדל עקרוני בין סוגי הדיונים האלה, על פי מתן עדיפות לדיון החילוני או לתיאור הדתי הפנימי: איזה דיון הוא שקובע את סדר היום, איזה הוא שמחליט בסופו של דבר, וכן הלאה. במושג "תאולוגיה" ניתן להשתמש על מנת לציין כל אחד מהדיונים האלה, וכן את הקיצון שמגביל עצמו לתיאור דתי עצמי; המושג "פילוסופיה של הדת" מתאים לקיצוניות השנייה, ולדיונים רבים שנמצאים באמצע; אך מתברר כי הוא יוגבל להתאמות שמעניקות עדיפות לדיון החילוני.
במידה שבה התאולוגיה סומכת על המושגים של מאמיני הדת עצמה, מסתבר כי היא תחקר בידי אלה שיש להם מחויבות כלשהי למושגים הללו: כלומר, או בידי מאמינים של הדת, או בידי אוהדים של הדת הזו. אמנם, אין צורך להיות מאמין כדי להיות תאולוג: יש שלומדים תאולוגיה פשוט כדי להבין טוב יותר את מבנה הדת ואת המשמעויות שלה, או כסוג של ניסוי חשיבה – אם כי ככל שמתרחקים מהקצה של הפילוסופיה של הדת לכיוון התאולוגיה, המאמינים נעשים יותר ויותר שכיחים.
תאולוגיה וטרנספורמציה
בנצרות המזרחית, יש דגש גדול יותר על תפילה מאשר על חשיבה אינטלקטואלית ולימוד כדרך להבין ולהתקרב לאל, ולפיכך כ"תאולוגיה" הנכונה. אבות כנסייה מוקדמים רבים תיארו את התאולוג כאדם ה"מתפלל באמת".
באופן דומה, נוצרים אחרים, וכן מאמינים בדתות אחרות, מאמינים כי לימוד על האל ללא כל יחס או רצון ליחס עם האל הוא דבר כמעט חסר משמעות, והם מאמינים כי רק ביחס כזה אפשר להיפגש עם האל באופן מספיק על מנת לאפשר בחינה והבנה של הטענות על האל. אך אחרים טוענים כי אפשר לעסוק בנושאים שקשורים לאל כניסוי היסטורי, אנתרופולוגי, או סוציולוגי, ויחד עם זאת לא לרצות להיות קשור באופן אישי לאל כפי שהוא מוצג בדת.
אך באופן כללי יותר, תאולוגים רבים מסכימים כי מכיוון שהנושאים שהתאולוגיה עוסקת בהם קשורים לאמונות ולהתחייבויות העמוקות ביותר של האדם, בלתי אפשרי ללמוד תאולוגיה באופן מנותק לחלוטין: המחקר התאולוגי מערב את העצמיות באופן שגורם לאובייקטיביות להיות קשה. המחקר התאולוגי (אם יעשה ברצינות ועם ראש פתוח), טוענים אותם תאולוגים, יביא פעמים רבות לשינוי אישי כלשהו – אם כי השינוי הזה יכול להיות שונה מאוד מאדם לאדם.
ראו גם
פסיכולוגיה של הדת
מחשבת ישראל
פילוסופיה
פילוסופיה יהודית
קבלה
פילוסופיה נוצרית
תיאונים
תפיסות של אלוהים
לקריאה נוספת
משה זאב סולה, מורה-דרך בפילוסופיה של הדת, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ח-1978.
ישי מבורך, תאולוגיה של חסר: על אמונה שלאחר התוהו, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2016.
ד"ר דרור פימנטל הֶדֶף העודפוּת, על ספרו של ז'אן לוק מריון "על העודפות: עיונים בתופעות הרוויות", היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 7 - רובדי הזמן: חיים, מוות וזיכרון, ינואר 2008
קישורים חיצוניים
בנימין בראון, 'להשכיל את רצון ה' מן המציאות': הוויכוח על מקומה של ההיסטוריה בקביעת דרכה של היהדות.
*
קטגוריה:מדעי הרוח
קטגוריה:רוחניות ואמונה
| 2024-09-15T15:33:35 |
פרדוקס הספר
|
פרדוקס הַסַּפָּר הוא פרדוקס מפורסם, המיוחס לפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל. לגרסתו הפורמלית של הפרדוקס, שקרויה הפרדוקס של ראסל, נודעה השפעה רבה על חקר יסודות תורת הקבוצות.
בעיירה גר ספר, המספר את כל התושבים שאינם מספרים את עצמם, ורק אותם. האם הספר מספר את עצמו?
אם הספר מספר את עצמו, יש סתירה. שהרי הוא מספר רק את אלה שאינם מספרים את עצמם, ולכן לא אותו.
אם הספר אינו מספר את עצמו, אזי הוא נמנה עם התושבים שאינם מספרים את עצמם, ולכן הוא מספר את עצמו. שוב סתירה.
הפרדוקס מביא אותנו למסקנה שהעיירה אינה קיימת: הנחות היסוד של הפרדוקס שגויות, ומכאן נובעת הסתירה. פרדוקס הספר הוא ניסוח פופולרי לאנטינומיה (סתירה פנימית) שאפשרית בהגדרת הקבוצה בתורת הקבוצות הנאיבית. לפי ההגדרה הנאיבית של מושג הקבוצה, קבוצת כל הקבוצות שאינן מכילות את עצמן כאיבר היא קבוצה קיימת. הגדרה זו מובילה לסתירה כיוון שהקבוצה הזו לא יכולה להכיל את עצמה, וכן גם לא יכולה שלא להכיל את עצמה. כדי להימנע מסתירות כאלו, פיתחו ארנסט צרמלו ואברהם הלוי פרנקל בתחילת המאה העשרים מערכת של אקסיומות שמתארות באופן ריגורוזי את מושג הקבוצה, וכך נמנעות מסתירות פנימיות. מערכת זו היא הבסיס לתורת הקבוצות האקסיומטית.
לקריאה נוספת
מריוס כהן, "פרדוקס ראסל", גליליאו 105, מאי 2007.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
הספר
קטגוריה:תורת הקבוצות
| 2022-08-23T12:30:58 |
שיטת מונטה קרלו
|
שיטת מונטה קרלו היא שיטה לפתרון בעיות חישוביות באמצעות מספרים אקראיים (בניגוד לאלגוריתמים דטרמיניסטיים הנהוגים בדרך כלל).
אלגוריתמי מונטה קרלו הם אלגוריתמים חישוביים שמגרילים מספרים אקראיים מספר גדול של פעמים ומבצעים חישובים על המספרים שהוגרלו. לעיתים קרובות משתמשים באלגוריתמי מונטה-קרלו כדי לבצע סימולציות על מערכות פיזיקליות או מתמטיות מורכבות. השימוש העיקרי בהם הוא כדי לפתור בעיות שאינן ניתנות לפתרון מתמטי מדויק, או כדי לחסוך בכוח חישוב.
אלגוריתמים אלו מוצלחים במיוחד עבור מערכות שבהן יש הרבה דרגות חופש שתלויות אחת בשנייה, כמו בהידרודינמיקה, מבנים תאיים ובפיזיקת חלקיקים. שימוש נוסף חשוב שנעשה בהם הוא לצורך חישוב אינטגרלים רב ממדיים. זו שיטה מצוינת לחישוב של סיכונים, טובה יותר משיטות מתמטיות אחרות ומאינטואיציה אנושית.
השם "שיטות מונטה קרלו" (Monte-Carlo methods) ניתן לאלגוריתמים אלו על ידי פיזיקאים אמריקאיים במעבדה הלאומית לוס אלמוס. שם זה נובע מהטכניקה האקראית שביסוד השיטה, ומהמוניטין שיצא לקזינו של מונטה קרלו, והוא ניתן לשיטה על ידי חלוציה: הפיזיקאי אנריקו פרמי והמתמטיקאים סטניסלב אולם, ג'ון פון נוימן וניק מטרופוליס.
שיטות אקראיות לביצוע חישובים היו בשימוש עוד לפני המצאת המחשב. בשנת 1930 השתמש פרמי בשיטה כזו לחישוב תכונותיו של הנייטרון, שהתגלה באותה עת. עם זאת, המצאת המחשב, שאיפשרה ביצוע סימולציות בקלות רבה, נתנה דחיפה עיקרית לחקירתן של שיטות אלה ולהתפתחותן. בפרט, שיטות אלה שימשו בהיקף נרחב בפרויקט מנהטן לפיתוח פצצת אטום.
שיטה דומה היא שיטת לאס-וגאס שבה האלגוריתמים מניבים תמיד תוצאה נכונה, אך זמן החישוב לרוב ארוך יותר.
מבנה האלגוריתמים
ישנה קבוצה גדולה של אלגוריתמים שנמצאים בשימוש נרחב שנקראים אלגוריתמי מונטה-קרלו. לרוב האלגוריתמים האלו במבנה הבא:
מוגדר מרחב של קלטים אפשריים לאלגוריתם.
הקלטים נבחרים על ידי מחשב מתוך מרחב הקלטים האפשריים על ידי שימוש בפונקציית הסתברות מסוימת המופעלת על מרחב זה.
על קלטים אלו מחושב חישוב דטרמיניסטי מסוים.
הסטטיסטיקה של כל התוצאות נאספת ומוצגת.
דוגמה: אלגוריתם מונטה קרלו לקירוב π
שמאל|ממוזער|250px|אנימציה של חישוב פאי באמצעות הטלת מיליון נקודות אקראיות אל עיגול החסום בריבוע
דוגמה פשוטה המממשת שיטה זו היא הדרך הבאה לחישוב ערך מקורב של π:
על לוח נצייר ריבוע שאורך צלעו שתי יחידות. נצייר מעגל חסום בריבוע - מעגל שרדיוסו שווה ליחידה אחת.
נטיל חצים לעבר הריבוע. לא נכוון את החץ למרכז הריבוע, אלא אל הריבוע כולו באופן אקראי. פונקציית ההסתברות במקרה זה היא אחידה, כלומר יש הסתברות שווה לפגיעה בכל נקודה על פני הריבוע.
כל חץ שפגע נבדק האם הוא בתוך העיגול או מחוץ לעיגול (אך בתוך הריבוע). למשל, נבדוק האם המרחק בין כל נקודת פגיעה לבין הנקודה (0,0) גדול מרדיוס המעגל או לא, וכך נדע האם היא בתוך העיגול או מחוץ לעיגול (אך בתוך הריבוע).פעולה זו מקבילה לחישוב הדטרמיניסטי שמבוצע.
נבדוק כמה חיצים היו בתוך העיגול מתוך כמות החצים הכוללת. לאחר מספר רב של הטלות, היחס בין מספר הפעמים שהחצים פגעו בתוך המעגל, למספר הפעמים שבהם פגעו בתוך הריבוע שואף ליחס שבין שטחי שתי הצורות, שהוא (כאשר רדיוס העיגול הוא , שטח העיגול הוא ושטח הריבוע החוסם הוא ).
ככל שמטילים יותר חיצים, הערך של מספר החצים בתוך העיגול חלקי מספר החצים הכללי, ישאף לערך , ויש להכפיל פי 4 להערכת .
מובן שמימוש פיזי של שיטה זו, באמצעות הטלה של חצים מוחשיים, עלול להיות מייגע. דרך מייגעת פחות תהיה כתיבת תוכנית מחשב שמבצעת סימולציה של פעולה זו.
לחישובו של קיימות שיטות פשוטות יותר ומדויקות יותר, אך לפתרונן של בעיות חישוביות מסובכות יותר עשויה שיטת מונטה-קרלו להיות הדרך הפשוטה והמהירה לקבלת תוצאה ברמת דיוק סבירה. לשיטה זו חשיבות רבה בפיזיקה חישובית.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלגוריתמים
קטגוריה:פיזיקה סטטיסטית
קטגוריה:אנליזה נומרית
קטגוריה:תורת ההסתברות
קטגוריה:אקראיות
| 2023-11-09T04:52:07 |
פריס
|
פָּרִיס (שם מדעי: Paris) הוא סוג בסדרת השושנאים. רוב המינים גדלים באסיה, בעיקר בסין, אך מינים אחדים נפוצים עד אירופה.
חלק מהמינים משמשים ברפואה הסינית כמשככי כאבים ונוגדי קרישה. הצמח משמש כאחד המרכיבים העיקריים לתרופה Yunnan Baiyao ובשל כך נקטף במספרים גדולים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753
קטגוריה:צמחי מרפא
| 2023-10-18T03:32:44 |
גלילאו גליליי
|
גַּלִילֵאוֹ גַּלִילֵיי (באיטלקית: Galileo Galilei; 15 בפברואר 1564 – 8 בינואר 1642) היה פיזיקאי, אסטרונום, מתמטיקאי ופילוסוף איטלקי. פעל בתקופת המהפכה המדעית. הישגיו כוללים גילויים אסטרונומיים רבים שגילה באמצעות הטלסקופ שבנה, וחיזוק המודל ההליוצנטרי, לפיו כוכבי הלכת, ובהם כדור הארץ, נעים סביב השמש שהיא מרכז היקום. בין היתר חקר גלילאו את מופעי נוגה, גילה את ארבעת ירחיו הגדולים של צדק, את הכתמים על פני השמש ואת ההרים על פני הירח. גילויים אלה הובילו אותו לעימות חריף עם הכנסייה הקתולית, שבשיאו נשפט ונגזר עליו מאסר ללא הגבלת זמן.
גלילאו היה בין מניחי היסודות למדע המודרני בתרבות המערבית, המבוסס על ניסויים ותצפיות ועל ניסוח תאוריות המסבירות תופעות נצפות. גלילאו נחשב ל"אבי המדע המודרני" ו"אבי הפיזיקה המודרנית" בתקופה הקלאסית שלה, ולאחד מאנשי המדע הדגולים בכל הזמנים. השפעתו ניכרת עד היום.
נעוריו
גלילאו גליליי נולד בפיזה, איטליה, ב-15 בפברואר 1564, בן בכור מתוך ששה ילדים לוינצ'נצו גליליי, מוזיקאי שתרם רבות להתפתחות התאוריה המוזיקלית. כשהיה בן שמונה עברה משפחתו לפירנצה, אך הוא נשאר בפיזה תחת השגחתו של קרוב משפחה. בהיותו כבן עשר הצטרף לאביו בפירנצה. בשנים 1575–1578 למד גלילאו במנזר ואלומברוזה (Vallombrosa).
גלילאו הצעיר שאף להיות נזיר כמו מוריו במנזר ואלומברוזה, אך אביו שלח אותו, בשנת 1581, ללמוד רפואה באוניברסיטת פיזה. לאחר זמן קצר שכנע גלילאו את אביו שיאפשר לו לשנות כיוון וללמוד מתמטיקה ומדעים. בשנת 1585 עזב גלילאו את האוניברסיטה ללא תואר, והחל במחקר עצמאי.Galileo Galilei, The Essential Galileo, ed. and trans. Maurice A. Finocchiaro, Hackett Publishing Company, Inc., 2008. Introduction מהר מאוד החל לעסוק בהמצאות (ביניהן דגם קדום של מדחום) ואף פרסם ב-1586 ספר על הידרוסטטיקה. בשנת 1589 קיבל גלילאו משרת הוראה כפרופסור באוניברסיטת פיזה, ובשנת 1592 עבר לאוניברסיטת פדובה כפרופסור לגאומטריה, מתמטיקה ואסטרונומיה. בפדובה הכיר את מרינה גמבה, שאיתה ניהל מערכת יחסים, ועל אף שהשניים מעולם לא נישאו, נולדו להם שלושה ילדים: בשנת 1600 נולדה בתם הבכורה וירג'ינה (שבהמשך שינתה את שמה למריה סלסט); הבת השנייה, ליוויה, נולדה ב-1602; ובשנת 1606 נולד הבן וינצ'נצו. משום שנולדו שלא במסגרת נישואין, הוגדרו בנותיו של גלילאו כ"בלתי ניתנות לנישואין" ונשלחו למנזר סאן מטאו, שם גרו עד סוף חייהן. בנו של גלילאו הותר לנישואין ונשא לאישה את ססטיליה בוקינרי.
עיקרי עבודתו כמדען
כתב היד המוקדם ביותר של גלילאו שנמצא בידינו נכתב ב-1585. בכתב יד זה מוזכרת האסטרונומיה של קופרניקוס אך נדחית בתוקף, ואין בו כל ערעור על עקרונות "הפילוסופיה הטבעית" של אריסטו. בחיבור "דה מוטו" (אנ'), שנכתב אף הוא בפיזה, בערך בשנת 1590, עדיין הסכים גלילאו שהאדמה היא מרכז היקום, אך אחדים מפרקיו מוקדשים להתקפה על הפיזיקה של אריסטו. בחיבור זה טוען גלילאו כי זמני נפילה של גופים העשויים אותו חומר ונופלים דרך אותו תווך, שווים, ללא קשר למשקלם.
המסה המקורית הראשונה של גלילאו נכתבה בשנת 1586 בנושא שיווי משקל הידרוסטטי. גלילאו מצא דרך מעשית לקבוע את מרכז הכובד של מוצקים מסוימים, מה שזיכה אותו בהכרה רחבה. הפעמים הראשונות הידועות בהן ביטא העדפה קופרניקאית היו מכתב אל מדוני ב-1597, בו השווה את אפלטון לאריסטו, ומכתב תודה ליוהאנס קפלר, שהיה תומך נלהב של קופרניקוס. אז כבר הודה בקבלת "האסטרונומיה החדשה".
בשנת 1592 החל ללמד באוניברסיטת פדובה, בה נותר 18 שנה. בפדובה לימד גאומטריה, מתמטיקה ואסטרונומיה עד שנת 1610. במהלך תקופה זו גילה תגליות משמעותיות בתחומים שונים, בהם תורת התנועה ואסטרונומיה, ופיתח טלסקופ מתקדם. בנוסף התמחה באסטרולוגיה, תחום שנקשר בזמנו ללימודי מתמטיקה ואסטרונומיה. ביוני 1610 עזב את משרתו בפדובה, לשם קבלת משרת המתמטיקאי הבכיר באוניברסיטת פיזה. שנה לאחר מכן הפך לחבר השישי באקדמיה דיי לינסאי שברומא.
גלילאו והטלסקופ
250px|ממוזער|טקסט=טלסקופי ה"cannocchiali" של גלילאו במוזיאון גלילאו, פירנצה|טלסקופי ה"cannocchiali" של גלילאו במוזיאון גלילאו, פירנצה
בשנת 1609 נתקל גלילאו בטלסקופ, מכשיר שבנוגע להמצאתו אין תמימות דעים, אך ידוע כי אל גליליי הגיעו שמועות על דגם הולנדי, שעל מסמכיו חתום הנס ליפרסהיי.King, C. C. (2003). The History of the Telescope. Dover Publications. . pp. 30-32 באותה שנה, לאחר שחקר את ההמצאה, התחיל גליליי לבנות טלסקופים בעצמו. בתחילה נקרא הטלסקופ שלו Perspicillum - עדשת מעקב, ואחר כך השתמש במונח הלטיני טלסקופיום, ממנו נגזרים שמות המכשיר בשפות שונות. הוא בנה את המכשירים שלו תוך שימוש בזכוכית משלו, בעיבוד עצמי של העדשות, מבלי להיעזר בעדשות של יצרנים אחרים. הטלסקופים שלו היו בעלי יכולות אופטיות טובות פי 10 מהמכשירים שקדמו להם.
גליליי ערך שורה של ניסויים ופיתוחים כדי להוכיח שהדמויות הנראות בטלסקופ אינן תוצאה של פגמים אופטיים או של אשליות הנוצרות על ידי העדשות. הוא שיפר את הרזולוציה של הטלסקופ והפחית את האפקטים הנגרמים עקב "קרני האור האלכסוניות" כפי שקרא להן, הידועות היום כסטיות אופטיות. בנוסף לטעויות שמקורן בטבעו של האור ובחוש הראייה, ועם שכלול המכשיר האופטי החדש, נוצר צורך לפתור בעיות הכרוכות באופן שבו ניתן לפרש תמונה ויזואלית כידע פיזיקלי. ב-10 במרץ 1610 פרסם גליליי את ספרו "Sidereus Nuncius" (השליח הכוכבי), אותו הקדיש לפטרונו קוזימו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, בו חשף את תגליותיו באמצעות הטלסקופ, ובכך הפך למדען הראשון שפרסם תצפיות אסטרונומיות המתבססות על שימוש בטלסקופ.
באמצעות הטלסקופ גילה גליליי כי:
פני הירח אינם חלקים. עד זמנו הייתה מקובלת התפיסה האריסטוטלית כי פני הירח חלקים, אבל לגליליי התגלה כי קיימים על פניו הרים ומכתשים. באוסף איורים מ-1616 (ראו כאן), תיעד את התפלגותו הבלתי שווה של אור השמש המגיע אל פני הירח ומוחזר מאלמנטים טופוגרפיים שונים על פניו. התצפיות הטלסקופיות אותן ערך אל הירח ואל גרמי שמיים אחרים, עזרו לשכנע את מלומדי המאה ה-17 לזנוח את התפיסה לפיה גרמי השמים הם מושלמים ובלתי משתנים, תפיסה שמקורה אידאולוגי. בתקופה שקדמה לתצפיות באמצעות טלסקופ, היו אסטרונומים ישועים אשר סברו כי הירח שטוח, בהסבירם את הכתמים הנראים לעין כנובעים משינויים בצפיפות או כתופעה אופטית כלשהי. גלילאו תכנן עבודת תצפית ואיור נרחבת יותר, אך משמצא התנגדות מועטה לסברה כי פני הירח אינם חלקים, ויתר על הכנת איורים נוספים של פני הירח.
ירחי צדק. בראשית ינואר 1610 גילה גליליי ארבעה ירחים המלווים את צדק, גילוי שסתר את טענת הפילוסופיה הטבעית (שרווחה באותה עת), לפיה האדמה היא מרכז כל התנועות השמיימיות, ולא ייתכנו הקפות מסלוליות סביב גרמי שמים אחרים. גלילאו כינה אותם כוכבי מדיצ'י, לכבודם של בני משפחת מדיצ'י מפירנצה. בתמורה למחווה זו מונה לפילוסוף החצר של המשפחה, מינוי שאפשר לו לפרוש מהוראה באוניברסיטה ולהתמסר למחקר. תצפיות אלה הוכיחו, לדברי גליליי, כי אותם חוקי פיזיקה שולטים בשמיים ובארץ, וכי תנועת גרמי השמיים אינה כולה סביב כדור הארץ. תגליות אלו היוו לדעתו הוכחה לכך שהקוסמולוגיה ההליוצנטרית הקופרניקאית היא אמת, ואינה רק מודל תאורטי. לתגלית בדבר ירחיו של צדק הייתה חשיבות גם משום שבעזרתה התברר, שהארץ אינה הגוף השמיימי היחיד שיש לו ירח, וכי לכוכב לכת עשויים להיות אף יותר ירחים מאשר לארץ.
המופעים של נוגה. לפי התאוריה התלמאית, לנוגה שני מופעים בלבד, בניגוד למה שנתגלה לעיני גליליי דרך הטלסקופ, לפיו לנוגה מופעים דומים לאלה של הירח הארצי, וכי הוא סובב סביב השמש (מסקנה הנובעת ממופעים משתנים - ראה להלן). דבר נוסף בו הבחין גליליי באמצעות הטלסקופ, אותו אף קופרניקוס ציין כמשונה, מצטייר מהטיעון הבא: אם המרחק בין נוגה לאדמה משתנה, הרי גודלו של הכוכב צריך היה להשתנות במידה גדולה יותר מכפי שנראה לעין בפועל, בעוד שתצפית טלסקופית מראה כי הוא מואר כולו באור השמש בהיותו בנקודה הרחוקה ביותר מכדור-הארץ, אבל רק סהר דק שלו מואר בהיותו בנקודה הקרובה ביותר לארץ.
כתמים על פני השמש. גליליי גילה כתמים כהים על פני השמש (שנתפסה אף היא כגרם שמיימי מושלם). באמצעות תצפיות טלסקופיות וחישובים מתמטיים וגאומטריים, הראה גליליי כי מדובר בכתמים שנמצאים על פני השמש, ולא בכוכבי לכת זעירים החגים סביב כדור הארץ או סביב השמש כפי שטענו מתנגדיו. בנוסף, גילה כי השמש עצמה משלימה סיבוב סביב צירה במשך חודש ימים.
שמאל|ממוזער|250px|אוסף איורי הירח מ-1616
בספרו "השליח הכוכבי" מופיע חידוש נוסף, והוא תיעוד חזותי של המראות שנגלו לגליליי דרך עדשת הטלסקופ (עוד בטרם הומצא הצילום). בתקופה שקדמה לפרסום ספרו, אסטרונומים המחישו את רעיונותיהם באמצעות תרשימים פרי מחשבה בלבד, אך לא היה תיעוד נאמן של הנשקף דרך מכשיר כלשהו. גליליי המשיך לנהוג כך גם ב"מכתב על כתמי השמש", אותו פרסם בשנת 1613, בו צייר את המופעים היומיים של השמש, ברצף כמעט מלא של יותר מחודש, מה שמאפשר להתרשם מצורתם המשתנה של כתמים אלה ומהתקדמותם לרוחב פניה של השמש. ישנם חוקרים הסבורים כי השימוש שעשה גליליי בציורים נועד לשכנע את קוראי הספר באמיתות טענותיו ובאמינות מכשירו בדרך חזותית, בשל חוסר יכולתו לתת הסבר מדעי של פעולת המכשיר.
פרסום הספר עורר סערה גדולה ונתקל בהתנגדות, שהובילה את גליליי למסע נמרץ לאישור תגליותיו ולקבלת הטלסקופ ככלי חדש לצפייה ברקיע. שכן העולם האקדמי דחה את גילוייו של גליליי לא רק משום טבעם יוצא הדופן, אלא גם משום שנעשו באמצעות מכשיר שנתפס כלא אמין וכמיועד ליצירת אשליות.
במסגרת ניסיונותיו לבסס את מעמדו ומהימנותו של הטלסקופ ככלי מדעי, שלח גליליי את הטלסקופים שייצר לאסטרונומים חשובים, כדי שיוכלו לצפות במו עיניהם בתגליותיו, ובכך יאשרו ויתַקְּפו את תצפיותיו. התשובה שקיבל מכמה עמיתים הייתה מפתיעה. חלק מדעני הטבע (natural philosophers) פשוט לא מצאו לנכון להביט דרך הטלסקופים שלו, משום שמלכתחילה התנגדו למכשירים אלה ופקפקו באמינותם. הם סירבו מראש להאמין למה שהם עתידים לראות בטלסקופ, משום שחשבו שהדימויים שמראה המכשיר אינם רק משתקפים דרכו אלא נוצרים על ידו (בדומה לאפקט הקליידוסקופ).
מחקריו של גלילאו על התנועה
עד 1602 עסק גלילאו בפדובה בעיקר במחקרים מעשיים ולא תאורטיים. הוא ביצע ניסויים בנפילת גופים על גבי מישורים משופעים ובשלהי 1602 כתב לגואידובלדו דל מונטה על תגליותיו והוסיף השערה, שגוף הנופל מכל נקודה שהיא על מעגל מאונך, יגיע לנקודה הנמוכה ביותר במעגל בזמנים שווים. באותו מכתב ציין גלילאו כי אין לצפות לדיוקים מתמטיים מלאים.
את תשומת לבו של גלילאו לחשיבותה של התאוצה בתנועה כלפי מטה ולרציפות התנועה, הסבה מטוטלת כבדה בה השתמש וניסויים הובילו אותו אל חוק הנפילה לפיו המרחק שעובר גוף ממצב מנוחה נמצא ביחס ישר לריבוע הזמן שעבר מאז התחיל אותו הגוף בתנועתו, זאת בניגוד להנחה ששלטה מאז המאה ה-14 שהתנועה מורכבת מפרצי מהירויות קטנים ורציפים שכל אחד מהם אחיד וגדול מקודמו.
הבסיס לגילויו של גלילאו היה מדידה קפדנית ורציפותה של המהירות האחידה בקו ישר. תגלית זו הפכה לאבן פינה בפיזיקה הניוטונית. על פי הפיזיקה של גלילאו, גוף כבד צריך להגביר או לאבד מהירות לפי מרחקו ממרכז כדור הארץ. ניוטון הרחיב את חוק ההתמדה לכל הגופים כאשר גילה את הכבידה.
מכשירים טכנולוגיים
גלילאו המציא מספר מכשירים, בהם את התרמוסקופ הקרוי על שמו תרמוסקופ גלילאו - תווך זכוכית ובראשו כדור דמוי ביצה בגודלו וצורתו, שלתחתיתו משתלב צינור דק וארוך דמוי מבחנה, שחלקו התחתון עובר דרך פקק שעם עד לבסיסו של כלי קיבול דמוי כד שלו פתח משני צר יותר דרכו ממלאים את התרמוסקופ בנוזל, אף הוא פקוק שעם. עקרון הפעולה של המדחום מבוסס על כושר הציפה. הטמפרטורה מחוץ למדחום משפיעה על הטמפרטורה בתוך המבחנה, וכאשר טמפרטורת הנוזל בתוך המבחנה משתנה, משתנה גם צפיפות הנוזל, וכתוצאה מכך ניכרת עלייה או ירידה במפלס הנוזל. בנוסף, פיתח גלילאו משקפות לשימוש צבאי וגאומטרי. גלילאו מכר מכשירים אלו יחד עם "מדריך למשתמש" ואף העביר קורסים בתשלום לשימוש במכשירים אלו.
משפט גלילאו
ממוזער|שמאל|300px|המכתב שבו גלילאו כתב לראשונה כי השמש לא סובבת את כדור הארץ, 21 בדצמבר 1613
פרשת משפטו של גליליאו נחשבת לאחד העימותים המפורסמים בהיסטוריה בין דת ומדע. אך למעשה, עד שלב מסוים גילתה הכנסייה הקתולית יחס חיובי וסובלני לעבודתו, ולגלילאו היו יחסים קרובים וחבריים עם בכירים בכנסייה. עיקר ההתנגדות אליו נבעה מתמיכתו במודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, והיא באה משורות התאולוגים הכנסייתיים, שחשבו שגלילאו פולש לתחומם. אולם השפעתם של אלה הייתה מועטה.
בדצמבר 1613 כתב גלילאו מכתב למי שהיה בעבר תלמידו, בנדטו קסטלי, ובאביב של שנת 1615 כתב את ה"איגרת לכריסטינה די לורנה" (שהייתה מופנה, בעקיפין, גם לתאולוגים הכנסייתיים). במכתבים אלה כתב גלילאו שהוא רואה במודל ההליוצנטרי מציאות פיזית ולא רק אמצעי לחישוב מתמטי, כפי שמודל זה נתפס על ידי הכנסייה באותם ימים. עוד טען, כי יש לפרש את הקטעים בכתבי הקודש שמדברים על מהלך השמש פירוש אלגורי ולא לקבל אותם כפשוטם. בנוסף שטח את תקוותו כי הכנסייה תשנה את עמדתה בנוגע לאיסור הספרים הקופרניקאיים, כי לדעתו אסור לאמונה הנוצרית להישען על עובדות המדע.
בשנה שבה נכתב המכתב השני (1615) הוגשו שתי תלונות לאינקוויזיציה של רומא בעניין דברי הכפירה שמפיץ גלילאו. את התלונות הגישו הנזירים הדומניקנים ניקולו לוריני ותומאסו קאצ'יני. האינקוויזיצה פתחה בחקירה שנמשכה כשנה. ואולם כבר בדצמבר 1615 נסע גלילאו מיוזמתו לרומא, כדי להגן על עמדותיו. בהגיעו לרומא טען בזכות האסטרונומיה הקופרניקאית ונגד הכנסת "על הקפות כיפות השמים" של קופרניקוס לאינדקס הספרים האסורים. חשמני האינקוויזיציה שדנו בעניינו קבעו, ב-24 בפברואר 1616, כי על גלילאו ייאסר להחזיק, להגן או ללמד את התורה הקופרניקאית. יומיים אחר כך נשלחו שני קציני מעצר להביא את גלילאו למעונו של החשמן רוברטו בלרמינו, שם הודיע לו בלרמינו על ההחלטה.
ב-1623 התמנה מפאו ברבריני, תומך נלהב של גלילאו, לאפיפיור אורבנוס השמיני וגלילאו הוזמן לשיחות רבות עמו ואף הותר לו לפרסם את הספר "דיאלוג (על שתי מערכות העולם הראשיות: של תלמי ושל קופרניקוס)", שבו הוצגו היתרונות והחסרונות של התפיסה שהארץ נעה והיתרונות והחסרונות של התפיסה הגיאוצנטרית. הספר נכתב בצורת דיאלוג בין שלושה משתתפים: דמות אחת מייצגת את הגישה הקופרניקנית, דמות שנייה מייצגת את העמדה הגיאוצנטרית המסורתית שהיא עמדת הכנסייה, ודמות שלישית נייטרלית. הנושאים העיקריים בהם דן הספר הם: ההבחנה בין האסטרונומיה הישנה לחדשה, תנועת כדור הארץ והתופעות הקשורות בתנועה זו, והסבר תופעת הגאות והשפל (בהקשר של תנועת כדור הארץ).
גלילאו כתב את הספר במשך שש שנים, וסיים אותו לבסוף ב-1630. הוא ניסה לשלוח את הספר לאישור הצנזורה ברומא, אבל הקשר בין רומא ופירנצה היה בעייתי, ולכן ביקש מהצנזורה בפירנצה לאשר את הספר. לאחר מספר הסתייגויות הוחלט לפרסמו, אך גלילאו נאלץ להדגיש שבהצגת הגישה ההליוצנטרית מדובר בהיפותזה בלבד ולא במציאות פיזיקלית, וכן שהדיאלוג ביקורתי כלפי שתי התפיסות המוצגות בו. הספר ראה אור בשנת 1632, אך מעט לאחר מכן הורתה הכנסייה להחרימו. סיבה אחת להחרמה הייתה הטענה שבפרסום הספר פעל גלילאו בניגוד לצו משנת 1616 שאסר עליו לעסוק ולפרסם דבר הקשור בתפיסה ההליוצנטרית. הסיבה השנייה הייתה, שהדמות שייצגה בדיאלוג את עמדת הכנסייה, הוצגה לדעת האפיפיור בצורה נלעגת, והוא ראה בכך כפיות טובה מצד גלילאו. האינקוויזיציה זימנה את גליליי להופיע בפניה לבירור, אך בגלל מחלה נבצר ממנו להגיע לרומא עד 1633.
ההליך המשפטי נגד גלילאו החל באפריל 1633 ונמשך עד 22 ביוני שנה זו. במהלכו השתמשה הכנסייה גם באיום של עינויים, אך איום זה לא מומש.The Essential Galileo, Introduction גלילאו הגן על עמדתו, אך הודה שבחלק מ"הדיאלוג" הרחיק לכת. בסופו של דבר נגזר עליו מאסר ללא הגבלת זמן. על פי מיתוס נפוץ אשר מקובל על חלק מן ההיסטוריונים, בסוף המשפט הכריז גלילאו "ואף על פי כן נוע תנוע" (כרומז לתנועת הארץ סביב השמש) וישנן עדויות על התבטאותו כך בפני חבריו לאחר מכן. השורה מופיעה בציור ספרדי שתוארך לשנת 1643 או 1645, בו נראה גלילאו בצינוק. בשלהי 1633 קיבל גלילאו היתר לחזור לביתו ליד פירנצה בתנאי מעצר בית, שם גר עד סוף חייו תחת השגחה של קציני אינקוויזיציה.
ממוזער|250px|גליליי עומד מול האינקוויזיציה ברומא. צויר ב-1857 על ידי קריסטיאנו באנטי.
שנותיו האחרונות ומותו
בווילה שלו ליד פירנצה המשיך גלילאו את עבודתו כשהוא סובל מבעיות בריאות. הוא איבד בהדרגה את מאור עיניו, ומשנת 1638 היה עיוור לחלוטין. בשנת 1634 נפטרה בתו האהובה וירג'יניה לבית גמבה (שינתה את שמה למריה סלסט), ששמרה על קשר אתו במהלך כל שנות מאבקו בכנסייה. מכתביה הם אחד המקורות המעניינים לחייו האישיים של גלילאו. גלילאו נאלץ בשנים אלה לפרנס אחדים מבני משפחתו של אחיו מיקלאנג'לו, ששרדו את מגפת הדבר במינכן. לפי תיאור מהלך עיוורונו, אבחנו אופטלמולוגים בני זמננו את מחלתו כדלקת ענבייה דו-צדדית. גלילאו היה עיוור לגמרי בארבע שנות חייו האחרונות. מצבו הגופני הידרדר במהירות, וחוקרי רפואה העלו את הסברה שהוא סבל ממחלה חיסונית בשם דלקת מפרקים תגובתית. אינקוויזיטור שנשלח לברר את מצבו של גלילאו מצא כי הוא סובל מנדודי שינה חמורים, וכי הוא "נראה כמו פגר יותר מאשר כמו אדם חי".
במהלך מאסרו (בשנת 1638) כתב גלילאו את ספרו "הרצאות והוכחות מתמטיות סביב שני מדעים חדשים". הספר, שהוא דיאלוג בין אותם הדוברים בספרו "דיאלוג", מהווה את תרומתו החשובה ביותר למדע הפיזיקה. לאחר שכתיבת הספר הושלמה, הוא הוברח להולנד ושם פורסם. ב-1640 כתב גליליי תוכניות לבניית שעון המטוטלת הראשון. לאחר מותו ניסה בנו לבנות את השעון, אך ללא הצלחה. גלילאו חלה בקדחת בנובמבר 1641, והלך לעולמו במוצאי 8 בינואר 1642, כנראה מחמת אי-ספיקת לב מגודש ודלקת ריאות.
ב-31 באוקטובר 1992, 350 שנה לאחר מותו של גלילאו גליליי, נשא האפיפיור יוחנן פאולוס השני נאום, שבו הודה בטעויות הכנסייה הקתולית בפרשנות שניתנה לכתביו של גליליי.
ראו גם
ניסוי מגדל פיזה של גלילאו
המהפכה הקופרניקאית
הירחים הגליליאניים
לקריאה נוספת
גלילאו גליליי, איגרת לכריסטינה די לורנה, תרגם ראובן מירן, נהר ספרים, 2022.
גלילאו גליליי, דיאלוג, תרגם דביר ילין, מנדלי מוכר ספרים, 2021.
גלילאו גליליי, דיאלוג, מאיטלקית אריאל רטהאוז, שלם, 2023.
מריו ליביו, גלילאו ומכחישי המדע, מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת אריה ניר, 2021.
יעקב זיק, גליליאו והטלסקופ, גליליאו 87, נובמבר 2005. עמ' 54–60.
מקס ברוד, גליליי הכבול, רומן היסטורי המבוסס על מחקר מעמיק, הוצאת עם עובד תש"ח (תרגום מגרמנית דב שטוק).
ברטולט ברכט, חיי גלילאו (מחזה), תרגם והוסיף מבוא והערות: אברהם עוז, ת"א: אור-עם, 1982.
דווה סובל, בתו של גלילאו - סיפור על קשר בין מדע לאהבה (ל)
סטילמן דרייק, גלילאו, בסדרת "גדולי עבר", דביר, 1988
משפט גלילאו
R. Feldhay, "Catholicism and the Emergence of Galilean Science: A Conflict between Science and Religion?", in: S.N. Eisenstadt & I. Friedrich Silber (eds.), Cultural Traditions and Worlds of Knowledge: Exploring in the Sociology of Knowledge, Connecticut, 1988, pp. 139-195
G. de Santillana, The Crime of Galileo, Chcago 1955, chs. X-XV
M.A. Finocchiaro, The Galileo Affair, Berkely 1989
"Entre Galilée et l'Eglise: la Bible." Une mise au point. Etude. Joël COL. , AutoEdition Méguila
ספרות ילדים
כוכב תמר, גלילאו גלילי: שגילה איך נע כדור הארץ בחלל הגדול, סדרת ממציאים ומגלים. הוצאת כנרת, 2007
קישורים חיצוניים
המוזיאון המקוון של גלילאו
גליליאו גליליי, באתר דעמיין - Knowmagine של אוניברסיטת תל אביב
מקופרניקוס ועד יוחנן פאולוס ה-2 - מסע בחלל בעקבות התגליות האסטרונומיות, באתר סנונית
פרויקט גלילאו - מקור מידע על עבודתו וחייו של גלילאו, באתר אוניברסיטת רייס
ירון כהן צמח, גליליאו: על כן נוע תנוע! האמנם?
מאמר על גלילאו באתר של מט"ח
בניית רפליקה (העתק) של הטלסקופ של גלילאו, באתר של עדן אוריון
תמונת היום באסטרונומיה, הגרסה העברית היא פרויקט של צוות שנת האסטרונומיה - 400 שנה לתצפיותיו הראשונות של גלילאו גליליי בטלסקופ
אריה מלמד-כץ, התחזית האסטרולוגית הגרועה בהיסטוריה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אסטרונומים איטלקים
קטגוריה:פיזיקאים איטלקים
קטגוריה:ממציאים איטלקים
קטגוריה:עיוורים
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:אישים שנדונו באינקוויזיציה
קטגוריה:מתמטיקאים איטלקים במאה ה-16
קטגוריה:מתמטיקאים איטלקים במאה ה-17
קטגוריה:כותבי לטינית בני העת החדשה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פדובה
קטגוריה:ילידי 1564
קטגוריה:נפטרים ב-1642
קטגוריה:המהפכה הקופרניקאית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
| 2024-09-26T16:14:39 |
פילוסוף
|
שמאל|ממוזער|250px|סוקרטס נחשב בעיני רבים לאבי הפילוסופיה המערבית
פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.
אטימולוגיה
ישנה מסורת הטוענת שהמונח 'פילוסופיה' נולד כשנשאל פיתגורס האם לדעתו הוא חכם. תשובתו של פיתגורס הייתה: "אינני חכם, אני אוהב חכמה" (מיוונית: פיליה=אהבה סופיה=חכמה). אף על פי שאיננו הפילוסוף הראשון, פיתגורס היה הראשון שהגדיר את עצמו ככזה.
בימינו נקראים פילוסופים הן אנשים שעוסקים בפילוסופיה כמקצוע אקדמאי והן אנשים שאוהבים פילוסופיה וחקירה.
העיסוק בפילוסופיה
השאלה "מיהו פילוסוף" היא שאלה פילוסופית בעצמה. אריסטו, אחד הפילוסופים הגדולים ביותר שעמדו לאנושות, פתח את ספרו "מטאפיזיקה א'" באימרה .
יצר הסקרנות והחקירה מלווה את האדם, כמו גם את האנושות, מתחילת ימיו ועד למותו.
מאז ומתמיד בני אדם שאלו שאלות על העולם שסביב. נפש האדם התפלאה למראה תופעות תבל וחיפשה הסברים לשאלות שנקרו בתוכה. אך לא כל אדם ששואל שאלות ייחשב לפילוסוף. אפשר לומר שהפילוסוף הוא זה שעושה את החקירה לדרך חיים. הוא בונה לעצמו השקפת עולם, מנסח שיטות מחקר, מחפש כשלים בתאוריות קיימות ושואף להבין את מכלול היש החיצוני וכן את זה ההכרתי.
פילוסופים שונים היו בנים לכל המעמדות. חלקם עניים, חלקם עשירים, בני דתות שונות ותרבויות שונות.
הפילוסוף היווני אפלטון הקים את האקדמיה. במוסד זה לימדו פילוסופיה, לצד מתמטיקה, לוגיקה, רטוריקה ועוד תחומים, שחשובים גם כשלעצמם וגם ככלים לעיסוק הפילוסופי.
פילוסופים בימינו
בשנות האלפיים, הכשרה של פילוסופים נעשית באוניברסיטאות, במסגרת החוג לפילוסופיה. כיום הפילוסופים פעילים בעיקר באוניברסיטאות ועוסקים בהוראה ובמחקר. התוצר העיקרי של פילוסוף העוסק במחקר הוא מאמרים, המתפרסמים בכתבי-עת פילוסופיים.
תחום חדש יחסית בפילוסופיה הנקרא פילוסופיה יישומית או ייעוץ פילוסופי, משתמש בפילוסופיה להבהרת תפיסת העולם של הנועץ, הקבוצה או הארגון הפונים אליו. הם עוסקים בהתמודדות עם דילמות מוסריות, כתיבת חזון על פי תפיסת העולם, מימוש עצמי ועוד. דוגמה לכך הייתה כאשר הפילוסוף הישראלי אסא כשר ייעץ בכתיבת מסמך "רוח צה"ל".
ראו גם
פילוסופיה
פילוסופיה - מונחים
קטגוריית פילוסופים
קישורים חיצוניים
פילוסופיה בספרייה הווירטואלית
קישורים לאתרים על פילוסופים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקצועות
| 2024-07-04T21:03:31 |
חגורת האסטרואידים
|
שמאל|300px|ממוזער|מיקום חגורת האסטרואידים במערכת השמש
שמאל|ממוזער|300px|מערכת השמש: השמש, כוכבי הלכת הפנימיים, חגורת האסטרואידים, וכוכבי הלכת החיצונים
חגורת האסטרואידים (באנגלית: Asteroid Belt) היא אזור במערכת השמש הפנימית שאינה כוללת גופים טרנס-נפטוניים, שבו מצויים כ-95% מהאסטרואידים במערכת השמש, שהם עצמים קטנים ומוצקים הסובבים את השמש. היא משתרעת בין מסלולו של מאדים לבין מסלולו של צדק ובמרחק של כ־350 עד 500 מיליון קילומטר מהשמש או 2.33 יחידות אסטרונומיות עד 3.33 יחידות אסטרונומיות מהשמש. במובן הרחב יותר בין כוכבי הלכת הסלעיים (כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ, מאדים) לבין כוכבי הלכת הגזיים (צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון).
מספרם המדויק של האסטרואידים באזור זה איננו ידוע, אך נתגלו למעלה מ־468,000 עצמים. בשל גודלה העצום של החגורה, המרחק בין האסטרואידים השונים גדול מאוד. גודלם של האסטרואידים באזור זה נע בין גודלו של כדור טניס לבין גודל של מאות קילומטרים. עם זאת, רק לכ־200 אסטרואידים קוטר העולה על 100 ק"מ. לרוב האסטרואידים צורה אמורפית ולא כדורית.
האסטרואיד הגדול ביותר בחגורה הוא קרס, קוטרו כ־975 ק"מ, הוא בעל צורה כמעט־כדורית, והחל משנת 2006 הוא מוגדר ככוכב לכת ננסי. רוב האסטרואידים קטנים במידה משמעותית מקרס (וסטה, האסטרואיד השני בגודלו, קטן ממנו כמעט פי שניים). ארבעת האסטרואידים הגדולים קרס, וסטה, פאלאס והיגיאה אחראים למחצית מהמאסה בחגורה המרכזית. האסטרואידים עשויים מסלעים וממתכות - מכל האסטרואידים שנבדקו, 92.8% עשויים מסלע, ו־5.7% עשויים מתערובת של ברזל וניקל.
בניגוד לעצמים קרובי ארץ, אסטרואידים הנמצאים בחגורת האסטרואידים אינם מסכנים את כדור הארץ.
גילוי
במשך זמן רב ניסו האסטרונומים למצוא חוקיות המתארת את סידורם של כוכבי הלכת במסלולם סביב השמש. בשנת 1766 נמצאה חוקיות מתמטית על ידי יוהאן טיטיוס ובהמשך היא התפרסמה על ידי יוהאן אלרט בודה. נוסחה זו ידועה בשם "חוק טיטיוס־בודה". בהתאם לסידורם של ששת כוכבי הלכת המוכרים, החוק חזה את קיומו של גוף נוסף שהיה אמור להימצא בחלל באזור שבין מאדים לצדק, תחזית זו ניתנה בשנת 1768. גילוי כוכב הלכת השביעי, אורנוס, על ידי ויליאם הרשל בשנת 1781 התאימה בצורה כמעט מושלמת לתחזיות החוק. הדבר דחף אסטרונומים רבים לחפש את כוכב הלכת החסר באזור שבין מאדים לצדק. התגלית הגיעה בשנת 1801, כאשר בהתאם לתחזיות החוק, ג'וזפה פיאצי גילה את קרס באזור זה בחלל וסיפק חיזוק משמעותי למעמדו של חוק טיטיוס־בודה. רק כעבור 45 שנה התברר שהחוק היה שגוי מיסודו, והתאמתו למיקום כוכבי הלכת הייתה מקרית לחלוטין.
בשנת 1802, קצת יותר משנה אחרי גילוי קרס, מצא היינריך וילהלם אולברס עצם נוסף באותו האזור - פאלאס. בשנים שלאחר מכן נמצאו עצמים רבים נוספים במסלול זה, והם נחשבו ככוכבי לכת. בשנת 1851 רשימת כוכבי הלכת המוכרים גדלה ל־23, ושנה לאחר מכן הוחלט כי רק 8 הגופים הגדולים במערכת השמש יחשבו ככוכבי לכת. כל הגופים שבין מאדים לצדק סווגו מחדש כאסטרואידים. בשנים הבאות, המונח "חגורת האסטרואידים" החל לשמש אסטרונומים, אף על פי שלא ניתן להצביע במדויק מי טבע אותו.
בשנת 1918 הראה האסטרונום היפני קיוצוגו היראיאמה שניתן לקבץ חלק מהאסטרואידים בחגורה למשפחות.
חקר החגורה נמשך בעשורים העוקבים. עד שנת 1921 התגלו 1,000 אסטרואידים, עד 1981 התגלו 10,000 גופים, ועד שנת 2000 מספר הגופים המוכרים הגיע ל־100,000. סקרי שמיים מודרניים אפשרו לגלות עצמים קטנים בהרבה בפרקי זמן קצרים עוד יותר. מעריכים שיש מיליונים בקוטר העולה על קילומטר.
היווצרות
בשנת 1802, זמן קצר אחרי גילוי פאלאס, הציע ויליאם הרשל כי קרס ופאלאס הם שברים של כוכב לכת גדול יותר שהיה בין מאדים לצדק. לפי ההיפותזה, מסיבה בלתי ידועה כוכב הלכת התפוצץ או התפרק, והאסטרואידים הם חלקים שנותרו ממנו ונעים במסלולו. עם הזמן ההיפותזה נפלה, בגלל האנרגיה הגדולה שנדרשה להרוס כוכב לכת ובגלל כמות המסה הקטנה של האסטרואידים שנותרו, כ־4% מהירח. כמו כן, השוני בהרכב הכימי של האסטרואידים מעיד על כך שהם לא הגיעו מאותו המקור.
תאוריה אחרת גורסת כי האסטרואידים הם גרעינים של כוכבי שביט שנלכדו במערכת השמש.
התאוריה המקובלת כיום היא שהאסטרואידים הם "פלנטיסימלים", גופים קטנים שנוצרו מהענן ההתחלתי של מערכת השמש שלא התמזגו לכדי גוף אחד בגלל השפעת כוח הכבידה של צדק.
שמות האסטרואידים
האיגוד האסטרונומי הבינלאומי עוסק גם במתן שמות לאסטרואידים. נכון ל־8 במרץ 2015, 19,112 אסטרואידים זכו לשם. המנהג להעניק שמות לאסטרואידים, מאפשר להנציח באמצעותם אלפי אנשים מתחומים רבים: מלחינים כבאך וג'ובאני פלסטרינה, זמרים כאלביס ופיאף, אנשי מדע כגדל, איינשטיין ופון נוימן, תוכנים כהרשל, אולברס ואילן מנוליס, ציירים כרנואר ופיקאסו, אסטרונאוטים כאילן רמון, ואפילו תלמיד תיכון ישראלי, רון נוימן. ישנם גם אסטרואידים שאינם נקראים על שם אנשים, כגון ASCII, נמיביה, אפריקה, אפופיס ועוד.
רשימת אסטרואידים
נכון ל־29 במרץ 2016 התגלו מעל 468,000 אסטרואידים בחגורה המרכזית. להלן רשימה של האסטרואידים הגדולים והמוכרים יותר:
איטוקוואה
איירס
אסטריה
ארוס
היגיאה
הייבה
וסטה
יונו
מטס
פאלאס
פלורה
קרס
מחקר רובוטי
הגשושית הרובוטית הראשונה שחצתה את חגורת האסטרואידים הייתה פיוניר 10, שנכנס לאזור ב־16 ביולי 1972. באותו הזמן היה חשש כי פסולת בחגורת האסטרואידים עשויה להוות סכנה לחלליות, אך מאז חצו את האזור 11 חלליות ללא שום תקלה. ידוע שבשל הצפיפות הנמוכה של חומרים בתוך החגורה, הסיכויים שחללית הפועלת באזור תיפגע מאסטרואיד מוערכים בפחות מאחד למיליארד.
פיוניר 10, וויאג'ר 1, וויאג'ר 2 ויוליסס עברו באזור בלי לצלם את האסטרואידים. גלילאו צילמה את האסטרואיד 951 גספרה בשנת 1991 ואת 243 אידה בשנת 1993. NEAR Shoemaker צילמה את 253 מתילדה בשנת 1997. קאסיני צילמה את 2685 מסורסקי בשנת 2000. סטארדאסט צילמה את 5535 אנהפרנק בשנת 2002. ניו הורייזונס צילמה את 132524 APL בשנת 2006. רוזטה צילמה את 2867 טיינס בשנת 2008. השחר הקיפה את וסטה בין יולי 2011 לספטמבר 2012.
רוב צילומי האסטרואידים בוצעו על ידי חלליות שהיו בדרך למשימה אחרת, ובדרך התקרבו למשך תקופה קצרה לגופים שונים בחגורת האסטרואידים. רק שלוש חלליות - השחר, NEAR Shoemaker והיאבוסה הן החלליות היחידות שמטרתם העיקרית לחקור אסטרואידים לתקופה ממושכת במסלול או על פני השטח. השחר חקרה את וסטה בין יולי 2011 לספטמבר 2012. במרץ 2015 היא נכנסה למסלול סביב כוכב הלכת הננסי קרס. אם החללית תהיה עדיין מבצעית לאחר חקר קרס, אולי תתבצע טיסת ההתקרבות ומחקר אל פאלאס.
ראו גם
קנטאור
גוף טרנס-נפטוני
חגורת קויפר
דיסקת שברים
קישורים חיצוניים
חגורת האסטרואידים - מאתר "פרחי מדע"
מסע במערכת השמש - אסטרואידים מאתר "פרחי מדע"
How Asteroid Belts Work
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסטרואידים
קטגוריה:מערכת השמש
| 2024-01-24T19:27:00 |
יוהנס קפלר
|
יוהנס קפלר (בגרמנית: Johannes Kepler; 27 בדצמבר 1571 – 15 בנובמבר 1630) היה אסטרונום, מתמטיקאי ואסטרולוג גרמני, שנחשב לדמות מפתח בהתפתחות האסטרונומיה והמדע המודרני במאה ה-17. תמך במודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, לפיו כדור הארץ סובב סביב השמש ואינו מרכז היקום, כפי שהייתה העמדה המקובלת באותה העת. נודע בעיקר בזכות החוקים שניסח אודות התנועה הפלנטרית של כוכבי הלכת סביב השמש, הידועים בשם "חוקי קפלר", שהיוו את אחד מהיסודות עליהם בנה ניוטון את חוק המשיכה האוניברסלי.
קפלר חי בתקופה בה לא הייתה הבחנה ברורה בין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, והשפעתם ההדדית של שני התחומים, בנוסף לאמונתו הדתית של קפלר, ניכרת ברבים מכתביו.
ביוגרפיה
ילדותו
ממוזער|שמאל|200px|השביט של 1577 משך את תשומת לבו של קפלר, כמו גם את זו של אסטרונומים רבים באירופה
קפלר נולד ב-27 בדצמבר 1571 בווייל (Weil der Stadt) אשר בנסיכות וירטמברג שבדרום גרמניה. סבו, סבלד קפלר, היה "לורד ראש העיר" (Bürgermeister) בעירם, אולם עד היוולדו של קפלר הידלדלו נכסי המשפחה. אביו, היינריך קפלר, התפרנס כשכיר חרב אך עזב את המשפחה בהיות קפלר בן חמש שנים. נראה כי הוא מת בזמן המרד ההולנדי. אמו, קתרינה גולדנמן, עסקה בריפוי וחקר צמחי מרפא. כילד היה קפלר חלש ונוטה לחלות. עם זאת, היה ידוע כילד מבריק, והרשים את המטיילים שעברו בפונדק שהחזיק סבו (אב אמו) בכישורים המתמטיים יוצאי הדופן שלו.
קפלר התוודע לאסטרונומיה בגיל צעיר, ופיתח אהבה לתחום שיעסיק אותו במשך כל חייו. בגיל שש הוא צפה בשביט של שנת 1577, וכתב כי "נלקח על ידי אמא [שלו] למקום גבוה כדי לצפות בו". בשנת 1580, בגיל תשע, צפה בליקוי ירח. עם זאת, מחלת האבעבועות השחורות בה לקה בילדותו הותירה את ראייתו פגומה והטילה בידיו מום, ובכך הגבילה את יכולתו לעסוק בצדדים התצפיתיים של האסטרונומיה.
בשנת 1589, לאחר שסיים את לימודיו במערכת החינוך הפרוטסטנטית של וירטמברג, החל קפלר ללמוד תאולוגיה באוניברסיטת טיבינגן. הוא הוכיח עצמו כמתמטיקאי מעולה וזכה למוניטין של אסטרולוג מוכשר. תחת הדרכתו של מיכאל מאסטלין, למד על המודל הגאוצנטרי של תלמי ועל המודל ההליוצנטרי של קופרניקוס. באותה תקופה החל לתמוך בתאוריה של קופרניקוס. בוויכוחים נהג להגן על המודל ההליוצנטרי מנקודת מבט תאורטית ותאולוגית גם יחד. בסמוך לסוף לימודיו הוצע לקפלר לעבוד כמורה למתמטיקה ולאסטרונומיה בבית הספר הפרוטסטנטי בגראץ (שלימים הפך לאוניברסיטה של גראץ); על אף שאיפתו להפוך לכומר, הוא נענה להצעה באפריל 1594, בגיל 22.
חייו בגרץ (1594–1600)
"מסתרי היקום"
שמאל|ממוזער|250px|מודל מערכת השמש לפי קפלר כפי שפורסם בחיבורו, "מסתרי היקום"
250px|ממוזער|שמאל|מחווה ליוהנס קפלר באוניברסיטת תל אביב
250px|ממוזער|שמאל|מחווה ליוהנס קפלר של יגאל תומרקין באוניברסיטת תל אביב
בשנת 1596, כאשר לימד בגרץ, פרסם קפלר את חיבורו העיקרי הראשון, "מסתרי היקום", בו עסק בקשרים בין מסלולי כוכבי הלכת. בחיבורו קפלר מתאר את רעיונו הקשור לחמשת הגופים (פאונים) האפלטוניים - הארבעון, הקובייה, התמניון, התריסרון והעשרימון, גופים משוכללים, תלת־ממדים, סימטריים ובנוסף ניתן לחסום כדור בכל אחד מהם ולחסום כל אחד מהם בכדור. תכונה זו הביאה את קפלר לרעיון שמסלולי כוכבי הלכת הם כדורים, החוסמים ונחסמים באחד מהגופים האפלטוניים, כלומר ברווחים שבין המסילות של כוכבי הלכת לשמש ניתן להכניס בדיוק את אחד הגופים המשוכללים. קפלר קבע את החלוקה של הגופים בין ששת כוכבי הלכת שהיו ידועים בזמנו במערכת השמש: במסלולו של כוכב הלכת שבתאי נחסמה קובייה, בקובייה נחסם מסלולו של צדק, במסלולו של צדק נחסם הארבעון, שחוסם את מסלולו של מאדים, וכך הלאה.
נישואיו הראשונים
בדצמבר 1595 הכיר קפלר את ברברה מילר, אלמנה ולה בת מנישואיה הקודמים. מילר הייתה בתו של טוחן עשיר, שהתנגד לנישואים עקב עוניו של קפלר, אך התמתן לאחר שקפלר פרסם את ספרו "מסתרי היקום". הזוג נישא ב-27 באפריל 1597.
בשנתיים הראשונות לנישואים, נולדו לזוג שני ילדים (היינריך וסוזנה), אך שניהם מתו בינקותם. לאחר מכן נולדו שלושה ילדים נוספים, סוזנה (1602), פרדריק (1604) ולודוויג (1607).
מחקרים נוספים בגרץ
לאחר פרסום "מסתרי היקום" ובעידוד בכירי אוניברסיטת גרץ, החל קפלר בתוכנית לשכלול עבודתו ולהרחבתה. הוא תכנן לחקור ולכתוב ספרים על ארבעה נושאים נוספים: על תנועת כוכבי הלכת, על היקום ה"נייח" (השמש והכוכבים שאינם כוכבי לכת), על אופיים הפיזי של כוכבי הלכת והיווצרותם של מאפיינים טופוגרפיים (התמקדות בעיקר בכדור הארץ) ועל השפעת השמים על כדור הארץ (תופעות אופטיות באטמוספירה, מטאורולוגיה ואסטרולוגיה).
בנוסף, שלח קפלר את ספרו "מסתרי היקום" לאסטרונומים המובילים באותה תקופה, בהם טיכו ברהה, האסטרונום הראשי של הקיסר רודולף השני. ברהה וקפלר החלו בהתכתבות שיסודה בביקורת של ברהה על רעיונותיו של קפלר ועל ספרו, אולם נמשכה כשנתיים בדיונים על מגוון בעיות אסטרונומיות. ברהה התרשם מיכולתו המדעית של קפלר והזמין אותו לעבוד אצלו במצפה כוכבים חדש שהקים בפראג. בשל מהומות על רקע דתי, בין פרוטסטנטים לקתולים שפרצו בגרץ, מצבו הכלכלי וההזדמנות לעבוד במחקר אסטרונומי, שמח קפלר לקבל את הזמנתו של ברהה. וב-2 באוגוסט 1600 עזב את גרץ עם משפחתו ועבר לגור בפראג.
חייו בפראג (1600–1612)
המתמטיקאי הראשי לקיסר
בהגיעו לפראג, קפלר עבד תחת הדרכתו הצמודה של ברהה, בעיקר בניתוח מתמטי של נתוני התצפיות האסטרונומיות. כשנה לאחר הצטרפותו של קפלר, מת ברהה באופן מפתיע. לטענת קפלר הדבר קרה כתוצאה מהתפוצצות שלפוחית השתן במהלך משתה בחצר הקיסר שבו ברהה נמנע מלהשתמש בבית השימוש עקב כללי הנימוס. וכך ב-24 באוקטובר 1601 קיבל קפלר את משרת המתמטיקאי הראשי לקיסר וירש את כל תצפיותיו ונתוניו של ברהה. קפלר החזיק במשרה זו במשך 11 שנים, עד מותו של הקיסר רודולף השני. תקופה זו נחשבת לפורייה ביותר בחייו של קפלר.
ב-1 בינואר 1604 פרסם קפלר את ספרו: "Astronomiae Pars Optica" העוסק בתופעות אופטיות הנראות בתצפיות אסטרונומיות, בו תיאר את דעיכת עוצמת האור לפי היחס ההופכי של המרחק ממקור האור בריבוע, החזרת אור על ידי מראות ישרות וקמורות, פרלקסה ותופעות אופטיות נוספות. ספר זה נחשב לבסיס של האופטיקה המודרנית.
מאוחר יותר בשנת 1604, פרסם את ספרו: "De Stella Nova" ("הכוכב החדש"), בו קפלר מתייחס להתפוצצות הסופרנובה שארעה באותה שנה. בספר זה ניתח קפלר את הופעת הסופרנובה באופן מדעי, ונקט עמדה ספקנית כלפי הפירושים האסטרולוגיים שניתנו לה.
"האסטרונומיה החדשה"
ממוזער|הספר "האסטרונומיה החדשה"
מחקריו האסטרונומיים של קפלר, שהתחילו באנליזה של תנועת כוכב הלכת מאדים תחת הדרכתו של ברהה, הגיעו לשיא בספרו "האסטרונומיה החדשה", אשר כלל בתוכו את שני חוקי התנועה הראשונים מתוך שלושת החוקים שניסח.
תהליך זה של ניתוח תנועתו של מאדים ארך כשש שנים, בהן קפלר חישב קירובים רבים למסלולו של מאדים ורק לאחר מספר רב של ניסיונות כושלים, חישב ואימת שמסלולו של מאדים הוא מסלול אליפטי, כאשר השמש נמצאת באחד ממוקדי האליפסה. לאחר מכן, בזמן קצר, הצליח קפלר לאמת על פי נתוני התצפיות של ברהה שאף שאר כוכבי הלכת נעים במסלול אליפטי (החוק הראשון) ומקיימים את החוק השני. בסוף שנת 1605 סיים קפלר את כתיבת "האסטרונומיה החדשה", אך עקב סכסוכים על השימוש בתצפיות שברהה הוריש אחריו, פורסם הספר רק בשנת 1609.
עבודות נוספות
בשנת 1610 גילה גלילאו גליליי ארבעה ירחים המקיפים את כוכב הלכת צדק, בעזרת ההמצאה החדשה באותה תקופה - הטלסקופ. גילוי זה נתן משנה תוקף למודל ההליוצנטרי והיווה הוכחה שתנועה שאינה סביב כדור הארץ היא בגדר האפשר. גלילאו ביקש את דעתו של קפלר, שנחשב באותה תקופה לאסטרונום הבכיר באירופה. קפלר הגן על גילוייו של גלילאו ואף הציע מספר השערות על המשמעות של גילויים אלו, במאמר שפרסם.
בנוסף, החל קפלר לחקור את תכונותיו האופטיות של הטלסקופ. התוצאה הייתה ספר נוסף שפורסם בשנת 1611 בשם "הדיופטריה" - מדע שבירת האור על ידי עדשות. בספר זה הניח קפלר את היסודות התאורטיים לאופטיקה הגאומטרית ומשם את עקרונות פעולת הטלסקופ.
בשנת 1611 חיבר קפלר מאמר נוסף: "על פתית השלג המשושה", בחיבור זה גילה קפלר את מבנה המשושה של פתית השלג, מבנה אופטימלי - בעל השטח הגדול ביותר עם כמות החומר הקטנה ביותר. בחיבורו הרחיב קפלר את הנושא של בעיות אופטימיזציה ודן בבעיית הכיסוי: מהו הסידור הטוב ביותר של כדורים המאפשר את תפיסת הנפח הקטן ביותר? קפלר הגיע לסידור בצורת גביש קובייתי ממורכז פאה. קפלר לא הוכיח שסידור זה הוא הטוב ביותר האפשרי והבעיה נותרת פתוחה עד לשנת 1998 (השערת קפלר, ראו גם 23 הבעיות של הילברט).
תהפוכות פוליטיות ואישיות
בשנת 1611, המתח הדתי-פוליטי בפראג הגיע לשיא; הקיסר רודולף השני, שבריאותו התרופפה, נאלץ לוותר על כס המלכות לטובת אחיו, הקיסר מתיאס. קפלר הרגיש שעתידו בפראג לא בטוח והחל לחפש מקום אחר לעבוד ולחיות בו. מבין ההצעות הרבות שקיבל, בחר קפלר לקבל הצעה למשרה של מרצה למתמטיקה בעיר לינץ שבאוסטריה.
במקביל, שלושת ילדיו של קפלר חלו באבעבועות שחורות, בה חלה קפלר עצמו בילדותו. בנו פרדריק בן ה-6, נפטר מהמחלה. אשתו, שבריאותה הייתה רופפת, נפטרה זמן קצר לאחר מכן. קפלר נשאר בפראג עד למותו של הקיסר רודולף השני, בשנת 1612. הקיסר החדש, מתיאס, השאיר את קפלר בתפקידו, אך לא מנע ממנו לעזוב בסופו של דבר ללינץ.
שארית חייו (1630-1612)
השפעתו
רשימת כתביו
הוקרה והנצחה
מכתש על שמו על הירח ועל מאדים
האסטרואיד קפלר 1134 שהתגלה על ידי מקס וולף נקרא על שמו.
הרחוב בו נולד בעיר מינכן בגרמניה נקרא על שמו.
חללית האספקה האירופית, ATV-2, ששוגרה אל תחנת החלל הבינלאומית בפברואר 2011, נקראה על שמו.
ארכיטקטורה (2012) לסדרת מעבדים גרפיים של חברת NVIDIA, הנמצאת בליבם של כרטיסי GeForce 600, נקראה בשם Kepler.
טלסקופ החלל קפלר (Kepler space telescope) של נאס"א אשר הושק ב-07/03/2009 נקרא על שמו. באמצעותו התגלו אלפי מערכות כוכבי לכת שנקראו על שמו של קפלר, וביניהם; קפלר 22b, קפלר 452b, קפלר 11 ועוד.
להקת הקיי-פופ Kep1er נקראת על שמו.
לקריאה נוספת
קסטלר, יוהאנס קפלר, האיש ופעלו (מאנגלית: חיים בן-עמרם), תל אביב, הוצאת דביר, 1970.,
Raz Chen-Morris, Measuring shadows : Kepler's optics of invisibility, University Park, Pennsylvania : The Pennsylvania State University Press, 2016
Giora Hon. 1987. “On Kepler’s Awareness of the Problem of Experimental Error.” Annals of Science 44: 545–591
Bernard R. Goldstein and Giora Hon. 2005. “Kepler’s Move from Orbs to Orbits: Documenting a Revolutionary Scientific Concept.” Perspectives on Science 13: 74–111
קישורים חיצוניים
מקופרניקוס ועד יוחנן פאולוס ה-2, באתר סנונית
יוהנס קפלר באתר אנדריאה של אוניברסיטת ת"א
על הספר "סומניום" באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה
הערות שוליים
קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אסטרונומים גרמנים
קטגוריה:מיסטיקה הרמטית
קטגוריה:לותרנים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:מתמטיקאים גרמנים במאה ה-16
קטגוריה:מתמטיקאים גרמנים במאה ה-17
קטגוריה:כותבי לטינית בני העת החדשה
קטגוריה:ילידי 1571
קטגוריה:נפטרים ב-1630
קטגוריה:המהפכה הקופרניקאית
| 2024-10-09T14:35:38 |
מטרונום
|
ממוזער|שמאל|259x259px|מטרונוםמֶטְרוֹנוֹם, המכונה בעברית פַּעֲמָן, הוא מכשיר עזר לנגינת יצירות מוזיקליות ולאימון טכני, המורה על הקצב והמפעם בו יש לנגן את היצירה, וכך יכול לשמור המנגן על קצב אחיד של הנגינה.
תיאור
ממוזער|210x210 פיקסלים|מטרונום נע
המטרונום הוא למעשה מטוטלת המתנודדת סביב ציר קבוע. הוא מורכב משתי משקולות, אחת כבדה מהשנייה המחוברות ביניהן במוט מתכת. המשקולת הכבדה נמצאת בתחתית המוט, ובדרך כלל מוסתרת מהמשתמש. המשקולת השנייה נמצאת מעל הציר וניתנת להזזה. מרחקה מהציר קובע את הקצב בו יתנודד המטרונום. ככל שהמשקולת נמצאת גבוה יותר (כלומר רחוק יותר מהציר), זמן המחזור ארוך יותר. על המוט שעליו נעה המשקולת, מסומנות שנתות בהתאם לזמני המחזור השונים, כך שהמשתמש יכול להתאימו ליצירה אותה הוא מנגן.
המטרונום הוא מטוטלת מורכבת (מכונה גם מטוטלת פיזיקלית). כמו המטוטלת הפשוטה של גלילאו (מכונה גם מטוטלת מתמטית), זמן המחזור של המטרונום אינו תלוי בזווית הנטייה. בשונה מהמטוטלת הפשוטה, למטרונום שתי משקולות ועל כן זמן המחזור שלו תלוי ביחס והמרחק בין שתיהן.
היסטוריה
אף על פי שהתאוריה המסבירה את פעולתו של המטרונום הייתה ידועה כבר לניוטון בסוף המאה השבע עשרה, הומצא המכשיר עצמו רק כמאה שנים מאוחר יותר על ידי המוזיקאי ההולנדי דיטריך ניקולאוס וינקל .
בשנת 1784 המציא המלחין הצרפתי ז'אן באטיסט דאבו כרונומטר, שנועד לשמש כמטרונום והקדים בשנים רבות את המטרונום של מלצל. דאבו ציין בספרות את הקצב הרצוי לכל פרק בסימפוניות לתזמורת גדולה, אופוס 11 שלו, בתפקיד הכינור הראשון.
כיום נפוץ השימוש במטרונום אלקטרוני, שהוא קומפקטי ואמין יותר, אין צורך למתוח אותו, ויש בו פונקציות נוספות, למשל: חיבור לאוזניה, כיוון מקצבים, פעימה מודגשת והצגת המפעם באמצעות אור מהבהב וללא צליל.
שימושו אצל מלחינים
המלחין לודוויג ואן בטהובן שילב בפרק השני של הסימפוניה השמינית שלו פרודיה על המטרונום, ששוכלל אותו זמן בידי חברו, יוהאן נפומוק מלצל . המלחין ג'רג' ליגטי כתב את "פואמה סימפונית ל-100 מטרונומים".
גלריה
קישורים חיצוניים
מטרונום, באתר צלילוגיה
Online Metronome
הערות שוליים
קטגוריה:קצב
| 2023-11-07T14:16:50 |
גופים קרובי ארץ
|
ממוזער|250px|מעברו של האסטרואיד FH 2004 ליד כדור הארץ. הגוף השני שחולף הוא מטאור
גופים קרובי ארץ או עצמים קרובי ארץ (NEOs – Near Earth Objects) הם אסטרואידים ושביטים החולפים בחלל בסמיכות גבוהה יחסית לכדור הארץ.
מלבד כוכבי הלכת הגדולים, למערכת השמש שייכים גופים קטנים, כאלה שמכונים "כוכבי לכת מינוריים" (אסטרואידים) או שביטים שמקיפים את השמש. רוב מסלולי האסטרואידים נמצאים בחגורת האסטרואידים בין המסלולים של כוכבי הלכת מאדים וצדק, ואילו רוב השביטים נעים באזורים עוד יותר מרוחקים. אולם, מעטים מהגופים הזעירים האלה מתקרבים לכדור הארץ, לפעמים בצורה מסוכנת, ועלולים להתנגש בו. אלה הם העצמים הקרויים "גופים קרובי ארץ". לפני 65 מיליוני שנים גוף כזה, שגודלו היה כ-10 ק"מ, גרם להכחדת הדינוזאורים מעל פני כדור הארץ, יחד עם יצורים רבים אחרים על פי הסברה המקובלת. ברשומות האיגוד הבינלאומי לאסטרונומיה רשומים כיום למעלה מ-400,000 אסטרואידים, מהם כ-6,000 שמתקרבים מאוד לארץ. האפשרות להתנגשות של אחד מגופים אלה עם כדור הארץ, והסכנה לפגיעה מסיבית בחיי אדם וברכוש שיש בה, מוכרות למדענים ולממשלות במדינות שונות.
חקר וגילוי גופים קרובי ארץ
מומחים לאסטרואידים מסביב לעולם החלו לשכנע ממשלות רבות להקצות יותר משאבים בתוכניות לחקר אסטרואידים, בתוכניות הגנה ובמחקר בסיסי של שביטים ואסטרואידים. נאס"א עצמה תשקיע כ-3.5 מיליון דולר בכל שנה בחיפוש אחר אסטרואידים המסכנים את כדור הארץ. מחקר בסיסי של הרכב האסטרואידים יכלול משימות רובוטיות, תצפיות מטלסקופים קרקעיים ומחקרים תאורטיים.
בינתיים לא מוקצים כל תקציבים לחקר האפשרויות להסרת האיום אם יתגלה. לפני שהמדענים יוכלו לדעת כיצד לעשות זאת, יש צורך ביותר מידע אודות הפיזור של עצמים קרובים לכדור הארץ והרכבם.
החוקרים ממליצים לנאס"א להתמקד במטרות הבאות כדי להראות כיצד בני אדם ורובוטים יוכלו לעבוד ביחד על פני השטח של עצמים קטנים בחלל הקרוב לכדור הארץ:
להשיג ידע בסיסי על העצמים במערכת השמש
לשאוף להשיג הישגים טכניים שלא התאפשרו קודם לכן על עצמים בחלל הבינפלנטרי
להגן על כדור הארץ מאפשרות עתידית של התנגשות קטסטרופלית עם עצם מסוכן מן החלל.
מכיוון שפעילויות אלה יאפשרו טיסות מאוישות לחלל הבינפלנטרי, הם גם יוכלו לשמש כר לצבירת ניסיון טכני ורפואי להתנהגות בני אדם במרחקים כאלה, ואולי מטרה מאתגרת יותר תהיה משימה מאוישת למאדים.
חישובים אסטרונומיים של שיערוך מסלול של 2020 UL3 מצאו שב-14 בנובמבר 2089 הוא צפוי לחלוף קרוב כ-251 אלף קילומטרים מכדור הארץ, מרחק שיחד עם טווח השגיאה בחישוב מכניס את תסריט התנגשות עם כדו"א לאפשרי.
פרויקט סנטינל
מפאת מחסור בתקציב ציבורי, הקימה קבוצה של מדענים ואסטרונאוטים לשעבר את "קרן B612" , מוסד ללא כוונת רווח שמטרותיו הן לממן פעילות חיפוש וייזום פתרונות למניעת התנגשות של גופים קרובי ארץ. הקרן עסקה בעיקר בתוכנית לשיגור טלסקופ החלל "סנטינל" (זקיף) , שהיה אמור להיות הטלסקופ הראשון בחלל שמטרתו היחידה היא גילוי גופים עם פוטנציאל התנגשות.
הטלסקופ יועד להיות מוצב במסלול דמוי-נוגה, כך שהוא יימצא תמיד לפני כדור הארץ בסיבובו סביב השמש, וכך הוא יוכל לסרוק את כל האזור בחלל שממנו עתידים להגיע גופים במסלול התנגשות עם הארץ. במצב זה, רזולוציית הסריקה תהיה גבוהה, עם 90% סיכוי לגלות כל גוף שקוטרו לפחות 140 מטר. זהו הגודל הקטן ביותר מבין כל הפרויקטים שמיועדים למטרה זו. הטלסקופ היה מיועד להיות משוגר במהלך שנת 2018, אולם הפרויקט בוטל מחוסר תקציב.
בהתאם לקוטרו ולמהירותו הקווית של כדור הארץ, הוא עובר מרחק השווה לקוטרו בכל 425 שניות, שהן כ-7 דקות. על כן, מספיק להשהות או לקדם גוף הנמצא במסלול התנגשות במעט יותר מ-7 דקות, כדי למנוע מהגוף לחצות את מסלול הארץ, או אפילו להתקרב במידה שהוא יילכד בשדה הכבידה של הארץ. לצורך השהיה בסדר-גודל כזה, של גוף שפגיעתו צפויה בתוך כ-10 שנים, די בשינוי מהירות זעיר של כמיקרו-מטר בשניה. הדרכים המוצעות כדי לגרום שינוי מהירות כזה הן: התנגשות על ידי חללית, פיצוץ של מתקן גרעיני בסמוך לגוף (כדי להסיטו מהמסלול או כדי להאט אותו), פיצוץ בתוכו (כדי לפרק אותו לחתיכות קטנות שלא יתנגשו, או שיישרפו באטמוספירה), או משיכה של הגוף באמצעות חללית שתרחף לידו ללא מגע, במשך תקופה ארוכה - רעיון המכונה "טרקטור כבידה" . מדעני "סנטינל" העדיפו את הרעיון האחרון בעיקר מפני שהוא מתאים לטיפול בסכנות שאינן גוף יחיד, אלא אוסף של גופים קטנים המוחזקים יחד בכוח הכבידה.
מחקר בישראל
סוכנות החלל הישראלית בחרה באוניברסיטת תל אביב ובקבוצת מדענים מאנשי הסגל האקדמי שלה להקמה ולהפעלה של מרכז ידע לאומי על גופים קרובי ארץ. המרכז הוא שיתוף פעולה בין החוג לפיזיקה ואסטרונומיה, החוג לגיאופיזיקה ומדעים פלנטריים, ובית הספר לחינוך של האוניברסיטה. בראש המרכז עומד ד"ר נח ברוש, מנהל מצפה הכוכבים על שם וייז.
פעילות המרכז כוללת תצפיות אסטרונומיות לניטור עצמים חדשים ולמעקב אחר גופים ידועים, והסברה בקרב הנוער והקהל הרחב. המחקר המדעי במרכז מתבסס על תצפיות אסטרונומיות עם שני הטלסקופים של מצפה הכוכבים ע"ש וייז: הטלסקופ הוותיק, שקוטרו מטר אחד, וטלסקופ מודרני ואוטומטי, שקוטרו 46 ס"מ, שייעודו העיקרי חיפוש אסטרואידים ושביטים, מעקב אחריהם ולמידת תכונותיהם. במסגרת המחקר התגלו יותר מ-40 אסטרואידים על ידי מדעני המרכז, ולשניים מהם הוענקו שמות.
גוף דומה הוקם באופן וולונטרי על ידי מצפה הכוכבים הפרטי ברקת ביישוב מכבים שם מתבצע המחקר על ידי חוקרים מן הארץ והעולם באמצעות מערכת מיוחדת המאפשרת כיוון המכשירים לאסטרואידים דרך רשת האינטרנט. תוכנית נוספת קיימת גם באגודה הישראלית לאסטרונומיה. יושב ראש האגודה הקודם, אילן מנוליס, זכה לאסטרואיד על שמו.
ראו גם
אפופיס (אסטרואיד)
אסטרואידי אטן
אסטרואידי אפולו
חור מנעול כבידתי
ניסוי הסטת אסטרואיד כפול
קישורים חיצוניים
התוכנית הישראלית של "מגיני ארץ"
תוכנית חיפוש וניטור האסטרואידים במצפה הכוכבים במכבים
על האסטרואיד הקטן שפגע בסודאן ב-7 באוקטובר 2008. זוהי הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה זוהה אסטרואיד (גם אם קטן) לפני פגיעתו בכדור הארץ, ופגיעתו נצפתה ואושרה. מאתר האגודה הישראלית לאסטרונומיה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מערכת השמש
קטגוריה:אסטרואידים
קטגוריה:שביטים
קטגוריה:אסטרונומיה
| 2024-08-03T18:34:26 |
טלוויזיה
|
ממוזער|250px|אנטנה לקליטת שידורי טלוויזיה
ממוזער|250px|RCA 630-TS, מקלט טלוויזיה משנות הארבעים
ממוזער|250px|מקלט טלוויזיה משנות החמישים
ממוזער|שמאל|250px|מקלט טלוויזיה משנות החמישים
ממוזער|250px|מסך טלוויזיה 40 אינץ'
ממוזער|250px|מסכי טלוויזיה בחנות (2008)
טלוויזיה (מאנגלית: Television, קיצור מקובל באנגלית: TV (TeleVision)) היא אמצעי תקשורת טלקומוניקטיבי המשמש לשידור וקליטה של תמונות וצלילים. המונח "טלוויזיה" מקבל את משמעותו בהתאם למיקומו התחבירי והסמנטי, ויכול לשמש לציון שם המכשיר או שם הטכנולוגיה, כתיאור התוכן הטלוויזיוני וכתיאור הטלוויזיה כמדיום תקשורת המונים.
הטכנולוגיה עליה מבוססים שידורי הטלוויזיה הייתה קיימת כבר מראשית המאה העשרים, אך רק לאחר מלחמת העולם השנייה החל אמצעי התקשורת החדש לצבור תאוצה בקרב הציבור. בבסיסו, היה התהליך הטכנולוגי מבוסס על משדר טלוויזיה המשדר אותות רדיו (RF) הנושאים מידע חזותי וקולי, ועל מקלט טלוויזיה הקולט את האותות, מפענחם ומציגם בפני הצופה. במשך השנים, בעקבות חידושים ופיתוחים בתחום, נכנסו לשימוש רחב היקף גם טכנולוגיות נוספות כמו שידור הטלוויזיה בכבלים, שידורי הלוויין והטלוויזיה הדיגיטלית.
כבר מראשיתה של הטלוויזיה כאמצעי תקשורת ניתן היה להפיץ את שידוריה למרחק רב. בזכות מאפיינים אלו הפכה הטלוויזיה לאמצעי תקשורת פופולרי המאפשר צפייה המונית ומשותפת של קהל רחב ומגוון גאוגרפית – תכונה שהייתה באותה עת ייחודית רק לשידורי הרדיו. המדיום הטלוויזיוני אפשר לראשונה שידור של אירועים שונים בשידור חי, גם במראה וגם בצליל..
אטימולוגיה
השם "טלוויזיה" הוא צירוף המילה היוונית "Τηλε" – רחוק, והמילה הלטינית "Vision" – ראייה, ויחד: "לראות למרחוק". המקור העברי של השם "טלוויזיה" הוא מהאקדמיה ללשון העברית שחיברה את המילה מאנגלית עם סיומת "יה" על מנת לציין כי מדובר בשם עצם.
היסטוריה
ימין|ממוזער|250px|תבנית בדיקה טלוויזיונית
שמאל|ממוזער|250px|"ראש אינדיאני", תבנית הבדיקה הראשונה לכיול ציוד טלוויזיה, אותו הציגה RCA ב-1939
טלוויזיה מכנית
ב-1884 הציע פבליק גוטליב ניפקו את גלגל ניפקו, מודל לטלוויזיה המבוססת על רעיון הדיסקה המסתובבת (spinning disk) אך מודל זה הפך לישים טכנולוגית רק ב-1907. בין 1907 ל-1910 בנו בוריס רוזינג וולדימיר זבוריקין את המודל הראשון של טלוויזיה אלקטרומכנית. זבוריקין הגה את הרעיון להשתמש בשפופרת קרן קתודית והוא המציא את מצלמת הטלוויזיה הראשונה והכבלים, בעוד רוזינג המציא את צורתה של הטלוויזיה.
הטלוויזיה האנלוגית הראשונה הוצגה בלונדון ב-1924 על ידי ג'ון לוגי ביירד, ותוכנית הטלוויזיה הראשונה שהוצגה באמצעותו הייתה סרט אנימציה של פליקס החתול ב-30 באוקטובר 1925. הטכנולוגיה של ביירד אומצה על ידי ה-BBC ונשארה בשימוש עד שהוחלפה ב-1937 בטכנולוגיה אלקטרונית לחלוטין.
טלוויזיה אלקטרונית
הטלוויזיה האלקטרונית הראשונה הוצגה והומצאה על ידי פילו טיילור פארנסוורת' ב-1927.
שידור הטלוויזיה הראשון לטווח רחוק התרחש ב-7 באפריל 1927 בין וושינגטון לניו יורק.
ב-1930 גייס מנכ"ל RCA, דייוויד סארנוף, את ולדימיר זבוריקין, שהיה עד אז עובד ווסטינגהאוז על מנת להוביל את פיתוח תחום הטלוויזיה של RCA. לזבוריקין היו מספר פיתוחים בנושא כבר מ-1923 (המכשיר שלו נקרא "איקונוגרף"). עם זאת, פרנסוורת', שהציג פתרון לטלוויזיה אלקטרונית ב-1928, קיבל מסארנוף ב-1931 הצעה למכור את הפטנט שלו ל-RCA תמורת 100,000 דולר, ולהפוך לעובד RCA. הוא סירב ומאוחר יותר הצטרף לחברת פילקו. סארנוף הגיש תובענה למשרד האמריקאי לרישום פטנטים בטענה שיש לזקוף את הפטנט לטלוויזיה לזכותו של זבוריקין מ-RCA, שקדם לפרנסוורת' בפיתוח (אף שלא ביצע הדגמה מוצלחת שלו לפני שפרנסוורת' עשה כן). הדיונים נמשכו עד 1934 ובסופם זכה פרנסוורת' להכרה בפטנט שלו, ערעורים הפכו את ההחלטה על פיה עוד מספר פעמים עד שנקבעה החלטה סופית שחייבה את סארנוף לשלם לפרנסוורת' תמלוגים על המצאתו.
בתערוכה העולמית של ניו יורק (1939) הציגה RCA לראשונה לציבור טלוויזיה אלקטרונית (מקלט ושידור), בו שודרה תבנית הבדיקה "ראש אינדיאני", כמו כן שידרה NBC את טקס הפתיחה של התערוכה ל-200 מקלטי RCA באזור ניו יורק. במלחמת העולם השנייה הוסב תחום הטלוויזיה לפיתוח מכ"ם, אולם מיד עם תום המלחמה החלה RCA למכור מכשירי טלוויזיה לשוק הביתי.
גרמניה הנאצית הייתה חלוצה בשימוש רחב היקף בשידורי טלוויזיה (תחנת הטלוויזיה הממשלתית הייתה למעשה תחנת הטלוויזיה הראשונה בעולם ששידרה על בסיס קבוע עם לוח שידורים מתוכנן מראש) ועודדה מפעלים לייצר מכשירי טלוויזיה במחיר שווה לכל נפש. מספר חברות ייצרו את המקלט Volkfernseher, ששווק במחיר 650 רייכסמרק. שידורי הטלוויזיה שודרו לכל גרמניה, אך מכשירים פרטיים היו בעיקר בברלין, בשאר המדינה ובארצות הכבושות הוקמו אולמות לצפייה בשידורי הטלוויזיה. בספטמבר 1942 הוקם משדר של הטלוויזיה הגרמנית בראש מגדל אייפל.
טלוויזיה בצבעים
בשידורי טלוויזיה אנלוגיים חלוקת התמונה לאזורים מתבצעת באופן של חלוקת המידה האנכית של התמונה לכמה מאות קווים אשר כל אחד מהם נסרק ברצף אחד לכל אורכו, על ידי מצלמת הטלוויזיה. מכל קו כזה מפיקה מצלמת הטלוויזיה אות חשמלי משתנה אשר השינויים בעוצמתו מבטאים את שינויי הבהירות לאורך קו התמונה המצולמת המיוצג באמצעותו. רצף של כמה מאות קווים כאלה מייצגים את התמונה כולה, ומצלמת הטלוויזיה חוזרת על פעולת הסריקה הזו כ-25 פעמים בכל שנייה.
כאשר מסתפקים בשידור התמונה בשחור-לבן, יש להמיר לאות חשמלי רק את מידת הבהירות הכללית של כל אזור. בשידור בצבע, יש להמיר בנפרד את הבהירות היחסית של כל אחד משלושת צבעי היסוד (אדום, ירוק, כחול) לשלושה אותות חשמליים נפרדים.
איכות התמונה נקבעת על ידי שלושה גורמים:
בהירות – זוהי עוצמת ההארה הממוצעת של התמונה
ניגודיות (קונטרסט) – זהו היחס בין הבהירות המרבית לבהירות המזערית של רכיבי התמונה
רזולוציה – זהו מספר הרכיבים המרכיבים את התמונה על המסך
מידת ההבחנה של תמונה בכיוון האנכי היא המספר המרבי של רכיבי התמונה, בהם ניתן להבחין לאורך קו אנכי של המסך. מידת ההבחנה של התמונה בכיוון האופקי, היא המספר המרבי של רכיבי התמונה בהם ניתן להבחין לאורך קו אופקי של המסך.
ב-1945 הציגה CBS טלוויזיה צבעונית לאישור ה-FCC. שיטת השידור של CBS לא נקלטה במכשירי RCA ולו הייתה מתקבלת, הייתה מחייבת את הצרכנים להיפטר ממכשירי הטלוויזיה של RCA שברשותם ולרכוש אחרים. סארנוף פעל בשתי חזיתות, מחד הוא ניסה לבלום החלטה לטובת CBS ב-FCC ומאידך האיץ במהנדסיו לפתח שיטת טלוויזיה צבעונית אלקטרונית עדיפה. אף על פי שב-1950 (לאחר שסארנוף הצליח לעכב את ההחלטה מספיק) אישרה ה-FCC את הטלוויזיה של CBS, בידי RCA היה כבר פתרון מתחרה עדיף (שהיה הבסיס לתקן NTSC).
ב-1963 פיתח מהנדס חברת טלפונקן, ולטר ברוש (Walter Bruch), את שיטת שידור הטלוויזיה PAL, הנפוצה ברוב מדינות העולם.
טלוויזיה דיגיטלית
המהפכה הדיגיטלית בשידורי הטלוויזיה הביאה לכך שכל התהליך מהצילום, אל האחסון, ההפצה ועד לצפייה מבוצע באופן דיגיטלי. השידור הקרקעי, הלווייני, ההפצה בכבלים או באינטרנט מבוצעות בתקנים דיגיטליים שונים ומפוענחת על ידי הממיר. מסכי ה-CRT האנלוגיים הוחלפו במסכי LCD מתקדמים, ופלזמה דיגיטליים ושטוחים. למסכים אלה ממשקים כמו HDMI שמתאימים להצגת מדיה דיגיטלית, תכנים מהמחשב וגם תצוגה של תמונה בהבחנה גבוהה (HDTV). במקביל, נכנסים לסלון מחשבים וקופסאות הצגת מדיה כמו HTPC כמוצרים משלימים והטלוויזיה הופכת למרכז בידורי שבאמצעותו ניתן להפעיל גם משחקי מחשב ותכני וידאו באתרים כדוגמה יוטיוב. כחלק ממהפכת התלכדות המדיה ניתן לצפות בשידורי הטלוויזיה גם בטלפונים חכמים ואילו טלוויזיות חכמות מציגות תכנים מהאינטרנט.
טכנולוגיה
אופן הפעולה
ימין|ממוזער|250px|יצירת תמונה על ידי שזירה
יכולת המוח להבחין בשינויים קטנים בין תמונות המתחלפות במהירות היא מוגבלת, ולמעשה תאי הראייה בעין ממשיכים להעביר למוח תמונה מסוימת זמן מה לאחר שהתמונה השתנתה. לכן, אדם הצופה ברצף של תמונות נייחות יתפוס אותם כתמונה נעה, בדומה למתרחש בסרט קולנוע. אשליה זו מקושרת לתופעת ההתמשכות של הזיכרון החושי. אשליית התנועה מתחילה בדרך כלל בקצב החלפת תמונות של 16–18 פעמים בשנייה. בשיטות השידור השונות משתמשים בקצב החלפת תמונות גבוה יותר מיכולתה של העין, על מנת להבטיח שידור איכותי.
כל תמונה מורכבת מפרטים רבים הנבדלים זה מזה בצורתם, בצבעם ובמידת בהירותם. על מנת שניתן יהיה להעביר את המידע שבתמונה ולשדרו, מבטאים את פרטי התמונה באמצעות אותות חשמליים. על מנת לעשות זאת באופן שיטתי ורציף, מחלקים את שטח התמונה לאזורים קטנים והופכים את המידע שבכל אזור לאות חשמלי שעוצמתו מבטאת את נתוני אותו אזור.
ככל שמחלקים את התמונה לאזורים קטנים יותר כן ניתן לדייק יותר בהמרת כל פרטיה אל האותות החשמליים המייצגים אותה. לדוגמה, אם שני פרטים סמוכים בתמונה השונים בבהירותם ייכללו באותו אזור, הם יבוטאו באמצעות אות חשמלי משותף לשניהם, ולא ניתן יהיה לבטא את הייחוד שבכל אחד מהם. לעומת זאת אם השטח הכולל אותם יחולק לשני אזורים, כל אחד מהפרטים יוצג באמצעות אות חשמלי נפרד המבטא את הייחוד שבו. למעשה, אין צורך בחלוקה לאזורים רבים מאוד, שכן גם כאן האיכות מוגבלת על ידי כושר ההפרדה של העין האנושית.
שיטות שידור
בתחנת השידור מצלמת הטלוויזיה מצלמת את התוכנית, ומפיקה אות חשמלי היחסי לעוצמת התאורה של כל אחד מאזורי התמונה. רשם הקול מקליט את הקולות. אותות התמונה והקול מועברים אל חדר הבקרה וניתוב התמונה. המשדר מבצע אפנון של אות הטלוויזיה.
מכוון שתדר זרם החילופין ברשת החשמל בישראל (ובאירופה) הוא 50 הרץ, שידורי הטלוויזיה בשיטה האנלוגית משתמשים ב-25 מסגרות בשנייה. שיטת שידור זו נקראת PAL. כדי למנוע ריצוד הגורם להתעייפות מהירה של העין, מעבירים כל תמונה לשני שדות ומשדרים 50 שדות בשנייה, דבר המבטיח צפייה נוחה וחלקה יותר ללא ריצוד. שיטת השידור האנלוגית בארצות הברית משדרת 60 שדות בשנייה שהם למעשה 30 מסגרות בשנייה, משום שתדר זרם החשמל שם הוא 60 הרץ. שיטת שידור זו נקראת NTSC.
בנוסף, קיימת שיטת שידור נוספת הנקראת SECAM.
אחד מהמרכיבים של שיטות השידור האנלוגיות הוא האפנון. זהו תהליך בו מרכיבים את אות הטלוויזיה על גבי גל נושא בעל תדירות המיוחדת לערוץ המשדר. תדר הגל הנושא גבוה בהרבה מקצב השינוי המרבי של אות הטלוויזיה הבסיסי, והוא מאפשר שידור לטווחים ארוכים והבחנה בין ערוצי שידור שונים המשדרים בו זמנית.
שידורי הטלוויזיה מועברים באמצעות ערוצי תקשורת שונים, המוצגים כאן לפי סדר התפתחותם:
שידורי טלוויזיה בתחנות ממסר: השידורים מועברים מתחנת השידור ומתחנות הממסר באוויר, באמצעות אותות רדיו, ואנטנה ביתית קולטת את השידורים.
טלוויזיה בכבלים: שידורי הטלוויזיה מועברים באמצעות כבלים, בדרך כלל תת-קרקעיים.
שידורי טלוויזיה בלוויין: שידורי הטלוויזיה מועברים ממרכז השידור אל לוויין בחלל וצלחת קליטת לוויין קולטת את שידוריה.
שידורי טלוויזיה באינטרנט.
אם בתחילת דרכה, הטלוויזיה שודרה בשיטות שידור אנלוגיות, הרי שכיום יש נטייה לעבור לשיטות שידור דיגיטליות (כגון DTT ו-DVB על צורותיו). בעקבות תפוצת השידור הדיגיטלי, מדינות וגופי שידור רבים מבצעים תהליכים של הפסקת השידור בשיטות האנלוגיות. כמו כן, יחד עם השידור הדיגיטלי חלו גם שיפורים באיכות האות המשודר, וכיום נפוץ השימוש באותות באיכות HDTV, ונבחן השימוש באיכות Ultra HDTV.
מקלט הטלוויזיה
ימין|ממוזער|250px|מקלט טלוויזיה
טלוויזיות כוללות בדרך כלל רכיבים גם לקליטת השידור וגם להצגתו, ומכאן השם מקלט הטלוויזיה (מקלט – מכשיר הקולט אותות רדיו הנושאים מידע ומפענחם). עם זאת, עקב רצונן של חברות ההפצה של השידורים לגבות מנוי חודשי, הן משכירות מכשיר נוסף שנקרא ממיר ובו מבוצע פענוח של שידור מוצפן. מקלט הטלוויזיה עבר התפתחויות ושינויים במשך השנים. המקלט המודרני מורכב מהחלקים הבאים:
בורר ערוצים (מכוון או טיונר) או ממיר (אנלוגי או דיגיטלי).
מנורת מסך, או שפופרת קרן קתודית-CRT, או מסך גבישי LCD, או מסך בעל תצוגת פלזמה או מסך בטכנולוגית דיודה פולטת אור (LED display) (נפוץ בעיקר במסכי ענק לפרסום, להופעות חיות או לאצטדיונים) או מסך חומר אורגני (OLED).
רמקול.
מעגלים אלקטרוניים.
היבטים חברתיים ותרבותיים
התוכן המשודר, עיצוב הדימויים,. סוגות התוכניות,. תיווך אירועים שונים "בזמן אמת" לציבור,. ואף יצירת אירועים חברתיים ותרבותיים יש מאין. ("אירועי מדיה") – הניחו את התשתית לחוקרי תקשורת וחברה לעסוק בהשפעתה של הטלוויזיה על החברה והתרבות. הטלוויזיה כאמצעי תקשורת המונים וויזואלי, חד כיווני, דומיננטי ופופולרי (בייחוד בחברות המערביות) נחשבת לבעלת תפקיד משמעותי בתהליכי חיברות או בהבניית המציאות.
השפעה פסיכולוגית
האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים ממליצה להגביל את צפיית הילדים בטלוויזיה לפחות משעתיים ביום. מחקר שבדק את ההשפעה ארוכת הטווח של צפייה בטלוויזיה בגיל צעיר, מצא מתאם הפוך בין כמות הצפייה בטלוויזיה בגיל שנתיים, להצלחה בחשבון, מקובלות חברתית בכיתה, פעילות גופנית ומשקל גוף נכון, בגיל 10.
השפעה חברתית
אלימות בקרב בני נוער
מחקרים רבים מצאו כי ישנו מתאם גבוה בין צפייה בטלוויזיה לבין עלייה באלימות בקרב בני הנוער. יתר על כן, נמצא כי לא כל בני הנוער מושפעים באותה מידה מצפייה בתשדירים אלימים ויש מי שלא מושפעים בכלל.
תוכניות ריאליטי מסוימות כגון האח הגדול, המירוץ למיליון ועוד מובילות ומעודדות תחרותיות בין הצופים בהן.
ההשפעות של צפייה בתכנים אלימים נמשכות לאורך זמן.
צפייה בתכנים אלימים אינה הגורם המרכזי לעלייה באלימות. ישנם עוד גורמים אחרים המסייעים להתנהגות אלימה עקב הצפייה בתכנים אלימים; רקע כלכלי קשה, מצב חברתי מסובך, דימוי עצמי נמוך וחשיפה לאלימות במשפחה, הן פיזית והן רגשית.
השפעה על פוליטיקה
השפעה חברתית משמעותית המיוחסת לטלוויזיה היא שינוי התרבות הפוליטית, בייחוד לאחר עימות הבחירות הטלוויזיוני הראשון בין המועמדים לנשיאות ארצות הברית, ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון, בשנת 1960.. ארגון האומות המאוחדות קבע את תאריך ה-21 בנובמבר כיום הטלוויזיה העולמי, לציון השפעתה של הטלוויזיה.
טבעה המהיר של הטלוויזיה דורש מפוליטקאים בעידן "התקשורת החדשה" לתמצת את נאומיהם ל"סאונד בייטס" – משפטים שיתאימו לפיסות מידע קצרות וקצובות של מהדורות החדשות. הפוליטיקאים נדרשים לספק לתקשורת משפטים אשר מושכים את תשומת הלב, מעבירים מסר מעניין ומשקפים את האג'נדה שלהם. מידת הסיקור שפוליטיקאי יזכה בה תלויה בעמידתו בדרישות התקשורת.
התמונה המוצגת בתקשורת מעצבת את התייחסותם של המצביעים למועמדים ואת ההחלטות הפוליטיות שלהם. כיום, הטלוויזיה דורשת מפוליטיקאים רבים ל"עבור מסך", טרם יהגו את דעותיהם, ויציגו עמדתם כלפי מפלגה זו או אחרת.
כאשר ניתנת לציבור המצביעים גישה ישירה למועמדים, מצמצמת הטלוויזיה את תפקיד המפלגה בתהליך בחירתם של מועמדים מרכזיים. בתוך המגמה הכוללת של התמקדות הפוליטיקה באישיות המועמד המתעצמת בשנים האחרונות, מאיצה הטלוויזיה את המיקוד של הגוף הבוחר באישים העומדים לבחירה, הרבה יותר מאשר בסוגיות המפלגתיות הקשורות במדיניות ובמצע.
המיומנות התקשורתית לה נדרשים הפוליטיקאים מסייעת להם להיבחר, להגשים את מדיניותם, ולשרוד בשלטון. ניצול נכון של הטלוויזיה ובניית הופעות טלוויזיוניות שבהן תדמיתם, המסר שלהם והסיטואציה, יועברו כך שיפעלו לטובתם מהווים יתרון.
הטלוויזיה שינתה גם את אופני התקשורת הפוליטית בזמן בחירות. המסרים קצרים הרבה יותר מבעבר. נאום בחירות של שעה או שעתיים שאפיין את השיח הפוליטי של המאה ה-19 פינה את מקומו לתשדירים של 30 שניות ולסאונד בייטס של 10 שניות בתקשורת המשודרת. באופן גדל והולך הקהל העומד מול הפוליטיקאי אינו אלא הצופה המתבונן ושומע קטע קצרצר של הנאום בחדשות.
השפעה תרבותית
הזמר והיוצר מאיר אריאל ביקר בחריפות את המכשיר וטען שהוא בעל השפעה הרסנית על האדם, במובן של אובדן השיפוט והביקורתיות:
ראו גם
יום הטלוויזיה העולמי
טלוויזיה בישראל
הכפר הגלובלי
תקשורת המונים
קישורים חיצוניים
.
.
.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טכנולוגיה תקשורתית
קטגוריה:מכשירי חשמל ביתיים
קטגוריה:שיטות טלקומוניקציה
קטגוריה:מכשירי אלקטרוניקה בידורית
קטגוריה:בידור
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: המצאות
קטגוריה:אמצעי תקשורת
| 2024-08-13T19:18:29 |
מטאפיסיקה (אריסטו)
|
מטאפיזיקה (מיוונית: τὰ μετὰ τὰ φυσικά - מה שאחרי הטבע) הוא אחת היצירות הפילוסופיות החשובות של אריסטו, הכוללת 14 ספרים. השם ניתן לספר על ידי עורכיו שמיקמו אותו אחרי הספר העוסק בפיזיקה, כלומר עולם הטבע, או סברו שסדר הלימודים צריך להיות אחרי לימוד הספרים העוסקים בפיזיקה. אריסטו עצמו משתמש במושג "פילוסופיה ראשונה".
החיבור דן במגוון נושאים כמו: תורת היש, חומר וצורה, סיבתיות, מתמטיקה והעצם הראשון. רוב הנושאים הללו מרכיבים את התחום הפילוסופי שנקרא מאז ועד היום מטאפיזיקה.
מבנה
החיבור "מטאפיזיקה" איננו רק סיכום הרצאות שנעשה על ידי תלמידים, כמו ספרים אחרים של אריסטו, אלא גם איננו למעשה ספר אחד. הוא מורכב מסיכומים וטיוטות שונות שחוברו יחד מאוחר יותר. החיבור כולל 14 ספרים שמכונים לעיתים על פי סדר האותיות היווניות, ולפעמים לפי מספר. הספר השני (אלפא קטנה) לפעמים איננו ממוספר וכך מגיעים רק עד ספר 13ח"י רות נהג לפי השיטה שאיננה מביאה בחשבון את "אלפא קטנה", ולכן בתרגומו לעברית ספר למבדא נקרא "ספר י"א" ולא י"ב.:
ספר ראשון או אלפא - כולל מבוא למטאפיזיקה, שכולל את הגדרת הנושא וסקירה של האסכולות הפילוסופיות עד לימיו. לסקירה זו יש חשיבות גדולה להכרת רעיונותיהם של הפילוסופים הקדם סוקרטיים.
ספר שני או אלפא קטנה - מבוא כללי ללימוד פילוסופיה, ודיון באי האפשרות של סיבתיות אינסופית. הספר איננו מחובר למה שלפניו ואחריו, והוכנס אל תוך הרצף מאוחר יותר.
ספר שלישי או בטא - מפרט את רשימת האפוריות, סתירות ופרדוקסים פילוסופיים שהמטאפיזיקה צריכה להתמודד איתן. ספר זה הוא המשך ישיר של ספר אלפא.
ספר רביעי או גמא - מגדיר את נושא המטאפיזיקה ומגן על קיומה כנושא נפרד, וכן מבסס את עקרון הסתירה ועקרון השלישי הנמנע.
ספר חמישי או דלתא - לקסיקון של מושגים פילוסופיים בסיסיים, לא כולם קשורים למטאפיזיקה. גם ספר זה איננו חלק מן הרצף המקורי, והוכנס אחר כך.
ספר שישי או אפסילון - ממשיך את הדיון בספר גאמא על נושא המטאפיזיקה, ומנמק מדוע כמדע תאורטי העוסק ביש הכללי היא עליונה על שאר המדעים.
הספרים 7-9 נחשבים יחידה אחת, שהיא עיקר שיטתו של אריסטו בתחום המטאפיזיקה:
ספר שביעי או זטא - עוסק באופן הבסיסי של קיום - העצם, ובוחן דרכים שונות להבין אותו.
ספר שמיני או אטא - מסכם את הדיון בספר הקודם ומוסיף הערות ודיונים משניים.
ספר תשיעי או תטא - מחלק את הישים לכאלה שקיימים בכוח ובפועל, ומבאר את משמעות ההבחנה.
הספרים הבאים עוסקים ברובם בנושאים ספציפיים הקשורים במטאפיזיקה:
ספר עשירי או יוטא - אחדות וריבוי, זהות והבדל. כנראה מקומו המקורי בסוף סדרת ההרצאות.
ספר אחד עשר או קפא - גרסאות אלטרנטיביות לקטעים מספרים אחרים במטאפיזיקה. גם ספר זה הוכנס בשלב מאוחר יותר.
ספר שנים עשר או למבדא - ממשיך את הדיון על הישים ועל העקרונות הראשוניים ומגיע לשיאה של המטאפיזיקה: הסיבה הראשונה, או המניע הבלתי מונע.
ספרים 13-14 או מו ונו - עוסקים בכמה נושאים, ביניהם ביקורת על תורת האידיאות של אפלטון, ומתמטיקה.
רעיונות
המטאפיזיקה עוסקת במאפיינים המשותפים לכל מה שקיים בעולם ומנסה להגדיר אותם.
מושגים עיקריים במטאפיזיקה של אריסטו:
תנועה: אולי המושג המרכזי ביותר במטאפיזיקה של אריסטו הוא השינוי, או התנועה. אריסטו דן בסוגים שונים של תנועה, אשר התנועה המקומית (תנועה ממקום למקום) היא רק אחת מהם. למעשה, עבור אריסטו, כל שינוי הוא תנועה, יציאה מן הכוח אל הפועל.
כוח ופועל (ביוונית, דינאמיס ואנרגיה; בלטינית, פוטנציה ואקטואליטס): כל תנועה היא למעשה מעבר ממצב למצב. אולם אין מדובר במעבר בין שני מצבים סתם. כך, למשל, תנועה איננה יכולה להיות מעבר מיובש לחמימות, אלא מקרירות לחמימות או מיובש ללחות. כלומר, התנועה חייבת להיות בין שני מצבים מנוגדים. כמו כן, לא כל דבר יכול לעבור כל תנועה: על התכונה שתבוא לידי ביטוי בעצם בסופה של התנועה, באופן אקטואלי, להיות קיימת בדבר באופן פוטנציאלי. כך, למשל, אפרוח אינו יכול להפוך להיות אדם, משום שאינו אדם בפוטנציה, אלא תרנגול.
חומר וצורה: (הכינוי הלועזי לתיאוריה זו: Hylomorphism) - כל דבר ניתן לאנליזה לשני מרכיבים אלו, אשר חיבורם יחד נותן לנו את הדבר עצמו. הצורה איננה המראה החיצוני של הדבר אלא היא מושג מופשט, המאפיין הכללי של הדבר, המגדיר את מהותו ואת הפונקציונליות שלו, בעוד החומר הוא המאפיין הפרטי שלו, המבדיל אותו מדברים אחרים בחלל ובזמן. כמובן, שלא ניתן למצוא בטבע חומר ללא צורה, או צורה ללא חומר. כך למשל שולחן יכול להיות מחומרים שונים: עץ, מתכת, פלסטיק אבל צורתו תהיה שולחן, מתקן מוגבה שמניחים עליו דברים לתועלתו של האדם. אף שמדובר בחומרים שונים לכולם יש את אותה צורה. כמו כן, מדובר במונחים יחסיים. כך, למשל, השולחן שעליו ניצב המחשב שלי עשוי מסה מסוימת של עץ, אשר לובשת צורת שולחן; על אותה מסת עץ מסוימת ניתן לומר שהיא מורכבת מיסודות מסוימים (נניח, פחמן וחמצן, או אוויר מים ועפר) הלובשים צורת עץ. היחסיות מתבטאת גם בכך, שהחומר אינו חייב להיות בהכרח חומר, אלא מדובר במצע לצורה. הוא יכול להיות בהקשר אחד צורה לחומר שמתחתיו ובהקשר אחר חומר לצורה מעליו. בהקשר של עיבור והריון אריסטו סבר כי האישה מספקת לוולד את החומר הגולמי, ואילו הגבר בזרע שלו מספק לו את הצורה האנושית, שהופכת אותו להיות מוגדר כאדם.
תכליתיות: אב הטיפוס של התנועה האריסטוטלית היא פעולתו של אומן, המוציא מן הכוח אל הפועל תכלית הנמצאת ברוחו. תהליכי היציאה מן הכוח אל הפועל הם בעלי אופי תכליתי. קיומו של העץ הבוגר מסביר את התהליכים השונים והשלבים השונים שהעץ עובר במשך צמיחתו. שוב, מדובר באנליזה יחסית, כך שייתכן ותכלית אחת תהא אמצעי בלבד בדרך להגשמת תכלית אחרת.
הסבר שלם, על פי המטאפיזיקה של אריסטו, יהיה מורכב מארבעה יסודות, או סיבות:
חומר - כך, למשל, הטריטוריה והעם הם חומר המדינה;
צורה - החוקה היא צורת המדינה;
סיבה פועלת - המחוקק, מייסד המדינה, הוא סיבתה הפועלת;
סיבה תכליתית - אפשרות החיים הטובים היא תכליתה של המדינה, על פי אריסטו.
פרשנות ומחקר
ה"מטאפיזיקה" זכתה לפירושים כבר בעת העתיקה, החל מאלכסנדר מאפרודיסיאס סביב 200 לספירה. בהמשך כתבו סיריאנוס (סביב 400 לספירה) ואסקלפיוס מטרלה (במאה ה-6) פירושים שניסו להתאים אותו לגישתם הניאופלטונית.
בעולם האיסלמי הפילוסופיה של אריסטו זכתה להשפעה גדולה, וכבר במאה ה-10 כתב אל פאראבי פירוש למטאפיזיקה (שלא שרד). אבן רושד (המאה ה-12) כתב פירוש על כל ספרי אריסטו כמעט, וזכה לתואר "המפרש".
הספר תורגם ללטינית במאה ה-13 וזכה לפירושים של כמה פילוסופים נוצרים, בראשם תומאס אקווינס.
ביקורת טקסטואלית
במאה ה-19 התחילו לנתח את הטקסט של היצירה ודרכי היווצרותו. הבחינו בחוסר סדר, חזרות וחלקים שאינם קשורים לרצף הדברים, וכך הגיעו למסקנה שמדובר באוסף של חיבורים שונים שקובצו יחד.
התפיסה המקובלת של היווצרות המטאפיזיקה לאריסטו, נשענת על שתי מהדורות שיצאו במהלך המאה ה-20, בידי דייוויד רוס(1924) וורנר ייגר (1957). בעקבות מחקריהם מקובל שהרצף העיקרי של החיבור כולל את ספרים 1, 3-4, 6-10, 13-14 - אם כי גם זה איננו חיבור אחד, אלא עריכה מתוך סיכומים ורשימות. שאר הספרים שולבו בעריכה בשלב מאוחר יותר.
תרגומים לעברית
המטאפיזיקה: ספר א, תורגם בידי חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס
המטפיזיקה: ספר דלתא על המונחים המשמשים במובנים רבים, תורגם בידי מרסל דיבואה ואביטל וולמן, הוצאת מאגנס.
הנספחות למסות על הטבע: מטאפיזיקה ז-ט, תורגם בידי חנה וחיים רוזן, הוצאת מאגנס.
המטפיזיקה / ספר יא, תורגם בידי חיים יהודה רות, הוצאת מאגנס.
ראו גם
האתיקה של אריסטו
סיבתיות
לקריאה נוספת
מרסל דיבואה, תולדות הפילוסופיה העתיקה מתאלס עד אריסטו, חלק ג: אריסטו, אקדמון תשל"ח.
קישורים חיצוניים
Joe Sachs, Aristotle: Metaphysics in the Internet Encyclopedia of Philosophy
Cohen, S. Marc. "Aristotle's Metaphysics". In Zalta, Edward N. (ed.). Stanford Encyclopedia of Philosophy
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מטאפיזיקה
קטגוריה:חיבורים פילוסופיים
קטגוריה:חיבורים אסתטיים
קטגוריה:אריסטו
| 2024-08-01T12:07:02 |
מיתולוגיה
|
שמאל|ממוזער|150px|האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית
מיתולוגיה מתייחסת בדרך כלל לאוסף של מיתוסים הקשורים במסורות הקדומות של קבוצת אנשים, עם או תרבות מסוימת, ועוסקים בעיקר בעלילותיהם של אלים וגיבורים.
התפתחות המיתוס
המיתוס הוא בדרך כלל סיפור המהווה חלק ממסורתה התרבותית של קבוצת אנוש מסוימת, ולעיתים מופץ גם בין תרבויות. לרוב הוא עוסק בנושאים שההסבר להם טרם נמצא, בשעתו, ועל כן מיתוסים רבים בתרבויות העולם נוגעים לסיפורי בריאה, למבול ולמחזורי העונות בטבע. אף שהסיפור המיתי אינו בהכרח מקודש, לעיתים קרובות ניתן למצוא בו ישויות על-טבעיות.
תחום הפולקלוריזם (חקר סיפורים פשוטים ומיתוסים) מייחס למיתוס חשיבות רבה על רקע תפקידו בתרבות שממנה בא.
הקשר לדת
רוב הדתות כוללות מיתולוגיות, וניתן למצוא כמה וכמה מיתולוגיות המשותפות ליותר מדת אחת.
בהקשר הדתי, מיתולוגיה היא לרוב
אמונה או דת שקמה בתרבויות עתיקות בעלות מערכות אמונה שונות או נכחדות (כגון פוליתאיזם, אמונות פגניות).
ייצוגה הסמלי של הדת ומערכת האמונה שלה.
לגבי המיתולוגיה בדת ישנם כמה תפיסות:
המיתולוגיה היא אמיתית ונושאת מסרים ואמיתות דתיות. ולעיתים בני אדם לא מודעים לאירועיה.
הדת היא אמיתית והמיתולוגיה משרתת ומייצגת אותה בצורה שבני אדם מסוגלים להבין.
מיתולוגיות מפורסמות
המיתולוגיה היוונית
המיתולוגיה היוונית מתחילה מלידתו של אורנוס, אל השמיים מגאיה, אלת הארץ. אורנוס וגאיה הולידו את הטיטאנים, ובין היתר את כרונוס, (אל הזמן) האחרון שנולד. בעצת גאיה, כרונוס מסרס את אביו, שאילץ את גאיה להותיר את ילדיה בחיקה. מעשה זה מסמל את היפרדות השמיים מהארץ. כרונוס נישא לריאה אחותו, והוליד ילדים, אשר להוציא את זאוס, הוא אכל עם לידתם. זאוס הוריד את כרונוס מכס השלטון, ואילץ אותו להחזיר את הילדים שאותם הוא בלע. בעזרת האלים הצעירים יותר, זאוס ניהל מלחמה נגד הטיטאנים הזקנים, ניצח אותם והתמנה לאל עליון. בניו של כרונוס חילקו ביניהם את השלטון: זאוס קיבל את השמיים, פוסיידון את הים והאדס את השאול. זאוס קבע את כס מלכותו בהר אולימפוס ומלך לצד אשתו הרה. משפחת האלים הלכה והתרחבה והמיתוסים למעשה מתארים את יחסיהם הסוערים.
בין המיתוסים המפורסמים נמנים מעליו של הרקולס, בנו של האל זאוס ובת התמותה אלקמנה. כבר בלידתו, הרקולס חונק שני נחשים שהרה הקנאית שלחה כדי להורגו. במהלך חייו הרקלס ביצע מעללים רבים, וביניהם 'תריסר המלאכות' אשר בין המפורסמות ניתן למנות את ניקיון אורוות אוגיאס, והירידה לשאול. הרקלס קיבל מעמד של אל במיתולוגיה הרומית, בשם של הרקולס. גבורתו של הרקולס זכתה לחיקוי מצד רעו תסאוס. גיבור אתונאי זה הרג בכרתים את המינוטאורוס. הוא הצליח לצאת מהמבוך בעזרת 'חוטה של אריאדנה'. בעזרתו של הרקולס, הוא ניצח את האמזונות, שבט הנשים הלוחמות. מעבר לאלי האולימפוס, המיתולוגיה עשירה בדמויות, ובין היתר פרסאוס ויאסון, אשר היו גיבורי על. דמות מעניינת היא דיוניסוס, אל היין ואורפיאוס שניגן בלירה, אשר עומדים ביסוד של זרמים מיסטיים.
המיתולוגיה הרומית
המיתולוגיה הרומית מקבילה בעיקרה למיתולוגיה היוונית, אבל יש לה מיתוסים משלה, למשל סיפורו של איניאס, בנה של ונוס שברח ממלחמת טרויה ועבר תלאות רבות (כמסופר באיניאדה) ונלחם במלחמה קשה בחצי האי האפניני (כיום איטליה) עד שהגיע ייסד את אלבה לונגה, העיר ממנה יצאו רמוס ורומולוס, מייסדי רומא.
סיפורם של רמוס ורומולוס, שהושלכו לנהר הטיבר בידי חיילים על פי פקודתו של המלך אמוליוס ונאספו על ידי האלה הזאבה לופה וגודלו על ידה. בסוף, שני האחים האלה הקימו את רומא.
האלים האחראים על הבתים במיתולוגיה הרומית היו הלארס.
המיתולוגיה הנורדית
המיתולוגיה הנורדית הייתה המיתולוגיה בה האמינו הנורדים, הידועים יותר בשם ויקינגים. במיתולוגיה הנורדית היו בעבר סיפורים רבים, אך ההשתלטות הנוצרית על האזור גרמה להיעלמות רוב הסיפורים. הסיפורים הנותרים כתובים באדה הפואטית ובאדה הפרוזאית. היקום במיתולוגיה הנורדית נמצא על עץ בשם יגדראסיל ומורכב מתשעה עולמות: אסגארד, ואנאהיים, מידגארד, אלפהיים, נידווליר, מוספלהיים, ניפלהיים והלהיים. האלים מחולקים לשתי קבוצות: האסיר (אלי המלחמה) והואניר (אלי הטבע). מלך האסיר הוא אודין ואשתו היא פריג. בניו של אודין הם: בלדר והוד'ר מפריג, ת'ור ומיילי מיורד, וידאר מגריד ועוד. אסיר נוספים הם לוקי, סיגין (אשתו של לוקי), סיף (אשתו של ת'ור), בראגי, אוד, אול, דאג, דלינג, וילי ו-וה (אחיו של אודין), טיר, ועוד. הואניר המוכרים הם ניורד, פרייר ופריה (אשתו של אוד). ואניר נוספים הם סקירניר, גולביג, גרסמי והנוס. אירועים מוכרים הם בריאת היקום, מלחמת האסיר-ואניר, פימבולווינטר וראגנארוק.
המיתולוגיה המצרית
המיתולוגיה המצרית בשלושה מרכזים דתיים שונים: בהליופוליס, בממפיס ובהרמופוליס, באלף השלישי (2778–2260 לפנה"ס). על ידי פולחנים שונים, כל אחד ממרכזים אלו השתדל למשמע את העולם, על ידי העמדת אלו הבורא כבעל סמכות על כל האלים ועל בני התמותה. בניגוד למיתוסים המסופוטמיים, השמש ויחסה לשמיים ולארץ היא הדומיננטית במיתוסים המצריים. על פי הקוסמוגוניה של הליופוליס מסופר כיצד אתום המזוהה עם אל השמש רע בעצם נוצר מנון, הים הקדמוני. רע-אטום הוליד את שו, אל האוויר ותפנות, אלת הלחות. שו התמקם בין גב, אל הארץ ונות, אלת השמיים. ילדיו של גב הם האלים אוסיריס, איסיס, נפתיס וסת. נושאים שחוזרים על עצמם במיתולוגיה המצרית הם המוות והתחייה. אוזיריס נחשב לאל הצומח והמתים, המחזיר חיים לאחר שיטפונות הנילוס ומקבל את המתים בעולם שמעבר. אוזיריס מומת בידי אחיו סת המקנא לו. זה מבתר את גופתו ומפזר את אבריה על כל האדמה. איזיס, אשתו המסורה של אוזיריס אוספת את האיברים ובעזרת קסם מולידה מהם ילד בשם הורוס. זה נוקם את נקמת אביו ומתמודד עם סת מול בית דין, שתומך בהורוס. בסופו של דבר אוסיריס חוזר לחיים ולמעמדו כמלך ושופט המתים.
המיתולוגיה המסופוטמית
המיתולוגיה המסופוטמית החלה להתפתח באלף השלישי לפנה"ס. יוצריה השתדלו לתת הסבר לכוחות הטבע הבלתי ניתנים לצפייה. הנושא המרכזי של מיתולוגיה זו הוא ניצחון הסדר על הכאוס שנוצר כתוצאה מהצפת הארץ במים, על ידי נהרות הפרת והחידקל. יוצרי המיתוסים היו השומרים, אשר הנחילו את מורשתם לעמים השמיים של דרום מסופוטמיה: האכדים, האמורים, הבבלים והאשורים, שממלכתם התפרקה בשנת 612 לפנה"ס.
המיתולוגיה המסופוטמית עוסקת בכוחות הקוסמיים שהשתתפו בבריאת העולם, באגדות על מסעות גבורה מהסוג של עלילות גילגמש, ובסיפורי על פועליהם של אלים ספציפיים על ערי האזור, המשקפים אינטריגות פוליטיות. מועד מרכזי במסופטמיה היה השנה החדשה, שבה תדיר היא הייתה מוצפת באביבים על ידי נהרות הפרת והחידקל. סיפור הבריאה המסופוטמי מתאר את מאבקו ואת ניצחונו של מורדוך, מלך האלים על תיאמת, המייצגת את כוחות הכאוס. מאבק זה מתואר בעלילות של הבעל, האל הכנעני, הכתובות בלוחות חרס שנמצאו בעיר אוגרית שנמצאת בסוריה של ימנו. עלילות גלגמש הוא סיפור אכדי מן האלף הראשון לפנה"ס. הוא מתאר את ניצחונו של גילגמש, מלך ארך על אנכידו הפראי. לאחר התגברותו עליו, הוא מפתח יחסי ידידות איתו ודוחה את אישתר, אלת האהבה. כתוצאה מנקמתה מת אנכידו, מה שמחולל אצל גילגמש הכאוב והאחוז באימה תהייה אחר סוד החיים הנצחיים. הוא מגלה אותו בדמות צמח מים, שנחש אוכל אותו בעת חזרתו של גילגמש לעבר ארך – דבר ההופך את גילגמש לבן תמותה.
המיתולוגיה ההינדואית
במיתולוגיה ההינדואית ניתן להבחין בין סיפורים ודיים, ברהמנים והודיים. כל אחד בדרכו, הם מתארים את הבריאה. הסיפור הראשון הוא הריג-ודה. שיר עתיק ביותר המתאר את מעללי הגבורה של אינדרה, אלת המלחמה ושל ורונה אל הצדק. שיר אחר מתאר את הקרבת הענק וכיצד נבראו מרוחו – הירח, מעיניו – השמש, מפיו – אינדרה ואגני אל האש, מנשמת אפו – הרוח, מטבורו – האוויר, מגופו – השמיים ומרגליו – האדמה. ממכלול האיברים הללו (פיו, זרועותיו, ירכיו ורגליו) נוצרו ארבע הקסטות של הודו. באופנישדות, שהוא טקסט עתיק הכתוב בסנסקריט קיים סיפור המתאר כיצד הרוח תפסה דמות אנושית, אשר נחלקה לזכר ולנקבה. בראותה שמלאכתה אינה מושלמת, היא איחדה אותם לזוג, אשר הוליד את האנושות ואת כל החיות. בין האפוסים הידועים ביותר במיתולוגיה ההינדואיסטית ניתן למנות את הרמאיאנה והמהאבהארטה. מרבית ההודים מחשיבים אותם כהגיגים על דילמות מוסריות ורוחניות, שבפניהן מנצח נצחים ניצב האדם. מיתוסים אלו מציגים אנשים, שאינם טובים או רעים באופן מובהק, ומסתיימים בניצחון הטוב על הרע לאחר מאבק איתנים.
מיתולוגיה מקראית
ספיחי המיתולוגיה המסופוטמית ניכרים בספר בראשית, וגם בספרי התנ"ך האחרים. נראה שהסיפורים המסופוטמיים עברו עיבוד והם משקפים את היחסים המורכבים שבין האל לאדם. מתוך החושך והתוהו ובוהו, האל ברא שמיים וארץ בתוך שישה ימים, וביום השביעי שבת. ביום השישי נברא האדם, ומצלעו נבראה האישה הראשונה, היא חוה; ושניהם הושמו בגן עדן. הנחש שכנע את חוה לאכול מפרי עץ הדעת הטוב והרע; והיא משכנעת את אדם לאכול ממנו. האל מעניש את הזוג בכך שהוא מגרש אותו מגן עדן לעבר עולם של סבל ושל מוות – וגירוש זה פותח את תולדות האנושות, המתאפיינים בהיעדר מושלמות.
בדומה לסיפורים המיתולוגיים של מסופוטמיה, הודו ויוון, בספר בראשית מובא סיפור המבול, הפוקד את כל האנושות. בתנ"ך המבול מוצג כעונש על התנהגות האדם. האל מיידע את נח על האסון הממשמש ובא ופוקד עליו לבנות תיבה, ולהעלות בה את משפחתו וכן זכר ונקבה מכל מין ומין של בעלי חיים יבשתיים. לאחר המבול האל מברך את נוח והמין האנושי מקבל את הארץ לנצח. בדומה לסיפור הבבלי, אף בבראשית מובאים הסיפורים של בניית התיבה, ושל היונה עם ענף הזית. בדומה לאותנפישתים בעלילת גילגמש, אף נח שורד ומשריד את האנושות, תודות לצו האל לבנות התיבה. אבל בשונה מהסיפור הבבלי, סיפור המבול אינו תוצאה מריב בין אלים, כי אם מטעמים מוסריים.
המיתולוגיה המודרנית
ספרים וסרטים מודרניים כמו "מלחמת הכוכבים", "ההוביט" ו"שר הטבעות" הם בעלי אספקטים מיתולוגיים שלפעמים מתפתחים למערכות פילוסופיות עמוקות.
הם עצמם אינם מיתולוגיה שהמאמינים בה רואים את האירועים כאירועים שהתרחשו במציאות (אמונה מופשטת או אמיתית), אך לאנשים מסוימים הם עונים לאותם צרכים פסיכולוגיים כמו המיתולוגיות הקלאסיות.
המיתולוגיה בעידן המודרני חיה וקיימת דרך אגדות אורבניות, אמונות ה"ניו אייג'" ודרך אספקטים מסוימים של דתות.
מיתולוגיות
רשימה חלקית של מיתולוגיות בולטות:
המיתולוגיה היוונית
המיתולוגיה הרומית
המיתולוגיה היהודית
המיתולוגיה המצרית
המיתולוגיה הכנענית
המיתולוגיה הנורדית
המיתולוגיה הסלאבית
המיתולוגיה המסופוטמית:
המיתולוגיה האשורית
המיתולוגיה הבבלית
המיתולוגיה השומרית
המיתולוגיה האכדית
המיתולוגיה הבריטית:
המיתולוגיה האנגלית
המיתולוגיה האירית
המיתולוגיה הסקוטית
המיתולוגיה הוולשית המיתולוגיה האבוריג'ינית
המיתולוגיה האטרוסקית
מיתולוגיה של שבט האיגבו
המיתולוגיה של האיטי
המיתולוגיה האינדונזית
המיתולוגיה האינדיאנית
המיתולוגיה האינואיטית
המיתולוגיה של האינקה
המיתולוגיה האלבנית
המיתולוגיה האפרו-ברזילאית
המיתולוגיה האצטקית
המיתולוגיה הארמנית
המיתולוגיה הבודהיסטית
המיתולוגיה הבסקית מיתולוגיה גאורגית
מיתולוגיה גרמאנית
המיתולוגיה ההונגרית
המיתולוגיה החורית
המיתולוגיה החתית
המיתולוגיה הטורקית והמונגולית
המיתולוגיה ההינדואית
המיתולוגיה היפנית
המיתולוגיה הכורדית
המיתולוגיה הלטבית
המיתולוגיה הליטאית
המיתולוגיה של המאיה
המיתולוגיה המוסלמית
מיתולוגיה נוצרית
המיתולוגיה הסינית
המיתולוגיה הספרדית
המיתולוגיה הסקיפית
המיתולוגיה הערבית המיתולוגיה הפולינזית
המיתולוגיה הפולנית
המיתולוגיה הפיליפינית
המיתולוגיה הפינית
המיתולוגיה הפרוסית
המיתולוגיה הפרנקית
המיתולוגיה הפרסית
המיתולוגיה הקוריאנית
המיתולוגיה הקטלאנית
המיתולוגיה הקלטית
המיתולוגיה הרומנית
ראו גם
המיתולוגיה של ויליאם בלייק
מיתולוגיה השוואתית
לקריאה נוספת
קלוד לוי-שטראוס, מיתוס ומשמעות, ידיעות ספרים, 2010 (תרגום: נמרוד בר-עם).
קישורים חיצוניים
מבוא למיתולוגיה, בלוג המיתולוגיה
*
| 2024-09-12T05:18:57 |
פסטיגל
|
פסטיגל הוא מחזמר ישראלי לילדים, המוצג בחג החנוכה ומופיעים בו להקות, זמרים, שחקנים, דוגמנים, בדרנים, קומיקאים, סטנדאפיסטים וכוכבי רשת. עד שנת 2014, שולבה בו גם תחרות זמר.
הפסטיגל החל את דרכו בשנת 1981 וצבר מאז הצלחה רבה. מדי שנה הוא נערך בחיפה, בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע.
היסטוריה
הפסטיגל החל את דרכו בחג החנוכה בדצמבר 1981, כאירוע בן 24 מופעים, שנערך בהיכל הספורט רוממה שבחיפה. המופע הופק על ידי האמרגן מיקי פלד, שהתפרסם כמייסד פסטיבל הזמר החסידי. עד היום הפקת המופע נעשית על ידי "סולן הפקות" (מיקי וירון פלד), כאשר בין שנת 2006 לשנת 2015, המופע הופק בשיתוף עם "יוכלמן–אשר הפקות". מקור השם הוא בהלחם בסיסים של "פסטיבל" ו"גל", כיאה לעיר הנמל בה הוא נערך במקור. עם השנים התרחב הפסטיגל לערים נוספות, אך השם שנתפס כמותג נשמר.
מתחילת דרכו ב־1981 ועד שנת 1987, סמליל המופע הכיל דמות ילד בהיר־שיער בבגדי ספן בשם גל.
לאורך השנים, כל פסטיגל מובנה בהתאם לסגנון של אותה השנה. ניתן לראות זאת על פי נושא הפסטיגל, השירים, המסרים, והכוכבים שנמצאים באותו הפסטיגל.
בראשיתו התחרה אל מול שני פסטיבלי ילדים ותיקים יותר, פסטיבל שירי הילדים (1970–1987), והשירוויזיון (1979–1982), שנערכו בתל אביב. גם בהמשך דרכו הועלה לצד מחזות זמר שהופקו על ידי חברות הפקה שונות שניתן להגדירם כמתחרים בפסטיגל על לב הקהל, דוגמת מותק של פסטיבל. בשנותיו הראשונות של המופע, האמנים שרו בהופעה חיה את השירים יחד עם תזמורת חיה. החל מאמצע שנות ה-90, השירים מוקלטים מראש ומבוצעים תוך שימוש בפלייבק, ללא תזמורת.
עד לפסטיגל בשנת 2014 ("משחקי הפסטיגל"), היה המופע מחולק לשניים: בחלק הראשון (החלק העלילתי), מוצגים השירים המתמודדים בתחרות השיר הטוב ביותר לאותה שנה, אשר משולבים לרוב בסיפור רקע המקשר בין השירים. לחלקו השני של המופע (שיועד בעיקר להורים ולבוגרים), לא היה קשר לחלק הראשון העלילתי, ובו בוצעו שירים של האומנים המשתתפים בפסטיגל. לעיתים חלק זה הכיל הצדעה לאמן מפורסם ומחרוזת שירים של אמן אורח. לצורך קיום התחרות בין השירים, עד לשנת 2010, מוקמו תיבות הצבעה באולמות הפסטיגל וכל צופה התבקש לבחור בשיר שאהב ביותר, באמצעות שלשול של פתק לתיבה. ב־2011 וב–2012 התאפשרה הצבעה באמצעות רשת הפייסבוק, ובשנים 2013–2014 ניתנה לקהל אפשרות הצבעה במסרונים.
החל מפסטיגל 2015 ("היי סקול פסטיגל"), השתנה מבנה הפסטיגל (בין היתר עקב הביקורת הרבה שספג הפסטיגל הקודם בעקבות "שיר הסלפי") – תחרות השירים בוטלה ומהות החלקים השתנתה. מאז המערכה הראשונה בנויה כמחזמר, בו כל משתתף לא מופיע בשיר בודד, אלא משתתף במספר שירים, המבוצעים על ידי כמה זמרים. המערכה השנייה היא המשך ישיר של המערכה הראשונה (לדוגמה, ב־2015 – תחרות "הפסטיכון" שהוצגה במערכה הראשונה). בנוסף, נעשה ניסיון לכלול במופע מסרים חינוכיים (דוגמת השירים "מילים פוגעות", "שיר השקופים", "דבר דבר" ו"יש בך").
לכל פסטיגל יש "נושא מסגרת". כל אמן מקבל דמות הקשורה בנושא ורוב השירים קשורים באותו הנושא. בנוסף, לכל פסטיגל יש שיר נושא שמבצעים אותו כל האמנים באותה שנה. בשנותיו הראשונות היה "יד ביד" שיר הסיום הקבוע של הפסטיגל והוא בוצע על ידי כל האמנים. בשנים 1993–1994 השיר "אני מאמין" שימש כשיר הסיום של הפסטיגל.
משנת 1984 מצולם הפסטיגל ומשודר בטלוויזיה. עד 1992 הערוץ הראשון שידר את הפסטיגל, והחל משנת 1993 עד שנת 2008 ערוץ 2 שידר אותו. הקלטות של צילומי המופעים נמכרו על קלטות וידאו ומשנת 2002, גם על DVD. מעבר לכך, הופקו תקליטורים, ובעבר גם קלטות ותקליטים ובהם שירי המופע. בעבר יצאו גם משחקי קופסה וקלפים של הפסטיגל, בשנים 2007–2014 ובשנת 2019 נמכרו תחפושות לפורים של גיבורי הפסטיגל על ידי "תחפושות שושי זוהר", כשבהמשך התחדשה מסורת מכירת התחפושות בשנת 2022, ובשנים 2016-2013 נמכרו בקבוקי מים מינרלים במיתוג הפסטיגל על ידי "מי עדן". החל משנת 2016 נותנת חסות לאתר הפסטיגל חברת האופנה "קסטרו" במקום מי עדן, וכך "קסטרו" מוכרת את "קולקצית בגדי הפסטיגל".
עד 2016, חברת "ישראכרט" שיתפה פעולה והעניקה חסות מסחרית למופע, מה שהביא להוזלה בעלות הכרטיסים ללקוחות החברה. ב־2016, נותנת החסות הוחלפה ב"שופרסל" וכתוצאה מכך, הנחה ניתנת למחזיקי כרטיס מועדון הלקוחות של רשת המרכולים.
החל משנת 2015 פורמט הפסטיגל השתנה ואין עוד תחרות בין השירים. ב־2016, לראשונה משנת 2002, הולחן ונכתב שיר נושא מקורי עבור "היי סקול פסטיגל 2" הנקרא "שרים ביחד".
ביוני 2017, נודע כי בשל סירובו של עומר אדם לעבוד בימי שבת, הוחלט שבאותה שנה, באופן חריג, לא תשובצנה הופעות במהלך סופי שבוע. זאת, בניגוד לפשרה שנעשתה כאשר אמנים אחרים באו בדרישה לשמירת השבת שנים קודם לכן.
ב־2019 התקיימה בערוץ יוטיוב של הפסטיגל תוכנית בשם "פסטיV" בהנחיית קווין רובין ואנה זק, בכל פרק התארח אחד ממשתתפי הפסטיגל. ב-2024 התקיימה תוכנית אירוח דומה בשם "פסטיגיימז", בהנחיית אוראל צברי והשתתפות משתתפי הפסטיגל.
ב־2020, עקב מגפת הקורונה, המופע לא התקיים כמתוכנן ואת מקומו תפס סרט אינטראקטיבי באורך מלא בו לצופים השפעה על העלילה. לסרט צולמו עלילות ודמויות שונות וכל צופה ניתב את העלילה על פי בחירתו האישית. בסרט החליטו לשתף 40 כוכבי פסטיגל לרגל העובדה שבשנה זו הפסטיגל חגג 40 שנה לפעילותו. כחלק מהמחווה השתתפו דמויות מוכרות מהעבר בעלילה, דוגמת לירז צ'רכי שחזרה לדמות "מלכת הקרח" (פסטיגל גיבורי הממלכה האבודה), עוז זהבי שחזר לדמות ״מגה בייט" (i פסטיגל), טלי אורן שחזרה לדמות הרעה (PLAY פסטיגל), איציק כהן לדמותו של "סיימון סטאר" (היי סקול פסטיגל 2 הגמר הגדול), מיקי קם לדמות "אפרכסת שטרודל" (סטורי של פסטיגל), רן דנקר לדמות "איש הברק" (פסטיגל גיבורי על), אנה ארונוב לדמותה של "קטיה סטרופה" (SPY פסטיגל) וניקי גולדשטיין לדמות "ניק סטאר" (סטורי של פסטיגל).
הסרט פורסם לצפייה בין 17 בדצמבר ל-24 בדצמבר של אותה השנה. עקב עומסים רבים ביום הצפייה הראשון, אתר הפסטיגל קרס למשך יותר משעה, לפיכך החליטה הנהלת הפסטיגל להאריך את זמן הצפייה עד ל-31 בדצמבר. בהמשך הוחלט לדחות את תאריך סגירת המופע פעם נוספת, ל-10 בינואר 2021.
ב־2021 הפסטיגל חזר לבמות תוך בקשה מהקהל לעמוד הנחיות התו הירוק, אחר שבשנה שקדמה לה הופיע הפסטיגל כסרט אינטראקטיבי מקוון.
פריצתה של מלחמת חרבות ברזל ב-7 באוקטובר 2023, הביאה להקפאת החזרות למופע. ב-2 בנובמבר, חברת ההפקה אישרה רשמית את הקפאת המופע שתוכנן לאותה שנה. לאור חוסר היכולת להציג את המופע במהלך חג החנוכה עקב המלחמה, בתחילת 2024 יצאה הודעה מטעם מארגני הפסטיגל, שהמופע שתוכנן לחנוכה 2023 לאותה שנה ידחה בסופו של דבר לחג שיתקיים בשנת 2024.
שיר נושא
1997–2001
בין שנים אלו לכל פסטיגל היה שיר נושא מקורי.
ב־1997 (פסטיגל 97), "בואו הולכים לפסטיגל"
ב־1998 (פסטיגל 98), "לילה טוב"
ב־1999 (פסטיגל 99), "שיר המילניום"
ב־2000 (צעצוע של פסטיגל), "חנות צעצועים"
ב־2001 (פלאנובלה של פסטיגל), "פלאנובלה"
כמו כן, בשנים 1997–1999 כללו מופעי הפסטיגל המנונים אשר נכתבו על ידי ילדים.
ב־1997, "להיות כאן ילד", מילים: יערה שבו, ביצוע: משתתפי הפסטיגל
ב־1998, "עולם אחר", מילים: גל לוסקי, ביצוע: מיכל ינאי, יעל בר זוהר וילדי הפסטיגל
ב־1999, "מכתב למנהיג", מילים: תום מורן, ביצוע: דפנה דקל וילדי הפסטיגל
שמאל|ממוזער|250px|סמליל פסטיגל 1997
שמאל|ממוזער|250px|סמליל פסטיגל 2010
שמאל|ממוזער|250px|סמליל פסטיגל 2015
2002–2015
בין שנים אלו לכל פסטיגל היה שיר נושא שהוא עיבוד עברי לשיר לועזי או חידוש עברי לשיר ישן, ברובם שירי פופ או רוק.
ב־2002, "סיפור מהסרטים" – (פסטיגל מהסרטים) "The Ketchup Song"
ב־2003, "סביב כל העולם" – (פסטיגל סובב עולם) (חידוש לשירו של מייק בורשטיין מקדם אירוויזיון 1981)
ב־2004, "נומה נומה היי" – (לא יאומן כי פסטיגל) "Dragostea Din Tei"
ב־2005, "גיבור על העולם" – (פסטיגל גיבורי על) "Holding Out for a Hero"
ב־2006, "פסטיגל פנטזיה" – (פסטיגל גיבורי הממלכה האבודה) "The Final Countdown"
ב־2007, "זמן זה כוח" – (פסטיגל על הזמן) "Major Tom (Coming Home)"
ב־2008, "תפוס ת'פסטיגל" – (תפוס ת'פסטיגל) "Can You Feel It"
ב־2009, "תנו ברגליים" – (קונג פו פסטיגל) "I'm So Excited"
ב־2010, "לילה מטורף בפסטיגל" – (לילה מטורף בפסטיגל) "The Rhythm of the Night"
ב־2011, "i פסטיגל" – (i פסטיגל) "Mr. Saxobeat"
ב־2012, "Spy פסטיגל קדימה!" – (SPY פסטיגל) "Livin' La Vida Loca"
ב־2013, "X פסטיגל" – (X פסטיגל) – "Euphoria"
ב־2014, "זמן משחקי הפסטיגל" – (משחקי הפסטיגל) – "When The Rain Begins To Fall"
ב־2015, "עכשיו זה היי סקול פסטיגל" – (היי סקול פסטיגל) – "Heroes"
2016–הווה
בין שנים אלו שיר הנושא הוא שיר מקורי שנכתב במיוחד עבור הפסטיגל.
ב־2016, "שרים ביחד" – (היי סקול פסטיגל 2: הגמר הגדול) – מילים: אורי גרוס. לחן: אביב קורן.
ב־2017, "אגדה מעכשיו" – (סטורי של פסטיגל) – מילים: אורי גרוס. לחן: לורן דה פז.
ב־2018, "#Freestyle פסטיגל" – (#Freestyle פסטיגל) – מילים ולחן: דורון מדלי
ב־2019, "להתחבר לחיים" – (#PLAY פסטיגל) – מילים ולחן: דורון מדלי
ב־2020, "MY FESTIGAL" – (#MY פסטיגל) – מילים ולחן: דורון מדלי
ב־2021, "Sky High" – (SKYHIGH פסטיגל) – מילים ולחן: רון ביטון ואיתי שמעוני
ב־2022, "פסטיגל על פסטיגל - הפנטזיה מתעוררת לחיים" – מילים ולחן: רון ביטון ואיתי שמעוני
ב-2024, "Sing פסטיגל - תנו למוזיקה לחבר בנינו" – מילים ולחן: רון ביטון ואיתי שמעוני
ילדי הפסטיגל
"ילדי הפסטיגל" היה מנהג שהתקיים עד 2008. הילדים, בגילאי 5–14, שהשתתפו במופע, התקבלו לאחר מבחני בד בהם נבדקו כישורי השירה והריקוד שלהם. תפקידם של "ילדי הפסטיגל" היה לשיר את "מחרוזת שירי הפסטיגל", כדי להזכיר לצופים את השירים ששרו המשתתפים. השמעת מחרוזת השירים נעשתה בכל פסטיגל עד לשנת 1998, מלבד תחרויות הפסטיגל בשנים 1994 ו-1997.
החל מ-1999 לילדים ניתן שיר משלהם ששובץ כחלק מתחרות השירים בחלקו הראשון של המופע, ובנוסף הם השתתפו בחלקו השני של המופע.
בשנת 2007, קיימה הסתדרות הנוער העובד והלומד הפגנות מול הפסטיגל, לאחר שהתברר לה כי ילדי הפסטיגל מועסקים במשך שעות ובכלל זאת גם בשבתות ובלא ימי מנוחה, ובשכר נמוך משכר המינימום – בניגוד לחוקי ההעסקה. הנוער העובד והלומד פנה בנושא גם לפיקוח על העבודה במשרד התמ"ת. בעקבות כך החל מפסטיגל 2009 ילדים לא משתתפים במופע בתור "ילדי הפסטיגל".
בפסטיגל 2020, שצולם ולא היה מלווה בהופעות, החזירו הופעה של ילדים כחלק מהפסטיגל.
ביקורות על המופע
ביקורת הופנתה כלפי הפסטיגל על שהפך בהדרגה מתחרות זמר בהשתתפות זמרים, למופע בידור בו מככבים שחקנים וכוכבי טלוויזיה, הנהנים מאהדת הילדים, בלי קשר ממשי ליכולת השירה שלהם או לאיכותם כזמרים. הדוגמה הראשונה הייתה זכייתה של מיכל ינאי בפסטיגל 1993, מנחת ערוץ הילדים באותה תקופה, אף שאיננה זמרת.
ביקורת אחרת, כהמשך לזו, היא על דחיקתם של השירים ממרכז הבמה לטובת האמנים וסיפור הנושא של הפסטיגל, כאשר הפירוטכניקה והכוכבים שהוא מציע, גוברים לטענת המבקרים על שירי התחרות.
ביקורות היו גם על סיפורי הנושא של הפסטיגל. כך למשל ב־6 בדצמבר 2021, שודרה כתבה בחדשות 12 בה הורים התלוננו על עלילת המופע והמסר הבעייתי העולה ממנו, כאשר דמותה של אליאנה תדהר ויתרה על חלומה הגדול כדי שתוכל להתחתן עם אהובה.
בשנת 2014 הוטחה ביקורת על "שיר הסלפי" של הפסטיגל אשר עורר זעם מצד הורים רבים. בנוסף, מספר אמנים הצטרפו למחאה זו. אך שיר זה בכל זאת צבר הצלחה רבה בקרבו של הנוער התקיים ב־2014, ועד הנערים של השנים 2020 והלאה.
בשנת 2015 זכה השיר "מילים פוגעות" לשלל ביקורות חיוביות מההורים והמבקרים על כך שהוא מעודד את הפסקת תופעת השיימינג והאלימות ברשתות החברתיות. בשיר זה השתתפו כל כוכבי הפסטיגל של אותה השנה.
בשנת 2021 מדריך בפנימייה, שליווה 90 מחניכיו לפסטיגל, בזמן צפייתו במופע התלונן על השורה "ילדים זה בלתי נסבל אני אשלח אותם לפנימייה, ילדים זה נורא". בתגובה, הפקת המופע שינתה את הטקסט.
הפסטיגלים לאורך השנים
+שנה שם המופע מבוסס על משתתפי הפסטיגלאמנים אורחים1981 פסטיגל 81 ללא נושא מנחים: אושיק לוי, עזרא דגן, רותי הולצמן, רחלי חיים וגרגורי טל משתתפים: נורית גלרון, רותי הולצמן, קובי רכט, רחלי חיים, אילן וירצברג, דורי בן זאב, נתן כהן, מזי כהן, ריקי גל, איתן מסורי, יהורם גאון, אושיק לוי, שמעון גלבץ, אפרים שמיר ואסתר שמיראין אמנים אורחים בשנים אלה1982 פסטיגל 82 במועדון החתול שמיל מנחים: ציפי שביט, נתן דטנר, משתתפים: מני בגר, נירה רבינוביץ', צביקה פיק, ציפי שביט, ריקי גל, עוזי חיטמן, שרי, רחלי חיים, איזולירבנד והכל עובר חביבי1983 פסטיגל 83החלל החיצוןמנחים: יונה אליאן, ששי קשת, שלמה בראבא, מוני מושונוב; משתתפים: עוזי חיטמן, צביקה פיק, איזולירבנד, שלישיית מוס (רחלי חיים, בני הרוש ואיציק עוקב), מני בגר, ישראל גוריון, והכל עובר חביבי1984 פסטיגל 84הערוץ הראשוןשלמה בראבא, מוני מושונוב, יגאל בשן, דורון שפר, אילנית, אילנה אביטל, אריאל זילבר, אושיק לוי, מזי כהן, ריקי גל ובועז שרעבי1985 פסטיגל 85רובוטיםמנחים: גדי יגיל ואבי קושניר; משתתפים: רבקה זהר, יגאל בשן, כמו צועני, אבי טולדנו, אילנה אביטל, ברוש, אלון אולארצ'יק, ריקי גל, מאיר בנאי, קורין אלאל1986 פסטיגל 86רדיו ופרסומותשולה חן, גידי גוב, שרי צוריאל, אברי גלעד, רבקה זוהר, יאיר ניצני, ריקי גל, אלון אולארצ'יק, לאה לופטין, להקת ברוש, דני בסן1987 פסטיגל 87 הצלת הגן מהריסה שלמה בראבא, מוני מושונוב, גידי גוב, נתן דטנר, אבי קושניר, עירית ענבי, אלון אולארצ'יק, אלי לוזון, רבקה זוהר, אדם, עפרה חזה, עדנה לב1988 פסטיגל 88 הצגת ממלכת האור מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב, אלון אולארצ'יק, אורי פיינמן, סי היימן, חיים משה, רבקה זוהר, דור ההמשך, ירדנה ארזי, אדם, שרי צוריאל1989 פסטיגל 89משפחה מנחים: ספי ריבלין, ציפי שביט וחנה לסלאו משתתפים: אדם, אופירה ורוית יוספי, אריאל זילבר, גידי גוב, סמיר שוקרי, דפנה דקל, מרגלית צנעני, יגאל בשן וקורין אלאל1990 פסטיגל 90 ריב על הנחיית הפסטיגל מנחים: שלמה בראבא, מוני מושונוב ודב גליקמן משתתפים: שלומי שבת, מרגלית צנעני, רבקה זהר, אורי פיינמן, ליליה פייגין, אתניX, אדם, ריטה ורינת גבאי1991 פסטיגל 91 חניל'ה ושמלת השבת מנחים: גידי גוב וחני נחמיאס משתתפים: פורטרט, איילה טליאס, אריאל זילבר, שלומי שבת, אתי אנקרי, אלון אולארצ'יק, סי היימן ומיקיאגי1992 פסטיגל 92 להיות כוכב מנחים: אבי דור, חנוך רוזן, חני נחמיאס משתתפים: דנה ברגר, טיפקס (קובי אוז), אתי אנקרי, מאיר בנאי, מיקיאגי, גלי עטרי, גידי גוב והופה היימוג'דה1993 פסטיגל 93 אב ובתו בפסטיגל מנחים: ספי ריבלין, חני נחמיאס משתתפים: אייל בוחבוט, אלון אולארצ'יק, אריאל זילבר, אתי אנקרי, דוד ד'אור, הופה היי (יגאל בשן, אבי דור ואהרון פררה) וריקי גלאין אמנים אורחים בשנים אלה1994 פסטיגל 1994טלוויזיהמנחים: יעל אבקסיס, עודד מנשה, עינת ארליך והראל קלמרו משתתפים: אלון אולארצ'יק, אתניX, זקני צפת, לאה לופטין, ריטה וריקי גל1995 פסטיגל 95בעלי חיים משתתפים: מיכל ינאי, אבי קושניר, שרון חזיז, פלאי קלעים (אדם, דפנה דקל וצחי נוי), הופה היי (יגאל בשן, אבי דור ואהרון פררה), טיפקס (קובי אוז)מדבבים: רפי ויינשטוק (באבא אריה), אדוה עדני (מאמא לביאה), אלון אופיר (באדי גור), נועם אבירם (קומפי וקריין)1996 פסטיגל 96 – מוריד את הכוכבים מהשמייםקרקסדנה דבורין, ליאור כלפון, ליאור מילר, סער בן יוסף, בנות יעקב (עידית הלוי, יעל לבקוביץ', חגית שמלי), טל מן, גיל ססובר, יעל בר זוהר, איתי שגב ונמרוד והבודדים (נמרוד שיקלר)ציפי שביט, מיכל ינאי1997 פסטיגל 97 – כי העולם שייך לילדים!לונה פארקצחי נוי, חני נחמיאס, רובי דואניאס, תום אבני, נליה צמחמן, אפרת רייטן, דנה דבורין, עודד מנשה, טל מוסרי, חנוך רוזן, נמרוד רשף והיי פייב (אמיר פיי גוטמן, אייל שחר, מייקל הרפז, עידן יסקין ואייל דסאו)אין אמנים אורחים בשנה זו1998 פסטיגל 98 – הבחירה של הילדים!חלומותטוביה צפיר, גיא אריאלי, שי פלד, גיל סגל/יהונתן מגון, מיטל מיכאלי, ליאת אחירון, ארז בן הרוש, דנה ברגר, טל מוסרי, נמרוד רשף, שרית חדד והיי פייב (אמיר פיי גוטמן, אייל שחר, מייקל הרפז, עידן יסקין ואייל דסאו)מיכל ינאי, יעל בר זוהר1999 פסטיגל 99 – הפסטיגל של המילניום הבא המילניוםחני נחמיאס, אסף אשתר, רובי דואניאס, שרית חדד, ליאת אחירון, דפנה דקל, גיל ססובר, יעל בר זוהר, היי פייב (אמיר פיי גוטמן, אייל שחר, עידן יסקין ואייל דסאו), נמרוד רשף ולירון כרקוקלייפה ירקוני2000 צעצוע של פסטיגלצעצועיםמיכל ינאי, צביקה הדר, יהונתן גטרו, סנדי בר, עודד מנשה, טל מוסרי, יעל בר זוהר, יוניסקס (טל ויניק, ששי בוגנים, ענת עובד, ניב הופמן ורן מזרחי), אייל גולןאין אמנים אורחים בשנים אלה2001 פלאנובלה של פסטיגל – לגעת בכוכביםטלנובלותצביקה הדר, גלית גיאת, שרון דוראני, עדי עזרוני, ליאת אחירון, דורון מזר, אילנה אביטל, קובי מחט, טיפקס (קובי אוז), שרית חדד, גור מורד, תות דרויאן/לירון כרקוקלי, יהונתן גטרושרית חדד2002 פסטיגל מהסרטים – רואים כוכביםקולנועאלי פיניש, מריאנו אידלמן, סופי צדקה, יהודה לוי, מיקי גבע, ליאור נרקיס, עדי עזרוני, טל מוסרי, יעל דואני, מירה עוואד, ליאל קולטעוזי חיטמן2003 פסטיגל סובב עולם – הילדים על המפהמסביב לעולםרועי בר נתן, עופר שכטר, גיא אריאלי, יהודה לוי, יעל בר זוהר, נועם אבירם, רודריגו גונזלס, ג'ולייטה, יעל דואני, מלי לוי גרשון, שלומי סרנגה, חמסה (פזית הרמן, כרמי שימרון, יסמין סוויסה, אתי קסטרו, נעמה אתל)צביקה פיק2004 לא יאומן כי פסטיגלאגדותרן דנקר, אגם רודברג, עודד מנשה, שלומי קוריאט, יובל סמו, אופיר לובל, רוני דואני, הראל סקעת, מאיה בוסקילה, הראל מויאל, משה דץ, אורנה דץ, טוביה צפירנינט טייב2005 פסטיגל גיבורי עלגיבורי-על אושרי כהן, מאיה קורן, יניב פולישוק, רועי בר נתן, רותם אבוהב, יעל בר זוהר, סופי צדקה, שלישיית מה קשור (שלום מיכאלשווילי, ציון ברוך, אסי ישראלוף), עדי כהן, אפרת בוימולד, רוני דואני, רן דנקר, הראל סקעת, שירי מימוןשירי מימון, הראל סקעת, ציפי שביט2006 פסטיגל גיבורי הממלכה האבודהפנטזיהרן דנקר, אליענה בקייר, מייקל לואיס, מירי בוהדנה, ישראל קטורזה, דון לני-גבאי, עדי הימלבלוי, שירה וילנסקי, הפיג'מות (אילן רוזנפלד, עודד פז וקובי פרג'), טל מוסרי, יובל שם טוב, אסף אשתר, נדב אבוקסיס, לירז צ'רכירבקה מיכאלי, מרגול2007 פסטיגל על הזמןמסע בזמןתום אבני, מירב פלדמן, יובל המבולבל, יוסי טולדו, הפיג'מות (אילן רוזנפלד, עודד פז וקובי פרג'), אמיר פיי גוטמן, מירי מסיקה, מאיה בוסקילה, עדי הימלבלוי, דנה פרידר, הראל סקעת, רינת גבאיהראל סקעת, רינת גבאי2008 תפוס ת'פסטיגל – הרפתקה במצולות עולם המיםטל מוסרי, דנה פרידר, גיא זו ארץ, שירי מימון, גל גדות, עידן יניב, דון לני גבאי, אודי ואביעד, רוני דואני, שלמה בראבא, עוז זהבי, ליאת בלו, עודד פז, שלמה וישינסקי, דביר בנדק, אדיר בובלילשלומי שבת2009 קונג פו פסטיגלקונג פויון תומרקין, מאיה בוסקילה, אלי יצפאן, יעל בר זוהר, עדי הימלבלוי, עוז זהבי, עמית פרקש, אודי ואביעד, אגם רודברג, עודד פז, עידן יניבאייל גולן2010 לילה מטורף בפסטיגלהיסטוריהצביקה הדר, אילנית לוי, לי בירן, מאיה שואף, עוז זהבי, יון תומרקין, אמיר פיי גוטמן, טל מוסרי, רוני דואני, רוני דלומי, ושלישיית מה קשור (ציון ברוך, אסי ישראלוף, שלום מיכאלשווילי)ריטה, דיאנה גולבי2011 i פסטיגל: Game onהעולם הווירטואלי אליאנה תדהר, תובל שפיר, עוז זהבי, יהודה לוי, עודד פז, דנה פרידר, גיא עמיר, חנן סביון, אלי יצפאן, אנה ארונוב, מאיה בוסקילה, לי בירן, מירי מסיקה, עמית פרקשמירי מסיקה2012 SPY פסטיגלריגולאליאנה תדהר, תובל שפיר, יעל בר זוהר, דנה פרידר, טל מוסרי, אסף הרץ, אנה ארונוב, אלי פיניש, קטלין רייטר, שירי מימון, אודי ואביעד, ירון לונדון, ירון ברובינסקי (על המסך בלבד)אתניX, איזי2013 X פסטיגלארבעת היסודותאליאנה תדהר, תובל שפיר, דניאל מורשת, עוז זהבי, לינא מח'ול, מארינה מקסימיליאן, אור גרוסמן, עמית יגור, עדי הימלבלוי, עודד פז, מריאנו אידלמן, יובל סמושלומי שבת2014 משחקי הפסטיגלמשחקי הרעבאליאנה תדהר, תובל שפיר, דנה פרידר, דניאל ליטמן, דניאל מורשת, לי בירן, רוני דלומי, שירן סנדל, שיר מורנו, עומר דרור, טל מוסרי, אלי פיניש, מריאנו אידלמן, אודי ואביעדירדנה ארזי, עידו בי וצוקי2015היי סקול פסטיגלהיי סקול מיוזיקלאליאנה תדהר, שחר חסון, יהודה לוי, אריה מוסקונה, אורנה דץ, עומר דרור, אושרת אינגדשט, שירן סנדל, דניאל מורשת, נוה צור, דורון אורן, אנה ארונוב, מוקי, ניר חלפוןמוקי2016היי סקול פסטיגל 2: הגמר הגדולאליאנה תדהר, תובל שפיר, ישראל קטורזה, איציק כהן, עודד פז, מיכל ינאי, סטטיק ובן-אל תבורי, עומר דרור, דורון אורן, אושרת אינגדשט, שירן סנדל, דניאל מורשת, נוה צור, רמי קלינשטייןרמי קליינשטיין2017סטורי של פסטיגל – אגדה מעכשיואגדה מודרניתאליאנה תדהר, עומר אדם, שירה לוי, לי בירן, לירון רביבו, מיקי קם, שרון צור, ניקי גולדשטיין, סטטיק ובן-אל תבורי, סטפן לגר, דניאל גד, עדי חבשוש, שגיא ברייטנרעומר אדם, סטטיק ובן-אל תבורי2018FreeStyle# פסטיגל – מה שתבחרו להיותריקודאליאנה תדהר, נועה קירל, עידן רייכל, משה פרץ, שירה לוי, יהונתן מרגי, ניב סולטן, עדן מאירי, עומר חזן, אורי לייזרוביץ', סימור דניאל, עפר שכטר, שי ברביבאי, ריף נאמן, עדי חבשושעידן רייכל2019Play פסטיגל – מתחברים לחיים האמיתייםמציאות מדומהאליאנה תדהר, נועה קירל, איתי לוי, עדן בן זקן, יהונתן מרגי, טלי אורן, אבי קורניק, שירה לוי, אנה זק, קווין רובין, גפן ברקאי, אוראל צברי, אייל שכטר, צביקה פיק, דניאל עמיתצביקה פיק2020My פסטיגל – אירוע של פעם ב־40 שנה40 שנה לפסטיגלאליאנה תדהר, נועה קירל, איתי לוי, טל מוסרי, ציפי שביט, מיכל ינאי, עדן מאירי, יעל בר זוהר, שירה לוי, קווין רובין, אנה זק, אודי ואביעד, אנה ארונוב, עדי הימלבלוי, עודד פז, איציק כהן, טלי אורן, שחר חסון, עוז זהבי, לירז צ'רכי, לי בירן, ריף נאמן, חני נחמיאס, עומר חזן, אמיתי ארמן, שיר זוארץ, דנה פרידר, עודד מנשה, אבי קורניק, תום אבני, שירן סנדל, תובל שפיר, ניקי גולדשטיין, מיקי קם, דניאל מורשת, שרית חדד, שירי מימון, רן דנקר, רוני דואני, הראל סקעת, אדם, ריטה, מאיה בוסקילה, סטטיק ובן-אל תבורי, אושרת אינגדשט, אילנה אביטל, סטפן לגר.2021Sky High פסטיגל - מגלים את מה שבפניםמלאכיםאליאנה תדהר, נועה קירל, זהבה בן, רן דנקר, בר ברימר, ישראל קטורזה, רונה לי שמעון, סטטיק ובן אל, שחר טבוך, בר מיניאלי, קים אור אזולאי, עדן אלנה, אליעד נחום, קווין רובין, בר ברימרזהבה בן2022פסטיגל על פסטיגל - הפנטזיה מתעוררת לחייםיקומים מקביליםאליאנה תדהר, עדן חסון, אנה זק, אגם בוחבוט, שלישיית מה קשור, עומר חזן, סנדרה שדה, בת-אל בורנשטיין, יעל אלקנה, לינוי אשרם, אברהם ארנסון, עידן תלםעדן חסון2024SING פסטיגל - תנו למוזיקה לחבר בינינומוזיקהנועה קירל, יהודה לוי, הראל סקעת, אנה זק, אמיר שורוש, אבי אבורומי, אושר כהן, אוראל צברי, דניאל ליטמן, לירית בלבן, יעל שלביה, קווין רובין, עדן סבןאושר כהן, אבי אבורומי
שיאים
שיא השתתפות
משתתף / משתתפתכמות השתתפויות בפסטיגלשניםאליאנה תדהר122011, 2012, 2013, 2014, 2015, 2016, 2017, 2018, 2019, 2020, 2021, 2022טל מוסרי 101997, 1998, 2000, 2002, 2006, 2008, 2010, 2012, 2014, 2020יעל בר זוהר91996, 1998, 1999, 2000, 2003, 2005, 2009, 2012, 2020עודד פז82006, 2007, 2008, 2009, 2011, 2013, 2016, 2020אלון אולארצ'יק71985, 1986, 1987, 1988, 1991, 1993, 1994מיכל ינאי1993, 1995, 1996, 1998, 2000, 2016, 2020ריקי גל1981, 1982, 1984, 1985, 1986, 1993, 1994גידי גוב61986, 1987, 1988, 1989, 1991, 1992שלמה בראבא1983, 1984, 1987, 1988, 1990, 2008יגאל בשן1984, 1985, 1989, 1992, 1993, 1995תובל שפיר2011, 2012, 2013, 2014, 2016, 2020עוז זהבי2008, 2009, 2010, 2011, 2013, 2020דנה פרידר2007, 2008, 2011, 2012, 2014, 2020חני נחמיאס1991, 1992, 1993, 1997, 1999, 2020אדם1987, 1988, 1989, 1990, 1995, 2020מוני מושונוב51983, 1984, 1987, 1988, 1990מאיה בוסקילה2004, 2007, 2009, 2011, 2020רוני דואני2004, 2005, 2008, 2010, 2020שירי מימון1991 (כילדת פסטיגל), 2005, 2008, 2012, 2020שירה לוי2004 (כילדת פסטיגל), 2017, 2018, 2019, 2020עדי הימלבלוי2006, 2007, 2009, 2013, 2020לי בירן2010, 2011, 2014, 2017, 2020ציפי שביט1982, 1989, 1996, 2005, 2020אודי ואביעד2008, 2009, 2012, 2014, 2020שלומי שבת1990, 1991, 1994, 2008, 2013רן דנקר2004, 2005, 2006, 2020, 2021עודד מנשה1994, 1997, 2000, 2004, 2020דניאל מורשת2013, 2014, 2015, 2016, 2020רבקה זהר1985, 1986, 1987, 1988, 1990בן אל תבורי2002 (כילד פסטיגל), 2016, 2017, 2020, 2021 (כחלק מסטטיק ובן אל)אמיר פיי גוטמן1997, 1998, 1999 (כחלק מ"היי פייב"), 2007, 2010עדי חבשוש2000, 2002, 2003 (כרקדנית), 2017, 2018הראל סקעת2004, 2005, 2007, 2020, 2024נועה קירל2018, 2019, 2020, 2021, 2024יהודה לוי2002, 2003, 2011, 2015, 2024
שיא זכיות
מקוםמשתתף / משתתפתכמות זכיותשניםהערותראשוןאדם41987, 1988, 1989, 1990אליאנה תדהר2011, 2012, 2013, 2014זכייתה בפסטיגל בשנת 2011 הייתה יחד עם תובל שפיר.שנייעל בר זוהר31996, 1999, 2000אמיר פיי גוטמן1997, 1998, 2007זכייתו בפסטיגל בשנים 1997 ו-1998 הייתה כחלק מלהקת היי פייב.שלישייהודה לוי22002, 2003טל מוסרי2008, 2010זכייתו בפסטיגל בשנת 2008 הייתה יחד עם דון לני גבאי ובשנת 2010 יחד עם רוני דואני.רן דנקר2005, 2006מיכל ינאי1993, 1995רבקה זהר1985, 1986
השירים שהושמעו הכי הרבה במופע
שם השירמקוםכמותשניםיד ביד1121983, 1984, 1985, 1987, 1988, 1989, 1990, 1991, 1992, 1998, 2010, 2020מיכאל251991, 1992, 1998, 2010, 2020קטן זה הכי כיף בעולם341998, 2010, 2017, 2020
מצעדי שירי כל הזמנים
בשנת 2010 התקיים בערוץ הילדים מופע חגיגי לרגל 30 שנים לפסטיגל, בו התבקש הקהל לבחור את השיר הטוב ביותר בכל הזמנים. אלה היו שלוש הבחירות הראשונות:
מקוםשם השירביצועהשתתפות בפסטיגלהמבצעים במופע החגיגי בערוץ הילדים1הדרך אל הכפררבקה זהרפסטיגל 1985רוני דלומי2ראש בראשדון לני גבאי וטל מוסריפסטיגל 2008דון לני גבאי וטל מוסרי3מטרה מספר אחתעדי הימלבלוי ואגם רודברגפסטיגל 2009אמיר פיי גוטמן
בשנת 2020, נערך מצעד דומה על ידי גלגלצ ומאקו. בתחרות זו השתתפו לא רק שירים מהפסטיגל, אלא גם שירים מפסטיבל שירי הילדים. להלן חמשת המקומות הראשונים (כולם שירי פסטיגל):
מקוםשםביצועהשתתפות בפסטיגל1לעוףהראל סקעתפסטיגל 20042נערה חשמליתדנה פרידרפסטיגל 20073שלוש חברותדון לני גבאי, עדי הימלבלוי ושירה וילנסקיפסטיגל 20064איש הברקרן דנקרפסטיגל 20055הילדים של העתידאליאנה תדהר ותובל שפירפסטיגל 2011
שירי הפסטיגלים
מנחים: אושיק לוי, עזרא דגן, רותי הולצמן, רחלי חיים וגרגורי טל
מספרשםביצועמיליםלחן1דג הזהבאושיק לויאפרים סידוןעוזי חיטמן2רוק'נרול חתולריקי גלשוקי וגנראילן גלבוע3תוםקובי רכט, דורי בן זאב, מזי כהן ורחלי חייםקובי רכטקובי רכט4שמשדורי בן זאב, נתן כהן, מזי כהן ורחלי חייםדורי בן זאבנתן כהן5בא החופשאילן וירצברג ושמעון גלבץדוד ויזראילן וירצברג6בכיס האחוריאיתן מסוריסמדר שיראיתן מסורי7ג'ינג'ינג'ןאסתר שמיראסתר שמיראסתר שמיר8דג דג אדםרותי הולצמןמיקי בראלדד שרים9מה חשב תפוח הזהב?נורית גלרוןדליה רביקוביץאילן וירצברג10גל כחולמזי כהןשוקי וגנראילן גלבוע11שלוש מיליםנתן כהןאהוד מנורנתן כהן12ילקוט כבדאפרים שמיר, קובי רכט ואסתר שמיראהוד מנוראפרים שמיר13תנו לי אלףרחלי חיים ואילן וירצברגנעמי גרינברגאילן וירצברג14איגן מיגן קוביהעזרא דגןלאה לופנפלדרוני וייס15תיכף אשוביהורם גאוןניסן פרידמןחנן יובל16המנון הפסטיגלמקהלת הנוער העירונית חיפה בהדרכת אפי נצראפרים סידוןדובי זלצר
הכל עובר חביבי הופיעו עם "פתאום עצוב לה" כשיר אורח.
מנחים: ציפי שביט ונתן דטנר.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1מילה קטנהירדנה ארזישמרית אורהנרי ברטררוני וייס2משחקי וידאורחלי חיים ואיזולירבנדלאה לופנפלדרוני וייסרוני וייס3כשבא החופששריאבנר קנרמוטי דיכנהמוטי דיכנה וחיים רומנו4הארנבת והצבמני בגרמני בגרמני בגררוני וייס5אהבה זה דבר שנותנים במתנהנירה רבינוביץ'דפנה אילתדפנה אילתאלדד שרים6בובה'להצביקה פיקמירית שם אורצביקה פיקאלדד שרים7סודציפי שביטענת שריםאלדד שריםאלדד שרים8אחי הקטןעוזי חיטמןעוזי חיטמןעוזי חיטמןננסי ברנדס9סוד כמוסריקי גלאהוד מנורקובי אשרתקובי אשרת10גלשן הרוחאייל גפןדוד ויזרנורית הירשרוני וייס11כל יודעתשולה חןיואל ריפלאיתן מסוריאלדד שרים
הכל עובר חביבי ביצעו את השיר "מחר תזרח השמש" (מילים: מירית שם אור, לחן: צביקה פיק, עיבוד: אלדד שרים) כשיר אורח מקורי.
מנחים: יונה אליאן, שלמה בראבא, מוני מושונוב וששי קשת
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1לירח טסיםששי קשתדוד ויזראילן וירצברגאילן וירצברג2כל המלאכיםמני בגרמני בגרמני בגררוני וייס3אוכלים הכלאיזולירבנדלאה לופנפלדרוני וייסרוני וייס4מחבואיםישראל גוריוןאליעוז רביןרוני וייסרוני וייס5פיטר פןיזהר כהןחמוטל בן זאבקובי אשרתקובי אשרת6חבריםמוני מושונוב ושלמה בראבאעלי מוהריוני רכטריוני רכטר7קוסם מארץ עוץשלישיית מוסחמוטל בן זאבקובי אשרתקובי אשרת8תזמורת של ממשעוזי חיטמןעוזי חיטמןעוזי חיטמןרוני וייס9אסתרצביקה פיקמירית שם אורצביקה פיקצביקה פיק10אםשולה חןאבינעם קורןבני נגריבני נגרי
מנחים: שלמה בראבא ומוני מושונוב (בספיישל הטלוויזיוני: יגאל בשן ודורון שפר).
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1יד בידמשתתפי הפסטיגלתלמה אליגון רוזרוני וייסרוני וייס2ציגלה ביגלה בוםיגאל בשןיגאל בשןיגאל בשןרמי לוין3אבא אמא וארץ ישראלאילנה אביטליורם טהרלבאילנה אביטלננסי ברנדס4עושה את עצמיאושיק לויעוזי חיטמןעוזי חיטמןרוני וייס5אני וכל הבניםמזי כהןאבינעם קורןרוני וייסרוני וייס6הבטחהאריאל זילבראהוד מנוראריאל זילבראיתן גדרון7כמו חתול ועכברריקי גל ויגאל בשןאבי קורןרוני וייסרוני וייס8עייפים אך מרוציםשלמה בראבא ומוני מושונובאבי קורןאריאל זילבררוני וייס9יוצאים לדרךאילניתלאה נאורנורית הירשננסי ברנדס10ילדה של כרמלריקי גלחמוטל בן זאבקובי אשרתקובי אשרת11תוים להחלפהבועז שרעביאהוד מנורבועז שרעביננסי ברנדס12הולכים לישוןיזהר כהןחמוטל בן זאבקובי אשרתקובי אשרת
מנחים: גדי יגיל ואבי קושניר.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1אדוני ראש העיריגאל בשןעוזי חיטמןיגאל בשן ועוזי חיטמןקובי אשרת2בלבוליםקורין אלאלדוד ויזרקורין אלאלקובי אשרת וקורין אלאל3שיר הצבמאיר בנאיאביטל וייסמאיר בנאיגרי אקשטיין4על הנילוסריקי גלמשה דייןקורין אלאלקובי אשרת5דוד בנימיןאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקטנגו6הדרך אל הכפררבקה זהריורם טהרלבנורית הירשקובי אשרת7סולו ברושברושאהוד מנורדריו מלכילהקת ברוש8בוא אל החגיגהאילנה אביטלשמרית אוראילנה אביטלקובי אשרת9איזה יום גדולאבי טולדנואהוד מנוראבי טולדנוננסי ברנדס וגרי אקשטיין10ארץ הצברכמו צועניעוזי חיטמןעוזי חיטמןקובי אשרת
מנחים: שולה חן, גידי גוב, שרי צוריאל ואברי גלעד.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1טוב לצחוקריקי גלתלמה אליגון רוזמתי כספימתי כספי2לא מבינהדני בסןאלון אבידרמייקל בנסוןמייקל בנסון3למהלאה לופטיןשמרית אוראריק רודיךאריק רודיך4אני השדרןיאיר ניצנייאיר ניצנייזהר אשדותלא ידוע5מתוקשרי צוריאלענת שריםנורית הירשאבנר חודורוב6אם רוצים לרצות כשרוציםשולה חןאבי קורן ויוסי בנאיחנן יובלאלדד שרים7זאת אהבהגידי גובאהוד מנוריהודה פוליקרמיקי גבריאלוב8שלום סלאםאלון אולארצ'יק ואמל מורקוסאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יק9חלקת אלוהיםרבקה זהריורם טהרלבנורית הירשאלדד שרים
מנחים: שלמה בראבא, מוני מושונוב, גידי גוב, נתן דטנר, אבי קושניר ועירית ענבי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1הדגל שליעדנה לביורם טהרלבאילנה אביטלבני נגרי2אין קיפוחאלי לוזוןיוני רועהיוני רועהאלי לוזון3שכחו אותי ביםאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יק4עוד ניסיוןרבקה זהריואב גינאייזהר כהןבני נגרי5השיר של יומבו ושל גמבושלמה בראבא ומוני מושונובאהוד מנורשלמה יידובקובי אשרת6יהיה בסדרגידי גובאהוד מנוריהודה פוליקרמיקי שביב7הסלסוליםרבקה זהר ואלי לוזוןיואב גינאיחנן יובלבני נגרי8לא לוקח בקלותאדםאלונה קמחייזהר אשדותיזהר אשדות9כלב על כלבהבטלניםקובי לוריאקובי אשרתקובי אשרת10ארבעיםעפרה חזהעפרה חזהבצלאל אלוניקובי אשרת
מנחים: מוני מושונוב, שלמה בראבא וגידי גוב.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1הילדה באדוםדור ההמשךמשה פינץ'משה פינץ' ואורן לברן בגנו2זה הזמר שליאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יק3אמא ממתינהשרי צוריאלמיכה שטריתארקדי דוכיןרון דרויאן4טיפה נשמהאורי פיינמןיואב גינאיחנן יובלאריק רודיך5את לא לבדסי היימן ולהקה מקומיתסי היימןסי היימןסי היימן6אני והצל שלימוני מושונוב ושלמה בראבאאהוד מנורשלמה יידובשלמה יידוב7שירים הם חבריםחיים משהלאה לופנפלדנורית הירשנורית הירש8ככה זהגידי גובאהוד מנוררן עפרוןרן עפרון9מהן כל המילים ילדהרבקה זהרשלמה קאלושלמה קאלועופר שלחין10אל תשכחאדםאהוד מנורהנרי ברטרהנרי ברטר
מנחים: ספי ריבלין, ציפי שביט וחנה לסלאו.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1באותו הסולםגידי גובאהוד מנורקורין אלאלקורין אלאל2מה קורה לי?דפנה דקלברוך פרידלנדברוך פרידלנד וירון ניבירון ניב3ביישן אוהב אותךיגאל בשןגל בורנשטייןיורם צדוקיורם צדוק4ילד התעורראופירה ורוית יוספייואל לרנריורם צדוקיורם צדוק5אנני אוקליקורין אלאלאהוד מנורקורין אלאלקורין אלאל6אצלנו בקיבוץאריאל זילבריעקב פפינייעקב פפיניאריאל זילבר ועדי רנרט7ממשה ועד מוחמדסמיר שוקרייורם טהרלבנורית הירשנורית הירש8אבא'לה אמא'להחנה לסלאויורם טהרלבקובי אשרתקובי אשרת9נסיכות שחורותמרגלית צנענייואב גינאימרגלית צנעניירון בכר10כמו גיבור מצויראדםאהוד מנורהנרי ברטרהנרי ברטר
אגדת השמש והירח הושמע לראשונה בפסטיגל זה, בחלק ב' של המופע, כשיר אורח לא מתחרה.
מנחים: שלמה בראבא, מוני מושונוב ודב גליקמן.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1בזכות הסלסהשלומי שבתאהוד מנוריורם צדוקיורם צדוק2גן עדןמרגלית צנענייואב גינאימרגלית צנעניאייל קליין3אבי הטוב שבשמייםרבקה זהרשלמה קאלושלמה קאלועופר שלחין4אלף בית באהבהאורי פיינמןיורם טהרלבנורית הירשתמיר קליסקי5שיזה לימה קונגן הוליליליהשלומית כהן אסיףמיקי גבריאלוביורם צדוק6שיר הגראז'אתניקסזאב נחמה ותמיר קליסקיזאב נחמהאתניקס7הנשיקה הצרפתיתאדםשמרית אורדן שאולרן בגנו8בוא אהובירינת גבאידודו ברקנורית הירשיורם צדוק9ילד סנדוויץ'שלמה בראבא ומוני מושונובאפרים סידוןאלון אולארצ'יקיורם צדוק
מנחים: גידי גוב וחני נחמיאס.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1לנסות ולשירפורטרטרון רוזנפלדרון רוזנפלדרון רוזנפלד, אלי ניסן, ברוך רבה רביד וירון בכר2מה עוד תבקשאיילה טליאסדודו ברקנורית הירשאריק רודיך3נקרע לי עם חיוךאריאל זילברשמעון יקותיאלאריאל זילברירון בכר4צ'יק צ'אק מסדריםחני נחמיאסרחל רוזנמןעוזי חיטמןירון בכר5כשהייתי ילדשלומי שבתיגאל בשןיורם צדוקיורם צדוק6מיכאלאתי אנקריאתי אנקריאתי אנקרייהודה עדר7יום הולדתאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יק8בכל מצבסי היימןסי היימןרן עפרוןרן עפרון9רציתי להחליףמיקיאגיאהוד מנוריזהר אשדותעובד אפרת10מה מי מוגידי גובעלי מוהראלון אולארצ'יקעדי רנרט
מנחים: אבי דור, חנוך רוזן וחני נחמיאס.
אמן אורח: מוג'דה.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1יעליגאל בשןיגאל בשןיגאל בשןעובד אפרת2ואני לא ידעתידנה ברגרמקס גת-מורמקס גת-מורעובד אפרת3המסיבה של גודוטיפקסקובי אוזקובי אוזרמי יוסיפוב וקובי אוז4קצת אחרי כולםאתי אנקריאתי אנקריאתי אנקריעובד אפרת5יום אחד, לא היוםמאיר בנאיאהוד מנורמאיר בנאימאיר בנאי6בת בןחני נחמיאסחני נחמיאסאהרון פררהעובד אפרת7זה פחד, זה פחדמיקיאגיאהוד מנורמיקיאגימיקיאגי8אגדהגלי עטרילאה גולדברגארקדי דוכיןעובד אפרת9אם אתה נופל מהגגגידי גובחנה גולדברגיזהר אשדותיזהר אשדות10היי עצורהופה היייגאל בשןיגאל בשןעובד אפרת
מנחים: ספי ריבלין וחני נחמיאס.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1שלום היא מילה שימושיתמיכל ינאיאהוד מנורקובי אשרתקובי אשרת2תותי תותיאריאל זילבראלי לויאריאל זילבראריאל זילבר3אבא אומראייל בוחבוטמקס גת-מורמקס גת-מורעובד אפרת4ילדת סנדוויץ'חני נחמיאסחני נחמיאסאהרון פררהעובד אפרת5שיר אהבה ממוחשביגאל בשןיגאל בשןיגאל בשןעובד אפרת ויגאל בשן6לי ושניאתי אנקריאתי אנקריאתי אנקרירביב גזית7ילדים משוגעיםאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקעובד אפרת ואלון אולארצ'יק8שלוש משאלות לתוםדוד ד'אורדוד ד'אורדוד ד'אורעופר מאירי9עושים שמחהופה היייגאל בשןיגאל בשןעובד אפרת ויגאל בשן10אייל החתיךריקי גלחנה גולדברגעובד אפרתעובד אפרת
מנחים: יעל אבקסיס, עודד מנשה, עינת ארליך והראל קלמרו (בתפקיד מוקיון).
אמנית אורחת: ריטה.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1לנצח צעיריםשלומי שבתדידי הררישלומי שבתעובד אפרת ושלומי שבת2שים בננה על הראשעינת ארליךחנה גולדברגעובד אפרתעובד אפרת3גיבור מסרטשרון חזיזצוף פילוסוףצוף פילוסוףצוף פילוסוף ועובד אפרת4תהיה ילדאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקאלון אולארצ'יקעובד אפרת5כל דבר הוא שירעודד מנשהירון כפכפיירון כפכפייורם צדוק6משהו בלבלאה לופטיןחמוטל בן זאביוני רועהדורון פיקר7נועה בקולנועזקני צפתמאור כהןמאור כהן ואורן לוטנברגחיים רומנו, אביב פאפו, תום מוכיח, יובל קיינר ומאור כהן8כשעצוב ליריקי גלאהוד מנורעובד אפרתעובד אפרת ואלון אולארצ'יק9הנסיך הקטןאתניקסזאב נחמהזאב נחמה ותמיר קליסקיאתניקס
מנחה: מיכל ינאי.
מדבבים: רפי ויינשטוק (באבא אריה), אדוה עדני (מאמא לביאה), אלון אופיר (באדי גור), נועם אבירם (קומפי וקריין).
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1בחיק הטבעאדםאהוד מנורנורית הירשיורם צדוק2בא אלי מלאךדפנה דקלשמרית אורקובי אשרתקובי אשרת3לא נוותריגאל בשןחמוטל בן זאב ויורם צדוקיורם צדוקיורם צדוק4נמרהשרון חזיזחנה גולדברגשי להבירון בכר5מר חתולאבי קושניראהוד מנורמירון מינסטרלא ידוע6תנו לחיות לחיותצוות פלאי קלעיםדפנה אילתדפנה אילתיורם צדוק7כשיש לך חברהופה היייגאל בשןיגאל בשןיורם צדוק8הפילון הזהטיפקסרמי יוסיפוברמי יוסיפובטיפקס9לדבר עם חיותמיכל ינאיאהוד מנורקובי אשרתקובי אשרת
אמנים אורחים: ציפי שביט ומיכל ינאי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1מאלפות הדרקוניםבנות יעקבאהוד מנוריאיר שדהיאיר שדה2בנדני דה בדהדנה דבוריןדנה דבוריןיוסי עזר ודנה דבוריןרויטל מונטה ואדם גורליצקי3אל תלכינמרוד והבודדיםנמרוד שיקלרנמרוד והבודדיםאפרים שמיר4נשיקה קטנהטל מןחנה גולדברגרויטל מונטהרון קליין ורויטל מונטה5מלך הכיתהגיל ססוברגיל ססוברטל ירדנילא ידוע6ילד יויוסער בן יוסףיוסי אשדותרויטל מונטהרון קליין ורויטל מונטה7החיים הם קרקסיעל בר זוהראהוד מנורקובי אשרתקובי אשרת8את אומרת שאניליאור מילרחנה גולדברגצוף פילוסוףצוף פילוסוף9ליצן הקרקסליאור כלפוןליאור כלפוןחזי שקדחזי שקד10ילד טובאיתי שגבאיתי שגב ודני רובסדני רובסדני רובס
ענת אלימלך הייתה אמורה להופיע עם השיר "בלרינה", בסופו של דבר ביצעו כל משתתפי הפסטיגל את השיר לזכרה בחלק האומנותי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1במכונית האדומהנמרוד רשףנמרוד רשףנמרוד רשף וירון כפכפינמרוד רשף וירון כפכפי2חולת פרסיםאפרת רייטןאהוד מנורנורית הירשמירון מינסטר3בובה מכניתחנוך רוזןעופר קניספלמירון מינסטרמירון מינסטר4מדבר עם עצמיטל מוסריחנה גולדברגדני רייכנטלדני רייכנטל5לונה פארקתום אבני ונליה צמחמןאהוד מנורמירון מינסטרמירון מינסטר6רכבת שדיםעודד מנשהירון כפכפיירון כפכפיירון כפכפי7עולם אגדההיי פייבאמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןשי להב8רינה טרמפולינהדנה דבוריןאהוד מנורצביקה פיקצביקה פיק
אמנים אורחים: מיכל ינאי ויעל בר זוהר.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1לילה טובמיטל מיכאלישמוליק לויאבנר חודורובאבנר חודורוב2חלומותליאת אחירוןליאת אחירוןאבנר חודורוב וליאת אחירוןאבנר חודורוב3חברים טוביםארז בן הרושאהוד מנורצוף פילוסוףצוף פילוסוף4כן או לאנמרוד רשףנמרוד רשףנמרוד רשף וירון כפכפינמרוד רשף וירון כפכפי5ככה בא לי לחיותאפרת רייטןאפרת רייטןיוסי עזריוסי עזר וחגי אלקיים6על הכיפאקטל מוסריירון כפכפיירון כפכפיירון כפכפי7חברים בכל מיני צבעיםשרית חדדחנה גולדברגיוני רועהאבנר חודורוב8יחד נתגברגיל סגל/יהונתן מגוןאורי פסטרמשה קפטןאבנר חודורוב9ילדה טובהדנה ברגרדנה ברגרדנה ברגראבנר חודורוב10קטן זה הכי כיף בעולםהיי פייבאמיר פיי גוטמן ועידן יסקיןאייל שחר ואמיר פיי גוטמןשי להב
אמן אורח: יפה ירקוני.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1שיר הרשעיםאסף אשתר ורובי דואניאסאפרים סידוןמירון מינסטרמירון מינסטר2כולנו יחדדפנה דקלעמית צחעמית צחעמית צח3חי איך שבא לי לחיותנמרוד רשףנמרוד רשףמשה יוסףמשה יוסף4שולםליאת אחירוןליאת אחירוןדני רייכנטל וליאת אחירוןדני רייכנטל5כוכב הילדיםילדי הפסטיגלאפרים סידוןמירון מינסטרמירון מינסטר6קולגיל ססוברגיל ססוברטל ירדניטל ירדני7נסיכה של שמחהשרית חדדסמדר שירמשה דץשי ראובני8כוכב האהבהיעל בר זוהריואב גינאיצביקה פיקצביקה פיק9זה כבר כאןהיי פייבאייל דסאו, אייל שחר, אמיר פיי גוטמן ועידן יסקיןאייל דסאו, אייל שחר, אמיר פיי גוטמן ועידן יסקיןמירון מינסטר
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1חנות הצעצועיםמיכל ינאי וילדי הפסטיגלאפרים סידוןמירון מינסטרמירון מינסטר2מי הגיבור שלךיוני גטרוירון כפכפיירון כפכפימיכאל עינב3מלכת הקסמיםסנדי ברמיקיאגימיקיאגיעופר ניסים4אני ג'וקרעודד מנשהירון כפכפיירון כפכפיירון כפכפי5זגדמביהיוניסקסאייל שחרדני אלשך וגילי ליברדני אלשך6יאללה ביתר יאללה הפועלצביקה הדראפרים סידוןמירון מינסטרמירון מינסטר7קורקי הקורקינטטל מוסרידנה שץ וטל מוסרידני רייכנטלדני רייכנטל8החייל שלימיכל ינאימירית שם אורצביקה פיקצביקה פיק9בובים בובותאייל גולןאהוד מנורשלומי שבתשלומי שבת וראובן בן שמעון10הפיה הקסומהיעל בר זוהראילן ליבוביץאילן ליבוביץחזי שקד
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1פלאנובלהילדי הפסטיגלאהוד מנורמירון מינסטרלא ידוע2את האושר שלידורון מזרסמדר שירמשה דץחזי שקד3חולה עליהקובי מחטחנה גולדברגדני רייכנטלדני רייכנטל4רוכבת על דרקוניםעדי עזרוניעדי עזרוניאילן ליבוביץחזי שקד5בגלל המוזיקהיוני גטרויואב גינאימירון מינסטרמירון מינסטר6גלגל המזלותאילנה אביטליואב גינאיאילנה אביטלחזי שקד7עוד געגועגלית גיאתאילן ליבוביץאילן ליבוביץחזי שקד8בתוך תוכיליאת אחירוןליאת אחירוןדני רייכנטלדני רייכנטל9כשאני אוהבתשרון דוראניאהוד מנורמיקי גבריאלובמיקי גבריאלוב10בצלחת מעופפתטיפקסקובי אוזקובי אוזקובי אוז, רמי יוסיפוב, גל פרמן ומאיר עמר
אמן אורח: עוזי חיטמן.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1אם אני נסיכהיעל דואניאהוד מנורמיקי גבריאלובמיקי גבריאלוב2מאסטר טלטל מוסריאהוד מנורירון כפכפיירון כפכפי3איש גדולמיקי גבעמיקי גבעמיקי גבע וחגי אלקייםחגי אלקיים4אחת אחרתעדי עזרוניעדי עזרונידני רייכנטלדני רייכנטל5אל תשכחו את הקטניםאלי פיניש ומריאנו אידלמןאלי פינישירון כפכפיירון כפכפי6צא אל המסעמירה עוודאייל שחרסנדי ראס7עד הסוף הטוביהודה לויסנדי ראס, בתרגום אהוד מנורסנדי ראסטל פורר8אהבה ענקיתסופי צדקהמיכל חזוןנורית הירשחזי שקד9החיים כמו סרטליאור נרקיסיוסי גיספןשמואל אלבזתמיר צור ואלון אולארצ'יק10קצב החייםליאל קולטיוסי גיספןמירו בנוןשי ראובני
אמנים אורחים: צביקה פיק ויעל בר זוהר.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1שיר הפיראטרועי בר נתןאפרים סידוןאוהד חיטמןאוהד חיטמן וחגי אלקיים2בקצב התופיםג'ולייטהאפרים סידוןשמואל אלבזחגי אלקיים3ביטחון עצמיעפר שכטראפרים סידון ונמרוד רשףצ'ולו, אדי סומירן ונמרוד רשףאדי סומירן4לקפוץיעל דואניאפרים סידוןגל ליכטנטלגל ליכטנטל5לחופש נולדרודריגו גונזלסאפרים סידוןיוני רועהיוני רועה6אהבה ראשונהגיא אריאליניקול דיקסטרא ורן הרושרן הרוש וגיא אריאלירן הרוש וגיא אריאלי7לב של ילדמלי לויאפרים סידוןמיכאל עינבמיכאל עינב8ריח בושםחמסהאפרים סידוןדרור מרגליתדרור מרגלית9לאהוב ביווניתשלומי סרנגהעוזי חיטמן ואפרים סידוןעוזי חיטמןחגי אלקיים10הכח שבאהבהיהודה לוייואב גינאי, דנה לוי ויהודה לויאסף שגיב ואילן פוסטופצקיאסף שגיב ואילן פוסטופצקי11כוכב המדבריעל בר זוהריואב גינאימאיה סימן טובעופר ניסים
כמה מהשירים בפסטיגל זה מוכרים לעיתים שלא בשמם הרשמי - "רוצה להיות רשע" בשם "אני רוצה להיות רשע", "זורו זה אני" בשם "אני הוא זורו" ו"" בשם "ונשיר כולם".
אמן אורח: נינט טייב.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1כמו רובין הודרן דנקראהוד מנוראוהד חיטמןטל פורר ואוהד חיטמן2תןאגם רודברגסמדר שירמשה דץחזי שקד3רוצה להיות רשעעודד מנשהירון כפכפירמי קליינשטייןאורי קריב4שלושת האביריםשלישיית פרוזאקאורי גרוסקובי אשרתקובי אשרת5נסיכת פופרוני דואניהנריהנריהנרי6לעוףהראל סקעתלירון לב ודורון מדליאוהד חיטמןאורי זך ואוהד חיטמן7הלילה שלגיהמאיה בוסקילהיואב גינאימשה דץחזי שקד8זורו זה אניהראל מויאלעוזי חיטמןשלומי שבתנדב ביטון ושלומי שבת9אורנה ומשה דץסמדר שירמשה דץחזי שקד
אמנים אורחים: ציפי שביט, שירי מימון והראל סקעת.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1רוצה להיותאושרי כהןסער בדישיסער בדישישי להב2שיר הרסרותם אבוהב ורועי בר נתןרועי בר נתן דורון מדלי ואוהד חיטמןאוהד חיטמןחגי אלקיים3גלים גליםסופי צדקהסופי צדקהאשר סיוןאמיתי פריינטה4רוקדים ברחובותשלישיית מה קשורעידן עמיתלוקי גבאילוקי גבאי5שרה לעולםעדי כהןדורון מדלי ואוהד חיטמןאוהד חיטמןרן אביב6שמש הלילהאפרת בוימולדאפרת בוימולדטל פוררטל פורר7לא עוצרתרוני דואנישחף וולמןAdam Alvermark ו-Mikael AnderssonAdam Alvermark וגיא ליכטנטל8איש הברקרן דנקרעידן עמית ורן דנקראוהד חיטמןשמוליק נויפלד9האהבה היא קסםיעל בר זוהריואב גינאייואב גינאיארקדי דוכין
אמנים אורחים: רבקה מיכאלי ומרגלית צנעני.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1שלוש חברותעדי הימלבלוי, שירה וילנסקי ודון לני גבאידורון מדלידורון מדליטל פורר2מלכה קרהלירז צ'רכילירז צ'רכיזיו קוז'וקרוטל פורר3איש השאלותטל מוסרייניב צדוקאמיר פיי גוטמןטל פורר ואמיר פיי גוטמן4כוכב המשאלותמירי בוהדנהמיקיאגימיקיאגיטל פורר ומיקיאגי5נרניה זה כמו רמת גןעודד פז, אילן רוזנפלד וקובי פרג'עודד פז, אילן רוזנפלד וקובי פרג'אלדד ציטריןטל פורר6הטוב שצריך לנצחמייקל לואיסאייל נחמיאסנועם זלטיןטל פורר ונועם זלטין7החץ המנצחאליענה בקיירדורון מדלידורון מדליטל פורר8כשהילדים שריםילדי HOTיואב גינאירמי קלינשטייןירון בכר9לב אמיץרן דנקרטל פורר וכפיר אפשטייןטל פורר וכפיר אפשטייןטל פורר
אמנים אורחים: הראל סקעת ורינת גבאי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1נערה חשמליתדנה פרידרסהר חגיניצן קייקובטל פורר2הדרך שלייובל המבולבליובל המבולבליובל המבולבלטל פורר3אם אני אוהבת אותךמירב פלדמןדורון מדליטל פוררטל פורר4נסיכה של אהבהעדי הימלבלויעידן עמיתאוהד חיטמןטל פורר5הלילה אתה מנצחתום אבנידורון מדלילירון לב וטל פוררטל פורר6פחית בראשעודד פז, אילן רוזנפלד וקובי פרג'עודד פז, אילן רוזנפלד וקובי פרג'אלדד ציטריןטל פורר7עמוק בלבמאיה בוסקילהדורון מדלידורון מדליטל פורר8אל תוותראמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמן וטל פוררטל פורר ואמיר פיי גוטמן9סודותמירי מסיקהקרן פלסקרן פלסאורי זך
אמן אורח: שלומי שבת.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1ילד של אמאעידן יניבינאי רטפןתמיר קליסקיטל פורר וניצן קייקוב2אי זוגיליאת בלו ועוז זהבי/דניאל זילברשטייןארז דןטל פורר וארז דןטל פורר, ניצן קייקוב, נועם זלטין ורונן שרון3מאוהבתגל גדותמיטל פטש-כהןמיטל פטש-כהןטל פורר וניצן קייקוב4תזרוםאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובטל פורר וניצן קייקוב5חיה בסרטרוני דואניאמיר פיי גוטמן ויואב ארנוןאמיר פיי גוטמן ויואב ארנוןהנרי6ראש בראשטל מוסרי ודון לני גבאיאמיר פיי גוטמן וניר ממוןאמיר פיי גוטמןטל פורר וניצן קייקוב7בלי תחרותדנה פרידרסהר חגיניצן קייקובניצן קייקוב8השמיים לי פתוחיםגיא זו-ארץרועי זו-ארץרועי זו-ארץטל פורר וניצן קייקוב9אשיר לךשירי מימוןסהר חגיניצן קייקובטל פורר
אמן אורח: אייל גולן.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1ארץ אהבהעמית פרקשדורון מדליחזי שקדטל פורר2צחוק זה חוקעודד פזעודד פז ואילן רוזנפלדאלדד ציטריןטל פורר3מטרה מספר אחתעדי הימלבלוי ואגם רודברגאמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר4אומץ לבעוז זהביסהר חגיטל פורר ועוז זהביטל פורר5לקפוץאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובטל פורר6פשוט אוהב אותךעידן יניבינאי רטפןעידן יניבטל פורר7כוח מחשבהיון תומרקיןדורון מדלי ויון תומרקיןטל פורר וכפיר אפשטייןטל פורר8כן את יכולהיעל בר זוהריואב גינאיהנריהנרי9לא מתביישת לאהובמאיה בוסקילהדורון מדלידורון מדליטל פורר
אמנים אורחים: ריטה ודיאנה גולבי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1ילד עם חלוםלי בירןלי בירןלי בירןלי בירן, טל פורר ולורן בנג'מין2לגעת בעברמאיה שואףסהר חגילורן בנג'מיןטל פורר3שיר אהבה צרפתיטל מוסרי ורוני דואניניר ממון ואמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר4אהבה ראשונהאילנית לויניר פייבללורן בנג'מיןטל פורר5לוקושלישיית מה קשורדורון מדלידורון מדלי וטל פוררטל פורר6לנצח נשאראמיר פיי גוטמןנועה ברנר ואמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר7כשאמצא אותךיון תומרקיןתום גני ובן עשבתום גני ובן עשבטל פורר8אל תפסיק ת'גרובעוז זהביעוז זהבי ודורון מדליחזי שקדחזי שקד9נגמרו לי המיליםרוני דלומיניר ממון ואמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר
אמן אורח: מירי מסיקה.
בחלק השני של מופע הפסטיגל התקיימה מחווה לשיריו של הזמר אריק איינשטיין. לכבוד מחווה זו הקליט הזמר ברכה מיוחדת שנשמעה בסוף המחרוזת.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1הילדים של העתידאליאנה תדהר ותובל שפיראמיר פיי גוטמן, ניר ממון ונועה ברנראמיר פיי גוטמןטל פורר וינון יהל2הילוך ראשוןלי בירןלי בירןלי בירןלי בירן וטל פורר3טאג מי בייבידנה פרידרדנה פרידר ויהונתן בר אילןתומר בירןטל פורר וינון יהל4אין לך ממה לפחדעמית פרקשדורון מדלידורון מדליטל פורר וינון יהל5כל המדינה שכונהחנן סביון וגיא עמירדורון מדליאיתי זילברשטייןטל פורר6בוא לראות אותימאיה בוסקילהנועה ברנר ואמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר וינון יהל7עצביםאלי יצפאןאמיר פיי גוטמן וניר ממוןאמיר פיי גוטמן וטל פוררטל פורר8מי שבא לךיהודה לוינועם חורבגיא מנטש ויהל דורוןטל פורר וינון יהל9עולם חדשמירי מסיקהעופר בשןעופר בשןטל פורר
אמנים אורחים: אתניקס ואיזי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1S.O.Sטל מוסריניר ממון ואמיר פרישר גוטמןאמיר פרישר גוטמןטל פורר וינון יהל2זה הזמן לקפוץתובל שפירלי בירן ותובל שפירלי בירן ותובל שפירטל פורר, ינון יהל ולי בירן3מה טוב בשבילידנה פרידרלורן דה פזתומר בירן ודנה פרידרטל פורר וינון יהל4אהבה גדולהאליאנה תדהראמיר פרישר גוטמן וניר ממוןאמיר פרישר גוטמןטל פורר וינון יהל5שיר הוואק וואקאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובטל פורר וינון יהל6אל תתעסקו איתיקטלין רייטרכפיר אפשטייןכפיר אפשטיין וטל פוררטל פורר וינון יהל7אור גדוליעל בר זהרסהר חגיניצן קייקובניצן קייקוב8עכשיו או לעולם לאאסף הרץאמיר פרישר גוטמן ואסף הרץאמיר פרישר גוטמן ואסף הרץטל פורר וינון יהל9שרה מהלבשירי מימוןסהר חגידור דניאלטל פורר וינון יהל
אמן אורח: שלומי שבת.
בחלק השני של הפסטיגל נערכה מחווה לשלישיית הגשש החיוור.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1עוד לחלוםעמית יגורניר פייבלמורן דודטל פורר וינון יהל2רק אתה יכולדניאל מורשת ואור גרוסמןלי בירן וגיל לנדאולי בירן וגיל לנדאוטל פורר וינון יהל3מה זה משנהאליאנה תדהרלורן דה פזלורן דה פזטל פורר וינון יהל4אם רק נקשיב לרוחתובל שפירלי בירן ותובל שפירלי בירן ותובל שפירטל פורר5נולדתי להופיעעדי הימלבלוי ועודד פזאילן רוזנפלדעידו ריבליןטל פורר וינון יהל6בשקט הכחוללינא מח'ולכפיר אפשטייןשלומי שבתטל פורר7מאסטר Xמריאנו אידלמן ויובל סמוגיא מזיג ומריאנו אידלמןגיא מזיגטל פורר8חם פהעוז זהביכפיר אפשטיין ואורי מסטצ'קיןכפיר אפשטיין ואורי מסטצ'קיןטל פורר9א-ה-ב-המארינה מקסימיליאןמארינה מקסימיליאןמארינה מקסימיליאןטל פורר וינון יהל
אמנים אורחים: ירדנה ארזי ועידו בי וצוקי.
בחלק השני של הפסטיגל נערכה מחווה ללהקות הצבאיות בישראל.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1זה תורישיר מורנו, שירן סנדל, עומר דרור ודניאל ליטמןניר פייבלאביב קורןטל פורר וינון יהל2כוכבים ביוניברסטל מוסריאמיר פרישר גוטמן וניר ממוןאמיר פרישר גוטמןטל פורר וינון יהל3האיש שבקירדניאל מורשתאילן רוזנפלדעידו ריבליןטל פורר4הביטו בעיניירוני דלומיניר פייבלאביב קורןטל פורר וינון יהל5כל אחד צריך להשתגעדנה פרידראילן רוזנפלדעידו ריבליןטל פורר ועידו ריבלין6להיות מוכן, בדיוק בזמןתובל שפירתובל שפירתובל שפיר וליאור נירטל פורר7המופע הגדולאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובאודי גוטשלק ואביעד בנטובינון יהל8הסוד לניצחוןלי בירןלי בירןלי בירןטל פורר, ינון יהל ולי בירן9בדרך לאוראליאנה תדהרלורן דה פזלורן דה פזטל פורר וינון יהל
החל מפסטיגל זה לא נערכה תחרות בין השירים המשתתפים.
אמן אורח: מוקי.
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1המנון תיכון גלשחר חסוןאורי גרוסדורון מדליטל פורר2מקום שני, זה לא אנישירן סנדל, אושרת אינגדשט, אנה ארונוב ועומר דרוראורי גרוסדניאל סולמוןטל פורר3הכל עוד אפשרייהודה לוי ואליאנה תדהראורי גרוסאוהד חיטמןטל פורר4שיר השקופיםאליאנה תדהר, דניאל מורשת, תותי ניניו, נווה צור ושחר חסוןאורי גרוסלורן דה פזטל פורר5בסוף יהיה לך סטיילאורנה דץ, שירן סנדל ואושרת אינגדשטאורי גרוסדורון מדליטל פורר6דואט אהבהאליאנה תדהר ועומר דרוראורי גרוסלורן דה פזטל פורר7אין מצב יש מיצ"בדניאל מורשת ואריה מוסקונהאורי גרוסדורון מדליטל פורר8שיר השיימינגמשתתפי הפסטיגלמיכה שטרית וארקדי דוכיןארקדי דוכיןטל פורר9קאווקהשחר חסוןאורי גרוסשחר חסוןטל פורר10קדימהאושרת אינגדשטאורי גרוסלורן דה פזטל פורר
החל מפסטיגל זה משולבים לסירוגין לאורך המופע שירים מקוריים ושירים מוכרים.
בירוק - שירים מקוריים
אמן אורח: רמי קליינשטיין
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1שרים ביחדמשתתפי הפסטיגלאורי גרוסאביב קורןטל פורר ואביב קורן2הכוכבים של סיימוןאיציק כהןאורי גרוסאוהד חיטמןטל פורר3המנון סביוני סביוניםעודד פז ותובל שפיראורי גרוסדורון מדליטל פורר4כביש החוףסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריג'ורדי5תעשו לייק לעולםדניאל מורשת, אושרת אינגדשט, שירן סנדל, אליאנה תדהר ונווה צוראורי גרוסדורון מדליטל פורר6ברביסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריג'ורדי7יאללה לערבבישראל קטורזה ומשתתפי הפסטיגלאורי גרוסקובי אוזטל פורר8זה הרגע להחליטאליאנה תדהר, תובל שפיר ועומר דרוראורי גרוסטל שגבטל פורר9דבר, דברמשתתפי הפסטיגלנעם חורברמי קליינשטייןטל פורר10סלסוליםסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריג'ורדי11סתםסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריג'ורדי11מחרוזת משירי רמי קליינשטייןרמי קליינשטייןמחברים שוניםמלחינים שונים (בעיקר רמי קליינשטיין)מעבדים שונים (בעיקר טל פורר)12מתנות קטנותרמי קליינשטיין ומשתתפי הפסטיגלנעם חורברמי קליינשטייןטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
אמנים אורחים: עומר אדם, סטטיק ובן-אל תבורי
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1אגדה מזמןמשתתפי הפסטיגלאורי גרוסלורן דה פזטל פורר2שיר המלצריםאליאנה תדהר, שגיא ברייטנר ודניאל גדלי בירןלי בירןטל פורר3Step Funסטפן לגראבישחר ג'קסון ושושן בן ישראל ג'קסוןאבישחר ג'קסון ושושן בן ישראל ג'קסוןטל פורר4מחרוזת משירי עומר אדםעומר אדםמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר5מלכת הסמרטוטיםמיקי קם, שירה לוי, עדי חבשוש ואליאנה תדהרדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פורר6להתאהבלי בירן (בהשתתפות לירון רביבו)אורי גרוס ולי בירןלי בירןטל פורר7שיר הזיופיםלירון רביבו וניקי גולדשטייןאורי גרוסאוהד חיטמןטל פורר8רגע פרטיאליאנה תדהר (בהשתתפות לירון רביבו)אהוד מנוררמי קליינשטייןטל פורר9שיר המהפךדניאל גד, אליאנה תדהר ושגיא ברייטנראורי גרוסלורן דה פזטל פורר10ככה זה מרגיש להתאהבעומר אדם ואליאנה תדהרדורון מדלידורון מדליטל פורר11אחרי כל השניםעומר אדםאבי אוחיוןאבי אוחיוןטל פורר12מהפכה של שמחהעומר אדם, אליאנה תדהר, לירון רביבו, לי בירן, דניאל גד ושגיא ברייטנרדורון מדלידורון מדלי וינון יהלטל פורר13קטן זה הכי כיף בעולם + לנצח נשארמשתתפי הפסטיגל (לזכר אמיר פרישר גוטמן)אמיר פרישר גוטמן (יחד עם עידן יסקין ונועה ברנר, בהתאמה)אמיר פרישר גוטמן (הראשון יחד עם אייל שחר)טל פורר14מחרוזת משירי סטטיק ובן אל תבוריסטטיק ובן אל תבוריבעיקר סטטיק ובן אל תבוריבעיקר סטטיק ובן אל תבורילא ידוע15סטורי של פסטיגלמשתתפי הפסטיגל עם סטטיק ובן אל תבוריאורי גרוסלורן דה פזטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
אמנים אורחים: משה פרץ, עידן רייכל
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1מילים יפות מאלהאליאנה תדהר ומשה פרץעידן רייכלעידן רייכלטל פורר2Freestyle פסטיגלמשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר3יש בי אהבהנועה קירל, עדי חבשוש, עדן מאירי וריף נאמןדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פורר4בואימשתתפי הפסטיגלעידן רייכלעידן רייכלטל פורררוב השעותמשתתפי הפסטיגלעידן רייכלעידן רייכלטל פורר5אני על זהאליאנה תדהרלי בירןלי בירןטל פורר ולי בירן6טיקיטאסמשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר7ממעמקיםנועה קירל, יהונתן מרגי, אליאנה תדהר ומשה פרץעידן רייכלעידן רייכלטל פורר8שובי אל ביתיעומר חזןעידן רייכלעידן רייכלטל פורר9אל תתייג אותימשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר10מעגליםמשתתפי הפסטיגלעידן רייכלעידן רייכלטל פוררהבאטלמשתתפי הפסטיגללי בירןלי בירןטל פורר11Freestyle פסטיגל הרמיקסעדן מאירידורון מדלידורון מדליטל פורר12את לא נשארת לבדעידן רייכל, אליאנה תדהר ומשה פרץעידן רייכלעידן רייכלטל פורר13זיכרון ישןנועה קירל ויהונתן מרגינועה קירל ויהונתן מרגינועה קירל ויהונתן מרגיטל פורר14תנשוםמשתתפי הפסטיגלדורון מדלי, עידן רייכל ומשה פרץדורון מדלי, עידן רייכל ומשה פרץטל פורר15מחרוזת משירי משה פרץמשה פרץמחברים שונים (ביניהם משה פרץ)מלחינים שונים (ביניהם משה פרץ)מעבדים שונים (בעיקר טל פורר)16ואם תבואי אליימשתתפי הפסטיגלעידן רייכלעידן רייכלטל פוררFreestyle פסטיגלמשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
אמנים אורחים: צביקה פיק, איתי לוי, עדן בן זקן
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1מעלה מעלהנועה קירלמירית שם אורצביקה פיקטל פוררחצוףנועה קירלדורון מדלי, נועה קירל ועומרי סגלדורון מדלי, נועה קירל, עומרי סגל וחן אהרוניטל פורר2אני לא אנייהונתן מרגייונתן גולדשטיין, יהונתן מרגי וטליסמאןיונתן גולדשטיין ויהונתן מרגיטל פורר3שיר הפרחהאנה זקאסי דייןצביקה פיקטל פוררמאמאסיטהאנה זקדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פורר, דולב רם ופן חזות4בין האצבעותעדן בן זקן, שירה לוי וגפן ברקאימירית שם אורצביקה פיקטל פורר5תזיזועדן בן זקןדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פוררמלכת השושניםעדן בן זקןדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פורר6דיווהטלי אורןיואב גינאיצביקה פיקטל פורר7קירותאיתי לויאבי אוחיוןאבי אוחיון ומתן דרורטל פוררזז בטירוףאיתי לויטל רביב ונוי פדלוןשמואל נויפלד ורובי פאיירטל פורר8MAMANאיתי לויסטפן לגר, דולב רם ופן חזותסטפן לגר, דולב רם ופן חזותטל פורר9בא לי אותךנועה קירלדולב רם ופן חזותדולב רם ופן חזותטל פוררפלוס אחדיהונתן מרגייהונתן מרגי, יונתן גולדשטיין ורון ביטוןיהונתן מרגי, יונתן גולדשטיין ורון ביטוןטל פורראהבה בסוף הקיץנועה קירל ויהונתן מרגימירית שם אורצביקה פיקטל פורר10הזמן שלנועדן בן זקן ואיתי לוידולב רם, פן חזות ואבי אוחיוןדולב רם, פן חזות ואבי אוחיוןדולב רם ופן חזות11מסיבת יום שישימשתתפי הפסטיגלמירית שם אורצביקה פיקטל פורר12מפחדים מטליטלי אורןשירילי דשאטל פוררטל פורר13שים פסקווין רוביןאביחי נפתלי ויוני חרלפאביחי נפתלי ויוני חרלפאביחי נפתלי14הכל שקוףיהונתן מרגייונתן גולדשטיין, יהונתן מרגי ושי פינטויונתן גולדשטיין ויהונתן מרגיטל פורר15יבוא לטובהמשתתפי הפסטיגלעילי בוטנרעילי בוטנרטל פורר16לפעמים חלומות מתגשמיםדניאל עמיתמירית שם אורצביקה פיקטל פוררלגור איתואנה זקמירית שם אורצביקה פיקטל פוררמרי לואליאנה תדהרמירית שם אורצביקה פיקטל פוררדם חםטלי אורןמירית שם אורצביקה פיקטל פורראני לא יכולה בלעדיךשירה לוימירית שם אורצביקה פיקטל פוררהרקדן האוטומטיקווין רובין, אוראל צברי, אייל שכטר, גפן ברקאימירית שם אורצביקה פיקטל פוררמעלה מעלהאליאנה תדהר, שירה לוי, טלי אורן, אנה זק, קווין רובין, גפן ברקאי, אייל שכטר, אוראל צברי, דניאל עמיתמירית שם אורצביקה פיקטל פורר17הזוג הזהיהונתן מרגיסטטיק וג'ורדיסטטיק וג'ורדיטל פוררמסיבה בחיפהאיתי לויאליהו פרץ, דן ברטוב וגיל וייןגיל וייןטל פוררתרקדועדן בן זקןאלעד טרבלסי, משה בן אברהם ומאור תיתוןאלעד טרבלסי, משה בן אברהם ומאור תיתוןטל פוררפאוץ'נועה קירלרון ביטון, איתי שמעוני, ג'ורדי, דורון מדלי ונועה קירלרון ביטון, איתי שמעוני, ג'ורדי, דורון מדלי ונועה קירלטל פורר18PLAY פסטיגלמשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1לעוףנועה קירל והראל סקעתלירון לב ודורון מדליאוהד חיטמןטל פורר2זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילדלי בירן, אליאנה תדהר, נועה קירל, ציפי שביט, עודד מנשה, טל מוסרי וחני נחמיאסיערה שבו גלברמירון מינסטרלא ידוע3MY פסטיגלמשתתפי הפסטיגלדורון מדלידורון מדליטל פורר ועידו ריבלין4בוא אל החגיגהרן דנקר, שירי מימון ואילנה אביטלשמרית אוראילנה אביטלטל פורר5שלום היא מילה שימושית + כן את יכולה + טמבולינה + צ'יק צ'ק + מה זה משנה + ארבעיםמיכל ינאי, ציפי שביט, יעל בר זוהר, חני נחמיאס ואליאנה תדהרמחברים שוניםמלחינים שוניםאמיר לקנר6נערה חשמלית + איש השאלות + איש הברק + שלוש חברות + נולדתי להופיע + שיר השקופים + לעוףדנה פרידר, טל מוסרי, רן דנקר, עדי הימלבלוי, שירן סנדל, ריף נאמן, עודד פז, דניאל מורשת, שחר חסון והראל סקעתמחברים שוניםמלחינים שוניםמעבדים שונים (בעיקר טל פורר)7הולכים לפסטיגלחני נחמיאס, מיכל ינאי, טל מוסרי, תובל שפיר, עדי הימלבלוי, סטפן לגר, דנה פרידר, שירן סנדל ורוני דואניעופר קניספלמירון מינסטרמירון מינסטר8שיר הרסלירז צ'רכי, טלי אורן, ניקי גולדשטיין, אבי קורניק, מיקי קם, אנה ארונוב, איציק כהן ועוז זהבידורון מדלי, אוהד חיטמן ורועי בר נתןאוהד חיטמןאמיר לקנר9הילדים של העתידאנה זק, קווין רובין, שירה לוי, עומר חזן, אמיתי ארמן, שיר זוארץ, עדן מאירי וילדי הפסטיגלנועה ברנר, ניר ממון ואמיר פרישר גוטמןאמיר פרישר גוטמןאמיר לקנר10יש בךיעל בר זוהר, אנה זק, לירז צ'רכי, שירה לוי, שרית חדד, דנה פרידר, שירן סנדל, ריף נאמן, אושרת אינגדשט, רוני דואני, מיכל ינאי, עדי הימלבלוי, טלי אורן, אליאנה תדהר, נועה קירל ואנה ארונובשרית חדד, תמר יהלומי, יונתן קלימי ודורון מדלישרית חדד, תמר יהלומי, יונתן קלימי ודורון מדליטל פורר11אגדת השמש והירחריטה, סטטיק ובן אל תבוריאהוד מנורזאב נחמה, תמיר קליסקי וסטטיקג'ורדי12נסיכת פופרוני דואני ונועה קירלהנריהנריטל פורר13הדרך אל הכפרמאיה בוסקילה ואיתי לוייורם טהרלבנורית הירשטל פורר14חברים בכל מיני צבעים + ציגלה ביגלה בום + נסיכה של שמחה + עושים שמחשרית חדד וסטפן לגרמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר15לנצח נשארהראל סקעתנועה ברנר ואמיר פיי גוטמןאמיר פיי גוטמןטל פורר16ככה עושים פסטיגללי בירן, אליאנה תדהר, יעל בר זוהר, טל מוסרי, רן דנקר, שירן סנדל, אנה זק ואנה ארונובאוהד חיטמןאוהד חיטמןטל פורר17אל תשכחעדן מאירי ואדםאהוד מנורהנרי ברטראמיר לקנר18מיכאלשירה לויאתי אנקריאתי אנקריאמיר לקנר19קטן זה הכי כיף בעולםאנה זקאמיר פיי גוטמן ועידן יסקיןאייל שחר ואמיר פיי גוטמןאמיר לקנר20אדוני ראש העירעומר חזןעוזי חיטמןיגאל בשן ועוזי חיטמןאמיר לקנר21ארץ הצברקווין רובין, אמיתי ארמן ועומר חזןעוזי חיטמןעוזי חיטמןאמיר לקנר22אבא אמא וארץ ישראלשיר זוארץיורם טהרלבאילנה אביטלאמיר לקנר23המנון סביוני סביוניםתובל שפיר ועודד פזאורי גרוסדורון מדליטל פורר24יד בידמשתתפי הפסטיגלתלמה אליגון רוזרוני וייסאביב קורן
בירוק - שירים מקוריים
אמנים אורחים: זהבה בן, אליעד נחום, רן דנקר
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1כל אחד מלאךסטטיק ובן אל תבורי, אליאנה תדהר, קווין רובין וישראל קטורזה/אריק רינטאורי גרוס, רון ביטון, איתי שמעונירון ביטון, איתי שמעוני, טל פוררטל פורר2אני שטהזהבה בןמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר3טיפת מזלזהבה בןמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר4אור + תמיד חלמתיאליעד נחום ובר מיניאלימחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר5קוביות + חביב אלביסטטיק ובן אל תבורימחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר6מקום לעצמךמשתתפי הפסטיגלאליעד נחום ואורי גרוסאליעד נחוםטל פורר7חיים שליזהבה בן, אליאנה תדהר, שחר טבוך, בר מיניאלי, עדן אלנה וקים אור אזולאיסמדר שירמשה דץטל פורר8אהבה כזוזהבה בןעידן רייכלעידן רייכלטל פורר9שוויםרן דנקר, אליאנה תדהרעילי בוטנרעילי בוטנרטל פורר10Ready for tonightרונה לי שמעוןמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר11מחרוזת משירי זהבה בןזהבה בןמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר12מחרוזת משיריו של רן דנקררן דנקרמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר13מחרוזת משירי סטטיק ובן אלסטטיק ובן אל (יחד עם זהבה בן, רן דנקר ואליאנה תדהר)מחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר14Set Me Freeעדן אלנהמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר15מחרוזת משיריה של נועה קירלנועה קירלמחברים שוניםמלחינים שוניםטל פורר16SKY HIGH פסטיגלמשתתפי הפסטיגלרון ביטון ואיתי שמעונירון ביטון, איתי שמעוני וטל פוררטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
אמנים אורחים: עדן חסון
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1love פסטיגלאליאנה תדהר, אנה זק, אגם בוחבוט, עומר חזן, שחר סאול, עידן תלם, אברהם ארנסון ולינוי אשרםאורי גרוסאלעד פרץטל פורר2היה כברסנדרה שדה, אליאנה תדהראורי גרוסאלעד פרץטל פורר3נינג'ה של פסטיגלאליאנה תדהר, עומר חזן, אברהם ארנסוןאורי גרוסטל פורר4מקום כמו זהשלישיית מה קשוררון ביטון ואיתי שמעונירון ביטון ואיתי שמעוניטל פורר5שיר חתונהשלישיית מה קשור, אנה זק, עומר חזן, אגם בוחבוט וסנדרה שדהאורי גרוסאופיר כהןטל פורר6חתונת השנהאליאנה תדהר, בת אל פאפורה, אברהם ארנסון, יעל אלקנה ושחר סאולאופיר כהןאופיר כהןטל פורר7חדש ישןעדן חסון, אגם בוחבוט ואנה זקעדן חסוןעדן חסוןטל פורר8כשלב דופק כל כך חזקאגם בוחבוט ואברהם ארנסוןשלמה ארצישלמה ארציטל פורר9כבר לא בפנטזיהאנה זק, יעל אלקנה, לינוי אשרם ובת אל פאפורהנונונונוטל פורר10זינה של פסטיגלשלום מיכאלשוויליטל פורר11נערה חשמליתאליאנה תדהרסהר חגיניצן קייקובטל פורר12מחרוזת: הכל טוב + באתי להציל אותך + דובשנייה + קופידון + יהלוםאגם בוחבוט ושחר סאולכותבים שוניםמלחינים שוניםטל פורר13מי זאת + כל הבאז + לך לישוןאנה זקכותבים שוניםמלחינים שוניםטל פורר14מחרוזת: סיבובים + גדל לי קצת זקן + שקיעות אדומות + בואי נישן על זה + מדליקה לי הכלעדן חסוןכותבים שוניםמלחינים שוניםטל פורר15פסטיגל על פסטיגלמשתתפי הפסטיגלרון ביטון ואיתי שמעונירון ביטון, איתי שמעוני וינון יהלטל פורר
בירוק - שירים מקוריים
מספרשםביצועמיליםלחןעיבוד1SING פסטיגלמשתתפי הפסטיגלרון ביטון ואיתי שמעונירון ביטון ואיתי שמעוניגיא דאן2מחול מטורףנועה קירלמירי פיגנבויםרמי קליינשטייןגיא דאן3נגד הרוחיהודה לוישלום חנוךשלום חנוךגיא דאן4היא יודעתאנה זקנינט טייב ועילי בוטנרנינט טייב ועילי בוטנרגיא דאן5אהובתיאבי אבורומייובל בנאי ואורלי זילברשץאבנר חודורוב, איגי דיין, יובל בנאי, מייקל בנסון, ראובן שפירא ושלומי ברכהגיא דאן6לתת ולקחתאושר כהןשלמה ארצישלמה ארציגיא דאן7מי יגיד ליהראל סקעתהראל סקעת ודולי ופןהראל סקעת ודולי ופןגיא דאן8עושים מה שבראש שלךאוראל צברי, אמיר שורוש ולירית בלבןאורי אורייןמאיה שרעבי ופז מורגגיא דאן
תחרות הפסטיגל
פסטיגלמקום ראשוןמקום שנימקום שלישיפסטיגל 81 (1981)"איגן מיגן קובייה" עזרא דגן"רוקנרול חתול" ריקי גל"תנו לי אלף" רחלי חיים ואילן וירצברגפסטיגל 82 במועדון החתול שמיל (1982)"מילה קטנה" ירדנה ארזי"כל יודעת" שולה חן"גלשן הרוח" אייל גפןפסטיגל 83 (1983)"אם" שולה חן"פיטר פן" יזהר כהן"אסתר" צביקה פיקפסטיגל 84 (1984)"ציגלה ביגלה בום" יגאל בשן"אבא אמא וארץ ישראל" אילנה אביטל"הולכים לישון" יזהר כהןפסטיגל 85 (1985)"הדרך אל הכפר" רבקה זהר"ארץ הצבר" כמו צועני"בוא אל החגיגה" אילנה אביטלפסטיגל 86 (1986)"חלקת אלוהים" רבקה זהר"עושים שלום" אלון אולארצ'יק ואמל מורקוס"זאת אהבה" גידי גובפסטיגל 87 (1987)"לא לוקח בקלות" אדם"ארבעים" עפרה חזה"הדגל שלי" עדנה לבפסטיגל 88 (1988)"אל תשכח" אדם"את לא לבד" סי היימן ולהקה מקומית"ככה זה" גידי גובפסטיגל 89 (1989)"כמו גיבור מצויר" אדם"ממשה ועד מוחמד" סמיר שוקרי"ילד התעורר" אופירה ורוית יוספיפסטיגל 90 (1990)"הנשיקה הצרפתית" אדם"בזכות הסלסה" שלומי שבת"אלף בית באהבה" אורי פיינמןפסטיגל 91 (1991)"מה מי מו" גידי גוב"בכל מצב" סי היימן"צ'יק צ'אק" חני נחמיאספסטיגל 92 (1992)"היי עצור" הופה היי"בת בן" חני נחמיאס"אם אתה נופל מהגג" גידי גובפסטיגל 93 (1993)"שלום היא מילה שימושית" מיכל ינאי"עושים שמח" הופה היי"ילדת סנדוויץ'" חני נחמיאספסטיגל 1994 (1994)"הנסיך הקטן" אתניX"כל דבר הוא שיר" עודד מנשה"שים בננה על הראש" עינת ארליךפסטיגל 95 (1995)"לדבר עם חיות" מיכל ינאי"כשיש לך חבר" הופה היי"בא אליי מלאך" דפנה דקלפסטיגל 96 (1996)"החיים הם קרקס" יעל בר זוהר"מלך הכיתה" גיל ססובר"ילד טוב" איתי שגבפסטיגל 97 (1997)"עולם ואגדה" היי פייב"לונה פארק" תום אבני ונליה צמחמן"רינה טרמפולינה" דנה דבוריןפסטיגל 98 (1998)"קטן זה הכי כיף בעולם" היי פייב"חברים בכל מיני צבעים" שרית חדד"על הכיפאק" טל מוסריפסטיגל 99 (1999)"כוכב האהבה" יעל בר זוהר"זה כבר כאן" היי פייב"נסיכה של שמחה" שרית חדדצעצוע של פסטיגל (2000)"הפיה הקסומה" יעל בר זוהר"בובים בובות" אייל גולן"החייל שלי" מיכל ינאיפלאנובלה של פסטיגל (2001)"כשאני אוהבת" שרון דוראני"עוד געגוע" גלית גיאת"בצלחת מעופפת" טיפקספסטיגל מהסרטים (2002)"עד הסוף הטוב" יהודה לוי"החיים כמו סרט" ליאור נרקיס"מאסטר טל" טל מוסריפסטיגל סובב עולם (2003)"הכוח שבאהבה" יהודה לוי"ביטחון עצמי" עפר שכטר"אהבה ראשונה" גיא אריאלילא יאומן כי פסטיגל (2004)"אני הוא זורו" הראל מויאל"לעוף" הראל סקעת"כמו רובין הוד" רן דנקרפסטיגל גיבורי עולם (2005)"איש הברק" רן דנקר"אהבה זה קסם" יעל בר זוהר"רוצה להיות" אושרי כהןפסטיגל גיבורי הממלכה האבודה (2006)"לב אמיץ" רן דנקר"החץ המנצח" אליענה בקייר"איש השאלות" טל מוסריפסטיגל על הזמן (2007)"אל תוותר" אמיר פיי גוטמן"נערה חשמלית" דנה פרידר"אם אני אוהבת אותך" מירב פלדמןתפוס ת'פסטיגל (2008)"ראש בראש" טל מוסרי ודון לני גבאי"אשיר לך" שירי מימון"תזרום" אודי ואביעדקונג פו פסטיגל (2009)"מטרה מספר אחת" עדי הימלבלוי ואגם רודברג"כח מחשבה" יון תומרקין"כן את יכולה" יעל בר זוהרלילה מטורף בפסטיגל (2010)"שיר אהבה צרפתי" טל מוסרי ורוני דואני"נגמרו לי המילים" רוני דלומי"לוקו" שלישיית מה קשורi פסטיגל (2011)"הילדים של העתיד" אליאנה תדהר ותובל שפיר"טאג מי בייבי" דנה פרידר"אין לך ממה לפחד" עמית פרקשSPY פסטיגל (2012)"אהבה גדולה" אליאנה תדהר"זה הזמן לקפוץ" תובל שפיר"S.O.S" טל מוסריX פסטיגל (2013)"מה זה משנה" אליאנה תדהר"אם רק נקשיב לרוח" תובל שפיר"נולדתי להופיע" עודד פז ועדי הימלבלוימשחקי הפסטיגל (2014)"בדרך לאור" אליאנה תדהר"הסוד לניצחון" לי בירן"להיות מוכן בדיוק בזמן" תובל שפיר
ראו גם
פסטיבל שירי הילדים
מותק של פסטיבל
שירוויזיון
שיר נולד
קישורים חיצוניים
מור דיעי, מחווה לפסטיגלים מכל הזמנים, במגזין שימו לב, דצמבר 2020
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחרויות זמר בישראל
קטגוריה:תחרויות זמר לילדים
קטגוריה:מוזיקה לילדים
קטגוריה:זוכי טקס נבחרי הילדים
קטגוריה:הצגות חנוכה
| 2024-10-07T14:14:08 |
נגה
|
REDIRECT נוגה
| 2015-09-26T11:02:05 |
אפלטון
|
אַפְּלָטוֹן (ביוונית: Πλάτων, פּלאטון; 427–347 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, אשר כתביו שימשו אבני יסוד לפילוסופיה המערבית אחריו. היה תלמידו של סוקרטס, מורו של אריסטו, מחברם של כתבים רבים ומייסד האקדמיה באתונה.
במהלך חייו אפלטון הקדיש את מיטב זמנו להרצאות באקדמיה, אך הוא גם כתב על נושאים פילוסופיים רבים. כיום נותרו לנו כתביו הפילוסופיים-דרמטיים, אשר נשמרו בכתב-ידו ושוחזרו ונערכו במהדורות ותרגומים רבים. רובם המוחלט של כתביו מורכבים מדיאלוגים, אולם מיוחסים לו גם מספר מכתמים ומכתבים. כל הדיאלוגים של אפלטון שרדו, אולם מהדורות מודרניות של יצירותיו מכילות בדרך כלל דיאלוגים אשר האותנטיות שלהם מוטלת בספק על ידי רוב החוקרים (כגון אלקיביאדס או קליטופון), או אף נדחית על ידיהם באופן חד-משמעי (כגון דמודוקוס או אלקיביאדס השני).
דמותו של סוקרטס מופיעה לעיתים קרובות כמשתתף הראשי בדיאלוגים של אפלטון, אך לא תמיד קל להכריע מתי ועד כמה דבריו משקפים את דעותיו של סוקרטס ההיסטורי ומתי הוא משמש לשם הצגת רעיונותיו של אפלטון עצמו. בעיה זו נקראת הבעיה הסוקרטית.
חייו
אפלטון נולד באתונה, למשפחת אצולה אמידה; אביו נקרא אריסטון, ואמו פריקטיונה. לאפלטון היו שני אחים, גלאוקון ואדיימנטוס, אחות בשם פוטונה, ואח למחצה בשם אנטיפון. משפחתו של אפלטון הייתה ידועה בייחוסה המפואר – אביו היה מצאצאיו של קורדוס מלך אתונה, ואמו הייתה קרובת משפחה של המחוקק האתונאי הידוע סולון. שמו האמיתי של אפלטון, על-פי המסורת המקובלת, היה אריסטוקלס, ובשנות לימודיו בגימנסיון קיבל את כינויו "פלטון" (שמשמעותו "רחב") – אולי בשל מבנה גופו או סגנון ההיאבקות שלו. לשפה העברית הגיע הכינוי בצורתו הערבית, ולכן הוא נקרא "אפלטון" (נוספה א' פרוסתטית).
משפחתו של אפלטון הייתה בעלת מעורבות עמוקה בפוליטיקה האתונאית. שניים מקרוביו המפורסמים היו דודיו כארמידס וקריטיאס, ששניהם השתייכו לקבוצת "שלושים הטיראנים", אשר הפילה בשנת 404 לפנה"ס את השלטון הדמוקרטי באתונה. אפלטון יועד גם הוא לעסוק בפוליטיקה, אך התאכזב מהפוליטיקאים האתונאים ומקרובי משפחתו העריצים, ועזב את שאיפותיו הפוליטיות לטובת העיסוק בפילוסופיה.
בצעירותו, בסביבות גיל עשרים (407 לפנה"ס), פגש אפלטון את סוקרטס והפך לתלמידו. הוא נכח בשעת המשפט של מורו (399 לפנה"ס), אולם לא בעת ההוצאה להורג, ממנה נעדר בשל מחלה – כך לפחות עולה מעדותו המובאת בכתביו. בניגוד לסוקרטס, אפלטון העלה על הכתב את השקפותיו הפילוסופיות והשאיר מספר מכובד של כתבי-יד. הוא הושפע רבות מיחס האתונאים לסוקרטס, וחלק ניכר מעבודתו המוקדמת הוקדש לרישום זכרונות ממורו. ישנה סברה כי בכתביו שאף אפלטון לכונן חברה בה עוולות מהסוג שהיו מנת חלקו של סוקרטס לא יוכלו להישנות.
אחרי הוצאתו להורג של סוקרטס, יצא אפלטון למסעות, ונראה שהרחיק עד מצרים. הוא שהה באיטליה ובסיציליה, שם פגש את ארכיטס, ראש האסכולה הפיתגוראית באותה העת. כאשר היה כבן 40, (388 לפנה"ס) הוזמן אפלטון לעיר סירקוסאי שבסיצילה על ידי תלמידו וידידו דיון, שהיה גיסו של רודן סירקוסאי דיוניסיוס הראשון. אפלטון ניסה להגשים את רעיונותיו בדבר מדינה אידיאלית בסירקוסאי אולם הרודן סירקוסאי לא ראה זאת בעין יפה ומכר אותו לעבדות. בסופו של דבר הפילוסוף אניקריס מהאסכולה הקירנאית פדה את חירותו בעד 20 מינה ושלח אותו לביתו באתונה. גרסה נוספת של הסיפור מובאת על ידי פילודמוס הטוען כי אפלטון נמכר לעבדות בשנת 404 לפנה"ס לאחר שספרטה כבשה את אגינה.
כאשר שב לאתונה, ייסד אפלטון את אחד מבתי-הספר המאורגנים הראשונים בתולדות התרבות המערבית. בית-הספר הוקם בחלקת-קרקע ב"חורשת אקדמה" (מכאן – "אקדמיה") ומטרתו – לימוד פילוסופיה ומתמטיקה תוך כדי שימור דרך החשיבה הסוקרטית. אקדמיה זו פעלה במשך מאות שנים, ונסגרה רק בשנת 529 לספירה על ידי השליט הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. מלומדים רבים למדו באקדמיה זו, הבולט מביניהם היה אריסטו.
אפלטון הקדיש את חייו להוראה באקדמיה, אולם לאחר מותו של דיוניסיוס הראשון, הוא נענה לבקשתו של דיון והחליט לשוב לסיציליה (367 לפנה"ס), במטרה להפוך את שליטה הצעיר של סירקוסאי, דיוניסיוס השני, לפילוסוף. מטרה זאת נכשלה – דיוניסיוס הגלה את דיון ואפלטון נעצר, עד שהותר לו בסופו של דבר לחזור לאתונה. לאחר שכנועים רבים ביקר אפלטון בשלישית בסירקוסאי (361 לפנה"ס), אולם עקב ביקורתו הנוקבת הוא שוב נכלא שם, ונפדה בידי חבריו. מאז לא שב עוד אפלטון לסירקוסאי, ועסק בהוראה באקדמיה ובכתיבה.
על פי מגילת פפירוס עתיקה, ששוחזרה ב-2024, אפלטון העביר את שעותיו האחרונות על ערש דווי בהאזנה למוזיקה שניגנה בחליל שפחה תראקית צעירה, בעודו סובל מחום גבוה. הטקסט במגילה מציין שאפלטון היה צלול דיו כדי למתוח ביקורת על הנגנית ולהעיר על שכך שקצב נגינתה לוקה. המגילה מציינת את מקום קבורתו המדויק של אפלטון, שלא היה ידוע קודם לכן. לפי הכתוב, אפלטון נקבר בגנו באקדמיה של אתונה, המוסד החינוכי שאותו ייסד בסביבות 358 לפנה"ס, בסמוך למקדש שהוקם למוזות ("מוזאיון"). גם על פי המגילה, אפלטון נמכר לעבדות בשנת 404 לפנה"ס.
יצירתו
אפלטון כתב בעיקר דיאלוגים – כתבים שמתואר בהם רב-שיח או דו-שיח המובל בצורה של שאלות מנחות שעליהם ניתנות תשובות או נערך ויכוח. החוקרים כיום סבורים שהדמויות המופיעות בשיחות אלו אכן חיו, ובמהלך השיחות הללו, שהיו או לא, מתוארות דעותיהם.
בין הדמויות המופיעות בדיאלוגים נמצאים הוגי דעות שאת דעותיהם הוא מבליט ואת דבריהם מביא בארוכה. הדמות המרכזית היא של סוקרטס שככל הידוע שתה את כוס התרעלה ומת בשנת 399 לפנה"ס בהיותו בן 70, כשאפלטון בן 28. אפלטון מביא גם את רעיונות הפיתגוראים ותפישותיהם לגבי המתמטיקה ובעיקר ההרמוניה של המספרים, תפישה שהותירה עקבות ברורים ב"תורת האידאות" אותה הגה.
הוגי הדעות העיקריים המוצגים בדיאלוגים הם:
סוקרטס – מאופן הצגת דבריו נראה שאפלטון הושפע מסוקרטס יותר מכל הוגה דעות אחר.
אנקסגורס – פילוסוף מהזרם הפלוראליסטי. לדברי סוקרטס בפיידון, ספרו של אנקסגורס עורר בו תקווה שמדובר בכיוון פילוסופי ראוי, משום שגרס שהשכל שולט בכל, אך התאכזב לאחר שקרא בספר והבין שאנקסגורס כיוון אל השכל כסיבה מכנית לשינוי בטבע ולא כגורם הפועל על פי המידה הטובה כדי להגשים טוב מוסרי.
פרמנידס – פילוסוף שקדם לסוקרטס. הוא הבחין בין עולם התופעות המוכר בחושים, שהוא אשליה, לבין טבעו של היש האמיתי שהוא מציאות נצחית וקבועה, חסרת ריבוי, תנועה ושינוי. אפלטון הושפע מעמדתו של פרמנידס על פיה ידיעה של היש היא אפשרית רק באמצעות המחשבה, ועל כן קבע שהמחשבה היא הכושר שמאפשר הכרה של האידיאות. כהמשך לפרמנידס האידיאות חסרות תנועה ושינוי, אך לדעת אפלטון הן מרובות.
זנון – היה תלמידו ובן עירו של פרמנידס. כמו פרמנידס, הוא סבר שיש אמת יסודית של אחדות הכל. באמצעות פרדוקסים הוא הראה שאין לסמוך על החושים, וכי ריבוי, תנועה ושינוי הם בלתי אפשריים.
הרקליטוס – הוא סבר כי השינוי הוא עיקרון מרכזי בטבע. השינוי מופיע במשנתו תחת שמות שונים כמו מלחמה, אל ואש. ריבוי המושגים בתורתו מבטא את העובדה שלדעתו בני אדם תופסים את הטבע בצורה חלקית ומעוותת, והם אינם מצליחים להבין כראוי את הטבע מתוך השינויים שמתרחשים בו. השפה מטעה אותנו לחשוב שהמציאות היא סטטית בעוד שהיא בעצם מצויה בשינוי מתמיד. למשל האדם סובר שיש לו זהות קבועה בעוד שלמעשה היא בשינוי מתמיד מלידתו ועד למותו, שינוי שאיננו מאפשר את תפיסת הזהות האישית לא של הפרט ולא של איזשהי חיה או עצם כלשהו. הכל מצוי בתנועה ושום דבר אינו נשאר זהה לעצמו לאורך זמן. עמדתו השפיעה על אפלטון בבואו לתאר את חוסר הקביעות של המציאות החושית המשתנה תדיר.
השפעה פיתגוראית
דעות דומות לשל פיתגורס מובאות בהרחבה בכתבי אפלטון, לגבי המספרים ומקומם בתיאורי היקום, אך פיתגורס ותלמידיו, פילולאוס, וארכיטס, שחיו עוד לפני סוקרטס, מוזכרים רק ביעף ובלי לדבר על תוכן דבריהם. לדוגמה בפיידון, סוקרטס שואל את סימיאס על היכרותו עם מורו, פילולאוס, והלה עונה לו שאכן הכירו ושמעו, אך לא הבין את דבריו. יש הרואים בדבריו אלו התלוצצות על חשבון פילולאוס, אך אין זה מתיישב עם היקף הידע מתורתו של פילולאוס שאפלטון שיבץ בכתביו.
בעבר נטען שלא בצדק שאפלטון שאב את רוב דבריו בטימאיוס מספרו של פילולאוס "על הטבע" (או: "על העולם"), העוסק בדעותיו של פיתגורס, אך חוקרים וביניהם קארל הופמן הוכיחו שהרעיונות עברו עיבוד ושימשו רק באופן משני כדי להאיר היבטים מקוריים של הדיון בתוך טִימַאיוֹס. וכך גם במקומות האחרים בהם אפלטון מראה זיקה לרעיונות הפיתגוראיים, אמנם ניתן להתחקות אחר השפעת כתבי פילולאוס אך לא מדובר כלל בהעתקה.
יודוקסוס, תלמידו של אפלטון, נחשב לאחד מאבות האסכולה הפיתגוראית המחודשת בתקופתו.
הדיאלוגים
מקובל לחלק את הדיאלוגים של אפלטון ל-3 תקופות עיקריות (התאריכים משוערים):
הדיאלוגים המוקדמים: 399 לפנה"ס – 387 לפנה"ס.
הדיאלוגים האמצעיים: 387 לפנה"ס – 360 לפנה"ס.
הדיאלוגים המאוחרים: 360 לפנה"ס – 347 לפנה"ס.
הדיאלוגים המוקדמים
הדיאלוגים המוקדמים מציגים שיחה בין מספר אנשים, כאשר סוקרטס תמיד מופיע כדמות הראשית – לכן הם נקראים גם "דיאלוגים סוקראטיים". הדיאלוגים בנויים בצורה של שאלות ותשובות, שיטת הלימוד בה נהג סוקרטס ומכונה "חקירה סוקראטית". בדיאלוגים אלו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, סוקרטס הוא האיש השואל את השאלות, משום שלטענתו אין הוא בעל ידיעה כלשהי אותה יוכל לשתף עם האחרים. תוך כדי שאלותיו, סוקרטס מצליח לבלבל את הדמויות העקשניות ביותר ולהביאן לידי סתירה – הדיאלוגים מסתיימים במבוכה (א-פורייה), זאת בהתאם לרוח הסוקראטית.
מבחינת תוכנם, הדיאלוגים המוקדמים מציגים את אופיו של סוקרטס ואת דעותיו לגבי המידה הטובה – כל דיאלוג מעלה בדרך כלל שאלה יסודית, למשל: "מהו צדק?", "מהו יופי?", "מהו אומץ?", "מהי ידידות?"; הדמויות בדיאלוג מנסות לענות על שאלות יסוד אלה, אך נכשלות במציאת תשובה הולמת. יצירה בעלת חשיבות היסטורית היא ה"אפולוגיה" – גרסת אפלטון לנאום ההגנה של סוקרטס המועמד למשפט על השחתת הנוער וכפירה באלים, בשל רעיונותיו.
מרכזיותו של סוקרטס בדיאלוגים המוקדמים, מעלה את השאלה באשר להיותם מייצגים את משנתו של סוקרטס נאמנה. בעבר, רווחה הגישה הגורסת כי כל כתבי אפלטון מייצגים אך ורק את עמדותיו הפילוסופיות של אפלטון, לכן אין לדבר על פילוסופיה סוקראטית כלשהי; אולם כיום מקובל להאמין כי בתחילת דרכו אפלטון הושפע עמוקות מסוקרטס, ולכן כתביו המוקדמים מבוססים בעיקר על רעיונותיו. למרות כל זאת, קשה לדעת אם אפלטון רק הושפע בכתביו המוקדמים מסוקרטס, או שמא ניסה לייצג אותו נאמנה מבחינה פילוסופית והיסטורית.
החשובים שבדיאלוגים המוקדמים של אפלטון הם:
אותיפרון, אפולוגיה, גורגיאס, כארמידס, לכס, פרוטגורס וקריטון.
הדיאלוגים התיכונים
ממוזער|"אפלטון" (מיוחס לחוסה דה ריברה) אוחז ב"ספר האידאות" (LIBER DE IDEIS)הדיאלוגים האמצעיים שונים בסגנונם מהדיאלוגים המוקדמים – בדיאלוגים האמצעיים, דמותו של סוקרטס נעשית שופר לפילוסופיה של אפלטון עצמו. סגנון ה"שאלות ותשובות" נשמר רק למען הסדר הטוב – סוקרטס, הדמות הראשית, מרחיב לדבר, והדמויות המשניות עונות לשאלותיו ברוב המקרים ב"כן", "כמובן" או "ודאי". לפי הגישה הרווחת ניתן לראות את סוקרטס עונה בהרחבה לשאלות שונות, תוך כדי הצגת עמדותיו הפילוסופיות של אפלטון. עם זאת, לפי גישות אחרות, סוקרטס איננו מבטא בהכרח את עמדותיו של אפלטון. הגישה לפיה סוקרטס מבטא את עמדות אפלטון בהכרח עוררה ביקורת בקרב מייצגי "הגישה הדיאלוגית" או "הגישה הדרמטית", בין היתר בספרו של סטוקס (Michael Stokes), "השיחות הדרמטיות של אפלטון" (Plato's Socratic Conversations), בקובץ המאמרים בעריכת ג'רלד פרס (Gerald Press), "מי מדבר בשם אפלטון?" (?Who Speaks for Plato), בספרו של קנת' סייר (Kenneth Sayre), "גנו הספרותי של אפלטון" (Plato's Literary Garden) וכן בספרו של מיטשל מילר (Mitchell Miller), "פרמנידס לאפלטון" (Plato's Parmenides).
אם בדיאלוגים המוקדמים דן אפלטון בעיקר במידה הטובה ובענייני מוסר, עתה הוא מרחיב את היריעה לכל נושא אפשרי. לפי הגישה הפלטוניסטית, אפלטון סוטה מהגישה הסוקראטית, בכך שהוא טוען שניתן להשיג ידיעה על נושאים מסוימים. הוא מפתח את תורת האידאות המפורסמת שלו, שלימים תקרא על שמו – פלאטוניזם. עוד נידונים בדיאלוגים אלו נושאים כגון: נצחיות הנשמה ("פיידון"), פוליטיקה וסדרי המדינה האידיאלית ("המדינה"), למידה ("מנון"), אהבה ויופי ("המשתה").
הדיאלוג הבולט מבין הדיאלוגים האמצעיים הוא ללא ספק "המדינה", שהוא ארוך בהרבה מכל דיאלוג אחר של אפלטון. הדיאלוג פותח בשאלה הסוקראטית "מהו צדק?" – שאלה אשר גוררת אחריה את השאלה המרכזית עליה הדיאלוג מנסה לענות: "האם הצדק מועיל לבעליו?". כדי לענות על שאלה זאת, אפלטון מנסה לעמוד על מהות המידות הטובות השונות: צדק, חכמה, אומץ ומתינות, כפי שהן מתבטאות באדם ובחברה. הוא מפתח דגם של מדינה צודקת בה השליטים הם פילוסופים, ומוכיח כי דגם זה הוא טוב יותר מכל צורת שלטון מוכרת. לפי דגם זה הוא בונה את הדגם של האדם הצודק – ומראה לבסוף שהצדק אכן מועיל לבעליו.
הדיאלוגים האמצעיים נחשבים למיטב יצירתו של אפלטון. החשובים שבדיאלוגים האמצעיים הם:
המדינה, המשתה, מנון, פיידון ופיידרוס.
הדיאלוגים המאוחרים
אם הדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים היו בנויים בצורת שאלות ותשובות, הרי שהדיאלוגים המאוחרים דומים יותר למסות, וסוקרטס לעיתים קרובות נעדר מהם או שקט. אפלטון נוקט עתה בשיטה פילוסופית חדשה, בה הוא לוקח קטגוריה כללית כלשהי, ומפרק אותה לגורמים – לשיטה זו הוא קורא "איסוף והפרדה".
בדיאלוגים המאוחרים אפלטון מעלה ביקורת על השקפותיו הקודמות, ובמיוחד על תורת האידאות – ביקורת זו בולטת במיוחד בדיאלוג "פרמנידס". דיאלוג נוסף מהתקופה המאוחרת הוא "טימאיוס", אשר דן בפיזיקה של העולם המוחשי יותר מכל טקסט אחר של אפלטון, והיה לאחת מיצירותיו המשפיעות ביותר. חיבורו האחרון של אפלטון, "החוקים", דן בסדרי המדינה הטובה ביותר האפשרית בפועל (בניגוד ל"מדינה" בה הוא מדבר על סדרי המדינה האידיאלית).
החשובים שבדיאלוגים המאוחרים של אפלטון הם:
החוקים, טימאיוס, פרמנידס, תאיטטוס וסופיסט.
פלאטוניזם, או תורת-האידאות
שמאל|ממוזער|250px|פסיפס מפומפיי המתאר את האקדמיה של אפלטון.
אחת מתרומותיו העיקריות של אפלטון לפילוסופיה, וכנראה המשמעותית ביותר היא תורת-האידאות שלו, הנקראת גם פלאטוניזם. לפי הפלטוניסטים, אפלטון מחלק את העולם לשני חלקים נפרדים: עולם ה"אידאות" אשר ניתן להבנה אך ורק באמצעות השכל, ומנגד העולם הניתן לתפיסת החושים אותו אנו רואים מסביבנו. אפלטון ראה את עולם החושים, ואת הדברים שבו, כעותקים בלתי-מושלמים של האידאות השכליות. אידאות אלה בלתי ניתנות לשינוי ומושלמות, וניתנות לתפיסה אך ורק באמצעות השכל או התבונה (ללא עזרת החושים או הדמיון). לשם דוגמה, אם ננסה לצייר משולש, לעולם לא נצליח להתקרב לאידיאת המשולש – זאת משום שהקווים אף פעם לא יהיו מספיק ישרים, וגם אם נצייר אותם עם סרגל, לקו מתמטי אמיתי אין בכלל נפח; לאידיאת המשולש ניתן להגיע בשכל בלבד. באמצעות תורת האידאות שלו, שמר אפלטון על יסוד נצחי ובלתי משתנה בעולם שכולו שינוי, התכלות ומוות.
ניתן למצוא חלוקה זו לעולם השכל ועולם החושים עוד לפני אפלטון, אצל פילוסופים כפיתגורס ופרמנידס, ואף מחוץ לתרבות היוונית, למשל במשנתו של זרתוסטרא.
בספרו "המדינה" חלקים 6 ו-7, אפלטון משתמש במספר מטאפורות כדי להסביר את השקפותיו המטאפיזיות: מטאפורת השמש, משל המערה המפורסם והקו המחולק. ביחד, המטאפורות הללו מביעות תאוריה מורכבת ולעיתים לא פשוטה להבנה. ישנו דבר-מה הנקרא "אידאת הטוב" (לעיתים קרובות מפורש כאלוהיו של אפלטון). דבר זה הוא המטרה הסופית של הידיעה, משום שהוא שופך אור על כל האידאות האחרות, וממנו כל האידאות האחרות נובעות. ניתן להשוות את "אידאת הטוב" לשמש, אשר שופכת אור על העצמים והופכת אותם לנראים בעולם החושים (מטאפורת השמש). בעולם החושים, העצמים אותם אנו רואים סביבנו דומים אך במעט לאידאותיהם בעולם האידאות; כמשל, אנו רואים רק את צלליהן של אידאות על קירה של מערה בה אנו כלואים, שהן אך ורק ייצוג של המציאות שמחוץ למערה, אשר מוארת על ידי השמש (משל המערה). לפי אפלטון, הפילוסוף, הוא האדם שמצליח להשתחרר מכבלי המערה משום שהטיל ספק במציאות; הפילוסוף מגיע אל אור השמש שבחוץ, אל האמת. הוא חוזר למערה לשחרר את חבריו, אך אלו אינם מאמינים לו והורגים אותו לבסוף (ייתכן והמשל הושפע מהוצאתו להורג של סוקרטס).
ניתן לתאר כל דבר ביקום באמצעות קו דמיוני (הקו המחולק של אפלטון); הקו מחולק לשני חלקים שונים באורכם, וכל חלק מחולק שנית באותה אידאה. החלוקה הראשונה מייצגת את ההבדל בין העולם הנתפס באמצעות השכל, לבין העולם הנתפס באמצעות החושים (החלק הגדול מייצג את העולם השכלי, הקטן את עולם החושים). החלק של עולם החושים מחולק גם כן לשני חלקים המייצגים את הדברים האמיתיים (החלק הגדול), ואת הצללים וההשתקפויות של הדברים (החלק הקטן). החלק של העולם השכלי מחולק גם הוא לשני חלקים המייצגים עקרונות ואידאות כלליות (החלק הגדול), ואידאות משניות הנגזרות מהן (החלק הקטן).
בספרו של אפלטון "המדינה", צורת השלטון שנבעה מפילוסופיה זאת התגלתה כבעלת היררכיה קבועה ונוקשה של מעמדות העוברים מאב לבן, שלטון בו האמנות מדוכאת למען טובת המדינה, גודל החברה והמעמדות נקבעים באמצעות נוסחה מתמטית, ותקנות השבחת הגזע מיושמות בסתר על ידי זיוף ההגרלות בהן נקבעת הזכות להתרבות. ישנו ויכוח באשר לחוזק הקשר בין סוג כזה של שלטון לבין הפילוסופיה המקורית והנשגבת שבספר.
תורת האידאות המיוחסת לאפלטון השפיעה רבות על הדורות שאחריו. לאפלטון היו עוד כמה דעות רבות השפעה, למשל דעותיו על טבע הידיעה והלמידה המוצגות בדיאלוג "מנון", אשר פותח בשאלה האם ניתן ללמד את המידה הטובה, ואחר-כך מסביר את עקרונות הזיכרון, הלמידה כהיזכרות בדברים אשר ידענו פעם, דעות נכונות וסברות נכונות.
יצוין, כי גם אלה הסוברים כי קיים פלטוניזם, כלומר תורת אידאות של אפלטון, חולקים על העמדה לפיה בכל דיאלוג אמצעי ומאוחר ניתן למצוא דוקטרינה של אפלטון. בדיאלוג "טימאיוס", סבור החוקר טיילור (Taylor), כי טימאיוס לא מייצג בהכרח את אפלטון, ורבה המחלוקת גם לגבי "פרמנידס", שנחשב לקשה שבדיאלוגים, בו, לכאורה, יוצא אפלטון נגד תורת האידאות שלו.
מורשת והשפעה
שמאל|ממוזער|250px|תבליט דיאלוג בין אפלטון ואריסטו על ידי לוקה דלה רוביה
נהוג להשוות לעיתים קרובות את הגותו של אפלטון להגותו של אריסטו, תלמידו הטוב והמפורסם ביותר. המוניטין של אריסטו במהלך ימי הביניים באירופה האפיל על זה של אפלטון בצורה כה שלמה, עד כי הפילוסופים הסכולסטים כינו את אריסטו "הפילוסוף". מצד שני באימפריה הביזנטית, לימוד הגותו של אפלטון נמשך כסדרו.
אחד ממאפייני הפילוסופיה של ימי הביניים, היה ההסתמכות על פרשנות של כתבי אפלטון (ופילוסופים חשובים היסטורית אחרים), במקום עיון בכתבים המקוריים עצמם. למעשה, הכתבים המקוריים של אפלטון היו אבודים לתרבות המערבית, עד שהוצגו מחדש במאה ה-12 בידי מלומדים פרסים וערבים. מלומדים אלו לא רק שמרו על הטקסט המקורי ביוונית עתיקה, אלא הרחיבו אותו על ידי כתיבת פרשנויות והערות נרחבות על עבודותיהם של אפלטון ואריסטו. כתבים אלו תורגמו בסופו של דבר ללטינית, ומאוחר יותר ללשונות אירופאיות השונות.
רק בתקופת הרנסאנס, עם התעוררות ההתעניינות בתרבות הקלאסית, הפילוסופיה של אפלטון נפוצה שוב במערב. רבים וגדולים מהמדענים הראשונים והאמנים מתקופת הרנסאנס ראו בפילוסופיה של אפלטון את הבסיס להתקדמותם באומנות ובמדע. עד למאה ה-19 המוניטין של אפלטון חזר לקדמותו והשתווה לפחות לזה של אריסטו.
הנושאים הנידונים בכתביו של אפלטון המשיכו לעורר עניין לאורך השנים בקרב הפילוסופים השונים: אפלטון משווה בין שלטון דמוקרטי לשלטון אריסטוקרטי; הוא דן בתפקיד התורשה והסביבה בעיצוב האישיות והאינטליגנציה של האנשים – כל זאת שנים רבות לפני הדיונים המקבילים בתקופתם של תומאס הובס וג'ון לוק ומאוחר יותר; הוא דן באובייקטיביות (ובחוסר האובייקטיביות) של הידע האנושי – ובזאת הוא נתן אות לפולמוסים עתידיים בין דייוויד יום לעמנואל קאנט.
למרות המוניטין העצום שרכש אפלטון, פילוסופים אחדים לא חסכו בביקורת על השקפותיו: פרידריך ניטשה תקף את המוסר של אפלטון ואת התאוריות הפוליטיות שלו, מרטין היידגר הסביר על בלבולו של אפלטון במושג ה-"קיום", וקרל פופר טען בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" כי צורת השלטון של אפלטון בדיאלוג "המדינה" היא ביסודה טוטליטרית.
בפילוסופיה
כמויות החומר העצומות שהשאיר אחריו אפלטון מהוות את אבן הפינה של הפילוסופיה המערבית, וכבר אמר הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד כי "ציונה הכללי והבטוח ביותר של הפילוסופיה המערבית הוא, שאינה אלא אוסף של הערות שוליים לאפלטון".
השפעתו של אפלטון חרגה הרבה מעבר לעולם הפילוסופיה. המיתוס על היבשת האבודה אטלנטיס נולד מתוך משל המופיע בדיאלוגים "טימאיוס" ו"קריטיאס"; המושג "אהבה אפלטונית" נולד מתוך רעיונות הדיאלוג "המשתה".
אחד ממכתשי הירח קרוי על שמו של אפלטון.
תאולוגים דתיים, יהודיםהידוע שבהם הוא פילון האלכסנדרוני. ונוצרים, נטו לשבח את הפילוסופיה האפלטונית על פני האריסטוטלית בהיותה קרובה יותר לדת. מחשבת אפלטון התקבלה כבסיס לפילוסופיה יהודית בייחוד משום תורתו של אפלטון על האידיאות. לאור התורה האפלטונית הזאת ראו את כל הבריאה בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״.נומניוס מאפאמיה, פילוסוף ניאופלטוני שחי בין השנים 150 ל-200 לספירה וגילה התעניינות בדתות המזרח ובכללן היהדות, התבטא שאפלטון אינו אלא משה שדיבר בלשון היוונית.
בביולוגיה
הביולוג ארנסט מאייר כינה את אפלטון "האנטי-גיבור הגדול של האבולוציה", משום שהוא קידם את האמונה במהותיות, המכונה גם תאוריית הצורות . תיאוריה זו גורסת שכל סוג טבעי של אובייקט בעולם הנצפה הוא ביטוי לא מושלם של האידיאל, הצורה או ה"זן" המגדירים את הסוג הזה.
בטימאוס שלו, למשל, יש לאפלטון דמות שמספרת סיפור שהדמיורג' יצר את היקום וכל מה שיש בו, כי בהיותו טוב, ומכאן, "... משוחרר מקנאה, הוא רצה שכל הדברים יהיו דומים לו כפי שהם יכולים להיות." הבורא יצר את כל צורות החיים האפשריות, שכן "... בלעדיהם היקום לא יהיה שלם, שכן הוא לא יכיל כל סוג של בעלי חיים שהוא צריך להכיל, אם הוא רוצה להיות מושלם." " עקרון השפע " הזה - הרעיון שכל צורות החיים הפוטנציאליות חיוניות ליצירה מושלמת - השפיעה רבות על המחשבה הנוצרית.
עם זאת, כמה היסטוריונים של המדע הטילו ספק במידת ההשפעה של המהותנות של אפלטון על הפילוסופיה הטבעית בכך שקבעו כי פילוסופים רבים לאחר אפלטון האמינו שמינים עשויים להיות מסוגלים לעבור התמרה, ושהרעיון שמינים ביולוגיים קבועים ובעלי מאפיינים חיוניים בלתי ניתנים לשינוי לא הפך חשוב עד ראשיתה של הטקסונומיה הביולוגית במאות ה-17 וה-18.
רשימת כתבי אפלטון
להלן רשימת כתבי אפלטון. כתבים מסומנים ב-(?) אם ישנה מחלוקת בין החוקרים על היותם מחוברים בידי אפלטון. כתבים מסומנים ב-(×) אם רוב החוקרים מסכימים על כך שלא נכתבו על ידי אפלטון. הכתבים מחולקים באופן מסורתי לקבוצות של ארבע (טטרלוגיות):
I. אותיפרון, אפולוגיה, קריטון, פיידון.
II. קראטילוס, תאיטטוס, סופיסט, מדינאי.
III. פרמנידס, פילבוס, המשתה, פיידרוס.
IV. אלקיביאדס הראשון (?), אלקיביאדס השני (×), היפרכוס (×), המאהבים המתחרים (×).
V. תיאגס (×), כארמידס, לכס, לייסיס.
VI. אותידמוס, פרוטגורס, גורגיאס, מנון.
VII. היפיאס רבה (?), היפיאס זוטא, איון, מנקסנוס.
VIII. קליטופון (?), המדינה, טימאיוס, קריטיאס.
IX. מינוס או על החוק (×), חוקים, אפינומיס (×), מכתבים ((?) עבור חלק).
על שאר הכתבים המופיעים תחת שמו של אפלטון, ישנה הסכמה כי הם זיופים:
אקסיוכוס (×), הגדרות (×), דמודוקוס (×), מכתמים (×), אריקסיאס (×), אלסיון (×), על הצדק (×), על המידה הטובה (×), סיזיפוס (×).
תרגומים לעברית
צבי דיזנדרוק תרגם את קריטון, גורגיאס, פַיידְרוֹס, והמדינה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, בהוצאת שטיבל. בשנת 2021 יצאה מהדורה מחודשת של "המדינה" בהוצאת י. מ. ספרים.
יוסף גרהרד לִיבֶּס תרגם את כל הכתבים המיוחסים לאפלטון לעברית בחמישה כרכים (הוצאת שוקן) בשנות החמישים והשישים. איאון וחלק מהמכתב השביעי תורגמו על ידי דרור אורון בשנות החמישים.
מרגלית פינקלברג תרגמה את המשתה, הוצאת חרגול 2001, ואת פיידרוס, הוצאת חרגול, 2009.
תרגומים לחלק מן הדיאלוגים ראו אור בתרגומו של שמעון בוזגלו: "חייו ומותו של סוקרטס", תרגום הדיאלוגים אותיפרון, אפולוגיה, קריטון (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2001, מהדורה שנייה 2005). וכן פיידון (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2005), ומנון, לכס (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2013).
ראו גם
משל המערה של אפלטון
הבעיה הסוקרטית
אריסטו
לקריאה נוספת
יוסף גרהרד ליבס, אפלטון: חייו ואישיותו, הוצאת שוקן, תשכ"ט 1968.
אלכסנדר קורא, אפלטון כפשוטו, הוצאת עם עובד, תשל"ט 1979. מצרפתית - יוחנן גלוקר.
יוחנן גלוקר, פרקי מבוא לאפלטון, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב 1985.
שמואל שקולניקוב, אידיאה ומתודה: ל"ג עיונים באפלטון, הוצאת מאגנס, תשס"ח 2008.
שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, הוצאת ספרית הפועלים, 1966
אביטל כהן, אליהו זערור, גדולי הפילוסופים, רקפת הוצאה לאור בע"מ,2000 ,עמוד 9–15.
חיים יהודה רות, מורה דרך בפילוסופיה היונית, הוצאת ראובן מס, 1969
קישורים חיצוניים
אפלטון בספרייה הווירטואלית של מט"ח
כתבי אפלטון בפרויקט גוטנברג
דיון על משנתו של אפלטון, האוניברסיטה הפתוחה 2007 (113 דקות)
תרגומי כמה פתיחות מכתבי אפלטון באתרו של שמעון בוזגלו.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:פילוסופים של המוסר
קטגוריה:אסתטיקנים
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:חוקרי רטוריקה
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:אתונאים מן העת העתיקה
קטגוריה:חשיבה ביקורתית
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס
| 2024-09-12T17:35:38 |
אלכסנדר הגדול
|
ממוזער|250px|מפת האימפריה של אלכסנדר הגדול בשיאה
אלכסנדר השלישי ממוקדון, המוכר יותר כאלכסנדר הגדול (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μέγας), והידוע בעברית גם כ"אלכסנדר מוקדון" (ביוונית: Αλέξανδρος ο Μακεδών; ככל הנראה 20 או 21 ביולי 356 לפנה"ס – 10 או 11 ביוני 323 לפנה"ס) היה מלך מוקדון, ומגדולי המצביאים והמדינאים של העת העתיקה. כיבושיו הנרחבים כללו את ערי המדינה של יוון העתיקה, כל שטחה של האימפריה הפרסית, מספר אזורים במרכז אסיה ואף חלקים מתת-היבשת ההודית.
אלכסנדר תואר כגבר אתלטי, אמיץ ויפה תואר, אולם ככל הנראה שזורים בתיאורים אלו גם דברי חנופה. רבים, במיוחד במצרים, סגדו לו, אם כי רבים מקרב האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית סירבו בתוקף להשתחוות לו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו מופת לאישים מפורסמים רבים לאורך ההיסטוריה, שאחד מהבולטים בהם הוא יוליוס קיסר.
על אף שמת בגיל צעיר (כמעט 33), הותיר אלכסנדר הגדול חותם משמעותי על ההיסטוריה. כיבושיו הנרחבים פתחו תקופה חדשה בתולדות האנושות – התקופה ההלניסטית. חזונו של אלכסנדר, שכלל שילוב המזרח עם המערב, שילוב תרבות, דת, מנהגים וקשרי משפחה, בא לידי ביטוי בתרבות ההלניסטית שמיזגה את יסודותיה של תרבות יוון העתיקה עם תרבויות בני המקום. השפעותיה של התרבות ההלניסטית בתחום האמנות, הפילוסופיה ובתחומים אחרים ניכרים עד עצם היום הזה.
ילדות ועלייה לשלטון
ילדותו ונעוריו
ממוזער|שמאל|שרידי העיר פלה, מקום הולדתו של אלכסנדר הגדול
שמאל|ממוזער|250px|אלכסנדר מאלף את סוסו בוקפאלוס, ציור מסוף המאה ה-19
אלכסנדר השלישי נולד בעיר פלָה, בירת מוקדון, לפיליפוס השני, מלך מוקדון ולאשתו הרביעית, אולימפיאס, נסיכה מאפירוס השכנה. בתקופת ילדותו הייתה מוקדון ארץ ברברית או, במקרה הטוב, ברברית למחצה בעיני היוונים. עם זאת, התרבות המוקדונית העתיקה הייתה קרובה לתרבות היוונית העתיקה, והיחס היווני נבע בעיקר מהתנשאות וממאבק פוליטי בין פיליפוס והיוונים. עד תקופת שלטונו של אביו, היה השלטון במוקדון רופף ותרבותה הייתה נחותה יחסית לזו היוונית. הארץ הייתה חקלאית ברובה, עריה היו מעטות ותפקידה בפוליטיקה היוונית היה שולי. כל זה השתנה עם עלייתו של פיליפוס לשלטון, עת בה תפסה מוקדון עמדת בכורה באזור. פיליפוס עשה רבות לחיזוק ממלכתו, העביר אוכלוסייה לערים, וחיזק את קשרי המסחר עם הארצות השכנות.
הוריו ייחסו חשיבות רבה לחינוכו ולאימונים הצבאיים שניתנו לאלכסנדר, והוא זכה לחינוך ברמה גבוהה מאוד. בילדותו היו לאלכסנדר מורים פרטיים מובחרים, דוגמת ליאונידס מאפירוס, שהיה ממשפחתה של אימו, בדומה למרבית הנסיכים בני התקופה. כבר בילדותו הפגין עקשנות וכוח רצון. מתקופה זו של חייו ידוע במיוחד סיפור אילופו של סוסו בוקפלוס, שעתיד לשאת את אלכסנדר בקרבותיו העתידיים. מסופר כי הסוס היה חם מזג וקשה לאילוף, אך אלכסנדר הצליח להשתלט עליו על ידי הפניית פני הסוס לעבר השמש כדי שלא יפחד מהצל של עצמו.
כשמלאו לאלכסנדר 13 (343–341 או 340 לפנה"ס) הזמין אביו את אריסטו לשמש לו כמחנך (באותו זמן אריסטו טרם התפרסם כאחד מגדולי הפילוסופים של יוון הקלאסית). הלימודים התקיימו במיאזה, מקדש הנימפות (כיום נאוסה Νάουσα שבמקדוניה היוונית). במקדש זה למדו לצד אלכסנדר גם בני אריסטוקרטים אחרים שרבים מהם קיבלו עמדות פיקוד רמות בצבאו לאחר מכן. תקופת החונכות נמשכה, ככל הנראה, עד שמלאו לאלכסנדר 15 או 16, אם כי יש היסטוריונים שסבורים שהקשר עם אריסטו ארך כשמונה שנים.
המפגש בין אחד מגדולי ההוגים ובין אחד מגדולי אנשי המעשה היה לכאורה הזדמנות היסטורית נדירה. אך חילוקי הדעות בין השניים בהמשך מנעו שיתוף פעולה רב שנים. בין הנושאים עליהם היו השניים חלוקים היה היחס לפרסים ולעמים כבושים אחרים. בעוד אריסטו הדגיש את עליונות התרבות היוונית לעומת "הברברים הנבערים" (אף שדיבר בשבח חוקת בני קרתגו), נטה אלכסנדר לגישה קוסמופוליטית יותר והתייחס אל העמים הכבושים כשווים.
יורש העצר
בגיל 15 או 16 נגמרה תקופת הלימוד של אלכסנדר אצל אריסטו. פיליפוס, שיצא למערכה נגד ביזנטיון, הותיר את בנו, אלכסנדר, כעוצר הממלכה. שבט המדים התראקי ביקש לנצל את היעדרותו של המלך ואת גילו הצעיר של העוצר, ומרד בשלטון המוקדוני. אלכסנדר הגיב במהירות, גייס את צבאו, הביס את המורדים ואף ייסד עיר שקרא לה "אלכסנדריה", השם אותו ייתן גם לערים רבות אחרות שייסד במהלך חייו.
עם חזרתו של פיליפוס, הפקיד המלך בידי בנו צבא לדיכוי מרידות נוספות בדרום תראקיה. בנוסף, באותה עת החלה הפוליס אמפיסה לעבד אדמות שהיו שייכות לכוהני אפולו בקרבת דלפוי. פעולה זו של הפוליס שימשה בידי פיליפוס כתואנה לפלוש ליוון, כביכול להגנת אפולו. הוא הורה לבנו לגייס צבא ולצאת דרומה. האילירים ניסו להשתמש באירועים אלה כדי לפלוש למוקדון. אלכסנדר ביצע את ההוראה, אך כדי להסוות את כיוון תנועת הצבא הוא העמיד פנים כאילו הוא מבקש להדוף את האילירים, ואכן הצליח להדוף אותם ולאחר מכן הצטרף לאביו.
היוונים לא ישבו בחיבוק ידיים, וברית נכרתה בין אתונה לתבאי. הצבא המוקדוני העיקרי תחת פיקודו של המלך הצטרף לאלכסנדר בשנת 338 לפנה"ס, והחל לצעוד דרומה דרך מעבר תרמופילאי, המקום שבו התקיים כ-150 שנה קודם לכן קרב תרמופילאי. גם הפעם התפתח קרב קשה במעבר. הפולשים המוקדונים יכלו למגנים התבאנים. הצבא המוקדוני המשיך את התקדמותו דרומה והביס את אמפיסה, ואף הפיץ לכל עבר את שכירי החרב ששלחה אתונה לעזרת העיר. אחרי ניצחון זה ניסה פיליפוס לשאת ולתת עם אתונה ותבאי, אך נענה בשלילה.
הצבאות היריבים נפגשו לעימות מכריע הידוע כקרב כירונאה בבויוטיה, לא רחוק מתבאי. אלכסנדר פיקד על האגף השמאלי, בליווי הגנרלים המנוסים של אביו, בעוד שאביו פיקד על האגף הימני. הצבא המוקדוני ביצע תמרון של נסיגה מדומה באגפו הימני ופיתה את הצבא היווני. האגף השמאלי המקדוני, בפיקודו של אלכסנדר איגף וכיתר את התבאנים והשמיד את גדוד הקודש של תבאי, ובכך הביא להכרעת הקרב.
אחרי הניצחון נכנעו כל הערים היווניות שלידם עבר הצבא המוקדוני במסעו לעבר קורינתוס, למעט ספרטה שנותרה לבדה, נאמנה למורשתה. בקורינתוס הקים פיליפוס את הליגה הקורינתית כשהוא משמש הליגה. מטרת הליגה הייתה פלישה לאימפריה הפרסית.
בין הוריו של אלכסנדר היו מריבות רבות. כשאלכסנדר בגר, נשא אביו אישה נוספת, כמקובל בחברה המוקדונית, ואף הוליד עמה צאצא נוסף. אלכסנדר, שצידד באימו במאבקים המשפחתיים ואף חשש מאובדן הכס לצאצא החדש, היה ביחסים מתוחים עם אביו במשך רוב שנות התבגרותו, ובתקופה מסוימת אף עזב את אביו ועבר לגור באפירוס.
עלייתו לשלטון
ממוזער|250px|מוקדון ויוון עם עלייתו של אלכסנדר לשלטון
בשנת 336 לפנה"ס נרצח פיליפוס בעיר אייגאי על ידי אחד משומרי ראשו. באופן רשמי הופנתה האצבע המאשימה אל האויבת הוותיקה, פרס. אולם עובדתית, לא הוברר מי עמד מאחורי הרצח. היו אף מי שהאשימו את אלכסנדר עצמו, אך סביר יותר להניח שאשתו של פיליפוס, אולימפיאס, שנטרה לו טינה על גירושה למען אישה חדשה, ואחיה אלכסנדר המלוטי, הם אלה שעמדו מאחורי ההתנקשות.
לאחר הרצח יזמה אולימפיאס שורה של מעשי רצח נוספים שבהם נרצחו קלאופטרה (אשתו השנייה של פיליפוס), אטאלוס (דודה של קלאופטרה) וכן בנו הצעיר של פיליפוס מקלאופטרה. בכך חיסלה אולימפיאס את כל המתחרים של בנה על הכתר, מה שסלל את דרכו לשלטון.
ביסוס השלטון
המסע נגד התראקים והאילירים
הידיעות על מותו של פיליפוס הפיחו רוח חדשה במתנגדי ההגמוניה המוקדונית ביוון. רוחות המרד נשבו בעצמה החזקה ביותר באתונה, האויבת המרה של פיליפוס. אלכסנדר נקט יוזמה ויצא בראש 3,000 פרשים דרומה, לכיוון אתונה. התסלים ניסו לחסום את דרכו במעבר בין הר אולימפוס להר אוסה, אך אלכסנדר איגף אותם והופיע בעורפם. התסלים לא התנגדו עוד והכירו במרותו, תחת התואר טאגוס, כפי שהכירו במרותו של אביו. בהמשך היו התסלים חלק חשוב מצבאו. גם כעת הצטרפו הפרשים התסלים לפרשיו של אלכסנדר ובראש חיל זה הופיע בקורנתוס. בכינוס מחודש הכירו בו היוונים כהגמון הליגה הקורינתית, כפי שהכירו באביו.
לאחר שסיים לבסס את שלטונו במוקדון וביוון, יצא אלכסנדר בשנת 335 לפנה"ס למסעות מלחמה נגד התראקים, שהתחילו לחרחר מלחמה בגבולו הצפוני. הוא חצה את הרי הבלקן והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים. אלכסנדר המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה וצלח אותו בעזרת סירות מקומיות עשויות מגזעי עצים. הוא חדר אל ארץ התראקים עם צבא, וניצח בנקל את הצבא התראקי, שכלל 4,000 רוכבים ו-10,000 רגלים. המוקדונים רדפו אחר התראקים הנמלטים, נכנסו לעירם ובזזו אותה. פקודיו של אלכסנדר, מלאגרוס ופיליפוס, נשלחו חזרה עם השלל בעוד שאלכסנדר נשאר במקום עם צבאו, הרס את העיר עד היסוד, והקריב קורבנות הודיה לזאוס, להרקולס ולאל הנהר שאיפשר לו לצלוח את הדנובה. מבצע זה הרתיע את השבטים הברברים מצפון למוקדון, והבטיח את גבולה הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות.
דיכוי המרד ביוון
במהלך מסעו של אלכסנדר לדיכוי השבטים האיליריים שמרדו בצפון אפירוס, נפוצו שמועות שהוא נהרג בקרב, ומרד החל לתסוס ביוון. מנהיגות המרד היו אתונה ותבאי, האויבות הוותיקות של מוקדון. שובו מהגלות של דמוסתנס, הדמגוג שהיה אחראי לקו הנוקשה נגד מוקדון בימי פליפוס, היה כנראה הזרז להתפשטות המרד. דמוסתנס ותומכיו, שכנראה מומנו על ידי דריווש השלישי, מלך פרס, החלו שוב לפעול נגד השליטה המוקדונית באתונה, וייתכן אף שהיו אחראים לשמועות השווא על מותו של אלכסנדר. דמוסתנס הצליח לשכנע את תבאי למרוד בעזרת משלוחי כסף ונשק, שככל הנראה הגיעו מפרס, וחיל המצב המוקדוני שהוצב בתבאי הושם תחת מצור. אתונה החלה להתכונן למלחמה והבטיחה לשלוח לתבאי עזרה צבאית, ומספר גדול של מדינות מהפלופונסוס הראו אף הן נכונות למרוד.
אלכסנדר, מודע לסכנה שמרד כלל-יווני יפרוץ נגד השלטון המוקדוני, נאלץ לעצור את מסעו האילירי ולחזור ליוון כדי להטיל מצור על תבאי. בראשיתו, התנהל המצור בעצלתיים, אך אחר זמן המתנה יצא פרדיקס להתקפה בראש הגדוד שלו ואליו הצטרף יתר הצבא. אלכסנדר לא בלם את אנשיו ועד מהרה פרץ צבאו של אלכסנדר הגדול את החומות וחדר לעיר. כעסו של אלכסנדר מהמרידה ורצונו להרתיע מפני מעשי מרד נוספים, הובילו אותו לצוות על הריסת תבאי עד היסוד, טבח כל הגברים הצעירים ומכירת הנשים, הילדים והזקנים לעבדות. לפחות 30,000 איש נטבחו או נמכרו לעבדות, היתר ברחו. במהלך פוליטי מתוחכם העמיד אלכסנדר את גזר דינה של העיר הכבושה להחלטת טריבונל שהורכב מהערים השכנות והעוינות לתבאי, בויוטיה ופוקיס. הללו ניצלו את ההזדמנות לנקום בשכנתם החזקה, ופסקו על הרס מוחלט של העיר, ועל חלוקת אדמותיה בין שכנותיה. הליגה הבויאוטית התפרקה סופית.
הרושם הגדול שהשאיר מהלכו של מוקדון בעיר, סיכל את תנועת המרד היוונית. אתונה מיהרה להתנצל ופתחה את שעריה בפני אלכסנדר, אולם אספת העם שלה סירבה להסגיר לידיו את דמוסתנס ואנשיו, ואלכסנדר ויתר על דרישה זו, ככל הנראה מחשש שאם ילחץ יתר על המידה תחזור בה אתונה מכניעתה ותחזור לתמוך בפרסים.
אמנם אלכסנדר דיכא את המרד היווני ביד קשה ביותר, אך הוא עשה זאת בעיקר משיקולים פוליטיים של הרתעה, על מנת להבטיח את מסע כיבושיו באימפריה הפרסית.
המסע לכיבוש האימפריה הפרסית
ממוזער|250px|פרט מ"פסיפס אלכסנדר" בו אלכסנדר הגדול נלחם בדריווש השלישי. פסיפס מפומפיי, המוזיאון הארכאולוגי הלאומי, נאפולי
אסיה הקטנה
הצי העביר את חילו של אלכסנדר לחופי אסיה הקטנה. הנחיתה עברה בשלום, והצי הפרסי החזק לא הפריע לה מסיבה לא ברורה. עם היוודע הפלישה כינסו הפרסים מועצת מלחמה בזליה (Ζέλεια). בדיון במועצה הציע ממנון, הגנרל היווני שהשכיר את שירותיו לפרסים, לסטרפים לא להתעמת באופן ישיר עם צבאו של אלכסנדר, אלא לנקוט אסטרטגיה של אדמה חרוכה כדי להאריך את המערכה ולהתיש את צבאו של אלכסנדר, שהיה לחוץ מבחינה כלכלית. כמו כן, הציע להשתמש בצי הפרסי החזק כדי להעביר את הלחימה לתוך יוון גופה.
הסטרפים הפרסיים באסיה הקטנה, ובפרט ארסיטס, שבשטח הסטרפיה שלו נחת צבאו של אלכסנדר, התנגדו לתוכנית זו והעדיפו להתעמת עם אלכסנדר בקרב סדור. העימות התרחש בקרב גרניקוס, שהסתיים בתבוסה פרסית מוחצת. שרידי הכוח הפרסי, ובראשם ממנון, נסוגו לערים מילטוס והליקרנסוס.
הניצחון בקרב גרניקוס סייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו באסיה הקטנה. אסיה הקטנה לא הייתה ישות מדינית אחת, אלא הורכבה ממספר פרובינציות, שבחלק מהן הייתה התרבות היוונית מושרשת היטב, במיוחד באיוניה, ובמידה פחותה בקאריה שבמערב אסיה הקטנה.
מרבית הערים היווניות ראו באלכסנדר משחרר מהעול הפרסי, אך מילטוס והליקרנסוס, שהייתה מבוצרת היטב, התנגדו לו. לכיבוש הליקרנסוס נדרש מצור שנמשך עד החורף, ולאחר כיבושה התיר דריווש לממנון ליישם את תוכניתו. ממנון פלש בראש הצי הפרסי למספר איים, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן. עם מותו איבדה התוכנית את הכוח המניע שלה, והפלישה התמוססה.
לאחר הכנעת הליקרנסוס המשיך אלכסנדר מזרחה לאורך החוף הדרומי של אסיה הקטנה, דרך ליקיה ופמפיליה. כך הגיע במאי 333 לפנה"ס לגורדיום, ושם פתר את חידת הקשר הגורדי. על פי האגדה, מי שיתיר את הקשר יקבל את השליטה על כל אסיה. אלכסנדר בחר שלא להסתבך בחיפוש קצוות הקשר, אלא חתך אותו בחרבו.
פיניקיה וארץ ישראל
שמאל|ממוזער|250px|תמרונים לקראת קרב איסוס
ממוזער|פיליפוס מטפל באלכסנדר. ציור מהמאה ה-19 מאת הנריק שמירדזקי; המוזיאון הלאומי לאמנות של בלארוס
בשנת 333 לפני הספירה התקדם אלכסנדר לכיוון פניקיה וארץ ישראל (היוונים קראו לחבל ארץ זה בשם קוילה סוריה), לאחר שכבש את כל אסיה הקטנה והחיל עליה את שלטונו. מטרתו בפיניקיה הייתה לכבוש את הבסיסים הימיים החשובים של הפרסים, צור וצידון. אויבו של אלכסנדר, המלך הפרסי דריווש השלישי, התקדם לעברו. פרק זמן קצר לפני הקרב נפל אלכסנדר למשכב. אריאנוס מספר שחשדו בהרעלה, אך נראה שהמחלה נבעה מרחיצה במימיו הקרים של אחד הנחלים באזור. רופא החצר, פיליפוס מארקנניה, הצליח לרפא את אלכסנדר בעזרת תרופה שרקח.
בינתיים גייס דריווש צבא גדול מכל רחבי ממלכתו והתקדם לעבר אסיה הקטנה. אלכסנדר הספיק להתקדם לעבר אלכסנדרטה (כיום איסכנדרון) ובאזור הרי הטאורוס הצבא הפרסי הופיע בעורפו ואף טבח בפצועים ששוכנו בבית חולים שדה באיסוס. אלכסנדר סב על עקבותיו ועל גדותיו של הנחל פינדרוס התנגש עם צבאו של דריווש בקרב איסוס. הצבא הפרסי ספג תבוסה קשה ואיבד עשרות אלפי לוחמים. גם משפחתו של דריווש נפלה בשבי. אלכסנדר העניק יחס טוב למשפחה המלכותית השבויה ובהמשך אף התחתן עם בתו של דריווש. דריווש עצמו הצליח להימלט. אבדותיו של אלכסנדר היו קטנות בהרבה. לאחר הקרב ביקש דריווש לנהל משא ומתן לשלום, אולם אלכסנדר דחה את הצעותיו.
אלכסנדר המשיך להתקדם דרומה על מנת לכבוש את ערי החוף הפיניקיות. הפיניקים היו בעלי ברית של הפרסים, וספינותיהם, לצד ספינות היוונים מאיוניה, היוו את עיקר הצי הפרסי. על ידי כיבוש ערי החוף והנמלים, חפץ אלכסנדר להתגבר על נחיתות כוחו הימי מול הצי הפרסי הגדול. רוב ערי פיניקיה פתחו את שעריהן בפני אלכסנדר, פרט לצור, העיר הפיניקית הגדולה והחשובה מכולן שהתנגדה. באותה תקופה, צור הייתה מחולקת לשני חלקים. חלק אחד שכן ביבשת ואילו החלק השני שכן במרחק מה על אי. הצורים סמכו על ביצוריהם האימתניים ועל הצי החזק שלהם שימנעו את כיבוש העיר.
אלכסנדר הטיל מצור על צור שנמשך זמן מועט במונחי התקופה, רק שבעה חודשים, ובסופו העיר הוכנעה ונכבשה. במהלכו בנה מזח גדול שחיבר את האי ליבשה. מזח זה נותר במקומו עד היום. המצור היה קשה ואלכסנדר נאלץ לגייס מחדש את הצי שפיזר בשנה קודם לכן.
לאחר כיבוש צור המשיך אלכסנדר דרומה, לארץ ישראל. כמעט כל החוקרים המודרניים סבורים שהמסורות המדברות על כניסת אלכסנדר מוקדון לירושלים, הן מאוחרות. ככל הנראה לא הגיע אלכסנדר לעיר ולא נכנס לאזורים היהודיים בארץ ישראל, אלא לכל היותר שלח כוח צבאי קטן לבסס את שליטתו בהם, אך אין הוכחות חותכות בעניין זה. בתקופה זו הייתה ירושלים קטנה וחסרת חשיבות ולא סוקרה במקורות הראשוניים שמתארים את פעולותיו של אלכסנדר. אפשר להסיק, על כל פנים, שהסבירות שאלכסנדר ביקר בעיר, נמוכה.
מצרים
ממוזער|אלכסנדר מוצג כפרעה הסוגד לאמון, תחריט ממקדש לוקסור מהתקופה התלמיית
השלטון הפרסי במצרים אף פעם לא היה יציב. אחרי ניצחונו של כנבוזי השני בקרב פלוסיאום (בשנת 525 לפנה"ס) מרדה מצרים בשלטון הפרסי תחת הנהגתו של אמריתיאוס מסאיס בשנים 465–463 לפנה"ס ונכדו הפרעה אמירתאיוס הצליח לזכות בעצמאות מהשלטון הפרסי בשנת 404 לפנה"ס. העצמאות המצרית האריכה כ-60 שנים עד שנת 343 לפנה"ס עת הובס הפרעה המצרי נכתנבו השני בקרב פלוסיאום נוסף והמצרים שוב נכנסו תחת העול הפרסי. המלך הפרסי ארתחשסתא השלישי (המכונה אוכוס) הצליח להשיב את השלטון הפרסי, אך הוא היה רעוע למדי.
לאחר כיבוש עזה בשנת 332 לפנה"ס, הגיע אלכסנדר למצרים. מזקס, הסטרפ הפרסי של מצרים, נכנע ללא קרב ואילו התושבים המקומיים קיבלו את אלכסנדר כמשחרר מעול הפרסים. המצרים נכנעו ללא קרב ואלכסנדר איפשר לצבאו לנוח מעט ממסע המלחמה, ואילו הוא עצמו ערך מסע רצוף סכנות אל המדבר לאורקל המקומי. מטרות המסע היו בעיקרן פוליטיות-דתיות ונועדו לפאר את אלכסנדר בעיני הבריות.
כיבוש לב האימפריה הפרסית
לאחר כיבוש מצרים, החל אלכסנדר לנוע מזרחה אל לב האימפריה הפרסית, ובשנת 331 לפנה"ס פגש בשדה המערכה את דריווש בפעם האחרונה בקרב גאוגמלה. הקרב ציין את סוף ההתנגדות הפרסית המסודרת לאלכסנדר. אבדות הפרסים היו כבדות ביותר וצבאם התפזר לכל עבר. מלבד התנגדויות ספורות, אפשר הניצחון לאלכסנדר להיכנס לבבל העתיקה ללא קרב, וגם ערים אחרות נכנעו ללא התנגדות.
אלכסנדר הותיר את מזאוס, מושלה הפרסי של בבל שלקח חלק בקרב גאוגמלה, על מקומו כמושל בבל. אלכסנדר ביקש בדרך זו הן לשמר את המנגנון הבירוקרטי הישן והן לכבוש את לב נתיניו החדשים. ברם, לא הסתפק בהותרת המושל הקודם בתפקידו, אלא מינה את האציל המוקדוני אגאטון (אין לבלבל עם אגאטון, מפקד הפרשים התראקים המוקדוני), למפקד חיל המצב החזק שמנה 700 מוקדונים ועוד 300 שכירי חרב יוונים. מזאוס שירת את אלכסנדר נאמנה ואף שלח את בניו לצבאו.
אלכסנדר השתהה בבבל במשך 34 יום, תקופה ארוכה יחסית לתקופות שבהן בילה בערים אחרות. בשלב זה השיגו אותו תגבורות ניכרות מיוון וממוקדון שכללו למעלה מ-10,000 רגלים וכ-1,500 פרשים.
אחרי כיבוש בבל, יצא אלכסנדר בשלהי נובמבר 331 לפנה"ס לכיוון שושן, המרכז המנהלי של האימפריה הפרסית. בדרך לשושן באזור סיטקנה, ביצע שינויים וארגון מחדש בצבאו. היחידות האתניות בוטלו והחיילים מלאומים שונים עורבבו אלה עם אלה. היו שינויים גם בשרשרת הפיקוד. גם שושן נפלה ללא קרב.
לאחר מכן המשיך לבירה הפרסית העתיקה פרספוליס. הוא חילק את צבאו לשני חלקים, ויצא בראש החלק הנייד יותר בדרך הישירה אל הבירה. דרכו נחסמה בידי הפרסים במעבר הרים צר הידוע בשם "השערים הפרסיים". המעבר היה צר ואריוברזנס (בפרסית עתיקה: ארייברדנה), מושל פרסיס, הפרובינציה שבה הייתה פרספוליס, ביצר אותה בחומה וצבא אלכסנדר לא הצליח להפילה בהסתערות. למרות הקושי, הצליח הצבא המוקדוני לתמרן ולאגף את הפרסים ופתח בכך מעבר.
בניגוד לערים אחרות, סבלה העיר פרספוליס ממעשי זוועה קשים שביצעו בה חייליו של אלכסנדר, מה שלימים כונה "טבח פרספוליס". אחרי שנכנס לעיר נתן לחייליו רשות לבזוז אותה ואף הוסיף חטא על פשע ואפשר את שריפת הארמון העתיק של מלכי פרס כשהיה שיכור, כך לפחות לפי קורטיוס.
ממוזער|264x264 פיקסלים|אלכסנדר הגדול, פסל מסביבות 330 לפנה"ס
לאחר כיבוש פרספוליס, שינה אלכסנדר את כיוון תנועתו ופנה צפונה לעבר הים הכספי כדי לעקוף את המדבר, והמשיך את התקדמותו ללב האימפריה הפרסית. אקבטנה, הבירה העתיקה של הממלכה האחמנידית נפלה לפניו. אלכסנדר השתהה מעט באזור וארגן פעם נוספת מחדש את צבאו. הפעם עסקו הרפורמות בהקטנת הצבא. רבים מהחיילים שירתו עוד מתחילת המערכה שהתחילה כארבע שנים לפני כן וביקשו לחזור לביתם. רבים שוחררו משירות בכבוד וקיבלו רשות לחזור לביתם תוך כדי תשלום שכרם ופרסים כספיים על שירותם. בין המשוחררים היו פרשים תסלים ובעלי ברית יווניים. עם זאת, חלק ניכר מהחיילים בחרו להמשיך לשרת בצבאו. היתר חזרו ליוון.
בינתיים המשיך דריווש השלישי במנוסתו. הוא נדרש לוותר על כיסאו לטובתו של בסוס, אחד מקרובי משפחתו שפיקד על האגף השמאלי בקרב גאוגמלה. משסירב דריווש, הוא נבגד בידי קציניו שפגעו בו אנושות. אלכסנדר הצליח להשיגו כשכבר היה על ערש דווי. לאחר שאלכסנדר לכד את בסוס, הוא הורה להמיתו בגין "מרידה במלכות". לאחר שהבוגדים הומתו, נכרתו אפיהם ואוזניהם, על פי המנהג הפרסי.
בניגוד לגישה שרווחה בין היוונים לראות בעמים האחרים ברברים, אלכסנדר לא הפלה בין העמים השונים בממלכתו. לא רק שלא הרחיק מפניו את הפרסים, כפי שדרשו היוונים, אלא אף קירב אותם. הוא חילק לפרסים משרות בכירות, כמו ניהול של פרובינציות פרסיות, ואף קיבלם כחיילים שווי זכויות לצבאו. כל יחידות הצבא היו פתוחות בפניהם, ורבים מהם השתלבו בחילות המובחרים כמו ההטיירוי. הוא אף תמך בנישואי אציליו עם בנות האצילים המקומיים, וברבות הזמן לקח לעצמו את בתו של דריווש לאישה, שהייתה לאחת מארבע נשותיו.
מסעות מלחמה באסיה התיכונה
אלכסנדר לא הסתפק בשטחים שכבש, אלא חפץ להגיע לגבולות האויקומנה, "הארץ הנושבת" בפי היוונים. הוא המשיך במסעו מזרחה, לתוככי אסיה. הוא התקדם לאזור חופי הים הכספי וכבש את באקטריה (צפון-מזרח אפגניסטן של היום) ואת סוגדיאנה (כיום באוזבקיסטן – קזחסטן – טורקמניסטן). באזורים אלו לא היה שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד ולכן דרש הכיבוש זמן רב יותר. בשלב זה התחיל אלכסנדר לדרוש את מחוות ההשתחוות הפרסית המסורתית, הפרוסקינסיס מנתיניו היוונים והמוקדונים. אלה הסתייגו ממנהג זה בהיותו מנהג זר וגרוע מכך, ראו בו משום סגידה לאדם חי.
פני השטח ההרריים ומיקומם של חלק מהערים על ראשי צוקים, הקשו על אלכסנדר. אף על פי כן הוא הצליח להשליט את מרותו על המקומיים, ושלטונו הגיע עד להודו, וגם במקומות שבהם לא הייתה אחיזה פרסית קודמת. כיבושיו של אלכסנדר באזורים אלו ארכו ארבע שנים, עד לשנת 327 לפנה"ס. במהלך הלחימה הוא נישא לרוקסנה, בתו של שליט מקומי, נישואיו היו בעלי אופי פוליטי. מנישואים אלו נולד בנו ויורשו החוקי אלכסנדר הרביעי.
יאקסארטס
שמאל|ממוזער|250px|מפת אגן הניקוז של יאקסארטס (סיר דריה)
באביב 329 לפנה"ס הגיע צבאו של אלכסנדר הגדול לסוגדיאנה. הייתה זו פרובינציית ספר חשובה באימפריה הפרסית, אשר שימשה כמגן לפנים האימפריה מהשבטים הסקיתיים הנודדים. העיר הראשית באזור זה הייתה מרקנדה (סמרקנד המודרנית), אשר נכבשה על ידי אלכסנדר הגדול ללא מאמץ גדול.
אחד העימותים הגדולים הראשונים באזור פרץ בעת הגעתו של אלכסנדר הגדול לקירופוליס. העיר נוסדה על ידי כורש הגדול על גדות נהר יאקסארטס (סיר דריה המודרני). יאקסארטס הוא נהר ענק באורך של למעלה מ-2,000 ק"מ ועובר דרך שטח הידוע כיום בשם עמק פרגנה. נהר זה שימש כגבול טבעי בין האימפריה הפרסית והשבטים הסקיתים. הגבול בוצר לא רק על ידי הנהר, אלא גם על ידי שורת ערים בצורות, שהגדולה ביניהן הייתה קירופולופיס.
עם התפוררות האימפריה הפרסית כתוצאה מפלישתו של אלכסנדר התמוטט הגבול והסקיתים השתלטו על האזור, כולל על העיר קירופוליס. בעת המסע לעבר קירופוליס, נקלע צבאו של אלכסנדר למארב והוא נפצע מחץ ברגלו ששבר את עצם השוקית שלו. העיר לא נכנעה ואלכסנדר החליט להטיל עליה מצור שסופו היה כיבוש העיר בהסתערות.
מעשי קשר נגד אלכסנדר
בינתיים החלה להצטבר מרירות באריסטוקרטיה המוקדונית שליוותה את אלכסנדר במסעו. האריסטוקרטיה לא ראתה בעין יפה את יחסו המתון של אלכסנדר כלפי הפרסים ובני מיעוטים אחרים, "ברברים", בפי היוונים. בנוסף, המנהגים המזרחיים כלפי השליט, שכללו השתחוות ארצה לפני מוקדון והסגידה לו כאל, גרמו להתמרמרות של המוקדונים והיוונים, שהתנהגות זו הייתה זרה להם.
הקשר הראשון נגד אלכסנדר הוא הקשר של דימנוס, אציל זוטר ששירת בחיל ההטיירוי (פרשים כבדים בצבאו של אלכסנדר הגדול). נטען שדימנוס זמם לרצוח את אלכסנדר. התוכנית נודעה כביכול לפילוטאס. פילוטאס היה גנרל בכיר בצבאו של אלכסנדר ופיקד על כל חיל ההטיירוי. היה מצופה מפילוטאס שיעביר את הדיווח לאלכסנדר או יפעל בעצמו נגד הקושרים, אך הוא לא עשה דבר. פילוטאס היה מהמתנגדים הקולניים ביותר לשילוב פרסים בצבאו של אלכסנדר וגם התנגד לאלהתו של אלכסנדר במצרים. עם זאת, לא סביר להניח שפילוטאס תכנן לרצוח את אלכסנדר בעצמו וסביר יותר להניח שגנרלים אחרים העלילו על פילוטאס על מנת לרשת את מקומו.
אלכסנדר לא הביע תמיכה בגנרל ונתן לדברים לזרום בצורתם הטבעית, מה שהביא לכך שהגנרלים המתחרים, שתמכו בעונש מוות לפילוטאס נתנו את הטון. בסופו של דבר, הוצא פילוטאס להורג לאחר משפט פומבי, כשאלכסנדר בכבודו ובעצמו דורש את עונש המוות. אלכסנדר הורה לרצוח את אביו של פילוטאס, פרמניון, על מנת להתחסן מנקמה אפשרית מצדו. שליח נשלח לפגוש את פרמניון באקבטנה, שם שמר על אוצר המלך, ורצח אותו בהוראת אלכסנדר.
חשיפת הקשר לא שמה קץ לביקורת הנוקבת מצידה של האריסטוקרטיה, והמתיחות בינה לבין אלכסנדר גברה. לכך נוסף מקרה חמור שאירע באחד המשתאות בשנת 328 לפנה"ס. אלכסנדר, שהשתכר במשתה, נגרר לוויכוח עם חברו הטוב, קליטוס השחור. קליטוס היה מפקד האגמה הרכובה של רעי המלך, פלוגת שומרי ראשו של אלכסנדר, והציל את חייו בקרב גרניקוס. אלכסנדר, שדעתו הייתה מעורפלת משכרותו, תפס כידון ובפרץ זעם הטיל אותו לעבר קליטוס הלא חמוש, והרגו. מזועזע מהמעשה הסתגר אלכסנדר באוהלו וסירב לצאת במשך מספר ימים. בסופו של דבר, על מנת לטהר את שמו, החליט להאשים את דיוניסוס, אל היין, שרצה להתנקם בו על הצלחותיו הצבאיות.
הקרע בין המוקדונים והיוונים לבין מלכם, גבר כאשר דרש אלכסנדר שגם הם ישתחוו לו בדומה למנהג בעמי המזרח, דרישה שנדחתה בתוקף על ידי ההלנים, התנגדות שבראשה עמד קרוב משפחתו של אריסטו, הפילוסוף קליסתנס וידידו של אלכסנדר. אלכסנדר אולץ לוותר על דרישתו, אך החל לרחוש איבה לקליסתנס.
כעבור שנה התגלה קשר נוסף של האצולה נגד אלכסנדר, הפעם מצד נערי המלך שסופחו למטהו. הקשר נודע בשם "קשר נערי המלך". הקשר התגלה הודות להלשנה מצידו של אחד הנערים. כל הקושרים הוצאו להורג ויחד איתם הפילוסוף קליסתנס, על אף שלא נטל חלק בקשר.
הודו וחזרה לבבל
מסע הכיבושים והחזרה
שמאל|ממוזער|250px|מפת המסע
שמאל|ממוזער|250px|מפה מודרנית של האזור
בשנת 327 לפנה"ס הגיע אלכסנדר הגדול למעבר ח'ייבר המחבר בין אפגניסטן לפקיסטן ומשמש נתיב עיקרי שבו עברו הפולשים מאסיה המרכזית להודו. הוא שלח את עיקר הצבא דרך המעבר, אך הוא עצמו בחר להטיל מצור על סלע אאורנוס (Aornos), ככל הנראה פיר סאראי (Pīr Sarāi) במזרח אפגניסטן המודרנית שבו התבצר שותפו של בסוס, ברסנטס (Barsaentes). סלע זה התפרסם במיתולוגיה היוונית בכך שאפילו הרקלס בכבודו ובעצמו נכשל בניסיון הכיבוש של המקום. אלכסנדר לא יכול היה שלא לנסות את מזלו היכן שנכשל גיבור זה. הסלע היה תלול מאוד והגישה אליו הייתה כמעט בלתי אפשרית. אלכסנדר הצליח להפתיע את היריב בתמרון טקטי מבריק, אך הלחימה התבררה כקשה במיוחד. בסופו של דבר נסוגו המגינים וכך כבש אלכסנדר את הסלע הזה.
בהודו נתקל אלכסנדר באחד מאמצעי הלחימה החזקים של התקופה, פיל המלחמה. הודו הייתה אוסף של ממלכות מפוצלות, שנלחמו ביניהן והיו חסרות שלטון מרכזי. הממלכה הראשונה שבה נתקל נכנעה לו ללא קרב, אך שליט הממלכה הבאה, פורוס, יצא לקראתו לקרב באזור נהר הידספס (כיום הנהר ג'לום). בקרב הידספס ניצח אלכסנדר את פורוס והתקדם פנימה אל תוך תת-היבשת ההודית. אף על פי שנהג להעניש את אלה שהעזו להתנגד לו, הפעם בחר אלכסנדר שלא להעניש את פורוס והותיר אותו בשלטון.
לאחר הניצחון בקרב, התקרב אלכסנדר לגבולות אימפריית נאנדה אך חייליו שנרתעו מצבאה המאוחד והגדול, תשושים מעשר שנות לחימה, סירבו להתקדם לפנים הארץ. כדי לשמור על כבודו של אלכסנדר הועלה קורבן לאלים והכוהן פירש את האותות כמבשרי רעות. אלכסנדר ציית לאות מן האלים ופקד לחזור ולא להמשיך לפנים תת-היבשת ההודית. במקום לחזור על עקבותיו, פנה דרומה לאורך האינדוס והנהרות הגדולים של הודו. חלק מהצבא הועמס על ספינות עם המטען הכבד והחלק האחר, בעיקר הכוחות הניידים יותר של הצבא, המשיך להתקדם לאורך הגדות.
בדרך נתקל אלכסנדר באדמותיהם של המאלים. במצור על עיר המאלים (כיום מולטאן) נפצע אלכסנדר קשה מחץ שחדר את שריונו וקרע את ריאתו אך טיפול רפואי מסור הציל את חייו מפצע שבימיו היה יכול בקלות להסתיים במוות. לאחר הניצחון המשיך דרומה לאורך האקסינס לעבר האוקיינוס ההודי. בהמשך המסע, כשהגיע למפגש של האקסינס והאינדוס יסד את אלכסנדריה על האינדוס. בשלב זה פיצל את צבאו ושלח חלק גדול עם קרטרוס בחזרה לבבל.
כשהגיע לים הערבי שלח את הצי שבפיקודו של נארכוס בדרך הים מהאוקיינוס ההודי למפרץ הפרסי ועליו עיקר הצבא, ואילו הוא עצמו עבר עם שאר הצבא בדרך היבשתית. ההחלטה הייתה בעוכריו, והובילה את אלכסנדר למדבר גרוסיה (מוכר כיום בשם מקראן). לא ברור מדוע בחר לצעוד דרך המדבר. ייתכן שאלכסנדר לא העריך נכונה את שטחו הגדול של המדבר וייתכן שרצה לכבוש פסגה נוספת. כך או כך, הדרך הייתה קשה והצבא איבד את מרבית בהמות המשא וגם חיילים רבים שמתו.
אלכסנדר לא הגיע ללב תת-היבשת ההודית, וכבש בעיקר את חלקה המערבי (כיום אזור פקיסטן). חלק מהחוקרים משערים שלא נכנס כלל לשטחה של הודו המודרנית, והגיע רק לשטחי פקיסטן.
שנים אחרונות בבבל
סידור ענייני האימפריה
בזמן היעדרותו של אלכסנדר התרופפה שליטתו באימפריה, בין היתר בשל שמועות עקשניות, שהתבררו כלא נכונות, על מותו במזרח הרחוק. המושלים ניצלו את היעדרותו, מעלו בכספים, הטילו מיסים על האוכלוסייה והתנהגו כמושלים שאינם כפופים לשלטון מרכזי. אלכסנדר סירב להשלים עם התנהגות המושלים, ועם חזרתו הוציא רבים מהם להורג.
העמקת הסכסוך עם האריסטוקרטיה
בשנת 324 לפנה"ס הייתה בעיר אופיס התארגנות נגד אלכסנדר מצד האצולה המוקדונית, שלא הסכימה לשינויים שחלו בצבא, כמו הכנסת פרסים לשורות הצבא במעמד שווה ליוונים ולמוקדונים, ומינוי פרסים לראשי מחוזות ולתפקידים בכירים בממשל. ההתארגנות החלה כשאלכסנדר ציווה על שחרור ותיקי הצבא לבתיהם. פעולה זו לא התפרשה כנובעת מכוונה טובה, אלא כסימן לכך שאלכסנדר אינו חפץ עוד בשירותם של חייליו שליוו אותו בנאמנות במסעות המלחמה הארוכים. כתוצאה, התחוללה מהומה והאגמה צוותה לתפוס את ראשי מחוללי המהומה. אלכסנדר הציג את עצמו כנעלב מהתמרמרות חייליו ורק לאחר הפצרות רבות נאות "לסלוח" להם.
האצולה לא סגדה למלך ולא העריצה אותו בצורה עיוורת כמו החיילים הפשוטים שבצבאו, אך לא יכולה הייתה לצאת כנגד הצבא, שהורכב ברובו מפשוטי העם. היה זה ניסיונה האחרון של האריסטוקרטיה לעמוד בדרכו של אלכסנדר למימוש הרפורמות שלו.
מותו
המוות המסתורי
בשנת 323 לפנה"ס, בעודו מתכנן מסע לכיבוש קרתגו וחצי האי ערב, אחזה באלכסנדר מחלה מסתורית שהביאה למותו בארמונו של נבוכדנצר השני, והוא בן 32 בלבד, כשנשאל על ערש דווי למי מבין ממשיכיו תנתן האימפריה ענה אלכסנדר "לחזק ביותר!" ומת. תאוריות הקשר על מותו נפוצו עוד בעת העתיקה. אריאנוס מזכיר כמה מהן, תוך כדי דחייתן כלא אמינות; על פי אחת התאוריות הורעל אלכסנדר על ידי אנטיפטרוס, ואילו הרעל הועבר על ידי איולאוס, בנו הצעיר של אנטיפטרוס, שאלכסנדר העליב זמן קצר לפני כן.
בשנת 1998 פרסמו פרופ' דייוויד אולדך, מומחה לפתולוגיה מאוניברסיטת מרילנד, ואחרים, בהם היסטוריונים שחקרו את הסימפטומים הרפואיים כפי שתארו היסטוריונים בני העולם העתיק, אריאנוס, דיודורוס ופלוטרכוס, מאמר ב-"New England Journal of Medicine". אולדך שלל את תאוריית ההרעלה וקבע שאלכסנדר חלה בטיפוס, שאולי נוספו לו סיבוכים כמו פריטוניטיס ותסמונת גייאן-בארה. ייתכן, לפיכך, שאלכסנדר הפך למשותק ואז נרצח בידי מקורביו. החוקרת קתרין האל מעלה אף היא את האפשרות שסיבת המוות הייתה תסמונת גייאן-ברה, שלקה בה לאחר שנדבק בזיהום Helicobacter pylori. האל סבורה כי מקור התיאור ההיסטורי, שלפיו גופתו של אלכסנדר לא התחילה להרקיב במשך שישה ימים, הוא בכך שכתוצאה מהתסמונת נעשה גופו של אלכסנדר משותק ונשימתו איטית וחלשה, וסובביו, שהתקשו להבחין בה, חשבו שכבר מת.
חוקרים אחרים וביניהם אנדרו צ'אג (Andrew Chugg), היסטוריון, סופר ומומחה בעל שם בתולדות אלכסנדר הגדול, טוענים כי סיבת מותו נבעה ממחלת המלריה, שבה נדבק שבועיים לפני מותו, בעת ששהה באזורי ביצות ליד העיר בגדאד.
ד"ר ליאו סקפ (Leo Schep) ממרכז בקרת הרעלים הלאומי של ניו זילנד (New Zealand’s National Poisons Centre) טען לאחר מחקר ארוך שככל הנראה סיבת המוות הייתה הרעלה משתיית יין שהוכן מוורטרום לבן (Veratrum album) – צמח ששימש את היוונים לרקיחת תרופות.
הקבר
שמאל|ממוזער|250px|ציור מהמאה ה-19 המתאר את מסע גופתו של אלכסנדר
קברו של אלכסנדר הגדול לא נמצא עד היום, אף שיש השערות שונות לגבי מקום הימצאו. לגופתו של אלכסנדר הייתה משמעות סימבולית רבה ועם מותו נערכו ויכוחים סוערים בין הדיאדוכים היכן יקבר. פרדיקס, שהתמנה לעוצר לאלכסנדר הרביעי הינוקא, הכריע בוויכוח והחליט לשלוח את הגופה למוקדון. גופתו נחנטה, הוכנסה לסרקופג עשוי זהב והסרקופג הזה הוכנס לארון קבורה מעץ מצופה זהב, הכל כוסה בכסות ארגמן, הועמס על מרכבה ונשלח למוקדון. תלמי שהשתלט בינתיים על מצרים, החליט לפעול בניגוד להחלטתו של העוצר וחטף את הגופה בדרך והעבירה למצרים לממפיס. על פי רומן אלכסנדר, שאמינותו אינה רבה, העביר יורשו, תלמי השני, את הגופה לאלכסנדריה. בסופו של דבר בנה תלמי הרביעי מאוזולאום גדול שבו שיכן את הגופה.
תלמי העשירי שנזקק לכסף החליט להתיך את הסרקופג הזהוב כדי לטבוע מטבע והחליף אותו בסרקופג פשוט יותר עשוי אלבסטר או זכוכית. הגופה נותרה במצבה זה כמה מאות שנים. במהלך הזמן הייתה מוקד לעליה לרגל לפוליטיקאים רבים מהעת העתיקה. סווטוניוס מזכיר את ביקורו של יוליוס קיסר באחוזת הקבר. הביקור המשמעותי האחרון שתועד הוא של הקיסר קרקלה בשנת 215.
ב-21 ביולי 365 התרחשה רעידת אדמה חזקה שאחריה הגיע גל צונאמי עצום שהחריב את העיר. המאוזולאום נפגע קשה או אולי נהרס לחלוטין. יתרה מכך, במהלכן של מהומות קשות שפרצו בעיר בשנת 391, נהרס מה שעוד נותר אולי מהמאוזולאום. שתי רעידות אדמה נוספות, האחת בשנת 605 והשנייה בשנת 630 או 631, שאחריהן באו גלי ענק, השלימו את מלאכת ההרס.
חפירות שנערכו בתחילת המאה ה-20 מצאו ארון עשוי אלבסטר, אך אין הוכחה שאכן מדובר בקברו של אלכסנדר. חפירות נוספות באזור נערכו בשלהי המאה ה-20, אך גם הן לא הצליחו לאשש את הטענה שמדובר בקברו של אלכסנדר.
אישיותו
פיקוד והובלת חיילים
אלכסנדר היה אחד המצביאים המבריקים בכל הזמנים. הוא בין הבודדים שלא הפסיד אף קרב שבו השתתף כמפקד. זה קרה כתוצאה מהגמישות הרבה שבה השתמש בצבאו. אלכסנדר הצליח לנצל את נקודות החוזק של צבאו, שינה והתאים את צבאו כל פעם מחדש לנסיבות המשתנות של שדה הקרב. ביצע תמרונים מפתיעים ותקף בנקודות החלשות של מערך האויב. כמו כן, ניחן באומץ אישי. תמיד הסתער בראש אנשיו בנקודות הקריטיות של הקרב ואף הבליט את עצמו בקסדה מיוחדת ובדרכים אחרות כדי שחייליו יראו היכן נמצא מלכם. הבולטות של אלכסנדר משכה את תשומת לבו של האויב ובקרב גרניקוס תקפו אותו הפרסים באופן אישי כדי לנסות לחסל אותו.
הצבא שאיתו פלש לאסיה עבר אליו בירושה מאביו. הצבא היה כבד באופיו והתבסס על חיל רגלים כבד שנלחם במערך הפלנקס הצפוף ולצדו ההטיירוי, הפרשים הכבדים שתפקידם היה לשבור את התנגדות האויב, למוטט את אגפיו ולנצל במהירות וביעילות את נקודות החולשה של האויב. תפקיד יתר היחידות היה לתמוך בחלקים הכבדים של הצבא. עם צבא זה ניצח אלכסנדר את ניצחונותיו הגדולים נגד האימפריה הפרסית.
הטקטיקה בשלבים מוקדמים של המסע הייתה מגוונת. בשני קרבותיו הגדולים נגד דריווש ניצל את מורך לבו של דריווש ותקף אותו ישירות, כשכל המערך בנוי כך שההתקפה על דריווש תצליח. בקרבות אחרים כמו קרב השערים הפרסיים ניצל את תנאי השטח לטובתו ואיגף את כוחות האויב.
בהמשך המסע, הצבא קיבל תגבורות ניכרות מיוון. כך למשל בעת השהייה באסיה הקטנה, קיבל תגבורות של כמעט 4,000 חיילים. גם כששהה בבבל קיבל למעלה מ-10,000 חיילים. כמו כן קלט הרבה חיילים פרסים ובני אסיה אחרים. עם זאת, פרק זמן קצר לאחר קבלת התגבורות בבבל, ביצע רפורמות בצבאו ושחרר חלקים גדולים ממנו. כך נותר, אמנם, עם צבא קטן יותר, אך הרבה יותר נייד. הרפורמות נתקלו בהתנגדות האריסטוקרטיה שלא אהבה את שילוב הפרסים בצבא, אך אלכסנדר הצליח להתגבר על האופוזיציה.
הצבא הנייד הזה התנגש בפרשים הסקיתים של באקטריה וסוגדיאנה. כדי לנצח אותם, התאים אלכסנדר את צבאו לצורת לחימתם והגדיל בצורה משמעותית את מספר הפרשים הקלים, ובעיקר את מספר הקשתים הרכובים. יכולת זו להתאים את הצבא לתנאי השטח היא נדירה בתולדות הלחימה וייחודית לאלכסנדר בתקופתו – אף יווני לפניו לא פעל כך.
גם במצורים הרבים שניהל נחל הצלחה. המצור התנהל לפעמים על ידי ביצוע עבודות הנדסיות עצומות כמו בניית מזח בעת מצור צור. במקרים אחרים השתמש בכלי מצור קונבנציונליים כגון מגדל מצור, קטפולטות ועוד בעת מצור הליקרנסוס. כשהיעד היה מבוצר בצורה כזאת שלא ניתן היה להשתמש בכלי מצור רגילים או לבצע עבודות עפר, תקף מנקודה מפתיעה. כך למשל בעת מצור על הסלע הסוגדיאני, מבצר שהיה ממוקם על פסגת הר תלול שלא הייתה גישה אליו, פקד על חייליו לטפס על הרים סמוכים ולהקים שם עמדות ירי.
יחסיו עם הוריו
שמאל|ממוזער|200px|ציור קיר מפומפיי המתאר את נישואיו של אלכסנדר הגדול לסטאטירה השנייה, בתו של דריווש השלישי, ב-324 לפנה"ס
אלכסנדר העריץ את אימו ואהבתו אליה לא ידעה גבול. יחסו לאביו, פיליפוס השני מלך מוקדון, היה של אהבה-שנאה: מצד אחד העריץ אלכסנדר את אביו, אך מצד אחר קינא בו על הצלחותיו.
אביו, כמקובל בתקופתו, בילה את מרבית זמנו במסעות צבאים והקדיש מעט זמן לטיפוח הקשר עם בנו הצעיר. עם זאת, לא הזניח את הנער ושילם על השכלתו ואף התיר את נוכחותו בעת ביקורים של שגרירים רמי דרג מארצות שכנות.
המשבר ביחסים בין האב לבנו התרחש לאחר קרב כירונאה, כשאלכסנדר בן 18, על רקע הסכסוך בין אביו לאימו. אולם אין הוכחה שאימו של אלכסנדר הסיתה את בנה כנגד אביו. לאחר רצח אביו היה אלכסנדר נתון להשפעה חזקה של אימו, והיא אף פעלה לפילוס דרכו לשלטון, ועמדה מאחורי חיסול הטוענים האחרים לכתר.
אופיו
שמאל|ממוזער|250px|ציור מסוף המאה ה-19 המתאר את רציחתו של קליטוס השחור
אלכסנדר היה בעל אישיות מורכבת. מצד אחד הפגין גדלות רוח ומתינות רבה ביחסו לאויביו המובסים, אך מצד שני לא היסס להפגין נטיות סדיסטיות ואכזריות. כך למשל טבח בתושביה של תבאי ומכר אותם לעבדות לאחר שהתנגדו לו. נוהג זה חזר על עצמו במספר מקומות נוספים דוגמת צור. מעריכים שבעת כיבושיו בבאקטריה נהרגו 100,000– 120,000 בני אדם, רובם אזרחים.
אופיו בא לידי ביטוי גם בתואר שהמציא לעצמו. במקום לאמץ את התואר הפרסי "המלך הגדול" או "מלך המלכים", בחר בתואר "מלך אסיה", כסימן לעלייתו של כוח חדש, גדול יותר מזה שבו החזיקו מלכי פרס. הוא אף דרש מדריווש עצמו להתייחס אליו בתואר זה בהתכתבות ביניהם לאחר קרב איסוס. בכך ביקש להדגיש שהוא לא רק כובש האימפריה הפרסית, אלא מייסדה של ישות מדינית חדשה באסיה. הפרופגנדה שלו הדגישה שהוא ביקש לשחרר לא רק את היוונים מהעול הפרסי, אלא את יתר העמים הכבושים כמו מצרים, קארים, בבלים ואחרים. היות שהאסיאתיים היו נתיניו, אסר על חייליו לבזוז את האוכלוסייה ולהרוס את הערים (למעט מקרים יוצאי דופן).
הוא היה בעל אופי פראי למדי ונטה לשתות לשוכרה. בזמן שכרות התנהג בפראות, ופעם אחת אף שרף ארמון יפהפה של מלכי פרס בפרספוליס. בפעם אחרת רצח בהתקף זעם את חברו קליטוס השחור, מפקד האגמה של ההטיירוי.
האלהה
אלכסנדר הגדול נחשב לאל או כצאצאו של אל עוד בימי חייו, לפחות על ידי חלק מהאנשים. להאלהתו של אדם הייתה מסורת ארוכת שנים ביוון העתיקה. דוגמה לכך היא פולחן הגיבורים ביוון העתיקה. גיבורים רבים דוגמת הרקלס, אכילס, פרסאוס ואחרים זכו למעמד הדומה לזה שניתן לאלים והוקמו להם מקדשים. גם מייסדי ערים זכו לפולחן לאחר מותם. עם זאת, לא היה נהוג לסגוד לאדם חי בתור אל.
בניגוד לכך, בתרבויות המזרח תיכוניות דוגמת התרבות המצרית מנהג האלהתו של אדם חי הייתה מקובלת. המצרים נהגו לסגוד לפרעוניהם בתור אלים חיים. בממלכה האחמנית שבה הייתה נפוצה הדת הזורואסטרית לא סגדו למלך בתור אל, אך הוא זכה לגינוני כבוד רבים, דוגמת פרוסקינסיס , שנועדו להדגיש את רום מעמדו. גינוני כבוד אלה לא היו מקובלים ביוון העתיקה שבה הדגישו את האינדיבידואליזם האנושי.
אגדת המוצא האלוהי של אלכסנדר נולדה עוד בנעוריו כשאימו, אולימפיאס, טענה שהרתה לזאוס כשבא למיטתה מחופש לדמות נחש. אלכסנדר הגדול דאג לטפח את המיתוס ואף קיבל גושפנקה רשמית למוצאו האלוהי כשביקש את האורקל של סיווה במצרים לאחר שכבש ארץ זו. באותו המקדש במצרים, אלכסנדר קיבל את התואר "בנו של זאוס-אמון" (שילוב של האל זאוס היווני והאל אמון המצרי – היוונים נהגו לזהות את האלים שלהם עם אלוהי תרבויות אחרות), והמשיך להשתמש בתואר זה בשארית חייו.
דרישתו של אלכסנדר מנתיניו היוונים להפגין כלפיו גינוני כבוד שהיו מקובלים בפרס, הופעתו החיצונית בבגדים ראוותנים וקבלת גינונים אלה מנתיניו הפרסים, הייתה מקור קבוע לחיכוך בינו לבין האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית. יש המייחסים לטיפוח מיתוס הָהַאֲלָהָה של אלכסנדר כביטוי למגלומניה שלקה בה בחלק מאוחר של חייו הבוגרים לאור הצלחתו בשדה הקרב וכינון אימפריה רחבת ידיים.
נישואיו ונטיותיו המיניות
אלכסנדר נשא כמה נסיכות מהשטחים הפרסיים – רוקסנה מבאקטריה; סטטירה, בתו של דריווש השלישי; ופריסטיס, בתו של ארתחששתא השלישי. כך הפך לקרוב משפחה של שני ענפי בית המלוכה הפרסי. ברסינה, אלמנתו של ממנון, הייתה פילגשו, ולהם נולד בן בשם הרקולס, שנרצח מאוחר יותר במהלך מלחמות הדיאדוכים. עם זאת, יש חוקרים הסבורים שהרומן עם ברסינה הומצא כדי להעניק להרקולס את כס המלוכה. כמו כן, אף על פי שהדבר לא מצוין במפורש במקורות, אלא רק ברמז, ייתכן שהיה לו קשר רומנטי עם הפאיסטיון, חברו מימי הילדות. עם הזמן, קודם הפאיסטיון לדרגה בכירה מאוד בצבאו – מפקד מחצית פרשי הההטיירוי בדרגת היפרכוס לאחר חשיפת הקשר של פילוטאס.
קורטיוס טוען שאלכסנדר קיים יחסי מין גם עם באגואס, סריסו יפה התואר של דריווש השלישי. חיבת אלכסנדר לגברים הייתה ידועה בקרב חייליו. למעשה, שאלת ההומוסקסואליות של אלכסנדר הגדול היא אנכרוניסטית, מכיוון שהתרבות היוונית לא שפטה יחסים אינטימיים לפי מינם של בני הזוג וכמו כן יחסים חד-מיניים היו מקובלים ביוון העתיקה ולא נחשבו לחריגים.
מורשתו וחלוקת האימפריה
חלוקת האימפריה
350px|ממוזער|חלוקת האימפריה של אלכסנדר מוקדון לפני קרב איפסוס (301 לפנה"ס)
האימפריה העצומה שהותיר אלכסנדר לא החזיקה מעמד זמן רב. אמנם, פרדיקס קיבל את תפקיד העוצר לבנו הקטין והגנרלים אף שיתפו פעולה ביניהם בדיכוי המרד היווני שכונה מלחמת לאמיה, אך זמן קצר לאחר מכן, החל מאבק על ירושתו של אלכסנדר בין הקצינים הבכירים בצבא, שכונה מלחמות הדיאדוכים. בסיומו נוצרו מספר ממלכות:
מצרים התלמיית, בראשותו של תלמי הראשון, קיבלה את הנתח הדרום-מערבי של האימפריה.
מוקדון קיבלה את החלק הצפון-מערבי של האימפריה.
הממלכה הסלאוקית (סוריה), בראשותו של סלאוקוס הראשון, קיבלה את החלק המזרחי של האימפריה.
מספר ממלכות במרכז אסיה.
השפעתו על יוון העתיקה ועל ממלכת מוקדון
אף על פי שעלה לשלטון במוקדון, עיקר שנות שלטונו עברו עליו במסעות מלחמה בניכר. בעת המסעות, הופקד על מוקדון אנטיפטרוס, מצביא ותיק ונאמן. מסע העונשין הקשה שערך אלכסנדר נגד תבאי הבטיח את השקט ביוון, למעט ספרטה שנותרה עיקשת בסירובה להכיר בהגמוניה המוקדונית. הדברים הגיעו לכדי עימות גלוי ובשנת 331 לפנה"ס הביס אנטיפטרוס את הספרטנים בקרב מגלופוליס.
אלכסנדר שלח כמויות עצומות של זהב וכסף ליוון, מה ששיפר במידה ניכרת את רמת החיים שם. עם זאת הדרישות שלו לכח אדם בעת המסע, וביתר שאת, דרישות כח האדם של הממלכות ההלניסטיות שנוסדו לאחר חלוקת האימפריה שלו, הטילו עול כבד על יוון ודלדלו את אוכלוסייתה.
הפצת התרבות היוונית והיחס לעמים הכבושים
כיבושיו של אלכסנדר וממלכתו, אף שלא האריכו ימים, פתחו את התקופה ההלניסטית בתולדות התרבות המערבית. אלכסנדר הפיץ את התרבות ההלניסטית ברחבי העולם, ובתחומים רבים לא פגה השפעתה של תרבות זו באלף השנה שמכיבושי מוקדון עד התקופה הערבית הקדומה באמצע המאה השביעית לספירה.
אלכסנדר ולוחמיו פעלו באכזריות בזמן מלחמה. ברוב הארצות שאליהם הגיע צבאו של אלכסנדר, הוא ביצע מעשי טבח, הרס וביזה המוניים, למעט ארצות שבהן לא נתקל בהתנגדות כלשהי. אף על פי כן, מרגע שהתבסס שלטונו באזורים שכבש, הניח אלכסנדר לעמים הכבושים לנפשם. הוא כיבד את כל העמים ואת כל התרבויות שכבש, הניח להם לחיות את חייהם ולקיים את מנהגיהם, ואף איפשר להם להצטרף לצבא ולפוליטיקה ואף להתקדם בהם ולזכות בתפקידים בכירים.
כמו אביו, העריץ אלכסנדר את התרבות היוונית והתייחס לעצמו כיווני, אולם הוא הסתייג מהגישה היוונית האתנוצנטרית. הוא אומנם עודד את נתיניו החדשים לרכוש את השפה היוונית, אך לא הכריחם לשנות את שפתם ואת תרבותם. אדרבה, אלכסנדר נשבה בקסמי המזרח ופעל למען סינתזה תרבותית בין היוונים לבין בני עמים אחרים. אלכסנדר אף פעל לשלב פרסים ובני תרבויות אחרות במערכת השלטונית והצבאית ועודד את אנשיו להתיישב בארצות הכבושות ולהתחתן עם בני המקום.
אידאולוגיית השילוב שאחז בה אלכסנדר גרמה להתמרמרות בקרב אנשיו, ואף היו שני ניסיונות כושלים להתנקש בחייו, אך ההתנגדות מעולם לא גלשה לכדי התקוממות מזוינת. אף שהתרבות ההלניסטית המשיכה לדגול ברב-תרבותיות, נכשל ניסיונו של אלכסנדר להשוות בין זכויות עמי האימפריה. בתקופה ההלניסטית נחשבו רק תושבי הפוליס וצאצאי היוונים לבעלי זכויות אזרח, רק במקרים יוצאי דופן זכו אחרים, בעיקר ותיקי צבא ובני משפחותיהם, בזכויות אלו.
מחלוקת מודרנית על מורשתו של אלכסנדר
שמאל|ממוזער|250px|פסלו של אלכסנדר בסקופיה
למורשתו של אלכסנדר השפעה גדולה על היחסים בין יוון למקדוניה הצפונית. כל צד טוען לבעלות על המצביא העתיק, והדברים מגיעים מדי פעם למשבר של ממש ביחסים בין הצדדים.
מוקדון העתיקה שוכנת בעיקר בשטחה של יוון המודרנית. יתרה מכך, תושביה הנוכחיים של מקדוניה הצפונית הם סלאבים שהיגרו לאזור בראשית ימי הביניים. עם זאת, אזרחי מקדוניה הצפונית המודרנית רואים באלכסנדר הגדול גיבור לאומי. הם קראו לנמל התעופה הבינלאומי של סקופיה על שמו של אלכסנדר הגדול, ואף הקימו פסל בגובה של 12 מטר בדמותו של המצביא ההיסטורי.
הצבת הפסל הציתה מחדש מחלוקת עתיקת יומין עם יוון, הרואה באלכסנדר הגדול גיבור יווני ובכלל ראה בעצם שמה של המדינה המקדונית סוג של גנבת זהות, מה שהוביל בסופו של דבר לשינוי שמה מ"מקדוניה" ל"מקדוניה הצפונית" ב-2019.
אגדת אלכסנדר
אלכסנדר הפך לאגדה עוד בימי חייו. פלוטרכוס מספר כי ערב ליל הכלולות של הוריו, אולימפיאס ופיליפוס חלמה אימו, אולימפיאס שרחמה הוכה בברק שהצית אש חזקה. זמן מה לאחר מכן חלם פיליפוס שהוא חותם את רחמה של אשתו בחותם הנושא דמות אריה. פלוטרכוס מוסר מספר פרשנויות לחלומות אלה כמו הצעה שאולימפיאס הייתה הרה עוד לפני נישואיה לפיליפוס או רמזים למוצאו האלוהי של אלכסנדר.
ההיסטוריון היווני קליסתנס, תיאר את הים של קיליקיה נסוג לאחור מפניו בהשתחוות. זמן קצר לאחר מותו, אונסיקריטוס, היסטוריון נוסף שליווה את אלכסנדר הגדול במסעותיו לאסיה, המציא מערכת יחסים בין תאלסטריס לאלכסנדר; מלכת האמזונות תאלסטריס הביאה 300 נשים לאלכסנדר הגדול, בתקווה לגדל גזע של ילדים חזקים וחכמים כמותו. על פי האגדה, היא שהתה עמו במשך 13 ימים ולילות בתקווה להרות לו. כשהקריא אונסיקריטוס את הסיפור למלך ליזימאכוס, הגיב: "ואיפה הייתי, אז?".
קיימת טענה לפיה התכתב אלכסנדר עם מורהו אריסטו ואימו בזמן מסעו באסיה, אך ככל הנראה מדובר בזיוף מאוחר.
רומן אלכסנדר
במאות הראשונות אחרי מותו נוצרו באלכסנדריה אגדות נוספות, שהתאגדו לספר הנקרא רומן אלכסנדר. הספר תואר אחר כך בטעות כספרו של קליסתנס ועל כן ידוע כיום כ"פסאודו-קליסתנס". רומן אלכסנדר שוכתב פעמים רבות והפרטים ההיסטוריים בו אינם מצטיינים במהימנותם, המעבדים בלשונות השונות הוסיפו והחסירו מחומר לפי נטייתם, וחלק מהסיפורים הללו נפרדו מסיפור האב ונעשו חלק מהפולקלור העולמי כמעשים העומדים בפני עצמם, ללא קישור ישיר אל רומן אלכסנדר, אלא כאגדה נפרדת. לפיכך, ניתן להסיק כי במהדורתה הנוכחית קיימות ברומאנסה זו חנופות וביקורות רבות. מהנוסח היווני, המקורי, של היצירה, השתלשלו הנוסחים הלטיניים, אשר כינויים הוא "היסטוריה דה פרלייס". בין הנוסחים הבדלים מזעריים בלבד, והבדלים אלו התפשטו בימי הביניים, והיו בסיס לנוסחים של הלשונות הביניימיות האחרות. הספר תורגם לשפות רבות, ביניהן עברית. לרומן אלכסנדר ארבעה חלקי יסוד, אלו הם:
הסיפור על לידת אלכסנדר, כבנו של המכשף המצרי נוקטניבור.
סיפור מלחמותיו של אלכסנדר נגד יוון פרס והודו, אף על פי שאינו מוגדר כאגדה אלא סיפור, הרי המסורת ההיסטורית של אלכסנדר ומעשיו הביאה אותו לעולם.
קובץ של סיפורי נפלאות על יצורים מוזרים, מפלצות, ארצות רחוקות ומנהגים משונים, הרקומים בידיעת הסיפור.
חכמת אלכסנדר, שהיה תלמידו של אריסטו, אשר נחשב לאחד הפילוסופים הגדולים בהיסטוריה.
היחס לאלכסנדר בדתות מונותאיסטיות
היחס לאלכסנדר מוקדון ביהדות
רוב המקורות היהודיים מתייחסים בחיוב לאלכסנדר הגדול, על אף שהיה עובד אלילים:
האגדה בתלמוד מספרת שהשומרונים הלשינו על היהודים לאלכסנדר מוקדון וקיבלו רשות ממנו להחריב את ירושלים. כדי לבטל את הגזרה, שמעון הצדיק יצא מירושלים לקראת אלכסנדר מוקדון לבוש בבגדי כהונה, כדי לכבדו. במפגש ביניהם באנטיפטרס ירד אלכסנדר ממרכבתו והשתחווה לשמעון הצדיק בהסבירו שדמותו של שמעון הצדיק הולכת לפניו במלחמותיו. על פי הגמרא, לכבוד אירוע זה נקבע יום כ"ה בטבת ליום שמחה (ראו גם מגילת תענית).
אגדה נוספת בתלמוד מספרת על משפטים של עמים שונים (בני אפריקיא, מצרים, בני ישמעאל) עם היהודים בפני אלכסנדר מוקדון, בהם נציגי העמים לא הצליחו לתת תשובה לטענות היהודים. על אף שאלכסנדר מוקדון איננו נוטל חלק פעיל בסיפור, הזכרת אלכסנדר מוקדון כיושב בדין בניצחונות של היהודים מסמלת, מן הסתם, יחס חיובי לאלכסנדר. אלכסנדר מוקדון גם מוזכר במסכת תמיד כמנהל דיונים פילוסופיים עם חכמי הנגב.
יוסף בן מתתיהו מספר שאלכסנדר מוקדון פטר את היהודים מתשלום מיסים בשנות שמיטה, מכיוון שהם אינם מעבדים את שדותיהם בשנות שמיטה.
היו שייחסו את ציון התאריך בכתבים יהודיים על פי מניין השטרות כהבעת כבוד לאלכסנדר מוקדון, אך ספק אם כך הדבר שכן תחילת מניין השטרות נקבע כ-11 שנים לאחר מותו של אלכסנדר.
במקורות יהודים מסוימים (פירוש הרב סעדיה גאון לספר דניאל, משנה תורה לרמב"ם), על פי כתבי היד התימניים, מכונה אלכסנדר – אלכסנדרוס מקרון, מלשון "קרן" המכה באויבים.
כנגד כל אלה, ישנה אגדה שמספרת כי אלכסנדר החריב את הקהילה היהודית שהייתה במצרים ואת בית הכנסת המפואר ששכן שם, אך יש הגורסים טרכינוס במקום אלכסנדר מוקדון.
היחס לאלכסנדר באסלאם
אלכסנדר מוזכר בקוראן בכינוי "ד'ו אל-קרנין" (ذو القرنين) , "בעל הקרניים", בגלל אגדה שאללה הצמיח לו קרניים שינגחו את חומות אויביו. יש המחשיבים אותו כנביא. מסופר בסורת המערה שאלכסנדר כלא את גוג ומגוג בחומה, אותה הם יפרצו רק באחרית הימים.
אלכסנדר בתרבות הפופולרית
אלכסנדר הגדול שימש השראה לפילוסופים, סופרים ואמנים רבים. דמותו הונצחה בעבודות אמנות רבות, חלקן עוד בתקופתו. פסלי שיש, מוזאיקות ובתקופות מאוחרות יותר ציורים רבים נוצרו בדמותו.
אלכסנדר הגדול מתואר כבחור צעיר, אתלטי ויפה תואר בפסלים שנעשו בתקופת חייו, כמו כן היסטוריונים עתיקים מזכירים שעיניו של אלכסנדר היו הטרוכרומיות ועין אחת הייתה כחולה והשנייה חומה, אך תיאורים אלה מאוחרים לעיתים במאות שנים ביחס לחייו ואין אפשרות להסיק מהם שאכן כך היה הדבר. אין ערובה שאכן היה חסון כך נראה, אם כי בהתחשב בכך שהיה חייל קרבי כל חייו והשתתף בקרבות ומסעות מפרכים רבים, סביר שמבנה גופו היה אתלטי. פיטר גרין שבחן את פסליו השונים ניסה לשחזר על פיהם את מראהו טוען שסביר שהיה נמוך ביחס לממוצע הגברים במוקדון ובעל מבנה חסון. כל התיאורים האלה הם במקרה הטוב בגדר ניחוש מושכל ואין אפשרות לדעת בוודאות מה היה גובהו או צבע עיניו.
מלבד אמנות שימש אלכסנדר השראה לפוליטיקאים רבים בעת העתיקה. רבים רצו להידמות לו ושמו שימש כחנופה למצביאים גדולים רבים. בסמוך למותו ההילה שהתלוותה לשמו גרמה לתלמי הראשון להוציא את גופתו החנוטה במרמה מחזקתה החוקית ולהעבירה למצרים.
גם פילוסופים רבים שאבו השראה מדמותו. הדבר בולט בעיקר בהקשר לתורות פילוסופיות גזעניות המדברות בשבח האדם הלבן על פני המזרחים. אף שאלכסנדר הגדול התנגד לגילויי גזענות בצבאו ואף שילב פרסים בצבא ובממשל, ראו פילוסופים אלה בהצלחת צבאו הקטן על הצבאות המזרחים הגדולים ממנו הוכחה לעליונות הגזע הלבן.
ייצוגיו בתרבות
בשנת 1956 יצא סרט בכיכובו של ריצ'רד ברטון תחת הכותרת "אלכסנדר הגדול", הופק על ידי MGM.
בשנת 1966 התפרסם "סופר המלך" הרומן ההיסטורי של הסופר יוסף אריכא המתמקד במסעו של אלכסנדר ברצועה הפיניקית ובארץ ישראל.
אלכסנדר הגדול היה הגיבור של טרילוגיה ספרותית פרי עטה של הסופרת מרי רנו: אש משמיים (1970), הנער הפרסי (1972) ומשחקי קבורה (1981).
תוכניות טלוויזיה רבות על אלכסנדר הגדול הופקו בעשורים האחרונים.
להקת ההבי מטאל הבריטית איירון מיידן שרה את השיר "Alexander the Great" באלבומה Somewhere In Time משנת 1986.
בסוף שנת 2004 יצא לאקרנים הסרט "אלכסנדר" שביים אוליבר סטון, בכיכובם של קולין פארל ואנג'לינה ג'ולי.
ספינת המלחמה של יו"ר המטה הכללי של ברית הארץ בסדרת המדע בדיוני "בבילון 5" נקראת אלכסנדר, כנראה על-שמו של המצביא הגדול.
בשנת 2007 יצא לאור ספרו של ויל אדמס, "הצופן האלכסנדרוני", המספר את מסעו של דניאל נוקס בחיפוש אחר קברו של אלכסנדר הגדול במצרים. הספר שמקורו בשפה האנגלית, תורגם גם לעברית.
אלכסנדר הגדול: אל בשר ודם – סדרה בריטית בנושא חייו של אלכסנדר, מהמלכתו עד לכיבוש בבל.
במשחק הווידאו "Assassin's Creed Origins" מזיכיון סדרת משחקי Assassin's Creed, מוזכר קברו של אלכסנדר הגדול כנקודת עניין במשחק, שבו מופיע גם המטה של אלכסנדר כממצא עתיק ורב עוצמה שידוע בשם פיסת עדן.
ראו גם
צבאו של אלכסנדר הגדול
אלכסנדר הגדול באגדות היהודיות
בוקפאלוס
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
שמאל|ממוזער|250px|המקורות לאלכסנדר הגדול
עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו.
המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראייה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס וראיון של עדי ראייה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.
חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס:
אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.
היסטוריה של אלכסנדר הגדול היא ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. פרי עטו של ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס רופוס. החיבור נכתב במאה הראשונה לספירה. קורטיוס מתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי.
חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.
ביבליותקה היסטוריקה, ספר 17, חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש. כמו כן מספר דיודורוס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.
סיכום להיסטוריה של טרוגוס, ספרים 11–12, יוסטינוס (קיצור חיבורו של פומפיוס טרוגוס). ספרו של יוסטינוס הוא המרושל והפחות אמין מכולם.
קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.
המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו. למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.
מחקרים מודרניים
במהלך השנים נכתבו מאות ספרים ומאמרים אודות אלכסנדר הגדול. רשימה קצרה זו סוקרת מדגם מייצג מהספרות הקיימת על הנושא.
דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג , מהדורה שנייה תשמ"ז
ג'. ב. ברי, תולדות העולם הקלאסי, כרך שני.
ביל יני, אלכסנדר הגדול – לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן – (מהדורה ראשונה בשנת 2008)
הרולד למב, אלכסנדר מוקדון – המסע אל קצה העולם, ירושלים: הוצאת קריית ספר, 1967.
קלושה פאול, אלכסנדר הגדול, ת"א: מזרחי, 1963
בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ, "אלכסנדר וכיבוש המזרח", יחידה 3 במסגרת הקורס תולדות התקופה ההלניסטית, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשמ"ט.
Peter Green, Alexander of Macedon: 356–323 B.C. A Historical Biography. University of California Press, 1992.
Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, Alexander the Great: King, Commander, and Statesman (3 ed.). London: Bristol Classical Press, 1994.
Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, The Genius of Alexander the Great. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1997.
Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of .Alexanders' Empire. Blackwell publishing, 2006.
Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the great, Cambridge University Press, 2008.
Fritz Schachermeyr, Alexander der Grosse. Das Problem seiner Persönlichkeit u. seines Wirkens. Wien: Verl. d. Österr. Akad. d. Wiss., 1973.
W. W. Tarn, Alexander the Great. Cambridge: Cambridge University Press, 1948.
Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1974.
Joseph Roisman (ed.). Brill's companion to Alexander the Great. Brill. 2003.
Ian Worthington, Alexander the Great, Routledge, 2003
Ian Wortington, By the Spear: Philip II, Alexander the Great, and the Rise and Fall of the Macedonian Empire, Oxford University Press, 2014
סרטים דוקומנטריים
סרט דוקומנטרי שתומלל ויצא גם כספר מודפס: מייקל ווד, בעקבות אלכסנדר הגדול – מסע מיוון לאסיה (תורגם לעברית בהוצאת הד ארצי, 2000)
קישורים חיצוניים
אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול
עוד אתר שמוקדש לאלכסנדר הגדול
אלכסנדר הגדול באגדות אזריות
מיכאל הר-סגור ואלכס אנסקי משוחחים על אלכסנדר הגדול כובש העולם חלק א', בגלי צה"ל, הועלה לאתר יוטיוב ב-23 אוקטובר 2016
Alexander the Great and the Situation ... the Great? – הסבר על אלכסנדר הגדול
מיזם של אוניברסיטת רוצ'סטר לדמותו של אלכסנדר הגדול בימי הביניים
ביוגרפיה של אלכסנדר הגדול באתר המוקדש להיסטוריה של מקדוניה היוונית
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים
קטגוריה:השושלת הארגיאדית
קטגוריה:פרעוני השושלת הארגיאדית
קטגוריה:להט"בים בעת העתיקה
קטגוריה:מלכי מוקדון
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית Find a Grave אינה מתאימה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס
| 2024-09-27T13:13:54 |
מוקדון
|
מוֹקְדּוֹן או מקדוניה הייתה ממלכה קדומה ששכנה באזור חבל הבלקן שבדרום-מזרח אירופה, בצפון-מזרח חצי האי הבלקני. היחס של היוונים לממלכה זו היה כאל ישות חצי-ברברית. שליטיה היו חסרי חשיבות של ממש בפוליטיקה הפנים יוונית. הממלכה עלתה לגדולה בסוף התקופה הקלאסית במאה ה-4 לפנה"ס. לאחר מכן הייתה חלק חשוב מהעולם ההלניסטי. סופה שנכבשה על ידי רומא ושולבה באימפריה הרומית.
היסטוריה
הממלכה ידועה בערך מהמאה ה-9 לפנה"ס והייתה חסרת השפעה עד לבואו של פיליפוס השני, מלך מקדוניה אשר כבש את כל יוון, אימץ את דת יוון וגייס את לוחמי הערים היווניות לצבאו.
אלכסנדר הגדול, בנו של פיליפוס, שנקרא אלכסנדר מוקדון, על שם המקום, פתח במסעות כיבושים אדירים שבמהלכם הכניע את האימפריה הפרסית וכבש חלק מהודו וכך מוקדון הפכה לאחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה.
האימפריה לא שרדה לאחר מותו של אלכסנדר. במלחמות הדיאדוכים אנטיגונוס מונופתלמוס הצליח להשתלט על מוקדון, הקים בה ממלכה עצמאית וייסד את השושלת האנטיגונידית, ששלטה במוקדון עד שנת 168 לפנה"ס שבה הצבא הרומי הביס את מלך מוקדון פרסאוס בקרב פידנה.
לאחר ניצחון הרומאים במלחמה המוקדונית השלישית הם פירקו את הממלכה המוקדונית לארבע יחידות מדיניות נפרדות שהיו מדינות גרורות של רומא. כדי לנסות למנוע כל התנגדות לשלטונם, הם פעלו בשיטה של הפרד ומשול ואסרו כל מגע מכל סוג שהוא בין תושבי המדינות השונות. בסופו של דבר הניסיון לשלוט בלי לספח את האזור לא צלח ואחרי מרד כושל של המוקדונים רומא סיפחה את ארבע המדינות והפכה אותם לפרובינקיה.
בשנת 1991, כחלק מהתפרקות יוגוסלביה, הוקמה בחלק משטחה של ממלכת מוקדון לשעבר רפובליקת מקדוניה.
חברה ומשטר
החברה המוקדונית הייתה כפרית בעיקרה. האיכרים, שהיו אנשים חופשיים מבחינה משפטית, היוו את רוב העם ואת הצבא. התושבים התחלקו לשני חלקים עיקריים: מוקדונים ותושבי קבע חסרי אזרחות. המוקדונים נהנו מכל הזכויות החוקיות ושירתו בצבא המלך ואילו תושבי הקבע היו חסרי זכויות פוליטיות, אך נהנו מחופש פולחן, אפשרות לחיות על פיו חוקיהם, אפשרות לדבר את שפתם ללא הפרעה וכו'. תושבים אלה שירתו לעיתים בצבא בחיל הרגלים הקל או בחיל הפרשים הקל. המטרה העיקרית של תושבי הקבע היה בעיקרו של דבר לספק את הבסיס הכלכלי שיתמוך במוקדונים אשר שרתו בצבא.
הצבא המוקדוני, שנועד להגן על הממלכה מפני פולשים מצפון, היה מאורגן ומצויד היטב.
בראש המדינה עמד מלך ששלטונו עבר בירושה, אך אישור המלך היורש היה בידי הצבא. בשונה ממלכי המזרח, שהתהדרו בפאר רב ובמעמד של אל, המלך המוקדוני היה המנהיג הצבאי וראש האצילים. עוזריו בשלטון וכן אנשי הקצונה בצבא היו "ידידי המלך" - ההטיירוי.
ראו גם
אלכסנדר הגדול
המלחמות המוקדוניות
מקדוניה הצפונית
קישורים חיצוניים
אתר שמוקדש למוקדון
Articles about Ancient Macedonia
גילוי קבר גדול בצפון יוון כתבה בגרדיאן
הערות שוליים
*
קטגוריה:העולם ההלניסטי
קטגוריה:מדינות לשעבר בבלקן
קטגוריה:פרובינקיות רומיות
| 2024-08-21T07:28:29 |
אלי יוון
|
REDIRECT אלים אולימפיים
| 2013-06-14T07:49:21 |
דיוניסוס
|
ממוזער|שמאל|150px|פסל דיוניסוס (עותק רומי של פסל יווני מהמאה ה-4 לפנה"ס), המוזיאון הבריטי בלונדון
שמאל|ממוזער|150px|צלמית של בכחוס מחרס, מהתקופה הרומית המאה ה-1 עד המאה ה-3. אוסף המוזיאון הימי הלאומי, חיפה
ממוזער|שמאל|200px|דיוניסוס אוחז קנתרוס (כלי שתייה), ציור על גבי אמפורה, סביבות 480–490 לפנה"ס, מוזיאון הלובר
דיוניסוס (ביוונית עתיקה: Διόνυσος, מבוטא Dionysos. משמעותו המילולית של שמו היא "זה שנולד פעמיים", שכן דיוניסוס נולד פעמיים, פעם מהרחם ופעם מהירך. במיתולוגיה הרומית הוא מוכר בשם היווני בכחוס [Βάκχος] שמשמעותו גם "יין" כשם עצם; השם בכחוס אומץ על ידי בני רומא שבה היה קרוי "ליבר" בקרב הפלבאים). דיוניסוס אל כתוני שגילם את מחזור הטבע והפריון בטבע. בתוקף תפקיד זה נוצרה זהות חזקה בינו לבין גפן ויין.
תחילה לא היה דיוניסוס אחד מאלי האולימפוס. האלה הסטיה, אלת האש והמשפחה, שנחשבה עדינה ורחומה, ויתרה על כסאה באולימפוס לטובתו.
במסורות מאוחרות יותר נעשה אל אולימפי הקשור בדברים המשחררים את הנפש מן הגוף וקשורים בחיי הוללות: יין, מוזיקה, פריון, תיאטרון ושינה.
סיפורו במיתולוגיה
דיוניסוס הוא בנם של זאוס, ראש האלים, וסמלה - נערה בת תמותה, שהייתה בתו של מלך תבאי. אשתו של זאוס, הרה, קנאה בקשר של זאוס וסמלה, שהייתה בהריון ממנו, וזרעה ספקות בלב סמלה באשר לזהותו של זאוס. סמלה שכנעה את זאוס להופיע בצורתו השמיימית בפניה וללבוש את השריון שבו הוא יושב לשולחן באולימפוס. כשזאוס חשף את צורתו האמיתית, אורו ועוצמתו היו כה אדירים וגופה האנושי של סמלה לא היה יכול להכיל את המראה, מה שבסופו של דבר הוביל למותה. כאשר היא מתה זאוס הוציא את העובר מגופה החרוך, חתך את שוקו, הכניס לשם את העובר וסגר את השוק. כעבור מספר חודשים הוא הוציא אותו. כך נולד דיוניסוס פעמיים, ומכאן כאמור שמו ('דיו' ביוונית=שניים, 'גניסוס' [מבוטא: ניסוס]= לידה)
לאחר שהתינוק דיוניסוס גדל, שלחה הרה טיטאנים שיקרעו את גופו לגזרים. דיוניסוס מת בחורף, ובאביב קם לתחייה.
דיוניסוס נדד בארצות רבות ולבסוף הוכר כאחד האלים - אל ההתלהבות והיין בדת יוון העתיקה. הוא הרחיב את פולחנו עד להודו ובכל מקום שבו עבר, לימד דיוניסוס את האנשים את נטיעת הגפנים ואת ייצור היין והפיץ את פולחנו. מי שהתנגד לו - הומת, או נענש קשות בידי חסידיו. רוב המידע על חייו של דיוניסוס מובא בפואמה האפית "דיוניסיאקה", מאת המשורר ההלני-רומי, נונוס.
דיוניסוס מוכר גם מסיפורו של מידאס, בו מסופר שהמלך מידאס עזר פעם לדיוניסוס ובתמורה האל הציע לו לבקש כרצונו. מידאס ביקש שכל דבר שיגע בו יהפוך לזהב, אך במהרה התחרט על בקשה זו כיוון שלא היה יכול לאכול אוכל או לשתות מבלי שזה יהפך לזהב ופעם אחת כאשר ניגשה בתו לנחמו, הרג אותה מידאס כשנגע בה בטעות, והפך אותה לזוועתו לפסל זהב. מידאס התחנן בפני דיוניסוס שיסיר ממנו את מגע הזהב שלו, האל שלח אותו לרחוץ את ידיו בנהר הפקטולוס ומידאס איבד את מגע הזהב שלו.
הפולחן
הפולחנים לכבוד דיוניסוס הגיעו ליוון מאסיה הקטנה או מתראקיה. מן התהלוכות העליזות ומזמורי המקהלה והסולנים שהיו נהוגים במהלך החגיגות הגדולות לכבוד האל התפתחו באתונה הקומדיה והטרגדיה. לכן בחורף צוין מותו האכזרי באמצעות הטרגדיות, ובאביב נחוגה תחייתו באמצעות הקומדיות.
מסיבה זו, הפך דיוניסוס לאל התיאטרון והמסכה. הוא הפך לאל המסכה גם מפני שפניו היו תמיד מכוסים מסכה, מכיוון שמי שראה אותו ללא מסכה - היה מת או משתגע. משום שחייו היו רצופים בשינויים וגלגולי חיים, משום שהיה אל המסכה ומשום שהיין גורם לאנשים לשנות את טבעם (כאשר הם משתכרים) - הפך גם לאל המטמורפוזה (שינוי צורה).
מכיוון שבחגיגות האביב הרבו לשתות יין ולהכינו, הפך דיוניסוס גם לאל היין והגפן. בחגיגות אלה הרבו גם לעסוק בפעילות מינית ובאורגיות, ולכן הפך דיוניסוס לאל הפריון. האורגיות של דיוניסוס נחוגו בתראקיה על ידי נשים שהתהלכו ביערות בתקופת החורף, כשהן לבושות עורות בעלי חיים תוך שהן מתופפות ורוקדות. הריקודים הביאו את הנשים לכדי איבוד חושים והשתוללות ששיאה היה קריעה לגזרים של שור המסמל את דיוניסוס ואכילת הבשר חי (על פי המיתוס נקרע דיוניסוס לגזרים בידי הטיטאנים ששלחה האלה הרה. במיתוס האורפיאי נקרע אורפיאוס על ידי המינאדות ואילו במחזה הבאקכות נקרע בשרו של שליט תבאי על ידי אמו וחברותיה בעת שהן נתונות ל"שגעון הבאקכי" כעונש על כך שסירב להכיר באל היין). לכבוד דיוניסוס נערכה ביוון חגיגה גדולה בשם הדיוניסיה, חגיגה מלאה יין והצגות. הדיוניסיאה הייתה מרכזית מאוד בתרבות היוונית העתיקה.
במהלך שינויו הרבים, דיוניסוס היה "משוגע" למשך זמן מסוים וגם היין שאותו הוא מייצג גורם לשגעון מסוים, לכן, הפולחן הקשור בו מלווה באקסטזה ובשיגעון.
אופי הפולחנים תורם לקשר הישיר בין דיוניסוס לאדם: השגעון בא כעונש מידי דיוניסוס או בשל השפעת היין ובעת התקף השיגעון או השכרות, עושה האדם מעשים אשר יתחרט עליהם כשישוב לעצמו.
דיוניסוס מייצג את הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם וכוחו הרב יכול להצמיח ולהרוס, להתאכזר ולחמול, להחיות ולהמית.
דיוניסוס בארץ ישראל
ממוזער|שמאל|300px|רצפת הפסיפס בציפורי
בארץ ישראל נמצאו שני ממצאים המציגים את דמותו של דיוניסוס – רצפת הפסיפס בציפורי ומזבח לכבוד האל בבית שאן.
ברצפת הפסיפס בציפורי, אשר נחשפה בשנת 1987, מתוארת תחרות השתייה בין דיוניסוס והרקולס במשתה בו השתתפו. בשני ספינים (לוחות) נפרדים מתוארת תוצאת הלוואי של התחרות – השכרות. בספין אחד מופיעה דמותו של הרקולס המעולף משכרותו, ואילו בשני מופיע דיוניסוס, כאשר הוא מסב בהדר ומביע שביעות רצון מניצחונו. חלקים אחרים של הפסיפס מתארים את לידתו של דיוניסוס וחינוכו בידי הנימפות, נישואיו עם אריאדנה ותהלוכת ניצחונו לאחר מסעו להודו. מעבר לתיאור סיפורי חייו של דיוניסוס מתוארים בציורי הפסיפס היבטים שונים בפולחנו של האל.
ייצוגו האומנותי של דיוניסוס ברצפת הפסיפס לא בהכרח מעיד כי דיירי הבית היו שותפים בפולחן האל, שכן תיאורים מעין אלו היו שכיחים מאז התקופה ההלניסטית ללא קשר הכרחי לדת. אולם פסיפס זה נדיר בעושר תיאוריו המפורטים של דיוניסוס, ולכן ניתן להניח כי דיירי הבית נמנו עם הקהילה הפאגאנית.
בבזיליקה של בית שאן נמצא ב-1987 מזבח דיוניסי. המזבח עשוי אבן גיר בצורת משושה, ומורכב בדומה למזבחות רבים מהתקופה הרומית משלושה חלקים – בסיס מגולף, גוף המזבח וחלק עליון עליו הוקרבו הקורבנות. בשש פינותיו של הבסיס מגולפות כפות רגליים של בעלי חיים. בשלוש הצלעות החזיתיות של גוף המזבח מגולפות מסיכות של שלושה ראשים ללא צוואר וכתפיים, ובשלוש הצלעות האחוריות תוארו סמלים המלווים את הדמויות המוצגות בחזית. הדמות המרכזית הייתה דמותו של דיוניסוס, ומתחתיה הופיעה הכתובת "במזל טוב. סלאוקוס בן אריסטון (הקדיש את המזבח הזה) כהודיה לאל דיוניסוס, האדון המייסד, בשנת 205".
המזבח התגלה מרוסק לשברים, כאשר בסיסו עדיין עמד על תילו. על השברים נמצאו עקבות פיח, אשר העידו כי המזבח נפגע כנראה בשריפה.
בתרבות הפופולרית
סולן ומייסד להקת הרוק האמריקאית "הדלתות", ג'ים מוריסון, נקרא בידי רבים במדיה ובעיתונות ובעיקר על ידי חברו וקלידן הלהקה ריי מנזרק "דיוניסוס". מנזרק תיאר אותו "הוא היה דיוניסוס בהתגלמות בשר ודם שהגיע אל המאה ה-20".
ראו גם
אנתסטריה
לקריאה נוספת
אבשלום זמר, דיוניסוס ובני לווייתו, המוזיאון הימי הלאומי חיפה, 1998
קישורים חיצוניים
דיוניסוס בבית שאן
[רינה טלגם וזאב וייס, "חיי דיוניסוס ברצפת הפסיפס של ציפורי", מתוך כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא תשמ"ט.
לאה די סגני, גדעון פרסטר ויורם צפריר, "מזבח לכבוד דיוניסוס שנחשף בבית שאן", מתוך כתב העת 'ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה' ספר יוסף תשנ"ו.
הערות שוליים
קטגוריה:אלים כתוניים
קטגוריה:אלים אולימפיים
קטגוריה:אלי פריון
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
| 2024-10-01T00:44:53 |
אתנה
|
שמאל|ממוזער|250px|העתק יווני מעשה ידי אנטיוכוס מהמאה הראשונה לפנה"ס של פיסלו של פידיאס מהמאה החמישית לפנה"ס אשר עמד במקדש אתנה שעל האקרופוליס.
אתנה (או אתיני, יוונית עתיקה: Αθηνά) היא אלת החוכמה, המלחמה, האמנות והצדק במיתולוגיה היוונית. כמו כן הייתה אחראית על שמן הזית ועל האריגה. במיתולוגיה הרומית מופיעה כמינרווה. מתוארת לרוב כנושאת כידון ומגן עם תבליט פניה של מדוזה (שהיא קיבלה מפרסאוס לאות תודה על שעזרה לו במשימתו). החיה המקודשת לה הייתה ינשוף (ראו: הינשוף של אתנה) והעץ המקודש לה היה זית. לוותה על ידי אלת הניצחון, ניקה. אתנה מעולם לא הייתה ילדה, ובקעה מראשו של זאוס, בוגרת, כשהיא חמושה בנשק. היא בתולה תמידית (פרתנוס). לאתנה מעולם לא היה בן זוג או מאהב. הפרתנון באתונה שביוון הוא מקדשה המפורסם ביותר. לפי הרודוטוס, אתנה הייתה אלה ממוצא ברברי - כלומר לא יוונית. בדרך כלל על ידיה של אתנה מסתלסלים שני נחשים המסמנים את זריזותה.
היסטוריה
אתנה הייתה אלה באזור יוון וטורקיה עוד לפני בואם של היוונים. שמה נגזר משפה קדומה מאזור מיקנה, ופירושה - אבוד. אתנה מתקשרת לרוב עם העיר אתונה, במקור - צורת הריבוי של אתנה, כיוון שהיא הייתה האלה המגינה של העיר, בתקופה העתיקה של יוון.
בפנתאון האולימפי, אתנה לא נולדה מיחסים שבין אל לאלה, אלא מראשו של זאוס (מיחסיו עם האוקיינידית מטיס), והייתה לבתו האהובה ביותר. הולדתה מתוארת במספר גרסאות שונות. באחת, זאוס שכב עם מטיס, אך רק לאחר מכן החל לחשוש מהתוצאות שכן הייתה נבואה (שקרית) שצאצא של מטיס, ידיח את זאוס מכס האולימפוס, ואחד שיעקוף אותו בחוכמתו אולם היה זה מאוחר מדי; מטיס הרתה, ולכן זאוס שאב אותה לתוך ראשו דרך נחירו. שם היא החלה מיד בהכנת גלימה וקסדה לילדתה העתידית. קולות הפטיש בזמן שהכינה את הקסדה גרמו לזאוס כאבים חזקים, והפייסטוס, פרומתאוס, ארס, פאלימון או הרמס (תלוי באיזה מקור מדובר) ביקע את ראשו של זאוס בגרזן מינואי דו-ראשי ("לאבריס"). כתוצאה מכך בקעה אתנה מראשו, בוגרת וחמושה בנשק רב, וזאוס עצמו לא סבל רבות מהאירוע.
אף על פי שהייתה אלת המלחמה, בשונה מארס, אשר היה חמום-מוח ולא מהימן בקרב, התרכזה אתנה באסטרטגיה וטקטיקות. אתנה עזרה ליוונים במלחמתם נגד טרויה, ליוותה את אודיסאוס החכם בדרכו הביתה, והייתה פטרוניתו.
אתנה באמנות
שמאל|ממוזער|250px|הפרתנון באתונה - מקדש האלה אתנה.
אתנה מתוארת באמנות הקלאסית כאישה הלובשת שריון, נושאת רומח ומגן עם ראשה של הגורגונה מדוזה מוטבע עליו וכן נושאת בכף ידה אלת הניצחון והתחרות ניקה. בצורה זו היא תוארה בפסל הזהב והשנהב המפורסם של פידיאס בפרתנון באקרופוליס שבאתונה - "אתנה פרתנוס". פסל זה אבד במהלך ההיסטוריה. כמו כן, חייתה המלווה של אתנה הוא ינשוף, סמל לחוכמה, היושב על אחת מכתפיה.
בעבודות מוקדמות יותר, כמו בדיוקנאות של אתנה על אגרטלים, האלה מתוארת עם כמה מתכונותיה המינואיות, כגון כנפיים גדולות.
שמות נוספים
בתפקידה כשופטת במשפטו של אורסטס על רצח אמו, קליטמנסטרה (בו הוא זוכה מאשמה), אתנה קיבלה את הכינוי "אתנה אָרֵיַה" (Athena Areia).
אתנה קושרה רבות עם האלה האגאית המקומית, אפאה (Aphaea). היא כונתה "אתנה אֶרְגַאנַה" (Athena Ergane) כפטרונית של אומנים ופעלולנים.
פעמים רבות היא קושרה עם הכינוי "פאלאס אתנה". פאלאס הייתה דמות מעורפלת - לפעמים גבר, לפעמים אישה, אך תמיד בהקשר לאתנה. היא הרגה את פאלאס בשגגה, ולאחר מכן לבשה את עור העיזים שלו/ה המקושט עם נחשים שטניים, כקמע השומר עליה.
בפרתנון של אתונה סגדו לאתנה עם הכינוי "אתנה פרתנוס". בקרבות היא כונתה "אתנה פרומכוס". כמגינת ערים ברחבי העולם היווני נשאה את הכינוי "אתנה פּוֹליאַס" ("של העיר").
האסטרואיד שהתגלה על ידי מקס וולף נקרא על שמה.
מיתוסים
אריקטוניוס
לפי הביבליותקה, הפייסטוס ניסה לאנוס את אתנה אך כשל. זרעו נשפך על האדמה וכך נולד . אתנה אימצה וגידלה אותו, אף על פי שלא היה בנה. בגרסה אחרת, הזרע נחת על רגלה של אתנה, והיא ניגבה אותו עם פיסה של צמר ולאחר מכן זרקה על האדמה. וכך, אריקטוניוס נולד מהאדמה ופיסת הצמר. גרסה שלישית גורסת שהפיסטוס רצה להינשא לאתנה, אולם היא נעלמה ממיטת הכלולות, ולכן הוא פלט את זרעו על האדמה. אתנה נתנה לשלוש אחיות, הרסה, פנדרוסוס ואגלאולוס, את התינוק בקופסה קטנה, והזהירה אותן שלא לפתוח אותה לעולם. אגלאולוס והרסה פתחו את הקופסה אשר הכילה את המלך לעתיד של אתונה, אריקטוניוס. המראה גרם לשתיהן להשתגע ולבסוף שתיהן התאבדו על ידי קפיצה מהאקרופוליס.
גרסה אלטרנטיבית של אותו הסיפור גורסת שבזמן שאתנה הלכה להביא הר כדי להשתמש בו באקרופוליס, שתי האחיות פתחו את הקופסה. עורב שצפה בנעשה עף לאתנה וסיפר לה זאת. האחרונה התכעסה מאוד והפילה את ההר (כיום הר ליקבטוס). גם כאן, הרסה ואגלאולוס השתגעו, והתאבדו על ידי קפיצה מעל צוק.
אריקתוניוס הפך מאוחר יותר למלך אתונה, והביא לשינויים מועילים רבים בתרבות אתונה. בזמן שלטונו, אתנה הגנה עליו באדיקות.
אתונה
אתנה התחרתה עם פוסידון על תואר האל-פטרון של העיר אתונה. הם הסכימו שכל אחד ייתן לאתונאים מתנה אחת והאתונאים יחליטו איזו מתנה הם מעדיפים. פוסידון הכה על האדמה בקלשונו, ומעיין התפרץ מהבקע, אך המים היו מלוחים מדי והאתונאים לא אהבו אותם. לעומתו, נתנה אתנה לאתונאים את עץ הזית הראשון שלהם. האתונאים (או מלכם, קֶקְרוֹפְּס) קיבלו את עץ הזית, והפכו את אתנה לפטרוניתם, כיוון שהעץ נתן להם מזון, שמן ועץ לבנייה. אתנה הייתה אלה פטרונית של ערים נוספות, המפורסמת שבהם היא ספרטה.
ארכנה
אישה בשם ארכנה התפארה שהיא אורגת טוב יותר מאתנה, אלת האריגה והאמנות, בין היתר. אתנה באה אליה מחופשת לאשה זקנה ואמרה לארכנה להתחרט על ההיבריס (חטא הגאווה) שלה, אולם ארכנה עשתה ההפך וקראה תיגר על אתנה. האשה הזקנה הסירה את תחפושתה והתחרות החלה. אתנה ארגה איור המתאר את סכסוכה עם פוסידון על העיר אתונה, בזמן שארכנה ארגה איור המתאר מעשים נועזים רבים של זאוס (בגרסאות מסוימות, אתנה ארגה איור המתאר את תפארת האלים וארכנה איירה איור המציג את האלים בצורה מביכה ופוגענית. אתנה השמידה את הנול של ארכנה וארכנה התאבדה. אתנה ריחמה עליה והשיבה אותה לחיים בצורת עכבישה). כולם חשבו שארכנה תנצח, אבל בסוף אתנה רקמה פרפר זהוב לאריג שלה והוא החדיר חיים לאריג. ארכנה הפסידה ואתנה הפכה אותה לעכביש הראשון.
פרסאוס ומדוזה
אתנה הנחתה את פרסאוס בכך שנתנה לו מספר חפצים שיעזרו לו בחיסולה של מדוזה, שהייתה אחת מהגורגונות, ומבטה הפך אנשים לאבן. לאחר חיסולה, אתנה זכתה בראשה של מדוזה, אותו הטביעה על מגנה.
הרקולס
שמאל|ממוזער|250px|אתנה (מימין) והרקולס (משמאל). כד יווני, 480 - 470 לפנה"ס.
אתנה הנחתה את הרקולס כיצד להוריד את העור מהאריה מנמאה, על ידי שימוש בציפורניו של האריה עצמו כדי לחתוך דרך עורו העבה. הרקולס הפך את עורו של האריה לשריון המסמל את האירוע, ביחד עם ענף עץ זית, בו השתמש בעת הקרב. אתנה עזרה להרקולס גם באירועים אחרים. היא עזרה לו לנצח גם את ציפורי סטימפליה, ביחד עם הפיסטוס.
טירסיאס וקאריקלו
אתנה עיוורה את טירסיאס לאחר שהוא ראה אותה רוחצת בעירום. אמו, קאריקלו, התחננה בפני אתנה שתבטל את העונש, אולם אתנה לא יכלה, ובמקום זאת העניקה לו יכולת נבואה.
גלריה
ראו גם
כתובת ענת-אתנה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלים אולימפיים
קטגוריה:אלות מלחמה
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אלות מלאכה ויצירה
*
| 2024-10-05T05:22:04 |
ארס (מיתולוגיה)
|
אַרֵס (ביוונית: ) הוא אל המלחמה, הקרב, התשוקה והריקוד, אחד משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. ארס הוא בנם הבכור של זאוס והרה אשר לפי מספר מקורות לא חיבבו אותו במיוחד. שמו של מקבילו הרומאי נקרא מרס.
תיאורו
המקורות מתארים את ארס כאל אכזרי, מחרחר ריב ומעורר שנאה ומשבחים את מי שהצליח להימלט ממנו ומהשפעתו. הם אף מכנים אותו בשם אל רצחני ועקוב מדם, קללת המין האנושי בהתגלמותה, ועם זאת – פחדן, הגונח מתוך כאב ובורח בהיפצעו – כך, באיליאדה ישנה אפיזודה שבה הוא נפצע מיד אתנה. חבורה של עוזרים מלווה אותו בשדה הקרב: אחותו אריס ("פירוד", "אי הסכמה"), עם בתה אניו ("ריב", "מדון"), וכן בניו האלים דימוס ("אימה") ופובוס ("פחד"). נאמר שכאשר חבורה זו נמצאת במסעה, קול גניחה נשמע והאדמה זבה דם.
הוא מתואר כחובש קסדה, נושא מגן וחנית ורוכב בכרכרה עם סוסים נושפי אש. בנוסף הוא מזוהה גם עם לפיד בוער.
מוצאו
ארס בא מתראקיה, בצפון יוון, שבה ישבו אנשים גסים ואמיצים. עיקר פולחנו התקיים באזור זה, וכן בערים ספרטה ותבאי. פולחנו, בדרך כלל, נערך במקביל לפולחנם של אלים אחרים – בתבאי, לדוגמה, הוא נאלץ לחלוק מקדש יחד עם אפרודיטה. סמליו העיקריים היו כלי מלחמה, חנית וקסדה. כמו כן, חזיר הבר, הנשר והכלב היו מקודשים לו.
סיפורים על דמותו
ארס אינו דמות בולטת במיתולוגיה, והוא מוזכר במעט מיתוסים, אשר ברובם המוחץ הדבר קורה בהקשר של מלחמות. בין היתר, סופר עליו שהוא זה שהעניק למלכת האמזונות היפוליטה את חגורתה המפורסמת, שלאחר מכן נלקחה ממנה על ידי הרקולס, כחלק ממטלתו התשיעית.
לידתו של ארס
לפי סיפורים אחדים, הרה ילדה את ארס בלי עזרתו של זאוס, כשהיא עיברה את עצמה בעזרת אכילה של צמח קסום. בסיפורים אחרים הוא בנם הראשון של זאוס והרה.
ארס והענקים
לפי מיתוס אחד שמוזכר באיליאדה, הענקים האחים אוטוס ואפילטס בני אלואוס, כבלו את ארס בשלשלאות וכלאו אותו בתוך צנצנת ארד. שם הוא שהה במשך שלושה עשר חודשים, שנת ירח אחת. ארס הוחזק שם בצרחות עד שאימם של הענקים, אריבויה, גילתה על כך וסיפרה להרמס והוא הגיע לשחרר אותו.
הסיפור הזה מדגיש את יחסם של האלים כלפי ארס – הוא שנוא כל כך עד שאף אחד לא הטריח את עצמו לשחרר אותו.
ארס אל הריקוד
הרה, אימו של ארס, בחרה בפריאפוס, אל משני של פריון וחקלאות, שילמד את ארס איך לרקוד. ארס הפך לרקדן נפלא, מה שעזר לו להיות לוחם יותר טוב.
ארס ואפרודיטה
אף על פי שלא נישאו, אפרודיטה ידועה בתור אהבתו של ארס ועליהם סיפורים רבים.
אפרודיטה התאהבה בבן התמותה אדוניס שגדל בשאול עם האלה פרספונה. אפרודיטה חטפה את אדוניס, מה שעורר את זעמה של פרספונה. היא הלכה לארס וסיפרה לו כי אפרודיטה מעדיפה את אדוניס על פניו. בהתקף קנאה ארס הפך את עצמו לחזיר בר והרג את אדוניס בעזרת ניביו.
לאחר שנישאה בעל כורחה להפייסטוס, אל האש המכוער והצולע, אפרודיטה המשיכה ביחסיה עם ארס. יום אחד הליוס, השמש, ראה אותם ביחד וסיפר להפייסטוס כי אשתו בוגדת בו. הפייסטוס החליט להכין להם מלכודת ובפעם הבאה שהם בילו ביחד הוא כלא אותם ברשת קסומה שהאלים לא יכלו להשתחרר ממנה. הפייסטוס קרא לכל האלים שילעגו להם, והשניים היו מבוישים.
במלחמת טרויה, ארס לקח את צידה של אפרודיטה בקרב.
לשניים היו ילדים רבים, ביניהם:
ארוס – אל האהבה והתשוקה
הרמוניה – אלת ההרמוניה
פובוס – פחד
דימוס – אימה
אנטרוס – אלת האהבה ההדדית
אניאליוס – אל מלחמה
צאצאיו
לארס צאצאים רבים מנשים שונות. הוא מתואר כאבא מסור ודואג לילדיו.
לאחר שהליררטיוס בן פוסידון אנס את אלקיפה בת ארס, ארס הרג אותו. בתגובה פוסידון כעס מאוד והעמיד אותו למשפט. ארס הגן על מעשיו ולא חזר בו, והוא יצא זכאי.
אחד מילדיו, בן התמותה קיקנוס ממקדוניה ניסה להקים לאביו מקדש המורכב מעצמות וגולגולות. הרקולס הרג אותו, מה שעורר את זעמו של ארס והשניים נלחמו.
לפי האגדה, ארס הוא אביהם של רמוס ורומולוס, מייסדיה המיתיים של רומא.
לפי מקורות מסוימים, נייקי, אלת הניצחון, היא ביתו של ארס.
בנוסף, גם האמזונות נחשבות לצאצאות של ארס. הוא לא נרתע להילחם לצד נשים בניגוד לאלים אחרים במיתולוגיה.
ארס וזאוס
ארס הוא בנו של זאוס. לפי האיליאדה של הומרוס, ארס הוא בנו השנוא ביותר של זאוס. לאחר שנפצע בקרב, חזר ארס לאולימפוס והאשים את אביו כי הוא מעדיף את אתנה על פניו. בתגובה אמר לו:"מה לך כאן יושב ומיילל, שא מפה את רגלייך בוגד.
הן בקרב אלי האולימפוס אין לי שונא עוד כמוך.
כי ריב, מלחמה ועמות יקרים ללבך מתמיד."
מתוך ספר ה' באיליאדה בתרגום אריה סתיו
ארס ואתנה
ארס ואתנה שניהם אחים בני זאוס. שניהם אליי מלחמה אך שניהם מייצגים צדדים שונים שלה: אתנה מייצגת את הצד המחושב והאסטרטגי של הקרב בעוד שארס מייצג את התשוקה והלהיטות שבקרב.
ניתן לתאר את ההבדל בין השניים כי אתנה רוצה להשיג את הניצחון בעוד שארס רוצה להרגיש את הניצחון.
יחס ברומא
בניגוד ליוונים, הרומאים העריצו את מרס – הגרסה הרומאית של ארס.
היוונים ראו עצמם כאנשים מחושבים ומאופקים ולכן העריצו את אתנה, אלת המלחמה האסטרטגית ושנאו את ארס אל המלחמה הברברי. ביוון אתנה נחשבה שנייה רק לזאוס, מלך האלים.
לעומתם, הרומאים האמינו כי הצד הפיזי של הקרב חשוב יותר, ובזכותו הם הרחיבו את האימפריה שלהם. ברומא, מרס היה שני רק ליופיטר.
ארס התאולוגי
אף על פי שבמיתוסים ארס מוצג כברברי וצמא דם, בדת היוונית הוא נחשב כמגן, שומר ואבהי. ניתן לראות את התיאור הזה בהמנון ההומרי של ארס, שמציג אותו בתור אל חזק, אמיץ, מגן הערים ובן בריתה של הצדק.
בהלניזם מודרני הוא מיוחס גם כאל של אלה העברו התעללות, במיוחד התעללות מינית, בגלל הסיפור בו נקם את אונס ביתו. הוא אל שדואג למיעוטים, שומר על חיילים ומגן על יוצאי קרבות.
תרבות פופולרית
מופיע כאחיה למחצה ואויבה של וונדרוומן בDC קומיקס
מופיע כדמות במשחק המחשב Smite
מופיע כנבל על ביקום מארוול.
ראו גם
ההמנון ההומרי לארס
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ארס בדת היוונית
הערות שוליים
קטגוריה:אלי מלחמה
קטגוריה:אלים אולימפיים
| 2024-09-19T06:51:38 |
הסטיה
|
שמאל|ממוזער|150px|הסטיה, אלת הבית והמשפחה.
הסטיה (ביוונית: Ἑστία) הייתה אלת הבית, המשפחה ואש האח במיתולוגיה היוונית. בתחילה היא הייתה אחת משנים-עשר האלים האולימפיים, אך בהמשך הוחלפה על ידי דיוניסוס, אל היין. היא נחשבה לעדינה, לרכה ולרחמנית מבין האלים.
הסטיה הייתה בתם הבכורה של הטיטאנים קרונוס וריאה, ואחותם של זאוס, הרה, האדס, פוסידון ודמטר. עם היוולדה, אביה בלע אותה שלמה אל תוך בטנו, כמו את שאר ילדיו הבאים (למעט זאוס, אותו ריאה החביאה מקרונוס), בשל חששו מהנבואה שאחד מילדיו ידיח אותו ויתפוס את מקומו כבכיר האלים. על אף תוכניתו של קרונוס, הנבואה הוגשמה בסופו של דבר על ידי זאוס, שהכריח את אביו להקיא את אחיו ואחיותיו. הסטיה הייתה האחרונה שיצאה מבטן אביה.
הסטיה הייתה אחת משלוש האלות הבתולות, יחד עם אתנה וארטמיס. היא שמרה בקנאות על בתוליה, וסירבה לחיזוריהם הן של פוסידון והן של אפולו. מסופר שפעם אחת היא כמעט ונאנסה על ידי פריאפוס, אל פריון נחות, אך היא ניצלה בזכות נעירה של חמור.
הסטיה לא תופסת מקום רב באגדות מיתולוגיות, לא הייתה לה כיתת פולחן מרכזית, וייצוגה האמנותי – הן מימי יוון ורומא והן מתקופת הרנסאנס – גם הוא מועט ביותר. יחד עם זאת, היא הייתה אחת האלות החשובות ביותר, ופולחנה הפשוט היה נפוץ בכל בית. האחים ברחבי כדור הארץ נחשבו למזבחה, ובתחילת הארוחה ובסיומה היו מגישים לה קורבן, בבקשה שהיא תגן על המשפחה ועל הבית. כשתינוק היה נולד למשפחה, היו מקיפים מספר הקפות סביב האח הביתית. כמו כן, בכל עיר הייתה אח ציבורית המקודשת לה ובה בערה אש תמיד. כשהיו מקימים מושבה חדשה, המתיישבים היו נושאים גחלים מהאח מהעיר ממנה הם יצאו, ומהגחלים האלה היו מדליקים אש באח של העיר החדשה.
המקבילה הרומית להסטיה היא וסטה.
אזכורים בתרבות פופולרית
הסטיה מופיעה בסדרת הספרים של פרסי ג'קסון והאולימפיים; בספר החמישי של הסדרה הנקרא "תקוות האלימפוס", היא מקבלת מפרסי את הכד של פנדורה ושם מתחבאת התקווה. פרסי אומר לה שמקומה של התקווה בבית ליד האח, ולכן הוא מפקיד בידה של הסטיה את הכד.
האסטרואיד 46 Hestia שהתגלה ב-16 באוגוסט 1857 על ידי רוברט פוגסון נקרא על שמה.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אלים אולימפיים
קטגוריה:אלות אש
קטגוריה:דמויות מהמיתולוגיה שעל שמן כוכב לכת מינורי
| 2023-07-19T18:04:16 |
אלים כתוניים
|
200px|ממוזער|שמאל|קרס מלמדת את טריפטולמוס את עבודת האדמה בפסל של פרנסואה גספר אדם במזרקה הגדולה בארמון סנסוסי
במיתולוגיה היוונית, האלים הכתוניים היו קשורים לאדמה או לעולם שמתחת לאדמה, לתהליכים האדמתיים שהם הענקת חיים, פריון, מוות וגם לתהליכים בטבע כחילופי עונות השנה, פריחה וקמילה. מקור השם מהמילה כתון, שפירושה "אדמה" ביוונית עתיקה.
האלים הכתוניים עתיקים מאוד ומקדימים במסורות את האלים האולימפיים. הם קשורים לצד המסתורי של העולם, פולחנם מלווה בטקסים מסתוריים, פעולות התמזגות עם האל וכשפים מעוררי יראה. הפולחנים והטקסים היו מבוצעים לרוב בתוך מערות ונקיקים אשר מהווים נקודות כניסה לאדמה. במקומות אלו גם היו מתייחדים עם האל.
הפולחנים הכתוניים היו נפוצים באזורים חקלאיים, בהם הייתה השפעתם הכרחית. בזמנים פרה-היסטוריים היה נהוג בפולחן שהדמות המרכזית היא אלה, "אמא אדמה" (גאיה), והיא הייתה בוראת ויוצרת ובכך שלטה גם בחיים ומוות. לעיתים, היה מופיע בן זוג שמטרתו הייתה הפרייתה, לאחר מכן היה מת ונולד מחדש כוולד. הפולחן גילם את מחזור החיים והמוות.
פולחן זה נדחק על ידי דתות חדשות שהגיעו לאזור יוון והאמינו כי האלוהות הראשית היא לא אישה אלא גבר. מאוחר יותר גובשה המסורת בדבר משפחה אלוהית –האלים האולימפיים.
מחלוקת אקדמית
ישנה מחלוקת באקדמיה בדבר נכונתה של החלוקה בין "כתוני" ל"אולימפי" ביוון העתיקה ובדבר שימושיותה במחקר היום. אקדמאים רבים טוענים שהחלוקה בין אלים כתוניים ואולימפיים אינה ניתנת לאימות מבחינה ארכאולוגית, גם אם המושגים שמשו את היוונים. חוקרים אחרים טוענים שהמושגים לא שימשו באופן שמוציא זה את זה (כלומר, אלים רבים נחשבו כתונים ואולימפיים בעת ובעונה אחת). חוקרים מסוימים אף צינו שדיון בדבר החלוקה בין פולחנים כתוניים ופולחנים אולימפיים חוטאת בקטלוג האחד כנורמאלי והשני כסוטה, בעוד לא כך היה הדבר ביוון העתיקה.
סקוט סקוליון, חוקר התומך בהפרדה, טוען שמונחים אלו נכונים ומועילים כל עוד אינם משמשים באופן דיכוטומי, אלא על מנת לשפוך אור על מאפיינים שונים של הפולחן הדתי ביוון העתיקה שהתקיימו לעיתים זה לצד זה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אלים יווניים
| 2023-11-07T07:15:31 |
אלים אולימפיים
|
במיתולוגיה היוונית, האלים האולימפיים הם שנים-עשר האלים הראשיים השולטים בעולם. הם נקראים כך משום שמשכנם על הר האולימפוס, הגבוה שבהרי יוון. האלים האולימפיים שונים מהאלים הכתוניים (אלי הארץ) באופיים, בדרך פולחנם, וביחסו של האדם אליהם.
לא כל האלים האולימפיים הם יווניים במוצאם, ולא לכולם שמות יווניים מקוריים. לחלק מן האלים נשתמר הפולחן הקדם-יווני, ואת חלקם עבדו בצורות אחרות. בתקופה מאוחרת יותר, הרומאים הושפעו מתרבות יוון והעתיקו מן המיתולוגיה היוונית את האלים האולימפיים, תוך הכנסת שינויים מעטים בשמות האלים ובדרכי פולחנם.
באמנות אפשר לזהות את דמויות האלים השונים על-פי סמלים מקובלים שהיו ידועים לכל – לבוש, בעל חיים או חפץ שנחשבו לסמליהם האישיים. האלים הופיעו לעיני בני האדם בגלגולי צורה ובצורות שונות.
חיי האלים
בהר האולימפוס האלים אוהבים, רבים ומשלימים, ממש כמו בני אדם. דרך חייהם של האלים מתוארת במיתוסים ודומה מאוד לזו של האצולה בקרב הלוחמים. הם שומרים על חיי נצח בעזרת מזון האלים – האמברוסיה ומשקה האלים – הנקטר.
חברת האלים מאורגנת כמו מדינה שבה לכל אל יש תחום שהוא אחראי לו. כמה מהאלים הנחותים יותר ברמתם (למשל הרמס או ארטמיס) כפופים לאלים גבוהים מהם (למשל פוסידון או הרה), לפעמים מכיוון שהם ילדיהם, אך כל האלים (או לפחות רובם המוחלט) נמצאים תחת זאוס, שהוא "אבי האלים והאנשים", וזאת מכמה סיבות:
הוא, פוסידון והאדס הם החזקים שבאלים (ומכונים "שלושת הגדולים").
הוא אביהם של רוב האלים.
הוא הנהיג את האלים במלחמה נגד הטיטאנים.
הוא הוכר והוסכם כראש האלים (על-פי מיתוסים מסוימים, הוא זכה בזאת בהגרלה שהתקיימה בינו לבין האדס ופוסידון).
הוא הציל אותם מבטן אביהם, הטיטאן קרונוס (שליט הטיטאנים).
הוא שהוציא לחופשי את הקיקלופים ואת ההקאטונכרים - בעלי מאה הידיים, ובחזרה הם נתנו לו את הברק, הרעם ואת כוח הזרוע.
לכל כפר או עיר היו מספר אלים ראשיים.
פולחן האלים האולימפיים
היוונים התייחסו אל האלים האולימפיים כאל אצילים שאפשר לנהל עימם משא ומתן: בני האדם כיבדו את האל, קיימו את פולחנו והקריבו לו קורבנות, וציפו לתמורה מן האל. כשביקשו דבר מה מהאל, הזכירו לו שהקריבו לו קרבנות והגישו לו מתנות.
לאלים האולימפיים העלו קורבנות בהירים בצבעם, ואלה נשחטו כשצווארם מופנה לשמיים. העלאת קורבן לאל אולימפי נחשבה ליום חג לאומי, כסעודה משותפת לאל ולמקריב גם יחד. חלק מהחלקים האכילים של הקורבן היה אוכל המקריב, ואילו את שאר החלקים (המשובחים ביותר והלא אכילים) היו שורפים באש לכבוד האל.
על בני האדם היה לבחור את הבהמות המשובחות ביותר כקורבן. לפי המסופר במיתולוגיה, כאשר חס מינוס מלך כרתים על הפר הלבן המשובח ששלח לו האל פוסידון בשביל הקורבן, והקריב לו פר רגיל במקומו, זעם פוסידון. כעונש, פוסידון גרם לכך שאשתו של מינוס פסיפאה תוליד מהפר הלבן שמינוס סירב להקריב שילוב של ילד-פר – המינוטאור.
האלים האולימפיים נולדו לאחר הטיטאנים, שהיו השולטים הראשונים. קרונוס היה בנם של גאיה – אלת האדמה, ואוראנוס – אל השמיים. קרונוס נישא לאחותו, הטיטאנית רֵיָה.
לפי הנבואה, בנו של קרונוס צפוי היה להדיח את אביו מכס המלכות. לכן נהג קרונוס לבלוע את ילדיו לאחר שנולדו. בהיוולדו של זאוס, בנם השישי של קרונוס וריה, סיכלה ריה את תוכניתו של בעלה, והגישה לו אבן עטופה בבד במקום בנה. קרונוס נפל בפח ובלע את האבן, בהאמינו שהיא בנו. בהתבגרו, החליט זאוס לנקום באביו ונסך חרדל ומי ורדים בנקטר שלו. קרונוס שתה מהנקטר והקיא את כל בניו שאכל. לאחר מכן פרצה מלחמה בין הטיטאנים ובין האלים האולימפיים בה ניצחו האלים האולימפיים וקצצו את קרונוס לאלפי חתיכות בחרמש שלו עצמו. לפי גרסה אחת, הטיטאנים ברחו לאיטליה ולאטלנטיס (תקופה זו נקראה תור הזהב). לפי גרסה אחרת הטיטאנים והקיקלופים נשלחו לכלא בשאול, עליו שמרו קרברוס וזנב נחש שהיה שייך להאדס. ולפי גרסה שלישית הטיטאנים וכל המפלצות שסייעו להם נשלחו לטרטרוס – החלק האפל ביותר בשאול.
רשימת אלי אולימפוס
להלן שנים עשר אלי האולימפוס (בסוגריים מופיע שמו הרומי של כל אל):
זאוס (יופיטר): ראש המשפחה, אל הברקים, השמים ואדון האלים. בנם של הטיטאנים קרונוס וריאה. נשוי לאחותו הרה, חייתו המלווה היא עיט.
הרה (יונו): אשתו ואחותו של זאוס. אלת הנישואים הפוריות, הבית והאימהות ופטרוניתן של הנשים הנשואות, החיה המלווה שלה היא טווס.
פוסידון (נפטון): אחי זאוס והאדס. בנם של הטיטאנים קרונוס וריאה. אל הים, רעידות האדמה ובורא הסוסים. שני בחשיבותו רק לזאוס. נהוג לציירו עם קלשון בעל שלושה ראשים ביד, חיותיו המלוות הן סוס והיפוקמפוס (חצי סוס וחצי דג).
דמטר (קרס): אחות זאוס, אלת התבואה, היבול והשפע. בתה פרספונה נחטפה על ידי האדס ולאחר מכן הפכה לאשתו. הזמן שפרספונה נמצאת עם אמה או עם האדס קובע את חילופי העונות.
ארס (מרס): בנם של זאוס והרה. אל המלחמה והצבא, חייתו המלווה היא חזיר בר.
אתנה (מינרווה): בתו של זאוס. אלת החוכמה, הקרב, האסטרטגיה, האמנות והמדע. היא האלה הפטרונית של העיר אתונה, הנקראת על שמה. נוצרה ממחשבותיו של זאוס, ויצאה מראשו עם לבוש קרב. לפי מיתוסים מסוימים בתה של זאוס והטיטאנית מטיס. זאוס שמע נבואת שווא מהאורקל בדלפי שאחד מצאצאיו מהטיטאנית מטיס יפיל אותו מכיסאו, ועקב כך בלע זאוס את מטיס. הדבר גרם לו ייסורי תופת, והוא ביקש מהפייסטוס (אל הנפחים) שיחורר חלק מראשו כדי שמה שבפנים ייצא. אתנה יצאה, אך מטיס נשארה כלואה בפנים. אתנה היא אחת מהאלות הבתולות. חייתה המלווה היא לרוב ינשוף ולעיתים נחש.
אפולו: בנם של זאוס ולטו ואחיה התאום של ארטמיס. אל השמש, האור, היופי הגברי, המוזיקה, הרפואה, הנבואה והמחלות.
ארטמיס (דיאנה): בתם של זאוס ולטו ואחותו התאומה של אפולו. אלת הירח, הציד, החץ והקשת. אחת מן האלות הבתולות. נחשבת לאלה נקמנית ואכזרית, אך גם למגינת הנערים והנשים (הציידות הבתולות היו תחת שליטתה), חיותיה המלוות הן איילה וכלבי צייד. סמלה הוא חץ וקשת. הציידות שמלוות אותה זוכות בחיי נצח אלא אם הן נהרגות בקרב.
הפייסטוס (וולקן): בנם של זאוס והרה ובן זוגה של אפרודיטה. אל הנפחים, מלאכת הכפיים, האש וחרשי הברזל. בלט בכיעורו בין אלי האולימפוס.
אפרודיטה (ונוס): אשתו של הפייסטוס והמאהבת של ארס. אלת היופי והאהבה. נוצרה מתוך האשך הכרות של אורנוס, אשר הושלך לים. על פי הגרסה הרומית נוצרה מתוך קצף הגלים. על פי הומרוס – בתם של זאוס ודיאונה, על פי מיתוסים מסוימים נוצרה מטיפות הדם של אוראנוס שנהפכו לקצף כשנגעו במים, חייתה המלווה היא יונה.
הרמס (מרקורי): בנם של זאוס ומאיה בת אטלס. שליח האלים, אל הסוחרים, הסופרים, הנוודים, התחבולות וגם מגן הגנבים. סימלו הוא לעיתים סנדליו המכונפים ולעיתים מטהו.
דיוניסוס (בכחוס): בנם של זאוס ובת התמותה סמלה (נסיכת תבאי). אל היין, השיגעון, פיריון, התיאטרון, המסיבות והמסכה, חייתו המלווה היא לרוב נמר ולעיתים דולפין.
עם רשימת שנים עשר האלים נמנים לעיתים גם אלים אחרים ברשימת האלים האולימפיים. לדוגמה:
הסטיה (וסטה): בתם של הטיטאנים קרונוס וריה. אלת הבית, החום ואש האח. ויתרה על מקומה במועצה בשביל דיוניסוס.
האדס (פלוטו): אחיהם של זאוס ופוסידון, משלושת האלים הגדולים, בנם של הטיטאנים קרונוס וריה. אל השאול, המתים, המתכות היקרות ואבני החן, לא רשאי לשכון באולימפוס עקב תפקידו. בן זוגה של פרספונה. חייתו המלווה היא כלב שאול, וקרברוס בפרט.
אילן היוחסין
ראו גם
הסיודוס
הומרוס
מיתוס
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אלים יווניים
קטגוריה:12 (מספר)
| 2024-09-16T18:45:24 |
אידס
|
REDIRECT איידס
| 2015-09-26T11:02:05 |
Microsoft Windows
|
Windows (ווינדוס, בתרגום חופשי לעברית: חלונות) היא מערכת הפעלה שיצאה לשוק לראשונה בשנת 1985 על ידי חברת מיקרוסופט ופועלת כיום על מחשבים אישיים ושרתים בעלי מעבד ממשפחת x86 או ARM, או שרתים מבוססי איטניום (בגרסאות השרת של המערכת). מערכת ההפעלה Windows התבססה, במקור, על מערכת ההפעלה DOS של אותה חברה. במהלך השנים הפכה המערכת לפופולרית.
אף שעבודה בממשק משתמש גרפי מזוהה בעיני רוב הציבור עם מערכת ההפעלה Windows, שורשיו של רעיון זה נעוצים הרחק ממנה. הרעיון של עבודה בממשק משתמש גרפי, תוך שימוש בעכבר ובחלונות, פותח ב"זירוקס פארק", מרכז המחקר של חברת זירוקס. זירוקס לא הצליחה להפוך רעיון זה להצלחה מסחרית, ומימוש מסחרי נרחב שלו הופיע לראשונה במחשבי "מקינטוש" של חברת "אפל". רק לאחר מכן הופיעה מערכת ההפעלה Windows, שהתבססה על הרעיונות של קודמיה.
היסטוריה
מערכת ההפעלה Windows יצאה בגרסאות רבות, שהתפתחו במהלך השנים. הגרסאות כוללות גרסאות למשתמש ביתי, משתמש עסקי ולסביבת שרת.
מרכז|ממוזער|600x600 פיקסלים|התפתחות הגרסאות של חלונות (לחצו על התרשים להגדלה)
MS-DOS ומערכות שהתבססו על ליבת MS-DOS
לפני עידן החלונות, מערכות ההפעלה מתוצרת מיקרוסופט נקראו MS-DOS, והן אפשרו ממשק שורת פקודה, שבו הפעלת התוכנות השונות בוצעה על ידי הקשת פקודה טקסטואלית. אחד החסרונות של מערכת הפעלה זו הוא חוסר היכולת להפעיל יותר מתוכנה אחת בו זמנית בממשק המשתמש. כל הגרסאות הראשונות של Windows, עד לגרסת Windows ME, הופעלו מתוך DOS (למעט משפחת הגרסאות שהתבססו על הגרעין של Windows NT).
ממוזער|250px|Windows 1.0 – תמונת מסך מהממשק הגרפי
הגרסה הראשונה של Windows, גרסה 1.0, יצאה לשוק בנובמבר 1985 בשם "Interface manager", יועדה לעבודה על מחשבים בעלי מעבד 286, עשתה שימוש בצלמיות והכילה שתי תכונות שלא היו קיימות ב־DOS, עבודה של מספר יישומים גרפיים במקביל ומושג הזיכרון הווירטואלי.
בעיות משפטיות מצד אפל הגבילו בראשית הדרך את השימושיות של חלונות. לדוגמה, חלונות היו יכולים להופיע רק כאריחים, ולא אחד על השני. בנוסף לא היה סל מחזור (מקום לאחסון קבצים לפני מחיקה) מאחר שאפל ומיקרוסופט האמינו שהזכויות על רעיון זה שייכות לראשונה. מיקרוסופט הסירה הגבלות אלה מאוחר יותר.
בדצמבר 1987 יצאה גרסת Windows 2.0, שאפשרה שליטה על המסך, הגרפיקה והתקני קלט־פלט דרך ממשק משתמש אחד. Windows 2.0 אפשרה להעביר נתונים (בצורה מוגבלת) בין יישומים שונים ותמכה בעכבר מחשב. בגרסה זו היו פנקס רשימות, לוח שנה, מחשבון, תוכנת צייר ומשחק, יישומים המופיעים מאז בכל גרסאות Windows. במקום אריחים נעשה לראשונה שימוש בחלונות חופפים.
גרסאות Windows עד גרסה 3.11 (כולל) לא היו מערכות הפעלה "אמיתיות", במובן זה שלא היו האחראיות הבלעדיות על תפעול המחשב, אלא נסמכו על קיומה של מערכת ההפעלה DOS. במידה מסוימת ניתן לומר זאת גם על גרסאות 95 ו־98 המאוחרות יותר.
Microsoft Windows 3.x
ממוזער|250px|Windows 3.0 – תמונת מסך מהממשק הגרפי
הגרסה המשמעותית הראשונה של Windows, גרסה 3.0, יצאה לשוק במאי 1990, ובה הופיעו לראשונה "מנהלי התקנים וירטואליים" (VxD), מנהל תוכניות ומנהל קבצים. מיקרוסופט העבירה חלקים רבים מליבת המערכת משפת C לשפת מכונה על מנת להשיג שיפור בקצב התגובה ובמהירות העבודה, אולם התכונה החשובה ביותר של גרסה זו הייתה היכולת לנצל זיכרון עבודה מעבר ל־640 KB ואף מעבר ל־1 MB בלי צורך בהתקני expanded memory או extended memory מיוחדים ובכך הורחבה משמעותית יכולתו של גיליון העבודה אקסל.
גרסת מולטימדיה מוגבלת יצאה מספר חודשים לאחר יציאתה של Windows 3.0. הגרסה כללה תמיכה בכרטיס קול וערכת מולטימדיה ל־CD-ROM. הגרסה הייתה מוקדמת לאפשרויות שהיו לגרסת 3.1 שהוצגה לאחר מכן.
תכונות אלה, וגם התרחבות השוק תמכו בהצלחתה המסחררת של Windows 3.0 - עם מכירות של 10 מיליון עותקים בשנתיים לפני יציאתה של גרסת 3.1. הגרסה הפכה למקור הכנסה גדול מאוד.
Windows 3.1 היא מערכת ההפעלה הראשונה ממשפחת Windows שיצאה לה גרסה מתורגמת לעברית.
מערכת Windows התפתחה עם השנים והגרסה הראשונה שבאמת הצליחה בשוק היא Windows 3.1, אף שהייתה זו גרסה נחותה למדי, על־פי דברי חברת מיקרוסופט, בעת שהחלה בשיווק הגרסה הבאה, Windows 95.
Microsoft Windows 9x
ממוזער|250px|Windows 95 – תמונת מסך מהממשק הגרפי בעברית
Windows 95
מערכת Windows 95 (גרסה 4.0, שם קוד בשלבי הפיתוח - שיקגו), הושקה באוגוסט 1995. עיצובה של גרסה זו היה טוב יותר מגרסאות קודמות של Windows. רבים ממאפייני גרסת 95, כגון שולחן העבודה, תפריט התחל, יכולת גרור ושחרר ותמיכה ברשת, נשארו גם בגרסאות הבאות של Windows. הגרסה הייתה לתבנית על פיה עוצבו מערכות Windows מבחינת ממשק משתמש ומראה. Windows 95 הייתה הגרסה הביתית הראשונה שתוכננה לתמוך מראש בריבוי משימות 32 ביט, על אף שליבת ה־16 ביט נשמרה כדי לאפשר תאימות לאחור עבור תוכנות ישנות.
Windows 98
ממוזער|250px|Windows 98 בעברית – תמונת מסך מהממשק הגרפי
Windows 98 (גרסה 4.1, שם קוד בשלבי הפיתוח־ממפיס) שווקה בשנת 1998 והייתה גרסה מתקדמת של Windows 95, שנועדה כקודמתה לשוק הביתי. התוספות המרכזיות בגרסה זאת היו תמיכה ב־USB, שימוש במערכת הקבצים FAT32, הוספת הדפדפן אינטרנט אקספלורר כחלק בלתי־נפרד ממערכת־ההפעלה, פעולה אשר תרמה משמעותית לחיסול הדפדפן המתחרה, Netscape, וגרמה לחקירה נגד מיקרוסופט בחשד להפרת הגבלים עסקיים וכן הוספת תוכנת הדואר Outlook Express, מלבד טיפול בדואר האלקטרוני אפשרה התוכנה השתתפות בקבוצות דיון באינטרנט. שיווק הגרסה העברית החל ביוני 1998.
תוספות נוספות היו כלי מערכת כדוגמת בודק מערכת הקבצים, DriveSpace 3 - גרסה חדשה ויעילה לדחיסת הדיסק הקשיח וניהול צריכת החשמל.
מערכת Windows הייתה באותה תקופה ידועה כמערכת הפעלה לא מאובטחת ולא יציבה אך הייתה נוחה למשתמש הביתי ולכן רבים השתמשו בה.
ב־1999 יצאה Windows 98 SE (מהדורה שנייה) שההבדלים בינה לבין המהדורה הראשונה הם בעיקר תיקוני באגים. גרסה זו הייתה יציבה הרבה יותר מקודמותיה ושרדה בשוק שנים רבות אחרי השקתה.
Windows ME
ממוזער|250px|Windows ME בעברית – תמונת מסך מהממשק הגרפי
מערכת Windows Millennium Edition (גרסה 4.9; קיצור מקובל ME) הייתה שדרוג נוסף של Windows 95/98, ששווקה בתור מערכת הפעלה דמוית Windows 2000 למשתמש הביתי.
למערכת נוספו כלים לשחזור המערכת למקרה תקלה, אשפים חדשים ושיפורי ממשק המשתמש, אך ריבוי הבאגים והתקלות שהיו בה השניאו אותה בעיני רבים. מערכת זאת הייתה יציבה פחות מקודמתה והיו כאלה שכינו אותה "Mistake Edition". Windows ME היא מערכת Windows האחרונה של חברת מיקרוסופט שנבנתה על בסיס DOS, אף על פי שהתלות בMS-DOS הייתה פחות משמעותית מאשר ב-95 או ב-98 לכן התאימות ליישומי MS-DOS הייתה פחות טובה מאשר במערכות הקודמות.
מבחינת הגרסאות, כפי ש־Windows 9X הייתה מקבילה ל־NT 4 ו־Windows 3.11 הייתה מקבילה ל־NT 3.11, כך Windows ME מקבילה ל־Windows 2000 (NT 5.0).
Windows NT ומערכות מבוססות ליבת NT
Windows ME הייתה מערכת ההפעלה האחרונה של חברת מיקרוסופט שנבנתה על בסיס DOS, ולאחריה, החל מיציאתה לאור של מערכת ההפעלה Windows 2000, עברה החברה לפתח קו מוצרים הכולל אך ורק מערכות מבוססות ליבת NT.
מערכות מוקדמות
Microsoft Windows NT 3.1.x
ממוזער|250px|Windows NT 3.1 תמונת מסך מהממשק הגרפי
גרסת Windows NT 3.1 הייתה הגרסה הראשונה של Windows שעמדה כמערכת הפעלה בפני עצמה, עם ליבה שנקראה "ליבת NT", ולא הייתה רק ממשק גרפי הרץ על גבי ליבת MS-DOS. גרסה זו של Windows יועדה בעיקר לשוק העסקי, ובפרט לשרתי מחשבים. בחומר הפרסומי של מיקרוסופט השם NT מייצג את ראשי התיבות "טכנולוגיה חדשה" (New Technology) אך בראיונות שונים עם מהנדסי החברה מתברר כי מקורו של השם בשם הקוד של מעבד אינטל i860 עבורו פותחה מערכת זו בראשונה - N-Ten. גרסה זו גם כללה לראשונה את מערכת הקבצים החדשה של Windows, NTFS. Windows NT 3.1 הגיעה בשתי גרסאות: Windows NT (למחשבי קצה) ו־Windows NT Advanced Server (לשרתים).
ויזואלית, Windows NT 3.1 נראית בדיוק כמו Windows 3.1, התוכנה מוספרה כ־3.1 מפני שהייתה מבוססת על Windows 3.1 מבחינה גרפית, ולכן לא ניתן למצוא Windows NT 1 או NT 2.
Windows NT 3.5
Windows NT 3.5 הייתה שיפור קטן יחסית ל־Windows NT 3.1. גרסה זו, שהייתה ייחודית ל־NT ולא הופיעה בסדרה הרגילה של Windows, שיפרה בעיקר את זמן התגובה של המערכת, וכן כללה את מרבית השיפורים של Windows 3.11 לעומת 3.1. גרסה זו הייתה הגרסה הראשונה של Windows שבה הגרסה המיועדת לתחנות קצה נקראה Windows NT Workstation והגרסה לשרתים נקראה Windows NT Server, שמות שנותרו גם בגרסה 4.
Windows NT 3.51
Windows NT 3.51 התמקדה בעיקר בתמיכה בארכיטקטורות חומרה שונות. גרסה זו של הייתה Windows יכולה לרוץ על מעבדי Power PC (אלו שמבית IBM), MIPS ו־DEC Alpha, בנוסף למעבדי ה־Intel x86 בהם משתמשים מחשבי ה־PC. גרסה זו של Windows הייתה הראשונה שתמכה ביישומי 32־ביט ולמעשה הייתה יכולה להריץ הרבה תוכנות חדשות שיועדו ל־Windows 95.
Windows NT 4.0
ממוזער|250px|Windows NT 4.0 – תמונת מסך מהממשק הגרפי
במקביל ל־Windows 95, שנועדה בעיקר לשוק הביתי אך זכתה לתפוצה נרחבת גם בשוק העסקי, פותחה גם גרסה 4.0 של Windows NT (שם קוד בפיתוח - קהיר), שהייתה מערכת הפעלה יציבה הרבה יותר, וכמו הגרסאות הקודמות של Windows NT, יועדה לשוק העסקי. גרסה זו הייתה הגרסה הראשונה של Windows NT שכללה את ממשק המשתמש החדש של Windows 95. עקב חוסר התאמה, חלק מהתוכנות והמשחקים שעבדו על Windows 95 לא עבדו על Windows NT. בדומה לגרסה 3.51 גם מערכת זו יצאה בגרסה למעבד אלפא של חברת דיגיטל. בדומה לגרסה 3.51, גם היא הופצה בגרסת Workstation ובגרסת Server.
Windows 2000
ממוזער|250px|Windows 2000 בעברית – תמונת מסך מהממשק הגרפי
מערכת Windows 2000, או NT 5.0, הייתה גרסה מתקדמת של Windows NT, שנועדה לשוק העסקי. מערכת זו הופיעה בארבע גרסאות שונות: Windows 2000 Professional (מיתוג מחדש של גרסת ה־Workstation, לתחנות קצה), Windows 2000 Server, המיועדת לשרתים, Windows 2000 Advanced Server, שכללה בעיקר תמיכה ביותר מעבדים מאשר גרסת ה־Server אבל לא הרבה יותר מזה, ו־Windows 2000 Datacenter Server, שהייתה מיועדת רק לשרתים גדולים ולא פעלה על מחשבים בעלי מעבד אחד בלבד. זאת הייתה הגרסה האחרונה של Windows שיצאה בגרסת לקוח וגרסת שרת ביחד. Windows 2000 היא הגרסה הישנה ביותר של Windows שעדיין נעשה בה שימוש. ממשק המשתמש של התוכנה עודכן לממשק הדומה לזה של Windows 98, ונוספה לה התמיכה במערכת הקבצים FAT32. Windows 2000 כללה חידוש מהותי מבחינתו של המשתמש הישראלי: בוטל הצורך להמתין לגרסה תומכת עברית של מערכת ההפעלה, משום שתמיכה זו הוטמעה כבר בגרסה הבסיסית, האנגלית, שלה.
Windows XP
ממוזער|250px|Windows XP בעברית – תמונת מסך של מערכת ההפעלה
בשנת 2001 הוציאה מיקרוסופט את Windows XP (גרסה 5.1, שם קוד בשלבי פיתוח־וויסלר). מגרסה זאת הפסיקה מיקרוסופט ללכת בשני מסלולים נפרדים לחלוטין של מערכת ההפעלה, ולראשונה הוציאה מערכות הפעלה לשוק העסקי ולשוק הפרטי שהתבססו שתיהן על אותה ליבה. הגרסה העסקית נקראה Professional Edition והגרסה הביתית נקראה Home Edition. הגרסה הביתית הייתה זולה יותר, ובוצעו בה מספר הגבלות מלאכותיות כדי למנוע מעסקים מלהשתמש בה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמערכת ההפעלה לשוק הביתי הייתה מבוססת NT. בניגוד לגרסאות הקודמות של Windows NT, גרסת XP יצאה לשוק כגרסת לקוח בלבד. גרסת השרת הופיעה כשנה מאוחר יותר בשם שונה (Windows Server 2003).
מערכת Windows XP מתבססת על היתרונות של Windows NT, ועל גרעין זה נבנה ממשק שמתאים גם למשתמשים ביתיים. נוצרה מערכת הפעלה חדשה, יציבה יותר, שמתאימה גם לשימוש ביתי. Windows XP נבנתה על בסיסה של Windows 2000 תוך שיפורה, הקלת ניהול הגדרות המשתמש והגברת אפשרויות האבטחה. מערכת זו נחשבת למערכת הפעלה אמינה ויציבה יחסית, לעומת המערכות הקודמות.
למערכת נוספו תכונות רבות בהן: תוכנת התקנה קלה יותר, זיהוי אוטומטי של מנהלי התקנים, ממשק גרפי מלוטש יותר, תמיכה בערכות נושא, יכולת שליטה מרחוק, פרופילים ליצירת שולחן עבודה ותפריטים שונים לפי משתמש, ו'שיחזור המערכת', תוכנה שמגבה את תצורת המערכת ויוצרת נקודות שיחזור, למקרה שמחשב נפגע מוירוסים, רוגלות ותקלות אחרות (דבר שהיה קיים עוד ב-ME).
גרסה מיוחדת למחשבי מדיה סלוניים שווקה בשם Windows XP Media Center Edition.
גרסה מיוחדת של Windows XP בשם Windows XP Starter Edition נועדה לשוקי מדינות מתפתחות. זו גרסה זולה של מערכת ההפעלה בעלת הגבלות רבות לעומת הגרסאות האחרות, הבולטת מהן היא מספר מרבי של שלושה חלונות שיכולים להיות פתוחים בעת ובעונה אחת.
גרסה נוספת היא ה־Tablet, המיועדת למחשבי לוח. גרסה זו מכילה תמיכה מובנית במסכי מגע והמרת כתב יד לטקסט.
גרסה נוספת שיועדה למחשבים חלשים (שאינם עומדים בדרישות מערכת ההפעלה XP המקורית) היא Windows Fundamentals for Legacy PCs. היא יצאה באמצע 2006, וחסרות בה הרבה תוכנות שכלולות ב-XP המקורי, כגון צייר (Mspaint.exe).
ב־30 ביוני 2008 הפסיקה מיקרוסופט לשווק את Windows XP, וב־8 באפריל 2014, הפסיקה לספק תמיכה עבור הגרסה.
Windows XP Professional x64 Edition
Windows XP Professional x64 Edition היא גרסת 64 סיביות של Windows XP, אשר יועדה לתחנות עבודה מבוססות מעבדי x86 בארכיטקטורת 64 סיביות, המכונה גם x64. יצאה לשוק ב־2005. ליבת גרסה זו התבססה על Windows Server 2003 וקיבלה עדכונים במקביל לגרסת 2003.
Windows Vista
ממוזער|250px|Windows Vista בעברית – תמונת מסך של מערכת ההפעלה
מערכת ההפעלה Windows Vista, שהייתה מוכרת עד יולי 2005 בשם הקוד Longhorn, יצאה לאור בנובמבר 2006 ללקוחות ארגוניים, ועד סוף ינואר 2007 בהפצה עולמית. Vista יצאה במספר שיא של 6 גרסאות שונות:
Starter - גרסה שמיקרוסופט הוציאה במיוחד עבור שווקים מתפתחים ואינה זמינה במדינות מפותחות, כולל ישראל. גרסה זו מיועדת להימכר במחיר נמוך במיוחד אולם היא כוללת מספר הגבלות חמורות, כגון יכולת להריץ רק עד 3 תוכנות בו־זמנית.
Home Basic - גרסה בסיסית למחשבים ביתיים שכוללת בעיקר את התכונות הכלולות ב־Windows XP Home Edition ולא הרבה יותר מזה.
Home Premium - גרסה מורחבת למחשבים ביתיים שכוללת את כל התכונות של Home Basic ועוד מגוון תכונות, כדוגמת ממשק ה־3D החדש של Windows (Aero), תוכנת ה־Media Center עבור מחשבי מדיה סלונים, תמיכה ברשת ביתית גדולה יותר מאשר ה־Home Basic ועוד.
Business - גרסה של Windows המיועדת בעיקר לשוק העסקי ובפרט לשוק העסקים הקטנים. גרסה זו אינה כוללת חלק מהתכונות הנמצאות בגרסת ה־Home Premium, כגון ה־Media Center ובקרת הורים (עם זאת היא כוללת את ממשק Aero ואת כל מה שכלול בגרסת Home Basic), ומצד שני כוללת תכונות שימושיות עבור המשתמש העסקי, כגון שרת האינטרנט IIS, הצפנת קבצים, שמירת גרסאות קודמות של קבצים, גיבוי מלא של המערכת, שליטה מרחוק באמצעות Remote Desktop, תמיכה ברשת בגודל בלתי־מוגבל ותמיכה בשני מעבדים.
Enterprise - גרסה של Windows המיועדת לחברות וארגונים גדולים. גרסה זו אינה ניתנת לרכישה בחנויות וניתנת רק דרך הסכמי רישוי מיוחדים שיש למיקרוסופט עם רוב החברות הגדולות. גרסה זו כוללת את כל התכונות הכלולות בגרסת ה־Business ובנוסף מוסיפה עליה מספר תכונות נוספות כדוגמת תמיכה במספר שפות ממשק, BitLocker (הצפנה מלאה של כל הכונן הקשיח) ותמיכה בתוכנות המיועדות במקור למערכות UNIX למיניהן.
Ultimate - הגרסה הגדולה ביותר, הכוללת את כל התכונות של הגרסאות האחרות (לא קיימת גרסה של Vista שכוללת תכונה כלשהי שאינה כלולה גם ב־Ultimate). החיסרון היחיד שלה הוא שהיא באופן טבעי היקרה ביותר. בנוסף לכל התכונות מכל הגרסאות האחרות, לגרסת ה־Ultimate יש גם תוספת ייחודית בשם Ultimate Extras - תוכנות נוספות הניתנות בחינם דרך Windows Update רק למשתמשים המריצים את גרסת Ultimate. עם זאת, נכון ליום כתיבת שורות אלו, קיימות רק 4 תוכנות כאלו.
במיקרוסופט הכריזו על מערכת ההפעלה בשנת 2001 ועל פי התכנונים המקוריים היא הייתה אמורה לצאת כבר בשנת 2004, אך זכתה למספר לא מבוטל של דחיות והושקה לחנויות בסוף ינואר 2007. זהו פרק הזמן הארוך ביותר שבו לא יצאה מערכת הפעלה מבית מיקרוסופט.
Windows Vista מציעה ממשק חדש ומראה חדש לגמרי הנקרא בשם Aero, מערכת חיפוש מתקדמת וזמינה יותר, מערכת זכויות יוצרים - DRM (אשר נתפסת בעיני מרבית משתמשי הקצה דווקא כחיסרון), מערכת אבטחה חזקה יותר ועוד.
בעקבות תלונות של לקוחות על בעיות יציבות Windows Vista ועל חוסר תאימות לרכיבי חומרה ותוכנה מסוימים, ובעקבות דרישת לקוחות רבים לרכוש את גרסת מערכת ההפעלה הקודמת, Windows XP, הצהירה מיקרוסופט ב־27 בספטמבר 2007 כי תמשיך למכור את Windows XP עד יוני 2008.
ב־11 באפריל 2017 מיקרוסופט הפסיקה לספק תמיכה ל-Windows Vista.
Windows 7
ממוזער|250px|Windows 7 – תמונת מסך של מערכת ההפעלה
בדצמבר 2006 הכריזה חברת מיקרוסופט על מערכת ההפעלה הבאה של Windows, ששמה יהיה "Windows Vienna". מאוחר יותר שונה השם ל־"Windows 7" (שבע - משום שזו תהיה הגרסה השביעית בסדרת מערכות ההפעלה למשתמשים הביתיים).Windows 7 יצאה לשוק ב־22 באוקטובר 2009. ליבת המערכת מבוססת על Windows Vista קודמתה, אולם התווספו אליה תכונות רבות וגם התבצעו שינויים משמעותיים במערכת. המערכת תומכת גם במסכי מגע. היעד שהוצב בפיתוח מערכת זו כלקח מכישלונה היחסי בחדירתה לשוק של Vista, הוא מערכת רזה ומודולרית שיכולה לרוץ גם על מחשבים חלשים יחסית. לפני הוצאתה לשוק של Windows 7 פרסמה מיקרוסופט גרסת בטא למתכנתים שהודלפה לרשת, והוצגה הליבה של Windows 7. ב־9 בינואר 2009 אפשרה מיקרוסופט להוריד בחינם את הבטא הפתוחה, אך בשל הביקוש הגבוה הופסקה הפצת גרסה זו כחודש לאחר מכן. לאחר מספר חודשים יצאה גרסת ה־RC של המערכת. כבר ב־6 באוגוסט 2009 יצאה הגרסה ללקוחות ארגוניים. ב-30 באוקטובר 2013 הפסיקה לשווק מיקרוסופט את Windows 7, וב-11 בינואר 2020 הודיעה מיקרוסופט כי תפסיק לספק תמיכה ל-Windows 7.
Windows 8
250px|ממוזער|Windows 8 בעברית – תמונת מסך של מסך הבית
מערכת ההפעלה Windows 8 יצאה לשוק ב־26 באוקטובר 2012. שמה של הגרסה מבוסס על שמה של הגרסה הקודמת (Windows 7). חלונות 8 נועדה להוות תחרות לטאבלטים מודרניים ובוצעו בה מספר התאמות למסכי מגע ולראשונה כללה חנות אפליקציות. המערכת הייתה לשינוי הגדול ביותר מאז חלונות 95 אך כשלה במכירות (בהשוואה לחלונות 7). רבים התלוננו על חסרונו של תפריט ההתחל המסורתי ועל כך שהמערכת לא מתאימה לשימוש בעכבר ומקלדת.
Windows RT
Windows RT היא מערכת הפעלה חדשה המבוססת על Windows 8 לטאבלטים מבוססי ARM.
המערכת תומכת רק באפליקציות מוכללות או אפליקציות מהחנות המובנית.
Windows 8.1
Windows 8.1 תחת שם הקוד "Windows Blue" יצאה ב־18 באוקטובר 2013, וכוללת שינויים בממשק המשתמש "מטרו" שאומץ ב־Windows 8 כגון: גדלים נוספים של אריחים, כלי חיפוש חדש, הוספת כפתור שמוביל למסך ההתחל ושינויים נוספים.
Windows 10
ממוזער|הלוגו של Windows 10
ממוזער|300px|Windows 10 – תמונת מסך של שולחן העבודה
מערכת ההפעלה Windows 10 יצאה לאור ב־29 ביולי 2015. המערכת נחשפה לראשונה באופן רשמי ב־30 בספטמבר 2014, ודווח אז שהיא תצא לשווקים עד סוף 2015. בהסברי החברה המפתחת לגבי שם הגרסה צוין כי קפיצת הדרך מ־Windows 8 היא כל כך גדולה, ולכן הוחלט "לדלג" על המספר תשע, ולתת למערכת החדשה את המספר 10. חידושים עיקריים במערכת הם שילוב של "האריחים" גם בתפריט התחל, התאמת אפליקציות לחלונות, עם יכולת להגדיל ולהקטין אותן כמו תוכנות רגילות, כפתור חדש למעבר מהיר בין חלונות פתוחים, וכן פינת התראות, בדומה לגרסאות ה־MAC, החל מ־OS X Mountain Lion. מחשבים בגרסאות Windows 7 ו־Windows 8.1 יכולים לעדכן ל־Windows 10 בחינם; לראשונה, גם לבעלי גרסאות לא חוקיות ("פיראטיות"). מדי פעם בפעם יוצאים עדכונים לחלונות 10, דוגמת העדכון שיצא בנובמבר 2015, שהביא עמו כמה וכמה אפשרויות, דוגמת היכולת לשנות את צבע שורת המשימות.
בתחילת 2017 מיקרוסופט יצרו את Windows 10S, שהיא גרסה מוגבלת ופשוטה יותר של Windows 10 שנועדה למטרות חינוכיות. גרסה זו אינה מאפשרת הורדת קבצים מחוץ לחנות האפליקציות, שימוש בדפדפנים למעט דפדפן Edge, החלפת מנוע החיפוש המוגדר כברירת מחדל (במקרה הזה בינג) וכו'. מיקרוסופט מתכוונים לשווק מחשבים מיוחדים המותאמים לבתי ספר עם תוכנת Windows 10S, אבל במפתיע הם בחרו להתקין אותה דווקא על מחשבי ה-Surface.
Windows 11
ממוזער|254x254px|Windows 11 – תמונת מסך של שולחן העבודה
מערכת ההפעלה Windows 11 יצאה לשוק ב-5 באוקטובר 2021. המערכת הוכרזה באופן רשמי ב-24 ביוני 2021, אולם גרסת בטא שלה הודלפה לרשת כבר ב-15 ביוני 2021 כקובץ ISO. חידושים עיקריים במערכת ההפעלה Windows 11 הם קו עיצובי אחיד הכולל שקיפות, פינות מעוגלות, הצללה והנפשה חדשה. תפריט התחל התחדש, והוסרו ממנו האריחים החיים שליוו את כל גרסאות ועדכוני Windows החל מ-Windows 8. הצלמיות בשורת המשימות ממורכזות כברירת מחדל, יחד עם כפתור ההתחל, אולם ניתן לשנות זאת ולהצמידן לצד שמאל (במערכת ההפעלה בעברית: לצד ימין). מערכת ההפעלה כוללת את חנות האפליקציות שנבנתה מחדש, צלמיות וסמלי מערכת מודרניים יותר, צלילים שונים וגרסה חדשה לגופן המערכת Segoe. וכן פיצול אוטומטי ונוח יותר של יישומים על גבי המסך, לשם עבודה במקביל על מספר יישומים.
Windows 365
ביולי 2021 הודיעה מיקרוסופט כי החל מאוגוסט של אותה שנה היא תחל במכירת מינויים לשולחנות עבודה וירטואליים של Windows, כחלק משירות חדש שיקרא "Windows 365". גרסה זו אינה גרסה עצמאית של מערכת ההפעלה Windows, אלא שירות אינטרנט המספק גישה ל-Windows 10 ו-Windows 11, הבנוי על גבי שולחן העבודה הווירטואלי של Azure, עם נתוני חומרה על פי בחירתו של המשתמש. השירות החדש יאפשר שימוש חוצה פלטפורמות, במטרה להפוך את השירות לזמין גם עבור משתמשי אפל וגוגל. השירות יהיה נגיש דרך כל מערכת הפעלה עם דפדפן אינטרנט, ובשל כך, תוכל מיקרוסופט לעקוף את מדיניות אפל וגוגל בחנויות האפליקציות שלהן.
מיקרוסופט הצהירה כי השירות החדש הוא ניסיון לנצל את המגמה ההולכת וגוברת של עסקים, שמטופחת במהלך מגפת הקורונה, לאמץ סביבת עבודה היברידית, בה "עובדים מחלקים את זמנם בין המשרד לבית".
מערכות הפעלה מבוססות NT לשרתים: Windows Server
ממוזער|250px|Windows Server 2003 – תמונת מסך של שולחן העבודה
סדרת מערכות הפעלה המיועדות לשוק העסקי ופחות מוכרות לצרכן הפרטי. למעשה, זהו Windows המצויד בכלי תוכנה נוספים המיועדים לשוק העסקי, כמו שרת דואר אלקטרוני, שרת להפעלת אתרי אינטרנט, או אפשרות למשתמשים מרובים להתחבר אל שולחן עבודה מרוחק המופעל על השרת היושב על שרת מרכזי (בגרסאות הביתיות יש הגבלה מלאכותית של חיבור מרוחק אחד בכל פעם). גרסאות אלה גם מאפשרות יותר חיבורי רשת בו-זמניים אל מחשבים אחרים מאשר הגרסאות הביתיות.
הגרסה הראשונה של Windows לשוק העסקי בלבד נקראה "Windows Server 2000", והיא השתמשה בגיבוי מידע משרת חיצוני. היוותה את הבסיס לגרסאות הבאות ולמערכת ההפעלה Windows XP.
ב־24 באפריל 2003 הוכרזה מערכת הפעלה נוספת לשוק העסקי ושמה Windows Server 2003. מערכת הפעלה זו יועדה להיות היורשת של Windows Server 2000, שהייתה הגרסה האחרונה באותה תקופה לשרתים. קיימות בשוק שבע גרסאות שונות למערכת זו.
ממוזער|250px|Windows Server 2012 – תמונת מסך של מסך הבית
בשנת 2005 הודיעה חברת Microsoft על Windows Server Longhorn שתהיה המהדורה הבאה אחרי Windows Server 2003 לשוק העסקי. גרסה זו של Windows, שיצאה בפברואר 2008, מיועדת לשרתים ומוצעת במספר תצורות שונות. Windows 2008 היא בעלת מאפייני ממשק משתמש וליבת מערכת דומים ל־Vista. המהדורה יצאה בפברואר 2008 בשם Windows Server 2008. והיא כוללת שלוש גרסאות: Enterprise .Standard .Datacenter. Windows 2008 R2 יצאה ביולי 2009, במקביל ל־Windows 7 ומתבססת על אותה ליבת מערכת וממשק גרפי. זוהי מערכת ההפעלה הראשונה שמיקרוסופט הציעה בתצורת 64 סיביות בלבד.
הגרסה הביתית של Windows Server, Windows Home Server 2011, מיועדת לבתים פרטיים בהם יש כמה מחשבים לכמה משתמשים הרישיון הוא עד 10 מחשבים. כך שניתן לגשת לתוכן של כל משתמש מכל מחשב בבית ולהרגיש כאילו מערכת ההפעלה מותקנת בו וליהנות משולחן עבודה מרוחק בצורה מלאה.
הגרסה שיצאה ב-2012, "Windows Server 2012", מבוססת על ממשק המטרו של Windows 8.
גרסת 2016, "Windows Server 2016", מבוססת על ממשק המטרו של Windows 10. גרסה נוספת המבוססת על ממשק המטרו של Windows 10 יצאה ב-2019.
בעיות אבטחה
ברכיבים השונים של מערכת ההפעלה Windows לדורותיה מתגלות לעיתים פרצות אבטחה, היוצרות איומי אבטחה על מחשבים המשתמשים במערכת הפעלה זו. חברת מיקרוסופט מעודדת משתמשים לעדכן את Windows (באמצעות Windows Update) לעיתים קרובות, ולהסדיר הגדרות לשיפור האבטחה.
למערכת ההפעלה Windows XP יצאה באוגוסט 2004 ערכת שירות שנייה, SP2, שעיקרה טיפול בבעיות אבטחה.
עם זאת, SP2 כללה גם כמה שינויים במבנה הבסיסי של המערכת, מה שגרם בתחילה לבעיות תאימות בחלק מהתוכנות.
עקב כך חברות רבות נמנעו מלהתקין את ערכת השירות בחודשים הראשונים שלאחר יציאתה.
בעיות האבטחה נבעו ברובן מן הארכיטקטורה של Windows, שירשה תכונות רבות ממערכת MS-DOS, שהייתה מערכת למשתמש יחיד. אף ש־Windows תמכה בריבוי משתמשים במידה מסוימת למן תחילתה, לא תמיד נשמרה ההפרדה בין המשתמשים השונים באותה מערכת. בגרסאות עד Windows ME, משתמש אחד יכול היה לכתוב ולקרוא קבצים השייכים למשתמש אחר ללא הגבלה. בעיה נוספת נבעה מכך שבעת ההתקנה המשתמש לא נדרש ליצור משתמש בעל הרשאות מוגבלות גם בגרסאות שתמכו בהגבלת גישה על סמך הרשאות (מערכות מבוססות Windows NT, שהנפוצה ביניהן היא Windows XP). כתוצאה מכך, מרבית המשתמשים השתמשו במערכת עם חשבון מנהל מערכת (מכונה Administrator) בעל הרשאות בלתי מוגבלות, והדבר איפשר לכל תוכנה זדונית שהצליחה לחדור למערכת לקבל גישה אל כל חלקי המערכת, ולגרום לנזקים בלתי הפיכים, למעט התקנה מחודשת של המערכת. העובדה שמרבית המשתמשים השתמשו בחשבון מנהל מערכת עודדה יצרני תוכנה להניח שהתוכנות שלהם יקבלו גישה מלאה למערכת, עד כדי כך שתוכנות רבות לא פעלו כאשר המשתמש בכל זאת השתמש בחשבון בעל הרשאות מוגבלות. דבר זה עודד בתורו משתמשים להשתמש בחשבון מנהל בלבד, בסוג של מעגל קסמים.
החל מ-Windows Vista הוכנסו שיפורים רבים בתחום זה, בכללם פתיחת חשבון משתמש מוגבל בברירת מחדל, והוספת מנגנון הדורש אישור ממנהל מערכת לפני כל התקנת תוכנה או ביצוע שינוי בהגדרות המערכת.
ציר זמן
ראו גם
תוכנה - מונחים
Windows Genuine Advantage
ReactOS - מערכת הפעלה מבוססת קוד פתוח שמטרתה להיות תואמת לתוכנות שפותחו עבור Windows (בפרט Windows Server 2003).
קישורים חיצוניים
Windows, באתר מיקרוסופט
פרסטון גראלה, Windows בת 25: חמשת רגעי השיא, באתר TheMarker, 21.11.2010
מעיין כהן, מיקרוסופט חושפת לוגו חדש לחלונות, באתר נענע10, 19.2.2012 - על התפתחות סמלילה של מערכת ההפעלה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מערכות הפעלה מבית מיקרוסופט
קטגוריה:מותגים
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1985
| 2024-04-11T19:52:54 |
צ'ארלס דרווין
|
צ'ארלס רוברט דרווין (באנגלית: Charles Robert Darwin; 12 בפברואר 1809 – 19 באפריל 1882) היה חוקר טבע וגאולוג אנגלי המוכר כ"אבי תורת האבולוציה". תורת האבולוציה גורסת כי המינים השונים התפתחו במשך מיליארדי שנים מאב קדמון משותף אחד, באמצעות הברירה הטבעית. תורת האבולוציה הפכה את פני הביולוגיה והשפיעה רבות על המדע בכללותו.
ההכרה באבולוציה, כלומר בהתפתחות המינים השונים מאב קדמון משותף, התרחשה בימי חייו של דרווין, אך ההכרה שמנגנון הברירה הטבעית הוא שבעיקר אחראי על האבולוציה הגיעה מאוחר יותר. הברירה הטבעית הפכה במהלך שנות השלושים של המאה העשרים להסבר המקובל לאבולוציה, והיא יוצרת את הבסיס לסינתזה האבולוציונית המודרנית בצורות שונות. גילוייו המדעיים של דרווין נשארו בסיסה של הביולוגיה עד היום, מאחר שהם מספקים הסבר לוגי אחיד למגוון הביולוגי.
נעוריו ותחילת דרכו
שמאל|ממוזער|200px|ציור של צ'ארלס דרווין בן ה-7
ממוזער|220px|דרווין ב-1842
צ'ארלס רוברט דרווין נולד בשרוסברי שבשרופשייר, אנגליה, למשפחת רוברט ורינג וסוזאנה (וג'ווד) דרווין. הוא נולד לחוג האינטליגנציה הבריטית העשירה, לבית אינטלקטואלי וליברלי. שני סביו, המשורר והרופא ארסמוס דרווין וג'וזאיה וג'ווד, יצרן כלי חרס ידוע, השתתפו בקידום המהפכה התעשייתית והפריחה האינטלקטואלית באנגליה במאה ה-18.
בין השנים 1818–1825 למד דרווין בבית הספר המקומי בשרוסברי. בגיל צעיר שלח אביו אותו ואת אחיו ארסמוס ללמוד רפואה באוניברסיטת אדינבורו. אוניברסיטה זו התאפיינה בעיסוק במחקר עדכני ובלימודי מדע מודרניים. דרווין נחשף בה לתאוריות מודרניות רבות שעיצבו את תפיסת עולמו. הניתוחים שבוצעו ללא הרדמה הרתיעו את דרווין הצעיר מלהמשיך בלימודי הרפואה והוא עזב את הלימודים לאחר שנתיים.
מקובל לראות את מגוריו באדינבורו כתקופה שבה נחשף דרווין לרעיונות שהיוו זרעים לצמיחת התאוריה המאוחרת שלו. באוניברסיטה פגש לראשונה בתחום הגאולוגיה, בשאלת גיל כדור הארץ ותיארוך מאובנים, קרא את ספריהם של ז'אן-בטיסט דה לאמארק (1744–1829) וארסמוס דרווין (1731–1802) העוסקים ברעיון הטרנסמוטציה (הרעיונות הבסיסיים בתורה הם רעיונות אבולוציוניים, אך המילה לא הייתה עדיין בשימוש) והתעניין בשאלת היווצרות המין בתהליכי רבייה שונים. ההגות האבולוציונית הגיעה בעיקרה מצרפת הרפובליקאית וזכתה להערכה בזרמים הרדיקליים.
אביו של דרווין לא ראה בעין יפה את נטיותיו הסקרניות של בנו ושלח אותו ללמוד כמורה בקרייסט קולג' בקיימברידג'. באנגליה הוויקטוריאנית ההצטרפות לכנסייה לאו דווקא נבעה מרגש דתי חם, אלא אפשרה הצטרפות למעמד הביניים, משכורת בטוחה ושפע זמן פנוי לנופש ולמחקר בחיק הטבע. מפני שלימודי התאולוגיה לא תפסו את מירב זמנו ועניינו בקיימברידג', העמיק דרווין את ידיעותיו בבוטניקה ובגאולוגיה, קרא הרבה והחל באיסוף ובמיון קפדני של חרקים - ביטוי ראשוני לקפדנות ויראה מול הטבע, שכה יאפיינו את שנותיו הבאות.
מסע הביגל
בקיץ 1831, ג'ון סטיבנס הנסלו (1796–1861), פרופסור לבוטניקה וידידו של דרווין מקיימברידג', שלח לו הזמנה לצאת למשלחת חקר סביב העולם בספינת הוד מלכותו ביגל. קברניט הספינה, רוברט פיצרוי (1805–1885) ביקש לנצל את המסע לאיסוף דגימות שיעשירו את מלאי הידע של האימפריה הבריטית. תקופה זו מאופיינת בקשר הדוק בין פיתוח המדע לבין טובת המדינה. המדינות תמכו בחברות מדעיות ואלו מצדן פיתחו תחומי ידע שתרמו להעצמת המדינה, כמו שכלול אמצעי ניווט, פיתוח ספינות וכדומה.
אביו של דרווין התנגד להצעה העלולה להוציא שם רע למי שמתעתד להיות כומר קהילה כפרי, אך דודו של דרווין הצליח לשכנע את אביו שאין פסול במסע. כך עלה דרווין לסיפון הביגל בדצמבר 1831. במהלך המסע ביקרה הביגל באיי כף ורדה, באיי פוקלנד, בחופי אמריקה הדרומית (ריו דה ז'ניירו, בואנוס איירס, ארץ האש, ולפראיסו, והאי צ'ילואה), באיי גלאפגוס, בטהיטי, בניו זילנד, באוסטרליה, בטסמניה, באיי קוקוס באוקיינוס ההודי, בכף התקווה הטובה, בסנט הלנה ובאי אסנשן. כמו כן ערך מספר מסעות יבשתיים בדרום אמריקה, באחד מהם חצה את הרי האנדים.
דרווין התבונן בצורות החיים במקומות שבהם ביקר ותיעד אותן. הוא שלח להנסלו בקיימברידג' אוספים עצומים של ציפורים ומאובנים, להם תיוודע חשיבות בהמשך, בעלי וחסרי חוליות, יצורים ימיים, חרקים, צמחים ואבנים.
בימיו בקיימברידג' התוודע דרווין לעמדת התאולוגיה הטבעית שממנסחיה המובילים היה ויליאם פיילי. הדוגמה שעמדה בבסיס השקפה זו היא שכל היצורים מותאמים לסביבתם בצורה מושלמת. כשם שאדם ההולך בדרך ונתקל בשעון משוכלל מבין מיד שיש שען מיומן שיצר את השעון, כך גם אדם הפוגש באורגניזמים מורכבים החיים בהרמוניה עם סביבתם, מכיר בהימצאות האל שברא את העולם. דוקטרינה זו השתלבה באתוס הפוליטי-חברתי של אנגליה הוויקטוריאנית, שכן בהגנתה על ההיררכיה שמרה על החברה מפני תסיסה חברתית. כשם שבעולם הטבע כל אורגניזם מצוי במקום הראוי לו, כך כל אדם נמצא במעמד החברתי הראוי לו, וממילא אין טעם למחות על כך. תאולוגיה זו אכן מרשימה, אך במקומות רבים גילה דרווין חוסר הרמוניה בין היצורים לסביבתם, דיסוננס שעליו ייתן את דעתו כשישוב לאנגליה.
במסע פגש דרווין באוכלוסיות רבות ומגוונות של בני אדם. למרות צבעם השונה ומנהגיהם השונים החזיק דרווין בדעה שכל בני האדם שייכים למין ביולוגי אחד. על סיפון הספינה קרא דרווין את ספרו של צ'ארלס לייל "עקרונות הגאולוגיה" . לייל התנגד לקריאת כתבי הקודש כפשוטם ולהסקה ממנה על ההתפתחות הגאולוגית של כדור הארץ. הוא טען שישנם שינויים קטנים ותמידיים המתרחשים לאורך מיליוני שנים ואינם פרוגרסיביים. מתאוריה זו, המכונה עקרון האחידות, נובע שכדור הארץ קדום מאוד, הרבה יותר מטווח הזמן שהיה מקובל במדע עד אז.
לקראת שובו התגבשה בו ההכרה שבמקום להיות כומר כפרי הוא מעדיף להקדיש את חייו לחקר הטבע ולהרחבת הידע האנושי באופן עצמאי, מבלי להיות כפוף לחסות כנסייתית או אוניברסיטאית. עם תובנה זו ירד דרווין מסיפון הביגל באוקטובר 1836.
השיבה לאנגליה
עם חזרתו לאנגליה השתלב דרווין באליטה האינטלקטואלית. הוא נבחר לכהן כחבר במועדונים מדעיים נכבדים, כגון "החברה המלכותית" (The Royal Society), "מועדון האתינאום" החשוב ביותר בלונדון, "החברה הגאוגרפית המלכותית" ו"החברה הגאולוגית של לונדון". דרווין פרסם מספר ספרים העוסקים במסעו. בשנת 1839 יצא לאור "יומן מחקרים" (Journal of Researches), המוכר יותר בשם "מסע הביגל" , ו"הזואולוגיה של מסע הביגל" בחמישה חלקים , שנכתבו בין השנים 1839–1843.
כג'נטלמן מכובד הוא נשא לאישה את בת דודו, אמה וג'ווד, בינואר 1839. בהתחלה התגוררו בני הזוג בלונדון, אך עם לידת בנם הראשון עברו לכפר דאון הסמוך לברומלי, בקנט. בבית כפרי זה, ה"דאון האוס", התגורר דרווין עד מותו.
השפעות על דרווין
שמאל|ממוזער|180px|ב-1878, בעודו מפורסם, סבל משנים של מחלה
אנגליה שאליה שב דרווין הייתה חברה שסועה מבחינה מעמדית. המתח בין מעסיקים לפועלים, עשירים ועניים דרדר אותה אל סף מהפכה מרקסיסטית. התיעוש המואץ תרם לתסיסה. רכבות חצו את המדינה, מפעלים רבים קמו ועמם פועלים רבים הנאבקים על מקור פרנסה מול אילי ההון, הסביבה הקפיטליסטית ואחיהם הפועלים.
ב-1798 פרסם הכלכלן תומאס מלתוס את "המסה על עקרון האוכלוסייה" (An Essay on the Principle of Population). מלתוס טען שכמות המזון גדלה באופן ליניארי, בעוד אוכלוסיית העולם מתרבה באופן מעריכי (הכמות מכפילה את עצמה בכל פעם: 1, 2, 4, 8, 16), במצב כזה אין לאדם ברירה אלא להילחם עם האחר למחייתו, כאשר הכשיר ביותר ישרוד. האדם שידע לתפקד באופן המתוחכם ביותר או המותאם ביותר למצב, יצליח להתקיים. דרווין קרא בעיון רב את התאוריה הזאת, ולימים אמר שממנה שאב את רעיון מאבק הקיום.
דרווין עצמו העיד על שלוש תצפיות שהאירו את עיניו בראייה רטרוספקטיבית.
פרושי דרווין – בזמן המסע שלח דרווין לידידו הטקסונום ג'ון גולד חקייניות ופרושים קרקעיים (ground finch) מאיי הארכיפלג השונים. גולד סיווג את החקייניות לשלושה מינים ביולוגים שונים, שכפי הנראה כל אחד מהם חי באי נפרד (אם כי דרווין בשעתו לא טרח לציין זאת ושלח את כל הציפורים בצרור אחד). כמו כן, גולד זיהה שלמינים שונים של הפרוש הקרקעי היו מקורים בצורות ואורכים שונים, לפרושים היו מקורים שכל אחד מהם התאים לאכילת סוג מזון שונה, חרקים, קקטוסים או זרעים. נראה שכל מקור עבר הסתגלות ספציפית על מנת שיותאם בצורה הטובה ביותר למזון המצוי על כל אי.
מיני ריאות – הריאה היא בעל חיים ארגנטינאי, הדומה ליען אך קטן ממנו. דרווין אסף בדרום ארגנטינה ריאה שהייתה קטנה לעומת הריאה הצפונית. נוכחות ריאה מסוג מסוים הגבילה את הימצאות הריאה מהזן האחר. דרווין שם לב שקיימים קשרי משפחה בין מינים דומים על פני תפוצה גאוגרפית שונה.
מאובנים – דרומית לבואנוס איירס, בבאיה בלנקה, התגלו מאובנים של יונקים ענקיים שנכחדו זה מכבר. דרווין שם לב לכך שמאובנים אלו היו בתבנית המבנה האנטומי המוכר בחיות בנות זמנו, ואם כך, קיימים קשרי משפחה גם בין יצורים בתקופות שונות.
המחקרים והממצאים מתחומי הגאולוגיה השפיעו על דרווין במספר דרכים, מלבד מציאת מאובנים ועקרון האחידות. המחקרים בתחום העניקו לו הערכה לתהליכים האיטיים והמצטברים המעצבים את פני כדור הארץ. הבנה זו מילאה תפקיד בפיתוח תאוריית האבולוציה, על ידי נקודת מבט רחבה יותר על השינויים ארוכי הטווח המתרחשים בעולם הטבע. בנוסף, תצפיות על מינים דומים אך נפרדים שנמצאו באזורים שונים הביאו אותו להעלות השערה לגבי תנועת המינים לאורך זמן גאולוגי ותפקידם של אירועים גאולוגיים כמו נדידת היבשות ויצירת גשרים יבשתיים בעיצוב המגוון הביולוגי.
עיקרי התאוריה
שמאל|ממוזער|180px|דרווין בגיל 46, ב-1855, עבד בעת זו על פרסום תאוריית הברירה הטבעית שלו
דרווין החל לחבר את ממצאי המסע עם התאוריה הכלכלית של מלתוס והגאולוגיה של לייל. הוא שב לעיין ברעיונות הטרנסמוטציה של לאמארק ובכתבי סבו, ארסמוס דרווין. הוא הגה בילידים הפרימיטיביים שפגש במסעותיו, בשונותם מבני התרבות האירופית, ועם זאת בהיותם אחים למשפחת האדם. שילוב רעיונות אלו הוביל אותו למלא מחברות (המכונות כיום "מחברות הטרנסמוטציה") ברעיונות בדבר מוצא המינים.
בספטמבר 1838 ניסח דרווין את עיקרי תורתו:
קיימת שונות בין מינים ובין פרטים בתוך אותו מין, בחיות מבויתות ובחיות בטבע.
האורגניזמים נמצאים במלחמת קיום תמידית עם מינים אחרים, עם בני מינם ועם הסביבה.
הישרדות הכשירים ביותר ("survival of the fittest") - האורגניזמים הכשירים ביותר שורדים, ומעבירים את תכונותיהם לצאצאים, לרבות התכונה שסייעה להישרדותם על פני אחרים.
בטבע מתחוללת מלחמת קיום על אמצעי המזון, כנגד מזג אוויר, אל מול טורפים ועוד. הפרטים המותאמים ביותר להתמודדות כנגד האתגרים שורדים ומורישים לצאצאיהם את תכונותיהם העדיפות, בעוד אלו המתאימים פחות – נכחדים. פעולה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב עד שמתגבש "מין" המותאם בצורה טובה יותר לסביבתו ויכול לתפקד בה בצורה מקסימלית. לתהליך זה נתן דרווין את השם "ברירה טבעית" (או "הבירור הטבעי", Natural selection). תהליך זה דומה לתהליך "הברירה המלאכותית", השבחת בעלי חיים וצמחים על ידי האדם. כפי שהאיכר מכליא בין המינים המשובחים ביותר, כך וריאציות מותאמות לסביבתן משתמרות בידי הטבע.
דרווין כתב בלשון מאנישה שמטעה לחשוב שהברירה הטבעית היא כוח מטאפיזי הבוחר את ההתאמות הטובות ביותר. באוזני רבים מבני תקופתו כתיבה מעין זו נשמעה מיושנת ומזכירה יותר את הפיזיקה האריסטוטלית מאשר את המכניקה של דקארט, ולכן דרווין הדגיש שהמונח "ברירה טבעית" הוא משל בלבד ולא ייחוס רצון ויכולת לעצמים:
רעיון זה של היווצרות ושכלול ספונטניים במקום התאמה מושלמת של מין לסביבתו בנוסח התאולוגיה הטבעית של פיילי מוציא את האל הבורא ממעורבותו בטבע. בנוסף, דרווין ראה באדם חלק אורגני מממלכת החי. האדם, כך טען, התפתח מאב קדמון קופי ואינו יציר תבוני שנברא על ידי האל. אמירות מעין אלו היוו סכנה לבסיס הדתי והחברתי המושרש עמוק במסורת הבריטית. דרווין ידע זאת היטב.
השינוי היחיד שהוסיף דרווין לתאוריה אחרי ניסוח קווי הבסיס הוא "עקרון ההסתעפות" (divergence), הגורס כי הברירה הטבעית מעדיפה בעלי חיים וצמחים שיש בהם גיוון והסתעפות. ככל שהצורה משוכללת ומפורטת יותר כך היא עתידה להסתגל טוב יותר לסביבתה.
פרסום מוצא המינים
שמאל|ממוזער|250px|דיוקנו של דרווין
בשאיפתו לקדם את המדע ביקש דרווין, למרות חששותיו, להוציא לאור את התאוריה המפותחת שגיבש. עם הזמן, שיתף ברעיונותיו האבולוציוניים כמה חברים קרובים. גם אשתו אמה הכירה את התאוריה מרגעי לידתה וחיזקה את בעלה להוציאה לאור. דרווין המשיך לשקוד על איסוף דקדקני של עובדות וניתוח כולל של מסקנותיו. חששותיו ועבודתו המאומצת של דרווין דרדרו את בריאותו והוא סבל מחולשה ומתשישות.
בשנת 1844 התפרסם ספר אנונימי, שמחברו היה למעשה רוברט צ'יימברס, בשם "שרידים מן ההיסטוריה הטבעית של הבריאה" (Vestiges of the Natural History of Creation). הספר דן בצורה חובבנית ביותר באבולוציה והצית דיונים ופולמוסים סוערים בנושא. מהתנגדות דתית גורפת ועד תמיכה נלהבת, הספר הפך לנושא הבוער ביותר בשיחות הטרקלין הוויקטוריאניות. דרווין קרא את "שרידים" ולתדהמתו גילה כי הוא מזכיר ברעיונותיו את ספרו שלו. כעת חשש דרווין מייחוס התאוריה האבולוציונית שלו לרעיונותיו החובבניים של צ'יימברס, וכן מההתקפות שיבואו על ספרו, בדומה להשמצות שהוטחו על ראש "שרידים".
התומך המרכזי בפרסום הספר היה צ'ארלס לייל. דרווין יצר קשר עם לייל לאחר שקרא את ספרו "עקרונות הגאולוגיה", והשניים הפכו לחברים נאמנים. לייל טען שרעיון האבולוציה כבר מצוי באוויר העולם וזהו רק עניין של זמן עד שמישהו יפרסם ספר ויגרוף את התהילה במקום דרווין ששוקד על ספרו שנים כה רבות.
ביוני 1858 שלח חוקר הטבע אלפרד ראסל וולאס כתב יד לדרווין, וביקש את חוות דעתו של דרווין על גרסה עצמאית לרעיון האבולוציה בידי ברירה טבעית. דרווין ההמום הבין שלא נותר זמן ועליו לפרסם באופן מיידי את "מוצא המינים". ב-1 ביולי הציגו לייל והבוטניקאי ג'וזף דלטון הוקר את תאוריית האבולוציה בכנס של האגודה הלינאית של לונדון בעזרת המאמר של דרווין ווולאס. להוקר וללייל היו קשרים בהנהלת החברה, והם שלחו מכתב בדבר הפרסום המשותף לוולאס, ששהה באותו זמן בבורנאו. ההודעה הגיעה אליו לאחר שכבר נעשה המעשה. גם דרווין לא נכח ברגע ההודעה, שכן יומיים לפני הכנס נפטר ילדו העשירי. לאחר ההודעה הסתגר דרווין בביתו וסיים לערוך את הספר ולסדרו. כעבור כ-13 חודשים, ב-24 בנובמבר 1859, יצא לאור הספר "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית, או השתמרותם של גזעים מועדפים במאבק לחיים", או בשמו המקוצר, "מוצא המינים". פרסום הספר עורר גל תגובות בקרב המלומדים וההמון כאחד. סערה זו הייתה בין הסערות המדעיות הראשונות שגלשו אל תחום החברה בכללותה.
דרווין המתין 12 שנה עד שהעז לפרסם, בשנת 1871, את "מוצא האדם" שבו הוא כתב במפורש שמוצא האדם והקוף הוא מאב קדמון אחד, ופירט איך התפתחו הכלים והשפה האנושיים. היעדר ההתאמה בין כתבי הקודש למדע כבר היה מקובל יחסית בעולם המערבי, אך עולם הכאוס שאותו תיאר דרווין זעזע את אמות הספים הוויקטוריאניות. מאבק מתמיד, חסר היגיון ופשר, תפיסת האדם כצאצא הקוף והפרא הברברי, כאח לאדם הלבן היו תובנות חדשות שהצריכו התמודדות והסתכלות חדשה על המציאות. שאלות דתיות ואתיות העוסקות במותר האדם, במוסר ובאכזריות עלו לסדר היום.
זיגמונד פרויד ייחס את המהפכה הדרוויניסטית כשווה בערכה למהפכה הקופרניקאית. שתיהן הפקיעו מהאדם את מרכזיותו ברמה הביולוגית והקוסמית:
השפעתה של תורת דרווין כיום
שמאל|ממוזער|200px|קריקטורה משנת 1871, המציגה את צ'ארלס דרווין כקוף בעקבות ההתנגדות לרעיונותיו
בשנת 1925 נערך במדינת טנסי בארצות הברית "משפט הקופים", שבו הואשם המורה ג'ון סקופס בכך שלימד את תורת האבולוציה של דרווין.
אף שעיקרי תורתו של דרווין התקבלו על הקהילה המדעית בעולם, הוויכוח על תורת האבולוציה של דרווין עודנו מעורר מחלוקת בקרב הציבור הרחב. מחלוקת זו היא אחת מזירות הקרב החשובות של הימין הדתי בארצות הברית. השמרנים רואים במשנתו של דרווין נדבך מרכזי באג'נדה ליברלית מזיקה, שמטרתה לבלבל את התלמידים הצעירים ולערער את יסודות הדת, ביקורת שפעלה על רקע מאמצים רבים של הימין השמרני להחדרת עקרונות הדת במערכת החינוך. הליברלים, לעומת זאת, ראו בכך את חוד החנית במאבק שלהם לשמור על הפרדת הדת מהמדינה כבמשפט הפנדה של דובר.
דעותיו
הנצחה
דיוקנו של צ'ארלס דרווין מופיע על שטרות של עשר לירות שטרלינג.
על שמו קרויה מדליית דרווין הנושאת את דיוקנו ומוענקת על תרומה למדע הביולוגיה.
על שמו של צ'ארלס דרווין קרויה העיר דרווין באוסטרליה. הנמל הטבעי של העיר דרווין התגלה לראשונה בשנת 1839 על ידי ג'ון לורט סטוקס, מאוניית המחקר הבריטית "ביגל". רב החובל של הספינה ג'ון ויקהם קרא לנמל על שמו של צ'ארלס דרווין, אשר הפליג עמו בספינה במסע קודם, מאוחר יותר הנמל יושב במהגרים בריטים והפך לעיר.
נוסף על כך קרוי על שמו פרס דרווין, פרס הומוריסטי שניתן לאנשים שמנעו מעצמם להתרבות בעזרת מוות בצורה אבסורדית או באמצעים אחרים.
על שמו קרויה גם יחידת דרווין למדידת שינויים אבולוציוניים בגנים ופרושי דרווין.
יום דרווין נחגג בכל שנה לציון יום הולדתו, ב-12 בפברואר.
המאובן דרוויניוס קרוי על שמו.
כתביו בעברית
מוצא המינים, תרגם מאנגלית והוסיף מבוא: שאול אדלר, ירושלים: מוסד ביאליק, 1960
מוצא המינים (גרסה לילדים), עיבדה ואיירה: סבינה רדווה, תרגמה מאנגלית: אורה דנקנר, תל אביב: שוקן לילדים, 2019
אוטוביוגרפיה, תרגם מאנגלית: יקי מנשנפרוינד, תל אביב: רסלינג, 2008
ראו גם
אה"מ ביגל
דרוויניזם חברתי
תומאס הנרי האקסלי
פרושי דרווין
הסינתזה האבולוציונית המודרנית
אבולוציה של האדם
דרווין (יחידת מידה)
לקריאה נוספת
דייוויד קוזמן, האבולוציה האיטית של דרווין, הוצאת אריה ניר, 2007
סמדר רייספלד, דרווין באיילון דרום, הוצאת כתר, 2007
ג'נֶט בְּראון, מוצא המינים של דרווין – ביוגרפיה של ספר. סדרת אכסדרה. ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, 2009
ג’ון דרנטון, קנוניית דרווין, זמורה ביתן, 2009
ספרות ילדים
תמר כוכב, צ'ארלס דרוין: שגילה את סוד החיים על פני האדמה, סדרת ממציאים ומגלים. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשע"ב 2012
קישורים חיצוניים
אתר יום דרווין הבינלאומי בישראל המקיים אירועים לציבור מאז 2018
ג'נֶט בְּראון, מוצא המינים של דרווין – ביוגרפיה של ספר, באתר הידען, 30 באוגוסט 2009
ג'נֶט בְּראון, מוצא המינים של דרווין – ביוגרפיה של ספר, המשך הפרק הראשון, באתר הידען, 1 בספטמבר 2009
וינשטיין גלי, הכנסייה מתנצלת בפני דרווין לרגל 200 שנה להולדתו ב-2009 - רשימות
יוסף הלר, "דרווין - חקר הטבע בימיו " – 200 שנים להולדתו ו-150 שנים לצאת ספרו 'מוצא המינים', הרצאה במסגרת הסדרה "שומו שמיים", האוניברסיטה העברית, ירושלים, תש"ע 25 באוקטובר 2009
, 12 בפברואר 2009
כתביו
לקריאת כל כתבי דרווין
*
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אדינבורו
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:אנגלים
קטגוריה:גאולוגים בריטים
קטגוריה:ביולוגים בריטים
קטגוריה:חוקרי טבע
קטגוריה:חוקרי אבולוציה של האדם
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:זוכי מדליית וולאסטון
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:היסטוריה של הרעיונות
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף בריטיים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1809
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1882
| 2024-09-25T13:05:07 |
פרנסיס קריק
|
פרנסיס הארי קומפטון קריק (באנגלית: Francis Harry Compton Crick; 8 ביוני 1916 - 28 ביולי 2004) היה ביולוג מולקולרי וביופיזיקאי אנגלי, שיחד עם ג'יימס ווטסון וחוקרים נוספים גילה את מבנה ה-DNA, על בסיס עבודתה של רוזלינד פרנקלין.
ב-1962 קיבלו ווטסון וקריק פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על התגלית. קריק המשיך לחקור את הקשר בין מבנה ה-DNA לתפקודו ואת הקוד הגנטי ולאחר שנים עבר לעסוק בחקר המוח.
ביוגרפיה
פרנסיס קריק נולד ב-8 ביוני 1916 בנורת'המפטון, אנגליה והיה הבן הבכור של הארי קריק ואנני אליזבת וויקנס, היו סוחרי נעליים עניים למדי. לקריק אח, רופא בניו זילנד. בית הוריו היה במיל היל, בצפון לונדון. הוא התעניין במדע עוד מגיל צעיר מאוד, ובהיותו בן 10 התחיל לערוך ניסויים בביתו; לדוגמה, הכנסת תערובת נפיצה לבקבוקים ופיצוצם. הוריו לא אסרו עליו את הניסויים אבל דרשו ממנו שלא יפוצץ שום בקבוק מחוץ לדלי מים כדי שהרסיסים לא יעופו בחלל האוויר. כילד, חשש שעד שיתבגר וייעשה למדען לא יישאר שום דבר שהוא יוכל לגלות.
הוא קיבל תואר מוסמך בפיזיקה מיוניברסיטי קולג' לונדון והתקרב לסיום כתיבת עבודת הדוקטורט ב-1937, אך לא הספיק לסיימה בשל המלחמה. אחת הפצצות הגרמניות שהוטלו על לונדון פגעה במעבדה של קריק והרסה אותה. בזמן המלחמה עבד כמדען עבור האדמירלות הבריטית, בעיקר בסיוע להתמודדות עם מוקשים ימיים (מגנטיים ואקוסטיים). כשעזב את מכון המחקר של הצבא החל ללמוד ביולוגיה. לאחר סיום לימודיו, החל קריק לעבוד במעבדה בקיימברידג'. ב-1947 הצטרף למעבדת סטריינג'ווייס וב-1949 הצטרף לוועדת המחקר לרפואה והיה חבר בה עד מותו. את הדוקטורט הוא עשה בקיימברידג' ב-1954. נושא הדוקטורט היה השתברות קרינת רנטגן. בשנים 1953 ו-1954 הוא השתתף בפרויקט על מבנה החלבון במכון הפוליטכני בברוקלין, ניו יורק. הוא הרצה פעמיים באוניברסיטת הרווארד וביקר בעוד כמה מעבדות נוספות, לתקופות קצרות.
השפעה מכרעת על הקריירה של קריק הייתה עבודתו המשותפת, החל מ-1951 עם ג'יימס דיואי ווטסון, אז, איש צעיר בן 23 (צעיר מקריק ב-12 שנה). הם החלו לחקור את ה-DNA.
מחקרים בתחום הביולוגיה
קריק התעניין בשתי בעיות בלתי פתורות בתחום הביולוגיה. הראשונה הייתה כיצד הופכות מולקולות מחומר לא חי לחומר חי, והשנייה, כיצד המוח מאחסן את התבונה. הוא הבין כי הרקע שלו עשה אותו מתאים יותר למחקר בנושא הראשון ובתחום הביופיזיקה. היה זה בזמן שבו עבר קריק מהפיזיקה לביולוגיה שהושפע על ידי לינוס פאולינג וארווין שרדינגר. היה ברור בתאוריה שקשר קוולנטי (חיבור בין אטומים המבוסס על אלקטרונים משותפים) במולקולות ביולוגיות יכול לספק יציבות מבנית הדרושה לשמור על המידע הגנטי בתאים. נשאר רק לבצע ניסויים בביולוגיה מעשית כדי לגלות בדיוק אילו מולקולות הן המולקולות הגנטיות. להשקפתו של קריק, תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין, הגנטיקה של גרגור מנדל והידע אודות הבסיס המולקולרי של הגנטיקה, כאשר ישולבו יחשפו את סוד החיים.
היה ברור כי כמה מולקולות גדולות כמו חלבונים הם מועמדים טובים להיות המולקולות הגנטיות האמורות. ואולם גם היה ידוע שמולקולות החלבון הן רבות תכלית, המבצעות את התגובות האנזימטיות הרבות של התא. בשנות הארבעים נמצאו כמה עדויות שהצביעו על מאקרו-מולקולה אחרת, ה-DNA, המרכיב העיקרי השני של הכרומוזומים, כמועמדת להיות המולקולה הגנטית. אוסוולד אוורי ועמיתיו הראו כי ההבדלים החיצוניים (הפנוטיפיים) עשוים היו להיגרם בחיידק באמצעות הזרקת מולקולות DNA מסוימות לתוכם.
ואולם עדויות נוספות תורגמו להצעות לפיהן מבנה ה-DNA לא היה כל כך חשוב וייתכן שמדובר רק בפיגום שעליו נוצרים חלבונים מעניינים יותר. קריק היה במקום הנכון, בעל התפיסה הנכונה, ובזמן הנכון (1949) כדי להצטרף לפרויקט של מקס פרוץ באוניברסיטת קיימברידג', והחל לחקור את הקריסטלוגרפיה (חקר המבנה הגבישי) של חלבונים בעזרת קרני X. תחום זה הציע באופן תאורטי את ההזדמנות לחשוף את המבנה המולקולרי של מולקולות גדולות כמו חלבונים ו-DNA, אך היו בעיות משמעותיות שמנעו מהטכנולוגיה לממש יעוד זה.
קריסטלוגרפיה באמצעות קרני X בשנים 1949 - 1950
קריק למד בכוחות עצמו את המתמטיקה התאורטית של הקריסטלוגרפיה באמצעות קרני X. במהלך הזמן אותו הקדיש קריק ללימוד זה, ניסו חוקרים במעבדות קיימברידג' לגלות את המבנה של אחת מחומצות האמינו בעלות המבנה הסלילי היציב ביותר מבין החלבונים (סליל אלפא - the α helix). פאולינג היה הראשון לזהות את יחס הסיבוב של סליל חומצת האמינו - 3.6. קריק היה עד לסוג כזה של טעויות שעמיתיו עשו בניסיונם הכושל לבנות מודל מולקולרי נכון של סליל אלפא. הסתבר שהיה זה שיעור חשוב שניתן יהיה ליישמו גם למבנה הסלילי של ה-DNA. לדוגמה, הוא למד את חשיבות הקשיחות של הקשרים הכפולים במבנה המולקולרי הרלוונטי הן לקשרים הפפטידיים בחלבונים והן למבנה המולקולרי של ה-DNA.
הסליל הכפול 1951 - 1953
בשנת 1951, סייע קריק ביחד עם קוקרן וואנד לפתח את המודל המתמטי של השתברות קרני ה-X בידי המולקולות הסליליות. תוצאה תאורטית זו תאמה לנתונים שהתקבלו באמצעות צילום בקרני-X של חלבונים שהכילו רצפים של חומצות אמינות במבנה סליל אלפא (פורסם בנייצ'ר ב-1952). תאוריית ההשתברות הסלילית התגלתה גם כשימושית להבנת מבנה ה-DNA. בהמשך 1951, החל קריק לעבוד ביחד עם ג'יימס ווטסון במעבדת קוונדיש באוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה. בהסתמך על תוצאות השתברות קרני ה-X במחקר שערכו מוריס וילקינס, ריימונד גוסלינג ורוזלינד פרנקלין בקינגס קולג' בלונדון, פיתחו ווטסון וקריק את המודל של המבנה הסלילי של ה-DNA, אשר פורסם בשנת 1953 ואשר בזכותו קיבלו את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1962 (ביחד עם מוריס וילקינס). חלקה של רוזלינד פרנקלין היה מכריע, אך היא נפטרה בגיל 37 ממחלת הסרטן בשנת 1958 ולא זכתה לקבל את הפרס, המוענק אך ורק לאנשים בחייהם.
ישנה טענה כי קריק קיבל את ההשראה למבנה הסליל בעקבות שימוש ב-LSD אולם זו הוכחה כשגויה.
אותות הוקרה
1962 - פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1962 - פרס גרדנר
1975 - מדליית קופלי
1991 - אות מסדר ההצטיינות הבריטי
2001 - החברה הפילוסופית האמריקאית העניקה לו את מדליית בנג'מין פרנקלין
קישורים חיצוניים
פרנסיס הארי קומפטון קריק, באתר מוזיאון המדע בירושלים
סמדר רייספלד, פרנסיס קריק, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
63 שנה לפרסום המאמר של ווטסון וקריק על מבנה ה-DNA, גילוי ששינה לנצח את המדע, הרפואה וההנדסה
הערות שוליים
קטגוריה:ביולוגים מולקולרים אנגלים
קטגוריה:גנטיקאים בריטים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
קטגוריה:זוכי פרס נובל אנגלים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:זוכי פרס גרדנר
קטגוריה:מדעני מוח בריטים
קטגוריה:ביופיזיקאים בריטים
קטגוריה:חוקרי שינה
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1916
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2004
קטגוריה:זוכי פרס קרן גיירדנר הבינלאומי
קטגוריה:זוכי פרס אלברט לסקר למחקר רפואי בסיסי
| 2024-06-20T08:01:23 |
פול ברוקה
|
פול פייר ברוקה (בצרפתית: Paul Pierre Broca; 28 ביוני 1824 - 9 ביולי 1880) היה רופא אנטומיסט, נוירולוג, כירורג ואנתרופולוג צרפתי שמחקריו פורצי הדרך נותרו חשובים למדע, אך עם זאת התנגד לתורת ההתפתחות בברירה טבעית ובתחום מדעי החברה היה תומך נלהב של הפרנולוגיה לפיה תבונתו וגם מידת פשיעתו של אדם נקבעו מראש לפי מין ולאום, וגודלם של אונותיהם במח.
ברוקה חקר חולים באפאזיה וזיהה את האזור במוח שאחראי על הדיבור. אזור זה מכונה על שמו, "אזור ברוקה", ועד היום מגדירים חולים עם פגיעה מוחית באזור זה כסובלים מ"אפזיית ברוקה".
ההיפותזה בדבר אזורי מוח מוגדרים האחראים לתפקודי חשיבה שונים, שהושפעה מרעיונותיו של פרנץ יוזף גאל, הייתה שנויה במחלוקת, וברוקה חיפש פציינטים שניתן להוכיח באמצעותם קשר בין מיקום פגיעה במוח להפרעה בדיבור. בשנת 1861 שמע ברוקה על חולה בשם לֶבורן (Leborgne), בפריז, שסבל במשך 21 שנה מאובדן מתקדם של יכולת הדיבור, החולה כונה "טאן" בשל אי יכולתו לבטא בבהירות אף מילה פרט ל "tan". עם מותו של "טאן" ביצע ברוקה נתיחה שלאחר המוות (אוטופסיה) וגילה חבלה באזור האונה המצחית בחצי השמאלי של המוח, באזור הקרוי כיום על שמו. בשנתיים הבאות מצא ברוקה נזקים דומים ב-12 נתיחות שלאחר המוות לסובלים מהפרעות דומות.
בנוסף, בהסתמך על קבלתו את גישות האאוגניקה והקרנולוגיה לפיהם יש גזעים "עליונים" יותר ו"מוחות מתקדמים" יותר, ביצע ברוקה מדידות של גולגולות אדם, בהתאם ל"מדע" הקרניומטריה, על מנת להוכיח כי קיים קשר בין גודל המוח ליכולת התבונה. הוא הסיק כי תבונתם של גברים אירופאים עולה על זו של נשים, של עניים ושל גברים מגזעים "נחותים" שמוצאם מחוץ לאירופה וביניהם היהודים. בספר "אין מידה לאדם" של סטפן גולד, על השערות גזעניות ומתנשאות אחרות לגבי תבונת האדם הוקדש לברוקה פרק שלם, ולדברי גולד, השפעתו הרעה בעניין זה הייתה נרחבת וארוכת שנים.
קישורים חיצוניים
פול ברוקה באתר מט"ח
הערות שוליים
קטגוריה:רופאים צרפתים
קטגוריה:אנטומיסטים צרפתים
קטגוריה:נוירולוגים צרפתים
קטגוריה:אנתרופולוגים צרפתים
קטגוריה:אישים שהונצחו על מגדל אייפל
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1824
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1880
| 2023-09-06T10:16:30 |
מארי קירי
|
ממוזער|250px|מארי קירי, בסביבות 1920
שמאל|ממוזער|250px|השלט על בית הולדתה של מארי קירי בוורשה
מאריה סקוואדובסקה קירי (; ; ) הייתה מדענית ממוצא פולני (שבהמשך קיבלה אזרחות צרפתית), חלוצה בחקר הקרינה הרדיואקטיבית. זכתה פעמיים בפרס נובל: בשנת 1903 זכתה בפרס נובל לפיזיקה (יחד עם בן זוגה פייר קירי ועם אנרי בקרל) בזכות מחקרה על תופעת הקרינה, ובשנת 1911 זכתה בפרס נובל לכימיה על גילוי הרדיום והפולוניום, ועל חקר הרדיום. היא האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל, הזוכה הראשונה בשני פרסי נובל והאדם היחיד לזכות בשני פרסי נובל בתחומי מדע שונים. היא הייתה האישה הראשונה לקבל תואר פרופסור מאוניברסיטת פריז.
בתה, אירין קירי, זכתה גם היא בפרס נובל, על גילוי הקרינה הרדיואקטיבית המלאכותית. משפחת קירי היא המשפחה בעלת מספר זוכי פרס נובל הגדולה ביותר.
ביוגרפיה
נעוריה ותחילת דרכה
שמאל|ממוזער|250px|מארי קירי בגיל 16
מארי קירי נולדה ב-7 בנובמבר 1867 בוורשה שבפולין, שהייתה אז בכיבוש האימפריה הרוסית, בשם מריה סלומאה סקוואדובסקה (Maria salomea Skłodowska). אביה היה מורה למתמטיקה ופיזיקה ואף ניהל שתי גימנסיות לבנים בוורשה. לאחר שהשלטונות הרוסיים אסרו לימודי מעבדה בבתי הספר בפולין, לקח אביה את ציוד המעבדה לביתו והסתייע בו ללימוד ילדיו. לאחר מכן פוטר האב מעבודתו בשל עמדותיו הפוליטיות שתמכו בהתקוממות לשימור עצמאותה של פולין. בעקבות זאת המשפחה ירדה מנכסיה. אמה של קירי הייתה מורה ומנהלת הפנימייה הפרטית לבנות בוורשה ופרשה מעבודתה לאחר לידתה של קירי. היא נפטרה ממחלה בשנת 1878, כשקירי הייתה בת 10, שלוש שנים לאחר פטירתה של אחותה הגדולה זופיה. אביה של קירי היה אתאיסט בעוד אמה קתולית מאמינה. מות האם והאחות השפיעו על אמונתה של קירי, אשר הפכה לאגנוסטיקנית.
בשל עמדותיה הפוליטיות של משפחתה ובשל היותה אישה, לא הותר לקירי ללמוד באוניברסיטה, ולכן למדה ב"", מעין אוניברסיטה ששיעוריה ניתנו בשעות הלילה במקומות שונים וסודיים כדי להתחמק מעיני המרגלים של האימפריה הרוסית. מארי מימנה את לימודי הרפואה של אחותה, ברוניסלבה, בפריז על ידי כך שעבדה במשך מספר שנים כאומנת. לאחר מכן, אחותה מימנה לה את הלימודים. בעת שעבדה בבית קרובי משפחתה התאהבה בבן המשפחה, קזימיר זורבסקי, אך הוריו התנגדו לקשר ביניהם עקב היותה חסרת כל. לאחר תום הקשר המשיך זורבסקי בקריירה אקדמית בתחום המתמטיקה, ובהמשך היה לפרופסור ורקטור ב בקרקוב.
בשנים שבהן עבדה בפולין למדה קירי ולימדה ב"אוניברסיטה הצפה" וטרחה על הרחבת השכלתה גם באופן עצמאי, תוך שהיא נעזרת כלכלית גם באביה. כמו כן, החלה את הכשרתה המדעית המעשית במעבדת המוזיאון לתעשייה וחקלאות, אשר נוהלה על ידי קרוב משפחתה. בתקופה זו דחתה את הזמנת אחותה הגדולה להגיע לפריז, בשל אילוצים כלכליים.
ב-1891, כשהייתה בת 24, עברה בעקבות אחותה המבוגרת לפריז ולמדה כימיה ופיזיקה בסורבון. לימים, הייתה לאישה הראשונה שלימדה במוסד זה, כאשר התמנתה לפרופסור לפיזיקה כללית לאחר מות בעלה, פייר, ב-1906. את שנות לימודיה העבירה בדלות כלכלית ניכרת כשהיא לומדת בימים ומלמדת בלילות, ובקושי מרוויחה את מחייתה. בשנת 1893 השלימה תואר בפיזיקה והחלה לעבוד במעבדה התעשייתית של פרופסור גבריאל ליפמן. במקביל, המשיכה ללימודי תואר שני אותם השלימה בשנת 1894, תוך הסתייעות במענק מחקר.
המחקרים הקשים
מארי החלה את הקריירה האקדמית שלה במחקר המאפיינים המגנטיים של פלדות שונות, אשר הוזמן על ידי האגודה לעידוד התעשייה הלאומית (Société d'encouragement pour l'industrie nationale). בתקופה זו הכירה מארי את פייר קירי אשר היה מנחה בבית הספר לפיזיקה ולכימיה (École supérieure de physique et de chimie industrielles de la ville de Paris). ההיכרות בין השניים נעשתה על ידי פרופסור שידע שמארי מחפשת חלל גדול יותר למעבדה וחשב שפייר יוכל לסייע בכך, כפי שאכן היה. העניין המשותף של השניים במדע קירב אותם זה לזה עד שבשלב מסוים פייר הציע למארי להינשא לו.
בתחילה, מארי לא קיבלה את ההצעה שכן היה בכוונתה לשוב לפולין. בקיץ 1894 שבה מארי לפולין לביקור משפחתי. בשלב זה עוד תכננה להמשיך לעסוק בפולין בתחום עיסוקה, אולם נדחתה על ידי אוניברסיטת קרקוב בשל היותה אישה. בעקבות זאת, שבה לפריז והחלה בלימודי דוקטורט. במקביל, פייר כתב את מחקרו על מגנטיות וקיבל דוקטורט בשנת 1895 וביולי באותה שנה נישאו השניים, בטקס שאינו דתי. לזוג נולדו שתי בנות.
ברקע למחקר של מארי ופייר על חומרים רדיואקטיביים עמדו שתי תגליות משמעותיות שהתגלו באותו הזמן. הראשונה בהן היא גילוי קרני רנטגן על ידי וילהלם רנטגן בשנת 1895 והשנייה היא תגליתו של הפיזיקאי אנטואן אנרי בקרל משנת 1896 לפיה מלחי אורניום פולטים קרינה שדומה לקרינת רנטגן ביכולתה לחדור עצמים. בעקבות שתי תגליות אלה החלו מארי ופייר לחקור חומרים רדיואקטיביים, בדגש על עפרת האורניום, המכונה פיצ'בלנדה (פצלת העטרן), שהייתה רדיואקטיבית יותר מאורניום. נושא הרדיואקטיביות היה גם נושא עבודת הדוקטורט של מארי קירי (קירי עצמה המציאה את המונח רדיואקטיביות).
ב-1898 הגיעו השניים למסקנה כי העפרה הכילה רכיב רדיואקטיבי יותר מאורניום. במשך כמה שנים ובעבודה קשה זיקקו בני הזוג כמה טונות עפרת פיצ'בלנדה, כשהם מגדילים בהדרגה את ריכוז החומרים הרדיואקטיביים, עד שבסופו של דבר זיהו שני יסודות כימיים חדשים. לראשון קראו פולוניום, על שם מולדתה של מארי קירי, ולשני קראו רדיום מכיוון שבחושך הוא זוהר באור כחלחל (ומכאן שמו - radius בלטינית פירושו "קרן אור").
החוקרים פייר ומארי הניחו כי המקור של הקרינה הרדיואקטיבית אינו האטום אלא החומרים הסובבים אותו. טענתם הייתה שהאטום הרדיואקטיבי הוא מכניזם המסוגל לשחרר את האנרגיה מסביבתו החיצונית. הנחה זו נסתרה ב-1902 על ידי ארנסט רתרפורד שקבע כי מקור הקרינה הוא האטום עצמו. דבר זה פתח את הדלת לחקר מבנה האטום, שעד אז נחשב כחלק הקטן ביותר הקיים בטבע.
בשנת 1903 קיבלה קירי יחד עם בעלה ועם אנרי בקרל פרס נובל לפיזיקה, בהוקרה על "התרומה היוצאת מן הכלל שהשיאו באמצעות מחקריהם המשותפים על תופעת הקרינה שהתגלתה על ידי פרופסור אנרי בקרל". בכך הייתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל. שמונה שנים לאחר מכן זכתה מארי קירי שוב בפרס נובל והפעם פרס נובל לכימיה. הפרס ניתן לה בהוקרה על גילוי הרדיום והפולוניום, ועל חקר הרדיום. בצעד יוצא דופן לא רשמה קירי פטנט על תהליך בידודו של הרדיום, ובכך אפשרה לקהילה המדעית מחקר ללא הפרעה. קירי הייתה האדם הראשון שקיבל או חלק שני פרסי נובל. היא אחת משני האנשים היחידים בהיסטוריה שזכו לפרס נובל בשני תחומים שונים (השני הוא לינוס פאולינג שקיבל פרס נובל לכימיה ופרס נובל לשלום). בין מחקריה - קביעת הסטנדרט של הרדיום ומחקר על משקלו האטומי של הרדיום. היא כתבה על מחקריה ספר בן שני כרכים בשם "מסות על רדיואקטיביות".
בשנת 1906 נהרג פייר קירי בתאונה, כאשר נדרס על ידי עגלה רתומה לסוס. לא ידוע האם נפל ברחוב בשל הסחרחורת הקשה שסבל ממנה כמו מארי בשל העיסוק בחומרים פולטי האנרגיה, או שמא החליק בשל הגשם הסוחף שירד באותו יום. מארי לא נישאה שוב, אם כי נודע שקיימה פרשיית אהבים עם הפיזיקאי הנשוי פול לנז'בן.
לאחר מותו של פייר, מארי המשיכה בניסויים, ואף החלה ללמד באוניברסיטת פריז במקומו של פייר קירי.
לאחר מות בעלה, מארי קירי זכתה בפרס נובל נוסף בכימיה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה יזמה קירי הפעלה של מכוני רנטגן ניידים לסיוע לפצועי מלחמה, ביחד עם בתה אירן.
מותה
קירי נפטרה ב-4 ביולי 1934. מחלתה אובחנה כאנמיה אפלסטית (Aplastic anemia), אך הדעה הרווחת במחקר במאה ה-21 היא שמדובר היה בתסמונת קדם-לויקמית (סוג של מיילודיספלזיה) הדומה לאנמיה אפלסטית, והופכת ללויקמיה קטלנית. מחלתה נגרמה כפי הנראה בעקבות חשיפתה לקרינה רדיואקטיבית ממחקריה. הערכה זו התחזקה לאחר שבבדיקות שנערכו בביתה בשנות התשעים נמצאו שרידים רדיואקטיביים ובמיוחד על ספרי הבישול שלה.
משפחתה
בתה הבכורה, אירן ז'וליו-קירי (Irène Joliot-Curie) זכתה אף היא בפרס נובל בכימיה (יחד עם בעלה פרדריק ז'וליו-קירי) ב-1935, ובכך הפכה משפחת קירי לאחת המעטות שבהן הורה ובן או בת זוכים בפרס נובל (בתחומים שונים), כמו למשל נילס בוהר ובנו אגה בוהר. כמו כן, הנרי לבואז, בעלה של בתה אווה עמד בראש ארגון יוניצ"ף כשזה זכה בפרס נובל לשלום.
בתה אווה קירי פרסמה בשנת 1937 ביוגרפיה מקיפה על אמה. הספר זכה להצלחה גדולה ותורגם לשפות רבות כולל לעברית.
הנצחה
לכבוד בני הזוג נקבעה יחידת המידה הקודמת לרדיואקטיביות בשם קירי. היסוד קוריום נקרא על שמה ועל שם בעלה, פייר קירי.
מספר רב של מוסדות נקראים על שמה: מכון קירי בוורשה למחקר אונקולוגי אשר נוסד על ידה כמכון הרדיום, מכון קירי בפריז אשר החל כמעבדתה באוניברסיטה של פריז ומכון פסטר, אוניברסיטת פייר ומארי קירי, ממשיכת הפקולטה למדעים של הסורבון, תוכנית מארי סקלודובסקה קירי למדענים אשר רוצים לעסוק במחקר מחוץ לארצם של האיחוד האירופי.
שני מוזיאונים מוקדשים לה, בורשה ובפריז.
בשנת 1995 הועבר ארונה ונקבר בפנתאון של פריז, האישה הראשונה שזכתה לכבוד זה.
מספר ביוגרפיות נכתבו אודותיה, בהן כאמור על ידי בתה איוו קירי ופרנסואז ז'ירו ב-1981. סרט קולנוע עליה בשם "מאדאם קירי" הופק בהוליווד והיה מועמד לפרס האוסקר של שנת 1943. בשנת 2019 הופק הסרט " מאדם קירי" בכיכובה של רוזמונד פייק.
המחקר של קירי
הרדיואקטיביות כתכונה אטומית
בקרל גילה כי הקרינה הנפלטת ממלחי האורניום הופכת את האוויר למוליך. מארי קירי ניצלה תכונה זו כדי לבחון באופן כמותי את עוצמת הקרינה הנפלטת מחומרים שונים. היא נעזרה באלקטרומטר הפיאזואלקטרי שפותח על ידי פייר קירי ואחיו ז'אק כדי למדוד את הזרם הזעיר העובר דרך דוגמת אוויר החשופה להשפעת החומר הרדיואקטיבי, כאשר מופעל עליה מתח גבוה (100V).
קירי בחנה באלקטרומטר את כל היסודות שהיו ידועים בתקופתה, כולל רבות ממתכות המעבר והלנתנידים (נאודימיום, פרסאודימיום, סקנדיום, גדוליניום, ארביום, סמריום, איטריום ואיטרביום) ויסודות שזה לא מכבר נתגלו (גליום, גרמניום ורובידיום). במקרה של היסודות הנפוצים היא בחנה מספר תרכובות שונות, ועבור היסודות הנדירים – את אלו שהצליחה להשיג מעמיתיה הכימאים. בנוסף בחנה מספר רב של סלעים ומינרלים.
בטבלה מופיעות מספר דוגמאות לעוצמת הזרם שמדדה עבור תרכובות שונות של אורניום:
+ רדיואקטיביות יחסית של חומרים החומר זרם (פיקואמפר)אורניום מזוהם בפחמן 24U2O5 27U3O8 18K2UO4 Na2UO4 12UO2(NO3)2 K2UO2(SO4)2 U2(SO4)3 7כלקוליט טבעית Cu(UO2)2(PO4)2 52כלקוליט מלאכותי 9
מחקרה העלה את המסקנות הבאות:
מכל היסודות הידועים, רק שניים הראו פעילות רדיואקטיבית: המתכות אורניום ותוריום, שהן היסודות בעלי המשקל האטומי הגבוה ביותר מבין היסודות הטבעיים.
הפעילות הרדיואקטיבית הייתה קיימת בכל התרכובות של מתכות אלו.
הפעילות הרדיואקטיבית ירדה ככל שאחוז המתכת בתרכובת היה נמוך יותר.
מספר מינרלים טבעיים הראו פעילות רדיואקטיבית חריגה, והקרינה שפלטו הייתה חזקה אף מזו של המתכת הטהורה.
על סמך מסקנותיה העלתה קירי שתי השערות:
הרדיואקטיביות היא תכונה אטומית, תכונה של היסוד האקטיבי, ואינה תלויה באינטראקציות כימיות עם יסודות אחרים.
המינרלים הטבעיים מכילים יסוד אחר, לא ידוע, שפעילותו הרדיואקטיבית גבוהה משל האורניום.
כדי לאשש את ההשערה השנייה, הכינה קירי כלקוליט (מינרל המכיל אורניום) באופן מלאכותי מיסודותיו, והראתה כי פעילותו נמוכה בהרבה מזו של הכלקוליט הטבעי, ואף מזו של האורניום (שורה אחרונה בטבלה לעיל).
המהלך הכימי
ממוזער|מהלך ההפרדה הכימי בעזרתו בודדה מארי קירי את הפולוניום. סמלי היסודות המודגשים מציינים יסודות רדיואקטיביים.
כדי לבודד את היסוד הלא-ידוע, שהרדיואקטיביות שלו רבה יותר משל האורניום, ביצעה קירי אנליזה כימית למינרל זיו הזפת (פצלת העטרן), שהראה את הפעילות הגבוהה ביותר במחקרה הראשוני. הטכניקה בה השתמשה היא המסת המינרל בחומצה והפרדת היסודות על ידי תגובות שיקוע והמסה: הוספה של מימן גופרי לתמיסה גורמת לעופרת, ביסמות, נחושת, ארסן ואנטימון לשקוע כתרכובות גופרית לא מסיסות; הוספה של אמון גופרי ממיסה ומסלקת את הארסן והאנטימון; חומצה חנקתית ממיסה את הביסמות והנחושת, ומשאירה את העופרת כמשקע; הוספה של אמוניה לתסנין גורמת לשקיעה של הביסמות. פייר ומארי עקבו אחרי תהליך ההפרדה באמצעות האלקטרומטר, ומצאו כי היסוד הרדיואקטיבי הנעלם מלווה את הביסמות בכל התהליכים. כדי להפרידו מהביסמות השתמשו בטכניקה נוספת: חימום הביסמות הגופרי בצינור זכוכית. היסוד הנעלם המריא ונאסף בחלקים הקרים יותר של הצינור, בעוד תרכובת הביסמות נשארת ברובה באזור המחומם. בדרך זו הצליחו בני הזוג לרכז את היסוד הנעלם במידה כזו שהקרינה שהוא פלט הייתה גדולה פי 400 מזו של אורניום. ב-18 ביולי 1898 דיווחו על גילויו של היסוד החדש לאקדמיה הצרפתית למדעים, כשהם משתמשים לראשונה בשם "רדיואקטיביות" כדי לתאר את תופעת הקרינה האטומית.
קירי בחרה ליסוד החדש את השם "פולוניום", על שם מולדתה. בני הזוג הצליחו לזהות את הפולוניום, אך לא לבודדו. התוצר שקיבלו אפילו לא התקרב ליסוד הטהור – הקרינה של פולוניום גבוהה פי 10 מיליארד מזו של אורניום, וכמותו במחצבי האורניום קטנה פי 5000 מזו של הרדיום. רק 12 שנה מאוחר יותר עתידה הייתה קירי להצליח להפיק כמות של 0.1 מ"ג של פולוניום.
ראו גם
יחידות מידה על שם אישים
לקריאה נוספת
אווה קירי, מאדאם קירי, מצרפתית: מרים וגבריאל טלפיר, תל אביב: גזית, 1943.
אילין ביגלנד, פרשת חייה של מרי קיורי, מאנגלית: שלמה טנאי, אנקור, תשי"ט
אליס טהורן, חייה של מאדאם קיורי, מאנגלית: אלה אמיתן, קאסטילון תל אביב: יזרעאל, 1965
נעמי פסחוף, מרי קירי : ומדע הרדיו-אקטיביות, מאנגלית: עמוס כרמל, תל אביב: משכל, 1999
ברברה גולדסמית, גאונות אובססיבית: העולם המדעי והאישי של מארי קירי, הוצאת אריה ניר, 2005.
תמי שם-טוב, מארי קירי שגלתה את הקרנים החזקות בעולם (ממציאים ומגלים), אור יהודה: הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2013.
איסבל סנצ'ז וגארה, מארי קירי (קטנות-גדולות), יפו: הוצאת צלטנר, 2017. תרגום: יהודה אטלס.
קייט פנקהרסט, ספורן של נשים מפלאות ששנו את העולם, הוצאת סיגליות, 2018. תרגום: חנה לבנת.
ג'ליאן קנטור, מחצית החיים,הוצאת סימנים.ידיעות אחרונות. ספרי חמד,2022. תרגום:ניצה פלד.
קלודין מונטיי, מארי קירי ובנותיה, הוצאת שוקן, 2022. תרגום: רמה איילון.
קישורים חיצוניים
עופר בן חורין, ניידות הרנטגן הראשונות- המלחמה של מארי קירי, באתר MRI הפורטל הישראלי
הודעת פטירה בניו יורק טיימס
, 7 בנובמבר 2011
מכתב בכתב ידה של קירי, בו הסבירה לחברתה כי תאלץ לבטל ביקורה – עקב קבלת פרס נובל השני באתר הספרייה הלאומית
רן תלם בסדרת הרשת ׳נסיעה מספר׳ מספר על סיפורה המופלא של מארי קירי
כתבה על סיפור האהבה של מארי קירי ופול לנזבן מאת ד"ר אורנה ליברמן באתר פרנקופילים אנונימיים. Marie Curie, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז
קטגוריה:זוכי פרס נובל פולנים
קטגוריה:זוכות פרס נובל צרפתיות
קטגוריה:זוכי פרס נובל צרפתים
קטגוריה:מגלי יסודות כימיים
קטגוריה:רדיואקטיביות
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
מארי
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פריז
קטגוריה:זוכות פרס נובל לכימיה
קטגוריה:זוכי פרס נובל לכימיה
קטגוריה:זוכות פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:אישים שעל שמם יסודות כימיים
קטגוריה:אישים שעל שמם יחידות מידה
קטגוריה:מדעניות פולניות
קטגוריה:זוכי מדליית דייווי
קטגוריה:אבירי מסדר העיט הלבן
קטגוריה:כימאיות צרפתיות
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי פולין
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולים
קטגוריה:זוכי מדליית אליוט קרסון
קטגוריה:פיזיקאיות צרפתיות
קטגוריה:צרפתים ממוצא פולני
קטגוריה:מדעניות צרפתיות במאה ה-19
קטגוריה:צרפתיות שנולדו ב-1867
קטגוריה:נפטרות ב-1934
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:אישים שזכו בפרס נובל יותר מפעם אחת
קטגוריה:זוכי מדליית ג'ון סקוט
| 2024-10-08T13:03:01 |
לואי פסטר
|
לואי פסטר (בצרפתית: Louis Pasteur; 27 בדצמבר 1822 – 28 בספטמבר 1895) היה כימאי וביולוג צרפתי שנודע בזכות תרומתו לעקרונות החיסון, התסיסה והפיסטור, ולהבנת כיראליות בכימיה וביסוס. פסטר זכור בזכות פריצות הדרך הבולטות שהשיג בחקר המחלות ובמניעתן בזכות תרומתו לתאוריית מחלות מחיידקים שנחשבת לאחת מפריצות הדרך הגדולות ביותר של המדע. התגליות שלו ושל ממשיכי דרכו הצילו חיים של מיליוני אנשים בכל שנה מאז תקופתו ועד היום.
הוא הקטין את התמותה מזיהומים בלידה ויצר את החיסונים הראשונים עבור המחלות כלבת וגחלת. הניסויים והתגליות שלו בתחום הרפואה הניבו ביסוס חזק, פרסום ותמיכה לתאוריית מחלות מחיידקים שטוענת כי חלק מהמחלות נגרמות בידי חיידקים ווירוסים. הצלחה תאוריה זו הובילה לפיתוח של מיקרוביולוגיה קלינית, ואת יישומה ברפואה המודרנית שאפשרה מניעה וטיפול במחלות מידבקות רבות שבעבר גרמו למותם של ילדים ומבוגרים בכל העולם. בציבור הרחב הוא זכור כיום גם בזכות תרומתו לטכנולוגיות טיפול בחלב, ביין ובמוצרים נוספים כדי למנוע זיהום במזון על ידי חיידקים, תהליך שכיום קרוי פסטור, על שמו. הוא נחשב לאחד משלושת המייסדים של הבקטריולוגיה, יחד עם רוברט קוך ופרדיננד כהן, וידוע כ"אבי המיקרוביולוגיה".
פסטר אחראי להפרכת תאוריית הבריאה הספונטנית. הוא ביצע ניסויים שהראו כי ללא מקור זיהום, מיקרואורגניזמים אינם יכולים להתפתח במצע כלשהו. בחסות האקדמיה הצרפתית למדעים, הוא הדגים כיצד בצלוחיות מעוקרות וחתומות אין מתפתחים חיים, אך בצלוחיות מעוקרות ופתוחות יכולים להתפתח מיקרואורגניזמים. באמצעות שימוש בבקבוק בעל פייה מעוקלת דמוית צוואר ברווז, הדגים כי חשיפה לאבק שמצוי באוויר (ונושא מיקרואורגניזמים) מעודדת צמיחת מיקרואורגניזמים, אך חשיפה לאוויר עצמו ללא אבק זה, מותירה את המצע נקי מחיידקים.
אף שפסטר אינו הראשון שהציע את תאוריית החיידקים, הוא פיתח אותה, ניהל ניסויים שהדגימו בצורה ברורה את תקפותה, והצליח לשכנע את רוב המדענים באירופה בנכונותה.
קורות חיים
ילדות
לואי פסטר נולד בשנת 1822 בעיר דול שבצרפת, בן למשפחה קתולית ענייה. הוא היה בנם השלישי של ז'אן פסטר ואשתו. ב-1827, עברה משפחתו לעיירה "Arbois", ובשנת 1831 הוא החל ללמוד בבית ספר עממי בתור התלמיד הכי צעיר. פסטר היה תלמיד בינוני בשנות לימודיו הראשונות, אך עם הזמן התחיל להתעניין בקריאת ספרים ונהיה עוזרו האישי של המורה שלו בבית ספרו.
השכלה
בשנת 1839, כשהיה בן 16, החל פסטר ללמוד ב-Institution Barbet שבפריז. אולם לא עבר זמן רב, וגעגועיו לביתו היו רבים עד כי עמד על סף משבר נפשי קשה, שהביא להחזרתו הביתה על ידי אביו. לאחר מכן נרשם למכללה בבזאנסון וכשעבר בהצלחה את הבחינות בסוף לימודיו, קיבל תואר מומחה למדעים ב-1840. בשנת 1842 קיבל תואר נוסף, מוסמך במדעים, אבל עם הישגים נמוכים בתחום הכימיה. ניסיונו הראשון להתקבל לאקול נורמל סופרייר בשנת 1842 נכשל, והוא הצליח בכך רק בשנת 1843. בשנת 1845 קיבל תואר בוגר במדעים. בשנת 1846 קיבל משרת פרופסור לפיזיקה ב- Collège de Tournon במחוז ארדש, אך Antoine Jérôme Balard רצה אותו בחזרה ב'אקול נורמל סופרייר' כעוזר בקורסים בכימיה. פסטר הצטרף לבאלרד והחל את המחקר שלו בתחום הקריסטלוגרפיה. ב-1847 הוא הגיש שתי תזות, האחת בכימיה והשנייה בפיזיקה.
תגלית הגבישים
במהלך מחקרו הופנתה התעניינותו של פסטר למדע הגבישים. ב-1848 גילה תגלית בעלת ערך רב בתחום זה, שזיכתה אותו באות לגיון הכבוד הצרפתי: הבדלים במבנה גבישי בין שני האננטיומרים של חומצה טרטרית. תגלית זו הביאה להתפתחות הסטריאוכימיה ולהבנת תכונת הכיראליות של מולקולות מסוימות.
בשנת 1849, בהיותו רק בן 27, מונה פסטר לפרופסור לכימיה באוניברסיטת שטרסבורג. שם החל בחקירותיו בשטח התסיסות.
המצאת הפסטור
בשנת 1854 מונה לפרופסור ומנהל אוניברסיטת ליל, בזמן זה כבר היה ידוע כאבי תורת החיידקים (בקטריולוגיה). מדע הבקטריולוגיה היה עדיין בחיתוליו, שעה שפסטר החל במחקרו על תסיסה. הוא יישב את בעיית הופעת החיידקים ורעיון זה הניח את הדרך לקראת תהליך הפסטור (שנקרא על שמו), להפחתה משמעותית של מספר החיידקים בחלב, יין, בירה, מיצי פירות ודבש. ב-1856 זכה במדליית רמפורד.
תרומות נוספות למדע
בין תרומותיו האחרות:
הראה באמצעות ניסוי שצמיחתם של מיקרואורגניזמים על מצע מזין אינה נובעת מבריאה ספונטנית.
עזר לפתח חיסון לכלבת בעזרת ניסויים רבים; הניסוי המוצלח הראשון בוצע בילד חולה ב-6 ביולי 1885. בעקבות הצלחתו, הגיעו אליו פניות מרחבי אירופה של אנשים שננשכו על ידי חיות משוטטות.
מותו
משנת 1868 פסטר סבל מספר פעמים משבצים מוחיים; בשנת 1887 הוא ייסד את מכון המחקר הרפואי הנושא את שמו: מכון פסטר ועמד בראשו עד למותו. השבץ משנת 1894 פגע קשות בבריאותו של פסטר; הוא נפטר בשנת 1895 כשהוא מוקף בבני משפחתו, תלמידים וידידים נאמנים. מכון פסטר ממשיך עד היום במפעל בו החל לואי פסטר, בפיתוח חיסונים ותרופות למחלות.
משפחתו
בזמן שלימד באוניברסיטה הכיר את מריה לורנט, שהייתה בתו של רקטור האוניברסיטה. הם נישאו ב-29 במאי 1849 . מריה הייתה במשך כל חייהם המשותפים לעוזרתו התומכת של פסטר וסייעה לעבודתו גם כשסבל מנכות בשנותיו המאוחרות. לפסטר ולמריה נולדו חמישה ילדים, אך רק שניים מתוך ילדיהם הגיעו לבגרות, שכן שלושת ילדיהם האחרים מתו מטיפוס - דבר שלא היה חריג במיוחד בתקופה זו. טרגדיות אלה נתנו מוטיבציה לפסטר לרפא מחלות מידבקות.
מורשתו
חצי האי פסטר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו.
מכון פסטר (ירושלים) שנוסד בשנת 1913 על ידי הד"ר אריה בעהם לצורך מניעה וטיפול בכלבת, באבעבועות שחורות, במחלות זיהומיות אחרות וייצור חיסונים היה קרוי על שמו. המכון פעל עד שנות ה-40 של המאה ה-20.
לקריאה נוספת
האויב מבעד למיקרוסקופ : חיי לואי פסטר מאת: ס' קוזניצובה. תל אביב, הוצאת מסדה, 1919
הנער העקשני: חיי לואי פסטר מאת יאנוש קורצ'אק, (1935). הוצאת מ. נוימן 1957 / מפולנית - שמשון מלצר, הוצאת אדם, 1978.
קישורים חיצוניים
רועי צזנה,
איתי נבו, יין, משי, חיי אדם: 190 שנה להולדת פסטר, המאור הקטן, רשת ב', דצמבר 2012
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריה של הרפואה
קטגוריה:חוקרי טבע
קטגוריה:אימונולוגים צרפתים
קטגוריה:כימאים צרפתים
קטגוריה:מיקרוביולוגים צרפתים
קטגוריה:בקטריולוגים צרפתים
קטגוריה:מפתחי חיסונים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:צרפתים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ליל צפון צרפת
קטגוריה:סגל אוניברסיטת שטרסבורג
קטגוריה:בוגרי אקול נורמל סופרייר
קטגוריה:אישים הקבורים בפנתאון של פריז
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי צרפת
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:זוכי מדליית רמפורד
קטגוריה:כלבת
קטגוריה:סטריאוכימאים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1822
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1895
| 2024-08-01T00:21:32 |
וויליאם הארווי
|
REDIRECT ויליאם הארווי
| 2004-12-17T10:20:13 |
אלכסנדר פלמינג
|
ממוזער|סר אלכסנדר פלמינג מקבל את פרס נובל מידי מלך שוודיה בשנת 1945
190px|ממוזער|שמאל|מדליית פרס נובל שהוענקה לפלמינג
סר אלכסנדר פלמינג (באנגלית: Alexander Fleming; 6 באוגוסט 1881, דארוול, סקוטלנד – 11 במרץ 1955, לונדון, אנגליה) היה רופא ומדען סקוטי, מגלה הפניצילין, האנטיביוטיקה הראשונה, המשמשת לריפוי מחלות זיהומיות, גילוי שנחשב למהפכה בתולדות הרפואה. חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1945.
מחקריו המוקדמים של פלמינג
במלחמת העולם הראשונה שירת פלמינג כקצין רפואה בשירות בריטניה במשך כארבע שנים. הוא נחשף בשירות למגוון גדול של נפגעי זיהום חיידקי, וניצל את ההזדמנות כדי להמשיך את מחקריו בנוגע להידבקות בזיהומים ולמאבק בהם. אחרי המלחמה שב פלמינג לבית החולים האוניברסיטאי סנט מרי שבו עבד קודם לכן, והמשיך לעסוק במחקר ובהוראה.
במשך כל השנים האלה המשיך לעסוק בנושא אחד, שיפור הסלקטיביות של החומרים קוטלי החיידקים. מרבית מחקריו עסקו בחיפוש אחר חומרים יעילים בהשמדת חיידקים מבלי לגרום נזק לרקמות בריאות או לחולה. מרבית החומרים ה"אנטי חיידקיים" שפותחו עד אז תקפו תאים ללא הבחנה, וגרמו לחולים נזק קשה לא פחות מהנזק שגרם הזיהום עצמו.
בשנות ה-20 של המאה ה-20, לאחר כעשרים שנות מחקר, גילה פלמינג חומר נוגד חיידקים שנקרא "ליזוזים". חומר זה, המצוי בנוזלי גוף כמו זיעה ודמעות, הוכח אומנם כקוטל חיידקים סלקטיבי, אך הוא השפיע רק על חיידקים בלתי מזיקים ולכן נחשב כחסר תועלת לבריאות הציבור.
הפניצילין
בשנת 1928, תוך כדי מחקר על זיהום הגורם למחלת השפעת, הבחין פלמינג כי באחת מצלחות הפטרי (צלוחיות זכוכית מלאות במזון המשמשות לגידול חיידקים במעבדה), שהכילו מושבה של חיידקים, התפתח עובש, וסביב העובש נוצרה טבעת נקייה מחיידקים.
ניסיונו הרב של פלמינג כחוקר עזר לו לעמוד על חשיבותו של הגילוי המקרי והוא המשיך לחקור את תכונותיו של העובש כקוטל חיידקים. הוא גילה כי חומר פעיל מסוים בתוך העובש - שאותו כינה "פניצילין" מפני שהתפתח בצלוחית פטרי של פטריה מסוג "פניציליום" - מסוגל לקטול חיידקים ביעילות, אפילו בריכוז נמוך, כשהוא מדולל מאוד. בשלב זה ניגש פלמינג לבדוק את השפעתו של החומר החדש על תאים חיים, כדי לוודא שאינו רעיל או מזיק לגוף החולה.
משהתברר לו כי הפניצילין אינו מזיק לגוף החי, נפרצה הדרך לפיתוחה של תרופה קוטלת חיידקים, בעלת יעילות חסרת תקדים. אולם הדרך הייתה עדיין ארוכה: בחלק זה של המחקר, שנמשך שנים רבות, הצליח צוות של חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, בראשותם של הווארד פלורי וארנסט בוריס צ'יין, לפתח אב טיפוס של תרופה שניתן לייצרה באופן מסחרי.
רק בשנת 1941, שתים עשרה שנים לאחר פרסום מאמרו המדעי הראשון של פלמינג בנושא, החלו בייצור סדרתי של פניצילין. אנגליה וארצות הברית היו מצויות בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ותקציבי הביטחון העצומים שלהן הבטיחו תקציבי מחקר ופיתוח גדולים, והצלחה מסחרית מיידית ליצרנים. התרופה החדשה סופקה לראשונה לחיילים הפצועים של צבאות הממלכה המאוחדת וארצות הברית, והצילה את חייהם של רבים מהם.
על הישגו בגילוי הפניצילין ובזיהוי פעולתו, זכה פלמינג לאותות הכבוד הגבוהים ביותר של הקהילה המדעית ושל הממלכה המאוחדת: הוא זכה לתואר אצולה בשנת 1944, ובפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1945, שאותו חלק עם מפתחי התרופה, הווארד פלורי וארנסט בוריס צ'יין.
קישורים חיצוניים
"מיץ עובש" - פרק על פיתוח האנטיביוטיקה וחייו של אלכסנדר פלמינג בפודקאסט "מינהר הזמן", באתר תאגיד השידור הישראלי
קטגוריה:בריטים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:ממציאים בריטים
קטגוריה:ביולוגים בריטים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
קטגוריה:היסטוריה של הרפואה
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:אבירים בריטים
קטגוריה:זוכי פרס נובל בריטים
קטגוריה:רופאים צבאיים בריטים
קטגוריה:מפתחי תרופות
קטגוריה:אישים הקבורים בקתדרלת סנט פול
קטגוריה:עמיתי הקולג' המלכותי לרופאים
קטגוריה:רופאים סקוטים
קטגוריה:בריטים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:סגל אימפריאל קולג'
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1881
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1955
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
| 2024-08-12T18:29:35 |
דביאן
|
דֶּבְּיאָן גְנוּ/לִינוּקְס (באנגלית: Debian GNU/Linux) היא הפצת לינוקס קהילתית המפותחת על ידי קבוצה גדולה של מתנדבים מרחבי העולם. בנוסף לגרעין מערכת ההפעלה, כוללת המערכת אלפי חבילות תוכנה חופשיות נוספות, מיעוט התוכנות משולבות בבסיס המערכת ורובן ניתנות להתקנה לפי בחירת וצורך המשתמש מאתרי מקורות של דביאן. דביאן מתאפיינת בהיצמדותה לעקרונות יוּנִיקְס והתוכנה החופשית, בשיתוף הפעולה בפיתוח התוכנות, בתהליך בקרת האיכות שלה, ובאמנה החברתית העומדת במרכזה ומתווה את מטרותיה.
דביאן נוסדה על ידי אִיאָן מָרְדוּק בשנת 1993, והיא אחת מהפצות הלינוקס הפעילות הוותיקות ביותר. דביאן היא הפצה פופולרית ומשפיעה מאוד, הפצות לינוקס רבות מתבססות על המבנה היסודי של דביאן, ובהן: אוּבּוּנְטוּ, מִינְט ו־Tails. דביאן יכולה לשמש הן כמערכת הפעלה לשרת והן כמערכת הפעלה למחשב אישי סטנדרטי. היא תומכת במגוון ארכיטקטורות חומרה. מקור השם „דֶּבְּיאָן״ הוא בשילוב בין השם של יוצר ההפצה אִיאָן (lan), ובת זוגו דאז ולימים אשתו ואחר כך גרושתו דֶּבְּרָה (Debra Lynn).
היסטוריה
פרויקט דביאן הוכרז לראשונה ב־16 באוגוסט 1993 בידי איאן מרדוק. המניע לתחילת הפרויקט היה חוסר שביעות רצון מצורת התפתחותה של Softlanding Linux System (SLS) שהייתה באותה תקופה הפצת לינוקס פופולרית, אך סבלה מתחזוקה לקויה וריבוי באגים. באותו זמן פרסם מרדוק את המניפסט של דביאן, בה כלולה השקפתו על פיתוחה של מערכת הפעלה חדשה ברוח הלינוקס וה־GNU. פיתוח המערכת החל באיטיות, והגרסה הראשונה (0.9) יצאה ב־1995. באותה שנה החל תהליך ההתאמה לארכיטקטורות שונות מ־i386, וב־1996 יצאה גרסה 1.0 של דביאן. באותה שנה החליף ברוּס פֶּרֶנס (Bruce Perens) את מרדוק כמוביל הפרויקט. באותו זמן הציע אחד המפתחים שביסודה של ההפצה תוצב אמנה חברתית בין מפתחי ההפצה והמשתמשים. דיונים על תוכן האמנה התנהל ברשימות תפוצת הדוא"ל של דביאן, עד שהובשלה האמנה החברתית של דביאן (Debian Social Contract), קווי המדיניות של דביאן בנוגע להגדרתה של תוכנה חופשית (Debian Free Software Guidelines) וההתחיבות להמשך פיתוחה של דביאן.
ב־1999 יצאו שתי גרסאות מענף 2.x של דביאן, שכללו התאמה לארטיקטורות חומרה נוספות יחד עם חבילות תוכנה נוספות. באותו זמן פותח כלי ניהול החבילות APT, והוחל פיתוח דביאן על בסיס קרנל שונה מלינוקס, ה־Hurd. בשנת 2000 הופרד לראשונה הפיתוח לענף יציב וענף פיתוח (Testing), ובסוף אותה שנה התקיים לראשונה כנס מפתחי דביאן (DebConf).
ביולי 2002 יצאה גרסה 3.0 של דביאן (Woody), גרסה יציבה שתוכננה לקבל עדכונים בודדים עד ליציאתה של הגרסה היציבה שלאחריה. מחזור היציאה הארוך של דביאן גרר ביקורת רבה בקהילת התוכנה החופשית, והובילה להקמת הפצות גנו/לינוקס נוספות, בהן אובונטו, הפצת לינוקס הדומה בעקרונותיה לדביאן, ועושה שימוש ברבים מהכלים שפותחו במסגרתה, למשל מערכת הפצת תכנה ועדכונים APT.
ההפצות הפעילות
ממוזער|דביאן גנו/לינוקס בגרסה 9.6 עם שולחן העבודה KDE. במהלך ההתקנה ניתן לבחור מגוון סוגים של סביבות שולחן עבודה
הפצת Stable, גרסה יציבה אשר עברה תהליכי בקרת איכות וניפוי שגיאות קפדניים, אם כי בדרך כלל פחות עדכנית לגבי תוכנות חדשות. ראו רשימה של גרסאות אלו בהמשך.
הפצת Unstable, הקרויה גם Sid, שם מתבצע הפיתוח היומיומי של המערכת. חבילות חדשות או גרסאות חדשות של חבילות קיימות נכנסות בתחילה ל־Unstable, ובשל השינויים התדירים בהפצה זו בדרך כלל המשתמשים בה חשופים יותר לבאגים שונים. עם זאת, החבילות בה לרוב חדישות ומתעדכנות בתדירות גבוהה יחסית.
הפצת Testing, זוהי הפצה "אוטומטית", חבילות הנמצאות ב־Unstable למשך זמן מוגדר ונחשבות לנקיות מבאגים עוברות להפצה זו. אחת לכמה זמן מוכרזת "הקפאה" בהפצה זו, ולאחר תהליך מוקפד של ניפוי באגים ובקרת איכות היא מחליפה את הפצת ה־Stable.
בנוסף יש גם:
הפצת Oldstable, הגרסה היציבה הקודמת. נתמכת במשך כשנה לאחר יציאת הגרסה היציבה החדשה, על מנת לאפשר מעבר פשוט יותר.
הפצת Experimental - זהו מקור חבילות שלא כולל הפצה מלאה. הוא מכיל חבילות חדשות יותר מ־Unstable אשר מסיבה כלשהי אי־אפשר להכניסן מיד, אך הן מעניינות קהל בודקים מספיק גדול.
כל שמות הקוד של ההפצות נלקחו משמות הדמויות מסרטי "צעצוע של סיפור" של חברת פיקסאר, כגון "באז", "וודי", "רקס" ו"סלינק", וההפצה הלא יציבה מכונה "סיד", על שם דמותו של הילד השכן הורס הצעצועים. מסורת זו החלה מכיוון שברוס פרנס היה מעורב בשלבי הפיתוח הראשוניים של דביאן בעת עבודתו בפיקסאר.
חבילות התוכנה בהפצה זו מתעדכנות באופן סדיר ובתדירות גבוהה. לכל חבילה יש מתחזק, אשר אחראי על הכנת חבילות deb מקוד המקור באתרי הפיתוח של התוכנות השונות. באחריות המפתח לוודא את תקינות קוד המקור, לדווח על בעיות למאגר באגים מרכזי, לתעד המידע בחבילה עבור מערכת ניהול החבילות, לוודא פתרון של תלויות בין החבילה ותוכנות אחרות ועוד.
הבדלים מהותיים נוספים בין דביאן להפצות אחרות הם: כמות החבילות הגדולה, מנגנון מתוחכם להתקנת חבילות בשם apt (שכבר אומץ על ידי הפצות אחרות), ותמיכה במספר גדול של חומרות (בנוסף ל־PC). בעבר נחשבה דביאן לבעלת התקנה קשה יחסית להפצות אחרות. זאת מכיוון שהמפתחים של דביאן דוגלים בהענקת גמישות רבה מאוד למשתמש, וכתוצאה המשתמש צריך היה לענות על שאלות רבות. כתוצאה מהגמישות הרבה, הפצה זו מקובלת מאוד בקרב משתמשים מנוסים. כיום ההתקנה של דביאן ידידותית מאוד גם למשתמשים מתחילים, והיא אף מתורגמת לעברית ושפות אחרות כגון אמהרית, רוסית וערבית, הודות לעבודתם של מתנדבים מרחבי העולם. בעבר משתמשים שרצו לנסות את דביאן ללא התקנה יכלו להשתמש ב־Knoppix, גרסת Live-CD של דביאן אשר אפשרה גם התקנה של המערכת.
דרישות חומרה
על פי אתר ההפצה, דרישות החומרה עבור הגרסה הנוכחית (Debian Bullseye):
+ סוג התקנה נפח RAM מינימלי נפח RAM מומלץ מהירות שעון מעבד מינימלית (עבור IA-32) מקום פנוי בדיסק הקשיחללא סביבת שולחן עבודה256 MB512 MB2 GBעם סביבת שולחן עבודה1 GB2 GB1 GHz10 GB
גרסאות
+ מספר גרסה שם קוד תאריך הוצאה מספר חבילות עדכוניאבטחה הערות 1.1 buzz (באז) 17 ביוני 1996 474לא dpkg מופיע לראשונה, ליבת לינוקס 2.0 1.2 rex (רקס) 12 בדצמבר 1996 848לא - 1.3 bo (בו-פיפ) 5 ביוני 1997 974לא - 2.0 hamm (הֵאם) 24 ביולי 1998 כ־1500לא מעבר מ־libc5 ל־glibc, תמיכה בארכיטקטורת m68k 2.1 slink (סלינקי) 9 במרץ 1999 כ־2250לא מערכת ניהול החבילות APT. תמיכה בארכיטקטורות sparc ו־alpha. תופסת יותר מ־CDROM אחד. 2.2 potato (מר ראש תפוד) 15 באוגוסט 2000 כ־3900לא תמיכה בארכיטקטורות PowerPC ו־ARM. 3.0 woody (השריף וודי) 18 ביולי 2002 כ־8500לא תמיכה בארכיטקטורות PA-RISC, IA64, MIPS ו־S/390. מופצת גם על DVD. 3.1 sarge (סַמָל) 6 ביוני 2005 כ־15000לא תמיכה בארכיטקטורות AMD64 (לא רשמית), תוכנת התקנה חדשה, הוספת DokuWiki 4.0 etch (אץ'-א-סקץ') 8 באפריל 2007 כ־18200לא AMD64 נתמך רשמית. 5.0 lenny (לֶני) 19 בפברואר 2009 כ־23000לאתמיכה במעבדי ARM EABI 6.0 squeeze (סקוויז) 6 בפברואר 2011 כ־29000לאמדיניות חדשה: רכיבי קושחה שאינם חופשיים הושמטו ממאגר ה־main 7.0 wheezy (ויזי) 4 במאי 2013 כ-36000לא Multiarch, תמיכה ב UEFI 8.0 jessie (ג'סי) 25 באפריל 2015 כ-43000לאARM64 נתמך רשמית, systemd כמנהל תהליכים במקום init, הפסקת התמיכה במעבדי איטניום ומעבדי SPARC9.0stretch (סטרץ') 17 ביוני 2017 כ-52000לאליבת לינוקס 4.9, הפסקת התמיכה במעבדי PowerPC בארכיטקטורת 32 ביט (תמיכה ב-64 ביט בלבד) ומעבדי פנטיום ישנים (פנטיום ופנטיום MMX)10.0buster (באסטר)7 ביולי 2019כ-59000LTSUEFI Secure Boot, מסגרת בקרת גישה לתוכנות (AppArmor) מובנית כברירת מחדל11.0bullseye (בול-פגיעה)19 באוגוסט 202159,551כןליבת לינוקס 5.1, הפסקת התמיכה במעבדי MIPS 32bit12.0bookworm (תולעת ספרים)10 ביוני 2023כןליבת לינוקס 6.1 LTS. Link-time optimization מופעל כברירת מחדל.13.0trixie (טריקסי)בפיתוחבפיתוח
מאגרים
בעיקרון דביאן לא כוללת תוכנה לא חופשית, הן מסיבות אידאולוגיות והן מסיבות של פשטות תחזוקה. בפועל נוצר לעיתים הצורך להשתמש בכמה תוכנות לא חופשיות. מאגר החבילות הראשי, שנקרא main, כולל רק תוכנה חופשית שלא תלויה לצורך בנייתה או תפעולה בתוכנה לא חופשית כלשהי.
בנוסף לmain, קיימים המאגרים non-free ו־contrib. ב־non-free יש חבילות לא חופשיות שונות. ב־contrib יש חבילות שכשלעצמן חופשיות, אולם תלויות בתוכנה לא חופשית אחרת (תוכנה מ־non-free או הורדה של תוכן ממקום אחר באינטרנט).
תאימות
ארכיטקטורות
הארכיטקטורות הנתמכות בגרסה היציבה הנוכחית הן:
i386 - מעוצב לעבודה על מעבדי PC בתצורת X86-32BIT.
amd64 - מעוצב לעבודה על מעבדי PC בתצורת X86-64BIT.
sparc - מיועד לתחנות העבודה של סאן מיקרוסיסטמס. כיום נתמכים רק מעבדי Ultrasparc ולא מעבדי Sparc הישנים יותר.
arm, armel - מיועד למחשבים עם מעבדי ARM. armel היא גרסה שמשתמשת בממשק החדש (EABI) של מעבדי ARM.
mips, mipsel - מיועד למחשבים עם מעבדי MIPS. mips הוא הארכיטקטורה הישנה יותר ומיועדת למערכת big endian ואילו mipsel החדשה מיועדת למערכות little endian.
s390 - מיועד למערכות מסוג S/390 (31 ביטים) של IBM, הרצות בדרך כלל כמכונות וירטואליות במערכות z/VM.
s390x - מיועד למערכות Z/Architecture (6 (64 ביטים) של IBM, הרצות בדרך כלל כמכונות וירטואליות.
PowerPC - מעבדים המצויים בחלק ממחשבי המקינטוש ובשרתי POWER של IBM
alpha - מחשבי Alpha של דיגיטל (כיום: בבעלות HP).
hppa - מיועדת למעבדי PA-RISC הישנים של HP.
ia64 - לארכיטקטורת איטניום של אינטל. היום בשימוש בעיקר על ידי HP.
m64k - מיועדת למעבדי 680xx של מוטורולה. על המעבדים הללו היו מבוססים מחשבי מקינטוש ואמיגה ישנים, אולם כיום עיקר השימוש בהם הוא במערכות משובצות.
ליבות
כמעט כל הגרסאות מבוססות על ליבת לינוקס. דביאן משמרת בשמה הרשמי את ההפרדה בין הליבה למערכת ההפעלה: Debian GNU/LINUX.
קיימות הפצות דביאן עבור ליבות מערכת חופשיות אחרות, אם כי אף אחת מהפצות אלו עדיין לא הגיעה למעמד "רשמי" כלומר לא זכתה להפצה ברמת Stable.
Debian GNU/HURD - מבוססת על ליבת Hurd של מיזם GNU
Debian GNU/kFreeBSD - מבוססת על ליבת FreeBSD
Debian GNU/NetBSD - מבוססת על ליבת NetBSD
בכל שלושת המקרים ההבדל הוא רק באותה ליבה וכל שאר המערכת, כולל libc משותף לשאר דביאן.
דביאן בישראל
ישנם ארבעה ישראלים בעלי מעמד "מפתח דביאן" רשמי בפרויקט דביאן. אנשים אלה עוסקים בין השאר גם בתמיכה בעברית בהפצה. כשם רשמי לתמיכה בעברית נבחר "דביאן עברי". ניתן לראות את רשימת החבילות הקשורות בעמוד החבילות.
ראו גם
תוכנה לטובת הציבור - מלכ"ר שקשור לפרויקט.
debconf
dselect
רשימת הפצות לינוקס
קישורים חיצוניים
דף הבית של פרויקט Debian GNU/Linux
דף הבית ואתר התמיכה של קהילת משתמשי דביאן גנו/לינוקס בישראל
הפרק על דביאן במדריך 'עוברים ללינוקס' באתר לינמגזין, 04/08/2005
הערות שוליים
קטגוריה:הפצות של GNU/לינוקס
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1993
| 2024-10-10T13:03:03 |
מתאן
|
מתאן (שם מדעי: Methane, מכונה גם גז הביצות) הוא תרכובת אורגנית פחמימנית רוויה במלואה, המופיעה בטבע כגז דליק, חסר צבע וריח. מתאן הוא האלקאן הפשוט ביותר, וכן התרכובת האורגנית הפשוטה ביותר; נוסחתו CH4.
על פי מודל VSEPR הצורה הגאומטרית של המתאן היא טטראהדרית.
המתאן הוא מרכיב עיקרי (מעל 70% בנפח) של גז טבעי, ולכן נחשב לדלק חשוב. בעירת מולקולה אחת של מתאן יוצרת מולקולה אחת של פחמן דו-חמצני (CO2) ושתי מולקולות מים:
האנרגיה המשתחררת בתהליך שריפה בלתי מבוקר, שבו המים משתחררים במצב גזי, היא כ-50 מיליון ג'ול לקילוגרם מתאן.
המתאן הוא גז חממה חזק בטווח הקצר; על פני 20 שנה, מתאן יוצר אפקט חממה גבוה פי 84 מאשר פחמן דו-חמצני באותה מסה, אך זמן החיים שלו באטמוספירה קצר יותר מאשר של הפד"ח. ריכוז המתאן הממוצע באטמוספירה עלה בעידן התעשייתי עד קרוב ל-2 חלקים למיליון, כמעט פי 4 מהריכוז היציב על פני כ-800 אלף שנה (לפי נתונים פלאו-קלימטולוגיים), אך ריכוז זה עדיין נמוך משמעותית מריכוז גזי החממה האחרים, ולכן המתאן אינו נחשב לגורם העיקרי להתחממות כדור הארץ כיום.
מתאן בכדור הארץ
רוב המתאן הקיים כיום בכדור הארץ נוצר כתוצאה מריקבון של חומרים אורגניים בתנאים אנאירוביים (תנאים של חוסר חמצן). לתהליך זה (הנקרא מתאנוגנזה) אחראיים חלק מהחיידקים הקדומים. הללו מפרקים את החומר האורגני במעמקי האדמה; פירוק זה, אשר מתרחש מזה מיליוני שנים, הוא זה שהביא להיווצרות מרבצי הגז הטבעי. החיידקים המייצרים מתאן כחלק מתהליך הפקת האנרגיה בתאיהם נקראים מתאנוגניים. לעומתם, חיידקים מתאנוטרופיים, צורכים מתאן ומשתמשים בו להפקת אנרגיה בתאיהם. בין שני סוגי החיידקים אין כל קשר.
מקור מרכזי לפליטת מתאן לאטמוספירה (שהיא אחד הגורמים לאפקט החממה) הוא גידול בעלי חיים בחקלאות המודרנית. יונקים מעלי גרה מסוגלים לאכול מזון צמחי ולפרק ביעילות את התאית בעזרת החיידקים הקדומים במערכת העיכול שלהם; בתהליך העיכול נוצר מתאן אשר נפלט דרך הפה (בדומה לגיהוק). כמות המתאן המיוצרת על ידי מעלי גירה מהווה כנראה עשרות אחוזים מפליטת המתאן העולמית, אך היא משתנה ממין למין ותלויה בפרמטרים כגון תזונה, גיל ומשקל, ולכן קשה להעריך את הכמות הנפלטת בכל מדינה. פליטת נוספת של מתאן מתרחשת כתוצאה מפירוק אנאירובי של צואת בהמות, בעיקר בשדות אורז המוצפים במים.
מתאן נמצא בכמויות גדולות באטמוספירות של כוכבי הלכת הגדולים, המכונים גם ענקי הגזים: צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. בנוסף, על פני טיטאן, אחד מירחי שבתאי, מתקיים מתאן במצב נוזלי, אשר יוצר מערכת אקלימית הכוללת עננים, משקעים ונהרות, בדומה למים על פני כדור הארץ.
נגזרות המתאן המצויות בשביטים ובאסטרואידים מעידות על היותו של המתאן חלק מחומרי המוצא של מערכת השמש. המתאן היה נפוץ גם באטמוספירה הראשונית של כדור הארץ אך הומר כמעט לחלוטין לפחמן דו-חמצני ולתרכובות אורגניות כבדות יותר.
מקורות עיקריים לפליטת המתאן לאטמוספירה
תעשיית הנפט והגז: תעשיות הדלקים הן פולטות עיקריות של מתאן לאטמפוספירה ופולטות כשליש משיעור פלטות המתאן האנושיות העולמי.
הטמנת פסולת וטיפול בשפכים: מתאן נוצר במטמנות פסולת וטיהור שפכים בעקבות פירוק של פסולת אורגנית בתנאים אנאירוביים (ללא חמצן) ובמעמקי מזבלות.
פעילות חקלאית: במגזר החקלאי מתאן נוצר ממספר תהליכים: מתהליכי עיכול של בעלי חיים, בעיקר מעלי גרה; מפירוק אנאירובי של צואת בעלי חיים וכתוצאה מגידול אורז בשטחים מוצפים. המקור הטבעי העיקרי לגז המתאן הוא פעילות חיידקים בקרקעית שטחי הביצות הנרחבים שבאזורים הטרופיים והסובטרופיים של כדור-הארץ. לכן המתאן מכונה גם "גז הביצות". החיידקים המתאנוגניים שבביצות אלה מפרקים תרכובות אורגניות - שרידי בעלי-חיים וצמחים השוקעים במים ופולטים 120–200 מיליון טון גז מתאן בשנה. מקור משמעותי נוסף, הקשור בפעילות האדם, הוא שדות האורז הנרחבים שבמזרח אסיה, שהמתאנוגנים שבקרקעיתם פולטים 70–120 מיליון טון מתאן בשנה.
כמות קטנה יחסית של מתאן נפלטת בעקבות פעילות געשית.
באדמות קפאת-עד קיימים ריכוזים גדולים של הגז. כאשר קיפאת העד מתחממת ומפשירה עקב ההתחממות הגלובאלית, היא משחררת כמויות גדולות של הגז, דבר המוביל למעגל משוב חיובי של התחממות נוספת עקב אפקט החממה שתורם המתאן, והפשרה נוספת של קיפאת העד.
הקטנת פליטת מתאן הקשורה בפעילות האדם
כדי להפחית את פליטת המתאן הנובעת מפעילות האדם, וכך להקטין את אפקט החממה ואת זיהום האוויר, ננקטים הצעדים האלה:
במזרח אסיה מנסים להגדיל את יבול האורז ליחידת שטח. בדרך זו יתאפשר להקטין את שטחי הגידול ואת פליטת המתאן המתרחשת בהם.
באוניברסיטת הוהנהיים (Hohenheim) בשטוטגרט שבגרמניה מפתחת קבוצת המחקר של ויניפרד דרוקנר (Drochner) "גלולות" המיועדות ליונקים צמחוניים, המכונות bolus. בשילוב עם תפריט מיוחד, יפחיתו גלולות אלו את כמות המתאן שפולטים עדרי הבקר והצאן הגדלים והולכים, ויאפשרו למטבוליזם שלהם לנצל חלק מהאנרגיה שהייתה מתבזבזת עם המתאן הנפלט. בכוונת החוקרים לשנות את הרכב אוכלוסיית המיקרואורגניזמים במערכת העיכול - להפחית את כמות החיידקים הפולטים מימן, ובעקבותיהם את הארכאונים המתאנוגנים, ולהגדיל את כמות החיידקים המייצרים סוכרים וחומרים זמינים אחרים.
ראו גם
צוללת לחקר האגמים בטיטאן
שער הגיהנום
גז מתאן
נפיחה
קישורים חיצוניים
שאיבת ביוגז מבטן ההר - הופכים את גז המטמנות למשאב
הערות שוליים
קטגוריה:אלקאנים
קטגוריה:גזי חממה
קטגוריה:גזים
| 2024-07-25T07:21:35 |
טיטאן (פירושונים)
| 2024-06-26T15:48:33 |
|
אירופה (ירח)
|
אירופה הוא הירח השישי של כוכב הלכת צדק והשני מהירחים הגליליאניים (לפי מידת הקרבה לצדק). הירח אירופה התגלה על ידי גלילאו גליליי ב-1610, ונקרא על שמה של אירופה מהמיתולוגיה היוונית, שהוכתרה על ידי זאוס למלכת כרתים. אירופה הוא הקטן ביותר מבין הירחים הגליליאניים.
קוטרו של אירופה הוא כ-3,000 קילומטרים, והוא קטן במקצת לעומת הירח של כדור הארץ. הוא הירח השישי בגודלו במערכת השמש.
גילוי ומתן השם
הירח אירופה התגלה על ידי גלילאו גליליי ב-8 בינואר 1610, תוך שימוש בטלסקופ שבנה בעצמו. גלילאו עצמו העניק לארבעת הירחים שמצא את השם "הכוכבים של מדיצ'י", על שם ארבעה אחים מהמשפחה שחיו באותה העת (קוזימו, פרנצ'סקו, קרלו ולורנצו). ב-1612 נתן האסטרונום הגרמני סימון מריוס (Marius) לירחים את שמותיהן של ארבע האהובות של זאוס, ובהן אירופה.
תכונות
מבנה פנימי
לירח ליבת ברזל, מעטפת מסלע סיליקטי, שכבת מים נוזליים שעוביה בין 80–170 ק"מ ומעליה שכבת קרח. ישנן כמה השערות באשר לסיבה שהמים נותרו נוזליים: אנרגיית החום מתאוצת הגאות והשפל שגורמת לפעילות גאולוגית, התפרקות יסודות רדיואקטיביים בפנים הירח, או חום שנוצר בתקופה מוקדמת (אז, כנראה, היה הרבה יותר חם באירופה).
פני השטח
שמאל|ממוזער|300px|הדמית פני השטח של אירופהפני השטח של אירופה מכוסים בקרח והם נקראים "שטחים כאוטיים". אירופה הוא בין הגופים הפלנטריים מחזירי האור החזקים ביותר. הוא הגוף הפלנטרי החלק ביותר במערכת השמש: אין על אירופה פרט טופוגרפי שגובהו יותר מ-1,000 מטר מעל גובה פני השטח הממוצע, והתופעה הבולטת ביותר לעין הם קווים כהים החוצים אותו מכל ולכל כיוון (כמו באוקיינוס הארקטי). המראה "הצעיר" והחלק של פני השטח הוא אחת מהסיבות להשערה שבאירופה מתקיים אוקיינוס מים תת-קרקעי, העשוי לשמש מקום התפתחות לחיים מחוץ לכדור הארץ.
בספטמבר 2016 דיווחה נאס"א כי טלסקופ החלל האבל זיהה על אירופה סילוני מים אדירים, המגיעים לגובה של 200 ק"מ מעל פני השטח.
פני השטח מתחלקים לשניים:
מישורי קרח בעלי אלבדו גבוה.
אזור לא מישורי ולו אלבדו נמוך.
הצבעים באזור הלא מישורי הם שילוב של קרח מופשר למחצה ויונים של גופרית: הקרח המופשר למחצה מגיע מלמטה, עולה כלפי מעלה, ממלא סדקים וחודר לקרקע המכסה את פני השטח, ויוני הגופרית הם תוצר של הפעילות הגעשית של איו המוסע על ידי המגנטוספירה של צדק. בחצי הכדור הצפוני רואים כתמים אדמוניים ובורות שכל אחד מהם באורך 10 ק"מ, והם מכונים "נמשים". גודלן הזהה של תצורות אלה והמרווחים הזהים שביניהם, מעלים את האפשרות שקליפת הקרח של אירופה מתכווצת, וזה גורם לעליית קרח המים האדמומי המצוי מתחת לקליפת הקרח אל פני השטח, שעה שקרח קר יותר שוקע למטה.
מערכת הקווים
שמאל|ממוזער|300px|בצד שמאל יש סדק בקרח, בצד ימין יש אגמים תת-קרחיים, בתחתית התמונה רואים את האוקיינוס התת-קרחי, וברקע רואים את איו וצדק שגורמים להיווצרות הרצועות הקשתיות
מדענים סבורים כי מערכת הקווים הענפה המכסה חלקים נרחבים מפני השטח של אירופה הם חריצים במשטחי הקרח דרכם מפעפעים זרמים של קרח מופשר למחצה מעורב עם חומר סלעי, הקופאים על פני אירופה בשל הטמפרטורה הנמוכה על פני השטח. הרחבים שבסדקים הם ברוחב של כ-30 ק"מ, והארוכים שבהם באורך אלפי קילומטרים. הם יכולים להיות ישרים ומתעקלים ובמקומות רבים חוצים זה את זה. סך הכול מכסים הקווים בין 5% ל-15% מפני שטחו של הירח. לרובם מבנה רצועתי פשוט ועומקם אינו גדול מ-100 מטר. כל התצורות הקוויות של הירח תואמות ללחץ של נדידת הקטבים.
ישנם כמה סוגי סדקים:
רצועות כהות דמויות יתד
סדקים מחוספסים וכהים המצויים באזור קו המשווה. כיוון סדיקתם דרום מזרח והם בין הרחבים מכלל רצועות הסדקים של הירח. רוחב הסדקים אינו דועך בהדרגתיות אלא נקטע בצורה חדה. שולי הרצועות חדים, והחומר הממלא אותם הוא כהה יחסית, כך שתצורת היתד שלהם מובחנת. יש שאומרים שהתרחבות וסיבוב של גושים מהקרום שהיה קיים קודם להיווצרות גרמו להיווצרות הסדקים הללו, ויש שאומרים שהעתק הסטה אופקית (העתק חילוף) הם שעיוותו את קרום הירח ושסיבוב קל של פלטות הקרום פתחו מרווחים אשר לתוכם חדר מלמטה קרום מופשר למחצה מעורב עם חומר סלעי, וכך נוצרו את הרצועות.
רצועות משולשות
סדקים ששוליהם כהים ורצועות בהירות וצרות במרכזם. סדקים אלה בעלי היקף גלובלי. הרצועות המרכזיות הן למעשה קו רכס ובדרך כלל הן מתמזגות עם קו רצועתי חום. מכיוון שהסדקים חוצים זה את זה אפשר להסיק שלשדות הלחץ היו כיוונים שונים ולגלות את גילם היחסי, כלומר איזה סדק קדם לאיזה סדק.
בדרך כלל הרצועות המשולשות נעלמות כאשר הן נבלעות בתוך קרקע חומה, והמשמעות היא שהן עתיקות יותר מהקרקע החומה: בתקופת היווצרותה, הקרקע החומה מחקה את מקטע הרצועות המשולשות שהיה קודם לכן במקום זה, או שהתכונות הפיזיקליות של קרקע זו שונות עד כדי מניעת היווצרותם של סדקים במקום.
רצועות אפורות
הרצועות נחצות על ידי תצורות אחרות ונחשבות לעתיקות. הן מצויות בחצי הכדור הדרומי של הירח והן מבין הרצועות הרחבות ביותר שלו, מכיוון שהן מתוחמות לאזור מסוים. הרושם הוא שהן תוצר של טקטוניקה מקומית.
רצועות קשתיות
סדקים אלה הם שרשראות של רצועות קשתיות, קשתות באורך 100 ק"מ כל אחת, זו בעקבות זו. הרצועות הפשוטות ביותר הן הרכסים הכפולים, שהם למעשה תצורה של סדקים בראשית היווצרותם, והרצועות המורכבות יותר הן הרחבה של הליתוספירה (כמו הTynia Linea והAstypella Linea בתחילת היווצרותו).
סדקים אלה נוצרו בהשפעת הגאות של צדק, איו וגנימד: המשרעת והכיוון של שיא הגאות משתנים במהלך 85 השעות בהן הירח מקיף את צדק, וגורמים לגובה קליפת הקרח להשתנות ב-30 מטר במהלך חצי יממה-42.5 שעות. כאשר עוצמת המתיחה של הקרח מגיעה לשיאה, נוצר סדק באזור שבו עוצמת המתיחה הכי גדולה והוא מתחיל להתפשט. הסדקים מתפשטים לאורך האזורים שהייתה בהם את עוצמת המתיחה הכי גדולה ואחר כך עברה מקום בשל שינויים בשדה הלחץ הן במשרעת והן בכיוון. ההתפשטות יכולה לבוא בעקבות תנועת העיקום, עד שנוצר בה לחץ מתיחה שאינו חזק דיו כדי להמשיך את ההתפשטות, וההתפשטות נעצרת. תהליך זה יכול להימשך מספר שעות עד לרגע בו לחץ המתיחה מתחזק שוב: ההתפשטות מתחזקת לכיוון החדש של שדה הלחץ, וצורת הסדק מקבלת בשל כך צורה של חוד חרמש. בהשוואה לתהליכים גאולוגיים מוכרים אשר בהם תצורות הנוף השונות מתפתחות במשך מאות שנים, סדקי מתיחה אלה מתפתחים במהירות: משך התפתחותה של רצועה קשתית הוא 3.5 ימים - משך ההקפה של אירופה את צדק.
תצורות גאולוגיות נוספות
מכתשים
מכתשים אינם שכיחים באירופה; סך הכל נספרו על פניו 28 מכתשים, שהגדול ביניהם הוא Pwyll שקוטרו 24 ק"מ, גובה דפנותיו 500 מטר ובמרכזו בליטה בקוטר 5 ק"מ. מאחר שבליטות במרכז מכתשים הן חומר שמועלה ממעמקים, סביר להניח שהמטאוריט שיצר מכתש זה לא יכול היה לחדור דרך קליפת הקרח עד לשכבת המים הנמצאת מלמטה. בהסתמך על מודל שנבנה, ההערכה היא שעומק הקרום באזור זה הוא לפחות 3–4 ק"מ. קוטר כל שאר המכתשים מאות מטרים ופחות. ישנן גם תצורות הנראות כמו שרידים של מכתשים (כמו תצורת Tyre Macula שקוטרה 40 ק"מ ומסביבה לפחות 5–7 טבעות קונצנטריות). המספר הקטן של המכתשים, על פי הגישה המקובלת, מעיד על כך שאירופה עדיין פעיל מבחינה גאולוגית וכי פני הקרקע כל הזמן משתנים; גילה של הקרקע באירופה הוא מיליוני שנים ספורות.
רכסים
על אירופה מצויים רכסים רבים וחלקם חוצים אחד את השני. הם יכולים להיות כפולים, משולשים, או יותר, וישנם כאלה המקבילים אחד לשני, שביניהם מצויות רצועות כהות עם קצה דמוי נוצות. הארוכות שברצועות הן באורך חצי ירח. ישנם 3 סוגי רכסים:
רכסים הנוצרים על ידי הגאות החזקה הפועלת באופן קבוע על הירח: כאשר כוחות גאות גורמים לעליית קרח טרי מתחת לפני השטח, מי אוקיינוס חדשים וקפואים נדחפים אל מעל לפני השטח, מקום בו הם מועשרים באיטיות בחמצן. משעה שרכסים עולים על פסגות רכסים קודמים, הרכסים הקודמים המעורבים במים עשירים בחמצן נדחפים כלפי מטה.
רכסים הנוצרים על ידי מתיחה בקרום הקרח: כאשר שתי פלטות נפרדות במקצת זו מזו, חומר חם עולה מלמטה, קופא ויוצר רכס.
רכסים הנוצרים על ידי דחיסת שתי פלטות זו כנגד זו: כאשר הפלטות נפגשות הן מתקמטות ונוצר רכס.
כיפות קרח
על פני אירופה מצויות כיפות קרח גדולות ומנגנון יצירתם אינו ברור לגמרי. ההערכה היא שהן תוצר שילובם של שני גורמים – עלייה לפני השטח של קרח חם מקליפת הקרח, והימצאות כמויות קטנות של נתרן כלורי וחומצה גופרתית במעטפת הקרח.
עדויות לפעילות געשית
על אירופה לא נצפתה באופן ישיר שום פעילות געשית. עם זאת, אין לשלול את האפשרות שפעילות כזו התרחשה בעבר. ישנן כמה עדויות לפעילות געשית:
זרימת קרח ושריטות כהות בחלק מהסדקים נראות כמו שרידים של גייזרים או של הרי געש שהיו פעילים בעבר. יכול להיות שאפילו היום ישנה פעילות של הרי געש תת-מימיים השולחים גלי חום, ממסים את קליפת הקרח של הירח ובאים לידי ביטוי בצורה של כתמים חומים (כמו הכתמים שבRhadamanthys Linea) וגושי קרח המוקפים על ידי מישורים חלקים. ישנם אזורים שבהם יש פעילות תת-קרקעית שמוציאה מתוך פנים הירח גז ושברי סלעים, הגורמת לשוליים מפעפעים (כמו בBellus Linea).
תצורות דמויות טקטוניקה
מבט פנורמי על קרום הקרח של אירופה מראה שבמקומות רבים הוא סדוק ופעלו עליו תהליכים רבים האופייניים לטקטוניקת פלטות. על פי אחת ההשערות, מי שתרם לכך בצורה משמעותית הוא צדק עצמו: מצדק באים כוחות גאות חזקים הסודקים את פני השטח ויוצרים מערך של פלטות טקטוניות. בנוסף לכך, כשסדקים בקרח נפתחים, עולים מים מתחת לפני השטח, וכשהם נסגרים הם מתיזים כמות גדולה של מים קפואים מעל לפני השטח. ישנם כמה סוגי תצורות דמויי טקטוניקה:
תצורות הדומות לשברי העתק (כמו בקו השבר Astypa Linea).
תצורות שבהם רואים נקודת פיתול בקו השבר (בדומה לשבר סן אנדיראס בארצות הברית).
גושים ענקיים של הקרום שנותקו מסביבתם, סובבו ועכשיו הם גולשים על קרח דק.
גושים ענקיים הצפים כמו קרחונים בחומר נוזלי יותר.
קטבים מגנטיים
באירופה יש שני שקעים קשתיים, כל אחד באורך מאות קילומטרים וברוחב 40 ק"מ. קטבים אלה יוצרים שני מעגלים ענקיים כמעט זהים באורך אלפי קילומטרים. הם נמצאים כל אחד בדיוק בצד השני של הירח, מוסטים מקו המשווה ומהציר אירופה- צדק, מכיוון שהם תוצרים של הקטבים המגנטיים של אירופה.
אגמים
באירופה ישנם אגמים גדולים הנמצאים מתחת למעטה הקרח, אך מעל האוקיינוס התת-קרחי. האגמים בעלי נפח דומה לזה של הימות הגדולות שבצפון אמריקה והם נראים מעל לפני השטח כשתי תצורות עגולות. האגמים נוצרו בידי מנגנונים המערבים חילופים משמעותיים בין מעטפת הקרח והאגמים התת-קרקעיים. תהליכים דומים נצפו על כדור הארץ – במדף הקרח ומתחת לקרחונים המכסים הרי געש. שמאל|ממוזער|300px|"האגמים הגדולים" של אירופה, כפי שהם עשויים להיראות.
האוקיינוס התת-קרחי
ישנו אוקיינוס המורכב ממים מלוחים מתחת לפני השטח של אירופה. אוקיינוס זה עמוק מספיק כדי לכסות את כל פני השטח של אירופה ולהכיל יותר מים נוזליים מאשר כל האוקיינוסים בכדור הארץ גם יחד. ואולם, בשל היותו רחוק מהשמש, פני השטח של האוקיינוס קפואים לחלוטין. מרבית המדענים סבורים שעוביו של מעטה הקרח מגיע לעשרות קילומטרים. המדענים הסיקו את קיומו ממספר גורמים:
על פני השטח של הירח רואים סדקים רבים השוברים את הקרום לפלטות באורך 30 ק"מ בממוצע כל אחד. חלק מהפלטות נותקו מסביבתן וסובבו לכיוונים שונים, ונראה שתנועת הפלטות עברה סיכה על ידי קרח רך או מים נוזליים מלמטה.
פלטות הקרח דומות לגושי הקרח על כדור הארץ באוקיינוסים הארקטיים עם הפשרתם באביב, ונראה שפלטות הקרח על אירופה צפות כקרחונים.
באירופה נצפו זרמים חשמליים, אף על פי שקרח אינו מוליך חשמלי טוב, והאפשרות הסבירה ביותר היא מים מלוחים.
באירופה התגלו מינרלים שונים, שחלקם הכיל מולקולות מים.
סמוך לסדקים שבפני השטח נמצאו משקעי מלח.
בכתמים שונים שעל פני השטח נמצא מגנזיום סולפט (MgSO4), שמצוי על כדור הארץ בשכבות אגמים שהתייבשו.
אטמוספירה
לאירופה יש אטמוספירה דלילה המורכבת בעיקר מחמצן. על אף שהאטמוספירה דקה, יש לה גם יונוספירה. מקורה של היונוספירה בקרינה האולטרה סגולה של השמש או בחלקיקים אנרגטיים מהמגנטוספירה של צדק: חלקיקים טעונים מהמגנטוספירה של צדק פוגעים בקרקע הירח בעוצמה רבה ומיננים מולקולות מים. צפיפותה המקסימלית של היונוספירה היא 10,000 אלקטרונים לסמ"ק.
חיים
אירופה נחשב למקום מבטיח לקיום חיים חוץ ארציים. באוקיינוס התת-קרקעי קיימים שני התנאים ההכרחיים לקיום חיים: מים נוזליים ואפשרויות להפקת אנרגיה בתהליכים ביוכימיים. לפיכך מתוכננות משימות חקר רובוטיות לבדיקת האוקיינוס התת-קרקעי.
מי האוקיינוס התת-קרקעי חמימים ומכילים מינרלים וחומרים היכולים לשמש למזון, שמאפשרים באופן תאורטי את התפתחותן של צורות חיים פשוטות, כמו בקטריות, המתבססות על חילוף חומרים ללא חמצן (כמו שיש באגם ווסטוק). בשכבות המים העליונות יכולות אפילו להיווצר אצות (אבל לא בהיקף גדול כמו בכדור הארץ) בשל הסדקים בשכבת הקרח.
לעומת זאת, חלק מהמדענים חושבים שאין סיכוי רב לקיום חיים באירופה. לפי דעתם, העובדה שיש בתוך הקרח כמויות גדולות של חומצה גופרתית יש בה כדי לשלול קיומם של חיים שם, שכן חומצה גופרתית היא חומר רעיל אפילו בשביל בקטריות זוללות חומצה. מאידך גיסא, טיעון נגד הוא שהחומצה הגופריתית היא מחמצן מוכר, ויכולה לסייע בהפקת אנרגיה מתרכובות.
מחקר
מיפויו של הירח נעשה באמצעות מכלול התצלומים של חלליות הוויאג'ר, הגליליאו והניו הורייזונס. התצלומים הראשונים שהגיעו מחלליות הוויאג'ר אישרו תצפיות טלסקופיות שחלקים נרחבים מפני הירח מכוסים בקרח מים. חלליות הוויאג'ר הבחינו גם בקטבים המגנטיים. מצלמות הגליליאו שהן בעלות רזולוציה גבוהה מאלה של חלליות הוויאג'ר איפשרו להבחין בסוגים שונים של הרצועות: המדידות שנעשו על ידי הוויאג'רים לא היו מדויקות מכיוון שהרזולוציות היו נמוכות - רזולוציה מרחבית של 900 קילומטר לפיקסל, אבל המדידות שנעשו על ידי הגלילאו היו אפקטיביות יותר הודות לרזולוציה גבוהה יותר - 80–200 ק"מ לפיקסל. החללית גלילאו של נאס"א ששוגרה מהמעבורת אטלנטיס ב-1989 לצדק, הביאה במסעה לתגליות רבות וסיפקה למדענים נתונים למחקר שיארוך עשרות שנים. גלילאו חקרה את צדק וכמה מירחיו. אחת התגליות החשובות של הגליליאו הייתה קיומו של אוקיינוס המורכב ממים מלוחים מתחת לפני השטח של אירופה. על אף שעד לשנת 2007 אירופה נחקר רק על ידי גשושיות שעברו בסמוך אליו, התכונות המסתוריות של אירופה היו הבסיס לכמה הצעות מחקר שאפתניות:
הגשושית JIMO של נאס"א שלא שוגרה לבסוף, הייתה אמורה לסקור את אירופה, גנימד וקליסטו. שמאל|ממוזער|300px|הדמיה של החללית JIMO
חללית שתשתמש בירח אירופה כגלאי חלקיקי נייטרינו אנרגטיים.
חללית כפולה שתשוגר על ידי סוכנות החלל האמריקאית וסוכנות החלל האירופית ב-2016 לחקור את אירופה.
נאס"א מתכננת לשגר בשנת 2024 גשושית בשם קליפר אירופה שתיכנס למסלול סביב צדק ותחקור את אירופה באמצעות 45 יעפים בקרבתו. הגשושית לא תיכנס למסלול סביבו עקב הקרינה העזה בקרבת צדק, שתקצר באופן משמעותי את חיי המשימה. נאס"א שוקלת גם להוסיף למשימה, או לשגר כמשימה נפרדת, נחתת אירופה בשנת 2025–2030..
גם סוכנות החלל האירופאית מתכננת לשגר משימה בשנת 2023 אל עבר הירח אירופה (שני יעפים), JUICE, אך זו תתמקד בשני הירחים הקרחיים האחרים של צדק - קליסטו ובמיוחד בגנימד.
לאירופה יש פרופיל תקשורתי גבוה בגלל האפשרות שיש עליו חיים, וקיימת פעילות שדלנות קבועה על מנת להבטיח את המשך המחקר עליו.
לקריאה נוספת
Greenberg, Richard (2005). Europa - The Ocean Moon: Search For An Alien Biosphere. Springer. .
Bagenal, Fran; Dowling, Timothy Edward; McKinnon, William B (2004). Jupiter: The Planet, Satellites and Magnetosphere. Cambridge University Press. .
Rothery, David A. (1999). Satellites of the Outer Planets: Worlds in Their Own Right. Oxford University Press US. .
Harland, David M. (2000). Jupiter Odyssey: The Story of Nasa's Galileo Mission. Springer. .
קישורים חיצוניים
מידע על הירח אירופה באתר נאס"א ו-JPL
פרופיל של אירופה באתר חקר מערכת השמש של נאס"א
אבי בליזובסקי, התגלו אגמים חבויים על הירח אירופה של צדק, אתר הידען
אירופה, ירח של צדק: סיכום ממצאים
Jupiter's icy moon Europa spouts water מאתר ה-BBC
עודד כרמלי, חוקרים ישראלים: הקרח באירופה, ירחו של צדק, נודד, באתר של סוכנות החלל הישראלית, 7 בינואר 2018
הערות שוליים
קטגוריה:ירחי צדק
| 2024-03-25T01:32:39 |
חשמל
|
שמאל|ממוזער|250px|ניצוצות כתוצאה מקצר חשמלי
חשמל הוא קבוצה של תופעות פיזיקליות הקשורות לנוכחות ולתנועה של מטען חשמלי. נוכחות של מטען חשמלי, אשר יכול להיות חיובי או שלילי, מייצרת שדה חשמלי. כל חלקיק טעון חשמלית יכול לגרום לתופעות חשמליות, אך בטבע רוב התופעות החשמליות נובעות מהמטען החשמלי של אלקטרונים ופרוטונים בלבד.
התנועה של מטענים חשמליים היא זרם חשמלי ומייצרת שדה מגנטי. תופעות החשמל והמגנטיות קשורות זו בזו, ויחדיו נחשבות לכוח יסודי בטבע, כלומר כוח שלא ניתן לתאר אותו כתוצאה של כוחות אחרים, וקרוי הכוח האלקטרומגנטי.
תופעות טבע רבות קשורות בחשמל, כגון ברקים, חשמל סטטי, ועוד. התכונות הבסיסיות של החשמל הפכו אותו להיות צורת האנרגיה הזמינה ביותר לשימוש כיום. התפתח סביבו משק חשמל, נוצרו מכשירים חשמליים רבים, לצרכים ביתיים ותעשייתיים, התפתח ממנו תחום הנדסת החשמל עבור מערכות מורכבות כמו שבבים ורשתות תקשורת, והוא הבסיס החומרתי למחשב על כל שימושיו המודרניים. ברוב העולם חשמל נחשב מוצר צריכה בסיסי.
לחומרים שונים תכונות חשמליות שונות, בשל אופן חלוקת ופיזור האלקטרונים בתוכם. ישנם חומרים, מתכות בעיקר, המכילים אלקטרונים חופשיים – אלקטרונים שאינם בקשר הדוק לאטומים – שמאפשרים תנועה של האלקטרונים בתוכם, תופעה הקרויה זרם חשמלי. חומרים כאלו מכונים מוליכים, על שם יכולתם להוליך חשמל.
חומרים אחרים ניחנים ביכולת לצבור עודף או חוסר של אלקטרונים, אך מגלים התנגדות לזרימה חופשית של אלקטרונים, והם קרויים חומרים מבודדים. כך ניתן לראות בחוטי החשמל בבתים חומר מוליך – על פי רוב נחושת – העטוף בפלסטיק מבודד, על מנת למנוע זליגה מסוכנת של אלקטרונים מהחוט.
במצבו הבסיסי אטום מאוזן בין מטען חיובי לשלילי, אך בחומרים מבודדים ניתן להחסיר או להוסיף אלקטרונים. בשני המקרים נבנה עודף של מטען, שלילי בהוספת אלקטרונים, וחיובי בהסרתם. בשל כוחות הדחייה והמשיכה, עודף זה שואף למצב של איזון: אם נצמיד חומר המכיל עודף לחומר בו קיים חוסר ינועו האלקטרונים מהעודף לחוסר, כלומר ייווצר זרם חשמל. גם אם נחבר חומר מוליך בין עודף לחוסר תיווצר תנועה זו. כך מתחולל זרם חשמלי במוליך.
את שני סוגי המטען החשמלי מסמנים למשל על סוללות, שבקצה אחד יש כמות גדולה יותר של אלקטרונים והוא מסומן במינוס (-) והקצה הנגדי, בו ישנו מספר קטן יותר של אלקטרונים מסומן בפלוס (+). מטענם של האלקטרונים מוגדר כשלילי, ובלב גרעין האטום קיימים פרוטונים, שמטענם מוגדר כחיובי. להבדיל מהאלקטרונים, בלב האטום פועל כוח נוסף, הכוח החזק, שכובל את גרעין האטום ומונע לרוב מהפרוטונים לנוע כמו האלקטרונים.
היסטוריה
טרם המהפכה המדעית
כבר מימי קדם זיהו בטבע תופעות שונות של חשמל ושל מגנטיות, אך הקשר בין חשמל ומגנטיות לא היה ידוע, מושג המטען החשמלי טרם הוכר וכלל לא הובנה המשמעות המקיפה של האינטראקציה בין המטענים.
כוחות המשיכה והדחייה של החשמל מוכרים כבר מימי קדם ואף ייתכן שהפרתים או אולי הסאסאנים ייצרו מעיין סוללות פרימיטיביות – התגלו שרידים של כדים המכילים מוטות ברזל ונחושת שהופרדו בזפת, שהיא חומר מבודד. כל שנדרש להפוך כדים אלה לסוללה הוא נוזל כגון מיץ לימון, ובניסוי הוכח שעוצמת כמה סוללות פרימיטיביות כאלו המחוברות יחדיו די בה לגרום לשוק חשמלי מורגש היטב. ייתכן שהשימוש בהן היה למטרת הפגנת מעין כוח קסם, אך קיימות תאוריות אחרות שמדובר בכדים לאחסון טקסטים קדושים. אם אכן היה מדובר בסוללות, תגלית זו נשכחה ואבדה.
לעומת זאת תועד היטב שליוונים הקדמונים היה ידוע שלאחר שפשוף נמרץ למשך כחצי דקה של ענבר עם פרווה פיסות הענבר יידחו זו מזו, אך תידבקנה לפרווה. התופעה מובנת כיום כמשיכה של הענבר שממנו נקרעו אלקטרונים בשל השפשוף אל פרווה בה הצטברו אלקטרונים בתהליך השפשוף, ומנגד דחייה בין פיסות הענבר שמטענן הכולל חיובי בשל קריעת האלקטרונים.
עד המאה ה-17 זוהו חומרים רבים נוספים ששפשוף ביניהם גורם לכוחות כאלו, וניתן היה לסדר את החומרים במדרג מסודר לפי מידת כוח הדחייה שייווצר בשפשוף פיסות החומר מול חומר הממוקם רחוק מהם באותו מידרג. רשימת החומרים הלכה והתרחבה וכללה למשל זכוכית, גופרית ואפילו מוצק שייצרו מחלב.
מהמהפכה המדעית ועד ימינו
ב חקר תופעת החשמל צבר תאוצה. התגלה שאם לוקחים חומרים רחוקים מאוד ביניהם במדרג ומשפשפים אותם בחומר שנמצא בלב המדרג ייווצר ניצוץ כשמקרבים אותם אחד לשני. עקב תגליות אלה בנג'מין פרנקלין תיאר את החשמל כמעין נוזל בלתי נראה שממלא גופים, כך שאם בגוף מסוים יש עודף של הנוזל החשמלי הוא טעון במטען חיובי ואם יש בו מחסור בנוזל החשמלי הוא טעון בסימן שלילי. פרנקלין קבע כי בשפשוף זכוכית בפרווה, אותו "נוזל חשמלי" עובר מהפרווה לזכוכית ולכן היא נטענת במטען חיובי. הוא הגיע למסקנה שהכוחות החשמליים גדלים ככל שהגופים טעונים יותר וכן ככל שהגופים קרובים זה לזה, וכך התגלתה תכונה יסודית נוספת של הכוח החשמלי – הוא פועל ביחס הפוך למרחק.
פרנקלין המשיך בניסוייו, ונטל על עצמו סיכון גדול בבואו להוכיח שהברק הוא התגלמות רבת עוצמה של ניצוץ חשמלי. הוא העיף עפיפון הקשור בחוט מתכת בעיצומה של סופת ברקים, ושמח לגלות שאכן קיבל מכת חשמל בעת שהבריק ברק, וכך הוכיח את ההשערה שלו.
בתחילת המאה ה-19, במהלך הרצאה שגרתית על חשמל באוניברסיטה, שם לב הנס כריסטיאן ארסטד כי בעת שמנתקים ומחברים זרם חשמל ליד מצפן מחט המצפן סוטה לרגע. בכך התגלה שיש קשר הדוק בין תופעת החשמל ותופעת המגנטיות. מאוחר יותר ניסח הפיזיקאי הדגול מקסוול מערכת של ארבע משוואות, שתיארה במדויק כיצד הכוח החשמלי והמגנטי שלובים זה בזה ולמעשה מדובר בכוח יחיד.
בתקופה זו גם התגלה בניסויים שמעין קרן אור בצבע מוזר נוצרת בשפופרת זכוכית ריקה מאוויר, שבקצותיה היו מחטי מתכת המחוברות למקור חשמל. תגלית זו הובילה לשלל ניסויים במתקן החדש, שכונה שפופרת קרן קתודית. מחקר זה הוביל בתחילת המאה ה-20 לפיתוחן של שפופרות הריק, שאפשרו שליטה רבה על זרם החשמל. השפופרות הבסיסיות היו הדיודה – שהעבירה זרם חשמלי בכיוון אחד בלבד, והטריודה שמאפשרת לשלוט בזרם רב עוצמה על ידי זרם חשמלי חלש, כמעין ברז שפתיחתו וסגירתו מאפשרת שליטה בזרם. שפופרות הריק פתחו את עידן האלקטרוניקה על שלל שימושיה.
אטימולוגיה
המילה חשמל מופיעה שלוש פעמים בתנ"ך, כולן בספר יחזקאל בקשר להתגלותו של אלוהים ומלאכיו, עם מראה של אש ואור:
ויליאם גילברט טבע את המילה הלטינית "אלקטריקוס" מהמילה היוונית "אלקטרון" שמשמעותה ענבר, לתיאור תופעת המשיכה של גופים קטנים לאחר שפשופם. לאור העובדה שבתרגום השבעים תורגמה המילה "חשמל" במילה היוונית "אלקטרון", חידש יהודה לייב גורדון את המילה "חשמל" בעברית כתרגום לאותו מושג בלטינית, אף שמשמעותו המדויקת השתנתה מאז ימיו של גילברט.
מושגי יסוד בתורת החשמל הקלאסית
מטען חשמלי
מטען חשמלי הוא גודל פיזיקלי שמאפיין חומר. במצב רגיל, המטען החשמלי הכולל של החומר הוא נייטרלי (אפס), אם כי בתוך החומר נמצא מספר רב מאוד של חלקיקים בעלי מטען חשמלי, חיובי ושלילי, אשר מאזנים זה את זה. החומר מורכב מאטומים, הבנויים מגרעין המכיל פרוטונים טעונים חיובית, ונייטרונים חסרי מטען, וסביב הגרעין אלקטרונים שטעונים שלילית. מטען האלקטרון הפוך בסימן אך זהה בגודל למטען הפרוטון, ומספר האלקטרונים במצב רגיל שווה למספר הפרוטונים כך שסכום המטענים הוא אפס.
המטען החשמלי נמדד במערכת היחידות הבינלאומית (SI) בקולון, על שם שארל-אוגוסטן דה קולון. מטען האלקטרון הוא קולון, ומטען הפרוטון הוא קולון.
זרם חשמלי
שמאל|ממוזער|180px|סוללה חשמלית היא מקור לכוח אלקטרו מניע
בעת חיבור מוליך לשתי נקודות שביניהן קיים מתח חשמלי, למשל חיבור תיל מוליך בין שני מוליכים טעונים בעלי פוטנציאלים שונים, יזרמו בתיל המוליך מטענים מהגוף בעל הפוטנציאל הגדול יותר לגוף בעל הפוטנציאל הקטן יותר, עד שהפוטנציאלים בשני הגופים ישתוו. קצב תנועת המטענים בזמן נקרא זרם חשמלי, ובמקרה המתואר לעיל הוא יתרחש לזמן קצר. על מנת ליצור זרם חשמלי לאורך זמן יש צורך בכוח אלקטרו מניע – גורם שישמור על מתח קבוע בין שתי נקודות. הכוח האלקטרו מניע (בקיצור: כא"מ) הוא העבודה החיצונית שיש להשקיע על יחידת מטען על מנת ליצור הפרש פוטנציאלים בין שני הדקים מנותקים. בסוללה חשמלית, למשל, הכא"מ נוצר על ידי הפרדת מטענים חיוביים משליליים באמצעות תגובה כימית עם אלקטרודות אליהן מחוברים ההדקים. התקן שיוצר כא"מ בין שני הדקים נקרא מקור מתח. ההדק שבו הפוטנציאל גדול יותר מסומן ב־+ והאחר מסומן ב־-. הארקה היא חיבור לאדמה, והיא משמשת הן כנקודת ייחוס לפוטנציאל החשמלי והן כאמצעי להגנה מפני הצטברות מטען גדולה מדי.
זרם חשמלי הוא גודל המטען העובר בשטח חתך (או בתיל) ביחידת זמן. כיוון הזרם במוליך הוא מפוטנציאל גבוה לפוטנציאל נמוך (למשל, מפוטנציאל חיובי לפוטנציאל שלילי). מהגדרה זו של הזרם, נובע שכיוון הזרם יהיה תמיד בכיוון שבו היו נעים מטענים חיוביים, ולכן כיוון הזרם במתכת יהיה הפוך לזה של תנועת האלקטרונים. זרם שגודלו קבוע בזמן נקרא זרם ישר וזרם שמשתנה בזמן באופן מחזורי נקרא זרם חילופין. נוהגים לסמן את הזרם באות I והוא נמדד במערכת היחידות הבינלאומית ביחידות של אמפר (על שם אנדרה מרי אמפר).
ניתן לתאר את תנועת המטענים במרחב גם בדרך מעט שונה: לכל נקודה במרחב מיוחס וקטור צפיפות זרם המוגדר כמכפלת צפיפות המטען בנקודה במהירותו. כיוון שבתורה הקלאסית מטען אינו יכול להיעלם במקום אחד ולהופיע במקום אחר, צפיפות המטען מקיימת משוואת רציפות כך שצפיפות הזרם היא השטף של צפיפות המטען.
שדה חשמלי
נוח להגדיר שדה חשמלי ככוח חשמלי ליחידת מטען ולתאר את חוקי החשמל בעזרת השדה כתכונה של המרחב, שאותו מקובל לסמן באות E. באופן דומה מגדירים שדה מגנטי, שאותו נהוג לסמן באות B. הכוח הפועל על מטען חשמלי בנוכחות שדה חשמלי ושדה מגנטי נקרא כוח לורנץ והוא אחד מארבעת כוחות היסוד של הטבע.
עקרון הסופרפוזיציה קובע שהשדה שיוצרים מספר מטענים הוא סכום השדות שיוצרים כל המטענים לחוד. במרחב התלת־ממדי זהו סכום וקטורי. חוק גאוס הוא משוואה דיפרנציאלית חלקית שממנה ניתן לחשב את השדה החשמלי שיוצרת התפלגות מטען מרחבית כלשהי. עקרון הסופרפוזיציה נובע מכך שהיא משוואה ליניארית.
מתח חשמלי
הכוח האלקטרוסטטי הוא כוח משמר ולכן ניתן לגזור אותו מאנרגיה פוטנציאלית, הנקראת אנרגיה פוטנציאלית חשמלית. האנרגיה הפוטנציאלית החשמלית של מטען בנקודה כלשהי היא העבודה שיש להשקיע עליו על מנת להביאו מנקודת ייחוס אל הנקודה, כאשר נקודת הייחוס לרוב נבחרת במרחק אינסופי מיתר המטענים. באופן שקול, האנרגיה הפוטנציאלית החשמלית בנקודה היא הכוח החשמלי הפועל על מטען לאורך דרכו מהנקודה אל האינסוף. מקובל לסמן את האנרגיה הפוטנציאלית החשמלית באות U, ובמערכת היחידות הבינלאומית, היא נמדדת – בדומה לצורות אחרות של אנרגיה – ביחידות של ג'אול.
האנרגיה הפוטנציאלית החשמלית של מטען פרופורציונית לגודל המטען, ולכן ניתן להגדיר פוטנציאל חשמלי כאנרגיה פוטנציאלית חשמלית ליחידת מטען. ניתן לגזור את השדה החשמלי ישירות מהפוטנציאל החשמלי באותו האופן שבו הכוח נגזר מהאנרגיה הפוטנציאלית. מקובל לסמן את הפוטנציאל החשמלי במרחב באות היוונית φ, והוא תלוי רק בפילוג המטענים המרחבי. תלות זו מתבטאת במשוואת פואסון – המצטמצמת למשוואת לפלס, כאשר המרחב ריק ממטענים.
מתח חשמלי בין שתי נקודות במרחב הוא ההפרש בין הפוטנציאלים החשמליים באותן נקודות. הוא מבטא את ההפרש באנרגיה הפוטנציאלית החשמלית ליחידת מטען, ולכן הוא גודל חשוב בתיאור מערכות חשמליות. מקובל לסמן את המתח באות V, והוא נמדד במערכת היחידות הבינלאומית ביחידות של וולט (על שם אלסנדרו וולטה).
מוליך הוא חומר שמכיל מטענים חשמליים חופשיים לתנועה (בניגוד למבודד). במתכת, לדוגמה, חלק מהאלקטרונים אינם ממוקמים סביב גרעינים של אטומים מסוימים בסריג המתכתי, אלא יכולים לנוע בו באופן חופשי. במוליך טעון שאינו נמצא תחת השפעתו של שדה חשמלי, המטענים העודפים יפעילו כוחות דחייה ביניהם ויסתדרו כך שהמרחקים ביניהם יהיו מקסימליים, או באופן שקול, כך שהאנרגיה הפוטנציאלית החשמלית במערכת תהיה מינימלית. מצב זה מתקיים כאשר הם מפולגים על פניו של הגוף המוליך. בנוכחות שדה חשמלי, מטענים יהיו מרוכזים באופן לא אחיד, גם במוליך נייטרלי: חלק מהמטענים החופשיים יתרכזו בצדו האחד של המוליך, כך שבצדו האחד הוא יהיה טעון חיובית, ובצדו האחר הוא יהיה טעון שלילית – וסך המטען הוא אפס. תופעה זו נקראת השראה אלקטרוסטטית. בתהליך זה השדה החשמלי בתוך המוליך מתאפס, תופעה הידועה ככלוב פאראדיי.
כוח חשמלי
הכוח החשמלי בין שני מטענים חשמליים יחסי למכפלת המטענים ולהיפוך ריבוע המרחק ביניהם, בדומה לכוח הכובד, אולם הכוח החשמלי חזק בערך פי מכוח הכובד.
סימון המטענים נקבע במקור על פי ניסוי בחשמל: בעת שפשוף פרווה בזכוכית עוברים אלקטרונים מהזכוכית לפרווה. מאחר שבנג'מין פרנקלין קבע שהזכוכית נטענת במטען חיובי, סימן האלקטרון נקבע כשלילי. מטען הפרוטון, אם כן, חיובי. חלקיקים שמורכבים מכמות שווה של מטענים חיוביים ושליליים מסתדרים כך שמטענים הפוכים נמשכים זה לזה. סך המטען של חלקיקים כאלו הוא אפס, והם נקראים נייטרליים. בקירוב טוב הם אינם מפעילים כוחות חשמליים על חלקיקים אחרים, ולכן לרוב אין אנו מרגישים כוחות משיכה או דחייה חשמלית בין גופים. עם זאת, במרחקים קטנים כמו בין מולקולות או אטומים, מורגשים כוחות שיוריים (כוח ואן דר ואלס וכוחות הדומים לו), הנוצרים בשל המרחקים בין המטענים החיוביים והשליליים, הגורמים להשפעות במרחב שאינן מתקזזות זו עם זו.
מטען חשמלי יכול אמנם להתקיים רק כיחידות בדידות (כפולות של מטען האלקטרון או של מטען הפרוטון), אך פעמים רבות, כאשר במערכת מספר רב של מטענים, נוח להתייחס למטען כאילו הוא מפוזר במרחב באופן רציף. במקרים אלו, מוגדרת צפיפות מטען, שהיא פונקציה רציפה (למקוטעין) של המרחב. בנוסף, מטען יכול להצטבר סמוך לפניו של משטח, או לאורכו של גוף חד־ממדי (כמו תיל). במקרים כאלו נוח להגדיר צפיפות מטען משטחית וצפיפות מטען אורכית (בהתאמה).
שמאל|ממוזער|250px|קווי השדה מציינים את כיוונו של השדה החשמלי, וצפיפותם את עוצמתו. משמאל שני מטענים שווי סימן ומימין שני מטענים בעלי סימנים מנוגדים
הכוח שפועל בין מטענים נקודתיים מתואר על ידי חוק קולון, הקובע שכוח זה יחסי למכפלת המטענים של הגופים ולהופכי של ריבוע המרחק ביניהם. חוק זה מתקיים כאשר המטענים נמצאים במנוחה ולכן הוא נקרא גם הכוח האלקטרוסטטי. כאשר המטענים נעים זה ביחס לזה פועל ביניהם כוח נוסף – הכוח המגנטי, התלוי רק בגודל המטענים ובמהירות היחסית שלהם. בכל מקרה קיים יחס ישר בין הכוח הפועל על מטען חשמלי כתוצאה ממטענים חשמליים אחרים לבין גודל המטען, והכוח ליחידת מטען הוא קבוע (בתנאי שניתן להזניח את השפעת מטען זה על יתר המטענים).
התנגדות חשמלית
ברוב המוליכים קיים יחס ישר בין המתח והזרם – קשר הידוע כחוק אוהם. היחס בין המתח לזרם נקרא התנגדות חשמלית, שאותה מקובל לסמן באות R, והיא נמדדת במערכת היחידות הבינלאומית ביחידות של אוהם (על שם גאורג אוהם). הגודל ההופכי להתנגדות נקרא מוליכות חשמלית – המידה שבה מתח על מוליך גורם לזרם דרכו – וניתן לנסח באמצעותו ניסוח כללי יותר לחוק אוהם: צפיפות הזרם בנקודה בתוך מוליך עומדת ביחס ישר לשדה שמופעל באותה נקודה, ומקדם הפרופורציה הוא המוליכות החשמלית.
נגד הוא רכיב בעל התנגדות ידועה בין הדקיו, וניתן לייחס לו הספק, משום שמטענים נעים בו מפוטנציאל גבוה לנמוך. קצב השינוי באנרגיה הפוטנציאלית החשמלית של המטענים בזמן נקרא הספק חשמלי. ההספק מסומן לרוב באות P ונמדד במערכת היחידות הבינלאומיות ביחידות של ואט (על שם ג'יימס ואט). ההספק החשמלי על נגד נתון על ידי מכפלת הזרם הזורם דרך הנגד במפל המתח עליו (המתח ש"מתבזבז" עליו).
קֶצֶר חשמלי
בחיבור הדקי מקור מתח על ידי תיל מוליך יתרחש קצר חשמלי – יזרום זרם גדול מאוד שעלול לגרום להתחממות יתר, שרפה, התעוותות של חומרים, התחשמלות או התפוצצות. במעגלים חשמליים, נתיך וממסר פחת הם רכיבים שתפקידם לנתק את הזרם במקרה של קצר. עם זאת, במערכות מסוימות, קצר הוא מצב רצוי. כך למשל, בפעולת הריתוך משתמשים לעיתים במעגל מקוצר, על מנת ליצור הספק גדול דיו לחימום המתכות.
אלקטרודינמיקה
שמאל|ממוזער|250px|מנורות רחוב חשמליות
הכוח האלקטרומגנטי
על מטען שנע ביחס למטענים אחרים פועל כוח נוסף מלבד הכוח החשמלי – הכוח המגנטי. הקשר בין הכוח המגנטי והשדה המגנטי נתון בכוח לורנץ. השדה המגנטי נוצר על ידי מטענים בתנועה, והקשר בינו לבין זרם המטענים נתון על ידי חוק אמפר או על ידי חוק ביו-סבר. גם הכוח המגנטי היה ידוע עוד בימי קדם ככוח שפועל בין אבנים מסוימות לברזל, או ככוח שפועל על מחט של מצפן. אולם הקשר בין תופעת המגנטיות לבין חשמל נתגלתה רק ב־1821 על ידי הנס כריסטיאן ארסטד, שהבחין בשדה מגנטי שנוצר מסביב לתיל מוליך נושא זרם. התורה המאוחדת של החשמל והמגנטיות תוארה באופן מלא על ידי ג'יימס קלרק מקסוול במשוואות מקסוול. בעזרת משוואות אלה ניתן לתאר גם קרינה אלקטרומגנטית כגל של השדה האלקטרומגנטי.
השראה אלקטרומגנטית
השראה אלקטרומגנטית היא תופעה הקושרת בין חשמל ומגנטיות, בה שינוי בשטף מגנטי גורם להופעה של מתח חשמלי במוליך. תופעה זו היא המנגנון המאפשר ייצור זרם חילופין על ידי גנרטור ואת פעולתם של סליל ההשראה, השנאי והמנוע החשמלי. ההשראה האלקטרומגנטית מתוארת על ידי חוק פאראדיי, שהוא אחד ממשוואות מקסוול. חוק פאראדיי אומר, שהכוח האלקטרו מניע שנוצר בלולאה מוליכה סגורה נמצא ביחס ישר לקצב שינוי שטף השדה המגנטי דרך השטח הכלוא בלולאה. באותו אופן שבו השינוי בשטף מגנטי משרה מתח (שדה חשמלי לאורך דרך), כך גם שינוי בשטף של שדה חשמלי משרה שדה מגנטי לאורך דרך. זהו התיקון של מקסוול לחוק אמפר.
מסלול סגור חשמלי
שמאל|ממוזער|250px|איור של מעגל חשמלי. הסימונים השונים מייצגים רכיבים חשמליים. v – מקור מתח חשמלי, c – קבל, R – נגד
מסלול סגור חשמלי (נקרא גם "מעגל חשמלי" אם כי אינו בהכרח עגול) הוא מערכת שבה מחוברים מספר רכיבים, בדרך כלל למקור מתח. המעגל מיוצג בשרטוט שבו סימונים שונים מייצגים רכיבים חשמליים, וקווים ישרים מייצגים חיבור חשמלי (ראו איור). אופן החיבור הפשוט ביותר הוא חיבור בטור או במקביל. חיבור טורי הוא חיבור של שני רכיבים בזה אחר זה כך שהזרם שעובר דרכם שווה, אך המתח שנופל על כל אחד מהם עשוי להיות שונה. בחיבור מקבילי שני הדקי הרכיבים מחוברים אלה אל אלה כך שהמתח הנופל על הרכיבים שווה, אך הזרם שעובר בכל אחד מהם עשוי להיות שונה.
קיבול והשראות
הקיבול של מוליך הוא היחס בין המטען שמצטבר עליו לפוטנציאל שלו. קבל הוא רכיב בעל קיבול ידוע והוא לרוב מכיל זוג מוליכים המחוברים לשני הדקים, וכאשר נופל מתח על ההדקים נצבר מטען שווה בגודלו והפוך בסימנו על פני המוליכים. הקיבול הוא תכונה של המבנה הגאומטרי של המוליכים ותלוי גם במבודד שמפריד ביניהם, הנקרא חומר דיאלקטרי. הקיבול מסומן באות C ונמדד בפאראד (על שם מייקל פאראדיי).
השראות היא תכונה של מעגל חשמלי, המראה עד כמה הוא מתנגד לשינויים בזרם בו על פי חוק לנץ. ההשראות מוגדרת כיחס בין השטף המגנטי דרך השטח הכלוא על ידי המעגל החשמלי לבין הזרם היוצר את השדה המגנטי. ההשראות מסומנת L ונמדדת בהנרי (על שם ג'וזף הנרי). סליל השראה הוא רכיב בעל השראות ידועה שלרוב תלויה במבנה הגאומטרי שלו.
היחס בין המתח הנופל על קבל או משרן לזרם הזורם דרכם אינו קבוע אלא תלוי בקצב שינוי המתח או הזרם בזמן. אך אם הרכיבים מחוברים למקור של זרם חילופין – זרם שמשתנה באופן מחזורי בצורה סינוסואידית, המתחים והזרמים ברכיבים יהיו גם הם סינוסואידיים באותה התדירות אך עם משרעות שונות ובהפרשי מופע. עכבה חשמלית (הנקראת גם אימפדנס) היא גודל מרוכב המתאר את היחס בין המתח והזרם ברכיב כללי (לאחר זמן התייצבות כלשהו), בדומה להתנגדות. גודל העכבה הוא היחס בין משרעת המתח למשרעת הזרם, והזווית שלה בהצגה קוטבית היא הפרש המופע בין המתח והזרם.
בפיזיקה של המצב המוצק
אלקטרוניקה
אלקטרוניקה היא תחום העוסק במעגלים המכילים רכיבים אלקטרוניים המבצעים מניפולציות מורכבות בזרם החשמל כגון דיודה וטרנזיסטור. בתחילה האלקטרוניקה התבססה על שפופרות ריק, בהמשך על מוליכים למחצה, ובשנות ה-60 פותח המעגל המשולב, שאפשר ייצור של מעבדים ספרתיים. בעזרת רכיבים אלקטרוניים ניתן ליצור מגברים, רכיבי מיתוג, שערים לוגיים, דלגלגים ועוד. הם מהווים את הבסיס לרוב מכשירי האלקטרוניקה ומכשירי החשמל הביתיים ותרמו תרומה עצומה להתקדמות הטכנולוגית במאה ה-20.
ייצור וצריכת חשמל
שמאל|ממוזער|250px|עמוד חשמל דרכו עובר זרם מתחנת הכוח לצרכנים
ממוזער|250px|עבודות תחזוקת רשת חשמל
ייצור חשמל הוא תהליך המשתמש באמצעים שונים על-מנת להפוך אנרגיה מסוגים שונים לחשמל. זהו שלב בסדרה של תהליכים שכוללים גם את העברת החשמל וחלוקת החשמל אל הצרכנים, והזנת מוצרי חשמל באנרגיה אשר דרושה לפעולתם. רוב ייצור החשמל בעולם נעשה בתחנות כוח המופעלות בתוצרי נפט, פחם, גז טבעי ואנרגיית גרעין באמצעות השראה אלקטרומגנטית. קיימות גם דרכים אחרות להפקת חשמל ובהן: אנרגיה גרעינית, אנרגיית רוח, אנרגיה הידרואלקטרית, אנרגיה סולארית, אנרגיה כימית ועוד. צריכת חשמל היא מכפלה של ההספק שצורך מכשיר חשמלי במשך זמן פעולתו, והיא נמדדת בואט-שעה.
הפקת חשמל מדלקים מאובנים (נפט, פחם וגז טבעי), כרוכה בפליטת גזי חממה אשר תורמים להתחממות הגלובלית.
שימושים
לחשמל קשת רחבה של שימושים בעולם המודרני. לאחר המצאת הנורה החשמלית בסוף המאה ה-19, הפכה התאורה החשמלית למוצר החשמלי הראשון בו נעשה שימוש רחב והיא החליפה את התאורה באמצעות להבות. התנור החשמלי הוא בטיחותי ונוח, ובאמצעות חשמל מתאפשרת פעולת המקרר ומיזוג האוויר. למנוע החשמלי שימושים רבים ומגוונים. אותות חשמליים מאפשרים מחשוב ותקשורת, ומכשירי חשמל ואלקטרוניקה מהווים חלק משמעותי מהמוצרים שאנו צורכים. לחשמל שימושים ביתיים, תעשייתיים, רפואיים, צבאיים, ואף קיימת שיטה להוצאה להורג באמצעות חשמל בכיסא חשמלי. למעשה החשמל הוא הכוח הפיזיקלי שרתם האדם לצרכיו באופן המגוון והרחב ביותר, ולא ניתן לתאר את חייו של האדם המודרני ללא שימוש בו.
תופעות חשמליות בטבע
שמאל|ממוזער|200px|ברקים
החשמל בא לידי ביטוי בתופעות טבע שונות:
ברק הוא תופעת טבע חשמלית עוצמתית ביותר. הוא נגרם מפריקת חשמל סטטי שנמצא בעננים. המתח החשמלי בין תחתית הענן לבין הקרקע נע בין 20 ל-100 מיליון וולט. עוצמת זרם הברק עשויה להגיע עד 10,000 אמפר. אחת התוצאות של הזרימה החשמלית הזו היא שהאוויר בדרך מתחמם מאוד ויכול להגיע לטמפרטורה של למעלה מ-27 אלף מעלות.
רוב הכוחות המוכרים לנו ברמה המקרוסקופית הם כוחות חשמליים: הכוח הנורמלי, כוח החיכוך, הכוח האלסטי וסוגים שונים של קשרים כימיים כולם נגרמים מכוחות חשמליים מיקרוסקופיים.
השדה המגנטי של כדור הארץ נוצר על ידי תנועה סיבובית של יונים בליבת כדור הארץ.
פיאזואלקטריות היא תופעה בה מאמץ לחיצה על גבישים מסוימים גורם למתח חשמלי, ולהפך.
נוירונים במערכת העצבים מעבירים מידע לאורך האקסונים והדנטריטים שלהם באמצעות פוטנציאלי פעולה.
בעלי חיים רבים (לדוגמה, כרישים) רגישים לשינויים בשדה החשמלי. אחרים מסוגלים לייצר בעצמם שדות חשמליים רבי עוצמה המשמשים לניווט, ציד או הגנה עצמית. דג החשמלן ממשפחת הכרישים, לדוגמה, מייצר מתח חשמלי של 50 וולט. הצלופח הדרום אמריקני בנהר האמזונאס מייצר מתח של 660 וולט, שמסוכן אף לבני אדם.
הנדסת חשמל
שמאל|ממוזער|200px|מנוע חשמלי
הנדסת חשמל ואלקטרוניקה היא תחום בהנדסה העוסק בחשמל. התחום הפך לעיסוק בעל זהות מגובשת בסוף המאה ה-19 בד בבד עם מגמת המסחור של הטלגרף ושל אספקת חשמל לצרכנים. כיום, התחום מכסה מגוון רחב של תת-תחומים שבחלקם כלל אין עיסוק במעגלים חשמליים אלא בעיקר במתמטיקה שימושית. בהם ניתן למנות את הנדסת מערכות תקשורת, עיבוד אותות, אלקטרואופטיקה, מיקרואלקטרוניקה, קרינה אלקטרומגנטית, תורת הבקרה, הנדסת מחשבים, וזרם חזק (הספק והמרת אנרגיה).
לקריאה נוספת
Feynman R, Leighton R, and Sands M, The Feynman Lectures on Physics, Volume 2, Addison-Wesley, 1964
קישורים חיצוניים
ספרים בנושאי חשמל בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה באתר גוגל ספרים:
תורת החשמל
חשמל א' יחידות 3-4
חשמל א' יחידות 5-6
מערכות בקרה ואנרגיה תורת החשמל
עולם החשמל והאלקטרוניקה
לימוד חשמל בשפה פשוטה, כולל נוסחאות באתר דע מדע
למה בכלל חשמל?, באתר מוזיאון המדע בירושלים
טיפים והמלצות לחיסכון באנרגיה בבית, משרד האנרגיה והמים
איך מפיקים חשמל? באתר הכיתה האינטראקטיבית
מילון למונחי חשמל ומגנטיות | חשמל ומגנטיות 1976 | חשמל 1935 | באתר האקדמיה ללשון העברית
, 19 בנובמבר 2021
, 29 באפריל 2022
הערות שוליים
*
קטגוריה:מילים יחידאיות בתנ"ך
| 2024-06-09T14:01:17 |
פרדוקס הסוסים
|
פרדוקס הסוסים הוא טיעון מפורסם ה"מוכיח", תוך שימוש שגוי בעקרון האינדוקציה המתמטית, את התוצאה האבסורדית כי לכל הסוסים בעולם אותו צבע. הטיעון הוצג על ידי המתמטיקאי ההונגרי ג'ורג' פוליה לשם המחשת רמת ההקפדה והדיוק הדרושה בעת הוכחות מתמטיות.
שמאל|ממוזער|250px|
הוכחה לכאורה
ננסה להוכיח את המשפט הבא: "בכל קבוצה סופית של סוסים, כל הסוסים הם בעלי אותו צבע". כמו כל הוכחה באינדוקציה גם הוכחה זו כוללת שני מרכיבים:
בדיקה עבור מקרה אחד: אם בקבוצה יש רק סוס אחד, הטענה נכונה משום שלאותו סוס הצבע שלו.
כעת נניח שבכל קבוצה של סוסים כל הסוסים הם באותו צבע, ונסיק מכך שאותה טענה נכונה גם עבור קבוצות של k סוסים. נתונה קבוצה שבה k סוסים. נוציא אחד מהם. קבוצת הסוסים הנותרים היא בת סוסים, ולפי הנחת האינדוקציה לסוסים אלה יש אותו צבע. נחזיר את הסוס לקבוצה ונוציא סוס אחר. שוב נשארו סוסים, ולפי הנחת האינדוקציה לכל הסוסים אותו צבע. צבעם של שני הסוסים שהוצאו זהה לשאר הסוסים ומכאן של-k הסוסים אותו צבע.
בכך הוכחנו, לכאורה, את הטענה - ומכיוון שבעולם מספר סופי של סוסים, כולם מוכרחים להיות בעלי אותו צבע.
השגיאה בהוכחה
התיאור לעיל שגוי בנקודה חשובה אחת: כדי שאפשר יהיה להסיק שלכל k הסוסים אותו צבע, מוכרח להיות סוס משותף לקבוצת הסוסים מלבד הסוסים שהוצאו. דרישה זו מתקיימת אם k>2 (ואכן, לו היינו יודעים שלכל שני סוסים יש אותו צבע, יכולנו להסיק באינדוקציה שלסוסים בכל קבוצה סופית יש אותו צבע). ואולם, במקרה k=2 ההוכחה אינה נכונה (אין שום סיבה להניח שהסוסים שהוצאו הם בעלי אותו צבע, משום שאין סוס שלישי ששניהם שווים לו בצבעם).
קטגוריה:פרדוקסים מתמטיים
קטגוריה:צבעים
קטגוריה:סוסים בתרבות
| 2023-04-17T22:49:41 |
פרדוקס העורב
|
שמאל|ממוזער|עורב שחור
פרדוקס העורב הוצג על ידי הפילוסוף קרל המפל בשנות הארבעים של המאה העשרים. הפרדוקס תוקף את שיטת האינדוקציה המדעית הנמצאת בבסיסם של מדעי הטבע, שלפיה הדרך לבסס תאוריה היא לערוך תצפיות הבוחנות ואינן מפריכות אותה.
אם כך, כדי להשתכנע שכל העורבים שחורים, יש לוודא שכל עורב המוכר לנו הוא שחור. מאידך, טען המפל, התאוריה הזו שקולה לתאוריה כל הדברים הלא-שחורים אינם עורבים, שאותה אפשר לאשש על ידי צפייה בעצים ירוקים, סוסים לבנים וכובעים אדומים. איך ייתכן, שואל המפל, שתצפיות שאינן כוללות אפילו עורב אחד תומכות בטענה אמפירית על העורבים?
הפרדוקס
מדען קם בבוקר, מביט מהחלון ורואה זוג עורבים שחורים. "כנראה שכל העורבים שחורים", הוא חושב לעצמו, "צריך לאשש את זה". אבל איך? בדיקה של כל העורבים בעולם היא עבודה קשה מדי.
יושב המדען מול החלון ומחפש עורבים. לאחר מספר שעות לא עבר אף עורב נוסף. המדען חושב שאולי צריך לצאת מהבית ולחפש עורבים, אך רגע לפני שהוא יוצא יש לו רעיון, לפיו הטענה "כל עורב הוא שחור" שקולה לטענה "כל דבר שאינו שחור, אינו עורב" - זו לוגיקה פשוטה. אם-כך, התאוריה תצא נשכרת באותה מידה אם נבחן אותה לגבי גופים שאינם שחורים. אם נגלה עורב שאינו שחור נפסלת התאוריה. אחרת נעשית התאוריה סבירה יותר מתצפית לתצפית.
אחרי עשר דקות, שבהן ראה המדען כמה מכוניות כחולות, עצים ירוקים, סוסים לבנים וכובעים אדומים (ואפילו לא עורב אחד שאינו שחור) - מתקבלת התאוריה על דעתו של המדען והוא קובע: "כל העורבים שחורים!".
ניתוח
שתי התאוריות ("כל העורבים שחורים" ו"כל הלא־שחורים הם לא־עורבים") שקולות זו לזו ובכל זאת הפילוסופים חלוקים בתשובתם לשאלה האם ניתן לקבל שתצפיות המסייעות לתאוריה השנייה מאששות גם את הראשונה:
יש פילוסופים הטוענים כי - לפחות אינטואיטיבית - קשה לקבל אישוש כנ"ל; הם גם משייכים כל ניסיון כזה של אישוש - לכשל לוגי מכליל מסוג דיקטו סימפליקיטר. הם גם קושרים ניסיון כזה של אישוש - לפרדוקס דומה-לכאורה (הקשור לתאוריה המשתנה לאחר זמן), שהוצע על ידי נלסון גודמן במאמרו בעיית האינדוקציה החדשה.
יש פילוסופים התומכים באישוש כנ"ל ומנמקים את עמדתם על ידי חידוד-מתודי של מקרה העורבים - באמצעות המקרה השקול הבא: נניח שבכלוב שלפנינו - ישנם שני בעלי חיים וזהותם אינה ידועה עדיין. מזהים את החיה הראשונה ומתברר שזהו עורב שחור. מיד מתעוררת ההיפותזה: "כל עורב שבכלוב הזה הוא שחור". כדי לאשש את ההיפותזה - נזקקים כמובן לזהות גם את בעל החיים השני - אך לא נזקקים לכך שתוצאת הזיהוי תעלה שבעל החיים השני הוא עורב שחור: גם אם יתברר שהוא תוכי לבן, זה מאשש סופית את ההיפותזה הנ"ל: "כל עורב שבכלוב הזה הוא שחור" (כשבכך היא גם הופכת לתאוריה מוכחת, שכן ידוע מראש שאין עוד בעלי חיים בכלוב). יתר על כן, גם אילו בכלוב היה בעל חיים שלישי שזהותו לא נבדקה עדיין, הרי שזיהוי בעל החיים השני בתור תוכי לבן - מגדיל את סיכויי נכונותה של ההיפותזה הנ"ל - ובכך מאשש אותה (גם אם לא מוכיח אותה סופית כל עוד לא נבדקה זהותו של בעל החיים השלישי). למעשה, כדי לעבור מאישוש ההיפותזה הזו לאישוש ההיפותיזה המקורית של המפל ("כל העורבים שבעולם שחורים") - די להחליף את המקרה של הכלוב במקרה מקביל לגמרי שבו הכלוב מוחלף בעולם כולו. ההחלפה הנ"ל לגיטימית, שכן ידוע מראש שכמות החפצים (הקונקרטיים) בעולם היא סופית.
ראו גם
בעיית האינדוקציה
השיטה המדעית
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
רגב פורת, פרדוקס העורבים השחורים, באתר "Regev's Library"
הערות שוליים
עורב, פרדוקס
קטגוריה:פילוסופיה של המדע
| 2024-04-24T11:38:37 |
הפרדוקס של ראסל
|
הפרדוקס של ראסל הוא פרדוקס שהציע הפילוסוף והלוגיקן ברטראנד ראסל בשנת 1901, במכתב ששלח למייסדה של הלוגיקה המתמטית, גוטלוב פרגה. לפרדוקס הייתה השפעה מכרעת על התפתחותה של תורת הקבוצות ועל התפתחות המתמטיקה בכלל. פרגה, שקיבל את מכתבו של ראסל זמן קצר לפני השלמת הכרך השני של ספרו "יסודות האריתמטיקה", הבין שגישתו המקורית, המכונה היום תורת הקבוצות הנאיבית, גורמת לסתירה, וויתר על השלמת הספר.
מוסכמה בסיסית בתורת הקבוצות קובעת שקבוצה מוגדרת על-פי האיברים השייכים לה. ראסל התייחס להנחה יסודית אחרת, שלפיה אפשר (לכאורה) להגדיר קבוצה באמצעות כלל שיקבע מהם האיברים השייכים לה.
הפרדוקס
כדי להציג את הפרדוקס של ראסל, נאמר שקבוצה גדולה היא קבוצה הכוללת את עצמה כאיבר, וכל קבוצה אחרת (כלומר, שאיננה איבר של עצמה), היא קבוצה קטנה.
ראסל הגדיר את כקבוצה שמכילה את כל הקבוצות הקטנות (ורק אותן), ושאל:
האם היא קבוצה קטנה או גדולה?
אם קבוצה קטנה, הרי שלפי הגדרתה כקבוצת כל הקבוצות הקטנות היא כוללת את עצמה כאיבר, אבל אז היא קבוצה גדולה לפי ההגדרה. מאידך, אם קבוצה גדולה עליה לכלול את עצמה כאיבר, אבל זו סתירה להנחה שכל האיברים ב- הם רק קבוצות קטנות. בכל מקרה מתקבלת סתירה. במילים אחרות, ההנחות שלפיהן הקבוצה קיימת וחייבת להיות קטנה או גדולה, מוליכות לסתירה.
ניסוח פופולרי ממיר את מושגי תורת הקבוצות בסיפור על הספר בעיירה הנידחת: בעיר נידחת היה ספר אשר עבד רק בשביל אנשי העיירה והוא היה הספר היחיד בעיירה. לספר היה חוק מיוחד במספרה: הספר לא מספר אדם בעיירה שמספר את עצמו, ומספר כל אדם שלא מספר את עצמו. השאלה המתבקשת היא: מה קורה כאשר הספר צריך להסתפר?
אז לפי חוקי מספרתו, אם הספר מספר את עצמו אז הוא אמור לא לספר את עצמו, אבל אם הוא לא מספר את עצמו אז הוא אמור לספר את עצמו, ומגיעים לסתירה.
גישות לפתרון הפרדוקס
הלוגיקאים שבאו בעקבות תובנתו של ראסל, וראסל עצמו בראשם, הבינו שמקור הפרדוקס הוא באפשרות לאסוף איברים בכל דרך לכדי בנייה של קבוצה. כדי למסד את תורת הקבוצות באופן שלא יכיל סתירות, יש צורך להגדיר באופן מסודר אילו אוספים יכולים להיחשב לקבוצות. בתחילת הדרך היו כמה גישות לסוגיה זו, כמו למשל תורת הטיפוסים.
בהמשך התברר שהגישה היעילה ביותר היא תורת הקבוצות האקסיומטית שפיתחו צרמלו ופרנקל. במסגרת זו, אחת האקסיומות החשובות היא אקסיומת ההפרדה, המאפשרת לבנות קבוצה חדשה על ידי ליקוט איברים של קבוצה קיימת. מנקודת מבט זו, הפרדוקס של ראסל מוכיח ש'קבוצת כל הקבוצות' אינה קיימת, משום שאחרת אפשר היה לבנות ממנה את קבוצת כל הקבוצות שאינן שייכות לעצמן, שאינה קיימת לפי הפרדוקס.
פרדוקס זה ודומים לו שינו כליל את פני תורת הקבוצות מתורה שבה כל הקבוצות נבנות מתוך קבוצה אוניברסלית, 'קבוצת כל הקבוצות' ותת-קבוצות שלה לתורה שבה כל הקבוצות נבנות מתוך קבוצה ריקה וקבוצות המכילות אותה.
רעיון דומה לפרדוקס של ראסל מאפשר להוכיח שקבוצת החזקה של קבוצה היא לעולם גדולה מן הקבוצה עצמה, וזהו תוכנו של משפט קנטור.
ראו גם
פרדוקס הספר
הפרדוקס של קנטור
הפרדוקס של בורלי-פורטי
לקריאה נוספת
מריוס כהן, "פרדוקס ראסל", גליליאו 105, מאי 2007.
סיימון סינג, המשפט האחרון של פרמה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007.
קישורים חיצוניים
ג'פרי קפלן, הסבר על פרדוקס ראסל, סרטון באתר יוטיוב, 2022
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:ברטראנד ראסל
ראסל
| 2024-04-14T23:57:56 |
יהודה הלוי
|
שמאל|ממוזער|200px|דמותו של יהודה הלוי על פי האמן בֶּנוֹ אֶלְקָן ביצירתו - מנורת הכנסת
שמאל|ממוזער|200px|שער הספר כל שירי רבי יהודה הלוי, שראה אור בתש"ו 1946
רבי יהודה בן שמואל הלוי (נכתב בר"ת: ריה"ל; שמו בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי, أبو الحسن اللاوي; ד'תתל"ה, 1075 בקירוב – אב ד'תתק"א, 1141) היה רב, משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודים בימי הביניים ובכלל.
יצירתו המרכזית היא החיבור האמוני - פילוסופי "ספר המענה והראיה לדת המושפלת" הידוע בשם 'הכוזרי', וכן קינות כמו "ציון הלא תשאלי" ושירים מפורסמים אחרים.
תולדות חייו
ריה"ל נולד בסוף המאה ה-11, בעיר טולדו או בטודלה שבצפון ספרד, למשפחה אמידה ומלומדת. הוא זכה לחינוך מקיף גם בתחום היהדות וגם בתחום ההשכלה הכללית-הערבית. חוקרים רבים משערים שהיה תלמידו של פרשן ופוסק התלמוד רבי יצחק אלפסי.
בשנות חייו הראשונות נדד ריה"ל בספרד כמשורר שכיר בחצרות של נכבדים באירועים חשובים. הוא נפגש עם משה אבן עזרא, גדול המתודולוגים של השירה בזמנו, ועל מפגש זה מסופר שמספר משוררים ערכו תחרות: הם לקחו שיר של משה אבן עזרא, שהוא קשה מאוד מבחינה תבניתית וניסו לחקות אותו. ריה"ל זכה בתחרות, שלח את השיר למשה אבן עזרא וזה הזמינו אליו. סיפור זה אכן טיפוסי לתקופת חייו הראשונה, בה חיבר הרבה שירי חשק ושירי יין.
ריה"ל התחבר למשוררים יהודיים ובהיותו רופא צעיר, התקבל בכבוד גדול בטולדו, שם נהנה מהפריחה הכלכלית שהתרחשה תחת מלך קסטיליה והנסיכים הנוצרים. איש חסדו היה שלמה אבן פרוציאל, שר בחצרו של אלפונסו ה-6. ב-1108 נרצח אבן פרוציאל בעת היותו בשליחות. ריה"ל כתב לו הספד בן 73 בתים ובו הביע זעם רב כלפי האליטה הנוצרית "ישפך אלוהים מטר זעם עלי בת אדום\שרשה ירצץ וקצץ את אמיריה\ישיב לחיקה גמול בשכול ואלמון\וישכיב כל המונה ככל צלמי אשריה". לאחר מכן עזב את טולדו ועבר לדרום ספרד, אל העיר קורדובה, שם עסק ברפואה ובמסחר. חוג ידידיו הלך וגדל והוא נעשה לדמות של מתווך תרבות בין משכילי הדרום ויהודי הצפון. כמעט בכל מקום שהגיע אליו, התקבל בהערצה.
ריה"ל התחבר במיוחד עם רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע), והם נדדו יחדיו בספרד המוסלמית ובמגרב. ראב"ע אף מזכיר את ריה"ל מספר פעמים בפירושו למקרא (כגון בפירושו לשמות ט, א; כ, א; דניאל ט, ב). קיימת טענה כי ריה"ל אף השיא את בתו לבנו של ראב"ע (יצחק בן אברהם אבן עזרא). דבר זה נתון במחלוקת בין החוקרים.
רבי שלמה פרחון בהקדמה לספרו "מחברת הערוך" מזכיר אף הוא את ריה"ל וראב"ע כרבותיו, ואף מספר על שיחותיו עם ריה"ל בענייני שירה כשבאו ריה"ל וראב"ע אליו לאפריקה.
בשיר "לך נפשי בטוחה או חרדה" יש רמזים על צאצאיו ובני משפחתו.
נסיעתו למזרח
משום כמיהתו הגדולה לעלות לארץ ישראל (ראו שירו "לבי במזרח") עלה רבי יהודה הלוי ב-1140 על האוניה לכיוון המזרח. בים חיבר שירי-הים על חיות מוזרות. הוא הגיע למצרים בכ"ה באלול ד'תת"ק (1140) וסביבו נוצר מיד חוג מעריצים משכילים, ביניהם ידידו-תלמידו חלפון הלוי מדמיאט, אשר הפצירו בו להישאר במצרים. לפי יוסף יהלום, גם יצחק בן אברהם אבן עזרא הגיע לאלכסנדריה ונתלווה אל הלוי לקהיר, אבל בניגוד אליו נשאר בה. באלכסנדריה התארח אצל חברו, לו שלח כ-15 שירים, הפייטן והרופא אהרן אלעמאני. בכסלו ד'תתק"א (סוף 1140) נסע יהודה הלוי לפוסטאט ובתחילת חודש סיוון באותה שנה, על פי מכתבים מהגניזה הקהירית, עלה על אנייה לכיוון ארץ ישראל. לאחר מספר ימי עיכוב בהיעדר רוח מתאימה, הפליגה האנייה ביום הראשון של חג השבועות. שלמה דב גויטיין מסיק ממכתב נוסף שנמצא בגניזה שריה"ל נפטר בחודש אב של אותה שנה. המכתב הראשון שנמצא, המזכיר את מותו של ריה"ל הוא מחשוון ד'תתק"ב (1141). במכתב זה נאמר: "ולא נעלם ממנה אודות רבנו יהודה הלוי הצדיק החסיד זק"ל". גויטיין מציין שנוסח זה רומז לכך שריה"ל לא מת מוות טבעי. מעבר לכך לא ידוע מה עלה בגורלו של ריה"ל, והגעתו לארץ ישראל אינה וודאית. לפי ישפה, "בגניזת קהיר נשתמרו קינות ואיגרות המזכירות את מותו של ר' יהודה הלוי, ומהן אפשר להסיק כי הוא נפטר במצרים ונקבר בה בחודש אב ד'תתק"א (יולי 1141). ואולם חוקרים ובהם שלמה דב גויטיין, יוסף יהלום ועזרא פליישר סבורים שהמשורר אכן הגיע לארץ ישראל (דרך נמל עכו) וייתכן שמת בירושלים. גויטיין מנמק את השערתו בכך שהלוי הגיע לארץ-ישראל, שכן אילו חזר למצרים הדבר מן הסתם היה משאיר רושם. עד גילוי ההתייחסויות לריה"ל מהגניזה שיערו החוקרים שרבי יהודה הלוי לא הגיע לארץ ישראל.
נסיבות מותו של רבי יהודה הלוי אינן וודאיות והביאו לריבוי של סיפורים בהם אגדה ומציאות מתערבבים בלי היכר. לדוגמה גדליה בן יוסף אבן יחיא, בן המאה ה-16, מספר על נסיבות מותו של רבי יהודה הלוי:
"רבי יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקיבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהלים ק"ב ט"ו). והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת "ציון הלא תשאלי". וישמעאלי אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו."
החוקרים מתייחסים לעדות זאת בספקנות רבה, בין השאר משום שארץ ישראל הייתה תחת שלטון הצלבנים באותה תקופה.
מקום קבורתו
המקור הקדום ביותר למקום קבורת רבי יהודה הלוי הוא בספר המסעות של בנימין מטודלה (סביב שנת 1170, כ-30 שנה לאחר פטירתו של רבי יהודה הלוי), הוא כותב כי בטבריה נמצא קברו של רבי יוחנן בן זכאי וקברו של רבי יהודה הלוי.
ממוזער|200px|ציון קברו של רבן יוחנן בן זכאי בטבריה (מתחם מערות קבורה שכוסו במשך השנים)
רבי יצחק בן אלפרא (סביב שנת 1441 לספירה), מציין את קברו בסמוך לרבי אברהם אבן עזרא בכפר כבול.
רבי אברהם זכות ("ספר יוחסין", שנת 1495 לערך), מספר על קברו בכאבול יחד עם רבי אברהם אבן עזרא ורבי יהודה בר אילעאי ובמקום אחר מספר כי קברו מצוי בצפת סמוך לקברו של בר אלעאי.
ממוזער|הקבר בכאבול
ממוזער|למרות התדמית הרצינית, יש גם הומור ביצירתו, כפי שמכתם זה מראה
יצירתו
ריה"ל חי בין שלושה מאורעות עיקריים שהטביעו את חותמם על עם ישראל בתקופה זו:
מלחמת הרקונקיסטה בה עברה השליטה ברוב ספרד חזרה לידי הנוצרים שהחלה בסביבות שנת 1075 ונמשכה עשרות שנים. במלחמה זו נדדו המוני אנשים ממקום למקום, והיהודים שתפסו משרות נכבדות בשלטונות שני הצדדים, סבלו קשות וזוהו על ידי כל צד כאויב. ריה"ל נדד במלחמה מצפון ספרד לדרומה והוא נחשף למלחמה ואחדים מידידיו מתו בה.
מסע הצלב הראשון בשנת 1096 גרם ליהודים צרות רבות בארצות הנוצרים, הם נטבחו ועונו.
הופעת המוראביטון – קבוצת מוסלמים קנאית מצפון אפריקה שהופיעה לראשונה באל-אנדלוס ב-1086, ותפסה את השלטון בעשור שלאחר מכן. המוראביטון נודעו בחוסר סובלנותם כלפי המיעוטים הדתיים. בעקבות זאת, ברחו מספרד משפחות רבות.
שלושת המאורעות הללו עיצבו את מחשבתו של ריה"ל וקבעו בה היררכיה של חשיבות.
שיריו
שיריו של רבי יהודה הלוי נאספו בקובץ שירים הנקרא "דיוואן". אוסף השירים הראשון העיקרי של רבי יהודה הלוי נקרא "דיוואן מחנה יהודה" והוא נאסף על ידי חייא אלדאודי, שהיה מצאצאי ראש הגלות שברחו לספרד ומייסד שושלת בני חייא (משפחות דון יחיא וחרל"פ). כל שירי רבי יהודה הלוי הודפסו במהדורה מודרנית על ידי ישראל זמורה שחילק את שירי רבי יהודה הלוי לעשרה ספרים/חטיבות כמו שירי ציון, שירי דודים, שירי ידידות, יוצרות, קרובות ועוד.
רבים משיריו בנויים על אקרוסטיכון של שמו (יהודה).
משיריו
פיוטים לשבת
על אהבתך
יונה מצאה בו מנוח
ידידי השכחת
פיוטים לסליחות
ישן אל תרדם
יה שמע אביוניך
יעירוני רעיוני
משתחוים להדרת קודש
קינות
ציון הלא תשאלי
ליבי במזרח
יפה נוף
שירת הבקשות ופיוטים שונים
ישנה בחיק ילדות
הידעו הדמעות
יום ליבשה
עבדי זמן
אדון חסדך בל יחדל – לשבת זכור
יחד באורך – לשבת חנוכה
יה שמך ארוממך – לתפילות ראש השנה
ידי רשים
אדני נגדך כל תאותי
עפרה תכבס
ספר הכוזרי
רבי יהודה הלוי התפרסם במיוחד בזכות ספרו הפילוסופי-יהודי "ספר ההוכחה והמופת להגן על האמונה המושפלת והבזויה", שנודע בעברית בשמו "הכוזרי". השם ניתן לספר על ידי המתרגם מערבית יהודית רבי יהודה אבן תיבון. רבי יהודה הלוי עבד על הספר כעשרים שנה, ולספר יש מסגרת דרמטית מומחזת. הוא ביסס את סיפור המסגרת של הספר על התגיירותו של מלך כוזר. ביסוד הספר עומדת התמודדות נגד השיטה האריסטוטלית ששלטה בשיח הפילוסופי של התקופה, וריה"ל מצליח לחרוג מהתפיסות המקובלות ולהעמיד חלופה בעלת קסם פיוטי ולכידות פילוסופית משל עצמה, הנלמדת עד היום כקלסיקה יהודית.
הגאון מווילנה חינך ללמוד את ספר חובת הלבבות של רבנו בחיי אבן פקודה, חוץ מהשער הראשון שבו, העוסק בבירור האמונה לפי דרך השכל – ובמקומו אמר שיש ללמוד את ספר הכוזרי.
תפיסתו הפילוסופית של רבי יהודה הלוי
רבי יהודה הלוי פרש מהשכלתנות האריסטוטלית של חכמי ישראל שקדמו לו. יש בו מעט קווי דמיון לתורה הנאופלטונית, והוא מערער על הדעה שהשכל יכול להגיע לאמת אחת בנושאים מטאפיזיים. נמשך אחר הפילוסוף המוסלמי אל-ע'זאלי בספרו "הפלת הפילוסופיה".
להלן כמה מרעיונותיו הבסיסיים:
מקור האמת הדתית היא אך ורק ההתגלות (בהר סיני). השכל לבדו אינו יכול להגיע להתחברות או לדרך המחברת לאלוהים. רק אלוהים יודע את הדרך אליו, והודיע זאת בהתגלות. ההתגלות היא במראות של חושים והיא יסוד האהבה.
התורה איננה יכולה לסתור את השכל הישר. היא אמנם כוללת דברים שאי אפשר להגיע אליהם באמצעות השכל, אך גם אינם בסתירה לו.
אין אנחנו יכולים בשכל לייחס קיום ריאלי לארבעת היסודות בהתגלותם הטהורה.
הוא דוחה את המטאפיזיקה של השתלשלות השכלים מכוח ידיעתם את אלוהים, ושל הגלגלים מכח ידיעתם של השכלים את עצמם.
הוא דוחה את התפיסה האריסטוטלית בתורת אלמותיותו של השכל מכוח מספר הידיעות השכליות. גם את האמת של האריסטוטליות הוא מקבל מכוח ההתגלות ולא מכוח דרכי ההוכחה שלה.
הוא מודה באמת המוסרית כשכלית, אבל רק מתוך תועלתה בלבד.
ההשגחה על ישראל היא מעל הטבע ונוהגת בכל הדורות.
לעם ישראל יש כושר דתי להשגה, שמעל לשכל (מזכיר את "כוח הנפש" שמעל לשכל, בדברי פרוקלוס). כושר זה יוצא לפועל על ידי חוקי התורה. באדם היהודי שוכנת מדרגה "ממין המלאכים" והוא מִדרגה מעולה ממדרגת ה"מדבר". כוונתו היא שביהודי יש מעלה אימננטית שמבדילה אותו משאר בני האדם, שלכן, רק לו מסוגלות לנבואה.
הדת יכולה להתפרש בשעת הצורך גם עם הנחת "חומר קדמון" בלתי נברא. תוארי האל אף אלו הנראים חיוביים אינם אלא שלילות. מושג האלוהים השכלי תופס אותו רק לפי פעולותיו הטבעיות, אמנם השם המפורש לא יושג כי אם בנבואה.
חיבוריו שראו אור
מהדורות של הכוזרי מנויות בערך: הכוזרי
שיריו:
רבי יהודה הלוי, מי כמוכה (אדון חסדיך), ונציה שמ"ו 1586.
רבי יהודה הלוי, אדון חסדיך, מעוז השועלים (עם תרגום איטלקי באותיות עבריות) ונציה שס"ט 1609.
שמואל דוד לוצאטו, בתולת בת יהודה - ליקוטי שירים מרבי יהודה הלוי, פראג ת"ר 1840
שמואל דוד לוצאטו, דיואן רבי יהודה הלוי, הוצאת חברת מקיצי נרדמים, ליק 1864 (המהדורה כוללת 86 שירים)
אברהם אליהו הרכבי, רבי יהודה הלוי - קובץ שיריו ומליצותיו, בתוך: אוצר ישראל - מבחר שירת העברים ומליצותם, ספר ראשון. הוצאת אחיאסף, ורשה תרנ"ג-תרנ"ד 1893.
חיים ברודי, דיואן - והוא ספר כולל כל שירי אביר המשוררים; יהודה בן שמואל הלוי, ארבעה כרכים, הוצאת חברת מקיצי נרדמים, ברלין תרנ"ד-תר"צ 1930. (המהדורה כוללת כ-700 שירים)
שמעון ברנשטיין, שירי יהודה הלוי, הוצאת עגן על יד ההסתדרות העברית באמריקה (האחים שולזינגר), ניו-יורק תש"ה 1945. (המהדורה כוללת 311 שירים, "שירי המהפך" נערכו משיקולים סיגנוניים). (מהדורת אינטרנט באתר דעת)
חיים שירמן, יהודה הלוי - שירים נבחרים, סדרת ספרי מופת לבתי-ספר, מס' 18, הוצאת שוקן.
ד"ר דב ירדן, שירי הקדש לרבי יהודה הלוי, תשמו. (המהדורה כוללת 550 שירים. הכרכים ניתנים לצפייה דיגיטלית)
יהודה הלוי - שירים, בסדרת "שירת תור הזהב", עורך: ישראל לוין, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2007. (צפייה מוגבלת באתר כותר)
יונה דוד, ר' יהודה הלוי - מבחר שירי חול, שירי ציון ושירי קודש, הוצאת ש. זק ושות' ירושלים, תשי"ט, 1959.
חיבורים אחרים:
יהודה רצהבי, אגרת מרבי יהודה הלוי, גליונות כח, תשי"ג. עמ' 268–272.
שרגא אברמסון, מכתב מרבי יהודה הלוי, קריית ספר כ"ט, תשי"ג. עמ' 133–144.
שרגא אברמסון, אגרת מרבי יהודה הלוי לרב משה בן עזרא, ספר ח' שירמן, ירושלים תש"ל 1970. עמ' 397–403.
הנצחתו
שירתו והגותו מצוטטות בתרבות העברית לדורותיה. רחובות בישראל נקראו על שמו, וכן אוניית המעפילים "יהודה הלוי".
יצירתו ודמותו של רבי יהודה הלוי זכתה ליצירות ספרותיות ולמחקרים רבים, וכן לתיאור אמנותי פלסטי ברחבי העולם, כמו גם במוזיאון ראלי "זיכרון ספרד" בקיסריה, שם מוצב פסל של יהודה הלוי.
על שמו רחובות רבים בערים בישראל, וכן המושב בית הלוי בשרון. בעיר קורדובה בספרד קרויה כיכר עירונית על שמו.
ב-2009, הקליטה אתי אנקרי את אלבום הזהב "אתי אנקרי בשירי רבי יהודה הלוי".
ראו גם
שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
תור הזהב של יהדות ספרד
משה אבן עזרא
לקריאה נוספת
פרקים שיוחדו למשנתו של ר' יהודה הלוי נמצאים בכל הספרים על תולדות המחשבה היהודית בימי הביניים מאת החוקרים: יצחק יוליוס גוטמן, אליעזר שביד, הרב שמחה בונם אורבך, קולט סיראט, דב שוורץ, ועוד.
שאול בן עבדאללה יוסף, גבעת שאול, ספר כולל ביאור מספיק לשירי ר' יהודה הלוי, וינה תרפ"ג.
בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שירת ישראל וכנורה, בתוך ספר הגיוני עוזיאל, חלק ב, ירושלים תשי"ד.
אברהם אליהו הרכבי, רבי יהודה הלוי, בתוך כנסת ישראל, שנה ראשונה, ורשה תרמ"ז.
רבי יהודה הלוי, שמונה מאות שנה לעלייתו לארץ-ישראל - מבחר מאמרים, ב"הצופה", 22 באוגוסט 1941
דוד ניימרק, יסודות הפילוסופיה של רבי יהודה הלוי, ב"העולם": 23 ביוני 1910; 26 בספטמבר, 4 באוקטובר, 23 באוקטובר, 5 בנובמבר, 20 בנובמבר, 27 בנובמבר 1911
מיכאל איש-שלום, גלות וגאולה אצל ר' יהודה הלוי, ב"העולם", 14 באוגוסט 1941
אב"א אחימאיר, ר' יהודה הלוי, ב"המשקיף", 15 באוגוסט 1941
ח. שירמן, איפה נולד יהודה הלוי?, תדפיס מתוך תרביץ, י, ב. ירושלים תרצ"ט.
יהודה בורלא, אלה מסעי רבי יהודה הלוי (רומן), הוצאת עם עובד, 1959.
יהודה בורלא, ר' יהודה הלוי : ציונים מנתיב חייו, היקף שירתו, תמצית משנתו הפילוסופית ומסעו לארץ-ישראל, הוצאת מסדה, 1960.
משה גיל ועזרא פליישר, יהודה הלוי ובני חוגו, ירושלים ה'תשס"א.
רפאל ישפה, פילוסופיה יהודית בימי הביניים. כרך ב':מעברים. יחידה 6 - ר' יהודה הלוי וביקורת הפילוסופיה. עמ' 199–410. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. רעננה, 2006.
יוחנן סילמן, בין פילוסוף לנביא: התפתחות הגותו של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ה 1985.
אביבה דורון (עורכת), יהודה הלוי - מבחר מאמרי ביקורת על שירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988.
מנחם לורברבוים, נוצחנו בנעימותו: תורת האלוהות כפואטיקה ביצירה היהודית האנדלוסית, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"א.
מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר, תשע"ג 2012.
פירושי פרנץ רוזנצווייג לתשעים וחמישה משירי רבי יהודה הלוי, תרגום: מיכאל שורץ, הוצאת מאגנס, 2011.
שירמן, חיים, & כותר (1979). לתולדות השירה והדראמה העברית : מחקרים ומסות מוסד ביאליק, כרך ראשון, עמ' 97
יוסף יהלום, יהודה הלוי, שירי החול הדיואן המקורי עם נספחים, הוצאת מאגנס, 2024
Diana Lobel, Between mysticism and philosophy: Sufi language of religious experience in Judah ha-Levi’s Kuzari, Albany: State University of New York Press, 2000.
שלמה ויסבליט, שירי הקודש של ריה"ל, בספר סנהדראי, עמ' 404–427, (1972).
קישורים חיצוניים
רבי יהודה הלוי, באתר מט"ח
אליעזר שביד, ריה"ל - מתוך הספר "הפילוסופים הגדולים שלנו", אתר דעת
הרב אליעזר יהודה בראדט, פטירתו וקבורתו של רבי יהודה הלוי בארץ ישראל, ישורון, כרך כ"ה תשע"א, עמ' תשנ"ד
ר' יהודה הלוי, באתר הפיוט והתפילה
רבי יהודה הלוי, חידות, באתר "דעת"
נעם אשכולי, רבי יהודה הלוי מתוך הפודקאסט קדמא להיסטוריה יהודית
הערות שוליים
*
קטגוריה:ראשוני ספרד
קטגוריה:פילוסופים יהודים ספרדים
קטגוריה:משוררים יהודים בימי הביניים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים יהודים ספרדים
קטגוריה:יוצרים בערבית יהודית
קטגוריה:תלמידי הרי"ף
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:עולים לרגל לירושלים
קטגוריה:ניסיונות עלייה לארץ ישראל
קטגוריה:מחברי ספרי אמונות ודעות
קטגוריה:פייטני ספרד
קטגוריה:פילוסופים יהודים
קטגוריה:ילידי 1075
קטגוריה:ילידי 1079
קטגוריה:נפטרים ב-1141
קטגוריה:טולדו: אישים
| 2024-08-22T15:59:31 |
נוצרים
|
REDIRECT נצרות
| 2022-03-28T02:20:56 |
הכוזרי
|
ספר הטענה והראיה לדת המושפלת (בערבית: كتاب الرد والدليل في الدين الذليل, כִּתַאבּ אלרַּד ואלדַּלִיל פִי אלדִּין אלדַּ'לִִיל) המכונה ספר הכוזרי,
הוא חיבורו האמוני–הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנת 1139 בערבית יהודית.
הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות, כשסיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן משמש את המחבר כרקע היסטורי. ספר הכוזרי הוא מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית ושל ההגות היהודית.
כתיבת הספר
במכתב של רבי יהודה הלוי לידידו חלפון בן נתנאל, שנמצא בגניזת קהיר, מספר ריה"ל שכתב את הספר בעקבות שאלות שנשלחו אליו על ידי פילוסוף קראי מהחלק הנוצרי של ספרד. במכתב מכנה ריה"ל את הספר "דבר פעוט", ובעקבות זאת מסיק שלמה דב גויטיין שהגרסה הראשונית של הספר הייתה קצרה בהרבה מגרסתו הסופית. גויטיין מצביע על מוטיבים בספר שתואמים את סיפור כתיבתו:
ההתייחסות הארוכה לאמונת הקראים.
ביסוס האמונה על המסורת העוברת מדור לדור, נקודה שאינה נמצאת אצל הקראים.
במכתב מביע ריה"ל חוסר שביעות רצון מהספר, אך מסכים להראותו לידידו חלפון. פרופ' דוד צבי בנעט ופרופ' שלמה פינס ייחסו את חוסר שביעות הרצון לכך, שארבעת החלקים הראשונים של הספר התמודדו עם הנאו-אפלטונית אך לא עם האריסטוטליות, שנעשתה פופולרית בתקופתו. לטענתם החלק החמישי של הספר נותן מענה לעניין זה, והוא נכתב מאוחר יותר בלחץ חבריו של ריה"ל שעודדו אותו לסיים את הספר. לעומתם פרופ' עזרא פליישר סובר, שכאשר הביע ריה"ל חוסר שביעות רצון מספרו, הספר עדיין לא כלל את משמעותה המקיפה של היהדות בכל תחומי התרבות.
סיפור מסגרת
כמסגרת לתוכן ספר הכוזרי משמש סיפור התגיירותו של העם הכוזרי במאה השמינית. בפתיחת הספר כותב ריה"ל:
החכם היהודי, שמכונה בספר 'החבר', ושטיעוניו מהווים את רוב תוכנו של הספר, כונה בספרות היהודית רבי יצחק אלמנגרי, ובעברית: 'המנגרי'; או – בספרים מאוחרים יותר – 'הסנגרי'. במשך הדורות היו שייחסו לו עצמו את הטיעונים המובאים בספר, כפשטות דברי ריה"ל בפתיחתו, אך היום מקובל שאת הטיעונים כתב ריה"ל עצמו וייחוסם לחכם הדן עם מלך כוזר הוא ספרותי גרידא.
הספר פותח בחלומו של מלך כוזר, בו הוא רואה מלאך המודיע לו: "כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים". חלום זה חוזר אליו מספר פעמים. מכיוון שהמלך מקיים את דת הכוזרים בשלמותה, הוא מבין שיצטרך לחפש את המעשה הרצוי במקומות אחרים. תחילה הוא נפגש עם פילוסוף, ואחר כך עם חכם נוצרי ועם חכם מוסלמי. משתשובותיהם אינן מניחות את דעתו הוא פונה אל החכם היהודי, שפורש לפניו את עיקרי אמונתו. מאוחר יותר מגיעים המלך ושר צבאו למערה בהרים שבה שובתים יהודים, והם מתגיירים בפניהם. ואז הם פועלים לגייר את כל עם הכוזרים. עם הכוזרים לומד את התורה, מקים דגם של המשכן וזוכה להצלחה חומרית וצבאית. פרטים רבים בסיפור דומים לסיפור ההתגיירות המסופר במכתבים הכוזריים.
החבר ממשיך ללמד את המלך הכוזרי ולענות לשאלותיו, ואז פונה לעלות לארץ ישראל, שעל ייחודיותה האריך להרצות בפני המלך.
תוכן הספר
הספר, המורכב מחמישה מאמרים (חלקים), מתאר את עיקרי אמונת היהדות ומגן עליהם (בתקופה שבה נכתב הספר נמצאה יהדותו של ריה"ל בין הפטיש הנוצרי ובין הסדן המוסלמי, ובמתקפה הן מצד הפילוסופיה והן מצד הקראות). הספר עושה שימוש במתודולוגיה האפלטונית של הדיאלוג, עם פרשנות ייחודית למושג דיאלוג, ומאידך גיסא משתמש ריה"ל בתפיסות אריסטוטליות, על אף התנגדותו העקרונית אליהן, לטובת המחשת הרעיונות אותם הוא מציג.
בספר מתאר החכם היהודי באוזני המלך את היהדות, ודרך דבריו מבסס ריה"ל אמונה יהודית שאיננה עומדת על לוגיקה פילוסופית קרה אלא על התגלות נבואית היסטורית, אף שאיננה סותרת את החשיבה הרציונלית ואסור לה שתסתור אותה. באמצעות שאלותיו וחקירותיו של מלך כוזר, מתעמת ריה"ל עם דתות, אמונות ודעות פילוסופיות שונות, ומציג את עמדות היהדות על פי תפיסתו. בניגוד לספרים פילוסופיים תאורטיים, ספר זה תוסס וחי, ומאתגר את הקורא להמשיך לקרוא בו בשל צורתו, סגנונו ותוכנו. מהספר עולה ידיעתו העמוקה של ריה"ל במכמני היהדות, השכלתו הפילוסופית הרחבה וכן הבנתו המדעית והשכלתו כרופא.
דת ייחודית
הספר פותח בחלומו של מלך כוזר, ואחר כך בפגישותיו עם פילוסוף, עם חכם נוצרי ועם חכם מוסלמי. לדברי הפילוסוף קיום העולם תלוי באל, אך העולם לא נברא על ידו, ובכלל האל נעלה מלרצות דבר. שלמות האדם היא בהשגת החוכמות בשלמותן, ומי שהוכן לכך יכול להוציא זאת אל הפועל, ואז הוא "דבק בשכל הפועל" ועושה רק את המעשים הנכונים בזמנים הנכונים. אם יש צורך בדת, הרי זה כדי לעזור לאדם להפנים את האמיתות שלמד. מלך כוזר מסכים עם דבריו ההגיוניים והעקביים של הפילוסוף, אך הם סותרים את דברי החלום ואת רגשות המלך עצמו, שכן המלך מחפש את המעשה הרצוי ואילו הפילוסוף טוען שהאל אינו בעל רצון. גם השלמות שמבטיח הפילוסוף לא נראית כיוצאת אל הפועל. יש לציין שעל פי תשובה זו ששם ריה"ל בפיו של מלך כוזר, יש שחשדו שהוא מכוון לשיטה אמונית המבוססת על חוויה רגשית. אחרים מסבירים כי חוסר ההתאמה לרגשות המלך הוא ביטוי לעובדה האמפירית, שבלבו של האדם יש רצון למצוא את הרצון האלוהי גם בחיי המעשה.
לאחר מכן פונה המלך הכוזרי אל החכם הנוצרי, ואחריו אל החכם המוסלמי – נציגי שתי הדתות הגדולות בעולם. הוא מלין על שכל אחד מהם מייעד את דתו לכל אנשי העולם, אף שאין לו ראיה לקיום מציאויות פלאיות כמו בריאת האל את העולם והתערבותו בנעשה בו, ודתם ראויה רק למי שראה בעיניו מופתים או שהתחנך על פיה. גם היותו של הקוראן מופלא ואין איש יכול לחבר כמותו – לא ניכרת למי שאינו קורא ערבית ולא סביר שבאמצעות שפה המובנת רק לחלק מבני העולם יבסס האל את הוכחת התגלותו אל כלל בני האדם. לאחר שהוא רואה שהחכם המוסלמי פונה לבסס את האסלאם מצד היהדות, מבין המלך הכוזרי שאין לו ברירה אלא לבחון את היהדות, "הדת הבזויה". הכוזרי נפגש עם החבר היהודי, מוצא טעם בדבריו ומרבה לחקור ולשאול אותו שאלות.
לדברי החבר, היהדות אינה מיוסדת על בריאתו של ה' את העולם והנהגתו אותו, טענות שדיונים פילוסופיים אודותן אינם מסתכמים במסקנה חד-משמעית. היהדות מתבססת על הפגישה של עם ישראל עם ה', המלווה את אבותיהם אברהם יצחק ויעקב, המוציא אותם ממצרים, מלווה אותם במדבר, מנחיל להם את ארץ ישראל ונותן להם תורה, על מציאותם של נביאים רבים במשך הדורות, וכן על מסורת רצופה מאותה הפגישה עם ה' שהיא נאמנה כמו ראיית העין. בניגוד לתמיהת המלך על החכם המוסלמי, שייעד את הקוראן לכל העולם אף שהוא כתוב ערבית, התורה מיועדת רק לישראל, שזכו לפגישה עם ה'.
ה' מתגלה ומנהיג רק את ישראל, שהוא ה"סגולה" – זך, צלול נברר ונבחר. מין נפרד, כמו-מלאכי, באופן שיכול להופיע העניין האלוהי אצלו. רק עם כזה יכול להוציא מתוכו איש אלוהים על-אנושי כמשה.
משה הוא שחזר אל ההיסטוריה ואל הדיון אודות הבריאה, ולימד את ישראל שה' ברא את העולם, ואת ייחוסי האומות. היסטוריה של העבר הקרוב להם, שאי אפשר לכזב בה. גם אוניברסלים אנושיים כמו קיומה של לשון, הספירה בבסיס עשר ושבעה ימים בשבוע מוכיחים את היות כל אנשי העולם צאצאי משפחה אחת. דעות סותרות בנוגע לשנות קיום העולם אינן מבוססות דיין.
טיעון הכוזרי מהווה דוגמה יהודית מפורסמת לניסיון לבסס את צדקת הדת באמצעות המסורת על חוויית התגלות: הכרה בצדקתה של היהדות מבוססת על העדות ההיסטורית העוברת מדור לדור על מעמד הר סיני שבו נכחו, לפי המקרא, שישים ריבוא אנשים (מלבד נשים וטף רבים) שהעידו כי כך אכן התרחש, דבר שלא הוכחש מעולם, מה שקשה שיקרה באירוע המוני שכזה (מה גם שיש אינטרס ליהודים להכחיש – פטור ממצוות הדת).
רצון האל
התגלות רשמים אלוהיים בעולם אינה תמוהה כל כך, הרי גם החוכמה האלוהית מתגלה בכל פרטי העולם. באופן כזה התגלה אלוהים במעמד הר סיני, כשברא קול שהגיע לאוזני השומעים, ואין זו הגשמה. כמו כן, כשם שאיש ואישה יכולים לגרום לחוכמה האלוהית ביצירת אדם, כך האדם יכול לגרום להופעת רשמים אלוהיים בעולם, אלא שזה צריך להיעשות על ידי הדרכתו של אלוהים ולא, כפי שסבר הפילוסוף, מתוך היקשים וסברות אנושיים. לכן היהדות לא התפתחה, אלא הופיעה בעת שאלוהים לימד את ישראל מה לעשות כדי שיופיעו רשמים אלוהיים בעולם.
זו הייתה הטעות בחטא העגל, בניגוד לטענות הנוצרים. עם זך כישראל ודאי לא יבגוד בה'. באותה התקופה היה נהוג לייחס התגלות כוחות אלוהיים לחפץ גשמי, והותר לבני ישראל לעשות כן בהזדמנויות שונות, עם ארון הברית ועם הענן. טעותם הייתה בייחוס של התגלות האל לחפץ מבלי שהאל עצמו הורה על זה. החטא נעשה רק על ידי שלושת אלפים איש מתוך שש מאות אלף, ובכל אותו הזמן לא פסקו מאת ה' המן, עמוד האש וענני הכבוד. גם על לוחות הברית שנלקחו – אחרי תפילת משה התכפר להם.
הערכת הספר
ספר הכוזרי הפך כבר בתחילת דרכו לאבן דרך חשובה בהגות היהודית לדורותיה. הוא היה נפוץ אצל הוגי דעות רבים, ואף במסגרת הלימוד המסורתי. כך, למשל, באיגרת שנשלחה אל הרמב"ם מאת רבי יהונתן מלוניל וחכמי עירו, אגב בקשה שישלח אליהם את ספר מורה נבוכים, תיארו הכותבים את הספרים שבהם עסקו בסדר לימודם, ובין הספרים – לצד חובות הלבבות, האמונות והדעות, מבחר פנינים ואחרים – מופיע גם ספר הכוזרי. בדומה, בתגובה לכתב החרם של הרשב"א ובית דינו על לימוד חוכמות חיצוניות מתחת לגיל 25, כתב רבי ידעיה הבדרשי איגרת התנצלות, ובו נמנים ספרים שהדגישו את לימוד החוכמות. בהקשר זה נכתב שם: .
לעומת הוגי דעות יהודים אחרים (למשל הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים), שנמתחה עליהם ביקורת מחמת נטייתם לפילוסופיה, התקבלה הגותו של ריה"ל בספר הכוזרי באהדה אף בקרב רבנים ומקובלים שהסתייגו מן הרציונליזם הפילוסופי. לדוגמה, בפירושו של רבי יהודה מוסקאטו על ספר הכוזרי, מובא ציטוט מפרקי ר' ברכיאל (שהיו תחת ידו של מוסקאטו), מקובל שחי במאה הארבע עשרה: . רבי עזריה מן האדומים אמר שראוי לכל אדם ללמוד בספר הכוזרי ולצוות את דבריו לבניו לתלמידיו במליצת הפסוק "השמר פן תעזוב את הלוי". דברי הגאון מווילנה המחשיבים את לימוד ספר הכוזרי צוטטו בפי תלמידו, רבי ישראל משקלוב: "(הגר"א) היה אומר ללמוד ספר הכוזרי, שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו".
ספר הכוזרי הוערך גם על ידי הוגי דעות ציונים. הסופר ש"י איש הורוויץ כתב: . כן נשמעו דברי הערכה מפי ביאליק: "ריה"ל היה החוקר הראשון שייסד את הרעיון הלאומי על היות התוכן הלאומי קשור בצורה הלאומית – הארץ, הלשון, המצוות, כך שלא יצויר זה בלא זה".
כאשר ייסד הרב קוק את ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, הוא נתן שיעור בספר הכוזרי. גם בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראה חשיבות גדולה בלימוד הספר, והרבה לחזור על דברי הגאון מווילנא. בעקבותיו הלכו תלמידיו, שייסדו לימוד קבוע ושיטתי בספר הכוזרי בישיבותיהם. על כן, ספר זה תופס מקום מרכזי בלימודי האמונה והמחשבה הסדירים בישיבות הציוניות.
כמה ספרים חוברו בסגנון דומה לסגנונו של ספר הכוזרי. כך, הרב דוד ניטו חיבר ספר בסגנון דומה הנקרא מטה דן, ומכונה גם "הכוזרי השני", ובו טיעונים בעיקר נגד הקראים. בתחילת המאה ה-20 חיבר הרב יצחק ברויאר את ספר "הכוזרי החדש", ובו התייחס להשקפות ולשאלות מתקופתו.
היות שהספר שימש לא רק כחיבור הגותי ואפולוגטי אלא גם כמקור טקסטואלי נפוץ ונגיש לסיפור על הממלכה הכוזרית שנתגיירה ליהדות, נכתבו במהלך השנים כמה עיבודים שלו לילדים ולנוער, ובעיקר במאה ה-20: הסופר היהודי-הגרמני זליג שכנוביץ חיבר את הספר "בממלכת כוזר היהודית" (1920); ספר בשם "הכוזרי מעובד לבני הנעורים", שנכתב על ידי צבי פישמן, יצא לאור בהוצאת פרסומי ישראל בליווי תמונות; וכן יצא לאור ספר "הכוזרי", בעיבוד לילדים על ידי ד"ר ניצה דורי, בהוצאת מכללת "שאנן".
סגנונו של הספר
קטע אופייני מתוך הספר מדגים את סגנונו של ריה"ל, ובו מתאר החבר את מעשיו של האדם האידיאלי, שהוא החסיד:
מהדורות, תרגומים ופירושים
ספר הכוזרי, כמו ספרי הגות יהודיים רבים בימי הביניים, נכתב במקור בערבית יהודית. נוסח המקור הערבי של הספר שרד בשלמותו בכתב יד יחיד בעולם השמור בספרייה הבודליאנית. כתב יד זה הוא העתקה שנעשתה בשנת 1463, כשלוש מאות שנה לאחר כתיבת הספר. ואף שנפלו בהעתקה זו טעויות, היא משמשת בסיס לכל המהדורות של נוסח הספר המקורי.
מהדורה מדעית של המקור הערבי יצאה לאור בידי דוד צבי בנעט וחגי בן שמאי בשנת 1977. המהדורה מבוססת על כתב היד הבודליאני, על קטעי גניזה נוספים ועל עדויות נוסח אחרות, כולל תרגומו של יהודה אבן תיבון, שנכתב סמוך לזמן החיבור ויש בו כדי להעיד על נוסחו המקורי של הספר.
תרגומים
170px|שמאל|ממוזער|שער התרגום הלטיני של ספר הכוזרי, על ידי יוהאן בוקסטורף הבן, 1660.
הספר תורגם לעברית מספר פעמים. התרגום הראשון נעשה בידי יהודה אבן תיבון בשנת 1170, כ-30 שנה לאחר כתיבת הספר, והיה התרגום הנפוץ במשך מאות שנים. תרגום נוסף נעשה על ידי רבי יהודה בן קרדנאל, בן דורו של רבי יהודה אבן תיבון, וממנו נותרו רק חלקים מעטים.תרגום מודרני בן זמננו נעשה בידי יהודה אבן שמואל בשנת תשל"ג (1972). תרגומו של אבן שמואל התבסס בין היתר, על תרגומו של פרופסור דוד צבי בנעט, ונערך כ"תרגום פרשני" – מה שהביא אותו לסטייה מסוימת מהמקור ושינוי סדר הפרקים. תרגום זה זכה לתפוצה רחבה.
קיימים היום עוד תרגומים נוספים מן השנים האחרונות:
תרגום המבוסס על תרגומו של אבן תיבון יצא לאור על ידי ד"ר אברהם צפרוני.
הרב יוסף קאפח הוציא לאור בשנת תשנ"ז תרגום ובו מול כל עמוד מקור עומד תרגומו לעברית. בהקדמתו לתרגום, מתח הרב קאפח ביקורת חריפה על עבודתו של אבן שמואל.
בשנת ה'תש"ע יצא לאור תרגומו של הרב יצחק שילת, המבוסס על כתב יד אוקספורד (כתב היד הבודליאני), וכן על פרגמנטים של כתבי יד אחרים; תרגום זה נכתב בסגנון העברית של תקופת ימי הביניים.
בשנת 2017 יצא לאור תרגומו של פרופ' מיכאל שורץ, שנפטר סמוך לאחר שסיים לתרגם את הספר. התרגום ראה אור בהוצאה משותפת של אוניברסיטת בן-גוריון ומוסד ביאליק. בדומה לתרגומו של שורץ למורה נבוכים, גם תרגום זה הוא לעברית מודרנית, והוא מלווה הערות וביבליוגרפיה מקיפה. על בסיס מהדורה זו יצאה בשנת 2022 מהדורה עממית בהוצאת ידיעות ספרים, בניקודו של עורך הלשון דוד הרבנד.
הספר תורגם גם לשפות נוספות. בשנת ת"כ (1600) תורגם ספר הכוזרי ללטינית על ידי יוהאן בוקסטורף. במהדורה זו נוספו חליפות המכתבים בין רב חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים מתוך הספר "קול מבשר" של רבי יצחק בן אברהם עקריש. בשנת תכ"ג (1603) יצא לאור באמשטרדם תרגום ספרדי של ספר הכוזרי שנעשה על ידי רבי יעקב אבן דנה. בין שאר התרגומים לספר נמצא גם תרגומו של הרב שרל טואטי לצרפתית. תרגום זה מלווה בפירושים, מקורות והפניות שאינם קיימים בגרסאות השונות בעברית.
פירושים
בין הפירושים הקדמונים לספר הכוזרי נמצא פירוש "חשק שלמה" מאת רבי שלמה בן יהודה מלוניל, שנכתב בשלהי המאה ה-14. פירוש זה ראה אור בעריכת דב שוורץ בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. פירושים נוספים שנכתבו על ידי בני דורו של יהודה מלוניל הם "בית יעקב" לרבי יעקב פריצול ו"עדות לישראל" לרבי נתנאל בן נחמיה כספי.
במהדורות רבות של הספר בתרגומו של אבן תיבון הוצמד לטקסט פירושו של רבי יהודה מוסקטו "קול יהודה", שנדפס לראשונה בשנת שנ"ד (1599) והוא הפירוש הראשון לספר הכוזרי שעלה על מכבש הדפוס. בפירוש זה נעשה גם ניסיון להשוות גרסאות ולתקן טעויות נוסח. הוא מוסיף הערות על הכוזרי מדברי התלמוד והראשונים. חשיבתו הליברלית יחסית ניכרת מדי פעם בפירושו. הוא אינו נמנע מלמתוח גם ביקורת קשה על מחבר הכוזרי כאשר זה מביע את דעתו המפורסמת כאילו אין גר יכול לזכות בנבואה. "בלתי השאיר לו שריד כמעט להימצא שם אפילו גר אחד עולה אל מדרגת נבואה לאיזו סיבה שתהיה ואם רבה, על כן חוששני לו מחטאת הנטייה מדעת חז"ל".
בשנת תקנ"ו (1796) נדפס גם פירוש "אוצר נחמד" מאת רבי ישראל זמושץ, מחבר הפירוש "טוב הלבנון" על חובות הלבבות. לעומת הקודמים, פירושו על פי רוב תמציתי ומתמקד בפירוש המילים ויש בו מעט משא ומתן רעיוני. פירוש נוסף נכתב על ידי ר' גדליה ברֶכֶּר וכונה בפשטות "פירוש חדש".
בעת החדשה זכה ספר הכוזרי לעדנה ונוספו לו פירושים חדשים. בעקבות הרב קוק מצאו גם הוגים דתיים לאומיים עניין רב בספר וכתבו עליו פירושים – הרב דוד כהן (הנזיר) (בעריכת דב שוורץ), הרב שלמה אבינר והרב אורי שרקי. הרב מרדכי נויגרשל כתב עליו ביאור בשם "מדרכי הלב היהודי". הרב מרדכי גניזי חיבר ספר בשם "הכוזרי המפורש", שבו מול עמוד בתרגום של אבן תיבון יש עמוד של הסבר תמציתי. פרופ' שלום רוזנברג כתב ספר על מחשבת ישראל שכותרתו היא "בעקבות הכוזרי" (מהדורה מחודשת של הספר התפרסמה בשנת 2023 תחת הכותרת "המחשבה היהודית לגווניה - מן הכוזרי ועד ללוינס: פרקי יסוד בהגות היהודית").
ראו גם
ממלכת הכוזרים
סיפור ההתגיירות במכתבים הכוזריים
לקריאה נוספת
"ספר הכוזר", דפוס ראשון (שונצינו, רס"ו-1506).
פרופ' יהודה אבן שמואל, מבוא בתוך הכוזרי המתורגם שלו, ירושלים, תשל"ג.
הרב אורי שרקי, "שיעורים בספר הכוזרי, מאמרים א-ה", בעריכת צוריאל גביזון, שני כרכים, הוצאת עמותת אורים, 2011.
פרופ' אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 107–157.
מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר, תשע"ג 2012.
הרב מרדכי נויגרשל, ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי – עם ביאור 'מדרכי הלב היהודי', א-ב, ירושלים: הוצאת יהדות מזווית שונה, 2003.
הרב שלמה אבינר, הכוזרי עם פירוש הרב שלמה אבינר, א-ד, הוצאת ספריית חוה.
פרופ' שלום רוזנברג, בעקבות הכוזרי, ירושלים: הוצאת ספריית מעלה, תשנ"א – 1991. מהדורה מחודשת של הספר התפרסמה תחת הכותרת המחשבה היהודית לגווניה - מן הכוזרי ועד ללוינס: פרקי יסוד בהגות היהודית, הוצאת קורן, ספרי מגיד, 2023.
הרב מרדכי גניזי, הכוזרי המפורש, הוצאת המחבר, 1969.
דב שוורץ, פירוש קדמון על ספר הכוזרי: 'חשק שלמה' לר' שלמה בן יהודה מלוניל , הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007.
דורי, נ' (2014). ספר הכוזרי בעיבוד לילדים. קריית שמואל, חיפה: שאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך.
הרב יצחק שילת, בין הכוזרי לרמב"ם : לימוד משווה, ירושלים : הוצאת שילת - מעלה אדומים, תשע"א – השוואה בין דעותיהם בנושאים שונים.
קישורים חיצוניים
מהדורות:
טקסט מלא של מקור הספר בערבית-היהודית על פי מהדורתו של הרב יוסף קאפח (הוצאת מכון משנת הרמב"ם, מהדורה שנייה, תשס"א).
טקסט מלא של הספר בתרגום רבי יהודה אבן תיבון, באתר דעת
טקסט מנוקד של הספר בתרגום רבי יהודה אבן תיבון, באתר פרויקט בן יהודה.
ספר הכוזרי, בתרגום רבי יהודה אבן תיבון, וילנה תרס"ה 1905.
יהודה אבן שמואל קופמן, הכוזרי, תשל"ג, אתר צל הרים
דוד קאסל, הכוזרי, (עברית עם תרגום גרמני), לייפציג 1869.
רבי יעקב פריצול, פירוש "בית יעקב", באתר הספרייה הלאומית.
מאמרים ושיעורים:
שיעורים בספר הכוזרי, מפי הרב אורי שרקי באתר מכון מאיר
"מתוהה למאמין" - צורה ותוכן בספר הכוזרי, מאת יהודה איזנברג, באתר דעת
הרב
.
סדרת שיעורים ב'ספר הכוזרי', הרב בועז שלום, אתר 'טעמו וראו'
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:ממלכת הכוזרים
הכוזרי
קטגוריה:ספרי המאה ה-12
הכוזרי
קטגוריה:יצירות בערבית יהודית
קטגוריה:ספרי מחשבת ישראל
קטגוריה:פולמוס או דיאלוג בין-דתי
קטגוריה:יהודה הלוי
קטגוריה:פסאודואפיגרפיה
קטגוריה:יוצרים ויצירות בסוגת הדיאלוג
| 2024-10-01T00:45:03 |
כריסטופר קולומבוס
|
שמאל|ממוזער|250px|פסל קולומבוס בסנטרל פארק, ניו יורק
כריסטופר קולומבוס (בעברית השתרש השם באנגלית: Christopher Columbus; בלטינית: Christophorus Columbus; באיטלקית: Cristoforo Colombo; בספרדית: Cristóbal Colón; 31 באוקטובר 1451 – 20 במאי 1506) היה ספן איטלקי בשירות ספרד, הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות.
בניגוד לתפיסה הרווחת, קולומבוס ככול הנראה לא היה האירופאי הראשון שהגיע ליבשת אמריקה. ישנן עדויות לא מוכחות כי בתקופה הפרה-קולומביאנית, התרחשו מסעות מוקדמים ליבשת אמריקה, והראשון בהם היה כנראה של לייף אייריקסון שעמד בראש מסע של ויקינגים בסביבות 1000 לספירה. ככל הנראה, קולומבוס מעולם לא ידע כי הגיע ליבשת אמריקה, וסבר עד יומו האחרון כי מצא את הנתיב הימי להודו. הראשון שהבין שמדובר ביבשת שאינה מוכרת לאירופה היה אמריגו וספוצ'י, ששנים רבות לאחר מכן נקראה היבשת החדשה נקראה על שמו: "אמריקה". עם זאת, האדמה שגילה קולומבוס בעת הפלגתו הראשונה מערבה היא הגילוי המתועד והמוכח הראשון של יבשת אמריקה על ידי בני אירופה. נחישותו להפליג אל הלא-נודע, גילתה לאירופה בעת ההיא את "העולם החדש", ובכך פתחה פרק חדש בהיסטוריה של העולם, וחוללה שינויים מרחיקי לכת בשתי היבשות.
ראשית חייו
מעט ידוע על מוצאו של קולומבוס. הוא נולד בשם כריסטופורו קולומבו, ככל הנראה בג'נובה שבאיטליה, ב-31 באוקטובר 1451, למשפחה בת ארבעה ילדים. אביו, דומניקו קולומבו, היה אורג.
קיימות תאוריות רבות על מוצאו של קולומבוס , שהוטחה עליהן ביקורת מתודולוגית הן מצד היסטוריונים והן מצד מדענים. בין היתר, נטען שקולומבוס היה ממוצא קטלוני, פורטוגזי, ספרדי, יהודי, ואפילו נורווגי. מספר מקורות ראשונים כתובים מעידים על לידתו בג'נובה.
השכלתו הייתה, כפי הנראה, חלקית בלבד. את דרכו כספן החל, כנראה, בגיל 14. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-15 הפליג תחת דגלו של רנה מאנז'ו במסע כושל לכבוש מחדש את ממלכת נאפולי. במאי 1476 השתתף בליווי של ספינות מג'נובה לצפון אירופה. ב-13 באוגוסט יורטה השיירה בידי פורטוגלים בסמוך לחופי פורטוגל. קולומבוס נפצע בקרב שהתחולל, אך הצליח להגיע לחוף.
למרות השכלתו החלקית, למד קולומבוס בעשור שלפני ההפלגה לטינית, קסטיליאנית ופורטוגזית, וקרא ספרים רבים בנושא אסטרונומיה, גאוגרפיה והיסטוריה. ביניהם היו כתבי הגאוגרף היווני תלמי, מסעות מרקו פולו וסיר ג'ון מנדוויל ותולדות הטבע של פליניוס הזקן. קולומבוס רשם על ספרים אלה מאות הערות בכתב יד, באופן שביסס את חישוביו הקרטוגרפיים, שהובילו למסעו מערבה.
הפלגות מערבה
רקע מדיני
סחר חליפין בין אירופה לבין סין והודו התקיים זה מאות בשנים בדרך היבשה. אולם עם כיבוש קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית המוסלמית בשנת 1453, הפכה הגישה למחוזות אלו קשה ומסוכנת, שלא כבעבר תחת האימפריה המונגולית. היו אלו הפורטוגלים אשר החלו להרחיב את טווח הידע הימי האירופאי בהפליגם דרומה לאורך חופי אפריקה, במטרה למצוא את דרך הים להודו (כינוי כולל בפי האירופאים לדרום אסיה ולמזרחה).
הפלגה מערבה ללב האוקיינוס האטלנטי לא הייתה מהפכנית לחלוטין. בשנת 1427 גילו הפורטוגלים את האיים האזוריים, ארכיפלג הנמצא כ-1,500 ק"מ מערבית לליסבון, ויישבו אותם. יתרה מכך, משטר הרוחות בין האיים האזוריים ואירופה היווה זירת התנסות חשובה לנווטי התקופה, אשר למדו כי בקווי רוחב שונים נושבות הרוחות בכיוונים מנוגדים. גילוי זה איפשר את ההפלגה הנועזת מערבה מתוך השערה מבוססת, כי בעת הצורך הפלגה צפונה תביא את הנוסעים לקו רוחב בו הרוחות נושבות מזרחה, חזרה לאירופה.
רקע מדעי וטכנולוגי
בתקופה זו (המאה ה-15) הייתה התפיסה הגאוגרפית של העולם מבוססת על מספר טעויות:
התאולוג ואיש המדע פייר מאיי והגאוגרף טוסקנלי, אשר עסקו רבות בנושא זה, הפריזו מאוד בהנחת מידת פרישתה של אסיה מזרחה.
גודלו של האוקיינוס – בעקבות האסטרונום היווני מהמאה השנייה לספירה תלמי, רווחה ההנחה בתקופה זו כי יבשות אירו-אסיה ואפריקה משתרעות על פני כמחצית (180°) מהיקף כדור הארץ, כאשר המחצית השנייה אינה אלא אוקיינוס. אולם היו קיימים גם חישובים אחרים, למשל חישובו של הפיניקי מרינוס מצור (בו האמין קולומבוס) כי היבשת מכסה 225° ואילו הים 135° בלבד.
טעויות בתרגום יחידות מידה, כמו זו שעשה קולומבוס בהמירו מבלי משים מיילים ימיים ערביים (1,830 מטרים) למיילים ימיים איטלקיים (1,238 מטרים) שהיו קצרים יותר, הוסיפו גם הם לחישובים שגויים בנוגע למרחק ההפלגה הצפוי מערבה.
על פי טעויות אלו חישב קולומבוס בשנות ה-80 של המאה ה-15 כי המרחק בין האיים הקנריים ליפן הוא כ-3,700 קילומטרים, בעוד שהמרחק האמיתי גדול בכ-19,000 קילומטרים. על בסיס חישוב שגוי זה נראה לקולומבוס רעיון פתיחת נתיב שיט חדש להודו על ידי הפלגה מערבה מאירופה כאפשרי.
פיתוח טכנולוגי חשוב, שאיפשר את מסעו של קולומבוס, היה הקרוולה. בחסותו של הנסיך הפורטוגלי, אנריקה ה"ספן", הומצאה על ידי מומחים שהעסיק ספינה מסוג חדש, אשר הייתה קלה ומהירה, עשויה קורות עצי אורן ואלון. לעומת אוניות ששימשו למסחר בים התיכון, ספינות אלה יכלו בנוסף לסיור בסמוך לחופים, גם להפליג בקלות בלב ים, לשוט ברוחות הסערה, ולעבור מרחקים גדולים בזכות כושר התמרון הרב בו ניחנו והיכולת להפליג בזווית לכיוון הרוח. ביצועים אלה התאפשרו בזכות המפרש המשולש (מפרש לטיני).
ארגון המסע ומימונו
שמאל|ממוזער|250px|קולומבוס ואיזבלה מאת מריאנו בנליור בגרנדה.
על מנת לממש את רעיונו זקוק היה קולומבוס לפתרון למימון מסעו, וחשוב מכך, להסכם שיאפשר לו לקטוף את פירות תעוזתו. באופן טבעי פנה קולומבוס תחילה לז'ואאו השני, מלך פורטוגל, האומה האירופית בעלת הניסיון הרב ביותר, והעניין הגדול ביותר בניווט באוקיינוס האטלנטי. אולם דווקא משום כך לא היה לפורטוגל עניין רב להשקיע בהרפתקה בהפלגה מערבה, כאשר דרך הים מזרחה נראתה מבטיחה פי כמה והם התקדמו בבטחה לקראת פתיחתה (ראו האימפריה הפורטוגזית). יתר על כן, מומחי הניווט הפורטוגלים סברו (בצדק) כי חישוביו של קולומבוס שגויים, וכי דרך הים המערבית ארוכה מכפי שטען. לאחר שבארתולומיאו דיאש, הקיף בשנת 1488 את כף התקווה הטובה והוכיח שניתן להקיף את אפריקה ולהגיע אל האוקיינוס ההודי, ההשקעה בתוכניתו של קולומבוס לא הייתה כדאית עוד לפורטוגל. התאריך המדויק של הפנייה למלך פורטוגל אינו ידוע, אולם היה זה כנראה בין השנים 1483–1485.
בשנת 1485, לאחר דחיית פורטוגל, פנה קולומבוס לאיזבלה מקסטיליה. לנוכח נסיבות נישואיה עם פרננדו השני מאראגון ואיחוד מרבית ספרד תחת שליטתם, הצלחתם בכיבוש גרנדה שהיה המעוז המוסלמי האחרון בחצי האי האיברי, הפיגור המדעי והטכנולוגי לעומת הפורטוגלים בדרך להודו, ולנוכח העובדה כי הים התיכון נשלט בידי האיטלקים, וכי אפריקה נתונה בידי הפורטוגלים והמוסלמים, אחד הבנקאים שהיה בעלים של עסקים נוספים, תושב ולנסיה ממוצא יהודי בשם לואיס דה סנטאנחל (Luis de Santángel), היה המממן העיקרי של המסע של כריסטופר קולומבוס לאמריקה, והאדם אשר שכנע את המלכים הקתוליים להשקיע במסע קולומבוס, לואיס השקיע בעצמו מיליון מאה וארבעים אלף מראוודיס, יותר מחמישים אחוז מעלות המסע. הספרדים הסכימו, לאחר מסע שכנוע ממושך בן כמה שנים, להשקיע במימון חלקי של המשלחת. שארית הממון הגיעה מלואיס דה סנטאנחל ומסוחרים איטלקיים שונים.
הקפיטולציות של סנטה-פה
ב-17 באפריל 1492 נחתמו בסנטה פה שבגרנדה , בין המלכים הקתולים, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה והמלך פרדיננד השני מאראגון, לבין קולומבוס.
בהסכם הובטח לקולומבוס כי בתמורה להצלחת מסעו יזכה בתואר "אדמירל הימים" וחשוב מכך, יקבל עשירית מכל רווחי המסע. הובטח גם והיה אם יגלה איים חדשים לחופי הודו, בנוסף לאמור לעיל הוא ימונה למשנה למלך ולמושל הטריטוריות החדשות, יציע בלעדית מועמדים למשרות ממשל חדשות, ויקבל הטבות על הסחר עם האיים שיגלה.
הוא יהיה זכאי ל-10% מכל ההכנסות מהקרקעות החדשות לנצח. תהיה לו גם אפשרות לקנות מניות בכל מיזם מסחרי באדמות החדשות, ולקבל שמינית מהרווחים.
חוזה זה עשוי להסביר את התעקשותו של קולומבוס על כי לא גילה יבשת חדשה אלא הגיע להודו, שאם לא כן, אותן ההבטחות היו מאבדות את תקפותן.
מסעות קולומבוס
מרכז|ממוזער|600px|מסעות קולומבוס
המסע הראשון
ממוזער|שמאל|250px|מסלול מסעו הראשון של קולומבוס.
שמאל|ממוזער|250px|שחזור מודרני של ספינתו של קולומבוס, סנטה מריה
שמאל|ממוזער|250px|קולומבוס תובע בעלות על העולם החדש. הדפס משנת 1893.
ב-3 באוגוסט 1492, יצא קולומבוס מנמל פלוס בספרד למסע אל הבלתי נודע עם שלוש ספינות, הסנטה מריה, הפינטה והניניה, המאוישות בכ-90 איש, ובידיו מכתבים ממלכי ספרד הממוענים ל"חאן הגדול במזרח". בין אנשי הצוות היה גם לואיס דה טורס, אנוס, מתורגמנו האישי של קולומבוס, שצורף כדי שיוכל לשוחח בארמית ובעברית אם יתגלו עשרת השבטים האבודים ויתרגם את הסוחרים האסייתים. לאחר חניית ביניים באיים הקנריים להצטיידות במים ובמצרכים נוספים, המשיכו מערבה ב-6 בספטמבר. ההפלגה במרחבי האוקיינוס האטלנטי לוותה בחששות כבדים וכאשר נמשך השיט זמן רב ללא יבשה באופק, עלתה דרישה מקרב המלחים לשוב לאחור, אל ספרד. מחשש להתמרמרות והתמרדות אנשי הצוות, ניהל קולומבוס שני יומני מסע שתיארו את ההתקדמות היומית: יומן אחד ששמר לעצמו ובו רשם את המרחקים האמיתיים שעברו להערכתו, ויומן אחר שהיה מיועד לעיני אנשי הצוות, שבו רשם קצב התקדמות איטי יותר.
ב-7 באוקטובר הבחינו אנשי הצוות בציפורים עפות מערבה, ושינו את כיוון מסעם בהתאם בתקווה לאתר יבשה. ב-12 באוקטובר, לאחר מסע של יותר מחודש ימים – תקופה ארוכה מכפי שהיו רגילים לשהות בה הרחק מן החוף – נשמעה בשעה שתיים אחר חצות צעקה רמה מראש התורן של ה"פינטה". רודריגו דה טריינה החל קורא: "יבשה! יבשה!". הם אמנם סברו כי המזרח הרחוק מתגלה לפניהם, אולם למעשה הם התקדמו אל העולם החדש.
גילוי אמריקה
ברדתם ליבשה, למעשה באחד מאיי בהאמה, הכריז קולומבוס כי יקרא למקום סן סלבדור (האי לא זוהה בוודאות עד היום). משם המשיך לאי קובה וב-28 באוקטובר עגנו מול חופיו. אחר פנה לאי היספניולה והגיעו לשם ב-8 בדצמבר. כעדות להישגיו נטל מן האי תוכים ופירות והביא עמו כמה ילידים מתושבי המקום. בליל 25 בדצמבר, מעט לפני חצות, עלתה ה"סנטה מריה" על שרטון ונטרפה בים הקריבי. בהיספניולה השאיר קולומבוס חלק מאנשיו ומיהר לשוב לספרד כדי לדווח על תגליותיו. למעשה לא הייתה לקולומבוס ברירה. לאחר עלייתה של ה"סנטה מריה" על שרטון, נותר ציו של קולומבוס עם שתי ספינות בלבד ולא היה בהן מקום לכולם. כמו כן נוספו להם הילידים (חטופים ככל הנראה). מקורות הספינה הטרופה בנה הצוות מחסה על האי וקולומבוס הציע שכמה יישארו שם להמתין להם עד שובם. 39 איש נשארו מאחור ביישוב החדש "לה נבידד" (La Navidad, בספרדית: חג המולד) בהסכמתו של המנהיג האינדיאני המקומי, וב-4 בינואר ציווה קולומבוס להרים עוגן והפליג חזרה לספרד.
המסע חזרה
ב-14 בפברואר איימה סערה עזה על הספינות. קולומבוס ואנשי צוות הטילו גורלות בתקווה להשקיט את הים. הגורל הראשון נפל על קולומבוס והוא התחייב לעלות לרגל לסנטה מריה דה גואדלופה. מתוך ייאוש הוא אף כתב מכתב המתאר את המסע והתגליות, הכניס אותו לחבית אטומה והשליך לים. החבית לא נמצאה מעולם, אך לאחר מספר ימים הגיע קולומבוס עם ספינתו לחוף מבטחים.
ב-18 בפברואר עגנה ה"ניניה" באיים האזוריים לבדה, לאחר שהקשר עם ה"פינטה" אבד במהלך המסע. משם המשיכו לחצי האי האיברי. רוחות עזות שפקדו אותם אילצו את קולומבוס לעגון בליסבון לפני שהמשיך לספרד. בשעות הצהרים של ה-15 במרץ 1493, שב קולומבוס לנמל פלוס, בתום מסע של 224 יום.
המסע השני
ממוזער|ימין|200px|מסעו השני של קולומבוס
ב-24 בספטמבר שנת 1493, הפליג קולומבוס למסעו השני מקדיס בראש 17 ספינות, הנושאות עימן כ-1,200 נוסעים ואנשי צוות, בהם "תושבים חדשים" שנשלחו ליישב את העולם החדש. לאחר חנייה באיים הקנריים, המשיכה המשלחת בדרכה ב-13 באוקטובר. במסע זה נתגלו האיים ג'מייקה ופוארטו ריקו. מששב לאי היספניולה גילה כי האנשים שהותיר שם נרצחו על ידי הילידים. קולומבוס הקים מושבה חדשה על חופו הצפוני של האי והמשיך לשוטט באיים הקריביים עד לשנת 1494 ושב לספרד.
הכתר הספרדי החל לאבד את אמונו בקולומבוס, ובמיוחד הטיל ספק אם אכן תגליותיו של קולומבוס יפתחו בפני ספרד את הדרך למזרח. מכיוון שכך לא מיהר הכתר לאשר לקולומבוס להפליג בשלישית, ומסעו השלישי התרחש רק ארבע שנים לאחר סיום השני.
בשנת 1497 גילה ג'ובני קבוטו, גם הוא בן ג'נובה, את אמריקה הצפונית. במסעו תחת חסותו של הנרי השביעי, מלך אנגליה, הגיע קבוטו לנובה סקוטיה ותר את הארץ החדשה. באותה שנה גילה וסקו דה גמה הפורטוגזי את דרך הים להודו, מסביב לאפריקה דרך כף התקוה הטובה, והגיע לקוז'יקוד ב-1498.
המסע השלישי
ממוזער|ימין|200px|מסעו השלישי של קולומבוס
ב-30 במאי 1498, יצא קולומבוס בראש שש ספינות למסעו השלישי בו גילה את טרינידד, אי בקרבת ונצואלה. במסעו זה התלווה אליו ברטולומה דה לאס קסאס. קולומבוס הבחין בזרם המים המתוקים המגיע לעומק האוקיינוס מנהר האורינוקו, וכגאוגרף היה צריך לנחש כי נהר עצום שכזה מעיד על יבשת גדולה, אולם קולומבוס לא האמין כי קיימת יבשת נוספת בחצי הכדור הדרומי ושב לסייר צפונה משם, מחמיץ למעשה את גילויה של אמריקה הדרומית לאחר סיור קצר בחוף.
ב-19 באוגוסט שב קולומבוס למושבה בהיספניולה, אותה עזב חמש שנים קודם לכן. כשחזר נתקל בהתקוממות של המתיישבים נגד שלטונו. קולומבוס העמיד לדין מספר מתיישבים ולפחות אחד ממנהיגי המרד נתלה. באוקטובר 1499 שלח קולומבוס שתי ספינות לספרד וביקש כי ימונה מושל מלכותי שיסייע לו לשלוט. בשלב זה כבר הגיעו לבית המשפט האשמות על עריצותו של קולומבוס ואי כשירותו. מלכי ספרד שלחו למושבה את פרנסיסקו דה בובאדייה (Bobadilla) כמושל במקומו. בובאדייה התבקש לחקור את ההאשמות בברוטליות מצדו של קולומבוס. בובאדייה דיווח שקולומבוס השתמש באופן שגרתי בעינויים ובהטלת מום כחלק משלטונו. כך למשל, לפי הדו"ח, קולומבוס הורה לחתוך את אוזניו ואת אפו של אדם שהורשע בגניבת תירס ואז מכר אותו לעבדות. עוד מסופר בדו"ח שקולומבוס ברך את אחיו ברתולומאו על כך ש"הגן על המשפחה" בכך שהורה להצעיד עירומה ברחובות ולחתוך את לשונה של אישה שטענה שקולומבוס ממוצא נחות. בדו"ח מתואר גם האופן שבו דיכא קולומבוס בברוטליות מרד של הילידים, ואחר כך ערך מצעד שבו הוצגו ברחובות גופות המורדים קטועות האיברים. באוקטובר 1500 בובאדייה אסר את קולומבוס ואת אחיו ושלח אותם חזרה לספרד. במהלך המסע חיבר קולומבוס מכתב פנייה למלך, אשר עם התקבלו הביא לשחרורם מהמאסר לאחר שישה שבועות. מלכי ספרד זימנו את קולומבוס ואחיו לארמון אלהמברה בגרנדה, השיבו להם את חירותם ואת הונם והסכימו לממן את מסעו הרביעי של קולומבוס. עם זאת, הפרשה סיימה את תקוותיו של קולומבוס להפוך למנהלן ומושל קולוניאלי, ובמקומו מונה ניקולאס דה-אובאנדו למושל איי הודו המערבית.
המסע הרביעי
ממוזער|200px|מסעו הרביעי של קולומבוס
ב-11 במאי 1502, בעת מסעו הרביעי, דרך קולומבוס לראשונה על אדמת מרכז אמריקה, שם הוא מצא את פולי הקקאו. תחילה הגיע להונדורס, אחר כך סייר בקוסטה ריקה ומשם המשיך לפנמה. הילידים סיפרו לו על ים גדול המצוי מעברן השני של ארצות אלה, אך הוא לא פנה לבדוק את טענתם ולא חשד מעולם בקיומו של האוקיינוס השקט, כ-20 קילומטרים בלבד משם (לו אכן היה מגיע אליו, היה יכול להפליג שוב משם, ואז אכן יכול היה להגיע למזרח אסיה כפי שרצה). בפנמה איבד קולומבוס שלוש מתוך ארבע ספינותיו בהתקפת ילידים והפליג חזרה להיספניולה. סופה פגעה בספינתו היחידה והוא נאלץ לנחות על חופי ג'מייקה ב-25 ביוני 1503, שם התעכב כשנה. עזרה הגיעה ב-29 ביוני 1504 וב-7 בנובמבר 1504 שב קולומבוס לספרד.
הגילויים לא סיפקו את הכתר הספרדי, ולאור חוסר שביעות רצונם מהתמורה הכלכלית המיוחלת והמבוששת לבוא, להוציא את הפנינים מהים הקריבי, שוכנע הכתר כי קולומבוס לא מצא את הדרך להודו. למעשה, עד לכיבוש האימפריה האצטקית על ידי הרנאן קורטס לא הניבו גילויי ספרד באמריקות תמורה משמעותית לכתר הספרדי.
ב-20 במאי 1506 מת כריסטופר קולומבוס בוואיאדוליד אשר בספרד.
ילדיו
לקולומבוס נולדו שני ילדים: דייגו ופרננדו . בנו הבכור דייגו היה אדמירל אשר נולד מאשתו של קולומבוס, פיליפה מוניז פרשטרלו. בנו השני פרננדו היה סופר שנולד מפילגשו של קולומבוס, ביאטריס אנריקס דה ארנה.
דרך בנו דייגו, צאצאיו מחזיקים עד היום את התואר "דוכס ויראגואה".
פועלו של קולומבוס ומורשתו
ממוזער|250px|שמאל|"קולומבוס לפני המלכה" – ציור שמן משנת 1843 מעשה ידי האמן האמריקאי עמנואל לויצה, המוצג במוזיאון ברוקלין. הציור מתאר סצנה היסטורית שבה כריסטופר קולומבוס ניצב מול איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ופרננדו השני, מלך אראגון ומשכנע אותם לממן את מסעו שהוביל לגילוי יבשת אמריקה.
שמאל|ממוזער|250px|מצבת קולומבוס בקתדרלת סביליה.
היו מגלי ארצות כפרדיננד מגלן וג'יימס קוק, שהפליגו למרחקים גדולים יותר מקולומבוס בדרכם אל הלא נודע ואפשר שהיו נועזים ממנו. אולם אף אחד מהם אינו יכול להתחרות בקולומבוס מבחינת חשיבות תגליותיו. אמנם כחמש מאות שנה לפניו ביקר לייף אייריקסון באמריקה הצפונית וקרא לה וינלנד, אולם לא היה זה חיבור קבע של ממש בין העולמות, ומסעותיו לא הביאו לשינוי תודעתי בר קיימא. בכל מקרה, בימיו של קולומבוס איש כבר לא ידע על קיומה של יבשת זו והיה זה הוא שגילה אותה מחדש לבני אירופה, אלפי שנים לאחר שנוודים אסייתים חצו משטחי קרח של ים קפוא במצר ברינג והתיישבו בארץ חדשה.
עד יום מותו היה קולומבוס משוכנע כי גילה נתיב ימי להודו. על בסיס אמונה זו קרא לילידי האיים שגילה "אינדיאנים", כלומר הודים (הודו היא אינדיה). רק בשנת 1501 הבין אמריגו וספוצ'י כי מדובר ביבשת חדשה. וספוצ'י הפליג לאורך חופי ברזיל בשליחות פורטוגל וכשהגיע לקווי רוחב דרומיים שאיש מעולם לא הגיע אליהם, התגבשה דעתו שהיבשת שלפניו אינה אסיה. כיוון שרוב כותבי המפות נטו לתמוך בגרסתו, זכה וספוצ'י שאמריקה תיקרא על שמו.
תחילה ניסו הבריטים להמעיט בחשיבותו של קולומבוס ובמקומו לטפח את שמו של ג'ובני קבוטו (ג'ון קבוט בפי האנגלים), שבשליחות מלך אנגליה היה אחד האירופאים הראשונים שהגיעו לאמריקה. אולם זמן קצר לאחר המהפכה האמריקאית החלו בארצות הברית לראות בקולומבוס את הדמות המייסדת של העולם החדש. כך, נקראו בירת מדינת אוהיו בשם קולומבוס ובירת קרוליינה הדרומית בשם קולומביה. זמן קצר אחר כך נקראה המחוז הפדרלי בו שוכנת וושינגטון בירת ארצות הברית מחוז קולומביה. שמו של קולומבוס זכה לבכורה מחודשת עם חגיגות 400 שנים לגילוי אמריקה בארצות הברית, עת קהילת המהגרים האיטלקיים העלו את זכרו על נס כמקור סולידריות והזדהות. בראשית המאה ה-20 הוחלט בארצות הברית לרומם את שמו בחג לאומי, יום קולומבוס, הנחגג ביום שני השני של חודש אוקטובר, בקירוב לתאריך המקורי, ה-12 באוקטובר, בו דרכה לראשונה כף רגלו על אדמת אמריקה.
במאות שחלפו מאז ימיו של קולומבוס הוא הואשם על ידי היסטוריונים במעשים ברוטליים ובכך שהניע את תהליך ריקון האיים הקריביים מאוכלוסייתם הילידית כתוצאה ממחלות ואף מרצח עם מכוון. החל משנות התשעים נמתחת ביקורת חריפה על פועלו והוא הואשם בהובלת רצח עם, הרס אקולוגי נרחב וכמבשרו של הקולוניאליזם.
על קולומבוס סופר סיפור ביצת קולומבוס. בסיפור, טענו בפני קולומבוס שגילוי איי הודו המערבית הוא דבר קל משניתנו לו האמצעים לבצע זאת. בתגובה הוא ביקש מהנוכחים להעמיד ביצה קשה על קודקודה, ולאחר שנכשלו הכה בה עד שחודה השתטח והמשימה הפכה קלה. המסר הוא שעצם הרעיון להפליג מערבה במטרה להגיע להודו הוא החשוב, ובצורה רחבה יותר שקל לזלזל במלאכה לאחר שנעשתה אבל עצם הרעיון המקורי לעשותה הופך אותה לחדשנית וחשובה.
הנצחתו
נקראים על שמו או מוקדשים לו (רשימה חלקית):
כקולומבו / קולומבוס / קולומביה:
קולומביה – מדינה באמריקה הדרומית.
מחוז קולומביה – המחוז הפדרלי של ארצות הברית שאוחד עם הבירה הפדרלית וושינגטון לכדי וושינגטון די. סי.
קולומביה הבריטית – מחוז בקנדה.
– נמל התעופה הבין-לאומי של ג'נובה, עיר מולדתו באיטליה.
קולומבוס (אוהיו) – עיר באוהיו, ארצות הברית
– עיר במונטנה, ארצות הברית.
– עיר באינדיאנה, ארצות הברית.
– עיר בניו מקסיקו, ארצות הברית.
קולומבוס (ג'ורג'יה) – עיר בג'ורג'יה, ארצות הברית.
– עיירה קטנה בקנטקי, ארצות הברית.
כיכר קולומבוס – כיכר מרכזית ברובע מנהטן של העיר ניו יורק במדינת ניו יורק שבארצות הברית.
– הייתה אוניית קו אוקיינית טרנס-אטלנטית שהופעלה על ידי חברת הספנות האיטלקית בשנות ה-50, אונייה אחות לאנדריאה דוריה בישת המזל.
במרבית הערים באיטליה נמצאים בתי מלון גדולים בשם זה.
כקוֹלוֹן:
– האי המרכזי והצפוני ביותר בארכיפלג בוקאס דל טורו, פנמה.
קולון (פנמה) – עיר בפנמה.
– המטבע של קוסטה ריקה.
אתלטיקו קולון – מועדון כדורגל מהעיר סנטה פה שבארגנטינה.
תיאטרו קולון – בית האופרה הראשי של בואנוס איירס, ארגנטינה.
פלאסה דה קולון – כיכר מפורסמת ומרכזית במדריד, בירת ספרד.
מגדלור קולון ("מגדלור קולומבוס") – אנדרטה בסנטו דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית.
לקריאה נוספת
Zamora, Margarita, Reading Columbus, University of California Press, 1993
בעקבות כריסטופר קולומבוס אמריקה 1492–1992, בעריכת מירי אליאב פלדון, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים
יעקב וסרמן, כריסטוף קולומבוס: דיוקן, תרגם מגרמנית ד. קמחי, תל אביב: הוצאת אברהם יוסף שטיבל, 1933
קישורים חיצוניים
דורי, נ' (2019). ר' לוי בן גרשם וכריסטופר קולומבוס – גילוי יבשת אמריקה.''' קריית שמואל, חיפה: שאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך.
דני זמרין, "מבעד לקרקעית השקופה או: קולומבוס לא היה יהודי". באתר "אותו הים" – על ספנות ישראלית ועוד, 29 במרץ 2022.
מי באמת גילה את אמריקה, שידור מעודכן פודקאסט התשובה עם דורון פישלר
הערות שוליים
*
קטגוריה:היספניולה: היסטוריה
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:מגלי ארצות איטלקים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רוסיה
קטגוריה:ילידי 1451
קטגוריה:נפטרים ב-1506
| 2024-10-18T13:46:26 |
ברלין
|
בֶּרְלִין (בגרמנית: Berlin; ) היא בירת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, העיר הגדולה ביותר בה ואחת מ-16 המדינות המרכיבות אותה. ברלין נמצאת בצפון-מזרח גרמניה. גובהה הממוצע 34 מטרים מעל פני הים.
שטחה 891 קמ"ר, והיא אחת הערים הגדולות באירופה בשטחה.
אוכלוסיית ברלין מונה כ-3.7 מיליון תושבים, והיא המאוכלסת בערי גרמניה. בנוסף לכך, היא גם העיר הגדולה ביותר באיחוד האירופי. מטרופולין ברלין מכיל כ-6 מיליון תושבים שמוצאם מיותר מ-180 מדינות.
בברלין פועלים למעלה מ-160 אלף בתי עסק (נכון לשנת 2019). העיר ידועה הודות לחיי הלילה התוססים שלה, לבתי הקפה הרבים בה, למועדונים והברים שבקרבה, לעולמה התרבותי ולשלל אתרים היסטוריים חשובים הממוקמים בתחומי העיר.
היסטוריה
האזכור הכתוב הראשון של העיר קלן (Cölln; להבדיל מקלן – Köln, שעל גדות הריין) מתוארך ל-1237, וזה של ברלין ל-1244. שני המסמכים מוצגים במוזיאון הדום (אשר מצוי בתוך קתדרלת ברלין) של ברנדנבורג אן דר האבל. כבר בהתחלה, שתי הערים היוו יחידה כלכלית וחברתית. ב-1307 התאחדו שתי הערים באופן פוליטי. עם הזמן, שתי הערים התאומות נודעו בפשטות כברלין, הגדולה מביניהן.
השם "ברלין" נובע ככל הנראה מהשורש הסלבי brl (ביצה), אף כי הועלתה סברה שהשם נגזר מהמילה דוב (Bär).
ב-1411 מינה המלך זיגיסמונט את פרידריך השישי הוהנצולרן, למושל רוזנות הספר (מרקה) ברנדנבורג. ב-1415 הוכתר על ידי המלך כפרידריך הראשון, רוזן הספר (מארקגראף) של ברנדנבורג, ונסיך בוחר שלה (קורפירסט, אלקטור, חבר מטעם ברנדנבורג בקולגיום הבוחר את המלך הגרמני).
פרידריך הראשון הניח את היסוד לגדולת משפחת הוהנצולרן. מאז שלטו צאצאיו על ברלין וברנדנבורג, גם הפכו מלכי פרוסיה וקיסרי גרמניה, עד נפילתם ב-1918.
תושבי ברלין לא תמיד בירכו על שינויים אלו. ב-1448 הם התמרדו נגד בניית הארמון המלכותי החדש על ידי האלקטור פרידריך השני. התנגדות זו לא הצליחה, וציבור האזרחים איבד רבות מן הפריבילגיות הפוליטיות והכלכליות שלו. מלבד זאת האלקטור הפריד את ברלין וקלן מחדש לשתי ערים (מדיניות של הפרד ומשול). קיימת סברה שהאלקטור עצמו שיסה מתחילה את האזרחים באצילים, ולאחר מכן דיכא בכוח את המרד שנגרם מתככיו.
ב-1451 (ובאופן רשמי ב-1486) הפכה לבית המגורים המלכותי של אלקטורי ברנדנבורג וברלין ויתרה על מעמדה כעיר הנזה חופשית. ב-1539 המיר האלקטור יואכים השני את דתו ללותרניות.
במלחמת שלושים השנים בין 1618 ל-1648 ברלין נכבשה ונבזזה מספר פעמים בידי כוחות האימפריה הרומית הקדושה ובידי הצבא השוודי של גוסטבוס אדולפוס, וניזוקה קשות. עם סיום המלחמה עמדו בברלין רק 845 בתי מגורים שלמים – שליש מן הבתים ניזוקו, והעיר איבדה מחצית מאוכלוסייתה. תושבי ברלין נחשפו תחת הכיבוש הזר לעינויים קשים כצלייה, בישול ברותחין והטלת לקות גופנית כדבר שבשגרה כדי לאלצם לגלות את מקומות מסתור הממון והמזון. בין השנים 1631 ל-1632 שרר רעב חמור בקרב האוכלוסייה האזרחית בברלין.
ממוזער|200px|שמאל|פרידריך וילהלם, 1652
ב-1640 ירש פרידריך וילהלם הידוע כ"אלקטור הגדול" את אביו כמושל. הוא יזם מדיניות של קידום הגירה וסובלנות דתית. במשך העשורים שלאחר מכן ברלין התרחבה מאוד בשטח ובאוכלוסייה עם הקמת פרברים חדשים. ב-1671 חמישים משפחות יהודיות מאוסטריה קיבלו בתים בברלין. בעקבות ה"אדיקט של פונטנבלו" של לואי הארבעה עשר, שהוציא ב-1685 את הנצרות הפרוטסטנטית בצרפת אל מחוץ לחוק ודחק את רגלי ההוגנוטים, הוציא פרידריך וילהלם את צו פוטסדאם, שהזמין את ההוגנוטים הצרפתים לברנדנבורג. יותר מ-20,000 פליטים נענו לקריאתו ורבים מהם התיישבו בברלין. עם מותו של "האלקטור הגדול" בשנת 1687 היוו ההוגנוטים כ-20 אחוזים מתושבי ברלין, והשפעתם התרבותית הייתה רבה. מהגרים רבים נוספים באו מבוהמיה, מפולין ומזלצבורג. בכך נתקבע סגנונה של העיר כעיר של מהגרים, סגנון שהשתמר עד המאה ה-21.
עם הכתרת פרידריך הראשון ב-1701 כמלך פרוסיה הפכה ברלין לבירתה של פרוסיה. ב-1 בינואר 1710 הערים ברלין, קלן, דורותיאנשטאדט (Dorotheenstadt), פרידריכסוורדר (Friedrichswerder) ופרידריכשטאדט (Friedrichstadt) התאחדו כ"הבירה והמגורים המלכותיים של ברלין". קצב גידול האוכלוסייה הואץ וב-1713 נספרו בעיר 55,000 תושבים. המהפכה התעשייתית שינתה את ברלין במהלך המאה ה-19 – האוכלוסייה והכלכלה של העיר התרחבו במהירות והעיר הפכה למרכז הרכבות הראשי והמרכז הכלכלי של גרמניה. פרברים נוספים התפתחו תוך זמן קצר והגדילו את השטח של ברלין ואת אוכלוסייתה. ב-1861 פרברים מרוחקים כגון ודינג (Wedding) ומואביט (Moabit) כמו גם מספר פרברים אחרים אוחדו לברלין. ב-1871 ברלין הפכה לבירת האימפריה הגרמנית החדשה שהוקמה.
המאה ה-20
לאחר סוף מלחמת העולם הראשונה ב-1918 הוקמה בגרמניה רפובליקת ויימאר, וברלין הוכרה כבירת הרפובליקה החדשה. ב-1920 איחד "חוק ברלין הגדולה" ערים פרבריות, כפרים ואחוזות סביב ברלין לעיר גדולה ומורחבת. לאחר התרחבות זו נאמדה ב-1939 אוכלוסיית ברלין ביותר מ-4 מיליון נפש.
|ממוזער|200px|שמאל|דגם "ברלין החדשה" בתכנונו של אלברט שפר לפי חזונו של היטלר
לאחר שהנאצים נבחרו ב-1933, הפכה ברלין לבירת הרייך השלישי. הנאצים השתמשו באולימפיאדה שנערכה ב-1936 בברלין לצורכי תעמולה. בנוסף לכך היו תוכניות לבנייה מחדש של ברלין כ"בירת העולם גרמאניה". תוכניות אלו נגנזו עקב מלחמת העולם השנייה.
השלטון הנאצי הרס את הקהילה היהודית של ברלין, שנאמדה ב-160 אלף בטרם עליית הנאצים לשלטון. לאחר הפוגרום של ליל הבדולח ב-1938, אלפים מיהודי העיר נכלאו במחנה הריכוז זקסנהאוזן בפרבר אורניינבורג. מתחילת 1943 ועד מרץ 1945 נשלחו יהודים מברלין מתחנת הרכבת גרונוולד ב-63 שילוחים למחנות מוות כדוגמת אושוויץ ו-117 שילוחים לגטו טרזיינשטט.
במהלך המלחמה נחרבו חלקים גדולים מן העיר כתוצאה מההפצצות והלחימה ברחובות. ב-1945, לאחר כיבוש העיר בידי הצבא האדום, נכנעו הנאצים. ברלין חולקה לארבעה חלקים, בדומה לאזורי הכיבוש שלפיהם חולקה גרמניה. החלקים של בעלות הברית המערביות (ארצות הברית, בריטניה וצרפת) אוחדו מאוחר יותר לברלין המערבית, בעוד שהחלק שבשליטת ברית המועצות זכה לשם "ברלין המזרחית" והיה לבירת גרמניה המזרחית.
ממוזער|250px|שמאל|מפת חלוקת ברלין, 1949. הרבעים המערביים צבועים בגווני כחול והרובע הסובייטי באדום.
מערב ברלין היה אזור מנותק משאר חלקי גרמניה המערבית, ולפיכך שימש באופן טבעי כנקודת המוקד של שני הגושים במלחמה הקרה. ההבדלים הגדולים בין הגישה הפוליטית של בעלות הברית המערביות לבין הגישה הסובייטית הובילו את ברית המועצות, ששלטה על האזור סביב ברלין, להכריז על הסגר על ברלין – סגר כלכלי שהוטל על ברלין המערבית בשנים 1948–1949. בעלות הברית המערביות התגברו על הסגר באמצעות רכבת אווירית.
ב-1949 הוקמה בגרמניה המערבית "הרפובליקה הפדרלית של גרמניה", בעוד שבגרמניה המזרחית הוכרזה "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית-קומוניסטית". עקב היותה של ברלין שטח כבוש ולא שייך (באופן רשמי) לגרמניה, הקימה הרפובליקה הפדרלית, גרמניה המערבית, את בירתה בבון. מאותה סיבה זכו תושבי מערב גרמניה הגרים בעיר לפטור משירות צבאי והוענקו להם הקלות במיסים, דבר שנועד לעודד הגירת תושבים לעיר. ברלין המזרחית, שכללה את רוב המרכז ההיסטורי, הייתה לבירתה של גרמניה המזרחית.
העיר המחולקת
ממוזער|250px|שמאל|נפילת חומת ברלין, 9 בנובמבר 1989
אף על פי שגרמניה המזרחית הקימה ב-1952 גבול מבוצר ובלתי עביר בינה לבין שכנתה המערבית, המשיכו אזרחיה לנהור באין מפריע כמעט לברלין המערבית ודרכה למערב. תופעה זו, שהביאה להגירתם של קרוב ל-3 מיליון מזרח-גרמנים בשנים 1949–1961, הייתה לצנינים בעיני שלטונות המזרח במידה רבה של צדק, שכן איימה על יציבותה של מדינתם, וב-13 באוגוסט 1961 הם החלו בהקמתה של חומה שתחצוץ בין מזרח ומערב העיר - חומת ברלין.
שני חלקיה של ברלין הפכו לנפרדים לחלוטין. תושבי מערב גרמניה יכלו לעבור לצידה המזרחי רק דרך נקודות ביקורת שבוקרו בקפדנות. עבור רוב תושבי ברלין המזרחית נסיעה למערב ברלין ולמערב גרמניה לא הייתה אפשרית עוד, אלא במקרים נדירים מאוד.
נפילת חומת ברלין ב־9 בנובמבר 1989 הייתה לסמל לסיום המלחמה הקרה. ב־1990 התאחדו שני חלקי ברלין, והחל דיון האם בירת גרמניה המאוחדת תישאר בבון או שתעבור לברלין. ב-1991 הצביע הבונדסטאג להשיב את הבירה הגרמנית לברלין עד שנת 1999.
גאוגרפיה
מרכז|ממוזער|800px|ברלין (2021)
אקלים
בברלין שורר אקלים אוקיאני ממוזג, הכולל קיץ חם וחורף קר. בחורף, הטמפרטורות בלילה בדרך כלל נופלות מתחת לאפס, ושלג הוא עניין שבשגרה, אם כי רק לעיתים נדירות השלג מצטבר ליותר מכמה ימים. הקיץ הוא בדרך כלל נעים ונוח, עם טמפרטורות שמגיעות בשעות היום ללמעלה מ-C° 20, והטמפרטורות בלילה, בדרך כלל לא יורדות מ-C° 10.
רחובות ושדרות
ממוזער|250px|שמאל|שדרות שנהאוזר
אונטר דן לינדן (Unter den Linden)
הקו'דאם (קורפירסטנדאם) (Kurfürstendamm)
שדרת קרל מרקס (Karl-Marx-Allee)
רחוב 17 ביוני (Straße des 17. Juni)
שדרות שנהאוזר (Schönhauser Allee)
יודנשטרסה (בגרמנית: Jüdenstraße – רחוב היהודים)
פרידריכשטראסה (Friedrichstraße)
זוננאלה (Sonnenallee)
גשר אוברבאום (Oberbaumbrücke)
רחובות ואתרים על-שם מנהיגי ישראל
ברלין מנציחה חלק ממנהיגי ישראל, באמצעות מתן שמותיהם לרחובות ולמקומות ציבוריים.
רחוב במקום מרכזי בעיר נקרא על שם ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, (Ben-Gurion-Straße).
מעבר עילי מעל תעלת מים ברובע Mite נקרא על שם גולדה מאיר (Golda-Meir-Steg)
רחוב בתוך פארק נקרא על-שמו של יצחק רבין, בקרבת האנדרטה לקורבנות חומת ברלין (Yitzhak-Rabin Straße).
ממוזער|250px|שמאל|שלט הרחוב על שמו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון.
כיכרות
ממוזער|250px|שמאל|האקשר מרקט
ברלין מפורסמת בעיקר בזכות החצרות המצויות ברחבי העיר המשמשות בתור רחבות קטנות עם בתי קפה וחנויות, חלקם אף עם גינות.
פאריזר פלאץ (כיכר פריז - Pariser Platz)
פוטסדאמר פלאץ (Potsdamer Platz)
אלכסנדרפלאץ (Alexanderplatz)
כיכר בבל (Bebelplatz)
כיכר ברייטשייד (Breitscheidplatz)
כיכר ויקטוריה לואיזה (Viktoria-Luise-Platz)
האקשר מרקט (Hackescher Markt)
אלפרד דבלין פלאץ (Alfred-Döblin-Platz)
רוזה לוקסמבורג פלאץ (Rosa-Luxemburg-Platz)
כיכר מרלין דיטריך (Marlene-Dietrich-Platz)
כיכר שטראוסברגר (Strausberger Platz)
דמוגרפיה
ממוזער|250px|שמאל|אוכלוסייה (1880–2016)
ממוזער|250px|שמאל|ברלינאים בפארק
לאחר תהפוכות היסטוריות, ברלין בתהליך חזרה להיות עיר מרכזית בעולם ומושכת אליה אמנים ויוצרים מרחבי העולם. העסקים חזרו, האוכלוסייה גדלה, והעיר הפכה לבירה אירופית מהראשונות במעלה.
בברלין כ-3.664 מיליון תושבים (נכון ל-2019) בשטח של 891.68 קמ"ר. כך, צפיפות האוכלוסייה של האזור מסתכמת ב-4,088 תושבים לקמ"ר. ב-2012, גילם הממוצע של תושבי העיר עמד על 42.2 ולפי נתוני הסטטיסטיקאי העירוני מ-2015, גילם של למעלה מ-40 אחוזים מתושבי העיר, צעיר מ-35.
457,806 (13.5%) מהתושבים הם זרים עם אזרחות מ-185 מדינות (2005). מתוכם 250,000 מטורקיה (הקהילה הטורקית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לטורקיה) וכ-36,000 מהמדינה השכנה פולין.
חצי מתושבי העיר אינם מקומיים. חמישית מהתושבים הגיעו בכלל מארצות אחרות (2020).
בעיר מתגוררים גם ישראלים רבים, אשר מספרם מוערך בכ-10,000 וכן ספרדים, קוריאנים, וייטנאמים ועוד.
השפות הזרות המדוברות ביותר בברלין לצד גרמנית הן טורקית, אנגלית, ערבית, רוסית ופולנית.
דתות
כנגזרת מרישום כ-60% מהתושבים כחסרי דת, מוגדרת ברלין כבירת האתאיזם באירופה. 19.4% מהתושבים הם נוצרים פרוטסטנטים, 9.4% נוצרים קתולים, 2.7% נוצרים המשתייכים לכנסיות אחרות ו-8.8% מוסלמים. פחות מ-0.3% מתושבי ברלין רשומים כיהודים.
כנסיות
הקתדרלה של ברלין (Berliner Dom)
כנסיית הזיכרון על שם הקייזר וילהלם (Kaiser-Wilhelm-Gedächtniskirche)
קתדרלת הדוויג הקדושה
הקתדרלה הצרפתית
הקתדרלה הגרמנית
בתי כנסת
בית הכנסת רייקה שטראסה
בית הכנסת החדש (Neue Synagoge)
פוליטיקה
ממוזער|250px|שמאל|בניין הרייכסטאג שבו שוכן הפרלמנט הגרמני
לברלין ייצוג של 4 קולות בבונדסראט, ומאז שנת 2001 המפלגה השלטת היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
מדינות גרמניה
ממוזער|250px|שמאל|בית העירייה האדום – מקום עבודתו של ראש העיר
ממוזער|200px|שמאל|קאי וגנר
ראש עיריית ברלין, רשמית ראש העיר המושל של ברלין (בגרמנית: Regierender Bürgermeister von Berlin) הוא ראש הרשות המבצעת בברלין ומשלב שני תפקידים: ראש העיר של העיר ברלין, וראש ממשלת מדינת ברלין. ראש העיר מנהל את ממשלת ברלין, המכונה "הסנאט של ברלין".
ראש עיריית ברלין הנוכחי הוא קאי וגנר שנבחר לתפקידו באפריל 2023. קודמתו פרנציסקה גיפי, שנבחרה בדצמבר 2021, הייתה האישה הראשונה בתפקיד.
מרכז|ממוזער|460px|ברלין ורובעיה
ערים תאומות
משטרה
משטרת ברלין (Polizei Berlin) הוא כוח משטרה גרמני האחראי על אכיפת החוק ושמירת הסדר בעיר-מדינה של ברלין. תפקידי אכיפת החוק בגרמניה מחולקים בין הסוכנויות הפדרליות וסוכנויות המדינות.
בראש משטרת ברלין עומדת נציבת המשטרה, ברברה סלוביק (החל מ-2018). לצידה פועל משרד המטה של נציבות המשטרה ומפקדי שש החטיבות המקומיות, חטיבת המשימות המרכזיות, המחלקה לחקירות פליליות וחטיבת השירותים המרכזיים.
כלכלה
ממוזער|250px|שמאל|סימנס בברלין
בשנת 2019 התוצר המקומי הגולמי הנומינלי (תוצר) של מדינת ברלין הסתכם ב-153.3 מיליארד אירו מבחינת התוצר הנומינלי, ברלין היא הכלכלה העירונית הגדולה ביותר בגרמניה והשלישית בגודלה באיחוד האירופי.
בין השנים 2009–2019 התוצר המקומי הגולמי עלה בממוצע שנתי של 4.5%, לעומת 3.5% בפריסה ארצית. בשנת 2019 התוצר לנפש במדינת ברלין עמד על 41,967 אירו והיה מעל הממוצע הגרמני לראשונה מאז 1990. מספר האנשים המועסקים בברלין עמד על 2.064 מיליון באותה שנה. זה היה 2.4% יותר מאשר בשנה הקודמת.
ענפי הכלכלה החשובים בברלין כוללים מדעי החיים, תחבורה, טכנולוגיות מידע ותקשורת, מדיה ומוזיקה, פרסום ועיצוב, ביוטכנולוגיה, שירותי איכות הסביבה, בנייה, מסחר אלקטרוני, קמעונאות, עסקים במלונאות והנדסה רפואית.
תיירות מהווה מקור הכנסה משמעותי בברלין, ובשנת 2011 הגיעו לעיר כ-9.8 מיליון תיירים.
בניגוד לערי בירה אחרות באירופה, כמו לונדון, פריז ומדריד, נחשבת עלות המחיה בברלין לנמוכה בהשוואה ליתר חלקי גרמניה. שכר הדירה הממוצע בברלין שווה לכשני שלישים מזה שבקלן ולכמחצית מזה שבמינכן (2010). שיעור האבטלה ומקבלי קצבאות הסעד בה גבוה יחסית (כ-9,4% ב-2015) בין היתר בגלל הנסיבות הכלכליות והדמוגרפיות של איחוד העיר לאחר נפילת חומת ברלין.
ממוזער|250px|שמאל|קה דה וה
מרכזי קניות וחנויות
קה דה וה (KaDeWe – Kaufhaus des Westens)
אירופה סנטר
סוני סנטר
LP12
בתי עסק
בברלין פועלים (נכון לשנת 2019) למעלה מ-160 אלף בתי עסק.
ברלין הפכה לבירת ההיי-טק של אירופה, גם בזכות עלויות המחיה הנמוכות ואיכות החיים הגבוהה, אבל גם בזכות העושר הגדול של ידע בתחום הטכנולוגי (2017).
על פי הערכות בשוק, בברלין יש 6,000 סטארט-אפים (המוגדרים כך אם מדובר במיזמים בעלי מודל עסקי ובני פחות משבע שנים). ההתמקדות היא על האי-קומרס וחצי מתעשיית הפינטק הגרמנית נמצאת בבירה ברלין. Cities Today Berlin named as Europe’s top city for start-ups
חינוך
בברלין ארבע אוניברסיטאות (האוניברסיטה החופשית של ברלין, אוניברסיטת הומבולדט, האוניברסיטה הטכנית של ברלין והאוניברסיטה האמנותית) ו-35 מכללות, בהן לומדים כ-200 אלף סטודנטים (2020).
שָאריטֶה (Charité Universitätsmedizin Berlin) הוא בית חולים ובית ספר לרפואה בברלין שנוסד בשנת 1710 וקשור מבחינה אקדמית לאוניברסיטת הומבולדט ולאוניברסיטה החופשית של ברלין. בארבעת הקמפוסים שלו לומדים מעל 8,000 סטודנטים לרפואה, והצוות הרפואי והסיעודי בו מונה מעל 15,000 איש.
ממוזער|250px|שמאל|האיחוד המתמטי הבין-לאומי
מחקר
מכון רוברט קוך
TU9
אגודת U15
האיחוד המתמטי הבין-לאומי
אגודת מקס פלאנק
ספריית המדינה בברלין
תחבורה
ממוזער|250px|שמאל|הרכבת העילית של ברלין - S-Bahn (אֶס-בָּאן)
את העיר ברלין משרת נמל התעופה הבין-לאומי ברלין ברנדנבורג שנפתח ב-31 באוקטובר 2020. עד לסגירתו ב-2020, פעל בסמוך לברנדנבורג, שנפלד שנמצא מדרום-מזרח לברלין בעיירה שנפלד שבמדינת ברנדנבורג ואשר שירת בעבר את מזרחהּ. בנוסף, עד ל-8 בנובמבר פעל בעיר נמל התעופה טגל שנמצא בצפון-מערב העיר ואשר שירת בעבר את מערב ברלין ואף שימש כנמל התעופה הראשי של העיר לאחר איחוד גרמניה. בשנת 2008 עברו דרך טגל ושנפלד למעלה מ-21 מיליון נוסעים. נמל התעופה השלישי של העיר, טמפלהוף, נסגר בשנת 2008 כחלק מהכוונה של רשות שדות התעופה של ברלין להעביר את כל התנועה האווירית של העיר לנמל התעופה ברנדנבורג, שעתיד היה להיפתח בשנת 2012.
ממוזער|250px|שמאל|נמל התעופה הבין-לאומי ברלין ברנדנבורג
בעיר פועלת מערכת האס-באן - מערכת רכבות המופעלת על ידי חברת אס-באן ברלין בע"מ (S-Bahn Berlin GmbH), שאורך מסילותיה 331.5 ק"מ ובה נוסעים מדי שנה כ-375.8 מיליון נוסעים (נכון לשנת 2006) ומערכת האוּ-באן, המופעלת על ידי חברת ברלינר פרקהרסבטריבה – Berliner Verkehrsbetriebe (BVG), שאורך מסילותיה 144.2 ק"מ ונוסעים בה 171.3 מיליון נוסעים מדי שנה.
כמו כן פועלות בעיר מערכת אוטובוסים שאורך קוויהם 1,626 ק"מ, המשרתת 407.1 מיליון נוסעים מדי שנה, ומערכת מעבורות המופעלות שתיהן על ידי חברת ברלינר פרקרסבטריבה (BVG). בעיקר במזרח ברלין פועלת מערכת חשמליות. כל מערכות התחבורה בעיר מקושרות, וכרטיסי הנסיעה משרתים את כולן ומאפשרים מעבר ממערכת אחת לשנייה. הכרטיסים מסווגים לפי אזור: אזור A (מרכז ברלין), אזור B (שאר ברלין) ואזור C (הפרברים, נמל התעופה ברלין שנפלד, העיר פוטסדאם ועוד). קיימים כרטיסי-נסיעה לאזורים AB, BC ו-ABC, בין לנסיעה אחת, לארבע נסיעות, ליום שלם או לשבוע. מערכת מסילות ברזל חוצה את מרכז ברלין ממערב למזרח ומצפון לדרום. מערכת זו משרתת הן את האס-באן והן את הרכבות הבינעירוניות העוברות דרך העיר. סביב מרכז העיר עוברות רכבות אס-באן מס' 41 ו-42 במסלול מעגלי. מסילה זו נקראת ה"רינגבאן" (רכבת הטבעת).
תרבות
ממוזער|250px|שמאל|שנברג
ברלין היא אחת מבירות התרבות האירופיות, ובה 48 מוזיאונים ממלכתיים ועוד עשרות מוזיאונים פרטיים. בעיר פועלות בין השאר הפילהרמונית של ברלין, התזמורת הסימפונית של ברלין, תזמורת הקונצרטהאוס של ברלין, התזמורת הסימפונית הגרמנית, והתזמורת הממלכתית של ברלין המשמשת כתזמורת האופרה של ברלין. כמו כן בברלין יש גם שלושה בתי אופרה. ב-1988 נבחרה העיר להיות "בירת התרבות של אירופה".
אונסק"ו הכריזה על שני אתרי מורשת עולמית בברלין: הארמונות והגנים של ברלין ופוטסדאם (בשנת 1990) ואי המוזיאונים (Museumsinsel) (בשנת 1999).
ממוזער|250px|שמאל|המבנה המיוחד של בית תרבויות עולם בברלין
בעשור השני של המאה ה-21 נחשבת ברלין בעיני רבים לבירתה של קהילת הלהט"ב באירופה; במיוחד נכון הדבר לגבי רובע שנברג. המוטו של העיר (”ענייה אבל סקסית“) משקף היטב את הלך הרוח הליברלי של התושבים, ובא במיוחד לידי ביטוי בסצנת חיי הלילה התוססת. לעיתים מכונה העיר "בירת המין של אירופה". The Sunday Times How Berlin became the capital of cool
מבני תרבות
ממוזער|250px|שמאל|פרידריכשטאטפאלאסט
פרידריכשטאטפאלאסט – תיאטרון קברט ומחזות-זמר מפורסם
בית תרבויות העולם (Haus der Kulturen der Welt)
ואלדבונה (Waldbühne) אמפיתיאטרון להופעות מוזיקה
קונצרטהאוס ברלין (Konzerthaus Berlin)
ז'נדארמנמארקט, היכל הקונצרטים
ממוזער|250px|שמאל|ה-קונצרטהאוס בברליןאולם הפילהרמונית של ברלין
בתי אופרה
האופרה של ברלין (Staatsoper Unter den Linden)
דויטשה אופר ברלין (Deutsche Oper Berlin)
קומישה אופר ברלין (Komische Oper Berlin)
ממוזער|250px|שמאל|ברגהיין
פסטיבלים ואירועים
פסטיבל הסרטים הבין-לאומי בברלין – מתקיים בכל שנה בפברואר. האירוע התרבותי החשוב ביותר בעיר ואחד מחשובי פסטיבלי הסרטים בעולם. בפסטיבל האחרון, נמכרו 350,000 כרטיסים ו-400 סרטים הוקרנו. בסופו מוענק פרס "דוב הזהב" לסרטים המצטיינים.
לולהפלוזה
פסטיבל האורות (ברלין)
פרס האקדמיה האירופית לקולנוע
ברגהיין - (Berghain) הוא המועדון המפורסם בברלין ואחד המפורסמים בעולם כולו.
שבוע האופנה בברלין
מוזיאונים
ממוזער|250px|שמאל|הגלריה הלאומית הישנה
ממוזער|250px|שמאל|מוזיאון הטבע
להלן המוזיאונים הגדולים והמפורסמים ביותר בעיר:
אי המוזיאונים (Museuminsel)
מוזיאון בודה
מוזיאון פרגמון (Pergamonmuseum)
המוזיאון הישן
המוזיאון החדש
הגלריה הלאומית הישנה
המוזיאון היהודי (Jüdisches Museum)
מוזיאון הבית ליד צ'ק פוינט צ'ארלי
המוזיאון הגרמני להיסטוריה (הצויגהאוס)
מוזיאון הטבע (Museum für Naturkunde)
אזור הקולטורפורום (Kulturforum)
הגלריה הלאומית החדשה
גמלדה-גאלרי
מוזיאון המוזיקה וכלי הנגינה
מרטין-גרופיוס-באו
ממוזער|250px|שמאל|קטר קיטור ישן, במוזיאון לטכנולוגיהמוזיאון ברוקה (Brücke-Museum Berlin)
מוזיאון גרמניה המזרחית
מוזיאון ההווה בהמבורגר באנהוף
המוזיאון לפרהיסטוריה ולהיסטוריה קדומה
המוזיאון הגרמני לטכנולוגיה
המוזיאון האתנולוגי (ברלין)
טופוגרפיה של הטרור
לרשימת כל הערכים בוויקיפדיה העברית בנושא מוזיאונים בברלין, ראה ברלין: מוזיאונים
ספורט
ממוזער|250px|שמאל|האצטדיון האולימפי של ברלין אירח את אולימפיאדת ברלין (1936), ואת מונדיאל 2006.
ממוזער|250px|שמאל|מרתון ברלין
ברלין ביססה עצמה כעיר מארחת של אירועי ספורט בין-לאומיים גדולים. העיר אירחה את אולימפיאדת ברלין (1936) והייתה העיר המארחת של משחק גמר מונדיאל 2006. אליפות העולם באתלטיקה 2009 נערכה ב. העיר אירחה גם את הפיינל פור של היורוליג בעונת 2009 ובעונת 2016. והייתה ממארחות יורובאסקט 2015 ובאותה שנה גם אירחה את גמר ליגת האלופות 2015.
ברלין צפויה לארח את הספיישל אולימפיקס 2023, כשזו תהיה הפעם הראשונה שגרמניה תארח את הטורניר.
מרתון ברלין, הנערך מדי שנה, הוא מהמרתונים הידועים בעולם.
בשנת 2013 כ-600,000 ברלינאים נרשמו באחד מ-2,300 מועדוני ההתעמלות והספורט הקיימים בעיר. העיר מפעילה יותר מ-60 בריכות שחייה ציבוריות ובה ממוקם מרכז האימונים האולימפי הגדול במדינה, כאשר כ-500 ספורטאים מתאמנים כאן (רבע מכלל הספורטאים).
מאז שנת 2015 מתקיים בשטח נמל התעופה ברלין-טמפלהוף מרוץ אי-פרי ברלין, כחלק מאליפות הפורמולה אי.
בעיר פועלים מספר מועדוני ספורט מקצועניים. מועדון הכדורגל הפופולרי והוותיק ביותר הוא מועדון הרטה ברלין ולו יריבות ידועה עם מועדון אוניון ברלין. מועדונים מקצועניים נוספים מברלין כוללים את:
מועדוןענף ספורטשנת הקמהליגהמגרש בייתיהרטה ברליןכדורגל1892בונדסליגההאצטדיון האולימפיאוניון ברליןכדורגל1966בונדסליגהשטדיון אן דר אלטן פורסטראייאלבה ברליןכדורסל1991בונדסליגהמרצדס-בנץ ארנהאייזבארן ברליןהוקי קרח1954ליגת ההוקי קרח הגרמניתמרצדס-בנץ ארנהפוקסה ברליןכדוריד1891בונדסליגההיכל מקס שמלינג
בעבר ייצגה דינמו ברלין את העיר בליגת העל המזרח גרמנית וזכתה בה עשר פעמים, אך מאז נפילת חומת ברלין ירדה עד לליגה הרביעית.
אדריכלות
ממוזער|250px|שמאל|שער ברנדנבורג, אחד מסמליה המפורסמים של ברלין
ממוזער|250px|שמאל|גן החיות של ברלין
שער ברנדנבורג (Brandenburger Tor)
בית המשמר החדש (ה"נויה ואכה")
שיכוני המגורים המודרניסטיים בברלין
מצודת שפנדאו
איש המולקולה (Molecule Man)
הספרייה הריקה (Die Bibliothek) של האמן מיכה אולמן.
חומת ברלין
איסט סייד גאלרי (East-Side Gallery)
עמוד הניצחון של ברלין (Siegessäule)
צ'ק פוינט צ'ארלי (Checkpoint Charlie)
אנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו (Denkmal für die ermordeten Juden Europas)
ארמון שרלוטנבורג (Schloss Charlottenburg)
ארמון בלוו (Schloss Bellevue)
בניין הרייכסטאג (Reichstag)
מגדל הטלוויזיה של ברלין ה"פרנזיטורם" (Fernsehturm) - המבנה הגבוה בברלין
פארקים וגנים
טירגארטן (Tiergarten)
האגם הלבן (WeißerSee)
גן החיות של ברלין
פארק טרפטו
נמל התעופה ברלין-טמפלהוף
פון-דר-שולנבורג פארק
ברלין בקולנוע
ממוזער|250px|שמאל|thumbtime=164|אחת, שתיים, שלוש (1961)
ברלין: סימפוניה של עיר גדולה
אולימפיה (סרט)
אחת, שתיים, שלוש
אני, כריסטיאנה פ. (סרט)
מלאכים בשמי ברלין
ראן לולה ראן
להתראות לנין!
חיים של אחרים
בבילון ברלין
המורדת (מיני-סדרה)
יהודי ברלין
ממוזער|הפגנת סולידריות עם ישראל שהתקיימה בברלין במהלך מלחמת חרבות ברזל
הימצאות יהודים בעיר נזכרת ברשומות לראשונה ב-1295. הם התגוררו ברחוב היהודים של ברלין. ב-1348, בימי המוות השחור, נערכו בהם פרעות והשורדים גורשו. העדה קמה מחדש ב-1354. ב-1446 גורשו היהודים מכל ברנדבורג, אך הותר להם לחזור לאחר שנה. ב-1510 התחוללה בעיר עלילת דם: חמישים הומתו והיתר גורשו. הצו בוטל ב-1539 והנסיך יואכים השני מברנדנבורג מינה את יהודי החצר ליפולד מפראג למנהל המטבעה. עם מות הנסיך הואשם ליפולד בהרעלתו והוצא להורג. צו הגירוש חודש ב-1573, והפעם "לעדי עד".
ממוזער|200px|שמאל|משה מנדלסון (1729-1786)
ב-21 במאי 1671 התיר פרידריך וילהלם הראשון, הנסיך הבוחר מברנדנבורג ל-50 משפחות יהודיות אמידות, שנדדו לאחר גירוש גירוש ווינה שנה קודם לכן, להתיישב בעיר. על העדה הוטלו מיסים כבדים והגבלות רבות.
עבור הפיכתם ל"יהודי חסות" שלו (Schutzjuden), כל אחד מהם היה צריך לשלם 2,000 טאלר והמשפחות הבטיחו להקים תעשיות מסוימות והסכימו לא לבנות בית כנסת. נאסר עליהם במפורש לקנות בתים, לעסוק בחקלאות, לסחור בצמר, עץ, טבק, עורות ויין, ולעסוק במקצועות השמורים לגילדות (מלבד רפואה), שתקנותיהן פסלו יהודים. את מעמד ה"חסות" יכול היה לרשת רק הבן הבכור. כדי להישאר בעיר, היו הבנים האחרים צריכים להוכיח כי ברשותם הון עצמי בסך 10,000 טאלר. לפי כתב הסובלנות, הותר ליהודים לייבא לברלין את עובדי המשק של ביתם וכן מספר מורים, רבנים, קברנים ושוחטים.
ב-1700 מנתה הקהילה היהודית כ-1,000 איש.
החוק דרש מהיהודים לאפשר את זיהוים ממרחק, אך ב-1710 הסכים פרידריך לבטל את החובה לשאת טלאי צהוב, תמורת תשלום בסך 8,000 טאלר לאדם. תמורת תשלום מס מיוחד, הותר לעשירים ביותר לרכוש בתים.
ב-1672 קודש בית הקברות היהודי הישן בברלין. ב-1714 נחנך בית-כנסת של קבע בסמטת היידרויטר.
הרשות להקים בית כנסת גם היא נמכרה תמורת כסף, ומכיוון שאסור היה שיבלוט לגובה, הונחה רצפתו מספר מטרים מתחת למפלס הרחוב. ב-1737 ציווה המלך שרק 120 המשפחות היהודיות "העשירות והמובחרות ביותר" יוכלו להישאר בעיר וגירש את 140 המשפחות האחרות. על המגורשים נאסר גם להתיישב בכל מקום אחר בתחומי הממלכה.
באמצע המאה ה-18 הותרה כניסת יהודים לעיר דרך שער רוזנטל בלבד. השער שימש לכניסת בקר ועבור שהייה זמנית בעיר, הוטל גם על יהודים מכס, כנהוג לגבי סחורות.
ממוזער|200px|שמאל|בית הכנסת החדש ב-1865
במהלך המאה ה-18 היו כמה מראשיה של הקהילה עשירים ומקורבים לשלטון, בראש ובראשונה דניאל איציג. יהודי החצר העשירים, בקהילה שחסרו בה יסודות מסורתיים חזקים, הפכו לערוץ חשוב שקלט את השפעות הסביבה הנוצרית והביא למפנה ערכים הדרגתי ביהדות גרמניה ובאקולטורציה גוברת שלהם. הם הפכו לפטרונים למשה מנדלסון ותלמידיו, והעיר למוקדה של תנועת ההשכלה היהודית. ב-1778 פתח דוד פרידלנדר את בית-הספר "חברת חינוך נערים" (בגרמנית: Jüdische Freyschule), מוסד החינוך הראשון ביהדות אשכנז בו נלמדו גם מקצועות חול. בברלין פעלו אף הסלונים הספרותיים של רחל ורנהגן והנרייטה הרץ. ב-1812 הוענקה אמנציפציה לכל יהודי פרוסיה. ההשכלה קצרת-הימים דעכה עוד קודם, ושכבת העילית בעדה פנתה לטמיעה מלאה, לרוב תוך משבר זהות והתפרקות ממורשתם שעוררו ייאוש בלב מחנכים כיום-טוב ליפמן צונץ. בשנות ה-30 התנצרו בברלין חמישים איש מדי שנה.
הציבור היהודי בעיר גדל במהירות: מכ-2,000 איש באמצע המאה ה-18 (מתוך אוכלוסייה כללית של 100 אלף) ל-3,292 ב-1812 ל-11,840 ב-1852 ול-28,000 בסוף העשור.
ב-1886 מנתה האוכלוסייה היהודית יותר מ-50,000, שהיוו 5% מהאוכלוסייה הכללית, ועם זאת, 20% מכל תלמידי בתי הספר התיכוניים בעיר היו יהודים.
הצפיפות הביאה לבניית בית הכנסת החדש ב-1859. הקהילה המרכזית כביתר גרמניה הורכבה מרוב ליברלי וממיעוט אורתודוקסי קטן שנותרו מאוחדים. הרב אברהם גייגר עצמו כיהן בה בין 1869 ל-1874. מאותה שנה ועד הועסקו בה 30 רבנים, 18 ליברלים (בדרך כלל רפורמים מתונים) ו-12 אורתודוקסים, והיא החזיקה תשעה ושבעה בתי-כנסת לכל זרם בהתאמה. לצד הקהילה המרכזית התקיימו שתי קהילות זעירות: הרפורמית הקיצונית שייסד הרב שמואל הולדהיים והאורתודוקסית הבדלנית שהקים הרב עזריאל הילדסהיימר. כמו כן, התקיימו בעיר שניים משלושת המוסדות להכשרת רבנים בגרמניה: בית-המדרש האורתודוקסי של הילדסהיימר ובית הספר הגבוה למדעי היהדות הרפורמי.
ממוזער|200px|שמאל|אלברט איינשטיין, 1920
הקהילה הראשית הפעילה מגוון מוסדות רווחה, ובשנות ה-30 היו לה 70,000 חברים משלמי מיסים.
בתחילת המאה ה-20 היוו היהודים 5% מאוכלוסיית העיר, אך שילמו יותר מ-30% ממסי העירייה.
ב-5 וב-6 בנובמבר 1923, 30,000 איש תקפו יהודים בעיר ובזזו כמעט 1,000 חנויות בבעלות יהודית.
ב-1933 עם עליית הנאצים לשלטון התגוררו בבירה 160,000 יהודים, כשליש מכלל האוכלוסייה היהודית בגרמניה. הם קופחו ונרדפו על ידי המשטר. בשנים הבאות הצליחו 90,000 להגר, ועוד 55,000 נרצחו בשואה; גירוש ראשון לפולין נערך ב-18 באוקטובר 1941. 7,000 התאבדו. ב-16 ביוני 1943 הוכרזה ברלין "יודנריין", אם כי למעשה התגוררו בה לפני תום המלחמה 5,990 יהודים ברישיון, רובם נשואים לבני-זוג אריים, ועוד כמה אלפים במחתרת. הקהילה התאוששה לאחר 1945 בהנהגתו של משה פרנבך אשר פעל לחידוש ולתחייה של חיי הקהילה בעיר. אחרי המלחמה והתמוטטות ברית המועצות היגרו לעיר מהגרים יהודים רבים יוצאי ברית המועצות; החל משנות ה-90 לערך החלו להגר לעיר גם ישראלים רבים.
ביוני 2023 נחנך קמפוס יהודי בברלין עם מרכז למידה מגן ועד בית ספר, ומרכז תרבות ואירוח המיועד לקהילה היהודית
רבני הקהילה
הרב הברלינאי הראשון הידוע בשמו מן הרשומות, היה הרב "Cain", כנראה גרסה של השם העברי "חיים". הוא כיהן בעיר במחצית השנייה של המאה ה-17. אחריו כיהן הרב יצחק בנימין וולף המכונה ליבמן. אחריו הרב שמעיה המכונה סימון בֶּרֶנד. אחריו כיהן הרב אהרן בן בנימין וולף, בנו של הרב יצחק בנימין וולף. הרב הבא היה רבי יחיאל מיכל חסיד שנפטר בפברואר 1728. אחריו כיהן הרב משה אהרן מלבוב שכיהן עד אז כרבה של לייפניק. אחריו כיהן רבי דוד פרנקל מחבר "קרבן העדה", ואחריו רבי אהרן הירש המכונה "אהרן מגזע צבי", מחבר "מנחת אהרן", שכיהן בעיר עד שעבר לכהן ברבנות שוואבך. אחריו כיהן רבי צבי הירש לוין.
לאחר פטירת הרב לוין, נעשה מינוי רב חדש לקהילה המפולגת סביב שאלת הרפורמה ביהדות, לעניין סבוך עד בלתי אפשרי. מאז פטירת הרב לוין בשנת 1800 לא נבחר איש למשרה, בשנת 1842 הוצעה המשרה לרב זכריה פרנקל אך זה דחה את ההצעה ביודעו כי רוקנה משלל סמכויותיה. במשך שנים אלו מילא את תפקידיו הדתיים של הרב, עוזרו של הרב לוין, הרב מאיר וייל שקיבל את התואר סגן הרב הראשי. לאחר פטירתו (1825) נשא במשרת הרב, הרב יעקב יוסף אטינגר שכיהן עד אז כראש בית הדין של הקהילה, ולאחר פטירתו ב-1860, כיהן תחתיו סגנו הרב אלחנן רוזנשטיין. שני רבנים אלו שימשו כרבני העיר בעלי סמכויות מוגבלות ולצידם פעל הדרשן מיכאל זקש כעוזר הרב, ולאחר פטירת הרב אטינגר כרב לצידו של הרב רוזנשטיין. עם פטירת הרב זקש ב-1864 התחדשה המחלוקת והרב הרפורמי יוסף אווב התמנה לרב, חזן, ומנהיג הקהילה של בית הכנסת החדש בברלין. אחריו נבחר הרב אברהם גייגר והקהילה המקומית התפצלה, כאשר אנשי האורתודוקסיה והשמרנים פרשו מהקהילה הכללית והתארגנו כקהילה נפרדת בשם"עדת ישראל". לכהונת רב הקהילה האורתודוקסית הנפרדת הוזמן הרב עזריאל הילדסהיימר, שנחשב לאחד מראשי האורתודוקסיה בגרמניה. בין מלחמות העולם כיהן הרב ליאו בק כרב הראשי של הקהילה הכללית.
לקריאה נוספת
פרדריק טיילור, חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961 - 9 בנובמבר 1989 (מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), הוצאת מטר, תל אביב תשס"ט, 2008
נעמה בלונדר ומישה ברזניאק, ערים מבפנים - ברלין ברלין מהיבט אדריכלי, אוגוסט 2012
רוג'ר מורהאוז, ברלין במלחמה: חיים ומוות בבירתו של היטלר, אור יהודה: דביר, 2012
פרנץ הסל, שיטוטים בברלין, הוצאת כרמל, 2016
קישורים חיצוניים
מדריך מסע אחר לברלין
ברלין, הקהילה היהודית, מאמר באתר "דעת"
ברלין: שער מקומי, ריכוז תמונות, כתבות ומידע בערוץ התיירות של ynet
אליעזר ליזר בר הר"ר מאיר לאנדסהוטה, תולדות אנשי השם ופעולתם; בעדת ברלין, ברלין 1884
סרטון: ברלין 1945
אילנה גרף, ברלין – עיר של ניגודים, באתר אימגו
מתי שמואלוף, כל הטורים שפרסם בטור שלו "ישראלי בברלין" , ב"תרבות וספרות", אתר הארץ, 1.9.2015
מתי שמואלוף, כך הפכה ברלין ל"בירת הגולה הערבית", שיחה מקומית, 18 באוקטובר 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:אירופה: ערי בירה
קטגוריה:מדינות גרמניה: ערי בירה
קטגוריה:ערי הנזה
קטגוריה:ערים שאירחו משחקי קיץ אולימפיים
קטגוריה:ערי מדינה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:גרמניה: מדינות
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-13
| 2024-10-07T20:56:46 |
עברית
|
עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסייתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים. היא שייכת למשפחת השפות הכנעניות והשפה הכנענית היחידה המדוברת כיום. העברית היא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת תשע"ח, 2018, בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
ממוזער|המילה עברית בכתב עברי ובכתב העברי הקדום
ממוזער|250px|דוברי העברית בארץ ישראל:
מקור השם עברית
שם השפה עברית פירושו "לשונו של עֵבֶר", ונגזר מהשם של הדמות המקראית עֵבֶר, אביהם הקדמון של עמים רבים, בהם עם ישראל. לפי המסורת היהודית, עבר סירב לקחת חלק בבניית מגדל בבל, ועל כן הוא וצאצאיו לא נענשו על בניית המגדל, ושפתם לא נתבלבלה. עבר שימר את השפה האוניברסלית המקורית – העברית.
המושג "עברי" נזכר שלושים וארבע פעמים בתנ"ך ככינוי לבני ישראל, אולם לא כשפה. במקרא, שמה של שפתם של העברים מכונה "יהודית", וגם בשם "שפת כנען". ייתכן שהשם 'יהודית' היה רק שם הניב שדובר בממלכת יהודה או באזור ירושלים, להבדיל מהניב של ממלכת הצפון, ממלכת ישראל (אם כי גם לפי תאוריה זו, מדובר בסך הכול בשני ניבים שונים של אותה שפה, ולא בשתי שפות שונות).
המקור הקדום ביותר המזכיר את המונח עברית כשם השפה, הוא מקור יווני מן המאה ה-2 לפנה"ס. המקור הוא נכדו של בן סירא שכותב בהקדמה לתרגום החיבור של סבו ליוונית שבוצע על ידיו כי:
בלשון חז"ל שדוברה החל מהמאה הראשונה לספירה, הכינוי המקובל לשפה המקראית ולשפה המדוברת היה "לשון הקודש", והמונח "עברית" שימש לציון הכתב העברי הקדום, וכן לציון שפתם של בני עבר הנהר, אך יש גם שימושים במונח "עברית" המתייחסים ללשון המקרא.
הניב התנ"כי מכונה "לשון המקרא", כדי להבדילו מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של עברית.
בברית החדשה משמש המונח "עברית" כשם לשפה הארמית שדוברה על ידי ה"עבריים" (תושבי עבר הנהר) בארץ ישראל, אולם בספרות חז"ל משמש מונח זה רק לעברית (המשנאית).
היסטוריה של השפה העברית
העברית היא שפה המשתייכת לקבוצת הלשונות השמיות הצפון-מערביות, ומהווה את הניב בו דיברו תושבי ארץ ישראל החל מן האלף ה-2 לפנה"ס בלב האזור המכונה במקרא בשם ארץ כנען. כנען או הלבנט כולל היום את שטחיהן של לבנון, סוריה, ארץ ישראל וירדן. השפה הפיניקית אשר הייתה מדוברת באזור לבנון של ימינו היא "שפה אחות" לשפה העברית.
בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. המקרא נכתב בעברית מקראית, ואילו המשנה נכתבה בניב הקרוי לשון חז"ל. בתקופה מסוימת בסוף המאה ה-2 לספירה או קצת מאוחר יותר (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. מאות שנים בלבד לאחר חתימת המשנה, כאשר חדלו היהודים להשתמש בעברית, כבר נכתבו התלמודים בארמית. עם זאת, ישנן עדויות שאף במאה ה-8 לספירה הייתה שפת הדיבור בטבריה, שם פעלו בעלי המסורה, עברית.
250px|שמאל|ממוזער|פרק ל' בספר יחזקאל, מכתב-יד בודליאנה Or. 62. הטקסט הופק על ידי מלומדים נוצרים באנגליה בסביבות 1210, ולעברית נלווים תרגום ופרשנות בלטינית.
גם כשהשפה העברית לא הייתה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעיתים קרובות בעברית.
ספרות דתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש (למשל "צאינה וראינה"), בקהילות הספרדיות בלאדינו, ובארצות ערב, בערבית יהודית המקומית, כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית.
חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים", שיועד למשכילי זמנו, נכתב בערבית יהודית. עם זאת, "מורה נבוכים", כמו ספרים אחרים בנושאים חילוניים, תורגמו לעברית כשהיה בהם עניין לקהילות יהודיות דוברות שפות אחרות. אחת המשפחות היהודיות המפורסמות שעסקו בתרגום מערבית-יהודית לעברית בימי הביניים היא משפחת . מפעלי התרגום לעברית של ספרות מדעית ופילוסופית בימי הביניים נתקלו בקושי מהותי, שכן עדיין לא היו מינוחים עבריים מקבילים למושגים מקצועיים רבים. אבן תיבון ומתרגמים נוספים נאלצו לחדש שורה ארוכה של מילים בשפה, וחלק ניכר מן המונחים הללו שרד ומשמש את דוברי השפה העברית עד היום.
עד המאה ה-19, ראשית ימי התנועה הציונית, מעמדה של העברית בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה והיא שימשה בעיקר כשפת כתב ובעיקר למטרות דתיות, אבל גם למטרות שונות ומגוונות: פילוסופיה, ספרות, מדע ורפואה. עובדה זו הגנה על העברית מתהליכי הרס שאירעו לשפות עתיקות אחרות. מסוף המאה ה-18, עם צמיחת תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה, נכנסה השפה העברית לתנופה מודרנית. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ ישראל. אליעזר בן-יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת ולשפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ.
על פי עדותו, בזמן עלייתו לארץ ישראל, הקהילות היהודיות השונות בירושלים דיברו בתוכן בלשונותיהן, אולם כאשר בני קהילות שונות היו צריכים לדבר זה עם זה, נאלצו לדבר "בלשון הקודש", ובשיחות-חולין אלו גם האשכנזים השתמשו בהברה הספרדית.
במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית. עם כינון שלטון המנדט הבריטי בארץ נקבעה העברית כשפה רשמית שלישית, לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל הייתה העברית כבר לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו.
כיום יש כ-9 מיליון דוברי עברית ישראלית, רובם המכריע גרים בישראל. כ-5,300,000 (2009) דוברים ילידיים (כלומר, עברית היא שפת-אמם) והשאר משתמשים בעברית כשפה שנייה. עברית היא השפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל, אם כי בנוסף לה יש מעמד מיוחד גם לשפה הערבית, וכן נעשה שימוש נרחב באנגלית, ברוסית ובשפות נוספות. בעקבות המסורת האירופית, שמקורה בהקמת האקדמיה הצרפתית, קיים גם בישראל גוף רשמי המכתיב תקנים של השפה: האקדמיה ללשון העברית. מוסד זה פועל מכוח חוק, אף על פי שהשפעתו בפועל מוגבלת. עיסוקו בעיקר בקביעת מונחים חדשים, כללי כתיב וכללי תחביר, המחייבים להלכה את מוסדות המדינה ואת מערכת החינוך הממלכתית. בפועל, חלק גדול מהחלטותיו אינו מתקיים. התפתחות המילונאות השימושית בישראל בשנות ה-90 יצרה מספר מילונים ומאגרי מידע המתעדים את הלשון העברית בפועל, ומשמשים אסמכתות חלופיות לכללי האקדמיה ללשון העברית.
ניבים ומבטאים עבריים
לקראת תחילת תהליך החייאת השפה העברית, בעת שהיא שימשה רק כשפה שנייה בפי יהודים ושומרונים, היו לשפה שני ניבים – יהודי ושומרוני, כשהניב השומרוני היה על סף כליה גם כשפה שנייה, יחד עם העדה השומרונית עצמה. לניב היהודי היו שלוש דרכי הגייה עיקריות: אשכנזית, ספרדית ותימנית (יש המציינים גם הגייה עיראקית). עם החייאת השפה, בן-יהודה הכריז על ההגייה הספרדית כהגייה התקנית של העברית. אולם בפועל מחיי השפה דבקו בהגייה שהיא מעין פשרה בין הספרדית לאשכנזית וזו נשתרשה בעם.
בשל התחייה המאוחרת של השפה העברית, אין כמעט ניבים אזוריים עבריים. למעשה, השפה הנשמעת בפי דוברים ילידיים זהה כמעט בכל חלקי ישראל (עברית ישראלית). אפשר להבחין בשוני בין הניבים המדוברים בפי עדות יהודיות שונות (אתנולקטים). אולם, שוני זה מתבטא בעיקר בפונולוגיה, ולא בתחביר או במורפולוגיה. עיקרי שוני זה הם בהשפעה ספרדית-תימנית על ההגייה המקובלת. שוני מסוים בתחביר ובמורפולוגיה קיים בין ניבים מעמדיים של השפה (סוציולקטים), אולם שוני זה אינו גדול יחסית. ישנו שוני בולט בין עברית ישראלית מודרנית ללשון הקודש הליטורגית המסורתית. ההגיה היא המאפיין הבולט השונה מן ההגייה הישראלית המקובלת, אבל קיים שוני משמעותי גם באוצר המילים, הניסוח, התחביר, הדקדוק, הניקוד והפיסוק. בחוגים חרדיים מסוימים קיימת הקפדה יתרה לשמר את הלשון הרבנית, גם לצורכי חול, והתנגדות חריפה לעברית המודרנית.
ייחודה של העברית המודרנית הוא בכך שהיא משרתת במידה רבה אנשים ששפת אמם שונה. מספר הדוברים הלא-ילידיים משתווה פחות-או-יותר למספר הדוברים הילידיים, והיא אף משמשת לתקשורת בין קבוצות בתוך ישראל שאינן דוברות עברית (למשל, דיונים בכנסת, בבתי המשפט הישראליים וכיוצא בזה מתנהלים בעברית, גם כשכל המתדיינים שייכים לקבוצות שאינן דוברות עברית). כיוון שכך, העברית המודרנית חשופה להשפעה אינטנסיבית של שפות אחרות, כגון ערבית, רוסית, אנגלית ועוד, דבר המשנה אותה בהתמדה, ואף יוצר הבדלים בין קבוצות, אשר עשויים להתפתח לניבים של ממש.
ביהודה ושומרון (וברצועת עזה בעת שנשלטה בידי ישראל) העברית היא שפת המינהל, בצד הערבית, המדוברת בקרב רוב האוכלוסייה המקומית. בניגוד לערביי ישראל, הלומדים עברית במערכת החינוך מגיל צעיר, ומנהלים את חייהם בשתי השפות במידה כמעט שווה, רוב דוברי הערבית ביהודה ובשומרון שולטים בעברית רק במידה חלקית או שאינם שולטים בה כלל. עם זאת, השפעת העברית על הערבית שבפיהם ניכרת מאוד, בעיקר עקב השימוש הרב במילים שאולות מן העברית. עם התגברות ההגירה של פועלים זרים לישראל נוצר "פידג'ין עברי", המשמש לתקשורת בין הפועלים לדוברי העברית הישראליים.
הכתב העברי
הכתב העברי מאופיין במערכת כתב מסוג אבג'ד הכוללת 22 אותיות ראשיות ו-5 אותיות סופיות הנכתבות בסוף מילה במקום האות הראשית. כמו מערכות אבג'ד אחרות, גם בעברית נהוגים סימנים דיאקרטיים המכונים בעברית ניקוד. הכתב המרובע המוכר היום הוא גרסה של הכתב הארמי "הבין-לאומי" של הממלכה הפרסית, והוא החליף (לפי המסורת – על פי החלטה מגבוה של עזרא הסופר) את האלפבית העברי-פיניקי, המכונה גם "כתב דעץ/רעץ", שבו נעשה שימוש בממלכת יהודה, בממלכת ישראל וברחבי המזרח הקדום לפני גלות בבל במאה ה-6 לפנה"ס. האלפבית העברי-פיניקי לא נעלם כליל, הוא ממשיך לשמש את השומרונים עד היום. בתקופת הבית השני ומעט אחריה נשאו מטבעות היהודים כתובות בכתב זה. כתב זה מופיע גם על חלק מהמטבעות שמונפקים על ידי מדינת ישראל, למשל על מטבעות של שקל חדש ושל עשרה שקלים ולעיתים ניתן למצוא אותו במקומות נוספים (למשל: על סמל העיר נהריה). על הכתב העברי הקדום ראו בהרחבה בערכו.
המאפיין החזותי הבולט של הכתב העברי בן ימינו הוא הצורה המרובעת של האותיות. הגופן שמשמש בדרך-כלל בדפוס מכונה, הנקרא "פרנק-ריהל" (על שם מפתחיו), הוא נפוץ מאוד למרות הביקורת על כך שצורת האותיות גורמת להן להיראות דומות זו לזו, ובפרט מקשה על ההבחנה בין צמדי האותיות א-צ, ג-נ, ב-כ, ו-ז, ח-ת, ד-ר.
270px|ממוזער|הכתב העברי המקובל בכתבי יד
בצד הכתב המודפס, הוא הכתב המרובע, קיים בעברית גם כתב עברי רהוט, המשמש לכתיבה מהירה. כתב זה מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. מקורו של כתב זה בקהילות יהודיות אשכנזיות באירופה. סוג אחר של כתב רהוט, מכונה כתב רש"י ומקורו בקהילות היהודיות הספרדיות. כינויו נובע מן העובדה שהספר הראשון שהודפס בכתב זה היה במקרה פירושו של רש"י. ניסיונות אחדים להשתמש בכתב הזה גם בהדפסת טקסטים יום-יומיים לא עלו יפה. עד היום פרשנות רש"י ופרשנויות נוספות על התנ"ך והתלמוד נדפסות ונלמדות בכתב זה. עם זאת, ניתן לזהות מעבר לכתב המרובע בטקסטים שמיועדים להיות נגישים גם לקוראים שלא הורגלו לקריאה אינטנסיבית בכתב רש"י.
בספרי תנ"ך, ספרי שירה וספרים לילדים מקובל לסמן את התנועות באמצעות ניקוד. סימני הניקוד המקובלים כיום, אשר מופיעים מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, הומצאו בטבריה במאה ה-7, ושימשו במקור כאמצעי עזר לקריאת התנ"ך (בעבר התקיימו גם סוגי ניקוד עברי נוספים). חכמי טבריה הוסיפו גם סימנים לטעמי המקרא; סימנים אלה משמשים כסימני פיסוק וכסימנים לאופן הנגינה שבה יש לקרוא את פסוקי התנ"ך. הטעמים מודפסים כיום רק בספרי תנ"ך. בכל טקסט אחר נעשה שימוש בסימני פיסוק שהתפתחו באירופה ומשמשים בכתיבת רוב השפות בעולם.
הגיית העברית
הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה, ובכל תפוצה, הגו אותה היהודים באופן אחר. במאה ה-19 שאפו מחדשי השפה העברית לאמץ את ההגייה הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים; זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד; על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית ניכרת בעברית המודרנית וכלפחות שני מיליון יהודים אשכנזים בכל העולם עדיין משתמשים בהגייה האשכנזית לצורכי לימוד ותפילה בעיקר, הרבה מהם משלבים אוצר מילים של אלפי מילים השלובות בתוך היידיש ובאותם המילים השימוש נפוץ המיוחד וההגיה היא אשכנזית, אך מקצתם גם משתמש בלשון הקודש בהגיה אשכנזית ללא יידיש לדיבור יום-יומי במקרים מסוימים (כגון בעת תענית דיבור, שבתות וכדומה).
פונולוגיה
+פונמות עיצוריות בעברית הישראלית סדקי לועי ענבלי וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי שפתי(־שִנִּי) אפיn1 m סותם ʔ ɡ k d t b p מחוכך *d͡ʒ *t͡ʃ t͡s חוכך h
2*ʕ2*ħ3 ʁ4 χ3*ʒ ʃ z s v f מקורב w j l מקיש*ɾ4* פונמות זרות
* עיצורים שקיימים רק בהגיית עדות המזרח
1 כאשר האות נו"ן באה לפני עיצורים וילוניים [k g], רוב הישראלים הוגים אותה כעיצור וילוני, אפי [ŋ], עקב הידמות פונטית בבסיס החיתוך המקלה בהגייה. כלומר, [ŋ] היא אלופון של [n] ולא פונמה בפני עצמה.
2 הגיית האות עי"ן כעיצור לועי, חוכך, קולי [ʕ] נדירה מאוד וכך גם הגיית האות ה"א כעיצור סדקי, חוכך, אטום [h] רוב הישראלים מחליפים את שתיהן לעיצור סדקי, סותם, אטום [ʔ].
3 רוב הישראלים הוגים את האות חי"ת כעיצור ענבלי, חוכך, אטום [χ], כאשר בהגייה הספרדית והתימנית היא עיצור לועי, חוכך, אטום [ħ].
4 רוב הישראלים הוגים את האות רי"ש כעיצור ענבלי, חוכך, קולי [ʁ] או כעיצור ענבלי, רוטט [ʀ], כאשר בהגייה הספרדית והתימנית היא עיצור מכתשי, מקיש [ɾ].
פרוטושמית IPA עברית דוגמה ערבית אות מקראית טברנית ישראלית *b ב ḇ/b בית ب *d ד ḏ/d דב د *g ג ḡ/g גמל ج *p פ p̄/p פחם ف *t ת ṯ/t תות ت *k כ ḵ/k כוכב ك *ṭ ט ṭ ṭ טבח ط *q ק q q קבר ق *ḏ ז z זכר ذ *z זרק ز *s ס s סוכר س *š שׁ š שׁמים *ṯ שׁמונה ث *ś שׂ ś שׂמאל ش *ṱ צ ṣ ṱ צל ظ *ṣ צרח ص *ṣ́ צחק ض *ġ ע ʻ עורב غ *ʻ עשׂר ع *ʼ א ʼ אב ء *ḫ ח ḥ חמשׁ خ *ḥ חבל ح *h ה h הגר ه *m מ m מים م *n נ n נביא ن *r ר r רגל ر *l ל l לשׁון ل *y י y יד ي *w ו w ורד و פרוטושמית IPA אות מקראית טברנית ישראלית דוגמה ערבית
פונולוגיה משוערת של העברית הקלאסית
בעברית הקלאסית יש כ-30 פונמות (מתוכן 23 פונמות עיצוריות), רובן מסומנות בכתיבה מנוקדת.
כל אות מייצגת פונמה עיצורית אחת נפרדת (ראו אבג'ד), להוציא את השימוש של אותיות הו"י כאמות קריאה. בפרט:
סמ"ך, שי"ן שמאלית ושי"ן ימנית הן פונמות נפרדות.
כל-אחת מאותיות בג"ד כפ"ת מייצגות פונמה אחת (דגש קל אינו פונמי).
אל"ף נחה היא אלופון שאינו נהגה: מאתיים, תאהב, ראש.
א פרוסתטית (שמתווספת בתחילת מילים כמו: תמול – אתמול) אינה פונמה.
דגש חזק מסמן הכפלת פונמה (או שהוא פונמי בעצמו). דגש חזק בסוף מילה או באות אהחע"ר הוא פונמה שאינה מסומנת.
התנועות השונות הן פונמות, פרט ל:
שוואים ותנועות חטופות
פתח גנוב
התנועה האחרונה במילים במשקלים סגוליים
אורך התנועות הוא פונמי, או לחלופין ההטעמה.
השתנות פונמית בעברית
מצאי הפונמות בשפה נוטה להשתנות לאורך הזמן. חוקרים משחזרים 29 פונמות עיצוריות בשפה הפרוטו-שמית. בעברית מקראית מספרן מוערך ב-25. בעברית מקראית שׁ ימנית, שׂ שמאלית ו-ס מייצגות שלוש פונמות נפרדות; למשל, הסט המינימלי שָׁר – שָׂר – סָר מבחין ביניהן (ההגייה הקדומה המשוערת של מילים אלה היא שָׁר /ʃar/, שָׂר /ɬar/, סָר /sar/). אולם, עם הזמן התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ (/ɬ/) והתמזגה עם ס (/s/). תרגום השבעים מרמז שבדומה לאות שי"ן, שייצגה במקרא שתי פונמות, גם האותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא שתי פונמות כל-אחת: חי"ת ייצגה את /ħ/ ו-/x/, ועי"ן ייצגה את /ʕ/ ו-/ɣ/. הפונמות /x/ ו-/ɣ/ אבדו לפני המצאת הניקוד – התמזגו עם /ħ/ ו-/ʕ/, בהתאמה – אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. בהמשך או במקביל, אולי בהשפעת הארמית, הן הופיעו מחדש בעברית, הפעם לא כפונמות נפרדות אלא כאלופונים של כ"ף וגימ"ל, בהתאמה.
דוגמה להשתנות פונמית מאוחרת יותר שהתרחשה בעברית היא הפיכתם של זוגות האלופונים כּ-כֿ, בּ-בֿ, פּ-פֿ לפונמות נבדלות. לפי המקובל, בעברית הקלאסית, כפי שמשתקפת בניקוד הטברני, כּ ו-כֿ הן שני אלוֹפוֹנים של פונמה אחת, וכך גם בּ ו-בֿ, פּ ו-פֿ. לדוברי השפה ברור הקשר בין זוגות המילים "תוף – תופים", "בין – לבין", "שכח – נשכח", וכו'. בתקופה קדומה של העברית נבע החילוף בין האלופונים ישירות מתוך הפונולוגיה של השפה – כלומר: אף דובר לא היה צריך לשנן חוקים כדי לדעת מתי נכון או לא נכון להגות את הביצוע הרפה או הדגוש של הפונמה (ראו דגש קל). בעברית המודרנית, לעומת זאת, כבר אין מדובר בזוגות של אלופונים אלא בפונמות נבדלות. הפונמות הללו אומנם מתחלפות זו בזו במילים כמו "תוף – תופים", אבל החילופים ביניהן שייכים למורפולוגיה של השפה ולא לפונולוגיה שלה. ניתן להשוות זאת למילים delete ו-deletion באנגלית, שהקשר ביניהן ברור לדוברי השפה על אף שהאות t מייצגת בכל אחת מהן פונמה שונה.
באוזניהם של דוברי עברית רבים, ההחלפה בין כּ ו-כֿ, בּ ו-בֿ, או פּ ו-פֿ אינה נתפסת יותר כחסרת משמעות ולכן הם נוטים לשמר את דגשותן או אי-דגשותן של אותיות אלה. דוגמה לתופעה זו היא המילה "רֶכֶּז"(ויקימילון). מילה זו איננה הולמת את כללי הדקדוק העבריים וקיומה מדגים את המרחק בין הפונולוגיה של העברית החדשה ובין זו של העברית הקלאסית: מכיוון שבכל תצורות השורש ר-כ-ז בעברית הכ"ף היא דגושה, שימרו דוברי העברית המודרנית את הדגש בכ"ף כשיצרו את המילה "רֶכֶּז". אבל לפי הדקדוק העברי המקובל, המשקל קֶטֶל אינו יכול להכיל דגש באות השנייה של השורש – לא קל ולא חזק. מאחר שדוברי עברית חדשה אינם מכירים אף תצורה של ר-כ-ז עם כ"ף רפה (בביצוע חוכך), יצרו הדוברים את הצורה בכ"ף בביצוע פוצץ.
מה שתופסים הדבקים בכללי העברית התקנית כעברית פגומה הוא לעיתים תוצאתה של אותה תופעה – תופעת שימור דגשותן או אי-דגשותן של אותיות בכ"פ, למשל: לאחר ו"ו החיבור או לאחר תחיליות בכ"ל. דוגמאות נוספות לתופעה זו הן זוגות שורשים הנבדלים בדגשותה של אות בכ"פ בשורש שלהן: התחבֿר (יצר קשרי חברות) בניגוד להתחבּר, איפֿר (ניער אפר של סגריה) בניגוד לאִפֵּר.
בהמשך או במקביל להתפצלות של זוגות האלופונים כּ-כֿ, בּ-בֿ, פּ-פֿ לפונמות נפרדות, חלקן גם התמזגו עם פונמות אחרות. כּ התמזגה עם ק כפי שמדגים זוג ההומופונים (מילים שונות שנהגות באופן זהה) "כֹּל" + "קוֹל", כֿ התמזגה (אצל רוב הדוברים) עם ח כפי שמדגים זוג ההומופונים "שמחנו" + "סמכנו", ו-בֿ התמזגה עם ו עיצורית כפי שמדגים זוג ההומופונים "צב" + "צו".
שפות שהושפעו מהעברית
השפעת העברית ניכרת במיוחד בשפות יהודיות. שפת יידיש, ששימשה את הקהילות היהודיות האשכנזיות באירופה, ושמקורה באחד הניבים של גרמנית, שאלה מילים רבות מעברית (כ-20% מאוצר המילים שלה) והשתמשה בכתב העברי. הכתב העברי של יידיש משתמש בחלק מסימני העיצורים להבעת תנועות – למשל, האות ע' משמשת לסימון התנועה e. עם זאת, מילים שאולות מעברית נכתבו על-פי הכתיב המקורי. כך, המילה "אֱמֶת" (שנהגית ביידיש /emes/), נכתבה כך ולא "עמעס". בדיחה נושנה של דוברי יידיש מספרת על כתיבת השם "נח" בשבע שגיאות (כלומר: "נאָוײעך" במקום "נח"). השפה לאדינו (נקראת גם "ספניולית" או "ספרדית יהודית"), שהתפתחה מן הספרדית הקסטיליאנית, ושימשה קהילות יהודיות ספרדיות בכל רחבי העולם, שאלה אף היא מילים רבות מן העברית, ונכתבה בכתב העברי, בעיקר בכתב רש"י (אם כי קיימת גם שיטת כתיבה באותיות לטיניות). ערבית יהודית, שפה ששימשה את הקהילות היהודיות באימפריה המוסלמית, בעיקר בצפון אפריקה, ואשר בה נכתבו מורה נבוכים לרמב"ם וחיבורים חשובים נוספים, נכתבה אף היא בכתב העברי.
הארמית והערבית נחשבות שפות אחיות לעברית מהן אף ניתן להבין ביטויים בעברית בדיוק יתר.
שפות אחרות הושפעו מהעברית בעיקר דרך תרגומי המקרא והשפעת המקרא על הקוראן. המילה "שַׁבָּת", למשל, נפוצה בלשונות העולם כשמו של היום השביעי בשבוע, או ככינוי ליום מנוחה. גם שמות עבריים של דמויות מקראיות נפוצים מאוד ברחבי העולם. שתי המילים העבריות הנפוצות ביותר בשפות העולם השונות הן "אמן" ו"הללויה" – מילים המסיימות תפילות, ומבטאות הסכמה לנאמר. מילים עבריות נוספות חדרו לשפות לועזיות בזכות הופעתן בתנ"ך (למשל חדירתה לשפה האנגלית של המילה 'שיבולת'=Shibboleth כמציינת אמצעי סינון וזיהוי של בני קבוצה ידועה) או בתיווכם של דוברי עברית/יידיש (למשל חדירתה לשפה האנגלית של המילה 'מבין'=MAVEN כמציינת אדם בעל ידע וניסיון בתחום ספציפי). ברשימת מילים בגרמנית שמקורן בעברית אפשר לעמוד על גלגולי השפעה עקיפה ורחוקה עוד יותר של חדירת מילים עבריות בתיווכם של דוברי יידיש, כי במקרים אלה נשתבשה הגייתן ואף השתנה מובנן המדויק עם המעתק שלהן לשפה המאמצת.
המורפולוגיה של העברית
לשפה העברית יש מורפולוגיה טיפוסית של שפה שמית. המאפיינים העיקריים הם ריבוי נטיות לכל מילה (בפרט לפעלים), נטייה לא-רציפה (כלומר בסיס המילה משתנה בנטייה, ולא רק המוספיות), ושינויים רבים בתנועות לעומת יציבות של העיצורים. מקובל לתאר יצירה של מילים בשפות שמיות, בכלל זה בשפה העברית, כתהליך של הרכבת שורש ומשקל. השורש הוא מורפמה, שהיא סדרה של 3–4 (לעיתים נדירות: חמש או שש) אותיות; המשקל הוא סדרה דומה של תנועות ואלמנטים פרוזודיים (לפעמים נצמדות אליו גם מוספיות). באמצעות שילוב התנועות והאלמנטים הפרוזודיים בין עיצורי השורש נוצרת מילה. לדוגמה, הרכבת השורש כ-ת-ב על המשקל מִ-םְםָם יוצרת את המילה: מִכְתָב ("מִ" היא מוספית, לצורך תיאור המשקל מציינת כאן האות מ"ם סופית עיצור כלשהו). בדרך-כלל, למילים שנגזרות משורש אחד יש משמעות דומה, אולם יש לכך חריגים רבים. לשורשים ולמשקלים אין קיום בשפה כשלעצמם, אלא רק כמרכיב של מילים, ולעיתים קרובות בצירוף מורפמות אחרות. אין הסכמה בין הבלשנים בדבר הממשות של השורש בשפה. יש הטוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של השפה, גם אם הוא מופיע רק בצירוף מורפמות אחרות, ואחרים טוענים שמדובר בהפשטה מדעית, שהדוברים אינם מודעים לה בצורה אינטואיטיבית. רוב הבלשנים מסכימים כי בעבר היו שורשים של שתי אותיות כגון "ב-א" ו"ק-מ" (כיום מקובל להתייחס לשורשים האלה כשורשים תלת-עיצוריים: ב-ו-א, ק-ו-מ). כמו כן, העברית המודרנית יוצרת שורשים של יותר מ-4 אותיות (בעיקר ממילים שאולות), כגון פלרטט, טלגרף. בעברית מודרנית נוצרות מילים ששורשן אינו ברור. למשל, מילים כמו "רמזור" או "מדרחוב" נוצרו בדרך של הֶלְחם בסיסים, כך שקשה לקבוע את שורשן. עם זאת, המילה "רמזור" התפתחה לשורש רמז"ר, כמו בביטוי "צומת מרומזר". כמו כן, הקשר הסמנטי בין מילים שנגזרו משורש אחד הוא לפעמים מעורפל. כך למשל, הפעלים "פסל" (במובן של פסילה) ו"פיסל" נראים כאילו נגזרו משורש אחד, אולם אין ביניהם קשר סמנטי, כיוון שהאחרון נגזר משורש של העברית המקראית, ואילו הראשון נגזר ממילה ארמית שנכנסה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר.
השפה העברית במסורת היהודית
על פי המסורת היהודית, עשר המאמרות האלהיות שבהן נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש.
לפי ריה"ל בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף ס"ח) השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה (ולכן אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים), אשר דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה). אז אלוהים בלבל את הלשונות ונוצרו שפות רבות; אולם עֵבֶר המשיך גם אז להשתמש בעברית, ולכן נקרא בשם זה. מבלבול הלשונות נובע הדמיון של השפות הקדומות לעברית.
הרמב"ם מציג נימוק שונה ופשוט יותר להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות, פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך.
עברית בעולם
בארצות הברית מספר דוברי העברית מגיע ל־212,747 בקירוב. בקרב יהדות ארצות הברית כ-50% העידו כי הם קוראים בעברית, לעומת בין 10% ל-12% שהעידו כי הם דוברים את השפה.
החל מ-6 בינואר 2005 השפה העברית היא שפת מיעוט מוכרת בפולין. מספר אוניברסיטאות ברחבי העולם (כמו ייל), מחשיבות את העברית כשפה קלאסית, הנלמדת במסגרת הלימודים הקלאסיים של תלמידי השנה הראשונה. גם בדרום אפריקה העברית היא שפת מיעוט.
ראו גם
לשון הקודש
עברית מקראית
לשון חכמים
עברית ישראלית
תחיית הלשון העברית
גיור תוכנה
עברית באינטרנט
טעמי המקרא
הכתב העברי הקדום
יידיש
לאדינו
דקדוק ולשון
כתיב חסר ניקוד
ניקוד העברית בת ימינו
דקדוק עברי
בניינים בעברית
כתיב עברי
לקריאה נוספת
יעקב יגר, מטאפורה דימוי וניב (דיונים בפרקי לשון), הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, חיפה, תשל"ד (1973).
יעקב יגר, על לשון וחינוך, הוצאת ש. זק ושות', ירושלים, תשמ"ו (1986); (הובא לדפוס על ידי בנו ד"ר משה יגר).
שמעון פדרבוש, הלשון העברית בישראל ובעמים, ירושלים: מוסד הרב קוק 1967.
שלמה מורג, עיונים בעברית לדורותיה, הוצאת מאגנס
פרקים בתולדות הלשון העברית, האוניברסיטה הפתוחה, 2004
אילן אלדר, ממנדלסון עד מנדלי: בדרך לעברית החדשה, הוצאת כרמל, 2014
יעל רשף, העברית בתקופת המנדט, הוצאת האקדמיה ללשון העברית, 2015
נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה: הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב–תרפ"ב (1881–1922), הוצאת האקדמיה ללשון, 2004
* A.Saénz-Badillos, A History of the Hebrew Language, Cambridge
קישורים חיצוניים
אתר האקדמיה ללשון העברית
האיגוד הישראלי לטכנולוגיות שפת אנוש – תיוג תכנים לאימון מודלים
על המילה 'עברית', באתר האקדמיה ללשון העברית
אתר השפה העברית
רחל אליאור, עברית מכל העברים, באתר פרויקט בן-יהודה, 2013
תחיית השפה העברית: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
רוביק רוזנטל, העברית שמות רבים לה, באתר רב-מילים, 15 באפריל 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:שפות שמיות צפון-מערביות
קטגוריה:ישראל: שפות
קטגוריה:שפות יהודיות
קטגוריה:שפות
| 2024-09-25T22:28:10 |
כלכלת שוק
|
כלכלת שוק (או כלכלה חופשית או שוק חופשי) הוא מונח מתחום ההגות הקפיטליסטית. זהו כינוי לשוק שבו כל ההחלטות והפעולות הכלכליות של פרטים (ביחס להעברת כסף, מכירה וקנייה של טובין ושירותים וכדומה) מבוצעות מרצון (באופן וולונטרי) ולא בכפייה.
למונח כמה משמעויות בהקשרים שונים. כמונח כלכלי, על פי הגישה הקלאסית, שוק חופשי הוא שוק שהייצור בו נשלט על ידי היצע וביקוש, כשישנה חתירה הנחשבת "טבעית" ומתמדת של השוק למצב של "שיווי משקל".
השוק החופשי משתמש במנגנון המחירים כדי להגיע לשיווי משקל בשוק.
כמונח בשימוש שגור, "כלכלת שוק חופשי" היא כלכלה שבה הפעולה בשוק חופשית באופן יחסי מהגבלות והתערבות ממשלתית ומיושמת בו גישת "לסה פר", בניגוד לשוק שבו שוררת כלכלה מעורבת, כלכלה ריכוזית או כלכלה אטטיסטית.
ביקורת תאורטית ופוליטית על הנחות היסוד של הכלכלה תטען כי מונח זה מוצג כתיאור מצב, בשעה שהוא כלי ליצירת הבניה חברתית להצדקת משטר כלכלי חברתי מסוים.
מאפייני השוק החופשי
עושר וכוח כלכלי — שוק שלא מוגבל בפעילויות כלכליות בהוראה ממשלתית מגיע לרמת האיזון הטובה ביותר בין היצע וביקוש ועל ידי זה צומח השוק לרמת מיצוי וניצול המשאבים בדרך היעילה ביותר. משמע הדבר שחברה חופשית שמובילה כלכלת שוק חופשי תנצל את משאביה בדרך הרווחית והטובה ביותר ותשיג עושר כלכלי רב.
מדיניות מדינית ליברלית — הידועה בחקיקה מצומצמת, בזכויות פרט רבות ככל הניתן, ובכלל בממשלה חסכונית מצומצמת ובעלת השפעה דלה יחסית לכוחו של הציבור ושל השוק שהציבור מנהל.
שכר ממוצע גבוה — שלא נובע מחקיקה אלא מיחסי ההיצע והביקוש הפוקדים את השוק, כמו הפריון הרב שהשיטה מציעה. כך למשל בשווייץ (מדינת כלכלת השוק החופשית המובילה באירופה) אין כל חוק שכר מינימום והשכר במדינה הוא מהגבוהים ביבשת.
פריון עבודה רב — בעולם המפותח שלאחר המהפכה התעשייתית ניבאה הטכנולוגיה את האפשרות של כל אדם לייצר הרבה מאוד ערך כלכלי בזמן מצומצם, וזאת בתנאי שישמור על חדשנות. בכלכלת שוק המיודדת עם היוזמה החופשית מתפתחת טכנולוגיה תחרותית המנבאת שעות עבודה מצומצמות שנובעות מתפוקה תחרותית גבוהה יותר בשוק.
מודל השוק החופשי
על פי תפישת הליברליזם הקלאסי ובעלי עמדות קפיטליסטיות, כאשר השוק חופשי יחסית ממגבלות והתערבות ממשלתית, יכולים כל השחקנים בשוק, צרכנים ויצרנים, לפעול באופן מיטבי לקידום תועלתם הם. במצב זה, המידע על ביקוש והיצע, המתווך באמצעות מחירי המוצרים, משודר עם מידה מזערית של הפרעות, דבר התורם באופן מתמיד להורדת המחירים עד לרמה האופטימלית ולשיפור הייצור. מעורבות ממשלתית, ממשיכה הטענה, משנה באופן מלאכותי מחירי מוצרים ומעלה או מורידה אותם מעבר למחירם ה"אמיתי" (האופטימלי) ובכך מובילה לעיוותים בשוק, המשמשים אחר כך נימוק להגברה נוספת של המעורבות בשוק (באמצעות רגולציה או מונופולים ברישוי ממשלתי) כדי לתקן את המעוות.
תיקון זה מביא תמיד, לדעת תומכי השוק החופשי, לעיוות חמור יותר במנגנון המחירים ולהחרפת הבעיה שההתערבות הנוספת באה לתקן. לדוגמה, מעורבות ממשלתית בדמות הורדת שיעורי הריבית מעבר לשערה כפי שהיה נקבע בשוק חופשי, גורמת לשינויים בהקצאות כספיות, החלטות ייצור (מה לייצר ואיך), החלטות צריכה, ועוד. בטווח הקצר, הדבר עשוי להתבטא בצמיחה מהירה, אך בסופו של דבר לנפילה כואבת.
אחת הביקורות הנפוצות על כלכלת השוק היא כשלי שוק כמו מונופול, קרטל ודומיהם, שעיקרם שיתוף פעולה בין יצרנים ובעלים בתיאום מחירים לצרכן או עלותה של העבודה.
אולם בפועל ישנם שני סוגים של מונופולים. מונופול טבעי ומונופול רגולטורי.
מונופול טבעי הוא מונופול שפועל בשוק חופשי ויכולתו לשמור על המעמד המונופוליסטי שלו היא בזכות יכולתו לספק מוצרים איכותיים יותר וזולים יותר.
במקרה שהוא יחליט להעלות מחירים או להוריד את האיכות, המעמד המונופוליסטי שלו ייפגע וייכנסו לשוק מתחרים שישברו לו את המונופול.
מונופול רגולטורי לעומת זאת הוא מונופול שפועל בשוק לא חופשי ויכולתו לשמור על המעמד המונופוליסטי שלו היא בזכות רגולציות שמונעות כניסת מתחרים. מכיוון שהרגולציה מונעת תחרות, אין לו כל אינטרס לספק מוצרים איכותיים יותר וזולים יותר. במקרה שהוא יחליט להעלות מחירים או להוריד את האיכות, המעמד המונופוליסטי שלו לא ייפגע, והרווחים שלו יעלו.
על מונופול בשוק החופשי אמר אדם סמית, אבי הכלכלה הקלאסית: "יש אומרים שרק לעיתים רחוקות אנו שומעים על התאגדויות של מעסיקים, ואילו על התאגדויות של פועלים אנו שומעים לעיתים קרובות. אך כל מי שמדמה בנפשו על סמך דברים אלה, שהמעסיקים מתאגדים רק לעיתים רחוקות הריהו בור בהוויות העולם כשם שהוא בור בעניין הזה. בכל מקום ובכל זמן שוררת בין המעסיקים כמין התאגדות אילמת, אך מתמידה וקבועה, שלא להעלות את שכר העבודה למעלה משערו המקובל … אדרבה, אנו שומעים על התאגדות זו לעיתים רחוקות בלבד מפני שהיא מצב העניינים הרגיל, ואפשר לומר הטבעי."
אולם למרות ההתאגדויות של המעסיקים, קיומו של שוק חופשי מביא לכך שאם הקרטל מביא רווחים גבוהים למשתתפים בו, ייכנסו לשוק הזה מתחרים חדשים שישברו את הקרטל.
ביקורות על השוק החופשי כמודל כלכלי ותפיסה חברתית
השימוש במודל ה"קלאסי" של שוק חופשי שנוי במחלוקת. כלכלנים רבים, בעלי עמדות קפיטליסטיות וסוציאליסטיות כאחד, רואים במודל השוק החופשי דגם תקף בקירוב כלשהו להתרחשות המציאותית בשוק, כאשר בהגדרה, ככל שהשוק הממשי יהיה חופשי מהגבלות, כן הוא יתקרב למודל השוק החופשי. המחזיקים במודל השוק החופשי אינם טוענים שההנחות המשמשות כיסוד למודל אכן מתקיימות במציאות. טענתם היא כי השוק מתנהל בדרך כלל, בקירוב, כאילו ההנחות מתקיימות. הטיעון התומך בשוק החופשי אינו טוען שלפרט יש את כל המידע הדרוש לביצוע העסקה, אלא שהשוק החופשי מספק את המידע הגדול ביותר ונטול פניות שניתן להשיג לגבי המוצרים והשירותים בשוק.
עם זאת ישנם החולקים על המודל של השוק החופשי. עמדה עקרונית ראשונה היא של המבקרים את המודל הרציונלי האטומיסטי שעליו נשען מודל השוק. לדבריהם ההתנהגות האנושית אינה ניתנת לרדוקציה לפעילות של אדם בודד המנסה למקסם את האינטרסים שלו, ויש לבחון את הפעילות הכלכלית והאנושית בהקשרה החברתי והתרבותי.
ביקורת נוספת על מודל "השוק החופשי", שיש לה השלכות על המודל כמודל תאורטי אך גם כפרקטיקה לניהול כלכלי, מתמקדת בעובדה שעם התחזקות המדינה, וביתר שאת משנות החמישים של המאה העשרים, "השוק החופשי" אינו יכול להתקיים ללא הישענות על משטר רגולטורי חזק המופעל בידי המדינה וסוכניה השונים. שוק כזה, אומרים המתנגדים, אינו 'חופשי' אלא מנוהל באופן כמעט מלא. לפיכך אי אפשר לומר שהוא חופשי מהתערבות ממשלתית, אלא שישנה כזו לטובת יצירת מצב הנראה כ'שוק חופשי' בעוד שאינו חופשי כלל וכלל. גישות ביקורתיות מוסיפות וטוענות ש'שוק חופשי' הוא מטאפורה המיועדת להסוות את אי השוויון המובנה בתוך הכלכלה הקפיטליסטית, והיא דרך לעודד בפועל התערבות ממשלתית לטובת בעלי ההון והתאגידים, תוך גינוי התערבות כזו לטובתם של אחרים. כלכלנים אחרים מצביעים על חולשות בולטות במודל. במודל השוק החופשי מונח כי השוק הוא משוכלל וכל המידע בו זמין, מה שלא קיים במציאות. אחרים אומרים כי ההנחה שהשוק חותר למצב של שיווי משקל אינה יותר מהשערה לא בדוקה.
בחינה ביקורתית של המונח "השוק החופשי" נמצאת הן בחוגים סוציאליסטיים וסוציאל-דמוקרטיים, והן בקרב הוגים סביבתיים ואקולוגים. גישות אלה טוענות שהקניין עצמו הוא הסדר חברתי התלוי לחלוטין בכוח הכפייה של המדינה או גורמים אחרים בחברה, ושהקשר בין אנשים לחפצים או בינם לבין סמלים של הסדר חברתי כגון כסף או תאגיד לא יכולים להיות מוגדרים "חופשיים" בשום מובן.
עמדה אחרת המבקשת לאתגר את השוק החופשי כשיטה חברתית עורכת השוואה בין המוסכמות של חברה דמוקרטית בתחום הזכויות הפוליטיות והאזרחיות לבין תפישת ה"שוק החופשי". המציעים השוואה זו מסבים את תשומת ליבנו לעובדה כי בעוד בתחום הממשל והזכויות הפוליטיות אימצה החברה המערבית עיקרון לפיו יש שוויון בזכויות הפוליטיות המתבטא במוטו המפורסם "אדם אחד – קול אחד", הרי שבשוק "חופשי" מתקיימת חלוקה אחרת של העוצמה, שבה דולר אחד שווה לקול אחד, וגורמת לתופעה המכונה גירעון דמוקרטי.
תומכים ומתנגדים מסכימים כי מדיניות של שוק חופשי נוטה ליצור אי שוויון בין היצרנים והעובדים בשוק. יש המסבירים זאת בכך שהיא מאפשרת ליצרנים ולעובדים יותר יעילים ואיכותיים להרוויח יותר, אחרים יטענו שמדיניות שוק חופשי איננה מאפשרת מוביליות אישית, אלא משמרת יחסי כוח קיימים בחברה.
כלכלת שוק חופשי ביהדות
המונח "שוק חופשי" ו"כלכלת שוק חופשי" מתייחסים בעיקר למשטר פוליטי וחברתי של המאות האחרונות. ומכאן מובן שהמושג "שוק חופשי ביהדות" לוקה באנכרוניזם. עם זאת, יש המבקשים למצוא במקורות היהודיים השראה לפתרון שאלת טיבו הרצוי של המשטר הכלכלי חברתי בזמננו.
הוגים יהודים טענו כי מאחר שבתפיסה היהודית לדורותיה, כל נושא כפוף לציווי דתי ולהכרעת המוסדות הדתיים, אי אפשר לדבר בכלל על "שוק חופשי" או על משטר של אי התערבות. דוגמאות בולטות לכך הן: מצוות שמירת שבת – איסור על עובדים לעבוד במשך יממה שלמה בשבוע, וכן איסור לבצע קניות ביום זה; איסור ריבית; ודיני ירושה שאינם מאפשרים לכל אדם להוריש כחפצו.
בתלמוד הבבלי () יש מחלוקת לגבי חובת הפיקוח בשוק על המחירים ("שערים") ולא רק על המשקל ("המידות"). גם על פי הדעה בגמרא שאין חובת פיקוח על כלל המחירים, קיימת חובת פיקוח על מחיריהם של מוצרי יסוד – "דברים שיש בהם חיי נפש". הפיקוח על מוצרי היסוד אמור להתבצע באמצעות מספר תקנות:
איסור רכישה של המלאי הנמצא בשוק ("אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש").
איסור יצוא לחו"ל ("אין מוציאין פירות מארץ ישראל"), אלא אם כן מחיר הסחורה צנח ב-40% לפחות ("דזל וקם עשרה בשיתא").
איסור גריפת רווחים על מוצרי יסוד ("אין משתכרים בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש").
מניעת תיווך בין היצרן לקונה מעבר למתווך אחד ("אין משתכרין פעמים בביצים [...] תגר לתגרא").
הריטב"א בפירושו לגמרא מנמק את הדעה בדבר מניעת הפיקוח על המחיר הן בכך שהקונים יעדיפו לקנות במחיר הזול יותר והן מכיוון שאיכות הסחורה משתנה מסוחר לסוחר ולא ניתן להתאים לכל אחד מחיר מיוחד. בחושן משפט (רלא) נפסק (הבית יוסף והטור) כי חובת בתי הדין לפקח על מחירי מצרכי היסוד, ובני העיר עצמם רשאים לפקח על הכול.
הוגים סוציאליסטים נטו להביא כתמיכה לעמדותיהם את דבריהם של נביאי הכתב, שיש בהם גינוי למצב של אי שוויון חברתי חריף. כך גם מצוות היובל שבה הקרקע שבה לבעליה המקוריים התפרשה אצלם כשיטה המבקשת לחלק מחדש את העושר. הוגים אחרים טענו שהיהדות נוטה יותר לכיוון של כלכלה חופשית מאחר שהיא אינה מגנה את העושר כפי שעושה הנצרות.
לאורך התקופה שלא היה בה משטר יהודי ריבוני ועצמאי, הייתה מדיניות הרווחה היהודית מבוססת על יוזמות קהילתיות ומקומיות באופיין כמו מפעלי גמ"ח, מצוות צדקה, נורמות חברתיות של עזרה הדדית בין חברי הקהילה ובין יהודי אחד ליהודי אחר ואף סיוע לגר (כלומר לאנשים שאינם ממוצא יהודי). כמו כן היהדות שמה דגש על קיומם של מוצרים ציבוריים כמו מערכת חינוך קהילתית לכלל בני הקהילה, ומוסדות צדקה ותמיכה. יש הרואים בכך תמיכה לטענה שמדיניות רווחה צריכה להיות בידי הקהילות ולא המדינה. אחרים טוענים בתגובה שאי אפשר ללמוד ממצב שלא הייתה בו מדינה על מצב שיש בו מדינה.
ראו גם
ליברליזם כלכלי
אדם סמית
האסכולה האוסטרית
מילטון פרידמן
קפיטליזם
היד הנעלמה
השילוש הבלתי אפשרי
הגבלים עסקיים
חליפין בהסכמה
קישורים חיצוניים
אתר קו ישר – מציג מבנה חלופי למדינת ישראל המבוסס על כלכלה חופשית וחירות הפרט.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תאוריות כלכליות
קטגוריה:קפיטליזם
קטגוריה:שווקים (כלכלה)
קטגוריה:ליברליזם
| 2024-01-14T01:00:24 |
פלורליזם
|
פְּלוּרָלִיזְם (Pluralism; מלטינית Pluralis, מילולית: רב, מרובה, בעברית: רבגוניות) הוא מונח מתחום הפילוסופיה, מדע המדינה וסוציולוגיה. הגישה הפלורליסטית מכירה בכך כי למין האנושי ישנן דרכי חשיבה שונות, אשר אינן תמיד עולות בקנה אחד.
פלורליזם הוא אחד מערכי היסוד בדמוקרטיה הליברלית שכן הוא מכיר בזכויות המיעוט. על פי הפלורליזם, יש להעניק שוויון זכויות וחופש ביטוי לקבוצות שונות בחברה כך שתוכלנה לבטא את השונות ביניהן ולהתאגד במסגרות שונות. הפלורליזם מכבד את ריבוי הקולות האנושיים ואת ביטוייהם המגוונים. פלורליזם יכול לבוא לידי ביטוי בתחומים שונים: פלורליזם חינוכי, פלורליזם כלכלי, פלורליזם פוליטי, אי-אלימות ועוד.
חברה פלורליסטית
חברה מוכרת כ"חברה פלורליסטית" כאשר היא מתפקדת כחברה פתוחה בעלת מגוון תרבותי אשר יש בה הכרה ולגיטימציה להבדלים בין הקבוצות השונות, תוך שימור מורשתן התרבותית, ואשר מאפשרת לקבוצות השונות לשמור על ייחודן, כבודן ומעמדן. חברה פלורליסטית נזקקת למערכת חברתית הדוגלת בערכי שוויון וסובלנות ובנכונות לחיות יחד מתוך כבוד הדדי, הכרה הדדית והסכמה בין הקבוצות השונות. כאשר הקיטוב פוליטי גדל והחברה מתפלגת למספר מחנות הנמצאים ביחסי קונפליקט, החברה הופכת לחברה משוסעת.
משטר שאינו פלורליסטי ומדכא קבוצות שונות מבחינה כלכלית, חברתית, דתית ותרבותית מביא על פי רוב לתרעומת ואיבה, הן כלפי המשטר והן בין הקבוצות השונות בחברה. חברה דמוקרטית שאינה מעניקה לאזרחיה פלורליזם מכונה לעיתים "דמוקרטיה טוטליטרית".
במידה רבה, פלורליזם הוא מצב בו אומה או חברה מורכבות מקבוצות אוכלוסייה הנבדלות זו מזו מבחינת המוצא האתני, הרקע התרבותי, הדת וכדומה. מדינות הדוגלות בפלורליזם, כדוגמת ארצות הברית, מאפשרות שמירה על זהותן העצמית של קבוצות כאלה בתוך חברה או מדינה.
חברה פלורליסטית הדוגלת ברב-תרבותיות, מנוגדת במידת מה לאידאולוגיית כור ההיתוך השואפת ליצירת דמיון תרבותי בין אזרחים מרקעים שונים ולהטמעה מוטבת של מהגרים המגיעים ממדינות שונות.
ערכים
מימוש הפלורליזם מתאפשר בזכות קיומם של שני ערכים חשובים:
סובלנות – נכונות לקבל את השונה ולכבד את זכותו של הזולת, לשמור על שונותו ולתת לה ביטוי.
הסכמיות – הסכמה בין כלל הקבוצות והפרטים במדינה על כללי משחק שיהוו את המסגרת בתוכה תוכל לפעול החברה. מסגרת שתאפשר חיים משותפים תוך שמירה על הייחודיות והשונות של כל פרט וקבוצה במדינה. ככל שיש יותר הסכמיות בנושאים מרכזים במדינה, כך גדלה היציבות השלטונית.
ראו גם
האסכולה הפלורליסטית
פלורליזם תרבותי
מגוון תרבותי
יחסי רוב ומיעוט
גלובליזציה תרבותית
הטמעה תרבותית
התבוללות
לקריאה נוספת
פלורליזם בישראל: מכור היתוך ל"מעורב ירושלמי", ירושלים: המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, 2000.
נסים קלדרון, פלורליסטים בעל כורחם על ריבוי התרבויות של הישראלים, חיפה, תש"ס.
מיכאל וולצר, על סובלנות, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999.
אליעזר שביד, "פלורליזם ואחדות בתרבות היהודית" בתוך מאזניים נ"ו, 1982/3, תשמ"ג.
אליעזר שביד, פלורליזם כהסכמה חברתית וכהשקפת עולם אישית" בתוך גשר 133, תשנ"ו, 1996.
יהודה באואר, "בזכות פלורליזם דתי ותרבותי" בתוך גשר 136, תשנ"ח 1997.
מ' מאוטנר, א' שגיא ור' שמיר (עורכים), רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, תל אביב: הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב.
קישורים חיצוניים
נורית נוביס־דויטש, חשיבה פלורליסטית כעמדה וכיכולת באתר "חינוך לפלורליזם"
הפלורליזם הגדרות ומיפויים באתר "חינוך לפלורליזם"
סמי סמוחה, "לקראת חברה פלורליסטית בישראל", 1986.
אברהם יוגב, גישות לחינוך ערכי בחברה פלורליסטית, בתוך י' עירם, ש' שקולניקוב, י' כהן וא' שכטר (עורכים), צומת: ערכים וחינוך בחברה הישראלית, ישראל: משרד החינוך, 2001.
חינוך לפלורליזם
*
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:אידאולוגיות
קטגוריה:ליברליזם
| 2024-03-16T21:31:41 |
ציוויליזציה
|
ממוזער|האקרופוליס באתונה. אתונה העתיקה נחשבת לערש הציוויליזציה המערבית ומקום הולדתה של הדמוקרטיה
ציוויליזציה היא ארגון חברתי אנושי מורכב המתאפיין בקיומן של מערכות פוליטיות, ריבוד חברתי, עיור ומערכות סמליות של תקשורת מעבר לשפה הטבעית (כלומר, כתב). הציוויליזציה מתאפיינת גם במרכוז של סמכויות, ביות מיני צמחים ובעלי חיים, חלוקת עבודה, אידאולוגיות וערכים המבטאים התקדמות חברתית, אדריכלות מונומנטלית, מיסוי, תלות חברתית ושאיפת התפשטות.
מבחינה היסטורית, "ציוויליזציה" הוגדרה לעיתים קרובות כתרבות גדולה יותר ו"מתקדמת יותר", בניגוד לתרבויות קטנות יותר ו"מתקדמות פחות". במובן הרחב יותר, נהוג להבחין בין ציוויליזציה לבין חברות שבטיות לא ריכוזיות, כולל תרבויות של פסטורליסטים נוודים, חברות נאוליתיות או ציידים-לקטים. בציוויליזציות נוצרו יישובים צפופים המתאפיינים במעמדות חברתיים היררכיים שנשלטים בידי אליטות, העוסקים בחקלאות אינטנסיבית, כרייה, ייצור ומסחר בקנה מידה קטן. הציוויליזציה מקיימת ריכוז של כוח, מרחיבה את השליטה האנושית על שאר הטבע, כולל על בני אדם אחרים.שמאל|ממוזער|250px|גורדי שחקים במנהטן, ניו יורק. ניו יורק נחשבת למרכז תרבותי, פיננסי, פוליטי בינלאומיההופעה המוקדמת ביותר של ציוויליזציות קשורה בדרך כלל לשלבים האחרונים של המהפכה הנאוליתית בדרום-מערב אסיה, שהגיעו לשיאם בתהליך המהיר יחסית של מהפכה עירונית והתפתחותן של ישויות מדינתיות ואליטות שליטות.
אטימולוגיה
המונח ציוויליזציה מגיע מהמילה הלטינית civilis (באיטלקית בת ימינו civiltà שמשמעותו אדם המתגורר בעיר) דרך המונח הצרפתי מהמאה ה-16 civilisé שמשמעותו להפוך אדם לבן-תרבות.
מאפיינים משותפים המאחדים ציוויליזציה
לרוב, לציוויליזציות יש מאפיינים ויסודות משותפים בתחומים הבאים או בחלקם:
תרבות: קיומם של מאפיינים תרבותיים משותפים כגון כללי נורמה, מנהגים, אומנות וספרות.
דת: אמונה משותפת בכוח עליון משותף כלשהו. לדוגמה, יש הרואים את עמי המזרח הרחוק כציוויליזציה אחת, בשל היסודות והעקרונות המשותפים הרבים של הדתות באזור זה.
אידאולוגיה וערכים: אסופה של רעיונות ותפיסות עולם ערכיות משותפות. לדוגמה, רבים רואים במדינות המערב ציוויליזציה, בין השאר בשל היסודות הערכיים והאידאולוגיים שעליהם היא מבוססת, כגון חירות האדם ודמוקרטיה.
היסטוריה: היסטוריה ייחודית ומשותפת הנבדלת מההיסטוריה של ציוויליזציות אחרות. לדוגמה, לאינדיאנים הייתה היסטוריה נפרדת, ייחודית ומשותפת, ובשל כך יש הטוענים שהם ציוויליזציה נפרדת.
מוצא אתני: מקור אתני משותף אחד למספר עמים, ובשל כך הם מהווים ציוויליזציה. לדוגמה, לערבים ישנו מקור אתני משותף, ולכן לדעת רבים הם מהווים ציוויליזציה.
רצף טריטוריאלי של ציוויליזציה – או היעדרו
שמאל|ממוזער|250px|הריסות המאצ'ו פיצ'ו, "העיר האבודה של האינקה", המסמלת את הציוויליזציה העתיקה
באופן טבעי, העמים המרכיבים ציוויליזציה נמצאים על פי רוב ברצף טריטוריאלי אחד, שממנו נובע הדמיון בין העמים, אך לא תמיד כך הדבר: העולם המערבי, למשל, מחולק על פני מרכז ומערב אירופה, צפון אמריקה, ואוסטרליה וניו זילנד. רוסיה וגרורותיה במזרח אירופה ומרכז אסיה, לעומת זאת, מהוות רצף טריטוריאלי אחד.
עתיד הציוויליזציות
ממוזער|שמאל|300px|חלוקת העולם לציוויליזציות לפי הספר התנגשות הציוויליזציות, מאת סמואל הנטינגטון
ישנן שתי גישות עיקריות בקשר לעתיד הציוויליזציות בעולם.
סמואל הנטינגטון
הגישה הראשונה והפסימית יותר, שבה מחזיק הפרופסור האמריקני למדע המדינה סמואל הנטינגטון, טוענת שהעולם מחולק לשמונה ציוויליזציות עיקריות, ועם השנים הקיטוב והקרע בין הציוויליזציות הולך וגדל. כמו כן, הציוויליזציות מתחרות ונאבקות אחת בשנייה.
להגדרת הנטינגטון, ציויליזציה מורכבת ממדינות וקבוצות חברתיות (כמו מיעוטים אתניים ודתיים). הדת היא המרכיב המאחד העיקרי, אך גם שפה וקרבה גאוגרפית מהוות גורם חשוב.
על פי הנטינגטון, העולם נחלק ביסודו לשמונה ציוויליזציות עיקריות:
הציוויליזציה המערבית: המדינות שבהן רווחת הנצרות הקתולית והפרוטסטנטית; כלומר – מערב אירופה, המדינות הבלטיות, אוסטרליה וניו זילנד ואנגלו אמריקה. לרוב קובעים את ראשיתה של הציוויליזציה בשנת 700 או 800 לספירה.
הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית: ציוויליזציה זו דומה לזו המערבית מבחינה דתית (נצרות קתולית, לשונות אירופאיות ועוד), אך למרות זאת נחשבת לציוויליזציה נפרדת. יש בה אומנם נצרות קתולית, אך נעדרת בה הנצרות הפרוטסטנטית שגם היא שכיחה במערב. בנוסף לכך, הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית היא פרי שילוב של הציוויליזציה המערבית בתרבויות הילידיות של האזור, המייחדות אותה. מיקומה בארצות אמריקה הלטינית והים הקריבי. האיטי אינה חלק מן הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, משום שמרבית אוכלוסייתה היא ממוצא אפריקני, ושפתה הרשמית היא אנגלית.
הציוויליזציה האורתודוקסית: המדינות שבהן רווחת הנצרות האורתודוקסית; כלומר – רוסיה, חלק מהבלקן, חלק מהקווקז, אוקראינה, יוון, בלארוס וקפריסין. למרות הקשר התרבותי שלה למערב, מוצאה הביזנטי, דתה המיוחדת, מאתיים שנים של שלטון טטרי, עריצות בירוקרטית, וחשיפה מוגבלת לרנסאנס, לרפורמציה ולהשכלה, מייחדים אותה מן המערב.
הציוויליזציה האסלאמית: המדינות שבהן רווחת הדת המוסלמית; כלומר – המזרח התיכון, צפון אפריקה, מרכז אסיה, חלק מהבלקן, פקיסטן, בנגלדש, אינדונזיה, מלזיה ומדינות נוספות. כל החוקרים החשובים בתחום מכירים בקיומה של ציוויליזציה אסלאמית נפרדת. האסלאם, שראשיתו בחצי האי ערב במאה ה-7 לספירה, התפשט תחילה צפונה לעבר הסהר הפורה, ומאוחר יותר התפשט מערבה לעבר צפון אפריקה, ומזרחה לעבר מרכז אסיה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. עקב כך, אפשר להבחין באסלאם בריבוי תרבויות, שביניהן אפשר למנות את הערבית, הטורקית, הפרסית והמלזית.
הציוויליזציה ההינדית: המדינות שרווחת בהן הדת ההינדית; כלומר – הודו, נפאל ומאוריציוס. קיימת הסכמה בין החוקרים באשר להתקיימותה של ציוויליזציה אחת, או מספר ציוויליזציות עוקבות בתת-היבשת ההודית החל משנת 1500 לפנה"ס. הציוויליזציות האלו מכונות בדרך כלל הינדיות או הודיות. ההינדואיזם ממלא תפקיד חשוב ביחסי הכוחות באזור החל מאמצע האלף השני לפנה"ס, וממשיך לעשות כן ביתר שאת גם כיום. דבר שצריך לשים לב אליו, הוא הגידול בכמותו ובכוחו של המיעוט המוסלמי בהודו, המהווה כבר היום כ-13.5% מכלל האוכלוסייה.
הציוויליזציה הסינית: כל החוקרים החשובים מכירים בקיומה של ציוויליזציה סינית נפרדת, שראשיתה סביב שנת 1500 לפנה"ס ואף אולי אלף שנים קודם לכן. במאמרו של הנטינגטון משנת 1992, הוא נהג לקרוא לציוויליזציה זו בשם "קונפוציאנית". למרות זאת, בספרו ציין שהוא שינה את דעתו המחקרית בעניין וכעת הוא סבור שמדויק יותר לקרוא לה בשם "סינית".
הציוויליזציה היפנית: רוב החוקרים בתחום מזהים את יפן כציוויליזציה נפרדת, אך מיעוט מקרב החוקרים כוללים אותה יחד עם סין כ"ציוויליזציית המזרח הרחוק". מכל מקום, ראשיתה של הציוויליזציה היא סביב התקופה שבין שנת 100 לשנת 400 לספירה.
הציוויליזציה הבודהיסטית: הבודהיזם, בניגוד לדתות אחרות, התפצל לזרמים וכתות שונות באופן רחב. הדת נטמעה בתרבות הילידית של רוב מזרח אסיה (לדוגמה, בטאואיזם ובקונפוציאניזם בסין) או שדוכאה, אך עם זאת, אפשר לזהות ציוויליזציה כזאת בזרם הטהרוואדה בבודהיזם, הרווח בעיקר בסרי לנקה, מיאנמר, תאילנד, לאוס וקמבודיה. אזור נוסף של הציוויליזציה הבודהיסטית לדעת הנטינגטון, הוא הצורה הלמאיסטית של זרם המהאיאנה הבודהיסטי גם הוא, הרווחת בטיבט, מונגוליה ובהוטן.
פרנסיס פוקויאמה
הגישה השנייה והאופטימית יותר, שבה מחזיק הפרופסור האמריקני לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה, טוענת כי נפילת הגוש הקומוניסטי לא הייתה עוד מהלך בהיסטוריה האנושית הארוכה של סכסוכים בין השקפות, אידאולוגיות וצורות משטר, אלא היא סימנה את קיצה של היסטוריה זו, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרור בכל מדינות העולם, מבלי שאידאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר, וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים לכיסים נקודתיים מעטים.
ראו גם
התנגשות הציביליזציות
תרבות
דת
אידאולוגיה
אתניות
עמיות יהודית
לקריאה נוספת
ניל פרגוסון, ציביליזציה: המערב וכל השאר, תל אביב: עם עובד, 2013.
שלום סלומון ואלד, עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות: לקחים לעם היהודי, המכון למדיניות העם היהודי, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2013
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:תרבויות קדומות
| 2024-03-21T14:38:25 |
הטבלה המחזורית
|
שמאל|280px
שמאל|ממוזער|160px|דמיטרי מנדלייב, הוגה הטבלה
שמאל|ממוזער|200px|אחת הצורות של הטבלה המחזורית של מנדלייב, בספרו עקרונות הכימיה משנת 1870 (בתמונה תרגום לאנגלית משנת 1891). בעמודה הימנית ה"מחזור" של היסודות, כיום ידוע שמספר המחזור של מנדלייב קשור למספרי אורביטלים אטומיים.
הטבלה המחזורית או המערכה המחזורית (באנגלית: Periodic table of elements או Periodic table), המכונה גם טבלת מנדלייב, היא שיטת מיון (טקסונומיה) שהוצעה לראשונה על ידי הכימאי הרוסי דמיטרי מנדלייב ב-1869, ומציגה את כל היסודות לפי המספר האטומי והסמל הכימי של האטומים שלהם. מנדלייב גילה מחזוריות בתכונות הכימיות של היסודות, כאשר הם מסודרים מן הקל אל הכבד. בעת שנבנתה הטבלה, המספרים האטומיים היו לא יותר ממספרים סידוריים שניתנו ליסודות על-פי המשקל שלהם, אך 70 שנה מאוחר יותר פותחה תאוריה שהסבירה את הקשר בין המספר האטומי למבנה הפנימי של אטומי היסודות.
בתקופה שבה הציע מנדלייב את שיטתו הוצעו גם שיטות מיון נוספות, לדוגמה שיטה שפותחה על ידי גוסטבוס דטלף הינריכס.
בשנת 1865, ארבע שנים טרם הציע מנדלייב את הצעתו, הציע כימאי אנגלי בשם ג'ון ניולנדס לסדר את היסודות בטבלה לפי משקלם האטומי ולפי סדר לו קרא 'חוק האוקטבות' שהיה שאול מאוקטבה מוזיקלית. לפי הסידור הזה כל היסודות חולקו על ידי ניולנדס לשמונה משפחות ומכאן הגיע שמו של החוק שקבע.
טבלת מנדלייב נחשבת לשיטה המוצלחת ביותר, שכן הניבויים שלה הם המדויקים ביותר. מנדלייב, באמצעות הטבלה שבנה, הניח את התשתית לתאוריית התורה האטומית. הוא הצליח למצוא קשר בין צפיפות היסודות לאופי התגובה שלהם בתהליכים כימיים. את הגילוי הזה הוא ניצל לפיתוח מודל מתמטי שמאפשר ניבוי של תכונות היסודות על פי צפיפותם. יסודות בולטים שטבלת מנדלייב ניבאה הם סקנדיום, גליום וגרמניום, שלא היו ידועים בעת שנערכה, והתאימו במדויק למקומות החסרים בטבלה ולתכונות המצופות לפי המקום.
מבנה הטבלה
היסודות בטבלה המחזורית מסודרים בצורה מיוחדת, התואמת את סידור האלקטרונים שלהם (הקונפיגורציה האלקטרונית), ומכאן – את תכונותיהם הכימיות:
כל אחת מהשורות נקראת מחזור. המחזור הראשון (העליון) מכיל רק שני יסודות (הליום ומימן) המחזיקים ב מספרים האטומיים 1 ו-2. מספר המחזור מעיד על מספר קליפות האלקטרונים סביב גרעין האטום בשורה. כך לאטומים במחזור הראשון יש רק קליפת אלקטרונים אחת, היות שהקליפה הראשונה יכולה להכיל רק 2 אלקטרונים לכל היותר.
ליסודות הנמצאים באותה שורה יש מספר זהה של קליפות אלקטרונים, הנעים במסלולים ובצורות שונות, תלוי ברמת האנרגיה, במגנטיות ובגודל שלהם, כשהקליפה החיצונית של היסודות בקצה השמאלי של הטבלה מכילה אלקטרון אחד, ואילו קליפת היסודות בקצה הימני מכילה 8 אלקטרונים (המספר המקסימלי האפשרי; כלומר, קליפתם מלאה לגמרי באלקטרונים). לדוגמה, ליתיום וניאון מכילים שניהם שתי קליפות אלקטרונים, כיוון ששניהם מצויים בשורה השנייה של הטבלה. הקליפה החיצונית של ליתיום מכילה אלקטרון אחד, וזו של ניאון – 8 אלקטרונים. (יוצאת דופן היא השורה הראשונה, בה להליום, היסוד האחרון בשורה, רק שני אלקטרונים, משום שהקליפה הראשונה יכולה להכיל רק שניים). האלקטרונים בקליפה החיצונית מכונים "אלקטרוני ערכיות".
ליסודות הנמצאים באותו הטור (מכונה בהקשר זה קבוצה) יש מספר זהה של אלקטרונים בקליפה החיצונית. היות שלמספר האלקטרונים בקליפה החיצונית השפעה מכרעת על התכונות הכימיות של היסוד, מגלים שלכל היסודות באותה קבוצה תכונות כימיות דומות, והם מהווים ברוב המקרים קבוצה מוגדרת בעלת שם (לדוגמה הלוגנים, מתכות אלקליות, גזים אצילים, ועוד). לכלל זה (בנוגע למספר האלקטרונים בקליפה החיצונית) יש יוצאים מן הכלל במתכות המעבר.
לטבלת מנדלייב כמה חסרונות, העיקרי שבהם הוא הקושי לתאר באמצעותה את תכונותיהן של מתכות המעבר. חלק ניכר ממתכות המעבר מובאות כנספח לטבלה, משום שאין אפשרות לכלול אותן בתוכה. כמו כן היסוד מימן מופיע על-פי הטבלה בטור שאינו מתאים לו מבחינת תכונותיו.
קידוד צבעים למספרים האטומיים:
שחור - יסודות מוצקים בטמפרטורת החדר; כחול - נוזליים, אדום - גזיים. אפור - לא ידוע.מסומנים בקווקוו תכול - יסודות שאינם מופיעים בטבע והופקו באופן מלאכותי בלבד, רובם מוצקים בטמפרטורת החדר, פרט לקופרניקיום (יסוד מספר 112) ואוגאנסון (יסוד מספר 118).
חלוקות שונות של הטבלה המחזורית
מלבד הטבלה המחזורית הרגילה, שבה היסודות מחולקים לפי מחזור, קבוצה וסוג, ניתן לחלק את היסודות הכימיים לקבוצות אחרות:
לפי מתכות, אל-מתכות ומתכות למחצה
אחת החלוקות החשובות של הטבלה המחזורית היא לשלוש קבוצות:
מתכות – יסודות היוצרים מוצק גבישי בטמפרטורת החדר (מלבד כספית). מתאפיינות בדרך כלל במוליכות חשמלית טובה ובמראה מבריק (אם פניהן נקיים ולא מחומצנים). מבחינה כימית נוטים לקשר מתכתי או לקשר יוני כיון חיובי.
יסודות אל-מתכתיים – יסודות אשר אינם מתכתיים, בדרך כלל אינם מוליכים (מלבד פחמן במצבים מסוימים), יכולים להיות גזיים, נוזליים או מוצקים בטמפרטורת החדר. מבחינה כימית נוטים לקשר קוולנטי, לקשר יוני כיון שלילי, או לא ליצור קשר כלל (גזים אצילים).
מתכות למחצה – קבוצת היסודות שבין מתכות לאל-מתכות. ליסודות בקבוצה תכונות אשר אינן מסווגות אותם בבירור כמתכת או אל מתכת. חלקן מוליכות למחצה, לדוגמה סיליקון וגרמניום, כלומר אינן מוליכות חשמל במצב רגיל אך מוליכות עם זיהום בריכוז נמוך או הוספת אנרגיה חיצונית (באמצעות אור או חימום).
123456789101112131415161718קבוצהמחזור1H2He13Li4Be5B6C7N8O9F10Ne211Na12Mg13Al14Si15P16S17Cl18Ar319K20Ca21Sc22Ti23V24Cr25Mn26Fe27Co28Ni29Cu30Zn31Ga32Ge33As34Se35Br36Kr437Rb38Sr39Y40Zr41Nb42Mo43Tc44Ru45Rh46Pd47Ag48Cd49In50Sn51Sb52Te53I54Xe555Cs56Ba*72Hf73Ta74W75Re76Os77Ir78Pt79Au80Hg81Tl82Pb83Bi84Po85At86Rn687 Fr 88Ra**104Rf105Db106Sg107Bh108Hs109Mt110Ds111Rg112Cn113Nh114Fl115Mc116Lv117Ts118Og7* לנתנידים57La58Ce59Pr60Nd61Pm62Sm63Eu64Gd65Tb66Dy67Ho68Er69Tm70Yb71Lu** אקטינידים89Ac90Th91Pa92U93Np94Pu95Am96Cm97Bk98Cf99Es100Fm101Md102No103Lr
+ מקרא צבעיםמתכותמתכות למחצהיסודות אל-מתכתיים
לפי בלוקים
שמאל|ממוזער|250px|הטבלה המחזורית מחולקת לבלוקים
האלקטרונים באטום מסודרים בקליפות, על פי תורת הקוונטים. הקליפות מציינות באופן מקורב את האנרגיה של האלקטרונים בהן ואת המרחק מהגרעין. בממוצע, בקליפה בעלת אנרגיה גבוהה יותר האלקטרונים רחוקים יותר מהגרעין. הקליפות מסומנות במספרים: 1, 2,... וכן הלאה.
הקליפות עצמן מחולקות לאורביטלים אטומיים לפי התנע הזוויתי של האלקטרונים בהן. האורביטלים מסומנים באותיות: s, p, d, f. אורביטלים שונים מציינים אנרגיה שונה: אורביטל s הוא בעל האנרגיה הנמוכה ביותר, אחריו p, וכן הלאה.
האלקטרונים באטום נמצאים באורביטל בעל האנרגיה הנמוכה ביותר, וכשהיא מתמלאת הם ממלאים את הרמה הבאה. מכאן נגזר גם המבנה של הטבלה המחזורית, והבלוקים הצבעוניים באיור.
קליפה s יכולה להכיל 2 אלקטרונים, ולכן שני היסודות הראשונים בכל שורה משויכים אליה (שורה ראשונה מתאימה לקליפה 1s שורה שנייה 2s וכן הלאה). קליפה p יכולה להכיל עד שישה אלקטרונים, ומכילה את ששת הטורים האחרונים (13–18). קליפה d מכילה עד 10 אלקטרונים ומשויכות אליה מתכות המעבר וכן יסודות הטור 12: אבץ, קדמיום וכספית (שאינם מתכות מעבר מכיוון שקליפה d שלהם מלאה בכל מצבי החמצון). קליפה f מכילה עד 14 אלקטרונים ומכילה את הלנתנידים והאקטינידים.
שם ומסה אטומית
המספר של יסוד בטבלה המחזורית נקרא המספר האטומי, והוא מציין את מספר הפרוטונים שבגרעין. מספר זה קובע את סוג האטום, לדוגמה לחמצן 8 פרוטונים בגרעינו.
בנוסף לפרוטונים נמצאים בגרעין נייטרונים, אשר אינם משפיעים על התכונות הכימיות של האטום אך משפיעים על מסתו ועל התכונות הגרעיניות שלו. אטומים בעלי אותו מספר אטומי אך מסה אטומית שונה נקראים איזוטופים שונים של אותו יסוד, והם נבדלים זה מזה רק במספר הנייטרונים.
מסת הנייטרונים שווה בקירוב למסת הפרוטונים. המסה האטומית היא המסה של האטום, הנמדדת ביחידות מסה אטומית מאוחדת (u) ושווה בקירוב לסך מסת הפרוטונים והנייטרונים.
יסוד יסומן עם שמו ומסתו האטומית, לדוגמה האיזוטופ הנפוץ של ברזל יסומן כ-56Fe. מספרו האטומי 26, ומסתו המדויקת 55.935amu, הקרובה למספר הפרוטונים ועוד הנייטרונים (56).
גודל דומה למסה האטומית הוא מסה אטומית יחסית, שהיא המסה של היסוד משוקללת כפי שהוא מצוי בטבע, כלומר תערובת של איזוטופים שונים של היסוד על פי תפוצתם. גודל זה יחסי למסה מולרית, שהיא המסה של מול אחד של אטומים ( אטומים) של אותו יסוד כפי שהוא מצוי בטבע, ונמדדת בגרמים. המסה המולרית בגרמים שווה, על-פי ההגדרה, למסה האטומית היחסית ביחידות מסה אטומית.
עם לנתנידים ואקטינידים
תצורות אלטרנטיביות לסידור היסודות
כיוון שעומד היגיון מאחורי סידור הטבלה, ובכלל במהות היסודות השונים לפי סדר עולה במספר אטומי, לעיתים מעוצבות צורות אלטרנטיביות להצגת היסודות.
ניתן למצוא גם צורות אינפוגרפיות שונות לטבלה.
יש טבלאות המסודרות בצורה הרגילה, אך במיקום היסודות יש גם תמונה (אם אפשרית) של היסוד בטמפרטורת החדר, או של שימוש נפוץ באותו יסוד.
הטבלה מהווה גם השראה לטבלאות אחרות בנושאים שונים, שלאו דווקא קשורים ליסודות עצמם.
ראו גם
רשימת יסודות כימיים
מחזור (כימיה)
קבוצה (כימיה)
אנביאניום
לקריאה נוספת
סם קין, הכפית הנעלמת - הקסם המסתורי של הטבלה המחזורית, תרגם: עמנואל לוטם, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2013.
קישורים חיצוניים
.
טבלה מחזורית דינמית
כתבות על הטבלה המחזורית באתר מכון דוידסון | מדע לילדים – הטבלה המחזורית | יסודות חדשים בטבלה המחזורית | היסודות החדשים – שלב השמות | מה הסידור ה'נכון' של הטבלה המחזורית?| למה אנרגיית היינון איננה במגמה ברורה בטבלה המחזורית? | הקרב על הטבלה המחזורית
הערות שוליים
*
קטגוריה:כימיה
| 2024-10-06T18:13:01 |
פרשת דרייפוס
|
שמאל|ממוזער|280px|טקס שלילת דרגותיו של דרייפוס, איור בלה פטי ז'ורנל
פרשת דרייפוס (בצרפתית: L'affaire Dreyfus; הייתה פרשה של הפללת שווא, עם רקע אנטישמי, שבה הואשם הקצין היהודי אלפרד דרייפוס בריגול ובגידה במולדתו צרפת. דרייפוס הורשע והוגלה לאי השדים, אך מאבק ציבורי בהובלת אינטלקטואלים הוביל לזיכויו.
לאורך השתלשלות האירועים, כונתה פרשת דרייפוס: "הפרשה". הייתה זו שערורייה פוליטית רחבה, אשר פילגה קשות את הרפובליקה הצרפתית בין השנים 1894–1899 ובמידה פחותה עד 1906. השערורייה נסובה סביב דרייפוס, קפטן ארטילריה יהודי בצבא צרפת, אשר הואשם בריגול עבור הקיסרות הגרמנית. דרייפוס היה היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי, כך שהחשדות נגדו היו בחלקם אנטישמיות פשוטה.
דרייפוס הורשע על סמך ראיות קלושות. הוא נידון לטקס משפיל ב-5 בינואר 1895 שבו נשללו ממנו דרגותיו ולאחר מכן הוגלה לכל חייו לאי השדים סמוך לחופי אמריקה הדרומית. אולם עד מהרה, בהנהגתו של אחיו של אלפרד, מתייה דרייפוס, קמה תנועה של פוליטיקאים, עיתונאים ועורכי דין אשר טענה לחפותו של אלפרד דרייפוס. הם נודעו בכינוי "הדרייפוסרים" או "האינטלקטואלים".
בשנת 1896 החל להתברר בהדרגה שדרייפוס חף מפשע, בעיקר הודות לחקירה נמרצת שערך ראש המודיעין הצרפתי ז'ורז' פיקאר, אשר גילה את המרגל האמיתי – פרדיננד אסטרהאזי. פיקאר ניסה להפנות את תשומת לבם של מפקדיו לתגליתו, אולם הללו, שחששו מאיבוד שמם הטוב ומפגיעה ביוקרתו של הצבא, הורו לו לשתוק, ובהמשך שלחו אותו לתפקיד נידח בתוניסיה. למרות זאת, הצליח פיקאר להעביר את הידוע לו הלאה, ובעקבות לחץ מצד הדרייפוסרים, נפתח משפט כנגד אסטרהאזי, אשר נמשך יומיים בלבד ובו הוא זוכה מכל אשמה. עם זאת, מכתב פתוח של הסופר אמיל זולא לנשיא פליקס פור, אשר נודע בכינוי "אני מאשים...!", הביא לפתיחה מחדש של התיק כנגד דרייפוס. מכתבו של זולא עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון), והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה. אף על פי שזולא הורשע, הרי שהמשפט כנגדו גרם בעקיפין לכך שהתגלה כי אחד המסמכים אשר עליהם הסתמכה התביעה כנגד דרייפוס הוא זיוף ("זיוף אנרי"). הדבר הוביל לכך שדרייפוס הוחזר מגלותו ונפתח כנגדו משפט חוזר, אשר בסופו הוא הורשע שוב, אולם קיבל עונש קל יותר, 10 שנות מאסר. זמן קצר לאחר מכן, קיבל דרייפוס חנינה מנשיא צרפת אמיל לובה, ורק ב־1906 טוהר שמו סופית.
רבים סבורים כי הפרשה חוללה מפנה אצל בנימין זאב הרצל, לשנות את דעותו ביחס לאנטישמיות ולעודד אותו לתמוך בציונות.
רקע
רקע פוליטי
ב־1848, כחלק מגל מהפכות אביב העמים ששטף את אירופה, סולק סופית בית בורבון מהשלטון בצרפת והוכרז על כינונה של הרפובליקה הצרפתית השנייה. באותה שנה זכה בבחירות לנשיאות צרפת לואי נפוליאון, אחיינו של נפוליאון בונפרטה. בשנת 1851 ביצע לואי נפוליאון הפיכה שהעניקה לו סמכויות דיקטטוריות שאושרו במשאל עם, וב־1852 הוא הכריז על ביטול הרפובליקה ועל כינון הקיסרות השנייה, והכתיר את עצמו כקיסר "נפוליאון השלישי". לאחר ששלט במשך 17 שנים, הסתבך נפוליאון במלחמה הרסנית נגד פרוסיה, שבסופה הוכרז על הקמת הקיסרות הגרמנית באולם המראות שבארמון ורסאי. נפוליאון הודח משלטונו ועזב את צרפת, ובמקום השלטון המלוכני הוכרז על הקמת הרפובליקה הצרפתית השלישית.
עם זאת, לכל אורך שנות קיומה, סבלה הרפובליקה מחוסר יציבות. במהלך 65 שנותיה התחלפו בה 101 ממשלות, כלומר חילוף ממשלה בכל שמונה חודשים בממוצע. בשנותיה הראשונות של הרפובליקה נותר בידי המלוכנים כוח רב, והם התחלקו לשלוש סיעות: תומכי בית בורבון, תומכי בית אורליאן ותומכי בית בונפרטה. המשבר בין המלוכנים לרפובליקה הגיע לשיאו במהלך המשבר ב-16 במאי 1877. נשיא הרפובליקה, פטריס דה מק־מהון, פיטר את ראש הממשלה ז'יל סימון, אשר נחשב לרפובליקני מובהק, ומינה במקומו את אלבר, הדוכס הרביעי מברולי. האספה הלאומית סירבה להכיר בראש הממשלה החדש, ולאחר מערכת בחירות סוערת שנערכה באוקטובר 1877, זכה גוש השמאל הרפובליקני בראשותו של לאון גמבטה ברוב מוחץ, ומק־מהון נאלץ להסכים להקמת ממשלת שמאל בראשות ז'יל־ארמן דופור . לאחר בחירות נוספות שבהן זכה השמאל, הגיש מק־מהון את התפטרותו לפרלמנט ב־28 בינואר 1879.
פרישתו של מק־מהון מהזירה הפוליטית הפחיתה באופן משמעותי את כוחם של המלוכנים, אולם במהלך השנים הבאות ספגה הרפובליקה זעזועים נוספים. הראשון היה ב־1889, כאשר הגנרל ז'ורז' בולנז'ה קיבץ סביבו תומכים ותכנן לבצע הפיכה שתהפוך אותו לדיקטטור. עם זאת, שעת הכושר חלפה ובולנז'ה לא עשה דבר. ב־1892 זועזעה הרפובליקה שוב במהלך "שערוריית פנמה", פרשת שחיתות הקשורה בבניית תעלת פנמה. בבחירות של 1893 זכו הרפובליקנים לרוב בפרלמנט, אל מול המלוכנים, הרדיקלים והסוציאליסטים. השנים הבאות התאפיינו בממשלות מרכז לא יציבות, אשר התמקדו בעיקר במדיניות חוץ ובמדיניות קולוניאליסטית, וגילו אדישות מסוימת ביחס לסוגיות חברתיות. עובדה זו התבלטה במהלך פרשת דרייפוס, כאשר הממשלות השונות שהנהיגו את צרפת במהלכה הפגינו קהות חושים, הפקידו את ניהולה בידי הצבא, והיו מעוניינות בסגירתה מהר ככל האפשר.
רקע חברתי
פרשת דרייפוס הופיעה בצרפת בתקופה של מתחים רבים מבחינה חברתית. צרפת עדיין כאבה את תבוסתה לגרמנים ב־1871, ויחסיה עם הקיסרות הגרמנית היו מתוחים מאוד. בקרב האוכלוסייה פעמה בעוז רוח ה"רבאנש" ("נקמה"), והגעגועים למחוזות אלזס ולורן שסופחו לגרמניה לאחר המלחמה. שיתוף פעולה עם הגרמנים נחשב למעשה חמור מאוד. ככלל, החברה הצרפתית הייתה מפולגת בין שלל דעות וסיעות. המלוכנים עדיין היוו כוח שיש להתחשב בו, וכנגדם התחזק בהדרגה כוחם של הסוציאליסטים ואף של האנרכיסטים. הנצרות הקתולית נחלשה, אך עדיין שמרה על כוח רב.
בשנת 1895 מנו היהודים בצרפת המטרופוליטנית כ-80,000 (מתוכם 40,000 בפריז בלבד) וכ-45,000 יהודים נוספים חיו באלג'יריה. בעקבות האמנציפציה הצליחו היהודים להתערות היטב בחברה הגבוהה בצרפת. אולם גלי הלאומנות ששטפו את אירופה בעקבות אביב העמים, והתחזקו בצרפת עוד יותר בשל המלחמה עם פרוסיה, גרמו לכך שהיהודים נתפסו כגורם לא־צרפתי. לכך נוספו האשמות כי יהודים התעשרו כתוצאה ממתן הלוואות לממשלת צרפת, הלוואות שנועדו לממן את תשלום הפיצויים לגרמנים שלו התחייבו הצרפתים לאחר המלחמה. העובדה שהמוני יהודים שחיו באלזס ובלורן במשך מאות שנים ופיתחו קהילה משגשגת, בחרו להגר מערבה (לצרפת) לאחר הסיפוח הגרמני (בהם משפחתו של דרייפוס עצמו), לא שינתה את דעת הקהל. האנטישמיות הצרפתית התגברה במיוחד לאחר פרסום ספרו של אדואר דרימון "צרפת היהודית" בשנת 1886. הספר נמכר במהדורה הראשונה בכ-150,000 עותקים.
ב־1892 פתח דרימון את העיתון "לה ליבר פארול", שבו המשיך בתעמולה גזענית, אנטישמית וקסנופובית. עוד באותה שנה הגיע העיתון לתפוצה של כ-200,000 עותקים. העיתון התחזק מאוד בעקבות שערוריית פנמה, אשר בה היו מעורבים שני יהודים: ז'אק דה ריינאך וקורנליוס הרץ . ריינאך התאבד לאחר שנסחט בנוגע לפרשה, אולם לפני מותו מסר לעיתון של דרימון את רשימת חברי הפרלמנט שהיו מעורבים בשערורייה, בתמורה לטיוח חלקו שלו בפרשה. דרימון ניצל את הפרשה כדי להבליט את חלקם של היהודים בכלכלה הצרפתית ולהאשים אותם בשחיתות. האנטישמיות בצרפת לא פסחה גם על הדרגים הגבוהים בצבא, ובמטה הכללי היה דרייפוס עצמו היהודי היחיד. עם זאת, הצבא בכללותו היה פתוח יחסית, ובתחילת הפרשה היו בו כ-300 קצינים יהודיים, מתוכם עשרה בדרגות גנרלים.
ריגול בצרפת
ממוזער|170px|מקסימיליאן פון שוורצקופן הנספח הצבאי הגרמני בפריז
לנוכח מרוץ החימוש שהתקיים באותה עת בכמעט כל מדינות אירופה, והסתיים עם מלחמת העולם הראשונה, הפעילו כל המעצמות רשתות ריגול פעילות. כל עסקי הריגול בצרפת היו מרוכזים תחת "המשרד השני" של צבא צרפת. המשרד השני היה ארגון רשמי אשר שכן במשרד רשמי, קיבל את הדו"חות הרשמיים של הנספחים הצבאיים בארצות השונות וקיים פגישות רשמיות עם נספחים צבאיים ממדינות זרות. עם זאת, המשרד השני הפעיל תת־משרד שכונה "המשרד הסטטיסטי", מטהו היה סודי, והוא דיווח ישירות לשר ההגנה ולראש המטה הכללי. המשרד הפעיל רשת של סוכנים וסוכנים כפולים, ומרבית קציני הצבא כינו אותו פשוט "מחלקת הריגול הנגדי".
ב־1887 מונה ז'אן סאנדהר למפקד המשרד השני, וגילה שהוא במצב גרוע מאוד. שירות הביון הצרפתי פיגר בכמה רמות אחרי זה של הגרמנים והאיטלקים למשל. כאשר התמנה אוגוסט מרסייה לשר ההגנה ב־1893, הצליח סאנדהר לשכנע אותו להקציב סכומים גדולים יותר למשרד השני, והפך אותו לארגון ריגול יעיל ביותר, אשר לא פיגר בהרבה אחרי הגרמנים. במסגרת תפקידו הפעיל סאנדהר רשת ריגול ענפה בגרמניה. למוריס בארס אמר: "אילו הראיתי לך את שמות האנשים שאנו משלמים להם בגרמניה, היית יוצא מדעתך". מנגד, פריז עצמה הייתה מלאה במרגלים של מדינות זרות. בין 1888–1890 נתפסו חמישה מרגלים בצבא צרפת. הנמרצים ביותר בפעולות הריגול נגד הצרפתים היו הגרמנים. מרבית המדינות השתמשו בנספחים הצבאיים שלהם בשגרירויות כדי להקים רשתות ריגול, אולם הגרמנים הרחיקו לכת באופן משמעותי בנושא זה.
השגריר הגרמני בפריז, הרוזן צו מינסטר, היה אדם מכובד אשר תיעב עסקי ריגול מכל סוג. עם זאת, ב־1891 התגלה כי הנספח הצבאי שעבד תחתיו, פון היהנה (Huehne), הפעיל כמה מרגלים ללא ידיעתו. גרמניה החזירה את היהנה ושלחה במקומו את מקסימיליאן פון שוורצקופן. מינסטר הבטיח לשר החוץ הצרפתי כי "אתו לא תהיינה לכם בעיות". עם זאת, שוורצקופן לא היה כפוף למינסטר אלא למטכ"ל בברלין בלבד, ולפיכך המשיך בפעילות קודמו, ומתחת לאפו של השגריר החל לארגן רשת מרגלים ענפה. דיווחיו עברו במישרין לממשלת גרמניה, וייתכן שאף לקיסר וילהלם השני עצמו, אשר העריך מאוד את שוורצקופן. מיד עם הגיעו לפריז קשר שוורצקופן קשרי ידידות עם הנספח הצבאי של ממלכת איטליה, אלסנדרו פניצארדי, שגם הוא עסק בריגול. עד מהרה הפכו השניים לנאהבים, והתראו כמעט מדי יום. פניצארדי נהג לחתום על מכתביו לשוורצקופן בשם "אלכסנדרין". המודיעין הצרפתי ידע על פעילות הריגול שבה עסק שוורצקופן, וכן על קשריו עם פניצארדי. לצרפתים נודע גם ששוורצקופן ופניצארדי מחליפים מידע שהצליחו להשיג.
שוורצקופן גילה חוסר זהירות בטיפול בחומר שהגיע אליו. את המכתבים הרגישים שהגיעו אליו הוא לא נהג לשרוף, אלא קרע והשליך לאשפה. לרוע מזלו, מארי באסטיאן, המנקה הצרפתייה שעבדה בשגרירות הגרמנית, עבדה כסוכנת של המשרד השני תחת שם הקוד "אוגוסט". באסטיאן לא ידעה קרוא וכתוב והתחזתה לטיפשה, וכך הצליחה לגנוב ניירות מסלי האשפה של השגרירות. מכיוון שנהנתה מאמון מוחלט של אנשי השגרירות, היא התנדבה לא אחת להחליף את השומר בשער וכך הצליחה לגנוב מכתבים ישירות מתיבת הדואר. במשרד לסטטיסטיקה היו משחזרים מחדש את קרעי הניירות ומתרגמים אותם אם היה צורך, וכך ידעו הצרפתים בדיוק איזה מידע שוורצקופן מקבל ממרגליו. השירות שהעניקה באסטיאן היה כה חשוב, עד כי הוא נודע בפי אנשי המשרד הסטטיסטי ומאוחר יותר בפי חוקרי פרשת דרייפוס, בכינוי "הדרך הרגילה".
דמויות המפתח בפרשה
אלפרד דרייפוס
ממוזער|150px|אלפרד דרייפוס
אלפרד דרייפוס נולד ב-1859 למשפחה יהודית אמידה ומיוחסת בעיר מילוז שבאלזס, אשר השתייכה אז לצרפת. משפחתו עסקה בייצור טקסטיל. במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה נכבשה עירו בידי הפרוסים, ולאחר מכן סופחה ל. בעקבות כך עקרה משפחתו לפריז. מאורעות אלו השפיעו על החלטתו להתגייס ב־1877 לצבא צרפת. הוא למד באקול פוליטקניק ולאחר מכן בקורס לקציני ארטילריה. ב־1889 כבר החזיק בדרגת קפיטן (סרן). ב־1893 נכנס למטה הכללי. דרייפוס היה היהודי היחיד במטה הכללי, אולם הוא לא התייחס כמעט אף פעם להיותו יהודי, ושמר על קשר מועט עם הקהילה היהודית בצרפת. גילוי האנטישמיות המשמעותי היחיד שנתקל בו במהלך הקריירה שלו, היה כאשר באחד המבחנים העניק לו אחד הבוחנים ציון נמוך באופן חריג בטענה שהוא אינו רוצה שיהודי יגיע למטה הכללי.
דרייפוס היה אהוב ומוערך מאוד על ידי מפקדיו, אולם עמיתיו לא חיבבו אותו ולא היו לו חברים במטה הכללי. בנוסף על כך שהיה יהודי, הוא היה נשוי ובן למשפחה אמידה, בניגוד לרוב הקצינים בדרגתו שהיו רווקים עם הכנסה צנועה. כמו כן, הוא היה קשוח, יהיר, שתקן ו"הוגן עד כדי אי־נעימות". הוא בלט בתכונתו לנסות לרצות את הממונים עליו, מה שרק הרגיז יותר את עמיתיו. כמו כן, לא סייעה לו העובדה שבשל מוצאו מאלזס היה לו מבטא גרמני קל. חרף היותו פטריוט צרפתי מושבע, הוא ביקר לעיתים קרובות בעיר הולדתו מילוז, שהייתה תחת שלטון גרמני, ורבות מהנשים שעמן התרועע לפני נישואיו דיברו גרמנית.
פרדיננד אסטרהאזי
פרדיננד אסטרהאזי נולד בפריז ב־1847. מוצא משפחתו היה מהונגריה, וב־1870 התגייס ללגיון הזרים הצרפתי. משם המשיך לצבא הסדיר והגיע לדרגת קפיטן. בין 1881–1882 שירת במשרד השני והיה מיודד עם סאנדהר. הוא נישא לצרפתייה ממעמד מכובד, והיה אב לשתי בנות ובעליה של טירה קטנה. עם זאת, הוא נודע באופיו ההרפתקני, באורח חייו הפזרני וההולל, ובקשריו עם נשים שהוציאו ממנו כסף רב. הוא מעולם לא גילה אהדה רבה מדי לצרפת, ובהמשך הפרשה אף פורסמו מכתבים שלו המעידים על נטיות גרמנופיליות. אורח חייו סיבך אותו בסופו של דבר בחובות, והוא ניסה להיחלץ מהם באמצעים שונים ללא הצלחה.
לפי זיכרונותיו של שוורצקופן, אשר פורסמו ב־1930 לאחר מותו, פנה אליו אסטרהאזי לראשונה ב-20 ביולי 1894. הוא הופיע במדים בשגרירות הגרמנית ולא הזדהה בשמו. הוא פירט בפני שוורצקופן את הקריירה שלו והסביר שהוא זקוק לכסף. שוורצקופן העמיד בתחילה פנים שאינו מעוניין, אולם למחרת יצר אסטרהאזי קשר פעם נוספת. ב-22 ביולי יצר שוורצקופן קשר עם מפקדיו בברלין, ואלו הורו לו לקיים מגע עם האלמוני. ב-27 ביולי הופיע אסטרהאזי שוב והפעם הזדהה בשמו. הוא דרש משוורצקופן תשלום חודשי של 2,000 פרנקים תמורת שירותו, אולם שוורצקופן סירב בטענה שסוכניו מקבלים שכר לפי הסחורה שהם מביאים. בתחילת אוגוסט שהה שוורצקופן בגרמניה, וקיבל אישור סופי מהממונים עליו להפעיל את אסטרהאזי כסוכן. ב-13 באוגוסט הופיע אסטרהאזי שוב בשגרירות והבטיח להביא לשוורצקופן את תוכנית הגיוס של הארטילריה הצרפתית. כעבור יומיים הוא אכן שב עם המסמך וקיבל משוורצקופן 1,000 פרנקים. מאז נפגשו שוורצקופן ואסטרהאזי מדי 15 יום, אך במרץ 1896 ניתק שוורצקופן את הקשר עמו משום שהמידע שהביא היה בעל חשיבות מועטה מדי. מרבית המידע על קשריהם של שוורצקופן ואסטרהאזי מגיע מזיכרונותיו של שוורצקופן, שנחשבים לא אמינים במחקר ההיסטורי המודרני.
הפרשה
תחילת הפרשה
הבורדרו
ממוזער|200px|תצלום של הבורדרו מ-13 באוקטובר 1894. המקור אבד בתחילת המאה ה-20
עוד ב-1893 טען סאנדהר כי בשורות הצבא הצרפתי, ואולי אפילו במטכ"ל הצרפתי, פועל מרגל המעביר מידע לגרמנים. הוא גילה בין היתר כי התרשימים הטופוגרפיים של ביצורי הערים טיל, ריימס ונאנסי, עם ציון המקומות שבהם הוצבו סוללות התותחים, הועברו לידי הגרמנים, מה שעורר דאגה רבה במשרד הסטטיסטי. לפי הגרסה המקובלת, ב-26 בספטמבר 1894 נפגש סגנו של סאנדהר, אובר־ז'וזף אנרי, שבהמשך היה דמות מפתח בפרשה, עם באסטיאן המנקה, אשר הביאה לו שקיות ובהן פיסות נייר ממכתבים שונים מהתאריכים 4, 21, 24 ו-26 באוגוסט ומ-2 בספטמבר. הסיבה לאיחור במשלוח הייתה שאנרי היה בחופשה, ובאסטיאן שמרה על החומר עבורו.
אחד המסמכים שהביאה באסטיאן לאנרי היה המכתב שנודע בתור "הבורדרו" ("האיגרת"). הוא היה קרוע לשישה חלקים, ואנרי לא התקשה לחבר אותם מחדש ולקרוא את תוכנו. המסמך היה קצר ותמציתי, ונשלח ללא ספק בידי מרגל. במסמך הציע המרגל להעביר לשוורצקופן כמה מסמכים שלרובם הייתה חשיבות מעטה. יש הסבורים שהמכתב נועד להוות תשובה חלקית לשאלון בן 11 שאלות ששוורצקופן נהג להציג לסוכנים שעבדו עבורו. זה תוכנו:
לכל אורך הפרשה, היה מקובל להאמין שהבורדרו אכן הגיע אל אנרי ב"דרך הרגילה", דהיינו באמצעות באסטיאן. עם זאת, היסטוריונים שונים, כמו ז'וזף ריינאך ומוריס בומון, העלו השערה על פיה המכתב נגנב מתיבת הדואר של שוורצקופן ומעולם לא הגיע ליעדו. לפי טענה זו, המכתב נגנב בידי סוכן ממוצא אלזסי בשם בריקר (Brücker), אשר עבד במשך שנים עבור המשרד הסטטיסטי. בריקר היה בין היתר האדם שגייס עבור המשרד הסטטיסטי את באסטיאן. עם זאת, במשרד השני איבדו בו אמון לאחר שהתגלה כי המאהבת שלו ריגלה עבור הגרמנים. לפי חלק מההשערות, בריקר רצה לרכוש מחדש את אמון המשרד הסטטיסטי, ולפיכך, כאשר באחת הפעמים נעדר השוער בכניסה לשגרירות, התגנב בריקר והוציא מתיבת הדואר את המעטפה שבתוכה היה הבורדרו. לפי דעה זו, בריקר הביא לאנרי את הבורדרו כשהוא שלם, ואנרי היה זה שקרע אותו לחתיכות כדי שיראה כאילו הגיע ב"דרך הרגילה". תאוריית קשר גורסת כי אנרי לא רצה בתחילה להביא את הבורדרו לידי סאנדהר, משום שזיהה את כתב ידו של אסטרהאזי אשר עבד עמו בעבר במשרד הסטטיסטי והיה ידיד קרוב שלו, אולם בריקר איים עליו שיספר לסאנדהר על כל העניין ולפיכך אנרי נכנע. דרייפוס עצמו נטה יותר לקבל את "גרסת בריקר", וגם שוורצקופן בזיכרונותיו טוען שהבורדרו מעולם לא הגיע לשולחנו. היה לו אינטרס ברור לטעון כך, כדי להפחית מרשלנותו הניכרת לאורך כל הפרשה. כיום נוטים מרבית ההיסטוריונים להאמין שהבורדרו כן הגיע בדרך הרגילה.
החקירה
אנרי העביר מיד את הבורדרו לידי סאנדהר. סאנדהר מיהר להעבירו לידי הגנרל רנואר, אשר שימש כממלא מקום הרמטכ"ל (הרמטכ"ל בואדפר לא נמצא אותה עת בפריז), שבתורו העביר אותו לידי שר ההגנה אוגוסט מרסייה. מרסייה הורה מיד להתחיל בחיפושים אחר המרגל. סאנדהר ניסה להשוות את כתב היד עם כתבי יד של מרגלים מוכרים שהיו בארכיון שלו, אולם החיפוש לא הניב תוצאות. סאנדהר ומרסייה שיערו שכותב הבורדרו הוא חבר במטכ"ל, שכן אחרת לא הייתה יכולה להיות לו גישה למסמכים הללו. הבורדרו הופץ בין מפקדי המשרדים השונים כדי שהללו ישוו אותו עם כתבי היד של אנשיהם, אך איש מהם לא זיהה אותה. סאנדהר החליט למקד את החיפוש באגף הארטילריה, אולם ראש האגף גם הוא לא זיהה את הכתב. ב-5 באוקטובר הגיעה החקירה למבוי סתום.
ב-6 באוקטובר הושגה פריצת דרך בידי לוטננט קולונל אנרי ד'אבוביל, סגן מפקד המשרד הרביעי האחראי על ההובלה ועל מסילות הברזל. ד'אבוביל הפנה את תשומת לבו של מפקדו, קולונל פאבר (Fabre), לעובדה שסוג הידיעות המוצגות בבורדרו מעיד שהכותב עבד בכל ארבעת המשרדים של הצבא, ופירושו של דבר שהוא אחד מ"המתמחים", היינו קציני המטכ"ל שהוסמכו לא מכבר והיו חייבים לעבור תקופה בכל אחד מהמשרדים לפני ששובצו ביחידותיהם. כעת החיפוש הצטמצם מאוד. המרגל היה מוכרח להיות מתמחה אשר משתייך לאגף הארטילריה. דרייפוס באותה עת עבד במשרדו של פאבר, והוא התאים בדיוק לתיאור. פאבר לא חיבב את דרייפוס ולפיכך הביא טופס בכתב ידו והשווה בינו לבין תצלום של הבורדרו. אכן נמצא דמיון רב.
הבעיה שעמדה בפני פאבר וד'אבוביל הייתה אזכורו של כותב המכתב כי הוא עתיד לצאת לתמרונים. בדיקה שערכו גילתה שדרייפוס לא השתתף בתמרונים בזמן האחרון. עם זאת, הם גילו כי בחודש יוני ערך המטכ"ל מסע במחוזות המזרח ודרייפוס השתתף בו. הם החליטו כי זו הכוונה במילה "תמרונים". "החל מאותו רגע," כותב ז'וזף ריינאך - פוליטיקאי יהודי אשר היה אחד מתומכיו של דרייפוס ולימים הפך לאחד ממתעדיה החשובים של הפרשה: "מתרחשת התופעה שתחלוש על כל ה'פרשה'. לא העובדות הבדוקות שנבחנו בזהירות הן היסוד שעליו מתבססת האמונה, אלא להפך, האמונה הקבועה מראש, שאין להפריך אותה או לחלוק עליה, היא המעוותת את העובדות ומסלפת אותן". פאבר שיתף בתגליתו את סגן הרמטכ"ל שארל־ארתור גונז, אשר הסכים עם המסקנות והחליט להמתין לפני שיעביר את המידע הלאה. תחת זאת, הוא סיפר על כך לרמטכ"ל בואדפר, אשר נרעש מהרעיון מכיוון שהכיר את דרייפוס וחיבב אותו. כמו כן הוא שיתף בתגלית את סאנדהר, אשר מכיוון שנודע כאנטישמי מושבע קיבל מיד את ההאשמות. הוא אף טען שראה את דרייפוס מסתובב באזור מטה המשרד הסטטיסטי, וכי דרייפוס נהג לשאול אותו שאלות רבות, וזאת אף על פי שהוא מעולם לא פגש את דרייפוס.
תוצאות החקירה הוגשו למחרת אל שר ההגנה מרסייה, אשר היה מסויג מעט יותר ודרש שתיערך בדיקה מקצועית יותר. גונז החליט ליטול את היוזמה לידיו וקרא למשרדו את לוטננט קולונל ארמאן די פאטי דה קלאם, אשר נודע בכישוריו הגרפולוגיים. גונז הציג בפני פאטי את הבורדרו לעומת כתב יד של דרייפוס בלי לספר לו למי שייך כתב היד. פאטי קבע מיד כי שני כתבי היד זהים. גונז הסביר לו כעת את החשד ופרט בפניו את החקירה החובבנית של פאבר. פאטי חקר את כתבי היד במהלך 7 באוקטובר, ולמחרת הגיש את תוצאות מחקרו אשר קבעו כי "למרות כמה הבדלים" שני כתבי היד זהים ורצוי להגיש אותם לחקירה רצינית יותר.
מרסייה החל לפעול במישור הפוליטי כדי להבטיח סיום מהיר של הפרשה. ב-10 באוקטובר הוא נפגש עם נשיא צרפת ז'אן קזימיר־פרייה וניסה לתאר את הפרשה כולה כאירוע שולי שיש לטפל בו במהירות. פרייה נפגש עם ראש הממשלה שארל דופוי והשניים סיכמו לכנס קבינט מיוחד למחרת היום. הדיון נערך במשרד הפנים ונכחו בו, פרט לנשיא ולראש הממשלה, רק שר החוץ, שר המשפטים לודוביק טרארי ומרסייה עצמו. מרסייה סקר את הפרשה בקצרה וקבע כי ישנו חשוד, אולם לא נקב בשמו (פרט לראש הממשלה והנשיא, איש מהפוליטיקאים לא ידע את שמו). הוא דרש לערוך משפט מהיר ולסיים את הפרשה. עם זאת, שר החוץ גבריאל הנוטו התנגד לכך בחריפות בטענה שהמצב הפוליטי בין גרמניה לצרפת שברירי מאוד ופרשייה כזו עלולה להטיל צל על השירות הדיפלומטי הגרמני והצרפתי כאחד. הוא דרש להימנע מכל תקרית, ולו הקטנה ביותר. מרסייה עמד על שלו וטען שהאירוע חשוב מאוד למדינה. דופוי העלה לבסוף פשרה: תיפתח חקירה כנגד החשוד, אולם אם לא תמצאנה הוכחות נוספות לאשמתו פרט לבורדרו, ההליך המשפטי יפסק. באותו ערב ביקר הנוטו בביתו של מרסייה והתחנן בפניו לעצור את החקירה, אולם מרסייה טען שקצינים רבים מדי במטה הכללי יודעים על הפרשייה, ואם החקירה תפסק, תתעורר שערורייה, ומלבד זאת, החוק מחייב להעניש בוגדים במולדת.
מרסייה ביקש משר המשפטים להמליץ לו על מומחה לכתב יד שיוכל לנתח את הכתבים. השר המליץ לו על אלפרד גובר, מומחה לכתבי יד מטעם הבנק של צרפת. מרסייה זימן אותו אליו ללשכתו, ולאחר שהסביר לו את עבודתו, שלח אותו לבואדפר וגונז אשר הציגו בפניו את הכתבים וחיוו את דעתם בפניו כי מדובר באותו אדם, בלי לנקוב בשמו של החשוד. מרסייה לא אמר די בכך, ושלח את פאטי וסאנדהר אל מפקד משטרת פריז כדי שימצא לו מומחה נוסף. מפקד המשטרה המליץ להם על אלפונס ברטיון הנודע, אשר תרם רבות לחקר הפשע. ברטיון הבין מעט מאוד בכתבי יד, אולם היה אנטישמי מובהק, כך ששיתוף הפעולה שלו היה ודאי. בבוקר 13 באוקטובר הגיש גובר את מסקנות חקירתו. הופעל עליו לחץ ניכר לטעון ששני הכתבים זהים, אולם למרות זאת הוא הצהיר כי אף על פי שישנם קווי דמיון רבים בין הכתבים, הרי שישנם גם ניגודים רבים. הוא הצהיר כי אכן יכול להיות שהבורדרו נכתב בידי דרייפוס, אך בהחלט יכול להיות שלא. באותה שעה ממש, החל ברטיון לעבוד על כתבי היד, ובערב כבר הצהיר ללא כל ספק כי הם זהים לחלוטין. מרסייה הבין שאין די בכך עבור המשפט המתוכנן, ולפיכך הורה לברטיון לערוך חקירה מעמיקה יותר.
מעצרו של דרייפוס
ממוזער|180px|פרדיננד פורצינטי, מפקד בית הסוהר שרש־מידי, שהיה היחיד שגילה יחס אנושי כלפי דרייפוס. האמין מלכתחילה שהוא חף מפשע, והמשיך לתמוך בו לאורך כל הפרשה.
ב-12 באוקטובר, עוד בטרם הגישו גובר וברטיון את מסקנותיהם, כבר זימן אליו בואדפר את פאטי ודרש ממנו לאסור את דרייפוס ולבצע חיפוש בביתו. במקום לבצע מעצר פשוט, פאטי הכין תוכנית מפורטת ודרמטית כיצד לעשות זאת. ככל הנראה הוא קיווה שדרייפוס ישבר ויודה בכל. ביום שבת 13 באוקטובר קיבל דרייפוס אל ביתו צו המורה לו להגיע ביום שני 15 באוקטובר למיניסטריון המלחמה בלבוש אזרחי לצורך ביקורת שגרתית. דרייפוס תמה על ההוראה, אולם לא חשד במאום. ייתכן שבכוונה העניק לו פאטי מרווח של זמן מתוך תקווה שדרייפוס ינסה להימלט או להסתתר וכך יאשש באופן רשמי את החשדות לגביו. אולם לא כך קרה, ובמועד הנקוב הופיע דרייפוס בכניסה למיניסטריון המלחמה. בכניסה, הוא פגש את לוטננט קולונל ז'ורז' פיקאר, אשר עתיד למלא תפקיד חשוב בהמשך הפרשה ולעת עתה רק הוכנס בסוד העניינים. פיקאר הזמין את דרייפוס לחדרו, שם שוחחו במשך כמה דקות, ולאחר מכן הוביל אותו אל חדרו של בואדפר. זה האחרון לא היה בחדר, ובמקומו מצא דרייפוס את פאטי ועוד שלושה אנשים בלבוש אזרחי.
פאטי הציג את עצמו בפני דרייפוס וביקש ממנו כטובה אישית לכתוב בשבילו מכתב לבואדפר. פאטי החל להכתיב לו מכתב אשר שילב בתוכו קטעים מתוך הבורדרו. בשלב מסוים נראה היה שדרייפוס מאבד את ביטחונו העצמי, וידו החלה לרעוד באמצע הכתיבה. פאטי ניסה לערער אותו עוד יותר, אולם לא הצליח בכך. לפיכך, הוא החליט לנטוש את העמדת הפנים. הוא הניח יד על כתפו של דרייפוס והצהיר: "בשם החוק אני אוסר אותך. אתה נאשם בבגידה במולדת". דרייפוס העיד לימים כי: "אילו הלם בי הרעם לא היה גורם לי להזדעזעות כה עזה". הוא החל למחות ולזעוק שהוא חף מפשע, בעוד האנשים בחדר השתלטו עליו ונטלו ממנו את מפתחות ביתו. פאטי הגיש לו אקדח והציע לו להתאבד כ"מוצא של כבוד", אולם דרייפוס השיב: "אני רוצה לחיות כדי להוכיח את חפותי". האנשים אזקו אותו ומסרו אותו לידי אנרי, אשר הוביל אותו לבית הסוהר שרש־מידי , שם נכלא בתא לבדו, ונאסר עליו לכתוב או ליצור מגע עם אדם.
מיד לאחר מכן, מיהר פאטי אל ביתו של דרייפוס. הוא פגש את לוסי דרייפוס ובישר לה על מעצרו של בעלה. הוא ערך חיפוש בבית, והחרים מכתבים אישיים, כולל מכתבים שכתבו הזוג דרייפוס זה לזה בתקופת אירוסיהם. נאסר עליה לספר לאף אחד על מה שקרה, והיא קיבלה רק פתק אחד מבעלה. רק ב-31 באוקטובר הותר לה לספר למשפחה, והיא מיהרה ליצור קשר עם אחיו של בעלה, מתייה דרייפוס, וביקשה ממנו לבוא לפריז במהירות. במהלך הימים שלאחר מעצרו, ביקר פאטי את דרייפוס בתאו מדי ערב. הוא חקר אותו בצורה נוקשה ביותר, וניסה ללא הרף להביך אותו, לבלבל אותו וליאש אותו. הוא הכתיב לו הכתבות ארוכות ואיים עליו שגורלו נחרץ. כל אותו הזמן, לא נאמר לדרייפוס במה מאשימים אותו ולא ניתן לו לראות את הבורדרו. כתוצאה מכך, בריאותו הנפשית התערערה כליל, והוא שקע בהתקפי דיכאון, או לחלופין בהתקפי זעם שבהם היה משליך כל מה שבהישג יד ואף פוגע בעצמו. בלילות שמעו אותו הסוהרים צוחק לעצמו צחוק מטורף. מפקד הכלא פרדיננד פורצינטי היה היחיד שגילה כלפיו יחס אנושי. הוא בא לבקר אותו ולעודד אותו, ולא הרשה לפאטי להגזים בחקירותיו. ב-27 באוקטובר הוא פנה אל בואדפר וטען שדרייפוס קרוב לטירוף. בואדפר הרשה לו לקחת את דרייפוס לרופא הכלא, וזה רשם לו כדורי הרגעה.
במקביל לחקירה הרשמית, פתח פאטי בחקירה אשר נועדה לחקור את חייו האישיים של דרייפוס ולהכפיש את שמו. דו"ח שהגיע למשטרה קבע שדרייפוס נראה מספר פעמים במועדוני קלפים מפוקפקים. נערך גם דו"ח נגדי אשר הוכיח שדרייפוס מעולם לא ביקר במועדונים הללו, אולם הוא הועלם עד מהרה. נמצא שהיו לו מספר מערכות יחסים עם נשים מחוץ לנישואים, אולם למרות חיפושים נמרצים שערך צוותו של פאטי, לא נמצאה ביניהן אף אחת אשר הייתה עשויה להיות מרגלת. דרייפוס מצדו, טען שכל קשריו עם הנשים הללו נפסקו לאחר נישואיו.
תאוריית הזיוף העצמי
ממוזער|170px|אלפונס ברטיון, מחלוצי הזיהוי הפלילי בעולם, שנתבקש לחקור את כתב ידו של דרייפוס ופיתח את התאוריה על פיה דרייפוס שינה בכוונה את כתב ידו שלו.
בינתיים, המשיך ברטיון בחקירה הרשמית, אשר במסגרתה השווה בין הבורדרו לכתב היד של דרייפוס. ברטיון עבד על הנושא חמישה ימים (בין 15 ל-20 באוקטובר) והפעם הגיש תאוריה חדשה ומורכבת אשר נודעה בתור "הזיוף העצמי". ברטיון טען כי אכן כתב היד של דרייפוס הוא לא כתב היד שבו נכתב הבורדרו, וזאת מכיוון שדרייפוס זייף את כתב היד שלו עצמו כאשר כתב את הבורדרו. לטענתו, דרייפוס ביטח את עצמו מפני חשיפה כאשר הכניס בכתב היד שלו שינויים קלים ומחושבים. בהמשך ברטיון אף פיתח את התאוריה שלו וטען שדרייפוס "גנב" חלק מהשינויים מבני משפחתו. הוא מצא כי חלקים מהבורדרו היו דומים לכתב ידו של מתייה, אחיו של דרייפוס, ואף מצא כי האות S במסמך נלקחה מכתב ידה של גיסתו אנה. הוא הציג תרשימים גרפיים מורכבים אשר הוכיחו את התאוריה שלו, תרשימים אשר רבים לא הבינו אותם אולם סמכו על ברטיון בשל השם שיצא לו כמומחה לזיהוי פלילי. חוקרים מודרניים סבורים שהתאוריה של ברטיון מפוקפקת לחלוטין שלא לומר אווילית, אולם בזמנו היא הוצגה כיצירת מופת חלוצית של הזיהוי הפלילי. מרסייה לקח את ברטיון להיפגש עם הנשיא פרייה, אשר הגיע למסקנה שברטיון "לא סתם מוזר אלא מטורף לחלוטין". בהמשך הוא אף כינה את ברטיון "חולה רוח המוכה בשיגעון", אולם הוא לא יכול היה להתווכח עם המוניטין שיצא לברטיון ועם העובדה שמרבית קציני הצבא קיבלו את התאוריה שלו כנכונה.
עם זאת, בעצת שר המשפטים לודוביק טרארי, כינס מרסייה עוד שלושה מומחים שיעבדו על כתבי היד. אחד מהם שלל מכל וכל את האשמתו של דרייפוס, וקבע שכל דמיון בין הכתבים הוא מקרי. השני קבע בתוקף שכתבי היד זהים והשלישי תמך דווקא בתאוריה של ברטיון. הסתירות בחוות הדעת של המומחים, ערערו את ביטחונו של מרסייה, ואפילו פאטי החל לחוש ספקות לנוכח עקשנותו של דרייפוס שהוא חף מפשע.
התפתחות האירועים
חשיפת הפרשה לציבור
ממוזער|250px|לוסי דרייפוס, אשתו של אלפרד
ממוזער|150px|אדגר דמאנז', עורך דינו של דרייפוס
חרף העובדה שכל קציני המטכ"ל, וכן כמה פוליטיקאים, כבר היו מעורים היטב בפרטי הפרשה, מרסייה אסר לשחרר פרטים לעיתונות. עם זאת, האירוע הודלף. ב-29 באוקטובר פרסם "לה ליבר פארול" ("המילה החופשית"), ביטאונו של הסופר האנטישמי אדואר דרימון, מאמר מאת אדריאן פאפיו אשר בו נכתב בין היתר:
.
לא ידוע מי הדליף לדרימון ופאפיו את המידע. המדינאי היהודי ריינאך, אשר היה אחד מתומכיו של דרייפוס ולימים הפך לאחד ההיסטוריונים החשובים של הפרשה, טען שאנרי הדליף את הסיפור כיוון שרצה למנוע ממרסייה לסגת בו מהעמדתו לדין של דרייפוס. ריינאך אף פרסם לימים (1898) בכתב העת לה סייקל (Le Siècle) תצלום של מכתב אשר לטענתו נכתב בידי אנרי ומוען לידי פאפיו, ובו נאמר כי דרייפוס נעצר בעוון ריגול. עם זאת, היסטוריונים אשר בחנו את התצלום הגיעו למסקנה כי אין זה כתב ידו של אנרי. כך או כך, הכתבה בלה ליבר פארול עוררה סערה, וב-31 באוקטובר כבר החלו לזרום לעיתונים פרטים מדויקים. ב-1 בנובמבר אישרה סוכנות הידיעות של הצבא באופן רשמי כי קצין נעצר בעוון ריגול, אולם לא נקבה בשמו. אך באותו יום כבר יצא לה ליבר פארול במודעה בעמוד הראשון: "בגידה במולדת. מאסר של הקצין היהודי אלפרד דרייפוס". העיתון תיאר בדייקנות את כל פרטי הפרשה וסיים: "ואולם יש לנו נחמה אחת. לא צרפתי אמיתי הוא שביצע את הפשע".
כאמור לעיל, מרסייה החל לפקפק באשמתו של דרייפוס לנוכח חוות הדעת הסותרות של המומחים, אולם כעת משפורסמה הפרשה, נחסמה בפניו הדרך לנסיגה. ישיבת ממשלה כונסה באופן חפוז, ומרסייה נאם בפניה באריכות. חרף התנגדותו של הנוטו, הסכימו מרבית השרים על פתיחתה של חקירה משפטית. מרגע זה ואילך, יצא לה ליבר פארול במסע תעמולה והשמצות כנגד דרייפוס, אשר הקו המנחה שלו היה אנטישמיות פשוטה. במקביל, מתייה דרייפוס הגיע לפריז על פי הזמנתה של לוסי, ושם התבשר על מה שקרה. הוא נפגש עם פאטי, אולם זה טען בפניו כי אין כל סיכוי לשחרר את אחיו. מתייה פנה אל עורך הדין אדגר דמאנז' , אשר אף על פי שנודע כשמרן קיצוני ואף כמלוכן וכקתולי אדוק, הסכים לקחת את התיק לאחר שילמד אותו על בוריו. אולם לדמאנז' לא הורשה לראות את התיק או להיפגש עם דרייפוס עד 5 בדצמבר. כאשר ראה את התיק, הצהיר מיד שדרייפוס לא היה יושב בכלא אלמלא היה יהודי, וניאות לקחת אותו. לדרייפוס עצמו הובהר סוף סוף במה בדיוק מאשימים אותו והותר לו לראשונה לראות את הבורדרו. הוא הכחיש כל קשר.
החקירה המשפטית
מרגע שנתקבל אישור מהממשלה לפתוח בחקירה ממשלתית, העביר מרסייה את התיק לידי הגנרל פליקס גוסטב סוסייה, המושל הצבאי של פריז. לסוסייה הייתה יריבות אישית ארוכה עם מרסייה, והוא לא היה להוט לפתוח בחקירה. אולם לא הייתה לו ברירה, וב-3 בנובמבר הסמיך את הקומנדנט בקסון ד'אומרשוויל לבצע את החקירה. חקירתו של ד'אומרשוויל הייתה רשלנית ומוטית, ונעשתה מתוך אמונה ראשונית שדרייפוס אכן אשם. הוא התעלם מכל החוקרים אשר טענו כי אין דמיון בין הכתב בבורדרו לכתב ידו של דרייפוס, ובחר לקבל רק את הדעות הנגדיות. לעיתים קרובות הוא חזר בתחקירים שלו מילה במילה על תחקיריו של פאטי. חלק נכבד מהתחקירים יוחדו לנשים אשר דרייפוס היה עמן בקשר. ד'אומרשוויל היה מודע לכך שהראיות נגד דרייפוס מעטות מאוד, והוא לא היסס לנצל אפילו עובדה זו כדי לטעון שדרייפוס אכן אשם. כך לדוגמה, הוא טען שהעובדה שבביתו של דרייפוס נמצאו מעט מאוד מכתבים, מעידה על כך שדרייפוס השמיד את כל המכתבים החשודים. ד'אומרשוויל התייעץ עם פאטי בכל שלב משלבי החקירה, עד כדי כך שהדבר נמאס אפילו על אנשי צוותו. ב-3 בדצמבר הגיש ד'אומרשוויל את הדו"ח שלו לסוסייה, והמליץ בו על פתיחת משפט צבאי כנגד דרייפוס. סוסייה התנגד עקרונית למהלך, והיה מסוגל להורות על ביטול החקירה, אולם לא עשה זאת, ככל הנראה מתוך אמונה בצדק הצבאי. למחרת הוא הוציא את ההוראה להעמיד את דרייפוס למשפט צבאי בפריז וקבע את מועד תחילת המשפט ל-19 בדצמבר.
דעת הקהל והמשבר הדיפלומטי
ממוזער|160px|הרוזן צו מינסטר, שגריר גרמניה בפריז. לא ידע על עסקי הריגול ששוורצקופן ניהל מאחורי גבו, והכחיש את חלקה של גרמניה בפרשה.
במהלך הפרשה כולה, התבטאה באופן מיוחד חשיבותה של דעת הקהל וכן של העיתונות. במהלך הימים שבין פרסום הפרשה לתחילת המשפט, עסקו העיתונים כולם באירוע. בתחילה נהנה העיתון "לה ליבר פארול" מיתרון בולט על פני כל שאר העיתונים בדיווחים אמינים על פרטי הפרשה ובמאמרי ביקורת נוקבים כנגד הצבא על שהחזיק את דרייפוס, נגד מרסייה עצמו על שלא נקט יד חזקה מספיק במהלך הפרשה, וגם נגד דרייפוס עצמו והקהילה היהודית בכלל. אל "לה ליבר פארול" הצטרפו כל עיתוני הימין אשר החלו בפרסום מאמרים אנטישמיים. עיתוני השמאל שמרו על נימה מתונה יותר, אולם גם הם לא גילו אהדה רבה לדרייפוס. מתייה ניסה לפנות לעיתונים שונים בבקשה לפרסם מאמר תגובה, אולם נענה רק על ידי "לה פטי ז'ורנל", שם התפרסם מאמר אשר תבע את זכותו של היהודי "להיות חף מפשע". אולם ההתקפות לא היו מכוונות רק כנגד דרייפוס. עיתוני הימין ביקרו את מרסייה בחריפות על הרשלנות שמגלה הצבא בלכידת מרגלים, כמו גם על העובדה שמרסייה השתיק את הפרשה בתחילה. גם עיתוני השמאל כדוגמת לה פיגארו, הצטרפו למתקפה זו. בתגובה, מרסייה התראיין ב-17 בנובמבר לז'ורנל וטען כי החקירה תיסגר בקרוב. הוא ניסה להציג את הפרשה כולה כאירוע שולי וחסר ערך, אולם הדבר רק החריף את המתקפות כנגדו מצד עיתוני הימין. בניסיון להנמיך את האש, הוא התראיין ב-28 בנובמבר ללה פיגארו, וטען כי "האשמה [של דרייפוס] ברורה, מוחלטת". הצהרה זו שימחה מאוד את עיתונות הימין, כיוון שהיא היוותה למעשה הודעה רשמית שדרייפוס אכן אשם. סוכנות הידיעות הרשמית של הצבא מיהרה להכחיש את הדברים, אולם כבר היה מאוחר מדי. מכאן ואילך הפכה פרשת דרייפוס, לדידו של מרסייה, לעניין אישי לחלוטין.
שורצקופן ופניצארדי מצדם, הופתעו כליל כשהתפרסמה בעיתונים האשמתו של דרייפוס. שניהם סברו בתחילה שאולי דרייפוס פעל ישירות דרך המטכלי"ם שלהם ולא דרכם, ולפיכך מיהרו ליצור עמם קשר. ב-2 בנובמבר כתב פניצארדי לקומנדו סופרמוהמטכ"ל האיטלקי ברומא, מברק בנוסח: "אם לקפיטן דרייפוס אין כל קשר אתכם רצוי להורות לשגריר לפרסם הכחשה רשמית, כדי למנוע פרשנות העיתונות". עוד באותו היום הגיעה מרומא התשובה: "למטכ"ל האיטלקי ולכל השירותים הקשורים אתו לא היה כל קשר, לא במישרין ולא בעקיפין, עם הקפיטן דרייפוס". המברק הראשון נקלט בידי המודיעין הצרפתי, אך לא המברק השני. בתחילה לא ייחסו לו חשיבות, אולם בהמשך עתיד "מברק פניצארדי" להפוך לאחד המסמכים החשובים בפרשה. בשל טענות חלק מהעיתונים כי דרייפוס ריגל עבור איטליה, הוציאה ממשלת איטליה הכחשה רשמית. עם זאת, מכיוון שאיטליה הייתה חברת הברית המשולשת, הציבור הצרפתי לא האמין להצהרה זו. היו אפילו שמועות כי דרייפוס נגרר לעולם הריגול בידי מרגלת איטלקייה שפיתתה אותו.
גרמניה מצדה, שמרה בתחילה על שתיקה. אולם ב-9 בנובמבר התפרסמה בעיתון לה פאטרי ידיעה, על פיה המסמכים המפלילים את דרייפוס נגנבו משוורצקופן. השגריר הגרמני, הרוזן צו מינסטר, לא יכול היה לשתוק יותר. הוא שוחח עם שוורצקופן, אשר הבטיח לו שמעולם לא היה לו כל קשר עם דרייפוס. שניהם כתבו לווילהלמשטראסה והכחישו כל קשר לדרייפוס. ב-10 בנובמבר מינסטר הוציא הצהרה רשמית ללה פיגארו, אשר על פיה: "מעולם לא קיבל אוברסט פון שוורצקופן מכתבים מדרייפוס. מעולם לא עמד עמו בקשרים כלשהם, ישירים או עקיפים. אם קצין זה אשם בפשע שמייחסים לו, אין שגרירות גרמניה מעורבת בפרשה זו". עם זאת, העיתונות הצרפתית ביטלה הצהרה זו מכל וכל בעקבות הראיון הנזכר של מרסייה, אשר בו טען כי האשמה של דרייפוס ברורה ומוחלטת. ביום פרסום הראיון, נפגש מינסטר עם הנוטו והכחיש כל קשר של השגרירות הגרמנית עם דרייפוס. הנוטו הטיל על אחד מעוזריו, מוריס פאליאולוג (אשר לימים הפך לאחד המתעדים החשובים של הפרשה), לברר את העניין מול המשרד הסטטיסטי. פאליאולוג נפגש עם אנרי, אשר הבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי הבורדרו בבירור נמצא בסל הניירות של שוורצקופן. הנוטו היה מופתע מהכחשה כה מחוצפת מצדם של הגרמנים, אולם כאמור לעיל, היה מודע למצב השברירי בו נמצאים יחסי גרמניה-צרפת, ולפיכך הרגיע את מינסטר והצהיר כי "ממשלת צרפת מתקוממת נגד מסע זה החורג מכל מידה סבירה ואין לסובלו עוד". מינסטר דרש הכחשה רשמית, וסוכנות הידיעות של הצבא אכן הוציאה הכחשה ב-30 בנובמבר. עם זאת, ההודעה הייתה מתונה ולא ברורה כלל ומינסטר דרש הודעה חדשה. המצב הגיע לכדי משבר דיפלומטי. לימים טען מרסייה כי גרמניה עמדה להכריז מלחמה ובואדפר כבר התכונן להורות על גיוס כללי. עם זאת, בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה, וב-13 בדצמבר פורסמה הכחשה נמרצת השוללת מכל וכל את מעורבותה של שגרירות גרמניה בכלל ושל מינסטר בפרט. הודעה זו סיפקה את הגרמנים, אולם לא הייתה לה כל משמעות בעיני הציבור הצרפתי, אשר היה משוכנע בביטחון שגרמניה היא זו שהפעילה את דרייפוס.
משפט והגליה
בניית התיק כנגד דרייפוס
פרשת דרייפוס הייתה כל כולה באחריותו של מרסייה. הנשיא פרייה וראש הממשלה דופוי מאסו בשערוריות מסוג זה, והפקידו את כל העניין בידיו. אי לכך, הוא ידע היטב שאם דרייפוס יזוכה האחריות תיפול עליו בלבד, ועיתוני השמאל כבר החלו לרמוז לאפשרות הזו. כדי למנוע תרחיש כזה, הוא פנה אל סאנדהר ואנשי צוותו והורה להם להרחיב את התיק כנגד דרייפוס. סאנדהר עבר על כל המכתבים שהצטברו בארכיון המשרד הסטטיסטי בשנים הקודמות, ובסופו של דבר מצא מסמך אשר זכה בכינוי "המנוול ד". מדובר בפתק ששוורצקופן שלח לפניצארדי ואשר נכתב בו: "מצורפות בזה שתים עשרה מפות הכוונה של העיר ניס שאותו מנוול 'ד' מסר לי בעבורך". האות "ד" עוררה את תשומת לבם של סאנדהר ואנשי צוותו, אשר החליטו ש"ד" הוא דרייפוס. לאמיתו של דבר, הפתק נשלח עוד ב-1892 וכוונתו היא לפקיד בשם דובוא, אשר מכר לגרמנים תוכניות של ביצורי ערים. סאנדהר ידע על סחר התוכניות הזה, וידע שדרייפוס לא קשור אליו, אולם החליט להתעלם מכך.
מכתב "המנוול ד" היה למעשה המסמך המרשיע היחיד שהצליח סאנדהר למצוא, אולם הוא החליט להתמקד בהוכחה שאכן פעל מרגל בצבא הצרפתי, ולהסתמך על הראיות הקיימות כדי להוכיח שאותו מרגל הוא אכן דרייפוס. הוא מצא מכתב נוסף מפניצארדי לשוורצקופן, אשר נודע כ"מכתב ד'אביניון" או "מכתב הדן בצווי הגיוס" (מוצג בתבנית בצד שמאל). במכתב זה, הזכיר פניצארדי כי לשוורצקופן ישנו ידיד בצבא הצרפתי. כמו כן, מצא סאנדהר דיווח מהנספח הצבאי הספרדי בפריז, המרקיז ואל קרלוס, אשר ממנו ניתן היה להבין כי ישנו מרגל בצבא צרפת. סאנדהר ואנרי שינו את הנוסח של הדו"ח, והפכו אותו לאזהרה מפורשת בדבר מרגל במטכ"ל הצרפתי. זה היה המעשה הפלילי הראשון של סאנדהר וחבורתו במהלך הפרשה, והוא לא יהיה האחרון. לא ברור אם מרסייה ידע שהדו"ח של ואל קרלוס מזויף או לא. כמו כן, צורף לתיק מכתב קטוע של שוורצקופן לממונים עליו, אשר מכמה מילים המופיעות בו ניתן להבין כי קצין בצבא צרפת הציע לו את שירותיו והוא דרש את תעודת הקצין שלו כראיה. כל המסמכים הללו נותרו בידי התביעה, להגנה כלל לא נודע על קיומם.
המשפט הצבאי
ממוזער|200px|דרייפוס במשפט. כתבה בפטי ז'ורנל מ-23 בדצמבר 1894
ממוזער|200px|דרייפוס במאסר. כתבה בפטי ז'ורנל מ-20 בינואר 1895
המשפט נפתח ב-19 בדצמבר באולם המשפט של בית הכלא שרש־מידי. דרייפוס ניצב מול שבעה שופטים, אשר בראשם עמד הקולונל אמיליין מורל (Émilien Maurel). דמאנז' שימש כסנגורו של דרייפוס, ולוטננט קולונל בריסה (Brisset) שימש כתובע מטעם המדינה. דמאנז', כאמור לעיל, עבר לפני כן על התיק, וידע היטב שהאשמה מתבססת על ראיות קלושות. עם זאת, הוא גם ידע עד כמה חשובה האשמתו של דרייפוס לאנשים רבים, ולפיכך ייתכן שהמשפט יהיה מוטה מראש. תקוותו היחידה הייתה נציגי העיתונות הלא־משוחדת שיבחינו בעוול שנעשה. אולם בימים שלפני המשפט, עלה הדיון האם לקיים את המשפט בדלתיים סגורות או פתוחות. עיתוני הימין צידדו בעריכת המשפט בדלתיים סגורות כדי למנוע משבר דיפלומטי עם גרמניה. עיתוני השמאל לעומת זאת, צידדו בעריכת המשפט בדלתיים פתוחות. דמאנז' חשש מהאפשרות שהמשפט יערך בדלתיים סגורות, ולפיכך תכנן להקריא את עיקרי טענותיו עוד לפני שהעיתונאים יצאו.
כצפוי, עם תחילת המשפט, דרש בריסה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות. דמאנז' החל מיד להקריא את סיכומיו, אולם מורל קטע אותו באמצע ויצא לדיון בחוץ עם שאר השופטים. כעבור רבע שעה הם חזרו והחליטו על המשך הדיון בדלתיים סגורות. כל הנוכחים עזבו את האולם, כולל מתייה. פרט לדמאנז' ובריסה, נותרו באולם שני אנשים נוספים. היו אלו שר המשטרה לואי ל'פין ולוטננט קולונל ז'ורז' פיקאר. כאמור לעיל, פיקאר סייע בלכידתו של דרייפוס וכעת החליטו מרסייה ובואדפר למנותו כמשקיף מטעמם במשפט. נוכחותם הייתה שלא כחוק, אולם מורל התעלם מכך. בין העדים הבולטים שהופיעו, נמנו פאבר, גונז, ד'אבוביל ופאטי. חשיבות רבה יוחסה לעדותו של אנרי, אשר הוסמך בידי מרסייה להעיד מטעם המשרד הסטטיסטי. אנרי העיד:
אנרי נשבע תחת צלב שוודאי לו שדרייפוס אשם. העדות והשבועה השפיעו עמוקות על השופטים. כמו כן, הופיעו עדי אופי רבים אשר רובם דיברו בגנותו של דרייפוס. הם העידו שהיה גרמנופיל וחטטן. אך עם זאת, עלו גם כמה עדים שדיברו בשבחו. ביום שלמחרת הופיעו המומחים לכתבי יד, אשר כאמור נחלקו בדעותיהם, וכן עדים רבים נוספים, אשר רובם העידו דווקא בעד דרייפוס. ב-21 בדצמבר נאם בריסה בפני בית המשפט, אולם לא חידש דבר ורק שעמם את השופטים. דמאנז' נפגש עם מתייה, והצהיר שעל פי מהלך המשפט הנוכחי אמור אחיו להיות מזוכה, אולם הוא חשש שמרסייה יפעל מאחורי הקלעים כדי להטות את הדין. למחרת, נאם דמאנז' במשך שלוש שעות. הוא הוכיח תחילה כי הבורדרו לא נכתב בידי דרייפוס. הוא הוכיח כי לדרייפוס לא היו בעיות כספיות אשר יכלו לאלץ אותו לבגוד. ירושה שקיבל מאביו, והנדוניה הנכבדה שהביאה אשתו, הפכו את הכנסתו לשוות ערך לזו של גנרל. הוא הפריך את הרכילויות כנגד דרייפוס והוכיח שלא היה לו גם מניע אידאולוגי. השופטים יצאו להתייעצות אחרונה, בעוד משפחת דרייפוס מתכנסת בביתו של מתייה מצפה לגזר הדין. שררה שם אווירה של אופטימיות זהירה. דרייפוס עצמו היה משוכנע שעומדים לזכות אותו.
התיק הסודי וגזר הדין
בעוד מורל ושאר השופטים יוצאים מהאולם, ניגש פאטי אל מורל והגיש לו מעטפה חתומה. הוא אמר: "נתבקשתי להעיר את תשומת לבך להערה חשובה בתוך המעטפה, וששר המלחמה ביקש להודיע על תוכנה לשופטים בלבד בשעת התייעצותם". הגשת מסמכים לשופטים בלי שתינתן להגנה האפשרות לעיין בהם, נחשבה למעשה פלילי בעליל. מרסייה עשה זאת בלי להודיע לפרייה ודופוי או לשום פוליטיקאי אחר. המעטפה, אשר נודעה בכינוי "התיק הסודי", כללה את מכתב "המנוול ד", את מכתב ד'אביניון (אשר צורף אליו "פירוש" מאת פאטי), את המכתב הקטוע של שוורצקופן, וכן ראיות נסיבתיות שוליות. לא ברור עד כמה השפיע התיק הסודי על החלטתם של השופטים. מורל טען לימים שקרא רק מסמך אחד, מכיוון שכבר החליט לפני כן שדרייפוס אשם. בשבע וחצי יצאו השופטים בהכרזה הדרמטית: .
מורל החזיר את התיק הסודי לפאטי, שהביא אותו לסאנדהר. מרסייה הורה לסאנדהר לפזר את המסמכים בארגזים שמהם הגיעו. סאנדהר הפקיד את המשימה בידי אנרי, שמסיבה לא ברורה לא עשה זאת. תחת זאת, הוא הניח את המעטפה בכספת ברזל המיועדת למסמכים סודיים וכתב עליה "תיק סודי". דרייפוס הוחזר לתאו, ונפגש עם פורצינטי. "פשעי היחיד הוא שנולדתי יהודי!" הוא זעק וביקש מפורצינטי אקדח כדי להתאבד, פורצינטי סירב לאפשר לו זאת ועשה מאמצים עקרים להרגיע אותו. ברחובות פריז, המוני האנטישמים חגגו ורקדו במשך כל הלילה.
טקס שלילת הדרגות
ממוזער|שמאל|150px|הדרגה שנשללה מדרייפוס. מוצגת כיום ב בפריז.
ממוזער|המונים נאספים כדי לצפות בשלילת דרגותיו של דרייפוס
בלי אשליות רבות, ערער דרייפוס על גזר הדין. הערעור נדחה רשמית ב-31 בדצמבר ובאותו יום ביקר פאטי אצל דרייפוס בפעם האחרונה והציע לו הקלה מסוימת בעונש בתמורה להודאה באשמה, ואפילו הודאה בחוסר זהירות. הוא נתקל בסירוב נחרץ מצדו של דרייפוס. ב-2 בינואר 1895 קיבלה לוסי אישור לראותו לראשונה מאז יצא מביתו ב-15 באוקטובר. בפגישה הראשונה הפרידו ביניהם סורגי ברזל. לוסי ופורצינטי כתבו לסוסייה וביקשו ממנו אישור לפגישה בתנאים אנושיים יותר. סוסייה הסכים, בתנאי שהפגישות יהיו באחריותו הבלעדית של פורצינטי. פורצינטי אפשר להם להיפגש בחופשיות בלשכה שלו ולשוחח שעות.
טקס שלילת הדרגות נקבע לשבת, 5 בינואר. בשעה 7:20 הופיעה פלוגת פרשים בפיקודו של קומנדנט שארל לברן־רנו בבית הסוהר שרש־מידי. הם ערכו חיפוש על דרייפוס ואזקו אותו. הם הובילו אותו בעגלת אסירים רתומה לארבעה סוסים אשר לפניה רכבה כל הפלוגה, ולקחו אותו אל האקול מיליטר, אשר ברחבתו היה אמור להיערך הטקס. כל גדוד בחיל המצב של פריז שלח לטקס שתי פלוגות, אחת מורכבת מחיילים סדירים ואחת מטירונים. פרט לדיפלומטים ועיתונאים, הוזמנו לטקס רק מעט "מיוחסים" נוספים. לקהל הרחב לא ניתנה רשות כניסה, אולם 20,000 התקבצו ליד השערים של בית הספר או טיפסו על הגגות הסמוכים. המשטרה הצליחה אך בקושי למנוע מהם להיכנס. ב-8:45 הוצא דרייפוס החוצה בידי בריגדיר וארבעה תותחנים. מאחורי הגדר נשמעו קריאות "מוות ליהודים! מוות ליהודה איש קריות!".
דרייפוס הובא אל כיכר המסדרים, והגנרל פול דאראס (Darras), רכוב על סוס, נעמד מולו ושלף את חרבו. דרייפוס צעד בצעדים בטוחים כשבידו אחוזה חרב ואקדח קשור במצולב לצדו. מזכיר בית המשפט הקריא את פסק הדין, ולאחר מכן הצהיר דאראס:
דרייפוס זעק:
רב־סמל בקסון מהמשמר הרפובליקני ניגש אל דרייפוס, קרע באלימות את הסרטים מהכובע, ומהשרוולים, את הפסים האדומים התפורים לאורך המכנסיים, את הכתפות ואת סימני הדרגה והשליכם על הארץ לרגליו של דרייפוס. לאחר מכן הוא לקח את החרב מידו של דרייפוס, ובתנועה אטית שבר אותה על ברכו. דרייפוס צעק שוב: "תחי צרפת! אני חף מפשע. אני נשבע בראש אשתי ובראשם של ילדי!". בבגדיו הקרועים, הוא הקיף את כיכר המסדרים, צועד לאורך שורות החיילים. כמה קצינים צעקו לעברו "יהודי בוגד!". דרייפוס צעק לעברם בתגובה "אני אוסר עליכם לפגוע בכבודי!". לאחר מכן הוא נכבל בידיו וברגליו ונמסר לשוטרים אזרחיים. כשעבר אל מול קבוצת העיתונאים, קרא להם: "אתם תודיעו לצרפת כולה כי אני חף מפשע". כמה מהעיתונאים השיבו לו בקריאות מעליבות וההמון מאחורי שערי הברזל צעק "מוות ליהודים!".
ביום שלאחר מכן התפרסמה השמועה על פיה דרייפוס הודה באשמתו. מקור השמועה היה הקומנדנט לברן־רנו שכאמור ליווה את דרייפוס משרש־מידי אל האקול מיליטר. במהלך הזמן הקצר שבין הגעתו של דרייפוס לתחילת הטקס, שוחח לברן־רנו עם דרייפוס במשך כמה דקות. דרייפוס לא אמר לו דבר בעל חשיבות אולם סיפר לו על ביקורו של פאטי אשר היה אמור להיות חשאי. עם זאת, לברן־רנו, שרצה להתרברב בפני חבריו, הצהיר שדרייפוס הודה באשמתו, אולם טען שנתן לגרמנים מסמכים חסרי חשיבות בתקווה שיוכל להשיג בהמשך מידע רב ערך. חבריו של לברן־רנו סיפרו על כך לעיתונאים. באותו הלילה ביקר לברן־רנו עצמו במועדון, ושם חזר עוד פעם על סיפורו, ועיתונאי מהפיגארו שמע אותו. השמועה הייתה למורת רוחם של בכירי הצבא, ולברן־רנו נחקר וננזף בידי הגנרל גונז ולאחר מכן בידי הנשיא פרייה עצמו. באותו יום הכחיש לברן־רנו רשמית את הסיפור באוזני עיתונאים. עם זאת, הסיפור עורר מחדש את רוגזם של הגרמנים. מינסטר נפגש עם פרייה והגיש לו מכתב מאת קנצלר גרמניה, הנסיך הוהנלוהה, אשר דרש להבהיר שגרמניה אינה קשורה לפרשה. פרייה ביקש לבחון את תיקו של דרייפוס, ולשם כך קיבל לראשונה את "התיק הסודי". לאחר העיון בו, הבהיר פרייה למינסטר כי המסמכים המפלילים בפרשה נלקחו בוודאות משגרירות גרמניה. מינסטר הופתע, אולם פרייה הוסיף בנימוס שגרמניה אינה אחראית על מכתבים הנשלחים אליה. לאחר משא ומתן מתיש, ב-9 בינואר פורסמה הודעה רשמית מטעם ממשלת צרפת אשר הכחישה את מעורבותה של גרמניה בפרשה, ובכך תם סופית המשבר הדיפלומטי.
הגליה וסיום הפרשה
ממוזער|220px|הבקתה בה שוּכּן דרייפוס באי השדים
משתם הטקס, הובא דרייפוס למאסר בכלא לה סנטה, שם שהה עד 17 בינואר, עת הובל כבול ללה רושל, שם המתין מספר שעות בקרון אסירים. בעיר פשטה השמועה שדרייפוס בפנים, והמונים צבאו על הקרון, דפקו עליו ושילחו בו עלבונות. כאשר הוצא מהקרון, התנפלו עליו המונים והכו אותו. הוא נפצע קל וניצל ברגע האחרון בידי שומריו. מכונית הסיעה אותו לנמל לה פאליס, ומשם הפליג למושבת העונשין באיל דה רה. הוא נכלא באי זה במשך חודש, ומדי יום נערך עליו חיפוש. לוסי הגיעה לאי בעקבותיו, והורשתה להיפגש עמו פעמיים בשבוע, כל פעם במשך שעה. ב-21 בפברואר הוא ראה אותה בפעם האחרונה, ואז נלקח מהאי על האנייה "ויל־דה־סן־נאזר" (Ville-de-Saint-Nazaire). במהלך ההפלגה, הוא שוכן בתא פרוץ לרוחות בקור של 14 מעלות מתחת לאפס. לא נאמר לו לאן לוקחים אותו.
לאמיתו של דבר, דרייפוס היה אמור להישלח לחצי האי דוקוס בקלדוניה החדשה. עם זאת, תנאי המאסר שם נחשבו לקלים מדי לאחר ניסיון הבריחה של לוסיאן שטלן (Lucien Châtelain), שכמו דרייפוס נידון למאסר באשמת בגידה. ברגע האחרון הגיש מרסייה הצעת חוק לשר המושבות לכלוא את דרייפוס באי השדים שמקבוצת איי הישועה. זמן קצר לאחר מכן, ב-24 בינואר, הגיש מרסייה את התפטרותו ממשרת שר המלחמה והועבר לפקד על הדיוויזיה ה-16. היה ברור מאליו שההצעה תתקבל, וכבר ב-8 בפברואר בושר על כך למושל גיאנה הצרפתית. למחרת התקבלה הצעתו באופן רשמי. דרייפוס הגיע לאיי הישועה ב-12 במרץ. במשך חודש שלם הוא נכלא באי איל רויאל, לפני שהועבר לאי השדים. הוא שוכן בבקתה בת 4 על 4 מטרים, תנועתו הוגבלה וארבעה שומרים השגיחו עליו יומם וליל. הטמפרטורה באי הגיעה ל-45 מעלות, וניתנו לו מנות צבאיות לא מזינות. הוא לקה בכמה מחלות טרופיות, וזכה לטיפול גרוע. מצבו הבריאותי החמיר משנה לשנה. ניתן לו לכתוב לאשתו, אולם מכתבים ממנה הגיעו אליו לעיתים רחוקות, הוא היה מיואש כליל, משוכנע שחייו ייגמרו באי השדים.
הפרשה מתעוררת מחדש
משפחת דרייפוס פועלת
ממוזער|180px|מתייה דרייפוס, אחיו של אלפרד אשר פעל למען שחרורו
צרפת כולה כבר החלה לשכוח מהפרשה, אם כי גלי האנטישמיות שהיא עוררה טרם נרגעו. מתייה נותר בפריז, משוכנע בחפותו של אחיו. הוא ניסה לשווא למצוא תומכים, אולם למרבה ההפתעה היחידים שהאמינו לו וניסו לעזור לו היו סוהריו לשעבר של אחיו. הוא גילה עד מהרה כי המשטרה מרגלת אחריו ואחרי לוסי, ופותחת את מכתביהם. בהמשך נעשו גם ניסיונות להפליל את המשפחה כולה בעוון שיתוף פעולה עם אלפרד. תומך נוסף, לא צפוי, היה הרופא ז'וזף ג'יברט, אשר הכיר את אביהם של האחים דרייפוס. ג'יברט היה בעל קשרים רבים, ובין היתר היה רופאו של הנשיא החדש פליקס פור (פרייה התפטר ב-16 בינואר). ג'יברט, בנוסף לעיסוקו ברפואה מדעית, גילה עניין רב בתורת הנסתר. הוא היה בקשר עם אשה בשם לאוני לבולנז'ה (Léonie Leboulanger) ונהג להפנט אותה. לטענתו של ג'יברט, בזמנים בהם הייתה מהופנטת, הייתה לאוני מגלה לו דברים רבים על העתיד וההווה. ג'יברט הזמין את מתייה לביתו בלה האבר שם היפנט את לאוני לעיניו והיא טענה בתוקף שאחיו חף מפשע. מתייה התרשם עמוקות, ולקח את לאוני עמו לפריז. הוא שיכן אותה בתחילה בדירתה של אחותו, ולאחר מכן בדירתו שלו, ונהג להתייעץ עמה באופן קבוע. לטענתו של מתייה, היא הייתה הראשונה שסיפרה לו על "תיק סודי" שקיבל בית המשפט. מתייה הזדעזע מהידיעה, וביקש מג'יברט לברר את הנושא עבורו. ג'יברט השיג פגישה עם הנשיא ב-21 בפברואר וזה הודה בפניו כי דרייפוס אכן "נמצא אשם על סמך מסמכים שהציגו בפני השופטים באולם הישיבות ולא היה אפשר להראותם לא לנאשם ולא לסנגורו, משיקולים של טובת המדינה". כמה חודשים לאחר מכן נודע על כך גם לדמאנז' מפי אחד מעמיתיו, ששמע על כך מפי אחד מהשופטים. דמאנז' בירר את העניין מול שר המשפטים, לודוביק טרארי, שהודה גם הוא כי שמע על כך. למעשה הידיעה על קיומו של תיק סודי כבר החלה להתפשט באיטיות, וזאת באשמת השופטים שלא נצרו את לשונם. עם ידיעות אלו, פנה מתייה אל עיתונאים שונים בניסיון לשכנע אותם לעורר מחדש את הפרשה, אולם הצליח לשכנע רק את ברנאר לזר, שב-1896 נסע לבריסל והחל לפרסם מאמרים בעד דרייפוס. לזאר דאג לשלוח את מאמריו עם חתימתו אל מאות אנשי ציבור, בהם צירי בית הנבחרים, עיתונאים מפורסמים, ועוד. במאמרים אלו הוא חשף לציבור הרחב לראשונה את קיומו של התיק הסודי, אולם השפעתם הייתה מועטה. מתייה היה על סף יאוש.
הפטי בלה
ממוזער|שמאל|200px|ז'ורז' פיקאר, מונה למפקד המשרד השני וחשד בקיומו של מרגל נוסף בצבא צרפת, חשד שהוביל בסופו של דבר למסקנה שדרייפוס חף מפשע
ב-14 באפריל 1895, חלה סאנדהר קשות, ולפיכך פרש מתפקידו כמפקד המשרד הסטטיסטי. אנרי קיווה לקבל את התפקיד, אולם תחת זאת הוא הוצע לז'ורז' פיקאר. פיקאר היה קצין מוערך מאוד, ונחשב לממושמע, כשרוני וחרוץ. עם זאת, הוא נודע כבעל אופי מורכב, מאופק מדי ושומר סוד. הייתה לו הכרות אישית עם דרייפוס מהתקופה בה למד דרייפוס באקול פוליטקניק ופיקאר שימש כמורה שלו. פיקאר עצמו היה מעט אנטישמי, ובאופן אישי לא חיבב את דרייפוס וסבר שהוא מעורר סלידה. עד אז מילא פיקאר תפקיד שולי בפרשה. כאמור לעיל, הוא השתתף במעצרו של דרייפוס ולאחר מכן שימש כמשקיף מטעם מרסייה במהלך המשפט ומאוחר יותר בטקס שלילת הדרגות. אצל בואדפר ומקורביו נוצרה לפיקאר תדמית חיובית של אדם אמין ורציני שניתן לסמוך עליו שישמור סוד. כגמול על עזרתו במהלך הפרשה, הוא הועלה לדרגת קולונל (והפך בכך לקולונל הצעיר ביותר בצבא צרפת) ומונה למפקד המשרד השני. אנרי היה ממורמר מאוד על כך. פיקאר ניסה להגיע ליחסים טובים אתו, אולם אנרי מצדו הגיב בחשדנות ובקנאה.
כאשר נכנס פיקאר לתפקיד, הוא ניגש לביתו של סאנדהר כדי לקבל ממנו תדרוך. סאנדהר סיפר לפיקאר כי בואדפר מוסיף להתעניין בפרשת דרייפוס, וסיפר לו לראשונה על קיומו של התיק הסודי. ואכן, כעבור זמן קצר זימן בואדפר את פיקאר והבהיר לו כי פרשת דרייפוס רק החלה ויש חשש מ"מתקפת נגד של היהודים". הוא דרש מפיקאר להמשיך ולפקח על התיק. פיקאר החליט להפסיק את החופש הרב שממנו נהנה אנרי עד עתה, והורה כי מכאן ואילך המסמכים המגיעים ב"דרך הרגילה" לא יעברו דרך אנרי לפני שיגיעו אליו. במהלך חודש מרץ 1896 (התאריך המדויק שנוי במחלוקת) הגיע אל פיקאר משלוח נוסף של מסמכים באמצעות באסטיאן. בין המסמכים נמצא מכתב קטן קרוע לשלושים גזרים קטנים אשר נודע בכינוי ה"פטי בלה" (petit bleu, "הכחול הקטן"). זה תוכן המכתב:
המכתב היה ממוען אל קומנדנט אסטרהאזי, רחוב ביין־פזאנס 27, פריז. עם זאת, לא הייתה על המכתב חותמת דואר, מה שאמר ששוורצקופן קרע אותו בלי לשלוח אותו. קומנדנט לות, אשר חיבר מחדש את קרעי המכתב, הגיש אותו לפיקאר בהתרגשות: "הדבר מפחיד ממש, הייתכן שיש עוד מרגל אחד?" פיקאר לא ענה, אולם באותו היום הורכב מכתב נוסף משוורצקופן, קטוע מאוד, אשר אישר את קיומו של מרגל נוסף בצבא הצרפתי. בזמן שפוענחו המכתבים, שהה אנרי בחופשה בגלל פטירתה של אמו, וכשחזר למשרד הראה לו פיקאר את הממצאים. כאמור, אנרי הכיר את אסטרהאזי מהתקופה בה עבדו יחד במשרד הסטטיסטי. תגובתו של אנרי שנויה במחלוקת. אין ספק שהוא זיהה את כתב ידו של חברו הוותיק והכיר באשמתו, וככל הנראה גם הבין מיד שהוא היה המרגל האמיתי ודרייפוס חף מפשע. יש לזכור כי אנרי היה מעורה היטב בכל פרטי הפרשה וידע היטב שאשמתו של דרייפוס מתבססת על ראיות קלושות בלבד. אולם יש הטוענים כי מלכתחילה אנרי היה שותפו לפשע של אסטרהאזי וסייע לו בפעולות הריגול שלו. לדעתם, אנרי מיהר אל אסטרהאזי ובישר לו שהוא נתגלה, ומכאן ואילך עשה הכל כדי למנוע את האשמתו. פיקאר החל מיד לחקור את פרשת אסטרהאזי, אולם לא סיפר דבר לממונים עליו. היה זה מחדל חמור, אשר תומכיו של פיקאר תירצו אותו באופיו המופנם והמסוגר ומתנגדיו ראו בכך יוהרה, ביטחון עצמי מופרז וזלזול בממונים עליו.
החקירה נגד אסטרהאזי
חקירתו של פיקאר גילתה כי לאסטרהאזי אין פרוטה והוא חייב כסף רב. הוא ניהל חיים כפולים, ופרט למשפחתו החוקית חי עם אשה נוספת. הוא שכר לה דירה ואף הקציב לה מלגה חודשית. הממונים עליו אישרו כי הוא מנסה ללא הרף להשיג ידיעות סודיות, ומכריח את החיילים הכפופים לו להעתיק עבורו מסמכים. הייתה לו גישה לכל המסמכים הנזכרים בבורדרו, והוא נצפה פעמיים מבקר בשגרירות גרמניה (אם כי הייתה לו אמתלה סבירה לכך). בהמשך, הופיע בשגרירות צרפת בברלין קצין במודיעין הגרמני בשם ריכרד קיורס והציע את שירותיו. הוא סיפר על קצין צרפתי אשר מרגל עבור הגרמנים. הוא לא ניאות למסור פרטים רבים על אותו קצין, ורק אמר שהוא "בעל עיטור" ו"מפקד גדוד", שני תיאורים אשר התאימו לאסטרהאזי. כאשר פיקאר שמע על כך, הוא מיהר להיפגש עם קיורס בבזל. הפגישה נערכה ב-7 באוגוסט 1896 והשתתפו בה אנרי ולות, אולם פיקאר לא הצליח להוציא מקיורס פרטים חדשים. כשחזר קיורס לברלין, הוא נפגש עם הנספח הצבאי הצרפתי והתלונן בפניו שאנרי נהג בו באלימות, דחף אותו בגסות ומנע ממנו לדבר. יש הסבורים כי אנרי בסך הכל נהג בחוסר זהירות, בעוד אחרים סבורים שהוא הכשיל בכוונה את הפגישה כדי למנוע מפיקאר להשיג מידע מפליל על אסטרהאזי. קיורס עצמו שלח ב-15 ביולי 1899, לאחר שהפרשה כולה כבר התפוצצה, מכתב לפיגארו, בו טען כי סיפר לאנרי ולות דברים רבים בזמן שפיקאר לא היה נוכח. הוא טען כי אמר במפורש שדרייפוס מעולם לא פעל בשירות גרמניה והמרגל האמיתי הוא קומנדנט "כבד גוף" ממוצא אוסטרו־הונגרי – תיאור מדוקדק של אסטרהאזי. לטענתו, אנרי איים עליו שלא יספר אף מילה. אולם, כפי שמציין החוקר ז'אן דניס ברדן: "למי להאמין? שהרי השקר היה מקצועם של כל הנוגעים בדבר".
כדי להשלים את התיק ההולך ונבנה כנגד אסטרהאזי, ניסה פיקאר להשיג כתב יד שלו, אולם לא הצליח. בסופו של דבר, ב-5 באוגוסט הוא נפגש בליון עם בואדפר אשר גילה בפרשה התעניינות מועטה, ואפילו לא נזף בו על כך שלא סיפר לאיש על חשדותיו. הוא ניאות להפגיש אותו עם שר המלחמה החדש ז'אן־בטיסט ביו, אשר אישר לפיקאר להמשיך לחקור בצורה לא רשמית, אולם סירב לסייע לו להשיג כתב יד של אסטרהאזי. במהלך החודש נפגש פיקאר עוד מספר פעמים עם בואדפר, אשר המשיך לגלות אדישות וסירב להתחיל בחקירה רשמית נגד אסטרהאזי. "אינני רוצה פרשת דרייפוס חדשה", הוא טען. עם זאת, באותו חודש ממש, נעשה אסטרהאזי נואש יותר ויותר לכסף. הגרמנים הפסיקו עמו את הקשר, והוא נדחה בידי חברה אנגלית שבה ביקש לעבוד. לפיכך, הוא ניסה להשיג מינוי במשרד המלחמה, ולשם כך הפעיל קשרים ושלח מכתבים רבים. פיקאר הזהיר מראש את הנוגעים בדבר, ובקשותיו של אסטרהאזי נדחו שוב ושוב. אולם התכתובת הממושכת הזו אפשרה לפיקאר להניח את ידו על שני מכתבים של אסטרהאזי. להפתעתו, כתב היד היה מוכר לו מאוד. הוא השווה אותו עם הבורדרו. "אימה אחזה בי", הוא סיפר לימים, כתבי היד היו זהים לחלוטין.
כדי לאמת את חשדותיו, פנה פיקאר אל פאטי והראה לו את כתב ידו של אסטרהאזי בלי לספר לו של מי הכתב הזה. פאטי לא הראה שהוא מזהה את הכתב, אולם פתק בכתב ידו שנמצא מאוחר יותר מעיד כי הוא אכן זיהה אותו. לאחר מכן הראה פיקאר את הפתק לברטיון, אשר הצהיר ללא היסוס כי זהו הכתב של הבורדרו. פיקאר פתח מחדש את התיק הסודי של דרייפוס, ונדהם מדלות הראיות. ב-1 בספטמבר הוא סיים את כתיבתו של דו"ח אשר קבע באופן חד משמעי כי אסטרהאזי הוא מרגל מסוכן, ואף שלח רמזים עבים לכך שדרייפוס למעשה חף מפשע. ב-1 בספטמבר הוא הגיש את הדו"ח לבואדפר, אשר לתדהמתו של פיקאר גילה אדישות לכך שבוגד מתהלך חופשי וזעם רק כאשר נודע לו שהתיק הסודי לא הושמד כפי שביקש. בואדפר הפנה אותו אל גונז אשר הורה לו "להפריד בין הפרשות", היינו לא לקשר בין האשמתו של אסטרהאזי לחפותו של דרייפוס. פיקאר מחה על כך מספר פעמים, אולם עוד בטרם הספיק אי מי מהצדדים להשתכנע, גלשה הפרשה לציבור במלוא העוצמה.
העיתונות מתעוררת
ממוזער|דרייפוס במאסר באי השדים, כתבה בפטיט ז'ורנל, 27 בספטמבר 1896
ממוזער|שמאל|150px|שר ההגנה ז'אן-בטיסט ביו, סייע למאמציהם של גונז ובואדפר לטייח את הפרשה
בינתיים, מתייה, בלי לדעת על מאמציו של פיקאר, התייאש מלנסות ולהשיג תמיכה בצרפת, ותחת זאת גייס לעזרתו כמה עיתונים בלונדון. סייע לו בכך סוכן מסתורי אשר זכה לכינוי "מר X". כדי להחזיר את הפרשה לתודעת הציבור בצרפת, אותו סוכן הציע למתייה לפרסם ידיעה שקרית על פיה דרייפוס ברח מאי השדים. ב-3 בספטמבר התפרסמה בדיילי כרוניקל "ידיעה על בריחתו של קפטן דרייפוס", אשר הובאה לכאורה ללונדון בידי הקברניט האנטר מהאנייה "נון־פאריי", אשר לא היו ולא נבראו. עוד באותו היום הגיעה הידיעה אל פריז והודפסה בעיתוני הערב. שר המושבות אנדרה לבלון מיהר להבריק לגיאנה, ונתבשר כי הכל בסדר. למחרת היום הוא פרסם הכחשה רשמית, אך ליתר ביטחון הורה לשמור טוב יותר על דרייפוס. מאז, נקשר דרייפוס למיטתו מדי לילה. לא סיפרו לו על הידיעה השקרית שהתפרסמה אודותיו, ולא היה לו מושג למה מתייחסים אליו כך.
עם זאת, הידיעה עוררה מחדש את סקרנות הציבור ביחס לדרייפוס. ב-8 בספטמבר התפרסם מאמר בפיגארו, אשר בו תוארו, באמצעות פקיד שחזר מגיאנה, תנאי מאסרו הקשים של דרייפוס וההחמרה במצבו הבריאותי. ב-11 בספטמבר פרסם לה ליבר פארול מאמר תגובה שקרי, אשר בו נאמר כי: "דרייפוס חי כבהמה גסה, הוא רשאי לקרוא אך הוא מעדיף לזלול. הוא מתפטם, אוכל, שותה". אולם עיקר הסערה התעוררה סביב ידיעה צדדית במאמר בפיגארו, על פיה שר המושבות הקודם, קאמיל שוטאמפ, שקל בתחילה לאפשר ללוסי דרייפוס להצטרף אל בעלה באי השדים. שוטאמפ מחה על כך וטען כי מדובר ב"דיבה שפלה". בתגובה, פרסם הפיגארו מברק מוצפן של שוטאמפ אל מושל גיאנה, בו שאל שוטאמפ אם לוסי תוכל להצטרף לבעלה. עיתוני הימין זעמו על מה שנתפס כנדיבות יתר ביחס לבוגד כמו דרייפוס, וב-22 בספטמבר אף טען לה ליבר פארול כי "היהודונים" גייסו ארבעה מיליון פרנקים כדי לממן את בריחתו של דרייפוס מאי השדים. לעומת זאת, אחד מידידיו של דמאנז' פרסם מאמר בשם "הספק" בו העז להעלות את ההשערה, על פיה חלה בשוגג טעות במשפטו של דרייפוס.
עם זאת, ההשפעה המרכזית באה דווקא מצד מאמר אנטישמי שהתפרסם בל'אקלר ב-10 בספטמבר. המאמר הוקיע את "משתפי הפעולה האזרחיים" של הבוגד דרייפוס, ואת "משפחתו שהיא הכוח המלבה תסיסה זו", וכלל בין היתר משפט מסתורי: "אם יגבר הספק הפועל לטובתו של הבוגד, יש הסבורים, גם בקרב החוגים הצבאיים, שמן הראוי יהיה להדגיש ולומר בגלוי מה הבסיס הניצח שעליו הסתמך בית הדין הצבאי בהצהירו כי הבוגד במולדת הוא האיש, שככל הנראה נהנה יתר על המידה ממידת הרחמים שקשה להסבירה ומהספק שיש בו יותר נדיבות משום שכל". המאמר רמז על קיומו של תיק סודי אשר על בסיסו הורשע דרייפוס, ועורר סערה גדולה. ישנה מחלוקת בשאלה מי כתב אותו. בעוד שיש המצביעים על אנרי, אחרים סבורים כי היה זה דווקא אחד מתומכי משפחת דרייפוס או אולי פיקאר. למחרת פרסם אחד הצירים בפרלמנט הצרפתי, אנדרה קאסטלן, כי הוא עומד להגיש לראש הממשלה החדש ז'יל מלין שאילתא בנושא "עמדתה הסלחנית של הממשלה כלפי דרייפוס וידידיו". ב-14 בספטמבר פרסם ל'אקלר מאמר נוסף אשר בו ציין במפורש את קיומם של מסמכים סודיים אשר הוסתרו מהציבור מטעמים ביטחוניים ואשר על בסיסם הוסתר דרייפוס. המאמר אף ציין כי באחד המסמכים מצוין "אותה חיה גסה, דרייפוס". היה זה רמז בוטה למכתב "המנוול ד". כמו כן המאמר חשף לציבור פרטים ושמות רבים שלא היו ידועים. למשל, חקירתו של פאטי, המסמכים שהובאו בידי אנרי וכו'.
פיקאר הבין היטב שהסערה בעיתונות משחקת לטובתו, והוא פנה אל גונז בבקשה לפעול מהר כדי למנוע את השערורייה ההולכת ומתעוררת. אולם גונז דרש ממנו לא להתערב, ולהגביל את עצמו לחקירת אסטרהאזי בלבד. ב-9 בספטמבר (או למחרת) הצליח פיקאר להיפגש עם שר המלחמה ביו, ופרש בפניו את הנתונים ואת חששותיו. ביו לא חיבב את מרסייה ולא היה אכפת לו כלל אם יושפל, ובתחילה גילה התעניינות כנה בממצאיו של פיקאר והורה לו להמשיך לחקור. עם זאת, בואדפר נפגש עמו ושכנע אותו כי הדבר מסכן את כבודו של הצבא כולו, והוא סירב לאפשר לפיקאר לפתוח בחקירה רשמית. פיקאר הלך ונעשה חסר סבלנות. הוא נפגש שוב ושוב עם בואדפר, גונז וביו ודרש מהם לצאת לפעולה מהר, לטמון מלכודת לאסטרהאזי ולהפליל אותו ולאחר מכן לחקור אותו בנוגע לבורדרו. כולם התחמקו בתירוצים שונים. לטענת פיקאר, ב-15 בספטמבר יצא גונז מגדרו וצעק: "וכי מה אכפת לך אם היהודי הזה יישאר באי השדים?" פיקאר נדהם והשיב: "אבל הרי הוא חף מפשע?!" גונז השיב ש"אין זה חשוב" והוסיף: "אם לא תאמר מאומה, איש לא ידע". פיקאר יצא מהפגישה המום וזועם והצהיר כי הוא אינו מתכוון לקחת עמו את הסוד אל הקבר. לימים הכחיש גונז את תוכן השיחה, אך לא את רוחה. ב-18 בספטמבר הגישה לוסי דרייפוס עצומה לנשיא (אשר נוסחה בידי דמאנז'). בעצומה היא התייחסה למאמר בל'אקלר ודרשה לדעת האם אכן הורשע בעלה על סמך תיק סודי. היא לא זכתה לתשובה.
הרחקתו של פיקאר
ממוזער|170px|הרמטכ"ל בואדפר, אחד האשמים הראשיים בפרשה
במהלך אוקטובר, נראה היה שהסערה שסביב דרייפוס שככה. פיקאר המשיך לחקור בדבקות את פרשת דרייפוס ולעקוב אחרי צעדיו של אסטרהאזי, והזניח תוך כדי כך את שאר חובותיו. המטכ"ל הורה לאנרי להתחיל לעקוב אחריו, ובמקביל החלו ביו, בואדפר וגונז להתייעץ איך להיפטר ממנו. ב-27 באוקטובר הורה ביו לפיקאר לצאת לגבול המזרחי כדי לארגן מחדש את שירות המודיעין ביחידות שם. גונז לקח על עצמו באופן זמני את התפקיד הרשמי, בעוד אנרי עושה את העבודה היומיומית. יציאתו של פיקאר נקבעה ל-16 בנובמבר, אולם בינתיים קרו מספר דברים חשובים. ב-7 בנובמבר פרסם ברנאר לזר את החוברת "טעות משפטית - פרשת דרייפוס", אשר בה הפריך אחת לאחת את טענותיהם של מתנגדי דרייפוס וחשף לראשונה לציבור את מכתב "המנוול ד". הדפסת החוברת עלתה למשפחת דרייפוס 25,000 פרנקים, והיא חולקה לכל חבר בפרלמנט הצרפתי. חשיפה זו זעזעה את המטכ"ל, שהחל לחשוד בפיקאר.
ב-10 בנובמבר המצב החמיר כאשר העיתון לה מטן פרסם לראשונה תצלום של הבורדרו. מקור ההדלפה היה ככל הנראה אחד המומחים שהוטל עליהם לבדוק את המסמך, אשר מכר אותו לעיתונות תמורת סכום נאה. אסטרהאזי ושוורצקופן נבהלו מאוד, ובנוסף על כך קיבל אחד מידידיו של אסטרהאזי מוריס וייל (אשר ייתכן שהיה מודע לפשעו) אזהרה אנונימית על חקירה המתנהלת נגדו, והוא דאג להעביר אותה באמצעות קשרים שונים, עד ביו. בואדפר וביו ראו בפיקאר את המקור לכל ההדלפות והצרות, וגונז איים להתפטר אם הוא לא יורחק לאלתר. ב-16 בנובמבר הוא יצא סוף סוף לדרכו, ויומיים לאחר מכן נערכה השאילתא בפרלמנט. היא נכשלה כליל, הודות לביו שהצהיר כי אין לערער אחר החלטות בית המשפט. מרבית השרים, שלא רצו לעורר את הפרשה מחדש, הסכימו עם דעתו. אולם מתייה לא אמר נואש, ופרסום הבורדרו העניק לו נשק חדש. הוא מיהר לפרסם תמונה של המסמך לצד מכתבים של אחיו, כדי שהכל יראו כמה מועט הדמיון ביניהם. מחנה ה"דרייפוסרים" ("תומכי דרייפוס") הלך וגדל מיום ליום.
בואדפר וגונז רצו להרחיק את פיקאר סופית מצרפת, אולם ביו לא רצה לעשות זאת בלי אמתלה מתאימה. גונז הורה לאנרי לחקור אחריו ולנסות להאשים אותו בהדלפות המרובות שאירעו בזמן האחרון, או בקשרים עם הדרייפוסרים. אנרי לא הצליח להוכיח כל קשר של פיקאר להדלפות, אולם מצא מכתב משונה שנשלח לפיקאר מאחד מידידיו. למעשה המכתב היה חסר חשיבות, אולם הוא הכיל מילים כמו "יצירת המופת" ו"בן האלים", שלמעשה היו הלצות פנימיות בחוג ידידיו של פיקאר, אולם אנרי השתמש בהם כדי להוכיח שלפיקאר ישנו קשר עם הדרייפוסרים. בהמשך, אנרי אף זייף מכתב שנשלח כביכול אל פיקאר מהדרייפוסרים. הזיוף הפחיד מאוד את ביו, שהורה לשלוח את פיקאר לתוניסיה כדי לארגן מחדש את שירות המודיעין שם. פיקאר הפליג ממרסיי ב-27 בדצמבר, ואנרי מונה רשמית לפקד על המשרד הסטטיסטי. בואדפר וגונז סברו שהצליחו לסגור את הפרשה, הפעם לתמיד.
הדרייפוסרים משיבים מלחמה
הקנוניה
פיקאר הוצב בסוסה, ושם הבין עד מהרה כי אף על פי שגונז ואנרי המשיכו לשמור עמו על קשר ידידותי באמצעות מכתבים, הרי שאין בכוונתם להחזיר אותו לצרפת בזמן הקרוב. הוא ביקש רשות לצאת לחופשה בת כמה ימים בפריז, וב-20 ביוני 1897 הוא הגיע לעיר ונפגש עם ידידו עורך הדין לואי לבלוא. הוא שיתף אותו בכל הפרשה והסמיך אותו לייצג אותו בכל מקרה, אולם הוא אסר עליו לפרסם את המידע ולספר דבר למתייה ולדרייפוסרים. לבלוא שיתף במידע את סגן נשיא הסנאט אוגוסט שויירר־קסטנר אשר נודע כאדם הגון ועוד לפני כן הביע ספק בנוגע לאשמתו של דרייפוס. קסטנר היה מזועזע מהמידע, אולם לבלוא השביע אותו לא לספר דבר. קסטנר המשיך באיסוף פיסות מידע, והתחנן בפני לבלוא שישחרר אותו משבועתו וייתן לו לפרסם את המידע. לבלוא סרב, ופנייה באמצעות מכתבים לפיקאר הניבה תוצאה דומה. עם זאת, קסטנר לא חשש לפרסם כי הוא סבור שדרייפוס חף מפשע וכי יש בידו ראיות לכך. בשלב זה, כבר היה המחנה הדרייפוסרי חזק, מאורגן ומבוסס, והוא כלל מספר רב של עיתונאים ופוליטיקאים. לצד מתייה, הונהגו הדרייפוסרים בידי הפוליטיקאי היהודי ז'וזף ריינאך. באמצעות ריינאך, נוצר קשר בין קסטנר למתייה, אשר שמח מאוד על תמיכתו הבלתי־צפויה של אחד הפוליטיקאים היותר מוערכים בארץ.
בואדפר, גונז ואנרי הודאגו מאוד מהשמועות שהפיץ קסטנר, והחלו להתארגן לקראת התעוררות מחודשת של הפרשה. הם זייפו מסמכים (ראו להלן "זיוף אנרי") ואגרו חומרים במטרה להבטיח את האשמתו של דרייפוס ואף להפליל את פיקאר. הם אף מצאו את לברן־רנו, ושכנעו אותו לחזור בו מהודאתו כי דרייפוס לא התוודה בפניו ולטעון כי דרייפוס כן הודה. השיא היה כאשר הם החליטו ליצור קשר עם אסטרהאזי, אשר ברור היה להם כי הוא מרגל, במטרה לשמור עליו מפני המתקפה הקרבה של הדרייפוסרים. האשמתו של אסטרהאזי תהיה בהכרח זיכויו של דרייפוס. החל משלב זה, נודעה חבורת הקצינים הזו בכינוי "הקנוניה". בפועל, היא פעלה עוד הרבה קודם לכן, אולם החל משלב זה הוסרו כל העכבות המוסריות והחוקיות, והם פעלו במרץ. החברים העיקריים בקנוניה היו בואדפר, גונז, אנרי ופאטי, וכן שנים מעובדי המשרד הסטטיסטי לות וגריבלן.
ב-17 באוקטובר שלח פאטי מכתב לאסטרהאזי וחתם עליו בשם "ספראנצה". במכתב זה, הוזהר אסטרהאזי מפני קנוניה של משפחת דרייפוס להאשימו באישומים שיוחסו לדרייפוס. המכתב הזהיר את אסטרהאזי מפני תגובה נמהרת כמו בריחה. אסטרהאזי קיבל את המכתב יומיים לאחר מכן, ואיבד את עשתונותיו כליל. הוא אף שקל להתאבד. ב-22 באוקטובר הופיע גריבלן בתחפושת בבית אהובתו של אסטרהאזי (שם שהה אסטרהאזי מאז קבלת המכתב) והותיר לו מכתב בו הציע לו להיפגש עמו באותו הערב מול הגן הציבורי מונסורי. אסטרהאזי הנואש קיבל את ההצעה, אולם לפני כן קבע פגישה עם שוורצקופן, אותו לא ראה כבר שנה שלמה. אסטרהאזי ביקש משוורצקופן לפנות אל משפחת דרייפוס ולומר להם שאלפרד אכן אשם, כדי שיעזבו אותו. שוורצקופן סירב להצעה, ואסטרהאזי יצא מיואש לפגישה בגן מונסורי. לפגישה הגיעו פאטי וגריבלן, בעוד אנרי המתין במרכבה. הם הבהירו לו שאל לו לחשוש וכי מיניסטריון המלחמה עומד לימינו, אולם מעתה עליו לנהוג בזהירות ולא לעשות דבר בלי אישור מהמיניסטריון. מכאן ואילך נפגש אסטרהאזי בקביעות עם פאטי ואנרי, והחל לרקום עמם תוכניות להפיל את תוכניותיהם של קסטנר ופיקאר. בין היתר, פאטי אף הכתיב לאסטרהאזי מכתב אשר אותו שלח לנשיא פור וסיפר לו על "המזימה היהודית" הנרקמת להפליל אותו במקום את דרייפוס. אסטרהאזי נעשה חצוף יותר מיום ליום, והחל לשלוח מכתבים לפוליטיקאים וגנרלים בכירים אשר בהם דרש הגנה, ואף איים בפרסום מסמכים חשאיים אם זו לא תסופק לו. בהמשך הוא אף שלח מכתב איום לפיקאר. במקביל, פעל אנרי ללא ליאות כדי לתפור תיק כנגד פיקאר. הוא מצא מספר מכתבים חשודים שלו וזייף מכתבים אחרים, וב-12 בנובמבר הגיש לביו את הממצאים על פיהם פיקאר זייף את הפטי בלה ומסמכים נוספים כדי להפליל את אסטרהאזי וכן הדליף מסמכים חשאיים למשפחת דרייפוס. ביו הורה לפתוח בחקירה חשאית כנגד פיקאר.
החקירה כנגד אסטרהאזי
קסטנר ולבלוא הסתובבו בין פוליטיקאים רבים תוך שהם משווים בין הבורדרו לבין כתביהם של דרייפוס ושל אסטרהאזי, אולם לשווא. כבולים לשבועתם לפיקאר, הם לא יכלו לספר למתייה אודות חשדותיהם, אולם אמרו לו שהם יודעים מי המרגל האמיתי. עיתונות הימין החלה עד מהרה במסע השמצות וגינויים ביחס לקסטנר. אולם ב-7 בנובמבר הדבר נודע למתייה בדרך מקרה כאשר אחד מידידיו שהכיר את אסטרהאזי השווה בין כתב ידו לבורדרו. מתייה שאל את קסטנר האם אכן אסטרהאזי הוא הבוגד, וקסטנר השיב שכן. לא לקח למתייה זמן רב כדי לגלות על אורח חייו המפוקפק של אסטרהאזי ועל העובדה שהייתה לו גישה לכל אחד מהמסמכים הנזכרים בבורדרו. כמו כן הוא גילה כי דבר האשמתו של אסטרהאזי כבר היה ידוע למטכ"ל זמן רב. בעצה אחת עם קסטנר, הוא החליט לשחרר את הידיעה לציבור בהדרגה.
ממוזער|שמאל|220px|במהלך החקירה נגד אסטרהאזי, ליבו העיתונים האנטישמיים את הרוחות וגרמו לגל מהומות אנטישמיות בצרפת: צעירים בפריז שורפים בובה בדמותו של מתייה דרייפוס
עם זאת, אחד מצירי הפרלמנט הנאמנים למתייה לא נזהר, ופרסם ב-14 בנובמבר מאמר בפיגארו בו קבע כי דרייפוס חף מפשע ושלח רמזים עבים לכיוונו של אסטרהאזי. עבור מרבית הציבור, הרמזים הללו לא אמרו דבר, אולם אנרי, פאטי ואסטרהאזי נלחצו מאוד, ויום למחרת פרסמו מאמר תגובה בלה ליבר פארול בו גינו את מסע ההשמצה של משפחת דרייפוס כנגד קצין חף מפשע והאשימו אותם ואת פיקאר בשיתוף פעולה. עוד באותו היום, שלחו מתייה ודמאנז' מכתב לביו בו קבעו חד וחלק כי דרייפוס חף מפשע ונקבו מפורשות בשמו של אסטרהאזי כאשם. כמו כן, בצירוף מקרים, גם פיקאר שלח באותו היום לביו תלונה כנגד אסטרהאזי. בלית ברירה, הודיע למחרת ביו על פתיחתו מחדש של תיק דרייפוס. הוא הטיל את המשימה על סוסייה, שמינה את הגנרל ז'ורז'-גבריאל דה פלייה לבצע חקירה נגד אסטרהאזי. זה האחרון, התראיין לכל עיתוני הימין וטען לחפותו. במהלך הימים הבאים, ראיין פלייה את מתייה, קסטנר ולבלוא, ומנגד את אסטרהאזי שהוכן היטב לחקירה בידי אנרי ופאטי. אסטרהאזי טען כי אמנם הבורדרו כתוב בכתב ידו, אך ההסבר לכך הוא שדרייפוס השיג מכתב שלו והשתמש בו כדי לכתוב את הבורדרו. במקביל, נפגש פלייה עם בואדפר וגונז, אשר הראו לו את המסמכים המזויפים המעידים על האשמתו של פיקאר בהדלפה וזיוף. ב-20 בנובמבר חתם פלייה על הדו"ח שלו, אשר קבע כי אסטרהאזי נקי מאשמה, ומנגד המליץ על פתיחתה של חקירה כנגד פיקאר.
הממשלה התכנסה למחרת כדי לדון במסקנותיו של פלייה, והחליטה להורות על פלייה לפתוח בחקירה חדשה, ולזמן את פיקאר כדי להעיד. פלייה עצמו, הפך בהדרגה לעושה דברם הכנוע של גונז ובואדפר ואף נפגש עם אסטרהאזי והאזין לעצותיו. פיקאר זומן חזרה לצרפת, ונחקר בידי פלייה בין 26 ל-27 בנובמבר. פלייה התייחס אליו בקשיחות, כאילו היה נאשם ולא עד, ותחקר אותו ללא הרף על קשריו עם נשים שונות ועם "האיגוד" היהודי־דרייפוסרי. בואדפר וגונז ניסו להפיל בפח גם את מתייה וריינאך ולמכור להם מסמכים מזויפים, אולם הם עמדו על המשמר. בסוף החודש כבר עמדו להצהיר סופית על זכאותו של אסטרהאזי, והעיתונים כבר הודיעו על כך רשמית.
מכתב האולאן
מה שמנע מפלייה לסגור את החקירה, היה מכתב שהגיע אל קסטנר בסוף החודש. את המכתב כתב אסטרהאזי שלוש־עשרה שנים קודם לכן לבת־דודתו מאדאם דה בולאנסי (Boulancy), אשר הייתה אז אהובתו. הם נפרדו לאחר שאסטרהאזי הוציא ממנה במרמה סכומי כסף גדולים. בולאנסי שמרה את מכתביו של אסטרהאזי, וכעת הגיעה שעת הכושר לנקום בו. היא הביאה את המכתב המפליל ביותר אל עורך דינה, שהביא אותו לקסטנר. קסטנר שלח את המכתב לפלייה, אשר, לאחר התייעצות עם שופט, מיהר להחרים את כל מכתביה של בולאנסי, שהעניקה אותם בשמחה. ב-28 בנובמבר פרסם הפיגארו את המכתב שנודע כ"מכתב האולאן". להלן קטע מהמכתב:
המכתב הביא את אסטרהאזי במבוכה רבה, אולם העיתונות מיהרה להיחלץ לעזרתו ולטעון שהמכתבים זויפו בידי מתייה וריינאך. עיתונים אחרים טענו בנימה מתונה יותר שגם אם המכתבים אמתיים הם אינם קשורים לפרשה ואינם מוכיחים שאסטרהאזי עסק בריגול. בשלב הזה, כבר היו הדרייפוסרים חזקים דיים כדי לצאת במתקפת נגד. עיתונאים אשר פעלו עבור מתייה, פרסמו מאמרי תגובה חריפים. העיתון ל'אורור, אשר היה שייך לז'ורז' קלמנסו - אחד הדרייפוסרים היותר נלהבים, ניהל מסע תעמולה שלם ואף רמז על קנוניה במטכ"ל. דווקא הכחשתו של אסטרהאזי סייעה לדרייפוסרים, כיוון שהיא אילצה את פלייה לערוך חקירה על כתב היד שבו נכתב מכתב האולאן. בעיתונים דרשו ממנו לערוך באותה הזדמנות חקירה על כל כתבי היד של אסטרהאזי, מה שהיה אמור לאלץ אותו לחקור גם את הבורדרו. אולם ב-1 בדצמבר קבע פלייה כי המומחים יעבדו על מכתב האולאן בלבד. יום למחרת, נקט אסטרהאזי (בהצעת אנרי ופאטי) בצעד מפתיע ודרש שחפותו תוכח במשפט צבאי. יום למחרת מסר פלייה את הדו"ח הסופי שלו לסוסייה. הדו"ח קבע כי הפטי בלה זויף בידי פיקאר וללא ספק אסטרהאזי חף מפשע. הוא דחה את עתירתו של אסטרהאזי למשפט צבאי והמליץ על חקירה כנגד פיקאר. ב-7 בדצמבר ביצעו הדרייפוסרים ניסיון אחרון. קסטנר נאם בסנאט אולם ביו נאם אחריו ודחה את דבריו. שר המשפטים ניסה גם הוא לטעון כי נגרמו ליקויים מסוימים במהלכו של משפט דרייפוס, אולם ראש הממשלה מלין קטע אותו בקריאה הנחרצת: "פרשת דרייפוס אינה קיימת". עם זאת, נחמה ניתנה להם כאשר סוסייה דחה את דעתו של פלייה והחליט להיענות לבקשתו של אסטרהאזי ולהעמיד אותו למשפט צבאי.
משפטו של אסטרהאזי
ממוזער|300px|קריקטורה בלה ליבר פארול בעקבות זיכויו של אסטרהאזי. מתייה דרייפוס, זולא וריינאך כדמויות גרוטסקיות ומכוערות, בוכים בייאוש מהסיכוי לשחרר את דרייפוס. דרייפוס חובש כובע שעליו עוקץ מהסוג ששימש את קסדות הפיקלהאובה בצבא הקיסרות הגרמנית. על מצחו כתוב "בוגד" ועל המשקולת שלרגליו כתוב "חרפה".
משפטו של אסטרהאזי נקבע ל-10 בינואר 1898. דמאנז' היה אמור לייצג את מתייה הפעם, אולם הדרייפוסרים רצו שיהיה עורך דין נפרד גם ללוסי. לאחר התלבטות רבה, הציע לבלוא את התפקיד לפרננד לאבורי. עורך דין צעיר, אך מבטיח. לאבורי היסס רבות בטרם קיבל את התיק, אולם לאחר שמתייה הראה לו את הנתונים, השתכנע לאבורי בכך שדרייפוס חף מפשע והסכים לייצג את לוסי בתנאי שלא יקבל על כך תשלום. דמאנז' התנגד לכך, כיוון שהוא עצמו קיבל תשלום ולא רצה להצטייר כרודף בצע. לאחר משא ומתן, הסכים לאבורי לקבל תשלום. בימים שקדמו למשפט, התעורר דיון חברתי בשאלה האם הוא יערך בדלתיים סגורות כמו המשפט הקודם או בדלתיים פתוחות. לתביעה, היינו הדרייפוסרים, היה חשוב מאוד שהוא יערך בדלתיים פתוחות, כדי שההגנה לא תוכל לחזור על התעלולים מהפעם הקודמת, וכדי שהעיתונאים יראו בעצמם את דלות הראיות נגד דרייפוס ואת כובד הראיות כנגד אסטרהאזי. ריינאך שלח מכתב גלוי בנושא לשר המלחמה, ושר המשפטים טרארי פרסם בלה טאמפ מכתב המוחה על "אחיזת העיניים במשפט העומד להתקיים". סופו של דבר מצא ביו פשרה מתוחכמת: העדים האזרחיים, כולל אסטרהאזי, יעידו בישיבה פומבית, ואילו העדים הצבאיים והמומחים יעידו בישיבות סגורות. הרווח העיקרי של המטכ"ל בפשרה זו, הייתה עדותו של פיקאר שתושמע בדלתיים סגורות. כמו משפט דרייפוס, נערך גם משפט אסטרהאזי בבית הסוהר שרש-מידי. יום לפני המשפט, נאסר אסטרהאזי לצורך הרשמיות.
מוקדם בבוקר, בתחילת המשפט, ניסו לאבורי ודמאנז' לדרוש הגשת תביעה אזרחית נפרדת בעניין דרייפוס, אולם בית הדין דחה את הדרישה פה אחד וקבע כי "הקפטן לשעבר דרייפוס, הורשע בצדק ובהתאם לחוק". דמאנז' ולאבורי עזבו את האולם בזעם. לאחר מכן נחקר אסטרהאזי בידי השופטים. החקירה הייתה קצרה, יבשה ומוטה מראש. מתייה העיד אחריו, ועדותו שוסעה ללא הרף בידי הקהל באולם, שהיה מורכב ברובו מקציני צבא שתודרכו מראש בידי גונז ופלייה. קסטנר העיד אחריו, וגם עדותו שוסעה ללא הרף בפרצי צחוק קולניים. לאחר מכן באו העדים השוליים יותר, ואז נסגרו הדלתות ופיקאר נקרא להעיד. אב בית הדין, הגנרל דה לוקסר, חקר אותו בקשיחות רבה וקטע אותו ללא הרף, עד שאחד השופטים האחרים אמר: "אני רואה שהנאשם האמיתי הוא לוטננט קולונל פיקאר. אני דורש שיותר לו להסביר מה שברצונו להסביר למען הגן על עצמו". אולם כאשר הזכיר פיקאר את שמותיהם של ביו, בואדפר וגונז, קטע אותו פלייה שצפה מהצד ודרש ממנו לא לערב אותם. בניגוד לכל הנהלים, הניחו לו השופטים לתקוף את פיקאר. כאשר סיים פיקאר את עדותו, הוא חזר לאולם העדים, ומתייה, שפגש אותו אז לראשונה, ניסה להודות לו. פיקאר השיב לו: "אין לך על מה להודות לי. נשמעתי לקול מצפוני".
בעקבות עדותו של פיקאר, העידו גונז, אנרי ולות, שתקפו אותו והטיחו בו האשמות. אנרי טען שראה את פיקאר ולבלוא מעיינים יחד בתיק הסודי. פיקאר דרש לדעת מתי אירע הדבר. אנרי התבלבל וסתר את עצמו, אולם פלייה קם מהקהל ובא לעזרתו. למרות זאת, השופטים קיבלו את עדותו של אנרי. עורך דינו של אסטרהאזי נאם במשך חמש שעות, ובשעה שמונה בערב פרשו השופטים ללשכתם כדי להתדיין ואסטרהאזי הוצא מהאולם. כעבור שלוש דקות בלבד הם יצאו והודיעו, לתדהמת כולם, שאסטרהאזי זכאי מכל אשמה. פרץ של מחאות כפיים שטף את האולם ומכל עבר נשמעו הצעקות: "יחי הצבא! תחי צרפת! מוות ליהודים!". פיקאר ומתייה הצליחו אך בקושי להימלט מההמון שהיה עורך בהם לינץ'. אסטרהאזי היה חייב לחזור לתאו, שכן על פי הנהלים היה צריך עוד להנפיק עבורו צו שחרור רשמי, אולם הקצינים שנכחו במקום נשאו אותו על כתפיהם החוצה. בפתח הכלא הם הכריזו: "הסירו את כובעיכם לפני המעונה שסבל מידי היהודים!", וקהל של 1,500 איש הריע לאסטרהאזי שהובל בתהלוכה חזרה לתאו. במהלך הלילה נשמעה בכל מקום הקריאה "יחי אסטרהאזי!". יומיים לאחר מכן נאסר פיקאר במצודת מון־ואלריאן, ומקסטנר נשלל תפקיד סגן נשיא הסנאט.
אמיל זולא: אני מאשים...!
ממוזער|200px|המאמר אני מאשים...! בעמוד הראשון של הל'אורור
ממוזער|150px|אמיל זולא
מחנה הדרייפוסרים נמצא בשלב זה במצב של יאוש מוחלט. בשלב זה היה המחנה מורכב מאנשים מפורסמים רבים שסיכנו את שמם הטוב, מעמדם החברתי והקריירה שלהם למען המטרה. פרט לברנאר לזר, ז'וזף ריינאך והאחים אלבר וז'ורז' קלמנסו, כלל החוג גם את אוקטב מירבו, לוסיאן לוי־בריהל, אנטול פראנס, ז'אן ז'ורס ליאון בלום ורבים אחרים. רובם ככולם השתייכו למעמד הבורגני המשכיל, אולם רבים מהם החזיקו בדעות סוציאליסטיות וליברליות. ככלל, ניתן לומר שמרבית הסיעות הלאומניות, הקתוליות והמלוכניות השתייכו למחנה מתנגדי דרייפוס בעוד סיעות השמאל תמכו בו. אחד ה"נכסים" היותר חשובים של הדרייפוסרים היה הסופר אמיל זולא. בשלב זה, זולא כבר היה אחד הסופרים היותר ידועים בצרפת. סדרת הרומנים המצליחה "משפחת רוגון־מאקאר" הקנתה לו פרסום רב גם ברחבי העולם וכעת הוא עמל על סדרה חדשה, "שלוש הערים". הוא היה מודע לכך שמרבית קוראיו השתייכו למעמד הבינוני הנוטה למתנגדי דרייפוס, אולם משנודע לו על חוסר הצדק שנעשה, הוא היה מוכן להקריב הכל, ופרסם מאמרים תקיפים בעד דרייפוס.
הדרייפוסרים נחלקו בשאלת העמדה שיש לנקוט. ריינאך וקסטנר דרשו לנקוט עמדה מתונה ופייסנית, להאמין בשלטון החוק ובבית המשפט, ולהפיץ את האמת לציבור מעט מעט. עמדה זו הובילה את המחנה במשך רוב הפרשה, אולם אחרים, כגון זולא, לא האמינו בה, וסברו מלכתחילה שישנה קנוניה במטכ"ל להפליל את דרייפוס. כאשר הועמד אסטרהאזי למשפט, נראה היה שהגישה המתונה צדקה, אולם זולא לא האמין בכך והיה משוכנע שאסטרהאזי ייצא זכאי. אי לכך, הוא החל לעבוד בקדחתנות על מאמר תקיף שיחשוף לציבור כולו את ממדיה האמתיים של הפרשה. המאמר השתרע על פני 40 עמודים וזולא רצה לפרסם אותו כחוברת, אולם לבסוף השתכנע שעדיף לפרסם אותו בעיתון. הפיגארו, שעד אז ניסה לשמור על נייטרליות זהירה ולפיכך שימש כשופרם העיקרי של הדרייפוסרים, הפסיק לפרסם את מאמריהם בעקבות מסע לביטול חתימות המנויים. אי לכך, המקום היחיד בו יכול היה זולא לפרסם את המאמר היה העיתון של קלמנסו ל'אורור. המאמר התפרסם במהדורה מיוחדת בעיתון ובאותיות קטנות במיוחד כדי שיוכל להיכנס כולו בעיתון.
זולא קרא למאמר "אני מאשים...!". ייתכן שהוא קיבל את ההשראה למשפט זה מחוברת שפרסם ברנאר לזר שנתיים לפני כן, אשר המילים האחרונות בה היו "אני מאשים". מאז הפך צמד המילים הזה למטבע לשון נפוץ. מאמר זה היה למעשה מכתב גלוי לנשיא פליקס פור, והוא פרש את שלבי הפרשה, אם כי בחוסר דיוק מסוים. בסוף המאמר נקב זולא מפורשות בשמותיהם של האנשים אותם הוא מאשים: פאטי, פלייה, בואדפר, גונז, ביו, מרסייה והמומחים לכתבי יד. ולבסוף: "אני מאשים את לשכות המיניסטריון כי ניהלו בעיתונות תעמולה נבזית כדי להוליך שולל את דעת הקהל ולחפות על חטאתן. אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון, כי עבר על החוק בחייבו אדם על יסוד תעודת סתרים, ואני מאשים את בית הדין השני, כי חיפה על עבירה זו על פי פקודה מגבוה." בסיום המאמר הוא כתב: "בהעלותי את האשמות הללו ברי לי כי חלים עלי הסעיפים 30 ו-31 של חוק העיתונות מיום 29 ביולי 1881, העשויים לענוש בעוון הוצאת דיבה. אני יוצא ברצון לקראת הסכנה. יקומו נא ויאזרו לבם להביאני בפלילים. תיערך נא החקירה לאור היום!".
המאמר פורסם ב-13 בינואר 1898, יומיים לאחר זיכויו של אסטרהאזי, והופץ ב-300,000 עותקים, אשר שני שלישים מהם נמכרו תוך כמה שעות. הוא עורר סערה רבתי ברחבי צרפת, הן בקרב רבים שהזדעזעו לנוכח העוולות שהוסברו במאמר, והן בקרב מתנגדיו של דרייפוס שהחלו להשמיץ את זולא. הדרייפוסרים קיוו שאחד מן השניים יקרה: או שהציבור ישתכנע ויגרום ללחץ על הממשלה לקיים משפט חוזר עבור דרייפוס, או שיופעל לחץ הפוך על הממשלה, להגיש תביעה נגד זולא בעוון הוצאת דיבה. כך או כך הפרשה תתעורר מחדש וייערך משפט אשר במהלכו תינתן לדרייפוסרים הזדמנות נוספת לשטוח את טענותיהם. ראש הממשלה מלין, וכמוהו גם הנשיא פור לא חפצו לפתוח את הפרשה מחדש ולפיכך קיוו להימנע משני הצעדים, בתקווה שההדים שעורר מאמרו של זולא ירגעו תוך כמה ימים. אולם מפלגות הימין פתחו מיד במתקפה בדרישה לפתוח במשפט כנגד זולא, דרישה שחוזקה לנוכח תקוותיהם של הרדיקלים בימין להפיל את הממשלה הרעועה בלאו הכי.
בעקבות פרסום המאמר, התאספו אל מול ביתו של זולא מפגינים שצעקו "מוות לדרייפוס! מוות לזולא!" המשטרה שלחה שוטרים להפסיק את המהומות, אולם אלה רק הצטרפו אליהן. מלין ניסה להרגיע את הרוחות, ובהמשך אף חזר על הטענה הישנה שהושמעה בזמנו מפי לברן־רנו, שדרייפוס כביכול הודה בפניו באשמה. היו בפרלמנט כמה פוליטיקאים אשר ידעו היטב ־רנו עצמו הודה מאוחר יותר כי סיפור ההודאה לא היה ולא נברא, אולם הם בחרו לשתוק. גונז אף דאג שיזייפו מכתב שכביכול נכתב בידי לברן־רנו ביום בו נערך טקס שלילת הדרגות ובו הוא מספר על הודאתו של דרייפוס. לנוכח הלחצים, נכנע מלין והבטיח להעמיד את זולא למשפט.
העמדתם של זולא ופרנקס לדין
ב-15 בינואר 1898 פרסם העיתון לה טאמפ עצומה הקוראת להעניק לדרייפוס משפט חוזר. זולא חתם על העצומה יחד עם 3,000 אנשי רוח צרפתים מובילים, ביניהם פליקס פנאון, מרסל פרוסט, ז'ורז' סורל, קלוד מונה, שארל פגי, אנדרה ז'יד, ז'ול רנאר ואמיל דורקהיים. קלמנסו כינה את החותמים בהערכה "אינטלקטואלים", אולם עד מהרה הפך איש הימין האנטי-דרייפוסרי מוריס בארס את הכינוי לכינוי גנאי. ב-20 בינואר נאם בתקיפות הרוזן המלוכני אלבר דה מון בלשכת הנבחרים ודרש בתוקף להעמיד את זולא לדין. הנאום אילץ את ראש הממשלה מלין לפעול בזריזות, וברוב של 312 מול 22 הוחלט להעמיד את זולא ואת אלכסנדר פרנקס (מנהל ל'אורור) למשפט. אולם מלין וביו היו נחושים להפוך את פרשת זולא לפרשה נפרדת לחלוטין מפרשת דרייפוס, וכדי להבטיח זאת הוחלט שזולא יועמד לדין רק על כך שקבע במאמרו כי בית הדין זיכה את אסטרהאזי "על פי פקודה מגבוה" ועל כך שכתב כי בית הדין "זיכה ביודעין אדם שסרח". היה ברור שיהיה קשה מאוד לקשר משפטים אלו אל עניינו של דרייפוס, ועל אחת כמה וכמה להוכיח אותם.
לאבורי הסכים לשמש כעורך דינו של זולא, בעוד אלבר קלמנסו נבחר לעורך דינו של אלכסנדר פרנקס. תאריך המשפט נקבע ל-7 בפברואר. עד לזמן זה, עבדו שני הצדדים על בניית מערך הגנה חזק. הדרייפוסרים החליטו להזמין למשפט כ-200 עדים, ביניהם גנרלים, פוליטיקאים, עיתונאים, עורכי דין, שופטים ומומחים לכתבי יד. הם אפילו תכננו להזמין את שוורצקופן ופניצארדי. כעורך דין מטעם התביעה, נבחר גנרל אדמון ואן קאסל. הוחלט שהמשפט יתארך על פני 15 ישיבות, היינו עד 23 בפברואר. במהלך הימים שקדמו למשפט, הגיעו המהומות האנטישמיות לשיאן. ההפגנות מול ביתו של זולא התפתחו לטקסים בהם נשרפו ספריו ומאמריו. העיתונות הדרייפוסרית פרסמה מאמרי תמיכה עבורו, אולם זו האנטישמית הייתה מאורגנת הרבה יותר.
מהלך המשפט
ביום המשפט, התארגן בכניסה לאולם בית הדין הפלילי של פריז המון זועם שקידם את פני מרכבתם של זולא והאחים קלמנסו בקריאות: "בוז זולא! בוז למנוול!". האולם היה מלא עד אפס מקום. עיתונאי אחד העיר: "איזו התרגשות בפני האנשים, אילו ניצוצות של שנאה בעיני רבים מהם... עשרים וחמש שנים נכחתי במשפטים פליליים, אך אינני זוכר קהל אלים כזה". בפתיחת המשפט, הצהיר התובע הכללי: "אני מזהיר את בית הדין, שמטרת זולא וידידיו היא להתייחס לפרשת דרייפוס. רוצים לעורר דיון מחפיר. יש להגביל את הדיונים לכתב האישום". לאבורי מחה בטענה כי שתי הפרשיות קשורות זו לזו, אולם אב בית הדין, השופט דלגורג, קיבל את טענת התובע הכללי. כדי להבטיח את ההחלטה הזו, נקבע כי ההגנה לא תוכל להזמין כעדים את השופטים משני המשפטים הצבאיים (כנגד דרייפוס וכנגד אסטרהאזי) וכן מספר דמויות מפתח נוספות.
המשפט היה מתחילתו ועד סופו "קרב כביר", כפי שכינה זאת מתייה, שבעצמו נמנע מלהגיע כדי שהמהומות לא יצאו שליטה. כבר ביומו הראשון של המשפט פרצו קטטות במסדרונות ההיכל, וזולא עזב את המקום בליווי משטרתי. המהומות גלשו מהכניסה לבית המשפט לכל רחבי העיר, והגיעו לכדי ניפוץ חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית והשחתת רכוש יהודי. העיתון לה ליבר פארול תיאר את המהומות כ"ביטוי לזעמו האציל של העם". העיתון תיאר כיצד ההמונים דרשו להטביע את היהודים או לצלות אותם, והוסיף וציין כי "יהודון צלוי ודאי מדיף ריחות מאוד לא נעימים". בהמשך פרצו מהומות וביזת חנויות יהודיות גם בשאר ערי צרפת ואף באלג'יריה. בזה אחר זה, עלו להעיד לבלוא, קסטנר, הנשיא לשעבר פרייה, בואדפר, גונז ופאטי. שלושתם נשבעו כי דרייפוס אשם, וסירבו להתייחס לשאלה האם אכן דרייפוס הורשע על סמך מסמכים שלא נראו להגנה. אנרי היה חולה, ולפיכך עדותו הייתה קצרה, קטועה ומבולבלת. ברטיון חזר שוב על תאוריית הזיוף העצמי שלו, והפעם לא הצליח לשכנע בה את השופטים. לאבורי הצליח לבלבל ולהביך אותו, והנוכחים באולם פרצו בצחוק. ברטיון נפגע מאוד והצהיר שההיסטוריה תשפוט אותו. הוא יצא מהאולם בעוד לאבורי צועק אחריו: "הנה כתב האשמה של שנת 1894. יש בו האשמה אחת ואחת בלבד: הבורדרו. והנה לפניכם המומחה, המומחה הראשי".
אסטרהאזי הוזמן להעיד רק לקראת סוף המשפט. אלבר קלמנסו הכין 60 שאלות שאותן תכנן לשאול אותו, אולם פלייה דרש ממנו לשתוק ולא לענות. קלמנסו שאל את השאלות במשך חצי שעה, בעוד אסטרהאזי שותק, אולם כאשר הגיע לשאלה האחרונה האם הוא קיים קשר עם שוורצקופן, דרש נשיא בית המשפט לא לשאול את השאלה הזו. פיקאר נלקח מתאו כדי להעיד, ובמשך שעה פרט את כל הידוע לו בשלווה גמורה. דבריו עשו על הנוכחים רושם עז, אולם אז נקרא אנרי להעיד שוב והחל להטיח האשמות בפיקאר. בעומדם זה מול זה, איבדו השניים את קור רוחם וכינו זה את זה שקרנים. בעקבות כך, התמודדו השניים בדו-קרב אשר ממנו יצא אנרי פצוע קלות. ב-16 בפברואר הובאו מומחים לכתבי יד, אשר קבעו כי דרייפוס לא יכול היה לכתוב את הבורדרו וכותבו הוא בוודאות אסטרהאזי. באותו היום העיד פלייה והאריך להוכיח שאסטרהאזי לא יכול היה לכתוב את הבורדרו, אולם פיקאר הפריך את דבריו ללא כל קושי.
זיוף אנרי
בשלב זה נראה היה שההגנה עומדת לנצח, אולם ב-17 בפברואר 1898 אירע מהפך דרמטי במהלך המשפט. כמעט שלוש שנים לפני כן, ב-2 בנובמבר 1895 הגיש אנרי לבואדפר וביו את המסמך אשר נודע כ"זיוף אנרי" (faux Henry). אנרי טען שמדובר במסמך שנשלח מפניצארדי לשוורצקופן, והוא מוכיח למעלה מכל ספק את אשמתו של דרייפוס. המכתב היה למעשה זיוף גס של אנרי, שחיקה את כתב ידו של פניצארדי. זה נוסח המכתב:
השאלה האם בואדפר וביו ידעו שהמסמך מזויף, שנויה במחלוקת. כך או כך, הוא הפך ל"נשק הסודי" שלהם. הם נזהרו שלא לחשוף את קיומו, ותכננו להשתמש בו בשעת חירום של ממש. אולם מהלך משפט זולא החל להדאיג את הגנרלים המעורבים בקנוניה, וב-17 בפברואר הודיע פלייה כי ברצונו לחזור לדוכן העדים. הוא השתמש בתואנה שעורכי הדין מטעם ההגנה קראו קטע מתוך הדו"ח שכתב ד'אורמשוויל במהלך החקירה של דרייפוס ובכך עירבו בין שתי הפרשיות, כדי להצהיר:
פלייה ציטט מהמסמך בעל פה, לתדהמת כל הנוכחים. לא ברור אם הוא פעל על דעת עצמו או שמא קיבל הוראה מגבוה לעשות זאת. לאבורי ידע אמנם על קיומו של מסמך מרשיע (הוא שמע על כך מקסטנר ששמע על כך מביו), אולם לא ידע עליו פרטים רבים. עדותו של פלייה אפשרה לו לדרוש את צירוף המסמך לתיק והצגתו בפומבי. גונז ביקש את רשות הדיבור והצהיר שמטעמים של טובת המדינה לא ניתן לחשוף את המסמך לציבור, אולם ההוכחות כנגד דרייפוס "קיימות, ממשיות ומוחלטות". גונז הצהיר כי למחרת יעיד בואדפר שוב ויאשר את קיומו של המסמך.
גזר הדין
ממוזער|280px|זולא יוצא מבית המשפט, שמן על קנבס מאת אנרי דה גרוקס, 1898
בואדפר אכן הופיע למחרת. הוא דיבר קצרות, אישר את קיומו של המסמך והוסיף שמטעמים ביטחוניים לא ניתן להציג אותו, אולם לאחר מכן הוא הטיל איום: "אתם חבר המושבעים, אתם האומה. אם האומה אין לה אמון בראשי הצבא שלה, באלה הנושאים באחריות להגנה הלאומית, הרי הם מוכנים להניח את הנטל הכבד הזה לאחרים. אין לכם אלא להשמיע את דברכם". משמעות האיום הייתה כי אם יזוכה זולא, המטה הכללי כולו יתפטר. האיום עורר פחד רב, ויש אף שהתייחסו אליו כאל הפיכה צבאית. העיתון האנגלי וסטמינסטר גאזט הצהיר בהגזמה כי: "הרפובליקה השלישית אינה קיימת עוד... ההפיכה של הגנרל דה בואדפר אינה שונה בהרבה מהפיכתו של נפוליאון השלישי. ההבדל הוא במידת האכזריות שבנסיבות השוליות". ואכן, יש לזכור כי המשפט הוכרע בידי חבר מושבעים שהיו אנשים פשוטים, ואיום של התפטרות המטה הכללי בהחלט היה מרתיע דיו. בנוסף על כך, לה ליבר פארול פרסם את שמותיהם וכתובותיהם של חבר המושבעים, מה שהיווה איום מרומז. פסק הדין ניתן ב-23 בפברואר. המושבעים התייעצו כ-35 דקות בטרם החליטו כי זולא ופרנקס אשמים. על זולא הושת העונש המרבי - שנת מאסר, ועל פרנקס ארבעה חודשים. בנוסף על כך הושת על שניהם קנס בסך 3,000 פרנקים. צעקות שמחה מילאו את האולם, קצינים התחבקו ומבחוץ נשמעו הקריאות הקצובות: "מוות לזולא! מוות ליהודים!".
זולא יצא מאולם המשפט בעוד המון זועם מקיף אותו ומאיים עליו. קלמנסו העיד לימים כי "אילו יצא זולא זכאי, לא היה איש מאתנו נשאר בחיים". בכל אותו הלילה נערכו חגיגות והפגנות ספונטניות בכל רחבי צרפת. הלאומן מוריס בארס כתב למחרת בפיגארו: "אין ביכולתי לתאר את הסופה המסחררת, את האחווה והשמחה של הערב ההוא". פיקאר סולק מהצבא ללא קצבה, ולבלוא הודח מלשכת עורכי הדין. עם זאת, במובן מסוים, היה משפט זולא דווקא הישג עבור הדרייפוסרים, שכן כעת פרשת דרייפוס עמדה במרכז סדר היום בצרפת וקלישותה של האשמה כנגד דרייפוס הייתה גלויה לציבור.
ב-2 באפריל, הגיש זולא ערעור על משפטו בפני בית המשפט העליון, בתואנה כי מכיוון שהתביעה על הוצאת הדיבה התמקדה בטענה שבית המשפט שהרשיע את אסטרהאזי פעל על פי הוראה מגבוה, הרי שהשופטים הצבאיים הם אלה שהיו צריכים להגיש את התביעה ולא ביו. למרבה ההפתעה, בית המשפט העליון קיבל את הטענה. נשיא בית המשפט העליון אף נשא נאום תקיף בעד דרייפוס ונגד האנטישמיות. גזר הדין של זולא בוטל. הייתה זו סטירת לחי מצלצלת עבור מתנגדי דרייפוס. ב-8 באפריל התכנסו השופטים הצבאיים כדי להחליט האם להגיש תביעה חדשה, ובסופו של דבר החליטו לעשות זאת, אולם גם החליטו שהתביעה תתמקד אך ורק בטענתו של זולא כי אסטרהאזי זוכה "על פי פקודה מגבוה". המשפט החדש נקבע ל-23 במאי, ובמטרה לצמצם את המהומות, הוחלט שהוא לא יערך בפריז אלא בוורסאי.
חשיפת הזיוף
נאומו של שר ההגנה קווניאק
ממוזער|160px|גודפרואה קווניאק, שר ההגנה החדש של צרפת. החיפזון שגילה בניסיון לסגור את הפרשה, הביא בסופו של דבר לחשיפתה.
בשל סיבות טכניות שונות, נדחה משפטו של זולא מ-23 במאי ל-18 ביולי. אולם עוד בטרם החל המשפט, אירעו מספר אירועים חשובים. ב-15 ביוני התפטר ראש הממשלה מלין בעקבות חילוקי דעות קשים עם הסיעה הרדיקלית. לאחר משבר שנמשך 12 ימים שבמהלכם לא הייתה לצרפת ממשלה, הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על אנרי בריסון הרדיקלי. בריסון הצליח להקים ממשלה יציבה, וכחלק מהמינויים החדשים שיזם, מינה לשר ההגנה, במקום ביו, את גודפרואה קווניאק, אשר השתייך למפלגה הרדיקלית. קווניאק נודע כבעל דעות ימניות ולאומניות, וגם כאדם הגון מאוד. הוא האמין באמת ובתמים שדרייפוס אשם, במיוחד לאחר שיחה עם לברן-רנו שסיפר לו על "הודאתו" כביכול של דרייפוס. קווניאק היה להוט לסיים את הפרשה אחת ולתמיד, והחליט להקריב לשם כך את כללי הזהירות. הוא הפקיע את התיק הסודי שכעת כבר היה נפוח למדי, והפקיד אותו בידי שני קצינים שהיו נאמנים לו. הוא תחקר את בואדפר אודות התיק ושאל אותו האם בדק כל מסמך בתיק. בואדפר נאלץ להודות שהוא סמך על אנרי בנוגע לחלק גדול מהמסמכים. חברי הקנוניה גילו כי בקווניאק הם לא יוכלו לשלוט כפי ששלטו בביו. מלבד זאת, קווניאק תיעב את אסטרהאזי והחליט להיפטר ממנו.
קווניאק ונאמניו עמלו רבות על 365 המסמכים שבתיק (רובם לא חשובים או מזויפים), ובררו מתוכם את המעניינים ביותר. קווניאק הכין נאום בו הציג את עיקר הראיות כנגד דרייפוס, וחיפש תירוץ לשאת אותו. לשווא ניסו בואדפר, גונז ואנרי להניא אותו מהתכנית. ב-5 ביולי הוא פרש את המסמכים החשובים ביותר בפני ראש הממשלה ושר המשפטים. כצפוי, עיקר ההתעניינות הופנתה למסמך היחיד שבו נזכר שמו של דרייפוס, היינו זיוף אנרי. באותו יום הגישה לוסי דרייפוס מכתב נוסף לנשיא בבקשה לעיין מחדש במשפטו של בעלה, לנוכח העובדה שהוא הורשע על בסיס מסמכים שההגנה לא ראתה. המכתב הרגיז מאוד את קווניאק, שהיה כעת נחוש יותר מתמיד לסגור את הפרשה. ב-7 ביולי הגיש הציר אנדרה קאסטלן שאילתא נוספת לנשיא, בה דרש שהממשלה תנקוט עמדה תקיפה ביחס למחנה הדרייפוסרים. שאילתא זו הייתה ההזדמנות לה קווניאק חיכה והוא נשא את הנאום שהכין מראש. ראשית כל הוא תקף את אסטרהאזי בלי להזכיר את שמו, האשים אותו בהפרת משמעת והבטיח להעניש אותו. צעד מפתיע זה זיכה אותו במחיאות כפיים מצד נציגי השמאל והמחנה הדרייפוסרי. לאחר מכן עבר קווניאק לדרייפוס. הוא תיאר את הדרייפוסרים כאנשים ישרי לב, וטען שרק למענם הוא עומד לחשוף כעת את אשמתו של האיש עליו הם מגנים.
קווניאק הקריא שלושה מסמכים. הראשון מביניהם היה מכתב שפניצארדי שלח לשוורצקופן בספטמבר 1896, בזמן שדרייפוס כבר נמצא באי השדים. במסמך זה, הזכיר פניצארדי אדם בשם "פ" שהביא לפניצארדי "דברים מעניינים" שהוא הציע לשוורצקופן לבוא לראות. אנרי עיוות את המסמך, הקדים את התאריך למרץ 1894, ובמקום האות פ הכניס את האות ד. לאחר מכאן הקריא קווניאק את מכתב "המנוול ד", ולבסוף את המסמך המזויף של אנרי, אשר בו דרייפוס נזכר במפורש. לבסוף הוא הזכיר את הודאתו של דרייפוס אשר נרשמה בידי לברן-רנו. כשסיים קווניאק את דבריו, קם כל בית הנבחרים להריע לו, וראש הממשלה הורה להדפיס את הנאום ולתלות אותו על לוחות המודעות.
חקירות כנגד פיקאר ואסטרהאזי
נאומו של קווניאק נתפס בעיני רוב הציבור בצרפת כסופה המוחלט של הפרשה. עבור הדרייפוסרים, הנאום היה מייאש מאוד מחד, כיוון שהם תלו תקוות רבות בקווניאק שנודע כאדם הגון, אולם מאידך הוא פרש בפניהם הזדמנויות חדשות. לראשונה מאז תחילת הפרשה, הניחו מתנגדי דרייפוס את כל הקלפים על השולחן והצהירו בדיוק על מה מסתמכת האשמה. כעת יכלו הדרייפוסרים למצוא את נקודות התורפה שלה. בעוד דמאנז' ולוסי שלחו מכתב נוסף לשר המשפטים, בו טענו כי דווקא נאומו של קווניאק מוכיח את הצורך במשפט חוזר, כיוון שהמסמכים שהוצגו בו לא היו ידועים להגנה, פיקאר שלח לראש הממשלה מכתב תקיף בו הוא מודיע חד משמעית כי שניים מתוך שלושת המסמכים אינם עוסקים בדרייפוס והשלישי למעשה מזויף. קווניאק זעם על מכתבו של פיקאר, והחליט להיפטר ממנו. החקירה כנגד פיקאר התנהלה עד אז בעצלתיים, אולם קווניאק דחק בשר המשפטים ובראש הממשלה להגיש תביעה נגדו ונגד לבלוא.
אולם אז שלף מתיה את "הנשק הסודי" שהסתיר זה כמה ימים. אחיינו של אסטרהאזי, כריסטיאן, אשר שימש בזמנו כיד ימינו של דודו וקישר בינו לבין פאטי, גילה שדודו גזל ממנו את כספי הירושה שלו, וכנקמה סיפר את כל הידוע לו למתייה ולוסי. בין היתר, הוא גילה כי אחד המכתבים המפלילים את פיקאר הוכתב למעשה בידי אסטרהאזי לאהובתו מרגרט פאי. כריסטיאן הפקיד את המסמכים המפלילים בידי לאבורי, שהעביר אותם לידי שופט בשם ברטולוס, אשר צידד במחנה הדרייפוסרי. ברטולוס הצליח להוציא צו מעצר כנגד אסטרהאזי וזה הובא לבית הסוהר סנטה ב-12 ביולי. אהובתו נאסרה גם היא, אולם הובאה לבית סוהר אחר. קווניאק זעם על הצעד העצמאי של ברטולוס, אף על פי שהוא עצמו תכנן לעצור את אסטרהאזי ממש באותו היום. תחת זאת, הוא הוציא צו מעצר כנגד פיקאר, שהובא לאותו בית סוהר בו נכלא אסטרהאזי. קווניאק ראיין את כריסטיאן, שסיפר לו כי העומד מאחורי הזיופים של דודו הוא למעשה פאטי – מה שהביך מאוד את קווניאק, שפאטי היה קרוב משפחה שלו. אנרי עצמו זומן לחקירה בידי ברטולוס, אולם מהר מאוד השתכנע קווניאק שפאטי חף מפשע, והוא החל לפעול בבית המשפט העליון כדי לעצור את חקירתו של ברטולוס.
ובינתיים, הגיע מועד משפטו המחודש של זולא. לנוכח חקירותיו הנמרצות של קווניאק, חשו הדרייפוסרים כי הקרקע נשמטת מתחת רגליהם, והם החלו ללחוץ על זולא להימלט. זולא לא אהב את הרעיון, אולם בסופו של דבר השתכנע, וב-18 ביולי, מועד תחילת המשפט, הצליחו הוא ואשתו להתחמק מהשוטרים ששמרו על ביתם ולהגיע ללונדון. בית המשפט הרשיע אותו שלא בפניו, וגזר עליו את העונש הקודם: שנת מאסר וקנס של שלושת אלפים פרנק. כמו כן, הוגשה נגדו תביעה נפרדת בידי שלושה מומחים לכתבי יד שזולא האשים במאמרו "במסירת דו"חות שקריים". תביעה זו הסתיימה ב-10 באוגוסט בחיובו של זולא בחודש מאסר, תשלום 2,000 פרנק קנס ועוד 10,000 פרנק פיצוי לשלושת המומחים. בהיעדרו של זולא, נערכה מכירה פומבית של רהיטיו, ולמזלו, נמצא קונה שהיה מוכן לשלם את כל סכום הפיצויים בתמורה לשולחן אחד שלו. קווניאק העלה הצעה לאסור את כל מנהיגי הדרייפוסרים, והכין רשימה מפורטת שכללה את מתייה, קלמנסו, פיקאר, ריינאך לזר ועוד. אחד מיועציו שאל אותו בעוקצנות למה לא לאסור גם את עורכי הדין, וקווניאק השיב "כמובן" ורשם גם את לאבורי ודמאנז'. זולא כתב מלונדון אל לאבורי: "אין אנו יכולים לסמוך עוד על החוק והמשפט. לא נותרה תקווה בלבי אלא לבלתי צפוי, לבלתי ידוע. אנו זקוקים להבזק ברק מן השמים". ואכן, הפרשה עתידה לעבור תפנית פתאומית ובלתי צפויה.
מותו של אנרי
ממוזער|180px|המסמך המזויף של אנרי
ממוזער|180px|קריקטורה המתארת את אנרי מסתיר את המילה "זיוף"
ממוזער|250px|קריקטורה המציגה את מותו של אנרי כרצח
ב-13 באוגוסט בשעות הערב, עבד קפטן לואי קואיניה, אחד מעושי דברו הנאמנים ביותר של קווניאק, על המסמכים בתיק הסודי. הוא הניח את הזיוף של אנרי מתחת למנורה, ונדהם לגלות כי לנייר זה שני גוני צבע שונים. הכותרת והחתימה היו על נייר בצבע אפור-כחלחל בעוד שגוף המכתב היה בצבע סגול בהיר. קואיניה הבין מיד את משמעות הדבר. המכתב צורף משני חלקים שונים והיה למעשה זיוף. הוא גם הבין מיד שהאשם בזיוף אינו אלא אנרי, שהיה ידיד טוב שלו. אולם מכיוון שהיה אדם ישר, הוא מיהר למחרת אל קווניאק והראה לו את המסמך. התברר שלאור יום לא ניתן להבחין בשני הצבעים השונים, אולם כאשר החדר הואפל והובאו אליו מנורות, נחשפה התרמית. קווניאק נדהם, אך לא שינה את דעתו כי אכן דרייפוס אשם. הוא החליט לחקור יותר בטרם יפעל, וכן להיפטר קודם מאסטרהאזי. למחרת הוא נשא נאום בעיר מאקון, בו תקף בחריפות את הדרייפוסרים וטען שהם אינם נאמנים למדינה.
ב-24 באוגוסט, נחקר אסטרהאזי בידי ועדת חקירה צבאית שהקים קווניאק. פלייה ניסה להגן עליו, אולם לשווא. במר נפשו, אסטרהאזי סיפר על העזרה הרבה שפאטי הגיש לו במהלך משפטו. ב-27 באוגוסט הודיעה הוועדה כי אסטרהאזי משוחרר משירות בשל "הפקרות מתמדת". זה סיפק את קווניאק, שניגש כעת לטפל באנרי. חקירה נוספת שביצע, העלתה כי המסמך אשר בו נזכר דרייפוס במפורש הוא למעשה שילוב של שני מכתבים שונים של פניצארדי, וכן שגם המסמך הנוסף שנכתב לכאורה ב-1894 ומזכיר אדם בשם ד, הוא זיוף. קווניאק זימן את בואדפר והציג בפניו את הנתונים. בואדפר נדהם, או העמיד פנים שנדהם, וקרא לחקור מיד את אנרי. החקירה נערכה ב-30 באוגוסט בנוכחות קווניאק בואדפר וגונז. בואדפר וגונז שתקו כל החקירה בעוד קווניאק לוחץ את אנרי אל הקיר. אנרי נשבר מהר מאוד והודה באמת: הוא לקח מכתב חסר ערך של פניצארדי, גזר ממנו חלקים ושתל בו משפטים מפלילים. אנרי נלקח למעצר במון-ואלריאן (למעשה באותו חדר בו הושם פיקאר בחורף שעבר) ובואדפר הודיע על התפטרותו.
למחרת בבוקר נמצא אנרי מת בתאו. על פי הסברה המקובלת, הוא שיסף את גרונו באמצעות סכין גילוח. לפני מותו, כתב אנרי שלושה מכתבים (ייתכן שהיו מכתבים נוספים אולם הם הושמדו). במכתב הראשון הוא פונה אל גונז בבקשה לדבר עמו בדחיפות. השני מיועד לאשתו, והוא שנוי במחלוקת:
המכתב השלישי מיועד גם כן לאשתו, והוא אינו גמור. הפתיחה שלו אבדה גם כן. הוא עוסק בעיקר במצבו הנפשי ("הריני כמשוגע. ראשי מפולח כאב נורא..."). לימים טענה אשתו שאנרי האמין באמת ובתמים באשמתו של דרייפוס, וחשש משערורייה שתתחולל אם לא תמצאנה הוכחות מספקות לכך, לפיכך זייף את המכתב. סברה אחרת טוענת שאנרי פשוט ניסה למצוא חן בעיני הבכירים ממנו. עם זאת, המשפט "לטובת מי פעלתי" שצוטט לעיל, שנוי במחלוקת, ובעוד שיש הפוטרים אותו כהערה סתמית וסבורים שהכוונה היא למולדתו או לצבא, אחרים סבורים שאנרי שרת מישהו. ניתן לחלק את תאוריות הקשר העוסקות בכך לשלוש תאוריות עיקריות: תאוריית "האשמה הקטנה" גורסת שאנרי למעשה עסק בריגול יחד עם אסטרהאזי וניסה להגן עליו. תאוריית "האשמה הגדולה" גורסת שאנרי זייף את המכתב בהוראת הממונים עליו, כחלק ממזימה גדולה של ראשי הצבא להפליל את דרייפוס. תאוריה שלישית גורסת שבצבא צרפת פעל למעשה סינדיקט ריגול שלם שאנרי היה חלק ממנו. על פי תאוריה זו, אנרי לא ניסה להגן על אסטרהאזי, כי אם על מרגל נוסף, חשוב ובכיר ממנו. גם הגרסה הרשמית, על פיה אנרי התאבד, שנויה במחלוקת. ניתוח הגופה נאסר, מה שגרם לכך שהיסטוריונים רבים סבורים שאנרי למעשה נרצח. ליאון לוי, רופא יהודי במון-ואלריאן שקבע את מותו של אנרי, סיפר לימים כי זמן קצר לפני מותו המשוער של אנרי, הופיע במון-ואלריאן קצין בכיר שדרש לשוחח עם אנרי. אולם אין עדויות נוספות לביקור זה.
המשבר הפוליטי
מותו של אנרי גרם לאסטרהאזי להימלט לבריטניה שם חי עד 1923. בהיעדרו של בואדפר, וכאשר שמו הטוב של פאטי הושחת במהלך חקירת אסטרהאזי, היו גונז ופלייה חסרי אונים. הפרשה עברה מידי הצבא לידי הממשלה. בריסון וקווניאק לא שינו את דעתם והמשיכו לסבור כי דרייפוס אשם, אולם בעוד קווניאק דרש להימנע ממשפט חוזר, בריסון סבר שהוא הכרחי. בדעת הקהל נוצר הרושם שמשפט חוזר לדרייפוס הוא בגדר הכרח כעת, אולם עד מהרה התאוששו מתנגדי דרייפוס ופתחו במתקפת נגד. מוריס בארס כתב נאום הספד ארוך לאנרי, והעיתון לה ליבר פארול כתב עליו: "נשמה תמה, לב נלהב למדים, שמסע ההסתה היהודי הוציאו מדעתו". שארל מוראס הפיץ בעיתון המלוכני לה גאזט דה פראנס את הרעיון על פיו הזיוף של אנרי היה "זיוף פטריוטי", ועד מהרה הוא צבר תאוצה בקרב מתנגדי המשפט החוזר. לה ליבר פארול החל בגיוס כספים עבור אלמנתו ועבור בניית אנדרטה לזכרו. בסופו של דבר גייס העיתון 131,000 פרנקים אשר הגיעו מ-14,000 ממנויי העיתון, ביניהם פוליטיקאים רבים.
בריסון רצה להתחיל בהליכי המשפט החוזר, אולם לא רצה להכעיס את קווניאק וליצור בכך פיצול בממשלתו. למזלו, ב-3 בספטמבר התפטר קווניאק ופרסם ברבים את מכתב ההתפטרות שלו. בריסון מינה כשר המלחמה החדש את אמיל צורלינדן, גנרל אשר כבר שימש לתקופה קצרה כשר המלחמה (בין תקופת כהונתו של מרסייה לזו של ביו) וכעת שימש כמושל הצבאי של פריז. צורלינדן התיישר בתחילה עם עמדתו של בריסון ואף החל לערוך את הסידורים הטכניים לקראת החזרתו של דרייפוס מאי השדים, אולם לפתע שינה את טעמו מן הקצה אל הקצה וטען כי אין לאפשר משפט חוזר. הוא אף שלף מספר מסמכים נוספים מהתיק הסודי והציג אותם בפני בריסון. הן צורלינדן והן בריסון איימו בהתפטרות באם עמדתם לא תתקבל, והנשיא פור נאלץ להתערב ולדחות את הפשרה ל-17 בספטמבר. יום לפני כן הודיע צורלינדן על כוונתו לפתוח בחקירה נוספת נגד פיקאר שעדיין היה אסיר.
מבחינתו של בריסון, צורלינדן עבר את הגבולות, והוא החל לחפש שר מלחמה חדש. מצבו היה כה נואש, עד כי הוא שיגר בחשאי שליח אל מתייה וריינאך וביקש מהם למצוא עבורו גנרל שאותו ניתן יהיה למנות כשר מלחמה בידיעה שהוא יפעל למען משפט חוזר. הם המליצו לו על פול דאראס, הגנרל שפיקח על טקס שלילת הדרגות של דרייפוס ומאז שינה את טעמו והחל לתמוך במשפט חוזר. אולם בריסון לא קיבל את הצעתם, ותחת זאת בחר בשארל שאנואן. וכך, כאשר צורלינדן דרש להעמיד את פיקאר לחקירה, יכול היה בריסון להתנגד לו בלי חשש. בריסון הכריז על הקמת ועדה לבדיקת האפשרות למשפט חוזר, צורלינדן התפטר ב-20 בספטמבר, ושאנואן נכנס במקומו. אולם עד מהרה גילה בריסון שנפל בפח. שאנואן היה ידידו של צורלינדן ועד מהרה התגלה כמתנגד חריף למשפט חוזר. הוא עקף את בריסון בצורה מתוחכמת, כאשר החזיר את צורלינדן למשרת המושל הצבאי של פריז. התביעה כנגד פיקאר נדחתה אמנם, אולם הוא הועבר בינתיים לבית הסוהר שרש-מידי כדי להרחיק אותו ממוקד ההתרחשויות. צעד זה גרר מחאה בכל רחבי צרפת. ז'ורס ארגן כנס מחאה במרסיי, בו השתתפו 30,000 איש. המונים צעדו אל מול שרש-מידי כשהם צועקים: "יחי פיקאר!".
ב-26 בספטמבר הוחלט כי עתירתה של לוסי דרייפוס בדבר משפט חוזר תועבר לבית המשפט העליון. ובעוד בבית המשפט נערכים דיונים בנושא זה, ממשלתו של בריסון החלה מתפוררת. חוסר האונים שגילה אל מול שרי המלחמה שלו, שהתחלפו בזה אחר זה, כמו גם דרישתו העקשנית למשפט חוזר, הקנו לו תדמית של אדם חלש ולא יציב. נוספה על כך שביתת פועלים גדולה, שמועות על קשר להחזרתו לשלטון של בית בונפרטה ולבסוף משבר פשודה. ב-25 באוקטובר פרצו מהומות אל מול ארמון בורבון. המפגינים היו ברובם לאומנים ואנטישמים אשר דרשו את התפטרותו של בריסון. בעוד פלוגות פרשים משתלטות על גני טווילרי כדי למנוע מההמון המוסת לפרוץ לארמון, נשא שאנואן נאום תקיף נגד בריסון ונגד משפט חוזר, ולאחריו התפטר מתפקידו. מיד לאחר מכן נערכה הצבעת אי אמון בממשלה. ברוב של 286 נגד 254 נפלה הממשלה.
הכנות למשפט חוזר
הנשיא פור הטיל על שארל דופוי, אשר היה ראש הממשלה גם בתחילת הפרשה, להרכיב ממשלה. דופוי הצליח להרכיב ממשלה שנשענה בעיקר על סיעות השמאל-מרכז, אולם זכתה לתמיכה מוגבלת גם מרוב סיעות הימין. עוד לפני כן, קבע בית המשפט העליון כי עתירתה של לוסי למשפט חוזר קבילה וכי יש להתחיל את ההכנות. במהלך חודש נובמבר הוקלו מעט תנאי כליאתו של דרייפוס. הוענק לו מזון טוב יותר והותר לו לטייל באי. ב-24 בנובמבר חתם צורלינדן על העמדתו לדין של פיקאר בטענה שהוא זייף את הפטי בלה. המשפט נקבע ל-12 בדצמבר. מחנה הדרייפוסרים עשה ככל יכולתו לבטל את המשפט או לכל הפחות לדחות אותו, אולם כל שהצליח להשיג היה העברתו של התיק מבית דין צבאי לבית משפט אזרחי. ב-30 בדצמבר נקבע כי התיק הסודי יימסר לניתוח לבית המשפט האזרחי.
ב-16 בפברואר 1899 נפטר במפתיע הנשיא פור. הפולמוס הדרייפוסרי ליווה את הבחירות והשפיע עליהן. בסופו של דבר נבחר אמיל לובה, אשר זכה לתמיכת הדרייפוסרים וסיעות השמאל, וגבר על ז'יל מלין שנתמך בידי הימין. בחירתו הכעיסה מאוד את האנטי-דרייפוסרים, אשר היו נחושים לנקום בלובה בכל צורה אפשרית. בטקס המינוי שלו הם עוררו מהומה כזו עד שאפילו נגינת המרסייז לא נשמעה. ב-23 בפברואר נערכה הלווייתו של פור, ומיד לאחריה ניסה המון אנטישמי, שהונהג בידי פול דרולד, ז'ול גרן ומוריס בארס, להוביל הפיכה בסיוע הצבא. עם זאת, ההפיכה נכשלה בשל חוסר התמיכה מצד הצבא, ומנהיגיה נעצרו. ב-4 ביוני הותקף לובה במהלך מרוץ סוסים. שני האירועים יצרו רושם שהרפובליקה בסכנה, מה שהוביל לנפילת ממשלתו של דופוי ולהקמת ממשלה חדשה ב-22 ביוני בראשותו של רנה ולדק-רוסו. ממשלה זו נשענה, כמו קודמתה, על מפלגות השמאל והמרכז. אולם עבור הדרייפוסרים היה זה סימן טוב כיוון שוולדק-רוסו נודע כדרייפוסר מושבע. מה גם שעוד לפני כן, ב-3 ביוני הצהיר בית המשפט העליון באופן רשמי כי פסק הדין של 1894 בטל ומבוטל וכי משפט צבאי חדש יערך בעיר רן. להצהרה זו נודעה חשיבות גם מעבר לגבולות הפרשה, כיוון שהיא ביססה את סמכותו של בית המשפט העליון כחזקה אף יותר מזו של בתי הדין הצבאיים. ממקום גלותו בלונדון, שלח אסטרהאזי מכתב בו הודה כי אכן הוא כתב את הבורדרו, אולם טען כי עשה זאת על פי הוראתו של סאנדהר.
תחילת המשפט
ממוזער|250px|דרייפוס במהלך משפט רן
ממוזער|200px|אחת הישיבות במשפט רן
ממוזער|200px|עורכי הדין של דרייפוס במשפט רן. אדגר דמאנז' עומד ליד פרננד לאבורי. השניים היו שונים מאוד בהשקפותיהם ובאופיים, מה שהוביל לחילוקי דעות ששיבשו את מערך ההגנה.
דרייפוס עצמו לא היה מודע כלל לסערה שעורר עניינו בצרפת, ולמאבק האדיר המתנהל לשחררו, כיוון שהמכתבים שנשלחו לו ושהוא עצמו שלח, צונזרו. רק ב-5 ביוני נודע לו שהוא עומד למשפט חוזר. ב-9 ביוני הוא עזב את אי השדים. הוא הגיע לצרפת ב-30 ביוני בחשאיות גמורה, ומיד נכלא בבית הסוהר הצבאי ברן. יומיים לאחר מכן הגיעו דמאנז' ולאבורי לבקרו, והציגו בפניו את כל הנתונים והפרוטוקולים של המשפטים האחרונים. בשלב זה המחנה הדרייפוסרי, שכבר היה גדול מאוד, נעשה מפולג ומבולבל. דמאנז' ולאבורי נחלקו קשות בשאלה האם להסכים לפשרות מתונות אם יוצעו (דמאנז'), או לדרוש משפט תקיף עד הסוף (לאבורי). כמו כן, פרצו מחלוקות רבות בשאלה אילו עדים להזמין בנוסח נאומי ההגנה ועוד. המחנה האנטי-דרייפוסרי היה מלוכד מעט יותר, ומנהיגו הבולט בשלב זה היה מרסייה, שהתראיין לעיתונות בכל מקום והבטיח שהפעם יחשוף את כל הסודות גם אם הדבר יגרום למלחמה.
הממשלה מצדה הייתה נחושה למנוע את הישנות המהומות שאירעו בעת משפטם של אסטרהאזי וזולא, ולפיכך שלחה לרן כוחות צבא ומשטרה גדולים. המשפט התקיים באולם התיאטרון של בית הספר תיכון של רן, ובדרך אליו נדרשו אנשים להציג תעודות מעבר. שבעת השופטים נבחרו בקפידה מבין קציני הצבא שטרם הביעו עמדה בפרשה. המשפט נפתח ב-7 באוגוסט בבוקר. למרבה צערם של הדרייפוסרים, דרייפוס עצמו לא שיתף פעולה היטב במשפט. אנשים רבים הגיעו כדי לרחם עליו, אולם הוא לא רצה שירחמו עליו. הוא צעד בתנועות אוטומטיות במדים שהוחזרו לו, וענה תשובות קצרות וענייניות. מוריס פאליאולוג, שנכח במשפט, תמה: "מדוע אין איש זה מסוגל לחמימות כלשהי? מדוע, במחאותיו הבוטות ביותר, לא נשמע מגרונו החנוק ולו ההד הקל ביותר לנפשו המיוסרת?" השופטים מצידם חקרו אותו בקשיחות שהפתיעה את כולם.
נאומו של מרסייה
במהלך המשפט הוצג התיק הסודי, אם כי בדלתיים סגורות. כל קציני המטכ"ל העידו נגד דרייפוס, אולם לא סיפקו שום הוכחה. הם התעלמו מהודאותיהם של אנרי ואסטרהאזי, והמשיכו לטעון בעקשנות כי דרייפוס הוא זה שכתב את הבורדרו וכי "זיוף אנרי" הוא מסמך אמיתי. הנשיא לשעבר פרייה העיד כי התיק הסודי הוסתר מפני הפוליטיקאים והכחיש את הטענה על פיה דרייפוס הודה בפני לברן-רנו. ב-12 באוגוסט הגיע מרסייה להעיד. עוד לפני כן הוא הפיץ את השמועה כי הוא עומד "להנחית מהלומה מוחצת" כדי להגביר את הדרמה סביב נאומו. בפועל, מרסייה נשא נאום טרחני ומשעמם שנמשך ארבע שעות. במהלך הנאום הוא חזר שוב על כל פרטי הפרשה, והוסיף פרטים רבים שהיו לא נכונים או לא מדויקים. בסיום נאומו הוא הצהיר:
בשלב זה דרייפוס לא היה מסוגל יותר לעמוד מנגד. הוא קם וצעק על מרסייה: "כך היית חייב לעשות". גל של מחיאות כפיים שטף את האולם. מרסייה החוויר כליל, וניסה להמשיך את נאומו: "ביקשתי לומר..." אולם דרייפוס קם שוב וצעק: "זו חובתך". שאר הנאום של מרסייה נבלע כליל בגלל מחיאות הכפיים. הוא סיים את הנאום וירד מדוכן העדים. מיד כשסיים את נאומו, עלה על הדוכן הנשיא לשעבר פרייה, אשר טען כי מרסייה שיקר בנוגע לכמה עובדות, ודרש להתעמת עמו פנים אל פנים. השופטים קבעו שהעימות יתקיים ב-14 באוגוסט. הדרייפוסרים המתינו להזדמנות הזו כדי להלום במרסייה. העובדה שמרסייה שלף את כל הקלפים אפשרה ללאבורי להכין נאום נגדי אשר בו פרך כמה וכמה מטענותיו. אולם כאשר פסעו פיקאר ולאבורי ב-14 באוגוסט בדרכם לאולם הישיבות, הופיע לפתע צעיר וירה בלאבורי בגבו תוך שהוא צועק "הרגתי את דרייפוס!". פיקאר ניסה לרדוף אחריו, אולם הוא נעלם ועד ימינו לא נודעה זהותו. נטען כי מרסייה שלח אותו, אולם מעולם לא נמצאה ראיה לכך. לאבורי עצמו לא נפצע קשה, אולם נזקק למספר ימי מנוחה. דרייפוס אישית ביקש לעכב את המשפט עד 21 באוגוסט, אז העריכו הרופאים שלאבורי יוכל לעמוד שוב על רגליו ולדבר, אולם השופטים סירבו מתוקף נהליו הרשמיים של בית המשפט, אשר אסרו על עיכוב של נידון למעלה מ-48 שעות. בהיעדרו של לאבורי, שאל דמאנז' את מרסייה מספר שאלות, אולם לא הייתה להן אותה השפעה. גם העימות בין פרייה למרסייה לא הניב תוצאות, כיוון שפרייה לא הצליח להוכיח דבר.
עמדתה של גרמניה
בשלב זה, ההגנה נחלשה מאוד בשל יריבות פנימית וחלוקי דעות. לאבורי החלים, אולם מצב רוחו היה רע כל הזמן והוא חיפש ללא הרף הזדמנויות להתנגחות עם השופטים. עמדת הממשלה בשלב זה הייתה שעדיף שדרייפוס יזוכה כדי שהפרשה תיגמר, אולם מתנגדי דרייפוס לחמו כעת בכל הכח ומרבית המשקיפים שנכחו מטעם הממשלה התרשמו כי המשפט עתיד להיות מוכרע לרעתו. לאבורי פנה אל ראש הממשלה ולדק-רוסו וטען כי הסיכוי היחיד להציל את דרייפוס יהיה אם שוורצקופן עצמו יבוא ויעיד. שוורצקופן כבר חזר לברלין בסוף 1897, ולא יכול היה להעיד ללא אישור ממפקדיו. ב-24 באוגוסט פנה ולדק-רוסו למינסטר וביקש ממנו לדבר עם הנוגעים בדבר, כדי ששוורצקופן יוכל לבוא ולהעיד. וילהלם השני, קיסר גרמניה, עקב בהתעניינות אחר הפרשייה, ואף רשם הערות על עותק הבורדרו שהוגש לו, אולם כאשר מסר לו הנסיך בילוב, ששימש כקנצלר שלו, את בקשתו של ולדק-רוסו, הוא הצהיר: "במה נוגע לי עניין זה? אינני קיסר הצרפתים". יום למחרת שלח בילוב מכתב מנומס אך תקיף לוולדק-רוסו, בו הבהיר כי:
ולדק-רוסו פנה אל בילוב פעם נוספת ב-28 באוגוסט, יחד עם שר המלחמה החדש המרקיז דה גאליפה, אולם שוב נתקל בסירוב נחרץ. לאבורי זעם על כך, וב-7 בספטמבר שלח מברקים לקיסר גרמניה ולמלך איטליה בדרישה ששני הנספחים יבואו ויעידו. בילוב הגיב באיגרת נזעמת: "הוד מלכותו הקיסר והמלך, אדוננו רב החסד, בדעה כי בשום פנים ואופן אין זה אפשרי, ואין זה טבעי להיענות, בכל צורה שהיא, להצעתו המוזרה של עורך הדין לאבורי." ליתר ביטחון, פרסם בילוב את עמדתו גם בביטאונו הרשמי של הקיסר "מוניטור הקיסרות". לטענתה של ברברה טוכמן, הימנעותה של גרמניה מהתערבות לכל אורך הפרשה, לא נבעה רק מרצון לא להסתבך, אלא גם מתוך כוונה להחליש את צרפת מבחינה פנימית, בעוד שהתערבותה יכלה לסגור את הפרשה בקלות.
גזר הדין
ממוזער|180px|אב בית הדין, קולונל אלברט ז'ואסט מקריא את גזר הדין
משאפסה התקווה להיעזר בגרמניה, נעשו תומכי דרייפוס עצבניים ומתוחים וחילוקי הדעות גברו. בעוד שלאבורי ופיקאר לא הסכימו להתפשר על פחות מזיכוי מוחלט, דמאנז' ומתייה, שכבר נמצאו במאבק זמן רב יותר, קיוו להשיג פשרה כלשהי. בעקבות חילוקי הדעות, עזב פיקאר את רן וחזר לפריז ב-9 בספטמבר. יום למחרת היה אמור לאבורי לשאת את נאום ההגנה המסכם אשר עליו עמל זמן רב. אולם לאבורי נעשה יותר ויותר זועף ונחוש, ומריבותיו עם השופטים לא חדלו. מתייה החל לחשוש שדווקא נאום ההגנה ישכנע את השופטים באשמתו של אחיו. לפיכך, ב-8 בספטמבר הוא שלח את ברנאר לזר וז'אן ז'ורס שיבקשו מלאבורי לוותר על נאום ההגנה. בהמשך אותו היום הוא הגיש לו מכתבים מריינאך וקלמנסו, שגם כן ביקשו ממנו לעשות זאת. לאבורי הסכים בזעם, אף על פי שדמאנז' הפציר בו כן לנאום. בהמשך היום שינה גם מתייה את דעתו והתחנן בפניו לנאום, אולם לאבורי סירב, בטענה שוודאי לו שדרייפוס יצא חייב בדין והוא אינו רוצה שיאמרו כי זה באשמתו. דמאנז' נאם לבד, נאום פייסני ומתון, ומכיוון שהיה ימני ולאומן, הוא הילל את הצבא והחניף לו.
ב-9 בספטמבר נאם אחד מעורכי הדין של התביעה, ומכיוון שלאבורי לא נאם, ב-3:15 אחר הצהריים פרשו השופטים לדיון בלשכתם. כעבור שעה וחצי הם יצאו, ואב בית הדין, קולונל אלברט ז'ואסט, הקריא את פסק הדין: "בשם העם הצרפתי, ברוב של חמישה קולות נגד שניים, כן, הנאשם נמצא אשם." עם זאת, בית הדין החליט להכיר ב"נסיבות מקילות" ובניגוד לפעם הקודמת, דן את דרייפוס לשלילת דרגותיו בפעם השנייה ולעשר שנות מאסר בצרפת עצמה. דמאנז' פרץ בבכי ולאבורי היה זה שנאלץ לבשר לדרייפוס כי המאבק נכשל, ופעם נוספת הוא יצא אשם.
צעדים אחרונים
חנינה
גזר הדין הפתיע מאוד את כל הצדדים. כל מי שהיה מעורה בפרטי המשפט ידע היטב כי הראיות כנגד דרייפוס הוכחו כקלושות ביותר והראיות כנגד אסטרהאזי נראו מוצקות וברורות. בנוסף על כך, הוכח כי בית הדין עצמו מודע לקלישות האשמה, לנוכח העובדה שהוא דן את דרייפוס רק לעשר שנות מאסר. עובדה זו הומחשה עוד יותר למחרת היום, כאשר שבעת השופטים מסרו לנשיא את בקשתם שלא להחיל על דרייפוס את גזר הדין הקובע כי עליו לעבור פעם נוספת טקס שלילת דרגות. בשלב זה פרשת דרייפוס כבר הפכה למוקד סקרנות בינלאומי, ועיתונים מכל רחבי העולם עקבו אחריה. גזר הדין התקבל בשאט נפש בכל מקום. כמה עיתונים דרשו להטיל סגר על צרפת ולהחרים את התערוכה העולמית שעמדה להתקיים בפריז ("אותו מקום מושחת") באביב הבא. המלחין הנורווגי אדוורד גריג ביטל סבב הופעות מתוכנן בצרפת. הפגנות מחאה התקיימו באנטוורפן, מילאנו, נאפולי, לונדון, שיקגו וניו יורק ובכמה מקומות נאלצה המשטרה להגן על השגרירות הצרפתית. ולדק-רוסו היה מודאג מאוד. הפתרון היחיד אשר עמד בפניו היה הענקת חנינה, אולם הוא היה משוכנע שהדרייפוסרים לא יקבלו את ההצעה כיוון שמשמעותה היא הכרה באשמתו של דרייפוס. הוא ראה את ארצו נגררת לעוד סבב של מאבקים ואלימות.
ואכן, הדרייפוסרים נחלקו בשאלה האם לבקש חנינה. מתייה, אשר דאג לאחיו כעניין אישי ולא עקרוני, והיה מותש כליל מהמאבק בו הוא נמצא כבר כמעט חמש שנים, היה מוכן להתפשר על חנינה. כמוהו גם ריינאך ולזר. לעומת זאת, קלמנסו, ז'ורס ופיקאר התנגדו לרעיון. ריינאך פנה אל ולדק-רוסו ב-11 בספטמבר והציע מעין פשרה: דרייפוס יקבל חנינה, אולם היא תוענק באופן מיידי כך שהכל יבינו כי אף על פי שמבחינה רשמית היא מהווה הכרה באשמתו של דרייפוס, למעשה היא אינה כזו. דרייפוס עצמו פגם במהלך, כאשר הגיש ערעור על גזר הדין. הנשיא לובה דרש שדרייפוס יוותר על הערעור בטרם תוענק לו חנינה. פירושו של דבר היה למעשה הודאה באשמה. היה קשה לשכנע בכך את מתייה, אולם לבסוף הוא הצליח להגיע לפשרה מסוימת. ז'ורס ניסח עבור אלפרד דרייפוס הצהרה שאותה היה אמור לפרסם לאחר שחרורו, בה הוא מצהיר שהוא אכן חף מפשע והוא מתכוון להמשיך במאבק. למתייה לקח שעה לשכנע את דרייפוס להסכים לכך.
ברגע האחרון, חזר בו הנשיא לובה ודרש להמתין מעט כדי לשמור על כבודו של בית הדין הצבאי. בתגובה, הגיש ולדק-רוסו את התפטרותו, וכמוהו גם שר המלחמה המרקיז דה גאליפה. כדי למנוע משבר פוליטי חדש, נכנע לובה והבטיח לחון את דרייפוס תוך שבוע. ב-19 בספטמבר חתם הנשיא על הצו. באותו היום, הלך לעולמו אוגוסט שויירר-קסטנר, אחד מהבולטים שבתומכי דרייפוס. כדי לפייס את הצבא, פרסם גאליפה פקודת יום, בה קבע כי "התקרית" הסתיימה בהרשעתו של דרייפוס והוא שוחרר רק הודות ל"רגשי חמלה עמוקים". דרייפוס הוסע לנאנט, שם נפגש עם מתייה, שלקח אותו להתאחד עם משפחתו שהמתינה באביניון. אחרי ארבע שנים ועשרה חודשים, הוא היה משוחרר.
שיקום משפטי
ממוזער|240px|אלפרד דרייפוס (מימין) לאחר חזרתו לשירות
ב-17 בנובמבר עבר ולדק-רוסו לשלב הבא של תוכניתו לריפוי הפילוג בעם הצרפתי, והעניק חנינה כללית "על כל המעשים הפליליים, או העברות הקשורות בפרשת דרייפוס, או שנכללו בתביעות משפטיות המתייחסות לאחד ממעשים אלה". הצעד העניק חנינה לזולא, פיקאר ולבלוא, אך עורר את זעמם של רבים כיוון שהוא חיפה למעשה גם על מרסייה, בואדפר, גונז, ביו, פאטי, פלייה ואחרים, אשר נחשדו בזיוף ושקרים. ז'ורס, קלמנסו, לאבורי, זולא ופיקאר החלו לתקוף בגלוי את מתייה דרייפוס ואף את אלפרד דרייפוס עצמו על כך שהסכימו לחנינה ולא התעקשו לקבל צדק. קלמנסו כתב בזעם בעיתונו: "דרייפוס מטפל בדרייפוס, וטוב שכך. אנו חושבים על המולדת שלנו, הכורעת תחת הנטל הכבד של עוול חסר רחמים". החנינה חידדה את חילוקי הדעות שבין אלו שראו במאבק למען זיכויו של דרייפוס עניין עקרוני לבין אלו שראו בו עניין אישי בלבד, והובילה לנתק סופי בין המחנה הדרייפוסרי למשפחת דרייפוס עצמה.
היה זה למעשה סיומה הרשמי של הפרשה. מרבית הסיעות הסכימו לקבל את הפשרה, בין היתר בשל התערוכה העולמית שהתקיימה בפריז החל מ-15 באפריל 1900. צרפת כבר שכחה מהפרשה, עד שבעקבות הבחירות ב-1902 הורכבה ממשלת שמאל בראשות אמיל קומבס. ז'ורס קיבל חזרה את מקומו בפרלמנט, וב-7 באפריל 1903 הוא נשא נאום סוחף בו חזר על הליקויים המשפטיים שנערכו במהלך הפרשה ושלל מכל וכל את האשמתו של דרייפוס. ועדת חקירה חדשה הוקמה, והיא קבעה עד מהרה כי הבורדרו נכתב ללא כל ספק בידי אסטרהאזי. תאוריית הזיוף העצמי של ברטיון נשללה מכל וכל. קצינים שבדקו את הביוגרפיה של דרייפוס, קבעו חד וחלק כי לא היה לו המידע המתאים כדי לכתוב את הבורדרו. ב-9 במרץ 1905 הסתיימה החקירה, והיועץ המשפטי לממשלה, מנואל באודוין, הגיש לקומב וז'ורס דו"ח בן 800 עמודים, בו קבע חד וחלק כי דרייפוס הורשע בתחילה ללא כל ראיות אמתיות ובהמשך נפל קרבן לקנוניה צבאית. ב-12 ביולי 1906 ביטל בית המשפט העליון את האשמתו של דרייפוס מ-1894 וקבע כי אין כל ראיות להאשמתו של דרייפוס. ההאשמה ממשפט רן בוטלה מאליה. יום לאחר מכן הוחזרו דרייפוס ופיקאר לשירות צבאי. הדרייפוסרים זכו בניצחון סופי.
סוף דבר
עם חזרתו לשירות, הוענקה לדרייפוס דרגת לוטננט קולונל, הדרגה אליה על פי ההשערה היה מגיע, לו הייתה הקריירה שלו נמשכת כרגיל. עם זאת, דרייפוס עצמו אוכזב כיוון שקיווה לקבל דרגה גבוהה יותר. כמו כן, הוא קיבל את אות אביר לגיון הכבוד בטקס פומבי. ביוני 1907 הוא נאלץ לפרוש מהשירות בשל בעיות בריאותיות ועייפות כרונית, שנבעו מתקופת מאסרו באי השדים. ב-4 ביוני 1908, הועברו עצמותיו של זולא (אשר נפטר ב-1902 ויש הטוענים שנרצח) ל. במהלך הטקס, עיתונאי ממורמר בשם לואי גרגורי ניסה לירות בדרייפוס. גרגורי הצהיר שהוא לא רק מעוניין לשבש את הטקס של "שני הבוגדים" דרייפוס וזולא, כי אם גם לגרום לפתיחתה של פרשה מחודשת. דרייפוס נפצע קל בידו, וגרגורי זוכה לאחר משפט מהיר. במהלך מלחמת העולם הראשונה, התגייס דרייפוס לצבא פעם נוספת. פרט לפאטי, הוא היה הקצין היחיד מבין המעורבים בפרשה שהשתתף במלחמה. בין היתר, השתתף בשחרור מולדתו אלזס. הוא נפטר ב-1935. פיקאר לעומת זאת, קודם לדרגת ז'נרל דה בריגדה ובהמשך הועלה לדרגת ז'נרל דה דיוויזיה. קלמנסו הפך ב-1909 לראש ממשלה, ומינה את פיקאר לשר המלחמה בממשלתו. פיקאר החזיק בתפקיד זה עד מותו ב-1914 מתאונת ציד.
השפעות הפרשה
שמאל|ממוזער|250px|פרשת דרייפוס פילגה במרירות את החברה הצרפתית. בקריקטורה מתוארת ארוחה משפחתית. בתמונה העליונה הסב אומר: "מעל הכול! לא נדבר על פרשת דרייפוס!". בתמונה התחתונה בני המשפחה מתקוטטים והכותרת אומרת: "הם דיברו..."
השפעות פוליטיות
בקרב ההיסטוריונים רווחת הדעה כי הפרשה גרמה להיחלשות ניכרת בכוחם של המלוכנים, שאיבדו את אהדת הקהל והעיתונות. העובדה שמרבית המלוכנים התנגדו לדרייפוס גרמה לכך שהם זוהו עם האלימות הרבה והעוולות שליוו את הפרשה. בדיעבד, הסדר הרפובליקני יצא מחוזק מהפרשה כפי שלא היה לפניה, והתקוות לחזרה למשטר הישן נמוגו כליל. עם זאת, יש הסבורים כי המלוכנים נמצאו בלאו הכי בתהליך איטי של איבוד כוחם והפרשה רק הבליטה אותו. בטווח המידי, אין ספק כי הפרשה הכשילה את ממשלת המרכז וסייעה לחיזוק כוחן של סיעות השמאל. מנגד, הפרשה ליכדה את הלאומנים, עזרה להם לחדד את טענותיהם ומטרותיהם ולבסס את כוחם בהדרגה. גם על הסוציאליסטים בצרפת הייתה לפרשה השפעה ניכרת, כיוון שלראשונה הם נאלצו להתמודד עם השאלה האם עליהם לקחת חלק בסכסוך בין בורגנים, כפי שהייתה הפרשה, ולמעשה האם מפלגה סוציאליסטית מסוגלת לשבת בממשלה בורגנית. סוציאליסטים רבים (כמו ז'ורס ובלום) הביעו תמיכה בדרייפוס, אף על פי שההוראה הרשמית של מנהיגי הסוציאליסטים הייתה כי אין לקחת חלק בסכסוך.
השפעות חברתיות
פרשת דרייפוס ליוותה את צרפת במשך קרוב לשש שנים, אשר במהלכן היא הייתה הנושא העיקרי בפוליטיקה ובחדשות עד כדי כך שכונתה פשוט "הפרשה". הפרשה החריפה את הניגודים שבין הימין והשמאל הפוליטיים, ויצרה בחברה הצרפתית קרע עמוק שלא אוחה עד סוף ימיה של הרפובליקה השלישית. הפילוג החליש מאוד את צרפת מבחינה פנימית, ויש אף המונים אותו כאחד הגורמים לנפילתה המהירה של צרפת במלחמת העולם השנייה 40 שנה לאחר מכן. לטווח הקרוב יותר, מוסכם כי כוחה של הכנסייה ירד, ויוקרתו של הצבא נפגמה. גם מעמדה של האנטישמיות בצרפת התערער מאוד. הפרשה הבליטה נקודה חשובה נוספת, אשר חרגה בהרבה מעבר לגבולות צרפת, והיא עליית כוחה של דעת הקהל והעיתונות. התעמולה הארסית שהופצה בעיתונות כנגד דרייפוס הייתה בין הגורמים להאשמתו, כשם שהמאמר "אני מאשים" אשר פורסם בעיתונות הנגדית סייע לזיכויו. הפוליטיקאים בצרפת החלו יותר ויותר לקרוץ לדעת הקהל ולנסות להשיג סיקור אוהד בעיתונות.
השפעות תרבותיות
המונח "אינטלקטואל" כשם עצם הפך לפופולרי בשנת 1898, לאחר שעורך בעיתון צרפתי כינה כך את אנשי הרוח שחתמו על העצומה הדורשת לערוך משפט חוזר לדרייפוס. ניתן להניח שבהקשר זה, השימוש הנפוץ הראשון במונח היה של לאומנים מתנגדי דרייפוס כגון מוריס בארס. כתוצאה מכך, למונח יוחס במקור קונוטציה של כינוי גנאי עבור אנשים שאינם נאמנים למדינתם. מגמה זו של מתח בין האינטליגנציה או אנשי אקדמיה לבין השלטונות, הכנסייה או אנשים התומכים בלאומנות הופיע במקרים רבים אחרים לדוגמה בהמשך המאה ה-20 על רקע אנטשימיות וגזענות באירופה ובארצות הברית, במתח על רקע תומכי קיימות וסביבתנות ובהקשר של התנגדות או תמיכה בזכויות להט"ב.
מקומה של הפרשה בהיסטוריה היהודית
ממוזער|150px|בנימין זאב הרצל, בתקופה בה עבד כעיתונאי בפריז
בהיסטוריה היהודית, הפרשה סימלה את התחזקות האנטישמיות המודרנית. אף על פי שצרפת הייתה הראשונה שנתנה אמנציפציה ליהודים, הפרשה הוכיחה כי אין בהכרח תקווה שהאמנציפציה המושגת בחוק תהיה לאמנציפציה של ממש במבנה החברתי. היא הוכיחה כי אף על פי שהיהודים השתלבו היטב בחברה הצרפתית, הרי שהאנטישמיות פעפעה מתחת לפני השטח. הפרשה נתנה לעיתונות האנטישמית את הלגיטימציה לפרוח ולהפיץ קריאות כי היהדות היא מחלה שמתפתחת על בסיס "מצע גידול", אותו מהווה צרפת עצמה. הקהילה היהודית בצרפת הייתה מודעת היטב לכך, ולפיכך, במהלך הפרשה, התמיכה לה זכתה משפחת דרייפוס בקהילה הייתה מעטה.
הדעה המקובלת היא כי הפרשה חוללה מפנה אצל בנימין זאב הרצל, שסיקר את המשפט ככתבו של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה". הרצל לא האמין תחילה בחפותו של דרייפוס, אולם בהמשך היה משוכנע יותר ויותר, כי דרייפוס חף מפשע. הוא היה בין העיתונאים המעטים שהורשו להיות נוכחים בעת מתן גזר הדין של 1894. הרצל נכח גם בטקס שלילת דרגותיו של דרייפוס והתרשם מעמידתו האיתנה. הוא שמע את ההמון צועק "מוות ליהודים!", אולם בכתבה שלו שוּנתה הקריאה ל"מוות לבוגדים!". עורכי העיתון שלו סברו שעדיף שלא ללבות עוד יותר את אש האנטישמיות שבערה בווינה באותם ימים. הרצל קיבץ את כל הכתבות שפרסם במשפט דרייפוס בספר "ארמון בורבון".
עם זאת, הרצל כתב את ספרו "מדינת היהודים" עוד בימים בהם דרייפוס והפרשייה שנשאה את שמו היו אלמוניים כמעט לחלוטין, כשהרצל מסכם בעיתונו את האירועים החשובים של שנת 1894 אין משפט דרייפוס נכלל ברשימה. בדיווחי הרצל מהמשפט תופס ההיבט האנטישמי מקום שולי, ורק ב-1899, לאחר שהפרשייה כבר התפוצצה, ציין לראשונה ביומנו כי משפט דרייפוס עשה אותו לציוני. כמו כן, מכיוון שהרצל כתב מאמרים ל"נויה פרייה פרסה" על האנטישמיות בצרפת כבר ב-1892, סביר להניח שהוא לא הופתע לחלוטין מגילויי האנטישמיות שהתגלמו בהטלת האשמת שווא על דרייפוס ובגל האנטישמי ששטף את דעת הקהל בצרפת. גם אם משפט דרייפוס היה אבן דרך חשובה בתפיסת היהודים את האנטישמיות בעת החדשה, נראה שהרצל הגיע אל רעיון הציונות המדינית עוד לפני כן, מתוך הבנתו את התפתחותה של הפוליטיקה והחברה באירופה, שהאנטישמיות – שאותה חווה על בשרו מאז היותו בן 22 לפחות – הייתה אחד הגורמים המרכזיים בה. עם זאת, לטענת עמוס אילון, פרשת דרייפוס הייתה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל.
היסטוריוגרפיה
על פרשת דרייפוס נכתבו ספרים רבים במהלך השנים. ממשלת צרפת שחררה לציבור את כל הרשומות המשפטיות מימי הפרשה. הן זמינות ב ובארכיון הצבאי שבטירת ונסן וחלקן גם באינטרנט. עם זאת, מכיוון שחלקים גדולים מהפרשה היו לא רשמיים, במחקר ההיסטורי נודעה חשיבות רבה לכתביהם של בני אותו דור אשר מספקים עדויות אישיות לאירועים. המחקר הראשון שעסק באופן מסודר בפרשת דרייפוס, הוא החוברת של ברנאר לזר: "טעות משפטית - פרשת דרייפוס", אשר פורסמה בעצם ימי הפרשה. דרייפוס עצמו, ניהל יומן בתקופה בה היה כלוא באי השדים, ולאחר שחרורו ב-1899 ערך אותו לכדי ספר זיכרונות ושילב בו את המכתבים שכתבה לו לוסי. ב-1901 יצא הספר לאור בשם "חמש שנים בחיי" והיה מיד לרב מכר. ב-1907 הוא פרסם ספר נוסף בשם "פנקסים, 1899-1907". אחיו מתייה פרסם את זכרונותיו בספר "הפרשה כפי שחייתי אותה". חלקים מזיכרונותיו שלא פורסמו, נאספו והודפסו ב-1965 בשם "דרייפוסר!".
ז'וזף ריינאך פרסם סדרה בת חמישה כרכים בשם "תולדות פרשת דרייפוס", אשר נחשבת ליצירת מופת ולאחד המקורות החשובים של חקר הפרשה. ספר חשוב נוסף הוא ספרו של מוריס פאליאולוג "יומני הסודי על פרשת דרייפוס". כעובד משרד החוץ, פאליאולוג עקב מקרוב אחר כל שלבי הפרשה, אולם בפרשה עצמה הוא מילא תפקיד שולי בלבד ולפיכך נקודת מבטו נחשבת לנייטרלית. ספרים בולטים נוספים המשמשים את המחקר ההיסטורי, הם "העדויות" מאת ז'אן ז'ורס, אשר יצא לאור כבר ב-1898, "פרשת דרייפוס" מאת לואי לבלוא, שיצא לאור ב-1929, "זכרונות על הפרשה" מאת ליאון בלום, שיצא לאור ב-1935, ואחרים. ב-1930 פורסמו זיכרונותיו של שוורצקופן, אשר בהם הוא הודה בכך שהעסיק את אסטרהאזי. זיכרונות אלו שפכו אור על נקודות רבות בפרשה, אולם במחקר ההיסטורי מקובל להסתכל עליהם בזהירות רבה, כיוון ששוורצקופן היה מעוניין להמעיט ברשלנות שגילה במהלך הפרשה.
במהלך השנים הראשונות שלאחר הפרשה, פורסמו מספר ספרים בנימה אנטישמית גלויה, תחת שם העט אנרי דיטרה-קרוזון , אשר עסקו בפרשת דרייפוס. ספרים אלו נכתבו למעשה בידי שני קולונלים בצבא צרפת, אשר עמדו בראש תנועת "אקסיון פראנסז". בספרים אלו פותחה התאוריה, על פיה דרייפוס כן היה האשם, ואסטרהאזי נדחף להודות באשמה בידי משפחת דרייפוס. תאוריה זו אינה מקובלת כלל במחקר ההיסטורי, אולם היא פופולרית בקרב חוגים אנטישמיים שונים. תאוריה נוספת אשר שנויה במחלוקת, פותחה בידי ז'אן דויס - היסטוריון צבאי ומומחה לכלי נשק. דויס פיתח את התאוריה, על פיה אסטרהאזי היה סוכן כפול, אשר פעל למעשה בהוראתו של סאנדהר. באותה תקופה, צרפת עבדה בסודי סודות על פיתוח תותח 75 מ"מ מודל 1897. סאנדהר, אשר רצה להסתיר את הפרויקט מעיני הגרמנים, הורה לאסטרהאזי להעביר לגרמנים מידע חסר ערך שנועד להסיט את תשומת לבם מפיתוחו של התותח. המטכ"ל לא היה מודע למזימה זו, ולפיכך הגיש את האשמה נגד דרייפוס בתום לב. לאחר מכן היו קציני המטכ"ל נחושים להמשיך ולהגן על אסטרהאזי, כשבעצם הגנו על התותח החדשני. תאוריה זו לא התקבלה במחקר המקובל, וספגה ביקורת נוקבת.
פרשת דרייפוס בתרבות
בעוד הפרשה מתרחשת, כתב רומן רולן, אשר היה דרייפוסר מושבע, את המחזה "הזאבים", אשר היווה למעשה אלגוריה לפרשה. המחזה ניסה להראות כי למעשה הפרשה שקורעת את צרפת מתבססת על הדילמה הישנה האם להקריב את המדינה או את הצדק. העובדה שבהצגת הבכורה של המחזה, נכחו פיקאר מצד אחד ופאטי מצד שני, גרמה לכך שפרצו בתיאטרון מהומות קשות. המחזה תורגם לעברית על ידי יעקב הורוביץ והוצג בהבימה בבימויו של צבי פרידלנד בשנת 1934. מרסל פרוסט, שגם כן היה דרייפוסר, דן בפרשה בכרכים ב, ג, וד של ספרו הנודע "בעקבות הזמן האבוד". זולא תכנן לכתוב ארבעה ספרים אודות הפרשה, והוא קרא להם "ארבעה האוונגליונים". הספר הראשון: "פוריות" יצא לאור ב-1899, והשני "עבודה" יצא לאור ב-1901. הוא לא הספיק לסיים את הספר השלישי, "האמת", לפני מותו ב-1902 והוא פורסם לאחר מכן. כתיבתו של הספר האחרון בסדרה, "צדק", לא הושלמה.
על בסיס פרשת דרייפוס נכתבו ספרים וסרטים רבים. בין הבולטים שבהם: "מקרה דרייפוס" - סרט בריטי מ-1931, בו מככב סדריק הארדוויק בתפקיד אלפרד דרייפוס. ב-1937 נעשה סרט ביוגרפי על אמיל זולא, ובפרט על פרשת דרייפוס, בשם "חייו של אמיל זולא". בסרט שיחקו פול מוני בתור זולא וג'וזף שילדקראוט בתור אלפרד דרייפוס. הסרט זכה לביקורות מהללות ואף בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר. ב-1958 עלה לאקרנים הסרט האמריקני "אני מאשים", בו מגולם דרייפוס בידי חוזה פרר. ב-1991 נעשה סרט על הפרשה מנקודת מבטו של פיקאר בשם "אסיר של כבוד", בכיכובו של ריצ'רד דרייפוס בתפקיד פיקאר וקנת' קולי בתפקיד דרייפוס.
ב-2014 יצא לאור ספרו של רוברט האריס "קצין ומרגל", אשר מספר את הפרשה מנקודת מבטו של פיקאר. ב-2019 ביים רומן פולנסקי סרט בצרפתית על בסיס ספרו של האריס. הסרט נקרא "אני מאשים" במקור הצרפתי ו"קצין ומרגל" באנגלית ובעברית. ז'אן דוז'רדן גילם את פיקאר ולואי גארל את דרייפוס.
ב-1994 הונפק בול דואר ישראלי "100 שנה לפרשת דרייפוס". משפט דרייפוס הוא המשפט הראשון שתועד באמצעות ראינוע.
ראו גם
משפט בייליס
פרשת הילזנר
היסטוריה של האנטישמיות
המשרד השני של המטה הכללי הצרפתי
לקריאה נוספת
מקורות ראשוניים
אמיל זולא, אני מאשים, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ט. (שני תרגומים: אחד מאת יצחק שנברג [=שנהר] והשני מאת אברהם אבא רקובסקי, שפורסם ב"הצפירה" זמן קצר לאחר הופעת המאמר המקורי. לצדם הובאה פקסימיליה של המאמר המקורי.) (הופיע לרגל 50 שנה לפרסום המאמר)
אמיל זולא, אני מאשים...!, מצרפתית: הדר קלונובר, הוצאת קמין-ברזילי, 2017. (הופיע לרגל 120 שנה לפרסום המאמר)
Alfred Dreyfus, Cinq années de ma vie, Fasquelle, Paris (réimpr. 2006 (La Découverte), 2015 (Théolib)) (1re éd. 1935)
Alfred Dreyfus, Lettres d'un innocent [archive], Stock, 1898. Réédition Théolib, Paris, 2013
Alfred Dreyfus, Carnets 1899-1907, Calmann-Lévy, 1998.
Louis Leblois, L'affaire Dreyfus : l'iniquité, la réparation, les principaux faits et les principaux documents, Théolib, coll. « Résistances », 2012
Joseph Reinach, Histoire de l'affaire Dreyfus, Fasquelle, 1901 ; éd. Robert Laffont, deux vol., 2006
חמשת הכרכים של הספר זמינים באתר גאליקה:
Tome 1, Procès de 1894
Tome 2, L'affaire Esterhazy
Tome 3, Procès Esterhazy et Zola
Tome 4, Cavaignac et Félix Faure
Tome 5, Procès de Rennes
Tome 6, La révision
Tome 7, Index général.
Henri Crozon, Précis de l'affaire Dreyfus : avec un répertoire analytique, Paris, Éditions du Trident, 1924
Léon Blum, Souvenirs sur l'Affaire, Flammarion, Folio Histoire, 1993
Georges Clemenceau, L'iniquité [archive], Stock, 1899
Georges Clemenceau, La honte, 1903
Georges Clemenceau, Vers la réparation, Tresse & Stock, 1899
Bernard Lazare, L'affaire Dreyfus : une erreur judiciaire, Stock, 1897
Mathieu Dreyfus, L'Affaire telle que je l'ai vécue, Bernard Grasset, Paris, 1978
Jean Jaurès, Les preuves, recueil d'articles parus dans La Petite République, 1898
Octave Mirbeau, L'Affaire Dreyfus, Librairie Séguier, 1991
Maurice Paléologue, L'Affaire Dreyfus et le Quai d'Orsay, Plon, 1955
Émile Zola, Combat pour Dreyfus. Préface de Martine Le Blond-Zola. Postface de Jean-Louis Lévy. Présentation et notes d'Alain Pagès. Éditions Dilecta, 2006
מחקר מודרני
י' המפדן ג'קסון, קלמנסו והרפובליקה השלישית, הוצאת הדר, 1967
רוברט ויסטריך, אמת וצדק בפרשת דרייפוס: לזאר, זולא וקלמנסו, נדפס במשפט והיסטוריה, 1998
Jean-Denis Bredin, L'Affaire, Fayard, Paris, 1993 (1re édition 1981)
Vincent Duclert, Biographie d'Alfred Dreyfus, l'honneur d'un patriote, Fayard, Paris, 2006
Marcel Thomas, L'Affaire sans Dreyfus, Fayard, Idégraf (Genève), 1961-1979, 2 volumes
Jean Doise, Un secret bien gardé, Histoire militaire de l'Affaire Dreyfus, Le Seuil, 1994
Michael Burns, Rural Society and French Politics, Boulangism and the Dreyfus Affair, 1886–1900 Princeton University Press
Alfred S. Lindemann, The Jew Accused: Three Anti-Semitic Affairs, Dreyfus, Beilis, Frank, 1894–1914 (Cambridge University Press)
Michael Burns, Dreyfus: A Family Affair, from the French Revolution to the Holocaust, New York: Harper
Michael Burns, France and the Dreyfus Affair: A Documentary History (Boston: Bedford/St. Martin's)
Eric Cahm, The Dreyfus Affair in French Society and Politics. New York: Longman
George R. Whyte, The Accused – The Dreyfus Trilogy, Inter Nationes
George R. Whyte, The Dreyfus Affair – A chronological history, Palgrave Macmillan 2006
Ruth Harris, The Assumptionists and the Dreyfus Affair, Past & Present (2007) 194#1 175–211
Ruth Harris, Dreyfus: Politics, Emotion, and the Scandal of the Century. (Henry Holt and Company)
Louis Begley, Why the Dreyfus Affair Matters. (Yale University Press)
Philippe Oriol, History of the Dreyfus Affair – Vol 1 – The History of Captain Dreyfus, Stock
Frederick Brown, For the Soul of France: Culture Wars in the Age of Dreyfus. (Alfred A. Knopf)
Robert L. Fuller, The Origins of the French Nationalist Movement, 1886–1914, Jefferson, NC: McFarland
Piers Paul Read, The Dreyfus Affair, Bloomsbury Publishing, 2012.
קישורים חיצוניים
תרגום סופו של המכתב של אמיל זולא, "אני מאשים" (J'accuse), בוויקיטקסט
מידע רב על פרשת דרייפוס, כולל מכתבים, מסמכים ותמונות. באתר הספרייה הלאומית
1906 :Dreyfus réhabilité על פרשת דרייפוס באתר משרד התרבות הצרפתי
אתר מפורט אודות הפרשה
טקסטים על אודות אלפרד דרייפוס באתר האספה הלאומית הצרפתית
אתר העיר מולוז, sur le centenaire de la réhabilitation du capitaine Alfred Dreyfus
Christophe Charle, Champ littéraire et champ du pouvoir, les écrivains et l'Affaire DreyfusAnnales, Économies, Sociétés, Civilisations, Annee 1977, vol. 32,Nr.2, pp. 240–264
פרשת דרייפוס, אתר אוצר התיישבות היהודים
זיוה שמיר, בכינור, בתוף ובחצוצרה- פרשת דרייפוס, השתקפותה ביצירת ח"נ ביאליק, אתר מב"ע, ינואר 2024.
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צרפת: העת החדשה
קטגוריה:יהדות צרפת
קטגוריה:עם ישראל בעת החדשה
קטגוריה:אנטישמיות
קטגוריה:צרפת: אנטישמיות
| 2024-09-08T08:30:15 |
בודהיזם
|
ממוזער|שמאל|196px|פסלים בודהיסטים באתר בודהה טיאן טאן, הונג קונג
בודהיזם היא הדת הרביעית בגודלה בעולם, ומספר המאמינים בבודהיזם נאמד ביותר מ-500 מיליון, כ-7% מאוכלוסיית העולם. היא מהווה רוב בקמבודיה, בתאילנד, במיאנמר, בבהוטן, בסרי לנקה, בלאוס במונגוליה.
בודהיזם היה דת דהרמית, כאשר "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך" או חוקי הטבע ("תורת הבודהה") המושתתים על הדרכותיו של גאוטמה בודהה, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה. הדת רואה בהפחתת הסבל האנושי כמטרה עיקרית. על-פי הדהרמה, אדם החפץ להשתחרר מסבלו יכול לעשות זאת באמצעות הנחיותיו של הבודהה, כפי שהן באות לידי ביטוי בדרך המתומנת הנאצלת.
מקור הבודהיזם בהודו, אולם רוב הבודהיסטים היום מתגוררים במדינות אחרות במזרח אסיה ובדרומה. יש מיעוט בודהיסטי הולך וגדל גם באירופה ובצפון אמריקה. גרסאות שונות של ההשקפה הבודהיסטית משקפות את תרבותן של המדינות שאליהן הגיע.
המושג בודהה (פאלי ובסנסקריט: "זה שהתעורר") אינו כינויו של אדם יחיד, אלא שם תואר המתייחס למי שהגשים את הדרך הבודהיסטית והשתחרר. במסורות מסוימות שמור התואר רק למי שגילה את הדרך בכוחות עצמו וללא סיוע חיצוני. גאוטמה, מייסד הבודהיזם, גילה את הדרך בכוחות עצמו בתקופה שבה לא הכיר אותה איש מלבדו.
"בודהיזם" הוא הכינוי הנפוץ לכל הזרמים השונים. הבודהיסטים עצמם משתמשים במושגים נוספים. המילה "סאסנה" מתייחסת למה שלימד גאוטמה, "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע, או מה שלימד גאוטמה.
בטיבט ובחבלי הודו המאוכלסים בפליטים טיבטיים קוראים ללימודי בודהיזם טיבטי בשם "צ'ו".
תולדות הבודהיזם
שמאל|ממוזער|210 פיקסלים|דמותו של הבודהה גאוטמה בציור מהמאה ה-19
חיי הבודהה ורעיונותיו
אין כמעט תיעוד היסטורי על גאוטמה בודהה, למעט הקיים בכתבים ומסורות בודהיסטיות שרובם נכתבו מאות שנים לאחר מותו. על כן, סיפור חייו של הבודהה הוא הגיוגרפיה (סוגה המוקדשת לסיפור חיי קדושים). הכרת חייו של הבודהה אמורה לעזור להבין את תורתו.
על פי סיפור חייו, גאוטמה סידהארתה (המכונה גם שאקיימוני, "החכם [משבט] השאקיה") (ככל הנראה 563 לפנה"ס-479 לפנה"ס), היה נסיך הודי, בן לשבט שאקיה שלרגלי הרי ההימלאיה, שהתווה את העקרונות הראשיים של הדהרמה – "תורת התופעות", "הדרך", "האמת" – השקפת עולם ודרך תרגול התודעה שהפכה לימים לדת הנקראת על שמו, בודהיזם. המאה ה-6 לפנה"ס בהודו התאפיינה במשבר חברתי, רוחני ומדיני קשה עקב הפיצול הרב של מדינות שנלחמו זו בזו, ועקב הרצון לערער את עקרונות הברהמניזם.
על פי המסורת הוא גדל בארמונו של אביו כשהוא מנותק לחלוטין מהעולם החיצון. בבגרותו יצא מן הארמון לראשונה נחשף לצער, למחלות ולמוות. מפגש זה עורר בו הבנה כי החיים מלאים בסבל, ומתוך תדהמה וחמלה גדולה לבני האדם, החליט להקדיש את חייו לחיפוש הפתרון לסוגיית הסבל הקיומי האנושי.
בגיל 29 פרש מחיי המשפחה, עזב את אשתו ובנו, ואימץ חיי "סאדהו" – פרוש נודד (דבר שהיה מקובל במסורת ההודית מאותה תקופה ועד היום). חיי הפרושים בהודו כללו סיגופי גוף ונפש קשים (צום, מגורים ביער הרחק מבני אדם, תרגולים קשים, התרחקות מתענוגות וכיו״ב) כל זאת בשם המטרה למצוא את "גרעין האמת" של החיים האטמן – היסוד הראשוני ביותר באדם, שהוא חיבור והתגלמות של "הניצוץ האלוהי" – הברהמן. סידהארתה נדד, למד והסתגף במשך 6 שנים – אך לא הגיע לתשובה שהשביעה את רצונו. לבסוף הוא עזב את דרך הסיגוף ופרש ללימוד עצמי לבדו.
על פי המסורת התיישב הבודהה תחת עץ (שלימים נקרא על שמו – עץ הבודהי) בעיר שנקראת כיום בודגאיה. הוא נשבע שלא יזוז ממקומו עד אשר תתגלה לו התשובה אשר הוא מחפש. ישנן מסורות שונות סביב השאלה כמה זמן ישב הבודהה תחת העץ עד שהגיע לנירוואנה. יש אומרים לילה אחד ויש אומרים שלוש שנים. בישיבת המדיטציה שלו תחת העץ נגלו בפניו העקרונות המרכזיים של תורתו: כל התופעות חולפות ואינן בעלות "מהות עצמית גרעינית". גם ה"אני" שלנו הוא תופעה משתנה וחולפת, המורכבת משלל תופעות חולפות אחרות, שגם הן חסרות בסיס ועל כן קבע "אנאטה" – אין אטמן, אין גרעין יסודי לנפש, או בעצם – "אין אני". מכאן הבין שייחוס ממשות והיאחזות בתופעות חולפות (רגשות, מצבי חיים, דברים חומריים וכו') היא טעות יסודית של בני האדם. בשל הקושי שלנו לקבל את חוק הטבע של החולפיות – למעשה כל התופעות הן "בטבע" הסבל: טבען הוא להופיע, כלומר להיוולד, להתקיים ולחלוף והן מתקיימות במעגל אינסופי של לידה ומוות, המכונה סמסרה. מכאן הסיק כי הסבל הקיומי האנושי מקורו בהיאחזות התודעה שלנו בדבר שהוא בלתי אפשרי, ועל כן הדרך לשחרור מסבל היא אימון ותרגול התודעה.
בודהה גילה דרך חדשה שאינה סגפנות ואינה נהנתנות ועל כן כינה אותה "דרך האמצע". בעזרת מדיטציה הוא גילה כיצד ניתן למגר את הסבל, ולהשתחרר ממצב התודעה של הסמסרה למצב התודעה של הנירוואנה. את הדרשה הראשונה שלו הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה" נשא בפני אותה חבורה של פרושים אשר נטש לא מכבר, בפני 5 אנשים בסה"כ. בתקופה בה חי הבודהה תושבי הודו דיברו בניבים של סנסקריט הקרובים זה לזה ולכן היו יכולים להבין האחד את השני ודרשן נודד כמו בודהה היה יכול לעבור ממקום למקום ולדרוש בשפה המוכרת לו ומובנת על ידי האחרים. לצפון הודו הגיעו באותה תקופה כוחותיו של דריווש הראשון והביאו עמם רעיונות חדשים, הן רעיונות השאובים מהמסורת הפרסית והן רעיונות שחלחלו מיוון. רעיונות אלו גרמו לאנשים רבים לבחון מחדש אמונות ודעות ובאותה תקופה נולדו בהודו פילוסופיות חדשות. כך למשל אחת מהן, הג'ייניזם, שרדה במקביל לבודהיזם עד ימינו אנו. ואחרות נעלמו עם השנים, כמו האג'יווקא שנעלמה במהלך המאה ה-14.
ישנן השערות שונות לגבי הפופולריות של הבודהיזם. תורתו של הבודהה שרדה אולי כיוון שהייתה מהפכנית למול הלך הרוח ההינדואיסטי שהיה מקובל באותם זמנים. כמו כן העיסוק הישיר שלה בסבל הקיומי של החיים היה דבר שודאי הדהד בליבם של רבים ואט אט סחף אחריו הבודהה קהל מאמינים גדול. סיבה נוספת לפופולריות של הדת הייתה שהיא הבטיחה נירוואנה, הפתוחה ואפשרית לבני כל הקאסטות, בעוד שהזרם ההינדואיסטי ששלט באותה התקופה גרס כי רק מי שעמל בחיים הקודמים כדי להיוולד בחיים האלו בקאסטת הברהמינים, כוהני הדת ההינדואים, יכול להגיע להארה ולהשתחרר מהסבל.
את ארבעים וחמש השנים לאחר "שהתעורר" הקדיש להוראה של תורתו, אותה כינה דהרמה בסנסקריט או דהמה בפאלי, עד שמת בגיל 84.
התפשטות הבודהיזם
ממוזער|250px|כניסה למקדש בודהיסטי בטאיוואן
בתקופה בה פעל בודהה, דיברו רוב תושבי מרכז וצפון הודו ניבים שונים הקרובים לסנסקריט, ולכן היה קל להפיץ את רעיונותיו מבלי צורך לתרגמם לשפה אחרת. הפיצול הלשוני המאפיין את מרכז וצפון הודו של ימינו התרחש והתפתח מאוחר יותר.
במאה ה-3 לפנה"ס. הקיסר ההודי אשוקה, הפך לבודהיסט והפך את הבודהיזם לדת פופולרית בקיסרותו. הוא בנה מונומנטים בודהיסטים ברחבי הודו ושלח מיסיונרים להפצת הבודהיזם בין היתר במערב אסיה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אסיה וסרי לנקה.
ברוב מדינות מזרח ומרכז אסיה יש מספר רב של בודהיסטים, בסך הכול מוערך מספרם בכ-500 מיליון. למספר זה ניתן להוסיף גם את אלה שעד לפני זמן לא רב לא היו יכולים להצהיר באופן רשמי על היותם בודהיסטים. בסין לבדה ניתן להעריך מספר של כ-150 מיליון בודהיסטים שעד לא מזמן לא היו יכולים לתרגל בודהיזם בגלוי עקב איסור של המשטר.
ארצות בהן לבודהיזם תפוצה רחבה כוללות את: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, מונגוליה, מיאנמר (בורמה), וייטנאם, יפן, בהוטן, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה, טאיוואן והסובייקט הרוסי רפובליקת קלמיקיה.
כיום הבודהיזם נגיש וצובר פופולריות גם במערב. ניתן למצוא ברחבי האינטרנט אתרים רבים, ותרגומים לתכנים בודהיסטים רבים, כמו גם מרכזי מדיטציה, קורסים וספרים.
תורתו של בודהה
שמאל|ממוזער|260 פיקסלים|המדיטציה היא אחת מאבני היסוד של הבודהיזם
בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטית – הדהרמה – המבוססת על ארבעה עקרונות המכונים ארבע האמיתות הנאצלות.
גאוטמה בודהה, כפי שהוא מוצג על פי המסורת, ניסח את תורתו במילים "הדרך לשחרור מסבל". חלק ניכר מתורתו עוסק בתשתית הפסיכולוגית שעומדת בבסיס הסבל שחווים בני האדם, ובדרך המעשית להשתחרר מסבל זה. בשונה מדתות אחרות, הבודהיזם אינו רואה עצמו כמבוסס על אמונה, ומעודד את הפרט לפתח ״חכמת-אמת״ ("פאניה") דרך התנסות ישירה. מסיבה זו, הבודהיזם איננו פילוסופיה או דת במשמעותן המסורתית, אלא דרך חיים.
ממוזער|אדם בזמן מדיטציה
תורתו של הבודהה, הדרך המתומנת הנאצלת, מציעה כלים מעשיים לשחרור האדם מסבלו, ולהביא את המתרגל להתעוררות (בודהי). התעוררות שלמה מתוארת גם כהארה העוקרת את שורשי הסבל באופן סופי ומוחלט, ומביאה לשלוות-אמת (נירוואנה). לפי התפישה הבודהיסטית, השלמת הדרך מהווה את פסגת ההישגים האפשריים עבור בן האנוש. על-פי הבודהה, התעוררות זו איננה ניתנת לתיאור על דרך החיוב; היא מבוססת על התמוססותן של אשליות, ביטולן של מחשבות-שווא, והכחדת תפישות מוטעות לגבי המציאות, אשר מוחלפות בראיה נכונה ובהירה של טבע המציאות הישירה, כפי שהיא. אמת בסיסית ומוחלטת זו נושאת אופי נצחי; היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, היא בלתי נפרדת ונמצאת בכול, וניתנת לחוויה ישירה בכל עת. מצב על-זמני זה נקרא "רמת האמת" ("דהרמקאיה"), להבדיל מעולם המציאות היחסית, המורכבת ממושגים מופשטים ומתפישות רעיוניות. האדם המואר מזהה את ארעיותן וריקותן של כל התופעות, כמתואר בשלושת סימני הקיום. מושג הריקות (שוניאטה) זכה למקום מרכזי בזרמי הבודהיזם המאוחר. ד.ט. סוזוקי, מתרגם מוערך של כתבים בודהיסטיים, הדגיש כי לא מדובר בשלילה מוחלטת שאחריה לא נותר דבר, והזהיר מפני טעות נפוצה זו בפרוש המושג.
שלוש אבני החן, או שלושת המחסות
שמאל|ממוזער| 250 פיקסלים|בית ספר ללימודי בודהיזם בקיוטו, יפן
בדרכו להארה, המתרגל הבודהיסטי לוקח מחסה בשלוש אבני החן:
בודהה – האדם המשוחרר, הנאור, אותו אחד שהגשים את ייעודו וזכה לחיות בנירוואנה. הוא מייצג את המטרה וההגשמה של הדרך. זוהי האיכות המוארת שטמונה בכל אדם, והגיעה לידי שלמות בבודהה ההיסטורי.
דהרמה – הדרך להגשמת המטרה של הדרך – זהו גוף הלימוד, או הידע, הבודהיסטי.
סנגהה – קהילת האציליים וקהילת הנזירים והנזירות ההולכים אחר הבודהה.
בווג'ריאנה נזכרות שתי שלשות נוספות: שלושת השורשים ושלושת הגופים.
כללי התנהגות
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|המרכז הבודהיסטי בעיר לונדון, בריטניה
הבודהיסטים מתבקשים לשמור על מספר כללי מוסר, שהפרתם אינה עולה בקנה אחד עם ״הדרך״. כללי המוסר מכוונים לשתי מטרות: לאפשר חיי חברה שיתופיים התומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית, ושמירה על איזון פסיכולוגי פנימי. כל אדם יכול לקחת על עצמו דרגות שונות של תרגול: חמישה כללים, שמונה, עשרה או נזירות מלאה, בה יש מעל מאתיים כללים. על אף שמסורות נזירות בודהיסטיות שונות נבדלות בתרגול אורח החיים ובכלליו, ישנם כללי יסוד המשותפים לרובן:
הימנעות מפגיעה בכל יצור חי (אהימסה)
הימנעות מנטילת דבר מה שלא ניתן (גנבה)
הימנעות מפעילות מינית בלתי הולמת
הימנעות מדיבור שקרי, דיבור גס או פוגעני, דיבור מסכסך, דיבור חסר תועלת ורכילות
הימנעות מנטילת אלכוהול וחומרים מערפלי תודעה
זרמים בבודהיזם
כיום הבודהיזם מחולק לשלושה זרמים עיקריים – טהרוואדה, מהיאנה ווג'ריאנה, המחולקים גם מבחינה גאוגרפית:
ממוזער|פרחי נזורה בורמזים
טהרוואדה
המסורת הבסיסית המשותפת לכל זרמי הבודהיזם. קיימת בסרי-לנקה, הודו, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה. הטקסטים של מסורת זו כתובים בפאלי, והם השריד השלם המוקדם ביותר לקאנון הבודהיסטי המקורי. הטהרוודה היא המסורת הנזירית העתיקה ביותר בבודהיזם. יש המכנים מסורת זו בשם "היניאנה" Hīnayāna ("הכלי הקטן"), אך במקומות רבים הוא נחשב לכינוי מזלזל ופוגעני. המסורת שמה דגש על התנהגות חיובית, נדיבות, מוסריות, ותרגול מדיטציה. ההבנות שמגיעות ממדיטציה מובילות לשלווה ולשחרור מסבל. הדרך המתומנת הנאצלת (סנסקריט: אָרְיָאשְׁתָּאנְגה-מָארְגַה आर्याष्टाङ्गमार्ग, פאלי: אַרִיוֹ אַתַנְגִיקוֹ מַגוֹ) היא אחד העקרונות המרכזיים בתורתו של גאוטמה בודהה, אשר תיאר אותה כדרך המובילה לסיום הסבל (דוקהה) ולהארה. תרגול מדיטציה מפתח את המודעות העצמית אשר מבארת את האופי האמיתי של המציאות. ההתבוננות העצמית מובילה לרכישת תובנות, והבשלתן מביאה להתעוררות.
מהאיאנה
"הכלי הגדול" או "המרכבה הגדולה", זרם בן המאה ה-1 לפנה"ס, הוא הזרם הגדול ביותר ומהווה 53% מהבודהיסטים בעולם. המהאיאנה התפתחה הדרגתית ונפרדה מהטהרוואדה, ונפוצה בסין, טיבט, מונגוליה, טאיוואן, יפן, וייטנאם, קוריאה. רוב הטקסטים העתיקים ביותר שלה קיימים היום רק בתרגום לסינית, אך מספר קיימים עוד בשפת המקור – סנסקריט. המהאיאנה מדגישה את חשיבות דרכו של הבודהיסטווה – זה שמקדיש את חייו לטובת השחרור של כל היצורים החיים, על פני שחרור פרטי מסבל.
וג'ריאנה
"מרכבת היהלום" היא פיתוח של המהיאנה ולעיתים נחשבת זרם בתוכה, והיא הזרם הבודהיסטי הקטן ביותר. הוג'ריאנה היא זרם מיסטי ואזוטרי, ובו הטנטרה הבודהיסטית (להבדיל מהטנטרה ההינדואיסטית) תופסת מקום מרכזי. הטנטרה היא אוסף של טכניקות מיסטיות שנועדו לקרב להארה באמצעים שאינם מדיטציה קלאסית, לדוגמה שינון מנטרות וטקסים מקודשים. את הוג'ריאנה מתרגלים בטיבט, נפאל, בהוטן מעט ביפן וכן במקומות מסוימים בעולם המערבי. בנוסף, הוג'ריאנה רואה במצב הבודהה מאפיין שקיים בכל נפש, ושמטרת הבודהיזם לתרגל את המצב הנפשי הזה, בניגוד לזרמים הוותיקים שטוענים שההארה היא יעד שיש לשאוף אליו, ולא כלי לתרגל איתו.
השפעות נוספות
לגישה הבודהיסטית הייתה השפעה על היוגה המאוחרת שאחרי תקופת פטנג'לי, וכן על אמנויות לחימה שונות, לדוגמה מנזר השאולין, שמקורן במזרח.
בודהיסטווה
שמאל|ממוזער|210 פיקסלים|נזירים בטיבט
לפי המהאיאנה, הבודהיסטווה הוא אדם אשר בתודעתו נוכחת תמיד השאיפה להשיג הארה שלמה, וזאת במטרה שיוכל להביא תועלת מרבית לכל היצורים החיים. זרמים אלו, לא מסתפקים בחירות עצמית מהסבל, אלא שואפים ללמד את הדרך להארה שלמה למען רווחתם של כל היצורים החיים, שאיפה זו נקראת בודהיצ'יטה.
בדיוק כפי שהשמש זורחת ומאירה את כל כדור הארץ ללא איפה ואיפה, כך מתרגלי המהייאנה צריכים לפעול למען כל היצורים החיים, ועליהם לפתח גישה הוליסטית, לפיה הסבל האישי קשור בסבל הקולקטיבי. למעשה מדובר בביטוי של עקרון החמלה, אשר כאמור ניצב במרכז זרם המהאיאנה, ומהווה תנאי הכרחי בדרך להשגת הארה שלמה. בודהיצ'יטה וחמלה הן הבסיס והמקור של כל הטוב והנירוואנה (החירות, השחרור מהסבל).
לפי הזרמים האלו בבודהיזם, על האדם לפעול ככל יכולתו על מנת להגביר את חמלתו, עד שהיא תהיה מושרשת עמוק בתוכו. ראשית יש לפתח גישה רוחשת חיבה כלפי כל היצורים החיים באשר הם, ולא לתת לרגשות להשתנות ביחס לידיד/אויב. זאת משום שהידידים הם ידידים ברגע זה, אך ייתכן כי הם היו אויבים בעבר או שיהיו אויבים בעתיד, כך גם לגבי אויבינו, ייתכן ויהיו חברינו בעתיד או שהיו כאלה בחיים קודמים. ולכן אין טעם בניתוב רגשות לפי הבחנה של ידיד/אויב. על האדם לפתח רגש חמלה כפי שהיה מרגיש לידיד, כלפי כל היצורים החיים, ובכך לפתח שוויון-תודעה. אל לנו לטעות ולחשוב שאין ידידים ואויבים, אלא שיש לאזן את הרגשות שרוחשים להם. לא די בפיתוח שוויון תודעה כלפי כל היצורים, אלא יש לשאוף להארה של כל היצורים, וזה בשל העובדה שלקיום המעגלי אין התחלה ואין סוף, כך שכל היצורים החיים היו למעשה אימותינו בתקופות חיים קדומות, או יהיו אימותינו בעתיד, דהיינו אין שום יצור עליו ניתן לומר שלא היה אחד מקרובינו בעבר, או יהיה אחד מקרובינו בעתיד. הפנמת רעיון זה מביאה לשאיפה שכל היצורים בעולם יהיו מאושרים. כפי שיש לטפח אהבה לידידים, כך יש לטפח אהבה לאויבים ולכל היצורים הנקרים בדרך.
הבודהיסטים מזרמים אלו רואים את המאפיין המשותף לכל היצורים החיים והוא השאיפה הטבעית לזכות באושר ולהימנע מסבל, והם מנסים להביא את כל היצורים החיים לשחרור. בדיוק כפי שכאשר נכנס קוץ לרגל, היד מוציאה אותו אפילו שלה לא כואב, מכלול האיברים בגוף הוא מטאפורה למכלול היצורים החיים בעולם. הדרך הנכונה להיות אנוכי היא לפעול למען רווחת האחרים, משום שבמהלך זה משיג האדם הארה.
הקהילה הבודהיסטית
שמאל|ממוזער|180px|הדגל הבודהיסטי
הקהילה הבודהיסטית רואה באורח החיים שאימץ הבודהה, אורח חייו של נזיר פרוש, את הבסיס האידיאלי לאימון רוחני. אולם, הנזיר (או הנזירה) הבודהיסטי תלוי בנדיבות של החברה כדי להשיג את צרכיו החומריים: מזון, ביגוד ומחסה. על כן, מאז ימיו של הבודהה תפסה הקהילה הבודהיסטית את החברה התומכת בנזורה כממשיכה את דרכו של הבודהה ומקיימת את המסר שלו. הקהילה הבודהיסטית אם כן, נחלקת עד היום לשתי קבוצות חברתיות: נזירים ונזירות (בְּהִיקְהוּ ובְּהִיקְהוּנִי) ובעלי ובעלות בית (אוּפַּאסַקַה ואוּפַּסִיקַא) שתומכים בהם. הנזירים מתווכים את התורה הבודהיסטית לבעלי הבית וקבוצה של נזירים (סַנְגְהֵה) בקהילה נחשבת לברכה גדולה.
ממוזער|נזיר בזמן מדיטציה
הנזיר הוא אדם שוויתר על החיים כ"בעל בית" לטובת אורח חיים ממוקדים ועבודה דתית-רוחנית כדי להכחיד את הסבל עליו הורה הבודהה. אורח חיים זה כולל לימוד כתבים בודהיסטים, תרגול מדיטציה וכללי מוסר נוקשים. בתקופת הבודהה ההסמכה לנזירות נעשתה על ידי טקס פשוט שערך הבודהה וסימל את עזיבת הבית וההסמכה לנזירות כאחת. עם השנים נוצרו שני טקסים. הראשון הוא טקס עזיבת חיי הבית ההופך את המשתתף בו לנזיר טירון. ברוב המסורות הנזיר הטירון מגלח את ראשו, נוטל גלימה (שצבעה משתנה בהתאם למסורת) ומתחייב לעשרה נדרים. השני הוא טקס ההסמכה המלאה לנזיר והוא כרוך בהתחייבות לעוד למעלה ממאתיים כללים נוספים (בהתאם למסורת הנהוגה במקום), חלקם נחשבים לחמורים יותר וחלקם – לחמורים פחות.
בניגוד לדתות אחרות, בבודהיזם הסיגוף נחשב מעלה רעה. על הנזיר לחיות אורח חיים שאינו כמהה ואינו דוחה דבר, כולל את הנאות החיים.
הקהילה הבודהיסטית של בעלי ובעלות הבית היא נשים וגברים שהצהירו באופן רשמי שהם לוקחים מחסה בשלוש אבני החן. באותה ההצהרה הרשמית בדרך כלל מבטא המשתתף מחויבות לעמוד בחמישה כללי מוסר. מתקופת הבודהה ועד היום מידת הסיוע של האינדיבידואל, בעל הבית, לסנגהה היא שונה כמו גם מידת העניין שלו בתורה הבודהיסטית ותרגולה. בעלי הבית מתרגלים במידות שונות את תכונת הנדיבות (ממתן מזון לנזירים ובניית מקדש ועד הוצאת טקסטים בודהיסטים לאור), את חמשת כללי המוסר שנטלו על עצמם, עריכה של טקסים, של חגים ושל עלייה לרגל למקומות קדושים. מטרתם של האחרונים היא להגביר את האמון והאמונה בבודהה ובתורתו.
מספר הבודהיסטים בעולם כיום מוערך כבין 350–500 מיליון איש ברחבי העולם.
ייחודו של הבודהיזם
הבודהיזם נבדל מרוב התפיסות בנות זמנו בכמה אופנים עיקריים: הצורה, התוכן ושאלת המורה.
צורה
הדרך הבודהיסטית מנוסחת באופן דידקטי ושיטתי, יש המשווים את ניסוח ארבע האמיתות הנאצלות לאבחנות רפואיות – הראשונה היא התסמין, דוקהה: "החיים מלווים באי נחת". השנייה היא מקור התסמין: "מקור אי הנחת בהשתוקקות לעונג וברתיעה מכאב". השתיים הנותרות הן שיטת הטיפול (הדרך המתומנת הנאצלת, המובילה להימנעות מהשתוקקות ורתיעה ולכן גם להכחדת אי הנחת. אופן הכתיבה הלוגי, המורכב מתחשיב הפסוקים מדוקדק, שאפיין את הבודהיזם בתחילת דרכו השפיע על דתות נוספות באזור, ביניהם הטקסט הדאואיסטי החשוב ג'ואנג דזה.
תוכן
הדרך הבודהיסטית ייחודית באופן התייחסותה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות (הן מערביות והן מזרחיות) אשר עסקו עיסוק רב בשאלה זו באותה העת, טען הבודהה כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות אליהן מבקש להגיע המתרגל הבודהיסטי, היא התובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן"), שפירושה "אין-עצמי" או "אין-אני". זהו רעיון דק ועדין, המצביע על כך שלאף אובייקט (פיזי או מנטלי) אין מהות פנימית, או מרכיב יסודי וקבוע שניתן להגדיר כ"עצמי". ה"עצמי" הנתפש על ידי ההכרה הוא רק "עצמי-לכאורה" – תהליך חסר ממשות, ואשליה הנוצרת מתוך הזדהות, היאחזות, ותפישת-שווא של המציאות האולטימטיבית.
"שאלת המורה"
הבודהיזם נבדל משיטות אחרות בכך שהוא מפחית משמעותית מרמת החשיבות שניתנת להימצאות מורה או "גורו" המדריך את המתרגל. בשיטות ההינדיות שקדמו לה, הייתה מקובלת התפישה שהנחייתו של "גורו" היא תנאי מרכזי והכרחי בדרך להארה. בעוד שאין כל ספק באשר לערכו של מורה, העבודה עימו אינה מחויבת-מציאות, היות ש"העצמי הוא המורה של העצמי", ועל כן בכוחו של המתרגל להגיע להתעוררות ולהארה גם מבלי להיעזר בסיוע חיצוני. בזרם הוג'ריאנה לעומת זאת, ובייחוד בבודהיזם הטיבטי, המורה (גורו בהודו, לאמה בטיבט), תופס תפקיד משמעותי. ישנה גם הבדלה בין תפקיד המורה בין המסורות השונות, כשאשר בזן האיקונוקלאסטי המורה, או הסנסיי, מלמד בכלים יום-יומיים, כגון קריאה, שיחה או תרגול, באסכולות ההודיות הקשורות לטרהוודה קיים המושג דרשן , המתאר סגולה שניתנת להשגה דרך שהיה בלבד בנוכחות מורה או דמות קדושה, ללא תרגול או לימוד. הגישה הזן בודהיסטית בעניין המורה תומצתה על ידי המורה הסיני לינג'י יישואן (מסינית: 临济义玄, פין-יין: Línjì Yìxuán) למשפט אחד – "אם תפגוש את הבודהה בדרכים, הרוג אותו", ומשמעו שגם המורה והשיטה אינם קדושים ואינם נצחיים, ודורשים בחינה והתאמה מתמדת.
ביטול החשיבה המושגית
אחד ההיבטים הייחודיים של הבודהיזם הוא השלילה המפורשת של מרכיביו האונתולגיים (ראה: סוטרת הלב, סוטרת החכמה השלמה, סוטרת היהלום). היות שהשחרור מסבל מבוסס על ראיית המציאות כפי שהיא באופן שמתעלה על החשיבה המושגית, הרי שעל המתרגל להרפות את אחיזתו בכל מושג שהוא, כולל המושגים המופשטים שמתארים את הגישה הבודהיסטית עצמה. הבודהה המשיל את תורתו לרפסודה המאפשרת חצייה של נהר (מגדת הסבל של עולם הסמסרה לגדת השלווה הניבאנית של ההארה); מרגע שנחצה הנהר, אין עוד צורך להמשיך ולשאת את הרפסודה.
חגים
וסאק (Vesak) או יום בודהה הוא חג המציין את יום הולדתו של בודהה, יום מותו והיום שבו הפך להיות מואר, הוא החג החשוב ביותר. נחוג בחודש מאי (ולעיתים ביוני) ביום שבו הלבנה במלואה.
ראש השנה הבודהיסטי נחוג בכל אחד משלושת הזרמים ביום אחר. רוב הבודהיסטים חוגגים אותו במשך שלושה ימים בחודש אפריל כאשר הלבנה במלואה. אנשי המהייאנה חוגגים את ראש השנה כאשר הלבנה מלאה בינואר ואילו בטיבט חוגגים אותו במרץ.
קוסמולוגיה ומיתולוגיה בודהיסטיות
כיוון שמידת הארגון של הבודהיזם נמוכה ביחס לדתות מאורגנות אחרות, ומכיוון שליבת הלימוד הבודהיסטית (ארבע האמתיתות הנאצלות) אינה סותרת אמונות נוספות ואינה מחייבת אמונה בעקרונות על-טבעיים כמו גלגול נשמות וקיומה של אלוהות טרנסצנטית (אם כי בודהיסטים רבים מאמינים בקיומם של אלו), ישנם אינספור סיפורי מתולוגיה וקוסמולוגיה שניתן ליחסם לזרמים בודהיסטים שונים, וישנם גם זרמים הדוחים מכל וכל את כל את קיומם של כוחות בלתי נראים כמו קארמה וסמסרה. רבים מהמאמינים והכותבים הבודהיסטים לאורך ההיסטוריה לא העסיקו את עצמם בשאלות הקשורות לקוסמולוגיה וקיומם של כוחות על טבעיים מכיוון שאלו נתפסו כטפלות אל מול העיקר הבודהיסטי, שהוא עיסוק בבעיית הדוקהה.
יקומים ומערכות
למרות שתכלית הבודהיזם היא העיסוק באדם ובסבלו, בזרמים מסוימים קיימת מערכת קוסמולוגית ומיתולוגית הכוללת מגוון יקומים ואלים. בהודו המערכת מבוססת על זו הקיימת במיתולוגיה ההינדואית. המערכת מתארת מגוון יקומים שבראש כל אחד מהם עומד אל בשם ברהמה הגדול, ובכל אחד מהם קיים סגנון חיים אחר. טבען של כל המערכות הוא משתנה ומתחלף במשך עידנים ארוכים, וכל מערכת חדלה להתקיים בסופו של דבר, ומפנה מקום לבאה אחריה. בסופו של דבר, במעין מעגל, כל מערכת נוצרת מחדש במסגרת מעגל הקיום. כל היצורים החיים בהן, נמצאים במעגל הסמסרה, ומסוגלים בסופו של דבר להגיע לנירוואנה. במערכת הנוכחית של הלידה והמוות, קיימים 31 מישורי קיום, שבכל אחד מהם קיימים יצורים החיים בסוג שונה של חיים. בין המישורים נכללים גם חמשת המשכנים הטהורים, שבהם חים יצורים שבהכרח עתידים לצאת ממעגל הלידה והמוות.
בזרמים בודהיסטים אחרים נתנו שמות מקומיים לישויות הינדואיות כמו הברהמה, או שסופקו קוסמולוגיות ופנתאונים אלטרנטיביים, אלו לרוב נחשבים גרסאות עממיות של הדת הבודהיסטית.
אסכטולוגיה
בדומה לאלמנטים נוספים בבודהיזם, גם האסכטולוגיה הבודהיסטית אינה אחידה. באחד מהטקסטים האסכטולוגים המוכלים בקאנון הפאלי מתוארת תקופה בה תורתו של הבודהה תשכח לחלוטין מהעולם, תקופה בה המין האנושי יתרדר להתנהגויות המזיקות ביותר לפי הבודהיזם, תאוות בצע, תאוות בשר, אלימות ועוני. לפי הקאנון הפאלי בזמן שפל זה תופיעה המאיטְרֵיַה, המכונה גם "הבודהה של העתיד", שתגלה מחדש את הדהרמה הבודהיסטית מחדש ותתקן את העולם.
ראו גם
דגל הבודהיסטים
ויפאסאנה
זן בודהיזם
וסובנדהו
בודהיזם טיבטי
בודהיזם יפני
בודהיזם במערב
מועצות בודהיסטיות
נזירות בודהיסטית
פאלון גונג
לקריאה נוספת
לידיה ארן, בודהיזם, הוצאת דביר.
יובל אידו טל, בודהיזם: מבוא קצר, הוצאת מפה ואוניברסיטת תל אביב, 2006.
שלמה בידרמן, ראשית הבודהיזם, הוצאת משרד הביטחון, 1995
לאמה אולה נידהל, הדברים כפי שהם, הוצאת בית עלים, 2000.
ואלפולה ראהולה, מה שלימד הבודהה, כתר הוצאה לאור.
אילן בכר, קוריאה הדרומית, לגלות עולם חדש - הוצאת "מעריב" 2011.
אלן ווטס, דרך הזן, הוצאת עם עובד, 2009
יעקב רז, זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור 2006.
רופרט גֶתין, בודהיזם: היסטוריה הגות ותרגול, מאנגלית: אורית כהנא, גבעתיים: אלטרנטיבות, תשע"ד
דברי הבודהה, תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים, תרגום קרן ארבל, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2019
לקט סוטרות מתוך הקאנון הפאלי, תרגומים מתוך הקאנון הפאלי, הנזיר פניננדו בהיקהו, הוצאת בודהיזם בישראל, 2021 (הספר בקטלוג הספרים הישראלי)
דונלד לופז, מאבן ועץ לבשר ודם - היסטוריה קצרה של הבודהה, פרפנצ'ה הוצאה לאור, 2021 (תרגום מאנגלית)
קישורים חיצוניים
סרט של ה-National Geographic, יסודות הבודהיזם
הרצאת ד"ר אסתר אליצור, בין בודהיזם לפסיכותרפיה
ציטוטים מהספר: מה בודהה היה אומר
מאמרים על בודהיזם, תרגומי סוטטות, שיטות מדיטציה ועוד
מאמרים על בודהיזם, פילוסופיה בודהיסטית, שיטות מדיטציה ועוד
מהו בודהיזם - בהרחבה, באתר "בודהיזם דרך היהלום בישראל"
יעקב רז, סדרת הרצאות על בודהיזם, באתר אוניברסיטת תל אביב
– ריאיון עם סטיבן בצ'לור על בודהיזם חילוני
אג'אן צ'אה, עץ ביער - חלק ראשון וחלק שני – תרגום לעברית, באתר "מה שלימד הבודהה"
הערות שוליים
*
קטגוריה:דתות דהרמיות
קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה
קטגוריה:פילוסופיה סינית
| 2024-10-04T07:38:10 |
כוח (פיזיקה)
|
שמאל|ממוזער|200px|הכוחות הפועלים על מנסרה במישור ובשיפוע
בפיזיקה, כוח הוא אינטראקציה שיכולה לגרום לשינוי בתנועה של גוף. הכוח הוא גודל פיזיקלי וקטורי, מסומן באות הלטינית , ויחידת המידה שלו במערכת היחידות הבין-לאומית היא ניוטון.
כוח הפועל על גוף יכול לגרום לשינוי במצבו של הגוף, או להתנגד לכוח אחר הפועל על אותו גוף.
הדינמיקה היא התורה העוסקת בתנועתו של גוף בהשפעת כוחות, ובבסיסה שלושת חוקי התנועה של ניוטון, המתארים את היחס בין כוח לתנועה:
החוק הראשון של ניוטון, עקרון ההתמדה, קובע כי קיימת מערכת אינרציאלית, שבה בהיעדר כוח (או כשהכוח השקול הפועל עליו שווה לאפס), גוף לא יואץ, כלומר, יתמיד במנוחתו או במהירות קבועה לאורך קו ישר. חוקי ניוטון תקפים רק במערכת יחוס אינרציאלית. החוק איננו מקרה פרטי של החוק השני.
החוק השני של ניוטון קובע כי הכוח הוא נגזרת התנע לפי הזמן. בניסוח מתמטי:.
בניסוח נוסף, תאוצתו של גוף עומדת ביחס ישר לכוח הפועל עליו וביחס הפוך למסתו. בניסוח מתמטי: . נוסחה זו נכונה בתנאי שהמסה אינה משתנה.
החוק השלישי של ניוטון קובע כי כנגד כל כוח פועל כוח נוסף השווה בגודלו והפוך בכיוונו.
אם הכוח משמר ניתן לתארו כגרדיאנט של פונקציית אנרגיה פוטנציאלית:
המכניקה הקלאסית מבוססת על מושג הכוח, אך פילוסופים כדוגמת ג'ורג' ברקלי ודייוויד יום התנגדו למכניקה של ניוטון וטענו שהכוח שהנהיג ניוטון הוא לא יותר מאשר פיקציה מתמטית. הם טענו שלא ניתן למדוד כוחות, ובוודאי שלא באופן ישיר. לדוגמה: מדידת כוח על ידי התארכות קפיץ – בפועל המדידה היא עד כמה התארך הקפיץ, והטענה שההתארכות נבעה מפעולה של כוח עליו היא כבר פרשנות של הצופה. עוד הם טענו שהחוק השני של ניוטון הוא בעצם טאוטולוגיה מאחר שעל ידי תאוצה מוגדרת פעולה של כוח. ניוטון היה מודע לבעייתיות של מושג הכוח ומערכת ייחוס מוחלטת וניסה להצדיק את השימוש במושג זה בתחילת ספרו "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע".
עוד בעייתיות שהייתה אז במושג הכוח היא הבעיה של כוחות מתוקים (עקרון ד'אלמבר) וכוח האינרציה (התמד) שאותו פירש ניוטון ככוח פנימי של הגוף.
אפשר לראות בחוק השלישי של ניוטון הגדרה של המושג מסה, על ידי התייחסות ל"כוח" כמושג ראשוני, בדומה למרחק ולזמן, שגם אותם לא מגדירה הפיזיקה הקלאסית.
הגדרה נוספת למסה במכניקה הקלאסית, מתקבלת מחוק הכבידה של ניוטון, המקשר בין כוח, מסה ומרחק.
שתי ההגדרות הללו אינן "שקולות": במסגרת המכניקה הקלאסית לא ניתן להסיק אחת מהן מתוך השנייה. בעיה זו שהציקה לפיזיקאים מראשיתה, יושבה על ידי קבלתה כאקסיומה המבוטאת בעקרון השקילות של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, לפיה מנוחה בשדה כבידה אחיד שקולה לתאוצה שלא בהשפעת שדה כבידה, עד כי צופה היושב בתא סגור לא יוכל להבחין באמצעות ניסוי תחת השפעת מי מהן הוא נתון.
לצד המכניקה הניוטונית, שמתייחסת בעיקר לתנועה, יש למושג הכח בפיזיקה הקלאסית קשר ישיר לגדלים נוספים, כמו לחץ, ולכן על חוק הגזים האידיאליים, ומושגים נוספים כמו חוזק חומרים.
למרות הבעייתיות הפילוסופית, תורת המכניקה של ניוטון הייתה מוצלחת ביותר באופן ניסיוני ופעלה כראוי לכל צורך מעשי, ולכן נתקבלה כנכונה במהירות רבה. רק בסוף המאה ה-19, בעקבות גילויים בתחום האלקטרומגנטיות והפיזיקה האטומית החלה להתערער נכונותה, והמכניקה היחסותית של אלברט איינשטיין מציגה את המכניקה הניוטונית כמקרה פרטי של תנועה במהירויות נמוכות. כוח משמש מושג מרכזי גם בתורת היחסות.
במכניקת הקוונטים מושג הכוח שימושי פחות, ומוחלף במידה מסוימת במושג שדה.
סוגי כוחות
בפיזיקה מוגדרים ארבעה כוחות יסודיים של הטבע, הנקראים כוחות היסוד או אינטראקציות יסודיות. ארבעת כוחות היסוד הם:
כוח הכבידה – כל גוף בעל מסה מושך אליו גופים אחרים בעלי מסה.
הכוח האלקטרומגנטי – המגדיר דחייה ומשיכה בין חלקיקים נושאי מטען חשמלי בתנועה.
הכוח החשמלי – המגדיר דחייה ומשיכה בין חלקיקים נושאי מטען חשמלי אך אינם נעים.
הכוח הגרעיני החזק – המלכד יחדיו את החלקיקים המצויים בגרעין האטום ואחראי גם ללכידות הקווארקים.
הכוח הגרעיני החלש – האחראי על התפרקויות אלפא, בטא וגמא, שהן סוג של התפרקויות רדיואקטיביות.
בחיי היומיום אנו נתקלים בכוחות מסוגים שונים, כגון כוח אלסטי, כוח נורמלי, חיכוך ואחרים, שהם היבטים שונים של ארבעת הכוחות הבסיסיים.
ראו גם
כוח שקול
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
קטגוריה:מכניקה
gd:Neart
| 2024-08-06T11:17:15 |
אנרגיה
|
ממוזער|250px|ברק הוא התמוטטות חשמלית של האוויר בידי שדה חשמלי חזק. ההפרש בין המטענים באטמוספירה (אנרגיה אלקטרוסטטית־פוטנציאלית) משתנה לחום, אור וקול, שהם צורות אחרות של אנרגיה.
בפיזיקה, אֵנֶרְגִּיָּה היא גודל פיזיקלי סקלרי, שמציין את כמות העבודה היכולה להיעשות על ידי כוח. המושג "אנרגיה" מסייע להבנה בכל תחומי הפיזיקה. לפי הגדרה כללית יותר, אנרגיה היא הגודל הפיזיקלי שנשמר כתוצאה מכך שחוקי הפיזיקה קבועים בזמן. ובמובן אחר, הכושר לבצע עבודה.
במילים פשוטות, אנרגיה היא סכום של כמה מספרים ("סוגי אנרגיה") שתמיד נשמר קבוע, ושימושית בגלל התכונה הזו: אם יש עלייה באחד מסוגי האנרגיה, ניתן להבין שהייתה ירידה זהה בסך סוגי האנרגיה האחרים, ומכאן ניתן לגזור מסקנות. לדוגמה, עבור משקולת במסה של 1 קילוגרם שנופלת בריק, מידת האנרגיה (שנמדדת ביחידות ג'ול) שווה לביטוי כאשר h גובה המשקולת מהקרקע (במטרים) ו-v מהירותה (במטרים לשנייה). החלק הראשון של הביטוי נקרא "אנרגיה פוטנציאלית" ותלוי בגובה המשקולת, והחלק השני נקרא "אנרגיה קינטית" ותלוי במהירותה. סכומם הוא "סך האנרגיה", ואם הוא ידוע בתחילת הנפילה של גוף, ניתן למצוא את מהירות הנפילה של המשקולת בכל גובה. זאת משום שירידה בגובה מלווה בירידה באנרגיה הפוטנציאלית, ולכן האנרגיה הקינטית צריכה לעלות באותה מידה, וניתן לחלץ מכאן את המהירות.
באופן דומה, עבור תופעות שונות (כמו אור, קול, חום, חשמל, תנועה, שינוי מיקום וכו') ניתן לשייך מספרים שתלויים ב'עוצמת' התופעה וסכומם קבוע. כך לדוגמה כדי לתכנן מנורה שמפיצה כמות מסוימת של אור וחום, אפשר לדעת כמה לכמה חשמל נזדקק; זאת משום שהגדלת אנרגיית האור והחום תצטרך להיות מלווה באיבוד אנרגיה מסוג אחר.
סוגי האנרגיה השונים מסווגים בכמה מחלקות עיקריות: אנרגיה פוטנציאלית היא גודל שתלוי במיקום של גופים (כמו בדוגמה בפסקה הקודמת), אנרגיה קינטית קשורה לתנועתם, ואנרגיה של שדות, שהיא אנרגיה הקשורה בקיומם של שדות־כוח, למשל שדה אלקטרומגנטי.
המונח
המונח 'אנרגיה' במשמעותו המודרנית נטבע על ידי הרופא והפיזיקאי הגרמני הרמן פון הלמהולץ כאשר ניסח את חוק שימור האנרגיה, שעל פיו אנרגיה אינה "נעלמת" או נוצרת מאין, אלא רק משנה את פניה (כלומר, יכולה לעבור מגוף אחד לשני וללבוש צורות שונות), מה שאומר שכמות האנרגיה הקיימת ביקום כולו אינה משתנה, כלומר הייתה קיימת תמיד.
מקור המלה ביוונית: energeia – עשייה; חיבור המילים en ("ב־") ו־ergon ("עבודה, פעולה"). בלטינית: actualis, מ־actus (מעשה). בעברית של ימי הביניים: "בפועל" – מה שקיים (ביוונית: dynamis). "בכוח" – מה שאפשרי אך לא קיים (בלטינית: potentialis).
האקדמיה ללשון העברית הציעה בשנת 1930 את המילה מֶרֶץ במקביל למילה אנרגיה, אך זנחה מילה זו כעבור עשור.
צורות שונות של אנרגיה
ניתן לסווג את האנרגיה לכמה מחלקות בסיסיות:
אנרגיה קינטית (אנרגיית תנועה) – אנרגיה המצויה במערכת עקב תנועה של המערכת או של מרכיביה. את האנרגיה הקינטית () של מערכת בעלת מסה הנעה במהירות ניתן לתאר באמצעות הנוסחה: .
דוגמאות וסוגי משנה של אנרגיה קינטית:
אנרגיית חום – אנרגיה של חום וטמפרטורה שנובעת בעצם מתנועת החלקיקים שבחומר.
אנרגיית זרם חשמלי – אנרגיה קינטית של האלקטרונים בחומר.
אנרגיית קול (אנרגיה אקוסטית), זו האנרגיה הקינטית של המולקולות המתנודדות כתוצאה ממעבר גל קול.
אנרגיה פוטנציאלית היא אנרגיה המשויכת למערכת המצויה במצב מסוים ואשר יכולה לעבור למצב אחר תוך שחרור אנרגיה קינטית.
דוגמאות וסוגי משנה של אנרגיה פוטנציאלית:
אנרגיה גרביטציונית כתוצאה מפעולת כוח הכובד – נובעת מהמיקום של הגוף בשדה כבידה רחב ומכוח הפועל בין שתי המסות. את האנרגיה הפוטנציאלית () של מערכת בעלת מסה הנופלת מגובה בתאוצה , ניתן לתאר באמצעות הנוסחה: . (הכבידה בכדור-הארץ היא בקירוב ).
אנרגיה פוטנציאלית אלסטית – אנרגיה האצורה בחומר אלסטי מתוח.
אנרגיה חשמלית – אנרגיה אצורה הנובעת מפעולת האינטראקציה האלקטרומגנטית, כלומר, מטענים שאינם נעים, אזור עשיר באלקטרונים מול אזור שבו אין הרבה אלקטרונים (חשמל סטטי).
אנרגיה כימית – אנרגיה חשמלית שאצורה בקשרים הכימיים בין האטומים והמולקולות.
אנרגיה גרעינית – אנרגיה האצורה בגרעיני האטומים, על פי העיקרון של הכוח הגרעיני החזק, שגורם למרכיבי הגרעין להיות קשורים.
אנרגיה של שדות – הדוגמה הנפוצה ביותר של אנרגיה כזו היא אנרגיה של שדות אלקטרומגנטיים. מערכת של חלקיקים טעונים חשמלית ושדות מכילה אנרגיה גם בחלקיקים (אנרגיה במסה ואנרגיה קינטית) וגם בשדות האלקטרומגנטיים עצמם. פעולתם של כוחות אלקטרומגנטיים מעבירה אנרגיה בין החלקיקים לשדות ולהפך.
מסה – על פי תורת היחסות, יש אנרגיה האצורה במסה של חלקיקים. יתרה מזאת, מסתו של גוף המורכב מחלקיקים רבים, אינה פשוט סכום המסות של מרכיביו, אלא היא תלויה באנרגיה שלו. לפיכך, שינויים באנרגיה הפנימית של גוף יתבטאו כהפרש במסתו. תופעה זו משמעותית בתהליכים גרעיניים, בהם ניתן לחזות את האנרגיה שתשתחרר על ידי השוואת מסות הגרעינים המשתתפים בתהליך, ולפי נוסחתו של איינשטיין, E=mc2. אף על פי כן, חשוב להבין כי המסה אינה אנרגיה, אך יש אנרגיה הקשורה במסה (באופן דומה לכך שמהירות אינה אנרגיה, אך יש אנרגיה הקשורה במהירות – אנרגיה קינטית).
פגם אחד בחלוקה הזו הוא, שאנרגיה של שדות ואנרגיה פוטנציאלית הן לעיתים אותו הדבר (למשל במקרה של האנרגיה של גופים טעונים במצב אלקטרוסטטי), ולמעשה מהוות נקודות מבט שונות על אותו מצב פיזיקלי.
חוקי התרמודינמיקה
באנרגיה שולטים חוקי התרמודינמיקה:
החוק הראשון של התרמודינמיקה, הכללה של חוק שימור האנרגיה, קובע כי במערכת סגורה, רמת האנרגיה הכללית נשמרת.
החוק השני של התרמודינמיקה טוען כי רמת האנטרופיה במערכת סגורה אינה יכולה לקטון. פירושו המעשי של החוק הוא שלא ניתן לנצל את כל האנרגיה הזמינה – לא ניתן לחמם עצם חם על חשבון החום האגור בעצמים קרים יותר, ללא השקעת אנרגיה.
לחוקים אלו השלכות מרחיקות לכת בדבר זמינות האנרגיה לצרכים מעשיים, ובמהלך ההיסטוריה, אנשים שונים ניסו לבנות מכונות נצח – מכונות המפיקות אנרגיה רבה יותר מזו שהושקעה בהפעלתם. ניסיון זה מעולם לא צלח וקיומן של מכונות אלו עומד בניגוד לעקרונות פיזיקליים בסיסיים.
אנרגיה כיכולת לבצע עבודה
אנרגיה היא רק אחד מהגדלים שמגדירים מצב של מערכת. מדדים נוספים הם למשל מסה, טמפרטורה, נפח או לחץ. כאמור, האנרגיה לובשת צורות שונות שניתנות להמרה זו בזו. החוק הראשון של התרמודינמיקה, חוק שימור האנרגיה, קושר בין האנרגיה הכוללת של המערכת (או הגוף) לבין החום והעבודה שניתן לקבל מאנרגיה זו: . כאשר מעוניינים להסיק את הבית, שואפים ליצירת חום מרבי, ואילו כאשר מעוניינים בהנעת מכונית, למשל, שואפים לעבודה מרבית. מתוך החוק הראשון והשני של התרמודינמיקה נובע כי רק חלק מן האנרגיה יכול להפוך לעבודה, בהתאם לנצילות הפקתה.
ביצוע עבודה גורם להמרת סוג אחד של אנרגיה לסוגים אחרים. למשל: כאשר שדה כבידה גורם לגוף ליפול, הוא ממיר את האנרגיה הפוטנציאלית הכובדית של הגוף באנרגיה קינטית.
חיסכון באנרגיה
חיסכון באנרגיה משמעותו ניצול כמות מזערית של אנרגיה לביצוע עבודה. אמנם כמות האנרגיה הדרושה לביצוע עבודה מסוימת היא קבועה, אך כמות האנרגיה שתיצרך בפועל תלויה מאוד בנצילות המערכת. כך, למשל, להרתחה של ליטר מים בטמפרטורת חדר של 20 מעלות צלזיוס נדרשת כמות קבועה וידועה של אנרגיה, אך בכל שיטה לביצוע הפעולה - בקומקום חשמלי, על מבער גז או על גחלים תנוצל כמות שונה של דלק ותופק כמות שונה של אנרגיית חום. בקרב אורגניזמים מתבטא החיסכון באנרגיה בביצוע פעולות תוך ניצול מזערי של קלוריות - קלוריות שמקורן במזון.
למעשה, המשמעות האמיתית של חיסכון באנרגיה היא חיסכון במשאבים, ובפרט בדלק (בפעילות אנושית) או במזון (בטבע).
חום
המושג חום מתאר מעבר של אנרגיה מגוף אחד למשנהו, המתבצע דרך מספר גדול של תנועות מיקרוסקופיות אקראיות. מעבר חום בדרך כלל גורם לשינויים בטמפרטורה, על פי חוקי התרמודינמיקה. החום אינו צורת אנרגיה נפרדת. כדוגמה פשוטה, כאשר גז אידיאלי מתחמם מעל להבה (כלומר הטמפרטורה שלו עולה), סך האנרגיה הקינטית של כל החלקיקים המהווים את הגז, עולה. מאחר שאת אותה התוצאה ניתן להשיג על ידי דחיסה מכנית של הגז, כלומר ללא מעבר חום, ברור שאין טעם לחשוב על "החום שבתוך הגז". בשני המקרים האנרגיה של הגז היא קינטית, ובשני המקרים היא גדלה. ההבדל הוא באופן שבו מתרחש מעבר האנרגיה לתוך הגז.
יחידות מידה לאנרגיה
במערכת היחידות הבינלאומית, יחידת המידה של אנרגיה היא ג'ול (J), כך שג'ול אחד הוא (למשל) מידת האנרגיה הקינטית של מערכת שמסתה שני קילוגרם והיא נעה במהירות של מטר אחד בשנייה. ניתן להגדיר ג'ול אחד גם כעבודה שמבצע כוח של ניוטון אחד לאורך מטר אחד.
יחידה מקובלת נוספת לאנרגיה היא האלקטרון וולט (eV). אלקטרון וולט הוא מידת האנרגיה הקינטית שמקבל אלקטרון כאשר הוא מואץ בהפרש מתחים של וולט אחד. . בתיאור תהליכים גרעיניים, יחידה שימושית היא מגה אלקטרון וולט:
.
יחידות מידה נוספות לאנרגיה הן: קלוריה וארג.
בצריכה ביתית ובאגירה עבור רשתות חשמל גדולות משתמשים בקילוואט שעה: יחידת מידה לאנרגיה השווה להספק של קילוואט אחד במשך שעה.
ראו גם
אנרגיה מכנית
אנטרופיה
אנתלפיה
עבודה (פיזיקה)
אנרגיה חלופית
אנרגיה מתחדשת
אנרגיית רוח
אנרגיה גאותרמית
אנרגיה גרעינית
אנרגיה רדיואקטיבית
קישורים חיצוניים
יורם אורעד, בעין האנרגיה
אנרגיה איננה הכושר לעשות עבודה. תרגום למאמר שפורסם בעיתון The Physics Teacher. המאמר עוסק בהגדרה של מושג האנרגיה.
– סדרת שיחות בנושא מקורות האנרגיה בעולם והקשר ביניהם לבין מלחמות בין מעצמות בימינו ובמהלך ההיסטוריה, מאת הערוץ האקדמי
*
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
| 2024-10-10T08:31:36 |
ארכימדס
|
אַרְכִימֶדֶס (ביוונית: Άρχιμήδης; 212 לפנה"ס) היה מתמטיקאי, פיזיקאי, פילוסוף, מהנדס, ממציא ואסטרונום ביוון העתיקה. היה בין הראשונים שיישמו את המתמטיקה לחקר תופעות פיזיקליות, ונחשב לגדול המתמטיקאים ואחד המדענים המובילים של העת העתיקה, עם זאת – הידע הביוגרפי אודותיו מועט מאוד. העתקים ספורים של חיבוריו שרדו במהלך ימי הביניים, והיוו מקור משפיע של רעיונות עבור מדענים במהלך הרנסאנס, במהלך המהפכה המדעית, ועד לימינו.
כתלמיד בבית הספר של אוקלידס, ארכימדס החל את דרכו בלימוד עבודתו שלו ושל ממשיכיו, אך עד מהרה עבודתו עלתה בהרבה על כל קודמיו. הוא ייסד את מדעי ההידרוסטטיקה והסטטיקה בכך שתיאר את החוק הראשון של ההידרוסטטיקה (הידוע כחוק הציפה או "חוק ארכימדס") ותיאר גם את החוק עליו מבוסס המנוף, המכשיר עליו מבוססת המכניקה. הוא חזה את החשבון האינטגרלי והאנליזה המודרנית, ונעזר במושג האינפיניטסימל ובשיטת המיצוי כדי לגזור ולהוכיח ריגורוזית מגוון של משפטים גאומטריים, ביניהם שטח המעגל, שטח הפנים והנפח של הספירה, והשטח החסום תחת פרבולה – אשר במסגרת חישובו ביצע את הסיכום הידוע הראשון של טור אינסופי. הישגים מתמטיים אחרים שלו הם מתן אומדן מדויק למדי לקבוע המתמטי פאי (שנקרא מאז "מספר ארכימדס"), הגדרת ספירלה הנושאת את שמו וחקירתה, ויצירת מערכת חדשה לכתיב מספרים גדולים מאוד.
בנוסף לתגליות בתחומי המתמטיקה, הגאומטריה, והפיזיקה, תכנן ארכימדס מכונות רבות שהיו חדשניות מאוד. הוא השתמש בכלים המתמטיים שפיתח לחקר בעיות הידרוסטטיות הנוגעות ליציבותם של גופים במים (בספרו "על גופים צפים"), וגם יישם את הידע הזה בבניית הספינה הגדולה ביותר שנבנתה בעת העתיקה – הסירקוזיה. נזקפות לזכותו המצאות חדשניות רבות, ביניהם משאבת הבורג המפורסמת שלו, מערכות גלגלות מורכבות, ומכונות מלחמה הגנתיות שנועדו להגן על מולדתו סִירָקוּסַאי (סירקוזה) מפלישת רומי (ההיסטוריונים של רומא העתיקה גילו עניין רב בארכימדס וכתבו חיבורים רבים על חייו ועבודתו).
ארכימדס נהרג במהלך המצור על סירקוסאי. על פי האגדה, בזמן הפלישה הרומאית לסירקוסאי, ארכימדס היה שקוע כולו בלימוד צורה גאומטרית שצוירה בחול, ולפיכך לא השיב לשאלות התיחקור של חייל רומאי. כתוצאה מכך דקר אותו החייל למוות. היסטוריון המתמטיקה אריק טמפל בל מנה את ארכימדס כאחד משלושת המתמטיקאים הגדולים בכל הזמנים, יחד עם סר אייזק ניוטון וקרל פרידריך גאוס, ורבים נוספים מחשיבים את עבודתו המתמטית לחשובה ביותר.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|ציור משנת 1781, של קיקרו המגלה את קברו של ארכימדס. על מצבתו של ארכימדס היה חרות הישגו המתמטי המועדף של ארכימדס – כדור החסום בגליל בעל גובה וקוטר זהים.
חייו ומותו
ארכימדס נולד ומת בעיר הנמל סירקוסאי שבסיציליה (כיום באיטליה). נהרג בשנת 212 לפנה"ס במהלך המלחמה הפונית השנייה ומטיעוניהם של היסטוריונים שהוא חי 75 שנה מסיקים שנולד בשנת 287 לפנה"ס. בחיבורו "מחשב החול", מזכיר ארכימדס את שם אביו – פידיאס – אסטרונום שלא ידוע עליו דבר. פלוטרכוס כתב בחיבורו שארכימדס היה קרוב משפחה של היירון השני, טיראן סירקוסאי. הביוגרפיה של ארכימדס נכתבה על ידי חברו היריקלידס, אולם חיבור זה אבד ופרטי חייו נותרו מעורפלים. לא ידוע אם הוא נישא ואם היו לו ילדים.
ארכימדס חי חלק משנות חייו המוקדמות באלכסנדריה שבמצרים, שהייתה אז מרכז חשוב של התרבות הלניסטית, שם הוא למד אצל ממשיכיו של אוקלידס. ממצרים שב לסירקוסאי ופעל בה שנים רבות, ובה גם מצא את מותו – בעת כיבוש העיר על ידי הרומאים. לפי המסופר, הורה מפקד הכוחות הרומאים מרקוס קלאודיוס מרקלוס שלא לפגוע בארכימדס. אחד מחייליו של מרקלוס נתקל בארכימדס, שהיה עסוק בפתרון בעיה גאומטרית ששרטט בחול. ארכימדס אמר לחייל: "אל תמחק את המעגלים שלי" (ביוונית: μή μου τούς κύκλους τάραττε; בלטינית: nuli turbare circulos meos), אך החייל לא ידע מיהו, והרג אותו. לפי תיאורו של קיקרו, שביקר בקברו כ־150 שנה לאחר מותו, על מצבתו של ארכימדס היה חרות אחד מהישגיו המתמטיים – כדור חסום בגליל – שארכימדס הוכיח שנפחו ושטח פניו שווים ל־2/3 מאלו של הגליל (כולל הבסיסים שלו).
הישגים ומורשת
מחקריו הביאו אותו עד סף החשבון האינטגרלי, ענף מתמטיקה שפותח רק כעבור 1800 שנה בידי ניוטון ולייבניץ.
עם מותו נשכח גאון המתמטיקה היווני, ורק בתקופת המאה ה־16 שב לתודעת העולם המדעי.
אאורקה
ממוזער|250px|קריקטורה על קריאת אאוריקה של ארכימדס
לפי אנקדוטה מפורסמת שהובאה בכרך התשיעי של "על אודות האדריכלות" מאת ויטרוביוס התבקש ארכימדס לקבוע אם כתרו של המלך היירון השני עשוי מזהב טהור. כדי למצוא את צפיפות החומר שממנו עשוי הכתר היה צריך לחשב תחילה את נפחו, אבל אז לא ידעו איך למדוד את נפחו של גוף הנדסי לא משוכלל. פעם אחת, כשרחץ ארכימדס באמבט ציבורי, נוכח לדעת שגופו השקוע באמבט דוחה כמות מים השווה לנפח גופו, והבין שכך יהיה אפשר למדוד את נפחו של גוף כלשהו. מרוב התלהבות יצא בריצה לרחוב כשהוא עירום וצעק "אאורקה!" (מצאתי). אחרי שמצא את נפח הכתר יכול ארכימדס לחשב את צפיפותו (על ידי חלוקת הנפח במשקל) ולהשוותו עם צפיפותו של מטיל זהב טהור בעל צורה משוכללת.
תגליות והמצאות
ממוזער|שמאל|250px|בורג ארכימדס – אמצעי יעיל לשאיבת מים
ממוזער|250x250px|איור של המנוף של ארכימדס – עבודתו על מנופים גרמה לו לקבוע: "תנו לי מנוף מספיק ארוך, ונקודת משען להניחו עליה, ואניף את העולם."
ממוזער|250px|ארכימדס השתמש במראות קעורות ענקיות כדי למקד את קרני השמש על ספינות בים כדי להביא להתחממותן עד לנקודת שרפה.
ממוזער|שמאל|250px|"קרני החום" של ארכימדס
חוק ארכימדס
בחיבורו "על גופים צפים" תיאר ארכימדס את החוק הידוע בהידרוסטטיקה כחוק ארכימדס. חוק זה קובע שעל גוף השקוע בנוזל פועל כוח ציפה השווה למשקל הנוזל הנדחה על ידי הגוף (הסיפור המוזכר למעלה על כתר הזהב – "אאורקה" – אינו מופיע בעבודותיו הידועות של ארכימדס).
מנופים ומרכז הכובד
ארכימדס אמנם לא המציא את המנוף, אולם הוא רשם את ההסבר הידוע המוקדם ביותר של החוק המעורב בתהליכי מנוף, כמו גם את התיאור המוקדם ביותר של המושג מרכז כובד. לפי פאפוס מאלכסנדריה, עבודתו על מנופים גרמה לו לקבוע: . מהאמירה המפורסמת הזו נולד הצירוף "נקודה ארכימדית" (Archimedean point) – המתאר נקודת משען היפותטית, עליה ניתן לבסס את הידע כולו, או נקודת־תצפית־על־אובייקטיבית, המאפשרת מבט כולל.
פלוטרכוס מתאר כיצד ארכימדס תכנן מערכות משיכה המורכבות מגלגלות, אשר איפשרו למלחים להיעזר בעוצמתם של מנופים כדי להרים דברים שהיו כבדים מדי להרמה.
בורג ארכימדס
חלק נכבד מיצירותיו ההנדסיות של ארכימדס מוקדש היה לצרכיה של עיר הולדתו סירקוסאי. הסופר היווני אתנוס תיאר איך הפקיד הירון השני בידי ארכימדס את תכנונה של הספינה סירקוסיה, שיעשה בה שימוש לטיולי מותרות, הובלת אספקות של צרכים שונים, וכספינת מלחמה ימית. ארכימדס נענה לבקשתו, וזו הפכה לספינה הגדולה ביותר שנבנתה בתקופת העת העתיקה. לפי אתנוס, הספינה הייתה מסוגלת להוביל 600 אנשים וכללה קישוטי גינה, גימנסיון ומקדש שהוקדש לאלילה אפרודיטה. לתחזוקת הספינה תכנן אמצעי לשאיבת מים שהמציא – בורג ארכימדס – התקן מכני המורכב מלהב בורגי המסתובב בתוך גליל, אשר מטרתו הייתה לשאוב את המים הרבים שדלפו לתוך הספינה.
עקרון הפעולה הגאוני העומד מאחורי המצאת הבורג הוא המרת תנועה סיבובית לתנועה ליניארית בנצילות אנרגטית גבוהה. אף על פי כן, במחקר המודרני הוערך כי נעשה שימוש בבורג עוד לפני ארכימדס, למשל כאמצעי להשקיית הגנים התלויים בבבל. בכל אופן, ארכימדס המציא מחדש את הבורג או שיפר משמעותית את הבורג והציג אותו לראשונה בעולם היווני, והשיפורים שהכניס בפרופורציות של הבורג מעידים שהוא היה גם הראשון לנתח באופן תאורטי את הקינמטיקה של הבורג (כפי הנראה הוא עסק בעקרונות התיאורטים של פעולת הבורג באחת מעבודותיו האבודות). מתקנים על בסיס בורג ארכימדס משמשים עד היום להובלת נוזלים, גרעינים ואבקות.
ארטילריה קדומה
כושר ההמצאה של ארכימדס ויכולתו ההנדסית באו לידי ביטוי באופן מיוחד בפעולותיו לשם הגנת סירקוסאי מפני הרומאים במלחמה הפונית השנייה. פלוטרכוס העיד, שהמצאותיו הצבאיות של ארכימדס מנעו את נחיתת הצי הרומי, בפיקודו של מרקלוס. ארכימדס שיפר את העוצמה והדיוק של הקטפולטה, המציא בליסטראות שהמטירו על הרומאים סלעים שמשקלם רבע טון לפחות, ומכונות אימתניות ששלחו "מקלות וציפורניים" מברזל אל מעבר לחומות העיר, תפסו את הספינות וסחררו אותן אל הסלעים.
הסופר בן המאה ה־2 לספירה, לוציאן, כתב כי במהלך המצור על סירקוסאי ארכימדס הרס ספינות אויב באש. מספר מאות מאוחר יותר יש אזכור בספרות כי ארכימדס השתמש במראות קעורות ענקיות כדי למקד את קרני השמש על ספינות בים כדי להביא להתחממותן עד לנקודת שרפה. האמינות ההיסטורית של קיום המכשיר היוותה נושא לדיון מתמשך מאז ימי הרנסאנס, ובניסויים בני ימינו הוכח כי כפי הנראה המראות שימשו יותר כדי לסנוור ולהרתיע את צוותי ספינות האויב. אחרי כישלונו הראשון לכבוש את סירקוסאי כינה מרקלוס את ארכימדס: .
פיתוחים מכניים
ארכימדס גם המציא אודומטר המבוסס על נפילת כדור בכל מיל נסיעה של עגלה. מד המרחק של ארכימדס תואר כמכניזם גלגלי שיניים מורכב המפיל כדור לתוך מיכל בכל מיל נסיעה של עגלה. בהקשר זה, ארכימדס גם המציא שעון מים מתוחכם – המבוסס על מנגנון מורכב לויסות של זרימת המים לצורך מדידה מדויקת של זמן. ארכימדס כתב חיבור שכותרתו "על שעוני מים" (On Water Clocks) על הבנייה של מנגנונים כאלה.
תגליות אסטרונומיות
ישנם המייחסים היום לארכימדס את תחילתה של מסורת בניית מנגנונים מכניים, ששיאה בתכנון ובניית מנגנון אנטיקיתרה – מחשב אנלוגי מכני קדום, שהקדים את זמנו ב־1,500 שנה לערך, ושימש לצורך חישוב מועדם של ליקויי ירח וליקויי חמה עתידיים, ובבנייתו נעשה שימוש במיטב הידע האסטרונומי של אותה עת. הראיות ההיסטוריות לכך מתבססות על דבריו של קיקרו, שמזכיר את ארכימדס בדיאלוג שלו – "הרפובליקה". לפי קיקרו, הגנרל מרקוס קלאודיוס מרקלוס הביא איתו לרומא שתי מכונות שנבנו על ידי ארכימדס, שנעשה בהם שימוש לצורך הדגמות אסטרונומיות, ואשר הראו את תנועת השמש, הירח וחמש פלנטות נוספות. המכונה שהביא איתו מרקלוס, הודגמה, לפי דבריו של קיקרו, בידי גאיוס סולפיקיוס גאלוס ללוציוס פוריוס פילוס, אשר תיאר אותה כך:
זהו תיאור של פלנטריום. לפי פאפוס מאלכסנדריה, ארכימדס כתב חיבור (שכעת אבוד) על הבנייה של מכניזמים כאלה תחת הכותרת "על הכנת כדור" (On Sphere-Making). קיקרו אף מוסיף ומציין כי מכונות דומות נבנו בעבר על ידי תאלס איש מילטוס ואאודוקסוס מקנידוס, אך לפי קיקרו, מכונתו של ארכימדס הצטיינה בכך שהוא תכנן דרך להניע את הפלנטות במדויק, ועל ידי מכשיר יחיד, בהתאם למסלוליהם השונים וקצבי המהירות המשתנים שלהם, ובכך זכתה להערכה מיוחדת. מבין המצאותיו של ארכימדס, הקדמונים העריכו במיוחד את המצאת הפלנטריום (שנראתה פלאית באותה עת), ומצבור הראיות ההולך וגדל מעיד שהייתה מסורת יוונית של בניית התקנים מכניים מורכבים שראשיתה בארכימדס.
מתמטיקה
נוסף לפרסומו כמתכנן של מכשירים מכניים, נודע ארכימדס גם בזכות הישגיו במתמטיקה. הישגים אלה מעידים על יצירתיות וחזון. פלוטרכוס כתב עליו: "הוא הפנה את מלוא החיבה והשאיפה שלו לתחומים הטהורים הללו אשר אין להם קשר לצרכים הרגילים של החיים".
ממוזער|262x262px|ארכימדס הוכיח שנפחו ושטח פניו של הכדור מהווים 2/3 מאלו של הגליל (כולל הבסיסים שלו).
ממוזער|שמאל|250px|ארכימדס השתמש בשיטת המיצוי כדי לאמוד את ערכו של .
ארכימדס היה הראשון שהשתמש בגדלים אינפיניטסימליים. באמצעות חלוקת קבוצה לאינסוף תת־קבוצות השואפות בגודלן לאפס, הוא הגיע לדיוק המרבי האפשרי לגבי גודל הקבוצה. שיטה זו ידועה בשם "שיטת המיצוי", והיא מהווה צעד ראשון לקראת החשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. ארכימדס נעזר בשיטה זו כדי לחשב את שטחו של עיגול, בכך גילה את הנוסחה המפורסמת לשטח מעגל המיוחסת לו כאשר
S הוא שטח המעגל, הוא היחס בין היקף המעגל לקוטרו ו־R הוא רדיוס המעגל. הוא אף הציג שיטה לחישוב בכל דיוק רצוי, וחישב את ערכו בין הסכום לסכום . ב"על הכדור והגליל", ארכימדס קובע שכל גודל כאשר הוא מתווסף לעצמו מספיק פעמים יעבור כל גודל נתון. זה ידוע כתכונה הארכימדית של המספרים הממשיים.
ארכימדס לא הסתפק בחישוב שטחו של עיגול. הוא נעזר שוב בשיטת המיצוי והמציא שיטות לחישוב שטחים ונפחים, חישב שטחים החסומים בפרבולות ובספירלות, נפחי גלילים, פרבולואידים ומקטעים כדוריים. הוא מצא את מרכזי הכובד של ההמיספירה (חצי ספירה), ושל טריז גלילי, ובכך חזה שוב את החשבון האינטגרלי. הוא הוכיח ששטחו ונפחו של כדור הם ביחס של לשטחו ונפחו של גליל החוסם כדור זה. כיוון שנוסחאות לחישוב שטח ונפח של גליל היו ידועות, הוכחתו של ארכימדס סיפקה לראשונה נוסחאות לחישוב שטח ונפח של כדור.
ארכימדס היה הראשון, ואולי אף היחיד, מבין המתמטיקאים היוונים שעסק בעקומים מכניים (כאלה שנוצרים על ידי נקודה נעה), בראותו עקומים אלה כנושא ראוי לחקירה, בניגוד לדבקותם של המתמטיקאים היוונים בבנייה בסרגל ובמחוגה בלבד. במסגרת חקירתו זו השתמש בספירלת ארכימדס לשם תרבוע העיגול, ולשם שילוש הזווית (בחיבורו "על ספירלות"). ב"על ספירלות" ארכימדס גם פיתח טכניקות למציאת משיקים לספירלות, ובכך היה הראשון שמצא דרך למציאת משיק לעקומה שאינה מעגל.
250x250px|ממוזער|ארכימדס נעזר במשפט פיתגורס כדי לחשב את אורך הצלע של מצולע משוכלל בן 12 צלעות מזו של משושה משוכלל, והמשיך לעשות שימוש בהליך איטרטיבי זה עד אשר הגיע למצולע משוכלל בן 96 צלעות. במסגרת זו פיתח טכניקות לקרב שורשים ריבועיים על ידי מספרים רציונליים – שהיוו מרכיב קריטי בשיטה שלו.
למרות שעיקר הישגיו היו בגאומטריה ומכניקה, ארכימדס עשה גם התקדמויות משמעותיות בחישוב נומרי; בחיבורו "המדידה של המעגל", מצא ארכימדס את השורש הריבועי של 3 כגדול מ־ וקטן מ־. לפי אומדן זה הספרות הראשונות של שורש 3 בשבר עשרוני הן 1.7320508, ולכן אומדן זה מדויק מאוד. ככל הנראה הוא הגיע להערכה זאת באמצעות שיטות חדשות למציאת שורשים שפיתח, אך הוא לא תיאר ולא הסביר את שיטותיו. מנקודת מבט מתמטית מודרנית, החסמים שנתן הם ערכי ביניים בפיתוח לשבר משולב של , מה שהוביל לספקולציות רבות לגבי התקדמויות מסוימות בתורת המספרים שייתכן שעשה.
בחיבורו "תרבוע הפרבולה", הוכיח ארכימדס שהשטח הכלוא על ידי פרבולה וקו ישר שווה ל־4/3 כפול שטחו של המשולש בעל גובה ובסיס שווים. במהלך הפתרון הוא סיכם לראשונה את הטור הגאומטרי האינסופי בעל מנה 1/4:
.
ב"מחשב החול", ניסה ארכימדס לחשב את מספר גרגירי החול שהיקום עשוי להכיל. במטרה להראות שמספר גרגירי החול ביקום אמנם גדול מאוד אבל סופי. כדי לספור את גרגירי החול, ארכימדס המציא שיטה חדשה שהתבססה על הסמל היווני לרבבה (10,000) לרישום מספרים גדולים עד .
כתבים חדשים שנכתבו על ידי ארכימדס ונתגלו בזמננו חשפו במידה מסוימת את הרקע הרעיוני לכתיבת חיבוריו, שהתבסס על הבנה עמוקה של האינסוף. נתגלו בהם תובנות של המושגים של אינסוף וקבוצה בת־מנייה, תובנות אשר לא הושגו עד לזמנו של גאורג קנטור, שחי כ־2,000 שנה אחרי ארכימדס (ארכימדס התחבט בגרסה של פרדוקס גלילאו). בכתבים הללו, ובמיוחד בספר "השיטה" של ארכימדס, מופיעות שיטות אחרות לקבלת התוצאות של ארכימדס שהופיעו בכתבים אחרים שלו. רעיונות ייחודיים לחיבור זה הם שימוש בגרסה מוקדמת של סכומי רימן ואינטגרציית רימן, כמו גם חישובי נפחים של צורות אחדות אשר לא מופיעים בשום מקום אחר בכתביו. כמו כן, בעקבות עבודות שחזור ומחקר שנעשו על הפלימפססט של ארכימדס הועלתה ההשערה, שארכימדס עסק בשאלות קומבינטוריות, יותר מאלפיים שנה לפני המצאת מדע הקומבינטוריקה.
חיבורים
שמאל|ממוזער|250px|כיכר ארכימדס בסירקוזה
ארכימדס כתב חיבורים רבים על תוצאות מחקריו, אשר אותם הוא שלח כמכתבים לבני דורו. מעטים מכתביו המקוריים ביוונית השתמרו, ורובם אבדו במהלך אירועים כמו שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה בשנת 391, או בזיזת קונסטנטינופול במהלך מסע הצלב הרביעי בשנת 1203. בקטלוג מהמאה הרביעית מצוין שבין כתביו של האפיפיור היו שני אוספים של ספרי ארכימדס, הנקראים 'קודקס A' ו'קודקס B'. ספרים אלו היוו מקור השראה לרבים מהמדענים של תקופת הרנסאנס, כמו לאונרדו דה וינצ'י או גלילאו גלילאי, ובהמשך – אייזק ניוטון שהושפע ישירות מעבודתו. הקודקסים הללו אבדו, אך תרגומים של חלק מספריו לערבית השתמרו. אוסף שלישי של כתבי ארכימדס, הידוע היום כהפלימפססט של ארכימדס התגלה בשנת 1907.
חיבורים שנמצאו
על המדידה של המעגל
על המדידה של המעגל הוא חיבור המכיל שלוש טענות, המהווה רק חלק קטן שנותר מעבודה ארוכה אחרת שלא נמצאה.
מחשב החול
על שיווי משקל של שטחים מישוריים
"על שיווי משקל של שטחים מישוריים" הוא חיבור בשני חלקים. החלק הראשון מבסס את עקרון המנוף, וממקם את מרכזי הכובד של המשולש והטרפז. תיאורו של ארכימדס את מרכז הכובד, שהוא אחד המושגים היסודיים של המכניקה, הוא התיאור המוקדם ביותר של המושג המצוי בספרות המדעית. לפי פאפוס מאלכסנדריה, עבודתו של ארכימדס על מנופים גרמה לו לקבוע: "תנו לי נקודת משען, ואניף את העולם". החלק השני, שמכיל 10 טענות, חוקר את מרכזי הכובד של מקטעים פרבוליים.
תרבוע הפרבולה
"תרבוע הפרבולה" הוא חיבור על גאומטריה, ונכתב במאה ה־3 לפנה"ס. כשהוא נכתב כמכתב לחברו דוסיתאוס, העבודה מכילה 24 טענות בנוגע לפרבולות, ותוצאת הכתר שלה היא ההוכחה שהשטח של מקטע פרבולי (השטח התחום על ידי פרבולה וקו ישר) שווה ל־4/3 שטחו של משולש חסום מסוים. הניסוח של הבעיה נעזר בשיטת המיצוי. ארכימדס חילק את השטח התחום לאינסוף משולשים אשר שטחיהם יוצרים סדרה הנדסית. הוא מחשב את הסכום של הטור הגאומטרי המתקבל, ומוכיח שזהו השטח של המקטע הפרבולי. זה מייצג את אחד השימושים המתוחכמים ביותר בשיטת המיצוי במתמטיקה של העת העתיקה, ונשאר כזה עד הפיתוח של החשבון האינטגרלי במאה ה־17, אז הוא הוחלף בידי עקרון קאוואליירי.
על הכדור והגליל
"על הכדור והגליל" היא עבודה שפורסמה בשני כרכים בשנת 225 לפנה"ס. העבודה דנה ביחס שבין הכדור לגליל, ובאופן ראוי לציון מתארת לפרטים איך למצוא את שטח הפנים של הספירה והנפח של הכדור המוכל בה והערכים האנלוגיים עבור הגליל, והוא היה הראשון לעשות זאת.
על ספירלות
"על ספירלות" הוא חיבור שנכתב בשנת 225 לפנה"ס. החיבור מכיל 28 טענות על ספירלות, ונכתב כמכתב לחברו דוסיתאוס. אף על פי שארכימדס לא גילה את הספירלה הארכימדית, הוא נעזר בה בספרו כדי לרבע את המעגל ולחלק זווית לשלושה חלקים שווים. על ספירלות מכיל גם את החישוב המוקדם ביותר של שטח החסום בספירלה; בעיה שבמינוח מודרני היא בעיית אינטגרציה בקואורדינטות פולריות – ארכימדס הוכיח שהשטח התחום על ידי זרוע הספירלה לאחר שהשלימה סיבוב אחד שווה לשליש משטח המעגל החוסם את הספירלה.
על קונואידים וספרואידים
"על קונואידים וספרואידים" הוא חיבור ב־32 טענות שכתב ארכימדס כמכתב לידידו דוסיתאוס. ביחד עם חיבורו על הספירלה, חיבור זה תופס מקום ייחודי בכתביו של ארכימדס כי בו ארכימדס חוקר תכונות של גופים גאומטריים שלא נחקרו קודם, אלא הוגדרו במיוחד על ידו כאובייקט לחקירה. על קונואידים וספרואידים חוקר גופי סיבוב של חתכי חרוט (קונואידים) כגון הפרבולואיד, ההיפרבולואיד והאליפסואיד. בחיבור זה מחשב ארכימדס את השטחים והנפחים של מקטעים של הגופים האלה, ובכמה מהתוצאות שבחיבור זה ארכימדס עשה שימוש באחד מחיבוריו הגדולים – על גופים צפים.
על גופים צפים
"על גופים צפים" הוא חיבור בן שני ספרים בשפה היוונית שנכתב על ידי ארכימדס מסירקוזה (287 לפנה"ס – 212 לפנה"ס), אחד מגדולי המתמטיקאים, הפיזיקאים והמהנדסים של העת העתיקה. על גופים צפים, שמשערים שנכתב בסביבות 250 לפנה"ס, שרד רק באופן חלקי ביוונית, והשאר בלטינית ימי ביניימית שתורגמה מיוונית. זו העבודה הידועה הראשונה על הידרוסטטיקה, אשר ארכימדס מזוהה כמייסדה.
אוסטומאכיון
בעיית הבקר של ארכימדס
"בעיית הבקר של ארכימדס" היא בעיה באנליזה דיופנטית העוסקת במספר ראשי הבקר של אל השמש הרועים, כביכול, בסיציליה. הבעיה מיוחסת לארכימדס, אף כי יש על כך עוררין. ב־1769 מונה המחזאי גוטהולד אפרים לסינג לספרן בספרייתו של ההרצוג אוגוסט שבעיירה וולפנביטל, גרמניה, שבה היו כתבי יד יווניים ורומיים רבים. ב־1773 פרסם לסינג תרגום של כמה מכתבי היד האלה, עם הערות. ביניהם נמצא שיר בן 22 בתים ביוונית עתיקה, המבקש למצוא את גודל עדר הבקר של אל השמש. בכותרת לשיר נאמר שהוא נשלח על ידי ארכימדס לאסטרונום הגדול ארטוסתנס, על מנת שהמתמטיקאים של אלכסנדריה ילמדו אותו. הבעיה לא נזכרה בכתבי המתמטיקאים היווניים, ולכן היו חוקרים, ולסינג ביניהם, שהטילו ספק בייחוסה לארכימדס.
השיטה של משפטים מכניים
"השיטה של משפטים מכניים", שלעיתים נקרא גם השיטה, היא אחת מעבודותיו המרכזיות של ארכימדס ששרדו. הספר ערוך בצורה של מכתב מארכימדס לארתוסטנס, הספרן הראשי בספריית אלכסנדריה, ומכיל את השימוש המפורש בשיטת הגדלים הבלתי ניתנים לחלוקה (אינפיניטסימלים). הספר נחשב לעבודה אבודה עד שנת 1906 עם הגילוי מחדש של הפלימפססט של ארכימדס. הספר מכיל את "השיטה המכנית" של ארכימדס, שנקראת כך משום שהיא מתבססת על חוק המנוף, שנקבע לראשונה על ידי ארכימדס, ועל מושג מרכז הכובד, אשר הוא מצא את מיקומו במקרים פרטיים רבים (צורות ספציפיות).
חיבורים אבודים
שמאל|ממוזער|250px|חידת הסטומכיון, מתוך חיבורו של ארכימדס "אוסטומאכיון" , שנחשב לחיבור אבוד עד שנתגלה ב-1906.
פאפוס מאלכסנדריה מציין עבודה על פאונים (פאונים ארכימדיים) שנכתבה על ידי ארכימדס ואבדה. פאפוס מציין כי ארכימדס מנה 13 פאונים כאלה, אך לא ידוע אם הוכיח כי אלו היחידים (יוהאנס קפלר היה הראשון להוכיח כי יש רק 13 פאונים ארכימדיים). תיאון מאלכסנדריה מצטט הערה על שבירה של אור מהעבודה, שכעת אבודה, Catoptrica. ספר הלמות מיוחס לארכימדס על פי ת'אבת אבן קורה אף כי האותנטיות שלו מוטלת בספק. מקורות ערבים מייחסים לו חיבור שכותרתו "על בניית המשובע המשוכלל" (On the construction of the heptagon), בו תיאר ארכימדס שיטה לבנות את הזווית (הבנייה אינה אפשרית בסרגל ומחוגה, וארכימדס נעזר בסוג של neusis construction כדי לבנות את הזווית). מוערך שארכימדס אף גילה והוכיח את נוסחת הירון לחישוב שטח משולש מאורכי צלעותיו, מקרה פרטי של נוסחת ברהמגופטה.
ראו גם
חוק ארכימדס
בורג ארכימדס
עקרון המנוף
לקריאה נוספת
רויאל נץ וויליאם נואל, מאנגלית – דרורה בלישה, הקודקס של ארכימדס, תל אביב, פן, 2007, .
קישורים חיצוניים
אתר המוקדש לארכימדס
קטעי e-text של ארכימדס בנוגע לפתרונות גאומטריים לבעיות מכניות
Stamps of Archimedes – בולים שהונפקו לזכרו של ארכימדס
שחזור כתבי ארכימדס, מתוך google techtalks
טיטוס ליוויוס, כיצד הגן ארכימדס על סירקוסאי, תרגם מלטינית ד"ר מאיר שָׂש
קוסטס קוצאנאס, (2008) - Ancient Greek Technology ()
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ממציאים יוונים
קטגוריה:מתמטיקאים מיוון העתיקה
קטגוריה:פיזיקאים יוונים
קטגוריה:אסטרונומים יוונים
קטגוריה:פילוסופים יוונים
קטגוריה:יוונים הלניסטיים
קטגוריה:המלחמה הפונית השנייה: אישים
קטגוריה:מתמטיקאים מהמאה ה-3 לפני הספירה
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס
| 2024-09-14T13:48:02 |
אוקלידס
|
אֵוּקלידס (ביוונית: Εὐκλείδης; 365 לפנה"ס – 275 לפנה"ס) הידוע גם כאוקלידס מאלכסנדריה, היה מתמטיקאי יווני הנחשב לאבי הגאומטריה. הוא היה פעיל באלכסנדריה במהלך שלטונו של תלמי הראשון (323–283 לפני הספירה). בספרו "היסודות" ערך בצורה שיטתית את מרבית הידע המתמטי והתוצאות המתמטיות שנצברו עד לאותה תקופה. בספרו ה"יסודות" הסיק אוקלידס את העקרונות של מה שנקרא כיום בשם "גאומטריה אוקלידית" מאוסף קטן של אקסיומות. ספר זה הוא אחת היצירות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של המתמטיקה, והיה ספר הלימוד המרכזי במתמטיקה (במיוחד בגאומטריה) מזמן פרסומו עד סוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20.
אוקלידס כתב גם על פרספקטיבה, חתכי חרוט, גאומטריה כדורית וריגורוזיות.
ביוגרפיה
מעט ידוע על חייו של אוקלידס, מכיוון שיש מעט אזכורים שלו בספרות. תאריך ומקום הולדתו של אוקלידס כמו גם תאריך ומקום מותו אינם ידועים, והם מוערכים בצורה גסה בצמוד לדמויות התקופתיות הנקשרות בשמו באזכורים. אין שום תיאור של מראהו החיצוני של אוקלידס אשר שרד ולכן תיאורו במסגרת יצירות אמנות מודרניות נשען אך ורק על דמיונו של האמן ולמעשה, רפאל צייר את עמיתו דונטו ברמנטה בדמותו של אוקלידס. יש גם הסוברים כי הדמות מתייחסת לארכימדס.
האזכורים ההיסטוריים המעטים לאוקלידס נכתבו מאות שנים אחרי חייו, על ידי פרוקלוס ופאפוס מאלכסנדריה. פרוקלוס מציג את אוקלידס בקצרה בלבד בחיבורו מהמאה ה-5 "הערות על היסודות" כעורך של "היסודות", מציין שהוא הוזכר על ידי ארכימדס, ושהמלך תלמי שאל אותו האם יש דרך קצרה יותר ללמוד גאומטריה מאשר באמצעות יצירתו היסודות ואוקלידס השיב לו כי "אין דרך המלך ללימוד גאומטריה". אף על פי שהציטוט לכאורה של אוקלידס בידי ארכימדס נתברר בסופו של דבר כעיבוד של עורכים של עבודותיו, עדיין סביר להניח כי אוקלידס כתב את עבודותיו לפני אלו של ארכימדס. בנוסף, אמיתות אנקדוטת "שביל המלך" מוטלת בספק ומכיוון שהיא מזכירה מאוד סיפור דומה על מנכמוס ואלכסנדר הגדול. באזכור המפתח הנוסף והיחידי לאוקלידס פאפוס מציין כי אפולוניוס "בילה זמן רב מאוד בחברת תלמידיו של אוקלידס באלכסנדריה, וזאת הייתה הדרך בה רכש הרגלי חשיבה כה מדעיים". מן הממצאים ההיסטוריים עולה כי ככל הנראה שאוקלידס למד באקדמיה של אפלטון באתונה.
היסודות
שמאל|400px|ממוזער|אחת הדיאגרמות העתיקות והשלמות ביותר מיסודות הגאומטריה של אוקלידס. לדיאגרמה נלוות טענה מס' 5 בספר השני של היסודות
אף על פי שרבות מהתוצאות ב"יסודות" מקורן במתמטיקאים לפני אוקלידס, ההישג המרכזי של אוקלידס היה הצגתן במסגרת יחידה, עקבית לוגית, עם הגדרות, הנחות והנחות יסוד שאותן כינה אקסיומות. הספר מתקדם הוכחה אחר הוכחה, כאשר כל הוכחה מתבססת על קודמתה, והוא כלל מערכת של הוכחות מתמטיות ריגורוזיות שנשארה הבסיס של המתמטיקה עד 23 מאות מאוחר יותר. ה"יסודות" הציגה לעולם את הדוגמה הראשונה למערכת אקסיומטית ובכלל לארגון שיטתי של ידע מתמטי. בזכות יצירה זו נחשב אוקלידס לאבי הגישה האקסיומטית במתמטיקה בפרט ובמדע בכלל. המבנה השיטתי של הספר הפך אותו לנוח לשימוש ולציטוט, והוא היה מקור לרעיונות ולתובנות במשך המאות הבאות.
לא קיים אזכור של אוקלידס מעותקים הקדומים ביותר של ה"יסודות", וברוב העותקים כתוב שהם מ-"העריכה של תאון" או ה-"הרצאות של תאון", בעוד שהטקסט הראשוני, שמוחזק בידי הוותיקן, אינו מציין שום כותב. האזכור היחידי שעליו מסתמכים היסטוריונים בקביעתם כי אוקלידס כתב את ה"יסודות" הוא מפרוקלוס, אשר בתמציתיות מתאר בחיבורו "הערות על היסודות" את אוקלידס כמחברו.
אף על פי שהוא ידוע בעיקר בזכות התוצאות הגאומטריות שלו, ה"יסודות" כולל בתוכו גם תוצאות בתורת המספרים. הוא מתאר את הקשר בין מספרים מושלמים ומספרי מרסן, כולל הוכחה כי קיימים אינסוף מספרים ראשוניים, הלמה של אוקלידס על פירוק לגורמים (אשר מוביל למשפט היסודי של האריתמטיקה על יחידות הפירוק לגורמים ראשוניים), ואלגוריתם אוקלידס למציאת המחלק המשותף המקסימלי של שני מספרים.
המבנה הלוגי המסודר, היוצא מהנחות מצומצמות ככל האפשר ומגיע מהן למסקנות מרחיקות לכת, הצית את דמיונם של מדענים שקראו בו במשך הדורות. גדולי המדע במאות ה-16 וה-17, בהם קופרניקוס, קפלר, גלילאו וניוטון הושפעו רבות מן ה"יסודות" ויישמו בעבודתם את גישתו של אוקלידס, ואילו אלברט איינשטיין אף כינה את ה"יסודות" בתור "הספר השמימי".
במשך שנים הייתה המערכת הגאומטרית שאוקלידס הגדיר ב"יסודות" מוכרת בתור הגאומטריה (בה"א הידיעה), אולם בימינו מערכת זו נקראת גאומטריה אוקלידית, כדי להבדיל בינה לבין הגאומטריות הלא אוקלידיות אשר פותחו במאה ה-19.
עבודות נוספות
בנוסף ליסודות, לפחות חמש עבודות של אוקלידס שרדו עד התקופה הנוכחית. הן נבנו לפי אותו הדגם של המבנה הלוגי של היסודות,
עם הגדרות וטענות מוכחות:
הנתונים (Data) – מכיל בעיקר בעיות גאומטריות.
על חלוקות של צורות (on Divisions of Figures), אשר שרד רק באופן חלקי בתרגום לערבית, עוסק בחלוקה של צורות גאומטריות לשניים או יותר חלקים זהים או לחלקים עם יחס פרופורציה נתון. זה דומה לעבודה מהמאה הראשונה לספירה על ידי הרון מאלכסנדריה.
תורת הבבואות (catoptrics) – עוסק בתאוריה המתמטית של מראות, ובאופן ספציפי בדמויות שנוצרות על ידי מראות קמורות מישוריות וכדוריות.
הפנומנה (Phaenomena) – חיבור על אסטרונומיה ספירית, עוסק ביישומים של גאומטריה כדורית לשימושם של אסטרונומים. הספר בין היתר מספק תוצאות על הזמנים שכוכבים במיקומים מסוימים יזרחו וישקעו.
אופטיקה (Optics) – הספר הנרחב הראשון בנושא; עוסק בפרספקטיבה ויזואלית; כיצד עצמים נראים לעין ממרחקים שונים וזוויות שונות.
עבודות נוספות המיוחסות לאוקלידס, אבדו. ביניהן:
conics, עבודה על חתכי חרוט שהורחבה מאוחר יותר על ידי אפולוניוס מפרגה. מן האזכורים ההיסטוריים עולה כי ככל הנראה שמשפט דזארג הופיע בפעם הראשונה והוכח בעבודה אבודה זו. משפט יסודי זה הוא הבסיס לגאומטריה הפרויקטבית.
Book Of Fallacies – טקסט אלמנטרי על טעויות בהסקת מסקנות. הספר דן בכשלים לוגיים.
מספר ספרים על מכניקה מיוחסים לאוקלידס לפי מקורות ערביים. על הכבד ועל הקל מכיל, בתשע הגדרות וחמש טענות, תובנות אריסטוטליות על גופים נעים ומושג המשקל הסגולי. על שיווי המשקל עוסק בתאוריה של המנוף בסגנון אוקלידי דומה, ומכיל הגדרה אחת, שתי אקסיומות, וארבע טענות. קטע שלישי, העוסק במעגלים המתוארים על ידי קצותיו של מנוף נע, מכיל ארבע טענות. שלוש העבודות האלה משלימות כל אחת את האחרות באופן שמעורר חשד כי הם שרידים של חיבור יחיד על מכניקה של אוקלידס.
קישורים חיצוניים
Interactive version of Euclid's Element
*
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:יוונים הלניסטיים
קטגוריה:יוונים ממצרים
קטגוריה:מתמטיקאים מיוון העתיקה
קטגוריה:מתמטיקאים מהמאה ה-3 לפני הספירה
קטגוריה:חוקרי תורת המספרים
קטגוריה:אלכסנדריה: אישים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס
| 2024-04-24T02:28:14 |
ארטוסתנס
|
אֵרָטוֹסְתֶנֶס (ביוונית: Ερατοσθένης; 276, קירנה – 194 לפנה"ס, אלכסנדריה) היה מתמטיקאי, גאוגרף ואסטרונום יווני. הישגו החשוב ביותר הוא מדידת היקף כדור הארץ לראשונה. הישג בולט נוסף שלו הוא הצגת שיטה למציאת כל המספרים הראשוניים (עד למספר נתון), הקרויה על-שמו: הנפה של ארטוסתנס.
בנוסף, ארטוסתנס התעניין במדעי היקום, בשירה, בתיאטרון, בספרות, בגאוגרפיה, באתלטיקה (בצעירותו), במתמטיקה ובטבע. בשנת 240 לפנה"ס מונה על ידי תלמי השלישי כיורשו של אפולוניוס מרודוס כמנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.
חיבר ספרים ברבים מתחומי ידיעותיו (כ-50 חיבורים שלו נזכרים במקורות שונים). רוב החיבורים שלו אבדו, ורק אחדים נמצאו. כמשורר, חיבר שירים על נושאים מיתולוגיים, שנועדו, לדבריו, לשעשוע ולא ללמידה. ארטוסתנס בלט גם בתחום הספרות; ספרו על סדר הזמנים היה ניסיון ראשוני בקביעת זמנים למאורעות ספרותיים ומדיניים חשובים ממלחמת טרויה עד מותו של אלכסנדר מוקדון.
ביוגרפיה
ארטוסתנס נולד בשנת 276 לפנה"ס, בעיר קירנה. אביו היה אגלאוס. בתקופת צעירותו, קירנה פרחה ושגשגה בתחומים כמו כלכלה, תרבות וידע ולמידה. ארטוסתנס היה חלק מתהליך זה - הוא למד בגימנסיון בעיר, שם רכש ידע בכתיבה, קריאה, אריתמטיקה, שירה ומוזיקה. בנוסף, היה פעיל אתלטית בתקופה זו. בהמשך חייו עבר לאתונה, שם למד את האסכולה הסטואית מפיו של מייסדה, זנון מקיטיון. מורים נוספים שלימדו אותו היו אריסטו מכיוס, קאלימאכוס וארקסילאוס, מראשי האקדמיה האפלטונית.
כתוצאה מעבודתו הטובה בתחומי דעת רבים, תלמי השלישי מינה אותו לספרן בספרייה הגדולה של אלכסנדריה. ארטוסתנס הסכים לתפקיד, וכתוצאה מכך עבר לאלכסנדריה, שם נשאר עד סוף חייו. כחמש שנים לאחר מכן, מונה על ידי השליט המצרי לספרן הראשי. במסגרת תפקיד זה, דאג להרחבת כמות ההעתקים בספרייה, וליצירת עליונותה על פני ספריית פרגמון. בנוסף, היה ממוריו של תלמי הרביעי.
לקראת סוף חייו איבד ארטוסתנס את הראייה, דבר שמנע ממנו להמשיך לקרוא ולראות את נפלאות הטבע. עניין זה דיכא אותו עד כדי כך שהרעיב עצמו למוות בשנת 194 לפנה"ס, בגיל 82.
תפיסותיו
ארטוסתנס האמין כי בכל אומה יש טוב ורע. במסגרת אמונה זו, מתח ביקורת על אמירתו של אריסטו, לפיה כל מי שאינו יווני הוא ברברי, ויש לשמור על טוהר הגזע היווני.
מדידת היקף כדור הארץ
ממוזער|250px|איור הממחיש את מדידת היקף כדור הארץ שביצע ארטוסתנס:
S - אסואן, שבה בעת המדידה השמש בדיוק בזנית
A - אלכסנדריה, שם מדד ארטוסתנס את אורך הצל שמטיל עמוד אנכי
- הזווית בין קרני השמש לעמוד באלכסנדריה
- המרחק בין הערים
אחד מהישגיו החשובים של ארטוסתנס הוא מדידת היקף כדור הארץ בקירוב.
ארטוסתנס ידע שבעיר אסואן שבמצרים קיימת באר שתחתיתה מוארת כולה ללא צל בצהרי מועד ההיפוך של הקיץ. כלומר השמש נמצאת בדיוק מעליה. ההנחה באותה תקופה שאסואן שוכנת בדיוק על חוג הסרטן ולכן ביום זה השמש נמצא בזנית כלומר ב-90 מעלות לקרקע. בעירו, אלכסנדריה, הצפונית יותר, מדד ארטוסתנס את אורך הצל שמטיל עמוד אנכי ומצא שאורכו שווה ל- גובה העמוד; על פי הכלל , נובע כי הזווית בין קרני השמש לעמוד האנכי היא 7.2 מעלות. לכן, אורך זה הוא של המעגל. אם מניחים שאלכסנדריה נמצאת במדויק מצפון לאסואן, נובע מן המדידות הללו כי המרחק מאסואן לאלכסנדריה הוא החלק האחד מחמשים מהיקפו של כדור הארץ (במעגל העובר דרך מרכז הכדור, ודרך אסואן ואלכסנדריה).
מדיווחי הנוסעים בשיירות הסחר היה ידוע לאנשי אלכסנדריה כי המרחק מעירם לאסואן הוא כ-5,000 סטדיות, שהן כ-925 קילומטרים - וכך העריך ארטוסתנס את היקף כדור הארץ ב-250,000 סטדיות. בתקופתו של הרודוטוס, כמאתיים שנה לפני ארטוסתנס, היה אורך הסטדיה 185 מטרים - ואם כיוון ארטוסתנס לסטדיות באורך כזה, הרי שלפי האומדן שלו היקף כדור הארץ הוא כ- 46,250 קילומטרים - סטיה של 15% בלבד מן ההיקף האמיתי.
מספר גורמי שגיאה פגמו בדיוק המדידה המקורית של ארטוסתנס. ראשית, אסואן אינה ממוקמת בדיוק על חוג הסרטן, או בדיוק מדרום לאלכסנדריה. כמו כן המרחק בין הערים אינו 925 קילומטר. בנוסף, השמש אינה מקור אור נקודתי - קוטרה הזוויתי של השמש בעיני המתבונן מכדור הארץ הוא כמחצית המעלה. הגורם העיקרי לחוסר הדיוק הוא הקושי למדוד את מרחקה של השמש מן הזנית בצהרי היום: בעין בלתי מזוינת, מוגבל הדיוק של מדידה כזו לכרבע מעלה. הדיוק של מדידת ארטוסתנס נובע בחלקו מקיזוז בין גורמי השגיאה השונים.
התוצאה שקיבל ארטוסתנס התקבלה בהערכה בין בני דורו, ונחשבה אמינה עוד מאות שנים אחר-כך, עד להופעת הקרטוגרפיה של תלמי, שבה חושב היקף כדור-הארץ באופן שגוי ביותר.
הנפה של ארטוסתנס
הישג חשוב נוסף של ארטוסתנס הוא מתחום המתמטיקה - הצגת שיטה למציאת כל המספרים הראשוניים עד מספר נתון.
על פי השיטה, יש לרשום בטבלה את כל המספרים עד המספר הנתון. ראשית, יש להתחיל מהראשוני הראשון, 2, ולסמן בטבלה את כל הכפולות שלו. לאחר מכן, בכל שלב יש לקחת את המספר הבא שלא הורד (שיהיה בהכרח ראשוני), ולסמן את כל הכפולות שלו, עד שלא נותרים עוד מספרים.
עבודות נוספות
ארטוסתנס עסק בתחומים רבים ומגוונים. עקב כך כונה על ידי רבים beta – האות השנייה באלפבית היווני, שבאה להראות על כך שתמיד נחשב למקום השני בהישגיו. סטראבון אף כינה אותו כמתמטיקאי בין גאוגרפים וגאוגרף בין מתמטיקאים. בכל זאת, הישגיו בשלל התחומים נחשבו לבעלי משמעות, והוא זכה להכרה רבה. הוא כונה בסודא Pentathlos, כינוי שבמקורו ניתן למנצחים בקרב הפנטאתלון ורומז על מגוון עיסוקיו.
בעקבות התעניינותו באפלטון הוא כתב את עבודתו הראשונה, Platonikos, בה מדובר על יסודות המתמטיקה על פי תפישתו של אפלטון. הישג נוסף שלו בתחום המתמטיקה הוא המצאת הספירה הארמילרית.
בתחום השירה, משיריו הבולטים היו Hermes, שדיבר על היסטוריית חיי האלים, ו-Erigone, בו מסופר עליו התאבדותה של אריגון בת איקרוס.
הוא חיבר את Chronographies, בו פירט על תאריכים חשובים החל מתקופת מלחמת טרויה ועד לסוף שליטתו של אלכסנדר הגדול; עבודה זו נחשבת לחשובה ומדויקת לתקופתו.
ארטוסתנס כתב גם את Olympic Victors, בו פירט על מנצחי המשחקים האולימפיים. לא ידוע מתי חיבר עבודה זו, אך גם זו נחשבה למדויקת וחשובה.
הגאוגרף היווני סטראבון ציין כי בניגוד לטענות תושבי אזור ים המלח, על כך שרעידות אדמה הרסו 13 ערים סביב האגם ועקב כך הוא התרחב מעבר למידותיו, ארטוסתנס סבר כי הארץ סביבו הייתה בעבר גם היא אגם מכוסה במים, שנחשפה עקב רעידות האדמה.
נקראים על שמו
מכתש ארטוסתנס - מכתש ירחי
התקופה הארטוסתנית - תקופה בלוח הזמנים הגאולוגי הירחי
ארטוסתנס (הר מצולה) - הר מצולה ב, מדרום לקפריסין
ראו גם
הנפה של ארטוסתנס
קישורים חיצוניים
סודא, ארטוסתנס – Suidas, s.v. Ἐρατοσθένης
הערות שוליים
קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:יוונים הלניסטיים
קטגוריה:אסטרונומים יוונים
קטגוריה:מתמטיקאים מיוון העתיקה
קטגוריה:יוון העתיקה: גאוגרפים
קטגוריה:ספרנים ומידענים
קטגוריה:אלכסנדריה: אישים
קטגוריה:מצרים התלמיית
קטגוריה:ספרני הספרייה הגדולה של אלכסנדריה
קטגוריה:מצרים הלניסטיים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-2 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-3 לפנה"ס
| 2024-10-10T14:24:20 |
משפטי חפיפה
|
REDIRECT חפיפת משולשים
| 2005-04-14T04:33:55 |
שכבת היישום של מודל ה-OSI
|
שכבת היישום (באנגלית: Application) נקראת גם: שכבת התוכנה או שכבת האפליקציה. היא השכבה השביעית והעליונה של מודל ה-OSI והחמישית במודל TCP/IP.
היא ממונה על אספקת שירותי הרשת לתוכנות בהן משתמש משתמש הקצה. שכבת היישום משתמשת בשירותיה של שכבת הייצוג של מודל ה-OSI ואינה מספקת שירותים לאף שכבה אחרת במודל ה-OSI.
שכבת היישום היא זו הקובעת את סוג התקשורת בין מחשבים. למשל, היא קובעת האם מדובר בתקשורת "שרת–לקוח" (client-server) שבה מחשב אחד (השרת) מספק נתונים לאחר (הלקוח) - כמו בגלישה באינטרנט, או שמדובר בתקשורת "קצה לקצה" (peer to peer), שבה כל אחד מהמחשבים הוא גם שרת וגם לקוח - כמו ברשתות שיתוף קבצים.
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
קישורים חיצוניים
7
| 2023-11-13T08:02:12 |
אבעבועות שחורות
|
אבעבועות שחורות הייתה מחלה מידבקת, הנגרמת על ידי הנגיף Variola major. הנגיף עובר מאדם לאדם באמצעות מגע וכתרסיס באמצעות האוויר, בעיקר בחורף ובתחילת האביב; נגיף האבעבועות השחורות קטל ככל הנראה יותר בני אדם מכל מחלה אחרת בהיסטוריה.
למחלה פותח חיסון יעיל החל מהמאה ה־18, והיא המחלה הראשונה לה פותח והופץ חיסון המוני. ארגון הבריאות העולמי יזם מבצע עולמי לביעור המחלה באמצעות חיסון מקיף של כלל האוכלוסייה העולמית. המבצע נחל הצלחה, ומאז אוקטובר 1977 לא אובחנו מקרים חדשים של המחלה. בעקבות כך הוכרזה המחלה ב־1980 כמחלה שמוגרה, והיא המחלה הראשונה שהאנושות הצליחה להכחיד. בעקבות הדברת המחלה הופסק החיסון כנגדה, חיסון שהיה חלק מתוכנית החיסונים במדינות רבות.
כיום הסיכון העיקרי להתפרצות חדשה של המחלה הוא עקב שימוש בנגיפיה כנשק ביולוגי בידי מדינות או ארגוני טרור, אך סיכון זה הוא נמוך, ולצורך התמודדות מולו מוחזק במדינות שונות וביניהן במדינת ישראל מלאי של מנות חיסון כנגד המחלה.
מאפייני המחלה
הנגיף מחולל המחלה
המחלה נגרמת על ידי הנגיף Variola major, המשתייך למשפחת poxviridae. לנגיף מקטע בודד של DNA דו-גדילי ליניארי בעל כ-186 אלף זוגות בסיסים. הנגיף הוא גדול יחסית בהשוואה לנגיפים אחרים (250x400 ננומטר). הנגיף מסוגל לשכון רק בקרב בני אדם, ואינו שוכן בגוף באופן רדום.
הנגיף מועבר בין בני אדם באמצעות תרסיס – טיפות קטנות הנפלטות ממערכת הנשימה. לאחר חשיפת דרכי הנשימה לנגיף, נמשך זמן הדגירה שלו בגוף כשבועיים. בזמן זה משכפל הנגיף את עצמו בתאי החולה, כשהוא משתמש בחלבונים העצמיים של התאים.
מאפייני המחלה
לאחר תקופת דגירה של כשבועיים מרגע ההדבקה בנגיף, מופיעה המחלה. המחלה בתחילתה דומה למחלות ויראליות אחרות ומאופיינת בעליית חום הגוף, אפיסת כוחות וחולשה כללית, כאבי ראש וכאבים באיברים שונים. לאחר מכן מתפתחת פריחה בצורת נקודות אדומות זעירות על העור, שהופכת תוך פחות משבוע לשלפוחיות צורבות ומגרדות, אשר מזדהמות, מתמלאות מוגלה ומתקשות, ואם החולה מחלים, משאירות אחריהן גלדים וצלקות לאחר נשירתן. השלפוחיות עלולות להתפתח גם בריריות הפנימיות, לדוגמה בוושט ובקנה הנשימה. המוות מהמחלה עלול להתרחש כבר בתוך שלושה עד חמישה ימים לאחר הופעת השלפוחיות, עקב דימומים בדרכי הנשימה או במערכת העיכול, מהתקף לב או מזיהום כללי ואלח דם. זמן ההחלמה לנותרים אורך בין חודש לשלושה חודשים עד להחלמה המלאה.
למחלת האבעבועות השחורות יש ריח אופייני, חד וחריף, אשר צורב את האף ואי אפשר לטעות בו. רוב החולים יהיו מכוסים לחלוטין, מכף רגל ועד ראש, כולל מתחת לציפורניים, בשלפוחיות גדולות, שלאחר זיהומן נעשות עגולות וקשות והופכות את צבע עורו של החולה לשחור (כאן טמון ההבדל החיצוני בין מחלה זו ובין אבעבועות רוח; באבעבועות רוח נדיר מאוד לראות שלפוחיות על כפות הידיים והרגליים).
התמותה מהמחלה גבוהה מאוד (כ־30%), בעיקר עקב העובדה שהשלפוחיות והזיהום מופיעים בבת אחת, בניגוד למחלה הקלה בהרבה, אבעבועות הרוח, בה מופיעות בגלים שלפוחיות קטנות יותר. שיעור התמותה אף גבוה יותר בקרב ילדים. גיל שלפוחיות שונה וריכוז דלקת קטן יותר מאפשרים למערכת החיסון של הגוף להתמודד בהצלחה עם אבעבועות רוח, שלא כמו באבעבועות שחורות. השלב המידבק ביותר של האבעבועות השחורות הוא בשבוע הראשון למחלה, בו ריכוז הנגיפים ברוק גבוה במיוחד; דיבור פשוט, במהלכו ניתזים רסיסי רוק זעירים, הוא הגורם העיקרי להדבקת אנשים נוספים. הנגיפים שחדרו לגוף דרך האוויר משתרשים בעיקר בריריות האף והפה, ומשם דרכם קצרה אל קשרי הלימפה, בהם הם מתרבים ודרכם מתפשטים לכל חלקי הגוף, כשבסופו של דבר הם מתרבים בעיקר במח העצמות ובטחול. רק לאחר כשבוע ימים מתפשט הנגיף בכל תאי הגוף דרך הדם, כשלהתפשטות זו נלווים תחושה כללית רעה, עליית חום ושאר הסימנים הידועים.
נכון להיום לא פותחה תרופה אנטי ויראלית יעילה כנגד המחלה. עם זאת, החיסון כנגד המחלה יעיל גם כאשר ניתן בתקופת זמן קצרה (מספר ימים) לאחר חשיפה לנגיף. טיפול בתרופה בשם Cidofovir נמצא יעיל כנגד וירוסים מאותה המשפחה ולכן נחשב כטיפול מומלץ כנגד אבעבועות שחורות. בידוד החולים למניעת הדבקה מהווה נדבך חיוני וחשוב בהכלת המחלה ומניעת התפשטותה.
חלק ניכר מבני האדם שחלו במחלת האבעבועות השחורות מתו כתוצאה מכך. המחלה גרמה למותם של מאות מיליוני בני אדם לאורך ההיסטוריה. רבים מהנותרים בחיים נשארו נכים (חרשות, עיוורון ועקרות), מצולקים ומעוותים. המחלה הצדיקה את השמות שבהם כונתה: "האש הגדולה" "מלאך המוות" ועוד כהנה וכהנה שמות דומים. תיעוד ראשון למחלה נעשה לפני למעלה מ-3,000 שנים כשהייתה התפרצות במזרח התיכון בכלל ובמצרים בפרט, כשפרעה, רעמסס החמישי, נפטר מהמחלה בשנת 1157 לפנה"ס. סימני המחלה מצויים עד היום על המומיה שלו.
מגפת קיפריאנוס, שכנראה הייתה מגפת אבעבועות שחורות, פרצה באירופה, במקביל למשבר המאה ה-3. באותה תקופה, היה מצב האימפריה הרומית בכי רע, ונראה כי המגפה גרמה להחלשתה של האימפריה.
גילוי החיסון
כמו לרוב המחלות הוויראליות, גם למחלת האבעבועות השחורות אין תרופה. מערכת החיסון של האדם מייצרת כנגדה תאי זיכרון ונוגדנים. מכיוון שלא פותחה תרופה למחלה, הרי שהמחסום העיקרי בפני מחלת האבעבועות השחורות הוא מניעתה, באמצעות חיסון מקדים היוצר נוגדנים כנגד הנגיף, שיפעלו נגדו בטרם יגרום לנזק.
החיסון הראשון בהיסטוריה הורכב ככל הנראה במאה ה-11 בסין. שלפוחיות שהתקשו ונשרו מחולים נתחבו לחוטמם של ילדים. על דרך מניעה דומה למדה אשת השגריר הבריטי בטורקיה, מארי וורטלי מונטגיו. רופאים טורקים שמו לב שמי שחלה במחלה ונשאר בחיים לא חלה בה שוב. הרעיון שהם הציעו היה להדביק במחלה אנשים בריאים בצורה קלה מאוד, כדי שלא יחלו בה שוב. הם ניסו ליצור את המחלה בצורה קלה באמצעות איסוף נוזל משלפוחיות של קורבנות המחלה, טיפול מסוים להחלשת הנגיף, והחדרת הנגיף לאדם בריא באמצעות שריטה. חיסון זה, שכלל שימוש בנגיף חי, כלל סיכון של התפרצות מלאה של המחלה ומוות עקב ניסיון החיסון, אך סיכון זה היה קטן בהשוואה לשיעור התמותה הגדול מהמחלה. הגברת מונטגיו התרשמה מההגיון בשיטה והשתמשה בה גם לחיסון ילדיה. היא שרדה את המחלה ובשנת 1717, למרות התנגדות הרופאים, שכנעה את אשת יורש העצר, קרולינה לחסן את ילדי משפחת המלוכה בשיטה זו.
תגלית החיסון רשומה בהיסטוריה על שמו של רופא כפרי בריטי, אדוארד ג'נר, אשר שם לב שהיחידים שהצליחו לעבור את המחלה שלמים ובריאים, פחות או יותר, היו החקלאים, ובעיקר מגדלי הבקר. ג'נר הבחין שמגדלי הבקר אשר חלו באבעבועות שחורות עברו את המחלה בצורה קלה וחסרת משמעות מבחינה רפואית; אומנם הופיעו אצלם מספר שלפוחיות מועט, אולם אלה חלפו מבלי להשאיר עקבות כמעט, וזאת בניגוד לשלפוחיות שכיסו את גופם של אלה שלקו במחלה האלימה.
במשך למעלה מעשרים שנה חקר ג'נר את התופעה, ולבסוף הבין שהמחלה על שתי צורותיה הייתה ככל הנראה שתי מחלות שונות. התברר לו שהמחלה שבה חלו האיכרים הייתה מחלת אבעבועות אחרת, אבעבועות הפרות, שמשום מה, לאחר תחלואה בה, נמנעה מהחולה פגיעה על ידי המחלה הקשה. את הסיבה הוא לא ידע, אולם מתוך ההבנה הזו ומתוך הידיעה שאנשים נדבקים כאשר הם באים במגע עם נוזלי השלפוחיות, הבין ג'נר שאין צורך לחכות להידבקות הטבעית של האדם מהפרה ואפשר לזרז את ההידבקות במחלה הקלה, וכך להגן על הנדבק מפני המחלה הקשה. ג'נר הבין כי מי שחולה באבעבועות הבקר לא יחלה באבעבועות שחורות.
ב-1796 ביצע ג'נר את הניסוי הקליני הראשון. הוא מרח על שריטה בעורו של ילד נוזל שנלקח משלפוחית של פרה החולה באבעבועות הפרות.
הילד, כפי שצפה, לקה בגרסה קלה מאוד של המחלה והחלים תוך זמן קצר. כעבור זמן מה הוא שרט את עורו של הילד ומרח על השריטה נוזל מאבעבועה של אדם החולה באבעבועות שחורות, וכפי שהעריך, הילד לא חלה במחלה. על סמך הניסוי הבודד הוציא ג'נר בשנת 1796 את החיסון הראשון בעולם כנגד אבעבועות שחורות.
יעילות החיסון של ג'נר נובעת מהדמיון בין נגיף אבעבועות הפרות לנגיף האבעבועות השחורות, המשתייכים שניהם לאותה משפחת נגיפים (poxviridae), ובעלי אותם חלבונים על מעטפת הנגיף, דבר הגורם לכך שנוגדנים כנגד נגיף אחד מהמשפחה, יעילים גם כנגד נגיפים אחרים מהמשפחה. כיום משערים שנגיף האבעבועות השחורות הוא מוטציה של נגיף אבעבועות הבקר.
החיסון של ג'נר היה החיסון ההמוני הראשון שיוצר, והעובדה כי החיסון פותח למעשה ממחלת אבעבועות הפרות השתמרה במילה 'חיסון' באנגלית ('vaccination'), שמקורה במילה הלטינית 'vacca' (כלומר, 'פרה').
המחלה במאה העשרים
החל מהמאה ה־19 החל חיסון מקיף כנגד הנגיף בקרב האוכלוסייה העולמית. מכיוון שמחלת האבעבועות השחורות היא מחלה הפוגעת רק בבני אדם, ואין לה מאחסן בין יתר בעלי החיים (ובנוסף הנגיף אינו מתאחסן בגוף באופן רדום), פתח ארגון הבריאות העולמי באמצע המאה ה-20 במבצע חיסון אינטנסיבי לכל בני האדם בעולם כדי לנסות להכרית את המחלה מעל פני האדמה, כך שלא יישאר אף נשא אחד שלה, ותימנע אפשרות המחלה וההדבקה. בעקבות הצלחת המבצע והיעלמות המחלה נפסק החיסון לה בהדרגה במדינות מערביות שונות (בארצות הברית ב־1972, ואחר כך גם בארצות נוספות), עקב היעלמות המחלה שם, כשהוא נמשך רק במדינות ואזורים מועדים לפורענות. הפסקת החיסון נעשתה עקב תופעות לוואי מסוימות (בשיעור נמוך) שלוו אליו, והעדר הצורך עקב הדברת המחלה.
החולה האחרון במחלה, עובד בית חולים בשם עלי מאלין שחלה באופן ספונטני, זוהה בשנת 1977 בסומליה שבאפריקה ושרד את המחלה. הקורבנות האחרונים הידועים של אבעבועות שחורות נדבקו ומתו ב־1978 בברמינגהאם שבאנגליה בעקבות תאונת ניסוי. במהלך הניסוי, שנעשה ללא היתר על ידי מיקרוביולוג בשם הנרי בדסון, אירעה תקלה בה דלפה דרך צינורות האוורור כמות קטנה של נגיפים, אשר הספיקה כדי לגרום למחלתה ומותה של צלמת רפואית, ג'נט פרקר. בדסון התאבד עוד לפני שפרקר נפטרה.
בעקבות הצלחת מבצע החיסונים הכלל-עולמי הושמד הנגיף גם ממעבדות ברחבי העולם, וכיום הוא שמור בשתי מעבדות בלבד - אחת במרכז לפיקוח מחלות (CDC) בארצות הברית, והשנייה במעבדות וקטור ברוסיה, אשר המשיכו באופן רשמי להחזיק בנגיף למטרות מחקר. לפי החלטת ארגון הבריאות העולמי, נקבע תאריך יעד להשמדת הנגיפים גם ממעבדות אלו, אך מאוחר יותר נדחו תאריכים אלו. לאחרונה עמד תאריך ההשמדה הצפוי על שנת 2014. בשלהי המאה ה-20 התקיים ויכוח בין מדענים, האם להשמיד את הנגיפים שבמעבדות בארצות הברית וברוסיה. אלה שהתנגדו לכך טענו שאין זכות בידי האדם להשמיד במכוון אף יצור, ואפילו יהיו אלה וירוסים מזיקים. בנוסף לשתי המעבדות הידועות כמחזיקות את הנגיף, לא מן הנמנע שמדינות או גופים שונים מחזיקים בנגיף באופן נסתר לצרכים שונים, כדוגמת שימוש פוטנציאלי בו כנשק ביולוגי (ראה להלן).
בסוף 1979, לאחר שהוברר סופית שלא תועד אף מקרה אחד של המחלה במהלך 3 השנים הקודמות, ולא תיתכן יותר הידבקות טבעית במחלה, התכנסה בז'נבה שבשווייץ ועדה מטעם ארגון הבריאות העולמי לטקס חתימה על מגילת קלף, שעליה כתוב בחמש שפות: "אנו חברי הוועדה העולמית... מאשרים שהאבעבועות השחורות נעקרו מהעולם". וכך, בתאריך 9 בדצמבר 1979, כמעט מאתיים שנים לאחר שנעשה החיסון הראשון בידי אדוארד ג'נר, המליץ ארגון הבריאות העולמי על הפסקת החיסון בעולם כולו. בשנת 1979 או 1980 נעשה החיסון האחרון של אזרחים בעולם. בישראל נמשך חיסון חיילים עד שנת 1996 (חיילים אלו קיבלו את החיסון עוד בילדותם). כיום החיסון ניתן רק לעובדים בתפקידים רפואיים שונים, העשויים לבוא במגע עם חולי אבעבועות שחורות, אם תתחולל התפרצות חדשה בישראל, ובתנאי שחוסנו עוד בילדותם.
שימוש בנגיף כנשק ביולוגי
שימוש צבאי בלתי-מכוון, ככל הנראה, נעשה בנגיף לפני כחמש מאות שנה, כשצבא ספרדי זעיר בן 600 חיילים בפיקודו של הרנאן קורטס ו-168 אנשים בפיקודו של פרנסיסקו פיסארו, גרם להדבקת הילידים באמריקה באבעבועות שחורות. המחלה קטלה מיליוני בני אדם מהאימפריות של האינקה והאצטקים, עקב החסינות הלקויה של גופם וחוסר העמידות בפני הנגיף, אשר לא היה ידוע להם מעולם (כמו גם נגיפים וחיידקים גורמי מחלות אחרות שלא היו ידועים באמריקה הדרומית, ושהובאו מהעולם הישן). פגיעה ויראלית זו הביאה לתבוסתם המוחלטת, תוך כדי הכחדתם של תשעים אחוזים מהאינדיאנים בני אמריקה בתוך מאה שנים.
היו כוונות לשימוש צבאי מכוון בנגיף: בשנת 1763 התכתב הגנרל האנגלי ג'פרי אמהרסט (Jeffrey Amherst) עם עמיתיו על האפשרות להדביק את השותפים האינדיאנים של הצרפתים, בדלוור, באבעבועות שחורות. אין מסמכים שמעידים שאכן נעשה משהו בעניין. אך בפועל פרצה באזור מגפה שהכחידה למעלה ממחצית האוכלוסייה האינדיאנית.
לאחר שנעלמה המחלה, עלה החשש כי יהיו שינסו להשתמש בנגיפים המוחזקים באופן נסתר כנשק ביולוגי. בשל אי חיסון האוכלוסייה שנולדה לאחר 1980, ואי-חידוש החיסון בקרב המתחסנים קודם לכן, הפוטנציאל הצבאי ההרסני של הנגיף גדול.
מנות החיסון המצויות כיום בעולם מעטות יחסית, אך בישראל מחזיק משרד הבריאות מלאי שאמור להספיק לחיסון כלל האוכלוסייה במקרה של התקפה ביולוגית.
פרט לשתי המעבדות המחזיקות בנגיף באופן רשמי, ארבע מדינות דווחו כחשודות בהחזקת הנגיף בסתר – רוסיה, צרפת, עיראק וקוריאה הצפונית. אם מדינה שמחזיקה בנגיף מעוניינת לעשות בו שימוש כנשק ביולוגי, מחד גיסא היא עשויה להגיע להשמדה המונית יעילה של יריביה ומאידך גיסא, היא עשויה להיפגע בעצמה מהמחלה.
קישורים חיצוניים
דרור בר ניר, אבעבועות שחורות - המחלה המידבקת הראשונה שהוכחדה מהעולם, פורסם במקור בגליליאו, נובמבר 2006
הערות שוליים
קטגוריה:זיהומים נגיפיים המאופיינים בנגעים בעור ובקרום הרירי
קטגוריה:היסטוריה של הרפואה
קטגוריה:מגפות
קטגוריה:נשק ביולוגי
| 2023-12-01T18:06:16 |
עיצוב
|
עיצוב הוא אחד הסממנים החומריים והחזותיים העתיקים ביותר בתרבות האנושית. בניגוד לאמנות שבסיסה באסתטיקה, מהותו של העיצוב נובע מקיום של פונקציות. היסטוריונים של עיצוב טוענים כי העיצוב הראשון בקיום האנושי נולד מהצורך של האדם הפליאוליטי לשתות מים וכתוצאה מכך, קליפת קוקוס הפכה לקערה המעוצבת הראשונה. באופן כללי, עיצוב כולל תכנון של מוצר או של מערכת מוצרים, כך שיענו על קריטריונים רבים, כגון אסתטיקה, נוחות, עמידות, גודל, משקל, מחיר או מאפיינים אחרים. על פי רוב, החפץ המעוצב צריך לענות על צרכיו של לקוח מסוים, או קבוצה של לקוחות. בעיצוב משתמשים בכלים המשותפים לתחומי ההנדסה, האמנות והאומנות, אך אין זהות מוחלטת בין תחומי העיצוב ויתר התחומים. בין אמנות ועיצוב מקובל לראות קרבה רבה בשל השימוש בערכים אסתטיים, אך בעוד שיצירת אמנות מסתמכת על תהליך עיצוב בהגייתה, תכנונה או יצירתה, עיצוב אינו מעניק בהכרח ערך אמנותי לתוצר הנובע ממנו.
עיצוב הוא תחום השואף לשלב בין מסרים בדומה לאמנות (מסרים פסיכולוגיים, חברתיים, אסתטיים וכו'), לבין האמצעים השונים בהם אנו משתמשים יום יום הדורשים הבנה הנדסית וידע טכני. המעצב נדרש ליצור את תוצריו במגבלות שלא קיימות לאמן היוצר אומנות.
לדוגמה, בעיצוב פנים ואדריכלות יש לרוב כוונה להעביר תחושה מסוימת לאדם השוהה בחלל (תחושת כבוד ויראה במבנה המאדיר אל או ממסד, תחושת נינוחות במבנה מגורים) תוך מגבלות כוחות הטבע, כוחות השוק והטכנולוגיה; ובעיצוב תעשייתי נדרש ליצור מוצר שיענה לצרכים הטכניים ומגבלות התקציב בייצור אך יהיה נוח למשתמש ויקרין תדמית המתאימה לשוק שלו.
השפעתו של העיצוב ניכרת עלינו בכל רגע ורגע. המוצרים אותם אנו צורכים והאריזות שלהם, עולם הפרסום, הבגדים אותם אנו לובשים, האינטרנט, וכל מבנה, רחוב או גן שאנו נמצאים בו.
בשנים האחרונות, עם התפתחותה של רשת האינטרנט, גדלה המודעות לשלב בין קלות שימוש לפירוט באתרים אשר מכילים כמויות רבות של מידע. לפיכך ניתן לראות פריחה בכמות המאמרים המקוונים העוסקים בנושא, ובתי ספר רבים לעיצוב מקדישים מסלולי לימוד ייחודיים לתחום של עיצוב אתרי אינטרנט ואפליקציות. במקביל, עיצוב כערך חשוב בחיי הפרט ממשיך לגדול, יותר ויותר אנשים מבקשים לחיות בסביבה נעימה יותר, בין אם בדרישה לשפץ ולעצב בנייני ציבור כעורים ובין ביקוש לרהיטים וחפצי אמנות המתאימים לכל כיס.
עיצוב גרפי (תקשורת חזותית)
שמאל|ממוזער|250px|לעיתים עיצוב גרפי הוא חסר סממני זהות ונושא תפקיד שימושי של העברת אינפורמציה. בתמונה - סמלים גרפיים על שילוט בגנים לאומיים של ארצות הברית.
עיצוב גרפי הוא תחום העוסק בשילובם של טקסט ותמונה לשם העברתו של מסר מסוים, ובתור שכזה הוא חלק מהתקשורת החזותית שהיא תחום בתוך ענף העיצוב החזותי.
תחום העיצוב הגרפי בא לידי ביטוי בעיצוב של טקסטים מודפסים (עלונים, כתבי עת וספרים), עיצוב אריזות מוצרי הצריכה, כרזות, פרסום, שלטים, עימוד, עיצוב אתרי אינטרנט, עיצוב ממשקים לטלוויזיה, עיצוב ממשק המשתמש למערכות מידע, וידאו, הנפשה ותחומים נוספים. לפיכך, מעצבים גרפיים שונים יכולים לעסוק בפועל בתחומים רחוקים לכאורה, מעיצוב גופנים וטיפוגרפיה ועד עיצוב ממשק וירטואלי.
את שורשיו של העיצוב הגרפי ניתן לזהות כבר בראשיתה של המילה הכתובה, אולם רק במאה ה-19 הפך העיצוב הגרפי לפעילות מובחנת ונפרדת. מעצב גרפי בעולם הדפוס עוסק בעיצוב ספרים, בתהליכי הוצאה לאור, באיור, ועוד. עם התפתחות הטכנולוגיה והשתכללות הצרכנים הפך העיצוב הגרפי לחלק אינטגרלי בתחום הפרסום והתקשורת בו עוסק המעצב ביצירת מותגים וסמלילים ובתחומים של עיצוב אינטראקטיבי עיצוב מידע, איור ממוחשב ואינפוגרפיקה.
הדגש בתחום זה, בדומה לכל מקצועות העיצוב, הוא התמקדות בהעברת המסר יותר מאשר באסתטיקה של התוצר הסופי. בשונה משאר האומנויות השימושיות התוצר הסופי בעיצוב גרפי נקבע על פי קנה המידה של הצרכן ולא של היוצר ובכך מגביל את החופש האומנותי שלו. למשל עיצוב תמרור שהוא פיקטוגרמה שתפקידה לייצג אובייקטים באמצעות ציורים.
אף על פי שהמילה גרפי, מהמילה גרפיקה (מיוונית: רישום), מרמזת שתחום העיצוב הגרפי מוגבל לתקשורת חזותית הדבר אינו נכון ותחום העיצוב הגרפי עוסק גם בתחום השמע.
במוסדות הלימוד השונים משתמשים בשמות שונים כדי לתאר את התחום. אחד השמות הרווחים הוא תקשורת חזותית והוא מתייחס לאותו תחום מקצועי.
עיצוב אורבני ואדריכלות נוף
שמאל|ממוזער|250px|נעל של סלבטורה פראגמו
שמאל|ממוזער|250px|רחוב הסהר המלכותי בעיר באת' שבאנגליה שתוכנן על ידי ג'ון ווד הבן. דוגמה לעיצוב עירוני חדשני מסוף המאה ה-18, המשלב עקרונות אסתטיים עם תכנון עירוני חדש.
החלל הסובב אותנו, מבנים, רחובות וגנים גם הם תוצר של עיצוב המשפיע על החוויה של האדם החי בהם ועל התפקוד שלו. עיצוב חלל הוא תחום הרותם את כלי הבנייה והיכולת לשנות את הסביבה כדי לעצב בתים, לתכנן ערים ואת הנוף ברמת המקרו ועד לריהוט ועיצוב חפצים ברמת המיקרו.
אדריכלות (או בלועזית "ארכיטקטורה") היא אמנות הבנייה והתחום העוסק בתכנון ועיצוב מבנים וחללים. לתחום האדריכלות לא קיימים גבולות ברורים והוא כולל תחומים רבים ושונים הקשורים לתהליך התכנון והבנייה, כגון מדעים מדויקים, אמנות, מדעי החברה, טכנולוגיה, פוליטיקה, פילוסופיה, היסטוריה, מתמטיקה, משפטים וכדומה. לפי החיבור הראשון ששרד על הנושא, "על אודות האדריכלות" של ויטרוביוס, בנייה טובה מאופיינת ביופי, עמידות ויעילות, או במילותיו של ויטרוביוס: "firmitas, utilitas, venustas".
שיטות בנייה המבוססות על טכנולוגיות שונות, תפישות תרבותיות שונות וצרכים פונקציונליים אחרים, יצרו עם השנים מגוון רחב מאוד של צורות בינוי ועיצוב שונים. כיום, קיימים מקצועות מעט נפרדים של אדריכלי פנים, אדריכלי נוף, מעצבים עירוניים, מתכנני ערים ומהנדסים אזרחיים, אך בעבר היו כולם תחת תחום האדריכלות והאדריכלים עסקו בכולם. הצורך בהתמקצעות גדולה יותר בעולם המודרני פיצל את המקצוע לכמה מקצועות שונים, אך גם כיום נדרשת מהאדריכל הבנה רחבה מאוד בכל התחומים הללו.
תחומי עיצוב הנושקים לתחום עיצוב החלל הם [[עיצוב במה]], ענף העוסק בתכנון [[תפאורה]], תלבושות, אביזרים ו[[תאורה]] במסגרת אמנות הבמה, טלוויזיה וקולנוע; ועיצוב חלונות ראווה.
עיצוב תעשייתי
ממוזער|שמאל|250px|יגואר F-Type
עיצוב תעשייתי הוא תחום מקצועי העוסק ביצירה ובפיתוח מוצרים המיוצרים באופן חרושתי או סדרתי. עיצוב זה מתאפיין בתהליך של מחקר, חשיבה קונצפטואלית, חדשנות רעיונית, אפיון צורני, פיתוח ותכנון ועד לבקרה של תהליכי הייצור, השיווק, המכירה והשימוש של המוצר. בהליך זה משביח מעצב תעשייתי את האסתטיקה והשמישות של המוצר תוך התחשבות בהנדסת האנוש, בתועלת המוצר ובהשתלבותו בשוק.
העיצוב התעשייתי החל להתפתח החל מאמצע המאה ה-19 במקביל להתפתחות המהפכה התעשייתית בשל הצורך להתחשב בייצור בהיקף רחב ובשינויים טכנולוגיים תדירים.
המהפכה התעשייתית יצרה מצב חדש שבו קו הייצור מצריך תהליכי תכנון הנדסי ועיצובי נפרדים. כפי שתהליך הייצור הופרד למקטעי ייצור כך הופרדו תהליכי הפיתוח מרצפת הייצור.
במאה העשרים מעצבים תעשייתיים החלו לעצב מוצרים חדשים שהפכו למאפיינים של התקופה המודרנית - המטוס, האונייה, הרכבת, המכונית, הקטנוע, הטלוויזיה, הטלפון, כלי הבית, הרהיטים והתאורה וריהוט הרחוב. אלה ועוד רבים, יוצרו כולם במפעלים ועוצבו על ידי מעצבים שהושפעו מתאוריות ואופנות שונות. זרמים אלה בעיצוב תעשייתי שהופצו על ידי מיליוני מוצרים, השפיעו באופן רב על התפישה של האדם המודרני.
מעצבים תעשייתיים משלבים טכנולוגיות חדשות כמו חומרים, חשמל, אלקטרוניקה מכניקה, מחשוב. השינויים מרחיקי הלכת הביאו לתופעות כגון ייצור בפלסטיק ושימוש בטכנולוגיה כמו הזרקת פלסטיק.
עיצוב במה
עיצוב במה מכונה גם סצנוגרפיה, עיצוב במה או עיצוב תפאורה הוא תחום מקצועי העוסק ביצירת תפאורות תיאטרליות, כמו גם קולנועיות או טלוויזיה. מעצבי במה מגיעים ממגוון רקעים אמנותיים, אך בשנים האחרונות הם בעיקר אנשי מקצוע מיומנים, המחזיקים ב-B.F.A. או M.F.A. תארים באמנויות התיאטרון. מעצבי במה מעצבים שמטרתם לתמוך ביעדים האמנותיים הכוללים של ההפקה. זהו מרכיב מההפקה החזותית של סרט או טלוויזיה. כמו גם עיצוב תאורה ועיצוב תלבושות.
מעצב במה בוחן את הטקסט ומחפש בתוכו רמזים או מידע, באמצעות מחקר, כדי לייצר רעיונות התומכים בצורה הטובה ביותר בתכנים ובערכים של הטקסט באמצעות אלמנטים חזותיים. עבודת עיצוב הבמה מורכבת מניסיון לגלות את התמצית או המהות הגלומים בטקסט ולנסות להבהיר לצופים בצורה הטובה ביותר את הרעיון המרכזי או הרעיונות המרכזיים.
מעצב הבמה עובד עם הבמאי ומעצבים אחרים כדי לבסס תפיסה חזותית כוללת להפקה ולעיצוב סביבת הבמה. הם אחראים על פיתוח מערך שלם של רישומי עיצוב הכוללים את הדברים הבאים:
תוכנית רצפה Floor plan בסיסית המציגה את כל האלמנטים הנופיים הנייחים;
תוכנית קרקע מורכבת המציגה את כל האלמנטים הנופיים הנעים, המציינת את עמדותיהם על הבמה ואחסון שלהם;
קטע של חלל הבמה ובו כל האלמנטים;
גבהים קדמיים של כל אלמנט נופי, וגבהים נוספים או קטעי יחידות לפי הצורך.
את כל אלמנטים הציור הנדרשים הללו ניתן ליצור בקלות ממודל CAD תלת-ממדי מדויק אחד של עיצוב התפאורה.
ההיסטוריה של התפאורה ארוכה כהיסטוריה של התיאטרון. התפאורה ה"קלאסית" מורכבת מבד שעליו מצוירת הדמיה של החדר או הנוף שבו מתרחשת התמונה (סצנה). לעיתים משולבים בתפאורה כזו אלמנטים המקנים תחושה של מרחב תלת-ממדי.
עם השנים ובעיקר במאה ה20 וכיום עיצוב הבמה הרחיב את השימוש באמצעים חזותיים.
עיצוב כקניין רוחני
לפי חוק העיצובים, התשע"ז-2017 אפשר לרשום עיצוב בגלל מראהו של מוצר, או חלק ממוצר, אם הוא חדש ובעל אופי ייחודי. את הרישום מבצעים באמצעות משרדי קניין רוחני או משרדי עורכי פטנטים, על ידי הגשת בקשה לרשות הפטנטים. לא ניתן לרשום עיצוב בגלל מראהו של מוצר או של חלק ממוצר המוכתב אך ורק בידי פעולתו של המוצר. זאת, מכיוון שההגנה על אופן תפקוד המוצר או השימוש בו ניתנת במסגרת דיני הפטנטים. משך ההגנה על עיצוב רשום הוא עד 25 שנים ממועד הגשת הבקשה.
לפי הגדרת חוק העיצובים, עיצוב הוא מראהו של מוצר או של חלק ממוצר, המורכב ממאפיין חזותי של המוצר או של חלק מהמוצר, כולל מתאר, צבע, צורה, עיטור, מרקם או החומר שממנו עשוי המוצר. בעבר, שמשה המילה מדגם לציון עיצוב.
בעבר רישום עיצוב נקרא "מדגם".
עיצוב אופנה
שמאל|ממוזער|250px|דוגמן אופנתי על המסלול, המאה ה-21
עיצוב אופנה הוא תחום של אמנות שימושית העוסק בעיצוב ביגוד ועזרי ביגוד תוך התייחסות לתרבות, להשפעות חברתיות ולתקופה.
עיצוב אופנה שונה מתחום עיצוב תלבושות (למשל, בתחום הקולנוע או התיאטרון) בכך שתוצרתו מתיישנת בדרך כלל בתוך עונה אחת, או שתיים. "עונה" בתחום האופנה מוגדרת כסתיו/חורף, או אביב/קיץ. מקובל לחשוב כי עיצוב אופנה החל במאה ה-19 כאשר צ'ארלס פרדריק וורת' תפר תווית יצרן על בגדים אותם עיצב ויצר. בעוד שכל סוגי הלבוש לכל אורך ההיסטוריה נחקרים על ידי אנשי אקדמיה בתחום עיצוב התלבושות, רק בגדים שנוצרו לאחר 1858 הם לבוש שנכנס לגדר עיצוב אופנה.
רבים ממעצבי אופנה מעצבים לבוש ועזרי לבוש לצריכה כללית, חלקם מכונים מעצבי עילית ועושים מלאכתם בהזמנת לקוחות פרטיים. מעצבי-עילית אחרים מוכרים את תוצרתם רק בחנויות אופנה בודדות או במחלקות אופנה עילית. רוב מעצבי האופנה עובדים עבור חברות בתעשיית הביגוד ומעצבים בגדי גברים, נשים וילדים לצורכי שיווק המוני. יצירות הנושאות את תוויות היצרן של מעצבי אופנה מפורסמים, למשל קלווין קליין או ראלף לורן, הן בדרך כלל תוצרת עבודתם של צוותי מעצבים, או מעצבים בודדים העובדים תחת הנחיית המעצב הראשי.
מעצבי האופנה מציגים את יצירותיהם בתצוגת אופנה. בתצוגת אלו מציגים דוגמנים את הבגדים ואביזרי הלבוש כאשר עיצוב המסלול, עיצוב התאורה, המוזיקה וחלל התצוגה מהווים חלק מאופי הקולקציה המוצגת.
תחום עיצוב האופנה נושק לתחומי עיצוב נוספים העוסקים גם הם בהלבשה ואביזרי הלבשה.
עיצוב טקסטיל הוא תחום עיצוב העוסק ביצירת בדים למטרות שימושיות ודקורטיביות, והוא מושפע ממגמות בתחום האופנה. הבדים מיוצרים מסיבים מהחי, הצומח או מחומרים סינתטיים. יצירת הטקסטיל נעשית באחת משתי דרכים עיקריות: תוך כדי ייצור הבד עצמו - למשל באריגה או בסריגה, או בהדפסה על בד מוכן (ארוג או סרוג). תחום עיצוב הטקסטיל משמש מוצרים רבים: בדי ריפוד, מצעים, וילונות, מגבות, מפות, שטיחים ובדים שמיועדים לתעשיית האופנה (בגדים).
שמאל|ממוזער|250px|כיסא בעיצוב Eames
צורפות היא תחום העוסק בעיצוב תכשיטים. הצורף מעבד מתכות כמו זהב, כסף, לעיתים בשילוב אבנים יקרות.
עיצוב ישראלי
לעיצוב ישראלי שורשים בארצות הגולה מהם הגיעו העולים לישראל (בעיקרם אירופה, אמריקה ואפריקה). ב-1955 החליטה ממשלת ישראל לפנות אל משלחת הסיוע האמריקנית בתל אביב בנושא עיצוב. המשלחת הציעה שתי דרכים לקידום עיצוב בישראל, לפי הדגם האמריקני. דרך ראשונה – הקמת משרד לעיצוב תעשייתי, שבו יוכשרו מעצבים מקומיים תוך מתן ייעוץ לתעשייה המקומית. המשרד קם בשותפות עם משרדם האמריקני של מיולר-מונק, ויוזכר בהיסטוריה כ"המשרד הישראלי לעיצוב המוצר" Israel Product Design Office – IPDO.
לניהול המשרד מונו פול קרטנר ומוטי רוטנברג האמריקנים, והישראלים נתנאל כהן ואריה לביא שלמדו עיצוב בארצות הברית ועלו ארצה. אליהם גויסו 18 מקומיים בעלי רקע קרוב לעיצוב (אדריכלות, גרפיקה), ביניהם אריה סולומון ונתן קירפיצ'ניקוב. המשרד נתן שירותים מעטים לתעשייה שהסכימה לשלם תמורתם פרוטות. אחרי שישה חודשים האמריקנים נואשו ושבו לביתם. המשרד נסגר, ורק עשרה מבין "המגויסים" סיימו את ההשתלמות (שלושה מביניהם בלבד נשארו בארץ) ויצאו להתמודד עם התעשייה הישראלית, שלא הבינה מה רוצים ממנה.
דרך השנייה לקידום העיצוב ננקטה גם היא ב-1955, שבה נוצר קשר מקצועי בין המכון לאמנות של בוסטון והטכניון של חיפה. בעקבות אותו קשר הגיע לישראל מבוסטון מעצב תעשייתי אמריקני, ג'ון צ'יני. הוא לימד מעט בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון וייסד שלוחת לימודי-חוץ של הטכניון בתל אביב, להוראת עיצוב. בשיתוף עם פרופ' אהרון קשטן, הקים את "המכון לעיצוב המוצר" שהיה מאוחר יותר המכון לאריזה, ויזם כמה תחרויות עיצוב, שהביאו מקצת מבשורת העיצוב לקהל הרחב. צ'יני התגורר בארץ כמה שנים, ותרם תרומה משמעותית לתודעת העיצוב התעשייתי בישראל. בעקבותיו, קמו משרדי עיצוב עצמאיים ומפעלי תעשייה התרגלו (לאט, אומנם) לצירוף מעצבים לצוותי הפיתוח של מוצריהם.
בשנות ה-60' של המאה הקודמת התחיל ארטור גולדרייך ללמד בבצלאל עיצוב פנים. אחרי מלחמת ששת הימים החלו לימודי עיצוב. אל גולדרייך הצטרף פרופסור אורח, לן סינגר, שלימד במכון הטכנולוגי של שיקגו. ב-1973 סיים המחזור הראשון את לימודי העיצוב התעשייתי.
אך לבצלאל קמו מתחרים. נציג משרד המסחר והתעשייה בהנהלת המכון לעיצוב ביקש לעצמו שליטה על העיצוב בישראל, ושכנע את הנהלת אוניברסיטת תל אביב לפתוח בחולון חוג לעיצוב, בראשות יוסף ראוך. כמה חודשים אחר פתיחתו עזב ראוך, והרברט טירנאור, אז יו"ר האיגוד של המעצבים האמריקנים, בא עם משפחתו לישראל למשך שנה. עם עזיבתו, השאיר במקומו זוג מעצבים מארצות הברית אירווין והלן שכטר, ששמו דגש על עיצוב מעשי ועל קליטת בוגרי החוג לעיצוב בתעשייה, לעומת המגמה של בצלאל שהייתה "לדבר אודות עיצוב".
כיום יש חברות ישראליות רבות ומעצבי פנים המספקים שירותים מודרניים לעיצוב הבית לאדריכל הבית, הדירה והמשרד, והבהן משתמשים המעצבים במחשוב ייעודי מתקדם. בחברות עובדים במהלך פרויקט עיצובי על תכנון המשימה, גודל זמין של שטח, פונקציות, תקציב, סגנון של עיצוב, והגמר של הפרויקט.
בעשור האחרון מדורים וכתבי עת דיגיטליים העוסקים בעיצוב וסיקור של עיצוב ישראלי: פורטפוליו ודיזיין זום.
לימודי עיצוב בישראל
בישראל ניתן ללמוד את מקצועות העיצוב השונים במגוון מסלולים, כחלק מלימודי תואר ראשון ושני אקדמי או כלימודי תעודה.
בצלאל אקדמיה לאומנות ועיצוב ירושלים
שנקר – בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב
HIT מכון טכנולוגי חולון
המכללה האקדמית הדסה ירושלים
המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה
סמינר הקיבוצים
המסלול האקדמי המכללה למינהל
מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר
מנשר לאמנות
מכון אבני
ראו גם
מוזיאון העיצוב חולון
קישורים חיצוניים
הכל על עיצוב אופנה, אתר Fash
How Designers Destroyed the World - Mike Monteiro - הרצאה של Mike Monteiro על האחריות של מעצבים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנות חזותית
| 2024-02-23T18:16:42 |
שכבת הייצוג של מודל ה-OSI
|
שכבת הייצוג (Presentation) של מודל ה-OSI היא השכבה השישית במודל. היא מספקת שירותי רשת לשכבת היישום ומשתמשת בשירותיה של שכבת השיחה על מנת להעביר את הנתונים על גב הרשת.
תפקיד השכבה הוא ייצוג הנתונים, והוא מבוצע בשלושה אופנים עיקריים:
קידוד נתונים
דחיסת נתונים
הצפנת הנתונים
קידוד נתונים
מערכות מחשבים שונות משתמשות בקידודים שונים על מנת לייצג מידע. לכן, כאשר מעבירים מידע בין מערכות מחשבים שונות, יש לדאוג שהמידע שיוצא מהמקור יהיה קריא בתחנת היעד. לדוגמה, כאשר מעבירים קובץ טקסט, תחנת המקור יכולה להשתמש ב-ASCII כאשר תחנת היעד "מבינה" רק EBCDIC. או לחלופין תחנת המקור עובדת ביוניקוד כאשר תחנת היעד חושבת שמדובר בקידוד ISO-8859-8. דבר דומה קורה כאשר מעבירים קובצי קול (MP3, WAV, MIDI) או סרטוני וידאו (AVI, MPG, WMV).
לכן, שכבת הייצוג דואגת לתאם את הקידוד בין שתי המערכות, ובמקרה הצורך להתאים קידוד ביניים לנתונים - כזה שגם מחשב המקור, וגם מחשב היעד יוכלו להשתמש בו. למרות שהקידוד מוגדר בשכבת הייצוג, כיום ההחלטות לגביו נעשות כמעט באופן בלעדי על ידי המשתמשים, ולכן ניתן לכלול אותו בשכבת היישום.
דחיסת נתונים
תעבורת הנתונים ברשתות מוגבלת בעיקר על ידי רוחב הפס, לכן, על מנת להעביר את הנתונים בזמן הקצר ביותר יש לשמור עליהם קומפקטיים ככל שניתן. בשלב זה נכנסת לפעולה שכבת הייצוג המשתמשת באלגוריתמים שונים לדחיסת נתונים ובכך מקטינה את נפח הנתונים ומגדילה את מהירות העברה.
הצפנת מידע
פעמים רבות מועבר ברשת מידע שאינו מיועד לעיני כל (תכתובות אישיות, פרטי כרטיסי אשראי וכו'). במקרים כאלו מופעלים בשכבת הייצוג אלגוריתמים שונים האחראים להצפנה של המידע הרגיש, כלומר - משנים אותו בצורה כזו שרק מי שיודע את השיטה (האלגוריתם) וברוב המקרים גם את המפתח (רצף תווים שמשמש לחיזוק ההצפנה) יוכל לפענח את הנתונים.
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
קישורים חיצוניים
6
קטגוריה:קידוד נתונים
| 2023-05-18T12:42:04 |
פיבונצ'י
|
REDIRECT פיבונאצ'י
| 2013-12-22T13:38:27 |
אלגוריתם
|
אלגוריתם הוא דרך שיטתית וחד-משמעית לביצוע של משימה מסוימת, במספר סופי של צעדים. מתכון להכנת עוגה הוא דוגמה לאלגוריתם, אך בדרך-כלל משמש מונח זה לכינוי שיטת פתרון בעיות במתמטיקה או במדעי המחשב ובעיקר ביחס לנתונים תוויים כלשהם.
כל תוכנית מחשב היא אלגוריתם, או אוסף של אלגוריתמים. בתיאור זה של האלגוריתמים יש עמימות מסוימת. כדי לפזר עמימות זו הגה טיורינג את "מכונת טיורינג", שהיא "מכונה" תאורטית המסוגלת, עקרונית, לבצע כל אלגוריתם. במקביל לטיורינג, הגו עוד מתמטיקאים ולוגיקנים הגדרות למושג האלגוריתם והתברר שכל ההגדרות שלהם היו שקולות זו לזו. לכן, היום אלגוריתם הוא מה שכל אחת מההגדרות האלו מתארות, ובפרט, מה שמכונת טיורינג מסוגלת לבצע.
קיימות משימות מוגדרות שלא קיים פתרון אלגוריתמי עבורן, וכבר טיורינג הוכיח זאת (ענף מדעי המחשב העוסק בסוגיה זו קרוי חישוביות). מצד שני, לביצועה של משימה מסוימת ייתכנו אלגוריתמים אחדים, מצב שמצדיק בחינה של יעילות האלגוריתמים, בהתאם למדדי יעילות נאותים. במסגרת מדעי המחשב נבחנת יעילותם של אלגוריתמים (בענף הקרוי סיבוכיות חישובית) על-פי הזמן והזיכרון הנדרשים לביצוע האלגוריתם כפונקציה של גודל הקלט לאלגוריתם. דהיינו, ככל שזמן הריצה של האלגוריתם ביחס לגודל הקלט קטן יותר, האלגוריתם ייחשב טוב יותר. מקובל להגדיר אלגוריתמים כ"יעילים" אם זמן הריצה שלהם פולינומי בגודל הקלט שלהם.
תיאור ויזואלי באלגוריתמיקה ניתן באמצעות תרשים זרימה.
מקור המונח
מקור המילה בהגייה לטינית של שם המתמטיקאי הפרסי המוסלמי בן המאה התשיעית, מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי. שחי בבגדאד במאה התשיעית. כאשר ספרו על שיטות חישוב תורגם ללטינית, נכתב שמו של אל ח'ואריזמי כ"אלגוריתמי" (ככל הנראה שיבוש בתעתיק שנגרם מהחלפת האות خ-ח', באות ج -ג, ולאחר מכן החלפת האות ز-ז באות ذ-ד' -שבשפות אירופיות נהגית כ-th וכך ״אל-ח'ואריזמי״ הפך ל״אל-גורית'מי״), והקוראים טעו לחשוב שמדובר בצורת רבים של המושג שיטת חישוב. המילה אלגברה נלקחה מספר אחר שלו - "חיסאב אל-ג'אבר ואל-מוקאבלה". על פי הספר, פעולת ההשלמה, אל-ג'אבר, היא אחת משתי הפעולות שניתן לבצע על משוואה על מנת לפשט אותה.
מחלקות של אלגוריתמים
בהגדרתו הבסיסית, נדרשות מאלגוריתם שתי דרישות שמבטיחות את איכות ביצועיו: נדרש כי לכל קלט שהוא מקבל האלגוריתם יגיע אל סופו בשלב כלשהו, וכי לאחר שיסיים, התשובה אותה יחזיר היא התשובה הנכונה. טיורינג הוכיח כי קיימות בעיות כדוגמת בעיית העצירה שאותן לא מסוגל המודל של מכונת טיורינג לפתור בהינתן דרישות אלו.
עדיין נהוג לדרוש מאלגוריתם לעצור עבור כל קלט, אחרת תוכניות המחשב שמממשות את האלגוריתם עשויות להיקלע ללולאה אינסופית. עם זאת, קיימות תוכניות מחשב שאמורות להיות מסוגלות לרוץ לנצח (למשל, מערכת ההפעלה של המחשב) וניתן להגדיר גם אלגוריתמים שרצים לנצח ומוציאים פלט בצורה מתמדת תוך כדי הריצה.
דרך נוספת לקטלג אלגוריתמים היא חלוקתם לאלגוריתמים דטרמיניסטיים (באנגלית: deterministic algorithm) ולאלגוריתמים אקראיים (רנדומליים, באנגלית: randomized algorithm). הקטגוריה הראשונה מתייחסת לאלגוריתמים אשר פעולתם תלויה בקלט בלבד (כלומר, שתי הפעלות של האלגוריתם על קלט זהה יניבו תמיד את אותה התוצאה), ואילו הקטגוריה השנייה מתייחסת לאלגוריתמים אשר עשויים "להטיל מטבעות", דהיינו: לקבל החלטות באקראי (ולפיכך ייתכן ששתי הפעלות של האלגוריתם על אותו הקלט יניבו תוצאות שונות). ישנם שני סוגים עיקריים של אלגוריתמים אקראיים: אלגוריתמי מונטה קרלו, אשר מאפשרים סיכוי קטן לטעות בתשובה שהם מחזירים (למשל, אלגוריתם מילר-רבין), ואלגוריתמי לאס וגאס אשר אין סיכוי שיטעו, אך קיים סיכוי קטן שזמן הריצה שלהם יהיה ארוך מאוד. בשתי המחלקות ישנם אלגוריתמים רבים שהסיכוי לבעיות בהרצתם הוא אפסי, מה שהופך אותם לשימושיים מאוד בפועל.
משפחות נוספות של אלגוריתמים מוגדרות על פי "שיטת פעולתם", או במילים אחרות, הכללה של הטכניקה שלהם. משפחות אלה כוללות: אלגוריתמים רקורסיביים בכלל ואלגוריתמי הפרד ומשול (divide and conquer), אלגוריתמים חמדנים, אלגוריתמי תכנות דינמי (באנגלית: dynamic programming, מינוח לא מוצלח גם באנגלית ולכן יש המכנים זאת תכנון דינאמי).
ככלל, מטרתם של אלגוריתמים למצוא פתרון אופטימלי לבעיה נתונה, אולם אלגוריתמים רבים, המוגדרים כאלגוריתמי קירוב (approximation algorithms באנגלית) מוצאים פתרון שאינו פתרון אופטימלי - על פי רוב על מנת לקצר את זמן הריצה של האלגוריתם או על מנת לחשב באופן יעיל בעיה שאחרת היא קשה לחישוב (ולרוב: NP-קשה).
דוגמאות לאלגוריתמים
אלגוריתם אוקלידס, למציאת מחלק משותף מקסימלי, מופיע בספרו של אוקלידס, "היסודות", ונחשב לאלגוריתם הקדום ביותר.
הנפה של ארטוסתנס, למציאת מספרים ראשוניים.
אלגוריתם מילר-רבין - הבודק בצורה אקראית ומהירה יחסית האם מספר נתון הוא ראשוני.
אלגוריתמים שונים לפירוק לגורמים של מספר שלם.
אלגוריתם הסימפלקס, המשמש לפתרון בעיות של תכנון ליניארי.
שיטת החילוץ של גאוס - אלגוריתם למציאת פתרונות של מערכת משוואות ליניאריות.
אלגוריתם למציאת הקמור של קבוצת נקודות במישור, למשל אלגוריתם הסריקה של גראהם.
האלגוריתם של דייקסטרה למציאת מסלול בעל משקל מינימלי מצומת כלשהו בגרף ממושקל בעל משקלים אי שליליים לשאר הצמתים בו.
אלגוריתמים למיון של נתונים וחיפוש ברשימות ממוינות (יש אלגוריתמים רבים למטרות אלה).
שיטת ניוטון-רפסון למציאת שורש של פונקציה ממשית. זהו תהליך המתקרב אסימפטוטית לתוצאה המדויקת, וכדי להופכו לאלגוריתם יש להוסיף לו תנאי עצירה, כגון "הפסק כשהשגיאה קטנה מ-".
אלגוריתם חיפוש - אלגוריתם רשויות ורכזים
אלגוריתם קורי העכביש (COBWEB) משמש לסידור מערכת גדולה שבה קיימת היררכיה של קיבוץ קונספטואלי.
תוכנית מחשב
טכניקה נפוצה למימוש של אלגוריתמים היא כתיבת תוכנית מחשב העושה זאת. מבני הנתונים, הפקודות ומבני הבקרה של שפת תכנות נתונה משפיעים על מידת הקושי במימושו של אלגוריתם נתון בשפה זו. כשלב ביניים במעבר מהגדרה מילולית של אלגוריתם למימושו בשפת תכנות משמש לעיתים פסאודו קוד - תיאור המשתמש בקונבנציות של שפות תכנות, אך מיועד לקריאה של בני אדם ולא לקריאה על ידי מחשב.
תזת צ'רץ'-טיורינג קושרת בין ההגדרה הפורמלית של אלגוריתם כהליך שניתן לביצוע על ידי מכונת טיורינג, לבין אלגוריתם הממומש על ידי תוכנית מחשב. התזה קובעת שכל אלגוריתם ניתן למימוש כתוכנית מחשב, וכל תוכנית מחשב מממשת אלגוריתם.
ראו גם
היוריסטיקה
טראבל שוטינג
תרשים זרימת נתונים
לקריאה נוספת
קורמן, לייזרסון, ריבסט, מבוא לאלגוריתמים, הוצאת MIT, תורגם לעברית על ידי האוניברסיטה הפתוחה.
ג'ק וינשטין, מבני נתונים ומבוא לאלגוריתמים, מדריך למידה לספר "מבוא לאלגוריתמים".
ג'ון קליינברג, אווה טארדוש, פיתוח אלגוריתמים, הוצאת "Addison Wesley", תורגם לעברית על ידי האוניברסיטה הפתוחה.
קישורים חיצוניים
קורס באלגוריתמים ב-ArsDigita (הרצאות מוקלטות וחומרים באנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:לוגיקה מתמטית
קטגוריה:מילים וביטויים בערבית
| 2024-06-22T13:01:56 |
הוכחה
|
במתמטיקה ובלוגיקה הוכחה היא סדרה סופית של טענות הנובעות זו מזו בעזרת כללי היסק, תוך שימוש בהגדרות, באקסיומות, ובידע קודם שהוכח קודם לכן, המראה שטענה מסוימת היא נכונה.
הפרכה של טענה מהווה גם היא הוכחה – הוכחה שטענה זו אינה נכונה (כלומר ששלילתה של הטענה היא נכונה). טענה שטרם זכתה להוכחה קרויה השערה, וטענה שזכתה להוכחה קרויה משפט או תאורמה.
ממוזער|550px|דוגמה להוכחה בגאומטריה אלגברית. סיום ההוכחה מסומן בהלמוש.
ממוזער|דוגמה להוכחה בגאומטריה.
תפקידה המתמטי של ההוכחה הוא להפוך רעיונות והשערות לדרך סלולה, שממנה אפשר להתקדם לרעיונות חדשים. על ההצגה הנאותה של הוכחה מתמטית כתב הרמן וייל "איננו מרוצים כאשר אנו נדרשים לקבל אמת מתמטית מתוקף שרשרת מסובכת של הסקות פורמליות וחישובים, שדרכם אנו מגששים דרכנו במגע. אנו רוצים לקבל סקירה של הדרך ומטרותיה; אנו רוצים להבין את הרעיון, את ההקשר העמוק".
מאפיינים של הוכחות
הוכחה משתמשת בכללים להסקת מסקנות, אך יש בה גם שימוש נרחב בשפה טבעית, ולכן עלולה להיות בה עמימות הנובעת מעמימותה של השפה. כדי להימנע מעמימות זו ניתן להשתמש בהוכחה פורמלית.
להוכחה משמשות טכניקות אחדות:
הוכחה ישירה, שבה המסקנה נובעת ישירות מההגדרות, מהאקסיומות וממשפטים קודמים. דוגמה להוכחה כזו היא ההוכחה שסכומם של שני מספרים זוגיים יהיה גם זוגי.
הוכחה באינדוקציה: תחילה בודקים את נכונות הטענה למקרה בסיס מסוים ואח"כ, באמצעות עקרון האינדוקציה, מוכיחים את נכונותה עבור קבוצה אינסופית בת-מנייה של מקרים. דוגמה להוכחה כזו היא הוכחת הנוסחה לסכום של סדרה חשבונית.
הוכחה בדרך השלילה: מניחים שהטענה שיש להוכיח אינה נכונה, ומראים שהנחה זו מובילה לסתירה. דוגמה להוכחה כזו היא הוכחתו של אוקלידס בדבר קיום מספר אינסופי של מספרים ראשוניים.
הוכחה בדרך טרנספוזיציה.
הוכחה על ידי בניה, היא הוכחה על ידי בניית דוגמה ספציפית, בדרך כלל זו תהיה הוכחת קיום. באמצעות שיטה זו הוכח קיומם של מספרים טרנסצנדנטיים.
הוכחה בכוח גס.
הוכחה על ידי מיצוי, היא שיטה שמפרקת את הטענה למקרים רבים (יותר מ-1,000 במקרה של משפט ארבעת הצבעים), ומוכיחה כל אחד מהם בנפרד, ועל ידי כך מוכחת הטענה כולה.
ניתן להבדיל בין שני סוגים של הוכחות:
הוכחת קיום: הוכחה שמראה את קיומו של עצם מסוים, בלי להראות כיצד ליצור עצם זה.
הוכחה קונסטרוקטיבית: הוכחה שמראה כיצד ליצור עצם בעל תכונה מסוימת.
משפט ארבעת הצבעים, שהוכח בשנת 1976, היה המשפט הראשון שלהוכחתו נדרשה הסתייעות מהותית במחשב. עובדה זו עוררה פולמוס בין המתמטיקאים סביב השאלה האם הוכחה כזו, שאדם אינו יכול לבדוק אותה בכוחות עצמו, יכולה להיחשב כהוכחה מתמטית תקפה.
פעמים רבות ניתן להוכיח טענה מסוימת בדרכים שונות, ולעיתים אף דרכים רבות למדי. משפט פיתגורס נודע במאות הוכחות שניתנו לו. למשפט הקובע שהמספרים הרציונליים הם קבוצה בת מניה מופיעות בוויקיפדיה העברית שלוש הוכחות שונות, בערכים: קבוצה בת-מנייה, מספר רציונלי ועוצמה.
נהוג לחתום הוכחות על ידי סימון מוסכם: בעברית: מש"ל (=מה שהיה להוכיח), באנגלית: .Q.E.D (מלטינית: quod erat demonstrandum, במובן שזהה מילולית אל זה של הביטוי העברי הנ"ל). לחלופין, נוהגים לעיתים בימינו לסמן את סוף ההוכחה על ידי ציור של ריבוע ריק או מלא () הנקרא הלמוש. חכמי התלמוד הבבלי, נהגו לחתום הוכחות בסימן ש"מ (מארמית: "שמע מינה"; מילולית: תשמע מזה [את מה שהיה להוכיח]).
השערה
טענות לא מעטות דרשו מאות רבות של שנים עד להוכחתן או להפרכתן. דוגמאות לכך הן המשפט האחרון של פרמה שזכה להוכחה כ-350 שנה לאחר שהועלה, והבעיות הגאומטריות של ימי קדם, שהוכחו כבלתי ניתנות לפתרון כאלפיים שנה לאחר שהוצגו. בעיות פתוחות (כאלה שטרם זכו להוכחה או להפרכה) רבות ממשיכות ללוות את המתמטיקה, ובין המפורסמות שבהן ניתן למנות את השערת גולדבך והשערת רימן.
האם כל השערה ניתנת להוכחה או להפרכה? שאלה זו תלויה קודם כל במערכת האקסיומות בה אנחנו משתמשים. כיוון שכל הוכחה בנויה משימוש חוזר ונשנה באקסיומות ובכללי ההיסק קביעת אוסף שונה של אקסיומות תתן אוסף שונה של משפטים שניתן להוכיח. לא ניתן לבחור את האקסיומות בצורה שרירותית לחלוטין: אם קיימת סתירה באוסף האקסיומות שלנו אז ניתן להוכיח מתוכו כל משפט (כלומר ניתן להוכיח גם טענה וגם את שלילתה), ולכן אוסף זה אינו מעניין.
אוסף אקסיומות שלא מכיל סתירה נקרא עקבי. לאוסף כזה של אקסיומות יש מודלים שמממשים אותן, ומשפט השלמות של גדל טוען שאוסף המשפטים שניתן להוכיח מתוך האקסיומות הוא בדיוק אוסף המשפטים שמתקיימים בכל המודלים שמממשים את האקסיומות. לכן, אם לא ניתן להוכיח או להפריך טענה מסוימת מתוך מערכת אקסיומות נתונה, ניתן להוסיף אותה או את שלילתה לאוסף האקסיומות ולקבל אוסף עקבי חדש של אקסיומות.
מצד שני, ניתן לשאול האם קיים אוסף אקסיומות שהוא מצד אחד עקבי ומצד שני מספיק רחב כדי שיהיה אפשר להוכיח מתוכו או להפריך מתוכו כל טענה? משפט האי-שלמות הראשון של גדל נותן תשובה שלילית לשאלה הזו עבור מקרים מעניינים רבים. מערכות אקסיומות שניתן לנסח בהן חלק מספיק משמעותי מהאריתמטיקה, לא יכולות להיות מצד אחד גדולות מספיק כדי שיהיה ניתן להוכיח או להפריך מתוכן כל טענה ומצד שני פשוטות לתיאור. באופן פורמלי: בתורה עקבית – שהאקסיומות שלה ניתנות לזיהוי מכני [="אפקטיבי"] – ושניתן לפתח בה את האריתמטיקה (של החיבור ושל הכפל), תמיד תהיינה השערות אשר מחד גיסא ניתנות לניסוח (בשפתה של התורה), ואשר מאידך גיסא אינן ניתנות להוכחה ואף לא להפרכה (במסגרת אותה תורה).
לעומת זאת, תחשיב הפסוקים – המהווה את הבסיס של הלוגיקה המתמטית – הוא שלם, ולכן לא יהיו בו מקרים כאלה. קיימים ענפים נוספים – כוללניים יותר – שהם שלמים (במובן זה), למשל תחשיב הכמתים (ללא סימני פונקציות/יחסים ואף ללא סימן השויון) מסדר ראשון, ואפילו האריתמטיקה של החיבור (ללא הכפל).
ראו גם
פורמליזם (מתמטיקה)
הוכחה באפס ידיעה
הוכחה שגויה
לקריאה נוספת
טימותי גוורס, מתמטיקה, ידיעות ספרים, 2007, הפרק "הוכחות", עמ' 51–71.
קישורים חיצוניים
(תיקוני טעויות מופיעים בטוקבק)
Math is forever – סרטון על ההבדל בין השערה להוכחה, באתר TED
*
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פילוסופיה של המדע
| 2024-09-27T03:20:04 |
ארץ הקודש
|
אֶרֶץ הַקּוֹדֶשׁ (באנגלית: The Holy Land, בלטינית: Terra Sancta, בערבית: الأرض المقدسة או الديار المقدسة) הוא אזור הממוקם בין הים התיכון והגדה המזרחית של נהר הירדן, באופן מסורתי שם נרדף הן לארץ ישראל המקראית והן לארץ ישראל הפוליטית. המונח "ארץ הקודש" מתייחס בדרך כלל לשטח המתאים בערך לשטחי מדינת ישראל והרשות הפלסטינית המודרניות. יהודים, נוצרים, ומוסלמים רואים כולם את השטח כקדוש.
חלק מחשיבותה של הארץ נובע מהמשמעות הדתית של ירושלים (העיר הקדושה ביותר ליהדות, ומיקומם של בית המקדש הראשון והשני), כאזור ההיסטורי של פעילותו של ישו, וכאתר הקיבלה הראשון של האסלאם, כמו גם סופו של המסע הלילי של מוחמד בשנת 621.
קדושת הארץ כיעד לעלייה לרגל נוצרית תרמה לפתיחת מסעי הצלב, שכן הנוצרים באירופה ביקשו לכבוש בחזרה את ארץ הקודש מידי המוסלמים, שכבשו אותה מהאימפריה הביזנטית הנוצרית בשנת 630. במאה ה-19 הפכה ארץ הקודש לנושא של ויכוחים דיפלומטיים, שכן המקומות הקדושים מילאו תפקיד בשאלה המזרחית שהובילה למלחמת קרים בשנות ה-50.
אתרים רבים בארץ הקודש היו זה מכבר יעדי עלייה לרגל לחסידי הדתות האברהמיות, כולל יהודים, נוצרים, מוסלמים ובהאים. עולי רגל מבקרים בארץ הקודש כדי לגעת ולראות ביטויים פיזיים של אמונתם, כדי לאשר את אמונותיהם בהקשר הקדוש, ולהתחבר באופן אישי לארץ.
יהדות
ממוזער| לעצי זית, כמו זה בירושלים, יש סמליות מהותית ביהדות, בנצרות ובאסלאם.
ממוזער| בית הקברות היהודי בהר הזיתים, ירושלים. קדושתה של ישראל משכה יהודים להיקבר באדמתה הקדושה. אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח.
חוקרים סבורים שהמושג של ארץ הקודש כ"משכנו הארצי של אלוהי ישראל" היה קיים ביהדות לכל המאוחר בתקופת זכריה (המאה ה-6 לפנה"ס).
יהודים מתייחסים בדרך כלל לארץ ישראל כ"ארץ הקודש". עם זאת, התנ"ך מתייחס אליה במפורש כ"אדמת קודש" רק בקטע אחד, . המונח "ארץ קודש" נמצא בשימוש נוסף רק פעם אחת בספרים החיצוניים לתנ"ך, בספר מקבים ב' פרק א', פסוק ז'. קדושת ארץ ישראל משתמעת בדרך כלל בתנ"ך בכך שהארץ ניתנת לבני ישראל על ידי אלוהים, כלומר היא הארץ המובטחת, חלק בלתי נפרד מברית בין הבתרים.
בתורה ניתן לקיים מצוות רבות שנצטוו לבני ישראל רק בארץ ישראל, דבר המשמש להבחנה מארצות אחרות. למשל, ארץ ישראל "לא תמכר לצמיתות" (). שמיטה קיימת רק לגבי ארץ ישראל, ושמירת ימי קודש רבים היא שונה, שכן קיים יום נוסף הנחגג בגלות.
לדברי אליעזר שביד:
מנקודת המבט של האנציקלופדיה היהודית משנת 1906, קדושת ישראל התרכזה מאז המאה ה-16, במיוחד לקבורה, בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. ירושלים, כמקום המקדש, נחשבת למשמעותית במיוחד.Feintuch, Yossi (1987). קבורה קדושה עדיין מתבצעת ליהודי התפוצות המבקשים להיקבר באדמת ישראל הקדושה.
על פי המסורת היהודית, ירושלים היא הר המוריה, מקום עקדת יצחק. התנ"ך מזכיר את השם "ירושלים" 669 פעמים, לעיתים קרובות משום שניתן לקיים מצוות רבות רק בסביבתה. השם "ציון", המתייחס לרוב לירושלים, אך לעיתים גם לארץ ישראל, מופיע בתנ"ך 154 פעמים.
התלמוד מזכיר את החובה הדתית של אכלוס ישראל. מעשה רכישת הקרקע בישראל הוא כה משמעותי ביהדות, שהתלמוד מאפשר הסרת מגבלות דתיות מסוימות של שמירת שבת כדי לקדם את רכישתה ויישובה של הארץ. רבי יוחנן אמר כי "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". עקב ריכוז האוכלוסייה היהודית בישראל, נמנעה בדרך כלל העלייה אליה, מה שהביא להגבלת כמות השטח הפנוי ללימוד יהודי. אולם, לאחר שסבלו רדיפות בישראל במשך מאות שנים לאחר חורבן בית המקדש, רבנים שהתקשו מאוד לשמור על מעמדם עברו לבבל, מה שהעניק להם הגנה טובה יותר. יהודים רבים רצו שישראל תהיה מקום מותם, כדי להיקבר שם. אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח.
נצרות
ממוזער| כנסיית הקבר היא אחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות, שכן היא האתר לכאורה של תחיית ישו.
עבור הנוצרים, ארץ ישראל נחשבת קדושה בגלל הקשר שלה ללידתו, פעילותו, צליבתו ותחייתו של ישו, אותו רואים הנוצרים כמושיע או משיח.
לספרים נוצריים, לרבות מהדורות רבות של התנ"ך, יש לרוב מפות של ארץ הקודש (שנחשבת לגליל, שומרון ויהודה). לדוגמה, ה-Itinerarium Sacrae Scripturae ("ספר מסעות דרך כתבי הקודש") מאת היינריך בינטינג (1545–1606), כומר פרוטסטנטי גרמני, הציג מפה כזו. ספרו זכה לפופולריות רבה, והוא סיפק "את הסיכום הזמין השלם ביותר של הגאוגרפיה המקראית ותיאר את הגאוגרפיה של ארץ הקודש על ידי התחקות אחר מסעותיהן של דמויות מרכזיות מהברית הישנה והחדשה".
כמונח גאוגרפי, התיאור "ארץ הקודש" כולל, באופן רופף, את ישראל של ימינו, השטחים הפלסטיניים, לבנון, מערב ירדן ודרום-מערב סוריה.
ב-4 בינואר 1964 ערך האפיפיור פאולוס השישי את ביקורו הראשון של אפיפיור מכהן בארץ הקודש, ביקור של יום אחד בירושלים. ב-20 באפריל 1984, יוחנן פאולוס השני הכיר באופן מלא באומה היהודית וב-21 במרץ 2000 הוא עלה לרגל לחמישה ימים בישראל.
הנחיות הכנסייה הקתולית לעולים לרגל לארץ הקודש ממליצות לצליינים לחפש "איזון בריא בין ביקור במקומות הקדושים לבין מפגש עם הקהילה הנוצרית המקומית".Catholic Bishops' Conference of England and Wales, Cardinal endorses new guidelines for Holy Land pilgrimages, published 21 July 2022, accessed 20 September 2022
אסלאם
בקוראן, המונח "אל-ארץ' אל-מקדסה" (الأرض المقدسة) משמש בקטע על מוסא (משה) המכריז בפני בני ישראל: "עמי! זכור את הטובה אשר גמל לך אללה בהשימו עליך מלכים ונביאים, ויתן לך את אשר לא נתן לכל עמי הארץ. ועתה עברו בארץ הקדושה, אשר הנחיל אללה אתכם. אל תשובו, פן תאבדו ותספו!" () הקוראן מתייחס לארץ גם כ"מבורכת".
לירושלים (אל-קֻדְס, الـقُـدس, "הקדושה") יש משמעות מיוחדת באסלאם. הקוראן מתייחס לחוויותיו של מוחמד במסעו הלילי כ"מסע בלילה ממסגד אל-חראם למסגד אל-אקצא, שאת מחוזותיו ברכנו..." (). החדית' מסיק ש"המסגד הרחוק ביותר" (מסגד אל-אקצא) נמצא באל-קודס; למשל, כפי שמסופר על ידי אבו הוריירה: "במסע הלילה של שליח אללה, הוגשו לו באל-קודס (ירושלים) שתי כוסות, האחת מכילה יין והשנייה מכילה חלב. הוא הביט בהן ולקח את כוס החלב. המלאך גבריאל אמר, 'השבח לאללה, שהדריך אותך לאל-פיטרה (הדרך הנכונה); אם היית לוקח את (כוס) היין, האומה שלך הייתה נשללת." ירושלים הייתה הקיבלה (כיוון התפילה) הראשון של האסלאם בחייו של מוחמד, אולם זה שונה מאוחר יותר עכעבה בעיר החג'אזית מכה, בעקבות התגלות המלאך ג'יבריל למוחמד. הבנייה הנוכחית של מסגד אל-אקצא, שנמצאת על הר הבית בירושלים, מתוארכת לתקופת השלטון המוקדמת של בית אומיה בארץ ישראל. היסטוריון האדריכלות קפל ארצ'יבלד קרסוול, בהתייחס לעדותו של הנזיר הגאלי ארקולף במהלך עלייתו לרגל לארץ הקודש בשנים 679–682, מציין את האפשרות כי הח'ליף השני של ח'ליפות ראשידון, עומר בן אל-ח'טאב, הקים את בניין הרועבי האדיבי לבניית ריבוע בעל קיבולת של 3,000 מתפללים אי שם על אל-חרם א-שריף. עם זאת, ארקולף ביקר בישראל בתקופת שלטונו של מועאויה הראשון, וייתכן שהוא הורה על הבנייה ולא עומר. על פי הקוראן והמסורת האסלאמית, מסגד אל-אקצא הוא המקום שממנו יצא מוחמד למסע הלילי, שבמהלכו רכב על בוראק, שלקחה אותו ממכה לאל-אקצא. מוחמד קשר את בוראק לכותל המערבי והתפלל במסגד אל-אקצא. לאחר שסיים את תפילתו, נסע איתו המלאך ג'יבריל (גבריאל) לגן עדן, שם פגש עוד כמה נביאים והוביל אותם בתפילה. המשמעות ההיסטורית של מסגד אל-אקצא באסלאם מודגשת עוד יותר על ידי העובדה שהמוסלמים פנו אל אל-אקצא כשהתפללו, לתקופה של 16 או 17 חודשים לאחר ההג'רה למדינה ב-624. כך הפך אל-אקצא לקיבלה ("הכיוון").
האזור המדויק המכונה "המבורך" בקוראן, בפסוקים כמו , ו, פורש אחרת על ידי חוקרים שונים. עבדאללה יוסף עלי מדמה אותו לטווח יבשתי רחב הכולל את סוריה ולבנון, במיוחד הערים צור וצידון. א-זוג'אג' מתאר אותו כ"דמשק, ארץ ישראל וקצת מירדן". על פי מועאד' אבן ג'בל האזור הוא "האזור שבין אל עריש לפרת", על פי אבן אל-עבאס "ארץ יריחו".Ali (1991), p. 934 ההתייחסות הכללית היא כאל אזור סוריה (الـشَّـام).
הדת הבהאית
חסידי הדת הבהאית רואים בעכו וחיפה קדושות, שכן בהאא אללה, מייסד הדת הבהאית, הוגלה לכלא עכו משנת 1868 ובילה את חייו בסביבתה עד מותו ב-1892. בכתביו הוא קבע שמדרון הר הכרמל יהיה מקומו של מקדש הבאב, אשר הקים יורשו עבד אל-בהאא ב-1909. ראש הדת אחריו, שוגי אפנדי, החל לבנות מבנים אחרים ובית הצדק העולמי המשיך בעבודתו עד שהמרכז הבהאי העולמי הגיע למצבו הנוכחי כמרכזה הרוחני והמנהלי של הדת. הגנים הם מקומות פופולריים מאוד לביקור, והמקומות הקדושים ביותר לעולים הבהאים לרגל כיום הם מקדש אל-באהג'ה בעכו ומקדש הבאב בחיפה, שהם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו.
ראו גם
ארץ ישראל
ארץ ישראל (יהדות)
ארכאולוגיה של ארץ ישראל
אתרים קדושים לאסלאם
הארץ המובטחת
המדינות הצלבניות
היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל
מצוות התלויות בארץ
קדושת ארץ ישראל
קישורים חיצוניים
"תיאור ארץ הקודש", מפה משנת 1585 המתארת את ארץ הקודש בזמנו של ישו, הספרייה הדיגיטלית העולמית
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: היסטוריה
קטגוריה:מונחים ומושגים דתיים
קטגוריה:דתות אברהמיות
קטגוריה:מקומות קדושים
קטגוריה:ארץ ישראל
קטגוריה:מקומות קדושים ליהודים
קטגוריה:מקומות קדושים למוסלמים
קטגוריה:אתרי המקרא
קטגוריה:כינויים למדינת ישראל
| 2024-06-11T22:24:58 |
הבעיות הגאומטריות של ימי קדם
|
הבעיות הגאומטריות של ימי קדם הן בעיות בנייה שנוסחו על ידי היוונים הקדמונים, והעסיקו מתמטיקאים במשך מאות שנים. הבעיות הן:
הכפלת הקובייה: בניית קובייה שנפחה כפול מזה של קובייה נתונה
תרבוע העיגול: בניית ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון
שילוש זווית: חלוקת זווית נתונה לשלושה חלקים שווים
בניית מצולע משוכלל בן שבע צלעות
את כל הבניות יש לבצע במסגרת כללי המשחק של הגאומטריה, כלומר באמצעות בנייה בסרגל ובמחוגה בלבד (הסרגל ללא שנתות ואינו יכול למדוד אורך).
רק ב הושם קץ לניסיונות לפתור בעיות בנייה אלה, כאשר הוכח בעזרת תורת גלואה שהן לא פתירות, כלומר אין דרך לבצע את הבניות הנדרשות. עד למועד זה תרמו הניסיונות לפתרון בעיות אלה להתפתחותה של הגאומטריה.
כמוצא זמני מחוסר היכולת לפתור בעיות אלה בכלים המצומצמים של הבנייה הגאומטרית (סרגל ומחוגה), המציאו היוונים כלים משוכללים המאפשרים את ביצוע הבנייה הנדרשת.
בעיה נודעת נוספת, בעלת אופי שונה והשפעה מרחיקת לכת על הגאומטריה העתיקה והמודרנית, היא הבעיה של הוכחת אקסיומת המקבילים, האקסיומה החמישית של אוקלידס, מתוך האקסיומות האחרות.
הכפלת נפחה של קובייה
ממוזער|הכפלת הקובייה
על פי האגדה, בשנת 430 לפנה"ס השתוללה באתונה מגפת דבר קשה. כאשר נשאל האורקל שבמקדש אפולו שבעיר דלפי כיצד לעצור את המגפה, ענה: הכפילו את נפח המזבח לאפולו. מזבח זה היה בצורת קובייה. האתונאים בנו מזבח חדש שאורך צלעו כפול מזה של המזבח הקיים. משלא נפסקה המגפה הבינו האתונאים את טעותם: נפח המזבח החדש היה גדול פי שמונה (שתיים בחזקת שלוש) מנפח המזבח המקורי. כך נולדה הבעיה הראשונה: כיצד לבנות קובייה שנפחה כפול מזה של קובייה נתונה. ליתר דיוק: כאשר נתונה צלע של קובייה, לבנות צלע של קובייה שנפחה כפול.
היפוקרטס מכיוס ניסח מחדש את הבעיה, כך שנדרשת מציאת שני ממוצעים גאומטריים עוקבים המשתלבים בין קטע נתון ובין קטע כפול באורכו. הוא ומנכמוס הראו שאפשר לפתור בעיה זו על ידי חיתוך פרבולה והיפרבולה, או שתי פרבולות כמו .
ב הראה דיוקלס כיצד להכפיל את הקוביה באמצעות הציסואידה. ניוטון השתמש לצורך כך בעקום החלזון של פסקל, ה-limacon.
הכפלת הקוביה דורשת בנייה של קטע שאורכו , וכיום ידוע שמספר זה אינו ניתן לבנייה בסרגל ובמחוגה. לכן לא ניתן להכפיל את הקובייה בעזרת סרגל ומחוגה בלבד.
תרבוע העיגול
בעיית תַּרְבּוּעַ העיגול (או ריבוע העיגול) דורשת לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון. לבעיה זו הוצעו כל כך הרבה פתרונות שגויים, עד שבשנת 1775 החליטה האקדמיה הצרפתית למדעים שלא לבדוק יותר פתרונות לבעיה זו.
שטחו של מעגל שווה ל-, כלומר רדיוסו בחזקה שנייה כפול פאי, ושטחו של ריבוע הוא , כלומר צלעו בחזקה שנייה. מכך מתקבל שעלינו לבנות קטע שאורכו הוא הרדיוס כפול שורש פאי. מתכונותיו של שדה המספרים הניתנים לבנייה נגזר שאם ניתן לבנות קטע באורך ניתן גם לבנות קטע באורך , ולהפך.
בשנת 1882 הוכיח פרדיננד לינדמן את משפט לינדמן שקובע שעבור כל אלגברי שאינו 0, הוא מספר טרנסצנדנטי. מכאן ניתן להוכיח בשלילה שפאי טרנסצנדנטי. נניח שפאי הוא מספר אלגברי. מכיוון ש- (השורש הריבועי של 1-) אלגברי, גם המכפלה של ופאי אלגברית. זהות אוילר קובעת כי :
, ולכן 1- הוא טרנצנדנטי, מה שבבירור לא נכון. מכאן נובע כי הוא מספר טרנסצנדנטי. מהוכחה זו נובע שלא ניתן לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון, משום שבבנייה באמצעות סרגל ומחוגה בלבד לא ניתן לבנות יחס טרנסצנדנטי.
חלוקה לשלוש (טריסקציה) של זווית
ממוזער|300 פיקסלים|שילוש זווית באמצעות רצועה (סרגל כפול – סרגל שיש לו שני צדדים ישרים מקבילים במרחק ידוע).נתונה הזווית AOB (באיור: בכחול), כאשר O מרכזו של מעגל, שעליו מונחות הנקודות A ו-B. ממשיכים את הקטע (הישר) AO עד לחיתוך עם המעגל בנקודה D, ומעבירים דרך D מקביל ל-OB, החותך את המעגל בנקודה E. באמצעות הרצועה, מאתרים על המשך הישר OB נקודה X מחוץ למעגל, כך שהמרחק ממנה לנקודת החיתוך Y של המעגל עם DX שווה לרדיוס המעגל (זו פעולה שלא ניתן לבצע בסרגל ומחוגה). הזווית EDX (באיור: באדום) שווה לשליש הזווית AOB.
בעיה זו דורשת לחלק זווית נתונה לשלושה חלקים שווים. מתברר שאפילו את הזווית של 60° לא ניתן לחלק לשלושה, כלומר, לא ניתן לבנות בסרגל ובמחוגה זווית בת 20°. הראשון שהוכיח תוצאה זו היה פייר לורן ונצל (1814–1869), ב-1837.
עם זאת, תחת ההיתר לסמן על הסרגל סימן אחד, הבעיה פתירה.
בניית מצולע משוכלל בן שבע צלעות
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|משובע משוכלל
ראו בנייה בסרגל ובמחוגה לדיון כללי בבנייה של מצולעים משוכללים.
ראו גם
בעיית תרבוע העיגול של טרסקי
קישורים חיצוניים
מוטי בן ארי, איך לרבע את המעגל (בערך), 2017
הערות שוליים
קטגוריה:בנייה בסרגל ובמחוגה
קטגוריה:בעיות לא פתירות במתמטיקה
קטגוריה:יוון העתיקה: מדע ומתמטיקה
| 2024-02-08T15:35:26 |
קבוצה (מתמטיקה)
|
קבוצה היא מושג יסודי במתמטיקה. בגישה הנאיבית לתורת הקבוצות, קבוצה היא אוסף כלשהו של איברים (ללא חשיבות לסדר). בתורת הקבוצות האקסיומטית מושג הקבוצה אינו מוגדר, ותכונותיו מתקבלות מרשימת האקסיומות.
נהוג להציג קבוצה באמצעות סוגריים מסולסלים, שבתוכם מפורטים כל איברי הקבוצה (למשל {כלב, חתול, צרצר}), או מופיע כלל לפיו נוצרים כל איברי הקבוצה (למשל {x :x אזרח סין}). לעיתים מוצגת הקבוצה באמצעות רשימה של חלק מאיבריה שבסופם '...' (שלוש נקודות), מתוך הנחה שהקורא יסיק מהחלק הנתון את יתר איברי הקבוצה.
עצמים הנמצאים בקבוצה הם איברי הקבוצה. בין האיברים לא חייב להיות קשר כלשהו מעבר לכך. כאשר עצם כלשהו הוא איבר בקבוצה נאמר שהוא שייך לקבוצה, על כל עצם אחר נאמר שהוא לא שייך לקבוצה זו. אפשר שגם עצם השייך לקבוצה הוא קבוצה בעצמו.
הגדרה
בתיאור נאיבי קבוצה היא אוסף של עצמים. כל עצם בעולם, או שהוא שייך לקבוצה (ואז הוא נקרא איבר של הקבוצה) או שאינו שייך לה. לא ניתן להיות איבר של קבוצה יותר מפעם אחת. שתי קבוצות הן שוות כאשר יש להן בדיוק אותם האיברים.
כאשר רוצים לבסס את תורת הקבוצות באופן ריגורוזי נחוצה הגדרה קשוחה יותר שאינה מסתמכת על תאורים עמומים. ההגדרה המקובלת ביותר לקבוצה היא באמצעות אקסיומות ZF הכתובות בשפה מסדר ראשון. האקסיומות מגדירות יקום שלאיבריו אנו קוראים קבוצות ומוגדר עליהן יחס של שייכות. ביקום יש רק קבוצות ולכן איבריה של קבוצה הם תמיד קבוצות בעצמם. האקסיומות מטילות מספר מגבלות על מה ראוי להיקרא קבוצה (למשל קבוצה לא יכולה להיות שייכת לעצמה) כדי למנוע סתירות דוגמת הפרדוקס של ראסל.
כמעט כל עצם במתמטיקה ניתן להגדיר כקבוצה, ולכן ניתן לומר שהיקום שנוצר על ידי אקסיומות ZF הוא זירת המשחקים לכמעט כל המתמטיקה.
דוגמאות לקבוצות
ממוזער|250px|דוגמה לקבוצה של אנשים
{כלב, חתול, צרצר}: זוהי קבוצה סופית בעלת שלושה איברים.
{א, ב, ג, ... ש, ת}: בקבוצה זו 27 איברים, שהם כל אותיות האלף-בית העברי (כולל אותיות סופיות) ואולי רק 22 איברים – אותיות האלף-בית העברי ללא אותיות סופיות (זו, אם כן, הצגה עמומה במקצת).
{כלב, ג, ירושלים, אברהם}: זו קבוצה בת ארבעה איברים.
{8,6,4,2, ...}: זו קבוצה אינסופית, הכוללת את כל המספרים הזוגיים החיוביים.
{כל המספרים השלמים שמתחלקים בשלוש ללא שארית}: גם זו קבוצה אינסופית.
{x :x אזרח סין} (קריאה: קבוצת כל ה-x-ים שמקיימים: x הוא אזרח סין): זו קבוצה סופית, שהרי יש מספר סופי של אזרחים בסין גם אם מספרם גדול מאוד והם אינם ידועים לנו במלואם.
בדוגמה זו הכלל, לפיו נקבעים איברי הקבוצה, נכתב בנוסחה. זו קבוצת כל הנקודות שמקיימות את המשוואה לגבי שבקטע (קבוצה אינסופית זו היא פרבולה).
{קבוצת כל הקבוצות המכילות רק את המספרים 1, 2, 3 (כולם או חלקם)}: זו קבוצה שאיבריה הם קבוצות.
{Ø, {1}, {2}, {3}, {1,2}, {1,3}, {2,3}, {1,2,3} }: זו הצגה מפורשת של הקבוצה הקודמת, שבה 8 איברים. משמעות הסימון Ø הוא "הקבוצה הריקה", קבוצה שלא מכילה אף איבר ומוכלת בכל הקבוצות האחרות, לכן מוכלת גם בקבוצת שלושת באיברים שלנו {1,2,3}.
גם {1} וגם {1,1,1} מסמנים את אותה קבוצה, שאברה היחיד הוא המספר 1; זאת משום שאי אפשר להשתייך לקבוצה יותר מפעם אחת.
דוגמה נוספת
{אדום, צהוב, כחול}
{אדום, אדום, כחול, צהוב, כחול, כחול, אדום, כחול}
{X :X הוא צבע יסוד}
כל שלוש הקבוצות הללו זהות, אף על פי שהן נוצרו באמצעות הגדרות שונות: ציון כל איברי הקבוצה (הכי יעיל במקרה של קבוצות בעלות מספר קטן של איברים); או על ידי ציון כל אברי הקבוצה, גם אם הם מופיעים יותר מפעם אחת (סדר ההופעה ומספר המופעים אינו חשוב ואינו משפיע על הגדרת הקבוצה); או על ידי הגדרה חד ערכית של אברי הקבוצה (יעיל במקרה של מספר רב של איברים), שניתן להגדיר עבורם חוק או הגדרה.
סימונים והגדרות
ממוזער|סימנים והגדרות
הקבוצה הריקה: זו קבוצה שאין בה איברים, והיא מסומנת בסימן (שמקורו באות הנורווגית "Ø") או באמצעות סוגריים מסולסלים ריקים {}.
שייכות לקבוצה מסמנים בסימון . כאשר איבר שייך לקבוצה , נסמן זאת בצורה . אם אינו שייך נסמן זאת .
קבוצה A מכילה או שווה לקבוצה B (או קבוצה B חלקית ל-A, או B היא תת קבוצה של A) אם כל איבר של B שייך גם ל-A. נסמן זאת בצורה: . אם כל איבר של B שייך גם ל-A אך ב-A נמצאים איברים נוספים נאמר ש B חלקית ממש ל-A ונסמן זאת בצורה: . כדי לסמן שקבוצה אינה חלקית לקבוצה אחרת (כלומר, היא מכילה איברים שאינם נמצאים בקבוצה השנייה) נכתוב .
שתי קבוצות A ו-B נקראות קבוצות זהות או שוות אם כל איברי A נמצאים ב-B וגם כל איברי B נמצאים ב-A. נסמן שוויון באמצעות . דרך נוספת להראות שוויון בין קבוצות היא להראות שכל אחת מהן חלקית לשנייה. כלומר, וגם .
גודל של קבוצה נקרא עוצמה. העוצמה מוגדרת באמצעות מספר האיברים הייחודיים בקבוצה ומסומנת באמצעות הסימן |. לדוגמה, עוצמתה של הקבוצה הסופית {אדום, צהוב, ירוק} היא 3 ומסומנת |{אדום, צהוב, ירוק}|=3. עוצמתה של הקבוצה הריקה היא 0 ומסומנת |∅|=0. עוצמתה של קבוצה אינסופית היא סוגיה מרכזית בתורת הקבוצות.
הפרדוקס של ראסל הבהיר שההגדרה האינטואיטיבית של קבוצה, איתה התחלנו ערך זה, מובילה לסתירה פנימית (אנטינומיה). בעקבות זאת ניתן לתורת הקבוצות, שהיא ענף המתמטיקה העוסק בחקר הקבוצות, ביסוס אקסיומטי, לשם היחלצות מסתירה זו.
קבוצת החזקה של קבוצה A היא הקבוצה שאבריה הם תת-הקבוצות של A, ומסמנים אותה ב-.
איחוד וחיתוך של קבוצות
החיתוך של אוסף של קבוצות הוא קבוצה שמורכבת מהאיברים ששייכים לכל הקבוצות הנחתכות. החיתוך של שתי קבוצות A,B מסומן ב-. חיתוך של משפחה
מסומן ב-. ולפעמים בקיצור .
האיחוד של אוסף של קבוצות הוא קבוצה שמורכבת מהאיברים ששייכים ללפחות אחת מבין הקבוצות המאוחדות. האיחוד מסומן בדומה לחיתוך, פרט לזה שאת הסימנים מחליפים .
הפרש של שתי קבוצות A,B הוא קבוצת האיברים של A שאינם שייכים ל-B, ומסמנים אותו ב- או . ההפרש מאפשר להגדיר גם את ההפרש הסימטרי.
ראו גם
מונחים בתורת הקבוצות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תורת הקבוצות
| 2024-06-12T06:15:45 |
קריפטוגרפיה
|
קריפטוגרפיה (בעברית: תּוֹרַת כְּתִיבַת הַסֵּתֶר) היא ענף במתמטיקה ובמדעי המחשב העוסק במחקר ופיתוח שיטות אבטחת מידע ותקשורת נתונים על רובדיהם השונים, בסביבה פתוחה הנגישה לצד שלישי המכונה "אויב", או "יריב" פוטנציאלי. התחום מאגד תחתיו פיתוח ואנליזה של פרוטוקולים המתמודדים בהיבטים שונים של אבטחת מידע בנוכחות צד שלישי, מהם בנוסף לסודיות, הרשאת גישה, סיסמה, הוכחת ידיעה, פרוטוקול אתגר-מענה, מנגנוני חתימה דיגיטלית, חלוקת סוד, חישוב רב משתתפים בטוח, אימות זהויות, מניעת הכחשה ועוד.
מערכת הצפנה משתמשת באבני בניין קריפטולוגיות כגון צופן סימטרי, צופן זרם, מפתח פומבי, פונקציות גיבוב, קוד אימות מסרים, מחולל פסבדו אקראי וכדומה.
קריפטוגרפיה מודרנית משתלבת בתחומי מחקר אחרים כמו מתמטיקה, סטטיסטיקה והסתברות, תורת האינפורמציה, מדעי מחשב והנדסת אלקטרוניקה. יישומיה רבים ומגוונים וכוללים בין היתר, אבטחת רשתות תקשורת, תקשורת סלולרית, חומת אש, מסופי משיכה, כרטיסי אשראי, דואר אלקטרוני, מסחר אלקטרוני, הצבעה ממוחשבת ועוד.
השם "קריפטוגרפיה" מקורו במילה היוונית "קריפטו" (κρυπτός) שמשמעותה נסתר או אומנות ההסתרה, ו"גרפיה" (γράφω) שמשמעותה "כתיבה". בתרגום חופשי נעשה שימוש בשם באופן חליפי למונח קריפטולוגיה שפירושו תורת ההסתרה (Crypto-logia, κρυπτός-λογία), אם כי משמעותו רחבה יותר מתחום ההצפנה בלבד.
מונחים כלליים
460px|ממוזער|שמאל|טקסונומיה של תורת ההצפנה
במובן הבסיסי, המונח הצפנה (באנגלית: encryption) מתאר הסתרת משמעותו של מסר קריא באמצעות פונקציה שמקבלת כפרמטר מפתח הצפנה והופכת את המסר לרצף של סימנים בלתי מובן לאיש. שחזור הטקסט המוצפן למצבו הקריא באמצעות פונקציה הופכית מתאימה עם מפתח הפענוח, קרוי פענוח (באנגלית: decryption). המונח צופן (Cipher) מתייחס לאלגוריתם הצפנה בדרך כלל במחשב, כאשר קלט האלגוריתם נקרא תַּמְלִיל פָּשׁוּט או טקסט גלוי (באנגלית: Plaintext) ואילו פלט האלגוריתם נקרא תַּמְלִיל מֻצְפָּן או טקסט מוצפן (באנגלית: Ciphertext). פעולת אלגוריתם ההצפנה נשלטת על ידי מפתח ההצפנה הסודי הידוע רק לשולח ולמקבל. בשפה העברית משמשת המילה צופן גם כשם עצם לכתב סתר או קוד. שיטות הסתרת מידע שאינן עושות שימוש במפתח הצפנה קרויות סטגנוגרפיה.
בעבר שימש המונח קריפטוגרפיה כמעט באופן בלעדי לתיאור הצפנת מסרים. אולם בעידן המודרני התחום הלך והתרחב והוא משמש כיום לתיאור ענף מדעי רחב היקף העוסק בהיבטים השונים של אבטחת המידע, אלגוריתמים קריפטוגרפיים, פרוטוקולים ומנגנוני אבטחת מידע, פרוטקולי אימות זהויות, שיטות הבטחת שלמות ופסבדו-אקראיות. בניסוח פורמלי, משמשת המילה קריפטוגרפיה לתיאור שיטות יישום ההצפנה ואילו קריפטואנליזה מתמקדת בחקר השיטות לשבירתה. את תחום המחקר המאגד את שניהם מכנים קריפטולוגיה. בניסוח לא פורמלי, ניתן לעשות שימוש במילה קריפטוגרפיה כדי לתאר את הענף כולו.
במערכת תקשורת טיפוסית כמו רשת האינטרנט הקריפטוגרפיה משתלבת יחד עם רכיבי תקשורת נוספים כמו איפנון, תיקון שגיאות ודחיסה. התרשים משמאל מתאר באופן כללי את השלבים בהם עובר מידע הזורם בערוץ תקשורת מצד אחד לצד השני ואת מיקומה של הקריפטוגרפיה במערכת כזו, בדרך כלל בין שלב קידוד המידע (כגון דחיסה) לבין קידוד הערוץ (תיקון שגיאות). קריפטוגרפיה מודרנית מטפלת בשלושה נושאים עיקריים:
400px|ממוזער|שמאל|מיקומה של הקריפטוגרפיה במערכת תקשורת טיפוסית
סודיות או חשאיות (באנגלית: confidentiality)
סודיות מושגת על ידי הצפנה שנעשית על ידי השולח באמצעות מפתח הצפנה סודי ובמסגרתה המסר הגלוי מועבר למצב מוצפן ופענוח שנעשה על ידי המקבל ובמסגרתו המסר המוצפן חוזר להיות גלוי. לעיתים מפתח ההצפנה זהה למפתח הפענוח ולעיתים שונה. בקריפטוגרפיה מודרנית בשני השלבים האמורים משתמשים השולח והמקבל בפרוטוקולים ובאלגוריתמים קריפטוגרפיים להשגת סודיות. כאשר השיטות עצמן אינן סודיות והן ידועות ומוסכמות מראש - רק מפתח ההצפנה סודי.
אימות (באנגלית: Authentication)
במערכת קריפטוגרפית שלמה, סודיות לבדה אינה מספקת. יש צורך בנוסף בפרוטוקול אימות זהויות שנועד למנוע התחזות וכן לספק דרך לדעת מיהו מקור המידע, בדומה לפונקציה שממלאת חתימה על גבי המחאה.
הבטחת שלמות (באנגלית: Integrity)
הבטחת שלמות נעשית בדרך כלל על ידי אלגוריתם אימות שתפקידו להבטיח שהמידע (שאינו בהכרח מוצפן) אותנטי, כלומר שלא נעשה בו שינוי זדוני כלשהו על ידי צד שלישי, אויב או מתחרה. כל שינוי אפילו קל מאוד יתגלה מיד על ידי המשתתפים הלגיטימיים, מה שיגרום למערכת להיפטר מהמידע הפגום ולשלוח הודעת שגיאה מתאימה.
בנוסף קיימים תהליכים נלווים כגון מחולל פסאודו-אקראי המשמש בין היתר להכנת מפתחות הצפנה, פונקציות גיבוב וכדומה ותהליכים נוספים שאינם בהכרח קריפטוגרפיים. השאיפה היא שתהליכים אלו יהיו שקופים מבחינת המשתמש, כאשר משתמש מתחבר לשרת או מבצע עסקה מקוונת, ההכנות הדרושות נעשות ברקע מבלי שיחוש בכך, מלבד הדרישה מעת לעת לספק פרטי זיהוי כלשהם כמו סיסמה, מספר כרטיס וכדומה.
רקע היסטורי
הצפנה ככלי לקידוד והסתרת מידע הייתה קיימת משחר ההיסטוריה. עד לעשורים האחרונים מקובל להתייחס אליה כאל הצפנה קלאסית או הצפנת 'עט ונייר'. כלומר שיטות הצפנה לקסיקוגרפיות הפועלות על סימנים כגון אותיות וספרות ומיושמות ידנית או באמצעים מכניים פרימיטיביים כמו גליל או מכונת כתיבה או בשיטות סטגנוגרפיות. התפתחותה של הקריפטוגרפיה הואצה בראשית המאה העשרים עם הופעת מנגנוני הצפנה מכניים ואלקטרו-מכניים מורכבים ומסובכים יותר ויותר, הנקראים מכונות הצפנה מבוססות רוטור, בראשן האניגמה. הקריפטוגרפיה המודרנית המוכרת לנו כיום החלה עם המצאת המחשבים, שיטות ההצפנה הפכו למתמטיות יותר ויותר באופיין ומורכבותן הפכה למסובכת מדי לביצוע באופן ידני, עד שהפכה נחלתם הבלעדית של המחשבים.
במקביל התפתחה הקריפטואנליזה. מה שהחל כאמנות פיצוח קודים והמשיך עם גילוי הניתוח הסטטיסטי ככלי יעיל לשבירת צפנים. היכולת לקרוא תשדורות מוצפנות השפיע רבות על מהלך ההיסטוריה. אפשר לציין כדוגמה את מברק צימרמן שגרם להתערבותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. או השפעת פיצוח הצפנים הנאציים בידי הבריטים, על מאזן הכוחות במלחמת העולם השנייה.
בעבר שימשה הקריפטוגרפיה הקלאסית בעיקר ממשלות, צבאות, דיפלומטים ומרגלים. שני אירועים לכאורה לא קשורים שאירעו בשנות השבעים של המאה העשרים בסמיכות רבה, הביאו למפנה העיקרי ותרמו יותר מכל להפיכתה למודרנית כפי שהיא מוכרת כיום; הפצת DES כתקן הצפנה והמצאת RSA. קריפטוגרפיה מודרנית התפתחה בשני מישורים מקבילים אילו: הצפנה סימטרית והצפנה א-סימטרית.
בעשורים האחרונים של המאה העשרים ההצפנה עברה מהפך משמעותי מסוג של מיומנות שהיא נחלתם של מעטים, שבעיקרה הייתה אוסף פעולות אד הוק שמסתמכות על התחכום של מפתח הצופן למדע מבוסס היטב שנשען על יסודות תאורטיים מוצקים. אפשר לחלק את הפרדיגמות המייחדות פיתוח צופן בקריפטוגרפיה המודרנית לעומת הקלאסית לשלושה צעדים עיקריים:
הצעד הראשון בפתרון בעיה קריפטוגרפית הוא להגדיר היטב בצורה פורמלית את דרישות הביטחון של המערכת.
הצעד השני, כאשר ביטחון המערכת נשען על השערה בלתי מוכחת, היא חייבת להיות מנוסחת היטב. יתרה מזו, ההשערה חייבת להיות מינימלית.
הצעד השלישי, בניית מערכת ההצפנה צריכה להיות מלווה בהוכחות מוצקות ביחס להגדרות הביטחון הדרושות מהצעד הראשון ובהתאם להשערות המוצהרות (אם הן נדרשות) בצעד השני.
לצעדים אילו חשיבות הן בפיתוח הצופן כדי להבהיר מה בעצם מנסים להשיג באמצעות האלגוריתם. הן בשימוש בו, כיצד ואיפה להשתמש בו בצורה בטוחה מבלי להיכשל בשימוש לא ראוי או שימוש שלא יועד לו והן במחקר ובדיקת טיב האלגוריתם לעומת אחרים.
הצפנה סימטרית
הצפנה סימטרית היא הוותיקה ביותר ושורשיה החלו עם ההצפנה הקלאסית לפני מאות שנים. הצפנה סימטרית היא אלגוריתם הצפנה שעושה שימוש באותו מפתח הן להצפנת המידע והן לפענוחו. כלומר בשיטה הסימטרית כדי שניתן יהיה להעביר מידע סודי בין הצדדים המתקשרים, שניהם נדרשים להחזיק באותו מפתח הצפנה. צופן סימטרי יכול להיות מבוסס על שתי הגישות העיקריות להצפנה סימטרית צופן זרם או צופן בלוקים כשלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות והן מתאימות לצרכים שונים. באופן כללי יתרונותיה של ההצפנה הסימטרית הם ביעילות החישובית ובכוח המחשוב הנמוך יחסית הדרוש ליישומה לעומת הצפנה אסימטרית. למשל נכון לשנת 2015 תקן ההצפנה המתקדם נחשב לאלגוריתם הסימטרי המועדף הן מהיבט של ביטחון והן מהיבט של יעילות אף על פי שקיימים אלגוריתמים מהירים מעט יותר. ביישום ממוטב בחומרה תפוקתו היא כמעט 700 MB לשנייה לליבה אחת. התקן מגדיר מפתח הצפנה באורך של 256 סיביות כבטוח לכל צורך מעשי לתקופה הקרובה.
אף על פי שקיימים אלגוריתמים סימטריים רבים, אלגוריתם DES הוא הדוגמה הקלאסית הטובה ביותר לצופן סימטרי מודרני. DES היה לאלגוריתם הסימטרי הראשון שהופץ בקנה מידה גדול ואף הפך לתקן הצפנה רשמי, שימש בעיקר בתחום הבנקאות והוא עדיין בשימוש מוגבל ב-גרסה המשולשת. אף על פי שכיום לא נחשב לאלגוריתם בטוח, חשיבותו ההיסטורית נותרה בעינה מאחר שהטכניקות שיושמו בו נלמדות כיום באקדמיה ומשמשות השראה ובסיס לאלגוריתמים סימטריים מודרניים רבים.
אלגוריתמים נוספים הם 3DES, IDEA, FEAL, SAFER, RC5, RC4, Blowfish, ARIA וסרפנט.
להצפנה סימטרית מספר חסרונות:
העברה; הצורך בהעברת מפתח ההצפנה לידי מקבל הצופן על מנת שיוכל לפענחו. נגישות למפתח ההצפנה מצד גורם זר במהלך ההעברה או לאחר מכן, אם על ידי ציתות או בדרכים אחרות, תאפשר לו לפענח את כל המסרים שהוצפנו באמצעות אותו מפתח.
אחסון; היות שלעיתים מטעמי בטיחות נדרש מפתח הצפנה נפרד לכל התקשרות, כמות המפתחות שצריך לשמור עשויה להצטבר באופן משמעותי. שמירה של כמות גדולה של מפתחות הצפנה הופכת למטרד של ממש. יש צורך במקום אחסון בטוח ובתחזוקה תמידית מה שמסבך ומייקר את תהליך ההצפנה.
אימות; הצפנה סימטרית בסיסית אינה מספקת ערובה לכך שמפתח ההצפנה או פיסת מידע שייכים למי שמתיימר להיות בעליהם, כלומר אינה מספקת אותנטיקציה של המידע, שלמותו ושייכותו לבעליו באופן קריפטוגרפי.
הצפנה מודרנית מטפלת בבעיות המנויות בכמה אופנים. פתרון מקובל אחד, הוא העברה בטוחה של מפתח הצפנה חד פעמי (המוצפן באמצעים אסימטריים כגון RSA) לידי המקבל יחד עם המידע המוצפן, בכך אין צורך באחסון כלל ובגמר השימוש בו המפתח יכול להיות מושמד. טכניקה נפוצה היא שילוב של שיטות סימטריות עם אסימטריות, תוך ניצול היתרונות שבכל אחת מהן להשגת בטיחות אופטימלית. קיים מגוון גדול של פרוטוקולים קריפטוגרפיים למטרות של העברה בטוחה, אימות והבטחת שלמות של מפתחות הצפנה. חלקם נשענים על שיטות סימטריות בלבד, חלקם נעזרים בסיוע צד-שלישי נאמן (TTP) וחלקם משלבים גם שיטות אסימטריות. בעוד אחרים מספקים גם אימות והוכחת זהות חד כיוונית או דו כיוונית (שרת מול לקוח ולקוח מול שרת). פרוטוקול דיפי-הלמן היה לאלגוריתם הראשון שהתמודד עם בעיית העברת המפתחות בשיטה האסימטרית. פרוטוקול זה מאפשר העברת מפתח הצפנה סימטרי בצורה מאובטחת בתשתית גלויה מבלי שהמשתתפים יאלצו להיפגש כלל. אולם אינו פותר את בעיית האימות. חתימה דיגיטלית בשילוב עם אלמנטים בסיסיים אחרים כגון מחולל אקראי בטוח, פונקציית גיבוב וכדומה, יכולים לספק הגנה כוללת ופתרון מלא לבעיות המנויות.
סודיות מושלמת
בשנת 1949 הראה קלוד שאנון אבי תורת האינפורמציה, שיטת הצפנה (סימטרית) "מושלמת" המכונה פנקס חד-פעמי (One time pad). שיטה זו המבוססת על צופן ורנם, בה מצפינים מחרוזת מסר על ידי חיבור XOR של סיביות המסר בזו אחר זו, עם מפתח שנבחר באופן אקראי. אם המפתח אקראי "אמיתי" וחד-פעמי ובאורך המסר המיועד להצפנה, הצופן יהיה בעל סודיות מושלמת (Perfect Secrecy) והוא בטוח ללא סייג. אין שום דרך לשחזרו ללא המפתח (אפילו במקרה שמנחשים מפתח, אין דרך לדעת האם הוא המפתח הנכון). פנקס חד-פעמי מחייב שימוש יחיד במפתח. המפתח חייב להיות ממקור אקראי אמיתי (בניגוד למספרים פסבדו אקראיים המיוצרים על ידי מחשב).
שיטה זו אינה מעשית ביישומים רבים משתי סיבות עיקריות: ראשית, הכנת מפתח אקראי (אמיתי) באורך המסר הופכת קשה כאשר מדובר במסר גדול מאוד. שנית, הצורך בהעברת מפתח ההצפנה הסודי לידי המקבל כרוך בסיכון רב. דרוש לשם כך ערוץ התקשרות בטוח שישמש להעברת המפתח, מה שהופך את השיטה ללא ישימה בסיטואציות רבות, בעיקר כאשר לא היה קשר מוקדם בין הצדדים המתקשרים (דוגמת מסחר ברשת האינטרנט). עם זאת, עדיין קיימים שימושים מעשיים מעטים לשיטה זו. קיימים אלגוריתמים קוונטיים המאפשרים תאורטית להתגבר על מכשול בעיית העברת המפתח, ומספקים בטיחות מוכחת.
הצפנה א-סימטרית
שמאל|ממוזער|350px|ויטפילד דיפי (משמאל) ומרטין הלמן, הוגי הצפנת מפתח ציבורי
הצפנה סימטרית פועלת עם מפתח הצפנה זהה הן להצפנה והן לפענוח ובדרך כלל נדרש להחליפו מעת לעת. החיסרון העיקרי בשיטות הצפנה סימטריות הוא העובדה שיש לשמור את מפתח ההצפנה בסוד ואין לחשוף אותו בשום שלב לאף אחד מלבד המשתתפים הלגיטימיים, עובדה שיוצרת בעיה מהותית הנקראת בעיית הפצת מפתחות. כל זוג מתקשרים אפשרי צריכים לשתף ביניהם מפתח הצפנה סודי נפרד לצורך התקשרות אחת או מספר מוגבל של התקשרויות ולשם כך הם צריכים למצוא דרך להעבירו מאחד לשני בסודיות ולאחסנו במקום מוגן. בתקשורת מודרנית מספר המפתחות האפשריים שיש לנהל מבחינה פרקטית הופך לנטל כבד ולעיתים אינו מעשי. בעיה זו נקראת גם פרדוקס הביצה והתרנגולת כיוון שאם קיימת דרך בטוחה להעביר מפתח הצפנה סודי מלכתחילה הרי שאין צורך בהצפנה כי אפשר להשתמש בה להעברת המסר עצמו, מאידך אם אין דרך כזו כיצד יוכלו להעביר מסרים מוצפנים ביניהם ולפענח אותם אם המתקשרים מעולם לא נפגשו.
במאמר מפורסם משנת 1976 "כיוונים חדשים בהצפנה" הציעו ויטפילד דיפי ומרטין הלמן רעיון פורץ דרך ומהפכני לאותה עת לפתור את הבעיה באמצעות הצפנת מפתח ציבורי או באופן כללי יותר הצפנה אסימטרית. ההצפנה האסימטרית היא שיטת הצפנה שבה המקבל מכין לעצמו שני מפתחות, אחד הנקרא מפתח פרטי שנשמר בסוד ומשמש לפענוח ואילו השני נקרא מפתח ציבורי המפורסם לכל דורש ומיועד להצפנה בלבד. אף על פי שקיים קשר הדוק בין שני המפתחות למתבונן מהצד אמור להיות קשה מאוד לנחש מהו מפתח אחד בהינתן השני ולהפך. בדרך זו כל אחד יכול להצפין מידע עם המפתח הציבורי של המקבל כי הוא ידוע לכל, אך רק המקבל לבדו מסוגל לפענחו עם מפתח הפענוח המתאים שנשמר בסוד. השיטה האסימטרית מתגלה כשימושית במיוחד כאשר צד אחד רוצה להעביר לצד השני מפתח שיחה לצורך הצפנה/פענוח של מידע שהוא מעוניין לחלוק עמו. הוא עושה זאת על ידי הצפנתו באמצעות המפתח הציבורי של המקבל והמקבל מצידו יכול לפענח את המסר ולקבל את מפתח השיחה מבלי שיצטרך לשתף מידע כלשהו מראש עם השולח. עם מפתח זה שני הצדדים יכולים לבצע התקשרות מוצפנת בבטחה, באמצעות צופן סימטרי מהיר. ההיסטוריון דייוויד קאהן כינה את הצפנת המפתח הציבורי הקונספט המהפכני ביותר מאז המצאת צופן החלפה פולי-אלפביתי בתקופת הרנסאנס. דיפי והלמן הוכיחו שאפשר לעשות זאת על ידי מה שנקרא מאוחר יותר פרוטוקול דיפי הלמן הנמצא עד היום בשימוש נרחב ובכך מצאו למעשה פתרון יעיל לבעיית הפצת המפתחות. בנוסף העלו השניים לראשונה את רעיון החתימה הדיגיטלית המדמה חתימה קונבנציונלית על מסמך דיגיטלי אם כי לא הציעו פתרון מעשי.
המאמר של דיפי והלמן הצית את הדמיון הציבורי ועורר הדים רבים. הם ציינו במאמרם את העובדה שהרעיון שלהם שאב השראה בין היתר מרלף מרקל שעבד על רעיון משלו הנקרא חידות מרקל שלא זכה לפרסום. בעקבות פרסום המאמר ולאחר מאמצים רבים מצד האקדמיה התגלו ברבות הימים שיטות מפתח ציבורי רבות. כשנה לאחר מכן ב-1978 פיתחו עדי שמיר, רונלד ריבסט ולאונרד אדלמן את RSA שהיא שיטת מפתח ציבורי שלמה הראשונה אשר יכלה לשמש הן להצפנה והן לחתימה דיגיטלית והיא בשימוש עד ימינו. לאחריה התגלו שיטות נוספות כגון צופן אל-גמאל, הצפנת רבין, הצפנת קריימר-שופ, הצפנת תרמיל, NTRU, הצפנת מקאליס ועוד רבות.
מסמך שפורסם ב-1997 על ידי ממשלת בריטניה חשף כי המודיעין הבריטי (GCHQ) היה מודע כבר ב-1970 לרעיון ההצפנה האסימטרית. המתמטיקאים ג'יימס אליס וקילפורד קוקס שעבדו למען המודיעין הבריטי באותה עת פרסמו כל אחד בנפרד מאמרים בהם טענו שפיתחו שיטות דומות ל-RSA ודיפי-הלמן אך נשמרו בזמנו בסוד מטעמים של ביטחון לאומי.
העובדה שקיים קשר חד-חד ערכי בין המפתח הפרטי למפתח הציבורי של המקבל מאפשרת יישום חתימה דיגיטלית המקשרת באופן חד ערכי בין תוכן מסמך דיגיטלי כלשהו לבין ערך הנקרא חתימה באופן שלא ניתן "להעביר" חתימה ממסמך אחד לאחר. המפתח הפרטי של החותם משמש לחתימה ואילו המפתח הציבורי משמש לאימות החתימה. היות שהמפתח הציבורי ידוע לכל, כל אחד יכול לאמת את החתימה אולם כדי לזייפה במטרה לשכנע אחרים שהחותם הלגיטימי ביצע את החתימה יש צורך לדעת מהו המפתח הפרטי של אותו חותם. דוגמה לאלגוריתם חתימה דיגיטלית שהפך במהרה לתקן רשמי של ממשלת ארצות הברית ומשמש בתפקיד זה עד ימינו הוא DSA.
ביטחון הצפנת מפתח ציבורי מבוסס על הסיבוכיות החישובית של בעיות מתמטיות שונות הנקראות "קשות", חלקן מתורת המספרים וחלקן מתחומים מתמטיים אחרים. בעיות אילו מאפשרות הכנת פונקציה חד-כיוונית שמהווה בסיס להצפנת מפתח ציבורי. למשל הקושי בפתרון בעיית RSA והצפנת רבין מסתמך על ההנחה שקשה מאוד לפרק לגורמים מספרים שלמים גדולים. בעוד שקל לחשב העלאה בחזקה מודולרית, הרי שההפך, חישוב שורש מודולורי קשה מאוד אלא אם כן ידועים הגורמים הראשוניים. זוהי פונקציה חד-כיוונית עם "דלת צונחת" (מידע נוסף המאפשר פתרון הבעיה בזמן יעיל, במקרה זה המידע הנוסף הוא הגורמים הראשוניים). ביטחון פרוטוקול דיפי והלמן מסתמך על הקושי המשוער שבבעיית הלוגריתם הבדיד (גם היא מתורת המספרים). הצפנת NTRU היא דוגמה לאלגוריתם אסימטרי שביטחונו המסתמך על ההנחה שקשה לפתור את בעיית הווקטור הקצר ביותר בתורת הסריגים וכן הצפנת מקאליס היא דוגמה למערכת אסימטרית המבוססת על תורת הקודים.
המכנה המשותף של כל המערכות האסימטריות בימינו לעומת הצפנה סימטרית, הוא היעילות החישובית. מרבית האלגוריתמים נדרשים לבצע חישובים אריתמטיים ארוכים מאוד בשל העובדה שהבעיות המתמטיות האמורות ניתנות לפתרון באמצעות אלגוריתמים המסוגלים לתת פתרון בזמן ריצה תת-מעריכי שזה טוב יותר מכוח גס כלומר ניסוי כל האפשרויות או מחצית מהן במקרה הממוצע עד לגילוי מפתח ההצפנה. כדי לפצות על כך יש צורך להגדיל את מפתחות ההצפנה בהתאם כך שסיבוכיות הניסיון לשבור את ההצפנה עם מיטב האלגוריתמים הידועים תהיה מעבר ליכולת המחשוב הנוכחית. מסיבה זו השימוש בהצפנה אסימטרית בדרך כלל מוגבל לכמות מועטה של מידע והוא משולב במערכת היברדית עם הצפנה סימטרית לניצול מיטבי של היתרונות שבשתי השיטות. בדרך כלל מפתח ציבורי משמש להעברת מפתח הצפנה סודי, כאשר את ההצפנה בפועל מעדיפים לבצע עם אלגוריתם סימטרי מהיר כמו AES.
עיקרון קרקהופס
בכל מערכת הצפנה קיים מפתח שאותו יש לשמור בסוד מוחלט. גילוי המפתח על ידי צד שלישי גורם להצפנה להיכשל כיוון שעם מפתח זה היריב יכול לפענח את המידע באותה הדרך שהמקבל עושה זאת, לכן סודיות המפתח היא קריטית ביותר. השאלה שעולה היא האם כדאי להסתיר גם את אלגוריתם ההצפנה כנדבך נוסף של ביטחון. במאה ה-17 ענה על שאלה זו אוגוסטה קרקהופס במספר עקרונות צבאיים שפיתח שהחשוב שבהם הוא ששיטת הצפנה אינה חייבת להיות סודית ורצוי אפילו שלא תהיה. תמיד קיימת אפשרות שתיפול לידי האויב, לכן ביטחונה אינו אמור להסתמך על סודיותה אלא אך ורק על סודיות המפתח, כך שאם אלגוריתם ההצפנה אכן יפול לידי האויב שזהו סיכון ריאלי, לא יסכן הדבר את ביטחון המידע שהוצפן, כל עוד המפתח לא נחשף. שנים מאוחר יותר ניסח שאנון מחדש את העיקרון בביטוי "האויב מכיר את המערכת שבשימוש" שמהווה מוסכמה ידועה בקריפטוגרפיה. ההנחה הבסיסית בניתוח מערכת הצפנה היא שפרטי אלגוריתם ההצפנה ידועים ומפורסמים לכל, אף על פי שהנחה זו לא תמיד נכונה.
יתרה מזו הרבה יותר קשה לשמר סודיות אלגוריתם הצפנה מאשר מפתח הצפנה מכמה סיבות:
קל יותר לשמור על סודיות מחרוזת קצרה של כמה בתים של מפתח לעומת פירוט מהלכי האלגוריתם שיכול להיות ארוך (כמה מאות בתים או יותר).
פרטי האלגוריתם עלולים לדלוף אם על ידי גורם כלשהו מבפנים, על ידי הנדסה הפוכה או ריגול תעשייתי. מפתח הצפנה אינו פגיע להנדסה הפוכה.
במקרה של חשיפת המפתח, כל שנדרש הוא להחליף מפתח, לעומת זאת במקרה של חשיפת אלגוריתם יש צורך להחליף את האלגוריתם כולו. באנלוגיה למנעול צירופים הסתמכות אך ורק על מנגנון נעילה סודי, אינה חכמה כיוון שאם נחשף המנגנון המנעול כולו הופך לחסר תועלת. מאידך אם התגלה צירוף סודי, יש צורך רק להחליף צירוף על מנת להבטיח סודיות, אין צורך בקניית מנעול חדש.
מטעמי ביטחון לעיתים יש צורך ואף חובה לרענן את סודיות ההצפנה כמו החלפת מפתחות סודיים לעיתים קרובות. במקרה של אלגוריתם הצפנה המוטמע בתוכנה בארגון גדול, זה לא יהיה מעשי לייצר עבור כל אחד מחברי הארגון אלגוריתם שונה בכל פעם שהוא צריך להצפין מידע. לעומת זאת קל לייצר מפתח הצפנה שונה עבור כל אחד מהם ואילו התוכנה תהיה זהה לכולם.
כאשר אלגוריתם ההצפנה אינו סודי הוא נהנה מביקורת מומחים ולכן סביר להניח שהוא יהיה יותר טוב. שנים של ניסיון מלמדים שפיתוח אלגוריתם הצפנה מורכב ומועד לכשלונות. לכן אמון הציבור באלגוריתם מסתמך על העובדה שנבדק ביסודיות על ידי מומחים במשך תקופה ארוכה.
כאשר תתגלנה פרצות עדיף שהדבר יקרה על ידי "האקרים מוסריים" מאשר שהדבר ישמר בסוד לצורך פגיעה זדונית במשתמשי האלגוריתם. בדרך כלל מקובל באקדמיה שמי שמגלה פרצות מתריע מראש לארגונים הרלוונטיים לפני שהוא מפרסם את ממצאיו לכלל הציבור כדי לספק שהות למפתחי האלגוריתם לתקן את הליקוי.
אלגוריתמים פתוחים קלים יותר לתיקנון מה שמקל על הפצה שלהם בקנה מידה גדול. מלבד זאת אנשי התעשייה וגופי התקינה נמנעים באופן גורף משימוש באלגוריתמים שלא עברו את מבחן הזמן וביקורת ציבורית נאותה וכן אלגוריתמים המוגנים בזכויות יוצרים או בפטנטים.
למרות הסיבות המשכנעות, הרעיון של קריפטוגרפיה פתוחה לפי עקרון קרקהופס לא תמיד מתקבל ואנשים נוקטים לפעמים בגישה של ביטחון באמצעות עמימות, ופעם אחר פעם לאורך ההיסטוריה רואים את ההשלכות ההרסניות של גישה זו. אלגוריתמים מוצלחים הם כאלו שזכו לביקורת ציבורית, במיוחד לעיון מדוקדק בידי אנליסטים ומומחי הצפנה מסביב לעולם. קיים מגוון עשיר של אלגוריתמים טובים שאומצו על ידי ארגוני תקינה בינלאומיים, הם חופשיים לשימוש ואינם מוגנים בפטנטים כלשהם. AES הוא דוגמה טובה לאלגוריתם שנבדק היטב על ידי מומחים רבים ונבחר מבין מספר מועמדים לאחר תחרות פתוחה שנמשכה כמה שנים.
בעבר נטו מפתחי הצפנים לשמור את פרטי אלגוריתם ההצפנה בסוד. אולם גם בהצפנה המודרנית אפשר לראות מקרים שבהם אלגוריתמי הצפנה נשמרו בסוד. בשנת 1993 פרסמה ממשלת ארצות הברית תקן הצפנה בשבב Clipper שהשתמש במספר אלגוריתמים סודיים, ביניהם צופן סימטרי בשם Skipjack. השבב בין היתר נועד לאפשר לרשויות גישה לתוכן המוצפן באמצעות דלת אחורית - מפתח נוסף אותו קיבלו בעת ייצור השבב. השימוש בדלת אחורית וסודיות האלגוריתמים גרמו להסתייגות רבה בציבור והפרויקט לא התקבל, במיוחד לאחר שפורסמו אלטרנטיבות טובות כמו PGP. בסופו של דבר נחשפו פרטי אלגוריתם סקיפג'ק לידיעת הציבור. צופן זרם RC4 היה סוד מסחרי כשהומצא ב-1987 על ידי רונלד ריבסט במעבדות RSA. אולם בדרך כלשהי הצליח מישהו להנדס לאחור את האלגוריתם ופרטיו דלפו באופן אנונימי לרשת האינטרנט והפכו במהרה לנחלת הכלל. דוגמה אחרת היא אלגוריתם ההצפנה A5/1 ששימש בעבר בתקן GSM שהיה סודי וגרם למבוכה רבה כאשר התברר לאחר הנדסה לאחור שהוא חלש באופן משמעותי. הדעה הרווחת היא שמדינות אחדות החברות בגוש האירופי עמדו על כך שהאלגוריתם יוחלש במכוון.
קריפטואנליזה
מטרת הקריפטואנליזה היא מציאת נקודות תורפה בסכמות הצפנה בפרט ובמערכות אבטחת מידע בכלל. קיימת מעין תחרות סמויה בין ממציאי האלגוריתמים לבין האנליסטים שמנתחים אותם. התפתחות הקריפטוגרפיה המודרנית נעשית בשני מסלולים מקבילים - התפתחות של שיטות הצפנה מתקדמות יותר ומאידך התפתחות שיטות פיצוח החושפות חולשות בשיטות אילו וחוזר חלילה. די בהוכחה תאורטית שאלגוריתם הצפנה ניתן לפיצוח בכמות עבודה נמוכה משמעותית מזו שהצהירו עליה מפתחי האלגוריתם או בכמות עבודה נמוכה במידה ניכרת מכוח גס כדי להוציאו מכלל שימוש. מפתחים נדרשים להתמודד עם שיטות פריצה חדשות שמתגלות והם נאלצים בעקבות כך להוציא גרסאות משופרות העמידות בפני ההתקפות שהתגלו.
קריפטואנליזה של מערכת הצפנה מתחלקת לכמה מודלים מהקל אל הכבד:
התקפת מוצפן בלבד. זוהי ההתקפה הבסיסית ביותר שמתייחסת למצב פאסיבי שבו המתקיף או הקריפטואנליסט יכול לראות רק את הטקסט מוצפן ומתוכו הוא מנסה לחשוף את הטקסט הגלוי או את מפתח ההצפנה. מצב זה תמיד אפשרי כי ההנחה היא שכל מי שמצויד בציוד תקשורת בסיסי יכול ליירט שדרים מוצפנים ולראות את תוכנם.
התקפת גלוי-ידוע. מודל התקפה חזק יותר שמניח שהיריב או מנתח הצופן מסוגל לראות זוג אחד או יותר של טקסטים גלויים וטקסטים מוצפנים השייכים להם, אם כי אין לו שליטה על תוכנם. מטרתו היא לחשוף טקסט גלוי אחר שלא הגיע לידיו או את מפתח ההצפנה. מצב כזה אפשרי כיוון שלא תמיד הטקסט המוצפן חסוי, לעיתים קרובות אפשר לנחשו בקלות. לדוגמה אם ידוע למתקיף שבפתיחת כל מסר מוצפן קיימת המילה "שלום" כשהיא מוצפנת או כאשר מידע שהיה בעבר מוצפן הפך לנחלת הכלל מסיבות שאינן קשורות.
התקפת גלוי-נבחר. במודל זה היריב מסוגל "לבחור" את הטקסטים הגלויים שהוא מעוניין לראות את תוצאת הצפנתם. ועם מידע זה הוא מעוניין לפרוץ טקסט מוצפן אחר. יכולת הבחירה מקנה ליריב עוצמה רבה, כיוון שהוא יכול למטב את התקפתו על בסיס המידע שברשותו ולשפר את סיכויי ההצלחה. יכולת כזו אפשרית בעולם האמיתי, לדוגמה המתקיף יכול לשלוח לקורבן הודעות כלשהן בתקווה שהקורבן יצפין אותן ויאחסן אותן במחשבו האישי ולאחר מכן המתקיף יכול לגנוב את המחשב על תכולתו המוצפנת.
התקפת מוצפן-נבחר. מודל ההתקפה החזק ביותר המקנה ליריב יכולת לא רק לראות זוגות טקסטים גלויים/מוצפנים אלא הוא מסוגל לקבל עבור כל טקסט מוצפן שיבחר את מקורו הגלוי, למעט הטקסט המוצפן אותו הוא מעוניין לחשוף. אחרת ההתקפה טריוויאלית.
שתי ההתקפות הראשונות נחשבות להתקפות פאסיביות במובן שלמתקיף אין שליטה על תוכן המידע שהשיג לפני שהוא מתחיל בהתקפה או במהלכה. לעומת זאת שתי ההתקפות האחרונות נקראות אקטיביות במובן שהיריב מסוגל להתערב בנעשה ברשת לשלוח או לשנות מסרים כרצונו וכן הוא יכול באופן אדפטיבי בהתאם לתוצאות קודמות לבקש הצפנה או פענוח של כל טקסט אחר שיעלה בדעתו מלבד הטקסט המוצפן שברצונו לפצח. קל להבין ששתי ההתקפות הראשונות די מעשיות, אולם קשה להבין בשתי האחרונות כיצד מוענקת ליריב עוצמה כזו. אולם לעיתים קרובות התקפות מסוג זה אפשריות נגד מערכות הצפנה בשל העובדה שהתקשורת נעשית בין מחשבים ללא התערבות אנושית ולא תמיד המערכות מיושמות בדרך בטוחה ואילו הן הפרצות שפותחות פתח להתקפות מסוג זה.
עמידות מערכת הצפנה כנגד ההתקפות המתוארות משתנה בהתאם לשיקולים רבים בהם: אופי היישום, דרישות מערכת, יעילות, מידת האיום ואילוצים אחרים כמו הצורך בתאימות. מצד אחד העדיפות היא שמערכת ההצפנה תהיה עמידה נגד המודל החזק ביותר אולם המחיר הוא ירידה בתפוקה וביעילות. לכן חשוב להעריך בדיוק רב ככל האפשר את מידת האיום ובהתאם לכך לקבוע את רמת הביטחון של המערכת. בנוסף חשוב להשוות בין רמת ביטחון של כל מרכיבי המערכת, כי ההנחה היא שהמתקיף תמיד יבחר בחוליה החלשה ביותר של המערכת להתקפה.
כדי לנסח היטב הגדרת ביטחון של מערכת הצפנה יש צורך להגדיר תחילה מה הם היעדים, מה מידת האיום ומה הם המשאבים הזמינים. אפשר לתת הגדרה כללית ביותר כדלהלן:
מערכת הצפנה תהיה בטוחה אם לא קיים יריב שיכול לחשב "פונקציה כלשהי" של הטקסט הקריא מתוך הטקסט המוצפן.
במילה פונקציה מתכוונים באופן כללי לכך שהיריב לא יכול ללמוד דבר מהטקסט המוצפן שיכול לעזור לו לגלות משהו מועיל בנוגע לטקסט הקריא או מפתח ההצפנה. זהו הניסוח הכי קרוב להגדרת ביטחון סמנטי ובאופן כללי מספק חלקית, כי יש להביא בחשבון מספר היבטים. הגדרה יותר מדויקת צריכה להיות בסגנון: שיטת הצפנה המיועדת למשימה ספציפית תהיה בטוחה אם לא קיים יריב בעל עוצמה מוגדרת מראש שיכול להשיג שבירה של המערכת בהתאם להגדרה ביחס למשימה המוצהרת.
התקפה דיפרנציאלית
פיתוח אלגוריתם הצפנה בטוח הוא משימה קשה, ומורכבותו לא בהכרח מעידה על ביטחונו. קיימות שיטות פיצוח טובות שהתפתחו במרוצת השנים שאיתן אפשר לפצח אלגוריתמים קריפטוגרפיים מסוגים שונים. בשנות ה-80 של המאה העשרים פותחה הקריפטואנליזה הדיפרנציאלית על ידי אלי ביהם ועדי שמיר. זוהי קריפטואנליזה גנרית רבת עוצמה כנגד כל סוגי הצפנים הסימטריים, היא הוכיחה את עצמה בשבירת צפנים ידועים (כמו FEAL) ומקובל כיום להתייחס אליה כאל מדד ביטחון עבור כל צופן סימטרי מודרני. התקפה דיפרנציאלית היא סוג של התקפת גלוי-נבחר הבודקת הפרשים ספציפיים בין קלט הפונקציה המובילים להפרשים ספציפיים בפלט בשיעור גבוה מן הצפוי מפרמוטציה אקראית. לדוגמה עבור בלוק באורך סיביות, אומרים שהדיפרנציאל יופיע בהסתברות , אם בהינתן קלטים אקראיים ו- באורך סיביות כל אחד, המקיימים ונתון מפתח אקראי כלשהו , ההסתברות שהדיפרנציאל של הפונקציה שלהם הוא היא . מהיבט תאורטי במקרה של פונקציה אקראית אמיתית לא אמורים להופיע דיפרנציאלים בהסתברות גבוהה מ-. אם הדיפרנציאלים של צופן בלוקים מסוים גבוהים משיעור זה באופן משמעותי הוא אינו נחשב לתמורה פסאודו-אקראית. עם דיפרנציאלים רבים כאלו המושגים אם על ידי ניתוח מדוקדק של הצופן או על ידי הכנה מוקדמת באמצעות כוח גס, אפשר לחלץ את מפתח ההצפנה. אף על פי שההתקפה יושמה לראשונה נגד DES למרבה ההפתעה לא הביאה לשבירתו. מאוחר יותר התגלה שמפתחי DES היו מודעים להתקפה הדיפרנציאלית אך שמרו זאת בסוד. הם בחרו את ערכי תיבות ההחלפה שלו בצורה כזו שיהיה עמיד נגדה. צפנים אחרים כמו FEAL לא היו בני מזל כמוהו ולא עמדו במבחן.
התקפה ליניארית
קריפטואנליזה רבת עוצמה אחרת שפותחה על ידי מיצורו מצואי בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, היא התקפה גנרית מסוג גלוי-ידוע המתמקדת ביחסים הליניאריים (או רמת המתאם) בין קלט הפונקציה לבין הפלט. למשל עבור קלט אקראי ומפתח הסיביות במיקומים עד של והמיקומים עד של הפלט של הפונקציה מכילות הטיה אם מתקיים . כאשר הוא פלט הפונקציה והפרמטרים מייצגים סיביות במיקומים ספציפיים של הקלט והפלט בהתאמה. עבור פונקציה אקראית אמיתית ההטיה הצפויה היא 0.5. אם עבור צופן סימטרי מסוים מתגלית הטיה גבוהה יותר משיעור זה אפילו במעט יביא הדבר לשבירתו המוחלטת. עדיין דרושה כמות רבה של זוגות טקסטים ידועים וטקסטים מוצפנים המתאימים להם.
אורך מומלץ של מפתחות הצפנה
אורך מפתח ההצפנה משפיע ישירות על סיבוכיות כל התקפה גנרית נגד אלגוריתם הצפנה, בהנחה שלא קיימת דרך מתוחכמת לשבירת האלגוריתם. באופן כללי כמעט כל אלגוריתם הצפנה ניתן לשבירה פשוט על ידי ניסוי כל המפתחות האפשריים עד שמוצאים את המפתח הנכון, שיטה זו נקראת כוח גס. מהיבט תאורטי ככל שמפתח ההצפנה גדול יותר סיבוכיות התקפת כוח גס עולה באופן מעריכי, אך בד בבד נפגעת יעילות האלגוריתם כי נדרש זמן ארוך יותר לביצוע ההצפנה. על כן חשוב למצוא את האיזון בין יעילות לבין ביטחון במונחים של אורך המפתח. לשאלה מה אורך המפתחות המומלץ אין תשובה חד משמעית כיוון שהדבר תלוי בגורמים רבים, ביניהם; בסיס תאורטי, פריצות דרך מתמטיות, איכות יישום האלגוריתם, יכולת טכנולוגית נוכחית או עוצמת המחשוב של היריב או האויב וכדומה. ככלל, נכון לשנת 2017 השאיפה היא להגיע לרמת ביטחון מינימלית של , כלומר שיכולת היריב לשבור את המערכת עם מיטב האלגוריתמים הקיימים תהיה בסיבוכיות של פעולות בסיסיות בקרוב, או לחלופין, סיכוייו לשבור את האלגוריתם הם בהסתברות של . שזה נחשב בעיני רבים למרווח ביטחון מספק מהיבט מעשי בהתאם ליכולת הטכנולוגית הנוכחית. במקרה של הצפנת מפתח ציבורי כיוון שקיימים אלגוריתמים הטובים בהרבה מכוח גס הדברים שונים. עד שנת 2003 בערך, מקובל היה להשתמש במספרים באורך 1024 סיביות. מעבדות RSA פרסמו ב-2003 הצהרה לפיה מפתח אסימטרי בגודל 1024 סיביות מספק רמת הגנה מקבילה למפתח סימטרי בגודל 80 סיביות. 2048 סיביות מקבילות לאלגוריתם סימטרי עם מפתח 112 סיביות ו-3072 מקביל ל-128. המלצה שלהם להשתמש במפתח 2048 סיביות לשימוש רגיל ו-3072 סיביות לשימוש מיוחד במקרים קיצוניים, זאת עד לשנת 2030. ארגון התקינה האמריקאי נוקט בגישה מחמירה יותר, לפי תקן נכון ליולי 2012 מפתח אסימטרי בגודל 3072 סיביות מקביל למפתח סימטרי בגודל 128 סיביות (מהסוג הנפוץ כיום באלגוריתם AES) ואילו לרמת בטיחות גבוהה, מפתח בגודל 15,360 סיביות יתאים ברמתו למפתח סימטרי בגודל 256 סיביות.
הדברים אמורים לגבי כל סוגי ההצפנה האסימטרית כולל חתימה דיגיטלית כגון DSA המבוססת על בעיית הלוגריתם הבדיד, זאת בשל ההערכה כי בעיית לוגריתם בדיד דומה בקושיה לבעיית פירוק לגורמים. יוצא מן הכלל הוא מערכת ההצפנה בעקום אליפטי (ECC). תקן שנכלל ב-Suite B של NSA, ממליץ על מפתח בגודל 256–384 סיביות שמקביל ברמתו למפתח סימטרי 128 סיביות, להצפנת מסמכים עבור הממשל האמריקאי ברמה של SECRET. לרמה של TOP SECRET ממליץ על 512 סיביות ומעלה. באופן כללי ההנחיה של NIST היא שמפתח ECC יהיה בערך כפול בגודלו ממפתח סימטרי. הערכה זו מניחה כי לא ידועה פריצת דרך משמעותית לפתרון הבעיה המתמטית עליה מבוססת ECC זאת כיוון שהאלגוריתמים הידועים אינם ישימים במערכת כזו.
פרימיטיבים קריפטוגרפיים
פרימיטיב קריפטוגרפי הוא הגדרה לאלגוריתם קריפטוגרפי שייעודו ספציפי למטרה או יעד מוגדר. אלגוריתם AES הוא פרימיטיב קריפטוגרפי שתפקידו להצפין מידע בשיטה סימטרית. פרימיטיבים אחרים הם RSA, פונקציית גיבוב SHA-1 וכן DSA. מהות הרעיון הוא שבהקמת מערכת אבטחת מידע שלמה, אין די באלגוריתם אחד דהיינו בפרימיטיב קריפטוגרפי אחד, אלא משלבים מספר אלגוריתמים שלכל אחד מהם תפקיד אחר. יחדיו הם משלימים זה את זה למערכת שלמה. על כן נודעת חשיבות רבה לבדיקת המאפיינים והיחסים שבין הפרימיטיבים השונים, על מנת לוודא כי השילוב ביניהם בטוח ואינו מכיל פרצות. לעיתים אי-הבנה באשר למהות פרימיטיב מסוים והניסיון לשלבו במערכת או להשתמש בו באופן שלא יועד לו, עשוי לפגוע בבטיחות המערכת כולה. לדוגמה פונקציית גיבוב טובה ליצירת ערכים ייחודיים, אולם אינה טובה כשלעצמה לצורך הצפנה. יתרונה הברור בא לידי ביטוי במערכת הצפנה דוגמת PGP בה יש צורך בערך חד-כיווני של המידע המשמש תווית לצורך החתימה על המסר באמצעות חתימה דיגיטלית.
פרוטוקולים ומנגנונים קריפטוגרפיים
מערכת הצפנה שלמה היא מערכת קריפטוגרפית המשלבת מספר פרימיטיבים קריפטוגרפיים, המספקים כל אחד מהם תכונות יסודיות הקשורות באבטחת מידע כמו סודיות, אימות או הבטחת שלמות, יחד הם משלימים זה את זה למערכת שלמה שלה מספר יעד אבטחה מוגדר בהתאם לסביבה בה היא פועלת מחד ודרישות הלקוח מאידך. לעיתים מתייחסים בטעות לאלגוריתם כמערכת הצפנה אף על פי שאינו כזה. למשל RSA נקרא לפעמים מערכת הצפנה אף על פי שאסור להשתמש בו לבדו להצפנה כי ההצפנה לא תהיה בטחה כלל במקרה כזה. פרימיטיבם קריפטוגרפיים מיועדים לתת מענה ספציפי, במקרה זה יכולת א-סימטרית שטובה במיוחד להעברת מפתח הצפנה ומספקת ביטחון סמנטי נגד התקפת מוצפן-נבחר במסגרת מודל ביטחון כלשהו כמו מודל אורקל אקראי.
לפעמים המערכת אמורה לספק ביטחון לאורך זמן של שירותי גיבוי ואחסון מידע ולפעמים המערכת כוללת התקשרות דו כיוונית בין שרת ולקוח או בין מספר משתתפים במקרה זה היא תקרא פרוטוקול קריפטוגרפי. דוגמאות למערכת הצפנה הן RSA, אל-גמאל או חלוקת סוד ואפס ידיעה וכדומה. דוגמאות לפרוטוקול קריפטוגרפי הן: TLS, PGP, קרברוס, ארנק אלקטרוני ו-GSM.
ביטחון מערכת קריפטוגרפית או פרוטוקול קריפטוגרפי תלוי במאפייני הביטחון של הפרימיטיבים המרכיבים אותו. אך אין בזה הוכחה שהמערכת חזקה כמו סך כל המרכיבים אותה. בעבר מאפייני הביטחון של מערכת הצפנה נבדקו באופן אמפירי באמצעות שיטות אד הוק וללא בסיס תאורטי מוצק. כיום נעשים מאמצים לפתח טכניקות פורמליות לניתוח והערכת ביטחון של מערכת או פרוטוקול קריפטוגרפיים. גישה זו נקראת ביטחון מוכח, כלומר מנסים להוכיח שהמערכת בטוחה תחת מודל תאורטי כלשהו כמו מודל סיבוכיות חישובית או מודל אורקל אקראי.
קריפטוגרפיה ותורת הקוונטים
במהלך המאה ה-20 החל להתפתח בקצב מהיר ענף החישוביות הקוונטית, שעלולות להיות לו השלכות קריטיות על הקריפטוגרפיה המודרנית. אם ניתן יהיה לבנות מחשב קוונטי בעל יכולת גידול (סקאלבילי), אזי למעשה מרבית האלגוריתמים האסימטריים כגון RSA ודומיו יצאו מכלל שימוש. יהיה צורך בשדרוג מקיף של כל מערכות ההצפנה. זאת בשל קיומם של אלגוריתמים קוונטיים שמאפשרים פיצוח צפנים אילו בזמן פולינומי, לאור היכולת לבצע חישובים בצורה מהירה יותר מאשר במחשב "רגיל".
הרעיון שבבסיס החישוביות הקוונטית הועלה לראשונה על ידי הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, שמסתמך על עקרון השזירה הקוונטית: אם מספר גדול מאוד של קיוביטים שזורים זה בזה, אזי חישובים על ביטים אלו מקבילים לביצוע חישובים רבים בו זמנית. רעיון זה קרם עור וגידים כאשר פותחו מספר אלגוריתמים קוונטיים שדורשים זמן ריצה קטן יותר מאשר מקבילם הקלסי.
שני האלגוריתמים הבולטים בנושא זה הם אלגוריתם שור לפירוק לגורמים של מספר שלם שעל מחשב קוונטי מתבצע בזמן פולינומי ולא מעריכי, ואלגוריתם גרובר לחיפוש במערך לא ממוין, המתבצע בסיבוכיות זמן שהיא שורש ריבועי של הזמן הנדרש בחישוב קלאסי. אלגוריתם שור פירושו שאם אכן ייבנה מחשב קוונטי אזי ביכולתו לפרוץ מערכות הצפנה פומביות (בהן הסוד הוא פירוק לגורמים של מספר גדול). משמעות אלגוריתם גרובר היא שניתן לקצר באופן משמעותי את זמן מציאת המפתח בשיטת כוח גס.
מכאן החל העיסוק בניסיון למצוא פרימיטיבים קריפטוגרפיים שנקראים פוסט קוונטיים כלומר שיהיו עמידים גם בפני מערכות חישוב קוונטיות, דוגמת הצפנה מבוססת סריג.
טרם נמצאה דרך מעשית לבניית מחשבים בעלי מספר רב מאוד של ביטים קוונטיים (מחשבים סקאלאבילים), ולכן שימוש במחשבים קוונטים לפריצת מערכות הצפנה מודרניות הוא בגדר בלתי אפשרי בטכנולוגיה הקוונטית הנוכחית.
הצפנה קוונטית
על פי תורת הקוונטים, ובפרט על פי עקרון אי הוודאות של הייזנברג, לא ניתן לבצע 'מדידה' מבלי להשפיע על המצב של האובייקט הנמדד. המשמעות של עיקרון זה היא שאדם המאזין לשיחה, בהכרח משפיע עליה, ומכאן שניתן לזהות את ההאזנה.
בעיקרון זה נעשה שימוש להעברת מידע בצורה לגמרי מאובטחת - המזהה כל ניסיון להאזין למידע.
בשנת 1984 פותח פרוטוקול ראשון המיישם עיקרון זה על-מנת לבצע החלפת מפתחות קוונטית (QKD) באופן בטוח, ולאחריו פותחו מספר פרוטוקולים נוספים אשר עושים שימוש בשיטות שונות, דוגמת שימוש במצבי EPR. ניתן לראות בפרוטוקולים אלו את המקביל הקוונטי של פרוטוקול דיפי-הלמן. בפרוטוקולים אלו הסודיות המתקבלת היא "מושלמת" במובן תורת האינפורמציה. כל ניסיון של גורם זר להתערב בפרוטוקול מסתיים בגילויה של התקיפה. אם לא נתגלתה תקיפה, מוכח כי כמות האינפורמציה שזלגה אל גורם שלישי היא זניחה.
חוקיות וזכויות שימוש
מטבע הדברים, סגולותיה של הקריפטוגרפיה, ככלי לשמירה על פרטיות, מנוצלות לרעה על ידי גורמים זדוניים כמו ארגוני פשע, טרור וריגול. מאז ומתמיד ממשלות וגורמי ביטחון במדינות שונות גילו עניין רב בהתפתחויות בתחום זה. בכל מדינה כמעט קיים גוף האחראי על השימוש בהצפנה, מחקר ופיתוח וכן ניטור וניתוח של חומרים מוצפנים שקיים חשש שהם מסכנים את ביטחונה הלאומי. גם ארגוני זכויות האדם ברחבי העולם מגלים עניין בתחום זה בשל תרומתו לשמירת הפרטיות. בשל כך היו בעבר בארצות הברית מספר אירועים שערורייתיים, הקשורים בנושאים חוקתיים בתחום זה. ישנן מדינות (בהן ישראל) שבהן עד היום קיימות מגבלות חוקיות לעיסוק בקריפטוגרפיה ובכל מה שקשור אליה. בישראל קיים החל מ-1974 "צו צופן" המחייב כל גורם המעוניין לעסוק בהצפנה בקבלת רישיון עיסוק בהצפנה ממנכ"ל משרד הביטחון (בעבר מקצין קשר ראשי בצה"ל). במדינות אחרות (כמו ארצות הברית), העיסוק בקריפטוגרפיה לא מוגבל מקומית אך קיימות מגבלות ייצוא של חומרים קריפטוגרפיים מחוץ לתחומי המדינה. למעשה בארצות הברית קריפטוגרפיה סווגה כסוג של "תחמושת" בדומה לטנק או טיל בליסטי, ובעבר אף נאסר שימוש בהצפנה חזקה בארצות הברית, כאשר הפיקוח על ההצפנה היה באחריות הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) של ארצות הברית. NSA הוא הארגון הממשלתי הגדול והמצויד ביותר בעולם שעוסק בקריפטוגרפיה ומעסיק עשרות אלפי עובדים. מטרתו העיקרית ניטור, פענוח וחשיפת תשדורות או מידע דיגיטלי אחר ברחבי העולם, שלהם זיקה לביטחונה הלאומי של ארצות הברית. מדינות אחרות (בעיקר מדינות אירופיות) נוקטות בגישה יותר ליברלית בכל הקשור להצפנה.
על אלגוריתמים קריפטוגרפיים אפשר להגן (במדינות מסוימות, כגון ארצות הברית) בפטנטים. על המימוש שלהם אפשר להגן בזכויות יוצרים (אולם אם המפרט מפורסם, כל אחד יכול לממש אותם מחדש). אפשר לנסות גם לשמור אותם כסוד מסחרי. בארצות הברית, בקנדה ובמדינות רבות אחרות רשומים מאות פטנטים על סוגים שונים של אלגוריתמים קריפטוגרפיים. לדוגמה אלגוריתם RSA נרשם כפטנט שתוקפו פג בשנת 2000. בשל המגבלה שנוצרה מהפטנט נאלצה ממשלת ארצות הברית ליצור תקן חתימה אלקטרונית חלופי בשם DSA שלא מוגן בפטנטים. אי הבהירות סביב הפטנטים שעל ההצפנה בעקומים אליפטיים (ר' בהמשך) היא אחת הסיבות לחוסר הפופולריות שלהם.
בארצות הברית (וגם בישראל) רשומים מספר פטנטים על אלגוריתמים שונים להצפנה. החברה האמריקאית RSA מחזיקה כיום במספר פטנטים הקשורים לאלגוריתמי הצפנה שונים. אף ששם החברה הוא "RSA", הפטנטים שבבעלותה כיום אינם בהכרח קשורים לאלגוריתם המקורי. החברה הקנדית Certicom מחזיקה בכמאה ועשרים פטנטים בהיבטים שונים של ECC (הצפנת עקום אליפטי) בארצות הברית ובקנדה בלבד.
החל מאמצע שנות ה-90 של המאה העשרים היו כמה תחרויות של ממשלות לבחירת פרימיטיבים קריפטוגרפיים חדשים: תחרות AES של מכון התקנים האמריקאי, NESSIE של האיחוד האירופי, CRYPTEC ביפן. בכל המקרים הללו אחד מהתנאים היה שהזוכים ישיקו את התוכנה ללא מגבלות שימוש כלשהן.
אזכורים בספרות
שמאל|ממוזער|250px|כתב החידה מתוך ספרו של ז'ול ורן "מסע אל בטן האדמה"
סיימון סינג, סודות ההצפנה: תולדות המצפינים והמפענחים ממצרים העתיקה ועד פיזיקת הקוואנטים, תרגם זוהר בר-אור, הוצאת משכל, 2003.
קיימים אזכורים רבים בספרות לאורך השנים.
הסיפור "חיפושית הזהב" (אדגר אלן פו) מתאר פיצוח של צופן החלפה, על ידי ניתוח תדירויות.
הספר "מסע אל בטן האדמה" (ז'ול ורן) נפתח בקבלת כתב חידה הכתוב בסימנים לא מובנים, אשר מעורר את תחילת ההרפתקה.
בספר "עמק הפחד" ובסיפור הקצר "תעלומת הדמויות המרקדות" (ארתור קונן דויל) מתמודד שרלוק הולמס עם כתבי חידה ומפצח אותם.
בספר "צופן דה וינצ'י" (דן בראון) משולבים מספר קטעים קריפטוגרפיים וסטנוגרפיים לרבות אנגרמות וכתב ראי. הספר "מבצר דיגיטלי" מאת אותו סופר עוסק בהצפנה (אך כולל טעויות רבות ).
הספר זוכה פרס הפוליצר "גדל, אשר, באך" (דאגלס הופשטטר) מכיל מספר רב של חידות מילים מסוגים שונים ה"מוחבאים" כחלק מהטקסט. בנוסף, מכיל הספר קטעים הכתובים בשפה לא ידועה (לא ברור האם קטעים אלו בעלי משמעות או לא).
ראו גם
הצפנה
קריפטואנליזה
הצפנה קלאסית
הצפנה מאומתת
שידור מוצפן
הצפנה מרובה
ביטחון סמנטי
הצפנה קוונטית
הצפנה פוסט-קוונטית
קריפטוגרפיה ויזואלית
קריפטוגרפיה קוונטית
לקריאה נוספת
ברוס נורמן, מלחמת הצפנים, תל אביב: הוצאת מערכות, 1978.
סיימון סינג, סודות ההצפנה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2003.
תמיר טסה, מבוא לקריפטוגרפיה: מדריך למידה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006.
A. S. Tanenbaum, Computer Networks, 4th ed. (Prentice Hall, 2003).
קישורים חיצוניים
אתר אית"ן ללימוד הצפנה, אתר ללימוד מקיף של סוגי ההצפנה השונים: PGP, RSA, SSH ועוד
ספר/מדריך מקוון המגדיר מונחים בקריפטוגרפיה, מכיל השוואות בין סכימות קריפטוגרפיות ומספק דוגמאות מוחשיות (אנגלית)
* הספר Handbook of Applied Cryptography, לשימוש פרטי בלבד.
עיסוק באמצעי הצפנה, משרד הביטחון אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני, פיקוח ורישוי אמצעי הצפנה.
ערכת כלים קריפטוגרפיים של חטיבת אבטחת מחשבים (CSD) של NSA, כולל מידע מפורט על שלל אלגוריתמים קריפטוגרפיים למטרות שונות שאומצו על ידי ממשלת ארצות הברית (FIPS ) להגנה על מידע מסווג ובלתי מסווג ונבדקו ואושרו לשימוש על ידי מומחי ממשל בכירים.
יפתח הייטנר, קריפטוגרפיה - לא רק הצפנה, אוניברסיטת תל אביב 2012
שפי גולדווסר, קריפטוגרפיה - סודות והוכחות, מכון ויצמן למדע 2013
הערות שוליים
*
קטגוריה:אבטחת מידע
| 2024-10-09T14:21:24 |
קימו
|
REDIRECT רועי צ'יקי ארד#קימו
| 2013-04-21T20:06:08 |
תורת הגרפים
|
תורת הגרפים היא ענף של המתמטיקה העוסק בתכונותיהם של גרפים. גרפים יכולים לייצג מבנים מופשטים בתחומים רבים ומגוונים, ולכן אלגוריתמים לטיפול בגרפים הם נושא מרכזי במדעי המחשב. דוגמה לשימוש בתורת הגרפים, בתחום שאינו מתמטי לכאורה, היא ניתוח מערכות חברתיות הנעשה במסגרת ניתוח רשתות חברתיות. בפשטות, גרף מייצג קבוצת אובייקטים וקשרים ביניהם. לפעמים מחשיבים את תורת הגרפים כענף של מתמטיקה בדידה.
מושגים יסודיים בתורת הגרפים
שמאל|ממוזער|גרף בעל 6 צמתים ו-7 קשתות
המונח גרף (graph) יכול לתאר מספר מבנים מתמטיים דומים. בדרך כלל, ספר או מאמר העוסק בגרפים יגדיר בתחילתו באיזה מן הבאים הוא עוסק. הגדרה כללית, בלתי פורמלית ופשוטה לגרף היא אוסף של נקודות, המכונות צמתים, וקשתות המחברות ביניהם.
שתי הבחנות בולטות בתורת הגרפים הן ההבחנה בין גרף מכוון לגרף בלתי מכוון, ובין גרף סופי לגרף אינסופי.
גרף מכוון (directed graph, digraph) הוא קבוצה של צמתים (נקראים גם נקודות, קודקודים, nodes, vertices) וקבוצה של קשתות מכוונות (directed edges, arcs). כאשר ישנה משמעות לכיוונה של קשת מכוונת – היא יוצאת מצומת אחד ונכנסת לצומת אחר. באופן פורמלי, גרף מכוון מוגדר על ידי כאשר היא קבוצת הצמתים ו- היא קבוצת הקשתות. קשת יוצאת מ- ונכנסת ל-.
גרף בלתי מכוון (undirected graph), ולעיתים בפשטות גרף הוא קבוצה של צמתים וקבוצה של קשתות (edges). כל קשת מקשרת בין שני צמתים. באופן פורמלי, גרף בלתי מכוון מוגדר על ידי כאשר היא קבוצת הצמתים ו- היא קבוצת הקשתות. ניתן לראות בגרפים בלתי מכוונים מקרה פרטי של גרפים מכוונים, בהם עבור כל זוג צמתים u ו-v, הקשתות מ-u ל-v ומ-v ל-u קיימות שתיהן, או חסרות שתיהן.
גרף תשתית של גרף מכוון הוא גרף לא מכוון, אשר מכיל אותה קבוצת צמתים כמו הגרף המכוון, ומכיל את הקשתות בין זוגות הצמתים אשר היו ביניהם קשתות בגרף המקורי. אם הוא גרף מכוון אז הוא גרף התשתית של .
גרף סופי (finite graph) הוא גרף שקבוצת הצמתים שלו סופית. גרף אינסופי (infinite graph) הוא גרף שקבוצת הצמתים שלו היא אינסופית.
שימושים של גרפים
ישנם מבנים מתחומים רבים שניתן לייצגם באמצעות גרף, ובעיות מעשיות שונות ניתנות לניסוח (ולפתרון) כבעיות העוסקות בגרפים. דוגמה לשימוש בגרף מכוון הוא המבנה של ויקיפדיה. ניתן לייצג את ויקיפדיה באמצעות גרף מכוון בו כל אחד מהערכים מיוצג על ידי צומת, וקישור המפנה מערך אחד לאחר מיוצג על ידי קשת שיוצאת מהצומת המייצג את הערך המפנה ונכנסת לצומת המייצג את הערך אליו מפנה ההפנייה.
דוגמה לשימוש בגרף בלתי מכוון ממושקל היא רשת כבישים. כל עיר מיוצגת על ידי צומת, כל כביש בין-עירוני על ידי קשת, ואורכו של כל כביש הוא משקל הקשת המתאימה.
ניתוח רשתות חברתיות, שהוזכר בפתיחה, הוא דוגמה לשימוש בגרף מעורב וממושקל.
באופן כללי, גרפים טובים לייצוג מבנה שבו קיימים מספר אובייקטים המקושרים ביניהם. הגרף מייצג את האובייקטים באמצעות הצמתים ואת הקשרים ביניהם באמצעות הקשתות. כאשר לקשרים יש כיוון או ערך, הם מיוצגים על ידי כיוון הקשת או משקלה.
משפחות גרפים
משפחת גרפים (graph class) היא קבוצת כל הגרפים שלהם תכונה משותפת מסוימת.
דוגמאות:
גרף קשיר הוא גרף בלתי מכוון שבין כל שני צמתים בו קיים מסלול.
עץ הוא גרף קשיר ללא מעגלים.
יער הוא כל גרף ללא מעגלים. שמו בא מכך שניתן לראות כל יער כאוסף של עצים – הרכיבים הקשירים שלו.
גרף דו צדדי הוא גרף שבו ניתן לחלק את קבוצת הצמתים לשתי תת-קבוצות זרות כך שכל קשת מחברת שני צמתים משתי תתי-קבוצות שונות.
גרף שלם הוא גרף שבו כל צומת מחובר לכל שאר הצמתים.
גרף דו צדדי שלם הוא גרף דו צדדי שבו כל צומת מחובר לכל הצמתים מתת הקבוצה האחרת.
גרף מישורי הוא גרף שניתן לצייר במישור, מבלי שהקשתות יחתכו זו את זו.
גרף רגולרי הוא גרף שבו מכל צומת יוצא אותו מספר של קשתות (אם מספר זה הוא k הגרף נקרא k-רגולרי, ו-k הוא הדרגה של כל קודקוד).
ניתן להגדיר משפחת גרפים בעבור כל תכונה, ואפילו לפי רשימה פרטנית של גרפים שבמשפחה או של גרפים שאינם במשפחה.
הכללות של גרף
מולטיגרף (multigraph) הוא הכללה של גרף, שבה כל זוג צמתים יכולים להיות מחוברים על ידי יותר מקשת אחת.
היפרגרף (hypergraph) הוא הכללה של גרף, שבה כל קשת יכולה לחבר יותר משני צמתים (וכך ניתן לחשוב על כל קשת כעל תת-קבוצה של צמתים).
ייצוג גרפים
לצורך ביצוע פעולות על גרפים, שהם גופים מופשטים, יש צורך להשתמש בייצוג כלשהו שלהם. נהוג להציג גרף באופן ויזואלי, כפי שהוצג בראש ערך זה, כך שכל צומת מוצג באמצעות נקודה, וכל קשת מוצגת באמצעות קו. קשת מכוונת מוצגת באמצעות ראש חץ לכיוון הצומת אליו הקשת נכנסת. ההצגה הוויזואלית היא מאוד נוחה וטבעית לעין אנושית. צורת הצגה זו אינה פורמלית ולכן קשה להגדיר אלגוריתמים שמשתמשים בה.
גרף, כפי שהוגדר לעיל, הוא קבוצה של צמתים וקבוצה של קשתות ביניהם. שתי הקבוצות הללו יחדיו מייצגות את הגרף. הייצוג הטריוויאלי הזה אינו מקובל, מכיוון שהוא אינו מקל על ביצוע פעולות על הגרף. סיבוכיות זמן הריצה ומקום האחסון של אלגוריתם הפועל על גרפים תלויה ביעילות יצוג הגרפים והפעולות עליהם. לכן, יש חשיבות לבחירת יצוג גרפים לפי אופי האלגוריתם, כלומר לפי סוג הגרפים עליהם הוא פועל ולפי הפעולות על הגרפים אותם הוא מבצע.
מטריצת סמיכויות (adjacency matrix) היא שיטת יצוג מקובלת לגרף כללי. בשיטה זו, הגרף מיוצג כמטריצה בגודל כאשר כל צומת מיוצג על ידי שורה ועל ידי עמודה. תא במטריצה מכיל "1" אם ישנה בגרף קשת מהצומת של לצומת של , ו-"0" אחרת. היתרון של מטריצת סמיכויות הוא שניתן לענות על שאלות מסוג "האם u הוא שכן של v?" בזמן קבוע. במטריצת סמיכויות, כל זוג צמתים מיוצג על ידי סיבית בודדות במטריצה, בין אם קיימת קשת ביניהם ובין אם הקשת אינה קיימת. לכן, המקום שנדרש לייצוג כזה הוא כריבוע מספר הצמתים, כלומר סיביות. גודל מקום זה הוא אופטימלי עבור גרף כללי וגרף אקראי, אבל עלול להיות גבוה עבור גרף דליל.
רשימת סמיכויות (adjacency list) גם היא שיטת יצוג מקובלת לגרף כללי. בשיטה זו, הגרף מיוצג כקבוצה של רשימות מקושרות של השכנים של כל צומת. היתרון של רשימות סמיכויות הוא תשובה בזמן קבוע על פעולות מסוג "הבא את רשימת השכנים של v", "הבא שכן כלשהו של v" ו"הבא את השכן הבא של v". לצורך כך דרושים ראשי רשימות ו- צמתים, כלומר סה"כ מקום, פחות מזה של מטריצת סמיכויות עבור גרף שאינו צפוף.
את שתי השיטות הנ"ל ניתן להכליל גם עבור גרפים בלתי מכוונים וגרפים ממושקלים.
פרט לשתי השיטות שהוזכרו, המקובלת לגרף כללי, קיימות שיטות יצוג שונות עבור גרפים מסוימים. כאשר ידוע לנו שהגרפים עליהם האלגוריתם פועל שייכים למשפחת גרפים מסוימת, כלומר מקיימים תכונה מסוימת, ניתן למצוא יצוג שיינצל את התכונה כדי לקבל זמן ריצה יעיל עבור פעולות הקשורות בה, או נפח אחסון נמוך. למשל, עץ ניתן לייצוג על ידי קביעת צומת כלשהו לשורש, ואחסון מצביע לאב (הצומת השכן שהמסלול היחיד לשורש עובר דרכו) עבור כל צומת אחר. יצוג כזה של עץ דורש מקום.
רקע היסטורי
מאמרו של לאונרד אוילר על הגשרים של קניגסברג, שהוצג בשנת 1735, נחשב לתוצאה המשמעותית הראשונה בתורת הגרפים. הוא גם נחשב לאחת מהתוצאות הטופולוגיות הראשונות בגאומטריה; כלומר, הוא לא תלוי במדידות כלשהן.
משפטים חשובים בתורת הגרפים
משפט החתונה של הול
משפט רמזי
נוסחת קיילי – נוסחה לחישוב מספר העצים הפורשים בגרף השלם על n קודקודים מסומנים
בעיות מרכזיות בתורת הגרפים
צביעה של גרפים: בעיית ארבעת הצבעים
בעיות מסלולים:
הגשרים של קניגסברג
עץ פורש מינימלי
בעיית הדוור הסיני
בעיית הסוכן הנוסע
בעיות זרימה בגרף
משפט הזרימה המקסימלית והחתך המינימלי
אלגוריתמים חשובים
אלגוריתם חיפוש לרוחב (BFS) לסריקה של צומתי הגרף.
אלגוריתם חיפוש לעומק (DFS) לסריקה של צומתי הגרף.
האלגוריתם של דייקסטרה למציאת המסלול הקצר ביותר מצומת בגרף לשאר הצמתים.
האלגוריתם של בלמן-פורד למציאת המסלול הקצר ביותר מצומת בגרף לשאר הצמתים.
האלגוריתם של פלויד-וורשאל למציאת המסלולים הקצרים ביותר בין כל הזוגות בגרף.
האלגוריתם של קרוסקל למציאת עץ פורש מינימלי.
האלגוריתם של פרים למציאת עץ פורש מינימלי.
קישורים חיצוניים
במשיכת קולמוס אחת, על בעיית הגשרים של קניגסברג, באתר אלף אפס
תורת הגרפים ב־eitan.ac.il, בעיקר על אלגוריתמים בתורת הגרפים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מתמטיקה בדידה
| 2024-08-21T12:45:41 |
משפט ארבעת הצבעים
|
משפט ארבעת הצבעים הוא תוצאה בולטת בהיסטוריה של הטופולוגיה הקומבינטורית ושל תורת הגרפים. לפי המשפט, אפשר לצבוע כל מפה מדינית, באופן שכל שתי מדינות בעלות קו גבול משותף נצבעות בצבע שונה, תוך שימוש בארבעה צבעים לכל היותר. מתמטיקאים החלו לחקור את הבעיה באמצע המאה ה-19. היא נודעה כ'השערת ארבעת הצבעים', וזכתה להוכחות שגויות רבות.
ממוזער|מפת העולם ב-4 צבעים
שמאל|ממוזער|120px|מפה (גרף) הדורשת לפחות ארבעה צבעים
בניסוח מודרני, המשפט מבטיח שלכל גרף מישורי קיימת צביעת קודקודים בארבעה צבעים. אנשי תורת הגרפים מכירים הוכחות קלות יחסית לכך שקיימת צביעה בחמישה צבעים, אבל ההוכחה לכך שאפשר להסתפק בארבעה נמצאה רק ב-1976, והיא כרוכה בחיפוש ממוחשב על-פני אלפי מקרים. זו הייתה ההשערה המפורסמת הראשונה שהוכחה בעזרת מחשב, ובתחילה לא הייתה הסכמה כללית על תקפות ההוכחה, בעיקר בנימוק שלא הוכחה נכונותן של תוכניות המחשב עצמן. מאז נעשו ניסיונות רבים למצוא הוכחה סטנדרטית יותר, שיכולה לעמוד לביקורת עמיתים ללא עזרת מחשב. הוכחה כזו עדיין לא נמצאה.
האיור משמאל מציג מפה סכמטית של ארבע מדינות, שלכל אחת מהן יש גבול משותף עם כל האחרות. לכן לא ניתן לצבוע אותה בפחות מארבעה צבעים.
מפות וגרפים
שמאל|ממוזער|240px|מפה עם הגרף הדואלי
הקשר בין מפות מישוריות לבין גרפים מישוריים מבוסס על בניית הגרף הדואלי, שהיא בנייה סטנדרטית בתורת הגרפים. בגרף המתאים למפה נתונה, כל מדינה מיוצגת על ידי קודקוד, וכל שתי מדינות שלהן יש גבול משותף מחוברות בקשת בין שני הקודקודים המתאימים. משמאל מוצגת דוגמה למפה ולגרף המתאים לה.
כעת, צביעת המדינות על המפה שקולה לבחירת צבע לכל קודקוד, באופן כזה שלשני קודקודים המחוברים בקשת יש צבעים שונים. צביעה כזו של הגרף נקראת צביעת קודקודים.
היסטוריה
בעבר היה מקובל לחשוב שמשפט ארבעת הצבעים היה ידוע לקרטוגרפים, אך נראה שלטענה זו אין בסיס. ככל הידוע לנו היום, הטענה עלתה בדעתו של פרנסיס גאת'רי (Francis Guthrie) בשנת 1852, בעת שעסק בצביעת מפה של מחוזות אנגליה. לאחר שניסה למצוא הוכחה במשך זמן מה, הוא סיפר על הבעיה לאחיו פרדריק, שלמד אצל המתמטיקאי אוגוסטוס דה-מורגן. דה-מורגן ניסה בלא הצלחה לעניין בנושא מתמטיקאים אחרים, עד שב-1878 הובאה הבעיה לתשומת לבו של ארתור קיילי, שהציג אותה בפני החברה המלכותית הבריטית.
'הוכחה' ראשונה להשערת ארבעת הצבעים פורסמה לראשונה בשנת 1879, על ידי אלפרד קמפ (Kempe). קמפ הציע שיטה המבוססת על שרשראות של מדינות סמוכות, שאמורה הייתה לאפשר הוספה של מדינה אחר מדינה למפה הצבועה, מבלי להזדקק לצבע חמישי. ההוכחה נבדקה, והתקבלה על-דעת בני זמנו. ואולם, 11 שנה מאוחר יותר הראה פרסי ג'ון היווד (Heawood) שההוכחה אינה נכונה. בנוסף, היווד הראה שחמישה צבעים מספיקים לצביעת כל מפה.
השקילות לצביעת קשתות של גרפים מדרגה 3
במסגרת ניסיונו להוכיח את המשפט, הפיזיקאי הבריטי הוכיח שצביעת מפות בארבעה צבעים שקולה לטענה הבאה: לכל גרף 3-רגולרי מישורי 2-קשיר-קשתות (כלומר, כזה שנשאר קשיר גם לאחר מחיקת אחת הקשתות) יש צביעת קשתות (כלומר, התאמה של צבע לכל קשת באופן ששתי קשתות נפגשות מקבלות צבעים שונים) בשלושה צבעים.
הכללות
משפט ארבעת הצבעים עוסק, כאמור, בצביעה של מפות על פני המישור. קל לראות שמשימה זו שקולה לצביעה של מפה כדורית, שגם עבורה מספיקים ארבעה צבעים. עם זאת, טופולוגיים עסקו גם בשאלה כמה צבעים נחוצים למפה המצוירת על-פני משטחים אחרים, כגון טורוס או בקבוק קליין. את המשטחים הרלוונטיים (שהם משטחים חלקים קומפקטיים) אפשר למיין לפי שתי תכונות: מספר הצדדים של המשטח (אחד, כמו במקרה של בקבוק קליין, או שניים, כמו לכדור ולטורוס) ומאפיין אוילר , שאותו אפשר לחשב ממספר ה'חורים' במשטח (לכדור ולבקבוק קליין אין חורים, לטורוס יש אחד).
במאמרו מ-1890 הראה היווד שבכל משטח למעט הכדור, מספר הצבעים הדרוש אינו עולה על . בפרט, הטורוס ובקבוק קליין (בשניהם ) דורשים שבעה צבעים לכל היותר. ב-1934 הראה שעל-פני בקבוק קליין מספיקים שישה צבעים, וב-1959 הראה שבכל מקרה אחר החסם של היווד הוא מדויק.
הוכחת משפט ארבעת הצבעים
בשנת 1976 נעזרו וולפגאנג האקן וקנת אפל מאוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין בשרשראות של קמפ, כדי להראות שקיימת משפחה סופית של מפות (בהוכחה המקורית - 1936 מפות), שאם אפשר לצבוע את כולן, אז אפשר לצבוע בארבעה צבעים כל מפה אפשרית. הבדיקה שאכן מדובר במשפחה כזו דרשה חישוב מפורט ועתיר הסתעפויות, שנמשך (במחשבים של אותה תקופה) כ-1200 שעות. בשנת 1996 ניתנה הוכחה בעלת אופי דומה על ידי ניל רוברטסון, דניאל פ. סנדרס, פול סימור ורובין תומאס שבה היה די בבדיקה של 633 מפות. גם בדיקה זו דרשה הסתייעות במחשב.
רוברטסון וחבריו אף מצאו אלגוריתם ריבועי (שזמן הריצה שלו פרופורציוני לריבוע מספר הקודקודים) לצביעת גרף מישורי בארבעה צבעים.
ראו גם
בעיית הדויגר-נלסון
לקריאה נוספת
קנת' אפל וולפגאנג הייגן The Solution of the Four-Color-Map Problem, Scientific American, גיליון 237, מס. 4, עמ' 108-121 (1977)
Invitation to Combinatorial Topology, קיי פאן ומוריס, 1946, מלווה בהערות מאת הווארד איבס, 1967.
סיימון סינג, המשפט האחרון של פרמה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000. עמ' 356–368.
איאן סטיוארט, תיבת האוצרות המתמטיים של פרופסור סטיוארט, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2012, הפרק "משפט ארבעת הצבעים", עמ' 22–29.
קישורים חיצוניים
סקירת בעיית ארבעת הצבעים ב-MacTutor
הוכחה חדשה למשפט ארבעת הצבעים
הערות שוליים
קטגוריה:בעיות נודעות במתמטיקה
ארבעת הצבעים
ארבעת הצבעים
קטגוריה:הוכחה באמצעות מחשב
| 2022-12-07T15:26:04 |
מתכנת
|
290px|ממוזער|מהנדס תוכנה כותב קוד בשפת התכנות JavaScript
מְתַכְנֵת (לעיתים תָּכְנִיתָן או תַּכְנָת) הוא אדם העוסק בתכנות, כלומר בפיתוח ובתחזוקה של תוכנה למחשבים על ידי קידוד (כלומר כתיבה או שינוי של קוד) בשפת תכנות אחת או יותר.
הכשרה
העוסקים בתחום בישראל אינם נדרשים להסמכה רשמית כלשהי כדי לכנות עצמם "מתכנתים", אך בקרב המעסיקים יש הדורשים ממועמדים לעבודה השכלה אקדמית בתחום.
הכשרתם של מתכנתים נעשית במסלולים אחדים:
באוניברסיטאות ובמכללות, בעיקר במסגרת החוגים למדעי המחשב ולהנדסת תוכנה.
בבתי ספר להנדסאים.
בקורסים הניתנים במוסדות להדרכת מתכנתים.
מסלול הכשרה בולט של מתכנתים בישראל הוא קורס תכנות של צה"ל.
למתכנתים מסלולי התמחות בשלושה מישורים:
בהתאם לתחום הטכנולוגי שבו הם עוסקים: מתכנתי מערכות הפעלה, מתכנתי מערכות מידע, מתכנתי זמן אמת, מתכנתי אפליקציות מובייל ועוד.
בהתאם לשפות התכנות שבהן הם משתמשים.
בהתאם לתחום היישום שבו הם עוסקים: בנקאות, משאבי אנוש, משחקי מחשב וכדומה.
התכנות הוא מקצוע דינמי ביותר, המצריך את העוסקים בו להתעדכנות מקצועית מתמדת. התעדכנות זו נעשית באמצעות כנסים מקצועיים והשתלמויות, בקבוצות וקהילות אינטרנט (כמו במדיה חברתית) ועוד.
מפתח תוכנה
מפתח תוכנה הוא אדם או ארגון אשר עיקר עבודתם ממוקדת בתהליך פיתוח תוכנות, תחום נרחב יותר של תכנות מחשבים או בעל תחום התמחות בניהול פרויקטים (Project manager). אדם זה יכול לתרום לראייה הכוללת של הפרויקט ברמת היישום במקום ברמת הרכיב או משימות תכנות בודדות.
שמות נוספים בהם משתמשים לעיתים קרובות באותו הקשר הם אנליסט תוכנה (Software analyst) ומהנדס תוכנה (Software engineer).
מתכנתים ידועים
שמאל|ממוזער|210px|עדה לאבלייס - נחשבת למתכנתת הראשונה בעולם
עדה לאבלייס, שעבדה בשיתוף פעולה עם צ'ארלס בבג', נחשבת למתכנתת הראשונה, משום שבשנת 1843 כתבה תוכניות למחשב שבאבג' תכנן. באבג' לא הצליח לממש את המכונה שתכנן, וממילא לא יכלה עדה לאבלייס לבצע את התוכניות שכתבה, אך אין זה שולל ממנה את זכות הראשונים לעיסוק במקצוע זה.
רות טייטלבאום, פראנסס ספנס, מתכנתות אניאק
גרייס הופר, מראשוני המתכנתים, כתבה את המהדר הראשון.
ביל גייטס ופול אלן, מייסדיה של חברת מיקרוסופט, החלו את דרכם כמתכנתים שעסקו בפיתוח של שפות תכנות.
ביארנה סטרוסטרופ, מפתח שפת .
ג'יימס גוסלינג, אביה של שפת התכנות Java.
דונלד קנות', מחבר סדרת הספרים The Art of Computer Programming, אבי שיטת התכנות האוריינית CWEB ויוצרה של מערכת הסְּדר TeX.
דן בריקלין, יוצרה של תוכנת הגיליון האלקטרוני VisiCalc, התוכנה שהפכה את ה-Apple II ממחשב לחובבים לפריט חובה לעסקים.
דניס ריצ'י, שפיתח ביחד עם קן תומפסון את שפת C ומערכת ההפעלה יוניקס.
טים ברנרס-לי, ממציא ה-World Wide Web.
לינוס טורבאלדס, מפתחה של ליבת (kernel) לינוקס.
ריצ'רד סטולמן, מייסד תנועת התוכנה החופשית, והמתכנת המקורי של Emacs.
ארון שוורץ, פעיל חברתי, מסאי ופעיל פוליטי אמריקאי ממוצא יהודי. שנעצר בעקבות חשדות להורדה שיטתית של עותקים דיגיטליים של מאמרים אקדמיים מאתר JSTOR, וב-11 בינואר 2013 נמצא שוורץ תלוי ומת בדירתו.
שון פנינג, מפתח השירות נפסטר.
מארק צוקרברג, מייסד אתר פייסבוק ומתכנת הגרסה הראשונית שלו.
ראו גם
מונחים בתוכנה
מפתח רשת
יום המתכנת
לקריאה נוספת
דוד שי, "מתכנתים בעולם רב ממדי", משאבי אנוש, יולי 2004.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מקצועות המחשוב
קטגוריה:תכנות
קטגוריה:מונחים בתוכנה
| 2023-09-13T01:57:10 |
בריאתנות
|
שמאל|ממוזער|200px|היום הראשון לבריאה. איור של גוסטב דורה.בריאתנות היא מערכת אמונות שלפיהן היקום, כדור הארץ, החיים והאדם נבראו על ידי אלוהים יש מאין, אשר ביהדות, בנצרות ובאסלאם מזוהה עם האל המונותאיסטי לפני כחמשת אלפים שנה. קיימים זרמים שונים של בריאתנות: הזרמים הקיצוניים יותר מכחישים תאוריות מדעיות מרכזיות בתחומים שונים של המדע (כולל פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, גאולוגיה, אסטרונמיה) כמו קיום המפץ הגדול, נוקליאוסינתזה כוכבית, תיארוך רדיומטרי, גיל כדור הארץ, אבולוציה, קיום הדינוזאורים והכחדתם, אבולוציה של האדם, קיומו של אדם קדמון במהלך הפרהיסטוריה ועוד, ואילו זרמים מתונים יותר מקבלים חלק מהתאוריות המדעיות או מעניקים להן פרשנות דתית.
הרעיון לפיו אלוהים ברא את העולם עתיק כמו הדתות עצמן, אך הבריאתנות המודרנית היא במידה רבה תגובה לתאוריה אבולוציונית, שמסבירה את מגוון החיים ללא פניה לכוח אלוהי או על טבעי. מדענים מהזרם המרכזי דוחים בדרך כלל את הבריאתנות. הבריאתנות קשורה במידה רבה לענפים שמרניים של הנצרות הפרוטסטנטית, אם כי ישנם תומכים בבריאתנות יהודית ואיסלמית וכן חסידים שלה בענפים אחרים של הנצרות. לא כל המאמינים בדתות אברהמיות מאמינים בבריאתנות. ב-1950 פיוס השנים עשר שחרר אנציקליקה לפיה אין סתירה בין אבולוציה לבין לימודי הדוגמה של נצרות קתולית בתנאי שמאמינים כי לבני אדם יש נשמה שנוצרה בידי אלוהים. גם ביהדות יש רבנים וזרמים שלא דוחים את האבולוציה ותאוריות מדעיות נוספות.
את המונחים העבריים בריאתנות ובְרִיאָתָן טבע המילונאי ראובן אלקלעי כתרגום של המונח האנגלי creationism, שנכנס לראשונה לשימוש בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה ה-20. אמונה בבריאתנות נמצאת בפרט בקרב נוצרים-אמריקאים, לציון אמונה בבריאת יקום בן כמה אלפי שנים על פי הפשט של ספר בראשית. ואולם כיום משמשים המונחים בעברית ובאנגלית לתיאור קשת של עמדות, מזו המכונה בפי תומכיה, "מדע הבריאה" (Creation Science או Scientific Creation) אשר מבקשות לבסס את סיפורי הבריאה על ראיות מדעיות, דרך גרסאות שונות של "בריאתנות כדור-ארץ עתיק" (Old Earth Creationism) המאפשרות יקום עתיק יותר, ומגוון דרכים נוספות שכיבכול מיישבות את סיפורי הבריאה בספר בראשית ובקוראן עם הקונצנזוס המדעי המודרני. בריאתנות שדוגלת בפשט של כתבי הקודש ועל כן, בכך שכדור הארץ בן כ-6,000 שנים, נקראת "בריאתנות של כדור הארץ הצעיר" (Young Earth Creationism).
העמדה הבריאתנית הדתית-שמרנית ביהדות באה לידי ביטוי בביאור פשט המקרא. גם בנצרות הדברים מופיעים בכתבי הברית החדשה. לפי עמדה זו נברא כל היקום על ידי אלוהים בשישה ימים. ומניין השנים המיוחס לזמן שעבר מאז ועד ימינו הוא כ-5,800 שנה (על פי הלוח היהודי המקובל) או לפני מעט יותר מ-6,000 שנה (על פי הספירה הנוצרית המקובלת). וכל מיני החי והצומח, וכן האדם, נבראו מייד בצורתם הנוכחית, ללא התפתחות אבולוציונית בהכרח. לעומת זאת הבריאתנות המוסלמית מאפשרת, בהתאם לנוסח הקוראן, גיל עתיק בהרבה של העולם, אך גם לגרסתה נבראו המינים והאדם בצורתם הנוכחית. העמדה הבריאתנית-דתית הקיצונית (כדור ארץ צעיר) גם תומכת בגאולוגיית מבול שכביכול כיסה במים את פני כל כדור הארץ לפני כ-4,000 שנה, במוצא כל בעלי החיים ובני האדם בני-ימינו מאלו שכונסו בתיבת נח, ובניסים נוספים המתוארים בסיפורי בראשית.
לאורך מרבית ההיסטוריה שלטו השקפה בריאתניות בחברות דתיות כאשר לתרבויות ודתות שונות יש מיתוסים שונים של בריאה, והדבר כלל גם את סיפור הבריאה המקראי שהתקבל בחברות שהאמינו בדתות המונותאיסטיות. החל מהמאה ה-19 החלה להתבסס בתחומי הקוסמולוגיה, פיזיקה, כימיה, מדעי כדור הארץ, ביולוגיה, היסטוריה וארכאולוגיה הסכמה נרחבת כי גיל היקום נאמד במיליארדי שנים, וכך גם גיל כדור הארץ ומערכת השמש הם בני מיליארדי שנים. עוד מוסכם כי מערכת השמש, כדור הארץ, החיים והאדם התפתחו בתהליכים הדרגתיים כתוצאה מחוקי טבע. כהתנגדות וביקורת על הסכמה זו הופיעו תנועות ואגודות בריאתניות רבות ברחבי העולם. בארצות הברית הופיעה תנועת "מדע הבריאה", המציגה תאוריות חלופיות לאישור בריאת העולם והמבול כפי שהם מופיעים בספר בראשית, ותנועת התכנון התבוני אשר גורסת כי מורכבות בטבע אינה יכולה להופיע ללא מתכנן, אך נמנעת מהסתמכות על כתבי קודש דתיים. תנועות אלו מנהלות מאבק ציבורי ומשפטי להכרה בהן כתחומים מדעיים, וללימוד שלהן בבתי-הספר ויכוח ציבורי בנושא מתנהל גם במדינות רבות אחרות בעולם ובכללן ישראל, שבה יש קשת של עמדות המבוססות בעיקר על היהדות האורתודוקסית ולחץ פוליטי שמונע את לימודי האבולוציה בקרב רוב התלמידים.
הקהילה המדעית ברובה מתייחסת אל הבריאתנות כאל פסאודו-מדע או הכחשת מדע. לפי הביולוג ריצ'רד דוקינס, מי שמתעקשים כי העולם הוא בן פחות מ-10,000 שנים ומכחישים כי היקום וכדור הארץ הם בני מיליארדי שנים, מכחישים לא רק עובדות בביולוגיה, אלה גם עובדות מרכזיות בפיזיקה, כימיה, גאולוגיה, קוסמולוגיה, ארכאולוגיה והיסטוריה. לדוגמה, בספר ההצגה הטובה בתבל הוא מתאר כיצד שימוש בטבעות עצים מאפשר לקבוע תאריכים ברמת דיוק של שנה, בטווח של כ-11,000 שנים, וכיצד שימוש ב תיארוך רדיומטרי של איזווטיפים שונים מאפשר חישוב הערכות גיל של מאובנים וסלעים בכדור הארץ עד לרמה של מיליארדי שנים.
סוגים
קיימים סוגים רבים של בריאתנים. לפי המרכז הלאומי לחינוך מדעי, קיימת דעה נפוצה לפיה קיימת דיכטומיה שבה יש בריאתנים מצד אחד ותומכי אבולוציה מצד שני. דיכטומיה זו מובילה לעיתים קרובות למסקנה כי כיוון שבריאתנים הם דתיים, מי שתומכים באובלוציה הם בהכרח אתאיסטים. לפי הארגון, יש סוגים שונים של בריאתנים, יש להם אמונות שונות ולא כולם מתנגדים לאבולוציה. הניתוח לפיו קיים רצף של בריתאנים מבוסס על Evolution vs. Creationism: An Introduction, second edition, 2009, מאת Eugenie C. Scott
תומכי ארץ שטוחה – אנשים כמו Charles K. Johnson שעמד בראש Flat Earth Research Society טוענים כי לפי התיאור התנכ"י, הארץ היא שטוחה.
גאוצנטרים – גאוצנרטים מודים כי כדור הארץ עגול אבל הם תומכים במודל בו השמש סובבת את כדור הארץ. בדומה לתומכי הארץ השטוחה הם דוחים את כל הפיזיקה המודרנית, את האסטרונמיה ואת הביולוגיה. לפי הערכה גאונצטרים הם מעט יותר נפוצים מאשר תומכי ארץ שטוחה אבל הם מיעוט קטן מבין המתנגדים לאבולוציה.
בריאתנים של כדור הארץ הצעיר – בריאתנים אלה מקבלים את המודל ההליוצנטרי אך דוחים את המסקנות של הפיזיקה המודרנית, האסטרונומיה, הכימיה והגאולוגיה לגבי גיל כדור הארץ, והם מכחישים התפתחות ביולוגית של מיני יצורים חיים ושל האדם באבולוציה. כדור הארץ, לדעתם, בן בין 6,000 ל-10,000 שנים. הם דוחים את תאוריית המפץ הגדול ומניחים מנגנונים קטסטרופליים כגורם לרוב המאפיינים הגאולוגיים של העולם. הם מאמינים בגאולוגיית מבול – לפיה סיפור המבול, אחראי לכאורה ליצירת הגרנד קניון ומאפיינים גאולוגיים אחרים.
בריאתנים של כדור הארץ העתיק – הרעיון לפיו כדור הארץ הוא עתיק בוסס במדע באמצע המאה ה-19, ולא נחשב רעיון רדיקלי בכנסייה האנגלית או בכנסייה הקתולית. מאז המאה ה-18 התאולוגיה של בריאת מינים על ידי אלוהים עברה הרמוניה חלקית עם ממצאים מדעיים ועם תאוריות מדעיות שהראו כי כדור הארץ עתיק הרבה יותר מ-10,000 שנים. לרוב הנוצרים, הנושא הקריטי הוא מעורבות אישית של אלוהים בבריאה, ואילו הפרטים המדויקים כיצד אלוהים ברא את העולם אינם חשובים במיוחד. היקום כיום אולי שונה מהיקום בעבר אבל עבור מאמינים בבריאתנות של כדור ארץ עתיק, אלוהים הוא הסיבה הישירה לשינויים אלה. יש מספר אסכולות של גישה זו והפערים ביניהם אינם בהכרח חדים:
בריאתנים של פער – אחת ההתאמות הנפוצות המאה התשע-עשרה שאפשרה לנוצרים לקבל את המדע של אותו זמן היה "בריאתנות של פער" שטענה שיש פער זמני גדול בין פסוקים 1 ו-2 של פרק 1 של בראשית. רעיון זה שנוסח בסוף המאה השמונה עשרה לערך מניחה יצירה טרום-אדמית שנחרבה לפני בראשית א':2, כאשר אלוהים ברא מחדש את העולם בשישה ימים וברא את אדם וחוה. פער זמן בין שתי יצירות נפרדות מאפשר התאמה של בריאתנות מיוחדת עם העדויות לעידן עתיק של כדור הארץ.
בריאתנות של אורך יום – ניסיון נוסף להתאים את המדע לקריאה די מילולית של התנ"ך היא תאוריית אורך היום, שהייתה פופולרית יותר מבריאתנות הפערים במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה ה-20. ההסבר הדתי מותאם למדע בכך שכל אחד מששת ימי הבריאה לא נמשך במשך עשרים וארבע שעות אלא פרקי זמן ארוכים – אפילו מיליוני שנים. זה מאפשר הכרה בעידן עתיק של כדור הארץ, אך עדיין שומר על פרשנות מילולית למדי של ספר בראשית. רבים מצאו נחמה במה שהם מפרשים כהקבלה גסה בין האבולוציה לבראשית, שבה הצמחים מופיעים לפני בעלי החיים, ובני האדם מופיעים לאחר מכן. גישה זו מתעלמת בדרך כלל מאנומליות בטקסט כגון צמחים פורחים שנוצרו לפני בעלי חיים וציפורים המתרחשות לפני חיות יבשה – אירועים שאינם נתמכים על ידי תיעוד המאובנים.
בריאתנים פרוגרסיבים – הדעה שבה מחזיקים רוב הבריאנים של כדור ארץ עתיק של ימינו היא צורה כלשהי של בריאתנות מתקדמת (Progressive Creationism). תפיסת זו מקבלת יותר מהמדע המודרני מאשר בריאתנות של אורך יום ופערים. בריאתנים מתקדמים אינם חולקים על נתונים מדעיים הנוגעים למפץ הגדול, לגיל כדור הארץ או לפרק הזמן הארוך שלקח לכדור הארץ להגיע למצבו הנוכחי. חלקם אפילו מצביעים על המפץ הגדול כאישור לספר בראשית, בכך שהמפץ הגדול נתפס כמקור החומר, האנרגיה והזמן, אשר לתפיספת מקביל לבריאה התנ"כית יש מאין. בדומה לגישות האחרות של כדור ארץ עתיק, אף על פי שהם מקבלים תיאוריות של מדע פיזיקלי מודרני בריאתנים אלה משלבים רק חלקים מהמדע הביולוגי המודרני. בריאתנים פרוגרסיבים, מקבלים מקבלים בדרך כלל את תפוצת המאובנים של אורגניזמים כ"אמיתית" מכיוון שהם מאמינים שאלוהים ברא סוגים של בעלי חיים ברצף. עם זאת, הבריאתנים המתקדמים אינם מקבלים את הרעיון שמינים שונים התפתחו זה מזה, לדעתם מין אחד לא יכול להתפתח לאחר.
בריאתנים אבולוציונים – מאמינים בבריאתנות אבולוציונית מאמינים בסוג מסוים של אבולוציה. לפי זרם זה, אלוהים הבורא השתמש באבולוציה כדי לפתח את היקום על פי תוכניתו של אלוהים. מנקודת מבט מדעית, הבריאתנות האבולוציונית בקושי ניתנת להבדלה מהאבולוציה התיאיסטית, העוקבת אחריה על הרצף. ההבדלים בין לאבולוציה תיאיסטית נעוצים לא במדע אלא בתאולוגיה, כאשר בריאתנים אבולוציונים נפוצים יותר בקרב נוצרים שמרנים יותר (אוונגליסטים), הרואים באלוהים מעורב יותר באבולוציה מאשר רוב האבולוציונים התיאיסטים.
בריאתנים של תכנון תבוני תכנון תבוני הוא הזרם החדש ביותר של בריאתנות בארצות הברית, ועם זאת הוא דומה לרעיון מוקדם בהרבה. ברוב המובנים, הוא צאצא של הטיעון של ויליאם פיילי מתחילת המאה ה-19, שטען שניתן להוכיח את קיומו של אלוהים על ידי בחינת מעשיו של אלוהים. פיילי השתמש במטאפורה: אם מישהו מצא שעון, היה ברור שחפץ מורכב כל כך לא יכול היה להתאחד במקרה; קיומו של שעון מרמז על שען שעיצב את השעון מתוך מטרה בראש. באנלוגיה, מציאת הסדר, המטרה והעיצוב בעולם היוותה הוכחה למעצב יודע כל. תומכי תכנון תבוני יכולים לתמוך הן בגישה של כדור ארץ צעיר והן בגישה של כדור הארץ זקן או לא לתמוך באץ גישה במפורש. תומכי תכנון תבוני מקבלים את הגישה של ברירה טבעית אבל בדומה לבריאתנים אחרים הם מסרבים להכיר בכך שמוטציות וברירה טבעית יכולים לגרום לאבולוציה הדרגתית של מין אחד למין אחר.
אבולוציה תאיסטית – אבולוציה תאיסטית היא השקפה תאולוגית שבה אלוהים יוצר באמצעות חוקי הטבע. אבולוציוניסטים תיאיסטים מקבלים את כל התוצאות של המדע המודרני, אסטרונומיה, בפיזיקה ובגאולוגיה וכן באנתרופולוגיה ובביולוגיה. בפרט, מקובל עליהם שמין אחד יכול להתפתח למין אחר. אבולוציונים תאיסטים הם בעלי דעות שונות לגבי האם ועד כמה אלוהים מתערב – יש המאמינים שאלוהים ברא את חוקי הטבע ומאפשר לאירועים להתרחש ללא התערבות נוספת (דאיזם). אחרים מאמינים שאלוהים מתערב בנקודות קריטיות במהלך ההיסטוריה של החיים (במיוחד במקורם של בני האדם). בצורה כלשהי, אבולוציה תאיסטית הוא השקפת הבריאה הנלמדת ברוב הסמינרים הפרוטסטנטיים המרכזיים, וזוהי עמדתה של הכנסייה הקתולית.
בריאתנות תנ"כית
כפי שהובהר בפתיחתו של ערך זה, תנועת "הבריאתנות-הדתית" (Religious creationism) נשענת בעיקר על המקרא כיסוד לתפיסת עולמה. התנועה מכנה גישה זאת בשם "בריאתנות תנ"כית" (באנגלית: Biblical Creationism). והיות שהתנ"ך הוא הספר המרכזי שממנו שואבת התנועה את תפיסתה, היא הקדישה (ומקדישה) זמן רב מאוד לחקר התנ"ך, בניסיון להוציא מתוכו ראיות שתומכות בעמדתה: מציאות הבורא, היות היקום נברא, גילו הצעיר של העולם, התרחשותו של מבול כלל עולמי וכיוצא בזה. המחקר נשען בעיקר על תאולוגיה, פילולוגיה וההיסטוריה המקראית.
כבר בפסוק הראשון בספר התנ"ך, אנו למדים את עמדתו המובהקת: שיש בורא, ושהייתה בריאה. עם השתלשלות הפסוקים בפרק א' בספר בראשית, אנו עוד למדים שהשמיים וכל צבאם והארץ וכל אשר עליה נבראו בשישה ימים, ומדובר בתהליך של בריאה גמורה ולא הייתה מעורבת בה התפתחות משום סוג. לאחר חטאו של אדם הראשון, האלוהים העניש את אדם ואשתו, וכל הבריאה התנוונה יחד עם עונשו: האדמה קוללה, סבל ומוות באו לעולם. לאחר שסולקו אדם וחווה מגן העדן, המקרא מספר לנו על תולדותיהם, שכללו עשרה דורות: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך ונח. בזמנו של נח, רבתה רעת האדם על הארץ, והאלוהים החליט למחות את כל היקום אשר עשה, והוציא לאור את מחשבתו בכך שהביא מבול לעולם ששטף את כל החי והצומח תחת שכבות רבות של קרקע. ה' החליט לחוס על נח ובני משפחתו, ששהו על תיבה (=ספינה) ששטה על המים, ונשאה בבטנה את כל החי, שארית של החיים מלפני המבול, שהיוו את הגרעין שאכלס את העולם מחדש לאחר המבול.
את גילו של היקום מחשבים על פי גילן של הדמויות המוזכרות במקרא, ואומנם יש מספר שיטות לחישוב ההיסטוריה המקראית, לכן נוצרו מספר גישות שמתארכות את גילו המדויק של העולם, כפי שהוזכר בפתיחתו של הערך דנן.
לעומת המוצג לעיל, האוחזים בתפיסת "בריאתנות גיל עולם זקן" מפרשים את המושג "יום" במקרא כפרק זמן ארוך, את האדם הראשון כאדם הנבון הראשון – בעוד שההומינידים היו סוג של יצורים חסרי תבונה (או נשמה) – ואת המבול כאירוע מקומי שהתרחש לשיטת המינימליסטים רק בסביבות מסופוטמיה והים השחור, ולפי השיטה השנייה המבול הגיע רק למקום יישובם של בני-אדם, ולא למקומות רחוקים שכף רגל אדם לא דרכה בהם.
ההיסטוריה של ה"בריאתנות-דתית"
בימי הביניים באירופה התקבל הסיפור התנ"כי כאמת הצרופה שאין עליה עוררין. גם בקרב מתיישבי העולם החדש פשטה האמונה בתיאור המקראי כאמת שיש לחנך ברוחה. עם הקמת "המדינות המאוחדות של אמריקה" (=ארצות הברית), דאגו מייסדיה לקבוע בהכרזת העצמאות של ארצות הברית את יסוד ההשקפה בדבר בריאת האדם, וכך הכריזו: "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ושבוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם". גישה זאת רווחה גם בקרב מוסדות רבים של ההשכלה הגבוהה שקמו בארצות הברית במאות ה-16–18, כגון: האוניברסיטאות הרווארד, פרינסטון, ייל, בראון, פנסילבניה, דארטמות', ומוסדות נוספים.
עם התפשטות הדאיזם והנאורות, רבים החלו לנטוש את הדוֹגמות של הדת, וניסו לפתח תשובות לשאלות בדבר גילו של העולם ומוצא האדם ברוח חילונית. תמיכה לשיטתם הם מצאו בתאוריות גאולוגיות מודרניות, שייחסו גילאים מופלגים לשכבות הקרקע של כדור הארץ. במיוחד השפיעה תאוריית עקרון האחידות (Uniformitarianism) של החוקרים ג'יימס האטון וצ'ארלס לייל. התאוריה גרסה שכל התהליך של התהוות פני כדור-הארץ והשכבות הגאולוגיות התרחש במשך מאות מיליוני שנים. תאוריה זאת השפיעה במיוחד על חוקר טבע צעיר בשם צ'ארלס דרווין. על יסוד תאוריית הגאולוגיה המודרנית בנה דרווין תאוריה, שגרסה כי כל עולם הצומח והחי התפתח בתהליך ארוך. התפתחותם של המינים נבעה מרכישת אותן תכונות הנצרכות כדי לשרוד בעולם, הברירה הטבעית הותירה את המתאימים לשרוד, והמינים הפחות מתאימים נכחדו. דרווין גם טען שמוצא האדם והקוף הוא מאב קדמון אחד.
בתחילת המאה ה-20 גברה ההכרה בתאוריית האבולוציה. חילוקי הדעות האידאולוגיים בין תומכי האבולוציה ותומכי רעיון הבריאה המקראית גברו, והמאבק הרעיוני הגיע לשיא בדמותו של מורה בשם ג'ון סקופס, שהועמד לדין בארצות הברית בשנת 1925, בטענה שלימד בכיתתו את תאוריית האבולוציה. להגנתו התנדב עורך דין נודע בשם קלרנס דרו, וקרוב ל-2,000 כתבים מרחבי העולם התאספו בסביבות המשפט, לדווח בעיתוניהם על ההתרחשויות. סקופס עצמו לא נחקר, מכיוון שמעשיו היו גלויים ולמעשה הבריאתנות עצמה עמדה למבחן משפטי. לאחר שמונה ימי משפט, ב-21 ביולי 1925, הורשע סקופס בעבירה על החוק וחויב בקנס נמוך בסך 100 דולרים בלבד. בהמלצת הפרקליט דרו, הוא סירב לשלם גם את הקנס הזעום והגיש ערעור בפני ערכאה גבוהה יותר, שם זוכּה בשל סיבה טכנית מהתשלום ונפטר מן הקנס. משפט זה, שכונה לימים "משפט הקופים", יצר תדמית שלילית כלפי התפיסה הבריאתנית. מהעת ההיא האבולוציה חזרה להיות שוב גורם דומיננטי, והשפעתה על הציבור גברה והלכה.
תולדות "מדע הבריאה"
בשנת 1946 יצא לאור ספרו הראשון של הנרי מוריס , דוקטור בהנדסה אזרחית מהמכון הימי "הגבול הבין-לאומי לנציבות המים" – That You Might Believe. ובשנת 1951 ספרו השני, The Bible & Modern Science. שני הספרים לא גרפו הצלחה. בשנת 1961 כתב מוריס ספר יחד עם סופר ותאולוג אמריקאי בשם ג'ון ויטקומב (Whitcomb). ספר זה – The Genesis Flood – נחשב עד היום למעשה כספר שציין את תחילתה של תנועת "מדע הבריאה" המודרנית. בספר פרסו בהרחבה מוריס וויטקומב את עיקרי המודל של "מדע הבריאה", שכוללים את דחיית תאוריית האבולוציה, ואת הגאולוגיה המודרנית, מבצעים ייחוס שכבות הקרקע והמאובנים לתקופת המבול, והתמודדות עם קושיות שונות על המקרא, כגון: איך נח הצליח להכניס את כל בעלי החיים לתיבה, ומהו מקור המים הרבים שכיסו את כדור הארץ במבול. בעת ההיא עוד היה קשר הדוק בין "הבריאתנות-הדתית" ל"מדע הבריאה", ורק מאוחר יותר שופץ המודל כך שלא יהיה צורך בשום הפניות למקרא לביאורו.
בשלב זה עבר מוריס לעסוק בנושא הבריאתנות במסגרת מלאה, וכך ב-1970, הוא הקים את "המכון לחקר הבריאתנות" (Institute for Creation Research), שתחת כנפיו חסו מאות מדענים וחוקרים מכל מקצועות המדע (גאולוגיה, ביולוגיה, כימיה וכיוצא בזה), ששמו לנגד עיניהם מטרה אחת ועיקרית – לפתח את המודל של "מדע הבריאה". נכון להיום, מלבד פעולותיו הרבות בהפצת הבריאתנות בציבור הרחב (הכוללות פרסום מגזין מדעי, פרסום ספרים, הרצאות, עימותים, הפעלת תשדירים בטלוויזיה, אתר אינטרנט ועוד), מפעיל המכון גם את "מוזיאון הבריאה וכדור הארץ" (Creation and Earth History Museum).
בנוסף לכל הפעולות הללו, כיהן ד"ר הנרי מוריס, גם כנְשיא "העמותה לחקר הבריאתנות" (Creation Research Society), שהוקמה כדי לתת למדענים וחוקרים ברחבי ארצות הברית אפשרות לפרסם את ממצאיהם, שהלכו יד ביד עם התיאור המקראי, והעמותה שימשה להם (ועדיין משמשת עד היום) כפלטפורמה להוצאה לאור.
במשך מהלך חייו הסתובב ד"ר הנרי מוריס ברחבי ארצות הברית, הרצה, וניהל עימותים על מנת לקדם את "מדע הבריאה". הוא הספיק לפרסם כ-60 ספרים, וביניהם שני ספרי יסוד של המודל: Scientific Creationism (בשנת 1974), ו-?What Is Creation Science (בשנת 1987), המבארים את תפיסותיה המדעיות-פילוסופיות של גישת העולם הבריאתנית.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 התחיל קולונל (Colonel) בצבא חיל האוויר האמריקני בשם ד"ר וולט בראון (Walt Brown), שכיהן כיו"ר המכון ללימודי המדע והטכנולוגיה ב-Air War College, להתוודע יותר ויותר לתנ"ך. תוך כדי לימודיו את הנושא, הוא התחיל לחפש תימוכין לתיאור המקראי בספרות המדעית. במיוחד עניין אותו תיאור המבול של נח. בשנת 1980, לאחר 21 שנים של שירות צבאי, הוא החליט לצאת לגמלאות ולהקדיש את כל כוחותיו לעיסוק הבריאתני. הוא פתח במסע הרצאות ברחבי ארצות הברית, ונאם בפני אנשים רבים על תפיסתו הבריאתנית. העבר העשיר שלו עזר לו להתקדם מהר מאוד.
בשנת 1985, לקח ד"ר בראון הפסקה מהמרתון של ההרצאות, ונרשם ללימודי תואר בגאולוגיה. תואר זה עזר לו מאוד לפתח את "תאוריית לוחות המים" (Hydroplate theory) – לא לבלבל עם טקטוניקת הלוחות (Plate tectonics) – שאותה הוא פרס בספרו: "בראשית: ההוכחה השלמה לבריאה ולמבול" (In the Beginning: Compelling Evidence for Creation and the Flood). זו תאוריה נוספת בפסאדו מדע נוסף – גאולוגיית מבול שגאולוגים דחו. התאוריה גורסת כי ישנם 17 מאפיינים מוזרים בכדור-הארץ, שאותם ניתן להסביר באופן סיסטמטי כתוצאה של מבול הרסני. ההסבר שלו טוען כי הרים חשובים נוצרו מהר, כי התקיים סחף היבשתי מהיר, נדידת היבשות מהיר, ושעל קרקעית הים ישנן תעלות עצומות ומאות הרי געש וקניונים. כמו כן הוא מנסה להסביר את היווצרות הרבדים הרב שכבתיים ומרבית המאובנים, את הממותות הקפואות ואת עידן הקרח, את הקניונים ביבשה, ועוד. ד"ר בראון גם הרצה על התאוריה שלו בקטע שהופיע גם בסרט הדוקומנטארי "הסודות של התנ"ך", שראה אור בהפקת ה-BBC. בין שאר פעולותיו, ד"ר וולט בראון עמד בראש "המרכז למדע הבריאה" (Center for Scientific Creation). עד היום הוא נחשב לדעת רבים בקרב התנועה הבריאתנית, לבריאתן הטוב ביותר בקרב התנועה.
מראשית שנות ה-90 ועד ימינו צמחו עוד מספר בריאתנים מרכזיים:
קנְט הובינד – הובינד הוא בעל דוקטורט בחינוך (ממכללה נוצרית שאינה מוכרת על ידי משרד החינוך האמריקני). הוא לימד מדעים בבית-הספר התיכוני שבמקום מגוריו במשך כ-15 שנה, ואז, לטענתו, אחרי ששם לב שיש חוסר עצום בידע ב"מדע הבריאה", החל בסבב של כ-700 הרצאות בשנה ברחבי ארצות הברית, שבהן עסק בבריאתנות, אבולוציה ודינוזאורים. הובינד נודע בעיקר בזכות הסמינרים שלו (כ-3 שעות להרצאת סמינר), וכן בזכות העימותים הרבים שניהל עם אנשי האבולוציה. את הסמינרים והעימותים הוא צילם ודאג להפיץ בכמויות אדירות (מיליונים של קלטות וידאו, ומאוחר יותר דיסקים, ולבסוף גם העלאתם לאינטרנט – כאשר הכל מופץ בחינם). בשנת 2001, הקים הובינד בפניסיקולה פלורידה (Pensacola Florida), את המרכז שלו לבריאתנות בשם Dinosaur Adventure Land, שכלל בניין לחקר הבריאתנות, מוזיאון בריאתני, חנות לממכר ספרי ומוצרי בריאתנות שונים, וכן פארק של דינוזאורים המוצגים מנקודת מבט בריאתנית. בשנת 2007, נכנס הובינד לכלא למאסר של 10 שנים בעוון העלמת מס.
קן האם – משמש כיום כבריאתן המוביל בארצות הברית. קן האם, אוסטרלי במקורו, השלים תואר בביולוגיה. ובשנת 1987, הקים ביחד עם הבריאתן המפורסם (גאולוג בהשכלתו), ג'ון מקאי (John Mackay), את הארגון "תשובות בספר בראשית" (Answers in Genesis). הארגון מאוד נחשב בקרב אנשי "מדע הבריאה", ורבים משתפים איתו פעולה, בייזום כנסים, סמינרים, הרצאות, פרסום מאמרים וספרים. אך את הצלחתו הגדולה נחל הארגון כאשר הקים את המוזיאון הבריאתני שלו (Creation Museum and Family Discovery Center), בעלות כוללות של קרוב ל-30 מיליון דולר. את הפרויקט הזה הקימו וניהלו צוות חוקרים, בעלי השכלה פורמלית וכללית מאוד רחבה. בשנת 2014 קיים האם עימות טלוויזיוני עם ביל ניי בנושא אבולוציה ומדע.
אמונות בריאתניות מקובלות
לפי הגישה השמרנית ביותר נברא העולם לפני פחות מששת אלפים שנה בשישה ימים (אמונה המוכרת גם כבריאתנות צעירה), וכל מה שנמצא ביקום, מקורו בששת ימי הבריאה. בגישה זו כל הסימנים לקדמות העולם בטבע, כגון לוח הזמנים הגאולוגי או מרחק הכוכבים שאורם הגיע לכדור הארץ – נבראו בבת אחת.
פרשנות אחרת גורסת כי בהתאם למסורת לפיה "הקב"ה ברא עולמות והחריבן" (בראשית רבה ט', ג), מצליחים המדענים למצוא שרידים מעולמות קדומים יותר. רעיון העולמות הנחרבים והמתחדשים מובא גם בקבלה, ויש לו תומכים גם בקרב הנוצרים.
לפי גישה אחרת, המאומצת גם היא במשותף בידי חוגים יהודים ונוצריים אדוקים, יחידת הזמן של יום בבריאה איננה מקבילה ליחידת הזמן שלנו. מסיבה זו לא נמשכה הבריאה שישה ימים כפשוטם, שכן יום במובנו ה"אלוהי" אורך הרבה יותר במושגי אנוש: "אלף שנים בעיניך – כיום אתמול כי יעבור" (). לפי שיטה זו הספירה המקובלת היום איננה מתחילה מתחילת הבריאה אלא מסיומה, עם יצירתו של האדם. פרשנות זו מסתמכת גם על תיאור הבריאה, לפיו רק ביום הרביעי נבראו המאורות [השמש והירח] ומשתמע מכך שהימים המוזכרים בתנ"ך אינם נמדדים כימים האנושיים, על פי שקיעת וזריחת השמש.
חלוקה בין תפיסות שמרניות לגישות מודרניות יותר יש גם ביחס לתהליכי ההיווצרות של בעלי החיים. ניתן לטעון שהמעבר ממין בעל חיים אחד למין בעל חיים אחר בוצע בתוך תקופת הבריאה על ידי תהליך של אבולוציה וניתן לסבור שהדברים התרחשו ממש כפי שתוארו בבראשית. עם זאת, לרוב אלו המכונים "בריאתנים" אינם מוכנים לקבל את האבולוציה כלל, ולמעשה על סירוב זה מתבססים שיטתם ומאבקם.
התפתח "מדע בריאה" המנסה להסביר את הממצאים המדעיים מבלי לעשות שימוש בתורת דרווין ובניסיון להתאים אותם למקרא, באמצעות פרשנות שלו.
רעיון חשוב שמהווה את עיקר הטיעונים הבריאתניים הוא רעיון התכנון התבוני. לפי הבריאתנים, אין להניח שהמורכבות הגדולה המאפיינת את קיום העולם בכלל וקיום האדם בפרט היו יכולים להיווצר מאליהם, ללא תכנון וביצוע מושכל. שימוש בטיעון זה נעשה בשני אופנים. לפי האסכולה השמרנית, יש בו כדי לסתור את ההנחה שהתקיימה אבולוציה. לפי אסכולה נוספת, ייתכן שאכן הייתה אבולוציה, אולם בשל ההכרח ב"תכנון תבוני", יש להניח שבחוטיה משך כוח עליון.
בריאתנות ביהדות
לפי הכתוב במקרא, בריאת העולם הושלמה תוך שישה ימים. בפרט, השמש, הירח, והכוכבים נבראו ביום הרביעי, והאדם, העשוי "עפר מן האדמה", נברא יומיים לאחר מכן. יש מחכמי ימי הביניים, שכתבו שלא ייתכן שששת ימי בראשית היו במשמעותם הרגילה, כי לפני בריאת השמש לא ייתכנו "ערב" ו"בוקר"; והרמב"ם הסביר שמעשה בראשית הוא משל כשלמעשה העולם נברא בבת אחת.
במאה ה-19 החל להתבסס מדע הארכאולוגיה, והוגים כדוגמת הרב ישראל ליפשיץ החלו לפרש את בריאת העולם תוך התייחסות למאובנים עליהם הסתמכה, לימים, תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין. כפי שהוכיחה מרי מידג'לי, הוויכוח הפומבי והספרות בעניין אבולוציה נטו פעמים רבות לפסול או להתעמת עם הדת, בעיקר הנוצרית, כשרעיונות האבולוציה, כמו גם ביקורת המקרא ותאוריות על התפתחות הדת עצמה, שימשו לצורכי פולמוס. לכך היו תגובות שונות. רוב הרבנים החרדים דחו את רעיונות האבולוציה בטיעונים שונים, וראו את האמונה בה ככפירה. מהצד השני, מובילי תנועת ההשכלה באופן כללי קיבלו את הנחות מבקרי המקרא על ריבוד הטקסט עצמו, ועל היותו חסר תוקף היסטורי. אלו ואלו לא ראו את עיקר חשיבותו של סיפור הבריאה בהבנתו הפשוטה, אלא ברעיונות עמוקים הרמוזים בו.
בדור האחרון
מבין החיבורים הבריאתניים שהתפרסמו בדור האחרון, בולט הספר בראשית ברא, שפרסם הפיזיקאי נתן אביעזר בשנת 1993, ומפרש את סיפור בריאת העולם לפי תאוריית המפץ הגדול ותאוריות מדעיות נוספות. בשנת 2001 פרסם הרב מרדכי הלפרין בכתב העת אסיא את "חוקי אבולוציה ויהדות", מאמר המדגיש את הממצא וההוכחה הניסויית כמושג יהודי עתיק, ואת היותם של רעיונות ההתפתחות הטבעית תאוריה. ארגוני החזרה בתשובה כ"ערכים" והידברות, מרבים לעסוק בכך, בתפיסה בריאתנית, ולעיתים תוך הפנייה לספרות הבריאתנות הנוצרית. הרב זמיר כהן מרבה לדבר נגד האבולוציה, תוך חשד מתמיד בממצאים הקדומים, אך קבלת חלקם והסברם כעולמות קדומים, כפי שמופיע בקבלה ובמדרשים. הרב אמנון יצחק מרבה להתלוצץ על מסקנות הארכאולוגים וחוקרי ההתפתחות. חילונים רבים וארגוני הוצאה בשאלה מפרסמים תשובות לטענות אלו ולטענות אחרות העולות כנגד תורת האבולוציה.
בשנת 2010 התפרסם שעמדתו של גבי אביטל, המדען הראשי במשרד החינוך, היא שבלימודי מדע בבתי הספר יש להציג גם ביקורת על תורת האבולוציה ועל מוסכמות מדעיות אחרות. בעקבות זאת, הועבר מתפקידו. מאידך, ישנם מדענים דתיים ורבנים שטענו בזכות אימוץ תורת האבולוציה והכלתה במסגרת האמונה בבריאה, ויש שאף כתבו כי הבריאתנות היא יותר תפיסה נוצרית מאשר יהודית.
הוויכוח על הבריאתנות בחינוך הציבורי
ההשלכה החשובה ביותר של פולמוס הבריאתנות בארצות הברית היא על הכנסת לימודי האבולוציה והבריאתנות לתוכנית הלימוד בחינוך הציבורי.
ב-1925 היה החוק האוסר הוראת אבולוציה תקף ב-15 מדינות. המורה ג'ון סקופס הפר את האיסור בטנסי וכתוצאה הועמד לדין במה שזכה לכינוי "משפט הקופים". סקופס זוכה, אך ההחלטה נהפכה בערעור ולבסוף בוטל התיק מסיבות טכניות. החוק נשאר בתוקף עד שבוטל בטנסי ב-1967. בפסק דין אדוארדס נגד אגילארד משנת 1987 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי הבריאתנות היא אמונה דתית ולכן חוקי מדינה שדורשים "יחס מאוזן" ללימודי בריאתנות ולימודי אבולוציה אינם חוקתיים, לאור התיקון הראשון לחוקה שאוסר על המדינה לחוקק חוקים בעלי תכלית דתית.
כיום יש קריאה מחודשת להכניס את רעיון ה"תכנון התבוני" (Intelligent design) לבתי הספר, וזו נתקלת בהתנגדות נחרצת בחוגים מדעיים וגם מצד חלק מהמורים למדעים הנתונים ללחץ מועצות מנהלים של בתי ספר ללמד את החלופה הבריאתנית בשיעורי המדע. בשנת 2005 קבע בית משפט מחוזי בפנסילבניה, במשפט שכונה משפט הפנדה של דובר, ש"תכנון תבוני", כמו "מדע הבריאה", היא גישה דתית ואין ללמדה בבתי ספר ציבוריים.
ב-2006 קמה האנציקלופדיה המקוונת קונסרבפדיה (בתרגום מילולי: השמרנופדיה) ה"מתחרה" בוויקיפדיה, אשר רוב כותביה מגדירים עצמם כבריאתנים, והמאמרים בה כתובים מנקודת מבט זו.
ראו גם
דת ומדע
תכנון תבוני
התנגדויות לתורת האבולוציה
יחס היהדות לתורת האבולוציה
בריאת העולם (יהדות)
מחלוקת מדעית עם דרוויניזם
קישורים חיצוניים
אתרי בריאתנות מובילים (באנגלית)
Answers in genesis "תשובות בספר בראשית"
True origin "המוצא האמיתי" – אתר תגובה לאתר talk.origins (אחד מאתרי האבולוציה הפופולריים)
Institute for creation research המכון לחקר הבריאה
Creation wiki אתר בסגנון ויקיפדיה לענייני בריאתנות
דף קישורים למעלה מ-500 קישורים למאמרים מקוונים התומכים במודלים של בריאה בפורמט של התנ"ך. ממוינים על פי נושאים.
מאמרים מקוונים (בעברית)
על הוראת האבולוציה בחינוך הדתי – באתר דעת
בריאת העולם במקורות המוסלמים – באתר "דעת"
אבולוציה ויהדות – באתר "עולם היהדות"
קוף אחרי בן-אדם – פרופ' מייקל בהה ממשיך להכות
ד"ר הושע אבינתן, החיים עלי אדמות – התפתחות באקראי? – מאמר "בריאתני" השולל את האפשרות שהחיים נוצרו באקראי ודיון על המאמר. במגזין האייל הקורא
אתר מדע הבריאה לפי היהדות המשיחית
כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת – ביקורת סאטירית על בריאתנות, במסגרת המאבק נגד לימודי בריאתנות בבתי ספר בקנזס שבארצות הברית
הערות שוליים
קטגוריה:דת
*
קטגוריה:התנגדות לאבולוציה
קטגוריה:פסאודו-מדע
*
*
קטגוריה:קוסמוגוניה
קטגוריה:תאוריות מדעיות ארכאיות
| 2024-10-15T06:16:14 |
איי גלאפגוס
|
250px|שמאל|ממוזער|האי ברטולומה, מאיי גלאפגוס
איי גלאפגוס (בספרדית: Islas Galápagos; שם רשמי: ארכיפלגו דה קולון – Archipiélago de Colón) הם ארכיפלג של איים געשיים, שמפוזרים באוקיינוס השקט באזור קו המשווה, 972 קילומטרים מערבית לחלק היבשתי של אקוודור. האיים נמצאים בשליטתה של אקוודור, ושייכים למערכת הפארקים הלאומיים שלה. אוכלוסיית האיים מונה קצת מעל ל-25,000 בני אדם, רובם דוברי ספרדית.
איי גלאפגוס ידועים בזכות מגוון המינים של בעלי החיים האנדמיים שבהם, וכן בזכות מחקריו של צ'ארלס דרווין במהלך מסע המחקר שלו באוניית הצי המלכותי "ביגל", שתרמו לגיבוש תאוריית האבולוציה והברירה הטבעית. בעלי החיים באיים ידועים בכך שאינם נרתעים מאנשים, מה שהופך את האיים לאתר תיירות פופולרי בקרב חובבי בעלי חיים.
אטימולוגיה
"גלאפגו" היא מילה נושנה בספרדית שמשמעותה "צב". האיים נקראים על שם צבי הענק שחיים בחלק מן האיים.
לאיי גלאפגוס הוענקו ברבות השנים שמות רבים, ובהם "האיים הקסומים", שניתן להם בשל השילוב בין מגוון ביולוגי, יופי פראי וזרמים ימיים חזקים שמקשים על הניווט למקום וממנו. אחד התרשימים הראשונים שבהם נכללו האיים שורטט ב-1684 על ידי פיראט אנגלי בשם אמברוז קאולי (Ambrose Cowley). הוא קרא לאיים בשמותיהם של חבריו הפיראטים, או על שמו של אציל אנגלי שסייע לפיראטים. לאחרונה העניקה ממשלת אקוודור שמות ספרדיים למרבית האיים. שמות אלו הם שמותיהם הרשמיים של האיים, אולם רבים ממשיכים להשתמש בשמות האנגליים שהעניק קאולי.
גאוגרפיה פיזית
איי גלאפגוס ממוקמים באוקיינוס השקט, כ-972 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית. שטחי היבשה המשמעותיים הסמוכים אליהם הם אקוודור במזרח, אי הקוקוס בצפון (במרחק 720 קילומטרים) ואי הפסחא והאי סן פליקס בדרום (במרחק 3,200 קילומטרים). האיים ממוקמים בין קווי הרוחב '1°40 צפון ו-'1°36 דרום, ובין קווי האורך '89°16 ו-'92°01 מערב. אם כן, האיים מפוזרים סביב קו המשווה: חלקם בחצי הכדור הצפוני, חלקם בחצי הכדור הדרומי, וחלקם, כמו האי איסבלה, ממש עליו. המרחק בין האי הדרומי ביותר (אספניולה) לצפוני ביותר (דרווין) הוא 220 קילומטרים.
שטח היבשה הכולל בארכיפלג הוא כ-7,880 קילומטרים רבועים, מתוך סך של 45,000 קילומטרים רבועים עליהם פרושים האיים. האי הגדול ביותר מבין כלל האיים, איסבלה, מתפרש על למעלה מ-4,600 קילומטרים רבועים, שהם יותר ממחצית השטח היבשתי הכולל של הארכיפלג. על אי זה נמצא הר הגעש וולף, שפסגתו, השוכנת ברום של 1,707 מטרים, היא הנקודה הגבוהה ביותר באיים.
האיים העיקריים בארכיפלג
ממוזער|שמאל|200px|תמונה של האי איסבלה שצולמה מהלוויין "ספוט"
ממוזער|200px|צינור לבה באיי גלאפגוס.
ממוזער|שמאל|200px|אלבטרוסי גלאפגוס באי אספניולה
שמאל|ממוזער|200px|הרחוב הראשי בסן כריסטובל
ממוזער| צפון אי סימור חוף איי גלאפגוס
איסבלה (Isabella) - שטחו 4,640 קילומטרים רבועים. הנקודה הגבוהה ביותר עליו היא הגבוהה ביותר בארכיפלג - זוהי פסגתו של הר הגעש וולף, שגובהה 1,707 מטרים. האי נקרא על שמה של איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה. צורתו של האי כצורת סוסון ים, והיא תוצאה של התמזגות שישה הרי געש לכדי יחידה יבשתית אחת. באי ניתן לצפות במגוון מרשים של בעלי חיים, בהם פינגוויני גלאפגוס, קורמורני גלאפגוס, איגואנות ימיות, שקנאים, פרושים, ועוד. בקצהו הדרומי של האי מצויה ההתיישבות השלישית בגודלה בארכיפלג, פוארטו ויאמיל.
אספניולה (Española) - שטחו 60 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי - 206 מטרים. שמו הוענק לו כמחווה לספרד. גילו כ-3.5 מיליוני שנים, ובכך הוא מהוותיקים שבאיי הארכיפלג ומהדרומיים שבהם. מיקומו המרוחק ביחס ליתר האיים הביא לכך שבעלי חיים רבים החיים בו הם אנדמיים לו. מאותה סיבה, בעלי החיים מותאמים לאקלים הייחודי לאי ולמשאבי הטבע שבו. אי זה הוא היחיד שבו מקננים אלבטרוסי גלאפגוס, שהצוקים התלולים שבאי משמשים להם מסלולי המראה מעולים.
באלטרה (Baltra) - ידוע גם בשם "דרום סימור". זהו אי קטן ושטוח הממוקם בסמוך למרכז הארכיפלג. האקלים באי די צחיח, והצמחייה בו מורכבת בעיקרה ממלוחים ומצברים. במהלך מלחמת העולם השנייה הוקם באי בסיס של חיל האוויר האמריקני, וממנו יצאו צוותים שפיטרלו באוקיינוס השקט וחיפשו אחר צוללות אויב. מטרה נוספת של הבסיס הייתה לשלוח צוותים שיגנו על תעלת פנמה. עם תום המלחמה הועברו המתקנים בבסיס לידי ממשלת אקוודור, וכיום שוכן באי בסיס צבאי של אקוודור. בבאלטרה נמצא שדה תעופה, שהיה היחיד בארכיפלג עד 1986 (עת הוקם שדה תעופה נוסף באי סן כריסטובל).
ברטולומה (Bartolomé) - איון וולקני הממוקם מזרחית לאי סנטיאגו. זהו אחד מהצעירים שבאיי הארכיפלג. הוא נקרא על שמו של דייוויד ברטולומאו, קצין בצי הבריטי.
חנובסה (Genovesa) - אי קטן ששטחו 14 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 76 מטרים. שמו נגזר משמה על העיר ג'נובה שבאיטליה, שבה, על פי ההנחה המקובלת, נולד קולומבוס. האי מכונה בשם "אי הציפורים" בשל מגוון רב של עופות שנוהגים לפקוד אותו, בהם פריגטות, שחפים, סולות, שחפיתיים, יונים ועוד.
דרווין (Darwin) - נקרא על שם צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה. שטחו כ-1.1 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי כ-168 מטרים מעל פני הים. עם בעלי החיים החיים באי נמנים דובי ים, פריגטות, איגואנות ימיות, אריות ים, וכמה מיני סולות, ובים הסובב את האי מצויים לווייתנים. בקרבת האי היה ניתן לראות עד לשנת 2021 קשת דרווין.
דרום פלאסה (South Plaza) - אי ששטחו 0.13 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 23 מטרים. הוא נקרא על שמו של נשיא אקוודור, הגנרל ליאונידאס פלאסה.
וולף (Wolf) - אי ששטחו 1.3 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 253 מטרים. הוא נקרא על שם הגאולוג הגרמני תאודור וולף. באי חיים כלבי ים, פרגטות, סולות, איגואנות ימיות, ושחפים, ובים הסובב את האי מצויים כרישים, לווייתנים ודולפינים. לצד האי דרווין, ידוע האי וולף כמקום משכנו היחיד של תת-מין ייחודי של פרוש קרקעי חד-מקור (Geospiza difficilis septentrionalis) - הניזון מדמן של סולות.
מרצ'נה (Marchena) - אי ששטחו 130 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 343 מטרים. חיים בו עקבי גלאפגוס, אריות ים, וכן לטאת לבה אנדמית (Microlophus habelii).
פינסון (Pinzón) - אי ששטחו 18 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 458 מטרים. הוא נקרא על שמם של האחים פינסון, שהיו קברניטי הספינות פינטה וניניה, שתיים מהשלוש שלקחו חלק במסעו הראשון של כריסטופר קולומבוס. באי ניתן לראות בעלי חיים רבים, בהם אריות ים, עקבי גלאפגוס, צבי ענק, איגואנות ימיות ודולפינים.
פלוראנה (Floreana) - אי ששטחו 173 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 640 מטרים. הוא נקרא על שמו של חואן חוזה פלורס, נשיאה הראשון של אקוודור, שבתקופת כהונתו השתלטה אקוודור על הארכיפלג. שם נוסף של האי הוא "סנטה מריה", על שם אחת הקרוולות של קולומבוס. הוא מהראשונים באיי הארכיפלג בהם התיישבו בני אדם, ולכן ההיסטוריה האנושית שבו עשירה יותר מבאיים אחרים. באי מקננים פלמינגואים ורודים וצבי ים ירוקים.
פרננדינה (Fernandina) - אי ששטחו 642 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 1,494 מטרים. הוא נקרא על שמו של פרננדו השני, מלך אראגון, שמימן את מסעו של קולומבוס. זהו אחד מהצעירים ומהמערביים שבאיי הארכיפלג. ב-13 במאי 2005 החל תהליך געשי באי, כאשר ענן של אפר ואדי מים עלה לגובה של שבעה קילומטרים מעל האי, ולבה זרמה על מדרונות הר הגעש שבו. עם בעלי החיים שחיים בו נמנים קורמורני גלאפגוס (הנודעים בשל אי-יכולת התעופה שלהם), שקנאים, אריות ים ואיגואנות הימיות, שמאות מהן מתאספות לצד סלעי לבה שחורים שבאחד החופים.
צפון סימור - שטחו 1.9 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 28 מטרים. הוא נקרא על שמו של האציל האנגלי לורד יו סימור. באי שוכנת אוכלוסייה גדולה של סולות כחולות-רגל ושל שחפים אנדמיים (Creagrus furcatus). בנוסף נמצאת באי אחת מהאוכלוסיות הגדולות ביותר של הפריגטה. הוא נמצא צפונית לאי באלטרה.
ראבידה (Rábida) - אי ששטחו 4.9 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 367 מטרים. הוא נקרא על שם המנזר שבו השאיר קולומבוס את בנו לפני המסע ליבשת אמריקה. באי חיים בעיקר מיני עופות, כמו שקנאים וסולות שמקננים שם.
סן קריסטובל (San Cristóbal) - אי ששטחו 558 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 730 מטרים. הוא קרוי על שם הקדוש המגן כריסטופורוס הקדוש. שמו האנגלי, צ'אטהאם (Chatham), מבוסס על תוארו של ויליאם פיט האב. באי חיים פריגטות, אריות ים, צבי ענק, סולות כחולות ואדומות-רגל, איגואנות ימיות, דולפינים ושחפים. מקווה המים המתוקים הגדול ביותר באיים, El Junco, נמצא על אי זה. כמו כן, בקצהו הדרומי של האי שוכנת בירתו של מחוז גלאפגוס (מחוז במדינת אקוודור), פוארטו בקריסו מורנו.
סנטה פה (Santa Fe) - אי ששטחו 24 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 259 מטרים. הוא נקרא על שם עיר בספרד. ניתן למצוא באי צורות חיים ייחודיות: יער של קקטוסים מהסוג צבר (Opuntia), שחפים, יסעורים ומספר מיני איגואנות.
סנטה קרוס (Santa Cruz) - אי ששטחו 986 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 864 מטרים. פירוש שמו בספרדית הוא "הצלב הקדוש". אוכלוסיית בני האדם הגדולה ביותר בארכיפלג נמצאת בעיר פוארטו איורה שבאי. בעיר זו נמצאים תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין והמטה של שירות הפארק הלאומי של הגלאפגוס. האזורים ההרריים באי ידועים בשל הצמחייה הייחודית ובשל מנהרות הלבה שבהם. אוכלוסיות גדולות של צבים שוכנות באי.
סנטיאגו (Santiago) - אי ששטחו 585 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 907 מטרים. הוא קרוי על שם האי הראשון שהתגלה על ידי קולומבוס בים הקריבי. מלבד בעלי החיים האופייניים בארכיפלג, כמו איגואנות ימיות, אריות ים, כלבי ים, צבי ים וכו', חיים באי וסביבתו גם דולפינים, כרישים, וכן חזירים ועזים, שהובאו אליו על ידי בני אדם. לאחר שהתברר המשגה החמור, שגרם נזק אדיר למינים האנדמיים שחיו באי, הוצאו מהאי כל החזירים והעזים.
גאולוגיה
ארכיפלג האיים כולל כ-16 איים מרכזיים, שישה איים קטנים יותר, וכ-10 סלעים ואיונים קטנים. האיים ממוקמים כמה מאות קילומטרים מזרחית לצומת משולש, מפגש של שלושה לוחות טקטוניים (לוח נסקה, לוח קוקוס, הלוח הפסיפי) המכונה "הצומת המשולש של גלאפגוס" (Galapagos Triple Junction).
מקורם של האיים געשי, והם נוצרו כתוצאה מפעילות של נקודה חמה, תופעה גאולוגית שבה אזור קבוע של מעטפת כדור הארץ חם מסביבתו במשך תקופה ארוכה וגורם להיווצרות הרי געש בליתוספירה שנעה מעליו. נקודה חמה זו מכונה "הנקודה החמה של גלאפגוס" והיא מצויה כיום מתחת לאי פרננדינה שעליו יש הרי געש פעילים.
ההסבר המקובל כיום לתופעת הנקודה החמה קרוי תימרת מעטפת, ועל פיו זרם של חומר סלעי שהוא חם יותר מסביבתו, מיתמר מעלה בתנועה איטית, מהגבול שבין המעטפת לגלעין כדור הארץ בעומק של 2,900 קילומטרים מתחת לפני השטח, דרך מעטפת כדור הארץ כלפי קרום כדור הארץ. משערים שקוטר תימרת המעטפת שמתחת לנקודה החמה של גלאפגוס הוא כ-100 קילומטרים, הטמפרטורה שלה גבוהה בכ-C° 200 מסביבתה, והיא מתרוממת בקצב של כ-10 ס"מ בשנה. בהגיעה קרוב לפני השטח, בין 200 קילומטרים ל-100 קילומטרים מתחת לפני השטח, מתחיל תהליך התכה חלקי (כ-20%) של החומר הסלעי בשל ירידת הלחץ והפיכתו למאגמה. התימרה נעצרת בהגיעה לליתוספירה ומתחילה הצטברות של מאגמה במאגרים המכונים תאי מאגמה. הליתוספירה עליה שוכנים איי גלאפגוס דקה במונחים גאולוגיים ועובייה מוערך בכ-15 קילומטרים, והמאגמה מוצאת בסופו של דבר את דרכה החוצה בצורת התפרצות געשית. הטמפרטורה המשוערת של המאגמה בעומק היא כ-C° 1400, אך בהגיעה לפני השטח יורדת הטמפרטורה שלה לכ-C° 1100 – C° 1200.
לא כל המאגמה מוצאת את דרכה אל פני השטח, חלקה מתגבש ומגדיל את עובי הליתוספירה. תופעה נוספת המיוחסת לתימרת המעטפת היא שבשל הלחץ שהיא מפעילה על הליתוספירה ובשל ההגדלה בעובי הליתוספירה בשל התגבשות המאגמה, מתרוממת הליתוספירה ונוצרת הרמה המכונה "Galapagos Platform" או גם "Galapagos Rise", שטח של קרקעית האוקיינוס, שאיי גלאפגוס הם חלק ממנו, שעומקו נמוך יחסית לקרקעית האוקיינוס שמסביבו.
כל איי גלאפגוס מצויים כיום על הלוח הטקטוני המכונה לוח נסקה, אבל אין באיי גלאפגוס את הצורה הקווית הברורה של יצירת האיים הגעשיים בשל פעילות נקודה חמה כמו שמוצאים באיי הוואי או באיי החברה. בהוואי ובאיי החברה הייתה תנועה רציפה של הלוח הפסיפי בכיוון צפון צפון-מערב ולכן נוצרה שרשרת של איים שצורתה קווית פחות או יותר, שככל שמצפינים האי עתיק יותר ופעיל פחות ולבסוף שוקע מתחת למים בדמות הרי מצולה. כיוונו הכללי של לוח נסקה, שעליו שוכנים איי גלאפגוס, הוא מזרח דרום-מזרח. ואכן, ככל שמתקדמים בכיוון זה מוצאים את האיים העתיקים ביותר (אספניולה הוא האי העתיק ביותר), ובהמשך מוצאים באותו כיוון רכס הרי מצולה המכונים "רכס קארנגי" (Carnegie Ridge). אבל הפיזור של איי גלאפגוס איננו קווי, ונובע מקרבתם למפגש הלוחות נסקה-קוקוס. שני הלוחות מתרחקים זה מזה. כיוונו של לוח נסקה הוא מזרח דרום-מזרח בעוד שכיוונו של לוח קוקוס הוא מזרח צפון-מזרח, ולכן הגבול ביניהם הוא גבול פתיחה בו נוצר רכס מרכז אוקייני המכונה "המרכז המתפשט של גלאפגוס" (Galapagos Spreading Center) או גם "בקע גלאפגוס" (Galápagos Rift), והוא מצוי צפונית לאיי גלאפגוס. העתקי חילוף מפצים לעיתים קרובות על יצירת הרכס והעתק חילוף גדול מצוי צפונית לאיי גלאפגוס בקו האורך 91° מערב. צפונית לגבול הפתיחה, על לוח קוקוס, קיים רכס הרי מצולה המשתרע בכיוון צפון-מזרח המכונה "רכס קוקוס" (Cocos Ridge). גם רכס זה נוצר על ידי תימרת המעטפת של גלאפגוס לפני 5 מיליון שנים. משום שבתקופה זו הייתה תימרת המעטפת מתחת למרכז ההתפשטות של גלאפגוס, שנדד מאז צפונה.
אף שכל הרי הגעש בארכיפלג הם מהסוג "חרוט מגן" (shield volcano), קיים הבדל בין צורת הרי הגעש בחלקו המערבי של הארכיפלג לבין אלו שבחלקו המזרחי. בעוד הרי הגעש במזרח, כדוגמת אלו שבאיים אספניולה וסנטה פה, הם מטיפוס חרוט מגן, להרי הגעש שבאיים המערביים, כדוגמת איסבלה ופרננדינה, יש צורה אופיינית של "קערת מרק הפוכה" - חרוט מגן בעל מדרונות מתונים בבסיסו ותלולים בראשו, ובפסגתו קלדרה רחבה מאוד ביחס לגודל הר הגעש, הגורמת לפסגה להיראות קטומה ושטוחה.
משערים שההבדל נובע מכך שמערבית להעתק החילוף המצוי בקו האורך 91° מערב הליתוספירה עבה יחסית ויכולה לשאת את משקלם הגדול של הרי הגעש בעוד שמזרחית להעתק החילוף הליתוספירה צעירה ודקה מדי מכדי לשאת משקל כבד. בעוד שצורת "חרוט מגן" היא צורה נפוצה להרי געש שמקורם בנקודה חמה (כמו הרי הגעש של הוואי), צורת "קערת המרק ההפוכה" אמנם אינה ייחודית לגלאפגוס, אבל נדירה למדי במקומות אחרים. הצורה נובעת מקיום קלדרה גדולה שרוחבה ועומקה יכולים להשתנות מדי פעם בהרי געש פעילים. הקלדרה יכולה להעמיק, אולם כאשר תא המאגמה מתחת להר מתרוקן, קרקעית הקלדרה מתמוטטת לתוך התא הריק, כפי שקרה בפרננדינה ב-1968. הקלדרה יכולה להתרחב כאשר קירותיה מתמוטטים לתוך הקרקעית, כפי שקרה בפרננדינה ב-1988.
משלחת אוקיינוגרפית מצאה ב-1990 שעל פסגת אחד מהרי המצולה ברכס קרנגי, שגילו מוערך ב-8 מיליון שנים, יש חלוקי אבן מעוגלים, דבר המוכיח שההר היה פעם אי, משום שרק תנועת הגלים יכולה לגרום לשחיקה היוצרת צורות מעוגלות. מכאן שגיל התימרה של גלאפגוס הוא לפחות 8 מיליון שנים, אך משערים כי התימרה עתיקה הרבה יותר ויש הנוקבים בגיל של 90 מיליון שנים.
האיים העתיקים בארכיפלג נוצרו לפני חמישה עד עשרה מיליוני שנים, לפי ההערכות. האיים הצעירים ביותר, איסבלה ופרננדינה, עדיין נמצאים בתהליכי התהוות - ההתפרצות האחרונה אירעה באפריל 2009, כאשר הר הגעש לה קומברה (La Cumbre) שעל האי פרננדינה החל לפלוט לבה לאחר ארבע שנים שבהן היה רדום.
אקלים
איי גלאפגוס ממוקמים על קו המשווה, ולפיכך ניתן היה לצפות שאקלים האיים יהיה טרופי, כלומר אקלים חם ועשיר במשקעים. בפועל אקלים האי קר מהצפוי (אם כי עדיין הטמפרטורה באיים עלולה להגיע ל-C° 30 ואף יותר) וכמות המשקעים דלה יחסית. הגורם הישיר לאקלים מיוחד זה הוא זרם הומבולדט המגיע לאיים מחופי אמריקה הדרומית.
זרם הומבולדט מביא איתו מים קרים שמקורם ביבשת אנטארקטיקה. בהגיעו לאזור איי גלאפגוס מתפשט הזרם לצדדים ומי העומק הקרים יותר עולים ותופסים את מקומם של המים המתפשטים לצדדים. יתרה מכך, מצדו הצפוני של קו המשווה נושבת רוח הפאסאט מצפון-מזרח לדרום-מערב ובצדו הדרומי של קו המשווה נושבת הרוח מדרום-מזרח לצפון-מערב, תופעה הנגרמת מתּוֹצָא (אפקט) קוֹרְיוֹלִיס (השפעת ההטיה של סיבוב כדור הארץ). בהשפעת הרוחות נעה שכבת המים העליונה בזווית של 45° לכיוון הרוח, ולכן אף על פי שהרוחות נושבות בכיוון קו המשווה הן בעצם דוחפות ממנו את המים, תופעה המכונה תובלת אקמן. תופעה זו מקצינה עוד יותר את התפשטות שכבת המים העליונה לצדדים ועליית מי העומק הקרים כלפי מעלה, תופעה הקרויה באנגלית Upwelling, ובעברית "עליית מי העומק" או "נביעה". באזורים מסוימים בארכיפלג מגיעה טמפרטורת מי הים ל-C° 20, קר מדי מכדי לאפשר לבני אדם להתרחץ בים, אבל אידיאלי לבעלי חיים רבים. זו למשל הסיבה מדוע איי גלאפגוס הם המקום היחיד על קו המשווה בו מוצאים פינגוונים. יחד עם עליית מי הים הקרים ממעמקים עולים אל פני השטח נוטריאנטים (חומרים מזינים - חומרים אורגניים שהם שרידים של בעלי חיים וצמחים שמתו). חומרים מזינים אלו גורמים לצמיחה עשירה של פיטופלנקטון (סוג של אצות המסוגל לבצע פוטוסינתזה) שהם השלב הראשון בשרשרת המזון. כשהם משגשגים, כל שאר בעלי החיים משגשגים ולכן הים סביב איי גלאפגוס עשיר בדגים וביונקים ימיים.
המצב באיים עצמם מבחינה זו הוא בדיוק הפוך. הלחות העולה מן הים מטפסת במעלה ההרים ומתעבה בצורת ערפל או גשם קל עד שהיא מגיעה לשכבת אוויר חם בגובה שבין 300 ל-700 מטר ונבלמת שם, תופעה המכונה אינוורסיה (ליתר דיוק אינוורסיה מרינית). עקב כך לא מתפתחים ענני גשם. תקופת השנה שבין החודשים יוני ונובמבר נקראת "גארווה" (Garua), ובה טמפרטורת מי הים היא כ-C° 22. במהלך עונה זו הרוחות יציבות וקרות, לרוב דרומיות עד דרום-מזרחיות. במהלך רוב היום יורדים גשמים קלים, ועמם ערפל כבד שמכסה את האיים. במהלך העונה החמה (בין החודשים דצמבר ומאי), טמפרטורת מי הים עולה ל-C° 25, אוויר חם עולה ושובר את שכבת האינוורסיה ולכן לעיתים יורדים אחרי הצהריים גשמים כבדים וקצרים, כשהשמש ממהרת להפציע אחריהם. גם בתקופה זו מקבלות הרמות שבצל הגשם מעט משקעים. בפועל דווקא ב"עונה היבשה" ("הגארווה") כמות המשקעים המגיעים לרמות באמצעות הערפל גדולה מכמותם בתקופה הגשומה. עקב כך הצמחייה דלילה למדי ומתאימה במקרים מסוימים לגידול שיחי צבר. כמות המשקעים אינה אחידה בכל אזור הארכיפלג, והיא משתנה מאי לאי. כמו כן, היא אינה יציבה לאורך זמן, ובצד עונות גשומות תיתכנה עונות שחונות מאוד.
מדי תקופה האקלים משתנה בהשפעת תופעת האל ניניו או בשמו המדעי ENSO (El Niño-Southern Oscillation), שבעקבותיה נפסקת זמנית זרימתו של זרם הומבולדט והטמפרטורה של מי הים עולה. עקב כך יורדים באיים גשמים כבדים. לבעלי החיים הניזונים ביבשה זוהי תקופת שגשוג ואוכלוסיית הפרושים, למשל, גדלה מאוד. לעומת זאת לבעלי החיים הימיים או לאלו הניזונים מן הים (האיגואנות הימיות, והעופות הימיים) תקופה זו היא תקופה קשה. עם הגעת המים החמים נפסק תהליך עליית מי העומק ולכן לא מגיעים חומרים מזינים אל פני השטח, תופעה המצמצמת את צמיחת הפיטופלנקטון ובעקבותיה התמוטטות של כל שרשרת המזון.
האדם: גילוי, התיישבות ומחקר
ממוזער|שמאל|240px|מפה של איי גלאפגוס ששרטט האנגלי אמברוז קאולי ב-1684
התיעוד הראשון להופעת האדם באיי גלאפגוס הוא מ-1535: פריי תומאס דה ברלאנגה, הבישוף הרביעי של פנמה, הפליג לפרו על מנת ליישב סכסוך בין פרנסיסקו פיסארו וסגניו. ספינתו של ברלאנגה נסחפה בזרמים, וכך הגיעו הוא וצוותו לאיים ב-10 במרץ באותה שנה. דו"ח שכתב עבור המלך קרלוס הראשון כלל תיאורים קודרים של האיים, כמו "האדמה חסרת ערך עד כי אין בכוחה להצמיח מעט עשב". על העופות כתב "טיפשים שאינם יודעים לנוס על נפשם", ועל הצבים שהם כה גדולים עד כי הם "יכולים לשאת אדם על גבם".
בסביבות שנת 1570 הופיעו שתי המפות הראשונות שבהן נכלל ציון האיים - האחת של הקרטוגרף הפלמי אברהם אורטליוס, והשנייה של גרארדוס מרקטור. אורטליוס העניק לאיים את השם "Insulae de los Galopegos", כלומר "איי הצבים", בעוד שבשנייה הם כונו "Encantadas", כלומר האיים המכושפים (בשל הניווט הקשה אל האיים). את הכינוי האחרון העניק לאיים דייגו דה ריבדניירה, שברח מגונסאלו פיסרו, אחיו של פרנסיסקו פיסארו, ונסחף עם הזרמים לאיים.
סוגיה מרכזית הנוגעת להיסטוריה של האיים היא שאלת הגעתם או אי-הגעתם של בני האינקה, בהנהגת קיסרם טוֹפָּה אִינְקָה יופאנקי (1471–1493), לארכיפלג. טופה אינקה הנהיג את בני עמו למסע נרחב לגילוי ארצות באוקיינוס השקט, מסע שפרטיו היו מסופרים בפי הפרואנים, ובהמשך הועלו על הכתב בידי הספרדים. בין היתר מסופר כי בני האינקה מצאו שני איים, להם קראו "האי החיצוני" (Hahuachumbi) ו"אי האש" (Ninachumbi). מאוחר יותר כתב ההיסטוריון הספרדי פדרו סרמיינטו דה גמבואה את ספרו " Historia de los Incas" (ההיסטוריה של האינקה, 1572), ובו זיהה את שני האיים כשייכים לארכיפלג גלאפגוס. ב-1952 יצאה משלחת בראשות תור היירדאל לאיים, ובעקבותיו פרסם היירדאל מחקר , שלפיו ממצאי חלילים ושברי חרס שנמצאו באיים מקורם בילידים בני עמי אמריקה שנכחו במקום. עם זאת, נטען כי העדויות שמצאה המשלחת רופפות, ואינן מספיקות לקביעה ודאית שבני האינקה אכן היו באיים.
עד תחילת המאה ה-19 שימשו האיים כמקום מסתור של שודדי ים אנגלים, ששדדו ספינות ספרדיות שהעבירו את המשאבים מדרום אמריקה לספרד. שללם של הפיראטים כלל אוצרות כסף וזהב, וכן כמויות רבות של ריבת חבושים.
המשלחת המדעית הראשונה הגיעה לאיים בשנת 1790 תחת הנהגתו של אלחנדרו מלאספינה, רב חובל סיציליאני שמסעותיו מומנו על ידי מלך ספרד, אולם רשומות אותה המשלחת אבדו. בשנת 1793 ערך ג'יימס קולנט תיאור של חברת בעלי החיים והצמחים שבאיים, ואף הציע את האיים כבסיס אפשרי לציידי לווייתנים שפועלים באוקיינוס השקט. הוא היה הראשון לשרטט תרשימים מדויקים של מיקום האיים זה ביחס לזה, שאיפשרו ניווט ביניהם.
ואכן, קולנט סימן את תחילתה של תקופת הציד הגדולה בהיסטוריה של הארכיפלג. ציידי הלווייתנים שהגיעו למקום צדו אלפי פרטים, וכן גרמו לנזק היקפי רב: הם לכדו והרגו עשרות אלפי צבים על מנת לנצל את בשרם. הצבים שחיו באיים היו בעלי יכולת שרידה גבוהה, ולכן הוחזקו חיים במשך זמן רב על ספינות הציידים מבלי שהואכלו. מאוחר יותר הגיעו לאיים גם ציידי דובי ים, ואוכלוסיות שלמות של בעלי חיים הועמדו בעל כורחן על סף הכחדה. לפי רשומות הציידים ניצודו כ-15,000 צבים בין 1811 ל-1844 , ולכן נראה כי בסך-הכל ניצודו למעלה מ-100,000 צבים.
ב-12 בפברואר 1832 סיפחה אקוודור את האיים לשטחה, וכינתה אותם בשם "הארכיפלג של אקוודור". המושל הראשון של האיים, הגנרל חוסה דה וילאמיל, יישב את האי פלוראנה בקבוצת אסירים, ובאוקטובר של אותה שנה הצטרפו אליהם מספר איכרים ובעלי מלאכה.
ב-15 בספטמבר 1835 הגיעה לאי האונייה "ביגל", תחת פיקודו של רוברט פיצרוי. פיצרוי ואנשי צוותו, ובהם חוקר הטבע הצעיר צ'ארלס דרווין, בחנו היבטים גאולוגיים וביולוגיים בארבעה מתוך שלושה עשר האיים. הם עזבו את המקום ב-20 באוקטובר באותה שנה להמשך מסעם חובק העולם. בביקורו באיים הבחין דרווין כי העופות החקייניים (Mimidae) אינם זהים בכל האיים. בתחילה לא טרח דרווין לתייג באיזה אי מצא כל ציפור מאחר שחשב שמינים הנמצאים באי אחד ימצאו גם באיים הסמוכים והשוני בין הציפורים הוא אקראי או שאינן שייכות לאותו הסוג כלל. מאוחר יותר ציין מושל האי פלוראנה לדרווין כי לצבים מאפיינים ייחודיים לכל אי, דבר שעזר לדרווין להבין מאוחר יותר כי הציפורים השונות שאסף שייכות לאותו הסוג, כיום ידועים כפרושי דרווין, כך שכל מיני הפרושים בעלי אב קדמון משותף והמין השונים התפתחו בהתאם לסביבת המחיה הייחודית לכל אי. תצפיותיו של דרווין באיים היו לחלק מרכזי בהתגבשות תאוריית הברירה הטבעית אצל דרווין, כחלק מתורת האבולוציה שהציג בספרו המהפכני מוצא המינים .
ב-1904 הגיעה לארכיפלג משלחת מטעם האקדמיה למדעים של קליפורניה, וזו נשארה במקום משך שנה שלמה ואספה נתונים הנוגעים לגאולוגיה המקומית, לצמחים, לחרקים, לעופות, לזוחלים וליתר בעלי החיים שבמקום. משלחת מחקר נוספת הגיעה מאותה אקדמיה בשנת 1932, הפעם כדי לאסוף מאובנים, חרקים, דגים, קונכיות, עופות וצמחים. במהלך מלחמת העולם השנייה התירה אקוודור לארצות הברית להקים בסיס ימי ותחנות מכ"ם באי בלטרה ובמקומות אסטרטגיים נוספים. מושבת עונשין הוקמה באי איסבלה בשנת 1946, אולם היא נסגרה ב-1959. ב-1973 הוכרזו איי גלאפגוס כמחוז נפרד בתחומי אקוודור.
דמוגרפיה
שמאל|ממוזער|200px|דגל איי גלאפגוס
ארכיפלג גלאפגוס הוא מהמקומות הבודדים בעולם שבהם לא הייתה קיימת אוכלוסיית ילידים. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באיים היא המסטיסים האקוודוריים, צאצאיהם המעורבים של המתיישבים הספרדיים ושל האינדיאנים שהגיעו לאיים במאה ה-20.
ב-1959 גרו באיים בין 1,000 ל-2,000 איש. ב-1972 נערך במקום מפקד אוכלוסין, וגודל האוכלוסייה עמד על 3,488 איש. במפקד שנערך ב-1998 מנתה האוכלוסייה מעט יותר מ-15,000 איש. כיום נאמדת אוכלוסיית האיים בכ-25,000 איש. מתוך כלל האיים, חמישה מיושבים דרך קבע: בלטרה, פלוראנה, איסבלה, סן קריסטובל וסנטה קרוס.
פאונה, פלורה ושימור
אכלוס האיים
ממוזער|שמאל|200px|איגואנה ימית
כשאיי גלאפגוס נוצרו בהתפרצות געשית, לפני כחמישה מיליון עד עשרה מיליון שנים, הם היו עקרים מצמחייה ומבעלי חיים. משום כך הביוטה הנוכחית של איי גלאפגוס היא תוצאה של הגעת מינים ממקומות אחרים בדרכים שונות לאיים, כשחלק מהמינים התפתח אחר כך בתהליך הברירה הטבעית בהדרגה למינים אחרים. קשה להתחקות במדויק אחר תהליך אכלוס האיים והאבולוציה שעברו בעלי החיים בהם במהלך השנים. דוגמה לתהליך אכלוס אי חדש (בלועזית קולוניזציה) על ידי צמחים ובעלי חיים נחקרה, כאשר ב-1963 נוצר האי הגעשי סירטסיי כ-40 קילומטרים מחופי איסלנד. אומנם המרחק שבין גלאפגוס לבין חופי אמריקה הדרומית גדול בהרבה, אבל העקרונות דומים. באופן כללי, דרכי ההגעה של צמחים ובעלי חיים לאי חדש כוללות סחיפה של זרמים, שחייה (אם מדובר בבעלי חיים ימיים גדולים), נשיאה על ידי רוחות ולעיתים גם על ידי עופות בבוץ שדבק לרגליהם, בזרעים שנדבקו לנוצותיהם או המופרשים עם הלשלשת שלהם. אין ודאות לגבי הדרך שבה הגיעו הזוחלים כדוגמת הצבים והאיגואנות לאיים, אבל ההשערה המקובלת היא שהם נסחפו על רפסודות טבעיות מבולי עצים וצמחים, שכמותן נצפו בשיטפונות בנהרות של אמריקה הדרומית, כשעליהם בעלי חיים שנלכדו. מכיוון שמחופי אמריקה הדרומית יוצא זרם הומבולדט ועובר דרך איי גלאפגוס, סביר להניח שהזרם נושא את בעלי החיים אל האיים. הזמן המוערך להגעה לאיים מהיבשת בדרך זו מוערך בשבועיים. בדרך כלל רק הזוחלים, בעלי הדם הקר, שלכן אינם זקוקים למזון רב לצורך יצור אנרגיה, והעור המכוסה קשקשים קרניים מגן עליהם מהתייבשות, שורדים מסע זה בשלום, בניגוד לדו-חיים או ליונקים. בגלאפגוס לא היו בכלל דו-חיים, ורק שלושה סוגים של יונקים: שני מינים של עכברים קטנים (מהשבט Oryzomyini הקרויים באנגלית Rice rat), שני מינים של עטלפים ושני מינים של אריות ים. אריות הים הגיעו לאיים בשחייה, העטלפים בתעופה, והעכברים כנראה הגיעו על רפסודות הצמחים. עכברים הם מין עמיד במיוחד.
אנדמיות
ממוזער|שמאל|200px|עץ ה-Scalesia pedunculata האנדמי לאיי גלאפגוס
רבים מבין הצמחים ובעלי החיים באיי גלאפגוס ייחודים להם, כלומר הם אנדמיים. מקובל לחלק את המינים האנדמיים לכאלו שהתפרשו פעם על שטחים נרחבים ונכחדו מרובם בשל שינוי אקלים או הופעת מינים מתחרים, תופעה הקרויה "אנדמיות עתיקה", ולכאלו שהתפתחו במקום מסוים, תופעה המכונה אנדמיות צעירה. כל המינים האנדמיים בגלאפגוס שייכים לקבוצה השנייה. 229 מבין 541 מיני הצמחים הגדלים בגלאפגוס (כ-42%) הם אנדמיים. קבוצה אחת של צמחים מהשבט Heliantheae שבמשפחת המורכבים (שהנציגה הבולטת שלו היא החמנייה ששמה המדעי Helianthus) התפתח לסוג אנדמי הקרוי Scalesia שיש לו חמישה עשר מינים ושישה תת-מינים, חלקם ייחודים לאיים מסוימים. אחד מהם, ה-Scalesia pedunculata, התפתח לעץ הגדל עד לגובה של חמישה עשר מטרים. הבוטנאיים מתייחס לסוג זה כאל המקבילה הבוטנית לפרושי דרווין. בסך הכול התפתחו בגלאפגוס שבעה סוגי צמחים וסקולריים אנדמיים. האנדמיות שבין הצמחים בגלאפגוס יוצאת דופן בכך שמרבית המינים האנדמיים הם בין הצמחים באזורים הצחיחים והאזורים הקרובים לחוף ופחות בין המינים הגדלים במקומות גבוהים יותר. ההסבר לכך קשור בתופעות האקלים המיוחד של האיים.
מבין עשרים ותשעה מיני עופות היבשה שבאיים עשרים ושניים מינים הם אנדמיים (כ-76%). לעומת זאת, רק 26% מבין עופות הים הם אנדמיים (כולל שני סוגים אנדמיים), אבל ברמת תת-מין קיימת אנדמיות של 58%, גבוהה יותר מבכל קבוצת איים אחרת בעולם. גם בין החרקים קיימת אנדמיות גבוהה. מבין כ-400 סוגי החיפושיות השוכנות באיים כ-67% הם אנדמיים.
צמחים
ממוזער|שמאל|200px|פרות המנגרוב האדום
ממוזער|שמאל|200px|פאלו סנטו
ממוזער|שמאל|200px|צבר שהתפתח לעץ
ממוזער|שמאל|200px|פרח של שעונית מבאישה
ממוזער|שמאל|200px|אברנית הנשר
באיי גלאפגוס אותרו כ-550 מינים ותת-מינים של צמחים שמתוכם כ-250 הם אנדמיים. הדרכים שבהן הגיעו מיני הצמחים והאקלים שבאיים קבעו את הרכב הפלורה. גורם מרכזי עבור הצמחים היא הלחות. כמות המשקעים ומידת ההתאדות ממלאים תפקיד חשוב בקביעת סוגי הצמחייה, בהתאם לתנאי הסביבה הנקבעים מהלחות. בשפלות ובאזורי החוף יורדים בממוצע בין 0 ל-300 מ"מ גשם בשנה, בעוד שברמות ובאזורים הגבוהים נעה כמות הגשם בין 300 ל-1,700 מ"מ לשנה. האקלים בגובה נעשה גם קריר ומעונן יותר. לפיכך נוהגים הבוטנאים לחלק את מיני הצמחים באיי גלאפגוס על פי אזורים הנקבעים בעיקר על פי הגובה מעל פני הים, אם כי גובהם וכיוונם של גבולות האזורים משתנים בין האיים השונים. כך למשל יהיו תחומי הגובה של אזור צמחייה מסוים במדרון הפונה לדרום, העשיר יותר במשקעים, נמוכים יותר מתחומי הגובה של אותו אזור על המדרון הצפוני. האזורים הם: "אזור החוף", "האזור הצחיח, "אזור המעבר", "אזור סקלזיה", "האזור החום", "אזור מיקוניה", ו"אזור הפמפה". באיים השטוחים יותר קיימים רק שני האזורים הראשונים. להלן אזורי הצמחייה העיקריים וסוגי הצמחים בהם:
אזור החוף – באזור זה הצמחים רגילים לגדול בתנאים של מים מלוחים ורוחות הנושאות רסס של מי ים. חלק מסוגי הצמחים משמש כאתרי קינון ורבייה לעופות שונים כדוגמת שקנאים ואנפות.
מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים כוללים סוגים שונים של מנגרובים כדוגמת המנגרוב האדום (Rhizophora mangle), המנגרוב השחור (Avicennia germinans), והמנגרוב הלבן (Laguncularia racemosa); ואת ה-Maytenus octogona (סוג של שיח עד עץ בגובה 8 מטרים ממשפחת הקלסטריים).
צמחים עשבוניים נפוצים כוללים את ה-Sesuvium edmondstonei (מין עשב רב-שנתי אנדמי חסין למלח השייך למשפחת החיעדיים); ה-Atriplex peruviana (מין רב-שנתי של מלוח); לפופית רגל-העז (Ipomoea pes-caprae מטפס מעוצה רב-שנתי); ו-Heliotropium curassavicum (באנגלית Scorpion weed – עשב העקרב. עשב מהסוג עוקץ-העקרב במשפחת הזיפניים).
האזור היבש - הבוטנאים נוהגים לחלק אזור זה לשני אזורי משנה האזור הצחיח (Arid Zone) ואזור המעבר (Transition Zone) – זהו האזור הגדול ביותר והמתויר ביותר בגלאפגוס. אזור זה הוא מדברי למחצה באופיו והצמחים בו רגילים לתקופות יובש ממושכות.
מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים:
"פאלו סנטו" (Bursera graveolens, בספרדית palo santo - "מקל קדוש", משום שהוא פורח בסביבות חג המולד) - עץ בגובה של עד 12 מטרים השייך למשפחת הבושמיים (Burseraceae שאליה משתייכים גם העצים מהם מפיקים מור ולבונה). זהו העץ הנפוץ ביותר באזור היבש. באיים באלטרה, צפון סימור ודפנה מחליף מין אנדמי בשם Bursera malacophylla את הפאלו סנטו.
סקלזיה (Scalesia) - סוג אנדמי זה של שיחים ועצים עד גובה 15 מטרים כולל חמישה עשר מינים וששה תת-מינים. אף שהנציג הידוע ביותר של סוג זה הוא העץ הגבוה Scalesia pedunculata, הצומח באזור הסקלזיה, רוב המינים של סוג זה צומחים באזור הצחיח ובאזור המעבר. המינים הנפוצים ביותר הם ה-S. affinis, ה-S. helleri וה-S. villosa. המאפיין הבולט הוא העלים והגבעולים המכוסים שערות הלוכדות את הלחות המגיעה עם ערפילי הגארווה.
מטאסרנו (Matazarno, Piscidia carthagenensis שיך למשפחת הקטניות) - גובהו עד 15 מטרים (העץ הגבוה ביותר באזור היבש), משמש כמקור לעץ.
פגה פגה (Pega pega, Pisonia floribunda) - עץ אנדמי ממשפחת הליליינים (Nyctaginaceae) הנפוץ באזור המעבר.
גויאבילו (Guayabillo, Psidium galapageium) - מין גויאבה אנדמי לגלאפגוס, העץ הגדל באזור המעבר ובאזור הסקלזיה.
מנזנילה (manzanilla de la muerte, Hippomane mancinella, קרוי גם "תפוח מורעל") - עץ בגובה עד עשרה מטרים השיך למשפחת החלבלוביים, השרף החלבי והפירות רעילים.
שיטה (Acacia) - סוג עץ או שיח קוצני עד גובה 8 מטרים בתת-משפחת המימוסיים במשפחת הקטניות. באיי גלאפגוס יש ארבעה מינים קטנים של שיטה: A. rorudiana, A. macrantha, A. insulae-iacobi ו-A. nilotica.
קקטוסים הם צמחים בולטים באזור זה. משפחת הקקטוסים היא משפחה של צמחים סוקולנטים שהתפתחה במקורה בסביבה מדברית או מדברית למחצה, ולקקטוסים יכולות שונות להתמודדות עם תנאי אקלים קשים. רוב הקקטוסים נושאים קוצים שהם למעשה עלים שעברו הסתגלות אבולוציונית לתנאי עקה של מחסור במים. הסוגים Jasminocereus ו-Brachycereus וכן כל המינים בסוג צבר (Opuntia) הם אנדמיים לגלאפגוס. בין סוגי הקקטוסים: "קקטוס הנברשת" (Candelabra cactus, Jasminocereus thouarsii), לקקטוס זה, הגדל לגובה של עד 7 מטרים ופירותיו אכילים, יש שלושה תת-מינים; "קקטוס הלבה" (Lava cactus, Brachycereus nesioticus), הצמח הראשון המופיע על משטחי לבה חדשים; והסוגים השונים של הצבריים. סוגים אלו מעניינים לא רק משום שהתפתחו לארבעה עשר מינים, אלא גם משום שחלקם (כדוגמת ה-Opuntia echios var. gigantea) התפתח לעצים גבוהים. אף על פי שהוא מכוסה קוצים הצבר הוא מרכיב חשוב בתזונה של הצבים, האיגואנות והפרושים.
צמחים עשבוניים נפוצים:
עגבניית גלאפגוס (Lycopersicon cheesmanii) - עשב נמוך מהסוג סולנום ממשפחת הסולניים בעל פרחים צהובים ופירות ירוקים, צהובים או אדומים. לזרעים של מין זה יש ציפוי עבה שמקשה על הנביטה אלא אם כן עברו קודם במעיו של צב או חקיינית (mockingbird).
הסוג Alternanthera ממשפחת הירבוזיים - עשבים או שיחים עד 2 מטרים. בגלאפגוס יש שבעה מינים מסוג זה, רבים מהם אנדמיים, אחד מהם עם שבעה תת-מינים. הנפוצים ביותר A. echinocephala ו-A. filifolia.
שעונית מבאישה - מטפס זוחל מהסוג שעונית ממשפחת השעוניתיים בעל פרי אכיל ועלים בעלי ריח דוחה, סוג של פסיפלורה. מצוי בגלאפגוס מאזור החוף ועד לאזור סקלזיה. יש באיים שני מינים נוספים של שעונית אבל הם נפוצים פחות.
מלון מר - מטפס טרופי וסובטרופי חד-שנתי ממשפחת הדלועיים, נפוץ כגידול לשם פריו האכיל, אשר נחשב אחד מהמרירים שבפירות וזרעיו משלשלים רעילים. מצוי באזור הצחיח ואזור המעבר. המקומיים טוענים כי מיצוי של שורשיו באלכוהול הוא אפרודיזיאק במינון נמוך.
חזזיות - אורגניזם סימביוטי המורכב מהתחברות אצה ירוקה או אצה כחולה (ציאנובקטריה) מיקרוסקופיות אל פטרייה סיבית בגווני ירוק, אפור, כתום ואדום. הן עמידות ליובש ואינן זקוקות לקרקע לשם גידול ולכן מוצאים אותן גדלות על עצים, סלעים ואפילו על צבים. בגלאפגוס נתגלו למעלה מ-300 מיני חזזיות. נעשה ניסיון לקצור חזזיות מהסוג Roccella babingtonii לשם הפקת צבע, אבל הוא לא הביא רווחים.
האזור הלח – מעל האזור היבש מצויים אזורים המקבלים כמות משקעים גדולה יותר, בעיקר מערפל המכונה גארווה. עקב כך אזורים אלו ירוקים ועשירים בצמחייה. הבוטנאים נוהגים לחלק אזור זה לארבעה אזורי משנה: אזור סקלזיה, האזור החום, אזור מיקוניה ואזור הפמפה.
מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים:
סקלזיה פדונקולטה (Scalesia pedunculata) – עץ מהשבט Heliantheae ממשפחת המורכבים גובהו עד 15 מטרים, פרחיו לבנים. עץ זה יוצר יער צפוף באזור הסקלזיה. זהו אחד המינים הגבוהים ביותר במשפחה. שני מינים נוספים מהסוג סקלזיה - S.baurii וה-S. microcephala מצויים באזור זה, אבל רק באיים איסבלה ופינסון.
קאקאוטילו (Cacaotillo, Miconia robinsoniana) - שיח אנדמי בגובה בין 2 ל-5 מטרים ממשפחת המלסטומיים שפרחיו ורודים, והפרי ענבה בגוון שחור כחול. השיח קיים רק באיים סנטה קרוס וסן כריסטובל, שם הוא יוצר אזור מובחן מעל אזור סקלזיה.
Zanthoxylum fagara – שיח או עץ קוצני נמוך עד 10 מטרים ממשפחת הפיגמיים. שיח זה נפוץ בין אזורי סקלזיה למיקוניה כשהוא מכוסה בדרך כלל בטחבי עלים וטחבי כבד.
עשבוניים
דבקון גלאפגוס (Phoradendron henslovii) - שיח טפיל אנדמי ממשפחת הסנטליים מצוי על כל סוגי העצים, אם כי הפונדקאי המועדף עליו הוא ה-Zanthoxylum.
Pernettya howellii - שיח שגובה עד 30 ס"מ ממשפחת האברשיים. פרחים לבנים קטנים והפירות בגוון ורוד חיוור. שיח זה מצוי באזור הפמפה.
Tillandsia insularis – אפיפיט הגדל על עצים משפחת הברומליים.
ליקופודיום - צמחים וסקולריים חסרי זרע, החיים בעיקר בבתי-גידול לחים או מוצלים ממשפחת רגלי זאב. שישה מינים נמצאו בגלאפגוס.
שרכים – יש כתשעים מינים של שרכים של שרכים בגלאפגוס ורובם באזור הלח. אברנית הנשר (Pteridium aquilinum) הוא הסוג הנפוץ ביותר כמו גם ה-Cyathea weatherbyana שהוא עץ בגובה של עד 3 מטרים.
בעלי חיים
ממוזער|שמאל|200px|סולה כחולת-רגל
ממוזער|שמאל|200px|צב גלאפגוס
ממוזער|שמאל|200px|פינגווין גלאפגוס
איי גלאפגוס משמשים כמקום מושבם של מינים רבים של בעלי חיים ייחודיים. ייחודיות הפאונה (חברת בעלי החיים) בארכיפלג שימשה כסיבה המרכזית לפרסומו בעולם. ככלל, איי גלאפגוס סיפקו למדענים אפשרות לחקור את תהליך האכלוס (קולוניזציה) של איים. באיי גלאפגוס שוכנים דרך קבע מספר רב של מינים אנדמיים, כלומר מינים שחיים רק באיים אלו. מינים מסוימים אף התפצלו למספר תת-מינים, שכל אחד מהם אנדמי לאי אחד או יותר בארכיפלג. שני מיני בעלי החיים הבולטים בכך הם צבי גלאפגוס ופרושי דרווין. על אף האמור, המגוון הביולוגי באיים אינו גבוה, וזאת בשל הבידוד הגאוגרפי הגדול בו הם נמצאים. במצב כזה, דרכי ההגעה של בעלי חיים לאיים מוגבלות מאוד.
בעלי החיים באיי גלאפגוס מציגים מספר תופעות שאחראיות לכמה מוזרויות לכאורה. כך למשל, תופעה אחת היא "ענקיות איים" (Island Gigantism): בעלי חיים מסוימים גדולים באופן בולט וחריג ביחס לקרוביהם שביבשת. ההסבר לתופעה הוא, ככל הנראה, היעדרם היחסי של טורפים או מתחרים מאפשר לבעלי החיים לאכול יותר ולהתרבות תחת פחות אילוצים-איומים. הדוגמה הבולטת לכך בארכיפלג היא צבי גלאפגוס. זהו הצב היבשתי הגדול ביותר בתבל, והוא מגיע לממדי ענק: אורכו ומשקלו בבגרות הם מטר ועשרים סנטימטרים ולמעלה מ-300 קילוגרמים בהתאמה. גודלם הרב של הצבים הפך לאחד מהסמלים הבולטים של איי גלאפגוס, והם גם מקור שמם.
תופעה מעניינת נוספת המאפיינת את בעלי החיים באיים נוגעת להיעדר המורא שלהם מפני בני אדם. בעלי החיים אינם מפחדים למראה בני אנוש, מה שמאפשר לצפות בהם בקלות יחסית, ללא צורך בציוד מיוחד ובהמתנה ממושכת. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה במצבת בעלי החיים שחיים באיים, ובפרט - היעדרם של טורפים. בהיעדר טורפים, מרבית בעלי החיים אינם מסתתרים מפני יצור כלשהו תחת הנסיבות הרגילות, ולכן בני האדם שהגיעו ברבות השנים לא נתפשו על-ידם כאיום.
פרושי דרווין, הגם שאינם מציגים תופעה ייחודית או נדירה, נודעו בשל השפעתם על הביולוג צ'ארלס דרווין שפיתח לימים את תורת האבולוציה. מדובר בכ-13 עד 14 מיני פרושים דומים מאוד שחיים באיי גלאפגוס ובאחד מאיי קוקוס. גודלם של כל הפרושים הללו דומה, ונע בין עשרה לעשרים סנטימטרים. ההבדלים הבולטים ביניהם נעוצים בצורות מקורים שונות המותאמות לסוגי מזון שונים. דרווין תפס פרושים רבים באיים, אך בשל אי הבנתו באורניתולוגיה, לא בדק אותם בעצמו. בשובו לאנגליה, העביר את הפרושים לאורניתולוג הבריטי הנודע ג'ון גולד (1804–1881). גולד בדק את הפרושים ומצא כי אין מדובר במין אחד, כי אם בלמעלה מ-10 מינים שונים. דרווין הושפע מהמידע החדש, ודן בהתפצלות של העופות באיי גלאפגוס באופן מפורש גם בספרו "מוצא המינים". לעיתים קרובות משמשים פרושי דרווין כדוגמה קלאסית להצגת ההתפצלות האפשרית של אב קדמון אחד למספר מינים שמסתגלים לתנאים שונים. התפצלות דומה קיימת אצל הצבים, וגם עליה ידע דרווין, והיא מתבטאת בעיקר בצורת השריון שלהם.
באיי גלאפגוס חיים עוד מספר בעלי חיים ייחודיים. אחד מהם הוא פינגווין גלאפגוס, שהוא הפינגווין היחיד החי באזור קו המשווה (והיחיד שהגיע לחצי הכדור הצפוני). הפינגווין המיוחד חי באיים הודות לזרם הומבולדט הקר, המספק לו את מרבית תזונתו. קורמורן גלאפגוס חי גם הוא באיים. ייחודו של האחרון בא לו בשל העובדה שהוא הקורמורן היחיד שאיבד את יכולת התעופה. הסיבה לכך היא שהתעופה לא הייתה נחוצה במקום החדש אליו הגיע הקורמורן - היעדר כמעט מוחלט של טורפים בצירוף העובדה שאת מזונם מצאו דווקא במים. עוף נוסף, יוצא דופן בתזונתו, הוא פרוש קרקעי חד-מקור הידוע כפרוש הערפד (Geospiza difficilis septentrionalis). זהו תת-מין של אחד ממיני פרושי דרווין שהוזכרו, אך המיוחד בו הוא שהוא ניזון מדמן של ציפורים אחרות, בעיקר סולת נסקה והסולה כחולת-הרגל, ובנוסף הוא נוהג לגנוב ביצים מהקנים של סולות ולאכול את תוכנן. תופעה זו מיוחסת לעובדה שבשל כמות המשקעים המועטה יש מעט מאוד מזון על האיים עצמם, והפרושים נאלצו לחפש מקור מזון חלופי ומצאו אותו אצל הסולות, שבשל תזונתן מדגים אינן מושפעות מהמחסור במזון היבשתי.
בעל חיים ייחודי נוסף הוא האיגואנה הימית. זוהי איגואנה מיוחדת, שסיגלה לעצמה יכולות פיזיות והתנהגותיות ייחודית המאפשרות לה להתנהל בסביבה ימית במשך זמן רב. אחר מזונה היא תרה במים, אך בשל דמה הקר היא אינה מסוגלת לשהות בהם משך יותר משעה לערך. את המלחים שנספגים בגופה היא מסלקת באמצעות בלוטות ייחודיות. בשנת 2008 זיהו חוקרים מין אנדמי נוסף של איגואנת יבשה - איגואנה ורודה, ממנו ישנם כ-100 פרטים בלבד ולכן הוא בסכנת הכחדה חמורה. המין נתגלה לראשונה ב-1986 על מדרונות הר הגעש וולף באי איסבלה ונחשב בתחילה לאנומליה גנטית. באיים חיים מספר רב של בעלי חיים אנדמיים נוספים, כמו עקב גלאפגוס, וכן מספר רב של מינים שאינם אנדמיים, אך גם הם מעשירים את המגוון הביולוגי ואת יופיו של הארכיפלג.
סכנות
האיום המרכזי על חיי הבר באיי הגלאפגוס מגיע מצדם של מינים פולשים. מינים אלו, כדוגמת עזי בר, חתולים ובקר, הובאו לאיים על ידי בני האדם. על פי רוב, אלו הם מינים זרים לפאונה ולפלורה הטבעיות, והם מתרבים במהירות. המינים המקומיים, שהם לעיתים אנדמיים, לא היו מורגלים לתחרות עם מינים פולשים מעולם, ולכן אין באמתחתם הגנות למולם. באופן זה מקומם של האחרונים באיים הולך וגדל על חשבון מקומם של הראשונים.
כמה ממיני הצמחים הפולשים המזיקים ביותר הם הגויאבה, האבוקדו, Croton eluteria, הבלזה, הפטל השחור, כמה מיני הדרים (תפוזים, לימונים) ועוד. צמחים אלו פלשו לאזורים נרחבים וחיסלו מיני צמחים אנדמיים באזורי אקלים לח באיים סן קריסטובל, פלוראנה, איסבלה וסנטה קרוס. באיי גלאפגוס חיים כ-500 מיני צמחים מקומיים, לעומת כ-700 מיובאים. גם בעלי החיים הפולשים גרמו נזק רב לפאונה המקומית. רבים מהם הובאו לאיים על ידי שודדי ים. רשומותיו של תור היירדאל מזכירות כי המשנה למלך פרו הורה על שחרור כלבים באיים, שמטרתם לטרוף את הכבשים החיות באיים, לאחר שגילה כי שודדי הים הבריטים אוכלים את הכבשים שהפרואנים בעצמם שחררו באיים. מקרה נוסף אירע כאשר חוסה דה ויליאמי ניסה ליישב את האי פלוראנה. לאחר שכשל בניסיונותיו, הוא הורה על העברת כבשים, חמורים, פרות וחיות אחרות מהחוות בפלוראנה לאיים אחרים, על מנת להקל על יישובם מאוחר יותר.
כיום חיים באיים בעלי חיים פולשים רבים, ובהם עזים, חזירים, כלבים, עכברים, חתולים, חולדות, כבשים, סוסים, חמורים, פרות, כמה מיני עופות, נמלים, תיקנים וכמה מיני טפילים. הכלבים והחתולים מתקיפים את הציפורים המקומיות, וכן הורסים את קניהם של העופות ושל הצבים. לעיתים הם אף הורגים את הצבים הייחודיים לאיים או את האיגואנות. החזירים פועלים כמו החתולים והעכברים, ומוסיפים על כך את הנזק שהם גורמים בדריסת הצמחייה המקומית בתורם אחר מזון. בעלי חיים פולשים אחרים אינם פוגעים במינים המקומיים ישירות, אלא מתחרים איתם על משאבי המזון ועל מקורות המים.
בעיה נוספת הניצבת בפני חיי הבר המקומיים מקורה בהתפתחות האנושית באזור, ובפרט הגידול בפעילויות הדיג הבלתי חוקיות. ענף התיירות המתפתח והאוכלוסייה הגדלה, מביאים לצמצום בתי הגידול של בעלי החיים והצמחים ופוגעים ביכולת השרידה שלהם. בינואר 2008, הודיע פקיד במנהלת הפארק על רציחתם של 53 אריות ים (13 גורים, 25 צעירים, 9 זכרים ו-6 נקבות) באי פינטה, והוסיף שראשיהם של אריות הים נמצאו מרוסקים . מקרה דומה אירע ב-2001, כאשר ציידים הרגו 35 אריות ים.
פגיעה אפשרית נוספת נובעת ממספר התיירים הרב שהולך וגדל מדי שנה. בין 2009 ל-2016 מספר התיירים עלה בכ-90%. ככל שמגיעים לאיים תיירים רבים יותר, גוברים הלחצים על התשתיות הקיימות, וכן הפגיעות בשטחי המחיה של בעלי החיים המקומיים והסכנה מפלישת מינים זרים של צמחים וחיות. "בטווח הארוך, לא ניתן לאפשר גידול בלתי־פוסק של התיירות בסביבה השברירית", הזהיר ג'ים לוץ, נשיא האגודה הבינלאומית של מפעילי הסיורים בגלאפגוס, במכתב לשר התיירות של אקוודור בשנה שעברה.
שימור
הצעד הראשון שננקט על ידי ממשלת אקוודור על מנת לשמור על בעלי החיים הייחודיים באיים התרחש ב-1934, כאשר נאסר על תושבים להשתלט על אדמות ללא אישור הרשויות. כן נאסר על משלחות מדעיות לאסוף יותר משלושה פרטים של מין אנדמי לאיים. עם זאת, התקנה החדשה לא נאכפה. ב-1936 הוכרזו 14 איים כשמורות טבע. מכונים לשימור הטבע מעבר לים, כמו גם אזרחים לא-מאורגנים, פנו לממשל האקוודורי במטרה להדק את חגורת שימור הטבע באיים, אולם שום צעד משמעותי לא ננקט עד אמצע-סוף שנות ה-50 של המאה ה-20. בשנת 1955 יצאה משלחת מטעם איגוד השימור העולמי. בשנת 1957 יצאה משלחת שכללה שני חוקרים מטעם אונסק"ו (בשיתוף המועצה הבינלאומית לשימור עופות, החברה הזואולוגית של ניו יורק, חברת טיים בע"מ וממשלת אקוודור) על מנת לבדוק מהו מצב הטבע בארכיפלג ולהמליץ על דרכי פעולה לשימורו.
ב-1958 הוקמה ועדה לענייני גלאפגוס בקונגרס הבינלאומי לזואולוגיה בלונדון. בצירוף הדו"ח שהפיקו שני החוקרים ומאמצים מצד מדענים, הוחלט על הקמתה של קרן על-שם צ'ארלס דרווין שמטרתה לשמור על הטבע באיים. עם ייסודה ציינו מקימיה שלוש נקודות חשובות: הפוטנציאל הטמון בפיתוח חקלאות בארכיפלג מוגבל מאוד ביסודו; הפאונה והפלורה של האיים ייחודיות וחשיבותן למדע עצומה; והארכיפלג טומן בחובו פוטנציאל תיירותי שאינו בר חישוב.
ב-4 ביולי 1959 נכנסו לתוקפן תקנות חדשות: השטח היבשתי של הארכיפלג כולו הוכרז כפארק לאומי, למעט השטחים שכבר מיושבים; בעתיד הקרוב יוקם מכון אקוודורי שמטרתו מחקר מדעי; והאחריות על שמירת החוקים במקום תעבור לידי אחריות הפקידים שמושבם באיים. מאוחר יותר באותו החודש הוקמה הקרן על-שם צ'ארלס דרווין בבריסל שבבלגיה. בתחילת דרכה עיקר עיסוקה של הקרן סבב סביב הקמת תחנת מחקר באיים, מטרה שהוגשמה בשנת 1964. תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין (Charles Darwin Research Station, CDRS) הוקמה באי סנטה קרוס בטקס רב רושם, אותו כיבדו בהופעתם אורחים רבי מעלה.
ב-1968 הוכרזו שטחי האוקיינוס שבינות האיים ומסביב להם (סך של 70,000 קמ"ר) כשמורה ימית, ובכך הם מהווים את השמורה הימית השנייה בגודלה בתבל (אחרי שונית המחסום הגדולה). בשנת 1978 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית, וב-1985 – כעל שמורה ביוספרית. ב-2001 הורחבה ההכרזה, וכעת היא כוללת גם את השמורה הימית.
בשנת 2007 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית הנתון בסכנה, אך ההכרזה בוטלה בשנת 2010.
ראו גם
הפארק הלאומי קומודו
חצי האי ואלדס
שונית המחסום הגדולה
קשת דרווין
לקריאה נוספת
Michael Hume Jackson, Galápagos, a natural history, University of Calgary Press, 1993,
John C. Kricher, Galápagos: a natural history, Princeton University Press, 2006,
קישורים חיצוניים
מידע על האיים באתר הקרן העולמית לשימור חיי הבר
אוסף תמונות ומסמכים היסטוריים הקשורים בארכיפלג
מידע אודות הגאולוגיה של המקום
אמיר גור, הקסם של גלאפגוס, "בין גלים", עמ' 76, ספטמבר 2013
הערות שוליים
*
קטגוריה:אקוודור: שמורות ביוספריות
| 2024-06-30T05:24:44 |
תומאס מלתוס
|
תומאס רוברט מלתוס (באנגלית: Thomas Robert Malthus; 13 בפברואר 1766 – 23 בדצמבר 1834) היה כומר, דמוגרף וכלכלן פוליטי אנגלי, אשר נודע בעיקר בשל תחזיותיו הקודרות, שהשפיעו רבות על חוקרי מדעי החברה בזמנו.
תולדות חייו והגותו
ממוזער|Essay on the principle of population, 1826
מלתוס נולד למשפחה אמידה. אביו היה חבר אישי של הפילוסוף דייוויד יום, ומכר של ז'אן-ז'אק רוסו. מלתוס חונך בביתו עד כניסתו לקולג' ישו (Jesus College) בקיימברידג' בשנת 1784. בקולג' למד מגוון תחומים, וזכה בפרסים על נאומיו באנגלית, לטינית ויוונית. המקצוע הראשי שלו היה מתמטיקה, והוא השלים את תואר המאסטר בתחום ב-1791. שנתיים לאחר מכן, נבחר כחבר סגל בקולג'.
השקפותיו של מלתוס פותחו במידה רבה כריאקציה להשקפות האופטימיות של אביו וחבריו, ובפרט רוסו וויליאם גודווין. בשנת 1798 פרסם מלתוס את ספרו המפורסם "על עקרון האוכלוסייה".
הטענה המרכזית בספר היא כי בעוד שאוכלוסיית העולם מכפילה את גודלה מדי תקופה, ייצור המזון גדל לאט יותר, והתוצאה תהיה צמצום משמעותי של כמות המזון הזמינה לכל אדם. תחזית זו התבססה על הרעיון שהאוכלוסייה גדלה בשיעור הנדסי, ואילו אספקת המזון גדלה בשיעור חשבוני. משמעות הדבר לפי מלתוס היא קטסטרופה ורעב כבד אשר בסופו של דבר יובילו לצמצום האוכלוסייה.
השפעת התאוריה של מלתוס על ההתייחסות של כלכלנים ואנשי ממשל לטיפול באוכלוסייה הייתה רבה: בעבר, פוריות שפירושה מספר רב של ילדים, נחשבה יתרון כלכלי כיוון שהיא הגדילה את מספר העובדים הפוטנציאלים לכלכלה. מלתוס לעומת זאת, הסתכל על פוריות מפרספקטיבה חדשה והצליח לשכנע כלכלנים רבים כי אף על פי שעובדים רבים מגדילים את סך התוצר הרי שהגידול באוכלוסייה מקטין את התוצר לנפש. רבים מכלכלני המאה ה-20, כדוגמת ג'וליאן סימון , ביקרו מסקנות אלו. הם טענו כי למרות התחזיות של מלתוס ונאו-מלתוסיאנים, צמיחה מסיבית בשיעור גאומטרי של האוכלוסייה במאה ה-20, לא יצרה את הקטסטרופה לה הם ציפו, אשר נמנעה בעיקר עקב ההתקדמות הטכנולוגית (ובמיוחד המהפכה הירוקה, התקדמות בפיתוחים טכנולוגים של חקלאות). בנוסף, עקב שיכלולים טכנולוגיים והתקדמות הרפואה, גם רמת התמותה של האוכלוסייה באנגליה הופחתה, ולא מהסיבות אותן ציין מלתוס.
כתוצאה מכל השכלולים הטכנולוגיים, נמנעה במאה ה-20 הקטסטרופה אותה חזה מלתוס אשר עלולה להיגרם לטענתו מהתפוצצות אוכלוסין. שכלולים אלו כללו, בין השאר, פיתוח האגרומכניקה – בעקבות פיתוח המכונות החקלאיות התקצר זמן העיבוד. פעולה זו הכניסה למעגל עיבוד החיטה שטחים קרים בצפון אמריקה ובסיביר המאפשרים גידול חיטת חורף. כמו כן, פותחו דשנים וחומרי הדברה שאפשרו גידול בתפוקה. כאשר, בעקבות המהפכה הירוקה, פותחו זני חיטה ואורז המניבים כמויות גדולות יותר של גרעינים.
בשנות השלושים של המאה ה-19, כתיבתו של מלתוס השפיעה על הרפורמות שהנהיגו הוויגים (מפלגה בריטית בעלת השפעה), אשר יצרו את חוק העניים של 1834. התאוריה של מלתוס השפיעה גם על שני המייסדים של תורת האבולוציה – צ'ארלס דרווין ואלפרד ראסל וואלאס.
דרווין כתב:
"באוקטובר 1838... הזדמן לי לקרוא לשם שעשוע (את מה שכתב) מלתוס על אוכלוסייה, ומאחר שהייתי מוכן היטב להעריך את המאבק לקיום בכל מקום לאור תצפית ארוכה ומתמשכת על ההרגלים של בעלי חיים וצמחים, (הרעיון) הזה הכה בי כברק, שבנסיבות אלה וריאציות עדיפות נוטות להישמר, ואילו וריאציות נחותות יושמדו. כתוצאה, נוצר מין חדש..."
בספרו הידוע "מוצא המינים" דרווין הצביע על כך שהתאוריה שלו היא יישום הדוקטרינה המלתוסיאנית, באזור שבו הגורם של אינטליגנציה אנושית אינו מעורב. ואילו וואלס טען, כי מדובר בצירוף מקרים מעניין מאוד שגם הוא וגם דרווין הובלו לתאוריה של אבולוציה באופן עצמאי, על ידי קריאה של מלתוס.
השפעתו של מלתוס הייתה רבה גם על פרנסיס פלייס , אשר תנועתו הנאו-מלתוסיאנית הייתה הראשונה לתמוך במניעת הריון. ואילו הדאגה מהתאוריה של מלתוס, אף עזרה לקדם את הרעיון של מפקד תושבים לאומי בבריטניה. במהדורה השנייה של חיבורו הוא הציע "איפוק מוסרי" - דחייה של נישואים בעשר עד חמש עשרה שנים, והתנזרות מלאה מיחסי מין, כמחסום בפני גידול האוכלוסייה.
מלתוס התחתן ב-1804, לו ואשתו היו 3 ילדים. ב-1805, מלתוס הפך הפרופ' הראשון בבריטניה (ואולי גם בעולם כולו) בכלכלה פוליטית ב-East India Company College אשר בהרטפורדשייר. בקולג' זה הוא פיתח תאוריה של ביקוש והיצע לא תואמים, לה הוא קרא שפע (glut). על אף שהתאוריה שלו נחשבה מגוחכת בזמנו, היא אושרה לאחר מכן על ידי השפל הגדול ועבודותיו של ג'ון מיינרד קיינס.
מלתוס נפטר ב-1834, ונקבר באנגליה.
התאוריה של מלתוס, ספגה ביקורת לאורך השנים כיוון שלא הצליחה לחזות התקדמות טכנולוגית, ועקב הפסימיות הרבה בה, אשר טענה לקטסטרופה עולמית. למרות זאת, ישנם נאו-מלתוסיאנים אשר טוענים כי למרות ההתקדמות הטכנולוגית יש עדיין רעב גדול בעולם, במיוחד בארצות המתפתחות. וזאת, לא עקב מחסור אלא עקב עודף מזון בעולם אשר אינו מחולק בצורה שווה. ניתן לראות זאת ברבות ממדינות אפריקה הנמצאות על סף רעב, או בהתפרצויות רעב ידועות באתיופיה, צ'אד ועוד.
ראו גם
אנטי-נטליזם
התפוצצות אוכלוסין
The International Society of Malthus
Korotayev A., Malkov A., Khaltourina D. Introduction to Social Macrodynamics: Compact Macromodels of the World System Growth. Moscow: URSS, 2006.
Korotayev A., Malkov A., Khaltourina D. Introduction to Social Macrodynamics: Secular Cycles and Millennial Trends. Moscow: URSS, 2006.
Korotayev A. & Khaltourina D. Introduction to Social Macrodynamics: Secular Cycles and Millennial Trends in Africa. Moscow: URSS, 2006.
לקריאה נוספת
עודד גלאור ואורי כץ, מסע האנושות, כנרת זמורה-דביר, 2020.
קישורים חיצוניים
על עקרון האוכלוסייה בפרויקט גוטנברג (אנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:כלכלנים בריטים
קטגוריה:דמוגרפיה
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:כלכלה פוליטית
קטגוריה:דמוגרפים
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1766
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1834
| 2024-09-10T06:28:09 |
תומאס מאלתוס
|
REDIRECT תומאס מלתוס
| 2008-09-28T12:30:24 |
גאומטריה אוקלידית
|
ממוזער|אוקלידס
הגאומטריה האוקלידית היא התורה המתמטית של נקודות, ישרים ומעגלים במישור, המבוססת על מספר אקסיומות והנחות שהציג וסיכם אוקלידס בספרו יסודות, והכללות שלה למרחב התלת-ממדי. מדידות לצרכים הנדסיים נעשו בכל רחבי העולם העתיק, ואף נעשו מספר הבחנות כגון זו שבמשפט פיתגורס, אבל רק בתרבות היוונית נבנתה עבורם מסגרת תאורטית שיטתית, שבליבה התהליך הדדוקטיבי שבו מקבלים משפט מהנחות יסוד ומשפטים קודמים.
במשך יותר מאלפיים שנה נקראה הגאומטריה האוקלידית פשוט "גאומטריה", משום שהייתה הגאומטריה היחידה. ניסיונות להוכיח את אקסיומת המקבילים מתוך שאר האקסיומות הביאו במאה ה-19 לפיתוחן של גאומטריות אלטרנטיביות, שאינן מתבססות על האקסיומה הזו, והן קרויות גאומטריות לא אוקלידיות.
גאומטריה אוקלידית נמנית עם ענפי המתמטיקה המעטים הנלמדים בבית הספר היסודי והתיכון. במסגרת זו יש המבחינים, משיקולים דידקטיים, בין גאומטריית המישור (או הנדסת המישור), העוסקת בגופים מישוריים בלבד, כגון משולש ומעגל, ובין גאומטריית המרחב (או הנדסת המרחב), העוסקת בגופים תלת-ממדיים, כגון פירמידה, קובייה וכדור.
הנחות
אוקלידס, שנחשב לאבי הגאומטריה בזכות ספרו "יסודות", ביסס את הגאומטריה המישורית על שני מונחי יסוד, ה"נקודה", וה"ישר", שאינם מוגדרים באופן מתמטי מדויק, אבל הם מקבלים את משמעותם ואת התכונות שלהם מהנחות היסוד שהם מקיימים והקשר שלהם למונחים אחרים שאוקלידס מגדיר, ביניהם ה"מעגל", ה"זווית" וה"מישור". הנקודה הישר המעגל והזווית מקיימים יחד איתם חמש הנחות:
אפשר להעביר קטע ישר בין שתי נקודות.
אפשר להמשיך קטע ישר ללא גבול.
אפשר לתאר מעגל על-פי מרכז ורדיוס.
כל הזוויות הישרות שוות ביניהן.
אם שני ישרים נחתכים על ידי ישר שלישי באופן שסכום הזויות הפנימיות שייווצרו באחד הצדדים קטן מסכום שתי זוויות ישרות, אזי אם יוארכו הישרים מספיק באותו צד הם ייפגשו.
בנוסף אוקלידס מציין חמש מוסכמות, או אקסיומות, שאינן תלויות במושגים מסוימים:
אלו השווים לדבר זהה שווים האחד לשני.
אם שווים נוספים לשווים, הסכומים שווים.
אם שווים מופחתים משווים, ההפרשים שווים.
אלו החופפים אחד לשני שווים.
השלם גדול מהחלק.
ההנחה החמישית שקולה לטענה כי דרך נקודה שמחוץ לישר עובר מקביל אחד ויחיד, המכונה "אקסיומת המקבילים". בניגוד לשאר ההנחות והאקסיומות, הנראות פשוטות ומובנות מאליהן, אקסיומת המקבילים נראתה למתמטיקאים לאורך ההיסטוריה פחות טבעית, והם ניסו למצוא דרך להוכיח אותה משאר ההנחות. רק במאה ה-19 הוכח שהיא בלתי ניתנת להוכחה, על ידי יצירת הגאומטריה ההיפרבולית שבה כל ארבע האקסיומות הראשונות נכונות אך החמישית איננה נכונה. תחום זה של הגאומטריה נקרא גאומטריה לא-אוקלידית, בניגוד ל"גאומטריה אוקלידית" שבה מניחים את כל חמש ההנחות.
המוסכמות וההנחות שהציע אוקלידס אינן מספיקות לביסוס של הגאומטריה במידת הקפדנות המקובלת היום; במקומן מקובל להשתמש במערכת האקסיומות של הילברט שהציע דויד הילברט בסוף המאה ה-19.
פיתוח גאומטריית המרחב דורש את מושג המישור, המאופיין בכך שדרך 3 נקודות שאינן נמצאות על ישר אחד עובר מישור אחד ויחיד.
ראו גם
הצורות הגאומטריות: משולש - מרובע - מצולע - מעגל - פרבולה - אליפסה - היפרבולה - חרוט - קובייה - ארבעון - איקוסהדרון - דודקהדרון - כדור
מערכת האקסיומות של הילברט
גאומטריה לא-אוקלידית
משפט פיתגורס
משפט צ'בה
משפט מנלאוס
לקריאה נוספת
דיבשה אמירה, ביסוס אכסיומתי ליסודות הגאומטריה, הוצאת עם עובד ודביר, 1962
Euclid's Elements, "היסודות", ספרו של אוקלידס, בתרגום לאנגלית
קישורים חיצוניים
הדגמה ויזואלית של המשפטים בגאומטריה אוקלידית (הנדסת המישור) לבחינת הבגרות במתמטיקה, לפי רשימת משרד החינוך – אתר המרכז לתכנון לימודים, מכללת קיי
*
אוקלידית
קטגוריה:אוקלידס
קטגוריה:יוון: המצאות
| 2024-06-09T07:29:23 |
זכויות יוצרים
|
שמאל|ממוזער|190px|הסמל המציין כי יצירה מסוימת 'מוגנת' (כביכול) בהגנת "זכויות יוצרים"
זכויות יוצרים הן סוג של קניין רוחני המעניק לבעליה את הזכות החוקית הבלעדית להעתיק, להפיץ, להתאים, להציג ולבצע יצירה, לרוב לזמן מוגבל. היצירה יכולה להיות יצירה ספרותית, אמנותית, דרמטית או מוזיקלית. זכויות יוצרים נועדו להגן על הביטוי המקורי של רעיון בצורה של יצירה, אך לא על הרעיון עצמו. זכויות יוצרים כפופות למגבלות המבוססות על שיקולים של אינטרס ציבורי, כגון שימוש הוגן.
ההגנה הניתנת לזכויות יוצרים באה להגן על ביטויים מקוריים, ומטרתה לעודד את העשרת עולם הביטויים. נהוג לסמן יצירה שרוצים להדגיש שיש למישהו זכויות שמורות עליה באמצעות הסימון © (האות C בתוך עיגול, קיצור של המילה copyright) – ולידו הביטוי "כל הזכויות שמורות", אך ברוב מדינות העולם (ובכלל זה בישראל) הדבר איננו הכרחי, והיצירה תהיה מוגנת גם ללא הסימון, אם היא עומדת בתנאים מהותיים אחרים.
היסטוריה של דיני זכויות היוצרים
המצאת הדפוס בשלהי המאה ה־15 הפכה את יצירתם והפצתם של עותקים לעניין כלכלי, והתפתחות הדפוס בהמשך הקלה מאוד על שכפול עותקי יצירות שנעשו על ידי אחרים. כבר בראשית המאה ה־16 ניתן למצוא איסורים וחרמות שבאו להגן על המדפיסים מפני מתחרים לפרק זמן של כמה שנים. בשנת 1517 פרסם הקיסר מקסימיליאן והאפיפיור לאו העשירי איסור מסוג זה על הדפסת התנ"ך לפרק זמן של 4 שנים.
חקיקת זכויות היוצרים הראשונה אי-פעם התקבלה בפרלמנט הבריטי בשנת 1709. החוק נקרא חוק המלכה אן, והוא נחשב לחוק זכות יוצרים המודרני הראשון בעולם. ההגנה ניתנה בשעתה למשך 14 שנה, עם אפשרות להארכה בעוד 14 שנה. בארצות הברית נכנסו זכויות היוצרים לחוקה ביוזמתו של ג'יימס מדיסון, על ידי הסמכת הקונגרס לחוקק חקיקת קניין רוחני. בחוקת ארצות הברית הוגבלו זכויות היוצרים ליצירות ספרותיות, ולזמן מוגבל. במשך השנים, הלכה תקופת ההגנה והתארכה עד שבשנות האלפיים, ברוב מדינות העולם, היא נמשכת על כל חיי היוצר ועד שבעים שנה לאחר מותו.
בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, ומתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם, נכלל גם סעיף כז(2) שבו נאמר "כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית, או אמנותית שהיא פרי רוחו".
זכויות יוצרים במשפט העברי
פרקיטקות שונות שהתפתחו בעקבות המצאת הדפוס נבחנו גם על ידי רבנים שונים והמשפט העברי, ויש בהם הדים מטרימים להגנה על יצירות, בעיקר במוסדת "ההסכמות" שרבנים נתנו לספרים, ושהופיעו בספרים עצמם. עם זאת, ההסכמות לא היו זכות יוצרים במובן המודרני, אלא היתר או הגבלה רבנית על פרסום ספרים, או תמיכה וברכה לפרסום. כוחן של ההסכמות היה רק בין מוציאים לאור ומחברים יהודיים.
למשל, ב-1518 נתנו רבני ונציה הסכמה לשלושה מספרי רבי אליהו בחור ואסרו את הדפסתם על ידי אחרים למשך 10 שנים. בהסכמה כתבו "כי ידענו האיש הזה ואת שיחו כי... חִבר החִבורים הנזכרים בטורח ובעמל ובאבוד זמנו ימים רבים... ובאולי יש שורש פורה ראש ולענה אשר ימלא לבו להדפיס גם הוא החבורים הנזכרים או כולם או אחת מהן בדפוס יותר נאה מזה, ונמצא זה הר' אליה והאחים הנזכרים זריזים ונפסדים...וכל המדפיס אותם, או הוא או שלוחו, יהא בכלל פורץ גדר וישכנו נח"ש. והקונה ממנו בידיעה והכרה אחרי שמעו גזרותינו, יהא באלה ובשמתא, וכל ישראל יהיו ברוכים".
דיון הלכתי חשוב בשאלת זכותו של מדפיס למנוע מאחרים להדפיס מופיע בתשובתו של רבי משה איסרלש (הרמ"א) בשנת 1550, שעניינו הוא סכסוך בין המהר"ם מפאדובה ושותפו המדפיס הנוצרי אלויזי בראגאדין לבין המדפיס הנוצרי מרק אנטוניו יושטיניאן בעניין הדפסת משנה תורה לרמב"ם, שבו כתב בין היתר "דין הוא עם הגאון, שהוא ימכור ספריו ראשונה" ושיש איסור למדפיס השני למכור וכן לקנות ממנו. במקרים אלו פוסקי ההלכה, קצבו את האיסור לזמן מסוים (בין 10 שנים אצל רבי אליהו בחור, ל-25 שנים בפסק רמ"א) וחיזקו את האיסור בחרם על הקונים.
התייחסות במשפט העברי לזכויות היוצרים בשלב זה לא הייתה כעניין של קניין הרוחני, אלא כעניין של "הסגת גבול". עיקר דין זה של הסגת גבול מתייחס לאיסור על גזלת שטח קרקע באמצעות שינוי סימני הגבול, אך חז"ל הרחיבו את האיסור גם לאיסור לקיפוח פרנסתו של אדם בחדירה לתחומי עיסוקו. בעקבות מהפכת הדפוס הוחל האיסור גם על הדפסת ספרים. היו גם דעות מנוגדות, כמו הרב מרדכי בנט אב בין הדין ניקלשבורג, שלא קיבלו את הטעם של "הסגת גבול", וטענו שהאיסור צריך להיות מושתת על טעמים אחרים.
הרב עמוס ראבילו ממכון משפטי ארץ סקר כמה יסודות אפשריים להגנה על זכויות על פי ההלכה: 1. אין מדובר בבעלות רגילה אלא במעין בעלות; 2. תשלום על הנאה מעבודתו של אחר. 3. הגנה על בסיס תקנות חכמים. 4. הגנה על בסיס החוק או על בסיס תקנת בעלי אומנויות. 5. הגנה על בסיס שיור בקניין. מסקנתו היא שיש תוקף הלכתי לחוק זכויות יוצרים הן במקרים בהם הוא מגן על היוצר יותר מאשר ההלכה מגנה, והן במקרה שהוא מגן על היוצר פחות מאשר ההלכה מגנה. אולם במקרה של פער, עקרונות המשפט העברי גוברים.
חוקי זכויות יוצרים במשפט העברי זכו לחשיפה בין לאומית כאשר מחקר של אונסקו בנושא תורגם לשלוש שפות. בדיוני הכנסת הובאו מקורות רבים שעוסקים בדיני זכויות יוצרים ומהווים תשתית לחוק הישראלי, גם אם השניים אינם זהים.נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט–1988), כרך ראשון עמ' 880–883 חוק לתיקון פקודת זכויות יוצרים (מתן תוקף ותיקון מס' 3), באתר דעת.
חוקי זכויות יוצרים בארץ ישראל ובישראל
האימפריה העות'מאנית חוקקה חוק זכות יוצרים, בהשראת החוק הצרפתי, בשנת 1910, והוא חל בכל שטחיה, כולל ארץ ישראל.
לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים ולאחר החלת השלטון האזרחי, נחקקה פקודת זכות יוצרים ב-1920, אולם זו לא האריכה ימים. חוק השיפוט הזר האנגלי משנת 1890 עם דבר המלך במועצה על ארץ ישראל בעניין זכויות יוצרים משנת 1922 אפשר למלך ולשלטונות המנדט הבריטי להחיל בארץ ישראל חקיקה בריטית. לפי סמכות זו, בשנת 1924, הוחל האימפריאלי משנת 1911 בארץ ישראל, ובצידו נחקקה באותה שנה. החוק קבע עקרונות כלליים של הדין, ואילו הפקודה עסקה בהיבטים מקומיים כמו הדין הפלילי הרלוונטי ומכס.
החוק משנת 1911 והפקודה משנת 1924 נותרו בתוקפם, גם לאחר קום המדינה, לפי פקודת סדרי שלטון ומשפט, 1948 עד לכניסתו לתוקף של , ב-25 במאי 2008. חוק זה החליף את החקיקה המנדטורית, למעט הסדרים אחדים. עם זאת, החוק החדש קובע () הוראות מעבר, שלפיהן החוק הישן עשוי להוסיף ולחול במצבים מסוימים.
החקיקה עד 2007
חוק זכות יוצרים, 1911, קבע רשימה של סוגי יצירות שעשויות להיות מוגנות בזכויות יוצרים, שהוגדרו .
דן ביצירה ספרותית, דרמטית, מוזיקלית ואמנותית (המונחים הללו מוגדרים – סעיף ההגדרות של החוק). הרשימה הזו סגורה, אך תוכנן של הקטגוריות הללו אינו סגור וכולל שורה ארוכה של הגדרות.
הן החוק מ-1911 והן הפקודה מ-1924 תוקנו על ידי הכנסת במהלך השנים, אולם תיקונים אלה הביאו למצב שבו ישנם לכאורה סעיפים בשני החוקים הסותרים זה את זה. כך למשל, החוק מ-1911 קובע תקופת הגנה של 50 שנה לאחר מות המחבר, ואילו הפקודה מאריכה את התקופה במפורש ל-70 שנה לאחר מות המחבר.
חוק זכות יוצרים, 1911, נועד במקורו לטפל ביצירות הקלאסיות שהיו קיימות באנגליה בעת חקיקתו: ספר, לחן, שיר, וציור. בעקבות ההגדרות בחוק זה, בתי המשפט נאלצו להכפיף את המציאות להגדרות החוק – ובהתאם מבחינת בתי המשפט, ספר היה כל יצירה המובאת לדפוס, בין אם מדובר בעיתון, ספר טלפונים, תפריט או קוד תוכנה – כל עוד ענו להגדרה, נחשבו ליצירה ספרותית, מבלי דרישה לערך אמנותי.
עם זאת קבע החוק שני חריגים, שבהם נדרש ערך אמנותי על מנת שהיצירה תקבל הגנה:
מלאכת אומנות – הכוונה לעבודות יד.
יצירה אדריכלית.
הפסיקה הרחיבה במהלך השנים, ועם השתנות העיתים והנסיבות, והכירה למעשה בסוגי יצירות נוספים כמוגנים בזכויות יוצרים: סיסמת פרסומת קצרה, מדריכים מסווגים, מעגלים חשמליים וכן תוכנות מחשב.
החקיקה העדכנית
חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 מגדיר את סוגי היצירות שעליהן חלה הגנת זכות יוצרים :
עונה לשאלה מהי זכות יוצרים:
מרכיבי יצירה שאינם מוגנים
זכות היוצרים אינה מגינה על רעיונות, אלא רק על צורת הביטוי הספציפית לאותם רעיונות. בהתאם לכך, קבע המחוקק כי זכות יוצרים לא תחול על:
רעיון;
תהליך ושיטת ביצוע;
מושג מתמטי;
עובדה או נתון;
חדשות היום.
אולם, על דרך ביטויים של אלה חלה זכות היוצרים.
מצב זה זהה בפועל למצב שהיה קיים קודם לחקיקת החוק בשנת 2007.
דוקטרינת האיחוד
דוקטרינת האיחוד מהווה חריג לפיו לא זכאי ביטוי מקורי של רעיון להגנה לפי דיני זכויות היוצרים. מדובר במצבים שבהם יש רק דרך אחת לבטא את הרעיון. כדי להימנע מהגנה משפטית לרעיון, מתייחס המשפט למיזוג בין הרעיון לביטוי כאל רעיון, שאינו מוגן.
הגישה במשפט האמריקאי
מקורה של דוקטרינת האיחוד הוא במשפט האמריקאי, אשר פיתח את הדוקטרינה, בו הוא הביא גישה חדשה, בו הוא מראה דרך נוספת לצורת הביטוי שעליו אין הגנה.
הדוקטרינה קובעת כי ישנם מקרים בהם ליוצר היצירה נותרות רק אפשרויות הביטוי מועטות להביא הרעיון לידי ביטוי, בכך הביטוי מוכתב למגבלות של הרעיון.
במקרים מעין אלו בהם עומד היוצר מעשית מול טווח קטן של צורות ביטוי שאותו הוא יכול להביא מהרעיון, הביטוי אותו יצר יזכה להגנה חלשה ומועטה בלבד על יצירתו, ולא כפי שהיה ניתן לחשוב שתהיה הגנתו חזקה ככל צורת ביטוי המוגנת היטב על ידי דיני זכויות היוצרים. כי אם לא יעשו כן, ייווצר מצב בו יהיה ליוצר מעין מונופול על הרעיון.
המקרה המפורסם ביותר בו ניתן ליישם את הדוקטרינה הוא בפסק דין אמריקאי, שם דובר בהעתקת "כללי משחק", בו הכללים של המשחק הובאו בצורה כה ברורה, פשטנית וחד משמעית. במצב זה אם היו משאירים לידי כותבי הכללים את ההגנה שניתנת לפי זכויות יוצרים על ביטוי, היו מעניקים להם בכך גם את ההגנה על הרעיון.
בעידן המודרני, קמות ומתעוררות שאלות לגבי תוכנות מחשב. כך לדוגמה חברת "אפל" תבעה את חברת "פרנקלין", על כך שהיא מכרה מחשבים תואמים למחשבים אותם מפיצה "אפל", זאת באמצעות העתקת רכיבי המחשב דומים והתקנת מערכת הפעלה האמורה להפעיל תוכנות ומוצרים המשווקים על ידי "אפל". במקרה זה, השופטים הכריעו ואמרו זאת בקבלת הרעיון העומד מאחורי דוקטרינת האיחוד לפיו ישנם מספר מצומצם מאוד של דרכים וצורות להביא את הרעיון לידי הביטוי. במצב זה לפי הדוקטרינה אין הגנת זכויות היוצרים מתקיימת על אף שהיוצר הראשון ("אפל") הביא לידי ביטוי את רעיונו. בכך קיבלו השופטים את עמדת "פרנקלין" לפיה לא היה ביצירת תוכנתו משום הפרה, זאת משום שישנם רק מספר דרכים מצומצמות ליצור ביטוי, וביטוי הבא כזה לפי הדוקטרינה החוק אינו מגן. על אף האמור, יש להבחין בין המקרים בהם ישנו איחוד מוחלט בין הרעיון לביטוי וקיים אך ורק דרך אחת לביטוי הרעיון, לבין מקרים בהם יהיה ליוצר הרוצה להביא לביטוי רעיון מספר מועט ומצומצם דרכים לביטוי הרעיון. יש הטוענים, שההלכה תחול רק במקרים בהם קיים דמיון מוחלט עד כמעט מוחלט. על כל אלו, ישנם הסוברים כמו גם האמור במקרה של "אפל" כי ההגנה תחול גם אם ישנם מספר מצומצם של דרכי ביטוי לרעיון:
הגישה במשפט הישראלי
בישראל דוקטרינת האיחוד אוזכרה במספר מועט מאוד של פסקי דין, ברוב המקרים על אף שהזכירו השופטים את הדוקטרינה בחרו הם לפסוק בטענות שונות זאת תוך שהם מזכירים את הדוקטרינה.
פסק הדין הידוע בישראל העוסק בדוקטרינה האיחוד, נפסק על ידי השופט מלץ, בפסק דינו נותן הסבר מפורט מאוד הדומה לדוקטרינה האמריקאית ונתן בכך מסמרות לדוקטרינה בארץ, זאת על אף שבמקרה זה לא חלה כלל הדוקטרינה.
למרות זאת, אין הדוקטרינה מהווה מגמה במשפט הישראלי. ניתן ללמוד על קיומה של הדוקטרינה בארץ ממספר מצומצם של פסקי דין מאוחרים יותר שדחו ניסיון לשימוש בה. כך לדוגמה בפס"ד Eisenman נ' קימרון, טענו המערערים כי:
השופט טירקל דחה טענה זו בהסתמך על דברי בית המשפט המחוזי באותו תיק, לפיהם:
דוגמה נוספת בה ניתן ללמוד על קיומה של הדוקטרינה בארץ היא במקרה בו תבע מרצה לנזיקין את תלמידו, בטענה כי הוציא חוברת המבוססת על מערך שעל הכנתו הוא עמל. המערער טען באחד מטיעוניו להגנתו, כי לימוד דיני הנזיקין מכתיבים צורת לימוד דומה בכל שיטות הלימוד, המביאה לתוצאה מסוימת למוצר המוגמר. בדרך זו, חשב המערער להשתמש בהגנה לפי דוקטרינת האיחוד. השופטים במקרה זה לא קיבלו את טענתו בכך שטענו, כי ישנן דרכים רבות להביא סטודנטים ללמוד את דיני הנזיקין.
זכות מוסרית
לצד הזכות החומרית של בעלי הזכויות ביצירה, קיימת להם זכות אישית הנקראת זכות מוסרית הנובעת מהקשר המיוחד בין היוצר ליצירתו. שמה מטעה מעט, שכן אף על פי שהיא מכונה "מוסרית" מדובר בזכות משפטית לכל דבר ועניין. הזכות המוסרית כוללת שתי זכויות: אזכור שם ושלמות היצירה.
גם קודם לחקיקת החוק נקבע כי יש לאזכר את מקור החומר: "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" (סעיף א(1) לפקודת זכות יוצרים, 1924), וכיום – הוגדרה הזכות המוסרית של היוצר:
הזכות המוסרית קיימת לגבי מרבית סוגי היצירות, אך קיימת קביעה מפורשת כי אין זכות מוסרית כלל ביצירות מסוג "תוכנת מחשב", ומההשמטה של "תקליט" עולה שגם אין זכות מוסרית בהקלטות (סעיף 45(א), יחד עם סעיף 4 שמפרט מהן היצירות המוגנות).
חידוש משמעותי של החוק משנת 2007 הוא הכפפת הזכות המוסרית לשלמות היצירה לסייג של סבירות. סעיף 50(ב) קובע כי "... עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין". סעיף 50(ג) מונה שיקולים שעל בית המשפט להתחשב בהם בעת קביעת הסבירות של הפעלת הזכות המוסרית. משמעות הסייג תיקבע בבתי המשפט. נראה כי הסעיף מכוון לבעיות אבסורדיות העלולות להתעורר במצבים של יצירות אדריכליות, שכן במקרים בהם צריך לערוך שיפוץ בבניין יכול האדריכל למנוע זאת בטענה של "פגיעה בשלמות היצירה".
בפסק דין פוגטש רות ואחרים נגד כנרת זב"מ-דביר מוציאים לאור בע"מ ואח' נידונה תביעתם של ניניו של י"ח רבניצקי על פגיעה בזכותם המוסרית (ללא פגיעה בזכות יוצרים), עקב פרסום "ספר האגדה" תוך פגיעה בשלמות היצירה. לתובעים נפסק הפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק, 100,000 ש"ח.
יצירות המוגנות בזכויות יוצרים
כעיקרון, כל ביטוי מקורי מוגן על ידי דיני זכויות יוצרים. המשמעות היא כי מה שאיננו "ביטוי" איננו מוגן, למשל רעיונות, עובדות וכדומה. משמעות הביטוי "מקורי" מרכזית בדיני זכויות יוצרים, ומגלמת דרישה שמקור היצירה הוא ביוצר. לפיכך, מי שמעתיק יצירה של אחר, גם אם ההעתקה נעשית ברשות, איננו המקור של היצירה, ולכן ההעתקה איננה מוגנת. דרישת המקוריות מעוגנת . החוק החדש לא חידש בעניין הזה. הדרישה הייתה קיימת גם בדין הישן, אף שבתרגום העברי של החוק משנת 1911 נשמטה המילה "מקורי". בית המשפט העליון הבהיר, לפי הדין הישן, שהדרישה תקפה. בארצות הברית נקבע שדרישת המקוריות כוללת גם דרישה ליצירתיות, אף שהיצירתיות הנדרשת כדי שדרישת המקוריות תתקיים קטנה ביותר. אף על פי כן, ספר טלפונים רגיל, שכולל עובדות (שאינן מוגנות), וערוך בצורה סטנדרטית, כלומר לפי סדר הא"ב, אינו עומד בדרישה (פרשת FEIST, 1991). בית המשפט העליון בישראל אימץ את הגישה הזו, בפרשת אינטרלגו.
כל יצירה שאדם יצר, ללא תלות במדיום שבו פורסמה, למשל בספר, בעיתון או באינטרנט, ואפילו אם נכתבה בכתב יד, מוגנת על ידי החוק, ובתור שכזו אין להעתיקה ללא רשותו של בעל זכויות היוצרים. יתרה מכך, גם יצירות שלא פורסמו מוגנות על ידי החוק.
מעבר לדרישה הבסיסית כי על כל יצירה להיות מקורית כדי שתזכה להגנה, נוספה בחוק זכות יוצרים 2007 דרישה נוספת והיא דרישת הקיבוע (fixation). הכוונה היא לכך שהיצירה צריכה להיות מקובעת בחפץ פיזי – למשל שיר שנכתב על דף או מנגינה שהוקלטה על תקליט. דרישת הקיבוע מעוררת מספר שאלות עליהן יאלץ בית המשפט להשיב בפרשנותו את הדרישה: 1. האם הדרישה היא ראייתית או מהותית? 2. מה קורה במצב בו יוצר מאלתר יצירה ואחר מעתיק? 3. האם תכנים המצויים ברשת האינטרנט או קובצי מחשב "וירטואליים" נחשבים לממלאים את דרישת הקיבוע? לגבי השאלה האחרונה, בארצות הברית הסברה היא כי קבצים ותכנים וירטואליים ממלאים דרישה זו. ראוי להדגיש כי אמנת ברן מתירה למדינות החברות בה לכלול את דרישת הקיבוע ולכן הדרישה אינה מפרה את הוראות האמנה.
בעקבות אמנת ברן, החוק הישראלי מסווג את היצירות לארבעה סוגים, ובנוסף, מגן על תקליטים (מה שמכונה גם "זכויות מכניות", מאחר שהכוונה היא להגנה על ההקלטה). ארבעת הסוגים הם יצירה ספרותית, אמנותית, דרמטית ומוזיקלית. החוק משנת 2007 הגדיר מחדש את המושגים ואת היצירות המוגנות בסעיף 1 של החוק.
"יצירה אמנותית" – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית;
"יצירה דרמטית" – לרבות מחזה, יצירה קולנועית, יצירה דרמטית-מוזיקלית, יצירת מחול ופנטומימה;
"יצירה ספרותית" – לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב;
יצירה מוזיקלית איננה מוגדרת בחוק; הכוונה היא ללחן. מילות השיר מוגנות כיצירה ספרותית, וההקלטה מוגנת כ"תקליט".
בנוסף לארבעת הסוגים, החוק מגדיר חלק מהיצירות שנזכרות כדוגמאות בסוגים אלה. למשל:
"יצירה אדריכלית" – "בניין או מבנה אחר, וכן מודל לבניין או למבנה";
"יצירת פיסול" – לרבות תבנית או מודל של פסל;
"יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום שהוא חלק מיצירה קולנועית;
"יצירה קולנועית" – לרבות יצירה טלוויזיונית וכל יצירה שדומה במהותה ליצירה קולנועית או ליצירה טלוויזיונית;
"יצירה משותפת" – יצירה שנוצרה בידי מספר יוצרים במשותף ולא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה;
"לקט" – לקט של יצירות לרבות אנציקלופדיה או אנתולוגיה, וכן לקט של נתונים לרבות מאגר מידע;
המונח "לרבות" משמעו שגם סוג יצירות חדש שאינו מופיע ברשימה זו אך דומה לו באופייה יוגן במסגרת הגדרה זו.
בפסק דין אסף יעקב נ' איתן ענבר שניתן ב-1 בספטמבר 2003 בבית המשפט המחוזי בתל אביב ניתנה המחשה להיקף ההגנה המוענקת לזכויות יוצרים. במקרה זה תבע ד"ר אסף יעקב, מרצה במכללה, תלמיד לשעבר שהוציא לאור ספר, בטענה שהספר מתבסס על הרצאותיו של המרצה ועל-כן פוגע בזכויות היוצרים שלו. השופט קיבל את הוכחותיו של התובע בקובעו "הדמיון הקיים בין ההרצאות ובין הספר הוא כזה שאין זה סביר להניח, אלא שהנתבע העתיק מחומר ההרצאות", ופסק שורה של סעדים לתובע, ובהם איסור מוחלט על הפצת הספר. ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט העליון.
בפסק דין אימאג' בנק נ' רעות אלקטרוניקה ורכיבים שניתן ב-10 במרץ 2004 בבית המשפט המחוזי בירושלים נקבע פיצוי בגובה 220,000 ש"ח בגין הפרה של זכויות יוצרים בצורת שימוש בתצלומים בלא רשות בעליהם.
להגנה על זכויות יוצרים במדיה דיגיטלית (שקל מאוד להעתיקה ולהפיצה) משמשים כלים של ניהול זכויות דיגיטלי. בארצות הברית ומדינות נוספות, נחקק רובד נוסף של הגנה משפטית, שאוסר עקיפה של הכלים לניהול זכויות דיגיטליות. נושא זה שנוי במחלוקת רבה, ובישראל לא נכלל מנגנון הגנה כזה בחוק משנת 2007.
בפסק דין ת"א 14605-09-10 כסליו ואח' נ' צבי דגן, הועתקו מעל 700 תמונות לאתר אינטרנט של הנתבע, והוגשה נגדו תביעה על סך כ-800,000 ש"ח, בית משפט השלום בראשון לציון חייב את המפר ב-150,000 ש"ח פיצוי לשבעה צלמים.
יצירות ממשלתיות / שנוצרו על ידי עובד מדינה
אמנת ברן בעניין זכויות יוצרים אינה קובעת הוראה מחייבת לעניין הגנה על יצירות רשמיות והדבר שונה ממדינה למדינה. גם הגדרתה של "יצירה ממשלתית" שונה ממדינה למדינה.
בישראל
לפי החוק משנת 2007 יצירות שנוצרו על ידי רשויות השלטון, כמו חוקים, תקנות, דברי הכנסת ופסקי דין אינם מוגנים בזכויות יוצרים. בכך, החוק החדש שינה את המצב המשפטי שהיה קיים לפי החוק הקודם. , קבע:
על אף שהחוק קבע את הבעלות של הממשלה ביצירות כאלה, החוק לא נאכף בפועל, ובכל מקרה, כלל זה בוטל , שקובע
יצירות שנוצרו עבור המדינה, מוגנות בזכויות יוצרים, והבעלות בהן נתונה למדינה.
קובע:
קובע:
בריטניה
זכויות היוצרים על יצירות ממשלתיות (פסקי דין, חוקים, וכל פרסום רשמי של הפרלמנט) נתונות לכתר, על פי סעיפים 163–167 לחוק משנת 1988.
ארצות הברית
כל יצירות הממשל הפדרלי בארצות הברית הן נחלת הכלל ואין שום מניעה להשתמש בהן מבחינה זו. סעיף 105 של פרק 17 לקוד האמריקאי קובע כי "שמירת זכויות יוצרים תחת הוראות פרק זה אינה קיימת על כל יצירה של ממשלת ארצות הברית, אולם ממשלת ארצות הברית אינה מנועה מלקבל ולשמור על זכויות יוצרים המועברות אליה על ידי רישום, עזבון, או בדרך אחרת.".
מטרת חקיקה זו היא להעביר לרשות הציבור את כל היצירות של ממשלת ארצות הברית, אשר מוגדרות בסעיף 101 של פרק 17 לקוד האמריקאי, כיצירות אשר נוצרו בידי פקיד או עובד של ממשלת ארצות הברית כחלק מתפקידיו הרשמיים של אותו אדם. כלל זה אינו חל על עובדים חיצוניים (שאינם עובדי ממשלה) המועסקים על ידי ממשלת ארצות הברית בחוזים אישיים.
עם זאת, העובדה כי על יצירות של ממשלת ארצות הברית לא חלות הגבלות זכויות היוצרים איננה מונעת מן הממשל האמריקאי להגביל שימוש מסחרי ביצירותיו (הבלתי מוגנות). הממשל האמריקאי יוצר באופן קבוע יצירות רבות שהן סודיות ביותר, אשר אף שאינן מוגנות בזכויות יוצרים קיימות הגבלות רבות אחרות על הגישה אליהן. אף ביצירות ממשלתיות שאינן סודיות, קיימות הגבלות המונעות שימוש ביצירות אלה לצרכים מסחריים ללא קבלת רשות.
צרפת
כל יצירות ממשלת צרפת הן נחלת כלל, אולם ביצירה רשמית הכוללת פסיקה, ולה מצורפת פרשנות משפטית – חלק הפרשנות המשפטית מוגן.
רשימות ולקטים
בישראל
בהתאם לתאוריית העבודה, וגם קודם לחקיקת החוק משנת 2007, גם אם כל נתון ונתון לא היה מוגן בזכויות יוצרים, הרי שרשימה של נתונים אשר כל אחד ואחד מהם אינו מוגן בזכויות יוצרים, בעצמה, ובשל העובדה שלצורך יצירתה הושקע זמן ומחשבה, הייתה מוגנת.
בית המשפט הישראלי בע"א 136/71 מדינת ישראל נגד יצחק אחימן, פ"ד כ"ו (2) 259 קבע כי לוח המפרט ניכויי מס – שהוא למעשה רק טבלה המכילה מספרים המפורסמים על ידי הרשויות – הוא, לדברי השופט לנדוי, יצירה ספרותית מוגנת. לדבריו:
"יצירה ספרותית" (כוללת) גם לוחות וליקוטים (tables and compilations), אם כי, אין זכות יוצרים ברעיון גרידא, יכולה זכות יוצרים לחול על צורת עריכה או עיצוב מיוחדת שבה בחר מרכיב הלוחות כדי להקל על השימוש בהם, אם הושקעו מאמץ מחשבתי, עמל או מיומנות מיוחדת (בייצור הלוחות או הטבלאות)... ואין נפקא מינה ש"החומר הגולמי" להרכבת הלוחות הוא נחלת הכלל, כמו הנתונים האריתמטיים בלוחות אלה".
כאמור, החשיבות היא לא בעצם הליקוט אלא בהשקעת מחשבה ומאמץ בבחירת החומר המלוקט. על כן אין הגנה למעשה על מדריך הטלפון.
פסק הדין המנחה בעניין זה הוא ערעור אזרחי 513/89, Interlego S.A. נגד Exin Lones Bros S.A, פ"ד מ"ח (4) 133 בו מציין השופט שמגר:
בת.א. (י-ם) 41/92 קימרון נגד שנקס פ"מ תשמ"ג ג' 10, קבעה השופטת דורנר:
החוק משנת 2007 הגדיר "לקט" (בסעיף 1) וקבע כי לקט יהא מוגן (סעיף 4 לחוק) תוך אימוצה של תאוריית העבודה.
סעיף 4(ב) לחוק קובע:
בארצות הברית
הפסיקה בישראל בעניין הגנה על רשימות התבססה על הפסיקה האמריקאית בעניין זה, המעניקה זכויות יוצרים לעריכה מקורית או איסוף מקורי של מידע, ולא על איסוף סתם. בפסק דין
E.G. Transgo, Inc. v. Ajac Transmission Parts Corp, 768 F 2nd 1--1 (9th Circuit, 1985)
נקבע כי יש להגן על דף הוראות משחק (אף שהמשחק ידוע) כי ניסוחן מקורי ויצירתי ולעומת זאת, ב-
Hutchinson Telephone Company v. Fronteer Sirectory Company, 586 Federal Supp, 911 (Minnesota 1984) נקבע כי מדריך טלפון המכיל רק רשימה של עובדות אינו זוכה להגנה.
דוגמה נוספת היא פסק דין Eckes v. Card Prices Update, 736, F2nd 859 (2nd circuit 1984)
בו נקבע כי רשימה של 5,000 כרטיסי בייסבול הבאה לייצג את הכרטיסים הטובים ביותר מוגנת, כי רשימה זו נבחרה מתוך רשימה של 18,000 כרטיסים, ובכך השקיע יוצר הרשימה מקוריות ומחשבה.
מפות גאוגרפיות
כעיקרון, מפות גאוגרפיות, אף שהן מייצגות דבר מוסכם – פני שטח גאוגרפיים, מוגנות בזכויות יוצרים. יודגש כי יכול לבוא אדם ולצייר מפה של השטח, ולאחריו יבוא אדם אחר וימדוד שוב את אותו השטח, ויצייר מפה זהה, ועדיין אין הוא מפר את זכויות היוצרים של מצייר המפה הראשון. כל מפה ומפה מוגנת בנפרד, ואף שהן יכולות להיות זהות, אין האחת הפרה של השנייה.
כמו כן – הסימנים המוסכמים במפות, בדומה לסימנים מתמטיים, אינם מוגנים (לדוגמה – קו כחול לנחל איתן, קו כחול מקוקו לנחל אכזב).
על הטוען להפרת זכויות יוצרים להוכיח שהמפה השנייה הועתקה מהמפה הראשונה. דבר זה ניתן להוכחה אם יוצר המפה השנייה לא ביצע כל מדידות בשטח ולא צילם תצלומי אוויר, או אם, לדוגמה, שגיאה המופיעה במפה הראשונה מופיעה גם במפה השנייה.
בישראל
על פי חוק זכות יוצרים, 1911, מפות גאוגרפיות קיבלו הגנה כיצירה ספרותית, בהיעדר הגדרה מדויקת. החוק משנת 2007 קובע בסעיף ההגדרות כי "מפה" היא יצירה אמנותית המקבלת הגנה כמו כל יצירה אמנותית אחרת.
בבריטניה
בבריטניה, על פי החוק משנת 1988, המפות מוגנות בזכויות יוצרים, כיצירת אמנות גרפית (אין בכך הבדל להגנה הניתנת על יצירה ספרותית, אך ההגדרה שונה).
בארצות הברית
בתי המשפט פסקו כי גם אם שתי מפות זהות, אם השנייה היא מקורית, הרי שאין ביצירת המפה השנייה הפרה של זכויות היוצרים. ראו:
Geographia Ltd. v. Penguin Books Ltd.
בדיחות וקריקטורות
בדיחות אינן מוגנות בזכויות יוצרים, משום שבדיחה היא למעשה רעיון וככזה אינה יכולה להיות מוגנת. עם זאת, ניסוח ספציפי של בדיחה הוא יצירה מוגנת. אוסף בדיחות מהווה לקט מוגן אם האיסוף מקורי. קריקטורות, לעומת זאת, מהוות ציור המייצג את הרעיון, ומוגנות ככל ציור.
צילומים
יש הבדל בין צילום אמנותי, שנחשב יצירה אמנותית הראויה להגנה (ביצירה זו משקיע הצלם את כישרונו ועבודתו – בוחר את נושא הצילום ואת שעת הצילום, את כמות האור והחשיפה ואת רגע הצילום), לבין צילום סתמי – כגון תמונת פספורט או צילום דוקומנטרי. אולם, גם צילום כזה יזכה בהגנה משפטית, אם מתמלא תנאי המקוריות. גם צילום של אובייקט סתמי (כיסא, עלה) יכול להיות יצירה אמנותית בשל העבודה והכישרון שהושקע בו, וגם צילום דוקומנטרי ייחודי יכול לקבל הגנה (לדוגמה: תמונת הצנחנים בכותל – תמונה זו אמנם דוקומנטרית אך בשל ייחודה היא עומדת בדרישת המקוריות וזכאית להגנה).
בחוק משנת 1911, המונח "צילום" הוגדר בסעיף 35 (1) לחוק (סעיף ההגדרות), כאשר סעיף (5) (1) (א) לחוק קבע כי מזמין התמונה הוא הבעלים בזכויות בה. במצב בו אין הזמנה, הבעלים בצילום הוא הבעלים של הנגטיב (סעיף 21 לחוק).
החוק משנת 2007 הגדיר במפורש "יצירת צילום" ו"יצירה קולנועית" והעניק לשתיהן הגנה מפורשת.
סעיף 35(ב) לחוק משנת 2007 משנה במעט את המצב שהיה קיים קודם לכן בקשר לצילומים:
השינוי הוא שהבעלות של המזמין היא רק בקשר לאירועים משפחתיים או פרטיים, ולא בכל צילום. עם זאת, ייתכן שבתי המשפט יקבעו שהחריג של בעלות המזמין חל בכל מקרה.
צילום של צילום
צילום של צילום, מהווה למעשה העתקה של הצילום והפרה של זכויות היוצרים בצילום.
החוק משנת 2007 מגדיר:
וקובע כי:
צילום של יצירה מוגנת
בעת צילום של יצירה מוגנת בזכויות יוצרים (ציור או פסל, לדוגמה), ניתן להשתמש בצילום רק בתנאי שהתקבל אישור מבעלי זכויות היוצרים של היצירה המוגנת. אין צורך באישור כזה כאשר היצירה מוצגת לציבור, ובלבד שיצירה זו מוצגת דרך קבע באופן ציבורי (ראו בהמשך).
החוק משנת 1911 איפשר שימוש הוגן מסוים ביצירת יצירות נגזרות מיצירות המצויות במקום ציבורי:
החוק משנת 2007 משמר אפשרות זו של יצירת יצירות נגזרות:
ציטוט שאינו מהווה פגיעה בזכויות יוצרים
שימוש הוגן
, קבע:
בפסיקה נקבע שכדי לזכות בהגנת הטיפול ההוגן צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים:
טיפול הוגן – המבחנים העיקריים לכך הם:
השימוש אינו מסחרי / אינו למטרת רווח,
השימוש תורם לערכים החשובים לחברה, לחינוך ולתרבות.
מטרת השימוש – לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית.
וכך נפסק:
במסגרת זו, ציטוט קצר מיצירה שזכויותיה מוגנות, למטרת מחקר או ביקורת ספרותית, היה מותר לפי הדין הקודם גם ללא קבלת הסכמה מראש מבעל זכויות היוצרים. אין כללים שקובעים את היקף הציטוט המותר. הקביעה תהיה בדיעבד, על ידי בית המשפט. בפסיקת בתי המשפט נקבע תנאי נוסף לזכאות להגנה של השימוש ההוגן – והוא שמירה על הזכות המוסרית של המחבר של היצירה המקורית. לפי תנאי זה, לצד כל ציטוט מסוג זה יש לציין את שם היוצר.
בשנים האחרונות הולכת ורווחת גישה המייחסת פחות חשיבות למטרת השימוש, מתוך הנחה שכל מטרה היא מסחרית במידה זו או אחרת, ויותר חשיבות לאופן השימוש.
החוק משנת 2007 משמר גישה זו וקובע:
סעיף זה מאמץ למעשה את המבחנים שנקבעו בפסיקה קודם לכן, ומאפשר חקיקת משנה (באמצעות תקנות) בעניין זה.
שימושים מותרים
קובע שורה של שימושים מותרים, כלומר מצבים שבהם מותר למשתמש לבצע פעולות ביצירות מבלי לבקש את רשות בעלי הזכויות ומבלי לשלם לבעלי הזכויות דבר. השימוש המותר המרכזי הוא שימוש הוגן, שמנוסח כ"הגנת סל" למשתמש. שימושים אחרים הם ספציפיים, לנסיבות שמתוארות בכל אחד מהסעיפים. בין היתר, החוק מתיר ציטוט להליכים משפטיים:
בנוסף, על פי החוק משנת 2007, נשארים תקפים. סעיפים אלו מרשים העתקה של יצירות לשם שימוש פרטי וביתי:
סעיפים אלה נוספו לפקודה בשנת 1996.
העברת זכויות יוצרים
החוק משנת 2007 קובע דרישת כתב (דרישה שהחוזה יהיה בכתב, ולא בעל פה) להעברת זכויות יוצרים. בית המשפט העליון פירש את הדרישה כראייתית, ולא מהותית.
הדרישה הייתה קיימת גם בדין הישן, החוק משנת 1911. סעיף 5 בחוק זכויות יוצרים 1911, תחת הכותרת "זכות בעלות על זכות יוצרים וכדומה":
5(2) יכול בעליה של זכות יוצרים ביצירה להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, אם בדרך כלל או בהגבלות, לממלכה המאוחדת או לכל מושבה בעל שלטון עצמי, או לכל חלק אחר של מושבות הוד מלכותו שחל עליו חוק זה,
למשך כל תקופת זכות היוצרים, או לכל חלק ממנה, ויכול הוא לתן כל טובת-הנאה בזכות על פי רישיון, ואולם כל העברה או נתינה כאלה, לא יהא כוחן יפה, אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו על ידי בעל הזכות שחלו בה העברה או הנתינה או על ידי בא כוח המורשה כהלכה
סע' 37 בחוק משנת 2007 קובע בין השאר כי:
במקרה שאין הסכם בכתב, קבע החוק משנת 2007 ברירות מחדל מחייבות לגבי זהות הבעלים:
בסעיף 33(1) נקבע שיוצר שיצר יצירה למען עצמו הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה.
בסעיף 34 נקבע שכאשר היצירה נוצרה במסגרת שכיר-מעביד, המעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים.
בסעיף 35 נקבע שאם היצירה הוזמנה מעובד פרילנסר, הרי שהיוצר עצמו הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים, למעט שני מקרים מיוחדים:
הזמנת צילומים פרטיים.
בסעיף 33(2) נקבע שהמפיק של תקליט הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתקליט.
בסעיף 36 נקבע שהמדינה היא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה ממשלתית.
ויתור מפורש על זכויות יוצרים
בעל זכויות היוצרים רשאי לוותר במפורש על זכותו ביצירה. דוגמה לתוכנה שבה אין ליוצרים כלל זכויות יוצרים היא מסד הנתונים SQLite. כך למשל בכל יצירה שפורסמה תחת רישיון קריאטיב קומונס CC-0.
תוכנה חופשית – ללא שליטת בעלים
לבעל זכויות היוצרים שמורה הזכות לוותר על ההגנה שמקנה לו החוק, כולה או חלקה. דוגמה בולטת לכך היא ויקיפדיה, שהערכים הכתובים בה חופשיים לכול וניתן לצטט מהם כמעט ללא הגבלה, בהתאם לתנאי רישיון Creative Commons מסוג ייחוס-שיתוף זהה, שהוא מעקרונות היסוד שלה. כל תורם שומר על זכויות היוצרים לתוכן, אולם מרשה שימוש בו בתנאים נוחים לכל דכפין.
הוויתור על הזכות יכול להיות פרטני, בכל מקרה לפי נסיבותיו, או כללי. למשל, מנגנון כללי לוויתור על זכויות הוא תוכנות קוד פתוח, המכונות גם תוכנות חופשיות, כמו פיירפוקס. תוכנות אלה מראות כי ניתן ליצור יצירות איכותיות גם ללא תמריץ כספי. בתוכנות כאלה, מאפשרים בעלי הזכויות שימוש ללא תשלום, בדרך כלל תוך שמירה על הזכות המוסרית לייחוס הולם, כלומר מתן קרדיט, ובדרך כלל תוך שמירה על חירות המשתמשים לשנות את התוכנה כראות עיניהם, בכפוף לכך שגם השינויים יהיו פתוחים באופן דומה. רישיונות הקוד הפתוח מגוונים ושונים זה מזה. למשל, יש כותבים מקוונים, ששומרים את זכויותיהם כיוצרי התוכן, אך מוציאים אותו לציבור תחת רישיון המאפשר הפצה חופשית (כגון רישיון GFDL).
אתרים ממשלתיים רבים מתירים במפורש, בהודעות זכויות היוצרים שלהם, "ציטוט מתוך החומר המוגן באופן סביר" (בנוסף לשימוש ההוגן המותר לפי החוק).
גמר תוקפה של ההגנה
יצירות כתובות
ההגנה על זכויות יוצרים אינה ניתנת לנצח. בישראל העניקה "פקודת זכות יוצרים, 1924" הגנה לתקופה של שבעים שנה משנת מות היוצר או המחבר (סעיף 5(4) אשר תיקן את חוק זכות-יוצרים, 1911). חוק זכויות יוצרים 2007 שימר תקופת הגנה זו ב. על כלל זה מתבסס פרויקט בן-יהודה, המעלה לאינטרנט יצירות מהקלאסיקה העברית שזכויות היוצרים עליהן פגו. זכויות יוצרים ליצירה אנונימית או פסיבדונימית (תחת שם עט) מוקנות לשבעים שנה מיום פרסומה.
במקרה שיש כמה מחברים ליצירה, זכויות היוצרים יחולו 70 שנה ממותו של האחרון שבהם ().
ביצירה מתורגמת, עצם התירגום מהווה יצירה חדשה ועל כן, שנות זכויות היוצרים נמנות ממותו של המתרגם ולא של היוצר המקורי.
כאשר היוצר אינו ידוע, זכויות היוצרים יפוגו 70 שנה מפרסום היצירה, אלא אם מתגלה זהות היוצר קודם לכן.
יצירות רשמיות
בעוד שבהתאם יצירות רשמיות שהוכנו על ידי המדינה היו מוגנות 50 שנה מיום פרסומן, בהתאם , יצירות רשמיות שהוכנו על ידי המדינה – מוגנות 50 שנה מיום יצירתן. בכך משנה החוק את המצב שהיה קיים קודם לכן בו יכלו זכויות היוצרים להיות לתקופה ארוכה בהרבה מ-50 שנה ממועד היצירה (שכן אם לא פורסמו, לא החל מניין השנים).
לעניין סעיף זה של החוק, מוגנות גם יצירות שנוצרו על ידי קבלן עבור המדינה – לדוגמה פרסומים או מחקרים שהוזמנו על ידי המדינה (, המשמר את המצב שהיה קיים בחוק משנת 1911).
בארצות הברית, צרפת וגרמניה, יצירות רשמיות הן יצירות ששוחררו לנחלת הכלל ואין עליהן זכויות יוצרים (כך למשל כל יצירות השלטון הפדרלי בארצות הברית משוחררות לרשות הציבור).
תמונות
עד חקיקת החוק בשנת 2007, ההגנה על צילומים פקעה חמישים שנה אחרי יצירת הנגטיב (או במקרה של תמונה שהונפקה על ידי מוסד של המדינה, חמישים שנה לאחר פרסומה).
תזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד–2003, הסביר תקופת הגנה מקוצרת זו:
יצירות צילום, על אף ערכן האמנותי, שונות מיצירות אחרות בכך שלעיתים קרובות הן מתעדות את המציאות, ולתיעוד זה חשיבות ציבורית מיוחדת בחלוף הזמן. האיזון המתחייב בין הרצון לתמרץ את היוצר לבין אינטרס הציבור הוא שונה, אפוא, מהאיזון הקיים ביצירות אחרות, ולכן גם מוצע להשאיר את התקופה הקבועה כיום, הקצרה יותר מתקופת ההגנה על יצירות אמנותיות אחרות.
אולם, בחוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007, כפי שהתקבל בכנסת, הוארכה תקופת ההגנה, וצילום מוגן כמו כל היצירות האחרות, ממועד היצירה, למשך חיי היוצר ועוד שבעים שנה לאחר מותו. המצב המשפטי בארצות הברית ובחלק ממדינות אירופה (כך, למשל, סעיף 12 לחוק זכויות היוצרים הבריטי משנת 1988). דברי ההסבר להצעת החוק מנמקים שינוי זה:
לפי הוראות המעבר בחוק, סעיף 78(ט), סעיף זה של החוק לא חל על תמונות שצולמו קודם ליום כניסת החוק לתוקף, ומשמעות הדבר שזכויות היוצרים על התמונות שצולמו עד 25 במאי 2008 יפוגו בחלוף 50 שנה ממועד הצילום, ואילו צילומים שצולמו לאחר מכן, יזכו להגנה למשך חיי היוצר ועוד 70 שנה לאחר מותו.
הקלטות קול
בהקלטת קול ("תקליט" כהגדרת החוק משנת 2007: "טביעה של צלילים, למעט טביעה של צלילים ביצירה קולנועית") תקופת זכויות היוצרים היא 70 שנה ממועד יצירתה (או ממועד פרסומה, אם פורסמה תוך שנתיים ממועד יצירתה) (סעיף 41 לחוק משנת 2007). אם לפני 28 במרץ 2017 חלפו 50 שנים ממועד יצירת ההקלטה, תקופת זכויות היוצרים היא 50 שנה ממועד יצירתה.
מועד תחילת חישוב התקופה המוגנת
ספירת התקופה שבה היצירה מוגנת מסתיימת בסוף השנה שבה מת היוצר. לדוגמה, במקרה שבו כותב הספר נפטר ב-2 בינואר, תסתיים ההגנה ביום 31 בדצמבר בשנת ה-70 למותו, כך שהיצירה תהיה מוגנת למשך 71 שנים פחות יום מיום מותו.
כלל זה מופיע גם בסעיף 7(5) לפרוטוקול פריז משנת 1971, שנספח לאמנת ברן. הדין הישראלי הכיל כלל זה בדין הישן, בסעיף 5(3) לפקודת זכות יוצרים, 1924, וכלל זה נותר בתוקף גם בהתאם לסעיף 43 לחוק משנת 2007 הקובע:
עם פקיעת זכויות היוצרים, יצירות מועברות לרשות הציבור. לאזכור עובדה זו חוגגים ברחבי העולם ב-1 בינואר את יום נחלת הכלל.
הציון "כל הזכויות שמורות"
הציון "כל הזכויות שמורות", היה נהוג בעבר מתוקף אמנת בואנוס איירס משנת 1910. על פי אמנה זו, יש לציין משפט זה על גבי יצירה, על מנת שזו תהא מוגנת. אולם, לפי תיקון ברלין משנת 1908 לאמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואמנותיות (שמחייבת גם את ישראל), אסור למדינות החברות באמנה להתנות את ההגנה המשפטית ליצירות בדרישות פורמליות כלשהן, ובכלל זה בציון שורה זו, בהפקדה של היצירה או ברישומה במרשם ממלכתי וכדומה. לכן, כדי לזכות בהגנה משפטית ליצירות אין חובה לציין משפט זה על גבי יצירה. עם זאת, אין מניעה לכך, והשימוש במשפט הנ"ל ובסימון (c) ממשיך במקרים רבים כהבהרה או אף מחוסר ידיעה לגבי יתירותו. לרישום עשויים להיות יתרונות ראייתיים בהליך דיוני.
עבירה פלילית
בישראל ומדינות רבות אחרות הפרה של זכויות יוצרים לצורך מסחר או הפקת רווח כספי היא עבירה פלילית שדינה מאסר עד 5 שנים. סעיפי ההפרה והעונשין מפורטים .
מלחמה בהפרות זכויות יוצרים
במדינות אחדות בעולם ישנם ארגונים המתמחים במאבק בהפרת זכויות יוצרים. ארגונים אלה מתחקים אחר עקבותיהם של אנשים פרטיים וגופים מאורגנים, המפרים את זכויות היוצרים של יוצרים ממגוון תחומים: ספרות, שירה, מוזיקה, קולנוע וכדומה.
בישראל פועל הסניף הישראלי של BSA – איגוד יצרני תוכנה שפועל כנגד פיראטיות תוכנה; ארגון אלי"ס שפעל כנגד העתקות לא-מורשות של סרטים. מאז אפריל 2011 פועל בישראל ארגון זיר"ה, שמאגד קבוצה של בעלי זכויות מכמה תחומים. הארגון מתמקד בהפרות הקשורות באינטרנט.
האיחוד האירופי
ממוזער|החשכת מסך של ויקיפדיה הגרמנית במחאה על סעיף 13 בטיוטת החוק האירופי, 21 במרץ 2019
ממוזער|הפגנה בליסבון נגד סעיפים 11 ו-13 בטיוטת החוק האירופי, יולי 2018
דיני זכויות יוצרים באיחוד האירופי מוסדרים בשורה של דברי חקיקה (דירקטיבות), שכל אחת מהן עוסקת בהיבט אחר. הכיסוי של דירקטיבות אלה אינו מלא, ולכן יש למדינות החברות באיחוד מרחב תמרון מסוים בכמה סוגיות, אולם בכפוף לאמנות הבין-לאומיות שהן צד להן.
התוספת האחרונה היא בחקיקה שאושרה בפרלמנט האירופי ב-15 באפריל 2019, בקשר להיבטים דיגיטליים מסוימים. בין היתר, היתר לאתרי אינטרנט לקבל תשלום ממנועי חיפוש המקשרים לכתבות שלהם. הנושא שנוי במחלוקת פרשנית. התומכים בהוראה זו, שהייתה סעיף 11 בטיוטת החוק, טוענים כי התשלום לאתר ניתן עבור העתקת טקסט ושמירתו במטמון של מנוע החיפוש, והמתנגדים לו טוענים כי גם קישורים עמוקים לכתבות באתרי אינטרנט יחויבו בתשלום. הוראה נוספת, שהייתה סעיף 13 בטיוטת החוק, קובעת כי אתרים לפרסום תוכן של גולשים, כמו יוטיוב ופייסבוק, יסננו את כל התוכן המפורסם על ידי המשתמשים באתרים, ויסירו תוכן שמפר זכויות יוצרים. בתגובה, החשיכו מספר ויקיפדיות בשפות אירופאיות את מסכיהן במחאה על סעיף זה.
ראו גם
טרול זכויות יוצרים
פיראטיות תוכנה
Copyleft
סלפי הקופה
ויקיפדיה:OTRS
לקריאה נוספת
טוני גרינמן, זכויות יוצרים, מהדורה שלישית, הוצאת איש ירוק, 2021
מיכאל בירנהק וגיא פסח (עורכים), יוצרים זכויות: קריאות בחוק זכות יוצרים, הוצאת נבו, 2009
ניבה אלקין-קורן, קניין רוחני בעידן המידע, סדרת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004
תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים, הוצאת נבו, 2012
Mary LaFrance, Copyright law in a nutshell, Third Edition, St. Paul, MN : West Academic Publishing, 2017
קישורים חיצוניים
החקיקה עד 2007:
זכויות יוצרים, באתר "זכויות יוצרים ושות'" בעריכת טוני גרינמן
פרופ' נחום רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"א–1991.
מיכאל בירנהק, קריאה תרבותית: החוק ושדה היצירה, בספר: מיכאל בירנהק וגיא פסח (עורכים), יוצרים זכויות: קריאות בחוק זכות יוצרים, 2009
זכויות יוצרים במשפט העברי: הפרק זכויות יוצרים מתוך הספר שו"ת משפטי ארץ חלק א, באתר דין תורה
זכויות יוצרים במשפט העברי, הרב ישועה רטבי
של מי השורה הזאת לעזאזל? יום עיון בנושא "קניין רוחני וזכויות יוצרים בעידן של חברה משעתקת", האוניברסיטה הפתוחה (הרצאות מצולמות)
תמר גדרון, עידן הפרודיה – על "חסמב"ה", על "חלף עם הרוח" ועל מה שביניהם, המשפט, פברואר 2004
זכויות יוצרים – שימוש הוגן באוניברסיטת סטנפורד
נחום רקובר, לזכויות היוצרים והמו"לים (במשפט העברי) באתר דעת
דניאל בן אוליאל, שאלת סמכות השיפוט הבינלאומית, הערוץ האקדמי, 20 באוקטובר 2009
זכויות יוצרים וזכויות הצלם באתר "מגה פיקסל"
אשכול מחקרים בנושא, באתר מרכז המחקר של הכנסת
יהונתן קלינגר, שכתוב מאמרים: מתי אפשר להעתיק ומתי זו הפרת זכויות יוצרים? 29 באוגוסט 2012
מאגרי תמונות לשימוש חופשי (תחת רישיון creative commons), עידן בן אור, 17 בינואר 2020
מדריך "מאגרי תמונות לפרסום – אתרים והחוק", נועם מדאר – הפורום לחברה האזרחית, מאי 2022.
הערות שוליים
קטגוריה:קניין רוחני
קטגוריה:מונחים משפטיים
| 2024-09-24T19:14:52 |
חגורת קויפר
|
250px|שמאל|ממוזער|תרשים של חגורת קויפר במערכת השמש.
ממוזער|upright=1.3|תרשים של חגורת קויפר, של הדיסק המפוזר ושל עננת אורט המרוחקת עוד יותר
חגורת קְויפּר (באנגלית: Kuiper belt; בעברית נכתב גם: חגורת קַייפּר או חגורת קווִיפר) היא אסופת גופים הסובבים את השמש במסלול הנמצא מעבר לכוכב הלכת נפטון, במרחק של 30–50 יחידות אסטרונומיות מהשמש ובמישור הקרוב למישור המילקה.
מספר הגופים בחגורה שרדיוסם מעל ל-100 ק"מ מוערך ביותר מ-100,000, פי 300 ממספר האסטרואידים בגודל זה. בחגורת קויפר נמצאים כוכבי הלכת הננסים פלוטו, האומיה ומאקה-מאקה.
הגילוי
החגורה קרויה על שם האסטרונום ההולנדי-אמריקאי ג'ררד קאיפר, שחזה את קיומה בשנת 1951. עם זאת, העלה השערה בדבר קיומה עוד ב־1943, ולכן היו שהציעו לקרוא לה "חגורת אדג'וורת'–קויפר".
השערתו של קאיפר באה להסביר את קיומה של משפחת שביטי צדק, אשר בניגוד לשביטים ארוכי-המחזור הם בעלי מחזור קצר למדי (לרוב עד 20 שנה, ועל כל פנים לא יותר מ־200 שנה), מסלולים שנמצאים במישור המלקה (או קרוב אליו) וכיוון תנועה כשל כל הפלנטות והאסטרואידים. ההשערה קיבלה חיזוק נוסף בשנות ה־80 ממודלים ממוחשבים של ימיה הראשונים של מערכת השמש, אשר הראו שכוכבי הלכת שנוצרו "דחפו" "זבל חללי" למיניו כלפי הקצה של מערכת השמש.
בשנת 1992 אומתה השערתו של קאיפר, כאשר וג'יין לו גילו את הגוף הראשון בחגורת קויפר, 1992QB1. כיום ידוע שיש מעל 800 גופים בחגורה אולם רק פרטים בודדים ידועים עליהם, בעיקר בהירותם ומסלוליהם סביב השמש. הגופים נחשבים חלק מקטגוריית הגופים הטרנס-נפטוניים. כמעט כל הגופים התגלו אחרי 1992 בזכות התקדמות משמעותית בחומרה ובתוכנה של מחשבים באותה תקופה, ושימוש ברכיב ה-CCD בטלסקופים שאיפשרו חיפוש אוטומטי יעיל ואפקטיבי הרבה יותר לטווח של חגורת קויפר.
מאפיינים
מתוך חישוב עוצמת ההארה - והנחה לגבי כושר החזרת האור - ניתן להעריך את גודלו של גוף. החוקרים מניחים שכושר ההחזרה של גופי חגורת קויפר לקוי, כפי שנמדד בגרעיני השביטים, כלומר, הוא פחות מ־10 אחוזים, ועל סמך הנחה זו חושבו גודלי הגופים בחגורת קויפר.
גופי חגורת קויפר נעים במסלולים המתחלקים לשני סוגים: של גופי החגורה המכונים ה"אמיתיים", הנשארים כל הזמן במרחק גדול של 30–50 יחידות אסטרונומיות מהשמש; ולגופים ש"התפזרו" מהחגורה - כנראה עקב כוח משיכה של גוף אחר - ויכולים להתרחק מהשמש עד למרחק של כמאה יחידות אסטרונומיות (אם כי הפריהליון שלהם הוא עדיין בתחומי החגורה). גוף אחד כזה, שסימונו CR105 2000, נתגלה בשנת 2000, ורק שנה לאחר מכן הובהר מסלולו: הוא מגיע למרחק של עד 400 יחידות אסטרונומיות.
הגבול העליון של חגורת קויפר אינו שרירותי: מספר הגופים אחרי נקודת המרחק של 50 יחידות אסטרונומיות מהשמש פוחת באופן קיצוני, תופעה אשר קרויה "מרווח קאיפר" או "מצוק קאיפר". אחת ההשערות היא שגוף רחוק יותר בעל מסה דומה לזו של כדור הארץ או מאדים "מסלק" מהאזור ההוא גופים על ידי השפעתו הכבידתית.
מרחקם הרב של גופי חגורת קויפר מהשמש גורם לתאורה נמוכה ולכן לקור עז על פניהם. כש־CR105 2000 נמצא בנקודה הרחוקה ביותר במסלולו, הוא מקבל כמות אנרגיה קטנה פי 16 אלף מזו שהשמש מקרינה על כדור הארץ. עצמת התאורה בחלק הגוף המואר דומה לעצמת התאורה על פני כדור הארץ בליל ירח מלא.
חישובי טמפרטורה מצביעים על טמפרטורה של כמה עשרות מעלות מעל לאפס המוחלט. הגופים בחגורת קויפר קפואים וצפויים להישאר כאלה אלא אם הפרעה מסלולית תסיט אותם לעבר פנים מערכת השמש, שם יתאייד הקרח שבהם והם יהפכו לשביטים מן המניין.
גופים ידועים בחגורת קויפר
אף שרוב גופי חגורת קויפר אינם גדולים במיוחד (גודלם אינו עולה על כמה מאות ק"מ), יש ביניהם מספר גופים בעלי ממדים גדולים יותר, כדוגמת פלוטו. מסיבה זו, לאחר גילויים היה ויכוח אם הם צריכים לזכות להכרה ככוכבי לכת מן המניין (ועל סדנה אף הכריזו בחגיגיות כעל כוכב הלכת העשירי, אם כי לבסוף ביטלו את ההכרזה הזו). בסופו של דבר הוחלט שפלוטו צריך לרדת למעמד של כוכב לכת ננסי, בגלל השתייכותו לחגורת קויפר ובגלל תכונותיו שמאפינות כוכב לכת ננסי. להלן התיאור של כמה מגופי קויפר הגדולים ביותר:
פלוטו
פלוטו (15px|סמל פלוטו), אשר נמצא במרחק ממוצע של 39.5 יחידות אסטרונומיות מהשמש הוא הגוף הגדול ביותר מבין כל הגופים המוכרים בחגורת קויפר וקוטרו 2,320 ק"מ. יחד עם הירח הגדול שלו כארון הם מרכיבים מערכת כפולה שבה שני הגופים "נעולים" כבידתית ומפנים באופן קבוע אותו צד זה כלפי זה. בנוסף לפלוטו ולכארון, התגלו ארבעה ירחים זעירים שסובבים את מרכז המסה של המערכת, שנמצא מחוץ לפלוטו.
מקור שמם של פלוטו וכארון בדמויות מיתולוגיות הקשורות לשאול - פלוטו הוא אל השאול במיתולוגיה הרומית ואילו כארון הוא משיט המעבורת אל השאול במיתולוגיה היוונית.
משערים שפלוטו מורכב מסלעים, קרח, מתאן מוצק, חנקן מוצק ופחמן חד-חמצני מוצק. טמפרטורת פני השטח נעה בין 40 ל-60 קלווין, וסביבו נמצאת אטמוספירה דלילה, שהטמפרטורה בחלקה העליון מגיעה עד 106 קלווין.
האומיה
שמאל|ממוזער|200px|איור של האומיה
האומיה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר במרחק ממוצע של 43 יחידת אסטרונומיות מהשמש וקוטרו מוערך ב-1,150 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמה של אלת הלידה והפריון במיתולוגיה ההוואית.
גילוי האומיה הוכרז ב־27 ביולי 2005 לאחר שיומיים קודם לכן צוות ספרדי בראשותו של חוזה לואיס אורטיז מוראנו (José Luis Ortiz Moreno) סיים לנתח נתונים שהתקבלו בשנת 2003.
צוות אמריקאי בראשותו של מייקל בראון גילה את העצם כבר ב־28 בדצמבר 2004 כאשר תצפת על האזור.
מאקה-מאקה
שמאל|ממוזער|200px|איור של מאקה-מאקה
מאקה-מאקה הוא כוכב לכת ננסי הנמצא בחגורת קויפר במרחק ממוצע של 52 יחידת אסטרונומיות מהשמש וקוטרו מוערך ב-1,500 ק"מ. מקור שמו של העצם בשמו של האל שברא את העולם, על פי המיתולוגיה של בני אי הפסחא.
אף על פי שהוא התגלה במרץ 2003, הוא קיבל את מעמדו ככוכב לכת ננסי רק ביוני 2008. למרות בהירותו הנראית, 16.7 לעומת 15 של פלוטו, מאקה-מאקה התגלה מאוחר יחסית לגופים דומים באותו אזור וזאת כנראה בגלל הנטייה הגבוהה של מסלולו.
תצפיות אינפרה אדומות מרמזות על נוכחות מתאן, דבר המעיד על אטמוספירה. למאקה-מאקה יש ירח אחד.
קווה-וואר
בשנת 2002 התגלה גוף גדול בחגורת קויפר, שזכה לשם 50000 קווה-וואר "Quaoar" (מבטאים kwa-whar), על שמו של אחד מהאלים להם סגדו האינדיאנים ילידי אמריקה. הוא שוכן מיליארד קילומטרים מאחורי פלוטו ומקיף את השמש אחת ל־288 שנים במעגל כמעט מושלם.
קווה-וואר נמדד באמצעות טלסקופ החלל האבל ונמצא כי רוחבו 1,300 קילומטרים – כ־400 קילומטרים יותר מקרס (בשנת 2006 הוחלט לשנות את סיווגו לכוכב לכת ננסי), האסטרואיד הגדול ביותר בחגורת האסטרואידים העיקרית עד כה, ויותר ממחצית קוטרו של פלוטו. זה היה העצם הגדול ביותר שהתגלה במערכת השמש מאז גילויו של פלוטו ב-18 בפברואר 1930. מאז התגלו עוד כמה גופים שכנראה גדולים ממנו, כגון מאקה-מאקה.
אורקוס
ב־19 בפברואר 2004 נמסר על גילוי עצם קפוא במרחק של כ־7 מיליארד קילומטרים מהשמש, שנראה כי גודלו הוא כמחצית גודלו של פלוטו והוא גדול מכארון, הירח של פלוטו. עצם זה קיבל את השם הזמני DW2004, והסתבר שזהו הפלוטינו הגדול ביותר שנמצא במערכת השמש שלנו מאז גילוי פלוטו עצמו ב־1930.
תצפיות ראשוניות על העצם, שקיבל את השם 90482 אורקוס, מראות כי הגוף השמימי הקפוא גדול בעשרה אחוזים מקווה-וואר. הוא שוכן בחלק החיצוני של חגורת קויפר, אזור של סלעים קפואים מעבר למסלולו של נפטון, והוא ה־15 בסדרת עצמים בגודל של למעלה מ־500 קילומטרים, שנמצא באזור זה. מדידות ראשוניות מציעות כי אורקוס נע במסלול אליפטי סביב השמש, במסגרתו הוא מתקרב אליה למרחק של כ־4.3 מיליארד קילומטרים ומתרחק ממנה עד למרחק של 7.5 מיליארד קילומטרים. לדברי בראון, לוקח לו 252 שנה להקיף את השמש.
טבלת גופי קויפר הגדולים
שם קוטר (ק"מ) גודל אמיתי אלבדו חצי הציר הגדול (יח"א) שנת הגילוי המגלה פלוטו 2,370 1.0- 0.6 39.4 1930 קלייד טומבו מאקה-מאקה 1,800 0.3- 0.6-1.0 45.7 2005 בראון, טרוז'ילו, רבינוביץ' האומיה 1,500~ 0.1 0.7 43.3 2005 בראון, טרוז'ילו, רבינוביץ' אורקוס 1,500~ 2.3 0.1 (הערכה) 39.4 2004 בראון, טרוז'ילו, רבינוביץ' קווה-וואר 1,170 2.6 0.1 43.5 2002 בראון, טרוז'ילו כארון 1,205 1 0.4 39.4 1978 ג'. קריסטי 2002UX25 910~ 3.6 0.08 42.5 2002 א. דסקור / ספייסווטש 2002AW197 650-750 3.3 0.14-0.2 47.4 2002 בראון, טרוז'ילו ואח' / מצפה הכוכבים פלומר ורונה 450-750 3.7 0.12-0.3 43.0 2000 ר. מקמילן איקסיון 400-550 3.2 0.25-0.5 39.6 2001 Deep Ecliptic Survey
ראו גם
136199 אריס
גבול רוש
קישורים חיצוניים
חגורת קויפר באתר Solarviews
חגורת קויפר באתר Nineplanets
הערות שוליים
קטגוריה:כוכבי לכת מינוריים
קטגוריה:גופים טרנס-נפטוניים
| 2024-10-13T08:56:03 |
אפקט החממה
|
שמאל|ממוזער|250px|תחנת כוח במקסיקו סיטי מזהמת את האוויר. זיהום אוויר הוא אחד המקורות העיקריים לפליטה של גזי חממה שמקורם בפעילות אנושית
אֵפֵקְט הַחֲמָמָה או תּוֹצָא הַחֲמָמָה הוא תהליך שבו גזי חממה באטמוספירה של כוכב לכת גורמים להחזר של קרינה תת אדומה אל פני השטח שלו, ובכך גורמת להתחממות שלו. מקור השם הוא באנלוגיה לחימום של אוויר בתוך חממה יחסית לאוויר מחוץ לה. בהיעדר אפקט החממה, הטמפרטורה הממוצעת של פני השטח של כדור הארץ הייתה עומדת על כ-18° צלזיוס מתחת לאפס, אך בזכות אפקט החממה הטמפרטורה היא כ-14°. המודל הוצע לראשונה על ידי הכימאי השוודי סוונטה אוגוסט ארהניוס בשנת 1896. כיום ישנה תמיכה רחבה בקהילה המדעית בתאוריה שלפיה התעצמות אפקט החממה גורמת להתחממות העולמית. בכוכב נוגה קיים אפקט החממה החזק ביותר במערכת השמש שגורם לכך שהטמפרטורה שם עומדת על 460 מעלות צלזיוס. כך, נוגה חמה יותר מכוכב חמה אף על פי שהיא מקבלת רק רבע מכמות קרינת השמש בהשוואה אליו.
מחקר של אוניברסיטת טקסס A&M משנת 2019 הראה שריכוז גזי החממה באטמוספירה החל מאמצע המאה ה-20 ועד ימינו הוא חסר תקדים ב-2.5 מיליון השנים האחרונות, כאשר במשך 2.5 מיליון השנים האחרונות ריכוז גזי החממה עמד בדרך כלל על כ-230 חלקים למיליון, וגם במקרים חריגים לא עבר את ה-320 חלקים למיליון. זאת לעומת ריכוז גזי החממה בעשורים האחרונים, שנכון למדידת המחקר עמדו על 410 חלקים למיליון. כתוצאה מזה, אפקט החממה המואץ בעשרות השנים האחרונות, אשר מקובל במחקר לייחס לפליטת גזי חממה על ידי פעילות האדם, גורם לשלל תופעות חסרות תקדים באקלים כדור הארץ, המכונות משבר האקלים.
הגורמים להגברה בעצמת אפקט החממה בכדור הארץ
בכדור הארץ נצפית התגברות באפקט החממה מאז המהפכה התעשייתית והשימוש בפחם ובנפט באופן תעשייתי, בעקבות פליטת כמויות גדולות של גזים לאטמוספירה כתוצאה משריפת החומרים כמו גם כתוצאה משריפת ביומסה באזורים מיוערים, בעיקר לצרכים חקלאיים. לבד מנזקים ישירים ועקיפים הנגרמים לסביבה ולבריאות האוכלוסייה עקב גזים אלה, נפלטים גם גזי חממה רבים, כשבראשם פחמן דו-חמצני, אשר שיעור הימצאותו באטמוספירה גדל והולך בהדרגה.
תהליך ההטמעה (פוטוסינתזה) המתבצע על ידי צמחים ופלנקטון צמחים היו בעבר גורם מאזן אשר ייצב את שיעור גז זה באוויר, כחלק ממעגל כמעט סגור של המערכת האקולוגית של נשימה ופירוק מצד אחד והטמעה מהצד השני.
כיום, הפחמן שממנו נוצר הפחמן דו-חמצני הנפלט לאוויר אינו נובע מן המערכת האקולוגית העכשווית, אלא מקורו בפחמן שנאגר במעמקי האדמה במשך אלפי שנים על ידי ריקבון של עצים וצמחים. כמות הצמחים הנוכחית אינה מספיקה להטמעת הכמויות העצומות של הפחמן. משום כך המערכת של קליטת פחמן ופליטתו מתוך המערכת הביוספירית אל הסביבה אינה מאוזנת. תהליכי מדבור ופגיעה בצמחים על ידי עיור וכיסוי השטח בכבישים יכולים להקטין עוד יותר את יכולתם של הצמחים להטמיע חלק מהפחמן הדו-חמצני.
ב-2006 יצא דו"ח של האו"ם שטען שמשקי החי אחראים על 18% מגזי החממה המיוצרים באשמת האדם כאשר הכמות הנפלטת ממכוניות מגיעה ל-13.5%, אולם ב-2010 דווח שהדו"ח הפריז בשיוך ההשפעה של אכילת בשר על שינויי האקלים. בשנת 2013, ארגון החקלאות והמזון של האו"ם הוציא דו"ח עדכני יותר, לפיו משקי החי אחראיים לכ-14.5% מפליטות גזי החממה כך שגם לפי הנתונים העדכניים יותר, משקי החי פולטים יותר גזי חממה מאשר תעשיות הרכב.
תוצאות אפקט החממה
אפקט החממה בבסיסו הוא תהליך טבעי, אשר נחוץ לשם שמירה על טמפרטורה גבוהה מספיק המאפשרת חיים בצורתם הנוכחית על פני כדור הארץ.
תחזיות רבות הקשורות באפקט החממה המוגבר צופות נזקים סביבתיים גדולים, בהם:
שינויי אקלים קיצוניים.
עלייה משמעותית של גובה פני הים וצמצום פני היבשה, כתוצאה מהתכת הקרחונים בקטבים.
התפשטות מינים פולשים המתואמים לאקלים החדש.
הגברת תהליכי מדבור.
עמעום עולמי
במקביל לאפקט החממה המוגבר קיים עמעום העולמי, הגורם להחזרת קרינה מכדור הארץ לחלל, הזיהום הנוצר על ידי בני אדם גורם לעלייה בריכוז האירוסולים ("חלקיקים מרחפים") ולהיווצרות עננים בעלי טיפות מרובות וקטנות (ריבוי גבישי צמיחה). עננים אלו לא מאפשרים לחלק מהקרינה להיכנס לשטח הפנים של כדור הארץ ומחזירים אותה לחלל וכתוצאה מכך נוצר אפקט של קירור, הפועל באופן הפוך לאפקט החממה. אפקט קירור זה, המכונה גם אפקט העמעום, מנוגד לאפקט החממה אשר גורם להתחממות הגלובלית. לפי גישה זו, ללא אפקט העמעום הייתה ההתחממות הגלובלית חריפה אף יותר.
מניעת אפקט החממה
כדי לצמצם את אפקט החממה התקבל ב-1998 פרוטוקול קיוטו המציג שני כיווני התמודדות עיקריים: צמצום הפליטה של גזי חממה וכן ניקוז גזי חממה מהאטמוספירה על ידי טכניקות לכידת פחמן המכונה כ'מִבְלַע פַּחְמָן' (Carbon Sink).
צמצום פליטת גזי חממה
פרוטוקול קיוטו דרש ממדינות המערב החתומות עליו לצמצם את כמות גזי החממה שהן פולטות כך שב-2012 רמת הפליטה תרד לרמה הנמוכה ב-5% מזו שהייתה ב-1990. למדינות מזרח אירופה הוקצה יעד פליטה, אולם הוא גבוה מהיקף הפליטה בפועל ולכן איננו מחייב צמצום פליטה. מדינות מתפתחות אינן נדרשות לצמצם את הפליטה שלהן.
ישנן אפשרויות שונות לצמצום פליטת גזי החממה כגון שימוש במקורות אנרגיה נקייה (רוח, שמש, מים, העדפת דלקים פחות מזהמים), ייעול תעשייה ותחבורה בדגש על צמצום שימוש ברכב פרטי והעדפת אמצעי תחבורה ציבורית וכלי רכב חשמליים.
ניקוז גזי חממה
מדינות יכולות לעמוד ביעד שהוצב להן גם על ידי סילוק פחמן וגזי חממה אחרים מהאטמוספירה. סילוק שכזה יכול להתבצע על ידי פתרונות מבוססים קיבוע פחמן כדוגמת נטיעת יערות ובמקרים מסוימים אפילו על ידי תשלום למדינות עניות כדי שלא ייכרתו יערות בתחומן.
ישנה מחלוקת האם ניקוז גזי חממה הוא אמצעי קל ולא יקר לצמצום אפקט החממה או שהוא תרגיל התחמקות שבאמצעותו מדינות מזהמות נמנעות מלהפסיק לזהם.
הקשר בין התגברות אפקט החממה להתחממות גלובלית
ההצהרות הרשמיות של התאחדויות חוקרי האקלים ושל הגוף הבינלאומי המרכז מידע בנושא (IPCC), כמו גם הרוב המוחלט של המאמרים המדעיים שפורסמו בנושא אחרי 1993 תומכים בתאוריה שלפיה ההתחממות נובעת מפעילות אנושית הגורמת לפליטה מוגברת של גזי חממה. לפי הדוח השישי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים, יש לערוך שינויים דרמטיים באורח החיים האנושי ולצמצם את פליטת גזי החממה בחצי עד שנת 2030 ולחלוטין עד שנת 2050. רק כך, ניתן יהיה להימנע מהתחממות גלובלית של מעל 1.5 מעלות צלזיוס.
עם זאת, ישנם חוקרים המתנגדים לתאוריה זו ומציעים תאוריות חילופיות. לדוגמה, הפרופסורים נתן פלדור וניר שביב מהאוניברסיטה העברית בירושלים טוענים כי ההתחממות הנצפית לאחרונה היא חלק ממחזור טבעי של התחממות והתקררות כדור הארץ.
ההסכמה המדעית הרחבה בקשר להשפעת התגברות אפקט החממה הובילה לאחרונה את המדינות המפותחות המובילות כלכלית (פורום ה-G8), להכריז על תמיכתן בפתרון בעיה זו. תמיכה זו התבטאה בהחלטות שהתקבלו בוועידת קיוטו שבה התחייבו מדינות רבות להפחית את כמות גזי החממה אשר הן פולטות.
ראו גם
מדבור
חורף גרעיני
מאזן הקרינה של כדור הארץ
לקריאה נוספת
פיטר מילר, השינוי מתחיל בבית, חוסכים אנרגיה, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מארס 2009
קישורים חיצוניים
הפחתת פליטות גזי חממה, גיליון נושאי של כתב העת "אקולוגיה וסביבה", סתיו 2022
הערות שוליים
קטגוריה:אקלים
קטגוריה:שינוי אקלים
| 2024-08-11T17:20:30 |
ריבוע העיגול
|
הפניה הבעיות הגאומטריות של ימי קדם#תרבוע העיגול
קטגוריה:שטח
| 2020-03-21T15:40:48 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.